צריך לראות בשביל להאמין

צריך לראות בשביל להאמין

זה קרה לפני כ-20 שנה.

נתקלתי במודעה ב"עכבר העיר" שהזמינה את כל המתעניינים להשתתף ב"ערב מדהים של כוחות על-טבעיים". הובטח לנו כי נחזה בניסים של ממש: קריאת מחשבות, כיפוף מתכות ושלל הפתעות נוספות. הדבר האמיתי, לנגד עינינו ממש!

הלכתי. מה יכולתי לעשות? הסקרנות הרגה אותי. כבר אז הייתי הספקן הסקרן. בעיקר הסקרן.

המפגש התקיים בדירה שכורה שיועדה להרצאות ומפגשים כגון זה, אי שם במרכז ת"א. מצוין, חשבתי לעצמי כשנכנסתי. המקום אינטימי ואוכל להשגיח כהלכה על המתרחש. סקרתי את המגיעים, מנסה לתהות על קנקנם. היו שם בעיקר נשים, אם כי זכור לי עדיין בחור צעיר אחד, צנום וגמלוני שנעץ מבטים מוזרים בחלל החדר. התיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שם בכמה שורות וחיכינו לבעל הכוחות. האוירה היתה שקטה ודרוכה. לא חלף זמן רב והוא נכנס למקום. מראהו היה כשל אדם רגיל לכל דבר. אך בל ניתן לחזות השגרתית להטעותנו, מה שהתחולל שם מיד לאחר מכן הכה את כולנו בתדהמה הולכת וגדלה.

האיש, רוני שמו, ביצע מעלל אחר מעלל בהצלחה מסחררת.
הוא ידע איזה חפץ אישי החביא אחד האנשים בקהל בתוך קופסת גפרורים ריקה, מבלי לפתוח אותה. בנפנופי ידיים וריכוז מחשבה בלבד הצליח לגרום לכדור קטן מנייר אלומיניום להתלהט בתוך ידיו של מתנדב מהקהל עד שזה שמט אותו בזעקת כאב. לאחר מכן יצא מן החדר, ובעוד המארחת קושרת את עיניו היטב במטפחת שחורה פיזרנו אנחנו חפצים שונים על הרצפה. לאחר שכל המכשולים נחו במקומם חזר רוני לחדר ווהתהלך בו בצעדים בטוחים תוך שהוא עוקף את החפצים שפיזרנו ואף נוקב בשמם, כל זאת בעיניים קשורות!

היו עוד מעללים שונים ומשונים, אך מה שהדהים אותי יותר מכל, היה משהו שקרה ממש מתחת לאפי. טוב, אולי קצת באלכסון. כשהגיע שלב כיפוף חפצי המתכת המיוחל, ביקש רוני שכל אחד מאיתנו יוצא חפץ מתכתי (מטבע או מפתח למשל), יחזיק אותו בידיו, כולנו נתרכז יחד ונאחד את אנרגיות המחשבה שלנו, ו… נראה מה יקרה. "לפעמים חפצים מצליחים להתעקם גם בידיים של אנשים מהקהל", הבטיח בקול דרמטי.

שלפתי את מפתח הבית שלי, וכבר הייתי דרוך לגמרי. אם המפתח יתעקם בתוך ידי שלי, תהיה זו הוכחה ניצחת מבחינתי לקיומם של כוחות "על-טבעיים", כך לפחות הבטחתי לעצמי אז.

המקום הוחשך במקצת כדי להקל עלינו להתרכז. רוני התהלך במעבר שבין שתי קבוצות האנשים הישובים כשהוא מדריך אחדים מהם כיצד להחזיק את החפץ שלהם. לאחר מכן חזר לקדמת החדר. בקולו העמוק והמרגיע הינחה אותנו כיצד לנשום, כיצד לחשוב. עצמנו את עינינו והתרכזנו כל אחד בחפצו הוא.

ניסיתי. באמת שהשתדלתי. הנחתי את הספקנות בצד, לכמה דקות. לא רציתי שהספקנות שלי תחבל בפלא שעשוי להתרחש במו ידי ("מחשבות שליליות בקהל" כידוע, יש בכוחן לבטל את האפקט, ביחוד אם הוא אמור להתרחש בקהל). "זרמתי" עד הסוף.

שלב הריכוז האנרגטי הסתיים, האורות הודלקו וכל אחד הזדרז לבחון את השלל שבידיו – האם עקום הוא או ישר? אני לא חושב שהיה רגע בחיי בו רציתי לראות מפתח עקום יותר מאשר ברגע ההוא.

אבל המפתח לא התעקם. אוף!
בדקתי מהצד – אף לא הטיה קלה שבקלות.

בעודי צולל בתהומות של אכזבה ותסכול, מהולים בניצני ספקנות מחודשת, שמעתי קול קלוש בוקע מגרונה של הבחורה הצנומה והשברירית שישבה לימיני – "וואי, המפתח שלי התעקם". חטפתי את המפתח מידיה בהתרגשות מבולבלת – אכן, עקום! משהו כמו 20-30 מעלות כיפוף! מה קורה כאן? זה אמיתי? ולמה לעזאזל לי זה לא קרה? מה, הכוחות שלי לא טובים מספיק?! איך זה יכול להיות? האם היא משתפת פעולה? לא נראה כך… האם יכלה לכופף את המפתח בכוח ידיה? אין סיכוי. האם חזיתי בהוכחה ניצחת לכוחות על-טבעיים? נראה כך!!!

לא היה לי הסבר הגיוני לשום דבר ממה שהתחולל באותו הערב. ביחוד לא למפתח שהתכופף בידיה של השברירית.

שיחזרתי את ההתרחשויות בראשי חזור ושחזר, בעודי משרך דרכי חזרה לביתי באוטובוס.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתקשר לחברי הטוב.

– "חבל שלא באת, אתה לא מאמין מה הלך שם!"
– "מה הלך שם?" – השיב לי באדישות מסוימת, ונשמע היה שהוא שקוע באכילה.
– "אתה לא תאמין. אין לי הסבר אחר. האיש הזה בעל כוחות!"
– "ספר לי, הכל, כל הפרטים. לפי הסדר."

שיחת הטלפון ארכה כשעתיים. חברי לא הרפה, התעקש לברר כל פרט ופרט. הנחת היסוד שלו היתה כי יש הסבר פשוט והגיוני לכל דבר שקרה שם. "האם הוא אמר מה יש בקופסת הגפרורים לפני שלקח אותה מהאדם או אחרי? האם ראית את הקופסה כל שניה ושניה? האם יתכן שבזמן שהוא מיקם אותה בכף ידו הוא פתח אותה לשניה והציץ פנימה, בעודה מוסתרת מעיני הקהל?" הממ… יתכן.

"האם האור היה דלוק בחדר בזמן שהתהלך בו עם עיניים קשורות? מדוע זה היה הכרחי שיהיה אור? האם יתכן שראה משהו דרך המטפחת? דרך חריץ קטן?" הממ… יתכן.

וכך הועלו ספקות סבירים לגבי כל אחד מהמעללים. ככל שהתקדמה השיחה הלך והתחזק בי הרושם כי הייתי עד למופע קסמים, ולא מהמתוחכמים שבהם.

אבל רגע, מה עם המפתח שהתעקם בידיה של זו שישבה לידי? איך אפשר להסביר את זה!? בכוחות משותפים ניסינו לשחזר כל מה שקרה שם באותן הדקות. פתאום נפל האסימון. נזכרתי שתוך כדי ההנחיות שהנחה אותנו רוני, לאחר שהאורות בחדר היו כבר מעומעמים לחלוטין, הוא שוטט במעבר שבין הכיסאות והדריך אנשים אחדים כיצד להחזיק את החפצים. הבחורה שישבה לידי היתה כנראה בעלת-מזל יותר מאשר בעלת-כוחות, שכן ישבה בכסא הסמוך למעבר. בעוד אני שקוע במפתח שלי חלף רוני גם לידה וכנראה העניק לה הדרכה אישית קצרה, שכללה לקיחה של המפתח מידיה, כיפופו הזריז והנחתו, מכופף, חזרה בתוך כפות ידיה, שם נח לו מכופף עד אשר הסתיים הטקס והודלקו האורות.

בחלקה האחרון של השיחה כבר תכננו כיצד נוכל לאשש את כל השערותינו ולהכשיל (כך האמנו) את רוני באופן גורף בהופעתו הבאה. כך למשל אפשר לכבות את האור בחדר במפתיע כשהוא נכנס קשור עיניים, להדביק בסיילוטייפ את קופסת הגפרורים לאחר שמכניסים לתוכה חפץ, לזנק על כל חפץ שהוא נוגע בו לפני טקס ה"כיפוף" ולבדוק אם הוא כבר מכופף, וכו'. זה היה יכול להיות משעשע.

בתום השיחה נותרתי מהורהר. קצת התביישתי. איך נפלתי בפח? כיצד חברי שלא היה נוכח שם כלל הצליח בשאלותיו להביא אותנו לפיצוח הקסם?

ואז הבנתי.

דוקא משום שלא היה נוכח שם, הוא נשאר אובייקטיבי, נייטרלי וצלול דעת!

החוויה האישית לא סנוורה אותו, לא עיוורה אותו ולא תעתעה בו. רגשות הפליאה וההתפעמות לא הקהו את חשיבתו. הוא יצא מתוך הנחה שיש הסברים הגיוניים למה שקרה שם, וחתר בעקשנות, סבלנות ודקדקנות לחשיפתם.

צריך לראות בשביל להאמין;
לעיתים צריך לא לראות בשביל להבין.

*

מדריך למכופף המתחיל

כאן מדגים הקוסם רנדי כיצד לכופף מפתח בכוח… הזרוע, ממש מול עינכם, מבלי שתשימו לב. אני מניח שזה בדיוק מה שהתרחש באותו מפגש מכושף.

מייקל שרמר (ספקן מדופלם) מדגים כיפוף סכו"ם בכמה סגנונות, אפילו בלי להיות קוסם:

דרך מעניינת יותר לעשות זאת – באדיבות הטלוויזיה החינוכית:

כאן תועד אורי גלר ללא ידיעתו ונתפס בתנועה חשודה ביותר:

*

ונחזור למיודענו רוני.

חיפוש זריז העלה כי גם לדעת הקוסם רנדי מדובר בטריקים. כאן הוא מספר כיצד "ישראלי אחד" הצליח לעבוד על כמה מדענים ש"בחנו אותו", ומסביר כיצד ניתן לבצע כמה מהטריקים הללו בדרכים שאינן דורשות כוחות על-טבעיים. (רפרטואר הטריקים דומה להפליא למה שהודגם בפנינו באותו הערב – גילוי תכולתה של קופסת גפרורים, נייר אלומיניום מתלהט וכו').
כאן רנדי מתאר מפגש שלו עם רוני מרכוס.

בסרטון הזה רנדי מדגים כיצד קופסת גפרורים מתרוממת בכוח המחשבה, עוד מעלל שהצליח להכות את המדענים בתדהמה. מה שמעלה עוד נקודה חשובה: ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב כי מדענים אינם בעלי הכשרה מתאימה לחשיפת קוסמים המתחזים לבעלי כוחות. לשם כך צריך בעל מקצוע בתחום, כלומר קוסם.
באופן פרדוקסלי נראה כי דוקא מדענים נוטים ליפול בפח יותר מאנשים אחרים במקרים כאלה. יתכן שהסקרנות הגדולה שלהם לגלות תופעות טבע חדשות מאפילה על החשיבה הביקורתית, ואולי זו התעלמותם מהאספקטים האנושיים שבסיטואציה והעיוורון לעובדה כי פרסום, יוקרה או כסף הינם כוחות מניעים חזקים לא פחות מכל כוח פיזיקלי שהם מכירים, וכי יש לשקלל גם אותם ב"משוואת הכוחות".

מצוידים בידע שרכשנו, נחזור ונבחן כיצד רוני מכופף  מזלג. משהו לא ברור?

כאן הוא מדגים טלקינזיס.  אני משאיר לקוראים הסקרנים לחקור כיצד זה מתרחש (כדי לא להרוס את הקסם לקוסמים הישרים).

אז… שלא יכופפו אתכם!

עדכון: אחד המגיבים שיתף בחוויותיו ממופע דומה של רוני. הוא היה מנוסה ואמיץ יותר: הנה מה שקרה שם.

עוד רשומות בנושאים קשורים:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

צוללים אל הצלילים

צוללים אל הצלילים

היום נצא לפעילות בעולם הצלילים. ילדים מוזמנים להצטרף.
יש לכם רמקולים מחוברים למחשב? אפשרות לשמוע צלילים משונים במשך הדקות הקרובות בלי שינעצו בכם מבטים נזעמים? סבלנות לחוויות קצת שונות? אם כן, אפשר לצאת לדרך!

לאחרונה התוודעתי לפודקאסט נפלא שנקרא RadioLab. (ניתן להוריד את הפרקים בחינם בפורמט mp3 ולהאזין להם בפקקי הבוקר למשל).

אחד הפרקים הראשונים שהאזנתי להם היה "השפה המוזיקלית". הפרק נפתח בהדגמה מאלפת. שימו לב מה קורה כשקטע ממשפט מדובר רגיל מושמע בלולאה: הקשיבו כאן (המתינו כמה שניות להורדת הקובץ).

אני מניח שכולם שמעו מנגינה ברורה (חלקכם אולי אף הצטרפו בשירה סוערת ותיפוף על השולחן). הדגמה זו מעוררת מחשבות לגבי מקורה של המוזיקה והקשר בינה לבין דיבור. הנושא נסקר מזויות רבות ושונות בפרק הזה של Radiolab, והוא תחום עיסוקה של דיאנה דוייטש, פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה.

המשכתי לצלול בעבודותיה המרתקות. הנה לקט הדגמות מעניינות.

מילות פנטום

לצורך התרגיל הבא אתם נדרשים לזוג רמקולים באיכות סבירה (מומלץ לא להשתמש באוזניות להדגמה הזו). הרמקולים צריכים להיות מרוחקים זה מזה מספיק כדי לקבל אפקט סטראופוני טוב. הקשיבו לקטעים הבאים בסבלנות. כל אחד מהם נמשך כשתי דקות.
אילו מילים אתם שומעים? האם הן באנגלית? עברית? המשיכו להאזין, ומילים חדשות תצוצנה. מאיזה כיוון נשמעת כל מילה? ימין או שמאל? הפנו את הראש לכיוון אחר או שוטטו קצת בחדר – מילים חדשות עשויות להתגלות.
מי זיהה יותר מ-5 מילים? יותר מ-10?

דוגמה ראשונה, דוגמה שניה.

למעשה בכל הקלטה מושמעות שתי הברות שחוזרות על עצמן במדויק לאורך כל הקטע, ואף זהות לחלוטין בשני הערוצים (ימין ושמאל, מושמעות בחפיפה לסירוגין).

כפי שראינו כבר לא פעם בעבר, המוח שלנו מנסה למצוא משמעות בכל קלט, בין אם היא נמצאת שם ובין אם לאו. לא פעם הדבר מביא לאשליות תפישה: פרצופים בעננים, פנים על מאדים, התגלויות של קדושים בפיצות וטוסטים, נבואות בדיעבד וכד'.

דיאנה מספרת כי לא פעם אנשים שומעים מילים שקשורות לנושאים שמטרידים אותם באותו הרגע.
עובדה מעניינת זו העלתה בי אסוציאציה מידית למבחן רורשאך (אחד המבחנים הפסיכולוגיים הנפוצים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת, בין השאר בשל מהימנות ותוקף נמוכים ובעיות אובייקטיביות בקביעת הציונים והפירוש של המבחן).

אשליית הרצף

לצורך הניסוי הבא מומלץ להרכיב אוזניות (הקפידו על כיוון ימין-שמאל). הקשיבו לצלילים האלה.
מה אתם שומעים? האם יש כיוון מסוים ממנו מגיעים הצלילים הגבוהים? הנמוכים? נסו להתמקד בכל אוזן בנפרד.

השתתפו בניסוי!  בעלי האוזניות שבכם (ורק אתם, כדי להבטיח ניסוי באיכות סבירה),
אתם מוזמנים לענות כאן לפני שאתם ממשיכים לקרוא (אנונימי כמובן).

למעשה כל אוזן שומעת סדרת צלילים מדלגים, כששתי הסדרות שזורות זו בזו. הנה כאן תוכלו לשמוע את שתי הסדרות לחוד (אחרי כמה שניות של הצליל המקורי). מפתיע לא?! מסתבר שרוב האנשים הימניים (מבחינת הצד של היד הכותבת, בלי קשר לדעתם הפוליטיות כמובן) שומעים את הצלילים הגבוהים מגיעים מצד ימין ואת הנמוכים מצד שמאל, למרות שהצלילים מפוזרים באופן שווה מבחינת גובהם בין שתי האוזניים. אפליה זו נשמרת בד"כ גם כאשר הופכים את כיוון האוזניות! אצל אנשים שמאליים לעומת זאת אין נטייה ברורה לכיווניות כזו. נראה מה יעלה בסקר שלנו. נכון לזמן בו התבצע המחקר הזה (1975) לא היה ברור מה ההסבר המדויק לכל התופעות הללו.

זכרון צלילי

כעת תוכלו לבחון את הזכרון שלכם לגובה הצליל, בתנאים שונים. בכל קטע יושמעו שני זוגות של צלילים, כאשר מרווח של 5 שניות מפריד בין כל שני בני זוג כאלה. כלומר:
[ צליל – <5 שניות> – צליל                                צליל – <5 שניות> – צליל ]
המשימה שלכם היא לקבוע האם שני הצלילים בכל זוג זהים או שונים מעט זה מזה בגובהם (הפרש של חצי טון).

לחצו כאן כדי לשמוע דוגמה ראשונה של שני זוגות צלילים. זה לא היה קשה במיוחד אני מניח (תשובה: זוג הצלילים הראשון זהה בגובהו, הצליל הראשון בזוג השני גבוה יותר מזה שבא אחריו).

עכשיו נראה עד כמה הדברים מסתבכים כאשר דוחפים צלילים שונים באמצע. המשימה זהה – האם הצליל הראשון והאחרון בכל קבוצה זהים? לחצו להשמעה.

ומה קורה כאשר במקום צלילים מושמעות מילים באמצע? לחצו להשמעה. רוב האנשים מוצאים את המשימה הזו קלה לאין שיעור מהמשימה הקודמת בה הושמעו צלילים נוספים באמצע.

דיאנה מסבירה כי המפתח להצלחה במשימה הוא זכרון גובה הצליל הראשון והשוואתו עם השני. הניסוי מדגים כי מידע לגבי גובה הצליל נשמר כנראה במקום אחר בזכרון מאשר מידע שמיעתי מילולי. משום כך, מילים שמושמעות בין שני הצלילים לא פוגעות בביצועים בעוד שצלילים דומים, שנאגרים באותו "מקום בזכרון", משפיעים זה על זה ומפריעים בביצוע המשימה.

חידה – זהו את המנגינה

האם תוכלו לזהות את המנגינה הזו? קשה. נשמע כמו אוסף צלילים אקראיים. רמז: הצלילים יוצרים מנגינה מוכרת. כולם נכונים, אלא שהם מפוזרים באוקטבות שונות (התנצלות בפני מי שלא מבין את המושגים, קצת קשה להסביר על רגל אחת). נסו שוב.

אם נעביר את כל הצלילים לאוקטבה אחת, לפתע תצוץ המנגינה!  (מאמר בנושא כאן).

*

לפני שניפרד, נחזור למשפט מתחילת הרשומה. הקשיבו לו פעם נוספת. האם גם לאחר כל המסעות הצליליים המפרכים שלנו המנגינה שחבויה בו מזנקת לאוזניכם כבר בשמיעה הראשונה?

   *   *   *

להתנסות נוספת: אשליות שמיעה נוספות פגשנו כאן – "יורדים למעלה ועולים לשום מקום"

סרטון שכולל כמה אשליות שמיעה, בחלקן כבר נתקלנו:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

שתה קצת מים ויעבור לך (הומאופתיה)

שתה קצת מים ויעבור לך (הומאופתיה)

רבות כבר נכתב על הומאופתיה, גם בעברית, ולכן לא אחזור על דברים שאפשר לקרוא במקומות אחרים (למשל כאן, או כאן). מצד שני, הבלוג לא יהיה שלם ללא התייחסות לנושא.

הומאופתיה הינה אחת הדוגמאות הקלאסיות לטיפולים שמבוססים על מחשבה מאגית, אי הבנה מוחלטת של הטיות מוכרות רבות ומדע רע על כל גווניו. מעבר לעובדה כי עקרונות ההומאופתיה (שהומצאו לפני 200 שנה) סותרים את הידע המודרני בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והרפואה, התמונה שעולה ממחקרים קליניים רבים שבוצעו עד היום – ברורה:

הומאופתיה = טיפול פלצבו

זה נשמע כמו פלצבו (מים ללא כל חומר פעיל בתוכם), זה עובד כמו פלצבו (מחקרים מראים זאת) =>
זה פלצבו
.

סקירה מקיפה אפשר למצוא בויקיפדיה בעברית (מומלץ להקדיש לפחות דקה לקריאת המבוא).

הנה תקציר של 3 דקות:

מי שלאחר קריאת החומר עדיין מאמין שהומאופתיה שונה במשהו מטיפול פלצבו הינו ככל הנראה מטפל בתחום, או שהוא נמנה על אלה הנמשכים למסתורין בצורה אובססיבית במיוחד. (וראו גם – "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

רנדי מאוד ברור בדבריו. ב-4:30 הוא מבטיח את מיליון הדולר שלו שוב:

להוציא מים מן הסלע

בחודשים האחרונים חגגו ההומאופתים על "הדו"ח השוויצרי שייצג את ההערכה המקיפה ביותר לגבי הרפואה ההומאופתית שנכתב אי פעם בידי ממשלה, ושזה עתה פורסם בשפה האנגלית בצורה של ספר. דו"ח פורץ דרך זה, אישר כי הטיפולים ההומאופתים יעילים  ומשתלמים, ושטיפול הומאופתי צריך להיות מפוצה בידי תוכנית הביטוח הרפואית לאומית של שוויץ."
אין דבר רחוק יותר מהאמת מאשר תיאור זה. מדובר באחד משלושה דוחות נפרדים שהוכנו עבור ממשלת שוויץ בקשר להומאופתיה:

1)  סקירה איכותנית של הספרות הקיימת לגבי יעילות, בטיחות, מידת השימוש ויחס עלות-תועלת, סקירה שנכתבה ע"י מומחים הומאופתים ותומכים בשיטה. כאן תוכלו לקרוא מקטעים שלו. (הדו"ח המלא משתרע על פני 230 עמודים ועולה כסף רב). הכתבה שצוטטה לעיל מתייחסת לדו"ח הזה בלבד.

2)  מטא-אנליזה של מחקרים קליניים קיימים לגבי היעילות של ההומאופתיה בהשוואה לפלצבו (בוצעה באוניברסיטת ברן). התוצאות תוארו במאמר שהתפרסם בLancet  בשנת 2005, והמסקנה ברורה – אין הבדל מטיפול דמה. עוד על המחקר, על ההתנגדויות אליו מצד ההומאופתים ותשובות נגד תוכלו לקרוא כאן וכאן.

3)  תשאולים של מטפלים ומטופלים, כדי להעריך שביעות רצון, כמות מטופלים וכד'.

הועדה שיקללה את הדעות החיוביות שהציגו תומכי ההומאופתיה בדו"ח שלהם, עם התוצאות השליליות של המטא-אנליזה ועם המידע הלוקה בחסר שעלה מן הדו"ח השלישי, הציגה תוצאות פושרות ביותר והממשלה החליטה להוציא את ההומאופתיה מסל הביטוחים. בעקבות לחץ ציבורי הוחלט להעניק ארכה של 6 שנים נוספות (עד 2017) במהלכן יבחן הנושא מחדש. פרספקטיבה רחבה על הנושא אפשר לקרוא כאן.

ואיך הצליחו תומכי ההומאופתיה להפוך מחקרים עגומים להצלחה גדולה? על כך תוכלו לקרוא למשל כאן:

"הדו"ח פגום מבחינה מדעית, לוגית ומוסרית. באופן ספציפי, הוא לא מכיל ראיות חדשות ומפרש מחדש מחקרים שבעבר הודגמו כחלשים, מייצר סטנדרטים חדשים של ראיות שמתוכננים כך שהומאופתיה תראה יעילה, ומנסה לערער את מעמד "סטנדרט הזהב של הראיות" לו זוכים הניסויים הקליניים המבוקרים. וחשוב מכל, כמעט לכל המחברים יש ניגודי אינטרסים, למרות טענתם כי לא קיימים כאלה. אם הדו"ח הזה מוכיח משהו, זה שהומאופתים מוכנים לעוות ראיות כדי לתמוך באמונותיהם…"

עוד על הדו"ח המביך הזה אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן, וכאן למשל.

מסביב לעולם

ממשלת שוויץ כמובן אינה היחידה שבדקה את הנושא.

דו"ח שהוגש לממשלת בריטניה ב-2010 מסכם, לאחר סקירה מעמיקה של הראיות, כי "אין כל דרך אפשרית שההומאופתיה תעבוד, היות והדבר ידרוש כתיבה מחדש של ההבנות שלנו בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. מעבר לכך, העדויות הקליניות מראות כי לא ניתן להבחין בין הומאופתיה לפלצבו." (ציטוט מכאן).

המרכז הארצי לטיפולים משלימים ואלטרנטיביים בארה"ב – NCCAM קובע כי אין עדויות לכך שהומאופתיה יעילה, ואף מזהיר מפני חיסונים הומאופתיים ומפני מספר תכשירים הומאופתיים שמכילים חומרים פעילים שעלולים להזיק.

משרד הבריאות של ישראל קובע במסמך תקנות שהוציא בנושא הומאופתיה: "…הטיפול בתכשירים הומאופתיים אינו מהווה תחליף לטיפול הרפואי המקובל, וזאת בהתבסס על הקביעה כי יעילותם של התכשירים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה."

עדכון אפריל 2014סקירה שיטתית נרחבת ומעודכנת מטעם המועצה הלאומית לבריאות ולמחקר רפואי של ממשלת אוסטרליה הגיעה למסקנה כי "הראיות הזמינות אינן משכנעות ואינן מצליחות להראות שהומאופתיה היא טיפול יעיל עבור אף אחד מהמצבים הקלינים שדווחו בבני אדם."

מספרים על בחור אחד מפלורידה, שלקח תרופה הומאופתית.
המסכן מת ממנת יתר: הוא שכח לבלוע את התרופה…

ועכשיו נטחן מים

התרשים הבא מדגים מסלולי ויכוח אופיינים לגבי הומאופתיה, ולמעשה הוא רלוונטי עבור טיפולים אלטרנטיביים רבים נוספים שהמצב המחקרי בהם דומה – גוף ראיות מאסיבי שמראה כי השיטה אינה עובדת טוב יותר מפלצבו. שימו לב כי טיעונים אחדים של תומכי השיטה סותרים זה את זה, וכלל לא נדיר לשמוע אותם מפי אותו אדם בחלקים שונים של הויכוח.

לחצו להגדלה:

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

מה יגרום לי לשנות את דעתי? שורה של מחקרים איכותיים חדשים שיראו כי הומאופתיה שונה מהותית ביעילותה מפלצבו. מאוד פשוט. מחקרים אחדים שמראים זאת קיימים, כצפוי, (יש גם מחקרים שמראים שהומאופתיה טובה פחות מפלצבו) אך הם מתגמדים לאור התמונה הכללית. כשתשתנה התמונה הכללית, אשנה גם את דעתי בהתאם, ואני מאמין שאנשים רבים מ"הממסד המדעי" יעשו כך גם הם.

לכל המתקוממים, לפני שאתם מגיבים, אנא בדקו שדבריכם לא זכו כבר להתייחסות, בין אם בתרשים המצורף ובין אם בסקירות הרחבות המוזכרות לעיל (או בהפניות מתוכן). כמו כן, אנא ודאו כי קראתם את הרשומות על אפקט הפלצבו (במיוחד את חלקים 4, 5).

רשומות נוספות שקשורות להומאופתיה:
חדר מיון הומאופתיכך מתחילים להאמיןפלצבו גם בחיות ותינוקות?

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

לאחר שהתפלספנו קצת על משמעות ממשותה של הנשמה, הגיע הזמן לרדת אל הקרקע (עד כמה שהדבר ישמע מוזר במקרה של נשמות פורחות).

מדי פעם צצים חוקרים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי – להוכיח בכלים מדעיים את קיומם של מושגים שמעצם הגדרתם אינם חומריים ולכן לא יכולים להיות נמדדים/מצולמים/מתועדים ע"י מכשיר כלשהו. כך פני הדברים בקשר לצילומי הילות, צילומי פיות, צילום/הקלטת רוחות רפאים, וכד' – מאמצים שלא העלו כל פרי עד היום, למעט פרשנויות פזיזות, הונאה עצמית, מעשי מרמה קונדסיים או שרלטנות לשמה.

באותה רוח מדעית ניסו כמה חוקרים לשקול את הנשמה. כן, ממש כך, על מאזניים!

המשפט שנערך לנשמת האדם בהיכלו של האל אוזיריס. ליבו של המת מונח על כף אחת של מאזניים, ונשקל כנגד נוצת יען (סמלה של אלת האמת) המונחת על הכף השנייה. תוצאות השקילה יכריעו את גורל נשמתו של המת. מתוך "ספר המתים" של המצרים הקדמונים.

הרעיון היה פשוט: לפי "התאוריה" כאשר אדם מת נשמתו עוזבת אותו. אם הנשמה קיימת בעולם החומר הרי יתכן שהיא בעלת מסה, ולכן משקל, ולפיכך נצפה שמשקל אדם יפחת ברגע שנשמתו פורחת ממנו.

רופא אמריקאי בשם דנקן מקדוגל (Duncan MacDougall) החליט לבצע בדיוק את הניסוי הזה, לפני למעלה מ-100 שנה (אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי והלא טכני מ-1907). הוא השכיב חולה שחפת שעמד להאסף אל אבותיו על מאזניים מיוחדים שהראו את המשקל בדיוק של גרמים בודדים וחיכה לרגע מותו, תוך שהוא עוקב בדריכות אחר מחוג המאזניים:

"במשך שלוש שעות וארבעים דקות שמרתי על מוט המאזניים קצת מעל נקודת האיזון, קרוב לקצה הסקלה העליון, כדי שהמדידה תהיה יותר חד משמעית, אם תתרחש.  ואז נשם החולה את נשימתו האחרונה, ופתאום, בהתאמה מוחלטת צנח המדיד והשמיע נקישה ברורה כשהוא מכה במעצור התחתון של הסקלה, ונשאר שם ללא תנועה. המשקל צנח ב-21 גרם."

מבין חמשת החולים הנוספים שניסה לשקול, בשני מקרים מקדוגל מודה כי לא הספיק לבצע את המדידה כהלכה ולפיכך אין לכלול אותם בניתוח התוצאות. שלושת הנשקלים האחרים איבדו 14, 14 ו-10 גרם כל אחד באופן "פתאומי", סמוך מאוד לרגע המוות. שניים מהם איבדו כ-30 גרם נוספים במשך הדקות שלאחר מכן. משקלו של השלישי דוקא עלה חזרה לפרק זמן מסוים.

מקדוגל השקיע לא מעט מחשבה בניסוי. הוא בחר חולים שסובלים ממחלות שמלוות בתשישות גדולה כדי לא יזוזו בזמן המוות ויקפיצו את מחוג המאזניים. הוא עקב אחר ירידת משקל הדרגתית שהתרחשה בשעות שלפני המוות כתוצאה מאיבוד נוזלים בנשימה ובהזעה. גם יציאות לא מבוקרות, באם התרחשו לאחר המוות לא יכולות להסביר את הירידה הפתאומית במשקל, מכיוון שהן נספגו במיטה עליה שכבו המתים והמשיכו לתרום למשקל.

הגורם האחרון שמקדוגל יכול היה לחשוב עליו היה איבוד משקל כתוצאה מהתרוקנות הריאות מאויר. כדי להפריך גם הסבר זה, עלה בעצמו על המיטה (לאחר שהחליף מצעים אני מקווה) והתנשף בכל כוחו. המאזניים לא זזו כהוא זה.

בנסיונות דומים שערך על 15 כלבים לא היתה ירידה פתאומית במשקל. הממצא הזה רק חיזק את אמונתו של מקדוגל כי מדד את משקל הנשמה מכיוון שידוע כי לכלבים אין נשמה (לפי האמונה בה הוא החזיק לפחות). בהתכתבות שניהל לגבי מחקריו הודה כי "עזר" לכלבים לשתף פעולה עם מטרות הניסוי, אם להתנסח בעדינות.

מקדוגל מציין בסוף המאמר כי יש לחזור על מחקר זה עוד פעמים רבות לפני שיהיה אפשר להסיק בודאות על קיומה של נשמה.

[ארבע שנים לאחר מכן הכריז מקדוגל על כיוון מחקר חדש – צילום רנטגן של נשמה ברגע המוות. לא ידוע על פרסומים נוספים שלו בנושא עד יום מותו, ב-1920.]

הביקורות שהועלו כנגד המחקר היו רבות (מעבר לביקורות האתיות):

*  המספר הזעום של המקרים (ארבע מדידות "מוצלחות" בלבד).
*  מדידת המשקל התבצעה בציוד מאוד לא מדויק.
*  לא התבצעה בקרה על זרמי אויר בחדר.
*  זמן המוות המדויק לא היה יכול להיקבע בוודאות.
*  קצב ואופן השינוי במשקל היו שונים בכל מקרה והערכים של המשקל ש"נעלם" נעו בטווח גדול.

מי שהציע הסבר חלופי לתוצאות שהתפרסמו היה רופא אחר, אוגוסטוס קלארק שמו. ברגע המוות, כאשר זרימת הדם ופעולת הריאות פוסקים, הדם לא מקורר עוד במעברו בריאות. שינוי זה גורם לעליה פתאומית מסוימת בטמפרטורת הגוף ולהגברת האידוי כתוצאה מהזעה. הסבר זה התאים יפה גם לממצאים השליליים שהתקבלו לגבי הכלבים, שכידוע אינם מזיעים, אלא מקררים את עצמם באמצעות התנשפויות.

ב-1915, ניסה H. LaV. Twining (ראש מחלקת פיזיקה והנדסת חשמל בבית ספר הטכני של לוס אנג'לס) לחזור על הניסויים כשהוא משתמש בעכברים ובמאזניים רגישים פי 100,000 מאלה בהם השתמש מקדוגל. כשהעכברים מתו במיכל פתוח הוא הבחין בירידה של 1-2 אלפיות הגרם, אך כאשר העכברים מתו כשהם מצויים במיכל סגור – לא היה שינוי כלשהו במשקל. ניסוי זה חיזק את ההסבר של איבוד לחות מוגבר כגורם לירידה במשקל ברגע המוות (הלחות נשארה כלואה במיכל והמשיכה לתרום למשקל גם לאחר אידויה).
טווינינג היה יצירתי מאוד בצורות המוות שהביא על עכבריו. אחסוך מכם את התיאורים המפורטים. דברי ההתגוננות שלו מול האשמות פעילים למען זכויות בעלי חיים היו מקוממים לא פחות (לסקרנים – חפשו את המילה "mice" כאן).

כעבור 100 שנה…

במחקר עדכני הרבה יותר (2001) שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration שקלו החוקרים במשקל דיגיטלי כמה חיות מרעה בשעת מותן.

"קשה לקבוע את רגע המוות" מודים החוקרים. "הגוף מנסה לשמור על התפקודים הבסיסיים שלו. הקריטריון בו השתמשנו היה תנועתיות, נשימה וקצב פעימות הלב. נצפתה נשימה-אחרונה אופיינית, פעילות בלתי יציבה של הלב והתכווצות שרירים משמעותית. לאחר מכן מגיעה תקופה של רגיעה מלווה בהמשך פעילות-לב לא סדירה. הרגע בו התרחשה הנשימה האחרונה ניתן לזיהוי ברור מתוך מדידת המשקל וכן מתוך צפיה. שינוי המשקל הבלתי מוסבר מתרחש מתישהו בין 5 ל-200 שניות לאחר הנשימה האחרונה".

אני מוצא הגדרה זו מעורפלת ומעגלית במקצת, שהרי אם רגע המוות אינו מוגדר באופן ברור, אולי דווקא שינוי המשקל החשוד הוא הוא הנשימה האחרונה?

כמה דקות לאחר שהכבשים הבוגרות נשמו את נשימתן האחרונה, נרשמה תוספת במשקל של כמה עשרות עד כמה מאות גרם (!) למשך שניות ספורות ומיד לאחריהן חזר המשקל לערך הקודם. הנה מדידה של כבשה מס' 3 לדוגמה:

יחד עם זאת, במקרה של הכבשים הצעירות וגם תיש אחד – לא נרשם כל שינוי במשקל.

אני מתקשה לראות כיצד תוצאות אלה יכולות לתמוך באיזושהי תאוריה שקשורה לנשמה. להיפך, עכשיו צריך להסביר מדוע לכבשים בוגרות יש נשמה אך לצעירות (ולתיש אחד) אין, ולמה המשקל עולה דווקא, אך צונח חזרה כעבור כמה שניות.

לחוקרים אין הסבר לתופעה. אבל הם כן מזכירים את אדון Donald Carpenter אשר העלה מספר השערות בנושא. לדעתו האנרגיה שנדרשת לרוח-רפאים כדי לתפקד מוגבלת למשהו בסביבות 60 ג'אול. הוא מציע יחידת מדידה חדשה שנקראת "מק" (Mac) לכבודו של מקדוגל ידידנו, ומשער, על בסיס נתוני ניסוייו של מקדוגל וניסוי הכבשים, כי ה-מק מגיע במנות של 20-30 ג'אול. בספרו – Physically Weighing the Soul משנת 1998 הוא פורש את משנתו אשר כוללת נוסחאות לחישוב משקלי נשמות. (בפרק 17 מחושב משקל נשמתו של ישו – לא פחות מ-364 גרם!)
לדונלד יש עוד רעיון מעניין. במקום לשקול את הנשמה ברגע המוות, הוא מציע לשקול נשים הרות. לפי תחזיותיו, ביום ה-43 להריון תתרחש קפיצה פתאומית במשקל, ברגע בו ה-מק נכנס לעובר. משיקולים תיאורטיים שאולי יתחוורו למי שיטרח לקרוא את הספר, ממליץ דונלד: "דרך מעולה לטהר בית רדוף-רוחות היא לשכן בו אישה שהופרתה לא מכבר, סמוך לרגע בו נכנס ה-מק לעובר".

אני אינני מומחה לתפקודי חיות ברגע המוות, אבל הנה השערה: אולי סמוך ל"רגע המוות" מתרחשת צניחת איברים פנימיים, והיא אשר גורמת לעליית המשקל הרגעית? קוראים שמתמחים בנושא מוזמנים לחוות את דעתם.

*

אשתמש כעת בסיפורו של מקדוגל כדי לחדד כמה נקודות עקרוניות.

התער של אוקאם

תערו של אוקאם הוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות באמצעות השיטה המדעית. המדובר בטיעון היוריסטי הנובע מניסיון רב שנים של ניסוי וטעייה, ואינו נכון בהכרח, אלא משמש כקו מנחה, לרוב אחד מיני כמה, לבחירת ההיפותזה המועדפת במקרה שישנם כמה הסברים לאותה תופעה."  אחד הניסוחים המקובלים של העיקרון הוא: "כאשר ישנם שני הסברים שווי ערך לאותה תופעה, יש להעדיף את ההסבר הפשוט או החסכוני יותר".

לפנינו אם כן תופעה (נניח לצורך הדיון כי התוצאות אמינות) – איבוד כמה גרם סמוך לרגע מות אדם, ושני הסברים לתופעה:

הסבר א: יש נשמה. אף אחד לא יודע מה היא ולא הבחין בה עד היום מעולם. הנשמה היא חומרית ולכן בעלת משקל. הנשמה עוזבת את הגוף ברגע המוות ולכן משקלו פוחת. לכלבים אין נשמה ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

הסבר ב: ברגעים שאחרי המוות הגופה מתחממת מעט בגלל הפסקת קירור הדם בריאות. זה גורם לאידוי מוגבר של זיעה ומכאן הנפילה במשקל. כלבים לא מזיעים ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

איזה הסבר פשוט יותר? דורש המצאת מושגים מועטים יותר? סביר יותר?

שוב, בהיעדר ראיות נוספות אין הדבר מוכיח כי ההסבר הפשוט נכון והמסובך שגוי, אך נסיון החיים מראה שזה המצב ברוב המכריע של המקרים.

הסברים שלא מסבירים כלום

יתרה מזו, ההסבר שמשתמש במושג "נשמה" לא מסביר למעשה כלום. הוא רק פותח פתח לאי ידיעה גדולה יותר, מכיוון שלאף אחד לא ברור מהן תכונותיה של אותה נשמה, ממה היא עשויה, מדוע משקלה שונה מאדם לאדם, וכו'. כמו במקרים רבים אחרים, המושג המופשט שמשתמשים בו "להסבר" של תופעה הוא בעצם מילה נרדפת ל"אין לי מושג קלוש מה קרה כאן".
דוגמה נוספת: אדם רואה אורות מוזרים בשמי הלילה. "ראיתי עב"מ!" הוא מכריז בהתרגשות, כשהוא מדמיין חללית מעולמות אחרים. איזה ידע חדש רכשנו בעקבות "ההסבר" שנתן? אפס. למעשה האבסורד מגולם במשפט עצמו: "אני יודע מה זה היה בוודאות – זה היה עצם בלתי מזוהה".

תמיד יכול להיות הסבר נוסף

נקודה נוספת שהסיפור מדגים היא שתמיד יכול להיות הסבר נוסף, טבעי ומתקבל על הדעת, שלא עולה במוחו של החוקר. מקדוגל ציין במאמרו, לאחר שמנה את כל הגורמים שנלקחו בחשבון: "האם זו הנשמה? איך עוד אפשר להסביר את זה?" לזכותו יאמר שהוא היה זהיר. חוקרים רבים שמחפשים הוכחות לתופעות על-טבעיות נופלים תדיר למלכודת המסקנה הפזיזה: הם משוכנעים כי ניטרלו את כל הגורמים האפשריים עד האחרון שבהם ולכן ההסבר העל-טבעי הוא היחיד שנותר. שוב ושוב, זמן מה לאחר הפרסום מתחילים לעלות הסברים אלטרנטיביים שהחוקר המקורי לא העלה על דעתו.

כוחו של מיתוס

מדהים לראות כיצד ניסוי אזוטרי אחד שהתבצע לפני למעלה ממאה שנה הותיר את חותמו על תודעת הציבור, למרות שהסברים הגיוניים ופשוטים הועלו מיד לאחריו, ולמרות שניסויים חוזרים (ואיכותיים יותר) לא הצליחו לשחזר את התוצאות. המיתוס הזה אפילו העניק לסרט מצליח את שמו, ובכך כנראה הנציח עצמו למשך עשרות שנים נוספות.

נסיים בציטוט שמצאתי באינטרנט. שימו לב כיצד המרכיבים הרעועים הללו בושלו להם יחד עם עוד כמה מושגים לא מוגדרים וטענות לא מבוססות לכדי ידיעה וודאית:

"נשמה הינה 21 גרם שמתקיימת בין האונה הימנית, לאונה השמאלית. כלומר: במעמקי התת מודע. הנשמה מחברת ונמצאת בכל איבר בגופנו ובכל תא בגופנו. ולמעשה מקיפה את כל כולנו ואת ההילה שלנו."

נשמתי כמעט פרחה כשקראתי זאת…

*

הערה: רשומה זו נכתבה לפני שנה בדיוק, ומסיבות שונות לא פורסמה עד היום. רק לאחר כתיבתה נחשפתי למקורות נוספים בעברית שסקרו את הנושא ומוזכרים להלן. חברי "ספק-סביר" כיסו את סיפורו של מקדוגל בצורה יסודית כמה חודשים לאחר מכן. אם הייתי מודע לחומר הקיים מבעוד מועד כנראה הייתי מוותר על סיקור הנושא, אבל מכיוון שהעבודה כבר התבצעה אני מפרסם את הרשומה בכל זאת.

מקורות והרחבות:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

על ממשותה של הנשמה

על ממשותה של הנשמה

מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין מהו אותו דבר שאנשים קוראים לו "נשמה".

כשאני שואל אנשים מה זה בעצם נשמה, ומאיפה הם יודעים שקיים בכלל דבר כזה, הם בדרך כלל נועצים בי מבט משתאה שרומז כי משהו לא כשורה איתי. "נשמה, כאילו דה?!"
בפעמים שהתעקשתי להעמיק בחקירותי, התשובות שקיבלתי הפכו למבולבלות ומעורפלות יותר ויותר.

חיפוש קצר באינטרנט החזיר לי את בטחוני העצמי (בבורותי): באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית" הערך "נשמה" נפתח במילים: "לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה." לאחר מכן מתוארות באריכות פרשנויות רבות ושונות למושג זה. הערך soul מזכיר עשרות פרספקטיבות שונות לנושא. נרגעתי.

המשמעות שצלצלה לי מוכרת יותר מכל היתה: "נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית, (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות."

אהה! נראה שעלינו על המוטיבציה הראשית להמצאת מושג הנשמה – לא נמות באמת אף פעם!
כל השאר הדיונים בנושא נשמעים לי כפלפולים פילוסופיים שמטרתם להגיע למסקנה זו. איכשהו לא נראה לי כי הבעיה הפסיכו-פיזית (העוסקת בדואליות גוף-נפש) מעניינת או מטרידה במיוחד את האדם מן הישוב. המוות – זה כבר עניין אחר.

לצורך הדיון, נתרכז בהגדרה של "נשמה" כפי שהיא מופיעה לעיל: "נשמה היא ישות ממשית… לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים".

ואני שואל: מה המשמעות של ישות ממשית שאינה קיימת במישורים הפיזיים?
פירושו של דבר שלא ניתן לחוות אותה בשום צורה באחד מחושינו, וגם לא במכשירי מדידה כלשהם. לא ניתן לבדוק ולחקור אותה בכלים מדעיים.

באיזה מובן היא קיימת, אם כן? המובן היחיד שאני יכול לחשוב עליו בו היא קיימת הוא כמושג מופשט במוחו של האדם.

גם "חד קרן סגול" קיים כמושג מופשט במוחי כרגע. האם אני יכול לטעון שהוא ישות ממשית? אני יכול לטעון כמובן. השאלה אם אתם תקבלו את טענתי כנכונה. ואם "חד קרן סגול" נשמע לא מופשט מספיק למישהו, מה לגבי "נפתושים קוסמריים?"

רגע אחד, מה לגבי "כוח משיכה" למשל? גם הוא מושג מופשט. אף אחד לא קולט את כוח המשיכה עצמו בחושים באופן ישיר. מה זה בכלל כוח? האם כוח הוא ישות חומרית? לא. כלומר, אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בפיזיקה הוא בכלל לא ישות חומרית! (הוא גם לא אנרגיה). אז באיזה מובן כוח המשיכה ממשי יותר מ"חד קרן סגול"?
הוא ממשי במובן שיש התאמה בין המושג הזה לבין העולם בו אנו חיים (כפי שהוא נתפש במוחנו המוגבל). מעבר להתאמה, שימוש במושג הזה יכול לנבא בדיוק מדהים מסלולים של תפוחים נופלים, פגזים, חלליות, ירחים, פלנטות, כוכבים וגלקסיות. זה הופך אותו בנוסף גם למושג שימושי ומועיל. (אפשר להסתכל על נשמה כמושג שימושי ומועיל – להרגשה הטובה לפחות, אבל בזה היא לא שונה בהרבה ממושגים כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס – האם הם קיימים?).

גם מושגים שמתארים מצבים רגשיים כמו "כעס", "אהבה", "רחמים" וכו' אינם חומריים, ויחד עם זאת בעלי משמעות, מכיוון שהם בהחלט נמצאים במתאם עם העולם בו אנו חיים, ואף יכולים לנבא משהו על התפתחות הדברים (אם כי באופן הרבה פחות מדויק מחוקים פיזיקליים). אם אדם "כועס" למשל, ישנם מאפיינים פיזיולוגיים נלווים ברורים לכך, וכמו כן יש הסתברות גבוהה יותר שיתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. במובנים האלה מושג הכעס "ממשי" (וגם שימושי).

הערה: ישנם תחומים בהם התאמה למציאות אינה רלוונטית או לפחות אינה הכרחית – תחומים כמו שירה, מוזיקה, מדע בדיוני, או מערכת אמונה כלשהי. אפשר לטעון שמושגים שמועלים בתחומים אלו הם מעניינים, מעוררי השראה, מפתים, מהנים, אבל לא שהם "קיימים".

וברמה החווייתית: כל אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבה/אשליה/הזיה משלו. זה יכול להיות משהו שהוא חלם עליו בלילה, קיבל בתיקשור או קרא בדפים של ספר עתיק שמצא בבוידעם. יתכן והוא חווה זאת בעוצמה רבה. הוא ממש, אבל ממש מרגיש ויודע שזה נכון. האם התחושה החזקה שלו הופכת את המחשבה/אשליה/הזיה שלו לישות קיימת?
ברור שחוויה אישית בלבד, חזקה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש הוכחה לקיום של משהו. (להרחבות בנושא הזיות ראו כאן וכאן).

יתרה מזאת. אם אותו אדם מתחיל להפיץ את המחשבה/אשליה/הזיה שלו בקרב מכריו, ניחן בכאריזמה מספקת ובנוסף פונה בטענותיו לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם (פחד ממוות והרצון להרגיש משמעות ושליטה בחיים למשל), סביר כי אנשים נוספים ימהרו לחלוק במחשבה/אשליה/הזיה שלו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה. האם זה הופך את המושג לקיים? לנכון?
ברור שגם אמונת רבים באותו מושג לא הופכת אותו לקיים במציאות. (אני מניח שכל אחד ימצא במהרה דוגמה למושג שמיליונים מאמינים בו אך הוא אינו חושב שהוא קיים. רמז – אל של דת אחרת למשל).

כלומר, לפי הקריטריון שאני מציע, התאמה למציאות הפיזית היא המדד היחיד שיכול להבחין בין מושג שקיים במוחנו בלבד לבין תיאור של משהו שאכן קיים במציאות שמחוץ למוחנו. ככל שההתאמה תהיה מדויקת יותר ובעלת יכולת ניבוי גבוהה יותר, כך יגבר בטחוננו שהמושג שהמצאנו מתאר משהו שאכן קיים במציאות.

מה אתם אומרים? יש קריטריונים אחרים? נוספים? דוגמאות נגדיות?

נראה כי הנשמה תיאלץ להמשיך לשכון במחוזות האמונה האישית בלבד. לראייה, אלפי שנים של אמונה בקיומן של נשמות, התפלספות קדחתנית ומחקר פארא-פסיכולוגי ממושך לא קירבו אותנו כהוא זה להכרעה בנושא.

הנטייה המיסטית של זמננו, המראה עצמה בעיקר בהתפשטות של מה שנקרא תיאוסופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן.
– איינשטיין, במכתב במפברואר 1921

אך היו שחשבו אחרת ויצאו לחפש ראיות פיזיות לקיומה של הנשמה. על כך ברשומה הבאה.

* הערה: ברור וידוע לי שהנושא זכה לדיונים פילוסופיים מעמיקים לאורך מאות רבות של שנים, וכתבים בנושא ממלאים ספריות שלמות. ניסיתי להציג כאן את הדברים בצורתם הפשוטה והישירה ביותר ולהזמין לדיון ברוח דומה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם!

המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם!

"שוקולד בריא ללב" אנחנו מתמוגגים לקרוא יום אחד באתר חדשות פופולרי, לאחר שכבר השלמנו עם העובדה שאין דבר קטלני ממנו ללבנו. "התגלו חלקיקים מהירים ממהירות האור! איינשטיין מתהפך בקברו" מתנוססת כותרת סנסציונית בוקר אחד בעיתונים; "מהירות האור נשברה בגלל כבל משוחרר" מעדכנת אותנו כותרת צעקנית הרבה פחות כעבור כמה חודשים. האם רוב היקום עשוי מחומר אפל ומסתורי, או שמא תיקון לתורת ניוטון פותר את כל הבעיות מבלי להזדקק לו?

למה המדענים האלה לא מסוגלים להחליט כבר מה נכון ומה לא?

ובכלל, איזה ערך יש לידע מדעי אם כל יום הוא משתנה?

הלא השיטה המדעית מבטיחה ידע בדוק ואמין לא?

תאמינו לי, המדענים האלה לא יודעים כלום!

מה קורה כאן באמת? מה פשר ההפכפכות הזו?

תשובתי מתחלקת לשני חלקים:

1)      הדיווחים במדיה מעוותים בד"כ ואינם משקפים נאמנה את המקורות המדעיים עליהם הם מסתמכים. "נכתב בהשראת מחקר מדעי" או "מבוסס על מחקר אמיתי" – יהיה תיאור נאמן יותר למציאות.

2)      גם המקורות המדעיים מלאי סתירות.

את עיוותי המדיה נשאיר לדיון נפרד בעתיד (אין ספק שהיא מעצימה את הבעיה בצורה דרמטית).
נתמקד הפעם בחלק השני של התשובה וננסה להבין כיצד יתכן שמקורות מדעיים יהיו כל כך מלאי סתירות. האין זו הפגנת חולשה של השיטה המדעית?

בעבר הצגתי את המפעל המדעי כמפעל חברתי שיתופי בעל נורמות התנהגות מסוימות. הועלתה האנלוגיה לקבוצת אנשים שמרכיבה יחד פאזל ענק, כל אחד בסגנונו הוא. (זאת בשונה מתפישת ההתקדמות המדעית כתהליך סטרילי, מתוכנת כמעט, בו מדענים בודדים מפלסים את דרכם אל האמת כשהם פועלים על פי "שיטה" מוגדרת וסגורה).

היום נשים דגש על מימד חשוב נוסף – מימד הזמן. המסע המדעי לחקר המציאות הינו תהליך חוזר ונשנה של בקרה עצמית, סינון טענות והשערות ותיקון עצמי מתמיד.

הכאוס האנושי

מסענו מתחיל באנדרלמוסיה רוחשת של טענות והשערות שונות ומשונות לגבי העולם, שמגיעות מאנשים בעלי דרגות שונות של השכלה, יכולת, עקשנות, יושר ובריאות נפשית. חלקן קוראות תיגר על הידע המבוסס בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הרפואה, וכו'. חלקן עשויות להוות פריצת דרך רעיונית. חלק מהטענות/השערות תתבררנה כנכונות, לכשתבדקנה. רובן תתבררנה כלא נכונות. חלק בכלל לא ניתנות לבדיקה, אלא מהוות השקפות עולם, דעות אישיות, פרשנויות וכד'.

אני חושב וחושב במשך חודשים ושנים. 99 פעמים המסקנה שגויה.
בפעם ה-100 אני צודק. – איינשטיין

כדי להכנס לעולם המחקר האקדמי רעיונות אלה עוברים סינון ראשוני. טענות שאינן ניתנות לבדיקה נשארות בחוץ – המדע לא עוסק בכאלה.

טענות אחרות נבדקו כבר מאות פעמים בהיסטוריה ונמצאו חסרות אחיזה במציאות (למשל מכונות תנועה-נצחית). לא סביר להשקיע בהן זמן בדיקה נוסף, אלא אם הטוען יביא ראיות משכנעות שהפעם מדובר במשהו שונה.

פסאודו-מדענים למיניהם שאינם מכירים/מבינים את עקרונות המחשבה והפעולה המדעית, נשארים גם הם בחוץ. בעקרון, מה שמשאיר את הטענות הפסאודו-מדעיות הללו מחוץ למחקר המדעי אינו התוכן שלהן דוקא, אלא הדרך הלא מדעית בה מנסים הטוענים לתמוך בהן.

חזית המדע – Where no man has gone before

אנו עוברים אל חזית המדע, בה פועלים אנשים אשר עברו הכשרה מדעית בתחום הרלוונטי. בד"כ נדרשות שנים של לימודי בסיס באוניברסיטה לפני שמישהו יכול לתרום משהו חדש למדע (קשה לפרוץ מסגרת לפני שמכירים מהי המסגרת הקיימת, ומהם "כלי העבודה" הנדרשים כדי להתקדם).

בחזית המדע נמצא את ההברקות והאכזבות, ההצלחות והתסכולים, התגליות המסעירות והטעויות המביכות. זה אזור של אי ודאות, של הימורים וניחושים, של יצירתיות ותעוזה, ולא פחות – של הרבה עבודה שחורה וסיזיפית.
מדענים מעגלים פינות, מבצעים ניסויים חפוזים (Quick & Dirty) רק כדי לקבל התרשמות ראשונית לגבי רעיון שצץ במוחם ובודקים תחושות בטן ואינטואיציות מדעיות. חוקרים עשויים להשקיע שנים מחייהם בבחינת רעיון כלשהו רק כדי לגלות כי הוא שגוי מן היסוד. מאידך, חזית המדע היא המקום בו נפגוש חידושים, הפתעות, ולעיתים אף מהפכות של ממש בתחומים הנחקרים.

אי הסכמות בין מדענים בשלב זה הן דבר שבשגרה. חוקרים שונים מעלים השערות שונות (ואף מנוגדות) לגבי אותם נושאים, כל אחד מהזוית שלו, עם הנסיון והידע שצבר, על סמך הנתונים שעומדים לרשותו. שימוש בטכניקות מדידה שונות, שיטות שונות לעיבוד הנתונים, הטיות שונות שלא נלקחו בחשבון, הנחות יסוד שונות – כל אלה עשויים להביא חוקרים שונים למסקנות שונות, לגבי אותו נושא. (לא פעם מתברר כי שילוב של מסקנות סותרות לכאורה הוא הנאמן יותר למציאות. בתנאים מסוימים השערה א' נכונה, ואילו בתנאים אחרים ב' היא הנכונה. בל נשכח, המציאות מורכבת יותר מכל מודל שמנסה לתאר אותה).

חלפו אם כן שנים אחדות, והחוקר מגיע לשלב בו הוא מסוגל להציג את עבודתו ואת מסקנותיו בצורה מסודרת ומנומקת. כדי שהמחקר שמתבצע בחזית המדע יזכה לעבור לשלב הבא עליו לעבור את מסננת הפרסום. לשם כך יש לשכנע עורכים ובוחנים שהמחקר ראוי לפרסום.

ביקורת עמיתים

כתבי עת מדעיים משתמשים בתהליך של ביקורת עמיתים (peer review), במהלכו המאמרים המוגשים לכתב העת מועברים למדענים אחרים בתחום (בדרך כלל אחד עד שלושה).

עמיתים אלה בוחנים האם השערות המחקר הגיוניות, באלו שיטות השתמשו לאיסוף נתונים, מה היו אמצעי הבקרה וכיצד התיחסו להטיות שונות שעלולות לצוץ, האם התוצאות המדווחות תואמות את ההשערות, האם הניתוחים הסטטיסטיים מתאימים לבעיה ומדווחים בשקיפות מלאה, האם המסקנות נובעות מהתוצאות, וכו'.
בסופה של הבחינה יכולים העמיתים להמליץ לעורך כתב העת על פרסומו של המאמר, אי פרסומו, פרסומו בשינויים מוצעים, או פרסמו בכתב עת אחר.

העמיתים אינם פועלים כקבוצה (כמו חבר מושבעים) אלא כיחידים, באופן בלתי תלוי (כדי לא להשפיע אחד על חוות דעתו של השני). העמיתים אמורים להצהיר בפני העורך על ניגוד אינטרסים אם קיים, בבדיקת העבודה הספציפית. בדרך כלל נשמרת אנונימיות בין החוקר לעמיתים ובינם לבין עצמם, כדי למנוע הטיות בבדיקה על בסיס אישי (בתחומי מחקר שונים הנהלים שונים, והדברים גם משתנים עם הזמן).

העורך מחליט על סמך המלצות הבוחנים מה לעשות עם המאמר. ככל שהעיתון יוקרתי יותר, סף הקבלה גבוה יותר, וכך גם אחוז המאמרים הנדחים, אם בשל רמה מחקרית לא מספקת, או חוסר עניין.

הנה מבוא קליל של 5 דקות לנושא:

התהליך כמובן אינו נטול בעיות, ואינו חסין טעויות.

התהליך איטי

בד"כ חולפים חודשים אחדים, ולפעמים רבים, עד שמאמר מתקבל לפרסום בכתב עת.

החורים במסננת קטנים מדי – הטיות של התהליך לכיוון השמרנות

אנשים בכלל, והבוחנים בפרט, נוטים להיות ביקורתיים כלפי מסקנות שנוגדות את דעותיהם ואוהדים כלפי מסקנות שתומכות בהן. יתרה מזאת, מדענים וותיקים שדעותיהם בד"כ שמרניות יותר, נוטים יותר להיבחר כבוחנים (בגלל נסיונם ומומחיותם). דבר זה עלול ליצור הטיה נגד גישות חדשניות ומהפכניות.
כך למשל, ב-1796 (כן, זו לא טעות הקלדה) נדחה פרסום המאמר המדווח על הצלחת החיסון נגד אבעבועות שחורות. דוגמה אקטואלית יותר היא הסירוב לפרסם את המחקר של שכטמן במשך כשנתיים (לא יותר).

החורים במסננת גדולים מדי – בקרת האיכות לא טובה כמו שהיינו רוצים להאמין

במקרים אחרים מסתבר שהתהליך רופף מדי ומאמרים באיכות ירודה מתפרסמים למרות שעברו ביקורת עמיתים.

בניסיון שנערך על תהליך ביקורת העמיתים, נשלח מאמר מפוברק ל-262 בוחנים. במאמר נשתלו בכוונה 10 שגיאות משמעותיות ו-13 קטנות יותר. רק כמחצית מהבוחנים המליצו לדחות את המאמר. הם עלו על כשליש מהשגיאות בלבד. שני שלישים מהבוחנים לא הבחינו שמסקנות המאמר לא נתמכות ע"י התוצאות.

מביך. אני מקווה שהמאמר הזה עבר ביקורת עמיתים רצינית.

המסננת אינה חסינה בפני זייפנים

תהליך ביקורת עמיתים מניח שהמאמר הנסקר נכתב ביושר. התהליך אינו בנוי לחשוף רמאויות. לסוקרים אין בדרך כלל גישה מלאה לכל הנתונים שנאספו במסגרת המחקר. גם לא ריאלי לצפות מהבוחנים לשחזר את כל עבודת החוקר.

אם מסתבר בדיעבד, לאחר פרסום המאמר, שהיתה רמאות, או שהנתונים אינם ניתנים לשחזור בשום רמה, עורכי כתב העת יכולים למשוך את המאמר חזרה.
דוגמה מפורסמת למאמר שנמשך הוא המאמר של וויקפילד, אשר התפרסם ב-1998 והצביע לכאורה על קשר בין חיסונים לאוטיזם. ניסויים רחבי היקף שניסו לשחזר את הממצאים לא העלו דבר. לא נמצא כל קשר בין חיסונים לבין אוטיזם. תוך כמה שנים הסתבר כי החוקר לא דיווח על ניגודי אינטרסים, "טיפל" בנתונים ועבר עברות אתיות נוספות. המאמר נמחק סופית ב-2010 מכתב העת Lancet בו פורסם במקור. וויקפילד נמצא אשם בהתנהגות מקצועית לא נאותה באופן חמור. רישיונו הרפואי נשלל ממנו.

דוגמה אחרת לזיוף (נחשף ב-2002) היא של פיזיקאי גרמני בשם שון, שגילה לכאורה תגליות מרעישות בתחום המוליכים למחצה. "מחקריו" זכו להתפרסם במבחר כתבי עת (כולל Nature ו-Science), והוא כבר הספיק לזכות בכמה פרסים. כל מחקריו נמצאו מזויפים. ביקורת העמיתים לא עלתה על התרמית, אשר התחילה להיחשף בזכות שלומיאליות של שון: הוא השתמש באותם גרפים בניסויים שונים (שון פוטר ממעבדות בל ותואר הדוקטור נשלל ממנו).

* גם תהליך ביקורת העמיתים עצמו נמצא בבחינה מתמדת. שיטות חדשות מוצעות ונבדקות, במטרה למצוא את שביל הזהב בין כל ההטיות המעורבות.

וזוהי רק ההתחלה

צלחנו בגבורה את שלב ביקורת העמיתים והמאמר שלנו התפרסם בכתב עת מוכר. האם המסע הסתיים? ממש לא. למעשה זו רק תחילת הדרך. גם מחקר שפורסם עדיין אינו "ידע מדעי". זה רק מידע שפורסם ברבים.

אם לא יעורר עניין בקרב המדענים האחרים, מחקר זה "יעלם" בתוך המוני המחקרים החדשים שמתפרסמים כל העת (זהו גורלם המר של רוב המחקרים, שאינם מצוטטים ע"י אף חוקר אחר).

המחקרים שכן הצליחו לעורר עניין מאתגרים מדענים אחרים לבחון אותם ולאתר בהם טעויות, חוסרים או בעיות מתודולוגיות. מדענים אלה יכולים להביע את דעתם במסלול מזורז כגון "מכתבים למערכת". באופן כזה מתנהלים חילופי דברים פומביים בין החוקר שפרסם את המאמר לבין חוקרים אחרים בתחום שחושבים כי מצאו ליקויים בעבודתו. (כך בדיוק חשפה ערנותם של חוקרים אחרים את התרמית של שון אותה הזכרנו לעיל).

במקרים אחדים העבודה תסחוף אחריה עבודות המשך של חוקרים אחרים, בנסיון לאשש או להרחיב אותה (או לעיתים – להפריך אותה).

שווה ציטוט

עבודה שמצוטטת ע"י מספר רב של חוקרים ונתמכת במחקרים נוספים, סביר שלא תכיל מידע שגוי לחלוטין, שתהיה ברמה מחקרית נאותה, מעניינת מספיק ומועילה להמשך המחקר.

עבודות כאלה נכללות בספרות המשנית, כלומר מוזכרות בסקירות רוחב של תחום ומהוות קונצנזוס בתחומי המחקר הספציפיים הרלונטיים.

בחזרה לבית הספר

שנים לא מעטות נוספות חולפות מרגע שמשהו התפרסם בסקירה מקצועית בתחום מסוים, עד שהוא הופך לחלק מספרי הלימוד הבסיסיים של המדע. במשך השנים הללו חלק מהמידע הופך ללא רלוונטי או מסתבר כטעות בכל זאת.
מה שנכנס לספרי הלימוד הוא בעיקר אמין ביותר.

יחד עם זאת, סביר שבעוד כמה עשרות שנים ספרי הלימוד יראו שונים במקצת, ובתחומים מסוימים אולי שונים לגמרי. בנוסף, נצפה לראות מיזוג טוב יותר בין תחומי מדע שונים.

מסננות זיקוק הידע

אם נסתכל על מסננות זיקוק הידע ממעוף הציפור, נוכל לראות כיצד סינון חוזר ונשנה על פני תקופה של שנים רבות, מזקק את המידע הראשוני הסובייקטיבי, הלא ודאי ומלא הסתירות, לכדי ידע אובייקטיבי ואמין, עד כמה שניתן.

התרשים המקורי מופיע בספרו של פרופ' Henry H. Bauer:
Scientific Literacy and the Myth of the Scientific Method
המחבר נתן אישורו לשימוש זה. (לחצו על התמונה למעבר למקור).

כמה מילים על משמיצי המדע

"השיטה המדעית" היא אידאל לשאוף אליו. המציאות תמיד מורכבת יותר. דיונים, התפלפלויות וביקורות לגבי מהות המפעל המדעי ודרך התנהלותו מתקיימים כבר מאות שנים, והמילה האחרונה מן הסתם טרם נאמרה. כמו שהידע עובר ניפוי וזיקוק, כך עוברת גם השיטה המדעית עצמה ליטושים והגדרות מחדש כל הזמן. לקחים מיושמים ומנגנונים עוברים שכלול במטרה ליעל את התהליך.

המדע רחוק מלהיות כלי מושלם של ידע. זה פשוט הכלי הטוב ביותר שיש לנו. – קרל סייגן

בצד הביקורות הלגיטימיות, מושמעות לא פעם השמצות מצד אנשים שדעותיהם ואמונותיהם נמצאות בסתירה לידע המדעי הנכחי ובד בבד אינם מכירים או מבינים את עקרונות החשיבה המדעית. כשהם ממצים את נסיונותיהם היצירתיים לנצל את המדע לצורך אישוש אמונותיהם (ע"י שימוש באנלוגיות קלוקלות, פרשנויות מילוליות-ספרותיות, הרחבות מטאפיזיות וכד'), הם פונים לעיתים קרובות לקו ההתקפה.

משמיצי המדע מנסים לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד הם מתרעמים ומאשימים את "המדע" בשמרנות וקיבעון מחשבתי על כך שאינו מקבל בזרועות פתוחות טענות שסותרות את אותו ידע מזוקק, ידע ששרד עשרות שנים של ביקורות ועמד בהצלחה באינספור מבחני מציאות.
מצד שני, באותה נשימה ממש, הם בוחרים דוגמאות מחזית המדע, אותה חזית מחקר שמתאפיינת בין השאר בשלל רעיונות נועזים ויצירתיים, ומצביעים בלגלוג על הפכפכותו המביכה של "המדע".

הנה כך בוחרים משמיצי המדע להסתכל רק על החצי "הריק" של הכוס:

כשנקרה בדרכם סיפור על מדען שנאבק שנים על צדקתו ובסופו של דבר זכה בהכרה לה היה ראוי, משמיצי המדע מנפנפים בפרשה בשמחה-לאיד, כהוכחה לאותה שמרנות ממסדית וצרות אופקים של "המדע". מה שהם שוכחים לציין הוא כי לא חלפו שנים רבות והאמת יצאה לאור, בזכות כוח התיקון העצמי של המפעל המדעי, כוח אשר מצליח לגבור על גחמותיהם האנושיות האישיות של כל אחד ואחד מהמדענים המשתתפים במשחק.

הכותרות הצעקניות

נזכר בכותרות ההפכפכות מתחילת הרשומה. מאילו שלבים של זיקוק הידע מגיעות הכותרות הללו?

המדיה מציפה אותנו בעיקר בדברים שלא זכו אפילו להכנס לחזית המדע (כלומר – הבלים, אנקדוטות, דמגוגיות ופסאודו-מדע לסוגיו), ובמחקרים סנסציוניים במיוחד מחזית המדע.

בד"כ מסקנות המחקרים מעוותות בצורה משמעותית לפני שהן מפורסמות במדיה, בין אם מתוך אי הבנה וחוסר מקצועיות מצד הכתבים או העורכים, ובין אם מתוך רדיפת רייטינג. אבל על כך כאמור נדבר בהזדמנות אחרת.

מתי לאחרונה נתקלתם בכתבות שמסבירות את חוקי ניוטון? את עקרונות תורת היחסות? יסודות התרמודינמיקה? הסבר על הטבלה המחזורית? מנגנונים ביולוגיים בתא החי? נכון, אלה לא חדשות. אבל אלה בדיוק פיסות הידע המוצקות והאמינות ביותר שיש למדע להציע. ידע זה כנראה גם לא ישתנה בעשור הקרוב.

אם נזכור כי חלק גדול מהמחקרים המתבצעים בחזית המדע מציגים מסקנות או נתונים אשר מתגלים מאוחר יותר כלא-מדויקים או אף שגויים, ונוסיף לכך את העיוותים הרבים שהמידע עובר עד שהוא מגיע אלינו דרך ערוצי התקשורת, נבין כי רוב המידע אליו אנחנו נחשפים בחיי היום-יום אינו נכון.

המסקנה המתבקשת היא כי עלינו להיות מודעים יותר לאיכות המקורות מהם אנו שואבים את המידע, כמו גם לרמת הבשלות של המידע בהיררכיה של מסננות זיקוק הידע.

אם בידע מוצק ואמין אנו חפצים, ספרי הלימוד גדושים בו: פירות מזוקקים של מפעל ידע משותף, בו נטלו חלק מאות אלפי מדענים במשך מאות שנים.

 סרטון מומלץ על השיטה המדעית (החל מ-2:50 יותר רלוונטי לנושא הרשומה):

*

ברצוני להודות לאורן שעיה, בעל הבלוג עד כדי קבוע (בו תוכלו למצוא גם סדרת ראיונות עם חוקרים צעירים ולקבל הצצה ישירה לחזית המחקר המדעי), ולארז גרטי שפרסם את הכתבה באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, על ביקורת העמיתים שעשו לכתבה זו, ועל הערותיהם הבונות.

מקורות והרחבות:

רשומות נוספות שקשורות לנושא:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

עלילות חושב-חד בעיר הגדולה

עלילות חושב-חד בעיר הגדולה

היום יקרה כאן משהו שונה לגמרי. חריגה חד פעמית ומודעת מרוח הבלוג הכללית.

לפניכם סיפור קצר שכתב חבר שלי – תומר גלעד,
פיזיקאי, נגן פסנתר, בשלן, אבא וכותב לעת מצוא, לאו דוקא בסדר הזה.

מקווה שתהנו כמוני.

==============================================================

מהיום בו פסק לאכול חיות, החלו הן לאכול אותו.
"אתה הולך ונעלם", פסקה אימו, ואביו שלף את ארשת המבוגר האחראי והנהן.

הוא נעמד מול המראה ובחן את הדמות המוחזרת אליו מהמשטח המלוטש.
תמיד ציפה לפגוש שם דמות ילד, והופתע לנוכח שפעת השיער, האף ההררי והמבט שהושר אליו. הביט בסיפוק ולפתע הבחין כי העין הלקויה יפה יותר מן העין הבריאה. מה בין פונקציונאליות ואסתטיקה, הרהר. הוא הפנה את מבטו מטה וראה לחרדתו כי כמה מצלעותיו בולטות.
"הם צודקים. אני אכן מאבד משקל במהירות."

"תראה, הצד החיובי של העניין הוא שהערך הסגולי של התכונות שלך, שלא לומר סגולותיך, עולה. אני לא מכיר הרבה אנשים עם סבלנות לק"ג כמו שלך."
ישבתי עם רונן בפאב תל-אביבי. כבר שנים שאני לא גר פה. מוזר לי ונעים לי לבקר. מוזר לי. כל הרווקים והרווקות האלו שיוצאים למקומות אליהם פעם אני נהגתי לצאת. עולה בי התחושה שהם ממלאים את מקומי, ואני ככל הנראה ממלא את מקומו של מישהו אחר. לא מפלס את דרכי בחיים אלא עובר בין מקומות שהתפנו מקודמיי. מחשבה מדכאת. כמו במשל על האיש שטובל בנהר, הזרימה היא אותה הזרימה אבל מולקולות המים הן אחרות, חדשות. מה שמחזיר אותי למשקל הסגולי:
"הבעיה היא שגם התכונות השליליות שלי נהיות צפופות יותר. צריך להכריע האם, כאשר סוכמים אותי, אני חיובי או שלילי. ייתכן שבסופו של דבר, עדיף לדלל אותי. חוץ מזה, מה לגבי עוברים שצפים בסבלנות במי השפיר? הלא הסבלנות הסגולית שלהם בודאי עולה על שלי?"
רונן לא מיהר לענות. בטלפון אנחנו ממעטים לדבר, אבל כאן אנחנו ביחד גם במהלך השתיקות.
"תראה" אמר, "זה לא הוגן לכלול עוברים בתחרות. בטח שיש להם סבלנות, הם אוכלים וישנים מתי שבא להם. אתה היית שלוש שנים אפסנאי ביחידת חימוש, ונשארת סבלני. זה הישג. מה שכן, מעניין מתי אפשר לומר על עובר שהוא מפותח מספיק כדי שתהיה לו סבלנות? מעניין…" אמר ולא הוסיף. התחקיתי אחרי מבטו, שנח על עלמה צעירה שישבה לשולחן הסמוך. הבטתי בו אך הוא לא הרגיש בכך. הכרתי את המבט הזה. היה זה חשק לבשר.

"במילה אחת, אתה נראה נורא" אמרה אימו בפעם הבאה שנפגשו.
"ובשתי מילים, נורא טוב?" היקשה.
"אמרתי 'רע', לא 'נורא'. אתה גם לא שומע טוב?" החזירה לו. " אני שולחת אותך לנומרולוגית שלי".

היא קיבלה אותי בחביבות, נטלה את ידי בידה למודת הקרמים והזמינה אותי לשבת.
"אז מהי בדיוק הבעיה שלך?" שאלה.
"אני יורד במשקל בצורה מפחידה" עניתי.
"זה אומר שהערך הסגולי של התכונות שלך עולה."
"תראי", אמרתי, "אני כבר מכיר את התיאוריה הזו."

"ומה לגבי בודהיזם?"
"הבעיה שלי עם גלגול נשמות היא שאוכלוסיית העולם כל הזמן משתנה. מאיפה באות הנשמות הנוספות? כששאלתי, אמרו לי שיש עוד עולמות של שדים ורוחות וזה לדידי כבר מוגזם" עניתי.
"אז אתה מעין טיפוס מדעי?" הזדקפה על מקומה.
שתקתי. לא חשבתי שהדבר יוטח בי כך.

"הייתי אומרת שכדאי לך לערוך שינויים בדיאטה שלך. אבל לשם כך אין צורך להיוועץ במומחה. מה שכן, המספרים מגלים לי שבקרוב תיקרה לידך הזדמנות גדולה."
"רגע", אמרתי לה, "יש לך בכלל הוכחה שכל עניין הנומרולוגיה הזה עובד? זה בכלל לא נראה לי הגיוני. ומה אם אלך לקוראת בקלפים שתגיד לי דברים הפוכים?"
"נומרולוגיה וקריאת קלפים זה בכלל לא אותו הדבר. תאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת – הייתי פעם קוראת בקלפים".
לא ידעתי כבר למה להאמין.
"מהי, אם כך, ההזדמנות הגדולה שלי?" שאלתי אותה.
"אם יציע לך אדם דתי להניח תפילין במהלך השבוע הקרוב, אל תסרב בשום אופן".
היא פקחה אליי עיניים גדולות.
"טוב" אמרתי. "יש לך מקום בו אוכל לעשות את צרכיי?"
"כן." ענתה. "בחדר האחורי יש מתקן עם מים צפים. עשה זאת שם."
"מים צפים את אומרת?" התפלאתי. "ולאן זה הולך משם?"
היא שוב פקחה לעומתי עיניים גדולות וענתה: "שלא תדע".
כשחזרתי, מצאתי אותה מורחת קרם על הידיים.
"כמה אני חייב לך?" שאלתי.
"יותר משאי-פעם תוכל…"
"טוב,טוב," קטעתי אותה, "כמה לשלם לך?"
"שלוש מאות שקלים." פסקה.

יצאתי מדירתה כשאני מבכה את אובדן עיתותיי ומעותיי. אמנם המתקן עם המים הצפים היה נחמד, אבל רק איבדתי שם עוד משקל, בניגוד מוצהר למטרת הפגישה. לא היה לי ספק שאפגוש בקרוב אחד מאותם מניחי תפילין שכן במקרה זה מרובה הוא ההיצע על הביקוש. כשהייתי חייל פותיתי להניח תפילין מתוך איזה קושי לגרום אכזבה לאדם שמולי, אבל היום אני חזק יותר (בכלל, ולק"ג בפרט). אין לי כלל רצון לשתף פעלה עם אלו, הנחמדים לכאורה, שהיו קושרים אותי עם הרצועות הקדושות שלהם לבית הכנסת לו רק יכלו. לא היה לי ספק כי אפגוש באחד, אלא שלא ציפיתי כי הדבר יקרה מהר כל-כך.
"תרצה להניח תפילין, ידידי?"
קולו היה נעים ביותר בעוד בגדיו נתלו עליו בחוסר חשק, כאילו נרתעים מלגעת בו. כשדיבר, שמץ מבטא וניחוח קלוש של טבק הגיע אליי, ונדמה היה כי ינק אותם מאותה סיגריה רחוקה.
"ממה עשויים התפילין האלה?" שאלתי.

"מעור חזיר", החציף לעומתי.
"אם כך", עניתי, "אני מוותר. תודה." פניתי ללכת.
"אתה בטוח?" שאל, וקרץ לעבר חלונה של הנומרולוגית. הבטתי בו. הוא קרץ שוב. כמתוך חלום הנחתי לו לסובב את הרצועות במעלה זרועי.
שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד.

התעוררתי עם כרס.
קיומה של הכרס כלל לא הפליא אותי, אך קשה עד מאוד הייתה ההתמודדות עם העובדה שאני ער.
יש האומרים כי כל חיינו אינם אלא חלום. לכל הפחות, יש כאלה בחלום שלי.
לגבי הכרס: היא הייתה עגלגלה, דומה במקצת לבטן של חודש שישי להריון, רק פחות מוצקה.
רועד, ניגשתי למחשב לחפש עזרה בגוגל. הקשתי: "להתעורר עם כרס" והגעתי לאתר של אולפנה ללימוד עברית. אישה הרוצה שבעלה יעשה דיאטה. מחבל מתאבד המתעורר בבית החולים וחושב שהוא בגן עדן. המשך החיפוש העלה שהבעיה נפוצה מאוד, אך בעיקר אצל גברים שהולכים לישון עם כרס. מה בכל זאת אעשה? נזכרתי בכלל שמשמש אותי הרבה בעבודה: אם אתה עובד על משהו מורכב שלפתע פסק מלעבוד כמצופה, אל תוגיע את מוחך בשאלה מה עשוי היה לגרום לכך. עדיף, לחילופין, שתבטל את הפעולה האחרונה שעשית ותבדוק האם זה פותר את הבעיה. אני צריך למצוא אם כך את אותו מניח תפילין, ואולי גם לחזור לנומרולוגית. ליתר ביטחון, אעבור קודם אצל אימא שלי.

"חשבתי שתהיי מרוצה" אמר לה.

"מן הפח אל הפחת", ירתה. "ומה שהכי גרוע הוא, שהערך הסגולי של התכונות שלך יורד".

אביו שלף את ארשת המהנדס שלו ואישר.

הלכתי לחפש את מניח התפילין במקום בו פגשתיו לראשונה – מול בית הנומרולוגית. יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת לכוונו, מלווה במבטי חמלה, זלזול וקריאות "שמנמן!" אובייקטיביות. הספקתי לראות אותו סוגר את הדוכן שלו ופונה ללכת. הגברתי את קצב הליכתי. לרגע ראיתי אותו בצד השני של המדרכה ואז נעלם לתוך מרכז קניות. רצתי אחריו. הוא נכנס למתחם הילדים, ולתדהמתי קפץ ראש לתוך בריכת הכדורים. ניתן היה לראות שגם שני הילדים ששיחקו ליד המגלשה הופתעו שכן הם הורידו את מבטם מהאייפון לרגע ומצמצו.

רגע ארוך חלף. ניגשתי לבריכת הכדורים ונכנסתי בזהירות פנימה. לאיש לא היה סימן. הסתובבתי לראות אם מישהו מסתכל עליי וראיתי את שני הילדים מצלמים אותי. הכנסתי את הראש לתוך הבריכה ופילסתי את דרכי מטה.

…לבסוף הגעתי לדלת. פתחתי אותה והוא נגלה לעיניי.
הוא היה לבוש ברצועות עור בלבד מקרסולו ועד חזהו, בשרו מציץ מן החרכים. כל כמה ששאפתי להגיע אליו, לא רציתי להניח עליו ידיים. ניחא; נגעתי בכתפו בעדינות, מוכן לתפוס אותו במידה שינסה לחמוק ממני. הוא הסתובב אליי ואמר בקולו היפה:

"אמנות השיחה היא כמו טרקטור משחק זה, שבני השנתיים אינם יכולים להפעילו, ובני החמש כבר אינם מעוניינים לשחק בו. כשאתה זקן ומיומן בשיחה אין לך כבר עם מי, ועל מה, לדבר."
בהיתי בו. מיומנות השיחה שלי לא עמדה לי.
"תרצה אולי להניח תפילין?" שאל באגביות.
"רק אם זה יחזיר את המצב לקדמותו" אמרתי, והחוויתי לכוון הכרס.

"המצב לעולם לא יכול באמת לחזור לקדמותו", ענה לי והוסיף: "אבל אתה במקום הנכון. בוא אחריי."

הלכתי אחריו. לפידים מכוסים ברשתות ברזל האירו לנו את הדרך. בהיסוס, בעדינות, החל אור יום ללטף את הקירות, עד שלבסוף יצאנו מבטן האדמה. מצאנו את עצמנו בדרך כורכר שטבלה בחורש טבעי. הייתה שעת שקיעה. שקנאים ואחרים מילאו את השמיים. הלמות תופים נשמעו מרחוק, ולשם שמנו פעמינו. השביל והקולות הובילו אותנו לקרחת יער שבמרכזה בערה מדורה גדולה. ערב רב של לבושי תפילין כבר הסתופף מול הלהבות, מהם תופפו ומהם רקדו באכסטזה. אחת מהן התקרבה אלינו. זיהיתי אותה מיד – זו הייתה הנומרולוגית.
"מה זה המקום הזה? מי האנשים האלו? ומה קרה לי?!" צעקתי עליה.
היא לא ענתה, רק לקחה את כפות ידיי בידיה המשולהבות , הוציאה שפופרת  ויצקה כמות נדיבה של קרם. "תמרח", אמרה.
מרחתי את הקרם ודבר מה החל מתרחש. לכל כוון אליו הסתכלתי ראיתי מספרים והבנתי – הבנתי! את הקשר בין הדברים. ידעתי – אינטואיטיבית – את שמות האנשים, הכרתי אותם.
"…איך?" לחשתי אליה. "…ומה?" הצבעתי לכוון הכרס.
מניח התפילין (שכעת, פשוט ידעתי שקוראים לו גביזון) הניח את התפילין על בטני, שהפכה שקופה.

בפנים נח עובר. הוא פקח את עיניו בשלווה וממבטו ניכר היה בו כי הוא יודע היטב שהביס אותי.

התעוררתי במיטת בית-חולים.
מכשירים חרישיים נמנמו לצידי כמו כלבי שמירה על מרבד מפתן.
הפרגוד הוסט ואחות טרוטת עיניים הגישה לי תינוק מוכר. הנחתי את ידי על בטני ושמחתי לגלות כי היא חזרה לגודלה המקורי. הצמדתי את התינוק לחזי ועצמתי עיניים.

הפרגוד הוסט בשנית. הוריו הופיעו בפתח עם זר פרחים. ניכר בהם כי הם מתרגשים. אימו הביטה בדאגה בגופו השדוף ונראתה מהורהרת. מבטה עבר לתינוק ולבסוף היא חייכה. אביו לא הוצרך לשלוף ארשת וקרן לעברו. הוא החזיר אליהם חיוך וחשב בליבו, תן להם נכד ואת השאר הם כבר יקבלו.

*

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מזל טוב, יומולדת שנה לבלוג!

מזל טוב, יומולדת שנה לבלוג!

לפני שנה, בתחילת אוגוסט, נולד הבלוג "חשיבה חדה".

מדי פעם שואלים אותי מדוע אני משקיע כל כך הרבה זמן בכתיבת הבלוג הזה.
מה אני מנסה להשיג? מה יוצא לי מזה? מה יוצא לאחרים מזה?

שאלות טובות. אנצל את ההזדמנות ואנסה לענות, בעיקר לעצמי, בסגנון חופשי.

למה אני כותב את הבלוג הזה בעצם

התשובה הקצרה והמעורפלת תהיה: זה מרגיש לי נכון. זה מהדהד לי מתאים. אני מרגיש שאני צריך לעשות את זה.
אני כמובן לא מסתפק בתשובה כזו. אנסה לסקור בקצרה את התהליכים השונים שפעלו במקביל והביאו אותי עד הלום.

קודם כל, הנושאים אותם אני חוקר מסקרנים ומרתקים בעיני. מאז ומתמיד הייתי סקרן לבדוק דברים, כדי לדעת ולהבין טוב יותר "איך העולם הזה עובד".

יום אחד הבנתי דבר: עברתי כבר את אמצע החיים שלי.

ומהם החיים? חלק נכבד מהם מוקדש למאבק באנטרופיה. אנחנו משקיעים אנרגיה מתמדת רק כדי להשאר במקום: קניות בסופר, ניקוי הבית, התעסקות עם דו"ח החניה שקיבלנו בשבוע שעבר, תיקון תקלה במכונית, דאגות פרנסה. מנגד יש גם את רגעי ההנאה, העניין, ההשראה והסיפוק. הרגעים שממלאים את מצברי האנרגיה שלנו.

אבל אז, יום אחד, הגיעה מחשבה חדשה: כל מה שאני מרגיש, לומד, מבין, מפנים, נאגר במקום אחד – במוח שלי. זה נחמד בשבילי, בינתיים, אבל כשתסתיים מחצית חיי השנייה תולעים יאכלו את המוח שלי וכל מה שקראתי, הבנתי, למדתי והפנמתי, יהפוך לקצת גוף של תולעת.

אז מה הרעיון? בשביל מה זה היה טוב? למה זה הועיל חוץ מאשר להעסיק אותי בדרך אל הכלום?
מה המשמעות של כל זה?
לאחר הרהורים עמוקים הבנתי שהמשמעות היחידה שאני יכול למצוא היא להשפיע בצורה כלשהי על העולם סביבי. להוריש לאחרים משהו ממה שמתחולל במוחי. לתרום את תרומתי לאבולוציה התרבותית, תהיה שולית ומזערית ככל שתהיה.

איך אני יכול לעשות זאת? על ידי יצירה. ליצירה יש יכולת התרבות (היא משתכפלת ועוברת לשכון במוחות של אנשים אחרים), וגם שרידות לאורך זמן. באופן כזה יש לי קיום וירטואלי, נפרד מקיומי הפיזי (משעשע שאני אומר את זה כאן).

אז מה אני יכול ליצור? חיפשתי משהו חדש עבורי, משהו שיתפוס אותי חזק, יאתגר אותי ויוציא ממני את המקסימום.
החלטתי להתמקד בנושא של תעתועי המוח, בהשראת ספר שקראתי לפני שנים אחדות שנקרא – How we know what isn't so.

שאלתי את עצמי – מדוע אנו מאמינים בדברים שאינם נכונים? איך זה קורה, כלומר, מה ההטיות והתעתועים שמביאים אותנו לזה? האם אפשר להתגבר על זה, ואם כן מהם הכלים? האם כדאי להתגבר על זה?

למדתי (ועדיין לומד כמובן) דברים מרתקים, לא רק על העולם החיצון אלא על המוח שלנו ועל הדרך בה הוא מפרש את העולם.

הסתבר לי שהאמת חמקמקה יותר משנראה. העולם מורכב מאוד, והגבול בין מה שמתחולל מחוץ למוחנו לבין מה שמתחולל בתוכו – מטושטש ביותר. דעות, אמונות ומשאלות לב מתערבבות באלגנטיות בעובדות, ראיות ומציאות. גרוע מכך, העולם מלא בדיס-אינפורמציה מכוונת שמשרתת מטרות אישיות של אנשים, חומריות או נפשיות. "רעשים" אלה מוגברים ע"י המדיה מאות מונים, תוך שהיא מנצלת את הצמא לסנסציות וריגושים למטרת רווחים.

בכל פעם מחדש, אני מוצא את עצמי מנסה לאתר את סיגנל האמת הקלוש בתוך הרעש העצום הזה. לא פשוט. כמה שטויות, אג'נדות פרטיות, משאלות לב ילדותיות, פרשנויות מרחיקות לכת, רדיפת בצע ופרסום. כמה שרלטנים!

לא רוצה לרבוץ בביצת האשליות, גם אם הבוץ חמים ונעים. רוצה לדעת מה נכון, איך הדברים עובדים באמת, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה! אני בוחר בגלולה האדומה.

מעבר לכך, אני מאמין שעולם בו אנשים מסוגלים לבדוק דברים, לבחון ולסנן נכון מתוך לא נכון, הוא עולם טוב יותר לחיות בו. זה עולם של אזרחים ערניים יותר, צרכנים נבונים יותר ואנשים מוסריים יותר (קחו למשל דעות קדומות וסטראוטיפים שנבנים על בסיס אמונות טפלות, נבואות שמגשימות את עצמן, תשומת לב סלקטיבית וכד').

לדעתי אם נלמד לבדוק את עצמנו, ונתאמן לזהות את הגבול בין עובדות לבין פרשנות ומשמעות אישית, נמוטט קירות דמיוניים רבים בין אנשים. לחילופין, עולם בו אנשים מאמצים לעצמם אמונות שנקרו בדרכם בתור עובדות רק כי זה "מרגיש להם טוב" או "מהדהד להם נכון" הוא עולם מאוד מסוכן לחיות בו.

כעת נשאלה השאלה – איך משתפים אנשים בפירות מחקריי ומחשבותי?
אמרו לי – תקים בלוג (מה זה בלוג בכלל? לא שמעתי על זה עד אז). אז הקמתי בלוג. פיזרתי קישורים אליו בכל מקום שיכולתי (תגובות לכתבות, פורומים למיניהם וכד'), אנשים החלו להגיע, המלצות עברו מפה לאוזן, גוגול מצא עניין הולך וגובר בבלוג והתחיל להפנות אנשים אליו גם בתגובה לחיפושים מוזרים למדי ("כתב חרטומים לילדים" , "מכשיר התיקוף ברכבת הקלה", "פתיתי שלג קעקוע"). התגובות בבלוג הפכו מתגובות דו צדדיות בין הקוראים לביני, לדיונים סוערים בין הקוראים לבין עצמם.

נראה שזה מצליח.

הדיונים היו אמנם מרתקים אך מאוד ממוקדים, והדבר לא אפשר לקוראים להעלות נושאים אחרים לדיון או לשתף אחרים במידע רלוונטי בתחום. הבנתי שצריכים לתת במה חופשית ופתוחה לקהילת הקוראים. כך נולדה קבוצת הפייסבוק. היום הקבוצה מונה כ-400 חברים, והיא פעילה ותוססת גם ללא התערבות מצידי. אנשים מעלים נושאים לדיון, לבדיקה, או סתם פורקים תסכולים משותפים. אני מתרשם שהשילוב בין קבוצת הפייסבוק לבלוג משיג איזון טוב.

תחושת הקהילה היתה דבר חדש עבורי. תמיד הרגשתי "בודד במערכה". פתאום מתקבצים יחד כל כך הרבה אנשים מעניינים, אינטליגנטים וסקרנים שמשתפים זה את זה בידע ובדעות משלהם.

מעבר לתחושת "התמיכה הקהילתית" שנותנים בעלי הדעות הדומות, השיחות שאני מנהל עם אנשים בעלי דעות שונות מעניינות, מפרות ומאתגרות אותי לא פחות. כמעט תמיד אני לומד משהו חדש, מרחיב את "מודל העולם" שלי במעט, מנסה להבין תפישות עולם שונות, בודק מה אפשר לקחת מהשיחה. במה הם צודקים? איזה עוד אספקטים יש לנושא? האם כדאי להוסיף משהו למודל העולם שלי? להיפרד ממשהו? אולי צריך להרכיב ולפרק מחדש בצורה אחרת? לאיזה תחומי חיים המודל אינו רלוונטי?

עם חלוף הזמן והתרבות הקוראים הקבועים, הלכה והתחזקה גם תחושת מחויבות מסוימת להמשיך ו"לספק את הסחורה". התגובות החיוביות שאני מקבל מאוד מחזקות אותי להמשיך ולהשקיע זמן ומאמץ כה רבים, ללא כל תמורה חומרית.

* * *

קצת סטטיסטיקות

ועכשיו לקצת מספרים. אני אוהב מספרים! 🙂

ממש ברגעים אלה נחצה גבול ה-100,000 כניסות. הנה גרף הכניסות לבלוג, לפי חודשים:

92 רשומות פורסמו במהלך השנה, קרוב לשתיים בשבוע. הנה הנקראות ביותר:

  1. עמוד הבית – 28,549
  2. מי אני –  2,884
  3. מחשבה יוצרת מציאות – המפתח לאושר או אשליה מסוכנת? –  2,523
  4. על מה לכל הבליפ הם מקשקשים?! – היפני וגבישי הקרח שלו –  1,746  
  5. בשערי המוות 1 – נעים להכיר -1,743
  6. בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות -1,646
  7. האיש שהאניש את היקום 1,597
  8. תפריט טעימות – 1,560
  9. למקומות, היכון, רחף! –  1,556
  10. תקשור, בירבוז ודרקונים בלתי נראים 1,369
  11. מי יודע, ילדים, מה קורה אם לא אוכלים? 1,271
  12. מחקר נומרולוגי יוצא לדרך – 1,233
  13. הילה של מסתורין I – על ראיית הילות – 1,109
  14. תעלומת האיש הנעלם – 1,095
  15. קינסיולוגיה שימושית (השאלה למי) 1,075
  16. אסטרולוגיה במבחן I – מזלות השמש – 1,072
  17. אשליות יכולות להרוג 1,059
  18. אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים 1,040

כ-2,600 תגובות התקבלו עד כה (כשליש מהן תגובות-תשובה שלי). הרשומות שזכו למספר התגובות הרב ביותר מודגשות ברשימה לעיל.

כ-400 אנשים רשומים כעוקבים (אבל כנראה שיש עוד שאני לא יכול לדעת על קיומם).

קוראים לא מעטים מגיעים מארצות אחרות. ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה, תאילנד וגרמניה מובילות, והרשימה עוד ארוכה (הנתונים הם מ-5 החודשים האחרונים בלבד).

פרויקטים מיוחדים

ניסית לחרוג מדי פעם מהשגרה באייטמים מסוג שונה:

תהלוכת הרמאים הגדולה (ודירוג הצועדים) – פרויקט משותף מוצלח בו אתם תרמתם את הסיפורים. אשתדל ליישם רעיונות נוספים מסוג זה בעתיד.

ניסויים קטנים בשיתופכם – הערכת תכולת כוס המרטיני, וסקר מציאת משמעות, למשל.

מחקרים – בינתיים אחד, המחקר הנומרולוגי (למרות שהיו התחלות של מחקרים נוספים אשר פשוט לא הגיעו לבשלות).

פרסומי אורחים – שני אנשים פרסמו עד כה "רשומות אורח" בבלוג (שרון, ואנונימי), במידה כזו או אחרת של מעורבות שלי בכתיבה (בין עריכה קלה לעבודה משותפת). כל מי שמעוניין לתרום משהו בתחומים הרלוונטיים מוזמן ליצור איתי קשר. זה יכול להיות תחקיר בתחום בו אתם מתמצאים, סיפור אישי, הבעת עמדה וכד'. זה דורש השקעה, אבל הבמה יכולה להיות שלכם, עם קהל של מאות אנשים!

* * *

אחזור כעת לשאלות הפתיחה: ניסיתי לענות מה יוצא לי מהבלוג.

כעת אני סקרן לשמוע מה יוצא לכם מהבלוג!

תגובות תתקבלנה בברכה.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

המחקר הנומרולוגי ותוצאותיו

המחקר הנומרולוגי ותוצאותיו

הקדמה

בתחילת 2012 פרסמתי שתי רשומות בנושא נומרולוגיה. כזכור, למרות חיפושים ותשאולים רבים, לא הצלחתי לאתר ולו מחקר אחד שהראה תוקף כלשהו לטענה כלשהי באסכולה כלשהי של נומרולוגיה.
מנגד נשמעות טענות מרחיקות לכת בדבר כוחם של המספרים להשפיע על חיינו, לטוב ולרע, להצלחה ולאבדון, ובדבר יכולות אבחון מועילות כאלה ואחרות.

יצאתי בקריאה נרגשת לכל נומרולוג/ית באשר הם, לבצע מחקר משותף כדי לנסות לאשש ולו טענה נומרולוגית מסוימת אחת. מספר נומרולוגיות פנו אלי בעקבות הפרסום. עם שלוש מהן הנסיונות להגדיר בדיקה קונקרטית לא עלו יפה. הרביעית, מתי היליה שטרנברג, היתה מדויקת ואמיצה מספיק לטעון טענה מוגדרת היטב וניתנת למדידה. העבודה איתה היתה זורמת, נעימה ופרודוקטיבית, לכל אורך הדרך.

הנה תאור המחקר שבצענו יחד, ותוצאותיו. (הדברים נכתבו ב"סגנון חופשי" ולא כמאמר מדעי).

אני ממליץ לקרוא הכל, ולא לדלג ישר לתוצאות ולהסתפק בהן. התובנות והמסרים החשובים נמצאים בדרך, לא בתוצאה.

מטרת המחקר

הנומרולוגית מתי היליה שטרנברג ואני ערכנו מחקר משותף במהלך מרץ-יוני 2012.
עידו גנדל, בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית (מחקרית), יעץ בענייני מתודולוגיה וניתוחים סטטיסטיים.

מטרת המחקר היתה בדיקת תקפות אבחון נומרולוגי לזיהוי לקויות קוגניטיביות, מאחת המשפחות הבאות:

  • לקויות למידה – דיסלקציה, דיסגרפיה, דיסקלקוליה.
  • הפרעות קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD).
  • הספקטרום האוטיסטי (PDD).

תחום הלקויות נבחר ע"י מתי למרות צדדים בעייתיים מסוימים שבו (אליהם נתייחס בסוף).
על פי המתודה לפיה מתי עובדת, ה"מפה הנומרולוגית" המלאה של אדם מושפעת מרכיבים רבים מעבר לנתוני המאובחן עצמו, למשל שם הוריו, מפת הלידה של האם ומפות הלידה של ילדיו. עם זאת, מהבחינה הנומרולוגית, בתחום הלקויות לא אמורות להיות השפעות חיצוניות ולפיכך אין צורך להתחשב בנתונים של אנשים נוספים.
בנוסף, הלקויות אינן נובעות מבחירה אישית (כמו למשל מקצוע, מקום מגורים וכד') ובכך אנו נמנעים מהיבט בעייתי לא פחות – פוטנציאל נומרולוגי שלא התגשם בגלל או בזכות גורמים בלתי תלויים.

השיטה

הפרטים שנאספו מהמשתתפים במחקר היו: שם מלא, תאריך לידה לועזי, והצהרה שלהם לגבי קיום אבחון של אחת מהלקויות הנ"ל. פרטים נוספים שנאספו היו מגדר, שם חיבה (לא נעשה בהם שימוש כלשהו במחקר הנוכחי), שם אמצעי (אם קיים) ומקום להערות.

השאלונים הופנו להורים לגבי ילדיהם, מכיוון שהנומרולוגית היתה מעוניינת בשנתונים צעירים יחסית, משתי סיבות:

  1. האבחונים בדור ההורים היו מועטים הרבה יותר ויש חשש למצבים בהם אנשים עם לקויות פשוט אינם מאובחנים – דבר שייטה את תוצאות המחקר.
  2. פחות ברור מה השם המקורי. אנשים מחליפים שמות, מעברתים, שוכחים, מוסיפים שמות – דבר שייצור כמובן הטיות מבחינה נומרולוגית.

בניית גליון החישוב

עוד בטרם התחלנו לאסוף את הנתונים, מתי הגדירה בדיוק מה הנוסחאות בעזרתן היא מחשבת את הסיכוי ללקות, בהתבסס על השם ותאריך הלידה. הנוסחאות מורכבות ביותר, במובן שאין שום דרך בה אדם שאינו מומחה בנומרולוגיה יכול להתחיל לנחש בכלל מהי הבדיקה שמתבצעת. מדובר בשלבי חישוב אחדים שמבוססים זה על זה, עד אשר מגיעים לחיזוי הנומרולוגי הסופי: יש/אין לקות.

מתי הגדירה שלוש בדיקות נפרדות שכל אחת מנבאת לקות על סמך שיקול נומרולוגי שונה. הניבוי הסופי הוא איחוד של שלוש הבדיקות, כלומר, מספיק שאחת מהבדיקות תצביע על פוטנציאל ללקות, כדי שהאבחון הנומרולוגי ינבא לקות.

אני בניתי גליון אקסל שמחשב את הנוסחאות עבור כל משתתף פוטנציאלי, מתי בדקה היטב את הנוסחאות, ולאחר כמה מעברים על גליון החישוב הגענו לגרסה בדוקה ומאושרת ע"י מתי. כל אחד מאיתנו מחזיק עותק של הגיליון ויכול לבדוק את החישובים בעצמו.

איסוף הנתונים

הנתונים נאספו ע"י מילוי טפסים מקוונים. הנה טופס לדוגמה.

הטפסים מומשו באמצעות מסמכי-גוגל, דבר שהקל מאוד על מלאכת האיסוף: קישור לטופס מופץ, אנשים לוחצים על הקישור, ממלאים את הפרטים והם נאגרים בטבלה דמוית אקסל באופן אוטומטי, תוך ציון זמן מדויק.

קישורים לטפסים פורסמו במקומות אחדים, ע"י כל אחד מאיתנו בנפרד. כל אחד עשה שימוש בשני טפסים נפרדים אותם פרסם במקומות שונים, באופן שנתן בקרה מסוימת לגבי ההענות של המשיבים מכל מקום בו פורסם הטופס הספציפי.

בנוסף, ההפרדה של הטפסים בינינו אפשרה בקרה על הנתונים שכל אחד מאיתנו הצליח לאסוף, כדי להפיג חשדות היפותטיים עתידיים לגבי הטיות שנובעות מאופי האוכלוסייה שמלאה כל שאלון (לדוגמה, חשש שספקנים או חובבי נומרולוגיה ינסו להטות את התוצאות באופן כלשהו).

כמות הנתונים הנדרשים לא הוגדרה במדויק מראש, פרט לשיקול של מינימום הדרוש לניתוח הסטטיסטי. היעד היה כמה עשרות נתונים מכל סוג (ילדים שאובחנו באחת מהלקויות הנ"ל / ילדים שלא אובחנו).
כל אחד עשה כל מאמץ להפיץ את השאלונים כדי לצבור כמה שיותר נתונים. בפועל, נראה שההענות היתה משמעותית רק בחוג המכרים (גם אם "ווירטואליים") של כל אחד מאיתנו. פורומים אחדים שעוסקים בלקויות למידה לא נאותו לפרסם את המחקר, כל אחד מסיבותיו הוא. נותר היה לנו רק לקוות שנאגור מספיק נתונים בפרק זמן סביר.

במהלך איסוף הנתונים לא נערכו עליהם בדיקות או חישובים כלשהם, והפסקת איסופם היתה בהסכמה מלאה של שנינו, לאור הדלדלות סופית של זרם הנתונים ומקורות הפרסום הפוטנציאליים הנוספים.

סה"כ נאספו נתונים לגבי 170 אנשים.

ניקוי הנתונים

עוד בטרם נאספו הנתונים הוגדרו כללי סינון ברורים, שמטרתם להקטין אי ודאויות ורעש עד כמה שאפשר. ואלו כללי הסינון:

  1. כל נבדק משנת לידה 2005 ואילך – כדי להמנע עד כמה שאפשר ממצב של "טרם אובחן".
  2. כל נבדק משנת לידה 1986 ואחורה – כדי להמנע מתת-אבחון וכדי להקטין אי ודאות לגבי שינוי שם, החלפת שם בנישואין וכד'.
  3. כל מי שסימן "לא אובחן אבל נראה שיש לקות".
  4. נתונים לא מלאים או מכילים מידע סותר (שני שמות פרטיים, סימון "לא אובחן ולא נראה שיש לקות" במקביל לסימון אחת מהלקויות מהרשימה, וכד').
  5. בעלי שם אמצעי. הדבר משנה את החישובים הנומרולוגיים לגבי הלקויות, ומכיוון שהחלטנו לא להכנס לזה במחקר הנוכחי, נאלצנו להפרד בצער רב גם מבעלי השם האמצעי.

תהליך הניקוי בוצע ע"י שנינו במקביל, תוך בקרה הדדית מלאה. במקרים בודדים של אי בהירות כלשהי נהגנו במידת ההחמרה, והוצאנו את הנתון.

בסוף התהליך נותרו 81 משתתפים שענו על כל הקריטריונים. 39 מאובחנים, ו-42 שאינם מאובחנים (ולא נראה להורים שיש לקות). החלוקה טובה ולפיכך הסתפקנו בנתונים שנאגרו.

ניתוח הנתונים

כל המשתתפים שענו על תנאי המחקר נכנסו לטופס החישוב הנומרולוגי, וחולקו לארבע הקטגוריות הבאות:

א)     מאובחנים (לפי המידע שנמסר)               וגם       מאובחנים נומרולוגית

ב)      מאובחנים (לפי המידע שנמסר)                וגם       לא מאובחנים נומרולוגית

ג)       לא מאובחנים (לפי המידע שנמסר)           וגם       מאובחנים נומרולוגית

ד)      לא מאובחנים (לפי המידע שנמסר)          וגם       לא מאובחנים נומרולוגית

מצבים א+ד הם מצבים בהם יש הסכמה בין האבחון הנומרולוגי לבין המצב בשטח, ואילו מצבים ב+ג הם מצבים בהם אין הסכמה.
הצלחה מסחררת תהיה אם רוב הנתונים יפלו בקטגוריות א+ד כמובן. "כשלון חשוד" יתרחש אם כל הנתונים יפלו בקטגוריות ב+ג (כי אז ע"י הפיכת הנוסחאות אפשר לקבל אבחון נומרולוגי מושלם).

המצב הצפוי אם אין שום קשר בין הנוסחאות הנומרולוגיות לבין המציאות הוא שמאובחנים נומרולוגית יתפזרו במידה פרופורציונאלית בין המאובחנים רשמית לאלה שאינם מאובחנים (במקרה שלנו, כמעט חצי-חצי).

התוצאות

להלן התפלגות הנתונים:

הבדיקה הסטטיסטית המתאימה למקרה כזה (ואשר נבחרה מראש) נקראת חי-בריבוע, ובמקרה שלנו היא בודקת עד כמה התפלגות הנתונים שהתקבלה תואמת את ההתפלגות שהיתה מתקבלת אם לא היה קשר בין שתי צורות האבחון.
הצלחת האבחון הנומרולוגי פירושה חריגה משמעותית מתוצאה אקראית, וזו תתבטא בערך p נמוך במבחן חי בריבוע. בד"כ, תוצאה שההסתברות לקבלתה קטנה מ-5% נחשבת מובהקת סטטיסטית (פירוש הדבר שתוצאה כזו או טובה ממנה תתקבל רק באחד מ-20 ניסויים כאלה, אם היא פרי המזל בלבד).  כלומר p<0.05 תחשב תוצאה מעניינת.

ערך ה-p שהתקבל עבור נתוני המחקר הוא 0.3, ערך שמשמעותו חוסר מובהקות סטטיסטית לתוצאות, כלומר, על סמך נתונים אלה האבחון חסר תוקף, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

רק כדי לסבר את העין, בואו נבדוק מה היתה מידת ההצלחה בניסוי אם האבחון הנומרולוגי היה מצליח להפריד בין אוכלוסיית המאובחנים ללא מאובחנים במידה מסוימת. אפילו לא מרשימה, נניח שכ-70% מאלה שאובחנו באופן רשמי כבעלי לקות היו מאובחנים גם ע"י הנומרולוגיה, וכ-70% מאלה שלא אובחנו כבעלי לקות היו מאובחנים כך גם ע"י הנומרולוגיה. ההתפלגות היתה כזו:

כאן מתקבל  p=0.0005 וזו כבר היתה נחשבת הצלחה מסחררת! כלומר, בהחלט אין צורך שהאבחון הנומרולוגי יתאים לאבחון הפורמלי בכל המקרים כדי שהמתאם יצא מובהק. רחוק מכך.

מתוך סקרנות נציץ בשלוש תוצאות הביניים של החישוב (שלוש הבדיקות), כפי שהתקבלו לאחר הצבת הנתונים.

אף אחת מהן אינה מובהקת סטטיסטית.

המרכיב השני כשל כשלון חרוץ. היה תת-אבחון קיצוני: רק 2 אנשים אובחנו כבעלי לקות, אחד מהם באופן נכון ואחד מהם באופן שגוי. מעניין לציין כי לטענת מתי זה המבחן הנומרולוגי הידוע/מקובל מבין השלושה.

שלב המשחקים

באופן מובן, היה פיתוי גדול לשחק ו"למשמש" קצת את הנוסחאות, כדי לבדוק האם ניתן ע"י שינוי כזה או אחר לשפר את מובהקות האבחון.

כמובן שהדבר אסור בתכלית האיסור לביצוע במסגרת המחקר הנוכחי, שכן כל שינוי, קטן ככל שיהיה, משמעותו "נסיון קליעה" חדש. מכיוון שמטרת המחקר היא לבדוק האם האבחון הנומרולוגי טוב יותר מניחוש, כל שינוי, גם אם מדובר בשינוי פרמטר בנוסחה הקיימת, סילוק אחת הבדיקות וכד', מהווה ניחוש חדש לחלוטין. ככל שמספר הניחושים שנבחן גדול יותר, הסיכוי רב יותר שאחד מהם יניב תוצאות טובות במקרה. בסופו של דבר, תמיד נוכל להצליח למצוא נוסחה שתאבחן את האנשים באופן מדהים.

למה הדבר דומה? נניח תלינו על הקיר מטרה והמשימה היא לקלוע לשטחים השחורים בלבד. מגיע מתחרה, זורק כמה עשרות חיצים ו… פוגע במידה דומה באזורים לבנים וכהים, בקיצור לא מרשים ביכולותיו כקלע.

הקלע המתוסכל שלנו לא מוותר. הוא בוחן את תבנית הקליעה שלו היטב: "מה היה קורה אילו הייתי זורק קצת יותר למעלה את כל החיצים שלי? ממש קצת? אולי ימינה? אולי אם הייתי ממקד את כולם טיפה יותר למרכז? אם הכל היה מסובב קצת בכיוון השעון?"
לבסוף הוא מגלה שאם היה זורק את כל החיצים רק טיפה שמאלה, אחוזי הקליעה שלו היו מרשימים.

אך מה יכולה להיות הסיבה לכך שכל החיצים שזרק פגעו קצת ימינה מהרצוי? בודאי יש סיבה הגיונית לכך. הממ… רוח כמובן! מן הסתם נושבת רוח קלה מצד שמאל, אשר סוחפת את כל החיצים קצת ימינה. ובאמת, אם נזיז את המטרה מעט ימינה נקבל פגיעות מרשימות!

משמאל – קליעה בפועל: 5 מתוך 11 חיצים פגעו באזורים שחורים.
מימין – קליעה אם נזיז את המטרה רק מעט ימינה: 10 מתוך 11 חיצים היו פוגעים באזורים שחורים.

עד כאן הכל טוב ויפה. אך האם היינו מסתפקים בהשערה זו ומעניקים לקלע את מדליית הזהב בתחרות הקליעה? אני מניח שלא.

מה היינו מבקשים ממנו לעשות? לזרוק שוב את החיצים כמובן, תוך שהוא לוקח בחשבון את כל גורמי התיקון שעולים על דעתו אשר יבטיחו לו הפעם קליעה מדויקת למטרה. אם בפעם השניה הוא אכן יקלע היטב למטרה, הרי שניחן ככל הנראה בכישורי קליעה אמיתיים. אם לעומת זאת יפספס שוב ויטען הפעם (לאחר שיבדוק את מצב קליעותיו) כי נדרש תיקון אחר, רובינו כבר לא נתייחס אליו ברצינות.

וחזרה למחקר הנומרולוגי.

אכן התגלה, כי אם נפטרים מהבדיקה הקלאסית שלא הראתה כל תועלת, ובנוסף משנים את ערכו של פרמטר מסוים בבדיקה אחרת, מקבלים תוצאה מרשימה של p=0.01!

האם עלינו על תגלית מדעית אמיתית, או שרק ציירנו מחדש את המטרה סביב החיצים?

יש רק דרך אחת לברר זאת: צריך להפעיל את הנוסחאות החדשות על מדגם חדש של נבדקים.

שינסנו מותניים, ויצאנו לאסוף מדגם חדש. (זו גם אחת הסיבות לזמן הממושך שחלף בין תחילת המחקר עד לרגע זה של פרסומו).

המדגם השני

הפעם הצלחנו לאסוף נתונים של 272 אנשים חדשים. כאשר הדלדל סופית זרם המשיבים החלטנו על סיום שלב האיסוף.

לאחר ניקוי הנתונים באותו אופן בדיוק כמו בחלקו הראשון של המחקר, נותרנו עם 105 משתתפים.
(116 נוקו על סמך גילאים לא מתאימים – בעיקר צעירים מדי, 20 מהנותרים ציינו כי הילד לא אובחן אך נראה שיש לו לקות – כפי שהוחלט ניקינו גם את אלה. 20 מהנותרים היו בעלי שם אמצעי, ו-11 מהנותרים היו שמות לא תקינים – 6 הזנות כפולות של נתונים, שם אחד בראשי תיבות 3 בעלי יותר משם אחד בשדה השם הפרטי ואחד החשוד שמכיל כינוי חיבה בשדה "שם משפחה").

תוצאות המדגם השני

להלן התפלגות הנתונים לארבע הקטגוריות:

נשים לב כי האבחון הנומרולוגי מנבא חוסר בלקות בכ-3/4 מהמקרים (80 מתוך 105). אחוז זה זהה הן לגבי אלה שלא אובחנו כלקויים באופן רשמי (תוצאה טובה) אך הן לגבי אלה שכן אובחנו כלקויים (תוצאה עגומה).
למה הדבר דומה? להגרלת מספרים בין 1 ל-4, והכרזה על ליקוי למידה בכל פעם שיתקבל 1, ועל אי-לקות בכל פעם שיתקבלו המספרים 2, 3 או 4.

(דרך אחרת לראות את כישלון האבחון היא להסתכל למשל על אלה שאובחנו נומרולוגית כבעלי לקויות: היו 25 כאלה. ההתפלגות שלהם בין אלה שאובחנו רשמית לאלה שלא אובחנו רשמית היא בדיוק כהתפלגות המאובחנים / לא-מאובחנים (2/3 ו- 1/3), כלומר תוצאה זהה היתה מתקבלת ע"י ניחוש פשוט).

ואכן p=0.87 עבור נתונים אלה, כלומר אין כל תוקף סטטיסטי לאבחון.

כמו בחלק הראשון של המחקר, גם הפעם אף אחד מחישובי הביניים המרכיבים את הנוסחה הסופית לא התקרב להניב תוצאות מובהקות כשלעצמו.

הנחות וגורמי הטיה אפשריים

להלן כמה מההנחות שעומדות בבסיס המחקר, וגורמי הטיה אפשריים לתוצאות.

ערפול בכל הקשור לאבחון לקויות:

האבחונים אינם חד משמעיים, ויש מקרים גבוליים רבים. רף האבחון משתנה עם השנים. ילדים עלולים להיות לא מאובחנים מתוך התכחשות של הוריהם למצב. ילדים עלולים להיות מאובחני-יתר ע"י הורים בכדי להשיג להם הקלות בלימודים.
יחד עם זאת, אנחנו מניחים כי בכל זאת קיים מתאם גבוה בין היות ילדים מאובחנים או לא מאובחנים, לבין לקויות.

הטיות מדגם כתוצאה מבחירה עצמית של משתתפים

בהחלט יתכן שהיו הטיות כאלה. אולי הורים לילדים בעלי לקויות ששו יותר להשתתף במחקר; אולי דוקא הססו יותר. אולי ההזמנה להשתתפות במחקר הופצה ביתר יעילות בקרב הורים לילדים בעלי לקויות. יתכן שחלק מהאנשים שילדיהם אינם בעלי לקות הבינו בטעות כי המחקר לא רלוונטי עבורם ולא השתתפו בו משום כך.
כך או אחרת, במבנה המחקר הנוכחי הטיות כאלה לא אמורות להשפיע על התוצאות. כל שנדרש הוא שיהיה מספר גדול מספיק של משתתפים בכל אחת מארבע הקטגוריות.

נסיון רמאות מכוונת ע"י משתתפים

קשה להאמין שציבור שלם ינסה לחבל בתוצאות בכוונה. נניח לרגע שהדבר בכל זאת קרה: מכיוון שהמשתתפים לא יודעים מהי הנוסחה, אין באפשרותם לדעת אם ע"י שינוי פרט כזה או אחר הם יקטינו את תוקף האבחון הנומרולוגי או דוקא יגדילו אותו.
גם אם מספר אנשים "ירמו" או לצורך העניין פשוט יתבלבלו בהזנת הנתונים, ההשפעה תהיה מינורית, ולא תטה את תוצאות המחקר מ"אבחון מובהק" לחוסר תוצאה מובהקת.

כדי להסיר חשד ל"רמאות המונית", בדקנו לחוד את הנתונים שנאספו דרך הפרסום בבלוג "חשיבה חדה" ולחוד את הנתונים שנאספו דרך הפרסום באתר של מתי (כזכור, הנתונים נאגרו בקבצים נפרדים). הבדיקה הראתה כי אין לכך כל סימן בנתונים.

נסיון חבלה בנתונים מצד החוקרים

כל הנתונים היו זמינים לשני הצדדים בכל רגע במהלך איסופם. כל צד היה רשאי כמובן לגבות את הנתונים בכל רגע למחשב הפרטי שלו ולוודא בהמשך שלא חל בהם שום שינוי.

כמה מילים על הטיות מחקריות ופרסום סלקטיבי

רצה הגורל, המחקר הנוכחי הדגים כמה נקודות בצורה מאוד מוחשית:

חישבו עד כמה קל היה לחוקר נומרולוגיה נלהב לפרסם את המחקר בשלב שלאחר המשחק בנוסחאות. אחרי הכל, השינוי היה באמת מינורי. רק סילוק אחד המרכיבים בחישוב ושינוי פרמטר תמים במרכיב אחר, והוקוס פוקוס, p=0.01!
לא היתה התעסקות בנתונים עצמם. לא נמחקו שמות, לא זויפו ערכים. רק שינוי קל בנוסחת החישוב, שממילא לא הוצהר עליה מראש. מי יכול לדעת?

יתכן שחוקרים תומכי נומרולוגיה אחרים ערכו מחקרים דומים אך קיבלו תוצאות שליליות ובחרו שלא לפרסם אותן. חוקרים שאינם תומכי נומרולוגיה מן הסתם לא יבזבזו זמן ותקציבים על ביצוע מחקר שכזה מלכתחילה.

סיכום

לא נמצא קשר סטטיסטי מובהק בין האבחון הנומרולוגי לבין אבחון רשמי של לקויות למידה.

גם הנוסחאות ה"משופרות", שהניבו מתאם מרשים על בסיס הנתונים הראשונים, כשלו לחלוטין לגבי נתונים חדשים.
מסקנה:  השיפור היה "ציור המטרה סביב החיצים", אחרי הכל.

כמובן שלא ניתן להסיק ממחקר זה שום מסקנה כללית לגבי התוקף של הנומרולוגיה. כל שניתן להסיק הוא שהשיטה הנומרולוגית הספציפית בה נעשה שימוש, למטרה הספציפית הזו (אבחון לקויות למידה) בשימוש בנוסחאות הספציפיות הללו – חסרת כל תוקף.

ספק אם אקדיש זמן נוסף בעתיד לבדיקת טענה נומרולוגית אחרת, אבל אני מקווה שהתרגיל הזה הדגים מה הרמה המינימלית שנדרשת כדי לבדוק אם לטענה כלשהי מסוג זה יש קשר למציאות. אני בטוח שעם תקציבים גדולים יותר מאלה שעמדו לרשותנו (אפס), אפשר יהיה להגיע לניסויים ברמה גבוהה יותר ולתוצאות אמינות אף יותר.

אם בניסויים חוזרים ונשנים, ע"י חוקרים שונים ולגבי השערות מחקריות שונות ומגוונות תתבהר ותעלה תמונה אחרת, לפיה אבחונים נומרולוגיים הינם בעלי תוקף, תהיה סיבה טובה להתחיל להתייחס ביתר רצינות לתחום פעילות זה.

דברי הסיכום של מתי

הנומרולוגיה הקבלית שייכת לעולם רוחני-מיסטי, אשר רב הנסתר בו על הגלוי, והגדרות "מובהקות" אינן מתאימות לו בהגדרה. גם כאשר אנו מנסים לדייק עולם זה באמצעות נוסחאות וחישובים [כפי שהנומרולוגיה עושה], הרי שהמכלול הרחב של מרכיבי המפה הנומרולוגית המשפיעים על דרך חייו של האדם, התנהגותו, בריאותו וכד', בצירוף אלמנט הבחירה האישית, מקשים על דיוק מובהק כפי שנדרש בעולם המדעי. זו הסיבה מדוע עד היום כמעט ולא נערכו מחקרים בתחום ומרבית הקולגות שלי נמנעים מכך, וזהו בדיוק הפתח דרכו נכנסים הספקנים ומעלים את ספקותיהם.

על אף הקושי האובייקטיבי, מצאתי במחקר זה בעיקר אפשרות מעניינת לניסוי כלים ושכלולם בדרך שאף פעם לא התאפשרה לי, ואולי חיבור, ולו לרגע, בין מאמינים לספקנים… זו היתה דרך מיוחדת לטעמי לייצר דיון משותף עם קהל שהנושא כל כך זר לו. מלכתחילה הנחתי כי את הספקנים שבחבורה אתקשה לשכנע, כך שגם במקרה ותתקבל תוצאה מובהקת אדרש לבדיקות נוספות, בעוד שאת המאמינים גם תוצאה שאינה מובהקת לא תסיט מאמונתם… וכך, על אף הסיכון הגבוה שתתקבל תוצאה "שאינה מובהקת" כפי שחששו קולגות ואשר רק תשרת את הספקנים, בחרתי להרים את הכפפה שזרק גלעד.

כפי שציין גלעד בפרק ההנחות וגורמי ההטיה האפשריים, קיים ערפול מסויים בתחום אבחון הלקויות, אך בחרתי בו, מאחר והוא בין הנושאים הבודדים החפים מהשפעות חיצוניות בהיבט הנומרולוגי. העמדתי למבחן הסטטיסטי שלושה כלים [כלי = חישוב בעל משמעות נומרולוגית או נוסחה הבודקת הימצאות או מינונים של מספרים מסויימים במיקומים ספציפיים במפה הנומרולוגית]. מאחר וגם הכלים מורכבים מאוד וניתנים להרצה במספר ואריאציות [למשל קביעת הרף המסנן מבחינת מינון של גורם מסויים במפה], לקחתי בחשבון כי הסיכון לסטייה בתוצאות מאוד גבוה.

מטרתי לשכלל את האבחון הנומרולוגי בנושא הושגה בחלקה. מבין שלושת הכלים הצלחתי לפסול כלי אשר "חשדתי" בדיוקו זה זמן רב, ומאידך זיהיתי כיצד אני יכולה לדייק יותר בשניים האחרים גם אם התוצאות אינן מובהקות דיין. מאחר וכל נסיון לדייק יותר את הכלים מצריך הרצה חדשה על קהל מאובחנים חדש, היכולת שלי להגיע לתוצאות חדשות טובות יותר מבחינה סטטיסטית הוגבלה. במצב אופטימלי, בדיוק כפי שחוקר במעבדה מריץ ניסוי שוב ושוב, הייתי שמחה לאפשרות להריץ את הכלים במספר ואריאציות נוספות, אולם נאלצנו להסתפק בשני מדגמים בלבד לאור הקושי בהשגת רשומות חדשות.

לתחושתי, קיים סיכוי גבוה כי גם גודל המדגם השפיע על המובהקות, מאחר ולכל נתון יש משקל רב יותר במדגם של 80-100 רשומות לעומת 1000 רשומות למשל. כדי להמחיש זאת אתייחס לנתון של גודל כל אחת מהקבוצות במדגם. אם בריצה הראשונה כלל המדגם 81 רשומות מתוכן 39 סווגו על ידי ממלאי השאלון כ"בעלי לקות" ו-42 כ"ללא לקות", הרי שבמדגם השני שכלל 105 רשומות, רק 35 סווגו כ"בעלי לקות" ו-70 כ"ללא לקות". אחד ההיבטים המעניינים שרציתי לבחון בתוצאות היה, האפשרות כי האבחון מדייק יותר בשלילת לקות, אך מאחר וגודל הקבוצה שסווגה במקור "ללא לקות" היה פי שניים מהקבוצה של "בעלי לקות", הרי שהמחקר השני הקשה עלי לבדוק זאת. וכך, גם אם גודל המדגם מספק מבחינה סטטיסטית, הרי שחוסר הסימטריה בחלוקה הפנימית של הסיווגים גורם לכך שכל טעות אבחונית, שאפשרית בדיוק כמו בעולם המדעי, מקבלת משקל גדול יותר ומטה את התוצאות לרעה. כאמור, בהיבט זה נאלצתי להשלים עם כורח המציאות. עצרנו לאחר שני מדגמים קטנים יחסית עם חלוקה לא סימטרית [לאחר שניפינו רשומות לא תקינות], ואין לי אפשרות להוכיח טענה זו.

וכך, על אף תוצאה "מאכזבת" לעת עתה, אני יוצאת עם שלל רב להמשך עבודתי. תובנות לגבי שכלול האבחון שאני עורכת, וכלי חישובי שיאפשר לי לעשות זאת עבור קהל לקוחותי ותלמידי ואולי אף להריץ מחקר נוסף בעתיד. אבחונים מוצלחים והכוונות מדייקות ללקוחותי הם המדד היחיד מבחינתי לתקפות הנומרולוגיה [הגדרה שכמובן אינה מקובלת על קהל הספקנים המבקשים הוכחות מובהקות, ואני מקבלת זאת בהבנה], אך איני מרימה ידיים לגבי האפשרות לזקק בעתיד את האבחון בהיבט הסטטיסטי, כך שגם הספקנים יאלצו להטיל ספק בספקותיהם.

אסיים בתודה לגלעד שהיה פרטנר נהדר לעבודת המחקר, סבלן ביותר לשאלותי בתחום הסטטיסטי, רהוט ביותר בתשובותיו והסבריו, ורב יכולות בהיבט של בנית הכלי המחקרי.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

ראיתי ב- YouTube, בחיי!

ראיתי ב- YouTube, בחיי!

והפעם משהו קליל ומבדר ליום קיץ חם –
על הגבול שאינו קיים כבר בין עדות מצולמת לזיוף.

לפניכם ארבעה סרטונים קצרים מבית היוצר של Captain Disillusion.

רוחות רפאים במטבח

חייזרים משוטטים חופשי ברחובות

פלישת החייזרים הגדולה

זאב, זאב!

באופן קצת אירוני, עקב ריבוי הזיופים והחשדנות הגדולה לעיתים כבר לא מאמינים לדבר האמיתי!

פוסטים קשורים נוספים:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!