קרוב לשנתיים חלפו מאז שהוצאתי לאור את "חשיבה חדה". הספר הגיע לאלפי קוראים, זכה לאזכורים רבים בתקשורת ושמחתי לשמוע על רבים שנהנו ממנו מאוד. יחד עם זאת, ברור שקהל הקוראים של "חשיבה חדה" מהווה עדיין נישה מצומצמת.
ניסיתי לחשוב על דרכים להגיע לקהלים רחבים יותר עם הנושאים שמעניינים ומעסיקים אותי. עלה רעיון של ערוץ סרטונים בנושאי ספקנות. אולי גרסה מקוצרת של הספר, לחסרי סבלנות. עלה גם כיוון של "חשיבה חדה, לקטנטנים!" – פרויקט שעדיין אשמח להגשים יום אחד, אולי בשותפות עם כותבים נוספים. אבל בחרתי בכיוון שונה.
במהלך השנתיים האחרונות עבדתי על ספר חדש. גם הוא עוסק בגבול המטושטש שבין מציאות לאשליה, אבל באופן שונה לחלוטין ממה שעשיתי עד כה. מדובר בפרוזה. רומן.
וכאן המקום להזהיר, או שמא להרגיע, אז אולי רק אציין: הספר החדש אינו ספר פדגוגי מוסווה בשם הספקנות. יש בו הרבה ספקנות, ללא ספק :-), אבל לא רק. מעבר לרצון ליצור יצירה שעומדת בזכות עצמה, אני מקווה שהספר יעורר מחשבות ודיונים. אין הכוונה להטיף דרכו לתפיסת עולם מסוימת.
רציונליות מול מיסטיקה, מציאות מול אשליה, עובדות מול חוויות ופרשנויות, נכון מול הרגשה טובה – כל אלה נמצאים במתח מתמיד לאורך הרומן כולו. הכנסתי את הגיבורים לכל המקומות הקשים – מקומות שבדרך כלל אני מכריז עליהם כעל "מחוץ לתחום" כאן בבלוג, או בקבוצת הפייסבוק. הפעם לא מדובר בוויכוחים מדעיים מגובי מחקרים, אלא בחיים עצמם. ושם הדברים הרבה יותר מורכבים.
שיערתי ששלב העריכה יהיה מורכב בהרבה בהשוואה לספר הקודם, ולפיכך החלטתי לסיים את שלב עריכת התוכן לפני שאני מספר על הספר ופותח בגיוס. ואכן, העבודה הצמודה עם עורכת מקצועית הייתה אינטנסיבית ביותר, ארכה למעלה משנה, ושדרגה את הספר במידה משמעותית. כעת, כשגורם אי הודאות העיקרי בלוח הזמנים מאחורינו, אפשר להתקדם לשלבים הבאים – עריכה לשונית והגהה, עיצוב גרפי, עימוד והדפסה – כל זאת בעזרת בעלי המקצוע המתאימים.
אני מקווה שהצלחתי לעורר את סקרנותכם, ואשמח מאוד אם תעזרו לי להוציא לאור את ספרי החדש!
גם את הספר הזה אני מוציא בהוצאה עצמית, בעזרת גיוס-המון בהדסטארט. למי שעדיין לא מכיר, הרעיון פשוט: אתם מזמינים עכשיו עותק של הספר, ואני שולח לכם אותו ברגע שתהליך ההפקה מסתיים.
לא קוראים רומנים? שימו לב שבתמורות אפשר להזמין גם עותק של "חשיבה חדה" במחיר מוזל. זאת יכולה להיות הזדמנות טובה למי שעדיין לא קרא את הספר הקודם, או מעוניין לתת אותו כמתנה, לרכוש עותק ולסייע בכך לספר החדש לצאת לאור.
אפשרות אחרת לתמוך היא להזמין אותי להרצות במסגרת חוג-בית, בית ספר, ארגון, סמינר למורים וכד'. ההרצאות אינטראקטיביות ומלוות בהדגמות וניסויים עם הקהל. פרטים נוספים כאן.
ועוד משהו שיכול לעזור מאוד לקמפיין להצליח: הפצת הבשורה! אנא שתפו פוסט זה או את הקישור לעמוד הקמפיין בקרב חברים ובני משפחה, במייל ו/או ברשתות החברתיות.
פרטים נוספים, המלצות קוראים ראשונים, וכמובן אפשרות לתמוך, הכל בעמוד הקמפיין.
בבוקר 15 בפברואר 2016, נצפו דמויות חשודות משוטטות בחולות קיסריה. הדמויות חפרו עשרות בורות בחול בעזרת כלי חפירה. לאחר מכן פרשו חלק מהם הצידה ונעלמו מאחורי השיחים. הנותרים שלפו פתקים קטנים משקית בד, רשמו משהו על דף ונגשו לבורות. בחלק מהם הטמינו ברזלים חלודים, בחלק בקבוקי פלסטיק ריקים, ובחלק לא הטמינו דבר. הם כיסו את כל הבורות, נעצו מעליהם דגלונים, נטשו את השטח והתחלפו עם הברנשים שהסתתרו כל אותה העת מאחורי השיחים. אלה ניגשו אל הבורות המכוסים. אחד מהם החזיק בידיו שני מוטות מתכת משונים והתהלך בין הבורות בריכוז. דגלונים אדומים ננעצו על מחצית מהבורות המכוסים, בהתאם להוראותיו. כשסיים, הגיחו מאחורי השיחים חברי הצוות הראשון וכולם התכנסו יחד. לאחר הסתודדות קצרה נגשו כולם לבורות, חפרו החוצה את כל החפצים שהוטמנו והסתלקו מהשטח.
מי היו האנשים הללו? מה הם עשו שם? לאיזו מטרה?
מה שהתרחש בחולות באותו הבוקר היה ניסוי מבוקר שמטרתו לבדוק האם קיבוצניק חביב ממרכז הארץ, אהרוני שמו, מסוגל לאתר חפצים קבורים באדמה באמצעות טכניקה שנקראת דאוזינג. לפני שניגש לתיאור הניסוי, כמה מילים על הטכניקה.
מה זה דאוזינג בכלל?
דאוזינג (Dowsing) היא טכניקה למציאת מים, נפט, חללים תת קרקעיים, אבנים יקרות ושאר עצמים הקבורים באדמה. העוסקים בתחום – הדאוזרים – מחזיקים בידיהם מוט בצורת Y או שני מוטות מכופפים בצורת L (אחד בכל יד), מתהלכים על פני השטח ומסיקים מתוך תנועות המוטות על מיקום העצמים הקבורים. מקורה של הטכניקה במאה ה-15 בגרמניה – אז שימשה לאיתור מתכות. במאה ה-17 השתמשו בטכניקה בצרפת כדי לזהות פושעים וכופרים. בתחילת המאה ה-20 עשו בה שימוש בעלי קרקעות, חוואים וחקלאים אמריקאים לצורך איתור מקום מתאים לחפירת בארות. במלחמת ויאטנם ניסו לאתר בעזרת דאוזינג מנהרות וכלי נשק חבויים, ובשנת 1986 ניסה הצבא הנורווגי לאתר בעזרתה חיילים שנקברו תחת מפולת שלג. הטכניקה עדיין זוכה להתעניינות בימינו אנו – אפשר למצוא סרטוני הדרכה רבים ביוטיוב, קורסים וסדנאות, ספקי שירותים בתחום ואפילו אגודות דאוזרים.
מימין: איור מספר צרפתי מהמאה ה-18 שעוסק באמונות טפלות. משמאל: דאוזר בבריטניה של המאה ה-18.
האם זה עובד?
לא. סיכום המחקרים בנושא מראה שהשיטה אינה אפקטיבית יותר מניחוש מושכל.
וקצת יותר באריכות: נעשו לא מעט מחקרים מבוקרים בנושא. כבר ב-1948 התפרסם מחקר שבדק את היכולת של 58 דאוזרים לאתר מים. אף אחד מהם לא הצליח מעבר למצופה מניחוש אקראי. זאת הייתה גם תוצאת מחקר מ-1949 שנערך באמריקה על 27 דאוזרים. סקירה משנת 1979 שבחנה מחקרים מבוקרים רבים הגיעה לאותה המסקנה.
ב-1987-88 נערך ניסוי רחב היקף בגרמניה. לא פחות מ-500 דאוזרים "עברו אודישנים" כדי להעריך את ביצועיהם. 43 המצליחים ביותר נבחרו להמשך הניסוי. צינור ובו מים זורמים הוצב בקומה התחתונה של אסם. הצינור הוזז בכל פעם למיקום אחר. בקומה העליונה ניסו הדאוזרים לזהות את מיקומו של הצינור. 843 ניסיונות כאלה התבצעו במשך שנתיים. 37 מתוך 43 הדאוזרים לא הראו שום יכולת מיוחדת. ששת הנותרים השיגו תוצאות שחרגו מהאקראיות, כך לפחות טענו החוקרים.
מספר שנים לאחר פרסום המחקר, התפרסם מאמר ביקורת שבו נטען כי התוצאות החיוביות לכאורה שהושגו במחקר הן לא יותר מתנודות סטטיסטיות צפויות. מעבר לכך, כל אחד מהדאוזרים שהשיגו תוצאה "מעניינת" עשה זאת רק במקרה אחד או שניים מתוך כל הניסיונות שלו. בנוסף, האפקט הטוב ביותר שהושג היה אפסי מבחינת היתרון שלו על פני ניחוש. הרחבות בנוגע לפרשיה תוכלו לקרוא כאן.
בתחילת שנות התשעים נערך בגרמניה מחקרנוסף על ידי "האגודה למחקר מדעי של העל-טבעי". הספקן והקוסם ג'יימס רנדי הבטיח פרס בסך 10,000$ לדאוזר שיצליח במשימה. הבדיקות ארכו שלושה ימים, במהלכם ניסו כ-30 דאוזרים לקבוע האם זורמים או לא זורמים מים בצינורות פלסטיק שנקברו כחצי מטר מתחת לאדמה. כל הדאוזרים הסכימו בטרם הניסוי שהתנאים מקובלים עליהם והיו משוכנעים שיצליחו ב-100% מהמקרים. אף אחד מהם לא זכה בפרס – התוצאות לא עלו על הצפוי בניחוש.
ב-1995 פרסם חוקר גרמני בשם Betz (אותו אחד שעמד מאחורי המחקר של 1987-88) דו"ח מקיף שכלל תוצאות של 2,000 קידוחים במדינות שונות. הוא טען שם לאחוזי הצלחה גבוהים של הדאוזרים, שהגיעו ל-96% בסרי לנקה. רוב ההצלחות המרשימות מיוחסות לדאוזר ספציפי בשם Schröter, שלכאורה הצליח להדגים את יכולותיו במספר בדיקות נוספות. פרטים נוספים, וכן סימני שאלה ודברי ביקורת על העבודות האלה, תוכלו לקרוא כאן.
ונסיים בסוג של בדיחה: מחקר מ-2012 בדק האם הומאופתים מסוגלים להבחין בין תכשיר הומאופתי לבין פלצבו, באמצעות דאוזינג. אותרו שישה הומאופתים באנגליה שיש להם גם ניסיון בדאוזינג. כדי שלא יהיו בלחץ מסוג כלשהו, הבקבוקים נשלחו אליהם הביתה. התוצאות היו… בדיוק כצפוי בניחוש.
אחד מהקוראים לא נשאר אדיש והרים את הכפפה. הוא פנה אלי, ובמקביל גם ליובל נוב – מרצה בכיר במחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. עד מהרה הצטרפו לחבורה מכרים נוספים – אליהו, ירדן וטל, שהשתתפו בתכנון הניסוי ובביצועו.
אהרוני סיפר לנו כי התוודע לשיטה בהיותו ילד, כשראה כמה מחברי הקיבוץ משוטטים בשדה עם ברזלים בידיהם, בחיפוש אחר קו מים שהלך לאיבוד. כעבור 30 שנה התחיל לעסוק בהקמת בריכות שחיה – פעולה שכרוכה בסיכון גבוה לפגוע בצנרת מים או בכבלי חשמל, במהלך החפירות. הוא נזכר באותו מחזה ילדות, לקח שני ברזלים, כופף אותם, התחיל ללכת איתם והתרשם שהעסק עובד. מאז הוא נוהג לסרוק עם המוטות, שתי וערב, כל אתר שהוא מגיע אליו.
לפני כמה חודשים, כשחזר מעבודתו באזור עוטף עזה, החליט לשחק קצת עם המוטות תוך כדי נסיעה (הוא לא היה הנהג). מדי פעם המוטות נפתחו ונסגרו. כשהסתכל, ראה שאכן חלפו על פני מעברי מים וקווי טלפון. כשעברו מעל מנהרת רכבת ליד שדרות, המוטות שוב הגיבו. למחרת הוא בדק את מנהרת הרכבת לירושלים. בבדיקה במפה ראה שמנהרת הרכבת חותכת את הכביש לירושלים בשלוש נקודות, ובאמת, באותם אזורים הרגיש כי המוטות הגיבו. הוא החליט לאתגר את עצמו עוד יותר. כששמע שבתל מגידו עוברת מנהרה בעומק האדמה, נסע לשם עם נכדיו, עלה על התל, סרק את השטח וסימן עם אבנים את מסלול המנהרה כפי שגילה בעזרת המוטות. אחד מעובדי האתר אישר כי זה אכן המסלול המדויק של המנהרה, סיפר אהרוני. בהזדמנות אחרת איתר במדויק מיקום של בור ביוב מכוסה בדשא. עם הזמן למד את התנהגות המוטות, מתוך התנסות אישית: מתי הם נפתחים, מתי נסגרים, מתי הם מצטלבים.
רק לאחרונה הוא למד שמדובר בטכניקה מוכרת שנקראת דאוזינג, ושהיא נמצאת בשימוש נרחב ברחבי העולם לצורך איתור "אוצרות" קבורים וכדומה. הכיוון שהוא מנסה לקדם לאחרונה הוא עזרה באיתור מנהרות מעזה לישראל. הוא פנה לגורמים רבים במערכת הביטחון אבל נאמר לו בתשובה כי "הצבא לא עוסק במדע בדיוני".
זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור אהרוני להוכיח כי הטכניקה שלו עובדת, ועבורנו – הספקנים – להדגים כיצד יש לבצע ניסוי מבוקר בתחום הזה.
תכנון הניסוי
בשלב הראשון שוחח יובל עם אהרוני בטלפון כדי להבין ממנו מה בדיוק הוא יודע לאתר ומה המגבלות השונות שיש להתחשב בהן, כמו גודל מינימלי של החפצים שהוא מסוגל לזהות, מרחק מינימלי ביניהם, השפעות אפשריות של גורמים סביבתיים כמו קווי מתח גבוה, וכו'. לאחר ש"חוקי המשחק" היו ברורים לנו, התחלנו לגבש את פרוטוקול הניסוי. הלכנו לקראת הדאוזר בכל מקום שיכולנו: למרות שהוא אמר כי הוא מסוגל לזהות חללים זעירים בגודל פקקי בקבוקים, בחרנו להטמין בקבוקים של ליטר וחצי; במקום מרווח של מטר בין הבורות, קבענו שני מטר; הקצבנו לו לביצוע המשימה זמן כפול מהזמן המקסימלי שהוא העריך שיידרש לו, וכדומה. כשהגענו לנוסח סגור ומוסכם על כולם שלחנו אותו לדאוזר לאישור. ניסינו לסגור כל פרצה אפשרית מראש, כדי למנוע ויכוחים בשטח. הנקודות ששמנו עליהן דגש היו:
הגדרה מראש של תנאי הצלחה/כישלון – זאת כדי למנוע ויכוחים מיותרים בשטח, או תירוצים, משני הצדדים.
סמיות כפולה – בזמן הדאוזינג, אסור שהדאוזר עצמו (כמובן) וגם לא אף אחד ממלוויו ידע באילו מהבורות טמונים חפצים.
סמיות נדרשת, זה ברור. כלומר, אסור שלדאוזר יהיה רמז כלשהו אם הוא אמור לגלות חפץ בנקודה כלשהי או לא. אבל בשביל מה נדרשת סמיות כפולה? כלומר, למה חשוב שגם מלווים ספקנים שמתהלכים עם הדאוזר לא ידעו מה מכיל כל בור? האם חששנו מחפרפרת?
על השאלה יענה לנו סוס. הַאנְס שמו.
האנְס היה סוס שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19. הוא ידע לענות על שאלות חשבוניות ששאלו אותו, על ידי הקשות בפרסתו. אם למשל שאלו אותו כמה זה 3+2, הוא היה רוקע חמש פעמים. הוא ידע גם לציין את השעה ביום, ולאיית מילים (נקישה אחת ל-A, שתי נקישות ל-B וכו').
צוות של 13 חוקרים (שכלל שני זואולוגים, מורים, מאמן סוסים ומנהל קרקס) בראשותו של הפילוסוף והפסיכולוג קארל שטומף לא הספיק כדי לפצח את התעלומה. היה זה הפסיכולוג אוסקר פונגסט שהצליח להבין בסופו של דבר מה באמת התרחש שם.
מצד אחד, פונגסט גילה שהסוס עונה תשובות נכונות גם כאשר השואל אינו המאמן שלו. מצד שני, הוא גילה שצריכים להתקיים שני תנאים כדי שהוא יענה נכונה: הסוס חייב לראות את השואל, והשואל חייב לדעת מהי התשובה הנכונה. לאחר ניסויים רבים הבין פונגסט שככל שרקיעות הסוס מתקרבות לתשובה הנכונה, הבעות הפנים ויציבת הגוף של השואל נעשות מתוחות יותר. כאשר הסוס מגיע לתשובה הנכונה – שריריו של השואל מתרפים. הרפיה זו היא הסימן לסוס להפסיק לרקוע.
פונגסט הגדיל לעשות, והציב את עצמו בתפקיד הסוס. בעזרת מעקב אחר התגובות הגופניות של השואלים הוא הצליח לענות נכונה כמעט על כל השאלות שנשאל – שאלות שכמובן לא ידע את התשובה עליהן מראש.
הפסיכולוג ריי היימן מסכם את המקרה: "הכשל נבע מכך שהתייחסו לסוס כאל מקור מידע, ולא כאל ערוץ שבסך הכל מחזיר אל השואל את המידע שהוא כבר יודע."
כפי שפונגסט הדגים בעצמו, גם בני אדם מסוגלים לקלוט רמזי התנהגות זעירים. ייתכן מאוד, שאם המלווים של הדאוזר בניסוי שלנו היו יודעים היכן טמונים החפצים, משהו בהתנהגות שלהם היה משתנה, אפילו ברמה הלא מודעת, ורומז לו על מיקומם.
יוצאים לשטח
איתרנו מיקום מתאים לניסוי – שטח חולי בסמוך לאזור התעשייה של קיסריה. הכנו את כל החפצים הנדרשים ונפגשנו שם עם הדאוזר בבוקרו של ה-15 בפברואר 2016.
לפני שניגשנו לניסוי עצמו ערכנו "ניסוי מקדים", כדי לבדוק שאין בעיות או הפתעות שלא חשבנו עליהן מראש, וגם כדי להתנסות בחפירת הבורות, בהטמנת החפצים, בכיסוי הבורות ובטשטוש סימנים מזהים אפשריים. בשלב הזה ביקשנו מהדאוזר לזהות את החפצים ללא סמיות – כולנו, כולל הדאוזר, ידענו איזה חפץ הוטמן בכל אחד מהבורות. המטרה הייתה לוודא שאין שום מגבלה שמפריעה לו בעבודה. אהרוני חש בקלות וב-100% הצלחה את כל החפצים המוטמנים ונתן לנו את אישורו המלא להתחיל בניסוי האמיתי. "תזרום יובל חופשי… אני אומר לך – זה כל כך פשוט…"
את הבורות חפרנו כולנו יחד: 30 בורות באזור אחד, שיועד לבדיקת היכולת לזהות חללים תת-קרקעיים, ו-30 בורות נוספים באזור שני, שיועד לבדיקת היכולת לזהות ברזלים. הדאוזר אישר שהמיקום והגודל של הבורות מקובלים עליו, ואז פרש מהשטח עם שני מלווים מטעמנו. אנחנו – הנותרים – הגרלנו באקראי בכל אזור 15 בורות שבהם יוטמנו החפצים. ההגרלה בכל אזור נערכה כמו בלוטו: בשקית שהוכנה מראש נמצאו 30 פתקים ממוספרים מ-1 עד 30 ומעורבבים היטב, ומתוכה שלפנו 15 פתקים באקראי. רשמנו לפנינו בקפדנות את המספרים שעלו בגורל, הנחנו את החפצים בבורות המתאימים, כיסינו את כל הבורות בצורה אחידה ככל האפשר, הצבנו דגלונים עם מספרים סידוריים מעל כל הבורות המכוסים, טשטשנו את סימני החפירה כמיטב יכולתנו, ופרשנו מהשטח כשבכיסנו מוסתר הדף עם תוצאות ההגרלה.
שימו לב שבזמן חפירת הבורות אף אחד מהחופרים לא ידע עדיין באילו מהם יוטמנו חפצים ואילו מהם יישארו ריקים ורק יכוסו חזרה. את ההגרלה ערכנו רק לאחר שכל הבורות היו חפורים. זהו שוב עקרון הסמיות בפעולה: השתדלנו למנוע הבדלים בצורת החפירה שיוכלו להסגיר, ולו ברמז, היכן הוטמנו החפצים. למשל, היינו עלולים להתעצל ולא לחפור בורות עמוקים באותה המידה אילו היינו יודעים שממילא לא נטמין בהם שום חפץ; כמות החול שהיה נשאר מפוזר סביבם הייתה אז קטנה יותר, דבר שהיה עשוי לחשוף את מיקומם.
בשלב זה הדאוזר חזר עם מלוויו, התהלך בין הבורות המכוסים כשהוא מחזיק את המוטות, והכריז באילו מהם הוא חש בחפצים. אחד הבודקים מטעמנו נעץ אז דיגלון אדום סמוך לכל בור שהדאוזר בחר – סך הכל 15 דגלונים בכל אזור (הדאוזר ידע מראש שבכל אזור יוטמנו 15 חפצים). לאחר שתהליך האיתור הסתיים לשביעות רצונו של הדאוזר וכל סימוניו תועדו על דף, התכנסנו כולנו יחד לבדוק את התוצאות.
בכל אזור, מחצית מהבורות (15 מתוך 30) הכילו חפצים. לכן, אדם המנחש באקראי 15 מיקומים, צפוי "לפגוע" בכמחצית מ-15 החפצים המוטמנים, כלומר צפוי בממוצע לנחש נכונה את מיקומם של 7.5 חפצים. כמובן שבניחוש אקראי ייתכנו סטיות קלות, ולכן אין לראות בניחוש נכון של 9 עצמים, למשל, ראייה משכנעת ליכולת דאוזינג אמיתית. כדי להוכיח שהוא אכן ניחן ביכולת כזו, הדאוזר יצטרך לעבור רף מחמיר יותר. רף ההצלחה שקבענו – בעצה אחת עם הדאוזר – היה 13: אם הוא יצליח לגלות 13 חפצים או יותר, אפילו רק באחד משני האזורים, אז הדבר יהווה הוכחה משכנעת לטענותיו. אם, לחילופין, הוא יגלה רק 12 חפצים או פחות בכל אחד מהאזורים, אזי מקובל על שני הצדדים שהוא נכשל במשימתו. כמובן שייתכן שגם אדם המנחש באקראי יצליח לעבור את הרף שקבענו, אבל חישוב מתמטי מגלה שההסתברות לכך היא זעומה: בערך 1 ל-7,000.
לאחר שסיים את עבודתו, וממש לפני הרגע המכריע של בדיקת התוצאות, העריך הדאוזר שהוא הצליח לזהות את כל 15 החפצים בכל אחד משני האזורים, כלומר 100% הצלחה. הוא גם ציין כי לא נתקל בשום בעיות בעבודתו.
והתוצאה: הדאוזר הצליח לזהות 8 מתוך 15 הבקבוקים, ו-8 מתוך 15 הברזלים. כלומר, בדיוק לפי הצפוי בניחוש.
הנה סרטון המתעד בקצרה את האירועים:
מה באמת מזיז את המוטות?
ההסבר לתנועת המוטות ניתן כבר ב-1852, על ידי ויליאם קרפנטר. המוטות זזים כתוצאה מתנועות זעירות בלתי מודעות ובלתי רצוניות של הדאוזר עצמו. מספיק שינוי זווית קטן ביותר של כפות הידיים כדי לגרום למוטות להיפתח או להיסגר.
אפקט כזה, שבו סוגסטיה או ציפייה גורמות לתנועות בלתי רצוניות ובלתי מודעות, נקרא אפקט אידאו-מוטורי, והוא זה שמסביר גם מטוטלות שעונות על שאלות, כוסות שנעות על פני לוח ויג'י בזמן סיאנס, שולחנות שזזים ואף מתרוממים בזמן סיאנס, שינויים בהתנגדות הידיים בזמן לחיצות בטכניקת הקינסיולוגיה השימושית, ועוד.
כשהוא עובד עם המוטות, הדאוזר למעשה מפעיל שלא במודע כישורי "גששות". הידע והניסיון הרבים שצבר במהלך עבודתו כקבלן עוזרים לו לבצע ניחושים נבונים. במקומות שהוא משער שהמטרה נמצאת, ידיו זזות באופן בלתי מודע והמוטות משנים את מצבם. מסיפוריו משתמע שברוב המקרים היה רמז כלשהו לקיומו של הגורם שהוא איתר. בין אם זה היה תוואי שטח ייחודי, מפה שהוא בדק מבעוד מועד או אפילו משהו שהוא יכול היה לראות בזווית העין, כמו קו מתח גבוה. גם המזל האיר לו פנים מדי פעם, מן הסתם.
איך הדאוזר הגיב על התוצאות?
תגובתו הראשונית של אהרוני לכישלון הייתה הפתעה:
"הייתי אמור לגלות, אם לא את כולם, את רובם. אני לא יכול לבקר את הניסוי, כי הוא נעשה באופן הכי מסודר שיכול להיות. אם הייתי מודע לכמות הטעויות האפשרית הייתי בודק כמה פעמים. כנראה הייתי פזיז… אם הייתי פחות שוויצר אולי הייתי מוצא יותר." כשנשאל האם תוצאות הניסוי ערערו את אמונתו בדאוזינג, ענה: "ממש לא. ביום-יום, כשאני צריך להכניס טרקטור, ואני מגלה את הצינור, בכל עומק… זה מה שזה נותן לי."
כמה מילים על הונאה עצמית
לאורך כל האינטראקציה עם אהרוני, התרשמנו שהוא מאמין באמת ובתמים ביכולותיו. לא חשפנו כאן שרלטן, אלא לדעתנו, אדם שבבלי דעת הונה את עצמו. כולנו מועדים להונאה עצמית, ומן הסתם עשינו זאת פעמים רבות במהלך חיינו.
המסר פשוט: ללא בדיקה מבוקרת, קל מאוד להגיע למסקנות שגויות, ואם הן רצויות לנו – להתחיל להאמין בנכונותן. הנקודה החשובה היא שאם נחזור על בדיקה לא מבוקרת שוב ושוב, סביר שנטעה שוב ושוב. ניסיון אישי רב מסוג כזה לא רק שאינו מקרב לאמת, הוא רק מנציח את הטעות. באופן פרדוקסלי, הביטחון שלנו שאנחנו צודקים ילך ויגבר, רק משום שחזרנו על אותה הסקת מסקנות שגויה שוב ושוב, ולא משום שהתקרבנו באופן כלשהו למצב העניינים האמיתי.
את מעגל הקסמים הזה אפשר לשבור רק אם מציבים כמטרה את הניסיון להפריך את אמונתנו. לא לאשש אותה. רק אם נחפש באופן פעיל דרכים להראות שאנחנו טועים, וניכשל בכך שוב ושוב, תהיה לנו סיבה טובה להגביר את הביטחון שלנו שאנחנו בדרך הנכונה.
המדע הוא דרך לנסות לא לשטות בעצמך. העיקרון הראשון הוא שאסור לך לשטות בעצמך, ואתה האדם שהכי קל לשטות בו. – ריצ'רד פ' פיינמן
ולסיום, ריצ'רד דוקינס וכמה דאוזרים שהשתתפו בניסוי מבוקר. שימו לב איך כולם נדהמים מהכישלון שלהם, ואיך אף אחד מהם לא משנה את דעתו, לפחות לא מול המצלמה.
האמנם? עיר, מעופפת, בסין, וכל מה שצולם ממנה קיים רק בסרטון אחד ביוטיוב?
"מומחי מזג האוויר הסבירו את התופעה ההזויה כאשליה אופטית שמתרחשת בטבע, המוכרת לרובנו בשם "פאטה מורגנה". הפאטה מורגנה היא תופעה אופטית הגורמת לעצמים מרוחקים להיראות גדולים וקרובים בהרבה מהמציאות וכך היא גורמת לעתים לספינות בים להיראות כגורדי שחקים. [מקור]" באמת? האם ההסבר מתאים למקרה הזה?
מבט משעשע ממעוף הציפור, בשפה ברורה (ולעתים מעט בוטה), על הבולשיט הרב שאופף את תחום התזונה. על הקושי האמיתי לחקור את הנושא, על השטחיות והבורות של כלי התקשורת, על רופאים שלא לומדים כמעט כלום על תזונה, על הבדלים באפקטיביות של דיאטות שונות, על טיבם של ה"שיפורים הבריאותיים" שחברות מזון מכניסות במוצרים שלהם, ועל הקשקשנים הרבים שמייעצים בענייני תזונה מבלי שיש להם הבנה כלשהי (מבוססת ראיות) בתחום:
"הו, זה נשמע כל כך עמוק!" – על הנופלים במלכודת הבולשיט
Deepak Chopra – wikipedia
כנראה המחקר הראשון שבדק מה מאפיין אנשים שמוצאים משמעות עמוקה במשפטים חסרי פשר, כדוגמת המשפטים שדיפאק צ'ופרה משחרר ללא הרף.
המאמר נקרא: "On the reception and detection of pseudo-profound bullshit" והוא זמין לקריאה.
כמה פנינים מתוכו:
We focus on pseudo-profound bullshit because it represents a rather extreme point on what could be considered a spectrum of bullshit.
We emphasize that we deliberately selected tweets that seemed vague and, therefore, the selected statements should not be taken as representative of Chopra’s tweet history or body of work. Also, to reiterate, we focus on Chopra here merely because others have claimed that some of the things that he has written seem like “woo-woo nonsense” (e.g., Shermer, 2010) and because of the connection between these claims and the bullshit generator websites that we used. None of this is intended to imply that every statement in Chopra’s tweet history is bullshit.
המחקר העלה כי אלה שמוצאים משמעויות עמוקות במשפטים חסרי פשר (bullshit receptivity) מקבלים ציונים נמוכים יותר ביכולות קוגניטיביות שונות, נוטים יותר לחשיבה קונספירטיבית, נוטים יותר להחזיק באמונות דתיות ופאראנורמליות, ולאימוץ רפואה אלטרנטיבית.
לגבי היכולת להבחין בין משפטים בעלי משמעות עמוקה אמיתית ומדומה (bullshit sensitivity) – נמצא מתאם בין יכולת זאת לבין סגנון קוגניטיבי אנליטי וספקנות לגבי הפאראנורמל.
לאחרונה זכיתי להיות היועץ המומחה בשני פרויקטים מעניינים וייחודיים בתחום הספקנות. מעבר להבאת קישורים לטובת כל מי שלא נתקל בהם עדיין, אספר קצת מה התרחש "מאחורי הקלעים" ואשמח לשמוע גם את דעותיכם.
הכתבות במאקו
הפרויקט הראשון היה סדרה של שלושה תחקירים שערכה טליה אלוני, ושהתפרסמו באתר "מאקו". אחד מהם בחן אסטרולוגים, השני – מתקשרים והשלישי – גרפולוגים.
הכול התחיל בפנייה של אורי רוזן, המנהל והעורך הראשי של מאקו. הוא נתקל בבלוג שלי, התעניין, ובדק אפשרות לעשות משהו יחד בתחום הספקנות. בשלב הבריינסטורם הצעתי אפשרויות שונות לטפל בנושא. לבסוף הוחלט ללכת על האפשרות של מצלמה נסתרת בתוספת מלכודת כזאת או אחרת. הנחת העבודה הייתה שלא נצליח לגייס מספיק "יועצים" שיסכימו להעמיד את כישוריהם למבחן מבוקר. בנוסף, כדי להשיג מובהקות סטטיסטית בניסוי כזה נדרשת כמות גדולה יחסית של יועצים ולקוחות, דבר שחרג מהמשאבים שעמדו לרשות הפרויקט.
לפני שטליה יצאה לדרך, ייעצתי לה לגבי הדינמיקה הצפויה במפגשים, המלכודות שעלולות לטשטש את התוצאות והטריקים שאני מצפה שהיועצים יעשו בהם שימוש. חששתי קצת מתוצאות חמקמקות ומעורפלות, אבל היקום זימן לנו יועצים שנפלו בכל המלכודות האפשריות.
הנה שלושת חלקי התחקיר:
בסרטון הבא (מופיע בכתבה על המתקשרים) אני מדגים את הטכניקות השונות של "קריאה קרה" שהיועצים עושים בהן שימוש (בין אם במודע ובין אם לאו):
הכתבות קצרו הצלחה משמעותית: מעל ל-100,000 כניסות לכל אחת מהן והרבה תגובות. התקבלה החלטה לשדרג את התחקיר לטלוויזיה, ולא סתם טלוויזיה – ערוץ 2 בפריים טיים.
התוכנית בקשת
מרגע ההחלטה, העבודה על התוכנית הייתה אינטנסיבית ביותר. נשקלו אפשרויות שונות להעביר את המסר בצורה חווייתית. לרגע חשבנו לערוך את מבחן פורר (תרגיל שבו נותנים לכמה אנשים טקסטים זהים אחרי שגורמים להם להאמין שהם נתפרו אישית עבור כל אחד מהם), אבל זה נעשה כבר פעמים רבות בעולם, ואפילו בארץ. החלטנו להרים את הרף: למה להסתפק בסתם טקסטים מודפסים, כשאפשר ליצור לנו מיסטיקן בשקל משלנו?
לפגישה פנים מול פנים יש כוח משלה. ראשית, אפשר לאלתר עם הטקסטים בהתאם לפידבק שמתקבל מהלקוח – להדגיש דברים שזוכים לתגובה חיובית ולהצניע דברים שמצליחים פחות. שנית, במהלך מפגש כזה יש הזדמנות ליצור את אחד האפקטים החזקים והמרתקים ביותר בתחום – בלבול מקור הזיכרון: היועץ זורק ללקוח אמירה כללית ומעודד אותו לספק פרטים. במידה שהלקוח משתף פעולה ומספק פרט כלשהו מחייו, היועץ ממהר לחזור על הפרט הספציפי ולאשר שאכן ראה את הדבר, ואז, לעתים קרובות להפתיע, מתרחש פלא של ממש – הלקוח זוכר שהיועץ היה זה שהעלה את הפרטים הספציפיים, ולא הוא עצמו!
כמובן שאדם שמיומן בטכניקת הקריאה הקרה יכול להגיע לביצועים מרשימים ביותר, תוך שהוא משלב "טריקים תקשורתיים" רבים ומוביל את השיחה בחלקלקות שרק מי שלמד את הנושא יכול לזהות. לא ציפינו לרמת ביצוע כזאת במקרה שלנו, אחרי הכול איתמר – השחקן שלנו – מונה לתפקיד ערב הצילומים…
תדרכתי את איתמר בטלפון, שלחתי לו קישורים לפוסטים הרלוונטיים בבלוג והוא כמובן צפה בהסברים שנתתי בכתבה במאקו. בנוסף, הכנתי לו תסריט שמשלב אלמנטים רבים של קריאה קרה בצורה תמציתית ככל האפשר. התסריט כלל מספר חלקים: משפטי פתיחה וחימום, אבחנות אישיות על הלקוח, אמירות לגבי העבר, ההווה והעתיד. הטמעתי בטקסט "דרכי מילוט" שונות במצבי כישלון. בנוסף, ציידתי אותו בהוראות טיפול בלקוח סקפטי.
יום הצילומים הגיע. הייתי מתוח מאוד. לרגעים נדמה היה לי שאני לחוץ הרבה יותר מאיתמר, אולי בגלל שהבנתי את גודל האתגר. במפגש כזה מתחבאות בין השורות הרבה מאוד דקויות שדורשות מיומנות גבוהה, ולא היה לאיתמר זמן להתאמן. דקות ספורות לפני שנכנס הלקוח האמיתי הראשון הוא ניסה את כוחו לראשונה על מיכל התחקירנית.
מתכוננים ללקוח הראשון
הלקוח הראשון היה טבילת אש צורבת. ספקן, פני פוקר, לא זורם. איתמר היה צמוד עדיין לטקסטים שהודבקו בתוך ספר שהוא "עיין בו" במסגרת המפגש, מה שכמובן פגע בזרימה, נראה קצת מוזר ולא אפשר קשר עין רצוף עם הלקוח. האפקטיביות של המפגש הראשון ובמידה מסוימת גם השני – הייתה בהתאם. לרגע חששנו שנצטרך לוותר על הניסוי.
קטעים מהתסריט הודבקו בתוך ספר מיסטיקה
הפקנו לקחים תוך כדי ריצה. היה ברור שהתסריט שלי, שכלל גם התפצלויות שונות לפי תגובות אפשריות של הלקוח, היה מורכב וארוך מדי, ולא היה סיכוי שאיתמר יוכל לשלוט בו בזמן קצר כל כך. צמצמנו אותו למספר משפטים פשוטים – רחוק מקריאה קרה טובה, אבל הדבר היחיד שהיה יכול להציל את המצב.
ואז חזינו במהפך.
איתמר צבר ביטחון, שמר על קשר עין, פיתח סגנון משלו, והתוצאות היו בהתאם – שלושת הלקוחות הבאים שלו התרשמו ממנו מאוד. אני עצמי התקשיתי להאמין שהניסוי מצליח עד כדי כך. לאחר שידור התוכנית היו שטענו שתגובות ה"לקוחות" נראו מבוימות. אני יכול להעיד (אלא אם נפלתי קורבן לקונספירציה שהיו שותפים בה עשרות עובדים של קשת) – הכול אמיתי לחלוטין. להפך – חששנו כל הזמן שהשמועה תדלוף והלקוחות הבאים יבינו מה קורה כאן. אני ישבתי דרוך בחדר סמוך ועקבתי אחר המתרחש דרך מוניטור. ברגע שהלקוח הנוכחי סיים את המפגש ויצא מ"חדר הייעוץ" התגנבתי פנימה לתת לאיתמר טיפים ופידבקים נוספים, נזהר שהלקוח הבא בתור, שחיכה ממש בכניסה לחדר לא ישמע או יבין מה באמת קורה. במקביל, במסדרון סמוך, חגי הבמאי ראיין את הלקוח היוצא לגבי התרשמותו. וכפי שאפשר לראות, הם התרשמו!
הנה לקט משיחה שערכתי עם איתמר לאחר שידור התוכנית:
"לא חששתי. באתי באמונה שהכל יעבור, אני אתן להם את מה שהם רוצים. זה היה סוג של מתיחה, במקרה הזה מתיחה "רצינית", לא קומית. עשיתי דברים כאלה בעבר. בפעם הראשונה זה לא כל כך הלך כי הייתי צריך להיצמד לטקסטים. הרגשתי שמתחילים להניע. הבנתי שזה לא פשוט, ונדרכתי יותר. בשני הייתי כבר ממש דרוך. לא נתתי לזה ליפול. רציתי לגרום להם להאמין, וללכת איתם, גם בשאלות וגם באנרגיה בתוך החדר. בשלב מסויים אתה צריך להיפרד מהטקסט ולתת לו חיים משלו… לחיות את המצב ואת הדמות שאתה מביא ברמה הכי אותנטית וטוטאלית. אני חושב שהצלחתי להעביר את האנרגיה שהכל בסדר, אתה בידיים טובות, וזה עבד. החל מהשלישי הרגשתי כוח. עוצמה. ביטחון שאני יודע מה אני עושה. אמרתי לעצמי שעכשיו גם אם יכנסו עוד עשרים אנשים אני אבלבל את כולם, אתן להם להבין שאני מיסטיקן אמיתי. הרגשתי כבר בתוך הדמות."
שאלתי את איתמר אם בעקבות ההצלחה המרשימה אולי עלתה בו מחשבה לעשות הסבה מקצועית למיסטיקן.
"תשמע, אם אניח אחליט שאני הולך להיות שרלטן, אני אלך להתעסק בזה – אחרי שנה אני קונה בית! אבל אם אני אשאר נאמן לעצמי ולאהבה שלי, אני אשאר שחקן."
וכמעט באותה נשימה, הוסיף:
"אבל עם כל מה שאני אומר, אני עדיין מאמין שכן קיימים מתקשרים אמיתיים. יחידי סגולה, שבאים מהדת – אדמו"רים, רבנים גדולים, שיונקים חוכמת תורה. הם כנראה לא ינבאו עתידות, אבל יכולים לכוון אותך בדרך מסוימת, יוכלו לתת לך יעוץ."
בשעות אחה"צ עד הערב צולמו כמה ראיונות וכן שלושה "עימותים" ששניים מהם נכנסו לתוכנית, לאחר קיצוץ מאסיבי.
מכינים את השטח לראיונות והעימותים
התוכנית הייתה אמורה להיות משודרת פחות משבוע לאחר הצילומים, אבל נדחתה ברגע האחרון לאור האירועים. חיכיתי שלושה שבועות בסבלנות ובסקרנות עד שראיתי את המוצר המוגמר.
לחצו על התמונה לצפייה בתוכנית (יתכן שתצטרכו להתקין תוסף כלשהו לדפדפן):
התוכנית זכתה לרייטינג של 17.6% ו-453 אלף צופים. לתכנית נחשפו 787 אלף צופים (אם הבנתי נכון הכוונה לכאלה שצפו בה בהמשך הערב).
בסה"כ אני מרוצה מהתוצאה. ספקנות בפריים טיים – מה עוד אפשר לבקש?
במגבלות הזמן שהוקצב לתוכנית אני חושב שקשה היה להפיק יותר. בתוספת של עשר דקות הייתי נותן קצת יותר נפח לראיונות ומוסיף גם את הניתוח שנתתי במאקו לגבי הטריקים הקטנים שהיועצים השתמשו בהם בביקורי המצלמה הנסתרת. קצת פחות סנסציוני, אבל נותן ערך מוסף לצופים, שילמדו לזהות טריקים כאלה במידה שיופעלו עליהם בעתיד. מצד שני, יכול להיות שתוספות כאלה היו גורמות לאחוז מסוים מהצופים לפרוש בחוסר סבלנות. אני משאיר לקשת את שיקולי הרייטינג.
גולת הכותרת של המשדר לדעתי היא הניסוי עם המיסטיקן המתחזה. הניסוי הפשוט הזה מדגים באיזו קלות אפשר לגרום לאנשים להתרשם מ…כלום למעשה. "הוא אמר לי דברים שאף אחד לא יכול לדעת עלי!" האמנם? מדהים איך בתוך דקות ספורות, פרטים שהלקוחות סיפרו הופכים בזיכרונם לפרטים שהמיסטיקן ידע עליהם! ברגע שמבינים עד כמה הזיכרון האנושי רעוע, ועד כמה חוויה אישית יכולה להיות רחוקה מהמציאות, ברור למה צריך להתייחס בספקנות רבה לא רק למה שסיפרו לנו (גם האנשים האמינים והכנים ביותר), אלא למה שאנחנו עצמנו זוכרים שחווינו. המסר החשוב ביותר מהתוכנית הזאת, מבחינתי, אינו "היזהרו , שרלטנים קמים לעושקנו!", אלא "שימו לב באיזו קלות אנחנו משלים את עצמנו!" או כפי שכתבתי במבוא לספר:
"האחריות לסינון טענות, לבדיקתן ולהסקת המסקנות מוטלת על כל אחד מאיתנו. בסופו של דבר, יותר משהאחרים מוליכים אותנו שולל, אנחנו מוליכים שולל את עצמנו. אנחנו אלה שנוטים ורוצים להאמין. אנחנו אלה שמתרשמים ממה שחושינו מספרים לנו, ללא בדיקה אמיתית. אנחנו צרכני האשליות."
גם טליה, התחקירנית ועורכת הסרט, התרשמה במיוחד מתוצאות הניסוי:
"ההפתעה העיקרית עבורי הייתה הניסוי שערכנו – איך אפילו שחקן ללא כל ניסיון בתחום הצליח לגרום לאנשים להאמין לו. זה יכול להסביר למה השוק הזה של ייעוץ מיסטי מצליח כל כך. אני מקווה שהסרט הצליח להעביר את המסר הזה לצופים. אם כן – עשינו שירות טוב."
שאלתי אותה מה התובנות העיקריות שהיא לקחה איתה מהעבודה על הפרויקט הזה.
"התחקיר הבהיר לי עד כמה אנחנו נכונים להאמין בדברים ועד כמה אנחנו נוטים לעתים לוותר על ההיגיון הבריא שלנו, כנראה בעיקר בעתות משבר, בניסיון להיאחז במשהו – בתחושת ודאות או ביטחון. בני האדם, מסתבר, אינם יצורים רציונליים כפי שהיו רוצים להאמין, שכן הצרכים הפסיכולוגיים היומיומיים מאפילים לעיתים על ההיגיון. נראה שכל אחד – גם אם הוא חכם ומשכיל – יכול להיתפס לאמונות מיסטיות וללכת ליועצים מסוגים שונים על מנת שיחזקו את החלטותיו או יכוונו אותו.
ויחד עם זאת, כל עוד התייעצות כזאת אינה פוגעת ביכולתו העצמאית של אדם לקבל החלטות, וכל עוד הוא מבין שאין באמת יכולות על-אנושיות של ראיית עתיד או שהכוכבים לא באמת מגלים לנו משהו על חיינו וכי התקשור הוא מלאכה שבין אדם לאדם ואין שום ממד על-חושי נוסף בדיאלוג ביניהם, כל עוד מתקיימים התנאים האלה – התייעצות עם מיסטיקנים היא כנראה עוד דרך לסייע לאנשים, בדיוק כמו פסיכולוג או רב או כל יועץ אחר. בכך אין כל רע."
מה עוד אפשר לבקש?
אפשר לבקש עוד הרבה. הייתי שמח לראות תחקירים שיעסקו במאבחנים ומטפלים בשלל שיטות חסרות שחר – תחום פרוץ לחלוטין ומזיק בהרבה מיעוץ מיסטי, וכן בגאדג'טים שונים ומשונים שלא עושים כלום (צמידי פלא, מגנטים, חוסמי קרינה תמוהים וכד').
אבל לא פחות חשוב, הייתי רוצה לראות גם פרויקטים בגישה שונה. במידה מסוימת התוכנית השאירה קצוות פתוחים. אחד מקווי הביקורת שחזרו מצד "המאמינים" היה הטיעון: "באתם בגישה שלילית, ניסיתם להפיל בפח, שיקרתם – ולכן זה לא עבד". טיעון נוסף היה: "בחרתם / נפלתם על אנשי מקצוע גרועים במיוחד / שרלטנים".
טענה נוספת שעלתה היא שקומץ יועצים שנפלו בפח לא מעיד על כל שאר העוסקים בתחום וגם לא על התחום כולו. זה כמובן נכון, מבחינה לוגית. יש משהו מאוד אנקדוטלי בסגנון כזה של תחקיר, וספקנים לא אוהבים אנקדוטות. גם מאמינים לא אוהבים אנקדוטות, מתברר, אבל רק כשהן לא בכיוון הרצוי להם.
מספר אנשים אמרו לי שהעריכה וההגשה היו מגמתיים מדי לדעתם, עד כדי תחושת "עליהום", דבר שפגע באפקטיביות.
לאור כל זאת הייתי שמח לראות:
בעלי מקצוע שמגיעים מרצונם בניסיון להוכיח את טענותיהם. יש לערב אותם בתכנון הניסוי, ולקבל את הסכמתם המלאה מראש לאופן הביצוע וקביעת התוצאה (מדדי כישלון / הצלחה). כך נמנע את טיעון ה"הכשלה" וה"שקר" כמו גם טענות ממשפחת "לא ככה בודקים את זה".
ניסויים מבוקרים בעלי מובהקות סטטיסטית.
הסברים פשוטים מדוע נדרשת כל בקרה בניסוי – כך יושג גם ערך חינוכי/לימודי. למשל, מתוך היכרות עם אפקט פורר שהודגם באופן מאלף בתוכנית הנוכחית (הנטייה של אנשים להתרשם שטקסט כללי מתאים להם באופן אישי) עולה הצורך בבקרה. בניסוי שבוחן את האסטרולוגיה, למשל, אם ניתן ללקוח בנוסף לטקסט שיועד עבורו גם טקסט שיועד לאדם אחר, ונבקש ממנו לבחור מי מבין השניים מתאים לו יותר, נוכל לנטרל את אפקט פורר. אם כל האפקטיביות של האסטרולוגיה נובעת מאפקט פורר, נצפה שאנשים יבחרו את הטקסט שיועד עבורם רק במחצית מהמקרים. דרך אגב, אלה היו התוצאות במחקרים רבים שנערכו בעבר.
הגשה ועריכה בסגנון מאופק ואובייקטיבי יותר. תנו לעובדות לדבר! ג'יימס רנדי עשה את זה נהדר בזמנו. בסדרת תוכניות התארח כל פעם "מומחה" אחר (אסטרולוג, מאבחנת בקריסטלים, רואה הילות וכד') שעמד בפני מבחן פשוט. העובדות דיברו בעד עצמן. רנדי התבטא בצורה ממלכתית, מאופקת, סיכם במילים פשוטות את הכישלון שהצופים חזו בו ונפרד בידידות מהאורח.
אפשר לעסוק בנושא הספקנות והחשיבה הביקורתית בהרבה סגנונות ומהרבה זוויות. גם תוכניות שעוסקות בבסיס הפסיכולוגי של ההטיות השונות שאנחנו נופלים בהן יכולות להיות מרתקות, אם כי נעשו כבר לא מעט כאלה בעולם וצריך לבדוק איך מחדשים. אפשר לחשוב גם על כיוון תיעודי שבוחן את הדברים מהצד של המאמינים, או אפילו על תוכנית בידור או ריאליטי.
אז… אנשי תקשורת, אני כאן!
מה הרשמים שלכם מהכתבות ומהסרט? מה אהבתם? מה הפריע? מה הייתם רוצים לראות יותר? האם יש לכם רעיונות לפרויקטים נוספים בתקשורת בתחום הספקנות? (לא שיש לי השפעה כלשהי על גופי התקשורת – סתם מסקרן אותי לשמוע).
ראשית, הודעה משמחת: הספר "חשיבה חדה" זמין לרכישה גם בגרסה דיגיטלית!
את המהדורה הדיגיטלית הפיקה חברת Get Books, והרכישות מתבצעות דרך האתר שלהם, במחיר של 39 ₪ בלבד. הסברים טכניים לגבי הפורמטים והמכשירים הנתמכים תוכלו לקרוא כאן וגם כאן. עמוד הספר נמצא כאן.
הערה ספציפית לגבי מי שכבר רכש בעבר עותק מודפס של הספר (בקמפיין הגיוס של הדסטארט או במועד מאוחר יותר), ומעוניין גם בגרסה הדיגיטלית: אני בודק אפשרות לארגן הנחה משמעותית (בעצם לוותר על חלקי בתגמולים). המעוניינים – אנא רישמו פרטיכם בטופס הזה, ואעדכן אתכם בשבועות הקרובים באם יתאפשר לארגן הנחה כזאת.
ונעבור ללקט החדש.
חללית חוצנים הגיעה!
מה זה מרחף כאן בשמים?! חללית ענקית הגיעה לביקור?
לא ממש. התעלומה נפתרת כאן, לא בנפנוף כללי אלא באופן מדוקדק ביותר, כמעט מבלי לקום מהכיסא.
אלומות מפחידות בשמים!
עוד ועוד צילומים של אלומות אור משונות מציפים את הרשת:
עדויות לניסוי זדוני סודי בהיקף עולמי? אולי החלה פלישת חוצנים?
אז זהו, שלא בדיוק. האמת פרוזאית בהרבה. בכמה מילים – מדובר בתופעת לוואי צילומית: במצלמות רבות התמונה נרשמת שורה אחר שורה ולא בבת אחת. הפס הבהיר הוא השורה (או קבוצת השורות) שבמהלך רישומן הבזיק הברק בשמים. הסברים מעמיקים בהרבה והמחשות גרפיות תוכלו לקרוא כאן.
כשלונות מביכים
לקט של 6 כשלונות מביכים של טוענים לכוחות "על-טבעיים". את הנפילה של גלר אתם בטח כבר מכירים. אני אהבתי במיוחד את אייטם #5 – שלושה מתקשרים מוזמנים למפעל שוקולד נטוש, ומצליחים לתקשר עם דמות פיקטיבית שהומצאה לצורך המתיחה:
ממה עשויים צמחים?
סרטון קלאסי של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שלא מפחד לשאול גם את השאלות הפשוטות.
תרגום לעברית של רן גלוסשניידר (לחצו על CC בתחתית הסרטון):
שמרו על ראש פתוח!
ונסיים בסרטון חדש של קפטן אי-שְליה, שמעבר לעיסוק בזיוף יוטיוב נוסף, מחדד שוב את הפער העצום בין חובבי האשליות לספקנים.
לפניכם לקט נוסף של ידיעות שנתקלתי בהן בתקופה האחרונה, וחשבתי שהן מעניינות, חשובות או משעשעות מספיק כדי לחלוק אתכם.
מחשבים על סמים
אחת התופעות הקוגניטיביות הבסיסיות שאני מדבר עליהן כאן בבלוג ובהרצאות היא זיהוי תבניות. המוח שלנו מתמחה כל כך בזיהוי תבניות עד שהוא מאתר אותן גם במקומות שבהן הן לא נמצאות. מתברר שדבר דומה מאוד מתרחש גם בתחום הראייה הממוחשבת. שימו לב מה קורה כשמכוונים את הפרמטרים ל"זיהוי יתר". הסברים קצת יותר מעמיקים אפשר לקרוא כאן.
לא סיפרתי עדיין בפורום זה (ולמעשה כמעט בשום פורום), אבל במהלך השנה האחרונה אני שקוע בפרויקט גדול חדש, שדורש ממני כל רגע פנוי. הפרויקט קשור לספקנות, אם כי בצורה שתפתיע אתכם, אני מאמין. פרטים בהמשך! משמעות הדבר היא שאין לי את הזמן הדרוש כדי לבצע תחקירי עומק לבלוג (תחקיר טיפוסי דורש עשרות שעות עבודה). יחד עם זאת, אני ממשיך לעקוב אחרי המתרחש בתחום (בעיקר דרך הפייסבוק). לפיכך, חשבתי לרכז מדי פעם כמה אייטמים שאני מצאתי כמעניינים/מוצלחים במיוחד ושקשורים כמובן לחשיבה ספקנית-מדעית. הדבר לא דורש ממני עבודה רבה, והתמורה עבורכם יכולה להיות גדולה יחסית. חשוב להבהיר – לא חקרתי לעומק בעצמי את הנושאים המובאים, אינני אחראי על אי-דיוקים שאולי נפלו בהם, ואין בכוונתי להיכנס לוויכוחים בנושאים הללו. במקרה של טענות – אתם מוזמנים להגיב לכתבות עצמן.
*
אז מה נסגר עם החלב? בריא? מזיק? סקירה מעניינת מטעם מכון דוידסון לחינוך מדעי:
"כיצד מזון מהונדס גנטית עלול לסכן את בריאותנו". כיצד באמת? תגובתו של שי פליישון, דוקטורנט לביולוגיה מולקולרית ממכון וייצמן, בעל הבלוג רדיקל חופשי, לכתבה שהתפרסמה ב"הארץ": https://goo.gl/c9ywVu
שנת 2014 הייתה ללא ספק אחת השנים היותר הרפתקניות שהיו לי.
במהלך המחצית הראשונה של השנה הייתי שקוע כל כולי בעבודה קדחתנית על הספר. ביולי הוא יצא לאור ורבים מכם הגיעו לחגוג איתי יחד את ההשקה. מאז הופנו המאמצים העיקריים כלפי חוץ, במטרה להגיע לכמה שיותר אנשים עם הספר ועם המסרים של 'חשיבה חדה'. המשימה קשה אפילו יותר ממה שנראה, אבל המאמצים נושאים פירות – 'חשיבה חדה' מתחילה לעלות על המפה!
ראיונות נרחבים איתי התפרסמו במוסף הארץ (עמוד ראשוןושני) ובשבועון החרדי משפחה (חלק ראשון, שני, שלישי), שתי סקירות של הספר פורסמו במוסף ספרים של הארץ – האחת של יצהר ורדי והשנייה של אירי ריקין, ופרקים מהספר פורסמו באלכסון ובגלילאו צעיר. כמו כן פורסמו סקירות אוהדות של הספר ברחבי האינטרנט מאת גל אמיר, קובי סגל, חץ בן חמו, וגדי איידלהייט, וממש לפני כמה ימים הופתעתי והתרגשתי לשמוע ברשת ב' את אירי ריקין בוחר לכלול את הספר בין שלושת המומלצים שלו לשנת 2014!
קוראים רבים פירגנו בתגובות חמות על הספר – תודה לכולכם! זה כמובן חשוב לי לדעת שההשקעה האדירה הזאת אכן נושאת את הפירות האמיתיים – אנשים מתעניינים, נהנים ומפיקים תועלת מעבודתי.
בראש השנה התחלתי להפיץ את הספר לחנויות הספרים – חוויה מרגשת בפני עצמה. לא מזמן הדפסתי מהדורה נוספת של הספר לאחר שכל הספרים שהודפסו במהדורה המקורית כבר הופצו בארץ ואף מחוצה לה.
במקביל להתעסקות עם הספר תגברתי באופן משמעותי את ההרצאות שאני מעביר בשלל מסגרות: בתי ספר (כיתות ז-י"ב), חיילים, פנסיונרים, חברות הייטק, כנסים, השתלמויות מורים, הרצאות בפאבים, מסגרות פרטיות ועוד.
בשלב זה של חיי אני מהמר על כל הקופה, תרתי משמע, ומנצל את התנופה שצברתי כדי לנסות להמשיך ולפעול בתחומי החשיבה הספקנית-מדעית בכל המרץ, ואף להתפרנס מכך. לצערי אני לא מקבל מימון מהממסד/אילומינטי כדי להמשיך ולהפיץ דיס-אינפורמציה בנוגע לכמטריילס או כל קונספירציה אחרת (אם מישהו יודע למי אני צריך לפנות כדי לקבל על זה כסף – אנא ידעו אותי בדחיפות). אז אם אתם מכירים חברה שמחפשת להעשיר את עובדיה בהרצאה חווייתית בתחום מרתק וחשוב שנוגע לכל אדם, או אולי בית ספר, ספריה, מתנ"ס, קבוצה פרטית או כל מסגרת אחרת – אשמח אם תספרו להם עלי. אתם מוזמנים להעביר להם את הקישור הזה: https://sharp-thinking.com/lectures
ובהזדמנות זאת, אם מישהו מכם רוצה לכתוב פוסט בנושא חביב עליו שקשור לחשיבה חדה – אנא אל תהססו לפנות אלי. אני כמובן אסייע בעריכה. כך נוכל להגדיל את כמות הנושאים שנסקרים בבלוג ואת המגוון שלהם.
ברשומה הקודמת נסקרו השערות רווחות בתחום ההשמנה/הרזיה שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך מצד שני גם התמיכה בהן עדיין לוקה בחסר. ברשומה הנוכחית "נעלה דרגה" ונסקור כמה מיתוסים בתחום, כלומר אמונות שהופרכו ע"י מחקרים, או שכמות גדולה של מחקרים לא מצאה להם תמיכה כלשהי.
הדברים תומצתו מתוך סקירה שהתפרסמה לא מזמן (בינתיים רק בצורה אלקטרונית – published ahead of print).
* דיסקליימר: אינני מומחה בתחום התזונה, ולכן לא אוכל להיכנס לדיונים מעמיקים בנושא. אני רק מביא את תקציר ממצאי המחקרים, בעברית.
מעבר לעניין שבממצאים עצמם, הפוסט הזה מדגים שוב כמה נקודות עקרוניות:
לא כל מה שנשמע "הגיוני" באופן אינטואיטיבי, הוא בהכרח נכון.
קל מאוד לקפוץ למסקנות פזיזות ושגויות על סמך ראייה חלקית של התמונה, ו/או ללא בקרה נאותה.
קשה מאוד להראות שגורם מסוים הוא סיבה של גורם אחר, ולא רק מקושר אליו בדרך עקיפה כלשהי.
קשה מאוד לדעת משהו באופן וודאי, במיוחד בתחום התזונה…
מיתוס 1: חשוב להציב יעדים ריאליים לירידה במשקל, אחרת התסכול עלול לחבל בתהליך
לעתים קרובות יש פער גדול בין ציפיות המטופלים לבין היעדים שמומלץ וריאלי להשיג. באופן אינטואיטיבי ניתן להסיק שהצבת יעדים לא ריאליים תוביל לאכזבה, תסכול, אבדן מוטיבציה ובסופו של דבר – תוצאות ירודות.
בעוד שקומץ מחקרים תומכים בהשערה זו, רוב המחקרים בנושא מראים כי אין קשר בין היעדים שהוצבו לבין השלמת תוכנית ההרזיה ולמידת הירידה במשקל [43,46,47,49,50]. מחקרי פיילוט בחנו מה קורה כשמתערבים ומשנים את ציפיות המטופלים להיות ריאליות יותר [51,53]: בעוד שהושג שינוי משמעותי בציפיות המטופלים, לא הייתה להתערבות שום השפעה על הירידה במשקל, שמירתו לאורך זמן או תחושותיו של המטופל לגבי התהליך (סימני דיכאון, הערכה עצמית וכד').
תוצאות המחקרים מראות לפיכך כי אין קשר בין רמת הציפיות הראשונית לבין עמידה ביעד. למעשה, ייתכן שהורדת ציפיות פוגעת באופטימיות ובמוטיבציה של המטופל לעמוד באתגר.
מיתוס 2: חשוב להעריך את השלב שבו האדם מוכן רגשית להתחיל בתהליך ההרזיה
שאלונים שונים חוברו במטרה להעריך את הרגע שבו המטופל "מוכן" להתחיל בתהליך. ההנחה היא שמוכנות מתורגמת למוטיבציה, ושמוטיבציה היא קריטית להצלחת תהליך הירידה במשקל.
יש ראיות שתומכות בכך שמוכנות, מוטיבציה ונחישות משחקות תפקיד מסוים בניבוי הצלחת התהליך, וגם זה בדרך כלל לטווח קצר [61,63-70], אך לא נמצא קשר בין תוצאות השאלונים שבהם עושים שימוש לצורך הערכת מידת המוכנות (Dieting Readiness Test ו- the Weight Efficacy Life style) לבין מידת הירידה במשקל או מידת ההתמדה בתוכנית [58,71].
גם מחקר עדכני [72] שכלל 227 מטופלים שעברו ניתוח בריאטרי (מסוג טבעת מתכווננת) לא מצא כל קשר בין רמת המוכנות שלהם לבין אחוז הפחתה ב-BMI (מדד מסת גוף) כעבור שנתיים.
לבסוף, סקירת קוקריין [73] של 5 מחקרים מבוקרים שכללו כ-4000 אנשים, ואשר בהם חילקו את המשתתפים באקראי לקבוצה שבה התחשבו בשלב המוכנות שלהם ולקבוצה שבה לא התחשבו בכך, לא מצאה הבדל משמעותי בתוצאות שתי הקבוצות.
מיתוס 3: ירידה הדרגתית במשקל תשמור על התוצאות לטווח ארוך יותר מאשר ירידה מהירה
תוצאות של מחקרים תצפיתיים רבים מראות כי ההפך הוא הנכון – נמצא מתאם בין ירידה ראשונית מהירה יותר במשקל לבין הצלחה לשמור על משקל מופחת לטווח ארוך [14-17]. אך מחקרים אלה בוחנים רק מתאם, כלומר קשר בין הגורמים. יתכן למשל כי נחישות היא הגורם שמביא הן לירידה מהירה יותר בתחילת ההרזיה והן להצלחה גבוהה יותר בשמירה על המשקל לאורך זמן.
כדי לבחון סיבתיות יש לחלק את המשתתפים בצורה אקראית לשתי תוכניות הרזיה – איטית ומהירה, ולהשוות את מצבם כעבור תקופה. גם מחקרים כאלה התבצעו, והמגמה הייתה זהה – לירידה ראשונית מהירה יותר במשקל הייתה השפעה ארוכת טווח מיטיבה [19-20].
נכון להיום, הראיות אינן תומכות במיתוס שירידה הדרגתית משפרת את התוצאות בטווח הרחוק [21].
מיתוס 4: שיעורי חינוך גופני כפי שהם מועברים כעת משחקים תפקיד חשוב במניעת השמנה בקרב ילדים
העובדה שפעילות גופנית בצורה ובמינון הנכונים מועילה לבריאות הילדים אינה מה שעומד כאן על הפרק, אלא השאלה האם שיעורי חינוך גופני בבתי הספר במתכונתם הנוכחית תורמים באופן ממשי לצמצום בעיית ההשמנה. [יש לזכור כי הסקירה בודקת את מצב הדברים בארה"ב.]
אפשר לחלק את מחקרי ההתערבות המבוקרים שנערכו בתחום לשני סוגים: במחקרים מהסוג הראשון בדקו השפעה של תגבור כמות השיעורים על מידת ההשמנה ומדד ה-BMI, ובסוג השני נבדקה השפעה של שינוי האינטנסיביות של הפעילות הגופנית שנכללה בשיעורים.
שינוי מספר השיעורים הניב שיפור צנוע בעליית מדד ה-BMI לאורך זמן [102-104] אך הממצאים לא היו עקביים עבור מגדרים שונים וקבוצות גיל. מתוך 10 המחקרים שבמהלכם הגבירו את עוצמת הפעילות הגופנית, שניים הראו שינויים קלים לטובה במדד ה-BMI [105-106] אך השאר לא מצאו שיפור מובהק [81,107-113]. סקירות ומטא-אנליזות הגיעו למסקנה כי תגבור הפעילות באופן שנעשה אינו מביא לשיפור במדדי ההשמנה [114-116].
מיתוס 5: הנקה מפחיתה את הסיכוי של הילד לפתח השמנה
תינוקות שניזונים רק מחלב אם שוקלים פחות וגדלים לאט יותר בשנה הראשונה לחייהם, בהשוואה לאלה שניזונים מפורמולה [127-130]. אך הקשר הולך ופוחת אחרי גיל שנה [129,131-139]. השאלה שעל הפרק היא האם קיימת השפעה של הנקה על השמנה בהמשך החיים.
שלוש סקירות שיטתיות [142-144] שכללו 54 מחקרים הגיעו למסקנה כי הנקה אכן מקושרת לסיכון של השמנה.
יחד עם זאת, קיימות סיבות טובות לפקפק בקשר סיבתי, ואף בכלל בקיומו של קשר. ראשית, מטא-אנליזות אחרות של מחקרים שנעשו על בוגרים לא חשפו קשר מובהק בין מידת השמנתם לבין אם ינקו או לא [147,148]. שנית, התגלתה מידה רבה של פרסום סלקטיבי בתחום, כלומר, מחקרים שלא מצאו קשר בין הנקה להשמנה נטו יותר שלא להתפרסם.
מעבר לכך, גם אם היה נמצא קשר, אין הדבר מעיד בהכרח על סיבתיות. יתכן מאוד שקיימים גורמים מתווכחים שלא נוקו מהמחקרים. כדי לבדוק סיבתיות ולא רק מתאם, יש לבצע מחקרים שבהם מקצים תינוקות באופן אקראי לשתי קבוצות – באחת יזכו להנקה, ובשנייה לא. אין מחקרים כאלה בנמצא, מסיבות מעשיות ואתיות מובנות.
הדבר הקרוב ביותר לכך שנעשה הוא הקצאה אקראית של חלק מהאימהות להשתתף בתוכנית לעידוד הנקה, לעומת קבוצת בקרה שלא קיבלה עידוד כזה. בניסוי מסוג זה [151] השתתפו למעלה מ-17,000 תינוקות ונערך עליהם מעקב לאורך שנים. התוצאות: גם לאחר 6.5 שנים [152] וגם לאחר 11.5 שנים [138] לא התגלו כל הבדלים במדדי השמנה בין ילדי שתי הקבוצות.
לסיכום, העדויות האמפיריות שתומכות בהשפעת הנקה על השמנה הן חלשות במקרה הטוב. מחקרי ההתערבות מצביעים על חוסר קשר סיבתי בין שני הגורמים, לפחות בנסיבות רגילות.
מיתוס 6: שקילה יומיומית מפריעה לירידה במשקל
ידוע כי משקל הגוף מתנדנד באופן לא מבוטל במהלך היממה, כתלות בכמות הנוזלים והמוצקים שנמצאים בו ברגע מסוים. מכאן כנראה מגיעה ההנחה כי אדם שמנסה לרדת במשקל, עדיף לו שלא יבדוק את משקלו ברמה יומית, שמא ימדוד ברגע שיא ויאבד מוטיבציה.
מחקרים רבים שבדקו את השפעתו של מעקב יומיומי אחר המשקל כתוספת לתוכניות התנהגותיות להרזיה לא מצאו תועלת בכך [160-163] ובכמה מקרים הדבר נמצא אפילו כפוגע בקצב הירידה במשקל [164].
לעומת זאת, מחקרים אשר בדקו את השפעת המעקב היומיומי כשלעצמו, ללא כל טיפול התנהגותי אחר, מצאו אותו ככלי יעיל ביותר לעידוד ירידה במשקל [165-167]. אנשים שניהלו רישום יומיומי של משקלם היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לרדת במשקל או לשמור על משקלם לאורך זמן [168-174].
מיתוס 7: מגפת ההשמנה אינה קשורה לגנטיקה
למרות שהגורמים המדויקים להתפשטות 'מגפת ההשמנה' מאז תחילת שנות השבעים אינם ידועים, ההסברים הקיימים מתמקדים בגורמים חברתיים שמובילים לצריכה מוגברת של קלוריות או לירידה בפעילות הגופנית. השפעות גנטיות נדחו על הסף בעיקר בגלל השינוי המהיר בשיעורי ההשמנה – כמה עשרות שנים – פרק זמן שנחשב קצר מדי מכדי להיות מוסבר בצורה גנטית.
ההנחה שעומדת ביסוד האמונה כי מרכיב גנטי אינו הסבר אפשרי לעלייה בהשמנה, היא שבחירת בן זוג ומספר הילדים שנולדים אינם קשורים למדד ה-BMI. אך כמות הולכת וגדלה של ראיות מצביעה על כך שהנחות אלה אינן תקפות: נמצא כי בחירת בן הזוג אינה אקראית – אנשים נוטים לבחור בני זוג שדומים להם, גם במדד ה-BMI; בנוסף, נשים וזוגות בעלי ערך BMI גבוה מהממוצע נוטים ללדת יותר ילדים [183,185-193]. מודלים חישוביים הראו כי קיימת תרומה גנטית קטנה אך משמעותית לעליה במגפת ההשמנה בארה"ב [187].
תחום מחקר נוסף שזוכה לתנופה בימים אלו הוא חקר השפעת גורמים סביבתיים על ביטוי גנים (אפיגנטיקה) [194]. יתכן מאוד שיתגלו דרכים נוספות שבהן הגנטיקה תורמת למגפת ההשמנה.
* קרדיט לצילומים – בתי איילה.
רוצים לקבל מייל כשהרשומה הבאה מתפרסמת? הירשמו בתחתית הטור משמאל (תמיד אפשר לבטל).
כשליש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל סובלים מעודף משקל. 15% נוספים נמצאים במצב של השמנה או השמנת-יתר. כשישית מהעומדים להתגייס לצה"ל סובלים ממשקל עודף או השמנת יתר (הנתונים מהעשור הקודם).
שיעור ההשמנה והשמנת היתר בישראל גדול פי ארבעה מזה שביפן ובקוראה, קטן בכמחצית מזה שבארה״ב (34%) ודומה לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD.
דעות ואמונות רבות סובבות סביב נושא ההשמנה וההרזיה. חלקן מגובות במחקרים, חלקן אינן מגובות מספיק וחלקן הופרכו ע"י מחקרים מבוקרים. אימוץ אמונות שאינן נתמכות מחקרית ע"י הציבור הרחב, התקשורת, גופים ממשלתיים ואפילו אנשי אקדמיה, עלול להביא לקביעת מדיניות לא יעילה, מתן המלצות לא אחראיות והקצאת משאבים חסרת תועלת.
לפני כמה חודשים התפרסמה סקירה מקיפה שערכו 24 חוקרים*. מאמר קודם של חלק מהמחברים בנושא פורסם בתחילת 2013 בכתב העת הנחשב ביותר ברפואה: New England Journal of Medicine. בסקירה מנופצים מיתוסים מקובלים בתחום, וכן מוצגות אמונות רווחות שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך התמיכה הראייתית בהן נכון להיום אינה איתנה דיה כדי להצדיקן.
* הסקירה התפרסמה רק אלקטרונית וטרם נדפסה (published ahead of print). אפשר לקרוא אותה כאן.
במהלך העבודה על הפוסט נתקלתי בכמה כתבות בעברית שהביאו את תמצית המאמר הקודם שפרסמו החוקרים בנושא, אך כולן עשו זאת באופן לקוני וללא כל הפניה למקורות. מסיבה זאת ראיתי טעם להביא גרסה מלאה ומגובה יותר של הדברים.
* דיסקליימר: אינני מומחה בתחום התזונה, ולכן לא אוכל להיכנס לדיונים מעמיקים בנושא. אני רק מביא את תקציר ממצאי המחקרים, בעברית.
מעבר לעניין שבממצאים עצמם, הפוסט הזה מדגים שוב כמה נקודות עקרוניות:
– לא כל מה שנשמע "הגיוני" באופן אינטואיטיבי, הוא בהכרח נכון.
– קל מאוד לקפוץ למסקנות פזיזות ושגויות על סמך ראייה חלקית של התמונה, ו/או ללא בקרה נאותה.
– קשה מאוד להראות שגורם מסוים הוא סיבה של גורם אחר, ולא רק מקושר אליו בדרך עקיפה כלשהי.
– קשה מאוד לדעת משהו באופן וודאי, במיוחד בתחום התזונה…
ברשומה הראשונה מבין שתיים נסקור השערות רווחות בתחום שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך התמיכה בהן עדיין לוקה בחסר.
השערה 1: ארוחות בוקר סדירות מגינות בפני השמנה
"ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום", "אכול בבוקר כמו מלך, בצהריים כמו נסיך ובערב כמו עני" ושאר סיסמאות נפוצות מהללות את ארוחת הבוקר כהרגל מונע השמנה.
ההיגיון שעומד בבסיס ההשערה הזאת הוא שתחושת השובע בתחילת היום תפחית את צריכה האוכל בהמשכו. מחקרים תצפיתיים רבים הראו קשר בין אכילת ארוחת בוקר לבין מדד BMI (מדד מסת גוף) נמוך יותר [243]. במחקרים בהם היה מעקב במשך היום אחרי תחושת רעב סובייקטיבית ורמות ההורמונים שמקושרים לרעב, נמצאו הבדלים ברורים בין אלה שאכלו ארוחת בוקר לבין אלה שפסחו עליה [244,245]. יתרה מזאת, שני מחקרים שבהם חולקו הנבדקים לכאלה שצרכו את רוב הקלוריות היומיות במהלך הבוקר, ולכאלה שצרכו את רוב הקלוריות בערב, הראו שיפור בהרזיה בקרב הנבדקים שצרכו את רוב הקלוריות בבוקר [246,247]. יחד עם זאת, מחקרים אלה לא בדקו באופן ספציפי את השפעת ארוחת הבוקר לבדה.
קיימות עדויות לכך שפסיחה על ארוחת הבוקר מלווה בפיצוי חלקי במהלך הארוחות בהמשך היום [244,245,248] למרות שהדבר לא מעיד בהכרח על עליה בצריכת האנרגיה הכוללת [245,249], ובכמה מקרים הקשר שנמצא היה אפילו הפוך – ירידה בצריכה האנרגטית הכוללת [248,250,251]. מחקר אחר מצא שהגדלת כמות הקלוריות שנצרכת בארוחת הבוקר מקושרת לצריכה קלורית כוללת גבוהה יותר דווקא [252].
במחקר מבוקר אחד חולקו כ-800 תלמידי בי"ס באקראי לשתי קבוצות – אוכלי ארוחת בוקר וכאלה שלא אכלו. בתום שנת הלימודים קבוצת האוכלים עלתה במשקל יותר [253]. במחקר מבוקר אחר על נשים שמנות, אלה שהיו רגילות לאכול ארוחות בוקר בקביעות איבדו יותר משקל כשהפסיקו לאכול ארוחות בוקר, בעוד שאלה שלא נהגו לאכול ארוחות בוקר איבדו יותר משקל כאשר התחילו לאכול [254].
לסיכום, למרות שמחקרים תצפיתיים רבים מצביעים על קשר בין צריכת ארוחת בוקר בצורה מסודרת לבין מדד מסת גוף נמוך יותר, העדויות הקיימות מתוך מחקרים מבוקרים אינן מספיקות כדי לבסס את הטענה כי פסיחה על ארוחת בוקר כשלעצמה גורמת השמנה.
השערה 2: אכילה בשעות ערב מאוחרות גורמת להשמנה
יש הממליצים לא לאכול אחרי שעה מסוימת. אחרים מדברים על המנעות מאכילה מספר מסוים של שעות לפני השינה.
מחקרים אחדים הראו קשר בין שעת אכילה לבין מידת השמנה. כך למשל, פועלים שעבדו במשמרות מאוחרות ואכלו את הארוחה האחרונה ביום בשעה מאוחרת יותר בהשוואה לעובדי משמרות קודמות דיווחו על עליה במשקל מאז התחילו את עבודתם [265]. נמצא כי אנשים שסבלו מהשמנת יתר בהמשך חייהם נטו לאכול יותר בלילה [266]. אנשים שנאמר להם לאכול יותר בארוחת ערב איבדו פחות משקל מאשר אלה שהתבקשו לאכול יותר בארוחת בוקר, למרות שנאמר לחברי שתי הקבוצות כי עליהם לצרוך אותה כמות קלוריות במהלך היום [247].
ברוב המחקרים מהסוג הזה לא נוקו משתנים שעלולים לתווך בין שעת האכילה לבין ההשמנה.
מחקרים מבוקרים שבהם נעשתה התערבות מכוונת בדיאטה היומית של הנבדקים הגיעו לתוצאות מעורבות [271-273,246,247].
לסיכום, נכון להיום אין תמיכה מחקרית ברורה בכך שצריכת קלוריות בשעות הערב המאוחרות גורמת להשמנה. הכוונה כמובן להשפעת אכילה בשעה מאוחרת במקום בשעה מוקדמת יותר, לא בנוסף – שהרי אז הטענה טריוויאלית.
השערה 3: אכילת פירות וירקות תתרום לירידה במשקל, גם ללא שינויים מכוונים אחרים בדיאטה או בהתנהגות
מספר מחקרים הראו שהחלפה של מרכיבי תזונה עתירי אנרגיה בפירות וירקות מקושרת עם הפחתת הצריכה הקלורית היומית [282,283].
ב-2004, שתי סקירות מקיפות העריכו את העדויות הן ממחקרי התערבות והן ממחקרים אפידמיולוגים לגבי הקשר בין צריכת פירות וירקות לבין משקל [282,285]. שתי הסקירות הסיקו כי מחקרים מעטים תוכננו באופן ספציפי לבדוק את הקשר הזה, ואלה שכן עשו זאת שונים זה מזה בשיטת המחקר ומספקים תוצאות לא עקביות. סקירה משנת 2014 מצאה שאפילו העדויות לגבי קשר בין צריכת ירקות לבין איבוד משקל אינן חד משמעיות [286].
לסיכום, קיימים מחקרים מבוקרים מעטים שבדקו את משקל הגוף כתלות אך ורק בהגברת צריכת פירות וירקות, ללא שינויים אחרים בתזונה. המחקר הטוב ביותר בנושא לא מצא השפעה מובהקת [292].
נראה שצריכה מוגברת של פירות וירקות מועילה להפחתה במשקל רק כשהיא מחליפה צריכת מרכיבים עתירי קלוריות.
השערה 4: תנודות גדולות במשקל (יו-יו) לאורך השנים מעלה את הסיכוי למחלות ולתמותה
מסתובבות טענות כי עליה וירידה לסירוגין במשקל מעלה את הסיכון למחלות לב, התקף לב, שבץ ועוד.
בעוד שמעטים יחלקו על כך שיש קשר בין עודף משקל, ובמיוחד השמנת יתר, לבין מחלות ותמותה, נמצאו קשרים גם בין משקל-חסר ואיבוד משקל קיצוני לבין תמותה. כשמשווים אנשים שמשקלם יציב לכאלה שאיבדו או הוסיפו משקל, לבעלי המשקל היציב יש סיכון מופחת למחלות כרוניות [306]. מכל זאת ניתן לשער שאלה שמאבדים משקל ולאחר מכן מחזירים אותו חזרה יסבלו משילוב הסיכונים, ומצבם יהיה גרוע מאשר אם לא היו מבצעים את התנודה הזאת.
אולם נכון להיום אין תמיכה מחקרית עקבית בהשערה זאת. לפיכך, למרות ששמירה על משקל לאחר ירידה מוצלחת היא עדיין אחד האתגרים הגדולים בתחום, הראיות הקיימות אינן מספיקות כדי להניא אנשים מניסיונות חוזרים לרדת במשקל, בהתחשב בנזקים הבריאותיים הברורים של משקל יתר.
השערה 5: נשנושים בין הארוחות תורמים לעליה במשקל ולהשמנה
חקר השפעת הנשנושים על השמנה אינו פשוט, וזאת בגלל ריבוי ההגדרות לגבי מה זה נשנוש, מבחינה איכותית וכמותית. אחת הסקירות הגדירה נשנוש כ"מקרי אכילה בלתי מסודרת בנפרד משלוש הארוחות הסטנדרטיות" [337].
האם נשנושים אכן תורמים לעליה במשקל, או שמא אנשים מפצים על כך באופן טבעי במהלך הארוחות העיקריות?
מחקרים פרוספקטיביים הניבו תוצאות לא אחידות [339-343].
במחקרי התערבות מבוקרים לא נמצא הבדל בין אלה שהתבקשו לנשנש לאלו שהתבקשו שלא לנשנש בין הארוחות, בכל הקשור למשקל, שינוי במשקל, BMI, אחוז שומן, היקף מותניים או יחס היקף מותניים-ירכיים [271,292,330,344-346,347-349].
השערה 6: הקטנת גודל המנות מקטינה את צריכת האוכל באופן לא מודע, גם כשתוספת אוכל אפשרית
קיימות ראיות רבות לכך שהגשת אוכל במנות קטנות יותר מפחיתה באופן משמעותי את הכמות הנצרכת [410-414]. מחקרים מצאו כי מנות קטנות במסעדה [415] או כמויות קטנות יותר של מזון ארוז [416] מפחיתות את הכמות הנצרכת מבלי לפגוע בהנאה. סקירה עדכנית של 67 מחקרים מעריכה שאפשר להקטין ב-22% את כמות המזון הנצרכת על ידי הקטנה בחצי של הכמות המוגשת בכל מנה, וזאת מבלי להגביל את הכמות הכללית [419].
אחת מהסיבות ש"טריק" זה עובד היא שהוא נעשה ללא ידיעת הסועדים [409]. בכמה מהמחקרים שהגיעו לתוצאות המרשימות ביותר הקטינו החוקרים את גודל הצלחות, ובכך יצרו אשליה שעדיין מוגשת מנה מלאה [427,428].
הסתייגות אחת ממחקרים אלה היא שבחיים האמיתיים, בניגוד לתנאי ניסוי, אנשים כנראה יהיו מודעים לכך שמוגשות להן מנות קטנות יותר, והם עלולים לפצות על כך באכילות מנה נוספת, או בצריכת כמות גדולה יותר של אוכל בארוחה הבאה. רק בשני מחקרים נבדק אלמנט הפיצוי לאורך זמן, לתקופת מעקב של כ-10 ימים בלבד [406,421] וגם בהם לא נבדקה רמת הוצאת האנרגיה או המשקל [422].
המגבלה העיקרית של המחקרים הללו היא שהם בחנו רק מרכיב אחד במאזן האנרגטי – צריכת אוכל, ולפרקי זמן קצרים מאוד – בדרך כלל יום אחד או פחות. ללא מחקרי התערבות מקיפים הרבה יותר, קשה לקבוע אם תופעת "גודל המנות" רלוונטית לחיים האמיתיים.
השערה 7: שתייה מוגברת של מים תפחית אכילה, ללא צורך במאמץ מכוון נוסף
האמונות בתחום מדברות על כך שמים ממלאים את הקיבה, תופסים את מקום האוכל ומשדרים תחושת שובע למוח. השערה אחרת היא ששתיית מים מוגברת מקטינה את צריכת המשקאות הממותקים ובכך מביאה לירידה בצריכת הקלוריות הכוללת.
המחקרים אינם תומכים בהשערה זאת באופן ברור.
בקרב ילדים, רוב הטענות לגבי התועלת שבשתיית מים מבוססות על מחקרים שבדקו את השפעת הגברת שתיית המים על ירידה בצריכת משקאות ממותקים. למרות ששתיית יותר משקאות ממותקים מקושרת לעליה בכמות האנרגיה הנצרכת, רק לעתים נדירות נמצא קשר ל-BMI. יתרה מזאת, למרות שמחקרים מדגימים שהתערבויות כמו הוספת ברזיות וחלוקת בקבוקי מים מגבירה את צריכת המים, לא נצפו השפעות על המשקל [460].
צריכה מוגברת של מים לפני או במהלך הארוחה לא נמצאה כמשפיעה על מדדי הרעב או על כמות המזון הנצרכת עבור נבדקים צעירים יחסית, מתחת לגיל 50 [451-454]. מחקר נוסף, שבו השוו את כמות האוכל שהנבדקים אוכלים בארוחת הצהריים אחרי ששתו / לא שתו חצי ליטר מים, לא מצא הבדל עבור הצעירים (גילאים 21-35), אבל כן נרשמה ירידה בצריכת האוכל בשכבת המבוגרים (גילאים 60-80) [455]. תוצאות חיוביות דומות התקבלו לגבי ארוחת בוקר בקרב אנשים שמנים בני 55-75 [456]: קצב ירידת המשקל במהלך 12 שבועות המחקר היה גבוה יותר בקרב אלה ששתו מים לפני הארוחה והם איבדו גם יותר מסת שומן, אולם לא נרשמו הבדלים משמעותיים בכל הקשור להקטנה של אחוז השומן, BMI או היקף המותניים [462]. קבוצת "שותי המים" התבקשה להמשיך בכך למשך שנה נוספת, ונמצא כי הם הצליחו יותר בשמירה על המשקל בהשוואה לאלה שלא שתו מים [463]. הנתונים מ-42 אנשים מבוגרים אלה הם העדות המבוקרת היחידה לגבי ההשפעה של שתיית מים על ירידה במשקל הגוף.
יתכן גם שעצם האמונה בכך ששתיית מים מפחיתה את הרעב היא שגורמת לאפקטים הנצפים, בחזקת אפקט פלצבו, אבל אין עדיין מחקרים שבדקו השערה זו.
*
ברשומה הבאה נסקור מיתוסים בתחום ההשמנה/הרזיה, כלומר אמונות שהופרכו ע"י מחקרים, או שכמות גדולה של מחקרים לא מצאה להם תמיכה כלשהי.
רוצים לקבל מייל כשהרשומה הבאה מתפרסמת? הירשמו בתחתית הטור משמאל (תמיד אפשר לבטל).
.jpg)
הנה לקט משיחה שערכתי עם איתמר לאחר שידור התוכנית:
גם טליה, התחקירנית ועורכת הסרט, התרשמה במיוחד מתוצאות הניסוי:
קוראים רבים פירגנו בתגובות חמות על הספר
"ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום", "אכול בבוקר כמו מלך, בצהריים כמו נסיך ובערב כמו עני" ושאר סיסמאות נפוצות מהללות את ארוחת הבוקר כהרגל מונע השמנה.
ב-2004, שתי סקירות מקיפות העריכו את העדויות הן ממחקרי התערבות והן ממחקרים אפידמיולוגים לגבי הקשר בין צריכת פירות וירקות לבין משקל [282,285]. שתי הסקירות הסיקו כי מחקרים מעטים תוכננו באופן ספציפי לבדוק את הקשר הזה, ואלה שכן עשו זאת שונים זה מזה בשיטת המחקר ומספקים תוצאות לא עקביות. סקירה משנת 2014 מצאה שאפילו העדויות לגבי קשר בין צריכת ירקות לבין איבוד משקל אינן חד משמעיות [286].
מסתובבות טענות כי עליה וירידה לסירוגין במשקל מעלה את הסיכון למחלות לב, התקף לב, שבץ ועוד.
חקר השפעת הנשנושים על השמנה אינו פשוט, וזאת בגלל ריבוי ההגדרות לגבי מה זה נשנוש, מבחינה איכותית וכמותית. אחת הסקירות הגדירה נשנוש כ"מקרי אכילה בלתי מסודרת בנפרד משלוש הארוחות הסטנדרטיות" [337].
קיימות ראיות רבות לכך שהגשת אוכל במנות קטנות יותר מפחיתה באופן משמעותי את הכמות הנצרכת [410-414]. מחקרים מצאו כי מנות קטנות במסעדה [415] או כמויות קטנות יותר של מזון ארוז [416] מפחיתות את הכמות הנצרכת מבלי לפגוע בהנאה. סקירה עדכנית של 67 מחקרים מעריכה שאפשר להקטין ב-22% את כמות המזון הנצרכת על ידי הקטנה בחצי של הכמות המוגשת בכל מנה, וזאת מבלי להגביל את הכמות הכללית [419].
האמונות בתחום מדברות על כך שמים ממלאים את הקיבה, תופסים את מקום האוכל ומשדרים תחושת שובע למוח. השערה אחרת היא ששתיית מים מוגברת מקטינה את צריכת המשקאות הממותקים ובכך מביאה לירידה בצריכת הקלוריות הכוללת.
חשיבה חדה 