21 גרם

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?
מאת

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

לאחר שהתפלספנו קצת על משמעות ממשותה של הנשמה, הגיע הזמן לרדת אל הקרקע (עד כמה שהדבר ישמע מוזר במקרה של נשמות פורחות).

מדי פעם צצים חוקרים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי – להוכיח בכלים מדעיים את קיומם של מושגים שמעצם הגדרתם אינם חומריים ולכן לא יכולים להיות נמדדים/מצולמים/מתועדים ע"י מכשיר כלשהו. כך פני הדברים בקשר לצילומי הילות, צילומי פיות, צילום/הקלטת רוחות רפאים, וכד' – מאמצים שלא העלו כל פרי עד היום, למעט פרשנויות פזיזות, הונאה עצמית, מעשי מרמה קונדסיים או שרלטנות לשמה.

באותה רוח מדעית ניסו כמה חוקרים לשקול את הנשמה. כן, ממש כך, על מאזניים!

המשפט שנערך לנשמת האדם בהיכלו של האל אוזיריס. ליבו של המת מונח על כף אחת של מאזניים, ונשקל כנגד נוצת יען (סמלה של אלת האמת) המונחת על הכף השנייה. תוצאות השקילה יכריעו את גורל נשמתו של המת. מתוך "ספר המתים" של המצרים הקדמונים.

הרעיון היה פשוט: לפי "התאוריה" כאשר אדם מת נשמתו עוזבת אותו. אם הנשמה קיימת בעולם החומר הרי יתכן שהיא בעלת מסה, ולכן משקל, ולפיכך נצפה שמשקל אדם יפחת ברגע שנשמתו פורחת ממנו.

רופא אמריקאי בשם דנקן מקדוגל (Duncan MacDougall) החליט לבצע בדיוק את הניסוי הזה, לפני למעלה מ-100 שנה (אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי והלא טכני מ-1907). הוא השכיב חולה שחפת שעמד להאסף אל אבותיו על מאזניים מיוחדים שהראו את המשקל בדיוק של גרמים בודדים וחיכה לרגע מותו, תוך שהוא עוקב בדריכות אחר מחוג המאזניים:

"במשך שלוש שעות וארבעים דקות שמרתי על מוט המאזניים קצת מעל נקודת האיזון, קרוב לקצה הסקלה העליון, כדי שהמדידה תהיה יותר חד משמעית, אם תתרחש.  ואז נשם החולה את נשימתו האחרונה, ופתאום, בהתאמה מוחלטת צנח המדיד והשמיע נקישה ברורה כשהוא מכה במעצור התחתון של הסקלה, ונשאר שם ללא תנועה. המשקל צנח ב-21 גרם."

מבין חמשת החולים הנוספים שניסה לשקול, בשני מקרים מקדוגל מודה כי לא הספיק לבצע את המדידה כהלכה ולפיכך אין לכלול אותם בניתוח התוצאות. שלושת הנשקלים האחרים איבדו 14, 14 ו-10 גרם כל אחד באופן "פתאומי", סמוך מאוד לרגע המוות. שניים מהם איבדו כ-30 גרם נוספים במשך הדקות שלאחר מכן. משקלו של השלישי דוקא עלה חזרה לפרק זמן מסוים.

מקדוגל השקיע לא מעט מחשבה בניסוי. הוא בחר חולים שסובלים ממחלות שמלוות בתשישות גדולה כדי לא יזוזו בזמן המוות ויקפיצו את מחוג המאזניים. הוא עקב אחר ירידת משקל הדרגתית שהתרחשה בשעות שלפני המוות כתוצאה מאיבוד נוזלים בנשימה ובהזעה. גם יציאות לא מבוקרות, באם התרחשו לאחר המוות לא יכולות להסביר את הירידה הפתאומית במשקל, מכיוון שהן נספגו במיטה עליה שכבו המתים והמשיכו לתרום למשקל.

הגורם האחרון שמקדוגל יכול היה לחשוב עליו היה איבוד משקל כתוצאה מהתרוקנות הריאות מאויר. כדי להפריך גם הסבר זה, עלה בעצמו על המיטה (לאחר שהחליף מצעים אני מקווה) והתנשף בכל כוחו. המאזניים לא זזו כהוא זה.

בנסיונות דומים שערך על 15 כלבים לא היתה ירידה פתאומית במשקל. הממצא הזה רק חיזק את אמונתו של מקדוגל כי מדד את משקל הנשמה מכיוון שידוע כי לכלבים אין נשמה (לפי האמונה בה הוא החזיק לפחות). בהתכתבות שניהל לגבי מחקריו הודה כי "עזר" לכלבים לשתף פעולה עם מטרות הניסוי, אם להתנסח בעדינות.

מקדוגל מציין בסוף המאמר כי יש לחזור על מחקר זה עוד פעמים רבות לפני שיהיה אפשר להסיק בודאות על קיומה של נשמה.

[ארבע שנים לאחר מכן הכריז מקדוגל על כיוון מחקר חדש – צילום רנטגן של נשמה ברגע המוות. לא ידוע על פרסומים נוספים שלו בנושא עד יום מותו, ב-1920.]

הביקורות שהועלו כנגד המחקר היו רבות (מעבר לביקורות האתיות):

*  המספר הזעום של המקרים (ארבע מדידות "מוצלחות" בלבד).
*  מדידת המשקל התבצעה בציוד מאוד לא מדויק.
*  לא התבצעה בקרה על זרמי אויר בחדר.
*  זמן המוות המדויק לא היה יכול להיקבע בוודאות.
*  קצב ואופן השינוי במשקל היו שונים בכל מקרה והערכים של המשקל ש"נעלם" נעו בטווח גדול.

מי שהציע הסבר חלופי לתוצאות שהתפרסמו היה רופא אחר, אוגוסטוס קלארק שמו. ברגע המוות, כאשר זרימת הדם ופעולת הריאות פוסקים, הדם לא מקורר עוד במעברו בריאות. שינוי זה גורם לעליה פתאומית מסוימת בטמפרטורת הגוף ולהגברת האידוי כתוצאה מהזעה. הסבר זה התאים יפה גם לממצאים השליליים שהתקבלו לגבי הכלבים, שכידוע אינם מזיעים, אלא מקררים את עצמם באמצעות התנשפויות.

ב-1915, ניסה H. LaV. Twining (ראש מחלקת פיזיקה והנדסת חשמל בבית ספר הטכני של לוס אנג'לס) לחזור על הניסויים כשהוא משתמש בעכברים ובמאזניים רגישים פי 100,000 מאלה בהם השתמש מקדוגל. כשהעכברים מתו במיכל פתוח הוא הבחין בירידה של 1-2 אלפיות הגרם, אך כאשר העכברים מתו כשהם מצויים במיכל סגור – לא היה שינוי כלשהו במשקל. ניסוי זה חיזק את ההסבר של איבוד לחות מוגבר כגורם לירידה במשקל ברגע המוות (הלחות נשארה כלואה במיכל והמשיכה לתרום למשקל גם לאחר אידויה).
טווינינג היה יצירתי מאוד בצורות המוות שהביא על עכבריו. אחסוך מכם את התיאורים המפורטים. דברי ההתגוננות שלו מול האשמות פעילים למען זכויות בעלי חיים היו מקוממים לא פחות (לסקרנים – חפשו את המילה "mice" כאן).

כעבור 100 שנה…

במחקר עדכני הרבה יותר (2001) שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration שקלו החוקרים במשקל דיגיטלי כמה חיות מרעה בשעת מותן.

"קשה לקבוע את רגע המוות" מודים החוקרים. "הגוף מנסה לשמור על התפקודים הבסיסיים שלו. הקריטריון בו השתמשנו היה תנועתיות, נשימה וקצב פעימות הלב. נצפתה נשימה-אחרונה אופיינית, פעילות בלתי יציבה של הלב והתכווצות שרירים משמעותית. לאחר מכן מגיעה תקופה של רגיעה מלווה בהמשך פעילות-לב לא סדירה. הרגע בו התרחשה הנשימה האחרונה ניתן לזיהוי ברור מתוך מדידת המשקל וכן מתוך צפיה. שינוי המשקל הבלתי מוסבר מתרחש מתישהו בין 5 ל-200 שניות לאחר הנשימה האחרונה".

אני מוצא הגדרה זו מעורפלת ומעגלית במקצת, שהרי אם רגע המוות אינו מוגדר באופן ברור, אולי דווקא שינוי המשקל החשוד הוא הוא הנשימה האחרונה?

כמה דקות לאחר שהכבשים הבוגרות נשמו את נשימתן האחרונה, נרשמה תוספת במשקל של כמה עשרות עד כמה מאות גרם (!) למשך שניות ספורות ומיד לאחריהן חזר המשקל לערך הקודם. הנה מדידה של כבשה מס' 3 לדוגמה:

יחד עם זאת, במקרה של הכבשים הצעירות וגם תיש אחד – לא נרשם כל שינוי במשקל.

אני מתקשה לראות כיצד תוצאות אלה יכולות לתמוך באיזושהי תאוריה שקשורה לנשמה. להיפך, עכשיו צריך להסביר מדוע לכבשים בוגרות יש נשמה אך לצעירות (ולתיש אחד) אין, ולמה המשקל עולה דווקא, אך צונח חזרה כעבור כמה שניות.

לחוקרים אין הסבר לתופעה. אבל הם כן מזכירים את אדון Donald Carpenter אשר העלה מספר השערות בנושא. לדעתו האנרגיה שנדרשת לרוח-רפאים כדי לתפקד מוגבלת למשהו בסביבות 60 ג'אול. הוא מציע יחידת מדידה חדשה שנקראת "מק" (Mac) לכבודו של מקדוגל ידידנו, ומשער, על בסיס נתוני ניסוייו של מקדוגל וניסוי הכבשים, כי ה-מק מגיע במנות של 20-30 ג'אול. בספרו – Physically Weighing the Soul משנת 1998 הוא פורש את משנתו אשר כוללת נוסחאות לחישוב משקלי נשמות. (בפרק 17 מחושב משקל נשמתו של ישו – לא פחות מ-364 גרם!)
לדונלד יש עוד רעיון מעניין. במקום לשקול את הנשמה ברגע המוות, הוא מציע לשקול נשים הרות. לפי תחזיותיו, ביום ה-43 להריון תתרחש קפיצה פתאומית במשקל, ברגע בו ה-מק נכנס לעובר. משיקולים תיאורטיים שאולי יתחוורו למי שיטרח לקרוא את הספר, ממליץ דונלד: "דרך מעולה לטהר בית רדוף-רוחות היא לשכן בו אישה שהופרתה לא מכבר, סמוך לרגע בו נכנס ה-מק לעובר".

אני אינני מומחה לתפקודי חיות ברגע המוות, אבל הנה השערה: אולי סמוך ל"רגע המוות" מתרחשת צניחת איברים פנימיים, והיא אשר גורמת לעליית המשקל הרגעית? קוראים שמתמחים בנושא מוזמנים לחוות את דעתם.

*

אשתמש כעת בסיפורו של מקדוגל כדי לחדד כמה נקודות עקרוניות.

התער של אוקאם

“תערו של אוקאם הוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות באמצעות השיטה המדעית. המדובר בטיעון היוריסטי הנובע מניסיון רב שנים של ניסוי וטעייה, ואינו נכון בהכרח, אלא משמש כקו מנחה, לרוב אחד מיני כמה, לבחירת ההיפותזה המועדפת במקרה שישנם כמה הסברים לאותה תופעה."  אחד הניסוחים המקובלים של העיקרון הוא: "כאשר ישנם שני הסברים שווי ערך לאותה תופעה, יש להעדיף את ההסבר הפשוט או החסכוני יותר".

לפנינו אם כן תופעה (נניח לצורך הדיון כי התוצאות אמינות) – איבוד כמה גרם סמוך לרגע מות אדם, ושני הסברים לתופעה:

הסבר א: יש נשמה. אף אחד לא יודע מה היא ולא הבחין בה עד היום מעולם. הנשמה היא חומרית ולכן בעלת משקל. הנשמה עוזבת את הגוף ברגע המוות ולכן משקלו פוחת. לכלבים אין נשמה ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

הסבר ב: ברגעים שאחרי המוות הגופה מתחממת מעט בגלל הפסקת קירור הדם בריאות. זה גורם לאידוי מוגבר של זיעה ומכאן הנפילה במשקל. כלבים לא מזיעים ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

איזה הסבר פשוט יותר? דורש המצאת מושגים מועטים יותר? סביר יותר?

שוב, בהיעדר ראיות נוספות אין הדבר מוכיח כי ההסבר הפשוט נכון והמסובך שגוי, אך נסיון החיים מראה שזה המצב ברוב המכריע של המקרים.

הסברים שלא מסבירים כלום

יתרה מזו, ההסבר שמשתמש במושג "נשמה" לא מסביר למעשה כלום. הוא רק פותח פתח לאי ידיעה גדולה יותר, מכיוון שלאף אחד לא ברור מהן תכונותיה של אותה נשמה, ממה היא עשויה, מדוע משקלה שונה מאדם לאדם, וכו'. כמו במקרים רבים אחרים, המושג המופשט שמשתמשים בו "להסבר" של תופעה הוא בעצם מילה נרדפת ל"אין לי מושג קלוש מה קרה כאן".
דוגמה נוספת: אדם רואה אורות מוזרים בשמי הלילה. "ראיתי עב"מ!" הוא מכריז בהתרגשות, כשהוא מדמיין חללית מעולמות אחרים. איזה ידע חדש רכשנו בעקבות "ההסבר" שנתן? אפס. למעשה האבסורד מגולם במשפט עצמו: "אני יודע מה זה היה בוודאות – זה היה עצם בלתי מזוהה".

תמיד יכול להיות הסבר נוסף

נקודה נוספת שהסיפור מדגים היא שתמיד יכול להיות הסבר נוסף, טבעי ומתקבל על הדעת, שלא עולה במוחו של החוקר. מקדוגל ציין במאמרו, לאחר שמנה את כל הגורמים שנלקחו בחשבון: "האם זו הנשמה? איך עוד אפשר להסביר את זה?" לזכותו יאמר שהוא היה זהיר. חוקרים רבים שמחפשים הוכחות לתופעות על-טבעיות נופלים תדיר למלכודת המסקנה הפזיזה: הם משוכנעים כי ניטרלו את כל הגורמים האפשריים עד האחרון שבהם ולכן ההסבר העל-טבעי הוא היחיד שנותר. שוב ושוב, זמן מה לאחר הפרסום מתחילים לעלות הסברים אלטרנטיביים שהחוקר המקורי לא העלה על דעתו.

כוחו של מיתוס

מדהים לראות כיצד ניסוי אזוטרי אחד שהתבצע לפני למעלה ממאה שנה הותיר את חותמו על תודעת הציבור, למרות שהסברים הגיוניים ופשוטים הועלו מיד לאחריו, ולמרות שניסויים חוזרים (ואיכותיים יותר) לא הצליחו לשחזר את התוצאות. המיתוס הזה אפילו העניק לסרט מצליח את שמו, ובכך כנראה הנציח עצמו למשך עשרות שנים נוספות.

נסיים בציטוט שמצאתי באינטרנט. שימו לב כיצד המרכיבים הרעועים הללו בושלו להם יחד עם עוד כמה מושגים לא מוגדרים וטענות לא מבוססות לכדי ידיעה וודאית:

"נשמה הינה 21 גרם שמתקיימת בין האונה הימנית, לאונה השמאלית. כלומר: במעמקי התת מודע. הנשמה מחברת ונמצאת בכל איבר בגופנו ובכל תא בגופנו. ולמעשה מקיפה את כל כולנו ואת ההילה שלנו."

נשמתי כמעט פרחה כשקראתי זאת…

*

הערה: רשומה זו נכתבה לפני שנה בדיוק, ומסיבות שונות לא פורסמה עד היום. רק לאחר כתיבתה נחשפתי למקורות נוספים בעברית שסקרו את הנושא ומוזכרים להלן. חברי "ספק-סביר" כיסו את סיפורו של מקדוגל בצורה יסודית כמה חודשים לאחר מכן. אם הייתי מודע לחומר הקיים מבעוד מועד כנראה הייתי מוותר על סיקור הנושא, אבל מכיוון שהעבודה כבר התבצעה אני מפרסם את הרשומה בכל זאת.

מקורות והרחבות:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!