אני זוכר זאת בבירור – חזיתי בנס!

אני זוכר זאת בבירור – חזיתי בנס!

ברשומה הראשונה בסדרה ראינו כמה דוגמאות לאופן שבו עמדות, אמונות ותבניות-מחשבה שאנו מחזיקים בהן בטרם החוויה מתערבבות ומעוותות את הזיכרונות שנוצרים בעקבותיה. הפעם נראה כיצד מניפולציות זעירות וחמקמקות שמתבצעות תוך כדי האירוע יכולות לשנות את מה שנזכור ממנו. ברמה הטכנית ההבדלים אולי קטנים, אבל ההשלכות שלהם על המשמעות שאנו מייחסים לדברים יכולות להיות מרחיקת לכת.

ביקור אצל המיסטיקנית

לפניכם קטע משיחה בין מיסטיקנית לבין לקוח (דוגמה מהספר The Full Facts Book of Cold Reading) :

רואת-נסתר: "אני רואה קשר עם אירופה, אולי בריטניה, או אולי אזור חם יותר קרוב לים התיכון. יש לך מושג למה הרושם הזה עלה כאן?"

לקוח: "זה יכול לכלול את סקוטלנד?"

"הקשר שאני קולטת אכן ניחן בניחוח קלטי, אבל לא הייתי בטוחה, אני קולטת את אדינבורו מסיבה כלשהי…"

"יש קשר מצד אבא שלי, המשפחה שלו הגיעה מסקוטלנד, אבל זה לא אדינבורו".

"טוב, אולי זה רק מקום שבו הוא או משפחתו נהגו לבקר פעם או פעמיים… אבל אני בפירוש מקבלת קישור לאזור זה של העולם, וקשר דם או נישואים, אז זה נשמע מתאים נכון?"

"כן, בפירוש!"

מה סביר שהלקוח יזכור בתום המפגש? לדעתי לא מעט יזכרו משהו כמו – "היא עלתה על המוצא הסקוטי של אבי!" בעוד שלמעשה מי שסיפק את כל המידע היה הלקוח עצמו.

זו הדגמה קלאסית למצב שבו אנחנו מאבדים מעקב לגבי מקור המידע. האם מגדת העתידות העלתה את המידע? האם אנחנו סיפקנו אותו? בעזרת כמה ניסוחים חלקלקים סביר שנזכור כי המידע הגיע ממנה. דוגמאות נוספות בליווי הקלטות מביקור אמיתי אצל מגדת עתידות תוכלו למצוא כאן.

כמובן שאין צורך להגיע למיסטיקנית כדי להיתקל בתופעה של בילבול מקור הזיכרון. מי מאתנו לא שואל את עצמו לפעמים "איפה קראתי את זה?" או "מי המליץ לי על הסרט הזה?"

תראו, זה ממשיך להתכופף!

כל מי שחזה בהופעות של אורי גלר ודומיו, מכיר את הרגע שבו "בעל הכוחות" מניח את הכפית או המפתח המכופפים על השולחן וקורא בהתרגשות – "תראו, זה ממשיך להתכופף!"

רבים מהצופים אכן רואים זאת במו עיניהם, ומבחינתם זו הוכחה מוחצת לכך שמשהו על-טבעי אכן מתרחש, שכן החפץ כבר אינו בידיו של "בעל הכוחות". ספקנים וקוסמים יודעים כי די באמירה שדבר זה מתרחש, כדי להביא אנשים לזכור כי כך אכן קרה.

כדי לבדוק זאת בצורה מבוקרת, אסף ריצ'ארד וויזמן (פסיכולוג וקוסם) מאה סטודנטים והקרין בפניהם סרטון שבו "בעל כוחות" (קוסם מתחזה) מבצע כיפוף מפתח "בכוח המחשבה", ואז מניח אותו על השולחן. המצלמה מבצעת זום על המפתח והתמונה נשארת קפואה למשך דקה שלמה. ברקע שומעים את בעל הכוחות מכריז כי המפתח ממשיך להתכופף.
מחצית מהמשתתפים בניסוי ראו גירסה זו של הסרטון, ומחצית שנייה ראו גירסה זהה לחלוטין, למעט הבדל אחד – ההצהרה כי המפתח ממשיך להתכופף הושמטה מפס הקול. לאחר הצפייה בסרטון מילאו המשתתפים שאלון קצר. התוצאות היו מרתקות.

באופן לא מפתיע, אף אחד מחברי הקבוצה השניה – בה נמחקה ההכרזה על כך כי המפתח ממשיך להתכופף – לא זכר שראה זאת. לעומת זאת, כשליש מתוך הקבוצה ששמעה את ההכרזה זכרו כי המפתח המשיך להתכופף! הם גם הפגינו רמת ביטחון גבוהה יותר בתשובתם.

ניתוח מעמיק יותר של תשובות קבוצת הסוגסטיה (אלה שנאמר להם כי המפתח ממשיך להתכופף) הראה כי מרבית אלה שדיווחו כי המפתח המשיך להתכופף לא ציינו שבעל הכוחות אמר זאת, ואילו מרבית אלה שלא הבחינו במפתח ממשיך להתכופף ציינו שאמר זאת.

בניגוד לציפיות החוקרים, לא נמצא כל מתאם בין אלה שראו או לא ראו את המפתח מתכופף לבין אמונות מוקדמות בתופעות על-טבעיות, כפי שעלה משאלון אותו מילאו בתחילת הניסוי.

נעבור לסקאלה גדולה יותר של תזוזה. מה לגבי שולחן שמתרומם באויר?

השולחן שהתרומם בסיאנס

ריצ'ארד וויזמן ואנדי ניימן (שחקן וקוסם שיוצר חומרים לדרן בראון), נפגשו בכנס קוסמים, וגילו ששניהם חולקים עניין משותף בטכניקות שבהן השתמשו השרלטנים במאה ה-19 במהלך מופעי הסיאנס. האם שימוש באותם טריקים עתיקים יוליך שולל גם את בני הדור הזה? זאת יצאו השניים לבדוק.

לאחר חיפושים קדחתניים איתרו מקום מושלם לערוך בו את הניסוי – בית כלא חשוך ונטוש מהתקופה הויקטוריאנית שנמצא מתחת לאדמה, במרכז לונדון.

שני מופעי סיאנס נערכו בכל ערב, בכל אחד מהם השתתפו כ-25 מתנדבים. כדי להכניס את הנוכחים לאוירה, התחיל אנדי כל סיאנס בסיפורים מסמרי שיער על זמרת שנרצחה בקרבת מקום ועל רוחה שממשיכה לפקוד את חדרי הכלא. על השולחן פוזרו חפצים שהיו שייכים לה (לכאורה), כולם החזיקו ידיים, הנר כובה, וההצגה התחילה.

בחסות החשיכה, הזיזו ה"מדיום" וכן שותף נסתר כמה חפצים שהיו מסומנים בצבע זרחני. כך זה נראה:

כחמישית מהמשתתפים דיווחו על תופעות חריגות כגון תחושת קור, תחושה של אנרגיה חזקה בחדר, ריחות חריגים וכד' – דיווחים האופייניים לסיאנסים "אמיתיים".

בשלב כלשהו ביקש אנדי מהרוח להדגים את נוכחותה בכך שתגרום לשולחן להתרומם. השולחן לא זז, אך אנדי קרא בהתרגשות: "מצויין, זה מצליח!" "הרימי אותו גבוה יותר", "השולחן זז!", וכד'. כעבור שבועיים מילאו המשתתפים שאלון על חוויותיהם מהאירוע. גם במקרה הזה, כשליש מהם זכרו שהשולחן התרומם במהלך הסיאנס.

*

האם הנוכחים חוו את תזוזת החפץ בעת שהסוגסטיה ניתנה וזכרו חוויה זו מאוחר יותר, או שמא לא חוו את תזוזת החפץ ורק מאוחר יותר, כאשר שחזרו את האירועים מזיכרונם, התבצע הערבוב בין מה שראו עיניהם לבין מה ששמעו אוזניהם? כיצד מפרידים בין שתי האפשרויות הללו? על כך ברשומה הבאה בסדרה.

* כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (משמאל למטה).

* תוכן הרשומה נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", בהבדלי עריכה קלים. חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שהמידע יהיה זמין לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.

לכל חלקי הסדרה:

לקט-חד 1

לקט-חד 1

לא סיפרתי עדיין בפורום זה (ולמעשה כמעט בשום פורום), אבל במהלך השנה האחרונה אני שקוע בפרויקט גדול חדש, שדורש ממני כל רגע פנוי. הפרויקט קשור לספקנות, אם כי בצורה שתפתיע אתכם, אני מאמין. פרטים בהמשך! משמעות הדבר היא שאין לי את הזמן הדרוש כדי לבצע תחקירי עומק לבלוג (תחקיר טיפוסי דורש עשרות שעות עבודה). יחד עם זאת, אני ממשיך לעקוב אחרי המתרחש בתחום (בעיקר דרך הפייסבוק). לפיכך, חשבתי לרכז מדי פעם כמה אייטמים שאני מצאתי כמעניינים/מוצלחים במיוחד ושקשורים כמובן לחשיבה ספקנית-מדעית. הדבר לא דורש ממני עבודה רבה, והתמורה עבורכם יכולה להיות גדולה יחסית. חשוב להבהיר – לא חקרתי לעומק בעצמי את הנושאים המובאים, אינני אחראי על אי-דיוקים שאולי נפלו בהם, ואין בכוונתי להיכנס לוויכוחים בנושאים הללו. במקרה של טענות – אתם מוזמנים להגיב לכתבות עצמן.

*

אז מה נסגר עם החלב? בריא? מזיק? סקירה מעניינת מטעם מכון דוידסון לחינוך מדעי:

סקירה של הספר Food Faiths & Diet Religions שמפריך מיתוסים נפוצים בתחום התזונה: http://www.skeptic.com/eskeptic/15-05-20/#feature

"כיצד מזון מהונדס גנטית עלול לסכן את בריאותנו". כיצד באמת? תגובתו של שי פליישון, דוקטורנט לביולוגיה מולקולרית ממכון וייצמן,  בעל הבלוג רדיקל חופשי, לכתבה שהתפרסמה ב"הארץ": https://goo.gl/c9ywVu

וכאן שי בפוסט אישי יותר, על תופעת הרומנטיזציה: https://goo.gl/VrsVBd

האם הקמח הלבן באמת כל כך נורא כמו שסיפרו לנו בתחקיר ערוץ 10?
התייחסות מכון דוידסון: http://goo.gl/L5jxJI
פרטים נוספים כאן: https://www.facebook.com/DavidsonOnLine/posts/968816849835963

גלגולו של מחקר גרוע במכוון. הסוף, כצפוי, כותרות סנסציוניות בעיתונים (קצת ארוך, אבל שווה לדעתי): http://io9.com/i-fooled-millions-into-thinking-chocolate-helps-weight-1707251800

ונסיים בסאטירה על פינות המיסטיקה שאנחנו נתקלים בהן בתקשורת:

ביקורת עמיתים – עבר, הווה ועתיד

ביקורת עמיתים – עבר, הווה ועתיד

היום מתארח בבלוג ד"ר גל חיימוביץ', פוסט-דוקטורנט במכון וייצמן, חוקר בתחום הביולוגיה המולקולרית, נשוי ואב לשניים. כותב את הבלוג Green Fluorescent Blog. הנה רשומה פרי עטו בנושא "ביקורת עמיתים".

* * *

ביקורת עמיתים (peer review) היא אחד מעמודי התווך של העולם המדעי. אבל לא רק המדענים עצמם סומכים ידיהם על ביקורת העמיתים, אלא גם הספקנים (ביניהם קהילת "חשיבה חדה" כמובן) מזכירים השכם וערב שעל הספקן להסתמך על מחקר שעבר ביקורת עמיתים ולהתעלם מכל מחקר שלא עבר ביקורת עמיתים. אכן, ביקורת עמיתים היא דרכו של העולם המדעי לבחון את איכות המחקר ולהציע פתרונות לשיפור, אם צריך.
השיטה, בגדול עובדת. אולם, למרות היתרונות של השיטה הנוכחית, יש לה גם חסרונות רבים.

איך זה התחיל?

עם התעוררות המדע המודרני וייסודן של "אגודות מלכותיות" (royal societies) אי-אז במאה ה-17, ביקורת העמיתים התבצעה במפגשים פרטיים (כלומר החוקר פונה לעזרה מעמיתיו), במפגשים מדעיים, או לאחר פרסום המחקר (post-publication peer-review). כלומר, מי שהחליט אם מחקר מדעי הוא בר פרסום הוא עורך כתב העת (או הספר) בחסות החברה. ביקורת עמיתים טרום-פרסום (pre-publication) הוכנסה לשימוש לראשונה בשנת 1731, ע"י האגודה המלכותית של אדינבורו, אשר פרסמה קובץ מאמרים רפואיים. בשנת 1752, האגודה המלכותית של לונדון, אשר הוציאה לאור את כתב העת Philosophical Transactions, והשתמשה בביקורת עמיתים באופן לא רשמי מאז נוסדה בשנת 1665, יישמה לראשונה את השיטה באופן רשמי: מאמרים שהגיעו לעורך נשלחו לקבוצה מצומצמת של חברי האגודה, בעלי ידע בנושא המאמר, לצורך הערכה.

במאה ה-19 העיתונים המדעיים כמהו למאמרים והעורכים היו פונים לחוקרים בבקשה לפרסם את מחקריהם. ביקורת עמיתים הייתה נתונה לשיקול דעתו של העורך. המצאת נייר ההעתקה (carbon copy) בסוף המאה ה-19 הקלה על הפקת עותקים והפצתם לקבוצה מצומצמת של חברי אגודה. אולם, רק לעיתים נדירות המאמר נשלח לחוקר חיצוני. המצב הזה נמשך עד למחצית המאה העשרים.

ביקורת עמיתים טרום-פרסום ע"י מומחים חיצוניים לא נכנסה לשימוש בעולם המדעי באופן מסודר. למשל, The British Medical Journal שלח כל מאמר לביקורת עמיתים חיצונית כבר משנת 1893. לעומתו, כתב העת הרפואי JAMA הכניס ביקורת עמיתים לשימוש רק בשנת 1962, ו- The Lancet הכניס את ביקורת העמיתים לשימוש רק בשנת 1976. מאמרים כמו מאמרו של איינשטיין מ-1905 על תורת היחסות או מאמרם של ווטסון וקריק משנת 1953 על מבנה ה-DNA כלל לא עברו ביקורת עמיתים טרם פרסומם. לעומת זאת, מאמר של איינשטיין מ-1936 נדחה לאחר ביקורת עמיתים.

תגובתו של איינשטיין

זו הייתה תגובתו של איינשטיין. מקור

הפיתוח הטכנולוגי שעזר להכניס את ביקורת העמיתים לשימוש קבוע הוא מכונת הצילום, שנכנסה לשימוש מסחרי בשנת 1959. כיום, ביקורת עמיתים טרום-פרסום משמשת בכל כתבי העת המדעיים והיא נחשבת ל"חותמת כשרות" על המאמר המדעי.

איך זה עובד?

אחד העקרונות החשובים שמנחים את המחקר המדעי הוא שאת המחקר ותוצאותיו יש להציג לקהל הרחב בכלל, ולקהילה המדעית בפרט. קיימים שני ערוצים עיקריים שבהם החוקר מציג את עבודתו בפני הקהילה המדעית: כנסים מדעיים ופרסום מאמרים בעיתונים מדעיים. בשני המקרים, החוקר חושף את השערת המחקר, שיטות המחקר ותוצאותיו. ובשני המקרים, חוקרים אחרים יכולים להעיר הערות, חיוביות או שליליות. זו תמצית ביקורת העמיתים.

העבודה המוצגת בכנסים היא, במקרים רבים, חלקית. זאת מכיוון שהזמן שמוקצב להרצאה הוא קצר (בין 5 ל-45 דקות, תלוי בסוג הכינוס) ואינו מאפשר להציג את כל פרטי המחקר, אלא רק את התוצאות העיקריות. כנסים הם גם הזדמנות מצוינת לסטודנטים להציג את עבודתם, בצורה של פוסטר. גם במקרה זה, הפוסטר מציג תמצית של המחקר, שנמצא במקרים רבים עדיין בהתהוות.

פוסטר שגל הציג בכנס לפני אי אלו שנים. מקור: גל חיימוביץ'

פוסטר שגל הציג בכנס לפני אי אלו שנים. מקור: גל חיימוביץ'

חשוב לציין שכל ביקורת (חיובית או שלילית) בכנסים מדעיים אינה מחייבת את החוקר לשום שינוי, ובאופן רשמי אין לה השפעה על קבלת המחקר לפרסום בכתב עת מדעי. מצד שני, כל עוד מחקר לא פורסם בכתב עת מדעי, הוא נלקח בערבון מוגבל. באופן כללי, רק מחקרים שעברו ביקורת עמיתים ופורסמו בכתבי עת מדעיים נשקלים בעת צירוף חוקרים לסגל אוניברסיטאי, ובעת הענקת קביעות או מענקי מחקר. נחזור לכך בהמשך.

מחקר "גמור" מוצג לקהילה המדעית כמאמר בעיתון מדעי. אלו השלבים שצריך לעבור עד לפרסום המאמר:

  1. כתיבת מאמר: כל חוקר מחליט בעצמו מתי נאספו מספיק תוצאות, ואילו תוצאות להציג. יחד עם התוצאות, המאמר כולל רקע והשערות, שיטות העבודה, מראי מקום ("ציטוטים") של מחקרים אחרים, דיון וסיכום.
  2. הגשת המאמר: החוקר מגיש את המאמר לעיתון מדעי לבחירתו – לפי תחום המחקר וחשיבותו (לדעת החוקר). אסור להגיש לכמה עיתונים מדעיים במקביל. בעת הגשת המאמר, החוקר צריך לפרט את שמות כל השותפים למחקר (סטודנטים, חוקרים ממעבדות אחרות) ואת השתייכותם המוסדית (אוניברסיטה, מכון מחקר, חברה מסחרית וכולי). החוקר צריך להצהיר על ניגודי אינטרסים, מקורות מימון וכדומה. נוסף לכך הוא יכול להמליץ על מספר עמיתים אליהם המאמר יישלח לביקורת (או לבקש שהמאמר לא יישלח לחוקר מסוים – למשל בשל חשש לניגוד אינטרסים מול אותו חוקר).
  3. העורך המדעי של כתב העת הוא הראשון שרואה את המאמר. הוא מחליט האם המאמר מתאים לכתב העת, האם הוא יעניין את הקוראים והאם הוא ברמה מדעית גבוהה מספיק לפרסום.
  4. אם המאמר לא נדחה בשלב הקודם, הוא נשלח לביקורת עמיתים. לרוב, המאמר נשלח לשניים-שלושה חוקרים שאמורים להיות מומחים בתחום (העורך אינו חייב לבחור מתוך רשימת ההמלצות שמגיש המאמר צירף). בנקודה זו חשוב להדגיש מספר דברים:
    • חוקר שקיבל פניה מהעורך בבקשה לשפוט את המאמר לא חייב להסכים. במקרה זה, העורך יחפש חוקר אחר.
    • השופטים אינם מקבלים (לרוב) תמורה כספית או טובות הנאה אחרות על הביקורת.
    • אנונימיות השופטים נשמרת, כלומר כותב המאמר אינו יודע מיהם השופטים (אלא אם כן השופט עצמו מוותר על האנונימיות וחותם את שמו).
  5. לשופטים ניתנת לרוב תקופה של 2-4 שבועות להחזיר תשובה לעורך.

השופטים אמורים לבחון את המאמר מהיבטים רבים, שלחלקם נתייחס בהמשך:

  • טיב המחקר: האם השתמשו בשיטות מחקר מתאימות, האם בוצעו מספיק ניסויי ביקורת? האם הניסויים מתאימים לשאלת המחקר?
  • משמעות המחקר: האם התוצאות פורשו נכון? האם יש דרך אחרת לפרש אותן? האם התוצאות המוצגות משכנעות מספיק?
  • היקף המחקר: האם יש צורך בניסויים נוספים (ביקורות, הבהרה של תוצאות דו-משמעיות, מכלול התוצאות לא מספיק להחזיק את התיאוריה המוצגת).
  • טיב המאמר: האם התוצאות מוצגות בגרפיקה מתאימה? האם הכתוב אכן תואם למה שמוצג בצורה גרפית? האם המאמר כתוב באופן ברור ומובן לקורא (מבחינה מדעית ותחבירית)?
  • המאמר בתוך תחום המחקר: האם המחקר חדשני מספיק? האם החוקר התייחס למחקרים קודמים שאותם המחקר שלו מאשר/שולל? האם הציטוטים המובאים במאמר אכן מתאימים מבחינת הקשרם למחקר או לטקסט? האם החוקר התייחס להשלכות של התיאוריה שלו על תחום המחקר?
  • השורה התחתונה: האם המאמר מתאים וטוב מספיק בשביל כתב העת אליו הוא הוגש?

בנקודה זו ארצה להתייחס בקצרה לנושא אמינות המחקר, כלומר, האם יש חשד לזיוף תוצאות, שכן אנו נחזור לנושא זה בהמשך. השופטים בביקורת עמיתים לא אמורים לזהות זיופים כחלק מתהליך השיפוט. בפועל, זיופים רבים מתגלים רק לאחר שמעבדות אחרות לא מצליחות לשחזר את תוצאות הניסויים המתוארים במאמרים אלה.

  1. לפי תשובת השופטים, העורך מחליט על הצעד הבא:
    • אם תגובת השופטים הייתה שלילית (כולם או רובם), אזי סביר שהעורך ידחה את המאמר.
    • אם לשופטים אין מילה רעה לומר, כמובן שהמאמר יתקבל. מקרים אלו נדירים עד מאוד.
    • לרוב, תשובתם של השופטים היא חיובית, בתנאי שהחוקר יבצע שינויים, שנוגעים לאחד או יותר מהסעיפים שהוזכרו למעלה. שינויים אלה יכולים לכלול דרישה לניסויים נוספים, שינויים בטקסט ו/או בדרך הצגת התוצאות.

במקרה השלישי, העורך יכול להחליט על הקצבת זמן לחוקר לצורך ביצוע השינויים (בין חודש לחצי שנה – תלוי בהיקף העבודה), או על דחיית המאמר, אם היקף השינויים הנדרשים גדול מדי לטעמו.

במידה והתמזל מזלו של החוקר ומאמרו התקבל "על תנאי", עליו לשלוח מחדש את המאמר עם כל השינויים, התוספות והתיקונים, בליווי מכתב לשופטים המפרט אחד לאחד מה היו הדרישות, מה נעשה ומה התוצאה. חשוב לציין שבניגוד לשלב השיפוט הראשון, בשלב זה השופטים רואים גם את הביקורת של עמיתיהם.

זהו שלב ההכרעה – האם כל (או לפחות רוב) דרישותיהם של השופטים קוימו? האם השינויים שיפרו את המאמר בכל אחד מהפרמטרים שצוינו למעלה?

בשלב זה, מדובר על תשובת כן/לא בלבד. במידה ואין תמימות דעים בין השופטים, העורך מכריע – לפי העניין של כתב העת במאמר. במקרים נדירים, המאמר נשלח לשופט נוסף שלא ראה את המאמר המקורי, או שהעורך מאפשר סבב שני של תיקונים מדעיים (כלומר ביצוע ניסויים נוספים) לפני ההכרעה.

המאמר התקבל? מזל טוב! עתה יש צורך להתאים את המאמר לדרישות הטכניות של כתב העת (אורך, עיצוב הטקסט, התאמת התמונות והגרפים לרזולוציה וצבע מומלצים ועוד). נוסף על כך, החוקר משלם לכתב העת על מנת לפרסם את המאמר. מדובר על תשלום שיכול לנוע בין כמה מאות לכמה אלפי דולרים, תלוי בכתב העת ובפרטים אחרים (למשל, תשלום תוספת על תמונות בצבע). ניגע גם בנקודה זו בהמשך.

תהליך ביקורת העמיתים עד לפרסום המאמר אורך, בממוצע, כתשעה חודשים, אבל משך הזמן יכול להתארך גם לשנה וחצי או אפילו יותר (וכאן, לצערי, אני מדבר מניסיוני האישי). כמובן שכל דחיה של המאמר מצריכה התחלת התהליך מחדש בכתב עת אחר (שוב, מניסיון אישי). אין זה נדיר שמאמר מתפרסם אחרי שהסטודנט שהוביל את המחקר כבר עזב את המעבדה לתפקיד הבא (וגם את זה חוויתי).

יתרונות השיטה

יתרונות השיטה ברורים. כל מחקר מדעי עובר סינון לפחות פעמיים: פעם אחת על-ידי העורך המדעי של כתב העת – לרוב מדובר על בעל תואר דוקטור באחד התחומים הרלוונטיים לכתב העת, או בחוקר פעיל באוניברסיטה שמתפקד גם כעורך – ופעם נוספת על ידי 2-3 מומחים חיצוניים. הסינון ע"י השופטים בשלב השני חוסך לעורכים עבודה על מאמרים לא ראויים, ועל כן, התהליך חיוני לכתב עת מודפס שמספר דפיו מוגבל. למשל, לכתב העת Nature, אשר נחשב לאחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, מתקבלים פחות מ-8% מהמאמרים המוגשים לפרסום (נכון ל-2013). לעומת זאת, כתב העת האינטרנטי (והפחות נחשב) PLoS Genetics מפרסם כ-30-40% מהמאמרים המוגשים (נכון לשנת 2008). כתב העת PLoS ONE, שמפרסם מאמרים רק על סמך מחקר עם תוצאות ומסקנות מבוססות, ללא קשר לחדשנות, מפרסם כ-69% מהמאמרים המוגשים (נכון ל-2013).

יתרון נוסף של תהליך ביקורת העמיתים הוא שהערות השופטים מביאות לשיפור של המחקר כפי שהוא מוצג במאמר, בחלק או כל הפרמטרים שנזכרו למעלה. על כך אני יכול להעיד מניסיוני האישי, ומחקר מ-1994 תומך בכך.

השופטים, כאמור, אינם מקבלים כל תמורה עבור עבודת השיפוט ולכן אין להם כביכול אינטרס כלכלי – לטובה או לשלילה. למעשה, בעיני רבים, עבודת השיפוט יכולה להתפרש כשליחות למען טובת הכלל או טובת המדע. ההטבות שבכל זאת ממריצות חוקרים לתרום מזמנם לטובת ביקורת עמיתים הן הכרה במעמדם כמומחים בתחום (בעיקר ע"י עורכים של כתבי העת) והיכולת להתוות את המחקר בתחום מומחיותם לכיוון הנראה להם. כמו כן, בחלק מהמוסדות האקדמיים, פעילות זו היא חלק מהגדרת התפקיד, ולכן חלק מהמשכורת מותנה בהקדשת זמן לביקורת עמיתים.

אולם תהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא מתבצע היום אינו חף מבעיות, חלקן חמורות ביותר.

חסרונות, בעיות ושערוריות

שיטת ביקורת העמיתים הנוכחית אינה חפה מבעיות. מחלקן פשוט התעלמו במשך זמן רב, בעוד שחלק אחר התעורר רק לאחרונה, כך שקולות לשינוי השיטה הקיימת החלו להישמע רק בעשור האחרון, לערך. עם גידול השימוש באינטרנט וברשתות חברתיות בכלל (כולל בלוגים מדעיים) גדל הנפח של ביקורת עמיתים לאחר הפרסום, דבר שגרם להטלת ספק ביעילות השיטה הנוכחית. אבל הביקורת על השיטה עוסקת לא רק ביעילותה ככלי לשיפור המחקר המדעי, אלא גם בהשפעתה על הקריירה של המדענים.

הבעיות החלו לצוף עם העלייה המתמדת במספר כתבי העת המדעיים (המספר האחרון שמצאתי הוא 30,000, עם גידול של כ-3.5% בשנה), ובייחוד כתבי העת האינטרנטיים שהינם Open Access) OA) – פתוחים לכל.

PR evolution

גרף המראה עלייה במספר כתבי העת בתחום אקולוגיה/אבולוציה וה"לחץ האבולוציוני" המוביל לשגשוג כתבי העת. מקור: Ferreira et al. (2015) Biological Reviews. DOI: 10.1111/brv.12185

מדוע זו בעיה? ככל שיש יותר כתבי עת, ויותר מאמרים בכל כתב עת, כך עולה הצורך בשופטים. היות שביקורת עמיתים נעשית בהתנדבות, על חשבון זמנו של החוקר, הוא עלול למצוא את עצמו משקיע שעות שבועיות רבות מזמנו בביקורת עמיתים. מצב כזה מוביל לסירובים רבים יותר לשפוט מאמר, והעורך נאלץ לבזבז מזמנו על מציאת שופטים אחרים. אני מכיר מקרים בהם תהליך מציאת השופטים ארך מספר שבועות, כמו גם מקרה שבו מאמר "נפל בין הכיסאות" והתעכב מספר חודשים מכיוון שירד מסדר היום של העורך. משכבר נמצא חוקר שמוכן לשפוט מאמר, עורך כתב העת יעדיף לספוג עיכובים בהגשת עבודת השיפוט שלו לפני שיתייאש ויפנה לחפש שופט חלופי – דבר שגורם לדחיות נוספות בתהליך ביקורת העמיתים. כמו כן, ככל שיש יותר כתבי עת, שגם מתמחים בנישות קטנות יותר, כך העורכים שלהם ייטו לפסול מחקרים שאינם בדיוק בתחום התמחותם, אפילו אם המחקר עצמו הוא טוב, בין אם בשל חוסר היכרות של העורך עם נושא המאמר, ובין אם כתוצאה מ"חוסר התאמה" של הנושא לכתב העת.

חוקרים רבים אשר מסכימים לשפוט מאמר, עושים עבודה שטחית, או לחילופין לא עושים זאת בעצמם, אלא מעבירים את העבודה לאחד מהסטודנטים שלהם (מדובר בייחוד בפרופסורים ותיקים). מצד אחד, אפשר לראות בכך יתרון, שכן הדבר מקנה לסטודנטים אפשרות לתרגול חשיבה ביקורתית. מצד שני (ושוב, מניסיוני האישי) לא תמיד הסטודנטים מקבלים הנחייה נאותה כיצד לשפוט מאמר. בנוסף, סטודנט שרוצה "למצוא חן" בעיני המנחה, ינסה למצוא כמה שיותר בעיות במאמר, ירד לפרטים מאוד קטנים ויציע ניסויים מורכבים לשיפור המאמר, תוך איבוד פרופורציות וראיה רחבה יותר של הדברים. לא כל המנחים אכן בודקים שהביקורת שמתחו הסטודנטים תקפה או בת-ביצוע. ולבסוף, תתכן בכך הפרה של הנחיות כתב העת, שכן כתב היד המוגש לשיפוט אמור להיות חסוי (הנה דיון לדוגמה בנושא).

cari

תהליך השיפוט, לפי PHD comics

יתר על כן, לא קיים סטנדרט קבוע לביקורת עמיתים. כל שופט מחליט בעצמו על מה לשים דגש, עד כמה לפרט ועד כמה להתחשב ביכולות הטכניות/כלכליות של המעבדה ובזמן שיידרש לתיקונים. אחת הטענות כנגד נוהל הצעת ניסויים נוספים על ידי השופטים היא שבמקרים רבים החוקרים "מאלצים את התוצאות", במודע או שלא במודע, כך שיתאימו לבקשות השופטים. כמו כן, אין סטנדרט קבוע לקביעה האם השינויים שהחוקר ביצע מספקים את דרישות השופטים. בנוסף, הערות השופטים אינן מתואמות ביניהן, ויתכנו מקרים של חוסר עקביות בין שופטים שונים, עד כדי דרישות הפוכות.

PHD worksheet

הצעה הומוריסטית ל"לוח ניקוד" בביקורת עמיתים. מקור: PHD comics

העובדה שביקורת העמיתים היא אנונימית (כלומר החוקר אינו יודע את זהות השופטים) מקנה לשופטים חופש לכתוב בצורה גסה, מעליבה ופוגענית, לעיתים ללא כל צנזורה מהעורך (הנה דוגמה שרצה באינטרנט לאחרונה). מחקר בנושא מצא שכאשר שופטים חותמים את שמם על הביקורת הם כותבים בצורה מנומסת יותר, הביקורת מושקעת יותר ואף כתובה כביקורת בונה יותר מאשר ביקורות אנונימיות. עם זאת, חלק מהשופטים (בייחוד חוקרים בתחילת דרכם) עלולים לחשוש מלחתום את שמם על ביקורת שלילית, מחשש שכותבי המאמר ינקמו בהם בעתיד.

התהליך סובל מחוסר שקיפות – הקורא מקבל למעשה אך ורק את המוצר הסופי. הוא אינו מודע לשינויים שנערכו במאמר בין גרסתו הראשונית לבין זו שפורסמה. האם חלקים מסוימים נחתכו? מה תרומתם של השופטים לגרסה הסופית?

בתהליך קבלת המאמר לפרסום עולה השאלה האם, אם להשתמש בהשאלה, המחקר הוא "סקסי". ככל שהמחקר יותר חדשני ופורץ דרך או שנוי במחלוקת, כך הוא יעניין יותר את עורכי כתב העת. הדבר נכון בייחוד לכתבי עת שגובים דמי מנוי, שכן זו דרכם למשוך מנויים (כמו גם פרסומות של חברות המספקות שירות או ציוד מדעי). הדרך העיקרית שבה נמדדת מצוינות של כתב עת היא מדד שנקרא IF) Impact Factor). מדד זה מבוסס על חישוב של עד כמה המאמרים בכתב עת מסוים מצוטטים ע"י מאמרים אחרים. זהו מדד אובייקטיבי (אך לא בלתי ניתן להטיה) ועל כן הוא הפך בעשורים האחרונים לאחד המדדים העיקריים שקובעים מיהו כתב העת המוביל בכל תחום. אך זהו אינו המדד היחיד. Google Scholar מאפשר לחוקרים מעקב קבוע אחר כמות הציטוטים להם זכה כל מאמר, כמו גם חישובי מדדים שונים כגון i10 (כמה מאמרים זכו לפחות ל-10 ציטוטים) או h-index (המספר h מציין כמות המאמרים h שזכו ל-h ציטוטים). בשנים האחרונות החלו להסתכל גם על מדדים אחרים כגון altmetrics שמחשב ציון לכל מאמר לפי מספר אזכורים באתרי חדשות, בלוגים מדעיים ורשתות חברתיות.

מן הצד השני של ה"סקסי" מצויים השופטים השמרנים, שיידחו מאמר חדשני ופורץ דרך כי הוא סוטה יותר מדי מן התיאוריות המקובלות, וסיפורים כאלה לא חסרים במדע (למשל סיפורו של זוכה פרס נובל דן שכטמן).

הלחצים הרבים שפועלים לפרסום מאמרים ו"חגיגת" מדדי ההצלחה השונים הובילו למצב בעייתי באקדמיה של היום שמכונה publish or perish (פרסם או העלם).

מדוע זו בעיה? כמות המאמרים המפורסמים, כמו גם האימפקט פקטור של כתב העת שבו התפרסמו, הפכו לכלים העיקריים להערכת הצלחתו של חוקר, והם משמשים פעמים רבות כמנגנון סינון ראשוני עוד לפני שבכלל דנים במהות ואיכות המחקר. למצב זה יש השלכות ישירות על הקריירה של החוקרים:

  • התקדמות בדרגות אקדמיות שונות (קבלה ללימודי דוקטורט וקבלת תואר דוקטור, קבלה להתמחות פוסט-דוקטורט, קבלה כמרצה/חוקר באוניברסיטה, קבלת קביעות ולבסוף קבלת תואר פרופסור).
  • קבלת מלגות סטודנטים.
  • קבלת מענקי מחקר.
  • הערכת הביצוע של מחלקות ופקולטות, ואף העברת תקציבים ממשלתיים לאוניברסיטה (כך, לפחות, זה בארץ).

וזה מחזיר אותנו לתהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא כיום: משך הזמן הארוך שחולף מהגשת המאמר ועד לפרסומו גורם לתסכול רב, הן לסטודנטים והן לראש המעבדה שהמימון והקריירות שלהם תלויים בפרסום המאמרים. התלות של החוקרים בפרסום המאמרים, ובמדדי ההצלחה של אותם מאמרים, היא בוודאי אחת הסיבות העיקריות לכך שחוקרים ימהרו לנסות לפרסם מחקרים גם אם הם לוקים בחסר, עד כדי זיופים של ממש. מהצד השני, עורכים ושופטים עלולים "לעגל פינות" ולקבל מהר לפרסום מחקרים בעיקר בזכות היותם סקסיים (הנה דוגמה למאמר בכתב עת מאוד מכובד שפורסם תוך 3 ימים, ודיון בנושא).

שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה הן מאמר בכתב העת Science שתיאר חיידקים שמשתמשים בארסן במקום בזרחן במבנה ה-DNA שלהם (פריצת דרך באסטרוביולוגיה! או שלא…) ושני מאמרים בכתב העת (Nature (1, 2שתיארו כביכול שיטה פשוטה להשראת יצירה של תאי גזע (מהפיכה בשימוש בתאי גזע!). מקרה זה האחרון הסתיים בהתאבדות של אחד החוקרים, בפתיחת חקירה לגבי 20,000 מאמרים שמקורם במכון המחקר, ובאיום לסגור את מכון המחקר. אמנם, בשני המקרים רק ניסיונות כושלים לחזור על תוצאות הניסויים (1, 2) סתמו את הגולל על אותם מאמרים, אבל מקרים אלה הדגימו כיצד ביקורת עמיתים לאחר הפרסום זיהתה חשדות לשגיאות ואף זיופים, ולפיכך עוררה דיונים מחודשים באיכות התהליך הקיים.

סרטון יוטיוב על מקרה תאי הגזע:

הבלוג retraction watch מרכז מידע על מאמרים ש"נמשכו" חזרה (כלומר כאלה שפורסמו ולאחר מכן פרסומם בוטל). מדובר אמנם רק בעשרות מקרים בחודש (שמדווחים בבלוג) מתוך אלפים שמתפרסמים, אך מהמקרים האלו ניתן ללמוד על כשלים בתהליך. בין הבעיות העיקריות שמביאות למשיכת מאמרים ניתן למנות: טעויות שלא ניתן לתקן (למשל כי החוקרים לא הצליחו למצוא את תוצאות הניסויים המקוריות), זיופי תוצאות, פלגיאריזם, שימוש בשמות חוקרים או שמות מוסדות מחקר מזויפים, הוספת שמות חוקרים למאמר אף על פי שלא הייתה להם נגיעה למחקר או השמטת שמות של שותפים למחקר, שקר בהצהרות על ניגוד אינטרסים. הבעיות הפחות חמורות כוללות: עבודה שלא לפי פרוטוקול נכון מבחינה אתית במחקר עם בני אדם או בעלי חיים ופגיעה בחלק מן הדרישות של מענקי מחקר כאלה ואחרים. רובן המוחלט של הבעיות הללו אמורות להתגלות ע"י העורך עוד לפני שליחת המאמר לשופטים. הבלוג אינו מרכז מידע על תיקוני מאמרים (Correction או Errata) שמתפרסמים מעת לעת, רובם בשל טעויות טכניות (למשל שיבוש בהכנת התמונה לפרסום).

בעיית הזיופים אינה רק עניין של פגיעה בהתקדמות המדע והטעיית ציבור המדענים. מדובר גם בכסף – הרי אותם מדענים זכו במלגות או מענקי מחקר, לעיתים מענקים נדיבים עד מאוד. בארה"ב הוקם גוף בשם The Office of Research Integrity – ORI – שבוחן מקרי זיוף ובסמכותו למנוע מימון ממשלתי מאותם מדענים או גופים שנמצאו אשמים בזיוף. אמנם, מחקר שנערך לאחרונה מצא שהעלות הישירה של מענקי NIH שניתנו לזייפנים היא פחות מ-1% מכלל תקציב ה-NIH. אף על פי כן, קשה להעריך את הנזק הכלכלי העקיף שנגרם כתוצאה ממאמרים שזויפו.

ג'ון בוהנון, עיתונאי של מגזין Science, החליט בשנת 2013 לבצע תחקיר עיתונאי ע"י ניסוי "עוקץ" שנועד לבחון את תהליך הסינון של כ-300 כתבי עת מסוג OA) Open Access). הוא המציא מאמר מדעי בדוי לחלוטין שדיווח על חומר המופק מחזזית ואשר התגלה כבעל תכונות אנטי-סרטניות. המאמר הכיל כמה וכמה בעיות וטעויות שחוקר מנוסה צריך לזהות מיד ושאמורות להביא לדחייה מידית של המאמר. המאמר הבדוי (תחת שם חוקר בדוי ומוסד אקדמי בדוי) נשלח לאותם 300 כתבי עת שהם OA. התוצאות היו מדאיגות במיוחד. 157 כתבי עת קיבלו את המאמר לפרסום, לעומת 98 בלבד שדחו אותו (שאר 45 השתהו בתגובתם או לא ענו כלל). רק 60% מכתבי העת שלחו את המאמר לביקורת עמיתים (זה טוב עבור כתבי העת שדחו את המאמר – אומר טובות על העורך). במקרים בהם נערכה ביקורת עמיתים, רוב הביקורת הייתה שטחית והתייחסה לסגנון וניסוח (המאמר היה כתוב רע בכוונה). רק ב-36 מקרים (מתוך כלל 255 שזכו לתשובה) השופטים מצאו בעיות מדעיות, אך ב-16 מקרים מתוכם העורך קיבל את המאמר בכל זאת. במקרים רבים, העורך ו/או חשבון הבנק של כתב העת היו במדינות עולם שלישי (שליש מהם בהודו), למרות ששם כתב העת התהדר בכותרת “The American journal of…”.
חשוב עם זאת לציין שבוהנון לא סינן את הרשימה כדי להוציא מראש את אותם "כתבי עת טורפים" (predatory journals) שידוע שלא עורכים ביקורת עמיתים. כמו כן, התחקיר עצמו מוטה רק כלפי כתבי עת ללא דמי מנוי (אולי בשל האינטרס הכלכלי של Science שכן גובה דמי מנוי). לכן, רצוי להתייחס לתוצאות התחקיר הזה בספקנות. יחד עם זאת, חשיבותו היא בהצפת הנושא של ביקורת העמיתים בפרסום המחקר, וקיומם של כתבי עת טורפים שלא כולם (ואני ביניהם) היו מודעים להם.

לסיום חלק זה נזכיר בעיה קשורה והיא אי-פרסום של תוצאות שליליות. ניסויים שנכשלו (כלומר לא נמצאה השפעה של הגורם הנחקר לעומת הביקורת) מושלכים פעמים רבות לפח, מכיוון שלדעת העורכים ו/או השופטים אין מספיק ערך חדשני בפרסומם. ברוב המקרים החוקרים עצמם לא טורחים אפילו לשלוח עבודות כאלה לפרסום. זהו מצב בעייתי ביותר, מכיוון שהוא עלול להביא למסקנות שגויות בתכלית בתחום הנחקר – חישבו למשל על תרופה בלתי יעילה שרק שני מחקרים שהצביעו על יעילותה התפרסמו, ואילו עשרים מחקרים שלא מצאו יעילות כלשהי נגנזו בתחילת דרכם. יש לציין שדווקא בתחום הביו-רפואה קיים כתב עת מיוחד לזה, אם כי סביר להניח שרוב החוקרים טרם שמעו עליו. בעייתי עוד יותר לנסות לפרסם תוצאות שליליות של ניסיון חזרה על ניסויים של קבוצת מחקר אחרת. לא ארחיב על זה מכיוון שזה כבר נושא לרשומה אחרת, אבל למתעניינים הנה רשומה בנושא.

רוחות של שינוי

כפי שהזכרתי למעלה, אחת הטענות הקשות כלפי תהליך פרסום המאמרים כיום הוא שברגע שמאמר התפרסם, הוא מוצג כמוצר מוגמר שאין לערוך בו שינויים. ביקורת עמיתים שלאחר הפרסום יכולה אמנם לגרור דיון, שלעיתים יסתיים בפרסום תיקון למאמר, אבל רק במקרה של זיופים או טעויות קריטיות מוכחות כתב העת ימשוך את המאמר חזרה (וגם זה לא תמיד, כמו במקרה של חיידקי הארסן). לפני עידן האינטרנט, ביקורת עמיתים פומבית לאחר הפרסום הייתה כמעט אך ורק דרך מכתבים לעורך. המקום המוגבל בכתב העת למכתבים מסוג זה, כמו גם סינון אפשרי של העורך אילו מכתבים לפרסם, הגבילו מאוד את היכולת להשמיע ביקורת על מאמרים שכבר פורסמו. כיום, ניתן למצוא אלפי בלוגים מדעיים שסוקרים, ממליצים ומעבירים ביקורת על מאמרים מדעיים (הנה דוגמא לאתר שמרכז בלוגים כאלה). פורומים ורשתות חברתיות מהווים כר פורה לדיונים (תיאור של דיון כזה ניתן למצוא ברשומה הזו).

יוזמה של הממסד המדעי שקמה בשנת 2002 ונקראה F1000 (קיצור של "פקולטה של 1000"), מהווה פלטפורמה יוקרתית להמלצה על מאמרים טובים. המודל הוא של חוקרים מומחים בתחומם, אשר ממליצים על מאמרים טובים לדעתם, מעין ביקורת עמיתים חיובית, אם תרצו (ושוב נביא את חיידקי הארסן כדוגמה הפוכה). המלצה של F1000 מהווה כיום תוספת נאה לקורות החיים של חוקרים.

ביולי 2012 הוקם בלוג אנונימי בעל השם הבעייתי Science Fraud שהתיימר לחשוף מקרים של "אי-סדרים" במאמרים מתחום מדעי החיים. חצי שנה לאחר הקמתו נחשף שמו של כותב הבלוג, חוקר באוניברסיטת רוצ'סטר. האתר הורד בעקבות איומים בתביעות דיבה שהבלוגר קיבל מצד חוקרים שאת מאמריהם ביקר. במשך ששת חודשי פעילותו דווח בבלוג על 274 מקרים של אי-תקינות. מתוכם, 47 הובילו להודעות תיקון ו-16 מאמרים נמשכו מפרסום. הנה כמה מסקנות אישיות למען ממשיכי דרכו.

ממשיכי דרכו של אותו בלוג הם Retraction Watch שכבר הוזכר למעלה, כמו גם האתר Pubpeer. האתר מהווה פלטפורמה לביקורת עמיתים לאחר פרסום. הדיונים הרבים מעלים תמונה עגומה של בעיות החל מהרמה המדעית הירודה של מאמרים ועד לזיופים של ממש. אתר זה למעשה חשף לראשונה את הבעיות שהובילו לסקנדל של מאמרי תאי הגזע ב-Nature. ייחודו של האתר בכך שהוא מאפשר ביקורת עמיתים אנונימית או גלויה ויש בקרה של עורכי האתר על אופי התגובות. חשוב ביותר, העורכים שולחים דואל לכותבי המאמרים עליהם מתנהל דיון, כדי שיוכלו לענות למבקרים. למרבה הצער, תגובות כאלו מתקבלות רק לעיתים נדירות; ברוב המקרים, הדיון הוא חד-צדדי בלבד.

האתר Pubchase, שמציע למשתמשיו לבנות ספריית מאמרים, מוסיף את ההערות מ-Pubpeer למאמרים בספרייה האישית. כך, המשתמשים יכולים לראות מיד אם המאמר שהם קוראים ספג ביקורת. עורכי Pubpeer אף כתבו תוסף לדפדפני אינטרנט שמוסיף קישור לביקורות מ-Pubpeer, כאשר מבקרים באתרים הרשמיים של כתבי העת.

pubpeer1

צילום מסך לדוגמה

הדיון הציבורי הנרחב בנוגע לתהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא כיום, ותרבות ה publish or perish בכללה, הביאו למספר שינויים אצל כתבי העת ואתרים רשמיים אחרים. ברוב כתבי העת קיימת היום אפשרות לכתוב תגובות און-ליין למאמרים. אולם, כמו מכתבים למערכת, גם תגובות אלו עוברות לעיתים סינון ע"י העורך ( בכתב העת Cell, למשל, תגובות עשויות לחכות שבועיים לאישור עד לפרסומן). לאור זאת, דיונים מסוג זה אינם נפוצים במיוחד. גם האתר PubMed (ספרייה און-ליין של ה-NIH לכלל הפרסומים במדעי ביו-רפואה) הקים ממש לאחרונה מערכת תגובות (Pubmed Commons). מעניין לציין שבניגוד לPubpeer שבו המשתמשים שמים דגש על איתור בעיות וזיופים, הדיונים בPubmed הם בעלי אופי חיובי יותר ומטרתם בעיקר לעורר דיון מדעי מפרה.

ההצלחה של pubpeer ודומיו הביאה לקריאות לחזור לביקורת עמיתים לאחר הפרסום, שנדמה שהיא יעילה ומתאימה במיוחד לעידן האינטרנט (אם כי לא בלי חשש). המודל המוצע הוא מודל שפועל מזה זמן רב בתחום המדעים המדויקים, והוא המודל של arXiv. arXiv, שקיים כבר משנת 1991, הינו שרת של אוניברסיטת קורנל, שמאפשר לחוקרים לפרסם מאמרים און ליין. זהו שירות OA, כלומר כולם יכולים לקרוא את המאמרים, ללא דמי מנוי. הייחוד שלו היא באפשרות של החוקרים לעדכן את המאמר ולערוך תיקונים ושינויים לאחר פרסומו. אך חשוב מכך, השרת שומר גם את הגרסאות הקודמות, כך שניתן לעקוב ולראות אילו שינויים נערכו במאמר. לאור הצלחתו של arXiv (שבדיוק עבר את רף מיליון המאמרים בתחילת שנת 2015), מעבדות קולד-ספרינג הרבור הקימו בשנת 2013 שרת משלהם, bioRxiv, שמיועד לביולוגים בלבד. כרגע השרת מכיל רק כמה מאות מאמרים והעניין, בינתיים, לא תופס תאוצה. בשני מקרים אלה, אין ביקורת עמיתים רשמית, ואף אין חובה לחוקרים לערוך שינויים במאמר. אחת הסיבות שחוקרים חוששים מפרסום על שרתים כאלה היא האפשרות של דחיה מכתב עת בשל "פרסום קודם", אך זה לא בהכרח נכון, שכן כתבי עת רבים מאפשרים פרסום קודם של טיוטות המאמר על שרתים ייעודיים כמו arXiv.

מעניין לציין שהוקם גם כתב עת שמבוסס על אותו רעיון, אלא שבצורה יותר רשמית. כתב העת, F1000research, מציע לכותבים תהליך ביקורת עמיתים מומחים, לאחר הפרסום. על החוקר להציע מספר מומחים שישפטו את המאמר. המאמר מועלה לאתר לאחר בדיקה קצרה (ימים אחדים) שמוודאת כי הוא עומד בסטנדרטים של פרסום. הביקורת מתבצעת רק לאחר הפרסום, ולאחריה – על החוקר להגיש מאמר מתוקן. גם כאן, כל הגרסאות נשמרות באתר, כמו גם הערות השופטים ותגובותיו של כותב המאמר.

כתב עת חדש שהוקם, PeerJ, מציע גם הוא שרת בדומה ל-bioXriv, בנוסף לפרסום מאמרים לאחר ביקורת עמיתים רגילה. בנוסף, PeerJ מנסה לצמצם את העלויות לחוקרים, בכך שהוא לא גובה תשלום על פרסום מאמר, אלא החוקר משלם תשלום נמוך וחד פעמי (100-300$) שמאפשר לו לפרסם בחינם בכתב העת עד סוף חייו. כתב העת נותן אפשרות לחוקרים לפרסם, לצד המאמר, גם את תהליך ביקורת העמיתים שעבר.

כתב העת החדש eLife הוקם, כפי שכתב העורך הראשי, זוכה פרס נובל רנדי שקמן, במטרה להוות אלטרנטיבה ל"שלושת הגדולים" (Nature, Science & Cell), שנמצאים בראש פירמידת ה-IF, כאשר הדגש המוצהר ב-eLife הוא לא על ה-IF אלא אך ורק על טיב המדע וטובת המדען. בין ה"הטבות" לכותבים ניתן למנות: קיצור משמעותי בתהליך הסינון וביקורת העמיתים (3 ימים לקבלת החלטת עורך ראשונית, חציון של 3 חודשים מרגע ההגשה ועד לקבלת המאמר), העובדה שכל העורכים הינם חוקרים פעילים שיכולים להעריך בעצמם את טיב המחקר, וקיום התייעצות בין השופטים השונים לבין עצמם ועם העורך לפני שליחת ההערות חזרה לחוקרים – זאת כדי למנוע מצב של חוסר עקביות או אפילו דרישות סותרות של השופטים. בנוסף, זהו כתב עת OA ויתרה מכך – כתב העת לא גובה תשלום מכותבי המאמר (לכתב העת ישנה תמיכה כלכלית רחבה של מכון המחקר הרפואי ע"ש הווארד יוז, מכון מקס פלאנק וה-Wellcome trust). לשם הפתיחות, eLife מפרסם גם את תגובות העורך והשופטים, ואת תשובת הכותבים. במקום קידום לפי IF, eLife מפרסם תקצירים לא-טכניים של המאמרים דרך טוויטר, בלוגים ועוד. הטבה נוספת שכתב העת מציע, במיוחד לחוקרים צעירים, היא קבלת מכתבי תמיכה מאת העורך שטיפל במאמר, לטובת קבלת מלגה, משרה, קביעות וכדומה. אין ספק ש- eLife מנסה לפתור בעיות רבות שהועלו בנוגע לכל תהליך הפרסום המדעי.

כתב העת הוותיק EMBO Journal החל לאחרונה לפרסם את התכתובת המלאה בין העורך, השופטים וכותבי המאמר, עבור כל המאמרים שהתקבלו. גם המו"ל Elsevier החל בתהליך דומה של פרסום הערות השופטים, אך כרגע רק עבור חמישה כתבי עת (מתוך 3103 כתבי עת שהמו"ל מפרסם).

כפתרון לבעיה אחרת של ביקורת עמיתים, כתב העת Nature וכתבי עת אחרים בקבוצה החלו להציע ביקורת עמיתים בסמיות כפולה – כלומר שהשופטים אינם יודעים מיהם כותבי המאמר.

גם הדרך שבה מנסחים את הביקורת על המאמר זוכה לאחרונה לתשומת לב, ואתרים ובלוגרים רבים מפרסמים הצעות כיצד לכתוב ביקורת עמיתים או לשפר את התהליך (למשל: 1, 2, 3, 4). מתקיימים אף קורסים בנושא (קובץ PDF עם אוסף קישורים; אציין גם שבמכון וייצמן מתקיים קורס שבחלקו עוסק בנושא).

סוגיית התשלום לשופטים מהווה גם היא כר פורה לדיונים ברשתות החברתיות כמו גם בכתבי העת עצמם (למשל כאן וכאן). עד כה, אף כתב עת לא הרים את הכפפה והציע תשלום כספי לשופטים, אך כן ניתן לראות ניצנים של מתן הטבות, ובעיקר הכרה בפעילות השיפוט. כך למשל, כתב העת Nature החל לאחרונה להציע מנוי חינם לשנה לכל מי שישפוט 3 מאמרים לפחות באותה שנה [אולם מכיוון שרוב החוקרים במוסדות אקדמיים משתמשים במנוי המוסדי, זו הצעה ריקה מתוכן]. בנוסף, ניתן להוריד מאתר כתב העת מכתב רשמי (שמיועד, למשל, למעסיקים) ובו הצהרה על פעילות השיפוט של אותו חוקר. המו"ל Elsevier מציע גם הוא מנוי חינם (לחודש), כמו גם "אות הצטיינות" אינטרנטי ואף תעודת "שופט מצטיין" רשמית לטובים ביותר. הכרה בפעילות השיפוט ניתן למצוא גם בכתבי עת אחרים, למשל RNA. אתר Publons מציע למשתמשיו להכין מסמך רשמי של כל פעילות השיפוט לצרכי בקשות מענקי מחקר, משרות וכדומה. לעומת כל אלה, יש גם הצעות מבזות.

EU39_reviewers_SampleCertificate-1024x752

תמונה: תעודת שופט מצטיין

רובריק היא חברה שמציעה שירותי ביקורת עמיתים בתשלום, ומתגמלת גם את השופטים עצמם על עבודתם (כולם בעלי תואר דוקטור לפחות, וחוקרים פעילים במכון מחקר או מוסד אקדמי), ב-100$ עבור כל מאמר. בנוסף, רובריק מפעילה סטנדרט אחיד לכלל הביקורות, עם דרישות להתייחסות לכלל הנושאים שהוזכרו למעלה בחלק על תהליך ביקורת העמיתים. כיום, רובריק היא הגוף היחיד שמשלם לשופטים שכר.

סיכום

ביקורת עמיתים טרום-פרסום הינה שיטה שהחלו להשתמש בה לפני מאות שנים, אך רק באמצע המאה הקודמת נכנסה לשימוש קבוע ורשמי. שיטה זו נחשבת לחותמת כשרות למאמרים מדעיים ובגדול, השיטה עובדת (הרי המדע בכל זאת מצליח להתקדם).

עם זאת, השיטה אינה חפה מבעיות.

אף כי נראה כאילו האקדמיה הינה גוף שמרני ונוקשה שאינו מוכן לשינוי, הדיון הנרחב שמתנהל בחוגים האקדמיים (בעיקר, אך לא רק, בקרב החוקרים הצעירים) וברשת האינטרנט בכלל לגבי הכשלים של שיטת ביקורת העמיתים הנוכחית, גרם לתזוזה במערכת:

  • מהירות ושקיפות – נעשים ניסיונות לזירוז התהליך מחד ולהגדלת השקיפות מאידך.
  • אמינות – גברה המודעות למה שמכונה "כתבי עת טורפים" שמוכנים לפרסם כל דבר תמורת כסף.
  • גישה חופשית – מתוך הכרה בחשיבות של פרסום מאמרים ללא גביית דמי מנוי, החלו גם כתבי עת שגובים דמי מנוי לאפשר פרסום פתוח לחלק מהמאמרים (לעיתים, בגביית תשלום נוסף מהחוקר). נוסף על כך, הרשויות הממשלתיות האמריקאיות (כדוגמה NIH) מתנות את מתן מענקי המחקר במתן גישה חינם למאמר לכל היותר שנה לאחר פרסומו.
  • ביקורת אפקטיבית יותר – גברה ההכרה בצורך ללמד איך להעביר ביקורת עמיתים אפקטיבית. אתרי ביקורת עמיתים עצמאיים דחפו גם את מערכות המו"לים ומערכות ממשלתיות לכיוון זה.
  • תגמול לשופטים – גברה ההבנה שיש צורך במתן תמורה לעבודת השיפוט, גם תמורה כספית או שוות ערך לכסף אך גם תמורה של הכרה והוקרה.

ומה צופן לנו העתיד?

לדרך החקירה המדעית אין אפשרות אחרת אלא להשתפר. אין ספק שביקורת עמיתים לאחר פרסום תתפוס עוד ועוד תאוצה (כי היא בעיקרה מקוונת, ועל כן מידית מחד, ועם אפשרות לאנונימיות מאידך), מה שיוביל לתיקון או משיכה של מאמרים רבים שכוללים טעויות, זיופים, או סתם מדע רע, ובכך ישפר את כלל הפרסום המדעי. הדבר העיקרי שיאט התקדמות זו יהיה החשש מתביעות דיבה, או חשש מנקמנות מצד החוקרים המבוקרים.

הפרסום המדעי הולך יותר ויותר לכיוון של OA, וכתבי העת הוותיקים יאלצו להתאים את עצמם לכך. ישנם אף קולות שקוראים להוציא את פרסום המאמרים מכתבי העת הפרטיים ולהעבירו למו"ל שבידיים אקדמיות, ובכך לנסות ולצמצם את ההשפעה הכלכלית על תחום זה. בנוסף, ניתן לקוות שכתבי עת נוספים ילכו אחרי F1000research, EMBO ו- eLife ויגבירו את השקיפות של תהליך הסינון והתיקונים של המאמרים.

בשנת 2012 קמה תנועה של חוקרים ועורכים (DORA – San Francisco Declaration of Research Assessment) ששמה לה למטרה לשנות את הדרך שבה מוסדות אקדמיים וקרנות למענקי מחקר שופטים מצוינות אקדמית. דגש מיוחד בביקורת מופנה כלפי השימוש הבעייתי במדד האימפקט פקטור בכל הקשור להחלטות לגבי קריירה ומענקים. כיום חתומים על ההצהרה של התנועה מעל 12,000 חוקרים ומעל 500 מוסדות, ארגונים וכתבי עת. בינתיים, השינוי עדיין רחוק מיישום, אך מעודד לדעת שמוסדות וכתבי עת רבים לפחות מכירים בבעיה.

השינוי מתרחש לנגד עינינו, ובכל שנה תהליך ביקורת העמיתים משתפר מעט. נדמה אולי כי התהליך איטי, אך אני מאמין כי בתוך עשור או שניים כבר נשכח איך עשו את זה פעם…

* * *

רשומה זו של גל עברה גם היא ביקורת עמיתים. תודה לד"ר נעם לויתן על הזמן שהשקיע בכך.
הערות, תוספות ותיקונים יתקבלו בברכה בתהליך ביקורת העמיתים שאחרי פרסום, שיתקיים כאן בתגובות.

 

לקריאה נוספת:

התייחסות נוספת לתהליך ביקורת עמיתים, בהקשר הכללי יותר של תהליך "זיקוק הידע", תוכלו לקרוא ברשומה "המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם".

אפקט מרס: האם יש אמת באסטרולוגיה?

אפקט מרס: האם יש אמת באסטרולוגיה?

לכבוד הוא לי להתארח בפודקסט "עושים היסטוריה" של רן לוי, בפרק שכתבתי על אפקט מרס ועל חייו ומחקריו של מישל גוקלן.

למי שעדיין לא מכיר את "עושים היסטוריה" – הגיע הזמן!
עשרות רבות של פרקים במגוון נושאים מרתקים מחכים לכם, או בגרסת טקסט, או – וזה בעצם הרעיון של פודקסט – בגרסה מוקלטת שאתם יכולים להוריד לנגן, לנייד או לצרוב על דיסק, ולהקשיב בזמן ניקוי הבית, הליכה, נסיעה לעבודה וכד'. מהר מאוד תגלו את הרגע שבו תרצו שהפקק יימשך רק עוד קצת, כדי שתוכלו לסיים את הפרק 🙂

גיבור הפרק – מישל גוקלן – נמשך למזלות ולמפות לידה כבר בילדותו, ובבגרותו הפך לגדול חוקרי האסטרולוגיה. בספריו הפריך כל טענה אסטרולוגית מוכרת כמעט – אך בד בד, הוא גם גילה תופעה מפתיעה ומשונה שהצביעה על האפשרות שיש אמת באסטרולוגיה. טענה זו הייתה כנראה זוכה להתעלמות מוחלטת מהממסד המדעי, אלמלא העובדה שהמחקרים שערך גיבורנו היו מבין המחקרים המדעיים המקיפים והקפדניים ביותר שנערכו בעניין אסטרולוגיה מאז ומעולם. הפולמוס סביב תופעה זו, שזכתה לכינוי 'אפקט מארס', נמשך במשך עשרות שנים.

הפרק מאיר גם צדדים אישיים בחייו של גוקלן, וכולל פרטים חדשים שלא הופיעו בסדרת הרשומות שפרסמתי בבלוג בנושא האסטרולוגיה, וגם לא בספר.

להאזנה / הורדה / קריאה של הפרק – לחצו כאן.

g-hist06

פרנסואז ומישל גוקלן

צרות באות בצרורות

צרות באות בצרורות

והפעם, חלק מהפרק "זיהוי סדר באקראיות", מתוך הספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה".

הסטודנטים שזייפו נתונים

חידה: כתרגיל בית בקורס סטטיסטיקה התבקשו הסטודנטים להטיל מטבע 200 פעמים ולרשום את תוצאות ההטלה: עץ או פלי. חלק מהם החליטו לחסוך את העבודה המתישה, ופשוט המציאו תוצאות (תוך שהם מקפידים על מספר דומה של תוצאות מכל סוג כמובן). למחרת, כשהגישו את התוצאות, העיף המרצה מבט זריז בעבודות וציין את שמות הסטודנטים שזייפו את הנתונים. הוא צדק כמעט בכל המקרים. כיצד עשה זאת?

הנה שתי רשימות לדוגמה, שבהן נקודה ועיגול מציינים את שני צדי המטבע. אחת מהן מתארת תוצאות הטלת מטבע אמיתית, והשנייה — תוצאות מומצאות. מי הרשימה האמיתית לדעתכם? העליונה או התחתונה? מדוע?

הטלות מטבע

לפני שנגלה את התשובה, הנה עוד שאלה. לפניכם שתי תבניות של נקודות. באחת מהן פוזרו הנקודות באקראי, באחרת התבנית אינה אקראית. מי היא מי?

random-dots

תבניות הנקודות הופקו באמצעות האתר http://bl.ocks.org/roryokane/4358325

נחזור להטלות המטבע ולסטודנטים הזייפנים. מה היה הטריק של המרצה? כיצד הבדיל בחטף בין הסדרות האמיתיות למזויפות?

המרצה בדק מה היה אורכו של הרצף הארוך ביותר של עץ או פלי שהופיע בתוצאות. הזייפנים נטו לא להמציא רצפים ארוכים יותר מ–4 או 5, מתוך הנחה שרצפים כאלה נדירים מכדי שיקרו בפועל. האמת המפתיעה היא, שב–200 הטלות מטבע, אירוע של 6 תוצאות זהות ברצף הוא כמעט ודאי! (96.5%), כלומר כל אלה שלא כללו רצף באורך 6 או יותר, כמעט בוודאות זייפו את התוצאות. הסיכוי לקבל 7 תוצאות זהות ברצף הוא 80%, 8 ברצף — 54%, ו–9 ברצף — 32%. במילים אחרות, אם קבוצת אנשים יטילו מטבע 200 פעמים כל אחד, יותר ממחצית מהם יתקלו ברצף של 8 תוצאות זהות.

אקראיות אין פירושה אחידות

אנו נוטים לשגות מאוד בהערכותינו בכל הקשור להסתברות ולהתנהגות של תהליכים אקראיים. אנו מצפים שתהליכים אקראיים ייראו מעורבבים בצורה אחידה הרבה יותר מאשר הם באמת, ושהמקבצים והרצפים יהיו נדירים הרבה יותר מאשר הם באמת. הנטייה לראות במקבצים תוצאה של תהליך לא אקראי נקראת אשליית המקבץ (Clustering Illusion).

בהתאם לכך, ברור כי תבנית הנקודות שמשמאל היא האקראית, ואילו בתבנית שמימין התערבו באופן מלאכותי כדי להבטיח פיזור אחיד יותר של הנקודות. דווקא מקבצים וחללים הם הדבר שיש לצפות לו. חישבו על תבנית הכוכבים בשמים — עוד דוגמה לפיזור אקראי של נקודות אור. דווקא בפיזור אקראי זה אנו מזהים בקלות קבוצות של כוכבים ומדמים אותן לצורות המוכרות לנו.

אשליית המקבץ גורמת לנו לייחס משמעויות מרחיקות לכת למקבצים ורצפים אקראיים, כאשר אנו נתקלים בהם: "אסונות באים בזוגות", "צרות באות בצרורות" — למעשה צפוי שכך יקרה. לא חייבת להיות לכך משמעות מיוחדת. יד הגורל לא חייבת להתנכל לנו באופן אישי. מקבצים הם הצפוי, לא החריג, בתבניות אקראיות.

השכונה המקוללת

הסתכלו שוב בתמונת הנקודות האקראיות, והקרינו אותה בדמיונכם על מפת גוש דן למשל. נניח כי כל נקודה מייצגת את מקום מגוריו של ילד שאובחן באוטיזם חמור. אחד המקבצים שבתמונה ייפול על שכונה מסוימת ויצביע על כך שריכוז מקרי האוטיזם בה גבוה פי כמה מהממוצע. כל זה פרי האקראיות בלבד. חישבו כמה קל ליפול כעת במלכודת המשמעויות המדומות, ולייחס סיבות מרחיקות לכת לפיזור מקרי זה. יהיו שיטילו את האשמה על מפעל פלסטיק סמוך. אחרים יאשימו את האנטנה הסלולרית הגדולה שהוצבה במרכז השכונה שנים ספורות לפני כן, וכו'. כמובן שיש לבדוק חריגות כאלה, ומובן שאולי בסופו של דבר אחת ההשערות תתגלה כנכונה, אולם עצם קיומו של ריכוז מקרים אינו מחייב סיבה. ייתכן שמדובר בתבנית אקראית בלבד. כשבודקים דיווחים על מקבצים חשודים של מקרי סרטן למשל, רק אחוזים בודדים מהם מתגלים כחריגים ביחס לצפוי. גם אחרי חקירות אפידמיולוגיות מעמיקות, הרוב המכריע של המקרים נותר ללא הסבר ודאי, והאפשרות שמדובר במקבץ אקראי לא נשללת.

יד חמה

תופעה מפורסמת יחסית היא תופעת "היד החמה" בכדורסל: שחקנים נוטים להפגין רצפים של קליעות ורצפים של החטאות. לאחר רצף של קליעות אומרים שלשחקן יש "יד חמה". רוב האנשים בטוחים כי לשחקן יש סיכויים טובים יותר לקלוע אחרי 2–3 הצלחות ברצף, מאשר לאחר 2-3 החטאות ברצף. שחקנים מעבירים את הכדור למי שיש לו "יד חמה" באותו הרגע.

אך האם אמונה זו מבוססת? האם באמת סיכויי הקליעה תלויים בתוצאות קליעות שקדמו לה? הרצפים הארוכים יחסית גורמים לנו להאמין שכן. קל לנו לחשוב על סיבות פסיכולוגיות כאלה ואחרות מדוע הדבר נכון, למשל שרצף קליעות מעלה את הביטחון העצמי ומשפר את הביצועים, ואילו רצף החטאות פוגע בביטחון העצמי ופוגע בתפקוד. אבל האם אכן רצפים אלה חורגים מהצפוי באקראי? מסתבר שלא.

עמוס טברסקי, תומס גילוביץ' ורוברט וָלוֹן בדקו כמות גדולה של תוצאות קליעות של שחקנים במשך עונה שלמה והסתבר כי אין שום חריגה מהצפוי באקראי. כשבדקו זריקות חופשיות, התגלה שכאשר הזריקה הראשונה הייתה קליעה, השנייה הייתה גם קליעה בהסתברות 75%. לעומת זאת כאשר הראשונה הייתה החטאה, השנייה הייתה קליעה בהסתברות של… 75% גם כן. כאשר הוצגו העובדות בפני שחקנים ומאמנים שמאמינים בקיום "יד חמה", הם דחו את התוצאות בטיעונים שונים ומגוונים. גם חוקרים אחדים פקפקו במחקרים והעלו ביקורות שונות על הטיות אפשריות במחקר. קוהלר וקונלי פרסמו מחקר נוסף שהביא בחשבון את הביקורות, בו ניתחו החוקרים תוצאות מארבע תחרויות קליעה של ה–NBA. גם הפעם לא נמצאה תמיכה לאמונה ב"יד חמה", כלומר, סיכוי כל קליעה אינו תלוי בתוצאות שקדמו לה. מדובר במיתוס אחרי הכול; הדגמה קלאסית של מציאת משמעות במקבץ אקראי.

חוכמה לאחר מעשה

נקודה חשובה נוספת בקשר למקבצים היא הנטייה שלנו "להקיף" מקבץ אירועים בדיעבד, ולהתרשם כי הסיכוי שאירוע כזה יתרחש הוא אפסי.

נחזור לרגע להטלת המטבעות. אם אני מטיל מטבע 8 פעמים, מה הסיכוי שבכולן הוא ייפול על אותו הצד? הסיכוי קטן מ–1% (1/128 ליתר דיוק). אבל מה הסיכוי שמתוך 200 הטלות נקבל רצף של 8 תוצאות זהות? כפי שכבר הזכרנו, למעלה מ–50%. כלומר הסיכוי לרצף של 8 תוצאות זהות במקום מסוים בסדרה הוא קטן מאוד, אבל רצף כזה במקום כלשהו בסדרה ארוכה של ניסיונות הוא אירוע סביר ביותר. אם לא מגדירים מראש מתי בדיוק מצפים לרצף שכזה, הסיכוי להיתקל בו גדול מאוד.

*

מוזמנים להביא בתגובות דוגמאות היסטוריות מתועדות למקבצי גורל/מזל מפתיעים. 

*

עוד על  זיהוי סדר באקראיות ועל שלל נושאים נוספים, תוכלו לקרוא בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה".  לעיון בתוכן העניינים והמבוא לחצו כאן.

מה קוראים אחרים חשבו על הספר?

 

בחן את עצמך: האם האינטואיציה שלך טובה?

בחן את עצמך: האם האינטואיציה שלך טובה?

אורן שעיההרשומה הפעם היא רשומת אורח מאת אורן שעיה: בעברו פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב, וכיום מורה לפיזיקה ביום, וכותב בלוג על מדע בשם 'עד כדי קבוע' בלילה.

 

*

להלן מספר תרחישים פיזיקליים הלקוחים מחיי היום-יום. כל אחד מכם מוזמן לנסות ולנחש מה התוצאה של מה שמתואר בהם. בחרתי להתמקד בתרחישים פשוטים מאוד שאת חלקם תוכלו לבדוק בעצמכם. התעלמו מהתנגדות האוויר.

אז נתחיל.

1. המפטי-דמפטי עומד על הקיר ובידו שני בקבוקי יין זהים בגודלם וצורתם, האחד מלא והשני כבר חצי ריק. הוא אינו יציב על רגליו והקיר מעולם לא נראה צר כל כך. לפתע, מועד המפטי-דמפטי, שומט את שני הבקבוקים בו זמנית אל הקרקע ונופל מהקיר בעצמו. מי נחבט ראשון בקרקע: הבקבוק המלא, הבקבוק הריק, או שמא ראשו הסגלגל של ידידנו הביצתי?

בקבוקים נופלים

איור 1: המפטי-דמפטי ובקבוקיו נופלים, מי ינצח?

2. התאומים טווידלדי וטווידלדם מצאו אקדח והחלו יורים בפחיות בחצר מאחורי ביתם, שבמקרה נמצא באזור המישורי ביותר בעולם. בזמן שטווידלדי יורה כדור אל האופק (במקביל לאדמה) שומט טווידלדם כדור לקרקע (ללא ירי) בדיוק באותו רגע ובדיוק מאותו גובה. מי מבין שני כדורי האקדח ייגע ראשון באדמה?

אקדח יורה

איור 2: כדור אקדח אחד נורה ואחד מופל. מי יגיע ראשון לקרקע?

3. הצוערת עליזה מתאמנת בהפעלת מרגמה על גג רכבת נוסעת במהירות קבועה. בהנחה שהיא מפעילה את המרגמה בניצב לגג הרכבת, כמה גבוה צריכה הפצצה להגיע כדי שלא תיפול חזרה על ראשה של עליזה? האם הפצצה תיפול מימינה או משמאלה?

מרגמה על רכבת

איור 3: ירי מרגמה מגג רכבת

4. החובלת עליזה מפליגה בספינת מפרש, אך לדאבונה כבר ימים ארוכים הרוח אינה נושבת, מלאי האוכל בספינה אוזל וחוף מבטחים אינו נראה לעין. לפתע נזכרת עליזה שיש במחסן הספינה מאוורר ענקי שניתן לחברו בברגים לרצפה ושבעזרתו ניתן להפיח משב רוח עוצמתי. באיזה כיוון יש לכוון את המאוורר: בניצב למפרש בכיוון התנועה הרצוי, בניצב למפרש נגד כיוון התנועה הרצוי או במקביל למפרש?

מאוורר מניע ספינה

איור 4: מאוורר מניע יאכטה

5. המלכה האדומה פוקדת על משרתיה לתלות שלט האוסר על כניסה אל הגן. השלט הכבד תלוי ממרכזה של שרשרת דקה שתלויה בצורה רפויה בין שני עמודים. "ישרו את השרשרת או שראשכם יותז", היא פוקדת. שניים ממשרתיה אוחזים בקצות השרשרת ומתחילים למשוך בכוח זהה לצדדים כדי למתוח אותה. לאחר מספר דקות, וללא שיפור נראה לעין המלכה צועקת בחוסר סבלנות: "הביאו משרתים חזקים פי שתיים". המלך שעומד מאחוריה אומר בקול מדוד: "תלו שלט קל יותר פי שתיים ". הזחל, שנמצא שם די במקרה, לוקח עוד שאיפה מהנרגילה ואומר: "קצרו את השרשרת בחצי". ההצעה של מי מהם תעזור להביא לתוצאה הרצויה, כלומר שרשרת מתוחה עד הסוף במצב אופקי?

שלט

איור 5: מהי האסטרטגיה הטובה ביותר ליישור השרשרת במשיכה?

6. הכובען המשוגע החליט לקחת הפסקה קצרה ממסיבת התה ולנצל את הזמן לאימון ירי בחץ וקשת (מסתבר שגם לכובענים יש תחביבים). הוא דרך את קשתו וכיוון את קצה החץ לכיוון מרכז המטרה. רגע לפני שחרור החץ הופיע פתאום חתול צ'שייר, מחייך מאוזן לאוזן. ברגע שבו יצא החץ לדרך מקשתו של הכובען, חתך החתול את החבל שמחזיק את המטרה והיא החלה ליפול אל הקרקע. בהנחה שהחץ נורה בעוצמה מספקת כדי להגיע למטרה, האם יפגע החץ מעל או מתחת למטרה?

חץ וקשת

איור 6: הכובען יורה בקשת והחתול חומד לצון. היכן יפגע החץ, מעל או מתחת למטרה?

אז מה באמת קרה ולמה?

התשובות בפוסט המקורי של אורן, ובכלל, בלוג מומלץ!

עוד קצת על אינטואיציות שגויות:

קופסת הקסמים

קופסת הקסמים

הפעם נפגוש קופסת קסמים שמסוגלת לאבחן בדיוק מושלם את כל הבעיות הרפואיות בגופכם בתוך 8 דקות, ואף לטפל בהן! כך לפחות יש הטוענים. ננסה לברר במה המדובר.

תחילה נעשה הכרות עם ד"ר אתי נחשון, מנכ"לית רשת המרפאות Bio-Cure.

אתי מספרת: "נולדתי בבית שבו דברו על חכמת הגוף ועל צרכי הנפש. גדלתי עם פחד מתרופות שמנסות לפתור תסמין חיצוני של בעיה מבלי לרדת לשורשי הבעיה. צורת המחשבה הזו והניסיון המצטבר סייעו לי לפתח ראייה ייחודית, מלאה ובוטחת בעצמה, להביט על מטופלים, להבין את בעיותיהם ולטפל בהן באופן עמוק ויסודי".

"שיטת אתי נחשון אינה פתרון משלים. היא עומדת בפני עצמה ומהווה מכלול שלם של שגרת חיים בריאה, טיפול מונע, אבחון מדויק, טיפולים בבעיות הגוף והנפש והחלמה אמיתית מהבעיה הפוגעת באיכות החיים של המטופל ולא רק מהתסמינים החיצוניים שלה". "אני מדברת על טיפול אלטרנטיבי, ללא גמגומים והתנצלויות. אני לא משלימה תורות טיפול שאני לא מאמינה בהן" היא מבהירה.

אתי עושה שימוש בקופסת הקסמים כדי לאבחן ולטפל בלקוחותיה. הנה כך זה נראה:

gd2

מה ניתן לאבחן בשיטה?

הכול בעצם: "מחלות אקוטיות, חסרים תזונתיים, אלרגיות, חשיפה לפתוגנים מזיקים, כמו פטריית קנדידה, תולעים, וירוסים וחיידקים. חשיפה לקרינה, אגירת רעלים ומתכות כבדות. כמו כן, ניתן לראות אם קיים פוטנציאל לחלות במחלות כרונית כמו: סוכרת, יתר לחץ דם, אלצהיימר, תת פעילות של בלוטת התריס ועוד".
"אנחנו בודקים את רמת הרדיקלים החופשיים בגוף. רדיקלים חופשיים זה אותם תאים שבסופו של דבר יחוללו מחלות".
האבחון יכול לעלות אפילו על "רגישות לתרופות, צמחי מרפא והומיאופתיה". מה אתם יודעים. (הומאופתיה = תכשיר שאינו מכיל כל חומר פעיל למעט מים, אלכוהול או סוכר).

בעוד עולם המחקר הקונבנציונלי מתקשה לומר משהו חד משמעי על איזשהו גורם מזון והשפעתו על הגוף, "הטכנולוגיה המתקדמת של Global Diagnostic מאפשרת בדיקה מהירה ומדויקת של רבבות פרמטרים. מגוון סוגי מזון ותרכובות כימיות, עשרות אלפי קומבינציות של אינטראקציה בין המזון והחומרים הכימיים לבין תגובת הגוף".
וכל זאת, במהירות הבזק: "במהלך כ 8 דקות המכשיר מאבחן ומציג תוצאות מידיות על 555 איברים כולל כלי דם, מצב הורמונלי, תיפקוד חיסוני, מחסורים תזונתיים, דלקות, גידים, שרירים ועצמות". "תוך שניות אנחנו רואים באיזה איבר בגוף זה מתפתח, ואת הרמה … אני לא יודעת אם אתם מודעים לכמה חודשים או שנים צריך לעבור מטופל ברפואה קונבנציונלית כדי להגיע לאבחון כזה".

האבחון לא דורש שום הכנות מצד המטופל, אבל "אם נוטלים תרופות פסיכיאטריות כדאי יום קודם להפסיק כי זה עלול להשפיע על הבדיקה".

כאן תוכלו לראות מסך תוצאות בדיקה לדוגמה.

עד כמה זה מדויק?

דיוק מושלם. "הבדיקה הזאת נבדקה מול CT, MRI, בדיוק של 100%. אנחנו יכולים לחסוך את הקרינה, את הסבל, את הריצות בין רופא לרופא…"

יתרה מזאת: "הבדיקה חושפת גם תהליכים פתולוגיים נסתרים המתקיימים בגוף, ומאפשרת טיפול מונע, על-פי העיקרון של הקדמת תרופה למכה". ואיך זה מתאפשר? "הגדולה של מערכת הגלובל, היא ביכולתה לזהות את מקור המחלה. את הגורם הראשוני שיצר את הסימפטומים, ובכך לסייע לנו, הצוות המטפל לרדת לשורש הבעיה ולעצור תהליכים שליליים ומחלות לפני שיש להם ביטוי גופני סימפטומטי".

ואיך זה עובד בדיוק?

"אנחנו בעצם בודקים ומטפלים בתקשורת החשמלית בין התאים בגוף שלנו … מחלה מתחילה באותו הרגע שאותה תקשורת חשמלית לא מתקיימת כראוי. בשלב האבחון אנחנו בודקים ורואים איפה מתקיים הקצר … בשלב הטיפולי אנחנו בעצם מתקנים אותו".

זה נשמע אולי פשטני במקצת, אך אל דאגה – השיטה מבוססת על טכנולוגיות מתקדמות וידע נרחב, כך נטען:

"רפואת התדרים מתבססת על מחקרים בהם הוכח כי לכל צמח, איבר, פתוגן או תרופה ישנו תדר המשפיע על תאי הגוף".

"במוקד הטכנולוגיה – דגימת רטטים אנרגטיים של צמחים, תרופות הומיאופתיות ותרופות קונבנציונליות…"; "באמצעות טיפול בתדרים אלקטרו מגנטיים מוחדרים לגוף מעין רטטים המסייעים לאיברי הגוף לפעול ביעילות, לזרימת הדם התקינה ולהתחדשות התאים בגוף".

"רפואת התדרים מבוססת על תיאוריות ומחקרים מתחומי הרפואה האנרגטית, הפיזיקה הקוונטית ותיאורית המיתרים. בבסיס שיטה זו, מונחת ההנחה שהעולם סביבנו מורכב מרשתות תדרים ומיתרים קוונטיים, שמחוברים בינם לבין עצמם בתבניות ייחודיות".

הראיות המדעיות התומכות

התיאורים לעיל נשמעים לי כלקוחים מסרט מדע בדיוני, ולא מהאמינים שבהם. בפעם האחרונה נתקלתי בקופסאות קסמים כאלה במרפאה של ד"ר קרשר ממסע בין כוכבים. אך מי יודע, אולי פספסתי דורות של התפתחות טכנולוגית-רפואית.

Galaxyclass_surgicalbed

יצאתי לחפש אחר ראיות תומכות לכך שהקופסה הזאת עושה משהו מעבר להצגה שרירותית של מספרים, גרפים ומונחים רפואיים על גבי המסך.

באתר של bio-Cure ניתן למצוא רק טקסט מתורגם, מבולבל וסתום למדי שמרמז על קיומו של מחקר יחיד שכלל 44 משתתפים.

חיפוש קצר בגוגל הוביל אותי לאתר החברה השוויצרית שמייצרת את המכשיר: VitaTec. עד מהרה איתרתי עמוד אשר מפנה ל"מחקר" שהוזכר באתר bio-Cure. מדובר במסמך מוזר למראה שאין כל דמיון בינו לבין מאמר מדעי.

למדתי שהפיתוח התחיל מטכנולוגיה פשוטה של מדידת מוליכות חשמלית, כמו זאת שנעשה בה שימוש לצורך מדידת אחוזי שומן בגוף למשל, אבל הרופאים והמדענים שעובדים בחברה בראשות ד"ר זיגפריד קיונטקה (Siegfried Kiontke), הזניקו את הטכנולוגיה צעדים רבים קדימה וכעת הם מייצרים את קופסת הקסמים. זיגפריד "למד פיזיקה וכימיה, ובמסגרת הדוקטורט שלו השתתף במחקר מתקדם בתחום פיזיקה קוונטית של תיאוריית גלי אור נויטרינו המגיעים מהשמש. כבר בשנות ה-70 התעניין הד"ר בביו-פוטונים והעמיק את הידע שלו בתחומי האלקטרוניקה והתוכנה." עוד על האיש ופועלו תוכלו לקרוא כאן.

חכו, יש עוד. באתר החברה מוסבר כי מודול הטיפול של המערכת מבוסס על תיאוריית ה-Global Scaling. לקחתי אוויר ולחצתי על הקישור. אני מתרגם:

"בעזרת מה שנקרא הפרקטל של מוּלר [ממציא התיאוריה] אפשר להגיע לתובנות עמוקות לגבי:

  • התפלגות המסה של היקום.
  • הסיבה לכוחות כמו גרביטציה, אלקטרומגנטיות וכו'.
  • מהות הזמן.
  • טווחי ממדים מועדפים ושאינם מועדפים בטבע למשל עבור אורכים, תדירויות, טמפרטורות וכד'.
  • התפלגות מספרים ראשוניים.
  • אינטראקציה עם הדנ"א.

ההנחה הבסיסית של התיאוריה נראית מאוד פשוטה. בניגוד לסקלות לינאריות שנהוג להשתמש בהן במדע עבור תכונות פיזיקליות רבות, התיאוריה של הglobal scaling מניחה שהסקלה הטבעית אינה לינארית, אלא לוגריתמית בקירוב ראשון, ופרקטלית והיפרבולית בקירוב שני."

מה השימושים של התיאוריה? – קומוניקציה, חיזוי, אנרגיה, אנטי-גרביטציה, ביוטכנולוגיה, רפואה.

data-surprised

חזרנו לסרטי המדע הבדיוני.

בשלב זה החלטתי ליצור קשר עם הגורמים הרלוונטיים. המטרה העיקרית הייתה לברר יותר לעומק מה הבסיס המחקרי לטענות מרחיקות הלכת לגבי יכולות המערכת.

תקציר התכתבויותיי עם נציג החברה

נציג החברה אישר כי "כרגע יש מחקר קליני אחד שפורסם" והפנה אותי לאותו מסמך מוזר למראה. לאחר בירור נוסף אישר כי מחקר זה לא פורסם בשום כתב עת מקצועי. כשהערתי שהמסמך הזה לא נראה דומה בכלל למחקר רציני, הסביר כי "מחקרים קליניים רחבי היקף עלותם מאות מיליוני דולרים (זהו רף חסימה ששומר על חברות התרופות הגדולות). חברת ויטאטק משקיעה מאמצים רבים במחקר ופיתוח וכן במחקרים. כאשר אלו יסתיימו הם יפורסמו- כרגע זה מה שיש".

הקשיתי וציינתי כי בהחלט הייתי מצפה לקיומם של מחקרים שמגבים טענה כמו "טיפול ממוקד ומדויק באיברים ובמערכות הגוף שאותרו כזקוקים לטיפול". על כך השיב הנציג: "יש פה בעיה להשוות לעולם הרפואה המערבית כפי שהוא מוכר לנו מאחר והוא לא הוליסטי והמערכת היא כן​".

לא ויתרתי. "אני לא מבין את תשובתך. על המסכים אני רואה שמות של אברי גוף מוכרים. לב, כליות, כבד, מערכת הדם, וכו'. ויש טענה של טיפול ממוקד באיברים אלה. מה הקשר להוליסטי? האם הלב ההוליסטי שונה מהלב המוכר? המערכת החיסונית ההוליסטית שונה מזו המוכרת? אנחנו מדברים על גוף האדם, אותו הגוף. אותם האברים. אני מבין שאין מחקרים שמראים תוצאות של טיפול של המערכת בשום אבר מוכר בגוף האדם? (כלומר השוואה בין אנשים שזוהתה אצלם בעיה מסוימת באבר מסויים וקיבלו טיפול במערכת, לאנשים שזוהתה אצלם בעיה זהה באותו האבר אך לא קיבלו טיפול במערכת, למרות שחשבו כי קיבלו טיפול – (פלצבו).  על כך נעניתי: "מתקיים מחקר כזה בגרמניה בתחום לב וכלי דם, ממצאים ראשוניים מראים הצלחה של הניסוי​".

נותרתי מבולבל. אפשר לחקור את המערכת או אי אפשר? יש תקציב או אין תקציב?

בשורה התחתונה, נציגי החברה מאשרים: נכון להיום לא התפרסם אף מחקר בכתב עת מקצועי לגבי יכולות המכשיר המהפכני הזה.

תקציר התכתבויותיי עם אתי נחשון

בכל הקשור למחקרים שמגבים את הטענות מרחיקות הלכת, הפנתה אותי נחשון לאותו מסמך מתורגם שמופיע באתר שלה.

כמו כן הוסיפה: "נושא רפואת התדרים מושתת על רפואות עתיקות יומין כמו הרפואה הסינית וההודית. לפני כ-200 שנה החזיר אותנו ד"ר הנימן לחשיבה דומה כשהמציא את רפואת ההומאופטיה, שגם שם מטפלים באנרגיה ולא בחומר. כחלק מהרפואה המודרנית הגישה שלנו מבוססת על המשוואה של אינשטיין שכל חומר הוא בעצם אנרגיה קפואה, וזה כולל כל חומר עלי אדמות, כולל כמובן גוף האדם, להבדיל מהגישה הניוטונית הגורסת שגוף האדם הוא מכלול של איברים מכניים וחומרים כימיים".

בשלב זה המליצה על ספר בשם "רפואת תדרים", מאת ד"ר ריצרד גרבר. קראתי קצת על גרבר וספרו כאן ואני מוכרח להודות שהסתפקתי בזאת.

facepalm

התנסות עם המערכת!

גם נציג ויטאטק וגם אתי הזמינו אותי להתנסות במערכת. החלטתי להרים את הכפפה. בשלב זה הפנה אותי נציג החברה לאבינועם פורת, ד"ר לנטורופתיה, מאבחן באירידולוגיה, מטפל בפרחי באך, ועוד. הוא גם מומחה ב"רפואת תדרים" ועובד עם המכשיר שלהם כבר 4 שנים.

שוחחתי איתו בטלפון, והסברתי בקווים כלליים איזה סוג של ניסוי אני חושב לבצע: נגייס לניסוי כ-7-8 אנשים שכל אחד מהם סובל מבעיה רפואית מוגדרת ומשמעותית אחרת. נכניס אותם בסדר אקראי לחדר הניסוי. כדי למנוע כל רמזים אפשריים לגבי הבעיה ממנה הם סובלים נשכיב אותם על מיטה שפרגוד מקיף אותה מכל עבר, באופן שרק רגליהם יבצבצו החוצה. נציג החברה יערוך להם אבחון בעזרת המכשיר וישמור את התוצאות במחשב. לאחר מכן, אדם אחר – לא זה שביצע את הבדיקה – ינתח את התוצאות ויקבע מהי הבעיה הרפואית העיקרית ממנה סובל כל אחד מהם. נבדוק את מידת ההתאמה בין האבחונים לבין הבעיות מהן סובלים הנבדקים.

אבינועם לא התלהב מהרעיון להפריד בין הבודק לבין מנתח הממצאים. הוא הסביר שבהליך רגיל הוא שואל את המטופל שאלות שונות לפני הבדיקה; המטופל מגיע עם איזושהי תלונה, והרעיון למצוא מה הסיבה והגורם לתלונה. הסברתי שהמטרה שלנו כרגע היא לבדוק את המכשיר ולא לתת טיפול אופטימלי לנבדק, ולכן עלינו להפריד את הגורמים ככל האפשר. ברור שאם המטרה היא לבחון את יכולת האבחון של המכשיר, אסור שמי שמנתח את תוצאות האבחון ישמע קודם לכן את תלונות החולה. הנטייה הבלתי נשלטת שלנו לראות את הצפוי ידועה לשמצה.

בהמשך השיחה ניסיתי להציע רעיונות לאבחונים שאמורים להיות ברורים וחד משמעיים, ויחד עם זאת כאלה שסברתי שיהוו אתגר טריוויאלי עבור מכשיר כה מתוחכם ומדויק.

*  כשהצעתי למשל לאבחן נכויות שונות כמו חרשות או אבר חסר, הסביר אבינועם כי המכשיר אינו בודק שלמות אנטומית. "אתה יכול להביא מישהו בלי רגל, וגלובל דיאגנוסטיק לא יגיד שאין רגל".

*  כשהצעתי לגייס נבדקים עם בעיות חמורות כמו סרטן למשל, כדי להקל על האבחון, הסביר אבינועם שהמכשיר לא מאבחן סרטן לסוגיו השונים.

*  הצעתי להביא אנשים שסובלים מבעיות רפואיות כרוניות מוגדרות, כמו יתר לחץ דם או כולסטרול גבוה, אך אבינועם חידד והסביר שהמכשיר לא יעלה על בעיה אם הנבדק נוטל כבר טיפול תרופתי עבורה, שכן טיפול כזה יוצר השפעה מאזנת בגופו, ובכך מעלים את חוסר האיזון מעיניו החדות של המכשיר. צריך לפיכך לגייס לניסוי נבדקים עם בעיות לא מטופלות.

*  בנוסף, המכשיר מגלה גם דברים שהאדם לא יודע או מרגיש על עצמו. במקרה כזה שולח אבינועם את הנבדק לבדיקות רפואיות, ואז או שהבדיקות אכן מאשרות כי יש בעיה מסוימת, או שלא נמצא דבר – ואז כולם נושמים לרווחה.

לאחר שהבנתי את גודל האתגר, ביקשתי מאבינועם שיגדיר מספר מצבים פיזיולוגיים ברורים ופשוטים, שבהם הזיהוי של המכשיר הינו חד משמעי, אינו נתון לפרשניות ואינו תלוי בשלל גורמים נוספים. מן הסתם יש גם כמה כאלה. אבינועם הציע שהוא יתייעץ עם חברת האם לגבי הניסוי.

לשמחתי בתוך ימים אחדים הודיע לי במייל כי הם מסכימים לקיים את הניסוי, אך ביקשו שהפענוח של הנתונים יתבצע ע"י אנשים מטעמם שהם בוטחים בהם, כלומר שנתוני הבדיקות יישלחו לויטאטק לפענוח וקבלת דיאגנוסטיקה מהם. מבחינתי זה כמובן יתרון – זו אותה הפרדה נדרשת בין מבצע הבדיקה למנתח התוצאות.

נותר רק להגדיר את המצבים הפיזיולוגיים שננסה לאבחן במסגרת הניסוי.
העברתי את הכדור לאבינועם, והצעתי לו להתייעץ עם חברת האם גם בנקודה זאת. אחרי הכל, הם תכננו, בנו, מדדו וכיילו את המכשיר כך שיגלה ליקויים במאות אברים שונים בגוף, הם בוודאי עתירי ניסיון במבדקים כגון זה שאני מעונין לבצע.

לצערי הרב, למרות שחלפו מאז יותר משישה חודשים וכמה תזכורות מצדי במייל, אבינועם טרם חזר אלי עם הצעה קונקרטית לניסוי.

עדכון אפריל 2015: הנה תגובתו של משרד הבריאות לפנייתי בנושא. אני מודה שנותרתי די הלום כשקראתי אותה:

תגובת משרד הבריאות

לקריאה נוספת:

כמו כן אולי תתעניינו באבחונים וטיפולים אלטרנטיביים נוספים: