קופסת הקסמים

קופסת הקסמים

הפעם נפגוש קופסת קסמים שמסוגלת לאבחן בדיוק מושלם את כל הבעיות הרפואיות בגופכם בתוך 8 דקות, ואף לטפל בהן! כך לפחות יש הטוענים. ננסה לברר במה המדובר.

תחילה נעשה הכרות עם ד"ר אתי נחשון, מנכ"לית רשת המרפאות Bio-Cure.

אתי מספרת: "נולדתי בבית שבו דברו על חכמת הגוף ועל צרכי הנפש. גדלתי עם פחד מתרופות שמנסות לפתור תסמין חיצוני של בעיה מבלי לרדת לשורשי הבעיה. צורת המחשבה הזו והניסיון המצטבר סייעו לי לפתח ראייה ייחודית, מלאה ובוטחת בעצמה, להביט על מטופלים, להבין את בעיותיהם ולטפל בהן באופן עמוק ויסודי".

"שיטת אתי נחשון אינה פתרון משלים. היא עומדת בפני עצמה ומהווה מכלול שלם של שגרת חיים בריאה, טיפול מונע, אבחון מדויק, טיפולים בבעיות הגוף והנפש והחלמה אמיתית מהבעיה הפוגעת באיכות החיים של המטופל ולא רק מהתסמינים החיצוניים שלה". "אני מדברת על טיפול אלטרנטיבי, ללא גמגומים והתנצלויות. אני לא משלימה תורות טיפול שאני לא מאמינה בהן" היא מבהירה.

אתי עושה שימוש בקופסת הקסמים כדי לאבחן ולטפל בלקוחותיה. הנה כך זה נראה:

gd2

מה ניתן לאבחן בשיטה?

הכול בעצם: "מחלות אקוטיות, חסרים תזונתיים, אלרגיות, חשיפה לפתוגנים מזיקים, כמו פטריית קנדידה, תולעים, וירוסים וחיידקים. חשיפה לקרינה, אגירת רעלים ומתכות כבדות. כמו כן, ניתן לראות אם קיים פוטנציאל לחלות במחלות כרונית כמו: סוכרת, יתר לחץ דם, אלצהיימר, תת פעילות של בלוטת התריס ועוד".
"אנחנו בודקים את רמת הרדיקלים החופשיים בגוף. רדיקלים חופשיים זה אותם תאים שבסופו של דבר יחוללו מחלות".
האבחון יכול לעלות אפילו על "רגישות לתרופות, צמחי מרפא והומיאופתיה". מה אתם יודעים. (הומאופתיה = תכשיר שאינו מכיל כל חומר פעיל למעט מים, אלכוהול או סוכר).

בעוד עולם המחקר הקונבנציונלי מתקשה לומר משהו חד משמעי על איזשהו גורם מזון והשפעתו על הגוף, "הטכנולוגיה המתקדמת של Global Diagnostic מאפשרת בדיקה מהירה ומדויקת של רבבות פרמטרים. מגוון סוגי מזון ותרכובות כימיות, עשרות אלפי קומבינציות של אינטראקציה בין המזון והחומרים הכימיים לבין תגובת הגוף".
וכל זאת, במהירות הבזק: "במהלך כ 8 דקות המכשיר מאבחן ומציג תוצאות מידיות על 555 איברים כולל כלי דם, מצב הורמונלי, תיפקוד חיסוני, מחסורים תזונתיים, דלקות, גידים, שרירים ועצמות". "תוך שניות אנחנו רואים באיזה איבר בגוף זה מתפתח, ואת הרמה … אני לא יודעת אם אתם מודעים לכמה חודשים או שנים צריך לעבור מטופל ברפואה קונבנציונלית כדי להגיע לאבחון כזה".

האבחון לא דורש שום הכנות מצד המטופל, אבל "אם נוטלים תרופות פסיכיאטריות כדאי יום קודם להפסיק כי זה עלול להשפיע על הבדיקה".

כאן תוכלו לראות מסך תוצאות בדיקה לדוגמה.

עד כמה זה מדויק?

דיוק מושלם. "הבדיקה הזאת נבדקה מול CT, MRI, בדיוק של 100%. אנחנו יכולים לחסוך את הקרינה, את הסבל, את הריצות בין רופא לרופא…"

יתרה מזאת: "הבדיקה חושפת גם תהליכים פתולוגיים נסתרים המתקיימים בגוף, ומאפשרת טיפול מונע, על-פי העיקרון של הקדמת תרופה למכה". ואיך זה מתאפשר? "הגדולה של מערכת הגלובל, היא ביכולתה לזהות את מקור המחלה. את הגורם הראשוני שיצר את הסימפטומים, ובכך לסייע לנו, הצוות המטפל לרדת לשורש הבעיה ולעצור תהליכים שליליים ומחלות לפני שיש להם ביטוי גופני סימפטומטי".

ואיך זה עובד בדיוק?

"אנחנו בעצם בודקים ומטפלים בתקשורת החשמלית בין התאים בגוף שלנו … מחלה מתחילה באותו הרגע שאותה תקשורת חשמלית לא מתקיימת כראוי. בשלב האבחון אנחנו בודקים ורואים איפה מתקיים הקצר … בשלב הטיפולי אנחנו בעצם מתקנים אותו".

זה נשמע אולי פשטני במקצת, אך אל דאגה – השיטה מבוססת על טכנולוגיות מתקדמות וידע נרחב, כך נטען:

"רפואת התדרים מתבססת על מחקרים בהם הוכח כי לכל צמח, איבר, פתוגן או תרופה ישנו תדר המשפיע על תאי הגוף".

"במוקד הטכנולוגיה – דגימת רטטים אנרגטיים של צמחים, תרופות הומיאופתיות ותרופות קונבנציונליות…"; "באמצעות טיפול בתדרים אלקטרו מגנטיים מוחדרים לגוף מעין רטטים המסייעים לאיברי הגוף לפעול ביעילות, לזרימת הדם התקינה ולהתחדשות התאים בגוף".

"רפואת התדרים מבוססת על תיאוריות ומחקרים מתחומי הרפואה האנרגטית, הפיזיקה הקוונטית ותיאורית המיתרים. בבסיס שיטה זו, מונחת ההנחה שהעולם סביבנו מורכב מרשתות תדרים ומיתרים קוונטיים, שמחוברים בינם לבין עצמם בתבניות ייחודיות".

הראיות המדעיות התומכות

התיאורים לעיל נשמעים לי כלקוחים מסרט מדע בדיוני, ולא מהאמינים שבהם. בפעם האחרונה נתקלתי בקופסאות קסמים כאלה במרפאה של ד"ר קרשר ממסע בין כוכבים. אך מי יודע, אולי פספסתי דורות של התפתחות טכנולוגית-רפואית.

Galaxyclass_surgicalbed

יצאתי לחפש אחר ראיות תומכות לכך שהקופסה הזאת עושה משהו מעבר להצגה שרירותית של מספרים, גרפים ומונחים רפואיים על גבי המסך.

באתר של bio-Cure ניתן למצוא רק טקסט מתורגם, מבולבל וסתום למדי שמרמז על קיומו של מחקר יחיד שכלל 44 משתתפים.

חיפוש קצר בגוגל הוביל אותי לאתר החברה השוויצרית שמייצרת את המכשיר: VitaTec. עד מהרה איתרתי עמוד אשר מפנה ל"מחקר" שהוזכר באתר bio-Cure. מדובר במסמך מוזר למראה שאין כל דמיון בינו לבין מאמר מדעי.

למדתי שהפיתוח התחיל מטכנולוגיה פשוטה של מדידת מוליכות חשמלית, כמו זאת שנעשה בה שימוש לצורך מדידת אחוזי שומן בגוף למשל, אבל הרופאים והמדענים שעובדים בחברה בראשות ד"ר זיגפריד קיונטקה (Siegfried Kiontke), הזניקו את הטכנולוגיה צעדים רבים קדימה וכעת הם מייצרים את קופסת הקסמים. זיגפריד "למד פיזיקה וכימיה, ובמסגרת הדוקטורט שלו השתתף במחקר מתקדם בתחום פיזיקה קוונטית של תיאוריית גלי אור נויטרינו המגיעים מהשמש. כבר בשנות ה-70 התעניין הד"ר בביו-פוטונים והעמיק את הידע שלו בתחומי האלקטרוניקה והתוכנה." עוד על האיש ופועלו תוכלו לקרוא כאן.

חכו, יש עוד. באתר החברה מוסבר כי מודול הטיפול של המערכת מבוסס על תיאוריית ה-Global Scaling. לקחתי אוויר ולחצתי על הקישור. אני מתרגם:

"בעזרת מה שנקרא הפרקטל של מוּלר [ממציא התיאוריה] אפשר להגיע לתובנות עמוקות לגבי:

  • התפלגות המסה של היקום.
  • הסיבה לכוחות כמו גרביטציה, אלקטרומגנטיות וכו'.
  • מהות הזמן.
  • טווחי ממדים מועדפים ושאינם מועדפים בטבע למשל עבור אורכים, תדירויות, טמפרטורות וכד'.
  • התפלגות מספרים ראשוניים.
  • אינטראקציה עם הדנ"א.

ההנחה הבסיסית של התיאוריה נראית מאוד פשוטה. בניגוד לסקלות לינאריות שנהוג להשתמש בהן במדע עבור תכונות פיזיקליות רבות, התיאוריה של הglobal scaling מניחה שהסקלה הטבעית אינה לינארית, אלא לוגריתמית בקירוב ראשון, ופרקטלית והיפרבולית בקירוב שני."

מה השימושים של התיאוריה? – קומוניקציה, חיזוי, אנרגיה, אנטי-גרביטציה, ביוטכנולוגיה, רפואה.

data-surprised

חזרנו לסרטי המדע הבדיוני.

בשלב זה החלטתי ליצור קשר עם הגורמים הרלוונטיים. המטרה העיקרית הייתה לברר יותר לעומק מה הבסיס המחקרי לטענות מרחיקות הלכת לגבי יכולות המערכת.

תקציר התכתבויותיי עם נציג החברה

נציג החברה אישר כי "כרגע יש מחקר קליני אחד שפורסם" והפנה אותי לאותו מסמך מוזר למראה. לאחר בירור נוסף אישר כי מחקר זה לא פורסם בשום כתב עת מקצועי. כשהערתי שהמסמך הזה לא נראה דומה בכלל למחקר רציני, הסביר כי "מחקרים קליניים רחבי היקף עלותם מאות מיליוני דולרים (זהו רף חסימה ששומר על חברות התרופות הגדולות). חברת ויטאטק משקיעה מאמצים רבים במחקר ופיתוח וכן במחקרים. כאשר אלו יסתיימו הם יפורסמו- כרגע זה מה שיש".

הקשיתי וציינתי כי בהחלט הייתי מצפה לקיומם של מחקרים שמגבים טענה כמו "טיפול ממוקד ומדויק באיברים ובמערכות הגוף שאותרו כזקוקים לטיפול". על כך השיב הנציג: "יש פה בעיה להשוות לעולם הרפואה המערבית כפי שהוא מוכר לנו מאחר והוא לא הוליסטי והמערכת היא כן​".

לא ויתרתי. "אני לא מבין את תשובתך. על המסכים אני רואה שמות של אברי גוף מוכרים. לב, כליות, כבד, מערכת הדם, וכו'. ויש טענה של טיפול ממוקד באיברים אלה. מה הקשר להוליסטי? האם הלב ההוליסטי שונה מהלב המוכר? המערכת החיסונית ההוליסטית שונה מזו המוכרת? אנחנו מדברים על גוף האדם, אותו הגוף. אותם האברים. אני מבין שאין מחקרים שמראים תוצאות של טיפול של המערכת בשום אבר מוכר בגוף האדם? (כלומר השוואה בין אנשים שזוהתה אצלם בעיה מסוימת באבר מסויים וקיבלו טיפול במערכת, לאנשים שזוהתה אצלם בעיה זהה באותו האבר אך לא קיבלו טיפול במערכת, למרות שחשבו כי קיבלו טיפול – (פלצבו).  על כך נעניתי: "מתקיים מחקר כזה בגרמניה בתחום לב וכלי דם, ממצאים ראשוניים מראים הצלחה של הניסוי​".

נותרתי מבולבל. אפשר לחקור את המערכת או אי אפשר? יש תקציב או אין תקציב?

בשורה התחתונה, נציגי החברה מאשרים: נכון להיום לא התפרסם אף מחקר בכתב עת מקצועי לגבי יכולות המכשיר המהפכני הזה.

תקציר התכתבויותיי עם אתי נחשון

בכל הקשור למחקרים שמגבים את הטענות מרחיקות הלכת, הפנתה אותי נחשון לאותו מסמך מתורגם שמופיע באתר שלה.

כמו כן הוסיפה: "נושא רפואת התדרים מושתת על רפואות עתיקות יומין כמו הרפואה הסינית וההודית. לפני כ-200 שנה החזיר אותנו ד"ר הנימן לחשיבה דומה כשהמציא את רפואת ההומאופטיה, שגם שם מטפלים באנרגיה ולא בחומר. כחלק מהרפואה המודרנית הגישה שלנו מבוססת על המשוואה של אינשטיין שכל חומר הוא בעצם אנרגיה קפואה, וזה כולל כל חומר עלי אדמות, כולל כמובן גוף האדם, להבדיל מהגישה הניוטונית הגורסת שגוף האדם הוא מכלול של איברים מכניים וחומרים כימיים".

בשלב זה המליצה על ספר בשם "רפואת תדרים", מאת ד"ר ריצרד גרבר. קראתי קצת על גרבר וספרו כאן ואני מוכרח להודות שהסתפקתי בזאת.

facepalm

התנסות עם המערכת!

גם נציג ויטאטק וגם אתי הזמינו אותי להתנסות במערכת. החלטתי להרים את הכפפה. בשלב זה הפנה אותי נציג החברה לאבינועם פורת, ד"ר לנטורופתיה, מאבחן באירידולוגיה, מטפל בפרחי באך, ועוד. הוא גם מומחה ב"רפואת תדרים" ועובד עם המכשיר שלהם כבר 4 שנים.

שוחחתי איתו בטלפון, והסברתי בקווים כלליים איזה סוג של ניסוי אני חושב לבצע: נגייס לניסוי כ-7-8 אנשים שכל אחד מהם סובל מבעיה רפואית מוגדרת ומשמעותית אחרת. נכניס אותם בסדר אקראי לחדר הניסוי. כדי למנוע כל רמזים אפשריים לגבי הבעיה ממנה הם סובלים נשכיב אותם על מיטה שפרגוד מקיף אותה מכל עבר, באופן שרק רגליהם יבצבצו החוצה. נציג החברה יערוך להם אבחון בעזרת המכשיר וישמור את התוצאות במחשב. לאחר מכן, אדם אחר – לא זה שביצע את הבדיקה – ינתח את התוצאות ויקבע מהי הבעיה הרפואית העיקרית ממנה סובל כל אחד מהם. נבדוק את מידת ההתאמה בין האבחונים לבין הבעיות מהן סובלים הנבדקים.

אבינועם לא התלהב מהרעיון להפריד בין הבודק לבין מנתח הממצאים. הוא הסביר שבהליך רגיל הוא שואל את המטופל שאלות שונות לפני הבדיקה; המטופל מגיע עם איזושהי תלונה, והרעיון למצוא מה הסיבה והגורם לתלונה. הסברתי שהמטרה שלנו כרגע היא לבדוק את המכשיר ולא לתת טיפול אופטימלי לנבדק, ולכן עלינו להפריד את הגורמים ככל האפשר. ברור שאם המטרה היא לבחון את יכולת האבחון של המכשיר, אסור שמי שמנתח את תוצאות האבחון ישמע קודם לכן את תלונות החולה. הנטייה הבלתי נשלטת שלנו לראות את הצפוי ידועה לשמצה.

בהמשך השיחה ניסיתי להציע רעיונות לאבחונים שאמורים להיות ברורים וחד משמעיים, ויחד עם זאת כאלה שסברתי שיהוו אתגר טריוויאלי עבור מכשיר כה מתוחכם ומדויק.

*  כשהצעתי למשל לאבחן נכויות שונות כמו חרשות או אבר חסר, הסביר אבינועם כי המכשיר אינו בודק שלמות אנטומית. "אתה יכול להביא מישהו בלי רגל, וגלובל דיאגנוסטיק לא יגיד שאין רגל".

*  כשהצעתי לגייס נבדקים עם בעיות חמורות כמו סרטן למשל, כדי להקל על האבחון, הסביר אבינועם שהמכשיר לא מאבחן סרטן לסוגיו השונים.

*  הצעתי להביא אנשים שסובלים מבעיות רפואיות כרוניות מוגדרות, כמו יתר לחץ דם או כולסטרול גבוה, אך אבינועם חידד והסביר שהמכשיר לא יעלה על בעיה אם הנבדק נוטל כבר טיפול תרופתי עבורה, שכן טיפול כזה יוצר השפעה מאזנת בגופו, ובכך מעלים את חוסר האיזון מעיניו החדות של המכשיר. צריך לפיכך לגייס לניסוי נבדקים עם בעיות לא מטופלות.

*  בנוסף, המכשיר מגלה גם דברים שהאדם לא יודע או מרגיש על עצמו. במקרה כזה שולח אבינועם את הנבדק לבדיקות רפואיות, ואז או שהבדיקות אכן מאשרות כי יש בעיה מסוימת, או שלא נמצא דבר – ואז כולם נושמים לרווחה.

לאחר שהבנתי את גודל האתגר, ביקשתי מאבינועם שיגדיר מספר מצבים פיזיולוגיים ברורים ופשוטים, שבהם הזיהוי של המכשיר הינו חד משמעי, אינו נתון לפרשניות ואינו תלוי בשלל גורמים נוספים. מן הסתם יש גם כמה כאלה. אבינועם הציע שהוא יתייעץ עם חברת האם לגבי הניסוי.

לשמחתי בתוך ימים אחדים הודיע לי במייל כי הם מסכימים לקיים את הניסוי, אך ביקשו שהפענוח של הנתונים יתבצע ע"י אנשים מטעמם שהם בוטחים בהם, כלומר שנתוני הבדיקות יישלחו לויטאטק לפענוח וקבלת דיאגנוסטיקה מהם. מבחינתי זה כמובן יתרון – זו אותה הפרדה נדרשת בין מבצע הבדיקה למנתח התוצאות.

נותר רק להגדיר את המצבים הפיזיולוגיים שננסה לאבחן במסגרת הניסוי.
העברתי את הכדור לאבינועם, והצעתי לו להתייעץ עם חברת האם גם בנקודה זאת. אחרי הכל, הם תכננו, בנו, מדדו וכיילו את המכשיר כך שיגלה ליקויים במאות אברים שונים בגוף, הם בוודאי עתירי ניסיון במבדקים כגון זה שאני מעונין לבצע.

לצערי הרב, למרות שחלפו מאז יותר משישה חודשים וכמה תזכורות מצדי במייל, אבינועם טרם חזר אלי עם הצעה קונקרטית לניסוי.

עדכון אפריל 2015: הנה תגובתו של משרד הבריאות לפנייתי בנושא. אני מודה שנותרתי די הלום כשקראתי אותה:

תגובת משרד הבריאות

לקריאה נוספת:

כמו כן אולי תתעניינו באבחונים וטיפולים אלטרנטיביים נוספים:

חשיבה חדה 2014 – סיכום שנה

חשיבה חדה 2014 – סיכום שנה

שנת 2014 הייתה ללא ספק אחת השנים היותר הרפתקניות שהיו לי.
במהלך המחצית הראשונה של השנה הייתי שקוע כל כולי בעבודה קדחתנית על הספר. ביולי הוא יצא לאור ורבים מכם הגיעו לחגוג איתי יחד את ההשקה. מאז הופנו המאמצים העיקריים כלפי חוץ, במטרה להגיע לכמה שיותר אנשים עם הספר ועם המסרים של 'חשיבה חדה'. המשימה קשה אפילו יותר ממה שנראה, אבל המאמצים נושאים פירות – 'חשיבה חדה' מתחילה לעלות על המפה!
ראיונות נרחבים איתי התפרסמו במוסף הארץ (עמוד ראשון ושני) ובשבועון החרדי משפחה (חלק ראשוןשנישלישי), שתי סקירות של הספר פורסמו במוסף ספרים של הארץ – האחת של יצהר ורדי והשנייה של אירי ריקין, ופרקים מהספר פורסמו באלכסון ובגלילאו צעיר. כמו כן פורסמו סקירות אוהדות של הספר ברחבי האינטרנט מאת גל אמיר, קובי סגל, חץ בן חמו, וגדי איידלהייט, וממש לפני כמה ימים הופתעתי והתרגשתי לשמוע ברשת ב' את אירי ריקין בוחר לכלול את הספר בין שלושת המומלצים שלו לשנת 2014!

לעונג היה לי להתארח בפודקסט ספק סביר, ובפינה המוסרטת 'אני רק שאלה' עם לאון קמלמן באתר מאקו.

הספר בחנויותקוראים רבים פירגנו בתגובות חמות על הספר – תודה לכולכם! זה כמובן חשוב לי לדעת שההשקעה האדירה הזאת אכן נושאת את הפירות האמיתיים – אנשים מתעניינים, נהנים ומפיקים תועלת מעבודתי.

בראש השנה התחלתי להפיץ את הספר לחנויות הספרים – חוויה מרגשת בפני עצמה. לא מזמן הדפסתי מהדורה נוספת של הספר לאחר שכל הספרים שהודפסו במהדורה המקורית כבר הופצו בארץ ואף מחוצה לה.

במקביל להתעסקות עם הספר תגברתי באופן משמעותי את ההרצאות שאני מעביר בשלל מסגרות: בתי ספר (כיתות ז-י"ב), חיילים, פנסיונרים, חברות הייטק, כנסים, השתלמויות מורים, הרצאות בפאבים, מסגרות פרטיות ועוד.

בשלב זה של חיי אני מהמר על כל הקופה, תרתי משמע, ומנצל את התנופה שצברתי כדי לנסות להמשיך ולפעול בתחומי החשיבה הספקנית-מדעית בכל המרץ, ואף להתפרנס מכך. לצערי אני לא מקבל מימון מהממסד/אילומינטי כדי להמשיך ולהפיץ דיס-אינפורמציה בנוגע לכמטריילס או כל קונספירציה אחרת (אם מישהו יודע למי אני צריך לפנות כדי לקבל על זה כסף – אנא ידעו אותי בדחיפות).
אז אם אתם מכירים חברה שמחפשת להעשיר את עובדיה בהרצאה חווייתית בתחום מרתק וחשוב שנוגע לכל אדם, או אולי בית ספר, ספריה, מתנ"ס, קבוצה פרטית או כל מסגרת אחרת – אשמח אם תספרו להם עלי.
אתם מוזמנים להעביר להם את הקישור הזה:   https://sharp-thinking.com/lectures

לקט הרצאות

ומה היה לנו בבלוג השנה?

השנה זכינו לכמה וכמה פוסטים אורחים:

ובהזדמנות זאת, אם מישהו מכם רוצה לכתוב פוסט בנושא חביב עליו שקשור לחשיבה חדה – אנא אל תהססו לפנות אלי. אני כמובן אסייע בעריכה. כך נוכל להגדיל את כמות הנושאים שנסקרים בבלוג ואת המגוון שלהם.

בנוסף, בין השאר:

זהו, על קצה המזלג.

שתהייה שנת 2015 מוצלחת, חדה ופורייה לכולנו!

השמנה והרזיה – מיתוסים

השמנה והרזיה – מיתוסים

ברשומה הקודמת נסקרו השערות רווחות בתחום ההשמנה/הרזיה שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך מצד שני גם התמיכה בהן עדיין לוקה בחסר. ברשומה הנוכחית "נעלה דרגה" ונסקור כמה מיתוסים בתחום, כלומר אמונות שהופרכו ע"י מחקרים, או שכמות גדולה של מחקרים לא מצאה להם תמיכה כלשהי.

הדברים תומצתו מתוך סקירה שהתפרסמה לא מזמן (בינתיים רק בצורה אלקטרונית – published ahead of print).

* דיסקליימר: אינני מומחה בתחום התזונה, ולכן לא אוכל להיכנס לדיונים מעמיקים בנושא. אני רק מביא את תקציר ממצאי המחקרים, בעברית.

מעבר לעניין שבממצאים עצמם, הפוסט הזה מדגים שוב כמה נקודות עקרוניות:

  • לא כל מה שנשמע "הגיוני" באופן אינטואיטיבי, הוא בהכרח נכון.
  • קל מאוד לקפוץ למסקנות פזיזות ושגויות על סמך ראייה חלקית של התמונה, ו/או ללא בקרה נאותה.
  • קשה מאוד להראות שגורם מסוים הוא סיבה של גורם אחר, ולא רק מקושר אליו בדרך עקיפה כלשהי.
  • קשה מאוד לדעת משהו באופן וודאי, במיוחד בתחום התזונה…

מיתוס 1: חשוב להציב יעדים ריאליים לירידה במשקל, אחרת התסכול עלול לחבל בתהליך

לעתים קרובות יש פער גדול בין ציפיות המטופלים לבין היעדים שמומלץ וריאלי להשיג. באופן אינטואיטיבי ניתן להסיק שהצבת יעדים לא ריאליים תוביל לאכזבה, תסכול, אבדן מוטיבציה ובסופו של דבר – תוצאות ירודות.

בעוד שקומץ מחקרים תומכים בהשערה זו, רוב המחקרים בנושא מראים כי אין קשר בין היעדים שהוצבו לבין השלמת תוכנית ההרזיה ולמידת הירידה במשקל [43,46,47,49,50]. מחקרי פיילוט בחנו מה קורה כשמתערבים ומשנים את ציפיות המטופלים להיות ריאליות יותר [51,53]: בעוד שהושג שינוי משמעותי בציפיות המטופלים, לא הייתה להתערבות שום השפעה על הירידה במשקל, שמירתו לאורך זמן או תחושותיו של המטופל לגבי התהליך (סימני דיכאון, הערכה עצמית וכד').

תוצאות המחקרים מראות לפיכך כי אין קשר בין רמת הציפיות הראשונית לבין עמידה ביעד. למעשה, ייתכן שהורדת ציפיות פוגעת באופטימיות ובמוטיבציה של המטופל לעמוד באתגר.

יעדים בלתי אפשריים

מיתוס 2: חשוב להעריך את השלב שבו האדם מוכן רגשית להתחיל בתהליך ההרזיה

שאלונים שונים חוברו במטרה להעריך את הרגע שבו המטופל "מוכן" להתחיל בתהליך. ההנחה היא שמוכנות מתורגמת למוטיבציה, ושמוטיבציה היא קריטית להצלחת תהליך הירידה במשקל.

יש ראיות שתומכות בכך שמוכנות, מוטיבציה ונחישות משחקות תפקיד מסוים בניבוי הצלחת התהליך, וגם זה בדרך כלל לטווח קצר [61,63-70], אך לא נמצא קשר בין תוצאות השאלונים שבהם עושים שימוש לצורך הערכת מידת המוכנות (Dieting Readiness Test ו- the Weight Efficacy Life style) לבין מידת הירידה במשקל או מידת ההתמדה בתוכנית [58,71].

גם מחקר עדכני [72] שכלל 227 מטופלים שעברו ניתוח בריאטרי (מסוג טבעת מתכווננת) לא מצא כל קשר בין רמת המוכנות שלהם לבין אחוז הפחתה ב-BMI (מדד מסת גוף) כעבור שנתיים.

לבסוף, סקירת קוקריין [73] של 5 מחקרים מבוקרים שכללו כ-4000 אנשים, ואשר בהם חילקו את המשתתפים באקראי לקבוצה שבה התחשבו בשלב המוכנות שלהם ולקבוצה שבה לא התחשבו בכך, לא מצאה הבדל משמעותי בתוצאות שתי הקבוצות.

מיתוס 3: ירידה הדרגתית במשקל תשמור על התוצאות לטווח ארוך יותר מאשר ירידה מהירה

תוצאות של מחקרים תצפיתיים רבים מראות כי ההפך הוא הנכון – נמצא מתאם בין ירידה ראשונית מהירה יותר במשקל לבין הצלחה לשמור על משקל מופחת לטווח ארוך [14-17]. אך מחקרים אלה בוחנים רק מתאם, כלומר קשר בין הגורמים. יתכן למשל כי נחישות היא הגורם שמביא הן לירידה מהירה יותר בתחילת ההרזיה והן להצלחה גבוהה יותר בשמירה על המשקל לאורך זמן.

כדי לבחון סיבתיות יש לחלק את המשתתפים בצורה אקראית לשתי תוכניות הרזיה – איטית ומהירה, ולהשוות את מצבם כעבור תקופה. גם מחקרים כאלה התבצעו, והמגמה הייתה זהה – לירידה ראשונית מהירה יותר במשקל הייתה השפעה ארוכת טווח מיטיבה [19-20].

נכון להיום, הראיות אינן תומכות במיתוס שירידה הדרגתית משפרת את התוצאות בטווח הרחוק [21].

מיתוס 4: שיעורי חינוך גופני כפי שהם מועברים כעת משחקים תפקיד חשוב במניעת השמנה בקרב ילדים

העובדה שפעילות גופנית בצורה ובמינון הנכונים מועילה לבריאות הילדים אינה מה שעומד כאן על הפרק, אלא השאלה האם שיעורי חינוך גופני בבתי הספר במתכונתם הנוכחית תורמים באופן ממשי לצמצום בעיית ההשמנה. [יש לזכור כי הסקירה בודקת את מצב הדברים בארה"ב.]

אפשר לחלק את מחקרי ההתערבות המבוקרים שנערכו בתחום לשני סוגים: במחקרים מהסוג הראשון בדקו השפעה של תגבור כמות השיעורים על מידת ההשמנה ומדד ה-BMI, ובסוג השני נבדקה השפעה של שינוי האינטנסיביות של הפעילות הגופנית שנכללה בשיעורים.

שינוי מספר השיעורים הניב שיפור צנוע בעליית מדד ה-BMI לאורך זמן [102-104] אך הממצאים לא היו עקביים עבור מגדרים שונים וקבוצות גיל. מתוך 10 המחקרים שבמהלכם הגבירו את עוצמת הפעילות הגופנית, שניים הראו שינויים קלים לטובה במדד ה-BMI [105-106] אך השאר לא מצאו שיפור מובהק [81,107-113]. סקירות ומטא-אנליזות הגיעו למסקנה כי תגבור הפעילות באופן שנעשה אינו מביא לשיפור במדדי ההשמנה [114-116].

ספורט-1

מיתוס 5: הנקה מפחיתה את הסיכוי של הילד לפתח השמנה

תינוקות שניזונים רק מחלב אם שוקלים פחות וגדלים לאט יותר בשנה הראשונה לחייהם, בהשוואה לאלה שניזונים מפורמולה [127-130]. אך הקשר הולך ופוחת אחרי גיל שנה [129,131-139]. השאלה שעל הפרק היא האם קיימת השפעה של הנקה על השמנה בהמשך החיים.

שלוש סקירות שיטתיות [142-144] שכללו 54 מחקרים הגיעו למסקנה כי הנקה אכן מקושרת לסיכון של השמנה.

יחד עם זאת, קיימות סיבות טובות לפקפק בקשר סיבתי, ואף בכלל בקיומו של קשר. ראשית, מטא-אנליזות אחרות של מחקרים שנעשו על בוגרים לא חשפו קשר מובהק בין מידת השמנתם לבין אם ינקו או לא [147,148]. שנית, התגלתה מידה רבה של פרסום סלקטיבי בתחום, כלומר, מחקרים שלא מצאו קשר בין הנקה להשמנה נטו יותר שלא להתפרסם.

מעבר לכך, גם אם היה נמצא קשר, אין הדבר מעיד בהכרח על סיבתיות. יתכן מאוד שקיימים גורמים מתווכחים שלא נוקו מהמחקרים. כדי לבדוק סיבתיות ולא רק מתאם, יש לבצע מחקרים שבהם מקצים תינוקות באופן אקראי לשתי קבוצות – באחת יזכו להנקה, ובשנייה לא. אין מחקרים כאלה בנמצא, מסיבות מעשיות ואתיות מובנות.

הדבר הקרוב ביותר לכך שנעשה הוא הקצאה אקראית של חלק מהאימהות להשתתף בתוכנית לעידוד הנקה, לעומת קבוצת בקרה שלא קיבלה עידוד כזה. בניסוי מסוג זה [151] השתתפו למעלה מ-17,000 תינוקות ונערך עליהם מעקב לאורך שנים. התוצאות: גם לאחר 6.5 שנים [152] וגם לאחר 11.5 שנים [138] לא התגלו כל הבדלים במדדי השמנה בין ילדי שתי הקבוצות.

לסיכום, העדויות האמפיריות שתומכות בהשפעת הנקה על השמנה הן חלשות במקרה הטוב. מחקרי ההתערבות מצביעים על חוסר קשר סיבתי בין שני הגורמים, לפחות בנסיבות רגילות.

מיתוס 6: שקילה יומיומית מפריעה לירידה במשקל

ידוע כי משקל הגוף מתנדנד באופן לא מבוטל במהלך היממה, כתלות בכמות הנוזלים והמוצקים שנמצאים בו ברגע מסוים. מכאן כנראה מגיעה ההנחה כי אדם שמנסה לרדת במשקל, עדיף לו שלא יבדוק את משקלו ברמה יומית, שמא ימדוד ברגע שיא ויאבד מוטיבציה.

מחקרים רבים שבדקו את השפעתו של מעקב יומיומי אחר המשקל כתוספת לתוכניות התנהגותיות להרזיה לא מצאו תועלת בכך [160-163] ובכמה מקרים הדבר נמצא אפילו כפוגע בקצב הירידה במשקל [164].

לעומת זאת, מחקרים אשר בדקו את השפעת המעקב היומיומי כשלעצמו, ללא כל טיפול התנהגותי אחר, מצאו אותו ככלי יעיל ביותר לעידוד ירידה במשקל [165-167]. אנשים שניהלו רישום יומיומי של משקלם היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לרדת במשקל או לשמור על משקלם לאורך זמן [168-174].

מיתוס 7: מגפת ההשמנה אינה קשורה לגנטיקה

למרות שהגורמים המדויקים להתפשטות 'מגפת ההשמנה' מאז תחילת שנות השבעים אינם ידועים, ההסברים הקיימים מתמקדים בגורמים חברתיים שמובילים לצריכה מוגברת של קלוריות או לירידה בפעילות הגופנית. השפעות גנטיות נדחו על הסף בעיקר בגלל השינוי המהיר בשיעורי ההשמנה – כמה עשרות שנים – פרק זמן שנחשב קצר מדי מכדי להיות מוסבר בצורה גנטית.

ההנחה שעומדת ביסוד האמונה כי מרכיב גנטי אינו הסבר אפשרי לעלייה בהשמנה, היא שבחירת בן זוג ומספר הילדים שנולדים אינם קשורים למדד ה-BMI. אך כמות הולכת וגדלה של ראיות מצביעה על כך שהנחות אלה אינן תקפות: נמצא כי בחירת בן הזוג אינה אקראית – אנשים נוטים לבחור בני זוג שדומים להם, גם במדד ה-BMI; בנוסף, נשים וזוגות בעלי ערך BMI גבוה מהממוצע נוטים ללדת יותר ילדים [183,185-193]. מודלים חישוביים הראו כי קיימת תרומה גנטית קטנה אך משמעותית לעליה במגפת ההשמנה בארה"ב [187].

תחום מחקר נוסף שזוכה לתנופה בימים אלו הוא חקר השפעת גורמים סביבתיים על ביטוי גנים (אפיגנטיקה) [194]. יתכן מאוד שיתגלו דרכים נוספות שבהן הגנטיקה תורמת למגפת ההשמנה.

* קרדיט לצילומים – בתי איילה.

רוצים לקבל מייל כשהרשומה הבאה מתפרסמת? הירשמו בתחתית הטור משמאל (תמיד אפשר לבטל).

השמנה והרזיה – השערות לא מבוססות

השמנה והרזיה – השערות לא מבוססות

כשליש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל סובלים מעודף משקל. 15% נוספים נמצאים במצב של השמנה או השמנת-יתר. כשישית מהעומדים להתגייס לצה"ל סובלים ממשקל עודף או השמנת יתר (הנתונים מהעשור הקודם).
שיעור ההשמנה והשמנת היתר בישראל גדול פי ארבעה מזה שביפן ובקוראה, קטן בכמחצית מזה שבארה״ב (34%) ודומה לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD.

דעות ואמונות רבות סובבות סביב נושא ההשמנה וההרזיה. חלקן מגובות במחקרים, חלקן אינן מגובות מספיק וחלקן הופרכו ע"י מחקרים מבוקרים. אימוץ אמונות שאינן נתמכות מחקרית ע"י הציבור הרחב, התקשורת, גופים ממשלתיים ואפילו אנשי אקדמיה, עלול להביא לקביעת מדיניות לא יעילה, מתן המלצות לא אחראיות והקצאת משאבים חסרת תועלת.

לפני כמה חודשים התפרסמה סקירה מקיפה שערכו 24 חוקרים*. מאמר קודם של חלק מהמחברים בנושא פורסם בתחילת 2013 בכתב העת הנחשב ביותר ברפואה: New England Journal of Medicine. בסקירה מנופצים מיתוסים מקובלים בתחום, וכן מוצגות אמונות רווחות שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך התמיכה הראייתית בהן נכון להיום אינה איתנה דיה כדי להצדיקן.

* הסקירה התפרסמה רק אלקטרונית וטרם נדפסה (published ahead of print). אפשר לקרוא אותה כאן.

במהלך העבודה על הפוסט נתקלתי בכמה כתבות בעברית שהביאו את תמצית המאמר הקודם שפרסמו החוקרים בנושא, אך כולן עשו זאת באופן לקוני וללא כל הפניה למקורות. מסיבה זאת ראיתי טעם להביא גרסה מלאה ומגובה יותר של הדברים.

* דיסקליימר: אינני מומחה בתחום התזונה, ולכן לא אוכל להיכנס לדיונים מעמיקים בנושא. אני רק מביא את תקציר ממצאי המחקרים, בעברית.

מעבר לעניין שבממצאים עצמם, הפוסט הזה מדגים שוב כמה נקודות עקרוניות:

–  לא כל מה שנשמע "הגיוני" באופן אינטואיטיבי, הוא בהכרח נכון.

–  קל מאוד לקפוץ למסקנות פזיזות ושגויות על סמך ראייה חלקית של התמונה, ו/או ללא בקרה נאותה.

–  קשה מאוד להראות שגורם מסוים הוא סיבה של גורם אחר, ולא רק מקושר אליו בדרך עקיפה כלשהי.

–  קשה מאוד לדעת משהו באופן וודאי, במיוחד בתחום התזונה…

ברשומה הראשונה מבין שתיים נסקור השערות רווחות בתחום שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך התמיכה בהן עדיין לוקה בחסר.

השערה 1: ארוחות בוקר סדירות מגינות בפני השמנה

ארוחת בוקר"ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביום", "אכול בבוקר כמו מלך, בצהריים כמו נסיך ובערב כמו עני" ושאר סיסמאות נפוצות מהללות את ארוחת הבוקר כהרגל מונע השמנה.

ההיגיון שעומד בבסיס ההשערה הזאת הוא שתחושת השובע בתחילת היום תפחית את צריכה האוכל בהמשכו. מחקרים תצפיתיים רבים הראו קשר בין אכילת ארוחת בוקר לבין מדד BMI (מדד מסת גוף) נמוך יותר [243]. במחקרים בהם היה מעקב במשך היום אחרי תחושת רעב סובייקטיבית ורמות ההורמונים שמקושרים לרעב, נמצאו הבדלים ברורים בין אלה שאכלו ארוחת בוקר לבין אלה שפסחו עליה [244,245]. יתרה מזאת, שני מחקרים שבהם חולקו הנבדקים לכאלה שצרכו את רוב הקלוריות היומיות במהלך הבוקר, ולכאלה שצרכו את רוב הקלוריות בערב, הראו שיפור בהרזיה בקרב הנבדקים שצרכו את רוב הקלוריות בבוקר [246,247]. יחד עם זאת, מחקרים אלה לא בדקו באופן ספציפי את השפעת ארוחת הבוקר לבדה.

קיימות עדויות לכך שפסיחה על ארוחת הבוקר מלווה בפיצוי חלקי במהלך הארוחות בהמשך היום [244,245,248] למרות שהדבר לא מעיד בהכרח על עליה בצריכת האנרגיה הכוללת [245,249], ובכמה מקרים הקשר שנמצא היה אפילו הפוך – ירידה בצריכה האנרגטית הכוללת [248,250,251]. מחקר אחר מצא שהגדלת כמות הקלוריות שנצרכת בארוחת הבוקר מקושרת לצריכה קלורית כוללת גבוהה יותר דווקא [252].

במחקר מבוקר אחד חולקו כ-800 תלמידי בי"ס באקראי לשתי קבוצות – אוכלי ארוחת בוקר וכאלה שלא אכלו. בתום שנת הלימודים קבוצת האוכלים עלתה במשקל יותר [253]. במחקר מבוקר אחר על נשים שמנות, אלה שהיו רגילות לאכול ארוחות בוקר בקביעות איבדו יותר משקל כשהפסיקו לאכול ארוחות בוקר, בעוד שאלה שלא נהגו לאכול ארוחות בוקר איבדו יותר משקל כאשר התחילו לאכול [254].

לסיכום, למרות שמחקרים תצפיתיים רבים מצביעים על קשר בין צריכת ארוחת בוקר בצורה מסודרת לבין מדד מסת גוף נמוך יותר, העדויות הקיימות מתוך מחקרים מבוקרים אינן מספיקות כדי לבסס את הטענה כי פסיחה על ארוחת בוקר כשלעצמה גורמת השמנה.

השערה 2: אכילה בשעות ערב מאוחרות גורמת להשמנה

יש הממליצים לא לאכול אחרי שעה מסוימת. אחרים מדברים על המנעות מאכילה מספר מסוים של שעות לפני השינה.

מחקרים אחדים הראו קשר בין שעת אכילה לבין מידת השמנה. כך למשל, פועלים שעבדו במשמרות מאוחרות ואכלו את הארוחה האחרונה ביום בשעה מאוחרת יותר בהשוואה לעובדי משמרות קודמות דיווחו על עליה במשקל מאז התחילו את עבודתם [265]. נמצא כי אנשים שסבלו מהשמנת יתר בהמשך חייהם נטו לאכול יותר בלילה [266]. אנשים שנאמר להם לאכול יותר בארוחת ערב איבדו פחות משקל מאשר אלה שהתבקשו לאכול יותר בארוחת בוקר, למרות שנאמר לחברי שתי הקבוצות כי עליהם לצרוך אותה כמות קלוריות במהלך היום [247].

ברוב המחקרים מהסוג הזה לא נוקו משתנים שעלולים לתווך בין שעת האכילה לבין ההשמנה.

מחקרים מבוקרים שבהם נעשתה התערבות מכוונת בדיאטה היומית של הנבדקים הגיעו לתוצאות מעורבות [271-273,246,247].

לסיכום, נכון להיום אין תמיכה מחקרית ברורה בכך שצריכת קלוריות בשעות הערב המאוחרות גורמת להשמנה. הכוונה כמובן להשפעת אכילה בשעה מאוחרת במקום בשעה מוקדמת יותר, לא בנוסף – שהרי אז הטענה טריוויאלית.

השערה 3: אכילת פירות וירקות תתרום לירידה במשקל, גם ללא שינויים מכוונים אחרים בדיאטה או בהתנהגות

מספר מחקרים הראו שהחלפה של מרכיבי תזונה עתירי אנרגיה בפירות וירקות מקושרת עם הפחתת הצריכה הקלורית היומית [282,283].

פירות וירקותב-2004, שתי סקירות מקיפות העריכו את העדויות הן ממחקרי התערבות והן ממחקרים אפידמיולוגים לגבי הקשר בין צריכת פירות וירקות לבין משקל [282,285]. שתי הסקירות הסיקו כי מחקרים מעטים תוכננו באופן ספציפי לבדוק את הקשר הזה, ואלה שכן עשו זאת שונים זה מזה בשיטת המחקר ומספקים תוצאות לא עקביות. סקירה משנת 2014 מצאה שאפילו העדויות לגבי קשר בין צריכת ירקות לבין איבוד משקל אינן חד משמעיות [286].

לסיכום, קיימים מחקרים מבוקרים מעטים שבדקו את משקל הגוף כתלות אך ורק בהגברת צריכת פירות וירקות, ללא שינויים אחרים בתזונה. המחקר הטוב ביותר בנושא לא מצא השפעה מובהקת [292].

נראה שצריכה מוגברת של פירות וירקות מועילה להפחתה במשקל רק כשהיא מחליפה צריכת מרכיבים עתירי קלוריות.

השערה 4: תנודות גדולות במשקל (יו-יו) לאורך השנים מעלה את הסיכוי למחלות ולתמותה

יויומסתובבות טענות כי עליה וירידה לסירוגין במשקל מעלה את הסיכון למחלות לב, התקף לב, שבץ ועוד.

בעוד שמעטים יחלקו על כך שיש קשר בין עודף משקל, ובמיוחד השמנת יתר, לבין מחלות ותמותה, נמצאו קשרים גם בין משקל-חסר ואיבוד משקל קיצוני לבין תמותה. כשמשווים אנשים שמשקלם יציב לכאלה שאיבדו או הוסיפו משקל, לבעלי המשקל היציב יש סיכון מופחת למחלות כרוניות [306]. מכל זאת ניתן לשער שאלה שמאבדים משקל ולאחר מכן מחזירים אותו חזרה יסבלו משילוב הסיכונים, ומצבם יהיה גרוע מאשר אם לא היו מבצעים את התנודה הזאת.

אולם נכון להיום אין תמיכה מחקרית עקבית בהשערה זאת. לפיכך, למרות ששמירה על משקל לאחר ירידה מוצלחת היא עדיין אחד האתגרים הגדולים בתחום, הראיות הקיימות אינן מספיקות כדי להניא אנשים מניסיונות חוזרים לרדת במשקל, בהתחשב בנזקים הבריאותיים הברורים של משקל יתר.

השערה 5: נשנושים בין הארוחות תורמים לעליה במשקל ולהשמנה

נישנושיםחקר השפעת הנשנושים על השמנה אינו פשוט, וזאת בגלל ריבוי ההגדרות לגבי מה זה נשנוש, מבחינה איכותית וכמותית. אחת הסקירות הגדירה נשנוש כ"מקרי אכילה בלתי מסודרת בנפרד משלוש הארוחות הסטנדרטיות" [337].

האם נשנושים אכן תורמים לעליה במשקל, או שמא אנשים מפצים על כך באופן טבעי במהלך הארוחות העיקריות?

מחקרים פרוספקטיביים הניבו תוצאות לא אחידות [339-343].

במחקרי התערבות מבוקרים לא נמצא הבדל בין אלה שהתבקשו לנשנש לאלו שהתבקשו שלא לנשנש בין הארוחות, בכל הקשור למשקל, שינוי במשקל, BMI, אחוז שומן, היקף מותניים או יחס היקף מותניים-ירכיים [271,292,330,344-346,347-349].

השערה 6: הקטנת גודל המנות מקטינה את צריכת האוכל באופן לא מודע, גם כשתוספת אוכל אפשרית

גודל מנותקיימות ראיות רבות לכך שהגשת אוכל במנות קטנות יותר מפחיתה באופן משמעותי את הכמות הנצרכת [410-414]. מחקרים מצאו כי מנות קטנות במסעדה [415] או כמויות קטנות יותר של מזון ארוז [416] מפחיתות את הכמות הנצרכת מבלי לפגוע בהנאה. סקירה עדכנית של 67 מחקרים מעריכה שאפשר להקטין ב-22% את כמות המזון הנצרכת על ידי הקטנה בחצי של הכמות המוגשת בכל מנה, וזאת מבלי להגביל את הכמות הכללית [419].

אחת מהסיבות ש"טריק" זה עובד היא שהוא נעשה ללא ידיעת הסועדים [409]. בכמה מהמחקרים שהגיעו לתוצאות המרשימות ביותר הקטינו החוקרים את גודל הצלחות, ובכך יצרו אשליה שעדיין מוגשת מנה מלאה [427,428].

הסתייגות אחת ממחקרים אלה היא שבחיים האמיתיים, בניגוד לתנאי ניסוי, אנשים כנראה יהיו מודעים לכך שמוגשות להן מנות קטנות יותר, והם עלולים לפצות על כך באכילות מנה נוספת, או בצריכת כמות גדולה יותר של אוכל בארוחה הבאה. רק בשני מחקרים נבדק אלמנט הפיצוי לאורך זמן, לתקופת מעקב של כ-10 ימים בלבד [406,421] וגם בהם לא נבדקה רמת הוצאת האנרגיה או המשקל [422].
המגבלה העיקרית של המחקרים הללו היא שהם בחנו רק מרכיב אחד במאזן האנרגטי – צריכת אוכל, ולפרקי זמן קצרים מאוד – בדרך כלל יום אחד או פחות. ללא מחקרי התערבות מקיפים הרבה יותר, קשה לקבוע אם תופעת "גודל המנות" רלוונטית לחיים האמיתיים.

השערה 7: שתייה מוגברת של מים תפחית אכילה, ללא צורך במאמץ מכוון נוסף

שתיה מופרזתהאמונות בתחום מדברות על כך שמים ממלאים את הקיבה, תופסים את מקום האוכל ומשדרים תחושת שובע למוח. השערה אחרת היא ששתיית מים מוגברת מקטינה את צריכת המשקאות הממותקים ובכך מביאה לירידה בצריכת הקלוריות הכוללת.

המחקרים אינם תומכים בהשערה זאת באופן ברור.

בקרב ילדים, רוב הטענות לגבי התועלת שבשתיית מים מבוססות על מחקרים שבדקו את השפעת הגברת שתיית המים על ירידה בצריכת משקאות ממותקים. למרות ששתיית יותר משקאות ממותקים מקושרת לעליה בכמות האנרגיה הנצרכת, רק לעתים נדירות נמצא קשר ל-BMI. יתרה מזאת, למרות שמחקרים מדגימים שהתערבויות כמו הוספת ברזיות וחלוקת בקבוקי מים מגבירה את צריכת המים, לא נצפו השפעות על המשקל [460].

צריכה מוגברת של מים לפני או במהלך הארוחה לא נמצאה כמשפיעה על מדדי הרעב או על כמות המזון הנצרכת עבור נבדקים צעירים יחסית, מתחת לגיל 50 [451-454]. מחקר נוסף, שבו השוו את כמות האוכל שהנבדקים אוכלים בארוחת הצהריים אחרי ששתו / לא שתו חצי ליטר מים, לא מצא הבדל עבור הצעירים (גילאים 21-35), אבל כן נרשמה ירידה בצריכת האוכל בשכבת המבוגרים (גילאים 60-80) [455]. תוצאות חיוביות דומות התקבלו לגבי ארוחת בוקר בקרב אנשים שמנים בני 55-75 [456]: קצב ירידת המשקל במהלך 12 שבועות המחקר היה גבוה יותר בקרב אלה ששתו מים לפני הארוחה והם איבדו גם יותר מסת שומן, אולם לא נרשמו הבדלים משמעותיים בכל הקשור להקטנה של אחוז השומן, BMI או היקף המותניים [462]. קבוצת "שותי המים" התבקשה להמשיך בכך למשך שנה נוספת, ונמצא כי הם הצליחו יותר בשמירה על המשקל בהשוואה לאלה שלא שתו מים [463]. הנתונים מ-42 אנשים מבוגרים אלה הם העדות המבוקרת היחידה לגבי ההשפעה של שתיית מים על ירידה במשקל הגוף.

יתכן גם שעצם האמונה בכך ששתיית מים מפחיתה את הרעב היא שגורמת לאפקטים הנצפים, בחזקת אפקט פלצבו, אבל אין עדיין מחקרים שבדקו השערה זו.

*

ברשומה הבאה נסקור מיתוסים בתחום ההשמנה/הרזיה, כלומר אמונות שהופרכו ע"י מחקרים, או שכמות גדולה של מחקרים לא מצאה להם תמיכה כלשהי.

רוצים לקבל מייל כשהרשומה הבאה מתפרסמת? הירשמו בתחתית הטור משמאל (תמיד אפשר לבטל).

קרדיט לכל הצילומים – בתי איילה.

אבחון אישיות בשיטת ברנום

אבחון אישיות בשיטת ברנום

שיטת ברנום היא שיטת אבחון אישיות ייחודית שזכתה להצלחה גדולה ברחבי העולם ומגיעה כעת לישראל. השיטה משלבת מספר טכניקות קיימות. יתרונה הוא בפשטות ובדיוק שהיא משיגה.

ענו על 3 שאלות בלבד, ותקבלו ניתוח אישיות במקום!

מי שעדיין לא ניסה את האבחון הזה, מוזמן להשתתף בו כעת כאן – מומלץ! (שתי דקות וסיימתם).
שימו לב למלא גם את חוות דעתכם (הכנה) על תיאור האישיות שקיבלתם ולשגר את תגובתכם.

אל תמשיכו לקרוא לפני שניסיתם את השיטה.


ברנום-2

*

*

*

*

ספויילר:

*

*

את השאלון הזה אני יצרתי, ותיאור האישיות שמקבלים בו אינו קשור בשום צורה לבחירות – כולם מקבלים את אותו הטקסט בדיוק!

התיאור מורכב ממשפטים מהסוג שהפסיכולוג ברטרם פורר השתמש בהם במחקר הקלאסי שלו משנת 1949. מטרת הניסוי היא להדגים את הנטייה של אנשים להתרשם שטקסט כללי שנכון לגבי כל אדם כמעט, מתאים להם באופן מיוחד. כמובן שיש לדאוג שהאדם יאמין כי הדברים הכלליים נאמרו על בסיס נתונים יחודיים לו, כמו תאריך לידתו, קלפי הטארוט שפתח, מערך הכוכבים בעת לידתו או שאלון אישיותי שמילא קודם לכן.
פורר נתן לכל אחד מהסטודנטים שלו טקסט דומה לזה שאתם קיבלתם, והסטודנטים התבקשו לדרג באיזו מידה הטקסט מתאר נכון את אישיותם בסקלה שבין 0 (גרוע) ל-5 (מעולה). הציון הממוצע היה 4.26 ומבוכת הסטודנטים הייתה רבה כשגילו שכולם קיבלו את אותו הטקסט. רוב המשפטים בטקסט של פורר נלקחו מהורוסקופים.

מאז חזרו על הניסוי שוב ושוב, והתוצאות שמתקבלות תמיד דומות.

לאחרונה החלטתי לבדוק את הנושא בעצמי, בקרב הקהל הישראלי. ככל הידוע לי, מדובר בניסוי פורר בהיקף הגדול ביותר שבוצע עד כה בעולם. אם מישהו יודע על ניסוי כזה בהיקף גדול יותר – אנא עדכנו אותי.

קרוב ל-1500 איש השתתפו בגרסה הראשונה של השאלון שהפצתי בפייסבוק. התוצאות היו כמצופה – רוב האנשים חשבו שתיאור האישיות מתאים להם, פחות או יותר.

הפקתי לקחים ויצרתי גרסה שניה ומשופרת של האבחון:

  • הקטנתי את מספר השאלות מ-6 ל-3 (ממילא אני לא מתייחס לתשובות).
  • ליטשתי את הטקסט של תיאור האישיות בעזרתו של יואב מורן.
  • שדרגתי את הצד הגרפי: כל האיורים והצילומים בגרסה העדכנית הם שלי, מה שהביא לשאלון צבעוני ואטרקטיבי יותר, וחסך בעיות של זכויות יוצרים.

פניתי לגל מור מ"חורים ברשת", הוא התלהב מהגימיק ופרסם את זה אצלו באתר. במשך יומיים-שלושה הפוסט הוביל ברשימת הנצפים ביותר עם קרוב ל-12,000 כניסות. למעלה מ-4000 איש השתתפו בניסוי עד תומו – היענות מרשימה בהחלט.

כיצד התרשמו המשתתפים מדיוק האבחון?

עדכון: הנה התוצאות נכון לאוגוסט 2016 (למעלה מ-7000 משתתפים):

אבחון ברנוםהמספרים היבשים לא חושפים את תגובות האנשים. מעניין עד כמה התרשמו המשתתפים מההתאמה, מה הרגישו אלה שסמנו "ממש אני!" ועד כמה הופתעו כשהבינו שתיאור האישיות שקיבלו אינו קשור כלל למה שבחרו.

אתם מוזמנים לשתף את הסקר בקרב מכריכם (כמובן מבלי לעורר חשד מיוחד), ולעקוב אחר גרף התוצאות המתעדכן באופן אוטומטי. משהו כמו "מדהים – חייבים לנסות!" עובד בדרך כלל 🙂

*

ואם כבר שאלנו אלפי אנשים איזה נוף היו מעדיפים לראות מחלונם, איזה איור מתאר אותם בצורה הטובה ביותר ומה התמונה שהכי נוגעת בהם כשהם חושבים על העתיד, למה שלא נציץ בתוצאות?

לנוחיותכם, הקפתי בעיגולים ירוקים את התמונות שזכו לרוב ברור, ובעיגולים אדומים את אלה שהיו הכי פחות פופולריות.

ברנום-בחירות-בתמונות

את הפרשנויות אני משאיר לכם 🙂

כאן תוכלו לראות את הפרטים:

ברנום-בחירות

*

את אפקט פורר פגשנו בעבר בבלוג, ברשומה השנייה בסדרה על האסטרולוגיה.

הנה שתי הדגמות טלוויזיוניות של האפקט. תחילה הגרסה של דרן בראון, ואז המהדורה העברית של נמרוד הראל:

הניסוי של פורר מוזכר גם בספרי "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", בפרק על האסטרולוגיה. בהחלט אשקול להוסיף את תוצאות הניסוי שערכתי למהדורה עתידית של הספר.

את הספר ניתן להשיג כעת בחנויות הספרים בכל רחבי הארץ, או להזמינו ישירות ממני, במחיר מוזל. פרטים על הספר, סקירות והמלצות וכן אפשרות הזמנה דרך האינטרנט תוכלו למצוא בעמוד הספר.

עטיפה מלאה

פסיכואנליזה במבחן – II

פסיכואנליזה במבחן – II

אייל פוזניאקלאחר שהכשרנו את הקרקע ברשומה הקודמת, וביררנו מהי פסיכואנליזה ומה הפערים בינה לבין הגישה האמפירית בפסיכולוגיה, הגיע הזמן לקפוץ למים הקרים ולנסות לברר: האם הטיפול הפסיכודינאמי יעיל?

רשומה נוספת מאת איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית.

 

ספקנות מדעית מציבה עיקרון לפיו יש לבחון טענות לידע על בסיס החשיבה והשיטה המדעית. ניתן להתייחס ל'ספקנים' כקהילה המתארגנת סביב עיקרון מנחה זה, או כתנועה חברתית בעלת מטרות. תחומי העניין הנפוצים בהם עוסקת הספקנות הם מגוונים: הנגשת מדע לקהל הרחב, התמודדות עם טענות לגבי תופעות על טבעיות, בחינה של תיאוריות קונספירציה שונות, הגנה על תיאוריות מדעיות מבוססות היטב כגון אבולוציה הסופגות אש בשל התנגשותן עם טענות מבוססות דת לידע, וכן הלאה. אישית, הנושא של רפואה מבוססת ראיות חשוב בעיני במיוחד. בעוד השיח הספקני בתחום הרפואה עצמה הוא מפותח למדי, הנושא של טיפול נפשי – טיפול פסיכולוגי – לא זוכה להתייחסות דומה.

בשנת 2012 הייתי במהלך התואר השני שלי בפסיכולוגיה קלינית. באותה שנה אבא שלי הזמין אותי ואת אחי לערב הרצאות משותף של רן לוי וצוות ספק סביר, וכך נחשפתי לראשונה לקונספט של ספקנות מדעית כעיקרון מוסכם המנחה שיח. ככל שהפכתי מעורב יותר בשיחות בקהילה הספקנית נחשפתי לכך שברוב המקרים, אנשים שאינם מיודעים בנושא מניחים שטיפול פסיכולוגי ככלל אינו מבוסס ראיות. אנשים המעורים קצת יותר בנושא נוטים להחזיק בדעה הרווחת, לפיה טיפול קוגניטיבי התנהגותי הינו מבוסס ראיות, ואילו הטיפול הפסיכודינאמי הוא "קשקוש". דעה זו רווחת לא רק 'בציבור הרחב', אלא גם בקרב אנשי מקצוע רבים.

היות ובמהלך לימודיי וגם בעת כתיבת הפוסט הנוכחי אני עוסק רבות בטיפול דינאמי, העמדה הזו מעוררת תחושה של חריגוּת בנוף – מצד אחד אני רואה את עצמי כאדם השואף לפרקטיקה מבוססת ראיות. מצד שני, אני מקדיש חלק נכבד מחיי המקצועיים לתחום הנחשב בעיני רבים לקשקוש לא מבוסס ואף שרלטנות. זהו דיסוננס לא קטן.

כדי לנסות להתמודד עם הדיסוננס הזה, בחרתי לכתוב פוסט שמטרתו לבחון את הראיות ליעילותו של הטיפול הפסיכודינאמי: עד כמה הוא יעיל בהשוואה לחוסר טיפול, ועד כמה הוא יעיל כשמשווים אותו לשיטות טיפול נפוצות אחרות, ובהן הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT). בחרתי להתמקד בהשוואה ל-CBT, היות שזו גישה טיפולית שנחקרה באופן מקיף והיא מבוססת מחקרית בצורה טובה. הטיפול הפסיכודינאמי והטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מהווים את שתי הגישות המוכרות והנפוצות ביותר בישראל ובמדינות רבות נוספות.

CBT-Psy

מהו טיפול פסיכודינאמי

במקור, המושג 'פסיכודינאמי' שימש ככל הנראה כמילה נרדפת לפסיכואנליזה בכנסים רפואיים לאחר מלחמת העולם השנייה. גם לצורך הפוסט הנוכחי לא נבדיל בין טיפול 'פסיכואנליטי' ו-'פסיכודינאמי' ונתייחס אליהם כמקשה אחת, וזאת משום שלמרות שיש הבדל בין הטיפולים הם חולקים את אותם עקרונות תיאורטיים וטיפוליים.

אחת הדרכים להגדיר טיפול פסיכודינאמי היא על בסיס תיאורטי. למשל, יאלום הציע הגדרה לפיה טיפול פסיכודינאמי הוא כל טיפול המתבסס על המודל של הכוחות הלא מודעים שעומדים בבסיסה של הפעולה המנטאלית; מקוויליאמס הגדירה זאת ככל שיטה שהתפתחה מהרעיונות של פרויד וממשיכי דרכו. היא תיארה את המשותף לכל הגישות האלה מהבחינה התיאורטית: המרכיב הבסיסי בהן הוא התובנה כי ככל שתגדל הכנות העצמית בהכרת המניעים הלא מודעים, כך יגדל הסיכוי לחיים מלאים יותר.

דרך נוספת לנסות להגדיר טיפול פסיכודינאמי היא להגדיר את המאפיינים המייחדים שיטת טיפול זו מאחרות. לשם כך, חוקרים השוו פרוטוקולים של טיפול פסיכודינאמי וטיפול קוגניטיבי התנהגותי ששימשו למחקר. נמצא שהמאפיינים המייחדים את הטיפול הדינאמי היו:

  1. התמקדות רבה יותר ברגש ובאופן בו המטופל מבטא את רגשותיו. נמצא שטיפול פסיכודינאמי מקדם את ביטוי הרגש של המטופל, בעוד טיפול CBT מקדם שליטה או הפחתה של הרגש שמראה המטופל.
  2. בחינה של הדרכים בהן המטופל מנסה להימנע מנושאי שיחה מסוימים, ובחינה של התנהגותו של המטופל אשר פוגעות בהתקדמות הטיפול (כלומר, התייחסות ישירה בטיפול להתנגדות).
  3. זיהוי דפוסים בפעולותיו, רגשותיו, חוויותיו ויחסיו הבינאישיים של המטופל.
  4. שימת דגש על חשיבות חוויות עבר.
  5. שימת דגש על חוויות בינאישיות של המטופל.
  6. שימת דגש על הקשר עם המטפל.
  7. בחינה של משאלותיו, חלומותיו והפנטזיות של המטופל.

אין הכוונה שמאפיינים אלה קיימים רק בטיפול פסיכודינאמי, אלא שנעשה בהם שימוש רב יותר בשיטה זו.

בטרם נעסוק בשאלה המרכזית של הפוסט, ראוי לשאול:

עד כמה יעילה פסיכותרפיה (טיפול נפשי) באופן כללי?

השאלה כיצד בוחנים יעילות של פסיכותרפיה היא שאלה מורכבת. במודל הרפואי, שיפור מוגדר באופן ברור כהפחתה של סימפטומים או ריפוי של מחלה. בפסיכותרפיה המצב מורכב יותר. למשל, אנשים רבים מגיעים לטיפול בשל בעיות שאינן נופלות במובהק להגדרה של הפרעה כזו או אחרת. בנוסף, ישנם סוגי טיפול כגון טיפול פסיכודינאמי, או אקזיסטנציאליסטי, השואפים לגעת גם בנושאים החורגים מהפחתה סימפטומטית, כגון מציאת משמעות בחיים או חוויה ברורה של זהות. כדי לשמור על קו ברור בפוסט הנוכחי ויתרתי על חלק משמעותי זה בטיפול, והתמקדתי בשאלה עד כמה הטיפול מצליח בהפחתה סימפטומטית של הפרעה נפשית מוגדרת.

גם מבחינה מתודולוגית, ישנם גורמים ההופכים את שיטות המחקר של המודל הרפואי לבעייתיות יותר בתחום בריאות הנפש. למרות קשיים אלה, ובדומה למודל הרפואי, כאשר אנו בוחנים יעילות של טיפול הדרך המקובלת ביותר לעשות זאת היא בהשוואה לקבוצת ביקורת. במחקר  RCT – Randomized Controlled Trial ישנה חלוקה רנדומאלית של משתתפים לקבוצת המחקר ולקבוצת ביקורת. קבוצת המחקר היא זו שעוברת את הטיפול עם הרכיב 'הפעיל'. קבוצת הביקורת היא קבוצת השוואה, שאמורה לעבור פרוצדורה קרובה ככל האפשר לפלסבו, כלומר פרוצדורה המחקה את הפרוצדורה הטיפולית אך ללא הרכיב הפעיל. בפסיכותרפיה, השאלה כיצד צריכה להיראות הפרוצדורה של קבוצת הביקורת אינה פשוטה. ראשית, מבחינה אתית לא תמיד אפשרי למנוע טיפול יעיל גם מחברי קבוצת הביקורת. שנית, קשה לחשוב על פרוצדורה הכוללת מגע עם המערכת הטיפולית, וחסרה כל רכיב פעיל שניתן להעלות על הדעת – לעיתים עצם העובדה שהמטופל יוצא את ביתו ונפגש עם דמות אותה הוא תופס כדמות מיטיבה, יכולה להשפיע על מצבו הנפשי.

בגלל שיקולים אלה ואחרים, ישנן שתי מתודות שכיחות לקבוצת ביקורת. האחת היא קבוצה של 'רשימת המתנה', ובמחקרים אלה בדרך כלל משווים את מצבם של אנשים שעברו טיפול פסיכותרפויתי, לאנשים שבזמן המחקר לא עברו טיפול כלל, אך ידעו שהם ברשימת המתנה לקבלת טיפול שכזה. השנייה היא קבוצת 'טיפול כרגיל' (TAU – Treatment As Usual). מושג זה מתייחס לפרוצדורות שונות במצבים שונים ולרוב כן כולל אקט טיפולי כלשהו (למשל, השוואה לטיפול תרופתי, או טיפול קבוצתי), כשהמטרה היא לבחון האם הטיפול הנחקר יעיל יותר מהטיפול המוצע ברגיל.

מחקר RCT יחיד אינו מספיק כדי לקבוע יעילות. לשם כך יש לראות האם מצליחים החוקרים לשחזר את האפקט של הטיפול במחקרים נוספים, ויש צורך בשיטה לבחון תוצאות של מחקרים רבים יחדיו כדי לגלות האם האפקט הטיפולי באמת קיים ועקבי.

הן בפסיכולוגיה והן ברפואה, הדרך המקובלת ביותר לבחון ידע בתחום היא בעזרת מטא אנליזה. זוהי שיטה לבחון ביחד טווח רחב של מחקרים בעלי מכנה משותף (לצורך העניין, כולם בוחנים יעילות של טיפול נתון) אך שונים זה מזה (למשל, בוחנים את השפעת הטיפול על קבוצות שונות באוכלוסייה). התוצר של מטא אנליזה נקרא "גודל אפקט", והוא מתייחס להפרש בין קבוצות המחקר לבין קבוצות הביקורת במונחים של סטיית תקן. כך למשל, גודל אפקט של 1 משמעותו שעל פני כלל המחקרים הנכללים במטא אנליזה, הנבדק הממוצע בקבוצת המחקר יהיה במצב טוב יותר בסטיית תקן אחת בהשוואה למשתתף הממוצע בקבוצת הביקורת. בפסיכולוגיה וברפואה, גודל אפקט של 0.8 נחשב גבוה, ואילו גודל אפקט של 0.5 נחשב בינוני.

המטא אנליזה הגדולה הראשונה שבחנה יעילות של פסיכותרפיה באופן כללי בוצעה ב-1980. מטא אנליזה זו בחנה 475 מחקרים בנושא, ומצאה גודל אפקט כללי של 0.85. זאת, עבור סוגי טיפול שונים ועבור אבחנות שונות. כלומר, על פני כלל המחקרים שנבחנו, מטופל שעבר פסיכותרפיה היה במצב טוב יותר ב-0.85 סטיית תקן בהשוואה לקבוצת הביקורת. החל מאותו שלב נערכו מטא אנליזות רבות בתחום. אחת מ-1993 כבר סיכמה נתונים של 18 מטא אנליזות קודמות בתחום, ומצאה גודל אפקט כללי ממוצע של 0.75, תוצאה מכובדת מאוד גם כן.

כדי להבין מה משמעות הדבר, נתמקד לרגע במחקרים שבחנו טיפול בדיכאון. מטא אנליזה משנת 1990 שבחנה טיפול בפסיכותרפיה לדיכאון מצאה גודל אפקט של 0.73. מטא אנליזה אחרת בחנה את כל הטיפולים התרופתיים לדיכאון שאישר ארגון התרופות האמריקאי בין 1987-2004, ומצאה גודל אפקט בין 0.31 ל-0.41. השוני המתודולוגי בין המחקרים הוא גדול מכדי שיהיה אפשר להסיק שפסיכותרפיה היא יעילה יותר מטיפול תרופתי על סמך מחקרים אלה, אך התוצאות מספיקות כדי שנבין שפסיכותרפיה ככלל נמצאת במקום טוב.

זו נקודה טובה לעצור ולהדגיש: להבדיל ממגוון הטיפולים הפסאודו מדעיים המוצגים בבלוג הזה, פסיכותרפיה ככלל עומדת כבר עשרות שנים, פעם אחר פעם, במבחן התוצאה; מחקרים מראים שיפור משמעותי במצב המטופלים, עבור אבחנות שונות ועבור סוגי פסיכותרפיה שונים. השיפור הנמצא, באופן כללי, נע בין בינוני-גבוה לגבוה ממש.

טיפול פסיכודינאמי במבחן התוצאה

עובדתית, מבחינה כמותית ישנו פחות מחקר הבוחן יעילות של טיפול פסיכודינאמי בהשוואה למחקר הבוחן טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בחלק הקודם כתבתי מעט על היחסים המורכבים של המחנה הפסיכואנליטי/פסיכודינאמי עם עולם המחקר, וטענתי שלמורכבות הזו יש סיבות פילוסופיות טובות, כמו גם סיבות תרבותיות והיסטוריות טובות פחות.

לתחושתי, הרתיעה התרבותית שיש לחלק מחברי המחנה הדינאמי מפני מחקר יוצרת מצב מיותר של 'ערפל קרב' בכל הקשור למיקום של יעילות הטיפול הפסיכודינאמי בעולם המחקרי. יחד עם זאת, המחקר בתחום בהחלט קיים; בהכנה לכתיבת הפוסט הזה מצאתי 8 מטא אנליזות עדכניות שבחנו יעילות טיפול פסיכודינאמי. מטא אנליזות אלה מוצגות בסדר כרונולוגי בנספח. כולן פורסמו החל מ-2003. רובן כללו סקירה משולבת של מחקריRCT ומחקרי השוואה ללא חלוקה רנדומאלית.

חלק ניכר מהמטא אנליזות שמוצגות בנספח מופיעות בסקירה מומלצת של הפסיכולוג ג'ונתן שדלר. בסקירה, המהווה ככל הנראה את המסמך המקיף ביותר הקיים בנושא, מציג הכותב מסקנה חד משמעית:

בחינה של המחקר הקיים מצביעה באופן ברור על טיפול פסיכודינאמי כיעיל, וככזה שאינו נופל מגישות אחרות הזוכות ללא עוררין להגדרה "מבוססות ראיות". ממצא חשוב נוסף עליו הוא מצביע, הוא מגמה של המשך שיפור במצבם של מטופלים לאחר סיום הטיפול.

סקירה זו הציגה טענה הנוגדת את 'הדעה הרווחת' וכפי שניתן לצפות, זכתה לביקורת חריפה. ההתכתבות בין שדלר, כותב הסקירה, לבין מבקריו, היא קריאה מרתקת ממש המדגימה כיצד נראה ויכוח אקדמי סוער: מבוסס ראיות, אסרטיבי ולעיתים לא מנומס בעליל. אחת הנקודות שתופסות את העין היא שכדי להציג מטא אנליזה הסותרת את טיעוניו של הכותב, היה על מבקריו לחזור לשנת 1991 (!), ואפילו מטא אנליזה זו ספגה ביקורת חריפה במיוחד מצד חוקרים אחרים, שאינם מהמחנה הדינאמי.

מתוך ההתכתבות נותרו כמה נקודות משמעותיות של ביקורת שלהבנתי נותרו ללא מענה:

המטא אנליזות שמוצגות בסקירה נשענות בחלקן על מחקרים בעלי קבוצות מחקר קטנות. עובדה זו מייצרת באופן מלאכותי ניפוח של האפקט הסופי במטא אנליזה, המושפע בין השאר מהטיית הפרסום, ויש יסוד להניח שבפועל האפקט הוא קטן יותר. הטענה לגבי השפעת אפקט הפרסום נכונה עבור טיפול פסיכודינאמי כפי שהיא נכונה עבור CBT ופחות רלוונטית להשוואה ביניהם. הטענה לגבי גודל הקבוצות לא זכתה למענה ישיר ולא ברור אם נושא זה משמעותי יותר במחקר המתייחס לטיפול הדינאמי.

טענה משמעותית נוספת היא שהמטא אנליזות הללו בוחנות יותר מהפרעה ספציפית אחת ולכן לא מאפשרות להשוות בין היעילות של שתי השיטות להפרעות ספציפיות. זוהי מגבלה חשובה לתחום המחקר באופן כללי, וגם היא משמעותית לשני סוגי הטיפול.

הטענה החשובה השלישית היא, שהמטא אנליזות שהוצגו בסקירה פורסמו בטווח זמן קצר יחסית ובאופן טבעי ישנה חפיפה מסוימת בין המחקרים עליהם הן התבססו, דבר היכול להביא לניפוח האפקט המיוחס לטיפול הדינאמי. יידרשו מחקרי המשך לאורך זמן כדי לבחון עד כמה חזקה השפעתה של טענה זו על האפקט המיוחס לטיפול דינאמי. עם זאת, נשים לב שבאופן אירוני בעוד האמונה הרווחת היא שלא קיים מחקר התומך ביעילות הטיפול הפסיכודינאמי, אחת הטענות העיקריות כיום כנגד המחקר הקיים נובעת דווקא מהאינטנסיביות שבה הוא נערך בשנים האחרונות.

הממצאים העולים ממטא אנליזות אלה מציירים תמונת מצב חיובית לגבי יעילות הטיפול הפסיכודינאמי. למרות זאת, עדיין יש צורך בהרחבה של המחקר הקיים ושחזור הממצאים החיוביים לאורך זמן.

פסיכואנליזה

מגבלות מחקרי ה-RCT

כמובן, מחקרי RCT אינם המחקרים היחידים הקיימים בספרות. למעשה, רבים בתחום טוענים שמחקר RCT מציג גישה חסרה לבחינת יעילות טיפול. כך למשל, טיעון מרכזי כנגד שימוש ב-RCT הוא שבמערך מחקר זה החוקרים יחפשו למחקר מטופלים העונים על הגדרה מאוד מסוימת. לדוגמה, בבדיקת יעילות טיפול לדיכאון, יחפשו החוקרים מטופלים אשר לוקים בדיכאון ואינם לוקים באף הפרעה אחרת, שכן קומורבידיות (ריבוי אבחנות) תפגע בתוקף המחקר. אולם, באוכלוסיית המטופלים בפועל אחוזי הקומורבידיות גבוהים מאוד ופעמים רבות מטופלים בעלי אבחנות מרובות הם שכיחים יותר ממטופלים העונים להגדרה פסיכיאטרית יחידה (לדוגמא). לכן, ניתן לטעון שסוג זה של מחקר אינו משקף בצורה מלאה את יעילות הטיפול בפועל.

בעיה נוספת במחקרי RCT היא שהקצאה רנדומלית מתעלמת גם מהעדפותיהם האישיות של המטופלים בבחירת סוג טיפול, ויש להניח שהעדפות אלה משפיעות באופן מהותי על היכולת להיתרם ממנו.

קיימות גם עדויות לכך שבפועל, מטפלים דינאמיים עושים שימוש נרחב למדי בטכניקות CBT, ומטפלי CBT עושים אף הם שימוש בטכניקות דינאמיות. ההיצמדות במחקרי ההשוואה לפרוטוקולים טיפוליים נוקשים מרחיקה את צורת הטיפול מהנעשה בשדה בפועל. תובנה זו גורמת לחוקרים אחדים להקפיד על היצמדות לפרוטוקול טיפולי מהסוג הנבדק בלבד, במחיר של התרחקות מצורת טיפול "טבעית". לחילופין, חוקרים אחרים מאפשרים ערבוב טכניקות באופן שקרוב יותר למצב בשטח, אך בכך מטשטשים את ההבדל בין שני סוגי הטיפולים, והתוצאות, שלא במפתיע, מצביעות פעמים רבות על אפקט דומה.

יש גם הטוענים כי סוג זה של מחקר מפלה לרעה טיפול פסיכודינאמי. טיעון אחד, למשל, הוא שבעוד טיפול קוגניטיבי התנהגותי בנוי כדי לעבוד לפי תבנית מוגדרת, הטיפול הדינאמי מנסה במכוון לשמור על גמישות מבחינת תוכן השעות הטיפוליות ואורך הטיפול. בכך, הדרישה להתאים את הטיפול לתבנית מחקרית עלולה לפגוע באיכות הטיפול ולמעשה לא משקפת את הטיפול הנערך בשדה בפועל (סקירה ביקורתית של הנושא).

גישות נוספות למחקרי יעילות

ביקורת זו לא באה כדי לטעון שמחקרי RCT הם חסרי ערך בתחום, אלא כדי לטעון שלמחקרים נטורליסטיים יותר יש ערך גם כן, וחשוב לבחון את הראיות העולות מהם על אף הבעייתיות המתודולוגית. כך לדוגמא, מחקר משנת 1997 פנה ל-666 אנשים שביקשו מיוזמתם פסיכואנליזה, והתבסס על דיווח עצמי של המשתתפים. גם תוך שימת לב למגבלות השיטה במחקר זה, התוצאות היו משמעותיות: הטיפול נמצא כמועיל למצבו הפסיכולוגי של המטופל, ונמצא בו גם הדפוס המוכר של המשך שיפור במצבו של המטופל לאחר סיום הטיפול. לצד מתאם חיובי בין אורך הטיפול ושביעות רצון המטופל ממנו, נמצאה גם ירידה בשימוש בתרופות פסיכיאטריות, טיפול תרופתי אחר, מספר ימי אשפוז ממוצע ומספר ביקורים אצל הרופא. היתרון של מחקר זה הוא בכך שהוא בוחן מטופלים שטופלו בתנאי 'שדה' טבעיים והציגו את המורכבות הטבעית של מגוון המטופלים הפונים מרצונם לטיפול. הוא גם מצביע על היכולות של הטיפול הפסיכודינאמי כפי שהוא נעשה בפועל, טיפול שהוא לעיתים שונה למדי מהמבוצע במחקר.

בסקירה (בעברית!) פרי עטו של הפסיכולוג צבי גיל, הוא מציג מחקרי RCT ומחקרים בעלי מתודולוגיות שונות שבחנו יעילות טיפול פסיכודינאמי. הסקירה שלו כוללת 41 מחקרים שבחנו את יעילות הטיפול מול קבוצות ביקורת, ומול טיפולים אחרים ובראשם טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מחקרים אלה עסקו בהפרעות דיכאון, חרדה מוכללת, הפרעת פאניקה, PTSD, הפרעות סומטיות (למשל, כאב גופני כרוני), הפרעות אכילה והפרעות אישיות. בשורה התחתונה, טיפול דינאמי נמצא בעקביות כיעיל בהשוואה לחוסר טיפול, וברוב המוחלט של המקרים טיפול דינאמי נמצא כיעיל באותה מידה כמו CBT וטיפולים נוספים. במקרים בהם נמצא הבדל הוא היה בדרך כלל קטן או זניח ממש.

טווח הזמן הרלוונטי להשוואה

המחקרים המשווים בין טיפול פסיכודינאמי וטיפול CBT מעלים גם את השאלה מהי נקודת הזמן בה נכון להשוות בין תוצאות שני סוגי הטיפול. בעוד שבמחקרים הבוחנים טיפול פסיכודינאמי נמצאה כאמור מגמה של המשך שיפור לאחר סיום הטיפול, במחקרי CBT לא נמצאה מגמה כזו (ככל הידוע לי), ובאופן כללי זמן מעקב ההמשך אחרי מטופלים היה קצר יותר. מחקר מעניין שבחן טיפולי CBT מחדד את הצורך בזמן מעקב ארוך; במחקר שנערך בסקוטלנד ב-2005, בחנו החוקרים שמונה מחקרים קודמים על טיפול קוגניטיבי התנהגותי להפרעות חרדה נפוצות (חרדה מוכללת, הפרעת פאניקה ו-PTSD). למרות תוצאות מעודדות בסוף מחקרי ה-RCT המקוריים, נמצא במחקר החדש ששנתיים עד ארבעה עשרה שנים לאחר סיום הטיפול היו אחוזים גבוהים של נסיגה בהישגי הטיפול. לכן, נראה שכדי להעריך את יעילות הטיפול, כמו גם כדי לערוך ניתוח עלות-תועלת, חשוב לבחון את מצבם של המטופלים גם בטווח הארוך.

המחקר הקיים – שורה תחתונה

פתחנו את הפוסט באמירה שטיפול פסיכולוגי באופן כללי נמצא במחקר כיעיל, במובן שהוא מביא בעקביות לשיפור במצבו של המטופל עבור אבחנות שונות ועבור סוגי פסיכותרפיה שונים. מוקד הפוסט היה בבחינת ממצאים מחקריים המצביעים על יעילותו של הטיפול הפסיכודינאמי. הממצאים מעלים מספר נקודות מרכזיות:

  • בניגוד לדעה הרווחת, לטיפול פסיכודינאמי יש בסיס מחקרי המצביע על יעילותו.
  • המחקר מצביע באופן עקבי על שיפור משמעותי בהשוואה לקבוצת ביקורת ועל דפוס חוזר של המשך מגמת שיפור במצבו של המטופל לאחר סיום הטיפול. ממצאים אלה שוחזרו במחקרים שונים, על אוכלוסיות שונות ובטיפול בהפרעות שונות.
  • לצד הפחתה סימפטומטית, ישנם מחקרים המראים שיפור במדדים נוספים במצבו של המטופל בעקבות טיפול פסיכודינאמי, כגון תפקוד חברתי, סימפטומים פסיכיאטריים משניים ולעיתים גם מידת ההישענות על גורמי רפואה.
  • המחקר הקיים מצביע על כך שבאופן כללי טיפול פסיכודינאמי אינו נופל משיטות טיפול אחרות, ובכללן טיפול קוגניטיבי התנהגותי. גם ממצא זה מתקיים על פני מחקרים שונים והפרעות שונות.
  • נכון להיום, ישנה מטא אנליזה אחת המצביעה על יעילות דומה לטיפול פסיכודינאמי ו-CBT גם בהפרעות חרדה, הנחשבות כתחום בו לטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ישנו יתרון ברור.

בהתייחסות להשוואה בין טיפול קוגניטיבי התנהגותי לטיפול דינאמי, ניתן לשער שהדעה הרווחת לגבי היתרון המחקרי של ה-CBT מושפעת מכך שמבחינה כמותית, כמות המחקר המצביע על יעילות ה-CBT עולה לאין שיעור על כמות המחקר התומך בטיפול דינאמי, וזאת משום שמחקר רב בהרבה הוקדש לבחינת CBT. מבחינת איכותית, המחקר הקיים לא מצביע על הבדל ברור בין השיטות.

אפקט השוויון והצורך בשינוי רזולוציה

'אפקט השוויון' הוא מושג המתייחס לכך שהשוואה בין סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי נוטה להצביע על יעילות דומה של סוגי הטיפול השונים. האפקט זוהה עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת וכונה אפקט "ציפור הדודו" (The Dodo bird verdict), על שם הדמות באליס בארץ הפלאות המכריזה בסופו של מרוץ כי כולם זכו, ולכן כולם זכאים לפרסים. על אף הזמן הרב שעבר מאז וטכניקות הטיפול השונות שהתפתחו והשתכללו מאז, מטא אנליזות בתחום ממשיכות להצביע על כך שממצא השוויון הזה נכון במידה רבה גם כיום. כלומר, אין שיטת טיפול המצליחה להדגים עדיפות על פני שיטות אחרות באופן מובהק ועקבי לאורך זמן.

DODO

יש להבהיר כי קיימים מחקרים המצביעים על עדיפות שיטת טיפול אחת על פני השנייה. כך למשל, ישנן מטא אנליזות המצביעות על טיפול קוגניטיבי התנהגותי כעדיף על פני טיפול דינאמי. עם זאת, ממצאים אלה אינם שכיחים, ומושפעים מהטיית הפרסום. הבדלים שכן נמצאים מצטמצמים עוד יותר לאחר תיקון המתייחס לגישה הטיפולית בה תומך החוקר.

אפקט השוויון מעורר דיון רב בתחום וזוכה למידה רבה של ביקורת (לדוגמא). עם זאת, עצם קיומו מביא לכך שאין שיטת טיפול היכולה לתבוע עליונות על שיטת טיפול אחרת ללא עוררין.

מגבלות המטא-אנליזות

מטא אנליזות מבוססות RCT הן ככל הנראה הכלי הטוב ביותר שיש לנו לבחינת יעילותו של טיפול נפשי. לטענתי, מטא אנליזות מעשר השנים האחרונות מראות שהטיפול הפסיכודינאמי הוא יעיל ואינו נופל מגישות טיפוליות אחרות. ממצא השוויון הזה אינו מפתיע בהתחשב בכך שבתחום בריאות הנפש, הניסיון למצוא הבדלים ברורים בין שיטות טיפול שונות בעזרת מטא אנליזות מתכנס לכדי 'אפקט שוויון' זה עשרות רבות של שנים.

כדי לשים את הדיון הזה בפרספקטיבה הנכונה, צריך גם להכיר במגבלותיו. ראשית, מחקרי RCT בתחום כוללים בעיות אינהרנטיות אותן 'יורשות' המטא אנליזות הסוקרות אותן. שנית, צריך להכיר בכך שהשוואה מחקרית בין שני סוגי טיפול 'משאירה בחוץ' משתנים רבים וחשובים המשפיעים על יעילות הטיפול, וגם בכך מאפשרת דיון חלקי בלבד בנושא. משתנים אלה כוללים מאפיינים של המטופל כגון תפקוד חברתי, תפקוד קוגניטיבי או ציפיות מהטיפול; משתנים הקשורים במאפייני המטפל, ומשתנים הקשורים בתהליך הטיפולי, כגון איכות הקשר בין המטפל למטופל. לבסוף, המטא אנליזות לא מאפשרות בדרך כלל התייחסות להפרעה ספציפית (למשל, חרדה חברתית), אלא מתייחסות לקטגוריה טיפולית רחבה יותר (למשל, הפרעות חרדה).

*

מסקנתי האישית היא שהשאלות 'אילו טכניקות טיפוליות עוזרות באילו מצבים', ו-'איזה טיפול מתאים לאיזה סוג מטופל' הן כנראה חשובות לפחות כמו השאלה 'איזו גישה טיפולית היא הכי יעילה'. המטא אנליזות בתחום עונות על שאלה אחרונה זו באופן כללי מדי, וייתכן שההשוואה בין סוגי טיפול משרתת את התחרות בין מטפלים מגישות שונות יותר מאשר את טובת המטופל.

 

תודה ליוני פרלשטיין, רפאל יונתן לאוס, שי איתמר וגלעד דיאמנט על תרומתם.

פסיכו-קריקטורה

ייצוג פסיכואנליזה בתרבות הפופולארית בשנות ה-50'. דברים השתנו מאז.

לנספח סקירת מטא-אנליזות

פסיכואנליזה במבחן – I

פסיכואנליזה במבחן – I

איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שנאייל פוזניאקי במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית, חוזר להתארח בבלוג בצמד רשומות. והפעם, נושא כבד עולה על שולחן הניתוחים: הפסיכואנליזה.

*

מטרתו המרכזית של תחקיר זה היא לבחון האם יש תמיכה מחקרית בטענה לפיה טיפול פסיכודינאמי הוא יעיל. במושג 'טיפול פסיכודינאמי' אני מתייחס לקשת הטיפולים שהתפתחו מתוך הפסיכואנליזה. לכן, כדי לבחון את השאלה הזו, קודם עלינו להבין: מהי פסיכואנליזה, מהו הפער בינה לבין הגישה האמפירית בפסיכולוגיה, והאם הפער הזה מגביל את היכולת לבחון יעילות של טיפול שבסיסו בפסיכואנליזה. בשאלות אלה תעסוק הרשומה הראשונה מבין השתיים. הרשומה השנייה תעסוק בשאלת יעילות הטיפול עצמו.

פסיכואנליזה -1

 

פסיכואנליזה היא ענף בפסיכולוגיה שהחל את דרכו בסוף המאה ה-19, בעיקר דרך עבודתו של זיגמונד פרויד שנחשב לאבי הענף. תחום זה התפתח רבות מאז ימיו של פרויד וכיום אין, או כמעט ואין, אנשי מקצוע שמתייחסים למודלים התיאורטיים שהציג פרויד כעדכניים או כ'נכונים' במלואם ללא עוררין. (לקריאת מבוא לתפישות מודרניות בתחום).

עם זאת, תרומתו של פרויד לתחום הייתה הרבה יותר מסתם 'יריית פתיחה'; הוא ביסס את מאפייני הפסיכואנליזה כשיטה והגיע למספר תובנות בסיסיות שגם כיום, יותר ממאה שנים לאחר שהתחיל בעבודתו, מהוות את המכנה המשותף לעוסקים בתחום, ומהוות את הנחות היסוד בתיאוריות השונות שהתפתחו לאחר זמנו:

1) התפתחותו הנפשית של אדם מושפעת באופן משמעותי מאירועים בילדות המוקדמת, בדגש על חשיבות מערכות יחסים עם הדמויות המשמעותיות בילדותו המוקדמת.

2) האדם משחזר במערכות היחסים בחייו, ובטיפול, דפוסים ממערכות יחסים מרכזיות מעברו, בתהליך המכונה העברה.

3) החוויה, המחשבה וההתנהגות האנושית מושפעות מתכנים לא רציונאליים ולא מודעים.

4) הניסיון להביא תכנים אלה אל המודעות ייתקל בהתנגדות פסיכולוגית.

5) קונפליקט נפשי, מודע או לא מודע, יכול לייצר קשיים רגשיים/מנטליים.

6) ניתן לטפל בקשיים אלה על ידי העלאת התוכן הלא מודע למודעות.

פסיכואנליטיקאים טוענים לצבירת ידע בשני תחומים, החופפים במידה רבה. הראשון הוא חקר מבנה והתפתחות הפסיכולוגיה של האדם, והשני הוא טיפול בבעיות פסיכולוגיות. כמי שעוסק בפרקטיקה – טיפול פסיכולוגי – עיקר העניין שלי הוא בהערכת ההצלחה במימוש המטרה השנייה. עם זאת, היות והטיפול מושתת על תובנות תיאורטיות המבוססות על ה'מחקר' האנליטי, עלינו להתייחס קודם להערכת הפסיכואנליזה כשיטה וליכולתה לתת ביסוס מדעי לתיאוריות שהציבה.

חשוב להדגיש – אין תיאוריה פסיכואנליטית אחת, אלא ריבוי תיאוריות שלא בהכרח רואות 'עין בעין' (לסקירה מומלצת, החל מעמוד 21). היות והקו המנחה של הבלוג הזה הוא התמקדות בעקרונות החשיבה המדעית, נעסוק פחות בתוכן התיאוריות האנליטיות וננסה להתמקד במאפייני הפסיכואנליזה כשיטה לצבירת ידע.

בשיטה זו, המטופל והמטפל נפגשים ביחידות ומתוך שיחה ביניהם, בתנאים שאמורים לאפשר למטופל להתבטא כמה שיותר בחופשיות, הם מנסים להגיע להבנה משותפת של ה-Psyche (נפש, לצורך העניין) של המטופל – רגשות, אמונות, דפוסי חשיבה וכן גם תוכן לא מודע. תוכן זה משפיע על הדרך שבה המטופל מפרש את המציאות סביבו ואת קשריו הבינאישיים, ומשפיע על אופן חשיבתו ותגובותיו. ברמת הטיפול הפרטני, גישות מוקדמות התבססו על העיקרון לפיו העלאת קונפליקט לא מודע למודעות ועיבודו במשותף תביא להטבה במצבו של המטופל. גישות שהתפתחו בהמשך התייחסו לשיפור ככזה שמגיע גם בדרכים נוספות, כגון סיפוק צרכים שתוסכלו בעברו של המטופל. ישנו גם דגש על איכות הקשר שנוצר, כשההנחה היא שקשר טוב הוא קריטי לקידום התהליך הטיפולי. בפרספקטיבה רחבה יותר, הטכניקה בעזרתה מקדמים את הידע התיאורטי בתחום היא צבירת ידע מתוך אנליזות רבות המוכיח עצמו כעקבי ומועיל באנליזות נוספות.

מה לא בסדר בפסיכואנליזה

הדיון העוסק בביקורת על פסיכואנליזה נוטה להיות כאוטי, לעיתים מתלהם, ונראה שצריך לעשות קצת סדר בבלגאן. רק לשם דוגמא, פרק ה'ביקורת' בַערך בוויקיפדיה האנגלית מהווה, נכון לכתיבת פוסט זה, גיבוב חסר חן של טענות מתחומי המדעים, הפילוסופיה והסוציולוגיה. הערך מתייחס לטענות בדבר חוסר תמיכה אמפירית לשיטה כמכלול, טענות לחוסר תקפות של המודל הפרוידיאני המקורי (זאת, כאמור, התפרצות לדלת פתוחה), התייחסות מסוייגת לתקפות הפסיכואנליזה כשיטת טיפול, אזכור טיעונו של פופר לגבי אי-יכולת ההפרכה, הבאת טיעון סותר האומר שהתיאוריות ניתנות להפרכה ואכן הופרכו, העלאת טענות חברתיות-פוליטיות של מישל פוקו על תפקיד הפסיכואנליזה בשימור יחסי הכוח בחברה, וכשל סמכות צורם בדמותו של ציטוט של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן האומר ש-'לא יכול להיות שכל מה שהם אומרים זה נכון'. דווקא ערך הוויקיפדיה בעברית מתייחס במשפט אחד לבעייתיות שבהסתמכות בלעדית על איסוף מקרי בוחן (case reports) לשם ביסוס תיאוריות.

אין בכך כדי לטעון שהביקורת כלפי הענף ריקה מתוכן, אלא כדי להצביע על כך שהדיון בנושא נוטה להיות לא ממוקד ופעמים רבות אף לא ענייני.

העיסוק בביקורת על פסיכואנליזה סובל משתי רעות חולות רציניות. הראשונה היא הנטייה של המבקרים והתומכים בפסיכואנליזה "לדבר מהבטן", באופן טעון רגשית ופוליטית. לעיתים נדמה שהעיסוק ב"נפש" האדם גורם לנוגעים בדבר לזנוח את החשיבה הביקורתית והאיפוק המתבקשים בדיון שכזה ולאפשר לתפיסות חברתיות ופילוסופיות להשפיע על טיעוניהם. השנייה היא הקושי להפריד את ההתייחסות לתיאוריות עצמן מן ההתייחסות לפסיכואנליזה כשיטת מחקר (כלומר, כשיטה לצבירת ידע על הפסיכולוגיה האנושית). ייתכן שהסיבה העיקרית לכך היא שהפסיכואנליזה עצמה לא עושה הפרדה ברורה בין הפרקטיקה הטיפולית לבין 'שיטת המחקר'; התהליך הטיפולי הוא תהליך של גילוי ולמידה. האנליטיקאי והמטופל בוחנים יחד את עולמו הפנימי של המטופל ומנסים להגיע להבנה מעמיקה של המבנה הפסיכולוגי שלו. על בסיס נסיונו הקליני של האנליטיקאי המנוסה, הוא משתמש בידע שצבר ממטופלים רבים כדי להציע תפיסה או מודל תיאורטיים בהם ניתן להשתמש כדי להסביר את תפקודם הפסיכולוגי של מטופלים. היות ואין הפרדה ברורה בין 'טיפול' ל'מחקר', נראה שגם הביקורת נוטה לערבב בין התייחסויות לבעייתיות בשיטה עצמה לבין ביקורת על תקפות התיאוריות ששיטה זו הניבה.

הביקורת (או לפחות, הביקורת העניינית) על פסיכואנליזה, נוטה להתכנס לשלושה טיעונים מרכזיים:

1) לתיאוריות הפסיכואנליטיות אין בסיס אמפירי התומך בהן. בעוד שהתיאוריות הפסיכואנליטיות מעלות טענות רבות ומורכבות על תהליך ההתפתחות ומבנה הפסיכולוגיה האנושית, בפועל חלקים נרחבים מטענות אלה מעולם לא עמדו למבחן של מחקר רציני.

2) בלתי אפשרי או כמעט בלתי אפשרי לבחון את תקפות התיאוריות, היות והן עוסקות במושגים אבסטרקטיים שלא ניתן או קשה מאוד לבחון אותם ביעילות. הפסיכואנליזה עוסקת במונחים שקשה מאוד לבחון בצורה מסודרת. דוגמא טובה לכך היא המונח העברה (Transference), המתייחס לאופן שבו מטופל משחזר דפוסים בינאישיים בולטים מחייו בקשר עם המטפל. קשה להגזים בחשיבות ההתייחסות לשחזור הזה בתהליך הטיפולי. עם זאת, הניסיון להמיר את המונח הזה במשתנה אופרטיבי מוגדר היטב המאפשר מחקר הוא מורכב למדי (בהשוואה, לדוגמא, למשתנים התנהגותיים ברורים במחקר הביהוויוריסטי).

3) הנחות הבסיס בפסיכואנליזה מביאות לכך שלא ניתן לבחון באופן מדעי את התיאוריות הפסיכואנליטיות, היות והן לא מסוגלות לעמוד בבחינה המאפשרת הפרכה. זהו למעשה טיעונו של קרל פופר בדבר עיקרון ההפרכה.

הטענות הראשונה והשנייה מתייחסות לכך שקשה לחקור טענות העולות מתוך הפסיכואנליזה, ותינתן התייחסות לכך בהמשך הסקירה. הטיעון של פופר, לעומת זאת, הוא מהותי יותר במובן שהוא מטיל ספק בעצם היכולת של הפסיכואנליזה לעמוד בהגדרה של 'מדע'.

פופר נגד הפסיכואנליזה – עיקרון ההפרכה

קרל פופר היה פילוסוף משפיע שעסק בעקרונות השיטה המדעית. תרומה משמעותית שלו לתחום הייתה קביעת עיקרון ההפרכה כקריטריון חשוב למעמד המדעי של תיאוריה. על פי עיקרון ההפרכה, על מנת להיקרא "מדעית", על התיאוריה להיות מסוגלת לעמוד בניסוי של "אישוש מסתכן" (Risky predictions, כלשונו). כלומר, התיאוריה חייבת להיות מסוגלת להניב טענה, שאם תתברר בניסוי כטענה לא נכונה, ניתן יהיה לפסול את התיאוריה. כדוגמא לתיאוריה טובה, הוא הציג את תורת היחסות של אינשטיין, שבתקופתו של פופר (1919) עמדה באופן מרשים בתנאים אלה, כך שתצפית אסטרונומית תאמה את הניבוי על פי התיאוריה של אינשטיין ולא תאמה את הניבוי של קודמיו. לולא הייתה התצפית תואמת את ציפיותיו, היה בכך כדי להפריך את התיאוריה במתכונתה הנוכחית.

הפסיכואנליזה, טען פופר, לא מסוגלת להעמיד עצמה למבחן כזה. זאת, משום שניתן להסביר על פיה את כל קשת ההתנהגות האנושית. כלומר, אין התנהגות אנושית שאם תתרחש, תפריך את התיאוריה; תמיד ניתן יהיה לטעון שהנבדק מכחיש, אינו מודע, מתנגד וכו'.

חשוב להבין, מצב בו ניתן להסביר כל התרחשות בכל מקרה טיפולי על פי התיאוריה לא מהווה אות לחוזקה של התיאוריה, אלא את חולשתה הגדולה ביותר. אם ניתן 'לשחק' עם כל מקרה שבו ניתקל כך שיאשש את התיאוריה, לעולם לא נדע אם יש לה איזשהו כוח להסביר את הפסיכולוגיה האנושית, או שהיא נשענת על הטיית האישוש בלבד. לכן, פופר טען שהפסיכואנליזה הגיעה לתובנות ורעיונות חשובים, אך כתיאוריה לא ניתן להחשיבה כ"מדעית" (להסבר קצר ונגיש במילותיו של פופר עצמו).

האם טיעונו של פופר "מחסל" את התיאוריות הפסיכואנליטיות כראויות להתייחסות? ניתן לטעון שלא. אמנם קשה או בלתי אפשרי לחשוב על אירוע יחידני שיסתום את הגולל על תיאוריה נתונה, אך אין זה אומר שלא ניתן להפיק מתיאוריות אלה טענות הניתנות להפרכה או אישוש בניסוי, באופן שמחזק או מחליש את התיאוריה. כפי שנראה מיד, הדבר אכן נעשה.

עם זאת, הטיעון של פופר מדגיש בעיתיות קריטית של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, תכונה שהפסיכואנליזה חולקת עם תחומי טיפול פסאודו-מדעיים מובהקים: האנליטיקאי מבסס רעיון תיאורטי או גישה טיפולית על סמך ניסיונו עם מטופלים, מעלה את הדברים על כתב ומפרסם. החל משלב זה, הם נתפסים כתורמים ואיכותיים יותר ככל שהיישום שלהם זוכה להד חיובי רב יותר בעבודתם של מטפלים אחרים. רובו המוחלט של התחום מתפתח באופן זה. לפיכך, הפסיכואנליזה חולקת עם תחומי טיפול פסאודו-מדעיים את הפגיעות הגדולה להטיית האישוש.

מה פרויד חשב לעצמו?

אם אנחנו מכירים בכך שאבי הפסיכואנליזה הבין במדע ומקבלים את ההנחה שהוא הכיר בחשיבותה של השיטה המדעית, מדוע התפתחה השיטה הפסיכואנליטית כשהיא מכילה בעיות כל כך יסודיות?

פסיכואנליזה -2

נראה שההתייחסויות הרבות לשאלה הזו נוטות לחזור לאותה נקודה: בעיית הסובייקטיביות. יש להבין, שכאשר אנו אומרים שפסיכואנליזה שמה לה למטרה לחקור את הפסיכולוגיה האנושית, אנו למעשה אומרים שהפסיכואנליזה שמה למה למטרה לחקור את החוויה הסובייקטיית של האדם. זהו לכאורה אוקסימורון, שהרי אחת מדרישות הבסיס של השיטה המדעית היא הדרישה לאובייקטיביות, ומרחק בין החוקר למושא המחקר. פרויד טען שעל מנת ללמוד את עולמו הפנימי, הסובייקטיבי של האדם, אין לנו ברירה אלא 'לצלול' לחוויה הסובייקטיבית הזו, ולנסות לחזור לפני השטח עם מידע שהוא 'נכון', עקבי, עומד במבחן האישוש ככל שמתאפשר הדבר, וניתן לאקסטרפולציה מן הנבדק הספציפי למודלים אוניברסליים יותר. לבחון, באופן סיסטמטי, את החוויה הסובייקטיבית שבקשר הטיפולי.

כשיטת מחקר, הוא התייחס לפסיכואנליזה כשיטה שעושה פשרה הכרחית בוויתורה על אובייקטיביות, וטען שהיא שומרת על כוחה כ'מדעית', כל עוד האנליטיקאי (בתפקיד החוקר) אוסף מידע באופן עקבי, עירני למידע חדש העולה וסותר הנחות קודמות, מוכן לזנוח את התיאוריה הקיימת או לעשות בה שינויים לאור מידע חדש, מתייחס לידע המצוי ברשותו בעירבון מוגבל תמידית, ומבסס את הטענה לידע על תצפיות רבות ועקביות התומכות בטענה (כלומר, עדויות שונות בתוך האנליזה הספציפית, וידע המתכנס מאנליזות של אנשים שונים).

פרויד טען, וזו טענה שבהחלט ניתן להתווכח עימה, שהפסיכואנליזה יכולה לשמש כשיטה מחקרית במידה המוגבלת שבה האנליטיקאי מסוגל לעמוד בדרישות הנ"ל. כך, למרות טיעונו הנוקב של פופר לפיו ניתן לתאר כל מקרה טיפולי על פי המודל הפרוידניאני, בפועל ידוע שפרויד שינה את דיעותיו לא פעם וחזר מטענות שהעלה, בעקבות מידע שעלה מאנליזות שונות שניהל בהמשך הקריירה שלו.

פרויד עצמו הדגיש בכתביו את המגבלות הנובעות מבעיית הסובייקטיביות. הוא התייחס לקושי באישוש כמגבלה משמעותית, כורח המציאות. ב-1895 כתב, "עליי להתנחם בכך שזו תוצאה של אופי התחום, ולא של העדפותיי שלי". הוא טען שפסיכואנליטיקאים צריכים לשאוף ככל האפשר לאישוש התיאוריות מכיוונים מחקריים אחרים. כך למשל, אמר ב-1900 ש-"אנו נאלצים להותיר בהשהייה את ההיפותזות הפסיכולוגיות אליהן הגענו מתוך האנליזה, עד אשר נוכל לקשרן לממצאים ממחקרים אחרים הבוחנים את אותן בעיות מזווית שונה".

בנוסף, הוא השווה את האנליזה כשיטת מחקר, למחקר ארכיאולוגי ולא למחקר מעבדתי קלאסי. הפסיכואנליטיקאי ד"ר מייסנר מעביר את הנקודה בצורה טובה:

"אנו יודעים שפרויד היה מודע למגבולתיהן של שיטותיו ולחוסר השלמות של תוצאותיו. הוא ראה עצמו כחוקר בתחום הלא נודע של העבר הנסתר, כארכיאולוג של העולם הפסיכולוגי… ב-1905 כתב פרויד:
   "אל מול חוסר השלמות של תוצאות האנליזות שביצעתי, לא הייתה לי ברירה אלא ללכת בעקבותיהם של אותם חוקרים מגלים שזכו לחשוף לאור היום, לאחר עבודה מאומצת, את האוצר יקר הערך אך הפגום של שרידי עתיקות. שיחזרתי את שהיה חסר, בהתבסס על המודלים הטובים ביותר העומדים לרשותי מאנליזות אחרות. אולם, כמו ארכיאולוג בעל מצפון, הקפדתי לציין בכל גילוי מתי מסתיימים החלקים האותנטיים ומתי ההבנייה שלי מתחילה".
…ממשיך מייסנר: "וכמו הארכיאולוג, הוא גילה חלקי מידע היסטוריים שבמידה מסוימת מסבירים את עצמם, אך לא ניתן להכניסם לדפוס כולל של משמעות ללא אינטרפולציה ופרשנות. פרויד כתב ב-1913:
   "באם עבודתו מוכתרת כהצלחה, הגילויים מסבירים את עצמם: הקירות ההרוסים הם חלק מביצורי ארמון או בית אוצר; ניתן להבנות חלקי עמודים לכדי מקדש…"
לעולם לא יהיו כל החלקים נגישים, ועל האנליסט להתמודד עם הבעיה של אישור עצמי שהשחזור שעשה תואם את המציאות והמשמעות של חווית המטופל. זוהי תמצית בעיית האישוש".

כפי שניתן לראות, הפסיכואנליזה מכילה הנחות יסוד המרחיקות אותה מעולם המחקר האמפירי. הטענות הרבות לידע שהציגו פסיכואנליטיקאים על נפש האדם נאספו בדרכים שעל פי השיטה המדעית הן פשוט לא מספיק טובות. מסיבה זו, ומסיבות היסטוריות אחרות, היחסים של הפסיכואנליזה עם האקדמיה היו מורכבים מראשיתה. בעוד באירופה התאפשר ממשק מסוים בין הפסיכואנליזה לבין העולם האקדמי, ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בארה"ב היא סיפור של נתק מלא ועוינות של ממש על פני עשרות רבות של שנים. כך למשל, בארה"ב עד שנות השמונים, רוב המקומות אשר לימדו פסיכואנליזה וטיפול פסיכודינאמי קיבלו לשורותיהם רופאים וסירבו להכשיר 'סתם' פסיכולוגים. בקרב פסיכואנליטיקאים, רבים בחרו להתעלם מהבעיה של חוסר תיקוף אמפירי של טענותיהם לידע. ישנם כאלה שאף הגיבו בהתנגדות של ממש למחקר שכזה, כאילו הוא חוטא לעקרונות הפסיכואנליזה. עקב כך, אלו שבחרו לבסוף לחקור אמפירית את טענות הפסיכואנליזה היו לרוב פסיכולוגים וחוקרים שרובם המוחלט אינו מתוך המחנה הפסיכואנליטי.

הפסיכואנליזה במבחן אמפירי

התמונה שהתגבשה ממחקרים אלה הייתה, איך לא, מורכבת. חלק גדול מהטענות הפסיכואנליטיות לא זכה לתמיכה אמפירית. מנגד, בחינה של מונחי יסוד שעלו מתוך הענף הפסיכואנליטי הניבה תוצאות. תהליכים לא מודעים, התנגדות ואפילו העברה – אותם מושגים חמקמקים שקשה מאוד לבחון אותם – צפו ועלו מתוך מחקר על משתנים הניתנים לבדיקה.

כפי שקורה בצבירת הידע על פי השיטה המדעית, תוצאות מחקריות חיוביות היוו את הבסיס למחקרי המשך. אך החוקרים, שכאמור לא נמנו ברובם על שורות הפסיכואנליזה, לא חשו מחוייבים בשום צורה לתיאוריות הפסיכואנליטיות. המושגים המחקריים שנגעו במונחים מהתיאוריות האנליטיות לא נותרו בדיוק כפי שהוגדרו על ידי הפסיכואנליטיקאים. הם אומצו, נקלטו, עברו שינויים והותאמו לממצאים ולתיאוריות שפיתחו החוקרים במעבדות.

כאשר החלה לבסוף תנועה משמעותית של חברים מהמחנה האנליטי לכיוון המחקר האמפירי, הם נתקלו בקשיים ניכרים. נוצר מצב אבסורדי, שבו כדי לבחון את גוף הידע שצברו, היה עליהם להתבונן במראה המעוותת שהציבו בפניהם החוקרים, ולבחון תוצאות מחקרים שבדקו מונחים הקרובים לאלו שעלו מן האנליזות המרובות שעשו, אך אינם חופפים להם.

דוגמא טובה לכך ניתן לראות במאמרו של ווסטן מ-1999. ווסטן, איש אקדמיה ששורשיו בפסיכואנליזה, החליט לבחון לעומק את העדויות האמפיריות לקיומו של הלא מודע. הוא הגיע למסקנה די נחרצת: "ההנחה הבסיסית ביותר של התיאוריה והפרקטיקה של הפסיכואנליזה אינה מהווה עוד מוקד לדיון אקדמי. המבקרים אינם יכולים להמשיך להעלות טענות על היעדר תמיכה מדעית מבלי שיביאו עדויות סותרות", כלומר, העדויות לקיומו של הלא מודע הצטברו והגיעו למעמד של קונצנזוס, וכעת נטל ההוכחה עבר למתנגדים. הקריאה במאמר הזה עוררה בי אי נוחות, מכיוון שהעדויות עליהן נשען ווסטן לא נוגעות תמיד באופן ישיר לתוכן לא מודע כפי שהוא מתואר במודל הפרוידאני. כדי לתמוך בטענותיו הוא נשען בכבדות על מחקרים שבחנו את המונח 'תהליכים אמפליציטיים'. הכוונה היא לתהליכים המתרחשים ללא כוונה או השקעת מאמץ מצד העושה אותם, וניתן להתייחס אליהם בעיקרון כתהליכים "אוטומטיים". ניכר שווסטן מתייחס למונח 'אימפליציטי' כשווה ערך ל-'לא מודע', ואי הנוחות שהתעוררה בי היא מפני שההשוואה הזו היא פשוט לא נכונה. המונח תהליכים מנטליים אוטומטיים מכיל בתוכו את המונח תהליכים לא מודעים, אך הוא לא זהה לו בדיוק. תהליך אימפליציטי יכול להיות לא מודע, אך הוא גם יכול להיות מודע ובלתי נשלט, באופן שחורג מהתחום אותו ביקש ווסטן לבחון. לא בכל מחקר שבוחן תהליכים אימפליציטיים טורחים החוקרים לבחון האם התהליך ממש אינו מודע, מכיוון שלא תמיד הדבר חשוב למחקרם: כאמור, המחקר האמפירי ששורשיו היו בבחינה של מושג פרוידיאני לא נותר מחוייב לשורשים אלה, והמונח המחקרי 'תהליך אימפליציטי' לא השתווה עוד למונח הפרוידיאני המקורי. זוהי דוגמא לכך שהניסיון לבסס את התיאוריות הפסיכואנליטיות על המחקר האמפירי הקיים הוא לעיתים קרובות בעייתי, בשל פערים בין עולם המושגים הפסיכואנליטי לעולם המושגים המשמש את החוקרים בפועל. בפוסט הקודם שפרסמתי בבלוג זה התייחסתי למחקר על תהליכים אוטומטיים, והבאתי דוגמאות למחקרים שנעשו על תהליכים אוטומטיים לא מודעים, ולכאלה שנעשו על תהליכים אוטומטיים שאינם בהכרח מודעים.

בשורה התחתונה, הסטטוס של המודלים התיאורטיים שפותחו בפסיכואנליזה הוא מורכב. מצד אחד, ה'צלילה' הפרוידיאנית אל תוך הסובייקטיביות הניבה כמה תובנות המהוות כיום הנחות יסוד בתחום הפסיכולוגיה כולו (למשל, שישנם תהליכים לא מודעים, או שאירועים מוקדמים בחיים הם בעלי השפעות מהותיות על ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם), עובדה שלמתנגדים לפסיכואנליזה נוח להתעלם ממנה. מצד שני, המחקר לגבי המודלים התיאורטיים רחוק מלהיות מניח את הדעת: הוא חלקי ביותר, לא תמיד איכותי (לדוגמא), לא תמיד עוסק במונחים כפי שהוגדרו בפסיכואנליזה ופעמים רבות לא מניב תוצאות התומכות בהנחות של המודלים הללו.

התפתחויות במחנה הפסיכואנליטי

מתוך התנסות אישית (לא מצאתי מחקר שבדק את הנושא), נראה שההתייחסות של מטפלים דינאמיים לתיאוריות עברה מהפכה שקטה מאז ימיה המוקדמים של הפסיכואנליזה, במעבר מנקודת השקפה מחוייבת לתיאוריה ספציפית, לעמדה יותר פוסט מודרנית. מההיכרות שלי עם עולם הטיפול עד כה, עוד לא נתקלתי במטפל המתייחס למודל תיאורטי כזה או אחר כ'אמת לאמיתה' או כמודל היחידי לפיו יש לנתח את התפתחותם של כל המטופלים. נראה שהמודלים משמשים כפרספקטיבות אפשריות שונות לבחינה של המקרה הספציפי, והמטפל בוחר בזו המתאימה ביותר למטופל. בין השאר יש הטוענים שלא כל תיאוריה מתאימה לכל מטופל, אלא שהתיאוריות השונות מתארות מקבצים שונים של אנשים באוכלוסייה. בכך, נראה שתפקידה העיקרי של התיאוריה כיום הוא לשרת את הפרקטיקה, ופחות לעמוד בפני עצמה כמשקפת את המציאות.

כאמור, עם הזמן עלו קולות מתוך המחנה האנליטי שקראו וקוראים לאינטגרציה טובה יותר של הפסיכואנליזה ועולם המחקר האמפירי. הדבר יוצר מתח בתוך המחנה האנליטי, שכולל ויכוחים בין אלו התומכים בשילוב מחקר אמפירי בתחום, לבין אלו הרואים בהתנגדות לסוג זה של מחקר כגורם המייחד את הענף וזה הנותן לו את כוחו. כחבר בקבוצת חשיבה חדה, אני מניח שעמדתי האישית בנושא ברורה.

אסיים חלק זה בציטוט של Shedler, איש אקדמיה ששורשיו במחנה האנליטי, התומך באינטגרציה הזו:

"Theoretical beliefs too often seem determined by identifications with one’s own analyst, supervisors, and institute, not evidence. Questions that are inherently empirical too often get resolved in favor of seniority, charisma, or appeal to authority. It is impossible to overstate the extent to which this has damaged our credibility in the eyes of other mental health professionals and the educated public."

לסיכום, אין ספק שהסטטוס המדעי של ענף הפסיכואנליזה רחוק מלהניח את הדעת. לאחר סקירה זו, אני מקווה שניתן להבין בצורה טובה יותר מדוע פער זה נוצר, ומדוע ייתכן שהפער הזה לא יגושר בצורה טובה באמת לעולם. מעבר למחלוקת הפוליטית – מאבקי כוחות בין מחנות יריבים בפסיכולוגיה – ישנה גם מחלוקת בסיסית יותר, פילוסופית, הנוגעת ליכולת להכיל את השיטה המדעית לבחינה של המיינד האנושי.

לעיתים, בדיונים המתפתחים בבלוג ובקבוצת הפייסבוק של חשיבה חדה, חלק מהכותבים מקבילים בין הפסיכולוגיה הקלאסית לבין פסאודו-מדע מובהק המתיימר להיטיב עם בני אדם (לדוגמא, טיפול הומיאופתי). כאן כמו גם כאן קיימים מודלים תיאורטיים שקשה מאוד או בלתי ניתן לבחון אותם לעומק בצורה מדעית. בשני המקרים, ה'ידע' הנצבר מבוסס על ניסיון מעשי, פרשנות, התרשמות סובייקטיבית והצטברות של case reports.

מסקנתי האישית היא שגורם חשוב שיכול להבחין בין המטפל הדינאמי לכל מטפל אחר בפסאודו מדע הוא החינוך המדעי: ההכרה במגבלות, ההבנה מדוע מגבלות אלו נוצרו, ההיצמדות המתמדת לידע העקבי המצטבר ממקרי הבוחן, הקריאה לענווה וזהירות, הישמרות מפני הטיית האישוש והמוכנות לקבל שינויים בידע הקיים.

בעזרת החינוך הזה הצליחו פרויד וממשיכי דרכו לסטות מן השיטה המדעית המקובלת, לצלול לחוויה הסובייקטיבית ולחזור עם תובנות ששינו את האופן שבו אנו מסתכלים על הפסיכולוגיה האנושית, תובנות שכעת אוחזות בסיס טוב גם בעולם המחקר האמפירי. בזכות החינוך הזה, בעיניי, יש לענף הזה זכות קיום גם כיום, מאה וחמישים שנים לערך לאחר שהחל להתפתח. וחשוב מכל – בזכות החינוך הזה, הצליחו הפסיכואנליטיקאים בדבר הבסיסי ביותר שבו כשלו טיפולים פסאודו-מדעיים מובהקים: פיתוח שיטת טיפול המביאה לשיפור ברור ומדיד במצבו של המטופל.

הרשומה הבאה תתמקד בטענה אחרונה זו ובמחקרים התומכים בה. <החלק השני כאן>

* תודה לרפאל יונתן לאוס על תרומתו.

לקריאה נוספת

מהי פסיכואנליזה?

 הפסיכואנליזה כשיטה, וביקורת על פסיכואנליזה

 פסיכואנליזה והמחקר האמפירי

  • סקירה היסטורית של הפסיכואנליזה והעולם האקדמי בארה"ב
  • דוגמאות למחקר אמפירי הנוגע למונחים פסיכואנליטיים:
    • סקירה, החל מעמ' 81
    • סקירה
    • מחקר שהצביע על קשר בין תהליכים נוירולוגיים במוח במהלך דיכאון לבין מונחים פרוידיאנים
    • סקירות של ווסטן:
    • דוגמא למחקר באיכות נמוכה, המוצג בסקירה כתומך בחשיבות העברה והתנגדות בטיפול, ללא התייחסות לבעייתיות שבו
  • ויכוח בתוך הפסיכואנליזה, על מקומו של המחקר האמפירי בתחום
על מחיר האמת ותועלת האשליה

על מחיר האמת ותועלת האשליה

בסימן יום כיפור, אני רוצה להעלות בפניכם נושא לדיון.

אם צריך לבחור בין תמונת עולם "נכונה" לבין תמונת עולם ש"גורמת להרגשה טובה", אני בוחר בראשונה. את המשמעות לחיי אחפש במסגרת הדברים שעושים רושם כנכונים וקיימים (בידיעה מדעית אין אף פעם וודאות מוחלטת). גם אם אני לא מאמין שיש אנרגיות חיים מסתוריות, נשמה, תכלית קוסמית, ישויות עליונות, כוחות על טבעיים, חיים לאחר המוות – הדבר לא מפריע לי להנות מפלאי העולם הנתפס בחושיי ובשכלי. זה די והותר מבחינתי.

נראה כי רבים אחרים בוחרים את "ההרגשה הטובה" כקו מנחה, ומאמצים בחום את מה שאני מגדיר כיצירי דמיון, אשליות תפיסה ומחשבה, פרשנויות שגויות נחשקות ואמונות טפלות.

הקריקטורה המקורית מאת – Clay Bennett, editorial cartoonist for the Chattanooga Times Free Press

האם תעדיפו להאמין במשהו נכון, או במשהו שגורם להרגשה טובה? (מתוך הבנה שלא תמיד הם אפשריים יחד)

* במחשבה נוספת, יתכן מאוד כי גם אני בוחר בתמונת עולם שגורמת לי להרגשה טובה. רק שמסיבה כזאת או אחרת, אני מרגיש יותר טוב עם עצמי כשאני יודע שבחרתי לאמץ את מה שהכי קרוב לאמת. כלומר, האמונה שתודעתי תחדל להתקיים ברגע שאמות ושכל מה שהייתי יהפך למאכל תולעים, גורמת לי הרגשה טובה יותר מאשר האמונה שאמשיך לשוטט לנצח במימדים אחרים, רק מפני שאני מאמין שהיא נכונה.

העובדה שאדם מאמין מאושר יותר מאדם ספקן אינה משמעותית יותר מהעובדה שאדם שיכור מאושר מאדם פיכח   – ג'ורג ברנרד שו

הפעם אני באמת מנסה להקשות על עצמי ועליכם – החושבים החדים באשר אתם, וממשיך לתהות.

אמונה במשהו שגוי יכולה לשפר את מצבנו הנפשי / הרגשתינו הפיזית

אמונה בכך שקמע מסוים מביא לנו מזל עשויה להיתפס כמתגשמת כתוצאה מתשומת לב וזיכרון סלקטיביים לארועים חיוביים שפקדו אותנו מאז אימצנו את הקמע. זה יכול להעניק תחושה טובה, של שליטה וביטחון. מעבר לכך, אמונה כזו יכולה לגרום לנו לפעול ביתר נחישות וביטחון עצמי ובכך להגשים פוטנציאלים שהיו נשארים רדומים אלמלא כן (נבואה שמגשימה את עצמה).

אמונה בכך שאנו מקבלים טיפול רפואי אפקטיבי יכולה להביא לשיפור בהרגשתנו הפיזית (אפקט הפלצבו).

זה מרחיק אותנו מהאמת, ומקרב אותנו להרגשה הטובה. האם זה טוב או רע?

חינוך הדור הבא

לגבי עצמנו אנחנו אולי גיבורים גדולים. בואו נחשוב רגע על ילדינו. לכולנו חשוב שילדינו יהיו מאושרים ובריאים. לכולנו חשוב להקנות לילדינו ידע נכון ובדוק, וללמד אותם לחשוב באופן עצמאי.

אך מה קורה אם הדברים בסתירה? אם ילדינו לא יאמינו בכוחם של טיפולי אשלייה או קמעות למשל, מעט התועלת שהם מביאים תתפוגג. האם נמנע מילדינו ולו תועלת מועטה שהם עשויים להפיק מעולם האשליות בכך שננפץ אותו עבורם על מזבח האמת?
(אני מדבר כמובן על מקרים שבהם אין תחליף אפקטיבי לטיפול מבוסס האשליה).

מצד שני, האם התועלת שבאשליות מצדיקה את מחיר הויתור על ערך האמת?
ואם הדברים אינם שחור-לבן, היכן עובר הגבול? מה התנאים להעדפת אשליה?

מה דעתכם?

משקפי הפלא

משקפי הפלא

נא להכיר: אסתר ומשקפי הפלא.

אסתר - sml

"ד"ר אסתר אמיתי בעלת יכולות ריפוי ייחודיות, נטורופטית, מומחית בעלת שם ברפואה הסינית, הילינג, שיאצו, רייקי, פרחי באך, הומאופתיה רפלקסולוגיה ובשינוי אורחות חיים, נמצאת בחזית הריפוי ההוליסטי עם פתרון אלטרנטיבי לבעיות רבות".

אסתר מספרת: "לפני כ-15 שנה לאחר תהליך ממושך של עבודה עם דבורים, חיי הדבורים עניינו אותי ועקבתי אחריהן ובהשראת הסגולות המיוחדות של עיניהן פיתחתי משקפיים לשיפור הראייה שרשומים כפטנט, לאחר שהוכח שהן ייחודיות ולא דומות למשקפיים אחרים שקיימים בעולם".

"בעזרת המשקפיים האלה … כמעט כל אחד יכול לחדש את נעורי העין".

"בעיניים יש שרירים כמו בשאר הגוף ועם הזמן השרירים נחלשים והשימוש במשקפיים מחזקים את השרירים וע"י כך גורמים לראייה טובה יותר" – היא מסבירה.

וכאן כותבת אסתר:
"רשם הפטנטים קובע: משקפי הפלא מחזירות את יכולות הראייה לאותן שהיו לכם בצעירותכם, ומונעות התדרדרות ראייה".

כאן רומזת אסתר כיצד מתרחש הפלא: "...הוכח שרק אלה שאני פיתחתי מצליחים 'ליצור' בעין עדשה חדשה ועוזרים לכל טווחי הראייה ולכל הבעיות". "השילוב בין המשקפיים האלה, העין והאוויר – 'יוצרים' אצל כל אחד עדשה אישית. בעיקרון, הסוד טמון בזוויות המסוימות (בצורת קונוס) של החורים. לשמחתי, הוכיח הניסיון שאותו זוג משקפיים מתאים לכל אחד ולכל בעיית ראייה – גם לילדים קטנים. משך הזמן ואופן התרגול הנחוץ כדי לתרגל בעזרתם את העין, תלוי בסוג הבעיה ובגיל".

כאן תוכלו לקרוא את מסמכי הפטנט (חפשו בקשה מס' 123111), שגם בהם אסתר טוענת כי שימוש יומיומי במשקפיים יש בכוחו לחזק את שרירי העין ולשפר את הראיה:
הצהרה בפטנט

מסקרן.

תחקיר קצר (שעזרו בו גם חברי קבוצת "חשיבה חדה") העלה ממצאים מעניינים.

מדובר במשקפיים מחומר אטום שמחורר בהרבה חורים קטנים. כך נראים משקפיים מסוג זה מקרוב:

1024px-Rasterbrille

מקור: ויקיפדיה

הרעיון הבסיסי מוכר כבר מאות רבות של שנים, ונעשה בו שימוש עוד לפני שהומצאו המשקפיים בעלי העדשות. זהו גם עיקרון פעולתה של ה"קמרה אובסקורה" (Camera Obscura) – מתקן אופטי שמטיל את תמונת העולם על משטח דו ממדי ע"י מעבר האור דרך חריר קטן, שמשמש כתחליף לעדשה. הסרטון בסוף הפוסט מסביר את עיקרון הפעולה.

משקפיים כאלה אכן מחדדים את הראייה, בזמן הרכבתם בלבד. אך יש גם חסרונות: שדה ראייה מצומצם, תמונה כפולה שנוצרת באזורי חפיפה בין חורים סמוכים וכן ירידה משמעותית בקונטרסט ובבהירות.

משקפיים כאלה יכולים להזיק אם משתמשים בהם לאורך זמן בחוץ כמשקפי שמש, משום שבניגוד לעדשות משקפי שמש תקניות שמסננות קרינת UV, החורים כמובן מעבירים אותה. יתרה מזאת, עקב אפקט ההחשכה האישון של העין גדל, ויותר קרינת UV מזיקה חודרת לעין. כמובן שעקב הצמצום המשמעותי בכמות האור והפגיעה בשדה הראיה אסור לנהוג או לעבוד עם מכשור מסוכן בעת הרכבת משקפיים כאלה.

כבר ב-1993, לפני 21 שנה (6 שנים לפני שאסתר המציאה את המשקפיים שלה) קבע ה-Federal Trade Commission בארה"ב כי:

*  השימוש במשקפי-חריר אינו מביא לשיפור ראייה לטווח ארוך.
*  המשקפיים אינם מרפאים, מתקנים או משפרים בעיות ראייה ספציפיות.
*  הם לא מהווים תחליף ראוי למשקפיים אופטיים או עדשות מגע.
*  התוכניות לאימון עיניים שחברות ויחידים מציעים אינן מחזקות שרירים או משפרות ראייה, וכן אין הן מפחיתות את הצורך בפתרונות אופטיים מקובלים.

יתרה מזאת, כתבי אישום הוגשו כנגד חברות ואנשים פרטיים שטענו טענות לגבי שיפור הראייה בזכות השימוש במשקפיים מסוג זה, כתבי אישום שבעקבותיהם נאסר עליהם לטעון טענות כאלה בעתיד וחלקם חויבו להציע החזר כספי מלא לכל הרוכשים. תביעות דומות הוגשו בבריטניה באותן השנים ממש.
ומה מחיר החורים? אסתר מציעה זוג משקפיים במחיר של 480 ₪. באיביי אפשר להזמין משקפי-חריר ב-8 ₪. זול פי 60. אסתר מזהירה מפני חיקויים.

פניתי לאסתר במייל עם השאלות הבאות:

  1. הייתי שמח לראות את המסמך של רשם הפטנטים, עד כמה שידוע לי רשם הפטנטים לא נוהג לחוות דעה על מוצרים שמתוארים בפטנטים.
  2. האם תוכלי לשלוח לי את מספר הפטנט? אשמח לעיין בו.
  3. אשמח לקבל קישור למחקרים קליניים מבוקרים שמראים כי המשקפיים מחזירים את יכולות הראייה ומונעים הדרדרות הראייה.
  4. אני רואה שמחיר זוג משקפיים אצלך 480 ₪ ליחידה. באיביי אפשר להזמין משקפיים כאלה ב-8 ₪. האם תוכלי להסביר מה הסיבה להבדל של פי 60 במחיר? אם לדעתך יש הבדל באיכות המוצר – אנא פרטי מהו בדיוק.
  5. מתברר שכבר ב-1993 הגיש ה- Federal Trade Commission בארה"ב אישומים כנגד חברות ואנשים פרטיים שטענו טענות לגבי שיפור הראייה עקב השימוש במשקפיים מסוג זה. נאסר עליהם לטעון טענות כאלה בעתיד וחלקם חויבו להציע החזר כספי מלא לכל הרוכשים. תביעות דומות הוגשו בבריטניה באותן השנים. האם תרצי להתייחס לנושא?

במשך כמה שבועות לא קיבלתי כל התייחסות במייל מאסתר. התקשרתי אליה, אך השיחה נקטעה בטרם עת מצדה. שלחתי מייל נוסף – הפעם עשיתי זאת עם בקשה לקבל התראה ברגע שההודעה נקראת. Outlook דיווח לי שהיא נקראה למחרת שליחתה, שבועות רבים חלפו מאז אך אסתר שומרת על שתיקתה.

מקורות והרחבות:

*******************************************************************************************************************

מספר עדכונים לקראת השנה החדשה

הנה סיכום מצב, עבור מי שלא עוקב אחר העדכונים בפייסבוק.

במהלך החודשים האחרונים פעילותי בתחום החשיבה החדה זכתה לסיקורים רבים בתקשורת: ריאיונות ברדיו, בטלויזיה ובעיתונות. בנוסף, הספר זכה לשתי סקירות במוסף ספרים של הארץ, מה שפרסם אותו באופן משמעותי. אני רוצה להודות בהזדמנות זאת לארז מירנץ ולמיה הירש מ"דיוניסוס יחסי ציבור" שעזרו מאוד לכל זה לקרות.

במקביל, החלטתי שהגיע הזמן לצאת עם הספר לחנויות. החל משבוע זה הספר אמור להופיע בעוד ועוד חנויות ברחבי הארץ, הן ברשתות הגדולות והן בחנויות הפרטיות.
את הספר יהיה אפשר להמשיך ולהזמין דרך האתר במחיר מוזל (שכולל גם את המשלוח). 

בזמן האחרון אני שם דגש על תחום ההרצאות/סדנאות, ומופיע בפני תלמידים, מורים, חיילים (גם בהתנדבות), ארגונים, באירועים פרטיים ועוד. אם אתם מחפשים הרצאה חוויתית בתחום החשיבה החדה לארגון בו אתם עובדים, לכיתה של הילד/ה שלכם, וכד' – אשמח אם תצרו איתי קשר.
יחד נפיץ את הבשורה.

     שתהיה שנה פוריה ומוצלחת לכולנו!

*******************************************************************************************************************

 

ועוד משהו לסיום, בהקשר של ה"קמרה אובסקורה". כך נראה צילום דרך מצלמת חריר שצילמתי יחד עם הבת שלי, במסגרת הפעלה מגניבה לילדים לפני כמה שנים בנמל ת"א. המצלמה: פחית קפה שבדופן שלה חורר חור בקוטר מילימטר ובתוכה נייר צילום. לאחר שהכנסנו את נייר הצילום לתוך הפחית בחדר החושך, סגרנו את המכסה, אטמנו את החריר בפיסת איזולירבנד שחור ויצאנו החוצה לצלם. כל אחד הניח את ה"מצלמה" שלו על משטח יציב, פתח את החריר למספר שניות וסגר חזרה. חזרנו לחדר החושך ופיתחנו את הצילומים. זה מה שיצא לנו (אותי רואים בצל מצד ימין):
קמרה אובסקורה

הניסוי שהוכיח טלפתיה!

הניסוי שהוכיח טלפתיה!

והפעם משהו קליל ואקטואלי, שמדגים יפה לדעתי איך ידיעות מדעיות מתנפחות ומשתנות עד שהן מגיעות אלינו.

*

אתמול רעשה התקשרות המקומית (בעקבות סערה עולמית) לגבי ניסוי מסוים. ניתן לכותרות לדבר בעד עצמן ונערוך ניסוי משלנו. מה אפשר להבין מקריאת הכותרות בלבד?

נענע

דה מרקר

YNET

(באופן מפתיע אולי, דווקא Ynet סיפקו את המידע המדויק יותר כבר בכותרת).

קריאת גוף הכתבות מספקת רמזים נוספים לגבי מה שנעשה באותו ניסוי, אבל הדברים עדיין מעורפלים ביותר.

ב-Ynet מספרים כי "לפי ה"דיילי מייל", ברגע שהאדם במומבאי התבקש לחשוב על ברכות השלום "צ'או" ו"הולה", דיווח חברו בפריז על הבזקי אור במוח. הוא אמנם לא קלט את המילה עצמה, אך הדיווח שלו תאם את הרגע המדויק שבו עמיתו חשב על המילים."

והשאלה שנשאלת היא כמובן – מדוע לסמוך על מה שהדיילי מייל כותב, אם ההודעה הרשמית לעיתונות ואפילו המאמר המקורי המלא נמצאים במרחק הקלקה?

אז מה באמת עשו שם?

בהפשטה, ה"שולח" חבש קסדה שמודדת פעילות חשמלית של המוח. אחרי אימון מסוים הצליח השולח לגרום לעיגול שמופיע על המסך לנוע למעלה או למטה בהתאם לכך שדמיין כי הוא מניע את ידיו או את רגליו. באופן כזה נשלח רצף של ביטים לאדם ה"קולט" (0 או 1, אם חשב על 'יד' או על 'רגל'), באמצעות האינטרנט. כמובן שהמרחק אינו משחק כאן שום תפקיד – אינטרנט זה אינטרנט. הניסוי היה מעניין באותה המידה אם האדם הקולט היה יושב ממש מאחוריו.

את הביטים "שדרו" למוחו של מקבל המסר בעזרת פולסים מגנטיים שכוונו לאזור הראייתי בחלקו האחורי של המוח. אם התקבל ביט '0' שודר פולס מסוג אחד אשר גרם לנבדק לראות נצנוצים מסוימים בשדה הראייה (למרות שעיניו היו מכוסות), ואם התקבל ביט '1' שודר פולס מהסוג השני שלא גרם לנצנוצים. החוקרים הקפידו שהנבדק לא יקבל שום רמזים חושיים לגבי המידע המשודר, כמו למשל תחושה פיזית או רמזים צליליים לגבי שינוי זוית הסלילים המגנטיים בין שני מצבי השידור.

באופן כזה הועברו כמה סדרות של כמה עשרות ביטים כל אחת, והתהליך כולו הצליח באמינות גבוהה יחסית. זה הכל.

כמובן שהמילה טלפתיה לא מוזכרת בכלל לא במאמר המקורי, ולא בהודעה המקורית לעיתונות.

כאן אפשר לראות את הכותרת המקורית של המאמר, בליווי צילומים מתוכו שממחישים מה נעשה בניסוי:

מחקר מקורי

בוידאו הבא תוכלו לראות מה לפרופ' אילון ועדיה יש לומר בנושא. ושוב, שאפו ל-Ynet על ההתייחסות המקצועית הזריזה לידיעה. חבל רק שהדבר לא נעשה לפני הפרסום הראשוני.

*

כצפוי, היו אנשים שמאוד התלהבו מהגילוי המדהים:

-1ניו-אייג'

כשהערתי לכותבת על כך שנחפזה קצת להסיק מסקנות מהפרסום, הודתה כי לא קראה כלל את הכתבה. "הספיקה לי הכותרת כדי להנגיש את המידע למרחב שבו אנשים כן יביעו בו עניין. אני מבחינתי לא צריכה שום הוכחה גשמית לידע שאני יודעת…"

ניו-אייג'

אנחה.

נסיים בקריקטורה מוצלחת בנושא:

 

ונעבור לדבר המפרסם:

לכבוד החגים המתקרבים אפשר לרכוש כעת את ספרי "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה" במחיר מוזל. הספר יכול לשמש מתנה מצוינת לחג לקרובים וחברים – כי חשיבה חדה זה לא רק ספר, זה גם מסר!

הנה ריאיון איתי על הספר, ששודר בתוכנית "עושים סדר" עם בן כספית:

כאן תוכלו לראות מה חשבו קוראים שסיימו כבר לקרוא את הספר.