על נפלאות הרפואה הסינית המסורתית

על נפלאות הרפואה הסינית המסורתית

"הרפואה הסינית המסורתית ריפאה מיליוני אנשים במשך אלפי שנים!"

מי מאיתנו לא נתקל בטענה כזאת או דומה לה.

מה באמת מסתתר מאחורי הרפואה הסינית המסורתית? כמה אנשים היא באמת ריפאה?

הבהרה: הפוסט הנוכחי לא מתיימר לעסוק ברפואה הסינית המסורתית בצורה מדעית. לשם כך יש להגדיר תחילה מה הטיפולים שרוצים לבדוק ואז לחפש מחקרים איכותיים שבחנו אותם. (הפניות לקריאה נוספת ולמחקרים תוכלו למצוא בקישורים שבסוף הפוסט). מה שהפוסט הזה כן מעניק זו הצצה מזווית שונה, היסטורית, אנתרופולוגית, סובייקטיבית, אנקדוטלית אם תרצו. אבל עדיין, הצצה מרתקת, לטעמי.

צילום3דוגלד קריסטי (Dugald Christie) היה מנתח סקוטי ששירת כרופא מיסיונר בצפון מזרח סין בין השנים 1883 ו-1913. הוא כתב ספר שמתאר את רשמיו מאותן 30 שנים בסין.

בתחילה נתקל בהתנגדות חריפה מצד התושבים. הסינים היו חשדניים כלפי זרים והפיצו שמועות זדוניות לגבי מעשיהם האפלים. אך לאחר שריפא עיוורים בעזרת ניתוחי קטרקט ועזר לכל אותם חולים שהרופאים המקומיים לא הצליחו לעזור להם, הקהילה התחילה להבין בהדרגה שיש לו משהו להציע שהיה טוב בהרבה ממה שהם היו רגילים אליו.

פעילותו החלה לעורר עניין לא רק בקרב החולים, ורבים התגודדו מסביב למרפאה שלו כדי ללמוד ממנו. בהמשך הקים את ה- Mukden Medical College, כדי להכשיר רופאים סיניים ברפואה מערבית.

צילום2

30 השנה שבמהלכן פעל בסין הספיקו לו כדי להתרשם לעומק ממה שהיה לרפואה הסינית המסורתית להציע.

הבה נציץ יחד אל נפלאות הידע הסיני העתיק!

* הטקסט שלפניכם הוא תרגום חופשי של חלקים נבחרים מהפרק החמישי בספר.
** אזהרה: הטקסט מכיל תיאורים גרפיים שעלולים להסב אי נעימות לקוראים רגישים.

 *   *   *

הרפואה הסינית הקלאסית מבוססת על ספר מהמאה השלישית או הרביעית לפנה"ס. הספר מדבר על רפואה ועל פיזיקה, על yin ו-yang, על חמשת היסודות, על מחלות, דיקור ועוד. האדם נמצא בקו הבריאות כל עוד חמשת היסודות שמהם מורכב גוף האדם – מתכת, עץ, מים, אש ואדמה – נמצאים באיזון. כשהאיזון ביניהם מופר – מופיעות מחלות. מטרת הטיפול היא להחזיר את האיזון בין היסודות. תרופות מסווגות בהתאם לחמישה צבעים (לבן, ירוק, שחור, אדום, צהוב), חמישה טעמים (חריף, חמוץ, מלוח, מר, מתוק), חמישה אברים בגוף (ריאות, כבד, כליות, לב, טחול), וסדרות נוספות של חמישה אלמנטים.

אם הלב חלש, למשל, זה אומר שיש פחות מדי אש. אש מיוצרת ע"י עץ, שמתאים לכבד. לפיכך כדי לחזק את הלב, צריך לחזק את הכבד והתרופה צריכה להיות חמוצה וירוקה. מאכלים מרים אסורים בתכלית האיסור. אם לעומת זאת הריאות נפגעו, מה שנדרש הוא אדמה, כדי לייצר את המתכת החסרה, כלומר, יש לעורר את הטחול והתרופה צריכה להיות צהובה ומתוקה. יש להתרחק ממאכלים חריפים.

ChineseMedecine

תרשים עתיק של נקודות דיקור ומרידיאנים (ויקיפדיה)

הרופאים הסינים הודו בפני שהם לא יודעים דבר לגבי ניתוחים. הם לא מסוגלים לקשור עורק, לקטוע אצבע או לבצע את הניתוחים הפשוטים ביותר. סוג הטיפול היחיד שמזכיר באיזושהי מידה ניתוח הוא הדיקור (אקופונקטורה), שמשמש לכל סוג של בעיה. יש תשעה סוגי מחטים ולעתים קרובות משתמשים בהן כשהן מלובנות. לפעמים הן מושארות בגוף למשך ימים. בהיעדר כל ידע אנטומי, המטפלים מחדירים לא פעם מחט דרך כלי דם גדול או אברים חיוניים, מה שמביא במקרים מסוימים למוות מידי.

ילד קטן שהובא לטיפול הציג מחזה מעורר רחמים. הרופא הודיע להורים שיש עודף של אש בגוף שלו, מה שדורש טיפול במחטים קרות. הוא ניקב את בטנו של הילד בכמה מקומות לעומק רב. הילד המסכן מת זמן קצר לאחר מכן.

לטיפול בכולרה נועצים מחטים בזרועות. למחלות ילדים אחרות, במיוחד פרכוסים, המחטים מוחדרות מתחת לציפורניים. למחלות עיניים הן מוחדרות בדרך כלל לעומק של כמה אינצ'ים אל תוך הגב העליון. מטופלים הגיעו אלי עם שטחים נרחבים של עור מקולף בגבם עקב טיפולים מוגזמים מסוג כזה, עם מכשור שלא היה נקי במיוחד.

צורת טיפול פוגענית אחרת מתבצעת באמצעות פלסטר-שרפי שחור, שמשמש לכל סוגי הכאב, חבלות, פצעים ונפיחוּת. ברגע שמופיע זיהום קטן מיד מדביקים עליו את הפלסטר, דבר שמונע שחרור טבעי של הזיהום. התוצאה היא לעתים קרובות מחלה חמורה. כמעט בכל מקרה של בעיית עצמות או מפרקים, המצב הוחמר, אם לא נגרם, כתוצאה מהפלסטר הקטלני הזה. ולמרות הכל, לסינים יש עדיין אמונה מלאה בסגולות המרפא שלו.

ילד בן תשע הובא בסל, וכאשר הוסר הפלסטר שכיסה לחלוטין את רגלו היה אפשר כמעט לשמוע את הריח, כמאמר הסינים. חלק גדול של עצם השוק היה כמעט חשוף. אמו דיווחה כי הוא לא קיבל שום תרופה למעט הפלסטר הזה, שהודבק על רגלו 15 חודשים לפני כן, כשנפצע קלות בנפילה. הילד היה עכשיו כחוש, עם דופק מהיר וחלש וסבל משיעול חמור. המוות נראה כבר מעבר לפינה. לקחנו אותו לבית החולים, טיפלנו ברגל בצורה רציונלית, ואחרי כמה ימים הסרנו את העצם הפגועה לחלוטין. בתוך חודש הוא כבר הלך, ורוד, חזק ועליז, ועם התלהבות רבה ללמוד לקרוא ולשיר שירים. מקרים כאלה נפוצים מאוד.

כל אדם שרוצה בכך יכול לעסוק ברפואה, ואפילו הרופאים המפורסמים והמלומדים ביותר לא יודעים דבר על מבנה המפרקים, מה שגורם סבל רב למטופלים שלהם.

ילד קטן עיקם את רגלו בזמן משחק והתלונן על כאבים. הילד נלקח לרופא סיני מפורסם, שמשך באלימות את הרגל ועיקם אותה עד שהילד צרח מכאבים. עד לאותו "טיפול" הילד היה מסוגל ללכת. אחריו הוא לא יכול היה אפילו לעמוד. כעבור שלושה שבועות הוא הגיע למרפאה שלנו. הירך הייתה כל כך נפוחה וכואבת, שהיינו חייבים לתת לו כלורופורם כדי לבצע את הבדיקה. הסתבר שמפרק היה מחוץ למקום, ללא ספק עקב הטיפול שקיבל. החזרנו אותו בקלות למקום, והילד חזר תוך זמן קצר לתפקוד מלא.

יום אחד, לאחר שהסרתי חתיכת עצם מאדם שנפגע קשה מפציעת ירי, הופתעתי לראות כמות לא מבוטלת של כספית נשפכת החוצה. "זה הכדור המותך!" הסביר המטופל. רופאים סינים לא טורחים לנסות ולהוציא את הכדורים, אלא מחדירים לתוך הפצע כספית, שלטענתם אמורה להמיס את העופרת, טענה שהמטופלים מאמינים בה כמובן.

1280px-Kyutoshin

דיקור + סימני כוסות רוח (ויקיפדיה)

הסינים משתמשים במסאז' ללא הרף, לא בהכרח באופן מדעי, אבל בצורה אינטליגנטית ומועילה. הם גם מכירים, גם אם בהגזמה, בתועלת של גירוי הסחה, (counter irritation) ויש להם שיטה קצת מוזרה לכך: העור נצבט ומעוות באופן חוזר וחד בין האצבעות או בין שתי פיסות עת או מטבעות נחושת, עד שהוא מאדים. כוסות רוח גם הן בשימוש נפוץ. אנשים מסתובבים עם עיגולים אדומים על המצח שלהם. "מה קרה?" אתה שואל בבהלה בפעם הראשונה. אבל התשובה המופתעת לא מאחרת להגיע: "היה לי כאב ראש, זה הכל."

אמונות טפלות רבות מסתובבות לגבי מחלות והגורמים להן, אמונות שמקורן זמן רב לפני הגעת הבודהיזם או הטאואיזם, וללא ספק ישרדו באזורים הכפריים זמן רב אחרי היעלמותם. שיער נכרך לעתים קרובות מעל לפצע כדי "להרחיק את הרעל מלעלות ללב". מטופל הסביר את המקור למחלה שלו, תוך שהוא מרכין ראש בחרטה של חוזר בתשובה: "העלבתי את אל הנמר. הייתי בגבעות ואכלתי בשר נמר, וזה עונשי."

אדם מבוגר הביא את בתו למרפאה שלי כשהיא במצב סופני של שחפת. היא הייתה כל כך חלשה עד שכמעט לא הצליחה לדדות אל חדר הבדיקה. כשהסברתי את מהות המחלה שלה, הוא ענה בנימוס אך בתקיפות: "אתה טועה. אין לה מחלת ריאות. גם אני רופא בעל שם, אבל אני לא מנתח. הגעתי אליך כי שמעתי על כישורי הניתוח שלך, כדי שתוציא את הדבר הרע שמאיים על חייה." הוא הסביר שלפני חודשים רבים התחיל לגדול בבטן שלה צב, וכעת הוא כבר בגודל של כף יד. הוא ניזון מדמה, אותו הוא שותה שלוש פעמים ביום. "הנה! אפשר להרגיש את הראש שלו זז מצד לצד, ממש מתחת ללב שלה. אתה לא יכול להוציא אותו?!" ה"צב" שהוא הרגיש היה לא יותר מאשר פעימות הדופק באבי העורקים, שהיה קל לחוש בהן כתוצאה מגופה הצנום והכחוש.

1280px-Ziheche

שליה אנושית מיובשת – שנות אלפיים (ויקיפדיה)

האמונה ברוחות רעות היא אוניברסלית, וכל מיני צורות של מחלות מיוחסות להן באופן כזה או אחר. בצד הרופאים שמצייתים לספרים העתיקים פועלים גם הרבה קוסמים ומכשפים, שנועצים בהם גם אנשים משכילים בני המעמד הגבוה. המרשמים שהם נותנים שונים ומשונים: נייר שרשומים עליו סימנים מיסטיים מועלה באש ומטופל שותה את האפר שלו כשהוא מעורבב עם מים. לפעמים מכסים ספל מים בבד ומנערים אותו בחוזקה עד שמתחילות להופיע בועות. אז שותים את המים במהירות, תוך שהמטפל מלחש לחשים.

שיגעון, אפילפסיה ומצבי היסטריה קיצוניים מיוחסים להשתלטות על ידי שד (Demonic possession). ללא כל חקירה לגבי מקור הבעיה פונים לשיטות אכזריות ביותר כדי להוציא את רוח השד החוצה, כמו למשל להכריח את המטופל לעמוד יחף על ברזל מלובן. הטקסים מלווים תמיד במכות קשות וחסרות רחמים. למזלם של הסובלים המסכנים, לא ניתן לשרוד עינויים קשים כאלה לאורך זמן, והמוות גואל אותם עד מהרה מייסוריהם. כך למשל, נערה בת שבע עשרה שסבלה מהיסטריה טופלה על ידי רופאי-אליל בכל מיני שיטות אכזריות, ללא הצלחה. לבסוף דחפו ברזל מלובן אל תוך גרונה כדי לגרש את השד. היא מתה זמן קצר לאחר מכן.

מדע הרפואה בסין נמצא בכזה מצב כאוטי, ושיטות הטיפול כל כך דמיוניות ולא עקביות, שלא מפתיע שלמטופלים אין אמון רב ברופאים שלהם. הרעיון של "רופא משפחה" אינו מוכר כאן. כשטיפול שנותן רופא אחד לא מצליח לפתור את הבעיה בתוך מספר ימים, המרשם שלו ננטש כ"לא מתאים" או "לא מאושר על ידי האלים", ורופא אחר מוזעק לעזרה מבלי ליידע את הראשון על כך. נפוץ למדי מצב שבו אנשים נוטלים תרופות שרשמו להם כמה רופאים שונים במקביל, בתקווה שלפחות אחד מהטיפולים יעזור.

יש נכונות גורפת לקבל כרופא כל אדם שטוען כי הוא יכול לרפא אנשים. מרגע שהחשד מכל דבר שמקורו בארץ זרה החל לפוג, אנשים לא היססו לקנות תרופות מכל נוכל שהציע את מרכולתו. אדם ששירת כשוליה במרפאה שלי במשך כמה חודשים ראה איך חובשים פצעים ולמד את שמותיהם של כמה תכשירים נפוצים, עזב אותנו, השקיע כמה דולרים בשמן קיק, מלחים ותחבושות, הלך לאיזה כפר והכריז כי למד רפואה בבית חולים מערבי. בחור אחר הגיע אלינו במצב אנוש, נאלצנו לקטוע את רגלו, חייו נצלו ולא עבר זמן רב לפני שגם הוא התחזה באותו האופן. לא מדובר בהכרח בנוכלות או צביעות; הם כנראה פשוט לא מבינים עד כמה מעט הם יודעים, וכמה הרבה יש להם עוד ללמוד.

*

אז בפעם הבאה שתתקלו בטענות לגבי הידע הסיני העתיק והמופלא בתחום הרפואה, תדעו מה לדמיין… וכן, מיליוני סינים יכולים לטעות במשך אלפי שנים.

עדכון – שעות אחדות לאחר פרסום הפוסט התפרסם הפוסט הבא בבלוג של נעם לויתן ויונת אשחר, שמדגים איך נראית רפואה מבוססת מדע:
מרפואה סינית מסורתית לרפואה אמיתית ולפרס נובל – פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2015 יוענק היום לחוקרת הסינית טו יויו על פיתוח תרופה נגד מלריה מצמח המרפא לענה חד שנתית.

לקריאה נוספת:

יוצאים לשוק לקנות תרופות (ויקיפדיה)

יוצאים לשוק לקנות תרופות (ויקיפדיה)

 

לקט-חד 4

לקט-חד 4

נפתח בכמה "צעקות" שנשמעו בתקשורת ההמונים לאחרונה:

בשר מעובד מסרטן כמו סיגריות!

בשר מסרטן

אז לא.
על מחדלי התקשורת בנושא הזה – בבלוג של נעם לויתן ויונת אשחר

עדות מדעית לקיומה של תרבות חוצנית!

חוצנים

הממ… לא כך כך מהר… למרות שמדובר בתופעה מעניינת בהחלט.
מאמר חדש יותר שהתפרסם בנושא משער שאולי מדובר ב"להקת שביטים".

עיר מעופפת הופיעה בשמי סין!

האמנם? עיר, מעופפת, בסין, וכל מה שצולם ממנה קיים רק בסרטון אחד ביוטיוב?
"מומחי מזג האוויר הסבירו את התופעה ההזויה כאשליה אופטית שמתרחשת בטבע, המוכרת לרובנו בשם "פאטה מורגנה". הפאטה מורגנה היא תופעה אופטית הגורמת לעצמים מרוחקים להיראות גדולים וקרובים בהרבה מהמציאות וכך היא גורמת לעתים לספינות בים להיראות כגורדי שחקים. [מקור]"  באמת? האם ההסבר מתאים למקרה הזה?

קפטן דיס-אילוז'ן נותן הסבר סביר יותר:

בכורים חכמים יותר!

בכורים יותר חכמים

דוגמה מאלפת איך הופכים את השולי והזניח לעניין המרכזי, ומעלימים את הדגש העיקרי בממצאי המחקר: בניגוד לתאוריות פסיכולוגיות מובילות, ובניגוד לאינטואיציה של הרבה אנשים, *לא* נמצא שום קשר בין סדר הילדים לבין מאפיינים אישיותיים מרכזיים. ההבדל ב-IQ זניח לגמרי, וב-4 מתוך 10 מקרים הבכור אינו בעל ה-IQ הגבוה ביותר.
כמובן שרוב הכתבה בצהובון הוקדשה להסברים אפשריים להבדלים האישיותיים, שכזכור, *לא* נמצאו במחקר.

"נפלאות התזונה"

מבט משעשע ממעוף הציפור, בשפה ברורה (ולעתים מעט בוטה), על הבולשיט הרב שאופף את תחום התזונה. על הקושי האמיתי לחקור את הנושא, על השטחיות והבורות של כלי התקשורת, על רופאים שלא לומדים כמעט כלום על תזונה, על הבדלים באפקטיביות של דיאטות שונות, על טיבם של ה"שיפורים הבריאותיים" שחברות מזון מכניסות במוצרים שלהם, ועל הקשקשנים הרבים שמייעצים בענייני תזונה מבלי שיש להם הבנה כלשהי (מבוססת ראיות) בתחום:

"שישה דברים מחרידים שתעשיית המזון לא תגלה לך"

"הו, זה נשמע כל כך עמוק!" – על הנופלים במלכודת הבולשיט

Deepak_Chopra_(2011)

Deepak Chopra – wikipedia

כנראה המחקר הראשון שבדק מה מאפיין אנשים שמוצאים משמעות עמוקה במשפטים חסרי פשר, כדוגמת המשפטים שדיפאק צ'ופרה משחרר ללא הרף.

המאמר נקרא: "On the reception and detection of pseudo-profound bullshit" והוא זמין לקריאה.

כמה פנינים מתוכו:

  •  We focus on pseudo-profound bullshit because it represents a rather extreme point on what could be considered a spectrum of bullshit.
  • We emphasize that we deliberately selected tweets that seemed vague and, therefore, the selected statements should not be taken as representative of Chopra’s tweet history or body of work. Also, to reiterate, we focus on Chopra here merely because others have claimed that some of the things that he has written seem like “woo-woo nonsense” (e.g., Shermer, 2010) and because of the connection between these claims and the bullshit generator websites that we used. None of this is intended to imply that every statement in Chopra’s tweet history is bullshit.

המחקר העלה כי אלה שמוצאים משמעויות עמוקות במשפטים חסרי פשר (bullshit receptivity) מקבלים ציונים נמוכים יותר ביכולות קוגניטיביות שונות, נוטים יותר לחשיבה קונספירטיבית, נוטים יותר להחזיק באמונות דתיות ופאראנורמליות, ולאימוץ רפואה אלטרנטיבית.
לגבי היכולת להבחין בין משפטים בעלי משמעות עמוקה אמיתית ומדומה (bullshit sensitivity) – נמצא מתאם בין יכולת זאת לבין סגנון קוגניטיבי אנליטי וספקנות לגבי הפאראנורמל.

לכתבה בפורבס שמסכמת את הנושא.

דרך אגב, החוקרים ייצרו את משפטי הבולשיט שהוצגו לנבדקים בחלק מהניסויים בעזרת שני מחוללי הבולשיט הבאים (שהוזכרו בבלוג בעבר):

קדימה, הגרילו לכם תובנה חדשה להיום!

 

"מבחן המציאות" – חשיבה חדה בפריים טיים

"מבחן המציאות" – חשיבה חדה בפריים טיים

לאחרונה זכיתי להיות היועץ המומחה בשני פרויקטים מעניינים וייחודיים בתחום הספקנות. מעבר להבאת קישורים לטובת כל מי שלא נתקל בהם עדיין, אספר קצת מה התרחש "מאחורי הקלעים" ואשמח לשמוע גם את דעותיכם.

הכתבות במאקו

הפרויקט הראשון היה סדרה של שלושה תחקירים שערכה טליה אלוני, ושהתפרסמו באתר "מאקו". אחד מהם בחן אסטרולוגים, השני – מתקשרים והשלישי – גרפולוגים.

הכול התחיל בפנייה של אורי רוזן, המנהל והעורך הראשי של מאקו. הוא נתקל בבלוג שלי, התעניין, ובדק אפשרות לעשות משהו יחד בתחום הספקנות. בשלב הבריינסטורם הצעתי אפשרויות שונות לטפל בנושא. לבסוף הוחלט ללכת על האפשרות של מצלמה נסתרת בתוספת מלכודת כזאת או אחרת. הנחת העבודה הייתה שלא נצליח לגייס מספיק "יועצים" שיסכימו להעמיד את כישוריהם למבחן מבוקר. בנוסף, כדי להשיג מובהקות סטטיסטית בניסוי כזה נדרשת כמות גדולה יחסית של יועצים ולקוחות, דבר שחרג מהמשאבים שעמדו לרשות הפרויקט.

לפני שטליה יצאה לדרך, ייעצתי לה לגבי הדינמיקה הצפויה במפגשים, המלכודות שעלולות לטשטש את התוצאות והטריקים שאני מצפה שהיועצים יעשו בהם שימוש. חששתי קצת מתוצאות חמקמקות ומעורפלות, אבל היקום זימן לנו יועצים שנפלו בכל המלכודות האפשריות.

הנה שלושת חלקי התחקיר:

מבחן האסטרולוגים

מבחן המתקשרים

מבחן הגרפולוגים

בסרטון הבא (מופיע בכתבה על המתקשרים) אני מדגים את הטכניקות השונות של "קריאה קרה" שהיועצים עושים בהן שימוש (בין אם במודע ובין אם לאו):

קריאה קרה

הכתבות קצרו הצלחה משמעותית: מעל ל-100,000 כניסות לכל אחת מהן והרבה תגובות. התקבלה החלטה לשדרג את התחקיר לטלוויזיה, ולא סתם טלוויזיה – ערוץ 2 בפריים טיים.

התוכנית בקשת

מרגע ההחלטה, העבודה על התוכנית הייתה אינטנסיבית ביותר. נשקלו אפשרויות שונות להעביר את המסר בצורה חווייתית. לרגע חשבנו לערוך את מבחן פורר (תרגיל שבו נותנים לכמה אנשים טקסטים זהים אחרי שגורמים להם להאמין שהם נתפרו אישית עבור כל אחד מהם), אבל זה נעשה כבר פעמים רבות בעולם, ואפילו בארץ. החלטנו להרים את הרף: למה להסתפק בסתם טקסטים מודפסים, כשאפשר ליצור לנו מיסטיקן בשקל משלנו?

לפגישה פנים מול פנים יש כוח משלה. ראשית, אפשר לאלתר עם הטקסטים בהתאם לפידבק שמתקבל מהלקוח – להדגיש דברים שזוכים לתגובה חיובית ולהצניע דברים שמצליחים פחות. שנית, במהלך מפגש כזה יש הזדמנות ליצור את אחד האפקטים החזקים והמרתקים ביותר בתחום – בלבול מקור הזיכרון: היועץ זורק ללקוח אמירה כללית ומעודד אותו לספק פרטים. במידה שהלקוח משתף פעולה ומספק פרט כלשהו מחייו, היועץ ממהר לחזור על הפרט הספציפי ולאשר שאכן ראה את הדבר, ואז, לעתים קרובות להפתיע, מתרחש פלא של ממש – הלקוח זוכר שהיועץ היה זה שהעלה את הפרטים הספציפיים, ולא הוא עצמו!

כמובן שאדם שמיומן בטכניקת הקריאה הקרה יכול להגיע לביצועים מרשימים ביותר, תוך שהוא משלב "טריקים תקשורתיים" רבים ומוביל את השיחה בחלקלקות שרק מי שלמד את הנושא יכול לזהות. לא ציפינו לרמת ביצוע כזאת במקרה שלנו, אחרי הכול איתמר – השחקן שלנו – מונה לתפקיד ערב הצילומים…

תדרכתי את איתמר בטלפון, שלחתי לו קישורים לפוסטים הרלוונטיים בבלוג והוא כמובן צפה בהסברים שנתתי בכתבה במאקו. בנוסף, הכנתי לו תסריט שמשלב אלמנטים רבים של קריאה קרה בצורה תמציתית ככל האפשר. התסריט כלל מספר חלקים: משפטי פתיחה וחימום, אבחנות אישיות על הלקוח, אמירות לגבי העבר, ההווה והעתיד. הטמעתי בטקסט "דרכי מילוט" שונות במצבי כישלון. בנוסף, ציידתי אותו בהוראות טיפול בלקוח סקפטי.

יום הצילומים הגיע. הייתי מתוח מאוד. לרגעים נדמה היה לי שאני לחוץ הרבה יותר מאיתמר, אולי בגלל שהבנתי את גודל האתגר. במפגש כזה מתחבאות בין השורות הרבה מאוד דקויות שדורשות מיומנות גבוהה, ולא היה לאיתמר זמן להתאמן. דקות ספורות לפני שנכנס הלקוח האמיתי הראשון הוא ניסה את כוחו לראשונה על מיכל התחקירנית.

20151007_135508

מתכוננים ללקוח הראשון

הלקוח הראשון היה טבילת אש צורבת. ספקן, פני פוקר, לא זורם. איתמר היה צמוד עדיין לטקסטים שהודבקו בתוך ספר שהוא "עיין בו" במסגרת המפגש, מה שכמובן פגע בזרימה, נראה קצת מוזר ולא אפשר קשר עין רצוף עם הלקוח. האפקטיביות של המפגש הראשון ובמידה מסוימת גם השני – הייתה בהתאם. לרגע חששנו שנצטרך לוותר על הניסוי.

 

20151007_180426

קטעים מהתסריט הודבקו בתוך ספר מיסטיקה

הפקנו לקחים תוך כדי ריצה. היה ברור שהתסריט שלי, שכלל גם התפצלויות שונות לפי תגובות אפשריות של הלקוח, היה מורכב וארוך מדי, ולא היה סיכוי שאיתמר יוכל לשלוט בו בזמן קצר כל כך. צמצמנו אותו למספר משפטים פשוטים – רחוק מקריאה קרה טובה, אבל הדבר היחיד שהיה יכול להציל את המצב.

ואז חזינו במהפך.

איתמר צבר ביטחון, שמר על קשר עין, פיתח סגנון משלו, והתוצאות היו בהתאם – שלושת הלקוחות הבאים שלו התרשמו ממנו מאוד. אני עצמי התקשיתי להאמין שהניסוי מצליח עד כדי כך. לאחר שידור התוכנית היו שטענו שתגובות ה"לקוחות" נראו מבוימות. אני יכול להעיד (אלא אם נפלתי קורבן לקונספירציה שהיו שותפים בה עשרות עובדים של קשת) – הכול אמיתי לחלוטין. להפך – חששנו כל הזמן שהשמועה תדלוף והלקוחות הבאים יבינו מה קורה כאן. אני ישבתי דרוך בחדר סמוך ועקבתי אחר המתרחש דרך מוניטור. ברגע שהלקוח הנוכחי סיים את המפגש ויצא מ"חדר הייעוץ" התגנבתי פנימה לתת לאיתמר טיפים ופידבקים נוספים, נזהר שהלקוח הבא בתור, שחיכה ממש בכניסה לחדר לא ישמע או יבין מה באמת קורה. במקביל, במסדרון סמוך, חגי הבמאי ראיין את הלקוח היוצא לגבי התרשמותו. וכפי שאפשר לראות, הם התרשמו!

איתמר-3הנה לקט משיחה שערכתי עם איתמר לאחר שידור התוכנית:


"לא חששתי. באתי באמונה שהכל יעבור, אני אתן להם את מה שהם רוצים. זה היה סוג של מתיחה, במקרה הזה מתיחה "רצינית", לא קומית. עשיתי דברים כאלה בעבר.

בפעם הראשונה זה לא כל כך הלך כי הייתי צריך להיצמד לטקסטים. הרגשתי שמתחילים להניע. הבנתי שזה לא פשוט, ונדרכתי יותר. בשני הייתי כבר ממש דרוך. לא נתתי לזה ליפול. רציתי לגרום להם להאמין, וללכת איתם, גם בשאלות וגם באנרגיה בתוך החדר.
בשלב מסויים אתה צריך להיפרד מהטקסט ולתת לו חיים משלו… לחיות את המצב ואת הדמות שאתה מביא ברמה הכי אותנטית וטוטאלית. אני חושב שהצלחתי להעביר את האנרגיה שהכל בסדר, אתה בידיים טובות, וזה עבד.
החל מהשלישי הרגשתי כוח. עוצמה. ביטחון שאני יודע מה אני עושה. אמרתי לעצמי שעכשיו גם אם יכנסו עוד עשרים אנשים אני אבלבל את כולם, אתן להם להבין שאני מיסטיקן אמיתי. הרגשתי כבר בתוך הדמות."

שאלתי את איתמר אם בעקבות ההצלחה המרשימה אולי עלתה בו מחשבה לעשות הסבה מקצועית למיסטיקן.

"תשמע, אם אניח אחליט שאני הולך להיות שרלטן, אני אלך להתעסק בזה – אחרי שנה אני קונה בית! אבל אם אני אשאר נאמן לעצמי ולאהבה שלי, אני אשאר שחקן."

וכמעט באותה נשימה, הוסיף:

"אבל עם כל מה שאני אומר, אני עדיין מאמין שכן קיימים מתקשרים אמיתיים. יחידי סגולה, שבאים מהדת – אדמו"רים, רבנים גדולים, שיונקים חוכמת תורה. הם כנראה לא ינבאו עתידות, אבל יכולים לכוון אותך בדרך מסוימת, יוכלו לתת לך יעוץ."

בשעות אחה"צ עד הערב צולמו כמה ראיונות וכן שלושה "עימותים" ששניים מהם נכנסו לתוכנית, לאחר קיצוץ מאסיבי.

20151007_180202-1

מכינים את השטח לראיונות והעימותים

התוכנית הייתה אמורה להיות משודרת פחות משבוע לאחר הצילומים, אבל נדחתה ברגע האחרון לאור האירועים. חיכיתי שלושה שבועות בסבלנות ובסקרנות עד שראיתי את המוצר המוגמר.

לחצו על התמונה לצפייה בתוכנית (יתכן שתצטרכו להתקין תוסף כלשהו לדפדפן):

כותרת

התוכנית זכתה לרייטינג של 17.6% ו-453 אלף צופים. לתכנית נחשפו 787 אלף צופים (אם הבנתי נכון הכוונה לכאלה שצפו בה בהמשך הערב).

בסה"כ אני מרוצה מהתוצאה. ספקנות בפריים טיים – מה עוד אפשר לבקש?

במגבלות הזמן שהוקצב לתוכנית אני חושב שקשה היה להפיק יותר. בתוספת של עשר דקות הייתי נותן קצת יותר נפח לראיונות ומוסיף גם את הניתוח שנתתי במאקו לגבי הטריקים הקטנים שהיועצים השתמשו בהם בביקורי המצלמה הנסתרת. קצת פחות סנסציוני, אבל נותן ערך מוסף לצופים, שילמדו לזהות טריקים כאלה במידה שיופעלו עליהם בעתיד. מצד שני, יכול להיות שתוספות כאלה היו גורמות לאחוז מסוים מהצופים לפרוש בחוסר סבלנות. אני משאיר לקשת את שיקולי הרייטינג.

גולת הכותרת של המשדר לדעתי היא הניסוי עם המיסטיקן המתחזה. הניסוי הפשוט הזה מדגים באיזו קלות אפשר לגרום לאנשים להתרשם מ…כלום למעשה. "הוא אמר לי דברים שאף אחד לא יכול לדעת עלי!" האמנם? מדהים איך בתוך דקות ספורות, פרטים שהלקוחות סיפרו הופכים בזיכרונם לפרטים שהמיסטיקן ידע עליהם! ברגע שמבינים עד כמה הזיכרון האנושי רעוע, ועד כמה חוויה אישית יכולה להיות רחוקה מהמציאות, ברור למה צריך להתייחס בספקנות רבה לא רק למה שסיפרו לנו (גם האנשים האמינים והכנים ביותר), אלא למה שאנחנו עצמנו זוכרים שחווינו. המסר החשוב ביותר מהתוכנית הזאת, מבחינתי, אינו "היזהרו , שרלטנים קמים לעושקנו!", אלא "שימו לב באיזו קלות אנחנו משלים את עצמנו!" או כפי שכתבתי במבוא לספר:

"האחריות לסינון טענות, לבדיקתן ולהסקת המסקנות מוטלת על כל אחד מאיתנו. בסופו של דבר, יותר משהאחרים מוליכים אותנו שולל, אנחנו מוליכים שולל את עצמנו. אנחנו אלה שנוטים ורוצים להאמין. אנחנו אלה שמתרשמים ממה שחושינו מספרים לנו, ללא בדיקה אמיתית. אנחנו צרכני האשליות."

טליה-1גם טליה, התחקירנית ועורכת הסרט, התרשמה במיוחד מתוצאות הניסוי:


"ההפתעה העיקרית עבורי הייתה הניסוי שערכנו – איך אפילו שחקן ללא כל ניסיון בתחום הצליח לגרום לאנשים להאמין לו. זה יכול להסביר למה השוק הזה של ייעוץ מיסטי מצליח כל כך. אני מקווה שהסרט הצליח להעביר את המסר הזה לצופים. אם כן – עשינו שירות טוב."

שאלתי אותה מה התובנות העיקריות שהיא לקחה איתה מהעבודה על הפרויקט הזה.

"התחקיר הבהיר לי עד כמה אנחנו נכונים להאמין בדברים ועד כמה אנחנו נוטים לעתים לוותר על ההיגיון הבריא שלנו, כנראה בעיקר בעתות משבר, בניסיון להיאחז במשהו – בתחושת ודאות או ביטחון. בני האדם, מסתבר, אינם יצורים רציונליים כפי שהיו רוצים להאמין, שכן הצרכים הפסיכולוגיים היומיומיים מאפילים לעיתים על ההיגיון. נראה שכל אחד – גם אם הוא חכם ומשכיל – יכול להיתפס לאמונות מיסטיות וללכת ליועצים מסוגים שונים על מנת שיחזקו את החלטותיו או יכוונו אותו.

ויחד עם זאת, כל עוד התייעצות כזאת אינה פוגעת ביכולתו העצמאית של אדם לקבל החלטות, וכל עוד הוא מבין שאין באמת יכולות על-אנושיות של ראיית עתיד או שהכוכבים לא באמת מגלים לנו משהו על חיינו וכי התקשור הוא מלאכה שבין אדם לאדם ואין שום ממד על-חושי נוסף בדיאלוג ביניהם, כל עוד מתקיימים התנאים האלה – התייעצות עם מיסטיקנים היא כנראה עוד דרך לסייע לאנשים, בדיוק כמו פסיכולוג או רב או כל יועץ אחר. בכך אין כל רע."

מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש עוד הרבה. הייתי שמח לראות תחקירים שיעסקו במאבחנים ומטפלים בשלל שיטות חסרות שחר – תחום פרוץ לחלוטין ומזיק בהרבה מיעוץ מיסטי, וכן בגאדג'טים שונים ומשונים שלא עושים כלום (צמידי פלא, מגנטים, חוסמי קרינה תמוהים וכד').

אבל לא פחות חשוב, הייתי רוצה לראות גם פרויקטים בגישה שונה. במידה מסוימת התוכנית השאירה קצוות פתוחים. אחד מקווי הביקורת שחזרו מצד "המאמינים" היה הטיעון: "באתם בגישה שלילית, ניסיתם להפיל בפח, שיקרתם – ולכן זה לא עבד". טיעון נוסף היה: "בחרתם / נפלתם על אנשי מקצוע גרועים במיוחד / שרלטנים".

טענה נוספת שעלתה היא שקומץ יועצים שנפלו בפח לא מעיד על כל שאר העוסקים בתחום וגם לא על התחום כולו. זה כמובן נכון, מבחינה לוגית. יש משהו מאוד אנקדוטלי בסגנון כזה של תחקיר, וספקנים לא אוהבים אנקדוטות. גם מאמינים לא אוהבים אנקדוטות, מתברר, אבל רק כשהן לא בכיוון הרצוי להם.

מספר אנשים אמרו לי שהעריכה וההגשה היו מגמתיים מדי לדעתם, עד כדי תחושת "עליהום", דבר שפגע באפקטיביות.

לאור כל זאת הייתי שמח לראות:

  • בעלי מקצוע שמגיעים מרצונם בניסיון להוכיח את טענותיהם. יש לערב אותם בתכנון הניסוי, ולקבל את הסכמתם המלאה מראש לאופן הביצוע וקביעת התוצאה (מדדי כישלון / הצלחה). כך נמנע את טיעון ה"הכשלה" וה"שקר" כמו גם טענות ממשפחת "לא ככה בודקים את זה".
  • ניסויים מבוקרים בעלי מובהקות סטטיסטית.
  • הסברים פשוטים מדוע נדרשת כל בקרה בניסוי – כך יושג גם ערך חינוכי/לימודי. למשל, מתוך היכרות עם אפקט פורר שהודגם באופן מאלף בתוכנית הנוכחית (הנטייה של אנשים להתרשם שטקסט כללי מתאים להם באופן אישי) עולה הצורך בבקרה. בניסוי שבוחן את האסטרולוגיה, למשל, אם ניתן ללקוח בנוסף לטקסט שיועד עבורו גם טקסט שיועד לאדם אחר, ונבקש ממנו לבחור מי מבין השניים מתאים לו יותר, נוכל לנטרל את אפקט פורר. אם כל האפקטיביות של האסטרולוגיה נובעת מאפקט פורר, נצפה שאנשים יבחרו את הטקסט שיועד עבורם רק במחצית מהמקרים. דרך אגב, אלה היו התוצאות במחקרים רבים שנערכו בעבר.
  • הגשה ועריכה בסגנון מאופק ואובייקטיבי יותר. תנו לעובדות לדבר! ג'יימס רנדי עשה את זה נהדר בזמנו. בסדרת תוכניות התארח כל פעם "מומחה" אחר (אסטרולוג, מאבחנת בקריסטלים, רואה הילות וכד') שעמד בפני מבחן פשוט. העובדות דיברו בעד עצמן. רנדי התבטא בצורה ממלכתית, מאופקת, סיכם במילים פשוטות את הכישלון שהצופים חזו בו ונפרד בידידות מהאורח.

אפשר לעסוק בנושא הספקנות והחשיבה הביקורתית בהרבה סגנונות ומהרבה זוויות. גם תוכניות שעוסקות בבסיס הפסיכולוגי של ההטיות השונות שאנחנו נופלים בהן יכולות להיות מרתקות, אם כי נעשו כבר לא מעט כאלה בעולם וצריך לבדוק איך מחדשים. אפשר לחשוב גם על כיוון תיעודי שבוחן את הדברים מהצד של המאמינים, או אפילו על תוכנית בידור או ריאליטי.

אז… אנשי תקשורת, אני כאן!

מה הרשמים שלכם מהכתבות ומהסרט? מה אהבתם? מה הפריע? מה הייתם רוצים לראות יותר? האם יש לכם רעיונות לפרויקטים נוספים בתקשורת בתחום הספקנות? (לא שיש לי השפעה כלשהי על גופי התקשורת – סתם מסקרן אותי לשמוע).

*

הרחבות בבלוג בנושאים קשורים:

אני זוכר זאת בבירור – לזכור את שלא קרה

אני זוכר זאת בבירור – לזכור את שלא קרה

עד כה דברנו על השינויים והעיוותים שמניפולציות פשוטות מסוגלות לעולל לזיכרונותינו. אך האם ניתן להתקדם צעד נוסף ולשתול במוחנו זיכרונות של חוויות שלמות שמעולם לא התרחשו?

מתברר שכן, ואף לא נדרשות לכך טכנולוגיות עתידניות מפלצתיות.

טסתי בכדור פורח

עשרים משתתפים צעירים גויסו לניסוי, לאחר שווידאו עם הוריהם כי לא טסו מעולם בכדור פורח. בפני כל משתתף הוצגו ארבע תמונות מילדותו (גילאים 4-8). אחת מהן הייתה מפוברקת ובה הם נראו כשהם טסים בכדור פורח.

כדור פורח

דוגמה לתמונה ערוכה

המשתתפים התבקשו לספר כל מה שהם זוכרים מהאירוע שבכל אחת מהתמונות, כולל הפרטים הקטנים והשוליים ביותר. במקרים שבהם לא הצליחו להיזכר בדבר (בד"כ לגבי התמונה המזויפת), הרגיעה אותם החוקרת המראיינת וציינה כי "רבים מתקשים לזכור אירועי ילדות מסוימים ברגע הראשון, היות שחלף זמן רב מאז". לאחר מכן ביקשה מהם להתרכז בתמונה במשך מספר דקות נוספות. אם עדיין לא נזכרו בדבר, הסבירה להם כי אחת ממטרות הניסוי היא לבדוק את יעילותן של טכניקות שונות לשליפת זיכרונות. בשלב זה ביצעו תרגול של דמיון מודרך שבו התבקשו המשתתפים לעצום את עיניהם ולדמיין את הסיטואציה (מה הם רואים, מי נמצא לידם, מה מזג האוויר, וכד').

המשתתפים קיבלו עותקים של התמונות והתבקשו לנסות ולשחזר את החוויות הללו כל ערב לפני השינה. כעבור כמה ימים נערך ריאיון שני שבו המשתתפים תיארו שוב כל מה שהם זוכרים לגבי כל תמונה, וכמה ימים לאחר מכן התבצע הריאיון השלישי והאחרון.

כבר בתשאול הראשון דיווחו כשליש מהמשתתפים בניסוי כי הם זוכרים את האירוע הפיקטיבי, באופן חלקי או ברור. בתשאול האחרון עלה מספר הזוכרים לכמחצית. את רוב הפרטים הנוספים שסיפקו המשתתפים לגבי האירוע המפוברק לא ניתן להסיק מן התמונה. הם הגיעו מתהליך הדמיון המודרך. נראה כי התמונה היוותה את ה"הוכחה" כי האירוע התרחש, וסביב גרעין זה נבנה הזיכרון המדומה.

הנה תיאור שמסרה אחת המשתתפות בתשאול השלישי: "נדמה לי שזה היה באירוע של בית הספר המקומי, תמורת משהו כמו $10 יכולת לעלות למעלה בכדור פורח, לגובה 20 מטר. אני די בטוחה שאימא שלי צילמה אותי מהקרקע." משתתפת זו לא זכרה דבר לגבי האירוע המפוברק בתשאול הראשון, וכמעט סירבה לשתף פעולה בדמיון מודרך לגביו!

אולי לא יפתיע כי אלה שדיווחו על זיכרון (מדומה) צלול היו בטוחים הרבה יותר כי התרחש במציאות מאשר אלה שזכרו אותו באופן מעורפל יותר. כלומר, נראה שרמת הביטחון מסתמכת על תחושת הצלילות והחיות של הזיכרון בלי קשר אם האירוע התרחש במציאות או לא. עוד נשוב ל"אשליית הביטחון שבזיכרון" ברשומה הבאה בסדרה.

הנה סרטון שמציג את הניסוי.

עוד אירועי ילדות שלא ישכחו במהרה

לופטוס הביאה אחוז לא מבוטל מהמשתתפים בניסוי לתאר כיצד לחצו ידיים לדמות של באגס-באני במהלך ביקורם כילדים בדיסנילנד (באגס באני אינו דמות של דיסני, ולפיכך לא יתכן שפגשו בו).

כמה שנים קודם לכן גרמה לופטוס לרבע ממשתתפי ניסוי אחר "להיזכר" כיצד הלכו לאיבוד בקניון ענק מסוים כשהיו בערך בגיל חמש, זאת כמובן לאחר שווידאה עם הורי המשתתפים כי לא חוו חוויה כזו מעולם.

חוקרים אחרים ניסו להעלות את רף ה"מוזרות" של האירועים, אך עדיין הצליחו לגרום לכ-20%-25% מהנבדקים לזכור כי בילדותם היו מאושפזים בבית חולים בעקבות חום גבוה, התרוצצו עם ילדים אחרים בטקס חתונה ושפכו בטעות קערת פונץ' על הורי הכלה, נאלצו להימלט מחנות לאחר שמתזי הכיבוי החלו לפעול בטעות, שיחררו בטעות את מעצור היד במכונית חונה – דבר שגרם לה להתחיל להידרדר עד שנתקלה במשהו, ועוד כהנה וכהנה אירועים שלא ישכחו במהרה, אם רק היו מתרחשים במציאות…

כאן תוכלו לראות את לופטוס בקטע מהרצאה (4 דקות) שבו היא מספרת על מחקריה, ועל ההשלכות המטרידות שלהם לגבי טיפולים פסיכולוגיים של שיחזור זיכרונות התעללות בילדות:

ריאיון עם מומחה ישראלי בתחום זיכרונות שווא, ודיון בהשלכות על עדויות משפטיות אפשר לקרוא כאן.

הפאשלה של הילרי קלינטון

בבחירות מול ברק אובמה ב-2008, הדגישה הילרי קלינטון את ניסיונה העשיר בעניינים בינלאומיים. באחד מנאומיה תיארה אירוע הרואי שהתרחש ב-1996, עת ביקרה בבוסניה: "אני זוכרת שנחתנו תחת אש צלפים. היה אמור להיות טקס קבלת פנים בשדה התעופה, אבל במקום זה רצנו כפופים לעבר כלי הרכב שלקחו אותנו לבסיס".
תחקיר עיתונאי העלה מה באמת התחולל שם:

כמובן שרבים האשימו את הגב' קלינטון בשקרים בוטים וחצופים, תפישת מציאות לקויה, הזיות, או סניליות מתקדמת. המתמודדים המתחרים חגגו על החשיפה. אפילו ביל קלינטון ניסה להגן על כבודה של רעייתו בתירוצים שהיא מסרה את הצהרתה בשעת לילה מאוחרת (לא נכון), ושהיא בת 60.

הסבר אפשרי נוסף לפרשה מסעירה זו הוא שמדובר במקרה של ערבוב זיכרון אמיתי בזיכרון "מפוברק", שנשתל במקרה זה ע"י הילרי בעצמה, היות שתאם את התדמית שניסתה לשווק.

לי זה לא יקרה!

כשקראתי על המקרים הללו התקשיתי להאמין שאני הייתי נופל בפח. לזכור משהו שלא קרה? זה כבר נשמע מוגזם. עד שיום אחד קלטתי שזה קרה גם לי.

זה היה כשסיפרתי לבתי על "חתול בשק" – תוכנית הרדיו שליוותה את ילדותי (הנה אות הפתיחה). נזכרתי שבשלב מסוים ערכו יוצרי התוכנית מסיבה, אליה הוזמנו המאזינים. גם אני נכחתי שם עם חברי הטוב. לא זכרתי את הפרטים, אבל כמה תמונות עלו במטושטש: אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים… כמה מהמגישים מדברים… ההתרגשות…

בעודי מספר, עצרתי פתאום. עוד זיכרון צץ ועלה – תחושת החמצה, קינאה… נזכרתי שבעצם לא הייתי שם! (לא יכולתי להגיע מסיבה כלשהי). רק חברי הטוב היה נוכח, וסיפר לי על מה שהתרחש שם לאחר מכן. מן הסתם, בזמן שתיאר את חוויותיו, דמיינתי אני את האירועים בעיני רוחי, וזה מה שנחקק לי בזיכרון. עם חלוף השנים, שכחתי (כמעט) שמה שטמון בזיכרוני אינו חוויה אישית אלא רק דמיון שמבוסס על תיאוריו של החבר. זכרתי חוויה של מישהו אחר, כאילו הייתה שלי!

האם גם לכם קרה דבר כזה? מומזנים לשתף את סיפורכם בתגובות.

לסיכום, במקרים מסוימים אנשים זוכרים חוויות שעברו באופן צלול וברור, למרות שלא חוו אותן כלל באופן אישי.

מזווית ראיה נוירולוגית הממצאים הללו לא מפתיעים במיוחד. כאשר אנחנו מדמיינים חוויה, פעולת המוח כמעט זהה למצב שבו אנו חווים את אותה החוויה. למוח קשה מאוד להבחין בין זיכרון של חוויה שהתרחשה, לבין זיכרון של חוויה שרק דומיינה בצורה חיה. כל הזיכרונות מרגישים לנו אותו הדבר, בלי קשר עד כמה הם מדויקים או אמיתיים.

קשה לנו לקבל זאת, אבל גם זיכרון צלול וחזק יכול להיות המצאה מוחלטת – זיכרון שווא. אנו מבלבלים בין תחושת החיות והפרטנות של הזיכרון לבין הדיוק שלו.

ומה לגבי אירועים דרמטיים במיוחד (רצח רבין, אסון התאומים) אותם אנו זוכרים בצורה חיה ומפורטת כאילו התרחשו אתמול? האם זיכרונות אלה מדויקים כמו שאנו מרגישים? על כך בחלק הבא.
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (בתחתית הטור משמאל).

לקריאה נוספת:

לכל חלקי הסדרה:

לקט-חד 3

לקט-חד 3

ראשית, הודעה משמחת: הספר "חשיבה חדה" זמין לרכישה גם בגרסה דיגיטלית!

את המהדורה הדיגיטלית הפיקה חברת Get Books, והרכישות מתבצעות דרך האתר שלהם, במחיר של 39 ₪ בלבד. הסברים טכניים לגבי הפורמטים והמכשירים הנתמכים תוכלו לקרוא כאן וגם כאן. עמוד הספר נמצא כאן.

הערה ספציפית לגבי מי שכבר רכש בעבר עותק מודפס של הספר (בקמפיין הגיוס של הדסטארט או במועד מאוחר יותר), ומעוניין גם בגרסה הדיגיטלית: אני בודק אפשרות לארגן הנחה משמעותית (בעצם לוותר על חלקי בתגמולים). המעוניינים – אנא רישמו פרטיכם בטופס הזה, ואעדכן אתכם בשבועות הקרובים באם יתאפשר לארגן הנחה כזאת.

ונעבור ללקט החדש.

חללית חוצנים הגיעה!

מה זה מרחף כאן בשמים?! חללית ענקית הגיעה לביקור?

IMG_2562

לא ממש. התעלומה נפתרת כאן, לא בנפנוף כללי אלא באופן מדוקדק ביותר, כמעט מבלי לקום מהכיסא.

אלומות מפחידות בשמים!

עוד ועוד צילומים של אלומות אור משונות מציפים את הרשת:

עדויות לניסוי זדוני סודי בהיקף עולמי? אולי החלה פלישת חוצנים?

אז זהו, שלא בדיוק. האמת פרוזאית בהרבה. בכמה מילים – מדובר בתופעת לוואי צילומית: במצלמות רבות התמונה נרשמת שורה אחר שורה ולא בבת אחת. הפס הבהיר הוא השורה (או קבוצת השורות) שבמהלך רישומן הבזיק הברק בשמים. הסברים מעמיקים בהרבה והמחשות גרפיות תוכלו לקרוא כאן.

כשלונות מביכים

לקט של 6 כשלונות מביכים של טוענים לכוחות "על-טבעיים". את הנפילה של גלר אתם בטח כבר מכירים. אני אהבתי במיוחד את אייטם #5 – שלושה מתקשרים מוזמנים למפעל שוקולד נטוש, ומצליחים לתקשר עם דמות פיקטיבית שהומצאה לצורך המתיחה:

 

ממה עשויים צמחים?

סרטון קלאסי של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שלא מפחד לשאול גם את השאלות הפשוטות.
תרגום לעברית של רן גלוסשניידר (לחצו על CC בתחתית הסרטון):

שמרו על ראש פתוח!

ונסיים בסרטון חדש של קפטן אי-שְליה, שמעבר לעיסוק בזיוף יוטיוב נוסף, מחדד שוב את הפער העצום בין חובבי האשליות לספקנים.

 

 

אני זוכר זאת בבירור – מי הזיז את הזיכרון שלי?

אני זוכר זאת בבירור – מי הזיז את הזיכרון שלי?

עד כה פגשנו מקרים שבהם עיוותי הזיכרון נבעו מהשפעה של ידע, תפישות עולם או עמדות שקדמו לחוויה, או כתוצאה ממניפולציות שנערכו בזמן החוויה. כדי להבחין בין עיוותי זיכרון לבין עיוותים בחוויה עצמה (וראו גם "לחוות את המצופה"), ערכה Elizabeth Loftus, חוקרת מובילה בתחום, סדרת ניסויים שבהם בדקה כיצד מידע שמסופק לאחר התרחשות האירוע משפיע על זיכרונותיהם של עדי ראיה מהאירוע. בכך מובטח כי למניפולציה לא יכולה להיות השפעה על הדרך שבה האנשים חוו את הסיטואציה, וכל עיוות שיימצא, מקורו בעיוות זיכרון.

באחד הניסויים צפו המשתתפים בתמונות שמתארות תאונת דרכים, במהלכה מכונית חולפת על פני תמרור "עצור" ופוגעת בהולך רגל. בשאלון שמילאו המשתתפים לאחר מכן נשאלו מה היה צבע המכונית שחלפה על פני תמרור "זכות קדימה".
לאחר מכן הוקרנו בפני המשתתפים שתי תמונות, באחת מהן נראה תמרור "עצור" ובשניה – תמרור "זכות קדימה". כאשר נשאלו איזו מהתמונות הופיעה במהלך הניסוי, רוב המשתתפים זכרו כי ראו תמרור "זכות קדימה".

בניסויים דומים "עודכנו" זיכרונותיהם של המשתתפים כך שזכרו פטישים כמברגים, מיקי-מאוס כמיני-מאוס, אדם מגולח כאדם בעל שפם וכד' (נחזור לשפמים בהמשך).

כלומר, די בשאלה מכוונת לאחר שהאירוע הסתיים בכדי לשנות את הפרטים שנזכור מהאירוע!

צמד ניסויים מפורסם נוסף שערכה לופטוס עם ג'ון פלמר עסק גם הוא בתאונות דרכים:

בניסוי הראשון חולקו 45 סטודנטים ל-5 קבוצות. כל קבוצה ראתה 7 סרטונים של התנגשויות מכוניות. בתום כל סרטון התבקשו המשתתפים לתאר את האירוע, וכן לענות על כמה שאלות ספציפיות, אשר אחת מהן הייתה:
"באיזו מהירות להערכתך נעו המכוניות בזמן ש___ אחת בשנייה?"
עבור כל אחת מ-5 הקבוצות השתמשו במילה אחרת: smashed, collided, bumped, hit, contacted.
הערכת המהירות הממוצעת של כל קבוצה הייתה כמתואר להלן, כלומר, הבדל במילה אחת בניסוח השאלה שנשאלה לאחר התרחשות האירוע, גרם לשינוי משמעותי בהערכת המהירות!

לופטוס-1

במהלך הניסוי השני צפו 3 קבוצות של 50 סטודנטים בסרטון קצרצר של התנגשות בין מכוניות. קבוצה אחת נשאלה, בין השאר, "כמה מהר נעו המכוניות כאשר פגעו (hit) זו בזו?" וקבוצה שניה – "כמה מהר נעו המכוניות כאשר התרסקו (smashed) זו בזו?" הקבוצה השלישית לא נשאלה כלל לגבי המהירות.

שבוע לאחר מכן, התבקשו המשתתפים לענות על כמה שאלות נוספות לגבי הסרטון. השאלה המכריעה הייתה: "האם נראו שברי זכוכית?"

מספר האנשים שזכרו כי ראו זכוכיות שבורות היה יותר מכפול בקרב בקבוצת ה- "smashed" מאשר בקבוצת ה- "hit", כלומר, שינוי במילה אחת בשאלה שנשאלה לגבי אירוע שכבר קרה, יצר הבדל משמעותי בזיכרון של האנשים לגבי האירוע. בסרטון, אגב, לא נראו שברי זכוכית כלל.

לופטוס-2

לא אשכח את הפנים שלו בחיים!

ראינו כי ע"י מניפולציות אפשר לעוות זיכרונות לגבי תמרורים, הערכות מהירויות וכד'. אך מה לגבי משהו שהמוח האנושי מתמחה בו באופן יוצא מן הכלל – זיהוי פנים? האם אפשר לגרום לאנשים לטעות בזיהוי אדם רק ע"י מניפולציות מילוליות לאחר שכבר ראה אותו? אליזבט לופטוס בדקה גם זאת בסדרת ניסויים נוספת.

בניסוי הראשון צפו 200 סטודנטים בסרטון קצר שבו נראה אדם מחנה את מכוניתו, נכנס למכולת, קונה כמה מצרכים, חוזר למכוניתו ואז מתפתח ויכוח בינו לבין צעיר שנראה כי ניסה לפרוץ את מכוניתו. הצעיר צועק כמה משפטים ובורח. פניו נראים על המסך למשך כ-10 שניות.

לאחר ביצוע משימת הסחה קיבלו הסטודנטים תיאור כתוב מפורט של מה שהתרחש בסרטון. נאמר להם כי התיאור נכתב ע"י פרופסור, ולצורך הסוואת מטרת הניסוי הם התבקשו לתת ציון עד כמה התיאור בהיר וכד'.

רבע מהמשתתפים קיבלו תיאור מהימן של ההתרחשויות (קבוצת בקרה), אך בתיאורים שקיבלו האחרים נשתל פרט אחד שגוי בתיאור ה"חשוד": 50 קיבלו תיאור שבו במקום שיער חלק נכתב שיער גלי, ל-50 אחרים נכתב כי לחשוד היה שפם דק (לא היה לו שפם), ולאחרים – כי שיניו היו עקומות (הן היו ישרות ובקושי נראו).

לאחר פעולת הסחה נוספת של 45 דקות התבקשו הנבדקים לכתוב את התיאורים שלהם למה שהתרחש. הודגש בפניהם להיות מדויקים ככל האפשר ולרשום אך ורק דברים שהם זוכרים שראו במו עיניהם. אם הפרופסור הזכיר בתיאורו משהו שהם לא זוכרים שראו, הם התבקשו במפורש לא לכלול זאת בתיאור שלהם.

שליש מהנבדקים כללו בתיאוריהם את הפריט השגוי, בעודם חוזרים על המילים המדויקות שבהן תואר בטקסט המבלבל. (רק 5% טעו בפרטים אלה בקבוצת הבקרה).

*

בניסוי עוקב התוצאות היו מרשימות אף יותר. המבנה היה דומה. בשלב ראשון צפו הנבדקים בתמונה שבה נראו כמה דמויות. בשלב שני מחצית מהם קיבלו תיאור מדוייק של הדמויות ואילו בתיאור שקיבלה המחצית השניה הדמות המרכזית תוארה כבעלת שפם.
לאחר מכן הוצגו 12 תמונות פנים מתוכן התבקשו לזהות את האדם שנראה במרכז התמונה המקורית (החשוד). מחצית מהדמויות "במסדר הזיהוי" הזה היו בעלות שפם. אף לא אחת מהן הייתה של החשוד המקורי. 69% ממקבלי התיאור השגוי בחרו דמות בעלת שפם, לעומת 13% בלבד ממקבלי התיאור המדויק.

החוקרים הלכו צעד נוסף קדימה. אותם נבדקים שהוטעו לבחור דמות עם שפם זומנו לשלב נוסף בניסוי, שלב שבו הציגו בפניהם שוב את 12 תמונות החשודים אותן ראו בפעם הקודמת בתוספת שש נוספות, אחת מהן היא תמונתו של החשוד המקורי. האם כעת יזהו אותו ויחליפו את בחירתם השגויה בנכונה? 90% מהם דבקו בבחירתם השגויה, אחד לא היה בטוח עוד ורק אחד מבין 20 המשתתפים בשלב הזה של הניסוי בחר את תמונת החשוד המקורי. כלומר, המניפולציה המילולית גרמה לבחירה שגויה, ובחירה זו נחקקה בזיכרון.

*

האם העובדה שנאמר לנבדקים כי התיאורים המילוליים נכתבו ע"י פרופסור שבחן את הסרטון היטב, היוותה מניפולציה חזקה מדי? אולי הסטודנטים הניחו כי התאור חייב להיות מדויק היות שפרופ' בדק את הסרטון לעומק? בניסוי הבא המניפולציה הייתה מרומזת בהרבה:

במהלך אחת ההרצאות נכנסו לפתע שני אנשים לכיתה. אחד מהם המתין ליד הדלת בעוד השני ניגש לאחד השולחנות ולקח ממנו ספר. הגבוה מבין השניים התווכח קצת עם המרצה ואז שניהם עזבו את החדר.

בהמשך השיעור קיבלו הסטודנטים שאלון ובו 15 שאלות כן/לא/לא-בטוח לגבי מה שארע קודם לכן. אחת השאלות הייתה שונה בין השאלונים. בשליש מהם הייתה "האם השפם שהיה לבחור הגבוה היה בצבע חום בהיר או כהה?" בשליש הייתה "האם הבחור הגבוה שהיה לו שפם אמר משהו לפרופסור?" ובשליש נשאלו הנבדקים משהו על הגבות של הבחור הגבוה. כמובן שלבחור לא היה שפם כלל.

למחרת הועבר שאלון נוסף לסטודנטים. אחת השאלות שבו הייתה האם לבחור הגבוה היה שפם. רק 4% מקבוצת הבקרה זכרו שפם, לעומת 26% ממקבלי השאלה הישירה על השפם, ו-39% ממקבלי השאלה העקיפה!

חישבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לגילויים אלה על שבריריותו של הזיכרון האנושי לגבי חקירות עדים, זיהוי אנשים במסדרי זיהוי וכד'. שם טעויות כאלה עלולות להסתיים בהרשעתו של חף מפשע, ואף בהוצאתו להורג. וכבר היו דברים מעולם. לפי נתונים שמוסר Innocence Project – ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לאתר ולשחרר אנשים חפים מפשע שמְרצים עונשי מאסר בעקבות הרשעה שגויה – כמחצית מההרשעות השגויות התבססו באופן מרכזי על עדות ראייה כנגד הנאשם.

Salvador_Dali

סלבדור דאלי – האיש והשפם (ויקיפדיה)

הטיות עמדה

מסתבר שאין צורך במניפולציה מתוחכמת שמפעיל עלינו אדם אחר בכדי לעוות את זיכרונותינו. לעתים קרובות אנחנו עושים זאת בעצמנו.

כאשר אנחנו מספרים על אירועים שחווינו, אנחנו נוטים לסגנן את הסיפור בהתאם לקהל שלנו (חבר, בן זוג, נהג מונית, בוס, וכד'), ובהתאם למטרת הסיפור (שעשוע, מידע, רושם, אמפתיה, וכד'). אנחנו משמיטים פרטים, מגזימים, ועורכים את פרטי האירוע בהתאם. מסתבר שהפרספקטיבה שאנו מאמצים בדיווח שלנו לאחר האירוע מסוגלת לשנות את הזיכרון שלנו לגבי ההתרחשויות.

Barbara Tversky  ו-Elizabeth Marsh בדקו זאת בסדרת ניסויים. אתאר את הראשון שבהם באריכות יחסית כדי להדגים עד כמה ניסויים אלה מורכבים ועדינים:

בשלב ראשון קוראים הנבדקים טקסט שבו מסופר כיצד הם, לכאורה, חווים חוויות שונות עם שני שותפים לחדר במעונות הסטודנטים. בסיפור מתוארות שש סיטואציות שונות (כמו הליכה למסיבה או לספריה), ובכל אחת מהן מפגינים השותפים לחדר התנהגויות חברותיות, בלתי חברותיות או נייטרליות, סה"כ 9 התנהגויות מכל סוג עבור כל שותף.

בשלב השני של הניסוי, שמתרחש כמה דקות לאחר קריאת הסיפור, מחולקים הנבדקים לתתי קבוצות. חברי קבוצה אחת מתבקשים לכתוב מכתב המלצה על אחד משני השותפים בסיפור, חברי קבוצה השניה מתבקשים לכתוב מכתב השמצה שבו הם מבקשים לסלק את השותף הזה מחדרם, ואילו חברי הקבוצה השלישית (הנייטרלית) מתבקשים לספר כל מה שהם זוכרים לגבי אותה הדמות.
שלוש קבוצות נוספות מתבקשות להתייחס באותם אופנים לשותף השני.

בשלב השלישי והאחרון, לאחר השהייה נוספת (ומשימות הסחה) כולם מתבקשים לספר כל מה שזכור להם מהסיפור המקורי.

האם סוג המכתב שהתבקשו הנבדקים לכתוב ישפיע על הפרטים שהם יבחרו לכלול בו? סביר. האם בכתיבת המכתב ירחיבו ויגזימו פרטים מהטקסט המקורי? זה יהיה מעניין. אך מעניין עוד יותר יהיה לראות כיצד תשפיע כתיבת מכתב המלצה/השמצה על מה שיזכרו בסופו של הניסוי מהטקסט המקורי.

והתוצאות: נבדקים שכתבו מכתבים מוטים (המלצה או השמצה) זכרו בסופו של דבר יותר פריטים שתאמו את העמדה שבה התבקשו לנקוט (פרטים מחמיאים / בלתי מחמיאים) לגבי האדם עליו כתבו. לא נמצאו הטיות זיכרון לגבי האדם השני, עליו הנבדקים לא כתבו.

הסבר פשוט לתוצאה הוא כי במהלך כתיבת המכתבים שחזרו הנבדקים פרטים מסוימים, ולכן זכרו אותם טוב יותר מאשר פריטים עליהם לא כתבו. האם הסבר זה מספק? עיון יותר מדוקדק בתוצאות מראה שלא:

1)      הרחבות (המצאת מידע שלא הוזכר בסיפור המקורי): בעת כתיבת המכתבים נבדקים הרחיבו יותר בפריטים שתאמו את העמדה המבוקשת. כלומר, כבר בשלב זה הייתה השפעה מעוותת של העמדה על הזיכרון.

2)      טעויות שיוך (יחוס מקרה שתואר עבור דמות אחת, לדמות השניה): בעת ההיזכרות האחרונה, נבדקים נטו ל"ספח" אירועים תומכי-עמדה מהשותף השני, עליו לא כתבו. כלומר, אם למשל כתבו מכתב המלצה על שותף א', הם שייכו לו בטעות התנהגויות חיוביות שתוארו לגבי שותף ב'. טעויות שיוך כאלה לא תועדו בשלב כתיבת המכתבים.

3)      מכתבי ההמלצה/השמצה לא כללו יותר פריטים תומכי-עמדה מאשר מכתבים ניטרליים. הם כללו פחות פריטים שאינם מתאימים. למרות זאת, בשיחזור הסופי זכרו המשתתפים יותר פריטים תומכי-עמדה במצבי ההמלצה/השמצה מאשר בתיאור הניטרלי. כלומר, למרות שבכתיבת תיאור נייטרלי נזכרו הנבדקים באותו מספר של פריטים, עצם כתיבתם לא עזרה להיזכר בהם בהמשך, בהשוואה למכתבי העמדה.

לפיכך, למרות ששיחזור סלקטיבי של פרטים בהחלט מטה את הזיכרון, אין ביכולתו של מנגנון זה להסביר את הממצאים באופן מלא. נראה שהפרספקטיבה שבה תיארו הנבדקים את האירועים (באמצעות מכתב המלצה/השמצה) אירגנה מחדש את המידע שבסיפור בדרכים שהיטו ועיוותו את זיכרונם.

כדי לחזק את המסקנות עוד יותר חזרו החוקרות על הניסוי (הפעם עם מכתבי השמצה בלבד) בהבדל אחד משמעותי: בשלב המכתבים התבקשו הנבדקים לכתוב תיאור כללי בלבד של האדם ולהעריך את תכונות אופיו הכלליות, בלי לנמק את דבריהם ע"י שימוש בפרטים ספציפיים מהתיאור המקורי. זאת עשו כדי לנטרל ככל האפשר את ההשפעה האפשרית של השיחזור הסלקטיבי של הפריטים בעת כתיבת המכתב.

המכתבים בניסוי זה אכן הכילו מעט מאוד פרטים ספציפיים מהתיאור המקורי, אך הטיות הזיכרון נשארו משמעותיות. תוצאה זו מחזקת את ההשערה כי הפרספקטיבה שבה מתארים את האירועים ולא עצם החזרה על פריטים מסוימים, היא הגורם העיקרי להטיות.

*

אז בפעם הבאה, לפני שאתם מפליגים בסיפורי השמצה על מישהו, בין אם זה חבר, קולגה לעבודה או אקס, או לחלופין, לפני שאתם צוללים אצל הפסיכולוג בנבירה אינסופית בכל הדרכים היצירתיות שבהם הוריכם פגעו בכם בילדותכם – עצרו לרגע: סיכוי טוב שבכך אתם משנים את זיכרונותיכם!

*

ברשומה זו ראינו כיצד מניפולציות שונות שניתנות לאחר החוויה משנות את הזיכרונות שלנו ממנה. ברשומה הבאה בסדרה נתקדם צעד נוסף קדימה. האם אפשר לא רק לשנות זיכרונות מחוויות, אלא לשתול זיכרונות של חוויות שכלל לא התרחשו במציאות?
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).

לכל חלקי הסדרה:

לקט-חד 2

לקט-חד 2

לפניכם לקט נוסף של ידיעות שנתקלתי בהן בתקופה האחרונה, וחשבתי שהן מעניינות, חשובות או משעשעות מספיק כדי לחלוק אתכם.

מחשבים על סמים

אחת התופעות הקוגניטיביות הבסיסיות שאני מדבר עליהן כאן בבלוג ובהרצאות היא זיהוי תבניות. המוח שלנו מתמחה כל כך בזיהוי תבניות עד שהוא מאתר אותן גם במקומות שבהן הן לא נמצאות. מתברר שדבר דומה מאוד מתרחש גם בתחום הראייה הממוחשבת. שימו לב מה קורה כשמכוונים את הפרמטרים ל"זיהוי יתר". הסברים קצת יותר מעמיקים אפשר לקרוא כאן.

*

למה יש חומרים מסוכנים בחיסונים?

*

תרמיות רפואיות

כמה טיפים בסיסיים בנושא, בתרגום חברי עמותת מדעת (יש גם קבוצת פייסבוק):

* להדלקת הכתוביות בעברית לחצו על כפתור CC בתחתית חלון הסרטון.

*

הרוחות שהתעוורו

מה קורה כשעושים סיאנס בעזרת לוח וויג'י, אך עם עיניים מכוסות?

ואולי הרוחות זקוקות לעיני המשתתפים כדי לראות את הלוח?

ובהזדמנות, תזכורת לסרטון מומלץ בעברית שעוסק בנושא:

*

עומדים עלינו לכלותנו

ונסיים בסוג של קריקטורה: עד כמה מצליח הממסד בתוכניותיו הזדוניות לדלל אוכלוסיה?

wpid-wp-1434659997079

*

הלקט הקודם, למי שפספס – כאן.