בשבוע שעבר חשבנו קצת על דברים שנשמעים הגיוניים אך אינם נכונים. תודה על כל הרעיונות היפים שהעלתם!

בהמשך ישיר מתבקשת הרשומה הנוכחית – "לא הגיוני, אך נכון".

לי היה הרבה יותר קל למצוא דוגמאות מהסוג הזה. הנה כמה, מנוסחות בכוונה באופן פשוט ככל האפשר (גם אם במחיר פשטנות):

א.     היבשות זזות זו ביחס לזו.

ב.     אנרגיה יכולה להפוך לחומר ולהיפך.

ג.     מכונות ששוקלות אלפי טונות יכולות להמריא ולטוס.

ד.     יצורים קטנים בלתי נראים יכולים להרוג מיליוני אנשים.

ה.     אנשים יוכלו לדבר זה עם זה מקצה העולם לקצהו השני, בעזרת מתקן קטן שלא מחובר לשום דבר.

ו.     יש מצבים בהם צופה אחד מודד את ארוע א' כמתרחש לפני ארוע ב' וצופה שני מודד את ארוע ב' כמתרחש לפני א' באותו ניסוי עצמו (המדידות של שניהם מדויקות כמובן).

ז.        תינוק נוצר ממפגש של תא-זרע וביצית. תודו שזה אחד הדברים הכי לא הגיוניים שיש!

האם תוכלו לתת דוגמאות נוספות לדברים "לא הגיוניים" שהתגלו כנכונים?

אז איך נדע אם משהו נכון או לא? "נשמע הגיוני / לא נשמע הגיוני" אינו כלי אמין במיוחד, כפי שאפשר להיווכח.

יתכן כי חלק מהמוגבלות של הכלי נובעת מכך שאינו מוגדר היטב. למה בדיוק הכוונה ב-"לא הגיוני"?
אפשר להבחין בין דרגות שונות של "לא הגיוני":

1)      רמה סובייקטיבית – לא תואם את הרגלי המחשבה שלנו, את התרשמות החושים שלנו, את נסיון חיינו האישי.

2)      רמה טכנולוגית – בלתי אפשרי מבחינה טכנולוגית (לטוס במהירות הקרובה למהירות האור למשל), אך לא סותר שום חוק פיזיקלי ידוע.

3)      רמה פיזיקלית – סותר את חוקי הפיזיקה המוכרים (ריחוף באויר בכח המחשבה, מכונה שמפיקה יותר אנרגיה מאשר מושקעת בה).

4)      רמה לוגית – סותר את חוקי הלוגיקה (התגלה "ריבוע עגול" וכנראה גם "מדענים הצליחו לשקול את הנשמה שהיא ישות לא חומרית").

התחושה הסובייקטיבית כי משהו "לא הגיוני" היא כלי בעייתי מאוד להבחנה בין נכון ללא נכון, מכיוון שתפישתנו מועדת לטעויות, דרך חשיבתנו מושפעת מאוד מעולם המושגים בו גדלנו, אנו נוטים לפרש את המציאות באופן סובייקטיבי, וכד'. דוגמאות לכך פזורות בכל רחבי הבלוג שלי.

ברמה הטכנולוגית – העובדה כי משהו בלתי אפשרי כרגע כמובן לא אומרת שבעתיד הדבר לא יהיה אפשרי. מספיק להסתכל כיצד נראה העולם לפני 100 שנה בלבד, או לקרוא שוב את "והרי תחזית המומחים" כדי להשתכנע עד כמה הקריטריון הזה בעייתי. במובן הזה טיעון כמו "לא יתכן שחוצנים ביקרו בכדור הארץ כי אין שום דרך טכנולוגית שיכולה להביא אותם לכאן בפרק זמן סביר" אינו טיעון מספק כדי להפריך את הטענה. כלומר גם זה לא נראה לי קריטריון יעיל במיוחד להבחין בין "נכון" ל"לא נכון".

לגבי סתירה לוגית – אין משמעות לכל טענה שמכילה סתירה לוגית פנימית. אם היינו מקבלים טענות כאלה, היו אובדים המשמעות והטעם לכל מחשבה שהיא, ולכל חיפוש אחר "אמת" או "ידיעה", באשר הם. פתח לסתירות לוגיות הוא סוף הנסיון לדעת משהו, ומי שמתיר סתירות לוגיות כורת את הענף עליו הוא יושב, שכן גם טענתיו חסרות כל משמעות בעולם שכזה. כלומר סתירה לוגית היא קו אדום שאין לחצות.

ומה לגבי הקריטריון "סותר את חוקי הפיזיקה"? האם הוא כלי טוב להבחנה בין נכון ללא נכון? כאן העסק נעשה מעניין באמת.

גם קריטריון זה בעייתי. האם תפישה על-חושית (טלפתיה למשל) סותרת את חוקי הפיזיקה? יש הטוענים שכן, ומגבים את דבריהם בטיעונים כאלה ואחרים. יחד עם זאת, אני בטוח כי אנשי מדע ידעו לנמק בזמנו, באופן משכנע, מדוע גם לא יתכן שיבשות זזות זו ביחס לזו, מדוע מכונות ששוקלות אלפי טונות לא תוכלנה להתרומם באויר לעולם, מדוע הזמן חייב להיות מוחלט ומשותף לכולם, וכד'. שהרי אם לא כן, לא היה מדובר בתגליות חדשניות ובמהפכות של ממש במדע. כבר לפני כ-50 שנה טען תומס קון כי מהפכות במדע מתחוללות בדיוק בנקודות בהן מדענים מזהים ועוסקים בדברים שנראים כחורגים מ"הנורמלי", ממסגרת הידע והמושגים המקובלים במדע באותה העת.

כלומר, עלינו להיות זהירים כשאנו טוענים כי משהו פשוט לא יתכן "כי הוא סותר את חוקי הפיזיקה". מסנן כזה כנראה יעיל לצורך סינון רוב הדברים שאינם נכונים, אך מדי פעם מסנן זה יעצור גם משהו נכון, ועצירה כזו פוגעת בקדמה.

האם זהו מחיר שאנו מוכנים לשלם? סיכון שאנו מוכנים לקחת?

נקודה חשובה נוספת היא ההבחנה בין תופעות לבין פרשנויות של תופעות. כאן זה נהיה ממש טריקי, אז צריך להתרכז טוב: תופעות עצמן אינן יכולות לסתור את חוקי הטבע. רק פרשנות של תופעות יכולה לסתור את חוקי הטבע. מה שקורה קורה.  הפרשנות של מה שקורה עלולה לא להתאים למודל שלנו לגבי מה יכול לקרות בעולם. אבל זה משהו אחר.
הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס עשה את ההבחנה הזו בשנת 400 לספירה בקירוב, כשאמר: "נס אינו נוגד את הטבע כפי שהוא באמת, אלא רק את הטבע כפי שאנו מבינים אותו כעת".

לדוגמה, אם נתעקש להסביר תפישה על-חושית באמצעות מנגנונים פיזיקליים של העברת אינפורמציה/אנרגיה, אנחנו עשויים להשתכנע מהר מאוד כי הדבר אינו אפשרי, אבל יתכן שבמערכות מושגים אחרות (סתם לדוגמה – מתאמים לא לוקליים ברמה הקוונטית) הדברים פתאום אינם עומדים בסתירה. כלומר, במערכת מושגים אחרת (עתידית אולי), יתכן ואותה תופעה תקבל פירוש אחר ופתאום לא יראה שיש סתירה, וכך משהו שנראה "לא הגיוני" בעבר (כי סתר את חוקי הפיזיקה) הופך ל"הגיוני" ואולי אף מתבקש (כי עולה בקנה אחד עם מערכת מושגים חדשה וקיומו אף נובע ממנה). התופעה נשארה אותה תופעה, רק הפרשנות שלה השתנתה.

למישהו יש דוגמה פשוטה מההיסטוריה להדגים את הרעיון הזה?

התחלנו משאלה פשוטה, והסתבכנו לא מעט… מה זה "הגיוני"? מה זה "נכון" בכלל?

נראה לי שהבסיס המוצק היחיד להשען עליו ולהתחיל לבנות מעליו את בניין הידע, הוא עולם התופעות, כפי שהן נמדדות בצורה מבוקרת שמנטרלת עד כמה שאפשר את ההטיות והפרשנויות הסובייקטיביות שלנו. ללא ראיות, אנחנו מאבדים מהר מאוד קשר עם המציאות.
נחזור לדוגמה של תפישה על-חושית. האם יש בכלל ראיות משכנעות לקיום התופעה? אין טעם לוויכוחים אם משהו הגיוני או לא, אם ההסבר שלו משכנע או לא, אם קיימים הסברים חליפיים, אם הוא סותר את חוקי הפיזיקה וההגיון, כל עוד לא הוכחנו שיש בכלל תופעה שאפשר להתייחס אליה.

כאן מגיע תפקידן של שיטות המחקר המודרניות, שמנסות להפריד בין תופעות אמיתיות לבין מה שרק נראה כמו תופעות, או אם תרצו, בין תופעות חיצוניות אובייקטיביות לבין תופעות פנימיות סובייקטיביות שמתחוללות רק כפרשנויות במוחם של האנשים המעורבים (ראה אסטרולוגיה למשל, או הסיפור המופלא על קרני ה-N). כלומר, אפילו ברמת התופעות הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים, עוד לפני שפונים לרובד ההסברים.

לפני שדנים בשאלה "האם זה הגיוני" או "האם זה נכון", מן הראוי לדון בשאלה הבסיסית יותר והיא – "האם זה קיים", ואם כן, באיזה מובן.

אולי בזה בעצם עוסק הבלוג שלי? מה בכלל קיים, ובאיזה מובן?

מה דעתכם? האם יש לכם קריטריונים נוספים להבחנה פוטנציאלית בין נכון ללא נכון? דוגמאות נגדיות? השגות? חידודים?

כוחות על-טבעיים נחשפו בהודו!

הסרטון הבא (5 דק') מדבר בעד עצמו. לא אוסיף מילים כדי לא לקלקל את ההנאה ממנו.

מה שכן, נסו לפעול בשתי רמות כשאתם צופים בסרטון: הרמה הרגילה של שקיעה בחוויה, והרמה שמעל – בה אתם צופים בעצמכם, מנסים לשים לב לרגשות שעולים, למחשבות שמתרוצצות. השוו מה התחולל בראשכם בנקודות שונות לאורך הסרטון.

זו בעצם רמת המודעות שאני מכוון אליה כשאני מדבר על "חשיבה חדה" – הרמה שמנסה לבדוק את החוויה שלנו, את המחשבות שלנו. מחשבות על מחשבות. היכולת לבחון את מחשבותינו, אמונותינו ורגשותינו היא הבסיס לשלבים הבאים – הצטיידות בכלים לחשיבה חדה והתנסות בשימוש בהם.

אם אהבתם את הרשומה הזו, בודאי תהנו גם מהבאות:

• אנשים מגנטיים וניסים נוספים
• למקומות, היכון, רחף!
• May the Force be with you

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

(ויקיפדיה)

לבני הזוג היקמן נולד תינוק. הוא נולד חודשיים לפני הזמן, בבית סבתו, ולרוע המזל סבל מזיהום חיידקי ומבעיות נשימה כתוצאה מריאות לא מפותחות. בני הזוג ידעו בדיוק מה עליהם לעשות ברגעים קריטיים אלה כדי להציל את חיי התינוק: הם התפללו ומרחו אותו בשמן זית. תשע שעות לאחר מכן התינוק מת.
ההורים לא ניסו אפילו להזעיק עזרה רפואית. האב לא עשה זאת "כי התפלל", והאם אמרה כי כאישה החברה בכנסייה היא חייבת להענות לרצון בעלה. "זו לא ההחלטה שלי בכל מקרה", אמרה במשפט. "אני חושבת שכל מה שקורה הוא רצון אלוהים".
מומחים רפואיים העידו כי לתינוק היה סיכוי של 99% לשרוד אם היה מקבל טיפול רפואי הולם. ההורים הואשמו בהריגה בספטמבר 2011. הם חברי הכת "Followers of Christ" – כת בעלת היסטוריה ארוכה של התנגדות לטיפולים רפואיים.

ניל היה בן 16 כשהתקררות בה לקה הדרדרה למצב שקרוביו האמינו כי יכול לסכן את חייו. הוריו טיפלו בו באמצעות תפילות, שמן והנחת ידיים, ולא לקחו אותו לרופא. ניל החלים, אך נפל למשכב שוב כעבור כשלושה חודשים (יוני 2008). לאחר שבוע לא היה מסוגל כבר ללכת. האב היה צריך לשאת אותו לחדר האמבטיה. אימו האכילה אותו ארוחות מצומצמות, אך ניל לא היה מסוגל לבלוע. כשמת, אף אחד לא הזעיק את שירותי החירום.
הסתבר שניל סבל מחסימה בשלפוחית השתן. הוריו נמצאו אשמים בהריגה ברשלנות.

עוד סיפור מזעזע מהעת האחרונה מופיע כאן.

המקרים הללו התרחשו באורגון שבארה"ב. אורגון היא אחת מבין עשרות מדינות שמעניקות חסינות גורפת להורים שמאמינים ב"ריפוי באמצעות אמונה" (faith-healing) מפני אישומים של הזנחה והתעללות בילדים. היא אחת מתוך שש מדינות שמעניקות חסינות על בסיס דתי אף במקרים של הריגה, רצח או רצח בהתעללות.

ולא מדובר במקרים בודדים. מחקר שפורסם באוניברסיטת קליפורניה ב-1998 סקר 172 מקרים של ילדים שמתו כתוצאה מ"ריפוי-אמונה" בארה"ב בין השנים 1975-1995. ל-140 מתוכם היה סיכוי גבוה מ- 90% להשאר בחיים לו קיבלו טיפול רפואי הולם. מקרי המוות הללו מיוחסים ל-23 כתות דתיות שונות ב-34 מדינות.

לאחר שלושה מקרי מוות של ילדים באורגון, הוסרה ההגנה המשפטית מהורים שלא פונים לטיפול רפואי ומסתפקים ב"תפילות".

מעבר לסיפורים המזעזעים, השאלה שמעניינת ומטרידה אותי היא –

מה גורם לאנשים להאמין שתפילות עובדות, במידה כזו שהם מוכנים להמר על כך בחיי ילדיהם?

תוצאות מחקרים מדעיים?

נכון ל-1988, חיפוש נרחב אחרי מחקרים בתחום העלה רק שלושה מחקרים מבוקרים בהם נבדקה השפעת תפילות על אנשים שלא היו מודעים לכך שמתפללים עבורם. מתוכם אחד (שתוכנן באופן חובבני) טען לתוצאות חיוביות, ובשני האחרים (שתוכננו בקפידה) לא נמצאה השפעה כלשהי לתפילות.
מחקרים נוספים שבוצעו לאחר מכן לא מצאו שום אפקט ברור. חלקם לא גילה כל שיפור במצב חולים שהתפללו עבורם, וחלקם מצאו פרמטרים אחדים בהם חל שיפור מסוים בקרב חולים שהתפללו עבורם, יחסית לאלה שלא התפללו עבורם. תוצאות אלה יכולות לנבוע מתנודות אקראיות טבעיות או מגורמים נוספים שלא היו בבקרה.

המחקר המקיף ביותר בתחום השפעות התפילה נערך ב-2006, וכלל כ-1800 חולים שהתאוששו מניתוח מעקפים. הם חולקי לשלוש קבוצות שוות. לנבדקים בקבוצה אחת נאמר כי יתכן ויתפללו עבורם ואכן התפללו עבורם, לנבדקים בקבוצה השניה אמרו כי יתכן ויתפללו עבורם אך לא התפללו עבורם בפועל, ולחברי הקבוצה השלישית הובטח כי יתפללו עבורם, ואכן כך בוצע.
התוצאות היו מאירות עיניים: לא היה שום הבדל בשיעור הסיבוכים בין שתי הקבוצות הראשונות. יתרה מזו, בקרב חברי הקבוצה השלישית (שידעו כי מתפללים עבורם) שיעור הסיבוכים היה אף גבוה יותר! אחת הסברות שמנסות להסביר את הממצא הזה אומרת כי הם נכנסו לסוג של "חרדת ביצוע" עקב הידיעה כי מתפללים עבורם.

בניגוד לטענות המאמינים, אין אם כן עדויות מחקריות לכך ש"תפילות" יכולות לעזור לחולה, ובוודאי לא במצבים כמו עיוורון, חרשות, סרטן, איידס, בעיות התפתחותיות, טרשת נפוצה, פריחות בעור, שיתוק ופגיעות שונות. אגודת הסרטן האמריקאית מסכמת את הנושא באופן חד משמעי באתר האינטרנט שלה: "הראיות המחקריות אינן תומכות בטענות כי ריפוי-אמונה מסוגל לרפא סרטן או כל מחלה אחרת".

מטא-אנליזה משנת 2007 מסכמת: לא נמצאה כל השפעה לתפילות עבור החלמתו של אדם (ללא ידיעתו).

סיפורים אנקדוטיים?

מה באמת לגבי כל אותם אנשים שקמו מכסאות גלגלים והחלו ללכת לפני קהל של אלפי אנשים?

ניקח לדוגמה את קתרין קולמן, מרפאת-אמונה אמריקאית ידועה. ד"ר ויליאם נולן החליט לבדוק מה עלה בגורל 23 אנשים שטענו כי הבריאו בעקבות שירותיה. המעקב ארוך הטווח שביצע העלה כי אף אחד לא נרפא. חמור מכך: אחד המקרים היה של אישה שלכאורה נרפאה מסרטן בעמוד השדרה, השליכה את המחוך התומך שלה ורצה לאורך הבמה לפקודתה של קולמן. למחרת קרס עמוד השדרה שלה, והיא מתה כעבור 4 חודשים.

ב-1976 מתה קולמן בעקבות ניתוח לב פתוח שעברה (תפילותיהם של המוני מאמיניה כנראה לא סייעו גם הפעם).

נולן מתאר מקרים אלה כמו גם מקרים שעברו תחת ידיהם של "מטפלים" נוספים בספרו:  Healing: A Doctor in Search of a Miracle.

לואיס רוז, פסיכיאטר בריטי שחקר מאות סיפורי "ריפויי אמונה" מסכם בספרו Faith Healing: "לאחר 20 שנה של עבודת חיפוש לא איתרתי ולו מקרה אחד של נס".

מצגי שוא של שרלטנים?

בזה אחר זה צצים שרלטנים שמפלסים דרך אל עושרם על חשבון תמימותם של מיליוני מאמינים.
אחד התחקירים היסודיים שנעשו בתחום התבצע ע"י הקוסם ג'יימס רנדי, וממצאיו מתוארים בספרו "The faith healers". הנה דוגמה לאחת מחשיפותיו (מומלץ לצפות!):

אומרים – "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים".
במקרה שלנו הפראיירים דוקא מתים. השרלטנים לעומת זאת אפילו לא מתחלפים!

נוכלים שמתחפשים למדענים?

על רקע המחסור בתמיכה מחקרית, אין פלא שמחקר אחד מ-2001 עשה לו כותרות בכל רחבי העולם. חוקרים במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה ביצעו מה שנראה כמחקר מדעי למהדרין. במחקר השתתפו (ללא ידיעתן) נשים שעברו טיפולי הפריה. אלפי אנשים התפללו מרחוק עבור הצלחתן של 100 נשים להיכנס להריון, מבלי שהן ידעו על כך כלל. תוצאות המחקר היו מדהימות – שיעור הכניסות להריון בקרב הנשים שהתפללו עבורן היה כפול מזה של קבוצת הביקורת!

אולי תוצאות מדהימות מדי? ספקות החלו לעלות בקרב אנשי מדע אחרים, שאלות הופנו לחוקרים ולאוניברסיטה וסאגה גדולה החלה להתפתח סביב המחקר הסנסציוני. אסכם בקצרה את הממצאים שנחשפו (מי שמעוניין לקרוא את כל הפרטים יכול למצוא אותם כאן): כתב העת שפרסם את המאמר סירב לא רק לפרסם מכתבי ביקורת שהתקבלו בנוגע המאמר, אלא אף לאשר כי קיבל אותם. במשך חודשים נותרו שיחות טלפון, אימיילים ומכתבים בקשר למאמר ללא מענה. גם שלושת מחברי המאמר לא הסכימו להתייחס לשאלות.

עם חלוף הזמן התגלה כי המחבר הראשי של המאמר שמע על המחקר לראשונה חודשים לאחר סיומו והתנער מכל אחריות לתכנונו. המחבר השני עזב את האוניברסיטה ומסרב להגיב, והמחבר השלישי (שפרסם מאמרים רבים בנושאים של פארא-פסיכולוגיה) נחקר ע"י ה-FBI בקשר להונאות ענק בסכומים של מיליוני דולרים שהיה אחראי להן עם אדם נוסף, ששימש גם הוא כחוקר בשעות הפנאי (יחד הם פרסמו מאמר בשם "השפעת טיפול בהילינג על קצב השתחזרות רגליים קדמיות של סלמנדרות"). ב-2004 הואשמו השניים בשימוש בזהויות מזויפות מרובות לצורך ביצוע פשעים. השותף, שכבר ישב בכלא תלה את עצמו בתאו, ואילו חברינו – המחבר השלישי – נכנס לכלא ל-5 שנים.

פרסום סלקטיבי ומוטה במדיה?

המדיה רודפת בידור ורייטינג הרבה יותר מאשר אמת ודיוק (רמז: איפה נמצא הכסף?) מסיבה זו מחקר סנסציוני כמו זה שתואר לעיל יזכה לפרסום אדיר בעוד שמחקרים שלא מצאו קשר בין תפילות לבריאותם של חולים יאבדו לנצח בין דפי כתבי עת נידחים, וזה בהנחה שהחוקרים (או כתבי העת) מצאו לנכון לפרסם אותם בכלל (גם בעולם המחקר "אי תוצאה" סקסית הרבה פחות מ"תוצאה").
"מחוללי ניסים" יזכו לתוכניות שבועיות בפריים טיים, בעוד שתוכניות שמציגות דברים בגישה ספקנית ידחקו לשולי ערוצי המדע, במקרה הטוב.
התקשורת תחגוג על מקרה נדיר כזה או אחר של החלמה בלתי מוסברת, ולא תסקור באריכות מייגעת את המקרים הרבים בהם סיימו החולים את הטיפול ללא כל שיפור אובייקטיבי במצבם.
הכל טבעי ומובן. אבל התוצאה היא שאנו מאבדים את היכולת להבחין בין שכיח לנדיר, בין אמת לאשליה.

עד כה דיברנו על מקורות חיצוניים של מידע כוזב או מעוות.
מהם הגורמים בחויה האישית שעשויים לגרום לאנשים להאמין בכוחן של תפילות (או כל טיפול אחר שנבדק מחקרית ולא נמצא תקף)?

פרשנות שגויה של טעות באבחון המקורי?

לעיתים מאובחנת מחלה באופן שגוי. לעיתים קרובות עוד יותר מדובר בחשד בלבד שמופרך בבדיקות נוספות, אם וכאשר הן מתבצעות. מי מאיתנו לא חווה על בשרו תקופת פאניקה כזו ונשם לרווחה לאחר שבדיקות נוספות הראו כי היתה זו אזעקת שוא?
יש שמבינים כי מדובר בטעות באבחון, אבל יש שמעדיפים להבין כי התחולל כאן נס רפואי ממדרגה ראשונה!
אדם שבשלב האבחון השגוי החל להתפלל או לעבור טיפולים כאלה ואחרים, וביצע לאחר תקופה בדיקה רפואית נוספת שלא העלתה כל ממצאים חריגים, בהחלט עשוי ליחס כוחות מרפא חזקים לתפילה/טיפול.

אינני יודע מה היקף האבחונים השגויים, אבל הוא בהחלט יכול להסביר סיפורי ניסים שצצים מדי פעם, ולספק קריירה שלמה לאנשים שמייסדים תנועות פסאודו-רפואיות חדשות בעקבות הארוע, בטענות כי תפילות, מחשבות חיוביות, דייטת מיץ גזר, מריטת שערות באף או כל דבר אחר שעלה על דעתם לבצע באותה תקופה – מבריא אנשים. כמה ראיונות בתוכניות בוקר פופולאריות, שיווק אגרסיבי והנה לנו עוד כת שקמה על בסיס של אשלית יחיד.

פרשנות שגויה של ריפוי טבעי ותנודות טבעיות במחלה?

מצבי מחלה רבים חולפים מעצמם. "התקררות תחלוף תוך 7 ימים אם החולה נוטל תרופה, ותוך שבוע אם אינו נוטל". תפילה או כל טיפול אחר שינתן במצב של מחלה שחולפת מעצמה עשוי להתפרש כגורם להחלמה. זו אשליית "אחרי ולכן בגלל".

בנוסף, מחלות כרוניות רבות מתאפיינות בתנודתיות – תקופות של החמרה והטבה לסירוגין (כאבי שרירים, פרקים, אלרגיות וכד'). באופן טבעי אדם יפנה לטיפולים כאלה ואחרים כאשר הגיע לשפל מסוים, ומשם הדרך הטבעית היא רק למעלה (בלי קשר לטיפול). כשהמצב משתפר האדם מפסיק בטיפול ובטוח שהוא עזר. כעבור תקופה של רגיעה מידרדר מצבו שוב והוא חוזר ופונה לטיפול. גם הפעם משתפר מצבו לאחר מכן והוא מסיק כי "הטיפול עבד שוב!" וחוזר חלילה. בכל תנודה יקבל האדם חיזוק נוסף להתרשמות כי הטיפול עובד, גם אם הוא חסר השפעה לחלוטין (דוגמה קיצונית לרעיון זה היא לעמוד מול רמזור ולהתפלל לאור ירוק בכל פעם שהוא אדום, ולשמוח שהתפילה עזרה בכל פעם שהוא ירוק. מי שלא שם לב שרמזורים נוטים להתחלף לסירוגין, ישתכנע מן הסתם כי התפילה שלו היא הדבר היעיל והאמין ביותר שקיים).

פרשנות שגויה של פעולת הפלצבו?

אפקט הפלצבו יכול להסביר שיפור בהרגשה ואף במצב הפיזי במקרים בהם תפילה או כל טקס אחר מתבצעים כשהחולה מודע לכך ומאמין שהדבר עשוי לעזור לו. עצם הנוכחות האנושית התומכת, הציפייה להקלה בכאב כמו גם ירידה ברמת הדחק הנפשי – כל אלה תורמים כנראה לפעילות משופרת של המערכת החיסונית ולהתמודדות גופנית עם כאבים. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי אפקט הפלצבו אינו פועל על כל אחד, וגם המידה בה הוא פועל משתנה ממקרה למקרה.

ההטבה, אם מתרחשת, מקורה בחולה עצמו ולא בכוחות מסתוריים שמפעיל המטפל.

העובדה כי עצם האמונה ביעילות הטיפול משפיעה על החולה לטובה, אין פירושה שיש להסתפק בנפלאות הפלצבו בכל אותם המקרים בהם קיים טיפול קונבנציונלי מוכח לבעיה. הרי גם לטיפול המוכח יש את אפקט הפלצבו שלו, שמעצים אותו עוד יותר.
כלומר, עלינו להשוות בין טיפול בעל ערך רפואי מוכח בתוספת פלצבו, לטיפול שהוא פלצבו בלבד.

במקרים אקוטיים כמו אלה שתוארו בתחילת הכתבה, מומלץ בחום לא לסמוך על אפקט הפלצבו…

כל התשובות נכונות?

נראה ששילוב של כל הגורמים שצוינו מחזק מאוד את האמונה ביעילות הטיפול, למרות שלא נמצא יעיל במחקרים, כלומר, במציאות.

המרכיב הסודי הנוסף – אמונה!

בסופו של דבר, אנשים רבים מאמינים במשהו כי… הם פשוט מאמינים.
כמו שאומרים המאמינים: "לאלה שמאמינים, לא נדרשת כל הוכחה. לאלה שאינם מאמינים, שום הוכחה אינה מספיקה."

יותר מכך, מערכות אמונה רבות בנויות באופן שמרתיע את המאמין מלהטיל ספק באמונתו. אם לא יאמין מספיק – זה לא יעבוד. אם לא יאמין מספיק – יענש ע"י ישויות עליונות.

הדיון כולו התנהל בנושא "ריפוי-אמונה" או תפילות, אך באותה מידה היה אפשר לדבר על טיפולים נסמכי-אשליות רבים אחרים שאנו מוקפים בהם מכל עבר (רק צריך להביא את ערימת המחקרים הרלוונטיים לכל תחום כזה, אם בכלל בוצעו). כשאנשים בוחרים להשתמש בהם במקום בטיפולים שיעילותם ובטיחותם נבדקה, הדבר עלול להסתיים בכי רע.

הנה לדוגמה עוד מקרה של תינוקת שסיימה את חייה בגיל 9 חודשים, והורים שסיימו בכלא, הפעם עקב טיפול הומאופתי. התינוקת התייסרה במשך תקופה ארוכה מזיהום שהלך והסתבך אך הוריה בחרו שלא לתת לה טיפול קונבנציונלי (שהיה מציל אותה בודאות). במקום זאת טיפל בה האב עצמו בהומאופתיה – תחום אותו גם לימד.
השופט קבע כי האב "הפגין גישה יהירה בטענותיו לגבי יתרונותיה הברורים של הומאופתיה בהשוואה לרפואה הקונבנציונלית", וכי "היה ברור מעל לכל ספק כי הומאופתיה לא תספיק לטיפול במצב החמור בו היתה שרויה התינוקת".

דבר אחד הוא כשאנשים מעמידים את חייהם שלהם בסכנה בעקבות אמונה באשליות. זוהי בחירתם. אבל כשחסרי יכולת בחירה כמו ילדים ותינוקות משלמים את המחיר בחייהם, זה כבר פשע!

תודה לקורא שלומי על הקישור לסרט התיעודי "ניסים למכירה" בו אמן האשליות Derren Brown מעצב דמות של מרפא אמונה במו ידיו, כולל חשיפת טריקים שונים, והם הולכים עם זה עד הסוף. מאלף!

לקריאה נוספת:

• "מחשבה יוצרת מציאות – המפתח לאושר או אשלייה מסוכנת?"
• ריפוי בעזרת תפילה רטרואקטיבית: האם נשברו חוקי הפיסיקה?
• סקירה של כמה מחקרים נוספים בתחום השפעות תפילות
• סקירה מעמיקה נוספת של ניסויי תפילות

____________________________________________________________________

חושבים שהכתבה חשובה וכדאי שעוד יקראו אותה? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).

עד היום סקרתי לא מעט תופעות שעשויות להיתפש כ"לא הגיוניות" בעיני רבים: מחשבות שמשפיעות על מבנה המים, גרמי שמיים שמתואמים עם אישיות האדם ומאורעות חייו, ריחופים של אנשים באויר וכיוצא באלה.

אני מניח כי רבים מאיתנו מחזיקים, באופן מודע יותר או פחות, ברעיון כי ההגיון, ה-common sense, הוא הכלי הבסיסי להבחנה בין טענות נכונות לטענות שגויות. לעיתים קרובות זה המצב. אך לא תמיד, ולכן יש מקום לזהירות.

יתרה מזאת, האם ה"הגיון" שלנו נקי מהטיות?

למשל, אנו נוטים לבלבל "הגיוני" עם "מוכר". אם נשמע טענה מסוימת מספיק פעמים, וממגוון מקורות שונים, בסופו של דבר היא תשמע לנו "הגיונית", ומשם הדרך ל"נכונה" קצרה.

בצורה קיצונית: "אם תאמר שקר מספיק גדול, ותחזור עליו מספיק פעמים, אנשים לבסוף יאמינו לו" (ג'וזף גבלס, יועץ התעמולה של היטלר).

אני זוכר שבאחת ההרצאות בקורס "פיזיקה מודרנית", בהיתי בנוסחאות תורת היחסות הפרטית ושאלתי את המרצה אם הוא יכול לתת קצת "הגיון" לדברים, כדי שאוכל "לחוש" מה התשובה הנכונה לתרגילים בצורה אינטואיטיבית, ולא רק אופתע מהתשובה כפי שעולה מפתרון הנוסחאות. הוא ענה משהו בסגנון הבא (עברו כ-15 שנה מאז): "מה זה הגיוני? האם את משוואות ניוטון אתה מבין באופן הגיוני? לא. אתה רק מרגיש שאתה מבין אותן יותר טוב. פשוט ראית אותן מספיק פעמים, זה הכל."

חשבתי על תשובתו לא פעם, ואני חושב שיש הרבה בדבריו. "נשמע לי הגיוני", או "אינטואיטיבית זה נראה לי נכון" תלוי מאוד עד כמה הדבר מוכר לנו, ולאו דוקא עד כמה הוא באמת הגיוני או נכון.

הנה דוגמה למשהו שנראה מאוד הגיוני, על סמך התנסות היום-יום, ובכל זאת אינו נכון:

השמש מקיפה את כדור הארץ – כל בר דעת רואה את השמש מבצעת את התנועה הזו מדי יום. אף אחד לא מרגיש שהקרקע זזה או מסתובבת לשום כיוון. המסקנה המתבקשת, על סמך חשיבה הגיונית בסה"כ: השמש ושאר גרמי השמיים מקיפים את כדוה"א. אבל זה לא נכון כמובן.

וכעת תרגיל בשבילכם (לא כל כך קל נראה לי) – למצוא עוד דוגמאות לדברים הגיוניים אך כאלה שהסתברו כלא נכונים. רצוי דוגמאות  פשוטות עד כמה שאפשר, שאינן דורשות ידע מתקדם.

המשכו המתבקש של הדיון נמצא כאן: לא הגיוני, אך נכון

בכל כמה חודשים מתפרסם אדם "מגנטי" אחר בעולם:

מעניין שהכוחות ה"מגנטיים" שלו עובדים גם על חפצים מפלסטיק…

והנה ילד אחר, בן 6 שמדגים את כוחותיו (בעל כורחו, כך נראה על פי הבעת פניו האומללה):

מעניין שהחפצים תמיד ממוקמים באזור משופע, בחלקו העליון של החזה. גם הטיית הגוף אחורה נראית כמסייעת להצלחת ה"כוח המגנטי" המסתורי.

והנה מישהו שמנסה לשבור את שיא גינס:

נציג ועדת גינס הגיאורגית, שמשמש בשגרה רופא מהמכון הקרדיולוגי בטביליסי, הודה כי העניין שלו בתופעה הוא דווקא רפואי יותר: "אני מתעניין באפשרות ששימוש נכון באנרגיה המגנטית הזו יכול לסייע בטיפול במספר מחלות. בגלל זה הסכמתי להיות חבר בוועדה".
אבוי ללקוחותיו העתידיים, אם אכן ישתכנע שמדובר בכוחות מגנטיים מיוחדים…

אז מה ההסבר? רמז, מה המשותף לכל האנשים המגנטיים שראינו?

נכון… כולם שמנמנים וחלקים.

לא מדובר כמובן בשום כוח מגנטי, אלא בחיכוך בין החפצים לעור. לאנשים אלו יש כנראה עור אלסטי במיוחד והם גם חסרי שערות לחלוטין (שימו לב שבד"כ מדובר בילדים או במבוגרים ממוצא אסיאתי). גורמים אלה מבטיחים חיכוך גבוה במיוחד.

אם האנשים הללו היו באמת מגנטיים, החפצים היו נצמדים אליהם גם מבעד לחולצה, ובדיקות פשוטות היו מגלות את השדה המגנטי שלהם (מחט מצפן היתה משתוללת בקרבתם, למשל). את זה משום מה לא מראים לנו בסרטונים.

בואו נראה מה קורה כשמבקשים מהם לשים קצת טלק…

ונעבור להיצמדות מדהימה באמת. האם שאלתם את עצמכם כיצד נצמדת שממית למשל לקיר או לחלון מאונך ומטפסת למעלה בלי להחליק? מה "מדביק" אותה למשטח?

התשובה מרתקת. אתם מוזמנים לצפות בסרטון המאלף הזה, החל מהדקה ה-14 (כמובן שכל הסרטון מומלץ, ואפשר להדליק כתוביות בעברית):

http://www.ted.com/talks/robert_full_on_engineering_and_evolution.html

שימו לב כיצד מפריך המרצה הסברים אפשריים רבים בזה אחר זה (17:30). זה אמנם מתבצע בראשי פרקים ובשטחיות רבה (כפי שאפשר לצפות שיקרה בהרצאה שנמשכת 20 דקות), אבל מדגים את דרך החשיבה המדעית. יש לך רעיון להסבר? נסה להפריך אותו! ומהר ככל האפשר, שלא תבזבז יותר מדי זמן באמונת שוא (ולמי שלא קרא את סיפור קרני ה-N חובה!).

ונסיים בברנש שנראה שדוקא כן משתמש בכוחות מגנטיים לשם ביצוע מעלליו. מדובר במיודעינו אורי גלר, בקטע מאחת מתוכניות ה"ריאליטי" בהן השתתף כאן בארץ.

שימו לב כיצד כוחות מחשבה וריכוז חזקים, בתוספת מגנט אחד קטן, הצליחו להזיז בסופו של דבר את מחט המצפן ממקומה:

אורי גלר לא מוותר בקלות:

מה דעתכם? היכן המגנט הפעם?

רמז:

אם אהבתם את הרשומה הזו, בודאי תהנו גם מהבאות:

• הוקוס קוקוס
• למקומות, היכון, רחף!
• May the Force be with you

איך העולם היה נראה אילו אנשים מגנטיים היו קיימים בו? מאמר שהתפרסם ב-CSI

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו משמאל למטה (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

חיזוי העתיד הוא נושא שעסקתי בו כבר. כאן פירטתי טכניקות פשוטות בעזרתן כל אחד מכם יכול להיות "נביא" מוצלח, וכאן – שלל הסברים מדוע חלומות נבואיים אולי אינם כאלה.

היום נדבר על המומחים, המקצוענים, בעלי הניסיון. פרשנים פוליטיים, יועצים כלכליים, מדענים ואנשי טכנולוגיה מובילים. יש להניח שתחזיותיהן תהיינה די מדויקות, לפחות הרבה יותר מדויקות מתחזיותיו של האדם הממוצע שאינו בקיא בתחום. הלא כן?

סיפור מסריח

נתחיל את המסע בשיגור ידידינו דאג וטוני לניו-יורק, סמוך לשנת 1900, כדי לברר מה הטריד את באי הכינוס הבינלאומי הראשון לענייני תכנון-עירוני. כרגיל, השניים נוחתים במיקום ובתזמון גרועים במיוחד, והפעם – היישר לתוך ערימת גללי סוסים עסיסית, אפופת זבובים. מהר מאוד מסתבר לשניים כי נחתו היישר בלב הבעיה, שכן הנושא המרכזי והבוער שנידון בכינוס היה… משבר צואת הסוסים.

ב-1900 הסתובבו בניו-יורק כ-100,000 סוסים, כשהם מושכים אחריהם מוניות, אוטובוסים, עגלות משא וכרכרות. מאחוריהם השאירו גללים שהיה צריך לסלק במשקל כולל של כ-1,000 טון ביממה! בנוסף "נהנו" תושבי העיר מכמויות אדירות של שתן, ענני זבובים, צפיפות איומה ותאונות רבות.

עיתון הטיים הלונדוני העריך כי עד 1950 כל הרחובות בעיר יהיו קבורים תחת 3 מטר של צואת סוסים.
עתידן אחר היה פסימי יותר: החישוב שלו העלה כי ב-1930 יגיע הרפש לגובה חלונות הקומה השלישית!

ללא סוסים הערים תושבתנה מפעילות. כל המאמצים למצוא פתרון לבעיה העלו חרס. משתתפי הכינוס נואשו והוא פוזר לאחר 3 ימים בלבד, במקום 10 הימים המתוכננים.

אני מניח כי לא מעט העריכו באותה תקופה כי "מקצוע העתיד" יהיה "פינוי גללי סוסים".

תוך שנים בודדות הופיעו המכוניות הממונעות…

הבעיה המרכזית של רוב התחזיות מסוג זה, במיוחד הקודרות, היא שהן נשענות על ההנחה השגויה שדברים ימשיכו כפי שהם.

עוד אנקדוטות

נמשיך בצרור אנקדוטות משעשעות, שידגימו כי גם מומחים גדולים בתחומם טועים לעיתים, ובגדול, כשהם מנסים לחזות את העתיד. הדוגמאות נלקחו מתוך הספר "דבר המומחים", שמציג מאות תחזיות מסוג זה, בכל תחומי הפעילות האנושית.

לגבי ניתוחים

"לא תמיד יהיו אזורי גוף חדשים שאותם יוכל סכין המנתחים לכבוש. חייבים להיות חלקים בגוף האדם שלא תהיה פלישה אליהם לעולם, לפחות במה שנוגע לידיו של המנתח וסכינו. כבר הגענו, אם כי עדיין לא באופן מלא, אל קצה המגבלות. רק שאלות קטנות עדיין נותרו פתוחות. הבטן, החזה והמוח יהיו לעולם נעולים מפני פלישת סכינו של המנתח האנושי החכם"  – סר ג'ון אריק אריקסון. מנתח בריטי

שמאוחר יותר מונה ל"מנתח מצטיין" בבית החולים המלכה ויקטוריה 1837.

על תחבורה

"מה יכול להיות מגוחך יותר מתחזית על קטרים שינועו במהירות כפולה מכרכרות סוסים?" – כתב העת "Quarterly Review", אנגליה, 1825.

"מכונות מעופפות כבדות מהאוויר פשוט בלתי אפשריות" – לורד קלווין, מתמטיקאי ופיזיקאי בריטי, 1895 (רק 8 שנים לפני טיסת הבכורה של האחים רייט).

"ברור לי לחלוטין כי האפשרות של מטוס, שלפני שנתיים או שלוש חשבנו שבו מצוי הפתרון לבעיית המכונה המעופפת, מוצתה עד תום, ולכן עלינו לפנות עתה למשהו אחר" – תומס אדיסון, מדען וממציא אמריקאי, 1895 (רק 8 שנים לפני טיסת הבכורה של האחים רייט).

על המצאת הקולנוע

"את ההמצאה שלי אפשר יהיה לנצל במועד כלשהו כקוריוז מדעי, אולם מלבד זה אין לה כל ערך מסחרי" – אוגוסט לומייר, מממציאי מסרטת הקולנוע הראשונה, 1895.

"קרוב לוודאי שהגחמה הזאת תגווע בתוך שנים מעטות מאוד" העיתון the independent" 1910".

"הסינמה הוא לא יותר משיגעון חולף. זו דרמה מלאכותית. מה שהקהל באמת רוצה לראות זה שחקנים על הבמה, בשר ודם, עם כל החולשות של בני אדם" – צ'רלי צ'פלין 1916.

על הטלויזיה

"הטלויזיה לא תהיה מסוגלת להחזיק מעמד אפילו 6 חודשים באף שוק שבו תנסה להאחז. מהר מאוד האנשים יתעייפו מלהביט בקופסת עץ לבוד מדי ערב" – דריל א. זנוק, מנהל אולפני "פוקס המאה ה-20", 1946.

על המחשב

כמות המחשבים האישיים בעולם, במיליונים

"לדעתי יש שוק עולמי רק לחמישה מחשבים בערך" – תומס ווטסון, יו"ר מועצת המנהלים של IBM, 1943.
* עדכון, מדובר כנראה באגדה אורבנית. תודה לגולש "יוטיוב" על התיקון.

"אין שום סיבה שלאדם הפרטי יהיה מחשב בביתו" – קן אולסון, נשיא תאגיד דיגיטל בועידה של עמותת עתידנות, 1977 (כ-5 שנים לפני פריצתו של המחשב האישי לעולם).

"640K צריכים להספיק לכל אחד" – ביל גייטס, מייסד ומנכ"ל מייקרוסופט, 1981. * עדכון – גם במקרה הזה מדובר כנראה באגדה אורבנית.

על פצצת האטום

"זה הדבר הטיפשי ביותר שעשינו אי פעם. הפצצה לעולם לא תתפוצץ, ואני מדבר כמומחה בחומרי נפץ!"  – האדמירל וויליאם ליהי לרמטכ"ל ארה"ב ב-1945.

מעבר לאנקדוטות

אבל כל אלה אנקדוטות. אנקדוטות לא מוכיחות כלום, רק יכולות לשעשע או להצביע על כיוון אפשרי לחקירה.

זו לא חוכמה להסתכל בדיעבד ולבחור כשלונות, בדיוק כמו שזו לא חוכמה להסתכל בדיעבד ולבחור הצלחות (ראה נבואותיו של נוסטרדמוס – כולן "נבואות בדיעבד", שלוקטו ופורשו לאחר שהארועים כבר התרחשו).

כדי להגיע לידע אמיתי כלשהו לגבי מצב הדברים, יש לבצע מחקר מסודר בו מתעדים תחזיות רבות ומוגדרות היטב, ולאחר מכן בוחנים מה התרחש בפועל. יש לספור את כל המקרים – גם הצלחות וגם כשלונות, ולהשוות למה שהיה אפשר להשיג באקראי, כלומר, ע"י הטלת מטבע למשל, או בחירת פתק מכובע בעיניים קשורות.

אנסה להבהיר נקודה חשובה זו באופן הפשוט ביותר. נניח אני מתיימר לנבא על איזה צד ייפול המטבע. בכל פעם אחרי הניבוי שלי מטילים מטבע ורושמים אם צדקתי או לא. מה צפוי לקרות? כמובן – אחרי מספר הטלות רב אני אמור לצאת צודק בכמחצית מהמקרים. אי אפשר לדעת אם ניחנתי ביכולת חיזוי או לא, אלא אם בודקים את כל החיזויים שלי מול כל התוצאות. כי אם למשל בצעתי זאת 1000 פעמים, מי שרוצה להדגים את יכולתי לנבא יצטט את 500 הפעמים בהם צדקתי, ומי שרוצה להוכיח את כשלוני לנבא יצטט את 500 הפעמים בהם נכשלתי. רק תמונה מלאה של הדברים, והגדרות ברורות להצלחה/ כישלון יכולות ללמד משהו על הכח הנבואי שלי.

כשמדובר בתחזיות כלכליות ופוליטיות, מחקר כזה נשמע פרויקט בסדר גודל מטורף ממש. אבל זה בדיוק מה שעשה פסיכולוג אחד בשם פיליפ טטלוק (Philip E. Tetlock).

טטלוק ליקט 284 אנשים שמתפרנסים ממתן חוות דעת או יעוץ לגבי מגמות פוליטיות וכלכליות. הוא ביקש מהם לתת את חיזוייהם הן לגבי נושאים בהם הם מתמחים במיוחד, והן לגבי נושאים בתחומים בהם הם אינם מומחים. המיוחד במחקר זה היה שהוא אילץ אותם לתת הערכות הסתברות מספריות לגבי כל ארוע, ולא הסתפק בתיאורים מילוליים מעורפלים (כפי שנוהגים לעשות חוזי עתיד בד"כ). המומחים התבקשו להעריך למשל האם האינפלציה תשאר כפי שהיא, תעלה או תרד, ומה הסיכוי לכל אחת מהאפשרויות הללו (למשל 20% – תשאר כפי שהיא, 70% – תעלה ו-10% – תרד).
בנוסף תיעד טטלוק את הדרך בה הגיעו למסקנותיהם, כיצד הגיבו כאשר הסתבר להם שטעו או כאשר הגיע מידע חדש שאינו עולה בקנה אחד עם תחזיותיהם, וכד'.

במהלך המחקר שנמשך כ-16 שנה נאספו למעלה מ-27,000 תחזיות. ב-2005 פרסם טטלוק ספר שמסכם את ממצאיו.

ונעבור לתוצאות:

המומחים לא הצליחו לחזות מגמות טוב יותר מאשר בחירה אקראית של אחת מ-3 המגמות עבור כל ארוע!
כלומר כל הידע, המומחיות ושיקול הדעת שהפעילו, לא העניקו לתחזיותיהם שום יתרון לעומת ניחוש פשוט. טטלוק מצא כמה אלגוריתמים ממוחשבים שנתנו חיזויים טובים יותר מאשר המצטיין שבמומחים.

האם יש מאפיינים משותפים למומחים שהצליחו יותר לעומת כאלה שהצליחו פחות בתחזיותיהם?

מומחים שהצליחו יותר היו אלה שיודעים הרבה דברים קטנים (טריקים של המקצוע), בעלי מחשבה גמישה, ספקנים לגבי מגמות גורפות, ואלה שהפגינו חוסר ביטחון עצמי מסוים לגבי תחזיותיהם. מומחים מקבוצה זו הצליחו בתחום מומחיותם קצת יותר מאשר בתחומים אחרים.

מומחים שהצליחו פחות מאחרים האמינו כי "עיקרון מפתח גדול אחד" מניע את העולם, בכל תחום. הם הפגינו חוסר סובלנות כלפי אלה ש"אינם קולטים זאת", והביעו ביטחון עצמי רב בתחזיותיהם. מומחים מקבוצה זו הצליחו בתחום מומחיותם פחות מאשר בתחומים שאינם במומחיותם. הם גם נטו לזכור את תחזיותיהם כיותר מוצלחות מאשר היו בפועל.

ומי הם המומחים חביבי התקשורת? אלה מהקבוצה הראשונה או השניה?
השניה כמובן. הם בטוחים יותר בעצמם, מפגינים דעות יותר קיצוניות וברורות, בקיצור, מספקים בידור טוב יותר. הם גם מספקים את התחזיות הטובות פחות. הדבר היחיד שתקשורת אוהבת יותר ממומחה אחד כזה, זה שניים כאלה שאינם מסכימים בדעותיהם.

מסקנתו של טטלוק בעניין דעת-מומחים היא כי סטטיסטיקה (כאשר עושים בה שימוש נכון) אמינה יותר מאשר שיפוט אנושי בכל תחום פעילות.

מתי אנו משלמים על טעויות חיזוי באופן אישי

פגשנו אוסף קוריוזים משעשעים: המציאו את המטוס בכל זאת, המחשבים השתלטו על העולם במפתיע ואנחנו עדיין בוהים מול הטלויזיה.

אך יש תחום אחד בו טעויותיהם של "המומחים" עלולות לעלות לנו כסף רב, פשוטו כמשמעו. כל מי שמשתעשע בבורסה, מתייעץ בבנק עם מומחי השקעות או מחזיק את כספי הפנסיה שלו בקרן כזו או אחרת, כדאי לו שיקרא בתשומת לב את הדברים הבאים.

לא אחזור על דברים שכתבו אחרים (שגם מבינים יותר ממני בכלכלה), רק אתן כמה מתאבנים לקריאת הכתבה הזו:

* דצמבר 2007 היה ההזדמנות האחרונה לצאת מהבורסה לפני המפולת. באותו חודש התפרסמו 25 המלצות אנליסטים ארוכות ומנומקות. 20 מההמלצות היו לקנייה וארבע היו ל"החזקה". רק המלצה אחת היתה למכור. מבין כ־420 המלצות אנליסטים שפורסמו ב־2007, רק 6 היו למכירה.

* פרופ' ברטון ג'י. מלכיאל, מרצה לכלכלה מאוניברסיטת פרינסטון, פנה ב-1980 לראשי 19 מבנקי ההשקעות המכובדים ביותר בוול סטריט, נתן להם רשימת חברות וביקש מהם להעריך את ביצועיהן בחמש השנים הבאות. כעבור חמש שנים, כשההערכות הושוו לתוצאות האמיתיות, ביקשו כל משתתפי הניסוי שלא להיחשף בשמותיהם, שכן תחזיותיהם התגלו כאקראיות לגמרי.

* מחקר אחר מ־1994 בדק את התשואה שמניב ניתוח טכני "מושלם": מחשב הוזן בהיסטוריית התרשימים של 548 מניות וב־32 הדפוסים הנפוצים של הניתוח הטכני. לאחר מכן הוא תוכנת לבצע, בדיעבד, את כל החלטות הקנייה והמכירה על פי הדפוסים, ללא פספוסים ובתזמון מושלם, לאורך השנים 1994-1989. התוצאה היתה רווחים נמוכים מאלה שהיו מתקבלים מהשקעה בתעודת סל מדדית באותן שנים. בניכוי עמלות קנייה ומכירה, הרווחים היו נמוכים בהרבה, שכן לעתים העלייה במחיר המניה לא כיסתה אפילו את עמלת העסקה.

* בשלוש השנים הטובות 2007-2005, רק 3 מבין 30 הקרנות שהשקיעו במדד ת"א־100 הצליחו להכות אותו, וב־2008 כולן הפסידו לו.
גם קרנות הנאמנות האמריקאיות ידועות בביצועי החסר שלהן: בכל אחת משש השנים 2003–2008, 69% מקרנות הנאמנות הפסידו למדד S&P 500.

* המתמטיקאי והמשקיע נאסים ניקולס טאלב בספרו "תעתועי האקראיות": מנהלי הקרנות מתנהלים בערפל, וגם הצלחותיהם הן בעצם רק מזל. אם עשרת אלפים מנהלי השקעות יטילו מטבע חמש פעמים, כותב טאלב, 313 מהם יוציאו "עץ" חמש פעמים רצופות. האנליסטים יתרגשו, הביוגרפים ישבחו את הוריהם – אבל את הצלחתם הם יהיו חייבים לסטטיסטיקה.

* ב-2007 נערכה תחרות "משחק המשקיעים" התוצאה: חמישה משבעת המתחרים הפסידו בגדול למדד הבורסה, והשיגו תשואות עלובות. השניים שניצחו את המדד היו בית ההשקעות פריזמה, שכעבור שנה קרס וסולק מהבורסה – והקוף. ה"קוף" היה תיק מניות שנבחר באקראי, ושלא בוצעה בו אף פעולה.

ובקיצור:

"קוף עיוור ייטיב לבחור מניות מקרן נאמנות ממוצעת" – ברטון מלכיאל

מדוע קשה כל כך לחזות את העתיד?

אני חושב שהשתכנענו שקשה מאוד לחזות את העתיד. נשאלת השאלה מדוע זה כך. מי שעסק בשאלה זו לעומק הוא אמנון כרמל, אליו התוודעתי במהלך הכנת רשומה זו. בתמציתיות, הוא מונה מספר סיבות עיקריות לקושי:

– המצאות טכנולוגיות בלתי צפויות (כדוגמת המצאת המכונית, שהפכה את התחזית העגומה בדבר שואת גללי הסוסים ללא רלוונטית).
– חוסר הכרה בפוטנציאל של המצאות חדשות שכבר נמצאות בשטח (פוטנציאל של שיפור טכנולוגי, פוטנציאל מסחרי).
– חוסר הבנה של הפסיכולוגיה האנושית וטבע האדם (למשל כמוסות מזון במקום ארוחות – האם אנשים באמת יוותרו על אחד מתענוגות החיים הבסיסיים?).
– שיקולים פוליטיים, כלכליים, דתיים ומוסריים (למשל מגבלות על מחקר בהנדסה גנטית, עצירת המרוץ לחלל עקב סיומה של המלחמה הקרה).
– מוגבלותו של הדמיון האנושי וקיבעון מחשבתי (למשל הקיבעון המחשבתי כי רק באמצעות "כנפיים" האדם יוכל לעוף, או כי רובוטים אמורים להראות כיצורי אנוש בכדי להועיל).

על כל זאת ועוד אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בבלוג של אמנון כרמל.

כמו שנאמר:
"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" – רבי יוחנן

או בניסוח מודרני יותר:
"חיזוי הוא דבר מסובך מאוד, בעיקר בכל הקשור לעתיד" – הפיזיקאי נילס בוהר

לקריאה נוספת:

• חלומות נבואיים – ההיה, או חלמתי חלום?
• והיום נלמד לנבא את העתיד

מאז שחר ההיסטוריה מנסה האדם להתגבר על כוח המשיכה ולהתנתק מהאדמה.

הנה כמה נסיונות שלא עלו יפה (ולבסוף, אחד שכן הצליח, כידוע):

אבל הפעם נתמקד בטכניקות ריחוף ללא אביזרי עזר. ריחוף של ממש!

נתחיל בכמה אשליות-תפישה לחימום:

מה קורה כאן?

הפתרון כאן:

ועוד דוגמה מימית מרהיבה, האם זו רחפת?

ועכשיו בלי מים:

וההסבר?

ראו את השטיח המעופף הזה:

(זה עובד אפילו כשמבינים מה קורה, לא?)

ומה תאמרו על זה?

ועכשיו לדבר האמיתי – ריחוף יוגי! כולנו שמענו על כך. ראינו בתמונות:

רמז: שימו לב לאור מבזק המצלמה, לשיער הפרוע ולצורת החולצה…

ככה זה נראה בתנועה:

ראייה לכוחות ריכוז מדהימים? לי זה מזכיר יותר את התחביב שנקרא "קפיצה על מיטות בבתי מלון". כן, מסתבר שיש תחביב כזה!

והנה מישהו שלקח את זה למחוזות אומנותיים יותר:

אבל עכשיו קצת רצינות.

מה בדבר אותו ריחוף יוגי?

אם כן, נעשה זאת בקצרה הפעם. מקורות יודעי דבר מסבירים כי "מעוף יוגי" יכול להתרחש בשלוש דרגות:

א)      ניתור צפרדעי

ב)      ריחוף לזמן קצר

ג)       תעופה חופשית

מה חבל שעד היום תועדו מקרים של "מעוף" רק מהסוג הראשון. זה באמת היה יכול להיות מדהים לראות מישהו מרחף או עף ממש בכוח המחשבה! אבל זה לא קורה במציאות. חבל.

פול מקרטני היה עם ה"חיפושיות" ברישיקש בשנת 1968 לאימוני מדיטציה טרנסצנדנטלית, ושאל את המהרישי בכבודו ובעצמו לגבי הריחוף. פול מספר כי הוא ענה לו שהוא עצמו לא ביצע זאת מעולם, וגם לא יודע על מישהו אחר בעולם שהצליח לבצע זאת.
(פרטים נוספים רבים בנושא זה אפשר לקרוא בספר flim flam של ג'יימס רנדי).

או קיי. מדובר אם כן בניתורי צפרדע על מזרנים קופצניים.

נמשיך רק עוד קצת לפני שנתייאש סופית מריחופים: תראו את הבחור רב-הכוחות הזה, כאן מדובר בריחוף מאוד יציב! האם סוף-סוף יש בידנו הוכחה מצולמת לכוחה הבלתי יאמן של המחשבה לגבור על חוקי הטבע?!

כפי שבודאי חשדתם…

זה היה לקט האשליות והטריקים להיום. בקרוב אפרסם את הפתרונות לריחופי הקוסמים השונים, כך שאין צורך שתשקיעו זמן יקר בחיפושי התשובות (אלא אם כן אתם לא יכולים להתאפק. אני מכיר את ההרגשה המעצבנת הזו של "חייב להבין את זה עכשיו!").

אבל רגע. לפני שנפרד אני חייב לכם ריחוף אחד אמיתי!

לא מדובר בעריכת וידאו, בקסמים או באשליות תפישתיות (למרות שכשצפיתי לראשונה בסרטון הזה עלו בי חשדות כבדים). זה הדבר האמיתי. הריחוף לא מתבצע אומנם בכוח המחשבה, והחפץ קצת יותר קל מאדם, אבל זה בכל זאת ריחוף אמיתי, פרי מחקר ופיתוח של מדענים, חברי קבוצת מוליכי-העל באוניברסיטת ת"א. התופעה נקראת "ריחוף קוונטי", והפעם (בניגוד לתחומי ניו-אייג' שאוהבים לנצל את המילה "קוונטי" לצרכי רושם), למילה "קוונטי" יש קשר אמיתי לתופעה.

כמו שאמר ארתור סי. קלארק:

"Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic"

פתרונות לכמה מהריחופים – כאן.

אם אהבתם את הרשומה הזו, בודאי תהנו גם מהבאות:

• אנשים מגנטיים וניסים נוספים
• May the Force be with you
• הוקוס קוקוס

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

התגלית

בראשית 1903, שמונה שנים לאחר גילוי קרני ה-X (ע"י הגרמני וילהלם רנטגן) פשטה הידיעה בקרב מדעני צרפת בדבר גילוי סוג חדש של קרינה. Rene Blondlot, אחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה גילה קרינה זו וקרא לה קרינת-N, כהוקרה לעיר בה התגלתה – Nancy.

בלונדלוט הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה-N לתדרים שונים ע"י מנסרה מצופה אלומיניום (בדומה לפיצול קרן אור לבנה לצבעי הקשת ע"י מנסרת זכוכית), וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון אותה קרינה.

עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה, וחומרים שונים שמעבירים או חוסמים אותה (נייר סיגריות יבש למשל מעביר קרני-N, אך רטוב לא).

חוקרים רבים (בצרפת בעיקר) החלו להתנסות עם הקרינה החדשה, וגילו שלל תופעות מדהימות. כך למשל  Augustin Charpentier, פרופסור מכובד לביופיזיקה בבית הספר לרפואה, גילה כי ארנבות וצפרדעים פולטים קרינת-N, שרירים פולטים אותה אבל גידים לא. הוא גילה כי חשיפה לקרני-N הגבירה את רגישות העין, חוש הריח והשמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת-N רגילה, וכינה קרניים אלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל.

כמות התגליות שהצטברה סביב קרני ה-N במשך שלוש שנים בלבד היתה כה רבה, עד כי נדרשו 60 עמודים רק כדי למנות את התופעות השונות שהתגלו. בסה"כ התפרסמו בנושא כ-300 מאמרים ע"י 120 מדענים.

כדי להמחיש את גודל ההתלהבות סביב התגלית נציין כי שני פיזיקאים וספיריטואליסט אחד טענו כי הם המגלים המקוריים של קרני ה-N, טענות שנבדקו ע"י האקדמיה למדעים הצרפתית.

אך לא כולם הצליחו לשחזר את הממצאים. מדענים ידועי שם אחרים ניסו למדוד את השפעות קרני ה-N אך ללא הצלחה.

מה קורה כשאדם בעל חשיבה חדה מגיע לזירה

Robert Wood היה פיזיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות חקר הקרינה האולטרא-סגולה (UV). תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים, וכללו בין השאר פענוח פשעים בשיטות מדעיות וחקירת מעלליהם של מדיומים ספיריטואליסטים. כששמע על הקרניים החדשות שהתגלו בצרפת, קפץ לביקור ובדק במה המדובר.
הנה קטעים ממה שמספר Wood במכתב שהתפרסם ב-Nature לקראת סוף 1904 (תרגום חופשי שלי):

"כשלונם של מספר גדול של פיזיקאים נסיוניים מנוסים למצוא עדות כלשהי לקיומן של קרני-N, והזרם הבלתי פוסק של פרסומים בדבר תופעות יותר ויותר מדהימות של קרניים אלה, המריצו אותי לבקר באחת המעבדות בהן הודגמו ממצאים אלה. יצאתי לדרכי אפוף ספקות, אני מוכרח להודות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה.

לאחר שביליתי [בזבזתי?] 3 שעות או יותר בצפיה בנסיונות שונים, לא רק שנבצר ממני לדווח על תצפית אחת שיכולה להעיד על קיומה של קרינה זו, אלא שהשתכנעתי כי אותם חוקרים שקיבלו ממצאים חיוביים השלו את עצמם במובן זה או אחר.

הניסוי הראשון שזכיתי לחזות בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. נטען כי קל מאוד להבחין בהבדלי הבהירות אך אני לא הייתי מסוגל להבחין אפילו בשינוי קל. הוסבר לי שעיני כנראה לא רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו לזהות מתי אני חוסם עם ידי את קרני ה-N, ע"י צפיה בבהירות הכתם של המסך (מבלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים). בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הכתם הוכרז כבהיר וכהה לסירוגין בעוד ידי חסמה באופן רציף את מסלול הקרניים. גם כשהסרתי אותה המשיכו הדיווחים להגיע בלי קשר לתנועת היד החוסמת".

בשלב זה עבר Wood לתעלול אחר: בחסות החשיכה ששררה בחדר בו נערכה הדגמה, סילק Wood את המנסרה שהיתה הרכיב הקריטי ביותר במערך הניסוי. החוקרים המשיכו לדווח על אותה תבנית של קרני-N, למרות שכזו לא היתה יכולה להראות במצב בו המנסרה אינה במקומה! (אם היה ממש בקרני ה-N, כמובן).

 בניסוי אחר, כמה כתמים של צבע זרחני אמורים היו לשנות את חדותם כתוצאה מהזזה של לוח מתכת קדימה ואחורה בקרבתם. Wood המשיך בתעלוליו: "לא יכולתי להבחין בשום הבדל, למרות שנאמר לי כי התופעה לא מוטלת בספק והשינויים מאוד ברורים לעין. בעודי מחזיק את לוח המתכת מאחורי גבי הזזתי את זרועי קדימה ואחורה ביחס למסך. החוקרים המשיכו לתאר את אותם השינויים."

דוגמה לאחד ממערכי הניסוי

לאחר כמה חשיפות מביכות נוספות הוא מסכם:

"אני מוכרח להודות שעזבתי את המעבדה בתחושה חזקה של דכאון. לא רק שלא ראיתי ולו ניסוי משכנע אחד, אלא שהייתי משוכנע כמעט לגמרי כי כל שינויי הבהירות שדווחו (והיו העדות היחידה לקיומן של קרני ה-N) הם פרי הדמיון בלבד. נראה מוזר שאחרי עבודה של שנה בנושא לא תוכנן אפילו ניסוי אחד שיכול לשכנע צופה ביקורתי בכך שהקרניים בכלל קיימות."

Wood מציע דוגמה לניסוי ש"היה יכול להכריע את הנושא מעל לכל ספק", והמבוסס על עיקרון הסמיות-הכפולה (Double Blind): נניח רוצים לבדוק את הטענה כי לוח מסוג א' מעביר קרני N בעוד שלוח מוסג ב' חוסם אותן. כל שנדרש הוא שחוקר אחד יכניס למסלול הקרן את לוח א' או לוח ב' באקראי (נניח לפי תוצאת הטלת מטבע), וחוקר אחר שאינו יודע איזה לוח הוכנס יציין אם הוא מזהה את ההשפעה של הקרניים על מערך הניסוי. באופן כזה החוקר השני לא יודע אם הוא "אמור" לראות השפעת קרינה או לא. תרגיל זה מנקה את הרצון שלו לראות משהו מסוים מלהשפיע על תוצאות הניסוי. לאחר שחוזרים על כך פעמים רבות, בודקים מה מידת ההתאמה בין סוג הלוח שמוקם בכל פעם ע"י החוקר האחד לבין דיווחי החוקר השני. אם ההתאמה מושלמת או גבוהה – כנראה שקיימת תופעה אמיתית. אם אין התאמה – התופעה ככל הנראה אינה קיימת במציאות.

לפרסום הדיווח של Wood  היתה השפעה מוחצת. רק מחקר אחד שתמך בקיומן של קרני-N התפרסם לאחר החשיפה המביכה הזו. בלונדלוט עצמו, שפרש לגמלאות ב-1909, היה משוכנע בקיומן של הקרניים שלו לפחות עד 1926.

כיצד מצליחים 120 מדענים למדוד דבר שאינו קיים?

קיומה של קרינת N הוסק על סמך עדויות ראיה בלבד (שינויי בהירות קלים בין כתמי אור). מכיוון שהמוח של החוקרים הוא שפירש את מה שהם ראו (ולא מכשיר מדידה "אובייקטיבי"), הציפיות והרצונות שלהם השפיעו על מה שראו בפועל.

המדענים הונו את עצמם, באופן לא מודע, לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת Gardner – הם סבלו מ – "self-induced visual hallucination".

המעניין במקרה הזה הוא התפשטות "ראיית המצופה" בקרב קהילה שלמה של אנשים, כלומר, אפילו חזרה על הניסויים במעבדות אחרות ובציוד אחר לא הספיקה כדי לנפץ את האשליה! זו דוגמה לאשליית המונים. (עוד על חווית המצופה תוכלו לקרוא כאן, על דוגמאות מתחומי העל-טבעי תוכלו לקרוא כאן, ועל אשליות המונים – כאן).

הדבר הפשוט שכל אותם מדענים נכשלו לעשות היה להטיל ספק בעצם חושיהם. לנסות להכשיל את עצמם, להעמיד את עצמם ואחד את חברו במבחן פשוט שינקה את ההטיות של ראיית הצפוי והרצוי.

דוגמה לחולשתו של המדע או לחוזקו?

אלה שאינם מבינים את מהותו של המפעל המדעי, סבורים בטעות כי המדע צריך להיות חסין מטעויות ולהניב רק אמיתות מוחלטות. הם רואים בפרשיית קרני ה-N מקרה שמחליש את המדע: "הנה, גם מדענים גדולים טועים ובגדול!"

אבל הפרשייה הזו מדגימה בדיוק את ההיפך – היא מדגימה את חוסנו של המפעל המדעי להתגבר על חולשותיהם של המדענים הספציפיים (בין אם מדובר בהונאה עצמית, בשרלטנות מכוונת, באטימות או עקשנות, בקנאה, בנקמה אישית, ביצר פרסום או בכל תכונה אנושית אחרת).

פרשיית קרני ה-N נלמדת כלקח היסטורי לגבי הסכנות שאורבות בניסויים שאינם מתוכננים כראוי. ניסוי שמתוכנן כראוי מנקה את השפעת החוקרים על התוצאות, למשל ע"י שימוש בפרוטוקול של סמיות כפולה. זו בדיוק היתה מהות ה"תעלולים" ש-Wood ביצע בביקורו, ואשר ניפצו תוך שעות ספורות שנה של מחקר אינטנסיבי.

וכאן נעוץ אחד ההבדלים העיקריים בין מדע לפסאודו-מדע. במדע אשליית המונים כזו מתנפצת תוך זמן קצר, ומושלכת למגירת "כשלים ולקחים". במחוזות הפסאודו-מדע זה לא קורה: כל אשליה עצמית של חוקר ממשיכה לשגשג במשך עשרות ואף מאות שנים. רבבות מאמינים ממשיכים לדבוק בה גם לנוכח ניסויים פשוטים שמפריכים אותה מכל וכל, ובמסגרת לימודים והכשרות של אותו תחום פסאודו-מדעי מעבירים את אשליית ההמונים הזו לדורות הבאים.

מקורות:

• http://www.rexresearch.com/blondlot/nrays.htm
• http://en.wikipedia.org/wiki/N_ray
• http://www.skepdic.com/blondlot.html
• http://www.skeptic.com/eskeptic/10-10-13/#feature

לקריאה נוספת:

• על ההבחנה בין מדענים ל-מדע: "דני שכטמן – הטרגדיה של המדענים, וניצחון המדע" מאת רועי צזנה.
• על "נפילה" מודרנית ומפורסמת יותר של מדענים – "היתוך קר" – אפשר לקרוא למשל כאן: חמור קופץ בראש, או איך זה שאני עדיין משלם חשבון חשמל? מאת אורן שעיה.
• "לחוות את המצופה"
• "לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי"
• "איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות"

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

רוב הדוגמאות המוכרות לאשליות תפישה הן בתחום הויזואלי, לא בגלל שערוץ קליטה זה פחות מתוחכם מאחרים אלא כנראה דוקא בכלל שהוא יותר מתוחכם: ככל שהמוח מבצע עיבוד נתונים מורכב יותר הוא נדרש להניח יותר הנחות בקשר למציאות ובהתאם גדל הסיכוי שלו "ליפול בפח" כשהוא נתקל בתנאים מבלבלים במיוחד (שנוצרו במקרה או במתכוון).

אשליות שמיעתיות נדירות הרבה יותר. הנה כמה מוצלחות בהן נתקלתי. (כדי להתרשם אנא חברו את המחשב לזוג רמקולים סבירים, או השתמשו באוזניות).

יורדים למעלה

שימו לב כיצד הצליל יורד ויורד, ולבסוף מגיע לגובה רב הרבה יותר מזה שהתחיל ממנו (קל להבחין בכך כשאותו צליל מתחיל בפעם השניה).

אנלוגיה ויזואלית לתופעה אפשר לראות בתמונה של M.C. Escher – Waterfall 1961: אם עוקבים בדקדקנות אחר מסלול הזרימה של המים מימין, אפשר להתרשם כיצד הם מתרחקים מאיתנו בירידה מזוגזגת, אך לבסוף מגיעים באורח בלתי מובן לנקודה שנמצאת ממש מעל נקודת ההתחלה, וחוזרים אליה בנפילה.

עולים לשום מקום

אשלית שמיעתית אחרת היא הצלילים שעולם ועולים, וחוזרים לאותו המקום (לאחר פתיחת הסרטון, לחיצה על עכבר ימני + LOOP כדי להתרשם מהאפקט):

הקבלה יפה לאשליה השמיעתית הזו אפשר לראות בתמונה הבאה (חלק מהתמונה המקורית): Ascending and Descending 1960, גם היא של Escher כמובן: שימו לב כיצד האנשים עולים בצמוד לצד החיצוני של גרם המדרגות, וממשיכים לעלות, בכל מדרגה הם בפירוש גבוהים יותר מאשר בקודמתה, אך בכל זאת הם חוזרים לאותה נקודה. כמובן שגורל אכזר לא פחות פוקד את אלה שיורדים בצד הפנימי של גרם המדרגות.

ועוד גירסה, הפעם רציפה (מחצית ראשונה בעליה, מחצית שניה בירידה. לתמונות כמובן אין קשר לאשליה):

רמז למה שקורה באשליות הצליליות הללו אפשר למצוא באפקט האופטי שמודגם ע"י "מוט הספר" (barber pole), כמותו אפשר לראות בפתחן של מספרות רבות מסביב לעולם:

קצת על הרקע ההיסטורי לסימן היכר זה של הספרים אפשר לקרוא כאן. למי שלא מכיר, לא תאמינו!

מי יכול להסביר בפשטות כיצד נוצרות האשליות השמיעתיות הללו?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שתפו בפייסבוק!