בחלק הקודם ראינו כי היפנוזה יכולה להיות יעילה ביותר לשיכוך כאבים. מה עוד אפשר להשיג בעזרתה?
לרגעים נראה היה כי השמיים הם הגבול.

שיפור יכולות

האם היפנוזה יכולה להפוך אנשים לחזקים יותר? לשפר את ראייתם? לשפר את יכולות הלימוד שלהם?

אין ספק שנבדקים שקיבלו סוגסטיה לשיפור הביצועים מתרשמים לעיתים קרובות שהביצועים שלהם אכן השתפרו. השאלה היא אם הרושם הזה נכון. בד"כ הוא לא נכון. למרות שקיימות אנקדוטות רבות למעשים מדהימים שנעשו לכאורה בעזרת היפנוזה, מחקרי מעבדה מבוקרים מראים כי היפנוזה אינה יכולה להגביר ביצועים, אפילו בקרב הרגישים ביותר להיפנוזה, מעבר למה שאפשר להשיג בזכות מוטיבציה אישית והשקעה. (וראו גם – "לחוות את המצופה").

שימושים בפסיכותרפיה

במשך השנים נעשה שימוש רב בהיפנוזה בפסיכותרפיה, הן בטיפולים פסיכודינמיים והן בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים.

במקרה של טיפולים פסיכודינמיים משתמשים בהיפנוזה כדי להעמיק הרפייה, יכולת דימויים, ואת זרימת האסוציאציות. יש ראיות מועטות לכך שהוספת שימוש בהיפנוזה משפרת במשהו את יעילות הטיפולים הללו.

לעומת זאת, מטא-אנליזה משנת 1995 הראתה יתרון בהוספת היפנוזה לטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים בבעיות מסוימות, כמו למשל התמודדות עם חרדות, לחץ דם גבוה והשמנה (וראו בהמשך).

דו"ח שהוכן עבור האגודה הפסיכולוגית הבריטית בשנת 2001 שכותרתו "טבעה של ההיפנוזה" מסכם בלשון זהירה:

"מספיק מחקרים הצטברו עד היום כדי להראות שהכללת הליכים היפנוטיים עשויה להיות מועילה לגבי טיפולים במגוון מצבים ובעיות שנתקלים בהן ברפואה, פסיכיאטריה ופסיכותרפיה. יחד עם זאת, במקרים רבים התרומה היחסית של המרכיבים הייחודיים להיפנוזה עדיין אינה ברורה, ולעיתים קרובות נמצא קשר קלוש בלבד בין מידת הרגישות של המטופלים להיפנוזה לבין התוצאות הטיפוליות.

היפנוזה ותרגול בהיפנוזה עצמית עשויים להפחית באופן משמעותי חרדה כללית, מתח ולחצים ולסייע בטיפול בנדודי שינה, במידה דומה לשיטות הרפייה אחרות.

יש עדויות מעודדות שמדגימות השפעות מיטיבות של היפנותרפיה בהקלה על שלל תסמינים ותלונות שנופלות תחת הקטגוריה של "מחלות פסיכוסומטיות". אלה כוללות כאבי ראש ומיגרנות כתוצאה מלחצים, אסתמה, בעיות במערכת העיכול (כמו תסמונת המעי הרגיש), יבלות ובעיות עור אחרות כמו אקזמה ופסוריאזיס.

התפרסמו מחקרים מועטים מדי שבדקו שימוש משלים בהיפנוזה בהפרעות נפשיות ספציפיות כגון דיכאון, בעיות בתפקוד המיני, אנורקסיה, בולימיה, ליקויי שפה ודיבור, הפרעת דחק פוסט טראומטי ופוביות. דבר דומה אפשר לומר על שימושים של היפנוזה בספורט."

גמילה מהתמכרויות

נעשו נסיונות רבים להשתמש בהיפנוזה לצורך שינוי הרגלים וגמילה מהתמכרויות. כפי שכבר ראינו, לא ניתן לכפות התנהגויות באמצעות היפנוזה, כלומר, אדם לא יכול להיות מהופנט בניגוד לרצונו, ואי אפשר לאלץ אנשים, אפילו תחת היפנוזה עמוקה, לעשות דברים בניגוד לרצונם. הפסקת עישון ואכילה מופחתת אינם יוצאים מן הכלל.

אך האם היפנוזה יכולה לסייע לאנשים חדורי מוטיבציה לשנות את הרגליהם?

הפחתת משקל

"לא משנה כמה משקל אתה צריך להוריד. בעזרת היפנותרפיה תרד במשקל בקלות, ללא מאמץ ובאופן טבעי" (מקור)

"היפנו-דיאטה אינה דיאטה. מדובר במהפכת גוף-נפש: שינוי הדרך בה אתה אוכל, לעולמים. עם היפנו-דיאטה אתה יכול להשליך את מד-המשקל. אין ספירת קלוריות, אין מאכלים אסורים, אין תפריטים משונים ואין מניעה. במקום כל אלה, בעזרת תרגילי היפנותרפיה פשוטים תלמד לתכנת מחדש את המוח שלך. תוכל ליהנות מהאוכל ולבצע בחירות בריאות, להגיע ולשמור על משקל היעד שלך ללא רעב, אשמה או לחץ." (מקור)

נשמע נהדר! טוב מכדי להיות אמיתי! האם זה באמת עובד?

תוצאות מעניינות התקבלו במטא-אנליזה שערך קירש לגבי טיפול בהשמנה. נמצא שלא רק שתועלת ההיפנוזה היתה מובהקת, אלא שהמטופלים המשיכו לרדת במשקל גם חודשים אחרי שהטיפול הסתיים!

לא חלפו אלא חודשים אחדים, וחוקרים אחרים ביקרו את המסקנות. הם הצביעו על מספר נקודות בעייתיות: גודל האפקט היה שונה מאוד בין מחקרים שונים שנכללו במטא-אנליזה, מעקב אחרי המשקל התבצע רק באחד מהמחקרים, ולא כל המחקרים נעשו על אנשים בעלי עודף משקל בכלל. החוקרים ניתחו מחדש את המידע המקורי והגיעו למסקנה כי התועלת שבהוספת ההיפנוזה לטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים – קטנה מאוד.

קירש הזדרז וביצע אנליזה מחודשת עם מידע נוסף שהישג לגבי המחקרים המקוריים, והמשיך להחזיק בדעתו כי ההיפנוזה תורמת בצורה ברורה להפחתה במשקל.

התוצאות היו מובהקות סטטיסטית. אך מה היה גודל האפקט? כלומר, בסופו של דבר, כמה קילוגרמים איבדו אלה שהשתתפו בטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי ללא היפנוזה לעומת אלה שעבורם הוסיפו גם היפנוזה? התוצאה היתה 2.74 ק"ג לעומת 6.75, כלומר שיפור של 4 ק"ג לטובת ההיפנוזה. במונחים יחסיים זה נשמע מרשים – הפחתה כפולה במשקל ואף יותר. אבל במונחים של משקל מוחלט וביחס למשקל עודף של עשרות ק"ג שאנשים שואפים להוריד בד"כ, 4 ק"ג נשמעים קצת פחות מרשימים.

הפסקת עישון

האתגר:

Quitting smoking is easy, I've done it a thousand times.
(מארק טוויין)

החלום:

"הפסק לעשן בתוך שעה! שיטת Winkler להיפנוזה נמצאת בשימוש באוסטרליה מאז 1995, עם אלפי אנשים שהצליחו להיפטר מהרגל העישון." (מקור)

"הפסק לעשן במהירות ובקלות, בעזרת שיטה חדשה של היפנוזה מתקדמת.
מרבית לקוחותינו מפסיקים לעשן אחרי מפגש אחד" (מקור)

מה כולל טיפול סטנדרטי בהיפנוזה?

בד"כ מבקשים מהמעשן ליצור שידוך בין סיגריות לבין סיטואציות לא נעימות כמו פה יבש, פיח אוטובוסים או סרטן ריאות, וזאת בעזרת שימוש בדימויים חזותיים.

ואם כבר בדימויים חזותיים עסקינן, הנה סרטון שעשוי להשפיע על כמה מעשנים יותר מאלף מילים, גם בלי היפנוזה (תרומתי הצנועה למלחמה בסרטן):

הסוגסטיות שניתנות למעשנים עוסקות באיבוד החשק לעשן וכן בהתמודדות קלה יותר עם הגמילה. טכניקה פופולרית נקראת "שיטת שפיגל" והיא מעודדת את המעשנים להתמקד בשלושה רעיונות:

(1) עישון הוא רעל עבור גופך, (2) אתה זקוק לגופך בשביל לחיות, ו-(3) במידה ואתה רוצה לחיות, אתה חייב לכבד את הגוף שלך ולשמור עליו.

המעשנים לומדים טכניקות של היפנוזה עצמית ומתבקשים לחזור אחרי הרעיונות הללו אחת לכמה שעות ובכל פעם שהם חשים צורך עז לעשן.

האם זה עובד?

קודם כל, חשוב לוודא שהניסויים מבוקרים כראוי. בהקשר הזה עולות כמה נקודות חשובות:

*   מעקב טוב לאורך זמן ממושך: תוצאות טובות לאחר שבוע אינן מעידות על הצלחה לאורך זמן.
*   מדידות כימיות: מטופלים יכולים לספר שנגמלו, אך לא תמיד הם מדייקים…
*   קבוצת ביקורת: וזאת כדי להשוות לשיעור הצלחת גמילה בקרב אנשים חדורי מוטיבציה אחרים שלא עשו שימוש בהיפנוזה.
*   חלוקה אקראית לקבוצות ניסוי וביקורת: קריטי, כדי להבטיח שלא יהיו הבדלים מהותיים בין אוכלוסיות המשתתפים בכל קבוצה (ובפרט ברמת המוטיבציה שלהם להיגמל, או במידת הציפיות שלהם מהצלחת ההיפנוזה).

מספיק מחקרים בוצעו כך שניתן היה לערוך סקירות שיטתיות שלהם. הנה שתיים מהן:

סקירה של קוקריין משנת 2000 (סקירות אלה נחשבות ברמה גבוהה ביותר, והן מעודכנות באופן תדיר) כללה 9 מחקרים בהם השוו היפנוזה עם תנאי בקרה ועקבו אחר המשתתפים במשך חצי שנה לפחות. התוצאות היו מעורבות. חלק מהמחקרים הצביעו על הצלחה גבוהה ואחרים – על הצלחה זניחה. תמונה מגוונת שכזו לא אפשרה לסוקרים להגיע למסקנות חד משמעיות לגבי יעילות ההיפנוזה בהשוואה לשיטות אחרות, או בהשוואה לחוסר טיפול. "האפקט של היפנותרפיה על גמילה מעישון כפי שעולה ממחקרים לא מבוקרים, לא נתמך ע"י ניתוח המחקרים המבוקרים".

סקירה נוספת משנת 2000 כללה 59 מחקרים בתחום. המחקרים האיכותיים הצביעו על כך כי היפנוזה יעילה יותר מאי-טיפול, אך לא יעילה יותר משיטות אחרות לגמילה מעישון. הראיות לגבי השאלה האם היפנוזה טובה יותר מפלצבו לא היו חד משמעיות.

American Cancer Society מסכמת כי "רוב החוקרים שסקרו את הניסויים הקליניים בהיפנוזה למטרת הפסקת עישון מצאו כי הראיות אינן תומכות ביעילות ההיפנוזה."

לסיכום, נראה כי ההיפנוזה רחוקה מלהיות פתרון פלא. ברוב המקרים העדויות אינן חד משמעיות, וגם במקרים של שיפור, לא מדובר על משהו שמתעלה באופן ברור על טכניקות קיימות אחרות.

*

וכעת למשהו שונה לגמרי.

האם אפשר להפנט חיות?

מסתבר שאפשר לגרום לחיות להיכנס למצב שמזכיר, על פניו, מצב של אדם מהופנט. ניתן לתאר מצב זה כעיכוב מוטורי בתגובה להגבלה פיזית של החיה. יש המכנים זאת גם "tonus  immobility", "רפלקס חוסר-תנועה" או "שיתוק פחד". מצב הקיפאון הזה נמשך בד"כ דקות אחדות ומסתיים בפתאומיות מעצמו.

התופעה מוכרת כבר למעלה מ-300 שנה, ותוארה לראשונה לגבי תרנגולות כבר ב-1646. מאז נצפה ונלמד האפקט על מגוון רחב של בעלי חיים, שכולל חרקים, דגים, דו-חיים, ציפורים ויונקים. הנה סרטון קצר להמחשה:

וכאן, היפנוט כרישים! מי היה מאמין…

התופעה אינה מובנת עד הסוף. עדויות רבות תומכות בסברה שבמצבים טבעיים התופעה משמשת כהגנה מפני טורף (התחזות למת). מחקרים מראים כי אותו "שיתוק" זמני מתפתח בחשיפה לאירועים עוינים ומעוררי חרדה, כאשר ניסיונות התמודדות עם המצב נכשלים.

לא ברור אם יש קשר ממשי בין התופעה הזו לבין תופעת ההיפנוזה בה עסקנו עד כה.

אפשר למצוא באינטרנט הוראות "היפנוט" עבור חיות רבות.  כאן למשל ויקיפדיה מספקת מידע על היפנוט תרנגולות.

גם אורן זריף כנראה ראה באינטרנט כיצד "מהפנטים" תרנגולת. רק לא ברור מדוע הוא נדרש לכל תנועות הידיים הללו, הן לא חלק מההוראות שניתנות בד"כ בסרטוני היוטיוב:

"נכנסתי לראש שלו, למוח שלו, באמת יש שם הרבה בעיות. הרבה בעיות יש במוח שלו".

*

בחלק הבא נעזוב את המעבדות, המרפאות ומכוני המחקר, ונצא להתבדר קצת במופעי היפנוזה. הצצה אל מאחורי הקלעים של מופעי הבמה תחשוף צדדים נוספים של התופעה.

לקריאה נוספת:

• בזכות ההיפנוזה להפסקת העישון – מאמר מאת הפסיכולוג ד"ר אודי בונשטיין
• עוד על שיתוק כרישים אפשר לקרוא כאן וכאן

לשאר חלקי התחקיר:

• היפנוזה – המסע מתחיל
• מה זו בעצם היפנוזה?
• היפנוזה בכפייה
• היפנוזה ושיכוך כאבים
• היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות
• מופעי היפנוזה
• היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?

כפי שראינו בחלק הקודם, היפנוזה לא נמצאה שימושית למטרות שליטה באנשים בניגוד לרצונם. לעומת זאת, בחלק זה נראה כי היא התגלתה ככלי רב עוצמה לשיכוך כאבים. זהו האפקט הדרמטי, המדיד והשימושי ביותר מהיישומים שנמצאו להיפנוזה עד כה, וזהו גם התחום שנחקר יותר מכל באופן מבוקר.

מחקרים קליניים מראים כי היפנוזה יעילה בהקלה על כאבים במגוון מצבים, כגון לידה, טיפולי שיניים, כוויות, סרטן וניתוחים. נמצא כי היפנוזה יכולה להפחית כאבים באופן משמעותי עד מוחלט עבור כמחצית מהאוכלוסייה.

מחקרי מעבדה

נפתח בלקט מחקרים מעניינים מעשרות השנים האחרונות.

בניסויי כאב שביצע Hilgard בשנות ה-70 התבקשו הנבדקים לטבול ידיהם באמבט מי קרח (ראינו הדגמה לכך בתוכנית של דרן בראון). באופן נורמלי אנשים מדווחים על רמות כאב הולכות וגדלות כאשר כעבור דקה בערך מעטים מסוגלים להשאיר את ידיהם במים.
בזמן היפנוזה, הנבדקים שרגישים להיפנוזה חשו אמנם כאב מסויים אך סבלו ממנו הרבה פחות. אצל אנשים שלא הגיבו טוב להיפנוזה לא היה הבדל לעומת קבוצת הבקרה. כמו כן מצא הילגארד כי היפנוזה מפחיתה הן את תחושת הכאב והן את הסבל שנגרם ממנו – שני אספקטים נפרדים בתופעת הכאב.

קבוצת חוקרים אחרת הצליחה ליצור סוגסטיה היפנוטית שמפרידה בין שני אספקטים אלה של הכאב. באמצעות היפנוזה העצימו או הפחיתו את רכיב הסבל, מבלי לשנות את עוצמת הכאב שחשו הנבדקים. הדמיה מוחית שנעשתה במקביל חשפה כי רכיב ה"סבל" נמצא באונה הקדמית של המוח (באזור שנקרא Anterior Cingulate Cortex). תוצאות הניסוי אישרו ידע קודם שנרכש בעקיפין ממקרים בהם מטופלים עברו כריתת חלקים מהאונה הקדמית, ודיווחו שהם אומנם חשים כאב כרגיל אך הכאבים מטרידים ומציקים להם הרבה פחות.

משמאל: האזור שמקושרים לחוויית האי נעימות – (Anterior Cingulate Cortex (ACC
מימין: מיקום החיישנים, שכריתות חלקים מהאזור בו הם נמצאים הפחיתו את ה"סבל".

במחקר הבא ניסו דווקא לייצר חווית כאב באמצעות היפנוזה, ולא לאלחש אותו.
גוף חימום חשמלי הוצמד לידיהם של נבדקים המגיבים טוב להיפנוזה. במצב אחד הם אכן "זכו" לחוות חימום מכאיב, ללא היפנוזה. במצב אחר הם הופנטו וניתנו להם סוגסטיות של התחממות, ללא שגוף החימום הודלק כלל. הנבדקים דיווחו על תחושות כאב גם במצב זה (אם כי במידה פחותה יחסית למצב בו הוא הופעל באמת). סריקות של פעילות המוח שלהם הראו הפעלה משמעותית של אזורים במוח שמשתתפים בחוויית הכאב, בשני המצבים.
במצב שלישי בו הנבדקים רק דמיינו את הכאב, פעילות המוח שנרשמה היתה נמוכה ביותר.

מחקר דומה אפשר לקרוא כאן.

הלכה למעשה בשטח

לאורך השנים תועדו מקרים רבים בהם מטופלים נעזרו בהיפנוזה כמשכך כאב בלעדי בזמן ניתוחי בטן, חזה, לב ופעולות אורתופדיות. בני הזוג הילגארד סוקרים בספרם "Hypnosis In The Relief Of Pain" עשרות מקרים כאלה שהתפרסמו בין 1955 ל-1974.

חוקרים בלגיים מדווחים על 1650 ניתוחים בהם היה ניסיון להשתמש בהיפנוזה כמשכך כאבים (בתוספת אילחוש מקומי בלבד), ומתוכם רק ב-1% היה צורך לעבור למשככים רגילים.

כאן תוכלו לראות דוגמה לטיפול שיניים תחת היפנוזה (הקטעים הכואבים מתחילים בערך ב-3:00):

ב-2006 שודר באנגליה בשידור חי ניתוח מלא בו הוסר גידול מבטנו של המטופל, ללא שימוש במשככי כאב כלשהם. לתשומת לבכם, גם סרטון זה מכיל תמונות בשרניות ואדומות… כאן תוכלו להתרשם ממה שהתרחש שם.

הקונצנזוס בתחום הוא כי אחוזים בודדים מהאוכלוסייה רגישים מספיק להיפנוזה בשביל לסבול ניתוחים בעזרת היפנוזה לבדה. יחד עם זאת ההערכה היא כי בערך מחצית מהאוכלוסייה יכולה ליהנות מהפחתה משמעותית בכאב (כשליש לפחות מעוצמת הכאב המורגש) באמצעות היפנוזה.

במחקר שהתבצע בשנת 2000 חולקו 240 מטופלים ל-3 קבוצות. האחת קיבלה את הטיפול הרגיל, השנייה קיבלה תשומת לב מיוחדת שכללה הקשבה יתרה לצרכי המטופלים, הענות מהירה לבקשותיהם, עידוד, שימוש בניסוחים נייטרליים (למשל "מה אתה מרגיש?" ולא "כמה כואב לך?") וכד'. הקבוצה השלישית קיבלה בנוסף לתשומת הלב המיוחדת גם השראה היפנוטית שכללה עצימת עיניים, נשימות עמוקות, ותחושת ריחוף תוך דמיון סצנה נעימה. מעניין לציין כי "המהפנטים" עברו סדנת הכשרה קצרה לצורך המשימה ולא היו מהפנטים מקצועיים.

קל לראות מהגרפים כי אלמנט ההיפנוזה תרם באופן משמעותי להפחתת החרדה והכאב. קבוצת ההיפנוזה ביקשה, וקיבלה מינון מופחת של משככי כאבים יחסית לקבוצת הביקורת. בנוסף, ההליך הרפואי כולו ארך פחות זמן בממוצע, בהשוואה לקבוצת הביקורת (61 לעומת 78 דקות).

רמות הכאב (שמאל) והחרדה (ימין) כפי שדיווחו עליהן המטופלים, בכל רבע שעה.

מטא אנליזה משנת 2000 (והראשונה מסוגה) כללה 18 מחקרים בתחום שיכוך כאב באמצעות היפנוזה, הן בניסויי מעבדה (בהן הושרה כאב בצורה מלאכותית) והן מחקרים קליניים במצבי אמת. נמצא שבהשוואה לאי-טיפול, השפעתה של ההיפנוזה היתה בינונית עד גבוהה. האפקט היה גבוה במיוחד עבור הרגישים להיפנוזה, וניכר הן בתנאי מעבדה והן במצבים קליניים.

סקירה של סקירות מ-2001 כוללת מבוא מאלף ומאיר עיניים לגבי מדדים לקביעת איכות של מאמרים, סקירות, או טיפולים בתחומי יעוץ ופסיכולוגיה (מומלץ לקריאה באופן כללי). הסקירה לעיל משנת 2000 נמצאה כרלוונטית והאיכותית ביותר. החוקרים מצאו כי המצב המוכר, בו מחקרים באיכות ירודה מצביעים על יעילות גבוהה יותר של הטיפול הנבדק מאשר מחקרים באיכות גבוהה, אינו רלוונטי למקרה של היפנוזה. סקירות איכותיות היו חיוביות במסקנותיהם באותה המידה.

בנוסף, למרות שלמעלה מ-1000 מחקרים זוהו לצורך עבודתם, רובם נסמכו על תיאורי מקרים ועל ניסויים שאינם מבוקרים כהלכה, ורק עשרות בודדות היו באיכות מספקת שמאפשרת הסקת מסקנות כלשהן.

הראיות החזקות ביותר לגבי יעילותה של ההיפנוזה בשיכוך כאב היו בהקשר של כאבים בזמן ניתוחים וטיפולים בסרטן. הראיות לא היו באיכות גבוהה לגבי כאבים כרוניים (כאבי ראש וגב תחתון למשל) וכאבי לידה.

מטא-אנליזה מ-2002 סקרה 20 מחקרים מבוקרים שבדקו את יעילות ההיפנוזה כהליך נלווה לניתוחים לצורך הפחתת כאבים, בחילות וחרדות. נמצא כי היפנוזה עזרה באופן מובהק לרוב המכריע מהמטופלים להפחית תופעות לא רצויות אלה.

סקירה מ-2003 העלתה כי היפנוזה מקושרת עם הפחתה משמעותית בכאב, בצורך במשככי כאב רגילים, בבחילות והקאות וכן בתקופת השהייה בבית החולים. מנתחים וחברי צוות אחרים דיווחו על מידת שביעות רצון גבוהה בהרבה מעבודתם עם מטופלים שעברו היפנוזה.

בסקירה נוספת מ-2006 אותם חוקרים סוקרים 13 מחקרים שנעשו לגבי כאבים כרוניים. הם מסיקים כי שימוש בהיפנוזה יעיל מאוד בהפחתת כאבים, גם בהשוואה לטיפולים לא היפנוטיים מסוימים אחרים. במקרים רבים היה מדובר בהיפנוזה עצמית. החוקרים מציינים יחד עם זאת, את העדר הסטנדרטיזציה של הליכי ההיפנוזה בהם נעשה שימוש וכן את המספר המצומצם של נבדקים והעדר מעקב לאורך תקופות ממושכות, פרטים שכמובן מחלישים את חוזק המסקנות.

במחקר משנת 2007, 200 נשים שעברו ניתוחי שד חולקו באופן אקראי לקבוצת הקשבה אמפתית ולקבוצת היפנוזה. שתי הקבוצות שהו 15 דקות במחיצת פסיכולוג כשעה לפני הניתוח. בעוד שקבוצת האמפתיה זכתה להקשבה לא מוכוונת, קבוצת ההיפנוזה קיבלה סוגסטיות להירגעות, שלווה והפחתה של כאב, בחילה ועייפות.
היפנוזה הראתה תוצאות טובות יותר בכל המדדים, באופן מובהק סטטיסטית, לעומת הקשבה. גם כאן הייתה צריכה מופחתת של חלק מהתרופות בקרב מקבלי ההיפנוזה, וגם כאן משך הניתוח היה קצר באופן לא זניח.

מהם המנגנונים באמצעותם משככת ההיפנוזה כאב?

הפרשות משככי כאבים טבעיים בגוף? (לא)

האם השפעת ההיפנוזה על כאב מתוּוכת ע"י מערכת שיכוך הכאב הטבעית של הגוף – האנדורפינים או אופיואידים אנדוגניים אחרים?

כפי שעולה מניסויים, התשובה שלילית. כבר ב-1975 מצאו חוקרים כי naloxone, שמנטרל אופיואידים, אינו מבטל את יעילות ההיפנוזה בשיכוך כאב. מחקרים נוספים אוששו ממצאים אלה. (זאת בניגוד לממצאים בקשר לאפקט הפלסבו).
נקודה נוספת היא כי אילחוש באמצעות היפנוזה יכול להיות מכוון למקום מסוים בגוף, בנבדל מהפרשות האופיואידים.
יש לשים לב כי המחקרים בתחום זה מועטים וקטנים מאוד בהיקפם.

הירגעות והרפייה? (לא)

היות וההשראה ההיפנוטית מלווה בד"כ באלמנטים של הרגעה והרפייה, עלתה הסברה כי אלו עשויים להיות הגורם המרכזי בהפחתת הכאב. מה אומרים המחקרים?

במחקר כאב זה (בו השרו הנבדקים את ידיהם במי קרח) השוו בין יעילות שיכוך כאב ע"י טכניקה להפחתת מתח לבין היפנוזה. שיטות הפחתת המתח הקלו על כאבם של כל הנבדקים באופן דומה. הסוגסטיה ההיפנוטית לעומת זאת השיגה הפחתה גדולה יותר בכאב, וניכרו הבדלים מובהקים בין הרגישים להיפנוזה לבין שאינם רגישים להיפנוזה. תוצאות אלה מצביעות על כך שגורמים נוספים מלבד הרפייה מעורבים בפעולת ההיפנוזה.

בניסוי הבא השתתפו שתי קבוצות. אחת הופנטה ע"י השראה היפנוטית קלאסית שכוללת הרפייה, בעוד הקבוצה השנייה הופנטה בסוג אחר של השראה, בעודם רוכבים במרץ על אופני כושר. לא היה הבדל בהפחתת הכאבים בין שתי הקבוצות.

הרפייה אינה גורם הכרחי אם כן ליעילותה של ההיפנוזה בהפחתת הכאב.

מאמץ קוגניטיבי? (לא)

במחקר זה, לא רק שהנבדקים התבקשו לטבול ידיהם במי קרח, הם התבקשו בנוסף לענות על מבחני אוצר מילים תוך כדי סבלם. מחציתם נעזרו בטכניקה קוגניטיבית להפחתת כאב (הסחת תשומת הלב מהכאב ודימיון סיטואציות תומכות), בעוד המחצית השניה נעזרה בהיפנוזה (תוך מתן סוגסטיות להישאר רגוע ונינוח ולהרגיש כי ידם עשויה מחומר בלתי רגיש או כלל אינה קיימת).

רמות הכאב הופחתו הן באמצעות טכניקת הפחתת המתח הקוגניטיבית והן באמצעות היפנוזה, אך בעוד שהטכניקה הראשונה פגעה משמעותית בביצוע המשימה המילולית, ההיפנוזה לא פגעה בביצועים כלל, מה שמרמז על כך שהאילחוש ההיפנוטי אינו דורש משאבים קוגניטיביים רבים.

דימיון? (לא)

למרות שדימיון הינו מרכיב די מרכזי במהלך היפנוזה, מחקר שהתמקד במרכיב זה לא מצא שהוא הכרחי להפחתת כאב. 66 נבדקים שמגיבים טוב להיפנוזה נבדקו בשלושה מצבים: מצב בסיס ללא היפנוזה, היפנוזה בה עודדו ליצור דימויים חזותיים "נוגדי כאב" והיפנוזה בה התבקשו במפורש לא לדמיין דבר. היפנוזה הפחיתה באופן ניכר את הכאב, אך לא היה הבדל בין שני מצבי הדמיון.

סוגסטיה? (כן!)

המחקר הבא מ-1989 מצביע על כך שרכיב הסוגסטיה הוא המשמעותי בהפחתת הכאב, יותר מההיפנוזה.
כאב הושרה באופן מלאכותי ע"י הפעלת לחץ על אצבעות הנבדק. בניסוי השוו בין היפנוזה לסוגסטיה לא-היפנוטית. הסוגסטיה הרגילה השיגה תוצאות דומות להיפנוזה (ולא רק בקרב האנשים הרגישים-להיפנוזה אלא בקרב כל הנבדקים). ההשראה ההיפנוטית לבדה (ללא סוגסטיה) אינה מספיקה בד"כ כדי להפחית כאבים.

האם היפנוזה היא בעצם סוג של פלצבו?

אחד המחקרים הבודדים שהשווה היפנוזה לפלצבו באופן ישיר נערך ב-1969. החוקרים גייסו נבדקים למחקר שמטרתו המוצהרת היתה השוואת יעילות היפנוזה ליעילות תרופה לשיכוך כאבי שרירים. בלי ידיעת מבצעי המחקר, הנבדקים קיבלו למעשה פלצבו ולא משכך כאבים טבעי.
בקרב הלא רגישים להיפנוזה, לפלצבו ולהיפנוזה היה אפקט דומה. אך בקרב הרגישים להיפנוזה הופחת הכאב ע"י היפנוזה באופן משמעותי יותר מאשר ע"י מתן פלצבו.
החוקרים הסיקו מהתוצאות כי להיפנוזה יש, כמו לכל טיפול לשיכוך כאב, רכיב של פלצבו שמתווך ע"י הציפיות להצלחת הטיפול, אך הרגישים להיפנוזה נהנים מהקלה נוספת, מעבר לפלצבו.

סקירה של מחקרים שנעשו בתחום ב-15 השנים האחרונות מציירת את התמונה הבאה:

נקודות דמיון רבות נמצאו בין שיכוך כאב היפנוטי לבין זה המושג באמצעות פלצבו. מחקרי הדמיה של תפקודי המוח (fMRI שבודק רמות חימצון בדם ו-PET שבודק רמות צריכת גלוקוז) מראים כי לא מדובר בהטיית דיווח בלבד מצד הנבדקים, אלא בשינויים ממשיים ברמות הפעילות של אזורי מוח הקשורים בכאב. בנוסף, מחקרים אחדים מראים כי הן פלצבו והן היפנוזה מתווכים ע"י דופאמין והאפקטים נגרמים עקב שינויים בציפיות.

מצד השני, נמצאו גם הבדלים גדולים בין פעילות מוחית בזמן היפנוזה לעומת פלצבו. במהלך הטיפול בפלצבו, ירידה בדירוג הכאב מקושרת לשינויים תפקודיים בכמה חלקים של המערכת הלימבית כגון האמיגדלה, ההיפותלמוס וההיפוקמפוס, אשר ידועים כמשתתפים בזיכרון, רגשות ותהליכים אוטונומיים. כמו כן נמצאו פעילים שני אזורים נוספים (PAG & Nucleus Accumbens) הידועים כמערבים בתחושת "חשק" (craving). כל האזורים הללו לא נמצאו פעילים בזמן שיכוך כאב היפנוטי. לעומת זאת, אזורים שקשורים בעיבוד מידע חזותי, וכאלה הלוקחים חלק בוויסות תנועה רצונית נמצאו פעילים בזמן היפנוזה, אך לא בהקשר לטיפולי פלצבו.

בהתבסס על תוצאות אלו ניתן להסיק כי השפעת שיכוך כאבים (אקוטיים) באמצעות היפנוזה שונה מאפקט פלצבו. תוצאה זו תומכת בתוצאות מחקר קודם לפיו פלצבו והיפנוזה הם תהליכים שונים של ויסות מלמעלה למטה (Top down).

עם זאת, הידע העדכני אינו מספיק כדי לקבוע האם ניתן לתאר מצב של היפנוזה כמצב תודעתי שונה או שהתוצאות הינן למעשה ביטוי של ההבדלים בהליכים הטיפוליים של קבלת פלצבו לעומת כניסה למצב היפנוטי. אם זה המצב, הרי שהיפנוזה יכולה להיחשב פשוט כצורה נוספת של טיפול פלצבו. שוב, אנחנו חוזרים לבעיות של הפרדת משתנים והגדרות.

הבדל משמעותי נוסף בין טיפול פלצבו להיפנוזה שיש לתת עליו את הדעת הוא ההיבט האתי. בעוד פלצבו כרוך ברמייה של המטופל, היפנוזה מתבצעת בהסכמתו המלאה.

היפנוזה – רפואה "משלימה" שבאמת עובדת?

משככי כאבים מודרניים והליכים כמו זריקת אפידורל מהווים תחליף טוב להיפנוזה, במיוחד לאור העובדה שהם יעילים עבור כמעט כל המטופלים, ולא רק עבור הסוגסטיביליים שבהם. זו כנראה הסיבה שאילחושים באמצעות היפנוזה נדירים למדי. מצד שני, תרופות אלה עלולות, במקרים מסוימים, לגרום להפרעות בפעולת הלב, היפוקסיה, דום נשימה, אובדן הכרה, ולעתים רחוקות מוות, אפילו במינונים רגילים.

שימוש בהיפנוזה יכול להפחית מינון תרופתי לשיכוך כאב, להוות תחליף לאנשים שרגישים לחומרי ההרדמה הקיימים, להוות פתרון לנשים בהריון שנאסר עליהן להשתמש בתרופות מסוימות או לספק פתרון לאנשים שמפחדים מהרדמה למשל.

*

לסיכום: מחקרים רבים מצביעים על כך כי היפנוזה יעילה להפחתת כאבים, חרדות ובחילות עבור אחוז ניכר מהאנשים. האלמנט העיקרי שאחראי לכך הוא הסוגסטיות, ולאו דווקא ההשראה ההיפנוטית. השפעתה דומה לאפקט הפלצבו, אך נראה שהיפנוזה מערבת מנגנוני פעולה שונים. ניתן לראות את ההיפנוזה כ"פלצבו משופר", הן מבחינת עוצמת האפקט, והן לאור העובדה כי לא נדרשת "רמייה" של המטופל אלא להיפך – השתתפותו המלאה בתהליך.

מקורות והרחבות:

• אתר מפורט בנושא היפנוזה וכאב
• על הבדל בין היפנוזה לפלצבו
• סקירה מקיפה על היפנוזה וכאב
• רשימה של מחקרי הדמיית מוח בקשר להיפנוזה

מה עוד אפשר להשיג בעזרת ההיפנוזה? האם אפשר לשפר יכולות פיזיות? להיגמל מהתמכרויות כמו עישון או אכילת יתר? על כל זאת ועוד, בחלק הבא.

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לסדרת הרשומות זו.

לשאר חלקי התחקיר:

• היפנוזה – המסע מתחיל
• מה זו בעצם היפנוזה?
• היפנוזה בכפייה
• היפנוזה ושיכוך כאבים
• היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות
• מופעי היפנוזה
• היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?

כפי שראינו בחלק הראשון בסדרה, העיסוק בהיפנוזה עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה. אנשים שונים בחנו את התופעה מזויות שונות, השתמשו בה לצרכים שונים וניסו להסביר אותה במונחים שונים. הנה כמה נסיונות מודרניים להגדיר בקצרה במה המדובר.

נסיונות הגדרה

[מקור] חוויה ותגובה היפנוטית נוטות לערב:

• Absorption (שקיעה) – מצב של ריכוז או קשב ממוקדים.
• Dissociation (דיסוציאציה, התנתקות) – מצב בו התפישה של הסביבה החיצונית מצטמצמת.
• Suggestibility (סוגסטיביליות) – היכולת להגיב באופן לא רצוני לתקשורת מילולית או לא מילולית.

חוק ההיפנוזה בישראל מגדיר היפנוט: "פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו."

[מקור] היפנוזה היא מקבץ טכניקות שנועדו להגברת ריכוז, הפחתת הסחות דעת והגברת הענות לסוגסטיות לשינוי מחשבות, רגשות, התנהגות ומצב פיזיולוגי. היפנוזה אינה סוג של פסיכותרפיה. היא גם לא טיפול בפני עצמו, אלא תהליך שיכול לסייע בתרפיות וטיפולים מסוגים שונים.

בניגוד לתפישה שגויה נפוצה, לפיה היפנוזה היא מצב לא מודע שדומה לשינה, המחקר העדכני מראה כי המהופנט ער לחלוטין, מגיב ביתר שאת לסוגסטיות, וחווה מיקוד קשב שמלווה בשלווה. המודעות לגירויים סביבתיים פוחתת.

Irving Kirsch מתאר את ההיפנוזה כפלצבו ללא מירמה, כלומר, שיטה לשימוש בתגובת הפלצבו והעצמתה באופן גלוי.

סוגסטיות

סוגסטיות הן הוראות לחוות את העולם בצורה מסויימת.

מהפנטים משתמשים בסוגסטיות כדי להשפיע על מה שהאדם חושב או מרגיש. ידוע כי הרבה מהאפקטים המעניינים שמיוחסים להיפנוזה מקורם, למעשה, בסוגסטיות. סוגסטיות שונות מהוראות רגילות בכך שתגובה "מוצלחת" נחווית ע"י המטופל כאילו ההוראה מתבצעות באופן אוטומטי, לא רצוני וללא כל מאמץ. למשל, אם הסוגסטיה היא שהיד נעשית קשיחה כמו מוט ברזל, התחושה היא כי היא אכן נהייתה קשיחה, מעצמה. המהופנט לא חווה זאת כמשהו שהוא החליט לעשות, כלומר, הוא לא מאמץ את ידו באופן רצוני.

הדעה הרווחת היא כי מצב היפנוטי מסייע ומעצים את התגובתיות לסוגסטיות. יחד עם זאת, אנשים יכולים להגיב לסוגסטיות גם ללא תהליך היפנוזה מקדים.

סוגסטיות מלוות בד"כ בדימויים חזותיים, אבל האפקטים הבאים יכולים להיות מושגים גם בלעדיהם:

• הרפייה (למשל – "אתה נעשה רגוע יותר ויותר ככל שהזמן חולף")
• הרמת זרוע (למשל – "אתה עשוי להבחין שהזרוע שלך נעשית קלה ומתחילה לרחף למעלה באויר")
• שיכוך כאב (למשל – "שים לב כיצד התחושות שלך ברגל מתפוגגות. הרגל שלך נעשית חסרת תחושה")
• שיכחון – אמנזיה (למשל – "כשתתעורר לא תזכור דבר ממה שקרה במהלך הטיפול")
• סוגסטיה שלאחר היפנוזה (למשל – "מאוחר יותר, כשאמחא כף, תגרד באפך")

אתם מוזמנים להתנסות בסוגסטיה ללא היפנוזה:

תהליך ההיפנוזה

תהליך היפנוזה אופייני מתחיל בשלב הכנה שנקרא השראה היפנוטית (hypnotic induction). קיימות טכניקות רבות להשראה היפנוטית, שאחת מהן, לדוגמה, היא מיקוד עיניים בנקודת התקבעות מוגדרת, והתרכזות בקולו של המהפנט. המהפנט ממשיך בסוגסטיות להירגעות נוספת, מיקוד קשב ועצימת עיניים.

אפשר להגדיר שהאדם נכנס לשלב טראנס היפנוטי אם הוא במצב של קשב ממוקד, לא מגיב לגירויים סביבתיים ושקוע בפעילות כלשהי, דימוי או תחושה.

לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית תוך שימוש בסוגסטיות מילוליות או לא-מילוליות.

בסוף התהליך ניתן לתת סוגסטיה פוסט-היפנוטית המאפשרת לאדם להשתמש במה שנלמד במהלך ההיפנוזה גם מחוץ להקשר הטיפולי, כמו למשל סוגסטיה לשים לב יותר לגירוי מסוים ביומיום, או לבצע דפוס פעולות מסוים במצבים ספציפיים (כמו פוביה או כאב) בהם הוא נתקל לאחר ההיפנוזה. לסיום מבוצעת דה-היפנוטיזציה לשם הוצאה של האדם מהטראנס ההיפנוטי והחזרתו למצב התודעה הרגיל ולעולם המציאות.

מהפנטים רבים מקשרים בין מצב היפנוטי לחוויות יומיומיות שכולנו חווים באופן ספונטני, כגון:

–  "הליכה לאיבוד" במחשבות, או חלימה בהקיץ.
–  שקיעה מוחלטת בספורט, קריאה, האזנה למוזיקה וכד'.
–  נהיגה למרחקים ארוכים בלי לזכור כלל את הדרך.

כמה זמן נדרש כדי להפנט מישהו?

קיימת שונות גדולה מאדם לאדם. לעיתים זה יכול לקחת דקות ספורות, ולעיתים ידרש זמן רב לכך. מרגע שאדם הצליח להיכנס למצב ההיפנוטי פעם אחת, הפעמים הבאות תהיינה קלות ומהירות הרבה יותר.

ניתן לזרז במידה ניכרת את הכניסה להיפנוזה לאחר ההצלחה הראשונה אם "שותלים" סוגסטיה פוסט-היפנוטית לכך. כך למשל, בזמן שהאדם מהופנט בפעם הראשונה, המהפנט יכול להורות לו לזכור את המצב בו הוא נמצא, ולחזור אליו במהירות בכל פעם שישמע אותו מוחא כף ואומר מילה מסוימת. טכניקה כזו יכולה לקצר את זמן הדרוש לכניסה להיפנוזה בפעמים הבאות לכדי שניות ספורות! תהליך ההשראה מוחלף למעשה ברפלקס (מותנה) לא מודע.

איך בודקים מה מידת היכולת של אדם להיות מהופנט?

בשנת 1959 פותחה "סקאלת סטנפורד לרגישות היפנוטית". הסקאלה כוללת 12 משימות סוגסטיה אשר ניתנות לאחר שלב ההשראה ההיפנוטית. סקאלה זו (או וואריאציות דומות לה) נמצאת בשימוש עד היום כדי לקבוע את המידה בה אדם מגיב להיפנוזה.

משימות הסוגסטיה מתוכננות כך שיכסו טווח רחב של תחומים. חלקן מוטוריות וחלקן קוגניטיביות (תפישתיות או תחושתיות), ובכל סוג יש תת חלוקה למשימות חיוביות ושליליות. סוגסטיה מוטורית חיובית תהיה למשל "ידך מתרוממת מעצמה", בעוד סוגסטיה מוטורית שלילית תהיה למשל "את לא יכולה לפקוח את עיניך". סוגסטיה קוגניטיבית חיובית תהיה למשל "אתה רואה לפניך את חברך הטוב", ואילו סוגסטיה קוגניטיבית שלילית תהיה למשל "איבדת את חוש הריח".

התגובות לכל אחת מהסוגסטיות הללו מקבלת ציון לפי מדדים התנהגותיים אובייקטיביים – לאיזה מרחק עלתה היד, האם המטופל הכחיש כי הוא רואה את החפץ לפניו, וכד'. במקרה של "אי הרחה" למשל, מעבירים בקבוקון אמוניה מתחת לאפו של המטופל. אם אין תגובה, האדם נחשב כמגיב טוב מאוד להיפנוזה. אם לעומת זאת הוא מעווה את פניו ונרתע, הוא לא מגיב טוב.

(פרטים נוספים על הבדיקות שמתבצעות במבחן זה אפשר למצוא כאן. דוגמאות לתסריטים מפורטים של התהליך אפשר למצוא כאן).

מה התפלגות הרגישויות להיפנוזה בקרב האוכלוסיה הכללית?
כ-80% מהאוכלוסיה מקבלים ציוני ביניים במבחנים אלה, 10% מהופנטים בקלות, 10% בקושי רב ומעטים – כלל לא.

מהאמור לעיל, די ברור שיש בעית מעגליות בהגדרת ההיפנוזה ומדידתה. במידה רבה היפנוזה מוגדרת למעשה ע"י הבדיקות שמודדות אותה: היפנוזה היא השם שניתן לאופני התנהגות מסוימים, ואלה שמתנהגים באופנים הללו מקבלים ציון גבוה במדד הרגישות שלהם להיפנוזה. הדבר דומה להגדרת IQ, שהיא בסופו של דבר "מה שמבחן ה-IQ  בצורתו הנוכחית בודק".

במה תלויה מידת התגובה להיפנוזה?

היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט, הרבה יותר מאשר של המהפנט. לא נמצא כמעט שום קשר לגילו, מינו, רמת ניסיונו של המהפנט או לטכניקה הספציפית בה השתמש.

בנוסף, הצלחת ההיפנוזה אינה תלויה במוטיבציה של המהופנט או ברצון עז מצידו להתהפנט. אנשים שמגיבים חזק להיפנוזה יהופנטו בקלות במגוון תנאים, ואילו אלה שאינם מגיבים לא יצליחו להתהפנט, לא משנה עד כמה ירצו. (גישה שלילית וציפיות שליליות יכולים לעומת זאת להפריע להיפנוזה. נדבר על כך גם כשנעסוק ב"היפנוזה בכפייה").

תגובתיות האדם להיפנוזה נשארת די קבועה לאורך חייו (ילדים קטנים כמעט שאינם מגיבים להיפנוזה, היכולת מגיעה לשיא בסיום גיל ההתבגרות ויורדת מעט בגילאים מבוגרים).

נמצא כי תאומים זהים מקבלים ציונים דומים לגבי רגישות להיפנוזה, בעוד שלא נמצא קשר כזה בין תאומים שאינם זהים, מה שמצביע על מרכיב גנטי לתופעה.

מהן תכונותיו של המתהפנט בקלות?

מאז פיתוח המדדים הסטנדרטיים לרגישות להיפנוזה, חיפשו החוקרים תכונות אישיות נוספות שעשויות לנבא מה תהיה רגישות של אדם מסוים להיפנוזה.

מחקרים הראו, אולי במפתיע, כי היכולת להתהפנט אינה קשורה למאפיינים אישיותיים כמו פתיות, היסטריה, אמון, אגרסיביות, כניעות, אינטליגנציה, קונפורמיות חברתית, נטייה להשתכנע בקלות או יכולת עמידה בהשפעות חברתיות אחרות.

התכונה שכן נמצאה קשורה היא absorption – היכולת לשקוע בפעילויות כמו קריאה, שמיעת מוזיקה או חלימה בהקיץ.

Deirdre Barrett הבחינה במחקריה בין שני סוגים של מהופנטים בקלות: הפנטזיונרים והדיסוציאטיבים. הפנטזיונרים הם אלה ששוקעים בקלות בפעילויות, חוסמים בקלות הסחות דעת סביבתיות, מבלים זמן רב בחלומות בהקיץ, מדווחים על חברים דמיוניים בילדותם וגדלו בבית בו ההורים עודדו משחקי דמיון. הדיסוציאטיבים לעומתם חוו לעיתים קרובות התעללות בילדותם או טראומות אחרות, למדו לברוח למצב של חוסר תחושה ולשכוח אירועים לא נעימים. כשהם מדווחים על חלימה בהקיץ הם מתארים בריחה לריק ולא דמיונות עשירים.

Barber, אחד מחוקרי ההיפנוזה המובילים בעשורים האחרונים, גיבש בשנים האחרונות דעה שונה ופרובוקטיבית למדי. לדעתו שני הסוגים לעיל הינם המיעוט בקרב המגיבים טוב להיפנוזה. קבוצה שלישית, ועיקרית לדעתו, הם אלה שפשוט "משחקים" כאילו הם מהופנטים, והם "המצאה" של מהפנטי הבמה וחוקרי היפנוזה מודרניים, שהיתה להם מוטיבציה חזקה שהיפנוזה "תעבוד" על מספר רב בהרבה של נבדקים יחסית למה ששתי קבוצות המגיבים האחרות מסוגלות לספק.

על יחסי מהפנט מהופנט

העובדה כי היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט הרבה יותר מאשר של המהפנט, מביאה לתובנה כי למעשה כל היפנוזה היא היפנוזה עצמית. המהפנט לא מהפנט את האדם, אלא רק משמש כמנחה או מדריך שתפקידו לעזור לאדם להגיע למצב של היפנוזה בעצמו.

למרות שנדרשים אימון וניסיון רבים להשתמש בהיפנוזה באופן נכון בפרקטיקה הטיפולית, מעט מאוד נדרש כדי להצליח "להפנט" בפועל. מעבר ליכולת של המהפנט ליצור קשר טוב עם המטופל, הגורם המרכזי שקובע את התגובה ההיפנוטית הוא היכולת של המטופל להכניס את עצמו למצב זה. בנוסף, נדרש אמון בין המהפנט למהופנט כדי שזה "יזרום" עם התהליך.

מה הקשר בין סוגסטיות לבין היפנוזה?

סוגסטיות היפנוטיות הן סוגסטיות שניתנות בהקשר של היפנוזה, כלומר לאחר השראה היפנוטית. אנשים רבים מגיבים טוב יותר לסוגסטיות כשהם מהופנטים, אך יחד עם זאת לא הכרחי לעבור את שלב ההשראה ההיפנוטית בכדי שסוגסטיות תהיינה אפקטיביות.

מהי אם כן היפנוזה? האם זו מצב שונה איכותית או רק כמותית מהענות לסוגסטיות? אם איכותית – במה בדיוק מתבטא ההבדל, ואם כמותית – עד כמה מועצמות הסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית?

שאלות אלה עוררו מחלוקות וויכוחים נוקבים בין חוקרים שונים לאורך ההיסטוריה. Barber הצליח לייצר "חירשות היפנוטית", "עיוורון היפנוטי", אילחוש היפנוטי וכד' ללא שהיפנט כלל. הוא פשוט ביקש מנבדקים חדורי מוטיבציה להתעלם מגירויים חושיים מסויימים. Orne הראה כי נבדקים שאינם מהופנטים יכולים לבצע את כל אותם מעללים "על אנושיים" שמבצעים המהופנטים ואף להתעלות עליהם.

אנשים יכולים לעבור ממצב רגיל למצב היפנוטי ללא שהם מרגישים שונה וללא סימנים שצופה חיצוני יכול להבחין בהם.

Weitzenhoffer מנסה להסביר איך יודעים שמישהו מהופנט. לדבריו אין דרך משביעת רצון או תשובה אחת לכך, היות ואנשים שונים חווים היפנוזה בדרכים שונות. אפילו המומחים לא תמיד יכולים לומר אם מה שהם רואים הוא אכן היפנוזה. מהפנטים מקצועיים הוטעו לא פעם ע"י נבדקים שזייפו היפנוזה (גם כאלה שמעולם לא הופנטו בעבר או לא קבלו כל הדרכה כיצד לזייף).

Kirsch הוא מהמובילים העכשוויים של הקו שסבור כי אין הבדל מהותי בין הענות לסוגסטיות לבין מה שמכונה היפנוזה. קירש מצא מתאם גבוה מאוד בין ציוני ההענות לסוגסטיות היפנוטיות ולא היפנוטיות, וטוען כי סקאלות הרגישות להיפנוזה מודדות למעשה את ההיענות לסוגסטיות, בלי קשר להיפנוזה.

במאמר מאוחר יותר (2001) בודקים קירש וברפמן (Braffman) עד כמה מתעצמת ההיענות לסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית. מסתבר כי השינוי קטן למדי ומתבטא בעליה של ציון אחד או שניים בסקאלת הרגישות להיפנוזה (כ-10%-20%). החוקרים מציעים להגדיר את רמת הרגישות להיפנוזה כהפרש שבין הענות הנבדק לסוגסטיות עם השראה היפנוטית, לבין היענותו לסוגסטיות ללא השראה היפנוטית.
לטענתם, ההבדלים הבין-אישיים ברמות הרגישות ההיפנוטית מוסברים במלואם ע"י הבדלים בהיענות לסוגסטיות לא היפנוטיות (בתוספת רכיבים של מוטיבציה, ציפייה, וכד'), כלומר, אין משמעות למצב ההיפנוטי כמצב נפרד.

כוחה של מילה

המחקר הבא לקח את הדברים אל הקצה. הוא בדק את ציוני הסוגסטיביליות של שתי קבוצות נבדקים, לפני ואחרי השראה היפנוטית. לקבוצה אחת נאמר כי הם עוברים תהליך "היפנוזה" ואילו לקבוצה השנייה נאמר כי הם עוברים תהליך "הרפייה". שתי הקבוצות עברו אותו תהליך השראה היפנוטית בדיוק (תוך החלפת כמה מילים בתסריט משורש "היפנוזה" לשורש "הרפייה").

השינוי במידת התגובה לסוגסטיות היה קטן כאשר התהליך כונה "הרפייה" אך מאוד משמעותי כאשר כונה "היפנוזה". ההבדל היה רק בכותרת שניתנה לתהליך!

תוצאות המחקר מתיישבות עם מה שידוע למטפלים ולחוקרים כבר זמן רב – שאין הכרח בתהליך השראה היפנוטית מאוד מסובך בכדי לייצר חוויות כמו הזיות, שיכחון ואילחוש כאב – בהצביען על כך שהמרכיב המשמעותי ביותר בהשראה הוא עצם ציון העובדה שמדובר בהיפנוזה.

*

בחלק הבא נבדוק לעומק את אחד המיתוסים המפורסמים ביותר לגבי ההיפנוזה: היכולת לשלוט באמצעותה במחשבותיו ומעשיו של אדם אחר. האם ניתן להפנט אנשים ללא ידיעתם? בניגוד לרצונם? האם ניתן לגרום למהופנטים לעשות מעשים שלא היו עושים במצב רגיל?

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לרשומה זו.

לשאר חלקי התחקיר:

• היפנוזה – המסע מתחיל
• מה זו בעצם היפנוזה?
• היפנוזה בכפייה
• היפנוזה ושיכוך כאבים
• היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות
• מופעי היפנוזה
• היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?

כל אחד מאיתנו שמע משהו על היפנוזה.

האם אפשר לשלוט באמצעותה באנשים? האם ניתן לשתול מחשבות וזכרונות? לכפות מעשים? האם היפנוזה יכולה לשפר ביצועים פיזיים או קוגניטיביים? האם להיפנוזה יש כוח ריפוי? האם היא יכולה לאלחש כאב? לעזור להיגמל מהתמכרויות כמו אכילה מופרזת או עישון? מה באמת קורה במופעי ההיפנוזה? האם אפשר להעלות בעזרתה זכרונות מדויקים מהעבר? מה המנגנונים בעזרתם היא באה לידי ביטוי? מה קורה במוח בזמן היפנוזה?

בתחקיר שלפניכם ניסיתי למצוא תשובות לשאלות אלה.

כמובן שהנושא עצום מימדים ורב פנים, וכל שיכולתי לעשות היה רק להציץ פנימה, לעולם מסקרן זה. ניסיתי להתמקד בעובדות יותר מאשר בתיאוריות ופרשנויות, שכן אלה רבות ומנוגדות.

כל חלק בסדרה יאיר את ההיפנוזה מזוית אחרת, ויחשוף פן אחר של התופעה.

ברצוני להודות לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, שעבר על כל הרשומות בסדרה (למעט זו העוסקת במופעי-היפנוזה) והעיר את הערותיו המקצועיות.
כמו כן אני רוצה להודות לעפרה מהודר על הערותיה המקצועיות לכל הרשומות בסדרה זו. עפרה היא בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, עוסקת בתחום המידע הבריאותי, ועורכת האתר "על בריאות והתנהגות, בקלות".

משל העיוורים והפיל, והעץ

במהלך ליקוט החומר והנסיון להבין את התופעה עלה במוחי הדימוי הבא (וואריאציה שלי למשל הידוע של העיוורים והפיל):

נראה כיצד חוקרים שונים רואים את הדברים בצורה שונה. כל אחד מתמקד בתופעות אחרות ובונה מודל שונה ל"היפנוזה". יתכן כי כל אחד מהם רואה צד אחר של אותה תופעה, אך ייתכן גם כי מדובר בתופעות שונות ונפרדות שרק בטעות מאולצות לחיות בכפיפה אחת תחת אותו מושג. מי צודק? קשה לקבוע בוודאות. הדרך בה מודדים החוקרים את ה"תופעות", והדרך בה תוצאות הניסויים מפורשות, מכתיבות במידה רבה את המסקנות.

רקע היסטורי על רגל אחת

תיאורים של תופעות ומצבים שדומים למה שאנו מכנים היום "היפנוזה" מוזכרים בכתבים של תרבויות רבות כבר לפני אלפי שנים. החל מתרבות מצריים העתיקה, דרך בודהיזם והינדואיזם אשר השתמשו בטכניקות מתוחכמות כדי להכנס לטראנס עמוק, האורקלים היוונים שהציעו חוויות טראנס, וכלה בכמרים שהישרו היפנוזה באמצעות טקסים במטרות של ריפוי. היפנוזה מוזכרת גם בתרבות הקלטית והפינית. אף אחד לא הבין איך בדיוק זה עובד. החיפוש אחר הסברים החל רק בתקופת הרנסנאס באירופה.

ב-1679 העלה בן אצולה בשם Maxwell את ההשערה כי מדובר בכוחות מגנטיים שעוברים בין המטפל למטופל. לדעתו הדבר יכול להתבטא בשליטה ארוטית של המפעיל (גבר) על האישה.

הכומר Gassner (שנולד ב-1727) התפרסם בניסים שהיה מחולל, בשם האל, בעזרת ההיפנוזה, כשהוא מרפא אנשים ומגרש מהם שדים, כל זאת בפני אנשי דת, רופאים, אריסטוקרטים וספקנים. מקרה אופייני היה נראה כך: נזירה שסבלה מהתקפי עוויתות היתה כורעת ברך לפניו. גסנר היה מכריז בלטינית "אם יש משהו לא טבעי במחלה זו, אני מצווה בשם ישו שהוא יציג עצמו מייד!". במקרים רבים היתה הנזירה נכנסת בשלב זה להתקפי עוויתות. לפי גישתו, תגובה כזו היתה מוכיחה כי רוח רעה היא הגורם לבעיה. גסנר היה מדגים את שליטתו ברוח הרעה על ידי כך שהיה גורם, ע"י הוראות, לעוויתות בחלק כזה או אחר בגופה של המטופלת. בסוף התהליך היה מורה לה להראות כמתה. אז היה מגרש את הרוח הרעה מגופה. לזכותו יאמר, שבמקרים בהם לא היתה תגובה להוראותיו מצד המטופלת היה מסיק כי מקור מחלתה אורגני, והיה מפנה אותה לטיפול רפואי "קונבנציונאלי".

מסמריזם

אנטון מסמר (Mesmer), שלא קיבל את ההסברים ה"רוחניים –דתיים" של גסנר, הדגים ב-1775 לבקשת ממשלת גרמניה כי הוא מסוגל לחולל את אותם הפלאים. ע"י נגיעה בלבד היה גורם לאנשים להתחלה והפסקה של התקפי עוויתות. מסמר הסביר את התופעה ע"י נוזל מגנטי או קרניים מגנטיות שמוח אחד יכול להעביר למוח אחר ממרחק. הוא קרא לתהליך "מגנטיות חייתית"(animal magnetism) כדי להבדילו מתופעת המגנטיות הפיזיקאלית שמשפיעה על מחט המצפן.

לדעתו מחלות נגרמות כתוצאה מחוסר איזון באותה "מגנטיות חייתית" וע"י העברת ידיים לפני גופו של המטופל, עם או בלי מגע פיזי, ניתן להשיג ריפוי. טכניקה זו נודעה בשם מסמריזם, וממנה מגיעה המילה mesmerize (מילה נרדפת ל"להפנט"). לדבריו גירושי השדים של גסנר הושגו באמצעות מניפולציות על אותו נוזל מגנטי, דבר שכל אחד יכול לבצע. הועדה השתכנעה, וגסנר אולץ לפרוש בבושת פנים מכל פעילות עד יום מותו, כמה שנים מאוחר יותר.

מסמר החל לפתח את שיטותיו הרפואיות ושילב בהן הקזות דם, מגנטים ושוקים חשמליים. לאחר שהפך לשנוי במחלוקת בוינה עבר לפריז, שם שיטותיו הפכו למוזרות עוד יותר.

מגירוש שדים לטיפולים אנרגטיים אלימים

מסמר פיתח שיטות לטיפולים המוניים, בעיקר בנשים ונערות. מאות אנשים היו מגיעים לביתו בכל יום. מיכל גדול שניצב במרכז חדר טיפולים רחב ידיים שימש כמקור "אנרגית ריפוי" עבור המטופלים שהיו אוחזים במוטות ברזל וחבלים שבלטו מתוכו. מגנטים היו תלויים מהתקרה. מסמר היה נכנס אז עוטה גלימה ארוכה, תזמורת פרטית היתה מנגנת ברקע והוא היה מנפנף בשרביטו, מערבל את הנוזל המגנטי הבלתי נראה. כעבור שעתיים או שלוש החלו המטופלים הוותיקים להראות את שינויי ההתנהגות הדרמטיים המצופים: הם צחקו, הזיעו, רעדו, צעקו, בכו, נרדמו או איבדו הכרה. צחוק ורעידות הפכו לעוויתות אלימות, שיהוקים קשים וגניחות כאב. אלה שהגיבו חזק מכולם היו מובלים לחדר טיפולים מיוחד – "חדר המשבר" שם העניק להם מסמר טיפול מיוחד. איש ממסייעיו לא הורשה להכנס לחדר הזה.

את החגיגה הזו חייבים להפסיק

ביקורות קשות החלו לעלות, על כך שטיפולים אלה לא הגונים, מפתים ומסוכנים ליציבות הנפשית של הנשים.

ועדת בדיקה שמינה המלך לואי ה-16 בשנת 1784 (והיו חברים בה בנג'מין פרנקלין שהיה אז שגריר אמריקה בצרפת ומדענים ידועים נוספים) ביצעה את הניסוי מבוקר-הפלצבו הראשון בהיסטוריה והגיעה למסקנה כי הסימפטומים שליוו את התהליך נבעו ממגע, דמיון וחיקוי ולא מקיומה של שום ישות פיזיקלית. מסמר הוכרז כשרלטן, ולאחר שכשלו כל נסיונותיו לשכנע בקיומו של הנוזל המגנטי הבלתי נראה, וויתר, ופרש חזרה לגרמניה.

בנוסף, הגישה הוועדה דוח סודי "לעיני המלך בלבד" בו פירטו על הניחוח המיני הכבד שאפף את טיפוליו של מסמר. אותן נשים שהגיעו ל"משבר" חוו למעשה אורגזמה, כנראה מבלי שהיו מודעות לכך, כתוצאה מהציפייה לכך, מהגירויים הפיזיים הקלים (כל אותן נגיעות קלות באזורי הגוף השונים) מצורת הישיבה המיוחדת בה המטפל חובק בברכיו את ברכי המטופלת, פניהם כמעט ונוגעים ונשימותיהם מתערבבות, ומההשפעה החברתית של תגובות מטופלת אחת על חברותיה. הדו"ח הסודי שהגישה הוועדה מסכם כי "הטיפול המגנטי מסוכן מבחינה מוסרית. בעוד שהוא מתיימר לרפא מחלות שדורשות טיפולים ארוכים, הוא מעורר תחושות עונג ורגשות יקרים…". כמו כן הועלו חשדות לגבי מה שעשוי להתרחש במצבים כאלה בין המטפלים למטופלות.

למרות השם הרע שיצא למסמר, יש לו חשיבות היסטורית בכל הקשור להיפנוזה בכך שהיה הראשון שדחף את הממסד המדעי להתייחס להיפנוזה כאל תחום חקירה ראוי, ובכך שזיהה כי תקשורת טובה בין המטפל למטופל חיונית, כי קיימים הבדלים אישיים ביכולת להתהפנט וכי מטופלים שמנוסים יותר בתהליך מגיבים אליו טוב יותר. (לכל אלה נשוב ונתייחס בהרחבה בהמשך).

המרקיז הצרפתי Puysegur היה מתלמידיו של מסמר. הוא המשיך לחקור את התופעה יחד עם שני אחיו הצעירים. בניגוד למסמר שקהל לקוחותיו מנה בעיקר נשים בנות המעמד הגבוה, ניסה Puysegur לטפל בבני המעמד הנמוך, שסבלו מבעיות רפואיות אמיתיות, ולא הכירו את כל מאפייני ההתנהגות "המצופים" מהם במצב של טראנס.
ואכן, אחד המטופלים הראשונים שלו, רועה צאן בשם ויקטור לא הגיב בעוויתות. במקום זאת הוא שקע במצב דמוי שינה מיוחד, במהלכו הפגין חשיבה צלולה, הגיב להוראות, וממנו התעורר ללא כל זיכרון למה שהתרחש. גם מטופליו הבאים של  Puysegur הגיבו בצורה דומה לציפיותיו והנחיותיו ונכנסו למצב של רוגע והרפייה מוחלטים. Puysegur זיהה כי מדובר בשני שלבים: שלב של "השראה" במהלכו המטופל נכנס למצב של הרפייה, ושלב טיפולי במהלכו המטופל רגוע וצייתן ומגיב להוראות (סוגסטיות) שניתנות לו. לאחר נסיונות רבים שערך בנושא, הצהיר כי מבחינה מוסרית יש להשתמש בהיפנוזה רק לצורך הענקת טיפול רפואי ולא לצורכי בידור או מחקר. הוא שלל את התיאוריות של מסמר לגבי נוזל מגנטי אוניברסלי שניתן לווסת את זרימתו בתנועות ידיים. במקום זאת, הסביר את תופעת ההיפנוזה כהשפעה ישירה של תודעה אחת על אחרת, בזכות חדירת רצונו החזק של המטפל לחלק הלא מודע של המטופל. זו היתה למעשה התיאוריה הפסיכולוגית הראשונה של ההיפנוזה. עבודתו של Puysegur החזירה את ההתייחסות הרצינית לתופעה מצד המדענים, ולמשך מאה השנים הבאות הפכה צרפת למרכז העולמי לחקר ההיפנוזה.

היפנוזה בשירות המנתחים

תופעת ההיפנוזה עוררה עניין רב בקרב רופאים ומנתחים בתחילת המאה ה-19, לא רק מתוך סקרנות לגבי תופעות אקזוטיות. בעיה כואבת מאוד (תרתי משמע) חיכתה לפתרון כבר זמן רב: אילחוש כאב בזמן טיפולים רפואיים.

אנחנו חיים בתקופה בה שימוש במשככי כאבים וחומרי הרדמה למיניהם הוא מובן מאליו, אולם אלה לא התגלו אלא לפני כ-150 שנה. כיצד אם כן בוצעו ניתוחים, טיפולי שיניים וטיפולים כואבים אחרים לפני כן?

אלכוהול ותמיסת אופיום היו כנראה האמצעים הראשונים בהם השתמשו כדי להקהות את חושיהם של המטופלים, אבל שיטות אלה הפכו אותם לעיתים קרובות לקשים עוד יותר להשתלטות. המוצא האחרון היה פשוט לקשור אותם לשולחן הניתוחים. Robert Liston, המנתח הבריטי הידוע ביותר באותה תקופה אפילו גער פעם באחד המנותחים שלו על "היעדר משמעת" ואיים להפסיק את הניתוח באמצע, אם המנותח לא יפסיק להפריע לו במלאכתו…

על רקע מצב מצמרר זה לא קשה להבין מה גדולה היתה התעניינות הרופאים כאשר החלו להגיע דיווחים על ניתוחים שבוצעו ללא כאבים בזכות הטראנס המסמרי. James Esdaile היה מהחלוצים בתחום. כנגד הטיעונים הספקניים כי מדובר ברמאות, ציין אסדייל את העובדה הפשוטה כי מטופליו המליצו על הטיפול לחבריהם ובני משפחותיהם. אבל היתה ראייה חזקה עוד יותר – בזמן ששיעור התמותה הרגיל מניתוחים עמד על כ-40%, שיעור התמותה בקרב מנותחיו היה רק 5%, תוצאה שהוא ייחס לשימוש במסמריזם. אסדייל קיווה כי השיטה תיהפך לנפוצה, לטובת הציבור, אך יחד עם זאת הביע את חששו כי "לא רבים מבני הדור הזה יזכו להנות מיתרונות המסמריזם, אם יאלצו לחכות עד שהוא יוכר ע"י הפרמקופיאה (ספר התרופות  ה"קונבנציונאליות" של אותה תקופה).

ב-18 באוקטובר 1846, לפני שאסדייל הספיק לפרסם את ספרו, נותח בבוסטון המטופל הראשון בהיסטוריה כשהוא מורדם בעזרת ספוג טבול באתֵר (Ether) – גידול הוסר מצוארו מבלי שהראה שום סימן של כאב. השמועה עשתה לה כנפיים ותוך חודש שוחזרה ההצלחה גם בלונדון ובפריז. בתוך שנתיים התגלה הכלורופורם ובעשרות השנים שלאחר מכן נכנסו חומרי הרדמה נוספים לשימוש בטיפולי שיניים, ניתוחים, ובזמן לידה.

שחזור הניתוח הראשון בעזרת אתר (ויקיפדיה)

על רקע הצלחתם המרשימה של חומרי ההרדמה החדשים, נדחקו השימושים הרפואיים של המסמריזם לשוליים. אך הסקרנות לגבי מהותה של ההיפנוזה המשיכה להניע את המחקר בתחום.

שיתוק עצבים או התמקדות?

James Braid (ויקיפדיה)

הרופא והמנתח הסקוטי James Braid החל לחקור את הנושא ב-1841, לאחר שחזה בהדגמה של מסמריזם. כאשר הכריז המדגים בפני הקהל כי המטופלת שלו נמצאת במצב של "שינה עמוקה", קפץ ברייד בספקנות וביקש לבדוק אותה. המדגים הזמין אותו לעשות כן. כשהרים את עפעפיה של המהופנטת נדהם לגלות כי אישוניה היו מכווצים לכדי שתי נקודות קטנות. הוא נעץ סיכה מתחת לאחת מצפורניה, עמוק פנימה, אך לא נראתה כל תגובה לכאב. בדיקה זו שכנעה את ברייד כי מדובר בתופעה אמיתית ולא בהתחזות.

הוא שיער כי המצב דמוי השינה נגרם כתוצאה משיתוק של מרכזי עצבים כתוצאה מהתקבעות המבט על עצם כלשהו. כדי להסיר את הקונוטציות השליליות שליוו את מסמר ותורתו, העניק ברייד שם חדש לתופעה – NeuroHypnotism (שנת-עצבים), מונח שהתקצר לאחר מכן ל– Hypnosisהמוכר. (Hypnos היה אל השינה במיתולוגיה היוונית).

בהמשך שינה את דעתו. ברייד הראה כי ניתן להפנט אנשים גם בחשיכה מוחלטת, ואף עיוורים, ובכך הוכיח כי התמקדות ויזואלית בחפץ כזה או אחר אינם הכרחיים. הוא שיער כי הגורם למצב ההיפנוזה הוא ההתמקדות במחשבה אחת ולא עייפות פיזיולוגית-נוירולוגית. לפי הגדרתו היפנוזה היא "תשומת לב ממוקדת ומודעת לרעיון (או סוגסטיה) דומיננטיים."

ברייד מסביר את המשותף בין היפנוזה כפי שהוא מבין אותה לבין מדיטציות ופרקטיקות מיסטיות מזרחיות:

"המטרה המרכזית בכל אותם תהליכים היא להשרות הרגל של ריכוז קשב, במהלכו האדם שקוע לחלוטין ברעיון, או שרשרת רעיונות, בעוד הוא אינו מודע, או מודע באופן אדיש לכל דבר אחר – חפץ, מטרה או פעולה"

היסטריה או סוגסטיה?

ההתעניינות בהיפנוזה התעוררה מחדש בצרפת לקראת סוף המאה ה-19 ע"י הנוירולוג Jean Martin Charcot, שסבר כי היפנוזה והיסטריה משקפות שתיהן הפרעה במערכת העצבים המרכזית של נשים. (Hysterus = רחם האישה. ה"היסטריה" נתפשה כבעיה שנובעת מהרחם). בניגוד אליו, הדגישו שני רופאים צרפתים אחרים – A.A. Liebeault ו- Hippolyte Bernheim – את תפקידה של הסוגסטיה ביצירת האפקט ההיפנוטי, וטענו כי כל אחד יכול להיות מהופנט. לאחר כעשור של ויכוחים סוערים בין שני המחנות, ננטשה גישתו של Charcot.

מהופנטת "היסטרית" בזמן הדגמה של Charcot (ויקיפדיה)

זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, התחיל את דרכו כתומך נלהב של ההיפנו-תרפיה. הוא החל לפתח את התיאוריות שלו כשחזר מצרפת, שם התרשם מאוד מהפוטנציאל הטיפולי של ההיפנוזה בהפרעות נוירוטיות. בשיתוף פעולה עם ג'וסף ברוייר (Breuer) פיתחו השניים גישה חדשה לחלוטין לטיפול באמצעות היפנוזה. במקום לנסות להעלים את הסימפטומים שנראים קשורים לבעיה ע"י סוגסטיות היפנוטיות, הם השתמשו בהיפנוזה כדי לעזור למטופל להיזכר בארועי חיים טראומטיים שעשויים להיות המקור לסימפטומים הקיימים. פרויד ראה כי מטופליו נראים לעיתים קרובות כחווים מחדש את הארועים הטראומטיים במהלך ההיפנוזה, מביעים רגשות עזים ומתארים פרטים שנראה כי יכולים להיות ידועים רק למי שבאמת היה שם. לאחר ההיפנוזה המטופלים נראו כי הוקל להם מהסימפטומים.

ב-1895 פרסמו השניים חיבור בשם "Studies on Hysteria", חיבור אשר היווה את הבסיס למה שנודע מאוחר יותר כ "היפנו-אנליזה" (hypno-analysis) או "היפנותרפיית נסיגה" (regression hypnotherapy).

כשהחל פרויד לפתח את הפסיכואנליזה, שיקולים תיאורטיים וכן הקושי שנתקל בו להפנט מטופלים מסוימים הובילו אותו לנטוש את העיסוק בהיפנוזה לטובת אסוציאציות חופשיות ופרשנויות של התת מודע. למרות זאת, המשיך פרויד לראות בהיפנוזה טכניקה חשובה לחקר התת מודע.

מעבר לאוקיאנוס

וויליאם ג'יימס האמריקאי ופסיכולוגים נוספים התעניינו בהיפנוזה משום שנראה כי היא מערבת שינויים במצב התודעה.

Young היה הראשון שביצע עבודה ניסיונית שיטתית בנושא, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד, שהושלמה ב-1923.

Clark Hull ביצע סידרת ניסויים מקיפים שהתחילו באונ' ויסקונסין בשנות ה-20 והמשיכו בייל בשנות ה-30. הוא הוכיח כי אין כל קשר בין היפנוזה לשינה. פרשנותו ההתנהגותית של Hull, ששמה דגש על רפלקסים מותנים, התחרתה בגישה הפסיכו-דינמית של פרויד, ששמה דגש על העברה לא מודעת (unconscious transference).

Milton Erickson פעל גם הוא בויסקונסין, והיה אחד המהפנטים המשפיעים ביותר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת יצר אריקסון ענף חדש של היפנותרפיה שמאופיין בסוגסטיות עקיפות, מטאפורות (למעשה אנלוגיות) וטכניקות בלבול במקום השראה היפנוטית קלאסית. ההבדלים בין גישתו לבין הגישה הקלאסית היו כה גדולים עד כי רבים החלו לפקפק אם מדובר בכלל בהיפנוזה. אריקסון לא היסס להציג כל אפקט שנובע מסוגסטיה כ"היפנוזה".

מלחמת העולם השניה העניקה להיפנוזה פריחה מחודשת. בלב הקרבות, מחסור בתרופות ובחומרי הרדמה היה דבר שבשגרה. בתנאים שהיו לעיתים מזעזעים, פעלה קבוצה קטנה של אנשי רפואה שהשתמשו בהיפנוזה והצליחו להקל בעזרתה במידה משמעותית על כאבי הפצועים וסבלם. נזכיר כי זה היה גם הרקע לעלייתו של חקר הפלצבו: כשאזלה אספקת המורפיום החל Henry Beecher להזריק לפצועים תמיסת מלח אך אמר להם כי מדובר במשכך כאבים חזק. הפצועים נרגעו מייד ולא הראו סימני כאב! עוד נחזור לדון בהמשך בקשר שבין היפנוזה לפלצבו.

השנים שבין 1960 ו-1990 היו תקופת פריחה להיפנוזה. שלושה מרכזי מחקר גדולים שגשגו בארה"ב – אחד באונ' סטנפורד בניהולם של בני הזוג Hilgard, שני בביה"ח Medfield במסצ'וסטס בחסות Barber ומרכז שלישי באונ' פנסילבניה בניהולו של Orne. לימים נותרה פעילה רק המעבדה של Orne. נחזור ונפגוש שמות אלה לא פעם בהמשך דרכנו.

*

נסיים את הסקירה ההיסטורית בסרטון הבא. מומלץ לצפות בו בתשומת לב, ללא דילוגים (שקופיות שמופיעות מדי פעם מסבירות מה קורה).
מעבר להיותו פיסת היסטוריה (כנראה שנות ה-30 של המאה הקודמת) הוא מדגים בצורה מוחשית כמה מנפלאות ההיפנוזה:

בחלק הבא ננסה להגדיר את התופעה ונלמד על מאפייניה הבסיסיים. כיצד מתבצע תהליך ההיפנוזה? האם ניתן להפנט כל אחד? כיצד מודדים את רמת ההיפנוט?

מקורות והרחבות:

• ויקיפדיה באנגלית
• סקירת ההיסטוריה המוקדמת של ההיפנוזה (עד 1900)
• http://www.fmsfonline.org/hypnosis.html#watmheoh

לשאר חלקי התחקיר:

• מה זו בעצם היפנוזה?
• היפנוזה בכפייה
• היפנוזה ושיכוך כאבים
• היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות
• מופעי היפנוזה
• היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?

ברשומות הקודמות בנושא "חווית המצופה", ראינו כיצד החוויה הפרטית של כל אחד מאתנו נבנית ממיזוג של רשמי החושים עם מה שאנו מצפים לחוות (בהתבסס על האמונות המוקדמות שלנו וההקשר). דיברנו גם על מעגל הקסמים בו הציפייה משפיעה על החוויה, וזו בתורה מאששת את הציפיה ומחזקת אותה, מה שמשפיע ביתר שאת על חוויות נוספות. במקרים מסוימים ההשלכות של מערבולת כזו יכולות להיות מרחיקות לכת.

הפעם נפגוש גירסאות המוניות של חווית המצופה, מקרים בהם השפעה חברתית משמשת זרז נוסף לחוויית המצופה ומעצימה אותה לכדי אשליית המונים ואף היסטריית המונים.

דוב הפנדה האבוד

פנדה אדומה, ויקיפדיה

ב-1978 ברח מגן החיות של רוטרדם (הולנד) דוב פנדה מסוג נדיר. גן החיות פרסם ידיעה לעיתונות שכללה תיאור מפורט של הדוב, בתקווה כי מישהו יזהה אותו ויתקשר לדווח על מקום המצאו. בתוך כמה ימים התקבלו למעלה ממאה דיווחים של אנשים שהעידו כי ראו את הדוב.

היתה רק בעיה אחת. זמן קצר לאחר שהידיעה שוחררה לתקשורת הדוב נמצא מת סמוך לגן החיות.

כל אותם מדווחים אולי ראו משהו, אך בודאות זה לא היה הדוב הזה, ובודאי לא דובים אחרים מסוגו, שחיים רק בהודו. מן הסתם הם לא ראו אפילו דוב אחד משוטט באזור.

כעת נחליף "דוב פנדה" ב- "ביגפוט", "המפלצת מלוך-נס" או "חלליות חוצנים". כל מה שנדרש הוא גרעין של אמונה שמופצת בציבור והדיווחים לא מאחרים להגיע.

התגלות מריה הקדושה

בבוקרו של ה-25 במאי 1953 התאספו כ-150,000 גברים, נשים, זקנים וטף בפורטו-ריקו, בציפייה להתגלות מריה הקדושה, על סמך נבואה שהפיצו שבעה ילדים מקומיים. רעש תקשורתי גדול קדם לארוע וראש העיר ארגן בהתלהבות תהלוכות של עולי-רגל וטקסי תפילה המוניים.

צוות של סוציולוגים ששמע על הארוע הגיע למקום, התערבב בקהל וראיין אנשים. רוב הנוכחים האמינו באותנטיות של טענות הילדים. רבים מהם חוו חוויות מיוחדות: אנשים ראו טבעות צבעוניות מקיפות את השמש, אחרים הבחינו בצללית של מריה בעננים או בעצים, והיו שדיווחו על תחושה גופנית משופרת. בחמש אחה"צ, כשרוב הקהל התפזר, הנשארים לא ראו או חשו בשום דבר מיוחד.

אינני יכול להוכיח כמובן כי מריה לא התגלתה להמונים באותו היום, אולם אם נצא מהנחה סבירה שלא זה היה המצב, הרי שהארוע מדגים יפה מגיפת אשליות המונית.

דליפת הגז המדומה

במקרים רבים החווים מפתחים תסמינים גופניים בתגובה לחווייתם. ארוע אופייני התרחש בקיץ 1985 בבי"ס תיכון בסינגפור. על רקע שמועות בדבר דליפת גז באתר בניה סמוך, הבחינו יום אחד כמה תלמידים בריח מוזר. עד מהרה נתקפו 65 מהם (ומורה אחד) בצמרמורות, כאבי ראש, בחילה וקוצר נשימה.

בדיקות סביבתיות ובריאותיות שנערכו במקום לא העלו דבר. נמצא כי אלה שהאמינו שמדובר בדליפת גז סבלו מתופעות הלואי ואילו אלה שלא האמינו נותרו ללא פגע.

טרור כימי-ביולוגי

בשנים האחרונות התרחשו מקרים רבים בהם אנשים היו משוכנעים כי הם נתונים תחת מתקפה ביולוגית או כימית, ופיתחו תסמינים גופניים כתוצאה מכך. הנה דוגמאות בהן היה ברור כי לא מדובר בדבר האמיתי.

מעטפת האנתרקס שהרגה 5 עובדי דואר, ויקיפדיה

מתקפת האנתרקס החלה בארה"ב כשבוע לאחר ארועי 11 בספטמבר 2001. במשך תקופה של כמה שבועות קיבלו כמה משרדי תקשורת ושני סנאטורים אמריקאים מכתבים שהכילו נבגי אנתרקס. 5 אנשים מתו ו-17 נוספים נפגעו מהחיידק. רמת החרדה היתה גבוהה ותופעות של חווית המצופה לא איחרו להגיע.

בתחילת אוקטובר 2001 היו בארה"ב כ-2300 דיווחי שוא בדבר אנתרקס. רבים דיווחו על תסמינים פיזיים. באחד המקרים דיווחו מורה ותלמיד על כוויות כימיות קלות ביד לאחר שפתחו מכתב והבחינו באבקה כלשהי שהתפזרה ממנו. בדיקת המכתב לא מצאה כל סימן לחומר כלשהו. במקרים אחרים נמצא כי המעטפות הכילו טלק או אבקת סוכר. הסתבר כי אנשים ניצלו את גל החרדה ו"מתחו" את האזרחים המבוהלים.

*

ב-2001 נראה אדם מרסס חומר כלשהו בתחנת רכבת תחתית במרילנד. 35 אנשים התלוננו על כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון וקיבלו טיפול רפואי. מאוחר יותר הסתבר שהאדם ריסס נוזל לניקוי חלונות.

כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון אינם דבר נעים, אבל בהחלט מדובר בתופעות זניחות לעומת מה שהתרחש במקרים שיתוארו מיד…

המרטש האכזר מטייוואן

ג'ק המרטש – קריקטורה מ-1888, ויקיפדיה

ב-1956, במשך שבועיים נפלו 21 מתושבי טייפה שבטייוואן קורבן למתקפות אכזריות של מרטש מרושע, שהיה תוקף בעיקר נשים וילדים עם תערו המבהיק.

או שלא בדיוק?

הכל החל בשמועות, אותן הגבירה העיתונות המקומית אשר התיחסה לקיומו של המרטש כאל עובדה ודאית. בדיקות יותר יסודיות של מקרי הנפגעים העלתה כי הם ייחסו פציעות קיימות ולא משמעותיות לפעילותו של המרטש הדמיוני.

כך למשל סיפר אדם אחד למשטרה בפרוטרוט כיצד חתך אותו אדם שנשא תיק שחור מסתורי. כאשר בחן הרופא את הפציעה שלו וקבע כי נגרמה מחפץ קהה ולא סכין, הודה הקורבן כי הוא אינו זוכר מה בדיוק קרה, אבל מניח כי נפל קורבן למרצח "בגלל כל הדיבורים שיש סביב הנושא".

במקרה אחר לא הקורבן אלא הרופא שלו הוא שהיה אחראי ליצירת התקרית. הקשיש הגיע עם חתך בשורש כף ידו. לאחר שהזכיר כבדרך אגב שזר נגע בו בערך באותו הזמן בו הבחין בדימום הראשון, יעץ לו הרופא לדווח על המקרה למשטרה. בדיקה מעמיקה יותר הובילה למסקנה כי החתך היה פציעה ישנה שנפתחה מחדש לאחר גירוד שלא במתכוון.

בסופו של דבר הכריזה המשטרה כי מקורם של כל המקרים הינו פסיכולוגי. מתוך 21 המקרים שנבדקו – 5 היו דיווחים מוטעים תמימים, 7 היו חתכים עצמיים מכוונים, 8 היו חתכים שלא מסכין, ומקרה אחד היה פנטזיה מוחלטת.

אברי המין הנעלמים

במהלך אוקטובר-נובמבר 1967 שטפו עשרות גברים סינגפורים מבוהלים בכל יום את בתי החולים כשהם משוכנעים שאיבר מינם מצטמק ודינו להעלם לבסוף, דבר שיביא למותם. רבים אילתרו מחזיקים למיניהם, קפיצים, חוטים, גומיות ואפילו סיכות ביטחון, במאמץ למנוע הצטמקות נוספת (שיטות שגרמו לעיתים לפגיעות חמורות). במקרים אחדים חברים וקרובים היו מחזיקים את איבר מינם עד אשר קיבלו סיוע מרופא או "מרפא" מקומי. המגיפה המוזרה התרחשה בעקבות שמועות שאכילת חזיר שחוסן נגד שפעת החזירים בטרם נשחט, עלולה לגרום לתופעה.

הנה שני מקרים להמחשה. נער בן 16 שמע את השמועות כשהיה בבית הספר. הוא נזכר כי באותו הבוקר אכל בין השאר חזיר. כשהשתין, הבחין שהפין שלו התכווץ. מבוהל, הוא תפס את האיבר לבל יעלם בתוך בטנו ורץ לביתו כשהוא זועק לעזרה. הרופא המקומי נאלץ להרגיע את הנער ואת הוריו.
במקרה אחר החליפה אמא צעירה חיתולים לתינוקה שסבל משלשולים. האם שמעה את השמועות. התינוק צרח ואיבר מינו נראה לה מצומק מתמיד. לא נדרש יותר מכך בכדי לגרום לאם "להבין מה קורה" ולרוץ למרפאה עם תינוקה לקבלת עזרה דחופה, כשהיא אוחזת את איברו בידה, מבועתת כולה.

חשוב להבין כי אמונות בנושא זה רווחות בסינגפור ובכל המזרח הרחוק, כך שדי בניצוץ קטן בכדי ללקח את האש.
כמה שבועות לאחר הדיווחים הראשונים הפאניקה שככה בבת אחת, לאחר שמשרד הבריאות הסינגפורי יצא בהכרזות ציבוריות כי אין כל שחר לחששות.

היסטריות של אברי מין מצטמקים ונעלמים פקדו במהלך עשרות השנים האחרונות אלפים רבים של אנשים בהודו, סין, תאילנד ומדינות נוספות באזור. מקרים נוספים ונתונים מספריים ניתן למצוא כאן.

נמשיך באותו נושא, אך בסגנון ניגרי. מאלף לראות כיצד כל תרבות מייצרת את הגירסה שלה להיסטריית המונים.

גנבי אברי המין

בשנת 1990 רעשה ניגריה בעקבות השתוללות מגיפה של גניבות אברי מין, בד"כ מגברים. כיצד התבצעו גניבות שכאלה? פסיכיאטר מקומי מסביר: זה מתחיל בהתחככות מקרית עם מישהו במקום ציבורי, שלאחריה מרגיש ה"קורבן" תחושות מוזרות באיבר מינו, מה שמוביל אותו לבדיקה מיידית כי הוא עדיין שם. בשלב זה הקורבן מתעמת עם הזר, וכשהמון מתגודד סביבם "הקורבן" מאשים את "הגנב" בגניבת איבר מינו, תוך שהוא מתפשט כדי לשכנע כי הציוד אכן חסר.
לאחר שהמציאות טפחה על פניהם, רבים היו טוענים כי הציוד הוחזר להם רק בעקבות עירנותם והמהומה שעוררו. אחרים טענו כי האיבר אומנם הוחזר אך הוא הצטמק, ולפיכך כנראה אינו שלהם, או שמדובר רק ב"רוח" של איבר מינם. ה"גנב" היה מוכה לעיתים קרובות עד אשר האיבר היה חוזר לגודלו המקורי. בכמה מקרים עלתה הפרשה ל"גנב" בחייו.

הפסיכיאטר מתאר סצנה עירונית אופיינית: "אנשים נראו מסתובבים ברחובות לאגוס כשהם אוחזים באברי המין שלהם בגלוי, או באופן מוצנע יותר, כשידיהם בכיסים. גם נשים נראו כשהן מגינות על שדיהן באופן גלוי או בעקיפין, ע"י שילוב ידיים על החזה.
נהוג היה לחשוב שחוסר תשומת לב וחולשת אופי מקלים על חטיפת אברי המין. דריכות ותוקפנות מקדימה נחשבו לטיפול מונע טוב."

אמונה זו לא רק שהינה מתקבלת על הדעת על רקע התרבות הניגרית, אלא שהיא אף הועצמה ע"י נציגי הציבור. ניגרים רבים בעלי השפעה הביעו זעם כאשר המשטרה שיחררה חשודים בגניבת איברים.

*

המקרים הללו דומים זה לזה במובן שכל אחד מהם הוזנק ע"י שמועות סבירות (בהקשרן), שהתפשטו במהירות והעניקו חיזוק לאמונה קיימת כלשהי שהיתה שם עוד לפני הטריגר הנקודתי. הנסיון של האנשים לבדוק את השמועות גרם להם להתמקד באופן יוצא דופן בתופעות או בעצמים המדוברים, אם זה דוב פנדה, אברי מין, ריחות מוזרים או התגלות אלוהית.

הרגשות החיוביים או השליליים הקיצוניים שליוו את הארועים העצימו מאוד את החוויות וגרמו לאנשים לתפוש מצבים כלליים ורב-משמעיים כספציפיים ומוחלטים, בהתאם לאמונה המקורית.

סיקורים אובססיביים בתקשורת והתערבות גלויה של גורמים כמו משטרה וצבא, עלולים להחריף מאוד את היקף התופעה ועוצמתה, ולגרום לארוע שהיה גווע תוך שעות או ימים אחדים להימשך שבועות רבים.

האם נמצאו מאפיינים אישיותיים מיוחדים לאנשים שנוטים להיסחף באשליית המונים שכזו? מחקרים שונים בוצעו אך הגיעו לתוצאות סותרות. במבט-על נראה כי אין כל קו משותף ברור, וכי כל אחד מאתנו עשוי למצוא את עצמו שותף לאשלייה מסוג זה אם יתקיימו התנאים המתאימים.

מקורות והרחבות:

סקירות רוחב:

• http://bjp.rcpsych.org/content/180/4/300.full
• http://www.csicop.org/si/show/mass_delusions_and_hysterias_highlights_from_the_past_millennium/
• http://en.wikipedia.org/wiki/Mass_psychogenic_illness
• http://listverse.com/2009/03/16/top-10-bizarre-cases-of-mass-hysteria/

הפנדה האדומה:

• http://bigfootskeptic.blogspot.com/2008/06/you-see-what-you-want-to-see.html
• http://www.nsta.org/publications/news/story.aspx?id=53418&print=true

אברי המין הנעלמים:

• http://ergotism.info/en/hysteria/bartholomew_koro_1994.pdf
• http://www.vice.com/en_ca/read/penis-panic-v15n2
• http://en.wikipedia.org/wiki/Koro_%28medicine%29

על ניסים ואשליות המונים נוספות – בסרטון הבא מאת ScienceReasonIsrael

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

לעיתים קרובות, כאשר טיפול כזה או אחר נמצא כלא יעיל יותר מפלצבו (טיפול דמה), קופצים תומכיו וטוענים כי
"לא יתכן שמדובר באפקט פלצבו, שכן הטיפול עוזר גם לתינוקות ולבעלי חיים, שאינם מבינים מה קיבלו".

כפי שראינו בסקירה הרחבה על הנושא, אחד המנגנונים לפעולת הפלצבו הוא מנגנון ההתניה הקלאסית. מובן כי אפקט זה עובד גם במקרה של חיות. זוכרים את פאבלוב והריר שהכלבים הותנו להפריש בכל פעם ששמעו את הפעמון מצלצל?
בהקשר שלנו, אם ביקורים קודמים של התינוק/חיית-המחמד אצל רופא/וטרינר הביאו לשיפור בהרגשה, יתכן בהחלט שנוצרה התניה בין הדברים, התניה שתפעל גם בביקור הבא, באופן לא מודע, ותביא לשיפור דומה בהרגשה גם אם לא ינתן טיפול ממשי.

תשובה נוספת לטענה זו היא כי בעלי חיית המחמד (או הורי התינוק) משנים את התנהגותם לאור ידיעתם כי ניתן טיפול, ושינוי זה הוא שגורם להטבה בהרגשת המטופל, או לפחות לשינוי בהתנהגותו (אחרי הכל, קשה לקבל דיווח מפורט על הרגשה מפי תינוק או כלב). דוגמה למחקרים שהדגימו אפקט פלצבו ברור אצל כלבים אפשר למצוא כאן.

*

אך קיים מנגנון נוסף שיש להביא בחשבון, והוא שההטבה היא בעיני המתבונן בלבד! (המטפלים במקרה הזה).

מחקר שהתפרסם לפני שבועות אחדים בדק בדיוק זאת. הניסוי בדק יעילותה של תרופה לטיפול בדלקת פרקים אצל כלבים.

בניסוי נמדד מצב הרגל הפגועה באופן אובייקטיבי ע"י מכשיר שמדד כמה משקל העמיסו הכלבים על הרגל הפגועה. עליה במשקל פירושה הטבה במצב ואילו הפחתה במשקל פירושה החמרה במצב (הכלב מסיט את משקל הגוף אל הצד הבריא).

במקביל העריכו הן בעלי הכלבים והן הוטרינרים את מצב הכלב. בעלי הכלבים מילאו שאלון פשוט בו התבקשו לציין אם לדעתם מצב הכלב השתפר מאוד, השתפר במקצת, לא השתנה או החמיר. הוטרינרים העריכו את היציבה של הכלב, מידת הצליעה, נטיתו להרים את הרגל הנגדית לרגל הפגועה וסימני כאב בזמן הפעלת הרגל הפגועה.

מחצית מהכלבים קיבלו טיפול דמה, ללא ידיעה של אף אחד מהמעורבים בניסוי מי הם אותם כלבים. כלומר, כולם ידעו שבסיכוי של 50% כלבם יקבל את הטיפול האמיתי, ובסיכוי של 50% יקבל טיפול דמה.

המחקר הנוכחי התמקד רק בקרב 58 הכלבים מקבלי הפלצבו. השינויים האובייקטיביים שנמדדו במצבם היו זניחים, כלומר, מצב רובם לא השתנה לאורך תקופת הניסוי (6 שבועות).

כיצד התרשמו בעליהם של אותם כלבים והוטרינרים שבדקו אותם? התוצאות היו מאלפות:

בעלי הכלבים העריכו כי מצבם השתפר בכ-57% מהמקרים. ההערכות לגבי שיפור נעשו חיוביות יותר ויותר ככל שחלף הזמן (בלי קשר למצב הכלבים שהיה קבוע ברוב המקרים, כאמור). הוטרינרים העריכו כי מצב הכלבים השתפר בכ-40% עד 45% מהמקרים שבחנו (תלוי בשיטת ההערכה בה השתמשו).

כלומר, לכל הדעות (הסובייקטיביות) היה מדובר בטיפול יעיל מאוד, בעוד שלא חלה כל הטבה אובייקטיבית במצבם של הכלבים!

החוקרים מציינים כי בתנאי אמת יש להניח כי גודל האפקט יהיה גדול עוד יותר וזאת משום שבניסוי ידעו המשתתפים כי בסיכוי של 50% כלבם יקבל טיפול דמה, בהשוואה למצב אמת בו יהיו משוכנעים כי ניתן טיפול מסייע. בנוסף, המתנדבים לניסוי קיבלו סכום כסף עבור השתתפותם, בניגוד למצב רגיל בו הם היו משלמים כסף עבור הטיפול – אז נטייתם לראות את הטיפול כמסייע תהיה גדולה עוד יותר (כדי להמנע מתחושת "גם שילמתי וגם לא עזר").

[עדכון מרץ 2018]: מאמר שהתפרסם ב-2017 מציג ממצאים דומים בקרב חתולים שקיבלו טיפול פלצבו: ברוב במקרים התרשמו בעלי החתולים שמצבם השתפר, למרות שרק בכשליש מהמקרים האלה היה שיפור אובייקטיבי במצבם.

חישבו על המשמעות של הסתמכות על הערכות סובייקטיביות: הכלבים, החתולים (או התינוקות) ממשיכים לסבול אך מטפליהם משוכנעים כי מצבם משתפר והטיפול זוכה לתהילה.

*

[עדכון יוני 2018]:

לקריאה נוספת:

• The placebo effect in animals
• ?Is There a Placebo Effect for Animals
• Dogs and the Placebo Effect
• Presentation of Placebos in Animals
• לחוות את המצופה
• סדרת הרשומות על אפקט הפלצבו

מקורות: מקור-1, מקור-2

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בסקירה על אפקט הפלצבו ראינו כי לעיתים מספיק שאדם מאמין כי הוא מקבל טיפול שאמור להיטיב עימו בכדי להביא לשיפור ממשי בהרגשתו. לעיתים אפילו מופיעות אצלו תופעות לוואי אופייניות לטיפול שלא קיבל.

תופעה מרתקת זו של חווית המצופה אינה יחודית לתחום הבריאותי, אלא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
ברשומה זו אציג לקט דוגמאות פיקנטיות שמדגימות כיצד ציפיות משפיעות על תפישת המציאות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך כלל.

המודל הבסיסי הוא כי איכות החוויה שלנו נקבעת ע"י שילוב של מידע חושי (bottom up) עם ידע מוקדם / אמונות / רצונות / ציפיות (top down).

מדע על הבר

החוקר דן אריאלי חבר לשני פרופ' נוספים ויחד הם ערכו מחקר באחד משני הפאבים של אוניברסיטת MIT. מטרת הניסויים היתה לבדוק האם לציפיות של לקוחות מהבירה המוגשת להם יש השפעה על הטעם של אותה הבירה.

לסטודנטים הוצעה כוס בירה בחינם מאחת משתי חביות, לבחירתם, לאחר שטעמו את שני סוגי הבירה. חבית אחת הכילה בירה מקומית מפורסמת ואילו החבית השניה הכילה "בירת MIT" – אותה הבירה בדיוק בתוספת כמות קטנה של חומץ בלסמי. הכמות היתה קטנה, אך בהחלט מספיקה בכדי שרוב הטועמים יבחינו בהבדלי טעם.

ואיזו בירה העדיפו הטועמים? זה כבר תלוי איך הוצגו הדברים.

בקרב אלה שטעמו את הבירה ללא כל הסברים נוספים, היתה העדפה לבירה המשודרגת, זו שהוסיפו לה חומץ בלסמי – כ-60% מהטועמים בחרו בה כבירה המועדפת עליהם.
אך מה קרה כאשר סיפרו לטועמים על הרכבה של הבירה המשודרגת לפני שטעמו אותה? התמונה היתה שונה לגמרי – רק 30% הצהירו כי הם מעדיפים את הבירה בתוספת החומץ! כלומר, עצם הידיעה על החומץ והציפיה לטעם לוואי שינו את בחירת הסטודנטים.

אך האם הידע על החומץ השפיע רק על הבחירה, או על חווית הטעם עצמה?
כדי לבדוק זאת חזרו החוקרים על הניסוי וסיפרו לטועמים על תכולת הבירה לאחר הטעימה, אך לפני שביצעו את בחירתם. האם אלה שלמדו על החומץ לאחר הטעימה סלדו מהבירה כמו אלה שלמדו על החומץ לפני שטעמו אותה?
הסתבר כי הידיעה בדיעבד על החומץ לא שינתה בהרבה את ההעדפות הסטודנטים. עובדה זו מרמזת על כך שהחוויה עצמה היא שהשתנתה בעקבות המידע על החומץ ולא רק הבחירה.

פפסי מול קולה

בשנות השמונים התגאתה חברת פפסי בעובדה שאנשים מעדיפים את המשקה שלהם על פני קולה, במבחני טעימה:

כתשובה, הכריזה קוקה-קולה כי אנשים מעדיפים את המשקה שלה במבחני טעימה:

המעניין הוא שאף אחת מהחברות לא שיקרה. כיצד יתכן?

מבחני פפסי היו מבחני טעימה "עיוורים" בהם לא ידעו הנבדקים מה המשקה אותו הם טועמים, ואילו מבחני הטעימה של קוקה קולה היו גלויים. כלומר, עצם הידיעה כי הם טועמים קוקה קולה ולא פפסי שינתה את בחירתם של רבים לטובת קוקה קולה. אך שוב נשאלת השאלה, האם חווית הטעם עצמה היתה שונה כשהשם "קוקה קולה" התנוסס על הפחית?

מחקר עדכני שהתפרסם ב-2004 חזר על הניסוי בצורה מבוקרת וקיבל תוצאות דומות: כאשר הטעימה היתה עיוורת, מחצית מהטועמים העדיפו קולה ומחציתם השניה – פפסי. כאשר ידעו הנבדקים מה הם טועמים, כ-75% מהם העדיפו את טעם הקולה.

אבל הניסוי הלך צעד אחד משמעותי קדימה, ובדק גם את הפעילות המוחית בזמן הטעימות בעזרת fMRI (הנבדקים מצצו את המשקה דרך צינור פלסטיק גמיש וארוך, כשהם שכובים בתוך המכשיר האימתני). אזור מסוים במוח נמצא פעיל בהתאם לרמת ההנאה של הנבדקים מהמשקה שלגמו. בשלב המבחן העיוור, בקרב "מעדיפי הקולה" האזור היה פעיל יותר כששתו קולה, ואילו בקרב "מעדיפי פפסי" האזור היה פעיל יותר כאשר טעמו פפסי. אך במקרים בהם ידעו הנבדקים כי הם שותים קולה (ורק במקרים אלה) נמדדה פעילות באיזורים נוספים במוח אשר מקושרים לאסוציאציות, זיכרון והשפעות רגשיות על ההתנהגות. נראה כי האסוציאציות שנלוו לחווית הטעימה ולא הטעם עצמו הן שגרמו לרבע מהנבדקים "לעבור למחנה הקולה". הבנת תפקודי המוח עדיין בחיתוליה, אבל האם "צולם" כאן מודל bottom-up – top-down בפעולה?

נקנח את מסע הטעימות שלנו בבקבוק יין טוב.

האם מחיר היין משפיע על טעמו?

בניסוי זה נאמר לנבדקים כי הם עומדים לטעום 5 סוגיי יין, במטרה לבדוק את המהירות בה טעמים שונים נקלטים במוח. כמובן שמטרת הניסוי היתה שונה לגמרי. למעשה הנבדקים טעמו רק 3 סוגי יין שונים: זול, בינוני ויקר. היין הזול ($5) הוגש פעם בבקבוק עם תוית מחיר של $5 ופעם של $45. היין היקר ($90) הוגש פעם בבקבוק עם תוית של $90 ופעם עם תוית של $10. היין הבינוני הוגש במחירו האמיתי – $35.

כצפוי, הטועמים דיווחו שהיין הזול הרבה יותר טעים כשהגיע עם תוית מחיר גבוה, ואילו היין היקר נחווה כפחות טעים כשהגיע עם תוית מחיר נמוך. למעשה המחיר היה הפרמטר העיקרי שקבע את איכות חווית השתיה. יתרה מזו, כאשר נערך מבדק עיוור בו לא הוצמדו שום תויות מחיר לבקבוקים, היין הזול קיבל ציונים גבוהים יותר מאשר היקר (יש לציין כי הטועמים לא היו מומחי יין).

מימין: מידת העדפת היינות בתנאים השונים (כל צבע מציין יין אחר מהשלושה).
משמאל: מידת העדפת היינות כאשר הוגשו ללא תויות מחיר.

בדומה לניסוי הפפסי-קולה, בדיקת הפעילות המוחית (fMRI) של הטועמים בזמן הטעימות הראתה כי הנאתם אכן היתה בהתאם לדיווחיהם, כלומר הם לא ביטאו העדפה מזויפת אלא באמת נהנו יותר מאותו יין, כאשר מחירו היה יקר יותר. גם כאן, "אזורי הטעם" במוח לא הראו הבדל משמעותי בתנאים השונים, מה שמוביל שוב למסקנה כי חווית הטעם היא שילוב בין מידע חושי לבין ציפיות.

על איכות משלמים? או שאולי את היקר חווים כאיכותי? חומר למחשבה.

ואולי צבע היין משפיע על טעמו? כאן תוכלו לראות מה קרה כשנתנו לטועמים מקצועיים לחוות דעתם על יין לבן שנצבע לאדום.

ראיית המצופה

חווית המצופה אינה מוגבלת לחושי הטעם והריח כמובן. פרשת קרני ה-N הינה אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לראיית המצופה, במיוחד לאור העובדה כי למעלה ממאה מדענים נפלו קורבן לכוחה של הסוגסטיה וראו תופעות שהיו קיימות בדמיונם בלבד.

בניסוי שערכה קבוצת חוקרים מ"המרכז לחקר הרציונליות" באוניברסיטה העברית התקבלו תוצאות מפתיעות לא פחות.
60 נבדקים התבקשו לקרוא כמה עשרות מילים שנכתבו על לוחיות שקופות. בכל פעם הוצבה לוחית אחת כזו לפני נורת ליבון מסנוורת. הנבדקים צוידו במשקפי שמש מתוצרת "Ray-Ban" ותוגמלו כספית על קריאה מדוייקת ומהירה של המילים. מחצית מהנבדקים קיבלו את המשקפיים עם מדבקה של המותג האמיתי (Ray-Ban), והמחצית השניה קיבלה את אותם המשקפיים עם תוית מותג לא מוכר.

חברי "קבוצת Ray-Ban " סיימו את המשימה בכמחצית מהזמן, ומספר טעויות הקריאה שלהם היה קטן פי שניים!

שמיעת המצופה

פולמוס עקוב מדם מתנהל כבר שנים רבות בקרב קהילת האודיופילים (חובבי ציוד השמע האיכותי) לגבי איכות הסאונד של מרכיב כזה או אחר. כך למשל, בעוד שרבים נשבעים שכבלי הרמקולים האיכותיים שרכשו תמורת מאות דולרים למטר משפרים את איכות הצליל בצורה משמעותית, הרי שבמבחנים עיוורים הם מאבדים כל יכולת להבחין מתי נעשה שימוש בכבל היוקרתי ומתי בחוט נחושת פשוט (עשוי מקולב בגדים). המעוניינים לצלול לתחום מוזמנים לבקר כאן למשל.

*

מהחושים הבסיסיים נרקיע כעת למחוזות הרוח והאינטלקט. האם תופעת חווית המצופה מתרחשת גם שם?

איכותה של שירה

בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).

אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

לפני מבחנים, שתו רק מותגים

אותו צוות חוקרים שביצע את ניסוי משקפי השמש ניסה לבדוק גם השפעת מותג על יכולת הריכוז. הנבדקים קיבלו 35 ציורי "פרחים" בדומה לזה המוצג כאן, והיו צריכים לזהות את העיגולים הבודדים בכל פרח שאינם מחוברים בקו למרכז, ולחברם בקו. למשימה כולה הוקצבו 3 דקות.

לפני ביצוע המשימה שתו כל הנבדקים תה קמומיל שהוכרז כמרגיע ועוזר בריכוז. והנה מגיעה המניפולציה: מחציתם חשבו שקיבלו תה "ויסוצקי" ומחציתם – תה "המותג". לוגמי "ויסוצקי" הצליחו לחבר כ-15% יותר עיגולים (36 לעומת 31), ומספר החיבורים המיותרים שלהם היה קטן פי כמה.

*

נסיים בהדגמה נהדרת בה אנשים מתלהבים מהדגם החדש של האייפון, למרות שהם בוחנים את הדגם הישן (חלקם מחזיקים בידם השניה את הדגם הישן שברשותם, בעודם מתפעלים מהדגם "החדש"):

*

אני מקווה שהצלחתי להדגים עד כמה מטושטש הגבול בין מה שהמוח שלנו תופש לבין מה שהוא מייצר כשאנחנו חווים משהו. מעבר לכך שהמידע החושי על העולם החיצון עובר סינונים, עיוותים ועיבודים רבים, הרי שמוחנו יוצק ובוחש לתוך "תבשיל החוויה" גם דעות, אמונות וציפיות מוקדמות, בטרם החוויה המוגמרת מוגשת "לנו" להתרשמות.

כשמדובר בהנאה מיין, שירה או האזנה למוזיקה, אין בכך כל רע. אך כשאנו מנסים ללמוד על המציאות החיצונית הבלתי תלויה בדעותינו, הסתמכות על חוויות אישיות יכולה להוות מכשול רציני בדרך לאמת.

אתם מוזמנים לשתף בסיפורי "חווית המצופה" האישיים שלכם.

לקריאה נוספת:

• לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי
• http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3529180,00.html
• http://tsurehrlich.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_21.html

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!