מופעי היפנוזה

מופעי היפנוזה

בחלקים הקודמים עסקנו בניסיונות להפיק תועלת מהיפנוזה לצורך שליטה באנשים, שיכוך כאבים, שיפור יכולות וגמילה מהתמכרויות. הפעם נעזוב את מרתפי ה-CIA, המעבדות, מכוני המחקר והמרפאות, ונצא להתבדר קצת במופעי היפנוזה. נציץ אל מאחורי הקלעים של מופעי הבמה, ונחשוף כמה טריקים של מהפנטי הבמה. האם בכלל מדובר בהיפנוזה? אולי זו בעצם היפנוזה במיטבה?

*

מופעי היפנוזה נערכים עוד מימי מֵסמר, שנים רבות לפני שברייד טבע בכלל את המנוח "היפנוזה". (כזכור, צפייה במופע כזה היא שהתניעה בברייד את הסקרנות לחקור את הנושא מזווית מדעית). כך מתאר ברייד מופע היפנוזה טיפוסי, בחיבור שפרסם ב-1851:

"אנשים במצב ער לחלוטין, מוכּרים וידועים בחברה, שמתנדבים מרצונם – עולים על הבמה. יכולת הדיבור, הראיה והשמיעה תינטל מהם, התנועות שלהן יישלטו לחלוטין, כך שהם אינם יכולים לקום או לשבת למעט אם יקבלו הוראות מהמפעיל. הזיכרון שלהם יילקח מהם לגמרי, עד שישכחו את שמם ואת שמות הקרובים להם ביותר, הם יהפכו מגמגמים או יחושו כאב בכל מקום שהמפעיל יורה להם, מקל הליכה יהפוך להיראות כנחש בעיניהם, טעמם של מים ישתנה לדבש, קפה, חלב, ברנדי, לימון וכו'."

לא הרבה השתנה במופעים הללו לאורך השנים, למעט ההסברים, שהתחלפו לפי התקופות. אחדים דיברו על אנרגיות מגנטיות וחייתיות (בנוסח תורתו של מסמר), אחרים – על טלפתיה ועל השפעות מרחוק על מוחם של אנשים ("הקרנת מחשבות"), וכד'. רק בעשרות השנים האחרונות התחילו למתג הופעות אלה כהדגמות של טראנס היפנוטי או סוגסטיה.

הנה דוגמה די מייצגת למופע שכזה:

נראה די מדהים. מה קורה כאן? מה גורם לאנשים להתנהג בצורה כזו? האם זה אמיתי?

מדריך למפעיל מופע ההיפנוזה המתחיל

באתר הזה מצאתי הסברים וטיפים מאירי עיניים לגבי מופעי היפנוזה. הנה לקט מתוכו בתרגום חופשי:

בנה ציפיות

הצלחת המופע תלויה בציפיות הקהל. הקהל צריך להגיע למופע כשהוא מעוניין לראות דברים משונים ומצחיקים קורים, וכשחלקו לפחות רוצה להתהפנט. אם זה המצב, חצי מעבודת המופיע כבר נעשתה. קהל עם ציפיות גבוהות גם מפעיל לחץ סמוי על המשתתפים "לספק את הסחורה". פרסום מקדים הוא חיוני. המסר כי אנשים מהקהל מתנדבים לעלות לבמה וכי הם מתנהגים בצורות מפתיעות, צריך לעבור שוב ושוב. פרסם כי אתה תדגים את היכולות המדהימות של המוח האנושי.

בזמן המופע המשך להדגיש את נפלאות ההיפנוזה. ספר למשל על הניתוחים שמתבצעים ללא הרדמה. ציין גם כי רק אנשים נורמאליים, רציונאליים ואינטליגנטיים יכולים להיות מהופנטים. זה עוזר להתגבר על החששות הטבעיים של האנשים מכך שהם עומדים לבצע דברים מוזרים, ובמקביל, דוחף אותם לשתף פעולה עם הסוגסטיות (הם הרי נורמאליים, רציונאליים ואינטליגנטיים אחרי הכל, לא?)

בחר את המתנדבים שלך בקפידה

באופן אידיאלי, המתנדבים שלך צריכים לבחור את עצמם, כי מי שמוכנים לעלות על הבמה מרצונם הם, מטבע הדברים, אנשים מוחצנים יותר,  שמרגישים בנוח מול קהל. זו הסיבה מדוע מהפנטי במה תמיד מבקשים ממתנדבים לעלות ולא בוחרים בעצמם אנשים. אבל עליך לצמצם עוד יותר את המשתתפים במופע. הדרך הקלאסית לעשות זאת היא לבקש מהיושבים בקהל לשלב את ידיהם, ולומר להם כי הם לא יכולים להתיר את ידיהם. חצי מהאנשים לא יטרחו לנסות זאת בכלל, וחצי מהנותרים יפרידו את ידיהם באופן מיידי. זה משאיר אותך עם הרבע שהוא יותר משתף פעולה וסוגסטיבילי. בחר את המתנדבים שלך מתוך קבוצה זו של אנשים! הסוד הגדול של מופעי ההיפנוזה הוא שהמתנדבים למעשה מהופנטים כבר כשהם עולים על הבמה.

מילת אזהרה. כשהמתנדבים כבר על הבמה, וודא היטב שאף אחד מהם לא שתוי או מזייף את התגובות באופן בוטה. התנהגותם עלולה להיות בלתי צפויה בדרכים שאתה לא מעוניין בהן.

פעל בביטחון עצמי

ביטחון עצמי הוא הרכיב הסודי שגורם להיפנוזה לעבוד. למעשה, המתנדבים מהופנטים בגלל שאתה אומר שהם מהופנטים, מתוך ביטחון מוחלט שזה המצב.

זרום

הפרדוקס הגדול של הביטחון העצמי הוא שהוא מאפשר לך להיות בשליטה מבלי הצורך לשלוט לחלוטין בהתנהגות המתנדבים. חלק מהכייף של היפנוזת הבמה הוא שהמתנדבים מתנהגים בצורות מפתיעות שלא ניתן לחזות מראש. לכן קבל כל מה שקורה ו"זרום" עם זה. לא משנה מה המתנדב עושה, קבל זאת ואמור לקהל ולמתנדבים שזה סימן שהוא מהופנט. זה מחזק את הרושם של בטחון ושליטה במתרחש.

ארבעת העקרונות האלה הם היסודות של כל מופע מצליח. אלה המיומנויות שאתה צריך להתמקד בהן, ולא ההשראות ההיפנוטיות שניתן ללמוד בקלות. היפנוזה היא לא בידור כשלעצמה. אלה הם מיומנות הבמה, הדמיון וכישורי ההופעה שלך שיבדילו אותך ממתחריך.

השראה היפנוטית במופע

למרות שרוב עבודת ההכנה כבר נעשתה בשלבים הקודמים, הן הקהל והן המתנדבים מצפים ל "רגע היפנוזה" ברור בו מתחילה החגיגה. בעולם ההיפנוזה הטיפולית והרפואית, השראה היפנוטית מתבצעת בדרך כלל בצורה של הרפיה הדרגתית. מנקודת מבט תיאטרלית, זה חסר טעם לחלוטין. הרפיה מדורגת היא אולי מועילה ואפקטיבית למהופנט, אך אין בה שום דבר מבדר!

מהפנטי במה הבינו כבר מזמן שהם זקוקים לטקס קצר, חד ודרמטי. ההליך המזורז המפורסם ביותר, אולי, פותח ע"י Dave Elman. היו הרבה וואריאציות ופיתוחים בנושא, אבל בעיקרון אלמן מבקש מהמשתתף לעצום את עיניו ולהעמיד פנים כאילו העפעפיים שלו כל כך כבדים עד כי הוא לא מסוגל לפקח את עיניו. כאשר המשתתף מקבל את התחושה של "לא להיות מסוגל לפקוח את עיניו" הוא מתבקש לפקוח אותן. אחד משני דברים יכולים לקרות. או שהוא מגלה כי הוא לא מסוגל לפקוח אותן, או שהוא עושה זאת בקלות. במקרה השני המהפנט יאמר משהו כמו "יופי. בדקת שאתה מסוגל לפקוח את העיניים, עכשיו עצום אותן שוב ובדוק מתי אתה מגיע לתחושה שאתה לא מסוגל לפקוח אותן". בנקודה זו המהפנט יכול לתת סוגסטיות נוספות, כשהעיניים כבר עצומות.

טכניקה פשוטה-למראה זו הינה מאוד אלגנטית ומעודנת. בכך שהמהפנט מבקש מהמשתתף להעמיד פנים שהוא לא יכול לפקוח את עיניו הוא למעשה עוקף את כל מנגנוני ההתנגדות. אחרי הכול, אין כל רע בלהעמיד פנים. הדמיון של המשתתף יוצר את התחושה שהוא לא יכול לפקוח את העיניים. בעשותו כן הוא למעשה קיבל את הסוגסטיה של המהפנט לגבי זה שהוא לא יכול לפקוח את עיניו. ברגע שקיבל את זה, הוא מוטרם (primed) לקבל כל סוגסטיה אחרת מהמהפנט.
(הטרמה היא הנטייה של מילים או רעיונות אשר השתמשו בהם בתדירות גבוהה או לאחרונה לצוץ בתודעה בקלות ולהשפיע על האופן בו אנו מפרשים מידע חדש).

וואריאציה לתהליך יכולה לכלול למשל בקשה מהמשתתף להושיט את ידו קדימה ולדמיין כיצד היא נעשית כבדה יותר ויותר. האפקט הפיזיולוגי הבסיסי של התעייפות השרירים ושקיעה טבעית של היד מעצים את השפעת הסוגסטיה ומקטין את התנגדות המהופנט לתהליך.

מעניין לציין כי ההשראה המהירה של אלמן מצאה דרכה גם להיפנוזה הרפואית-טיפולית. היעילות והמהירות בהן השראות אלה עובדות מועילות לא רק למופעים, אלא גם בהקשר הטיפולי.

הנה הדגמה להשראה היפנוטית מהירה בשיטת אלמן:

הסוג הקלאסי השני של השראה היפנוטית במופעים משתמש גם הוא באלמנט פיזיולוגי. כאשר יונקים (כולל בני אדם) נבהלים, הם קופאים באופן אינסטינקטיבי. בוודאי חוויתם זאת למשמע קול פיצוץ פתאומי בקניון [הסבה שלי לדוגמה שלקוחה מ"התרבות המקומית"]. אתם לא מתחילים מיד לנוע כדי לחקור את פשר האירוע או כדי לברוח. כל גופכם קופא, בעוד מוחכם סורק במהירות את הסביבה כדי להבין מה קרה ומה צריך לעשות בעניין.
אפקט הקיפאון (Freeze) הזה הוא חלון ההזדמנויות של המהפנט. כאשר הגוף קופא והמוח מחפש מידע נוסף בקדחתנות, הוא יעצור כשימצא את המידע הפשוט, הישיר והברור ביותר שיהיה זמין באותה שניה, במקרה הזה זו תהיה הוראת המהפנט. זו הסיבה שבהיפנוזה מרבים להשתמש במילה "sleep" – היא קצרה, פשוטה וחד משמעית.

כיצד תבהילו את המשתתפים? מהפנטים רבים משתמשים בעיקרון "שבירת התבנית". אנחנו מבלים חלק גדול מחיינו בתגובה אוטומטית לתבניות קבועות ומוכּרות רבות. דוגמה טובה היא לחיצת יד. כשמישהו מושיט לעברנו יד בצורה מסוימת, אנחנו לא תוהים מה עלינו לעשות. אנחנו פשוט לוחצים את היד. אבל אם משהו שובר את התבנית הזו בצורה לא צפויה – אז מופיע אלמנט של הפתעה. למשל, אם מישהו מושיט את יד ימינו ללחיצה, ובעוד אתם מושיטים את יד ימין שלכם הוא תופש לפתע את ידכם ביד שמאל שלו ומושך אתכם לעברו – נוצרת תגובה של  הלם. על בימה של מופע היפנוזה, הדבר הבא שאותו אדם יאמר לכם יהיה כנראה "sleep" או משהו דומה.

דרך אחרת ליצור את אפקט ההלם היא לטלטל בעדינות את האדם, ואז למשוך או לדחוף אותו בפתאומיות (דרן בראון משתמש הרבה בטכניקה הזו). הנה הדגמה להשראת בזק:

הצצה מעניינת מאחורי הקלעים:

המהופנט כשחקן

ג'ון קונלי (Jon Connelly), מטפל בהיפנוזה, כותב: "יש הבדל קטן מאוד בין מתהפנט טוב לבין שחקן. ההבדל העיקרי הוא ההקשר, וההבנה של כל אחד מהם מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה. שניהם מטילים את עצמם באופן רצוני לתוך תפקיד שנוצר בשבילם, היות ושניהם אמני במה.
מהפנט הבמה הוא כמו מנהל הליהוק של סרט קולנוע. הוא בוחר אנשים שיכולים לשחק את התפקיד שנכתב בתסריט באופן החי והאמיתי ביותר. אלה אותן התכונות שיהפכו מישהו להיות מועמד טוב להיפנוזה. גם המהפנט וגם במאי הסרטים יוצרים את הסצנה ומעודדים את האדם או השחקן לדמיין את התפקיד שלהם עד למידה שהוא הופך למציאות עבורם. לעיתים קרובות הם מתוארים כ"שקועים" בתפקיד. שחקנים יודעים כי העבודה שלהם היא לשטות בקהל כך שיחווה גם הוא את התפקיד כאמיתי. במידת מה גם השחקן וגם המתהפנט יודעים מה קורה. אף אחד מהם אינו 'נשלט'."

בהיפנוזת במה, הקהל מבלבל בין מה שנראה כמו שליטה במוחו של המהופנט לבין מה שהוא למעשה שיתוף פעולה בין המופיעים למנהל המופע.

מופע ההיפנוזה מתוכנן להביא קבוצת מתנדבים למצב בו הם מוכנים לשתף פעולה עם התהליך ולבדר את שאר הקהל. המהפנט Paul McKenna קורא לזה "קריוקי תלת מימדי".

האם מדובר בכלל בהיפנוזה?

מופעי הבמה פותחים מחדש את הוויכוח על מהותה של ההיפנוזה. הנה שלוש תשובות שונות לשאלה, האם מדובר בהיפנוזה.

לא. זו לא היפנוזה אמיתית.

במופעים מהסוג הזה לעיתים קרובות לא מתבצע כלל תהליך של השראה היפנוטית, ולכן, בהגדרה, לא מדובר בהיפנוזה.

כן, וזו מהותה של ההיפנוזה.

כזכור, הגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית רואה בהיפנוזה "משחק תפקידים חברתי", כלומר מצב בו אנשים מגלמים (ולא רק "מזייפים") תפקיד. לפי גישה זו, "טראנס היפנוטי" אינו קיים למעשה. פסיכולוגים כמו Robert Baker ו- Graham Wagstaff טוענים שמה שקוראים לו היפנוזה הינו למעשה צורה של התנהגות חברתית נלמדת, יצור כלאיים מורכב של היענות חברתית, רגיעה וסוגסטיביליות, שיכול לבוא לידי ביטוי בשלל צורות התנהגות אזוטריות.

אין דבר כזה בכלל היפנוזה. זה הכול סוגסטיות.

הקוסם האמריקאי Kreskin העביר מופעי "היפנוזת במה" רבים ללא כל שימוש בהשראה היפנוטית. לאחר 20 שנה של פעילות בתחום, עבר למחנה הספקני והכריז: "הקרב על הסמנטיקה יכול להתנהל במשך שנים, אבל אני מאמין באמונה שלמה כי מה שמכונה היפנוזה הוא תגובה נורמלית לחלוטין לסוגסטיה פשוטה". קרסקין אף הרחיק לכת והציע פרס כספי בסך 25,000$ למי שיוכל להוכיח את קיומו של "טרנס היפנוטי". באמצע שנות השמונים העלה את סכום הפרס:

"אני מציע $100,000 לפסיכולוג, פסיכיאטר או מהפנט שמסוגלים להוכיח, בתנאים מדעיים מבוקרים, את קיומו של מצב ספציפי או טראנס שנקרא היפנוזה. שנית, הפונה צריך להדגים באופן ברור שמה שניתן לבצע באותו מצב אינו יכול להתבצע ללא אותו מצב. עבדכם הנאמן אינו מכיר שום תופעה מיוחדת מסוג זה."

שלושה נסיונות לזכות בפרס נכשלו.

יחד עם זאת, הדגיש קרסקין כי לדעתו ממעיטים בערכה של הסוגסטיה. את כוחותיה הוא מדגים בהופעותיו. הנה הוא בפעולה בתחילת שנות ה-70, במופע סוגסטיה (לדבריו):

http://www.youtube.com/watch?v=AqNEEG7OKFk#t=15m15s

מעבר לכוחן של הסוגסטיות, גורמים פסיכולוגיים נוספים באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם במופעי כאלה: לחץ חברתי, ציות חברתי, הרצון של המשתתפים (המתנדבים) להיות במרכז תשומת הלב ואולי אף ניצול ההזדמנות לדכא פחדים ועכבות, הלחץ לרצות הן את המפעיל והן את הקהל שצמא ל"ביצועים" – כל אלה דוחפים את המשתתפים "לשתף פעולה" עם המתרחש.

הטריקים המלוכלכים

בל נשכח כי מופעי ההיפנוזה הם בראש ובראשונה מופעי בידור. ובעולם הבידור, חוקי המשחק הם אחרים מאשר בעולם המדעי או הטיפולי. כאן נכנסים לתמונה הטריקים, המניפולציות והשקרים.

הנה שלל טכניקות מירמה שיכולות להעצים את האפקט:

הוראות ישירות למשתתפים, שהקהל לא שומע – המהפנט מרחיק את המיקרופון, ומבקש מהמשתתפים לשחק את המשחק ולזייף את האפקטים. Ormond McGill's, שהיה מהפנט במה וגם מטפל בהיפנוזה, נותן דוגמה לדברים שאומרים במקרה כזה, שלא למיקרופון: "אנחנו הולכים לצחוק קצת על הקהל ולעבוד עליהם… אז כשאני אומר לך לעשות כל מיני דברים מצחיקים, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך בסוד, אוקיי? מגניב (+ קריצה חברית)"

הצלחות מדומות – המפעיל אומר למשתתף משהו כמו "אתה לא מסוגל לקום מהכסא, אתה ממש דבוק אליו" אבל לא מורה לו לנסות לקום. הדבר יוצר את הרושם כאילו המשתתף לא מצליח לבצע משימה פשוטה, למרות שהוא בכלל לא ניסה.

שימוש בטריקים שרק מתחזים להיות היפנוזה – מסוג הטריקים שאמני חושים משתמשים בהם.

משתפי פעולה בקהל – לא נדרשים רבים. אחד או שניים, בתזמון אסטרטגי, עושים את העבודה. הם יכולים להיות הראשונים שמדגימים עליהם אפקט כלשהו, ושאר המשתתפים יגיבו באופן דומה בעקבותיהם (קונפורמיות). משתף פעולה יכול גם לספק את שיא המופע, בהדגמה של דברים שבדרך כלל (או אף פעם) לא מצליחים על משתתפים אמיתיים.

*

מצויידים בידע שרכשנו, נסיים בהדגמות קצת יותר בוטות של "היפנוזת במה".

הנה Peter Powers, מהפנט בריטי בפעולה. אני לא בטוח מי כאן יוצא יותר פתטי, ה"מהופנט" או ה"מהפנט", אבל זה כבר עניין של טעם:

ונקנח במשהו ממש… פרובוקטיבי?

אני לא בטוח שלצפות בהמשך יהיה רעיון כל כך טוב. ראו הוזהרתם. לא לילדים. שיטוט קצר ביוטיוב יחשוף בפניכם דברים קיצוניים עוד יותר, שמביך אותי אפילו לקשר אליהם כאן.

ההתנגדות למופעי הבמה

מסיבות כאלה ואחרות, קמו לא מעט התנגדויות למופעי ההיפנוזה. הנה כמה מטיעוני הצדדים:

התנגדות: המופעים מניפולטיביים, מנצלים את תמימות המשתתפים ומשפילים אותם בפומבי.
תשובת התומכים: מדובר באנשים בוגרים שהגיעו למופע מרצונם, מבינים במה המדובר והתנדבו לעלות לבמה.

התנגדות: מדובר בשרלטנות ולא בהיפנוזה של ממש.
תשובת התומכים: זה מופע בידור, לא יותר.

התנגדות: זה מסוכן. מדובר בחוסר אחריות ובסיכון ממשי למשתתפים, אשר שרויים במצב של mind-control. כבר היו מקרים…
תשובת התומכים: זה לא מסוכן.

בעניין הסכנות נרחיב מעט. לאחר גל של פרסום רע ותביעות משפטיות לגבי נזקים לכאורה שנגרמו לאנשים עקב השתתפותם במופעי היפנוזה, הנושא נבדק ב-1995 ע"י משרד הפנים הבריטי. הדו"ח שלהם סיכם את הנושא במילים הבאות:
"אין עדות לסיכון ממשי למשתתפים במופעים, וכל סיכון שכּן קיים קטן בהרבה מהסיכונים שכרוכים בפעילויות רבות אחרות".

תמיד יהיו כאלה שיתנגדו למופעים כאלה, אבל זה נכון באותה מידה לתחומים רבים אחרים של תעשיית הבידור. בסופו של דבר, מופעי היפנוזה הם בדיוק זה – בידור טהור. מעבר לכך, זה כבר עניין של טעם אישי.

עמדתו של החוק בישראל

בארץ, מופעים מסוג זה אסורים על פי חוק ההיפנוזה. הנה דברי הוועדה המייעצת לפי חוק ההיפנוזה:

"היפנוזה בידורית" אסורה בתכלית על פי חוק השימוש בהיפנוזה. הוועדה להיפנוזה פועלת לאיתור מקרים של שימוש בהיפנוזה באמצעי התקשורת (בעיקר בטלוויזיה ובאינטרנט) למטרות בידוריות על ידי, קוסמים, מדיומים, מתקשרים, בדרנים ואחרים. במקרים אלה דואגת הוועדה להיפנוזה להביא מידע זה לידי גורמי אכיפת החוק במדינה; תלונות הוועדה להיפנוזה מטופלות על ידי המשטרה והפרקליטות. בשנים האחרונות הצליחה הוועדה המייעצת למנוע מופעי ההיפנוזה של מספר 'מהפנטים' שהגיעו מחו"ל במיוחד למטרה זו.

השמועות אומרות כי המקרה של אבשלום דרורי משנות השמונים היה הקטליזטור לחקיקת החוק הזה. חיפוש מהיר שערכתי העלה מספר גירסאות סותרות למה שאירע שם.

ד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה סירב לעבור על חלק זה בתחקיר שלי, היות ופעילות זו אינה חוקית בארץ. הנה תגובתו בנושא:

  1. הופעות על במה נעשות לצורך מסחרי בלבד, לצורך בצע כסף. בה בשעה שהיפנוזה נועדה לטיפול בלבד בקשר שבין מטפל למטופל בחדר הטיפול ללא קהל.
  2. רוב המטפלים על במה משריינים מראש מי שיופיע במופע שלהם. זה הונאת הקהל שבא לראות מופע היפנוזה.
  3. הופעות על במה מסוכנות בכך שהן יכולות להסתיים במצב פסיכוטי שבו הנבדק ממש יאבד את שפיותו בכל הקשור להיזכרות בחומר טראומטי מעברו.
  4. יצר מציצנות בטיפול הוא עניין הרסני. מי שרוצה להתנסות בהיפנוזה יגיע למטפל מורשה ויחווה טיפול בחדר הטיפול, לא לפני קהל. זה לא טיפול.

*

בחלק הבא, והאחרון בסדרה, נבדוק האם היפנוזה יכולה לחשוף זכרונות נשכחים או מודחקים ,כפי שרבים טוענים.

מקורות והרחבות:

לשאר חלקי התחקיר:

היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות

היפנוזה לשיפור יכולות, גמילה מהתמכרויות וחיות אחרות

בחלק הקודם ראינו כי היפנוזה יכולה להיות יעילה ביותר לשיכוך כאבים. מה עוד אפשר להשיג בעזרתה?
לרגעים נראה היה כי השמיים הם הגבול.

שיפור יכולות

האם היפנוזה יכולה להפוך אנשים לחזקים יותר? לשפר את ראייתם? לשפר את יכולות הלימוד שלהם?

אין ספק שנבדקים שקיבלו סוגסטיה לשיפור הביצועים מתרשמים לעיתים קרובות שהביצועים שלהם אכן השתפרו. השאלה היא אם הרושם הזה נכון. בד"כ הוא לא נכון. למרות שקיימות אנקדוטות רבות למעשים מדהימים שנעשו לכאורה בעזרת היפנוזה, מחקרי מעבדה מבוקרים מראים כי היפנוזה אינה יכולה להגביר ביצועים, אפילו בקרב הרגישים ביותר להיפנוזה, מעבר למה שאפשר להשיג בזכות מוטיבציה אישית והשקעה. (וראו גם – "לחוות את המצופה").

שימושים בפסיכותרפיה

במשך השנים נעשה שימוש רב בהיפנוזה בפסיכותרפיה, הן בטיפולים פסיכודינמיים והן בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים.

במקרה של טיפולים פסיכודינמיים משתמשים בהיפנוזה כדי להעמיק הרפייה, יכולת דימויים, ואת זרימת האסוציאציות. יש ראיות מועטות לכך שהוספת שימוש בהיפנוזה משפרת במשהו את יעילות הטיפולים הללו.

לעומת זאת, מטא-אנליזה משנת 1995 הראתה יתרון בהוספת היפנוזה לטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים בבעיות מסוימות, כמו למשל התמודדות עם חרדות, לחץ דם גבוה והשמנה (וראו בהמשך).

דו"ח שהוכן עבור האגודה הפסיכולוגית הבריטית בשנת 2001 שכותרתו "טבעה של ההיפנוזה" מסכם בלשון זהירה:

"מספיק מחקרים הצטברו עד היום כדי להראות שהכללת הליכים היפנוטיים עשויה להיות מועילה לגבי טיפולים במגוון מצבים ובעיות שנתקלים בהן ברפואה, פסיכיאטריה ופסיכותרפיה. יחד עם זאת, במקרים רבים התרומה היחסית של המרכיבים הייחודיים להיפנוזה עדיין אינה ברורה, ולעיתים קרובות נמצא קשר קלוש בלבד בין מידת הרגישות של המטופלים להיפנוזה לבין התוצאות הטיפוליות.

היפנוזה ותרגול בהיפנוזה עצמית עשויים להפחית באופן משמעותי חרדה כללית, מתח ולחצים ולסייע בטיפול בנדודי שינה, במידה דומה לשיטות הרפייה אחרות.

יש עדויות מעודדות שמדגימות השפעות מיטיבות של היפנותרפיה בהקלה על שלל תסמינים ותלונות שנופלות תחת הקטגוריה של "מחלות פסיכוסומטיות". אלה כוללות כאבי ראש ומיגרנות כתוצאה מלחצים, אסתמה, בעיות במערכת העיכול (כמו תסמונת המעי הרגיש), יבלות ובעיות עור אחרות כמו אקזמה ופסוריאזיס.

התפרסמו מחקרים מועטים מדי שבדקו שימוש משלים בהיפנוזה בהפרעות נפשיות ספציפיות כגון דיכאון, בעיות בתפקוד המיני, אנורקסיה, בולימיה, ליקויי שפה ודיבור, הפרעת דחק פוסט טראומטי ופוביות. דבר דומה אפשר לומר על שימושים של היפנוזה בספורט."

גמילה מהתמכרויות

נעשו נסיונות רבים להשתמש בהיפנוזה לצורך שינוי הרגלים וגמילה מהתמכרויות. כפי שכבר ראינו, לא ניתן לכפות התנהגויות באמצעות היפנוזה, כלומר, אדם לא יכול להיות מהופנט בניגוד לרצונו, ואי אפשר לאלץ אנשים, אפילו תחת היפנוזה עמוקה, לעשות דברים בניגוד לרצונם. הפסקת עישון ואכילה מופחתת אינם יוצאים מן הכלל.

אך האם היפנוזה יכולה לסייע לאנשים חדורי מוטיבציה לשנות את הרגליהם?

הפחתת משקל

"לא משנה כמה משקל אתה צריך להוריד. בעזרת היפנותרפיה תרד במשקל בקלות, ללא מאמץ ובאופן טבעי" (מקור)

"היפנו-דיאטה אינה דיאטה. מדובר במהפכת גוף-נפש: שינוי הדרך בה אתה אוכל, לעולמים. עם היפנו-דיאטה אתה יכול להשליך את מד-המשקל. אין ספירת קלוריות, אין מאכלים אסורים, אין תפריטים משונים ואין מניעה. במקום כל אלה, בעזרת תרגילי היפנותרפיה פשוטים תלמד לתכנת מחדש את המוח שלך. תוכל ליהנות מהאוכל ולבצע בחירות בריאות, להגיע ולשמור על משקל היעד שלך ללא רעב, אשמה או לחץ." (מקור)

נשמע נהדר! טוב מכדי להיות אמיתי! האם זה באמת עובד?

תוצאות מעניינות התקבלו במטא-אנליזה שערך קירש לגבי טיפול בהשמנה. נמצא שלא רק שתועלת ההיפנוזה היתה מובהקת, אלא שהמטופלים המשיכו לרדת במשקל גם חודשים אחרי שהטיפול הסתיים!

לא חלפו אלא חודשים אחדים, וחוקרים אחרים ביקרו את המסקנות. הם הצביעו על מספר נקודות בעייתיות: גודל האפקט היה שונה מאוד בין מחקרים שונים שנכללו במטא-אנליזה, מעקב אחרי המשקל התבצע רק באחד מהמחקרים, ולא כל המחקרים נעשו על אנשים בעלי עודף משקל בכלל. החוקרים ניתחו מחדש את המידע המקורי והגיעו למסקנה כי התועלת שבהוספת ההיפנוזה לטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים – קטנה מאוד.

קירש הזדרז וביצע אנליזה מחודשת עם מידע נוסף שהישג לגבי המחקרים המקוריים, והמשיך להחזיק בדעתו כי ההיפנוזה תורמת בצורה ברורה להפחתה במשקל.

התוצאות היו מובהקות סטטיסטית. אך מה היה גודל האפקט? כלומר, בסופו של דבר, כמה קילוגרמים איבדו אלה שהשתתפו בטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי ללא היפנוזה לעומת אלה שעבורם הוסיפו גם היפנוזה? התוצאה היתה 2.74 ק"ג לעומת 6.75, כלומר שיפור של 4 ק"ג לטובת ההיפנוזה. במונחים יחסיים זה נשמע מרשים – הפחתה כפולה במשקל ואף יותר. אבל במונחים של משקל מוחלט וביחס למשקל עודף של עשרות ק"ג שאנשים שואפים להוריד בד"כ, 4 ק"ג נשמעים קצת פחות מרשימים.

הפסקת עישון

האתגר:

Quitting smoking is easy, I've done it a thousand times.
(מארק טוויין)

החלום:

"הפסק לעשן בתוך שעה! שיטת Winkler להיפנוזה נמצאת בשימוש באוסטרליה מאז 1995, עם אלפי אנשים שהצליחו להיפטר מהרגל העישון." (מקור)

"הפסק לעשן במהירות ובקלות, בעזרת שיטה חדשה של היפנוזה מתקדמת.
מרבית לקוחותינו מפסיקים לעשן אחרי מפגש אחד" (מקור)

מה כולל טיפול סטנדרטי בהיפנוזה?

בד"כ מבקשים מהמעשן ליצור שידוך בין סיגריות לבין סיטואציות לא נעימות כמו פה יבש, פיח אוטובוסים או סרטן ריאות, וזאת בעזרת שימוש בדימויים חזותיים.

ואם כבר בדימויים חזותיים עסקינן, הנה סרטון שעשוי להשפיע על כמה מעשנים יותר מאלף מילים, גם בלי היפנוזה (תרומתי הצנועה למלחמה בסרטן):

הסוגסטיות שניתנות למעשנים עוסקות באיבוד החשק לעשן וכן בהתמודדות קלה יותר עם הגמילה. טכניקה פופולרית נקראת "שיטת שפיגל" והיא מעודדת את המעשנים להתמקד בשלושה רעיונות:

(1) עישון הוא רעל עבור גופך, (2) אתה זקוק לגופך בשביל לחיות, ו-(3) במידה ואתה רוצה לחיות, אתה חייב לכבד את הגוף שלך ולשמור עליו.

המעשנים לומדים טכניקות של היפנוזה עצמית ומתבקשים לחזור אחרי הרעיונות הללו אחת לכמה שעות ובכל פעם שהם חשים צורך עז לעשן.

האם זה עובד?

קודם כל, חשוב לוודא שהניסויים מבוקרים כראוי. בהקשר הזה עולות כמה נקודות חשובות:

*   מעקב טוב לאורך זמן ממושך: תוצאות טובות לאחר שבוע אינן מעידות על הצלחה לאורך זמן.
*   מדידות כימיות: מטופלים יכולים לספר שנגמלו, אך לא תמיד הם מדייקים…
*   קבוצת ביקורת: וזאת כדי להשוות לשיעור הצלחת גמילה בקרב אנשים חדורי מוטיבציה אחרים שלא עשו שימוש בהיפנוזה.
*   חלוקה אקראית לקבוצות ניסוי וביקורת: קריטי, כדי להבטיח שלא יהיו הבדלים מהותיים בין אוכלוסיות המשתתפים בכל קבוצה (ובפרט ברמת המוטיבציה שלהם להיגמל, או במידת הציפיות שלהם מהצלחת ההיפנוזה).

מספיק מחקרים בוצעו כך שניתן היה לערוך סקירות שיטתיות שלהם. הנה שתיים מהן:

סקירה של קוקריין משנת 2000 (סקירות אלה נחשבות ברמה גבוהה ביותר, והן מעודכנות באופן תדיר) כללה 9 מחקרים בהם השוו היפנוזה עם תנאי בקרה ועקבו אחר המשתתפים במשך חצי שנה לפחות. התוצאות היו מעורבות. חלק מהמחקרים הצביעו על הצלחה גבוהה ואחרים – על הצלחה זניחה. תמונה מגוונת שכזו לא אפשרה לסוקרים להגיע למסקנות חד משמעיות לגבי יעילות ההיפנוזה בהשוואה לשיטות אחרות, או בהשוואה לחוסר טיפול. "האפקט של היפנותרפיה על גמילה מעישון כפי שעולה ממחקרים לא מבוקרים, לא נתמך ע"י ניתוח המחקרים המבוקרים".

סקירה נוספת משנת 2000 כללה 59 מחקרים בתחום. המחקרים האיכותיים הצביעו על כך כי היפנוזה יעילה יותר מאי-טיפול, אך לא יעילה יותר משיטות אחרות לגמילה מעישון. הראיות לגבי השאלה האם היפנוזה טובה יותר מפלצבו לא היו חד משמעיות.

American Cancer Society מסכמת כי "רוב החוקרים שסקרו את הניסויים הקליניים בהיפנוזה למטרת הפסקת עישון מצאו כי הראיות אינן תומכות ביעילות ההיפנוזה."

לסיכום, נראה כי ההיפנוזה רחוקה מלהיות פתרון פלא. ברוב המקרים העדויות אינן חד משמעיות, וגם במקרים של שיפור, לא מדובר על משהו שמתעלה באופן ברור על טכניקות קיימות אחרות.

*

וכעת למשהו שונה לגמרי.

האם אפשר להפנט חיות?

מסתבר שאפשר לגרום לחיות להיכנס למצב שמזכיר, על פניו, מצב של אדם מהופנט. ניתן לתאר מצב זה כעיכוב מוטורי בתגובה להגבלה פיזית של החיה. יש המכנים זאת גם "tonus  immobility", "רפלקס חוסר-תנועה" או "שיתוק פחד". מצב הקיפאון הזה נמשך בד"כ דקות אחדות ומסתיים בפתאומיות מעצמו.

התופעה מוכרת כבר למעלה מ-300 שנה, ותוארה לראשונה לגבי תרנגולות כבר ב-1646. מאז נצפה ונלמד האפקט על מגוון רחב של בעלי חיים, שכולל חרקים, דגים, דו-חיים, ציפורים ויונקים. הנה סרטון קצר להמחשה:

וכאן, היפנוט כרישים! מי היה מאמין…

התופעה אינה מובנת עד הסוף. עדויות רבות תומכות בסברה שבמצבים טבעיים התופעה משמשת כהגנה מפני טורף (התחזות למת). מחקרים מראים כי אותו "שיתוק" זמני מתפתח בחשיפה לאירועים עוינים ומעוררי חרדה, כאשר ניסיונות התמודדות עם המצב נכשלים.

לא ברור אם יש קשר ממשי בין התופעה הזו לבין תופעת ההיפנוזה בה עסקנו עד כה.

אפשר למצוא באינטרנט הוראות "היפנוט" עבור חיות רבות.  כאן למשל ויקיפדיה מספקת מידע על היפנוט תרנגולות.

גם אורן זריף כנראה ראה באינטרנט כיצד "מהפנטים" תרנגולת. רק לא ברור מדוע הוא נדרש לכל תנועות הידיים הללו, הן לא חלק מההוראות שניתנות בד"כ בסרטוני היוטיוב:

"נכנסתי לראש שלו, למוח שלו, באמת יש שם הרבה בעיות. הרבה בעיות יש במוח שלו".

*

בחלק הבא נעזוב את המעבדות, המרפאות ומכוני המחקר, ונצא להתבדר קצת במופעי היפנוזה. הצצה אל מאחורי הקלעים של מופעי הבמה תחשוף צדדים נוספים של התופעה.

לקריאה נוספת:

לשאר חלקי התחקיר:

היפנוזה ושיכוך כאבים

היפנוזה ושיכוך כאבים

כפי שראינו בחלק הקודם, היפנוזה לא נמצאה שימושית למטרות שליטה באנשים בניגוד לרצונם. לעומת זאת, בחלק זה נראה כי היא התגלתה ככלי רב עוצמה לשיכוך כאבים. זהו האפקט הדרמטי, המדיד והשימושי ביותר מהיישומים שנמצאו להיפנוזה עד כה, וזהו גם התחום שנחקר יותר מכל באופן מבוקר.

מחקרים קליניים מראים כי היפנוזה יעילה בהקלה על כאבים במגוון מצבים, כגון לידה, טיפולי שיניים, כוויות, סרטן וניתוחים. נמצא כי היפנוזה יכולה להפחית כאבים באופן משמעותי עד מוחלט עבור כמחצית מהאוכלוסייה.

מחקרי מעבדה

נפתח בלקט מחקרים מעניינים מעשרות השנים האחרונות.

בניסויי כאב שביצע Hilgard בשנות ה-70 התבקשו הנבדקים לטבול ידיהם באמבט מי קרח (ראינו הדגמה לכך בתוכנית של דרן בראון). באופן נורמלי אנשים מדווחים על רמות כאב הולכות וגדלות כאשר כעבור דקה בערך מעטים מסוגלים להשאיר את ידיהם במים.
בזמן היפנוזה, הנבדקים שרגישים להיפנוזה חשו אמנם כאב מסויים אך סבלו ממנו הרבה פחות. אצל אנשים שלא הגיבו טוב להיפנוזה לא היה הבדל לעומת קבוצת הבקרה. כמו כן מצא הילגארד כי היפנוזה מפחיתה הן את תחושת הכאב והן את הסבל שנגרם ממנו – שני אספקטים נפרדים בתופעת הכאב.

קבוצת חוקרים אחרת הצליחה ליצור סוגסטיה היפנוטית שמפרידה בין שני אספקטים אלה של הכאב. באמצעות היפנוזה העצימו או הפחיתו את רכיב הסבל, מבלי לשנות את עוצמת הכאב שחשו הנבדקים. הדמיה מוחית שנעשתה במקביל חשפה כי רכיב ה"סבל" נמצא באונה הקדמית של המוח (באזור שנקרא Anterior Cingulate Cortex). תוצאות הניסוי אישרו ידע קודם שנרכש בעקיפין ממקרים בהם מטופלים עברו כריתת חלקים מהאונה הקדמית, ודיווחו שהם אומנם חשים כאב כרגיל אך הכאבים מטרידים ומציקים להם הרבה פחות.

סבל לעומת תחושת כאב

משמאל: האזור שמקושרים לחוויית האי נעימות – (Anterior Cingulate Cortex (ACC
מימין: מיקום החיישנים, שכריתות חלקים מהאזור בו הם נמצאים הפחיתו את ה"סבל".

במחקר הבא ניסו דווקא לייצר חווית כאב באמצעות היפנוזה, ולא לאלחש אותו.
גוף חימום חשמלי הוצמד לידיהם של נבדקים המגיבים טוב להיפנוזה. במצב אחד הם אכן "זכו" לחוות חימום מכאיב, ללא היפנוזה. במצב אחר הם הופנטו וניתנו להם סוגסטיות של התחממות, ללא שגוף החימום הודלק כלל. הנבדקים דיווחו על תחושות כאב גם במצב זה (אם כי במידה פחותה יחסית למצב בו הוא הופעל באמת). סריקות של פעילות המוח שלהם הראו הפעלה משמעותית של אזורים במוח שמשתתפים בחוויית הכאב, בשני המצבים.
במצב שלישי בו הנבדקים רק דמיינו את הכאב, פעילות המוח שנרשמה היתה נמוכה ביותר.

כאב מושרה לעומת אמיתי

מחקר דומה אפשר לקרוא כאן.

הלכה למעשה בשטח

לאורך השנים תועדו מקרים רבים בהם מטופלים נעזרו בהיפנוזה כמשכך כאב בלעדי בזמן ניתוחי בטן, חזה, לב ופעולות אורתופדיות. בני הזוג הילגארד סוקרים בספרם "Hypnosis In The Relief Of Pain" עשרות מקרים כאלה שהתפרסמו בין 1955 ל-1974.

חוקרים בלגיים מדווחים על 1650 ניתוחים בהם היה ניסיון להשתמש בהיפנוזה כמשכך כאבים (בתוספת אילחוש מקומי בלבד), ומתוכם רק ב-1% היה צורך לעבור למשככים רגילים.

כאן תוכלו לראות דוגמה לטיפול שיניים תחת היפנוזה (הקטעים הכואבים מתחילים בערך ב-3:00):

ב-2006 שודר באנגליה בשידור חי ניתוח מלא בו הוסר גידול מבטנו של המטופל, ללא שימוש במשככי כאב כלשהם. לתשומת לבכם, גם סרטון זה מכיל תמונות בשרניות ואדומות… כאן תוכלו להתרשם ממה שהתרחש שם.

הקונצנזוס בתחום הוא כי אחוזים בודדים מהאוכלוסייה רגישים מספיק להיפנוזה בשביל לסבול ניתוחים בעזרת היפנוזה לבדה. יחד עם זאת ההערכה היא כי בערך מחצית מהאוכלוסייה יכולה ליהנות מהפחתה משמעותית בכאב (כשליש לפחות מעוצמת הכאב המורגש) באמצעות היפנוזה.

במחקר שהתבצע בשנת 2000 חולקו 240 מטופלים ל-3 קבוצות. האחת קיבלה את הטיפול הרגיל, השנייה קיבלה תשומת לב מיוחדת שכללה הקשבה יתרה לצרכי המטופלים, הענות מהירה לבקשותיהם, עידוד, שימוש בניסוחים נייטרליים (למשל "מה אתה מרגיש?" ולא "כמה כואב לך?") וכד'. הקבוצה השלישית קיבלה בנוסף לתשומת הלב המיוחדת גם השראה היפנוטית שכללה עצימת עיניים, נשימות עמוקות, ותחושת ריחוף תוך דמיון סצנה נעימה. מעניין לציין כי "המהפנטים" עברו סדנת הכשרה קצרה לצורך המשימה ולא היו מהפנטים מקצועיים.

קל לראות מהגרפים כי אלמנט ההיפנוזה תרם באופן משמעותי להפחתת החרדה והכאב. קבוצת ההיפנוזה ביקשה, וקיבלה מינון מופחת של משככי כאבים יחסית לקבוצת הביקורת. בנוסף, ההליך הרפואי כולו ארך פחות זמן בממוצע, בהשוואה לקבוצת הביקורת (61 לעומת 78 דקות).

רמות הכאב והחרדה כפי שדיווחו עליהן המטופלים, בכל רבע שעה.

רמות הכאב (שמאל) והחרדה (ימין) כפי שדיווחו עליהן המטופלים, בכל רבע שעה.

מטא אנליזה משנת 2000 (והראשונה מסוגה) כללה 18 מחקרים בתחום שיכוך כאב באמצעות היפנוזה, הן בניסויי מעבדה (בהן הושרה כאב בצורה מלאכותית) והן מחקרים קליניים במצבי אמת. נמצא שבהשוואה לאי-טיפול, השפעתה של ההיפנוזה היתה בינונית עד גבוהה. האפקט היה גבוה במיוחד עבור הרגישים להיפנוזה, וניכר הן בתנאי מעבדה והן במצבים קליניים.

סקירה של סקירות מ-2001 כוללת מבוא מאלף ומאיר עיניים לגבי מדדים לקביעת איכות של מאמרים, סקירות, או טיפולים בתחומי יעוץ ופסיכולוגיה (מומלץ לקריאה באופן כללי). הסקירה לעיל משנת 2000 נמצאה כרלוונטית והאיכותית ביותר. החוקרים מצאו כי המצב המוכר, בו מחקרים באיכות ירודה מצביעים על יעילות גבוהה יותר של הטיפול הנבדק מאשר מחקרים באיכות גבוהה, אינו רלוונטי למקרה של היפנוזה. סקירות איכותיות היו חיוביות במסקנותיהם באותה המידה.

בנוסף, למרות שלמעלה מ-1000 מחקרים זוהו לצורך עבודתם, רובם נסמכו על תיאורי מקרים ועל ניסויים שאינם מבוקרים כהלכה, ורק עשרות בודדות היו באיכות מספקת שמאפשרת הסקת מסקנות כלשהן.

הראיות החזקות ביותר לגבי יעילותה של ההיפנוזה בשיכוך כאב היו בהקשר של כאבים בזמן ניתוחים וטיפולים בסרטן. הראיות לא היו באיכות גבוהה לגבי כאבים כרוניים (כאבי ראש וגב תחתון למשל) וכאבי לידה.

מטא-אנליזה מ-2002 סקרה 20 מחקרים מבוקרים שבדקו את יעילות ההיפנוזה כהליך נלווה לניתוחים לצורך הפחתת כאבים, בחילות וחרדות. נמצא כי היפנוזה עזרה באופן מובהק לרוב המכריע מהמטופלים להפחית תופעות לא רצויות אלה.

סקירה מ-2003 העלתה כי היפנוזה מקושרת עם הפחתה משמעותית בכאב, בצורך במשככי כאב רגילים, בבחילות והקאות וכן בתקופת השהייה בבית החולים. מנתחים וחברי צוות אחרים דיווחו על מידת שביעות רצון גבוהה בהרבה מעבודתם עם מטופלים שעברו היפנוזה.

בסקירה נוספת מ-2006 אותם חוקרים סוקרים 13 מחקרים שנעשו לגבי כאבים כרוניים. הם מסיקים כי שימוש בהיפנוזה יעיל מאוד בהפחתת כאבים, גם בהשוואה לטיפולים לא היפנוטיים מסוימים אחרים. במקרים רבים היה מדובר בהיפנוזה עצמית. החוקרים מציינים יחד עם זאת, את העדר הסטנדרטיזציה של הליכי ההיפנוזה בהם נעשה שימוש וכן את המספר המצומצם של נבדקים והעדר מעקב לאורך תקופות ממושכות, פרטים שכמובן מחלישים את חוזק המסקנות.

במחקר משנת 2007, 200 נשים שעברו ניתוחי שד חולקו באופן אקראי לקבוצת הקשבה אמפתית ולקבוצת היפנוזה. שתי הקבוצות שהו 15 דקות במחיצת פסיכולוג כשעה לפני הניתוח. בעוד שקבוצת האמפתיה זכתה להקשבה לא מוכוונת, קבוצת ההיפנוזה קיבלה סוגסטיות להירגעות, שלווה והפחתה של כאב, בחילה ועייפות.
היפנוזה הראתה תוצאות טובות יותר בכל המדדים, באופן מובהק סטטיסטית, לעומת הקשבה. גם כאן הייתה צריכה מופחתת של חלק מהתרופות בקרב מקבלי ההיפנוזה, וגם כאן משך הניתוח היה קצר באופן לא זניח.

היפנוזה לעומת הקשבה אמפתית

מהם המנגנונים באמצעותם משככת ההיפנוזה כאב?

הפרשות משככי כאבים טבעיים בגוף? (לא)

האם השפעת ההיפנוזה על כאב מתוּוכת ע"י מערכת שיכוך הכאב הטבעית של הגוף – האנדורפינים או אופיואידים אנדוגניים אחרים?

כפי שעולה מניסויים, התשובה שלילית. כבר ב-1975 מצאו חוקרים כי naloxone, שמנטרל אופיואידים, אינו מבטל את יעילות ההיפנוזה בשיכוך כאב. מחקרים נוספים אוששו ממצאים אלה. (זאת בניגוד לממצאים בקשר לאפקט הפלסבו).
נקודה נוספת היא כי אילחוש באמצעות היפנוזה יכול להיות מכוון למקום מסוים בגוף, בנבדל מהפרשות האופיואידים.
יש לשים לב כי המחקרים בתחום זה מועטים וקטנים מאוד בהיקפם.

הירגעות והרפייה? (לא)

היות וההשראה ההיפנוטית מלווה בד"כ באלמנטים של הרגעה והרפייה, עלתה הסברה כי אלו עשויים להיות הגורם המרכזי בהפחתת הכאב. מה אומרים המחקרים?

במחקר כאב זה (בו השרו הנבדקים את ידיהם במי קרח) השוו בין יעילות שיכוך כאב ע"י טכניקה להפחתת מתח לבין היפנוזה. שיטות הפחתת המתח הקלו על כאבם של כל הנבדקים באופן דומה. הסוגסטיה ההיפנוטית לעומת זאת השיגה הפחתה גדולה יותר בכאב, וניכרו הבדלים מובהקים בין הרגישים להיפנוזה לבין שאינם רגישים להיפנוזה. תוצאות אלה מצביעות על כך שגורמים נוספים מלבד הרפייה מעורבים בפעולת ההיפנוזה.

בניסוי הבא השתתפו שתי קבוצות. אחת הופנטה ע"י השראה היפנוטית קלאסית שכוללת הרפייה, בעוד הקבוצה השנייה הופנטה בסוג אחר של השראה, בעודם רוכבים במרץ על אופני כושר. לא היה הבדל בהפחתת הכאבים בין שתי הקבוצות.

הרפייה אינה גורם הכרחי אם כן ליעילותה של ההיפנוזה בהפחתת הכאב.

מאמץ קוגניטיבי? (לא)

במחקר זה, לא רק שהנבדקים התבקשו לטבול ידיהם במי קרח, הם התבקשו בנוסף לענות על מבחני אוצר מילים תוך כדי סבלם. מחציתם נעזרו בטכניקה קוגניטיבית להפחתת כאב (הסחת תשומת הלב מהכאב ודימיון סיטואציות תומכות), בעוד המחצית השניה נעזרה בהיפנוזה (תוך מתן סוגסטיות להישאר רגוע ונינוח ולהרגיש כי ידם עשויה מחומר בלתי רגיש או כלל אינה קיימת).

רמות הכאב הופחתו הן באמצעות טכניקת הפחתת המתח הקוגניטיבית והן באמצעות היפנוזה, אך בעוד שהטכניקה הראשונה פגעה משמעותית בביצוע המשימה המילולית, ההיפנוזה לא פגעה בביצועים כלל, מה שמרמז על כך שהאילחוש ההיפנוטי אינו דורש משאבים קוגניטיביים רבים.

דימיון? (לא)

למרות שדימיון הינו מרכיב די מרכזי במהלך היפנוזה, מחקר שהתמקד במרכיב זה לא מצא שהוא הכרחי להפחתת כאב. 66 נבדקים שמגיבים טוב להיפנוזה נבדקו בשלושה מצבים: מצב בסיס ללא היפנוזה, היפנוזה בה עודדו ליצור דימויים חזותיים "נוגדי כאב" והיפנוזה בה התבקשו במפורש לא לדמיין דבר. היפנוזה הפחיתה באופן ניכר את הכאב, אך לא היה הבדל בין שני מצבי הדמיון.

סוגסטיה? (כן!)

המחקר הבא מ-1989 מצביע על כך שרכיב הסוגסטיה הוא המשמעותי בהפחתת הכאב, יותר מההיפנוזה.
כאב הושרה באופן מלאכותי ע"י הפעלת לחץ על אצבעות הנבדק. בניסוי השוו בין היפנוזה לסוגסטיה לא-היפנוטית. הסוגסטיה הרגילה השיגה תוצאות דומות להיפנוזה (ולא רק בקרב האנשים הרגישים-להיפנוזה אלא בקרב כל הנבדקים). ההשראה ההיפנוטית לבדה (ללא סוגסטיה) אינה מספיקה בד"כ כדי להפחית כאבים.

האם היפנוזה היא בעצם סוג של פלצבו?

אחד המחקרים הבודדים שהשווה היפנוזה לפלצבו באופן ישיר נערך ב-1969. החוקרים גייסו נבדקים למחקר שמטרתו המוצהרת היתה השוואת יעילות היפנוזה ליעילות תרופה לשיכוך כאבי שרירים. בלי ידיעת מבצעי המחקר, הנבדקים קיבלו למעשה פלצבו ולא משכך כאבים טבעי.
בקרב הלא רגישים להיפנוזה, לפלצבו ולהיפנוזה היה אפקט דומה. אך בקרב הרגישים להיפנוזה הופחת הכאב ע"י היפנוזה באופן משמעותי יותר מאשר ע"י מתן פלצבו.
החוקרים הסיקו מהתוצאות כי להיפנוזה יש, כמו לכל טיפול לשיכוך כאב, רכיב של פלצבו שמתווך ע"י הציפיות להצלחת הטיפול, אך הרגישים להיפנוזה נהנים מהקלה נוספת, מעבר לפלצבו.

סקירה של מחקרים שנעשו בתחום ב-15 השנים האחרונות מציירת את התמונה הבאה:

נקודות דמיון רבות נמצאו בין שיכוך כאב היפנוטי לבין זה המושג באמצעות פלצבו. מחקרי הדמיה של תפקודי המוח (fMRI שבודק רמות חימצון בדם ו-PET שבודק רמות צריכת גלוקוז) מראים כי לא מדובר בהטיית דיווח בלבד מצד הנבדקים, אלא בשינויים ממשיים ברמות הפעילות של אזורי מוח הקשורים בכאב. בנוסף, מחקרים אחדים מראים כי הן פלצבו והן היפנוזה מתווכים ע"י דופאמין והאפקטים נגרמים עקב שינויים בציפיות.

מצד השני, נמצאו גם הבדלים גדולים בין פעילות מוחית בזמן היפנוזה לעומת פלצבו. במהלך הטיפול בפלצבו, ירידה בדירוג הכאב מקושרת לשינויים תפקודיים בכמה חלקים של המערכת הלימבית כגון האמיגדלה, ההיפותלמוס וההיפוקמפוס, אשר ידועים כמשתתפים בזיכרון, רגשות ותהליכים אוטונומיים. כמו כן נמצאו פעילים שני אזורים נוספים (PAG & Nucleus Accumbens) הידועים כמערבים בתחושת "חשק" (craving). כל האזורים הללו לא נמצאו פעילים בזמן שיכוך כאב היפנוטי. לעומת זאת, אזורים שקשורים בעיבוד מידע חזותי, וכאלה הלוקחים חלק בוויסות תנועה רצונית נמצאו פעילים בזמן היפנוזה, אך לא בהקשר לטיפולי פלצבו.

בהתבסס על תוצאות אלו ניתן להסיק כי השפעת שיכוך כאבים (אקוטיים) באמצעות היפנוזה שונה מאפקט פלצבו. תוצאה זו תומכת בתוצאות מחקר קודם לפיו פלצבו והיפנוזה הם תהליכים שונים של ויסות מלמעלה למטה (Top down).

עם זאת, הידע העדכני אינו מספיק כדי לקבוע האם ניתן לתאר מצב של היפנוזה כמצב תודעתי שונה או שהתוצאות הינן למעשה ביטוי של ההבדלים בהליכים הטיפוליים של קבלת פלצבו לעומת כניסה למצב היפנוטי. אם זה המצב, הרי שהיפנוזה יכולה להיחשב פשוט כצורה נוספת של טיפול פלצבו. שוב, אנחנו חוזרים לבעיות של הפרדת משתנים והגדרות.

הבדל משמעותי נוסף בין טיפול פלצבו להיפנוזה שיש לתת עליו את הדעת הוא ההיבט האתי. בעוד פלצבו כרוך ברמייה של המטופל, היפנוזה מתבצעת בהסכמתו המלאה.

היפנוזה – רפואה "משלימה" שבאמת עובדת?

משככי כאבים מודרניים והליכים כמו זריקת אפידורל מהווים תחליף טוב להיפנוזה, במיוחד לאור העובדה שהם יעילים עבור כמעט כל המטופלים, ולא רק עבור הסוגסטיביליים שבהם. זו כנראה הסיבה שאילחושים באמצעות היפנוזה נדירים למדי. מצד שני, תרופות אלה עלולות, במקרים מסוימים, לגרום להפרעות בפעולת הלב, היפוקסיה, דום נשימה, אובדן הכרה, ולעתים רחוקות מוות, אפילו במינונים רגילים.

שימוש בהיפנוזה יכול להפחית מינון תרופתי לשיכוך כאב, להוות תחליף לאנשים שרגישים לחומרי ההרדמה הקיימים, להוות פתרון לנשים בהריון שנאסר עליהן להשתמש בתרופות מסוימות או לספק פתרון לאנשים שמפחדים מהרדמה למשל.

*

לסיכום: מחקרים רבים מצביעים על כך כי היפנוזה יעילה להפחתת כאבים, חרדות ובחילות עבור אחוז ניכר מהאנשים. האלמנט העיקרי שאחראי לכך הוא הסוגסטיות, ולאו דווקא ההשראה ההיפנוטית. השפעתה דומה לאפקט הפלצבו, אך נראה שהיפנוזה מערבת מנגנוני פעולה שונים. ניתן לראות את ההיפנוזה כ"פלצבו משופר", הן מבחינת עוצמת האפקט, והן לאור העובדה כי לא נדרשת "רמייה" של המטופל אלא להיפך – השתתפותו המלאה בתהליך.

מקורות והרחבות:

מה עוד אפשר להשיג בעזרת ההיפנוזה? האם אפשר לשפר יכולות פיזיות? להיגמל מהתמכרויות כמו עישון או אכילת יתר? על כל זאת ועוד, בחלק הבא.

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לסדרת הרשומות זו.

לשאר חלקי התחקיר:

היפנוזה בכפייה

היפנוזה בכפייה

ברשומות הקודמות סקרנו את ההיסטוריה המרתקת של חקר ההיפנוזה, והכרנו קצת את מאפייני התופעה. היום נעסוק בצד האפל של ההיפנוזה.

(קטע מתוך פארודיה על סרטי ג'יימס בונד)

מוטיב המהפנט ששולט לחלוטין במהופנט הוא מוטיב נפוץ בתרבותנו. האם אכן אפשרי הדבר או שמדובר במיתוס?

כפי שנראה, הדברים אינם חדים ומוחלטים. אחרי הכול, טבעה המדויק של תחושת הרצון שלנו היא סוגיה סבוכה בפני עצמה וכך גם מושג ה"מודעות". קל וחומר, הקשרים בין "רצון" לבין "מודעות". התופעות השונות הקשורות בהיפנוזה מאירות את הנושאים הללו מכיוונים חדשים ומעניינים.

השאלות הבסיסיות שנשאלות הן:

*   האם ניתן לכפות היפנוזה על אדם שמתנגד לכך?
*   אם כן, האם אפשר להשפיע על התנהגותו או לחלץ ממנו מידע בניגוד לרצונו?
*   ואם כן, האם המידע הזה יהיה אמין בהכרח?

נראה שאין דרך טובה יותר לברר את התשובות לשאלות אלה מאשר לבדוק מה דעתן של סוכניות הביון והמודיעין בנושא.

מסמך משנת 1966 שהותר לפרסום לאחרונה סקר את ישימות השימוש בהיפנוזה בשירותי המודיעין בארה"ב. קראתי אותו בעניין רב. כותבי הדו"ח מסכמים את הרקע המחקרי והניסיון המקצועי שנצבר בתחום, ומנסים לגזור מכך מסקנות. להלן לקט דברים מתוכו.

כניסה להיפנוזה

במחקרים שביצעו Wells, Brenman ו-Watkins, נבדקים התבקשו לנסות להתנגד לתהליך ההיפנוזה, אך לא הצליחו בכך. יחד עם זאת חשוב לציין כי בכל שלושת הניסויים היתה לנבדק הכרות מוקדמת עם המהפנט, וסביר להניח כי יחסים חיוביים היו קיימים ביניהם עוד לפני הניסוי. עולה השאלה אם ההתנהגות בניסויים אלה היא תוצאה של היפנוזה או של מה ש-Orne מכנה "מאפייני הדרישות של הסיטואציה הניסויית". ברור כי ברמה מסוימת כל נבדק שמשתף פעולה מעוניין שהניסוי "יצליח", כלומר שמטרות הניסוי יושגו (זאת כמובן אם הוא מודע למטרת הניסוי). כפי ש-Orne הדגים, ריצוי החוקר חזק במיוחד בהקשר של היפנוזה. הוא גילה כי החלטה מראש שלו לשדר (באופן מודע אך מרומז) אם הוא מצפה מנבדק לשתף פעולה עם הוראותיו או לא, חזתה במידה טובה את שהתרחש בפועל. כלומר, הנבדקים התנהגו בהתאם לציפיותיו ולהתנהגותו.

באופן דומה, כל המקרים של היפנוט ללא שהנבדק היה מודע או נתן הסכמתו לכך, נשענים על מערכת יחסים חיובית בין המהופנט למהפנט. מובן שמערכת יחסים כזו לא רלוונטית למצב עוין. היכולת להשתמש בהיפנוזה נשענת, לפיכך, על היכולת לפתח קשר חיובי בצורה הדרגתית, או על פנייה לשיטות עקיפות מיוחדות של השראה היפנוטית שלא ידוע כרגע על קיומן.

כל עוד האדם יכול להישאר חשדן ולעמוד על המשמר, הוא יוכל ככל הנראה למנוע את הצלחת ההיפנוזה פשוט ע"י הסבת תשומת הלב שלו מפעולות המהפנט.

שליטה במצב היפנוזה

רוב המחקר בתחום זה התמקד בשאלה האם אדם במצב מהופנט יכול לבצע פעולות שפוגעות באחרים או בעצמו. תוצאות המחקרים בתחום מלאות בסתירות. Young למשל מדווח כי מהופנטים יכולים להתנגד להוראות מסוימות אם הם החליטו לעשות זאת מראש, ואילו Wells מדווח כי אף אחד מנבדקיו לא הצליח להתנגד להוראה כלשהי.

שני ניסיונות שהתבצעו בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת התפרסמו יותר מכל בהקשר זה, וזכו לציטוטים רבים בעיתונות, במאמרים ובספרים.

Rowland ביקש משני נבדקים שהיו מהופנטים חזק להרים נחש גדול חי. הוא אמר להם שהנחש היה קפיץ או חבל. אחד הנבדקים ציית מיד אך ידו נעצרה ברגע האחרון בלוח זכוכית שקוף שנועד להגן עליו (ללא ידיעתו). הנבדק השני יצא ממצב ההיפנוזה וסירב להמשיך בניסוי. שני הנבדקים הבאים ניסו לאחוז בנחש אפילו לאחר שנאמר להם כי מדובר בנחש.
ברוח דומה, שני נבדקים שהתבקשו לשפוך חומצה גופרתית על עוזר מעבדה (שהיה מוגן ע"י זכוכית מוסווית) צייתו להוראת המהפנט! בתור קבוצת ביקורת ביקש רולנד מ-42 אנשים להיכנס למעבדה ולהרים את הנחש. למעט אחד כולם פחדו וסירבו להתקרב אליו.

Young חזר על המחקר של רולנד וביקש משמונה מהופנטים עמוק לבצע משימות דומות. שבעה מתוכם ביצעו את המשימות ללא היסוס.

בעוד שמחקרים אלה נראים אולי משכנעים במבט ראשון, הם ספגו ביקורת מקצועית ע"י מהפנטים בכירים כמו Orne.

נקודת הביקורת הראשונה היא כי מדובר בסיטואציות של ניסויי מעבדה מבוקרים ולפיכך הם אינם משקפים מה היה קורה בחיים האמיתיים. הנבדקים ידעו כי החוקרים הינם אנשים אחראיים, ומן הסתם הניחו כי לא משנה מה יבקשו מהם לעשות, הם לא יפגעו, פיזית או חברתית.

428px-Pseudechis_porphyriacus_(Sowerby)נקודת הביקורת השנייה היתה כי החוקרים הפעילו לחץ משמעותי על הנבדקים במצב המהופנט למלא אחר המשימות, אך לא הפעילו לחץ כלל על הלא מהופנטים בקבוצת הביקורת.

Orne חזר על הניסיונות של רולנד ויאנג בצורה מבוקרת יותר. הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות: נבדקים שהופנטו, נבדקים שהתבקשו לזייף מצב היפנוטי ללא ידיעת המהפנטים (הם התבקשו לציית להוראות המהפנט), ונבדקים במצב רגיל.
הן המהופנטים ה"אמיתיים" והן המהופנטים "המזויפים" מילאו אחר ההוראות באותה מידה: הם שלחו ידם להרים נחש ארסי, עמדו לטבול ידיהם בתוך חומצה קטלנית או הטילו אותה בפניהם של אנשים אחרים (לאחר שהוחלפה, ללא ידיעתם, במים).
בנוסף, הקפיד Orne להפעיל לחץ זהה לביצוע המשימות גם על הנבדקים במצב הרגיל. כשעשה כן, צייתו גם האנשים שלא היו תחת היפנוזה להוראותיו הפוגעניות.

כביקורת נוספת הכניסו חברי פקולטה אחרים לבצע את אותן משימות, ללא כל הסבר במה המדובר. כולם סירבו.

המסקנה היתה מתבקשת: עבור שלוש קבוצות הניסוי, בקשות המהפנט נתפשו כלגיטימיות וסבירות, בהקשר של הניסוי המדעי. עבור חברי הפקולטה המזדמנים, שלא היו מעורבים בניסוי, ושמערכת היחסים שלהם עם המהפנט הייתה שונה, הבקשות נתפשו כבלתי מתקבלות על הדעת.

עדויות מעניינות נוספות הצטברו לגבי מידת עצמאותם של מהופנטים בזמן היפנוזה. Beck אומר כי מהופנטים מסוגלים להחליט אילו סוגסטיות לבצע ואילו לא, וכי רובם מפגינים רמה גבוהה של רצון חופשי במילוי ההוראות.

Pattie, שנסיונותיה עסקו בעיוורון מושרה בהיפנוזה, הופתעה לגלות יום אחד כי אחת המטופלות שלה שהיתה נכנסת לטראנס עמוק בקלות, רימתה אותה במשך חודשים. "בתמימותי האמנתי כי נבדקים תחת היפנוזה ממלאים אחר כל ההוראות שניתנות להם אלא אם הן נוגדות את העקרונות המוסריים שלהם או הנטיות הבסיסיות שלהם… במילים אחרות, היא שיקרה לי ודבקה בשקר."

סיפור זה מוביל אותנו אל הסוגיה השלישית שעניינה מאוד את סוכנויות הביון.

אמירת האמת במצב היפנוזה

המידע בתחום זה מצומצם למדי. נראה כי רק חוקר אחד, Beigel, בחן את הנושא. הוא טוען כי מהופנטים מסוגלים לשקר, לסרב לענות או לצאת ממצב היפנוטי כאשר הם נשאלים שאלות ישירות בנושאים רגישים. Orne משוכנע, מתוך נסיון קליני ממושך, כי מהופנטים מסוגלים לשקר כאשר יש להם סיבה לעשות זאת.

מהפנטים נוספים מסכימים, כי לפחות בטכניקות ההיפנוזה הידועות, ספק אם ניתן לכפות על אדם מהופנט לחשוף מידע בניגוד לרצונו. Fisher טוען כי "החוש השישי של המציאות" ממשיך לתפקד גם במצב היפנוטי, וכי ערוץ מיוחד זה יעצור ככל הנראה את המהופנט מלשתף פעולה עם חוקרים עויינים. יתרה מזאת, יתכן כי המצב ההיפנוטי יחזק את כושרו של המהופנט להמציא סיפורים משכנעים אך שקריים בתגובה ללחץ החוקרים. מהופנטים "ידועים לשימצה" לגבי הקלות בה הם ממציאים זכרונות שעשויים להישמע מקובלים על המהפנט. (נחזור לעסוק בנושא זה בהרחבה ברשומה על היפנוזה וזיכרון).

לסיכום, נראה סביר שמידע שמתקבל תחת היפנוזה יכול להיות שקרי במכוון או להכיל בלבולים לא מכוונים בין פנטזיות למציאות. דיוק המידע שמתקבל בדרך זו חייב להיות מאומת באמצעים בלתי תלויים אחרים.

כמה זמן אדם יכול להשאר תחת השפעת היפנוזה?

בניסוי שתוכנן לבדוק זאת, עזב מהפנט את קבוצת האנשים שהיפנט בעודם שרויים תחת מצב היפנוטי. בתוך שעות בודדות כל הנבדקים יצאו באופן ספונטאני מהמצב ההיפנוטי. רובם עשו זאת כבר בהלך השעה הראשונה. האמונה הרווחת בקרב המומחים היא כי מצב היפנוטי לא מחזיק זמן רב ללא "סוגסטיות חיזוק" נוספות.

הדו"ח מסכם בדברים הבאים:

"שימוש בהיפנוזה לצרכים מודיעיניים מציב בעיות טכניות שאינן עולות בתנאי טיפול רגילים או במעבדה. כדי להשיג שיתוף פעולה מאדם שמתנגד למשל, יהיה צורך להפנט אותו בנסיבות עוינות. אין עדות טובה, טיפולית או ניסיונית, שדבר כזה ניתן לביצוע.

מעבר לקשיים להכניס אדם למצב היפנוטי, יש סבירות נמוכה שיהיה ניתן לגרום לו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו. אדם מהופנט, אפילו כשהוא מעודד לשתף פעולה, לעיתים קרובות מעוות, ממציא זכרונות ומסלף את הדברים. ככל שהוא חרד יותר לגבי המידע, כך גדול הסיכוי שהוא יעוות אותו, כאמצעי מגננה. הוא נוטה לספר למהפנט מה שהמהפנט רוצה לשמוע, בין אם מדובר בעובדות ובין אם לאו.

לגבי הצייתנות במצב טראנס, היפנוזה ככל הנראה אינה הכלי לשליטה מוחלטת כפי שמתואר בעיתונות, בכתבי עת פופולאריים ובספרות הבדיונית. מעבר ל"חוש השישי" של רצון עצמי שמלווה את הנבדק גם במצב היפנוטי, ניתן למצוא בספרות המקצועית משפטים כגון: "אנשים מהופנטים הם הכול מלבד 'אוטומטים עיוורים', הם מסוגלים לעצמאות משמעותית בשיפוט, הם אינם חסרי הגנה או פאסיביים." בהתבסס על העדויות שהחוקרים מציגים, נראה שאדם נחוש ומתודרך יכול להתנגד למניפולציות של היריב לפני ותוך כדי ההיפנוזה.

נראה חשוב לציין כי לאורך ההיסטוריה הארוכה של היפנוזה, בעוד היישומים הפוטנציאליים שלה לצורך מודיעין היו תמיד ברורים, לא הצטברו כל עדויות אמינות לגבי האפקטיביות שלה בקרב שירותי המודיעין."

דו"ח דומה מאוד מאותה תקופה (הרפרנס החדש ביותר בו הוא משנת 1959) מגיע למסקנות דומות.

רצוני או לא רצוני?

ועדיין, לא נחה דעתי. שהרי ראינו כבר בתחילת המסע, כי המאפיין הבולט של הסוגסטיות [ההיפנוטיות] הוא המרכיב הלא "רצוני" שלהן. החוויה היא כי היד מתרוממת מעצמה, החפץ נעלם משדה הראייה, העיפרון הופך רותח, המהופנט שוכח את שמו או את קיום המספר 6 – כל אלה מתרחשים ללא תחושת "מאמץ" או "כוונה" מודעת מצד המהופנט. שימו לב להדגמה הבאה:

מי, או מה נמצא בשליטה כאשר המהפנט נותן סוגסטיה והמהופנט נענה לה, אבל מדווח כי לא היה מודע לתגובתו?

האם האדם מתנדב מרצונו לאבד את רצונו, אך יכול להשתחרר מכך בכל רגע שיחפוץ? האם האדם ממשיך לפעול על פי רצונו אך פשוט לא מודע לכך? מה בדיוק קורה כאן?

החוקרים עדיין חלוקים בדעותיהם לגבי ההסבר לתופעה זו, שעומדת ביסוד ההיפנוזה.

בעיית הקופסא השחורה

אפשר לראות את המוח כ"קופסא שחורה". אנחנו יודעים רק מה נכנס פנימה – קלטים למיניהם, ומה יוצא החוצה – התנהגויות למיניהן. לאחרונה, בעזרת טכניקות הדמיה חדישות, ניתן לראות גם רמזים למה שמתחולל בפנים, אבל גם אלו רק רמזים עקיפים ביותר. מכך מנסים החוקרים לבנות מודלים סכמתיים שיצליחו להסביר מה מתחולל בתוך המוח, כלומר, מהם המסלולים שמקשרים בין הקלט לפלט. המשימה אינה קלה. מודלים אחדים מייצגים טוב חלקים מסוימים של הראיות הניסיוניות, ומודלים אחרים מצליחים טוב יותר לגבי ראיות אחרות. כל המודלים כנראה פשטניים מדי מכדי לתאר באופן מלא ועקבי את כל הידוע לנו על תפקוד המוח האנושי.

שני סוגי המודלים העיקריים שפותחו לגבי ההיפנוזה הם מודלים דיסוציאטיביים ומודלים סוציו-קוגניטיביים. קיימים גם מודלים נוספים שמנסים לאחד בין אלמנטים שונים בשתי הגישות, או להציע כיוונים אחרים להסתכל על הדברים.

המודלים הדיסוציאטיביים מדברים על כך שבזמן היפנוזה מתבצעת הפרדה בין פונקציות מסוימות במוח, פונקציות שעובדות בד"כ בשיתוף פעולה מלא ובהזרמת אינפורמציה מלאה ביניהן.
אחדים סבורים כי הסוגסטיות ההיפנוטיות פונות ישירות לרמה נמוכה יותר של עיבוד ותגובה, מפעילות אותה באופן ישיר, בעוד הרמה העליונה, המודעת, רק צופה בתוצאות ההתנהגות שהכתיבה הרמה הנמוכה יותר. אחרים סבורים כי המהופנטים כן מבצעים את הסוגסטיות באופן רצוני, אבל הדיווח על ביצוע זה נפגע, ולכן נתפש כלא רצוני.

הגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית טוענת כי תחושת אי-השליטה וחוסר המאמץ בהיפנוזה נובעת מכך שהמהופנט מצפה שכך יהיו הדברים ו"מחליט" (פחות או יותר במודע) "לזרום" עם הסוגסטיות. כתוצאה מהחלטה זו לחוות את הדברים כמתרחשים באופן בלתי רצוני, המהופנטים מייחסים את התגובות לגורמים חיצוניים להם (למשל המהפנט). לפי גישה זו, תגובות היפנוטיות נולדות מאותם מנגנונים כמו תגובות רצוניות. ההבדל הוא בדרך בה ההתנהגויות נחוות.

מודל קוגניטיבי שנקרא "Cold control" מדבר על ההבחנה בין שליטה לבין מודעות. לפי גישה זו, אנחנו מודעים לגבי מצבים מנטאליים ע"י כך שאנו חושבים עליהם (HOT – Higher Order Thought). מחשבה על כך שאנו במצב מסוים נקראת SOT – Second Order Thought, היות ומחשבה כזו היא מצב מנטאלי לגבי מצב מנטאלי (למשל: "אני רואה שחתול זה שחור"). מצב זה עדיין אינו מודע. לכך אנו נדרשים לרמה שלישית (TOT) בעזרתה אנו יכולים להיות מודעים לכך שיש לנו TOT  (למשל: "אני מודע לכך שאני רואה שהחתול הזה שחור").

לפי גישה זו, תגובה מוצלחת לסוגסטיה היפנוטית מושגת ע"י יצירת כוונה לבצע פעולה נדרשת ללא יצירת מחשבות ברמה גבוהה יותר לגבי הכוונה לבצע אותה (מחשבות שמלוות באופן נורמאלי ביצוע פעולה). במילים אחרות, האדם המהופנט מבצע באופן יזום ומכוּוָן פעולה כזו או אחרת שהתבקש לבצע, אך הוא אינו מודע לכך שהוא זה שיזם אותה. זאת משום שתהליכי חשיבה גבוהים יותר, של מודעות ליוזמה הזו, "מושתקים". המודל מסביר גם מדוע משימות מסוימות קשות יותר לביצוע (ונצפות באחוז קטן יותר של מהופנטים) ממשימות אחרות: ההבדל הוא באם הסוגסטיה אמורה לשתק מחשבות מסדר שלישי (יותר קל) או מחשבות מסדר שני (יותר קשה) לגבי כוונות. בנוסף, ככל שהמשימה דורשת מאמץ רב יותר, כך יהיה קשה יותר למנוע מחשבות מסדר גבוה לגביה.

מוטיב ה"הפרדה בין שליטה לבין מודעות" משותף גם לגישה הדיסוציאטיבית, ומוטיב "קיום כוונות ללא שאנו חווים אותן כ-שלנו" משותף גם לגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית.

למעוניינים להעמיק בגישות השונות אפשר להתחיל כאן למשל. תיאור מעמיק של מודל ה"Cold control", כולל התייחסויות למודלים אחרים והשוואה אליהם אפשר לקרוא כאן.

*

דרן בראון החליט לאתגר את כל מה שנאמר כאן, ויצא לבדוק בעצמו, האם יוכל בעזרת היפנוזה לגרום לאדם מן הישוב לרצוח דמות ציבורית ידועה, בסביבתה הטבעית, מבלי שהוא יהיה מודע לכך בכלל. אחד הדברים המרתקים ביותר שראיתי לאחרונה. לא לפספס!

מה אתם אומרים? גם אם נניח שזה לא מבויים, האם זה סותר את מסקנות סוכנויות הביון או לא?

בתגובה לרשומה הקודמת, שלח לי אחד הקוראים קישור לאוסף מסמכים מסווגים נוספים של ה-CIA  שהותרו לאחרונה לפרסום, רובם מתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. אתם מוזמנים לקרוא את הדברים ולשפוט בעצמכם האם משהו מהמידע שמצוי שם חורג ממה שנאמר עד כה. (מומלץ כמובן להתמקד במסמכים עצמם ולא בפרשנויות שנותן להם עורך האתר). כאן למשל תוכלו למצוא ראיון מרתק עם מהפנט מוביל. העתקתי את הטקסט למסמך גוגל כדי שאוכל לסמן בו בצבע הסתייגויות וניואנסים שכדאי לשים אליהם לב.

בחלק הבא נעסוק בתחום בו להיפנוזה יש האפקט המוכח הגדול ביותר: שיכוך כאבים.

לשאר חלקי התחקיר:

מה זו בעצם היפנוזה?

מה זו בעצם היפנוזה?

כפי שראינו בחלק הראשון בסדרה, העיסוק בהיפנוזה עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה. אנשים שונים בחנו את התופעה מזויות שונות, השתמשו בה לצרכים שונים וניסו להסביר אותה במונחים שונים. הנה כמה נסיונות מודרניים להגדיר בקצרה במה המדובר.

נסיונות הגדרה

[מקור] חוויה ותגובה היפנוטית נוטות לערב:

  • Absorption (שקיעה) – מצב של ריכוז או קשב ממוקדים.
  • Dissociation (דיסוציאציה, התנתקות) – מצב בו התפישה של הסביבה החיצונית מצטמצמת.
  • Suggestibility (סוגסטיביליות) – היכולת להגיב באופן לא רצוני לתקשורת מילולית או לא מילולית.

חוק ההיפנוזה בישראל מגדיר היפנוט: "פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו."

[מקור] היפנוזה היא מקבץ טכניקות שנועדו להגברת ריכוז, הפחתת הסחות דעת והגברת הענות לסוגסטיות לשינוי מחשבות, רגשות, התנהגות ומצב פיזיולוגי. היפנוזה אינה סוג של פסיכותרפיה. היא גם לא טיפול בפני עצמו, אלא תהליך שיכול לסייע בתרפיות וטיפולים מסוגים שונים.

בניגוד לתפישה שגויה נפוצה, לפיה היפנוזה היא מצב לא מודע שדומה לשינה, המחקר העדכני מראה כי המהופנט ער לחלוטין, מגיב ביתר שאת לסוגסטיות, וחווה מיקוד קשב שמלווה בשלווה. המודעות לגירויים סביבתיים פוחתת.

Irving Kirsch מתאר את ההיפנוזה כפלצבו ללא מירמה, כלומר, שיטה לשימוש בתגובת הפלצבו והעצמתה באופן גלוי.

סוגסטיות

סוגסטיות הן הוראות לחוות את העולם בצורה מסויימת.

מהפנטים משתמשים בסוגסטיות כדי להשפיע על מה שהאדם חושב או מרגיש. ידוע כי הרבה מהאפקטים המעניינים שמיוחסים להיפנוזה מקורם, למעשה, בסוגסטיות. סוגסטיות שונות מהוראות רגילות בכך שתגובה "מוצלחת" נחווית ע"י המטופל כאילו ההוראה מתבצעות באופן אוטומטי, לא רצוני וללא כל מאמץ. למשל, אם הסוגסטיה היא שהיד נעשית קשיחה כמו מוט ברזל, התחושה היא כי היא אכן נהייתה קשיחה, מעצמה. המהופנט לא חווה זאת כמשהו שהוא החליט לעשות, כלומר, הוא לא מאמץ את ידו באופן רצוני.

הדעה הרווחת היא כי מצב היפנוטי מסייע ומעצים את התגובתיות לסוגסטיות. יחד עם זאת, אנשים יכולים להגיב לסוגסטיות גם ללא תהליך היפנוזה מקדים.

סוגסטיות מלוות בד"כ בדימויים חזותיים, אבל האפקטים הבאים יכולים להיות מושגים גם בלעדיהם:

  • הרפייה (למשל – "אתה נעשה רגוע יותר ויותר ככל שהזמן חולף")
  • הרמת זרוע (למשל – "אתה עשוי להבחין שהזרוע שלך נעשית קלה ומתחילה לרחף למעלה באויר")
  • שיכוך כאב (למשל – "שים לב כיצד התחושות שלך ברגל מתפוגגות. הרגל שלך נעשית חסרת תחושה")
  • שיכחון – אמנזיה (למשל – "כשתתעורר לא תזכור דבר ממה שקרה במהלך הטיפול")
  • סוגסטיה שלאחר היפנוזה (למשל – "מאוחר יותר, כשאמחא כף, תגרד באפך")

אתם מוזמנים להתנסות בסוגסטיה ללא היפנוזה:

תהליך ההיפנוזה

תהליך היפנוזה אופייני מתחיל בשלב הכנה שנקרא השראה היפנוטית (hypnotic induction). קיימות טכניקות רבות להשראה היפנוטית, שאחת מהן, לדוגמה, היא מיקוד עיניים בנקודת התקבעות מוגדרת, והתרכזות בקולו של המהפנט. המהפנט ממשיך בסוגסטיות להירגעות נוספת, מיקוד קשב ועצימת עיניים.

אפשר להגדיר שהאדם נכנס לשלב טראנס היפנוטי אם הוא במצב של קשב ממוקד, לא מגיב לגירויים סביבתיים ושקוע בפעילות כלשהי, דימוי או תחושה.

לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית תוך שימוש בסוגסטיות מילוליות או לא-מילוליות.

בסוף התהליך ניתן לתת סוגסטיה פוסט-היפנוטית המאפשרת לאדם להשתמש במה שנלמד במהלך ההיפנוזה גם מחוץ להקשר הטיפולי, כמו למשל סוגסטיה לשים לב יותר לגירוי מסוים ביומיום, או לבצע דפוס פעולות מסוים במצבים ספציפיים (כמו פוביה או כאב) בהם הוא נתקל לאחר ההיפנוזה. לסיום מבוצעת דה-היפנוטיזציה לשם הוצאה של האדם מהטראנס ההיפנוטי והחזרתו למצב התודעה הרגיל ולעולם המציאות.

מהפנטים רבים מקשרים בין מצב היפנוטי לחוויות יומיומיות שכולנו חווים באופן ספונטני, כגון:

–  "הליכה לאיבוד" במחשבות, או חלימה בהקיץ.
–  שקיעה מוחלטת בספורט, קריאה, האזנה למוזיקה וכד'.
–  נהיגה למרחקים ארוכים בלי לזכור כלל את הדרך.

כמה זמן נדרש כדי להפנט מישהו?

קיימת שונות גדולה מאדם לאדם. לעיתים זה יכול לקחת דקות ספורות, ולעיתים ידרש זמן רב לכך. מרגע שאדם הצליח להיכנס למצב ההיפנוטי פעם אחת, הפעמים הבאות תהיינה קלות ומהירות הרבה יותר.

ניתן לזרז במידה ניכרת את הכניסה להיפנוזה לאחר ההצלחה הראשונה אם "שותלים" סוגסטיה פוסט-היפנוטית לכך. כך למשל, בזמן שהאדם מהופנט בפעם הראשונה, המהפנט יכול להורות לו לזכור את המצב בו הוא נמצא, ולחזור אליו במהירות בכל פעם שישמע אותו מוחא כף ואומר מילה מסוימת. טכניקה כזו יכולה לקצר את זמן הדרוש לכניסה להיפנוזה בפעמים הבאות לכדי שניות ספורות! תהליך ההשראה מוחלף למעשה ברפלקס (מותנה) לא מודע.

איך בודקים מה מידת היכולת של אדם להיות מהופנט?

בשנת 1959 פותחה "סקאלת סטנפורד לרגישות היפנוטית". הסקאלה כוללת 12 משימות סוגסטיה אשר ניתנות לאחר שלב ההשראה ההיפנוטית. סקאלה זו (או וואריאציות דומות לה) נמצאת בשימוש עד היום כדי לקבוע את המידה בה אדם מגיב להיפנוזה.

משימות הסוגסטיה מתוכננות כך שיכסו טווח רחב של תחומים. חלקן מוטוריות וחלקן קוגניטיביות (תפישתיות או תחושתיות), ובכל סוג יש תת חלוקה למשימות חיוביות ושליליות. סוגסטיה מוטורית חיובית תהיה למשל "ידך מתרוממת מעצמה", בעוד סוגסטיה מוטורית שלילית תהיה למשל "את לא יכולה לפקוח את עיניך". סוגסטיה קוגניטיבית חיובית תהיה למשל "אתה רואה לפניך את חברך הטוב", ואילו סוגסטיה קוגניטיבית שלילית תהיה למשל "איבדת את חוש הריח".

התגובות לכל אחת מהסוגסטיות הללו מקבלת ציון לפי מדדים התנהגותיים אובייקטיביים – לאיזה מרחק עלתה היד, האם המטופל הכחיש כי הוא רואה את החפץ לפניו, וכד'. במקרה של "אי הרחה" למשל, מעבירים בקבוקון אמוניה מתחת לאפו של המטופל. אם אין תגובה, האדם נחשב כמגיב טוב מאוד להיפנוזה. אם לעומת זאת הוא מעווה את פניו ונרתע, הוא לא מגיב טוב.

(פרטים נוספים על הבדיקות שמתבצעות במבחן זה אפשר למצוא כאן. דוגמאות לתסריטים מפורטים של התהליך אפשר למצוא כאן).

מה התפלגות הרגישויות להיפנוזה בקרב האוכלוסיה הכללית?
כ-80% מהאוכלוסיה מקבלים ציוני ביניים במבחנים אלה, 10% מהופנטים בקלות, 10% בקושי רב ומעטים – כלל לא.

hypnotizabilityמהאמור לעיל, די ברור שיש בעית מעגליות בהגדרת ההיפנוזה ומדידתה. במידה רבה היפנוזה מוגדרת למעשה ע"י הבדיקות שמודדות אותה: היפנוזה היא השם שניתן לאופני התנהגות מסוימים, ואלה שמתנהגים באופנים הללו מקבלים ציון גבוה במדד הרגישות שלהם להיפנוזה. הדבר דומה להגדרת IQ, שהיא בסופו של דבר "מה שמבחן ה-IQ  בצורתו הנוכחית בודק".

במה תלויה מידת התגובה להיפנוזה?

היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט, הרבה יותר מאשר של המהפנט. לא נמצא כמעט שום קשר לגילו, מינו, רמת ניסיונו של המהפנט או לטכניקה הספציפית בה השתמש.

בנוסף, הצלחת ההיפנוזה אינה תלויה במוטיבציה של המהופנט או ברצון עז מצידו להתהפנט. אנשים שמגיבים חזק להיפנוזה יהופנטו בקלות במגוון תנאים, ואילו אלה שאינם מגיבים לא יצליחו להתהפנט, לא משנה עד כמה ירצו. (גישה שלילית וציפיות שליליות יכולים לעומת זאת להפריע להיפנוזה. נדבר על כך גם כשנעסוק ב"היפנוזה בכפייה").

תגובתיות האדם להיפנוזה נשארת די קבועה לאורך חייו (ילדים קטנים כמעט שאינם מגיבים להיפנוזה, היכולת מגיעה לשיא בסיום גיל ההתבגרות ויורדת מעט בגילאים מבוגרים).

נמצא כי תאומים זהים מקבלים ציונים דומים לגבי רגישות להיפנוזה, בעוד שלא נמצא קשר כזה בין תאומים שאינם זהים, מה שמצביע על מרכיב גנטי לתופעה.

מהן תכונותיו של המתהפנט בקלות?

מאז פיתוח המדדים הסטנדרטיים לרגישות להיפנוזה, חיפשו החוקרים תכונות אישיות נוספות שעשויות לנבא מה תהיה רגישות של אדם מסוים להיפנוזה.

מחקרים הראו, אולי במפתיע, כי היכולת להתהפנט אינה קשורה למאפיינים אישיותיים כמו פתיות, היסטריה, אמון, אגרסיביות, כניעות, אינטליגנציה, קונפורמיות חברתית, נטייה להשתכנע בקלות או יכולת עמידה בהשפעות חברתיות אחרות.

התכונה שכן נמצאה קשורה היא absorption – היכולת לשקוע בפעילויות כמו קריאה, שמיעת מוזיקה או חלימה בהקיץ.

Deirdre Barrett הבחינה במחקריה בין שני סוגים של מהופנטים בקלות: הפנטזיונרים והדיסוציאטיבים. הפנטזיונרים הם אלה ששוקעים בקלות בפעילויות, חוסמים בקלות הסחות דעת סביבתיות, מבלים זמן רב בחלומות בהקיץ, מדווחים על חברים דמיוניים בילדותם וגדלו בבית בו ההורים עודדו משחקי דמיון. הדיסוציאטיבים לעומתם חוו לעיתים קרובות התעללות בילדותם או טראומות אחרות, למדו לברוח למצב של חוסר תחושה ולשכוח אירועים לא נעימים. כשהם מדווחים על חלימה בהקיץ הם מתארים בריחה לריק ולא דמיונות עשירים.

Barber, אחד מחוקרי ההיפנוזה המובילים בעשורים האחרונים, גיבש בשנים האחרונות דעה שונה ופרובוקטיבית למדי. לדעתו שני הסוגים לעיל הינם המיעוט בקרב המגיבים טוב להיפנוזה. קבוצה שלישית, ועיקרית לדעתו, הם אלה שפשוט "משחקים" כאילו הם מהופנטים, והם "המצאה" של מהפנטי הבמה וחוקרי היפנוזה מודרניים, שהיתה להם מוטיבציה חזקה שהיפנוזה "תעבוד" על מספר רב בהרבה של נבדקים יחסית למה ששתי קבוצות המגיבים האחרות מסוגלות לספק.

על יחסי מהפנט מהופנט

העובדה כי היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט הרבה יותר מאשר של המהפנט, מביאה לתובנה כי למעשה כל היפנוזה היא היפנוזה עצמית. המהפנט לא מהפנט את האדם, אלא רק משמש כמנחה או מדריך שתפקידו לעזור לאדם להגיע למצב של היפנוזה בעצמו.

למרות שנדרשים אימון וניסיון רבים להשתמש בהיפנוזה באופן נכון בפרקטיקה הטיפולית, מעט מאוד נדרש כדי להצליח "להפנט" בפועל. מעבר ליכולת של המהפנט ליצור קשר טוב עם המטופל, הגורם המרכזי שקובע את התגובה ההיפנוטית הוא היכולת של המטופל להכניס את עצמו למצב זה. בנוסף, נדרש אמון בין המהפנט למהופנט כדי שזה "יזרום" עם התהליך.

מה הקשר בין סוגסטיות לבין היפנוזה?

סוגסטיות היפנוטיות הן סוגסטיות שניתנות בהקשר של היפנוזה, כלומר לאחר השראה היפנוטית. אנשים רבים מגיבים טוב יותר לסוגסטיות כשהם מהופנטים, אך יחד עם זאת לא הכרחי לעבור את שלב ההשראה ההיפנוטית בכדי שסוגסטיות תהיינה אפקטיביות.

מהי אם כן היפנוזה? האם זו מצב שונה איכותית או רק כמותית מהענות לסוגסטיות? אם איכותית – במה בדיוק מתבטא ההבדל, ואם כמותית – עד כמה מועצמות הסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית?

שאלות אלה עוררו מחלוקות וויכוחים נוקבים בין חוקרים שונים לאורך ההיסטוריה. Barber הצליח לייצר "חירשות היפנוטית", "עיוורון היפנוטי", אילחוש היפנוטי וכד' ללא שהיפנט כלל. הוא פשוט ביקש מנבדקים חדורי מוטיבציה להתעלם מגירויים חושיים מסויימים. Orne הראה כי נבדקים שאינם מהופנטים יכולים לבצע את כל אותם מעללים "על אנושיים" שמבצעים המהופנטים ואף להתעלות עליהם.

אנשים יכולים לעבור ממצב רגיל למצב היפנוטי ללא שהם מרגישים שונה וללא סימנים שצופה חיצוני יכול להבחין בהם.

Weitzenhoffer מנסה להסביר איך יודעים שמישהו מהופנט. לדבריו אין דרך משביעת רצון או תשובה אחת לכך, היות ואנשים שונים חווים היפנוזה בדרכים שונות. אפילו המומחים לא תמיד יכולים לומר אם מה שהם רואים הוא אכן היפנוזה. מהפנטים מקצועיים הוטעו לא פעם ע"י נבדקים שזייפו היפנוזה (גם כאלה שמעולם לא הופנטו בעבר או לא קבלו כל הדרכה כיצד לזייף).

Kirsch הוא מהמובילים העכשוויים של הקו שסבור כי אין הבדל מהותי בין הענות לסוגסטיות לבין מה שמכונה היפנוזה. קירש מצא מתאם גבוה מאוד בין ציוני ההענות לסוגסטיות היפנוטיות ולא היפנוטיות, וטוען כי סקאלות הרגישות להיפנוזה מודדות למעשה את ההיענות לסוגסטיות, בלי קשר להיפנוזה.

במאמר מאוחר יותר (2001) בודקים קירש וברפמן (Braffman) עד כמה מתעצמת ההיענות לסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית. מסתבר כי השינוי קטן למדי ומתבטא בעליה של ציון אחד או שניים בסקאלת הרגישות להיפנוזה (כ-10%-20%). החוקרים מציעים להגדיר את רמת הרגישות להיפנוזה כהפרש שבין הענות הנבדק לסוגסטיות עם השראה היפנוטית, לבין היענותו לסוגסטיות ללא השראה היפנוטית.
לטענתם, ההבדלים הבין-אישיים ברמות הרגישות ההיפנוטית מוסברים במלואם ע"י הבדלים בהיענות לסוגסטיות לא היפנוטיות (בתוספת רכיבים של מוטיבציה, ציפייה, וכד'), כלומר, אין משמעות למצב ההיפנוטי כמצב נפרד.

כוחה של מילה

המחקר הבא לקח את הדברים אל הקצה. הוא בדק את ציוני הסוגסטיביליות של שתי קבוצות נבדקים, לפני ואחרי השראה היפנוטית. לקבוצה אחת נאמר כי הם עוברים תהליך "היפנוזה" ואילו לקבוצה השנייה נאמר כי הם עוברים תהליך "הרפייה". שתי הקבוצות עברו אותו תהליך השראה היפנוטית בדיוק (תוך החלפת כמה מילים בתסריט משורש "היפנוזה" לשורש "הרפייה").

השינוי במידת התגובה לסוגסטיות היה קטן כאשר התהליך כונה "הרפייה" אך מאוד משמעותי כאשר כונה "היפנוזה". ההבדל היה רק בכותרת שניתנה לתהליך!

תוצאות המחקר מתיישבות עם מה שידוע למטפלים ולחוקרים כבר זמן רב – שאין הכרח בתהליך השראה היפנוטית מאוד מסובך בכדי לייצר חוויות כמו הזיות, שיכחון ואילחוש כאב – בהצביען על כך שהמרכיב המשמעותי ביותר בהשראה הוא עצם ציון העובדה שמדובר בהיפנוזה.

*

בחלק הבא נבדוק לעומק את אחד המיתוסים המפורסמים ביותר לגבי ההיפנוזה: היכולת לשלוט באמצעותה במחשבותיו ומעשיו של אדם אחר. האם ניתן להפנט אנשים ללא ידיעתם? בניגוד לרצונם? האם ניתן לגרום למהופנטים לעשות מעשים שלא היו עושים במצב רגיל?

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לרשומה זו.

לשאר חלקי התחקיר:

לחוות את המצופה

לחוות את המצופה

בסקירה על אפקט הפלצבו ראינו כי לעיתים מספיק שאדם מאמין כי הוא מקבל טיפול שאמור להיטיב עימו בכדי להביא לשיפור ממשי בהרגשתו. לעיתים אפילו מופיעות אצלו תופעות לוואי אופייניות לטיפול שלא קיבל.

תופעה מרתקת זו של חווית המצופה אינה יחודית לתחום הבריאותי, אלא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
ברשומה זו אציג לקט דוגמאות פיקנטיות שמדגימות כיצד ציפיות משפיעות על תפישת המציאות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך כלל.

המודל הבסיסי הוא כי איכות החוויה שלנו נקבעת ע"י שילוב של מידע חושי (bottom up) עם ידע מוקדם / אמונות / רצונות / ציפיות (top down).

מדע על הבר

החוקר דן אריאלי חבר לשני פרופ' נוספים ויחד הם ערכו מחקר באחד משני הפאבים של אוניברסיטת MIT. מטרת הניסויים היתה לבדוק האם לציפיות של לקוחות מהבירה המוגשת להם יש השפעה על הטעם של אותה הבירה.

לסטודנטים הוצעה כוס בירה בחינם מאחת משתי חביות, לבחירתם, לאחר שטעמו את שני סוגי הבירה. חבית אחת הכילה בירה מקומית מפורסמת ואילו החבית השניה הכילה "בירת MIT" – אותה הבירה בדיוק בתוספת כמות קטנה של חומץ בלסמי. הכמות היתה קטנה, אך בהחלט מספיקה בכדי שרוב הטועמים יבחינו בהבדלי טעם.

ואיזו בירה העדיפו הטועמים? זה כבר תלוי איך הוצגו הדברים.

בקרב אלה שטעמו את הבירה ללא כל הסברים נוספים, היתה העדפה לבירה המשודרגת, זו שהוסיפו לה חומץ בלסמי – כ-60% מהטועמים בחרו בה כבירה המועדפת עליהם.
אך מה קרה כאשר סיפרו לטועמים על הרכבה של הבירה המשודרגת לפני שטעמו אותה? התמונה היתה שונה לגמרי – רק 30% הצהירו כי הם מעדיפים את הבירה בתוספת החומץ! כלומר, עצם הידיעה על החומץ והציפיה לטעם לוואי שינו את בחירת הסטודנטים.

אך האם הידע על החומץ השפיע רק על הבחירה, או על חווית הטעם עצמה?
כדי לבדוק זאת חזרו החוקרים על הניסוי וסיפרו לטועמים על תכולת הבירה לאחר הטעימה, אך לפני שביצעו את בחירתם. האם אלה שלמדו על החומץ לאחר הטעימה סלדו מהבירה כמו אלה שלמדו על החומץ לפני שטעמו אותה?
הסתבר כי הידיעה בדיעבד על החומץ לא שינתה בהרבה את ההעדפות הסטודנטים. עובדה זו מרמזת על כך שהחוויה עצמה היא שהשתנתה בעקבות המידע על החומץ ולא רק הבחירה.

פפסי מול קולה

בשנות השמונים התגאתה חברת פפסי בעובדה שאנשים מעדיפים את המשקה שלהם על פני קולה, במבחני טעימה:

כתשובה, הכריזה קוקה-קולה כי אנשים מעדיפים את המשקה שלה במבחני טעימה:

המעניין הוא שאף אחת מהחברות לא שיקרה. כיצד יתכן?

מבחני פפסי היו מבחני טעימה "עיוורים" בהם לא ידעו הנבדקים מה המשקה אותו הם טועמים, ואילו מבחני הטעימה של קוקה קולה היו גלויים. כלומר, עצם הידיעה כי הם טועמים קוקה קולה ולא פפסי שינתה את בחירתם של רבים לטובת קוקה קולה. אך שוב נשאלת השאלה, האם חווית הטעם עצמה היתה שונה כשהשם "קוקה קולה" התנוסס על הפחית?

מחקר עדכני שהתפרסם ב-2004 חזר על הניסוי בצורה מבוקרת וקיבל תוצאות דומות: כאשר הטעימה היתה עיוורת, מחצית מהטועמים העדיפו קולה ומחציתם השניה – פפסי. כאשר ידעו הנבדקים מה הם טועמים, כ-75% מהם העדיפו את טעם הקולה.

אבל הניסוי הלך צעד אחד משמעותי קדימה, ובדק גם את הפעילות המוחית בזמן הטעימות בעזרת fMRI (הנבדקים מצצו את המשקה דרך צינור פלסטיק גמיש וארוך, כשהם שכובים בתוך המכשיר האימתני). אזור מסוים במוח נמצא פעיל בהתאם לרמת ההנאה של הנבדקים מהמשקה שלגמו. בשלב המבחן העיוור, בקרב "מעדיפי הקולה" האזור היה פעיל יותר כששתו קולה, ואילו בקרב "מעדיפי פפסי" האזור היה פעיל יותר כאשר טעמו פפסי. אך במקרים בהם ידעו הנבדקים כי הם שותים קולה (ורק במקרים אלה) נמדדה פעילות באיזורים נוספים במוח אשר מקושרים לאסוציאציות, זיכרון והשפעות רגשיות על ההתנהגות. נראה כי האסוציאציות שנלוו לחווית הטעימה ולא הטעם עצמו הן שגרמו לרבע מהנבדקים "לעבור למחנה הקולה". הבנת תפקודי המוח עדיין בחיתוליה, אבל האם "צולם" כאן מודל bottom-up – top-down בפעולה?

נקנח את מסע הטעימות שלנו בבקבוק יין טוב.

האם מחיר היין משפיע על טעמו?

בניסוי זה נאמר לנבדקים כי הם עומדים לטעום 5 סוגיי יין, במטרה לבדוק את המהירות בה טעמים שונים נקלטים במוח. כמובן שמטרת הניסוי היתה שונה לגמרי. למעשה הנבדקים טעמו רק 3 סוגי יין שונים: זול, בינוני ויקר. היין הזול ($5) הוגש פעם בבקבוק עם תוית מחיר של $5 ופעם של $45. היין היקר ($90) הוגש פעם בבקבוק עם תוית של $90 ופעם עם תוית של $10. היין הבינוני הוגש במחירו האמיתי – $35.

כצפוי, הטועמים דיווחו שהיין הזול הרבה יותר טעים כשהגיע עם תוית מחיר גבוה, ואילו היין היקר נחווה כפחות טעים כשהגיע עם תוית מחיר נמוך. למעשה המחיר היה הפרמטר העיקרי שקבע את איכות חווית השתיה. יתרה מזו, כאשר נערך מבדק עיוור בו לא הוצמדו שום תויות מחיר לבקבוקים, היין הזול קיבל ציונים גבוהים יותר מאשר היקר (יש לציין כי הטועמים לא היו מומחי יין).

מימין: מידת העדפת היינות בתנאים השונים (כל צבע מציין יין אחר מהשלושה).
משמאל: מידת העדפת היינות כאשר הוגשו ללא תויות מחיר.

בדומה לניסוי הפפסי-קולה, בדיקת הפעילות המוחית (fMRI) של הטועמים בזמן הטעימות הראתה כי הנאתם אכן היתה בהתאם לדיווחיהם, כלומר הם לא ביטאו העדפה מזויפת אלא באמת נהנו יותר מאותו יין, כאשר מחירו היה יקר יותר. גם כאן, "אזורי הטעם" במוח לא הראו הבדל משמעותי בתנאים השונים, מה שמוביל שוב למסקנה כי חווית הטעם היא שילוב בין מידע חושי לבין ציפיות.

על איכות משלמים? או שאולי את היקר חווים כאיכותי? חומר למחשבה.

ואולי צבע היין משפיע על טעמו? כאן תוכלו לראות מה קרה כשנתנו לטועמים מקצועיים לחוות דעתם על יין לבן שנצבע לאדום.

ראיית המצופה

חווית המצופה אינה מוגבלת לחושי הטעם והריח כמובן. פרשת קרני ה-N הינה אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לראיית המצופה, במיוחד לאור העובדה כי למעלה ממאה מדענים נפלו קורבן לכוחה של הסוגסטיה וראו תופעות שהיו קיימות בדמיונם בלבד.

בניסוי שערכה קבוצת חוקרים מ"המרכז לחקר הרציונליות" באוניברסיטה העברית התקבלו תוצאות מפתיעות לא פחות.
60 נבדקים התבקשו לקרוא כמה עשרות מילים שנכתבו על לוחיות שקופות. בכל פעם הוצבה לוחית אחת כזו לפני נורת ליבון מסנוורת. הנבדקים צוידו במשקפי שמש מתוצרת "Ray-Ban" ותוגמלו כספית על קריאה מדוייקת ומהירה של המילים. מחצית מהנבדקים קיבלו את המשקפיים עם מדבקה של המותג האמיתי (Ray-Ban), והמחצית השניה קיבלה את אותם המשקפיים עם תוית מותג לא מוכר.

חברי "קבוצת Ray-Ban " סיימו את המשימה בכמחצית מהזמן, ומספר טעויות הקריאה שלהם היה קטן פי שניים!

שמיעת המצופה

פולמוס עקוב מדם מתנהל כבר שנים רבות בקרב קהילת האודיופילים (חובבי ציוד השמע האיכותי) לגבי איכות הסאונד של מרכיב כזה או אחר. כך למשל, בעוד שרבים נשבעים שכבלי הרמקולים האיכותיים שרכשו תמורת מאות דולרים למטר משפרים את איכות הצליל בצורה משמעותית, הרי שבמבחנים עיוורים הם מאבדים כל יכולת להבחין מתי נעשה שימוש בכבל היוקרתי ומתי בחוט נחושת פשוט (עשוי מקולב בגדים). המעוניינים לצלול לתחום מוזמנים לבקר כאן למשל.

*

מהחושים הבסיסיים נרקיע כעת למחוזות הרוח והאינטלקט. האם תופעת חווית המצופה מתרחשת גם שם?

איכותה של שירה

בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).

אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

לפני מבחנים, שתו רק מותגים

אותו צוות חוקרים שביצע את ניסוי משקפי השמש ניסה לבדוק גם השפעת מותג על יכולת הריכוז. הנבדקים קיבלו 35 ציורי "פרחים" בדומה לזה המוצג כאן, והיו צריכים לזהות את העיגולים הבודדים בכל פרח שאינם מחוברים בקו למרכז, ולחברם בקו. למשימה כולה הוקצבו 3 דקות.

לפני ביצוע המשימה שתו כל הנבדקים תה קמומיל שהוכרז כמרגיע ועוזר בריכוז. והנה מגיעה המניפולציה: מחציתם חשבו שקיבלו תה "ויסוצקי" ומחציתם – תה "המותג". לוגמי "ויסוצקי" הצליחו לחבר כ-15% יותר עיגולים (36 לעומת 31), ומספר החיבורים המיותרים שלהם היה קטן פי כמה.

*

נסיים בהדגמה נהדרת בה אנשים מתלהבים מהדגם החדש של האייפון, למרות שהם בוחנים את הדגם הישן (חלקם מחזיקים בידם השניה את הדגם הישן שברשותם, בעודם מתפעלים מהדגם "החדש"):

*

אני מקווה שהצלחתי להדגים עד כמה מטושטש הגבול בין מה שהמוח שלנו תופש לבין מה שהוא מייצר כשאנחנו חווים משהו. מעבר לכך שהמידע החושי על העולם החיצון עובר סינונים, עיוותים ועיבודים רבים, הרי שמוחנו יוצק ובוחש לתוך "תבשיל החוויה" גם דעות, אמונות וציפיות מוקדמות, בטרם החוויה המוגמרת מוגשת "לנו" להתרשמות.

כשמדובר בהנאה מיין, שירה או האזנה למוזיקה, אין בכך כל רע. אך כשאנו מנסים ללמוד על המציאות החיצונית הבלתי תלויה בדעותינו, הסתמכות על חוויות אישיות יכולה להוות מכשול רציני בדרך לאמת.

אתם מוזמנים לשתף בסיפורי "חווית המצופה" האישיים שלכם.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

May the Force be with you

May the Force be with you

היום העניינים נהיים קצת אלימים. אנא הרחיקו את הילדים.

יום אחד נתקלתי בסרטון הזה:

מדהים לא?

מסתבר שהוא לא הראשון שמבצע זאת:

האם מדובר ב"כוח"?

האמת, שלי זה הזכיר יותר משהו בסגנון הזה:

הרי גם שם הם כמעט לא נוגעים זה בזה…

הנה כתבה של Fox שבדקה מה קורה כשאנשים שאינם נמנים על תלמידיו של המאסטר, נחשפים לכוחותיו האימתניים:

והנה קטע קצר מתוכנית של הנשיונל ג'יאוגרפיק (Is It Real? episode 20), בה ניצב הספקן האיטלקי Luigi Garlaschelli בגבורה מול אחד המאמנים המובחרים בשיטת "ההדיפה ללא מגע". האם יעמוד בהדף האנרגיה?

אלוף הקראטה Dillman מסביר בכתבה כיצד התרחש המחדל. הנה תקציר דבריו: "הספקן היה לא-מאמין מוחלט. בנוסף, הוא החזיק את הלשון שלו בזוית הלא נכונה בפה, מה שגם מבטל את כוח הצ'י. אתה יכול לבטל את הכוח גם אם תרים למעלה כל פעם אגודל אחר, לסירוגין".

רוצים דם!

אבל אנחנו לא נסתפק באנשים שניצבים באדישות מול המאסטרים. אנחנו רוצים אנשים שמשיבים מלחמה!

תחילה נתרשם מכוחותיו של הגיבור שלנו כפי שהם באים לידי ביטוי בזמן השיעורים שהוא מעביר לתלמידיו (דלגו 20 שניות קדימה):

(רק לי נראה שכולם שם משתפי פעולה?)

והנה מתמודד אמיץ, (חולצה לבנה, משמאל):

ולמי שלא הספיק, הנה הקרב מזוית אחרת:

הליצן הזה נשאר בחיים, אך יש מקרים בהם אשליות יכולות להרוג

Shields Up

מישהו מהפיליפינים פיתח טכניקה משלו להגן על גופו במגן אנרגטי שמונע כל אפשרות לפגיעה.

במקרה הזה הוא משמש גם בתפקיד התוקף וגם בתפקיד המותקף. המתח הולך ונבנה, ומסתיים באנטי-קליימקס כואב…

ומה ההסבר לאנשים הנהדפים?

שני הסברים עולים על דעתי.

האחד, טריוויאלי: הצגה / זיוף / שיתוף פעולה.

השני, יותר מעניין. מייד נראה וידאו של אמן האשליות Derren Brown בו הוא מדגים את כוחה של הסוגסטיה (או כך לפחות הוא טוען).

חשוב להדגיש כי לא מדובר בכוחות על-טבעיים או אנרגיות מסתוריות משום סוג, עובדה שבראון מזכיר בכל הזדמנות. יתרה מכך, בראון עצמו חושף מעשי שרלטנות או הונאה עצמית ומסביר את המנגנונים שעומדים מאחוריהם. נתקלנו בו בעבר בסוף הכתבה השניה על האסטרולוגיה, בהקשר של אפקט פורר.

כדי ליצור את האפקט בראון משתמש בשלל מניפולציות פסיכולוגיות שמתבססות על קונפורמיות חברתית, צייתנות, חווית המצופה והשפעה היפנוטית. בראון מכשיר את הקרקע ב"הצגה" שמועלית במחצית הראשונה של הסרטון אשר תפקידה לשכנע את המתנדבים לעתיד בכוחותיו, או לפחות "לרכך אותם" לקראת הרגע בו יוזמנו לעמוד מולו. תפאורה ותאורה מתאימים, שידור סמכותיות ושליטה, בניית מתח והצגה דרמטית של הדברים, כמו גם הלחץ החברתי לשתף פעולה – כל אלה עוזרים להעצים את האפקט.
בנוסף, בל נשכח כי הסרט ערוך. צילומי הארוע ארכו מן הסתם שעות, ויתכן מאוד שהופעלו בו מניפולציות נוספות על המתנדבים שלא מראים לנו בסרטון המוגמר. כמה מהמתנדבים הגיבו באופן יותר מרשים, וכמה באופן פחות מרשים. כמובן שבעריכה יבחרו את המרשים מכולם.

או שאולי בסופו של דבר מדובר בטריק שאין שום קשר בינו לבין סוגסטיה? אולי כל האמור לעיל הוא רק סיפור שיווקי שבראון מוכר כדי למתג את הטריקים שלו באופן ייחודי?

וניפרד בבירכת

May the Force be with you!

אם אהבתם את הרשומה הזו, בודאי תהנו גם מהבאות:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!