הקדמה
מה זה מוות? מה מרגישים כשמתים? האם יש משהו אחרי המוות?
רק דבר אחד וודאי בחיים – בסוף מתים. עד היום לא היו יוצאים מן הכלל. אבל האם המוות הוא סופה של המודעות? סוף הקיום? או שמא זו רק נקודת מעבר לקיום אחר? לחיים שלאחר המוות?
שאלות אלו הטרידו את מנוחת האדם משחר ההיסטוריה. סיפורים על רוחות רפאים, תקשורת עם המתים, ביקורים בעולמות שמעבר, חוויות של עזיבת הגוף, ביקורי שדים וכד' – מהווים חלק מכל תרבות.
בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, יותר ויותר אנשים חוזרים ממצב של "מוות קליני" לחיים. חלקם מספרים על חוויות מדהימות שחוו בזמן שהרופאים ניסו להחיות אותם: אנשים מרגישים כי הם עוזבים את גופם, רואים דמויות של אנשים שמתו, חשים תחושות מיסטיות עמוקות של אושר וידע אינסופיים ושל אחדות עם היקום, שומעים צלילים וקולטים מסרים, וכל זאת באופן צלול ואמיתי יותר מכל חוויה מציאותית רגילה.
עבור רבים מהם חוויה זו מספקת הוכחה חד משמעית לקיום עולם שמעבר, ומשפיעה על המשך חייהם באופן עמוק ביותר.
מה פשר החוויות הללו? האם הן חלק מהחיים, טעימה מהמוות? חוויות מהמעבר בין חיים למוות?
האם הן פרי מוחנו בלבד או חוויות ממסע כלשהו של המודעות אל מחוץ למוח ולגוף? כלומר, האם התודעה יכולה להתקיים בנפרד מהמוח/גוף? האם התודעה יכולה לשרוד את מות המוח והגוף?
שלא במפתיע, התחום מוצף בסיפורים, אנקדוטות, ספקולציות, תאוריות, אג'נדות דתיות, מידע מחקרי, סקרים, דעות ושמועות. הגבול בין נתונים מחקריים לבין ספקולציות פרועות, בין מציאות לפנטזיה – גבול זה מטושטש אולי יותר מאשר בכל תחום אחר.
רק כדי להמחיש את פופולריות הנושא, כשמחפשים בגוגל את המונח NDE (קיצור של Near Death Experience) מקבלים 119,000,000 תוצאות. חיפוש המונח "After life" מחזיר 4,130,000,000 תוצאות!
למזלי, היו כבר לפני אנשים שסקרו את הנושא מזויות שונות. שילוב המידע מסקירות אלה, סידור ועריכה קדחתניים וכמובן תרגום של כל החומר לעברית, הניבו את סדרת הכתבות שאביא לפניכם.
אנסה להציג את ממצאי התחקיר בצורה עניינית אך מקיפה ככל האפשר. אתמקד בעיקר בראיות ולא בנסיונות להסביר אותן (לכך נגיע בסוף הסדרה), שכן הראיות, על כל המגוון שלהם ופרטיהן המדויקים, הן הבסיס עליו יש לפתח את ההסברים (ולא כפי שעושים רבים בתחום – מתחילים מהמסקנה המבוקשת ומצביעים רק על הראיות שתומכות בה).
ובכל זאת, שאלת המפתח תלווה אותנו לאורך כל הדרך ולא תרפה: האם חוויות אלה יכולות להעיד על קיום נפרד של התודעה מהגוף הפיזי? האם האמונה ב"הישארות הנפש" מקבלת חיזוק?
הנה מה שצפוי לנו ב-10 הרשומות שהכנתי בנושא: נתחיל בסקירה קצרה של המחקר בתחום ונכיר את המאפיינים הקלאסיים של התופעה. לאחר מכן נתוודע לשלל דיווחים ששוברים את התיאור הקלאסי, ונשווה תיאורים מתרבויות שונות.
נפגוש שלל מצבים בהם אנשים חווים חוויות זהות גם מבלי להיות קרובים למוות, ונדון בהטיות המחקריות הרבות שתחום זה מזמין.
נקדיש כמה פרקים לניתוח מקרים מפורסמים שמהווים, לדעת אחדים, עדות מוצקה לכך שלתודעה יש קיום נפרד מהגוף, ונסכם בהצגה תמציתית של הסברים מדעיים שונים שהוצעו לתופעה.
"אני לא מאמין בחיים שלאחר המוות, למרות שאני מביא איתי זוג תחתונים להחלפה" – וודי אלן
חקר התופעה
כדי להכיר מעט את התופעה, נתחיל בסקירה קצרה של הנסיונות לאפיין אותה. כפי שאפשר יהיה להתרשם, כל חוקר הגיע להגדרות ולאפיונים שונים במקצת. ניסיתי להדגיש מה היו נקודות החולשה בכל שלב במחקר, וכיצד מחקרים נוספים נתנו מענה טוב יותר לליקויים הללו.
דיווחים על "חוויות המתים" מתועדים משחר ההיסטוריה, אך הנושא זכה להכרה ציבורית רחבה בשנת 1975, כאשר פרסם Raymond Moody, רופא אמריקאי את ספרו Life After Life, בו הוא מציג אוסף גדול של סיפורי אנשים "שחזרו מן המתים". Moody הרכיב את האלמנטים החוזרים יחדיו, ויצר את ה"חויה האופיינית":
Bosch "Ascent of the Blessed", 1502, ויקיפדיה
"רעש טורדני מופיע (צלצולים או זמזומים רמים), ובאותה העת האדם מרגיש עצמו נע במהירות דרך מנהרה ארוכה וחשוכה. לאחר מכן, הוא מוצא עצמו פתאום מחוץ לגופו הפיזי, אבל עדיין בקרבת מקום, ורואה את גופו מבחוץ, כצופה מן הצד. הוא צופה במאמצי ההחייאה שלו.
לאחר זמן מה, הוא מתעשת ומתחיל להתרגל למצבו המשונה. הוא שם לב שעדיין יש לו גוף, אבל בעל טבע מאוד שונה ובעל יכולות אחרות לחלוטין מהגוף אותו עזב לא מזמן. אנשים אחרים מגיעים לפגוש אותו ולעזור לו. הוא מציץ בנשמות המתים של קרובים וחברים שכבר מתו, וישות רוחנית חמה, "ישות של אור" מתגלה לפניו. ישות זו מבקשת ממנו, בצורה לא מילולית, להעריך את חייו, ועוזרת לו בהציגה לו חזיונות של ארועים מרכזיים בחייו בצורה פנורמית, כמו בסרט. בשלב מסוים הוא מוצא עצמו מתקרב למחסום מסוג כלשהו, או גבול, אשר ככל הנראה מסמל את הגבול בין החיים הארציים לחיים שמעבר. למרות זאת, הוא מרגיש שהוא חייב לחזור לחיים הארציים, שזמן המוות שלו עדיין לא הגיע. בנקודה זו הוא מנסה להתנגד, שכן הוא כבר מוקסם מחוויות העולם שאחרי ואינו מעוניין לחזור. הוא המום מעוצמת החוויה של אושר, אהבה ושלווה. למרות שאיפתו להשאר, הוא מוצא עצמו איכשהו בחזרה בגופו.
מאוחר יותר הוא מנסה לספר את החוויה לאחרים, אבל מתקשה לעשות זאת. ראשית, הוא אינו מצליח למצוא מילים לתאר את החוויה הנשגבת הזו. בנוסף הוא מגלה שאחרים לועגים לו, אז הוא מפסיק לשתף בחוויה. עדיין, החוויה משפיעה על חייו באופן עמוק, במיוחד על דעותיו לגבי המוות ועל יחסו לחיים."
Moody היה זה שטבע את המונח Near Death Experience, או בקיצור – NDE. הוא חילק את החוויה למרכיבים בסיסיים:
- תחושה של שלווה ורגיעה.
- התחושה שהמוות עומד להגיע או הגיע.
- שמיעת רעש או מוזיקה.
- חוויה של כניסה למנהרה או חשיכה.
- החוויה של יציאה מהגוף.
- מפגש עם דמויות, זרים, ישויות או מכרים שמתו.
- מפגש עם ישות אור, או כניסה למשהו בהיר ומואר.
- סקירת מאורעות מרכזיים בחיים.
- חוויה של מפגש עם גבול, שחצייתו משמעותה מוות וודאי.
- החלטה מודעת לחזור לגוף.
חשוב לציין (Moody הדגיש זאת בעצמו) שאין אדם בודד שחווה את כל התרחיש הזה כולו, אלא מדובר כאן בתמונת איחוד של אלמנטים נפוצים: כל אחד מהאלמנטים חזר במספר סיפורים ששמע. בנוסף, הסדר בו הופיעו האלמנטים היה שונה מתאור לתאור.
להרחבה (8 דקות, לא חובה):
המחקרים של Moody סובלים מכמה נקודות חולשה משמעותיות. העדויות נאספו מאנשים באופן שאינו מייצג, כלומר, אין שום דרך לדעת מה שיעור הופעתם ואופיים של המקרים בקרב האוכלוסייה הכללית. מעבר לכך, בספריו הוא מציג את המקרים שבחר להציג, ולא את כל מקרים בהם נתקל. למעשה לא ניתן ללמוד יותר מדי מעבודה כזו, מעבר לקיום תופעה כלשהי, היות ומדובר באוסף אנקדוטות שנבחרו לפרסום.
Kenneth Ring היה מהראשונים שביצעו ניתוחים סטטיסטיים של תיאורי ה-NDE. הוא אסף וניתח 102 תיאורים, וזיהה 5 מרכיבים שרובם חזרו בכל החוויות. הם היוו חלק ממה שכינה "חווית-ליבה". ככל שיותר אלמנטים מהרשימה הזו נחוו, החוויה סווגה כעמוקה יותר. הממצא המעניין היה ששלבים מתקדמים יותר בחוויה נחוו ע"י פחות אנשים, מה שמרמז שאולי קיים סדר פנימי קבוע של הארועים.
ואלה השלבים:
שלווה – את השלב הראשון חוו 60% מהאנשים במדגם שלו, חלק מהם לא התקדמו מעבר לכך. אישה אחת שכמעט מתה מבקיעת התוספתן סיפרה: "הרגשתי שלווה מוחלטת… לא פחדתי יותר". אחרת ניסתה להתאבד בקפיצה לים והתרסקה על הסלעים. למרות הקור העז ספרה "הרגשתי חמימה, שלווה, שמחה, בטוחה – כל תואר נפלא שתבחרו… זו היתה שלמות, כל מה שמישהו יכול לרצות…"
היפרדות מהגוף – השלב הבא הוא השלב של "הפרדות מהגוף" (חווית יציאה מהגוף – Out of Body Experience, או OBE בקיצור). 37% הגיעו לשלב הזה. אדם אחד שכמעט מת מחום גבוה מספר: "הרגשתי את התחושה הזו כאילו אני עוזב את גופי וצופה בו מהצד השני של החדר. אני זוכר כיצד הסתכלתי על עצמי – זה היה מפחיד כמובן… ראיתי את עצמי שוכב שם עם שמיכה היפותרמית מכסה אותי. העיניים שלי היו עצומות, הפנים שלי נראו קרות מאוד". אישה אחרת תיארה: "הייתי בפינה השמאלית של החדר, למעלה, משקיפה למטה במה שהתרחש".
אבל לא כל ההיפרדויות היו כה ברורות. הרוב רק חוו עצמם כצופים במתרחש ממרחק, אך לא ראו את גופם שלהם מבחוץ.
חשיכה / מנהרה – לאחר שלב ה-OBE מגיע שלב ה"כניסה לחשיכה", אותו חוו כ-25% מהנשאלים. זה שלב מקביל לשלב ה"מנהרה" בתיאוריו של Moody. אבל במחקר של Ring רק 9 דיווחו על משהו שדומה למנהרה: "אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני מתה. הרגשתי שאני מרחפת דרך מנהרה… כשאני אומרת מנהרה, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא, אתה יודע, צינורות הביוב האלה, הצינורות הגדולים האלה שהם שמים באדמה? זה היה עגול, אבל זה היה עצום. לא ממש יכולתי לראות את הקצה של זה. היתה לי תחושה שזה עגול. היה לזה צבע לבנבן… שכבתי על גבי. ריחפתי. עשן, או קוים לבנים או משהו הגיעו לעברי ואני התקדמתי לכיוון ההפוך”.
רבים יותר דיווחו על חושך, ריקנות עצומה ללא כל צורה ומימד, וכד'. אחד מהם סיפר: "זה היה חשוך. זה היה כמו… בשמיים החשוכים. חלל. חשוך. לא היו שום עצמים בסביבה. לא כוכבים או חפצים".
לראות את האור – 16% חוו את השלב הזה. האור היה משהו בקצה המנהרה/חשיכה, לפעמים מבצבץ במרחק, אבל בד"כ מוזהב ובהיר מבלי להכאיב בעיניים. לפעמים האור קושר לנוכחות כלשהי או לקול שקורא לאדם לחזור לאחור. אישה אחת ראתה את ישו במרכזו של אור זהוב-צהוב. הוא דיבר אליה ואז נעלם.
כניסה לאור – רק 10% מהחווים דיווחו כי נכנסו לאור והציצו או אף ביקרו בעולם אחר. זה תואר כעולם שניחן ביופי עצום, צבעים מרהיבים, ציוץ ציפורים, מוזיקה מופלאה. בשלב זה הופיעו מכרים מתים ובירכו אותם, ומעולם זה הם לא רצו לחזור. הנה תיאור של אדם שכמעט מת בעקבות עקירת שן: "טיילתי לגן עדן. ראיתי אגמים מופלאים, מלאכים – הם ריחפו מסביב כמו שחפים. הכל היה לבן. הפרחים היפים ביותר – אף אחד על פני האדמה לא ראה פרחים יפים כמו אלה שאני ראיתי שם… האגמים היו כחולים, תכולים. והמלאכים היו לבנים טהורים". אלמנט נוסף שמופיע לעיתים בשלב זה הוא מפגש עם סוג של גבול, כמו גדר או נהר, שנחווה כמסמל את נקודת האל-חזור, שאם חוצים אותה לא ניתן לחזור עוד לחיים.
אחד הדברים הבולטים הוא העובדה שכל התיאורים ש-Ring אסף היו של תחושות חיוביות ונעימות. אף אחד לא תיאר "מסע לגיהינום" למשל, למרות שסיבות המוות היו שונות ומגוונות. גם במחקריהם של אחרים מאותה העת, חוויות שליליות לא הופיעו כלל, או היו נדירות ביותר.
Gustave Dore (1832–1883) "Paradiso", Wikipedia
הבעיתיות שבחלוקה של Ring למרכיבים בסיסיים אלה היתה, שלא בוצע ניתוח סטטיסטי שבדק האם הם באמת קשורים ל-NDE. המרכיבים הללו נבחרו רק על בסיס העובדה שהיו הנפוצים ביותר בדיווחים, אבל זה לא בהכרח מעיד שהם קשורים ל-NDE. זהו הצירוף יחד של שניים או יותר מרכיבים שהופך את החוויה ל- NDE. ככל שיותר מרכיבים מופיעים יחד, כך סביר יותר שמדובר ב-NDE.
למה הדבר דומה? התסמינים של שפעת הם חום, כאבי שרירים ומפרקים, כאב גרון, כאב ראש, נזלת ושיעול. אם אדם מדווח על כאב ראש בלבד, על כאבי שרירים בלבד או על שיעול לבדו, הדבר אינו מעיד על כך שחלה בשפעת. ישנו מגוון רחב של מחלות שיכולות לגרום לכל אחד מהתסמינים הללו בנפרד. אך אם מזוהים כמה מהתסמינים הללו יחד, הסיכוי שמדובר בשפעת גדול הרבה יותר.
הראשון שביצע ניתוחים סטטיסטיים למציאת הקשר בין המרכיבים השונים (cluster-analysis) היה Bruce Greyson, ב-1983.
במחקר שכלל 74 חווים, בדק Greyson את הקשרים בין 33 אלמנטים שונים של החוויה. רק 16 אלמנטים נמצאו כקשורים זה לזה באיזושהי מידה. אלמנטים אלה חולקו ל-4 קבוצות, והתוצאה היתה "סקלת ה-NDE " שמשמשת כדי לתת ציון לכל דיווח NDE. ככל שהציון גבוה יותר, סביר יותר שהחוויה שתוארה היתה אכן NDE.
אחד הממצאים המפתיעים שעלו היה שמרכיבי ה"מנהרה" או ה"חשיכה" לא נכללו ברשימת ה"תסמינים" הקשורים לחוויה, למרות שהופיעו בכשליש מהתיאורים, שכן לא נמצא מתאם ביניהם לבין שום אלמנט אחר. יתכן אם כן, שתחושות אלה הן תוצרים של הגורמים שיוצרים את ה-NDE, אך אינם חלק מהתופעה עצמה.
במחקר המשך משנת 1985 שכלל 89 דיווחים נוספים של NDE, מצא Greyson כי החוויות מגיעות בשלושה "טעמים" שונים, וכי כל אדם חווה אחת משלוש הגרסאות הללו:
NDE ריגשי: תחושה של שלווה, אושר ושימחה, תחושת אחדות עם היקום, ראיית אור או המצאות בתוכו.
NDE מיסטי: כניסה לעולם מיסטי או לא ארצי, מפגש עם ישויות מיסטיות, ראיית קרובים מתים, חברים או דמויות דתיות, הגעה למחסום או נקודת אל-חזור.
NDE קוגניטיבי: הזמן מרגיש כמאיץ, המחשבות מהירות, חווית סקירת חיים ותחושה של הבנת היקום העצמי ואחרים.
Greyson מצא עוד, כיNDE בעקבות מוות צפוי כלל כמעט אך ורק את המרכיבים הרגשיים והמיסטיים, ואילו כאשר המוות הגיע בהפתעה החלוקה בין שלושת הסוגים היתה שווה פחות או יותר, כלומר, הציפייה למוות משפיעה על סוג החוויה.
אחד מהחסרונות הבולטים של כל המחקרים שצוינו עד כה הוא שהדיווחים של החווים לא נאספו מכלל האוכלוסייה של האנשים שחוו את החוויה, או מכלל האנשים שמתו מוות קליני והוחזרו לחיים, אלא פשוט נאספו מאלה שבחרו לספר על חוויותיהם. עובדה זו יכולה ליצור הטיות משמעותיות בממצאים. רק כדוגמה, יתכן שאנשים שחוו חוויות לא נעימות או כאלה שחורגות מהתבנית ה"מקובלת" בחרו לא לדווח עליהן. יתרה מזאת, רוב הדיווחים תועדו שנים עד עשרות שנים לאחר הארוע! ברור כי עיוותי זיכרון עלולים לשחק תפקיד מכריע במצב כזה. מעבר לכך, קשה למצוא מתאמים בין מאפייני החוויות לבין המצב הפיזי של החווה, היות והרישומים הרפואיים שניתן לאתר לאחר שנים בד"כ אינם מלאים.
על בעיות אלה בא לענות המחקר של Pim Van Lommel שהתפרסם ב-2001 בכתב העת היוקרתי Lancet. זה כנראה המחקר המקיף והיסודי ביותר שנעשה עד כה.
מוות קליני הוגדר כתקופה של חוסר הכרה שנגרמה ע"י אספקת דם לקויה למוח, כתוצאה מזרימת דם פגומה, הפסקת נשימה או שניהם. אם במצב כזה, החייאה לא מבוצעת בתוך 5-10 דקות, נזק בלתי הפיך נגרם למוח והמטופל ימות.
המחקר כלל תישאול של 344 מטופלים שהוחיו לאחר התקף לב, ב-10 בתי חולים בהולנד. המאפיינים של אלה שדיווחו על NDE הושוו לאלה שלא דיווחו. כמו כן נערך מעקב אחר המטופלים, אשר מלאו שאלונים שנתיים ושמונה שנים לאחר הארוע.
18% מהמטופלים דיווחו על NDE. שני שליש מתוכם חוו חווית-ליבה. לא נמצא קשר בין שיעור החווים לבין משך הזמן בו היו במצב של "מוות קליני", משך הזמן בו היו מחוסרי הכרה, התרופות שנטלו או מידת הפחד שלהם מפני המוות בטרם הארוע.
שיעור חווי ה-NDE היה נמוך בהרבה מזה שדווח עליו בעבר, כנראה מהסיבה שמחקר זה סקר את כל אלה שמתו והוחזרו לחיים, בעוד שבעבר אחוז גבוה יותר של חווים בחר לענות על סקרים מאשר אלה שלא חוו.
מעניין כי לא נמצאו מאפיינים רפואיים, תרופתיים ופסיכולוגיים שהשפיעו על שיעור החוויה. הגיל דוקא נמצא במתאם עם שכיחות התופעה. אנשים צעירים יותר מ-60 חוו NDE יותר. נשים (שהיו מבוגרות יותר מהגברים) חוו חוויות עמוקות יותר של NDE. החוקר משווה את שכיחות התופעה למה שעלה במחקרים קודמים של חוקרים אחרים, ומצביע על קשר די ברור בין הגיל לבין שכיחות התופעה: ככל שממוצע הגילאים של הנחקרים היה נמוך יותר, היתה חווית ה-NDE שכיחה יותר. יתכן גם, כמובן, שאנשים צעירים לא חווים יותר, אלא זוכרים יותר את החוויה.
החדשות הרעות: הסיכוי של אלה שחוו NDE (במיוחד עמוק) להשאר בחיים זמן קצר לאחר הארוע (בעודם בבית החולים או לאחר שיחרורם) היה נמוך באופן משמעותי מאלה שלא חוו (43% מחווי NDE עמוק לעומת 9% מאלה שלא חוו, מתו תוך תקופה קצרה לאחר הארוע).
שאלוני המעקב לאורך זמן איששו את הדיווחים הקודמים על ההשפעות המשמעותיות שיש לחוויה על חיי השורדים. ממצאי המחקר הזה הראו כי מגמות השינוי נוטות להתחזק ככל שחולפות השנים. בהשוואה לקבוצת ביקורת של אנשים שלא חוו NDE, אנשים שחוו זאת נטו יותר לחפש וגם למצוא משמעות בחיים, העניין שלהם בנושאים ספיריטואליסטים גבר משמעותית (לעומת אלה שלא חוו – שהעניין שלהם דעך בצורה משמעותית), הם נטו לפחד פחות מהמוות (למרות שגם אצל אלה שלא חוו NDE היתה ירידה משמעותית בפחד מהמוות), נטו להאמין יותר בחיים שלאחר המוות (למרות שעליה קלה נרשמה גם אצל אלה שלא חוו), ונטו להעריך יותר דברים "רגילים" בחייהם. חשוב אולי לציין, כי מתוך 74 המטופלים שתושאלו לאחר שנתיים, 57% שמעו על NDE לפני הארוע, ו72% היו דתיים.
Lommel הוא דוגמה טובה לחוקרים אשר מעבר לנתונים המחקריים שהם מביאים, נסחפים למחוזות ספקולטיביים, קופצים למסקנות מרחיקות לכת, מתבססים על הנחות לא נכונות, משתמשים בטיעונים לא תקפים, מתיימרים להיות מומחים בפילוסופיה, נוירולוגיה, פסיכולוגיה, תורת הקוונטים וכד', בעוד הכשרתם היתה קרדיולוגיה בלבד (למשל). הם מגישים לתקשורת את כל הבלילה הזו בנימה שקולה ורצינית, ובבטחון עצמי מוחלט.
בחלק הבא נפגוש שלל תופעות אשר מוצנעות או אף מושמטות לגמרי במקרים רבים, אם מסיבות של חוסר מודעות לקיומן ואם מכיוון שאינן עולות בקנה אחד עם דעותיו של החוקר.
קישורים לכל פרקי התחקיר:
- בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
- בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
- בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
- בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
- בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
- בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
- בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
- בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
- בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
- בשערי המוות 10 – הסברים?
____________________________________________________________________
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
לפניכם פוסט אורח ראשון אצלי בבלוג. מקווה שיהיו עוד רבים! אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל ולהציע חומרים נוספים שיכולים להעשיר את נקודות המבט של כולם בנושא הרחב של "חשיבה חדה". אני מזמין לבמה את שרון פרידמן!
כאן כבר מאוד קשה לזהות את האותיות (אפילו שכבר יודעים מה לחפש). הן אינן בכיוון בו אנו רגילים לראות אותן, ויותר מכך, "האור" מגיע מלמטה, זוית מאוד לא אופיינית שהמוח לא "אוהב" להניח כשהוא מפרש את מה שאנו רואים. שני האלמנטים הללו מספיקים כדי שאפקט האותיות יעלם. (יש עוד אפקטים מעניינים שקשורים לכיוון התאורה, אבל זה כבר לרשומה אחרת).
חשיבה חדה 