בשערי המוות 10 – הסברים?

בשערי המוות 10 – הסברים?

התייחסנו רבות להשערה/אמונה כי NDE הוא תיאור מהימן של מציאות אחרת, רשמים של תודעה הנפרדת מהגוף ומשייטת בעולמות אחרים. ראינו כי השערה זו אינה נתמכת בממצאים אמפיריים באופן משכנע.

תמונת המצב עשויה להשתנות בצורה דרמטית שתטלטל את אושיות המדע, אם בניסויים עתידיים (כדוגמת זה שעומד להסתיים בזמן הקרוב) יוכח באופן חד משמעי כי אנשים מסוגלים לדעת דברים על המתרחש סביבם שלא באמצעות ערוצי הקלט החושיים הרגילים.

דרך אגב, גם אם תאספנה ראיות כאלה, הדבר אינו מעיד בהכרח על קיום חיים לאחר המוות או עולמות אחרים. יתכן שהדבר מוכיח רק יכולות תפישה על חושית, כגון "ראייה" מרחוק או יכולת טלפתית, באמצעותן העומדים למות קולטים מידע על סביבתם שלא באמצעות החושים המוכרים. גם קיום יכולות אלה לא הוכח עד היום באופן משכנע, למרות העיסוק הרב בתחום במשך למעלה ממאה שנה.

כיצד מסבירים אם כן החוקרים את כל אותן תופעות מיוחדות שמרגישות אמיתיות כל כך ומשפיעות על החווים אותן באופן כה עמוק?

מסקירה של התחום עולה, כי מספר ההסברים למרכיבים השונים של ה-NDE רב כמספר החוקרים (ומספר החוקרים רב). היו שניסו לתקוף את הבעיה מהכיוון הפסיכולוגי, היו שעשו זאת מהזוית הנוירולוגית, ואחרים ניסו לאחד ולשלב הסברים נפרדים לכלל תיאוריה מקיפה יותר.

כזכור, אותרו מצבים רבים ושונים שמעוררים אלמנטים של NDE גם מבלי שהמוות ניצב בפתח (עסקנו בכך בהרחבה כאן). כל מצב כזה נתן השראה לחוקרים להציע מנגנון שונה אשר מנסה להסביר את ה-NDE.

כפי שאני התרשמתי, אין עדיין בנמצא תיאוריה אחת מקיפה המקובלת על רוב החוקרים. כל חוקר מציע תיאוריה משלו ומנסה לשכנע שהיא היא התאוריה שהעולם חיכה לה ואשר בכוחה להסביר את התופעה.

נחלוף ברפרוף על פני מגוון נסיונות ההסבר. הרחבות והפניות נוספות אפשר למצוא בסקירה הזו.

הסברים פסיכולוגיים

התנתקות מגננתית: היו שראו ב-NDE התנתקות מתוך מגננה לנוכח סכנת חיים חמורה, ומיקוד המודעות בחוויות שמקורן בחושים או בדמיון. מודל זה זוכה לתמיכה מסוימת במחקרו של Irwin שמצא כי אנשים שחוו OBE הראו יכולות absorption גבוהות יותר, ובמחקרים של Council ו-Greyson שהראו כי אלה שחוו NDE קיבלו ציונים גבוהים יותר במדדי פנטזיה ו-absorption. המודל מסביר בצורה סבירה את מרכיב ה-OBE אבל לא מסביר את תחושת המציאות הבהירה שמתארים החווים, אשר שונה מתחושות דמויות החלום האופייניות למצבי התנתקות אחרים.

שיחזור חווית הלידה– היו שקישרו בין חווית המנהרה ליציאת התינוק מרחם אימו. ההסבר קלוש (שכן בפועל התינוק נדחף בחוזקה בחשיכה מוחלטת, כשעיניו עצומות ואינן מופנות לעבר הפתח), ואינו נתמך ע"י הממצאים: חוויות המנהרה נפוצות באותה מידה גם אצל תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי (Blackmore 1983).

הסברים פיזיולוגיים

מחסור בחמצן: מחסור בחמצן הוא התהליך הראשי שגורם באופן ישיר למות המוח. הגיוני לפיכך להתחיל את החיפוש בכיוון זה. חיזוק לגישה זו מוצאים בחוויות הטייסים, שתאוצה חזקה מרוקנת את מוחם מדם (ולפיכך מחמצן) וגורמת לשלל תופעות NDE, כזכור.
אחת ההתנגדויות להסבר זה היא שאנשים מתארים חוויות שנחוו בצלילות רבה, בעוד שמחסור בחמצן גורם בד"כ לחשיבה מבולבלת. אך כנראה שהגורם החשוב שמשפיע על אופי החוויה אינו רמת החמצן, אלא קצב השינוי ברמת החמצן (Blackmore 1996). ידוע גם כי ההתנהגות המבולבלת שמפגין אדם במצבים כאלה כלפי חוץ אינה משקפת כלל את תחושתו הפנימית, שהיא צלולה דווקא (Liere ו- Stickney  עמ' 300).

עודף בפחמן דו חמצני: קשור כמובן להדלדלות החמצן, וכשלעצמו יכול לגרום תופעות דמויות NDE.

יחד עם זאת, מתועדים מקרים רבים בהם NDE  נחווה גם כאשר נמדדו רמות תקינות של חמצן ופחמן-דו-חמצני בגופו של המטופל, כך שהסברים אלה לבדם אינם מספקים.

הפרשת נוירוטרנסמיטרים: Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו את האנדורפינים כשחקנים עיקריים, בהיותם ידועים כמופרשים בעיתות דחק, מפחיתים כאבים ואף גורמים לתחושות אושר.
Morse הצביע על הסרוטונין כעל המועמד העיקרי לתחושות המיסטיות, ההזיות וחוויות היציאה מהגוף.
Jansen העלה את התאוריה כי חומרים דמויי Ketamine מופרשים כדי להגן על תאי המוח מנזקים שמתחוללים בעת תהליך ההרס שלו.

אך כל אחד מהסברים אלה היה חלקי ביותר. נדרשו מודלים כוללניים יותר.

מודלים משולבים

Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו ב-1989 מודל לפיו מצבי סטרס קיצוניים במוח הנגרמים מארועים טראומטיים מובילים להפרשת כימיקלים אשר יוצרים אפקט של התנתקות ואופוריה. פעולה זו, בשילוב עם מחסור בחמצן, מביאה להתפרצות אפילפטית אשר גורמת להזיות ויזואליות והצפה בזכרונות. הזיות נוספות, כמו גם תחושת האור הבהיר, נגרמות כתוצאה מהתפשטות הפעילות החשמלית לאזורי מוח נוספים. זיכרון של תחושות אלו נבנה מחדש לאחר ההתאוששות, כדי ליצור תרחיש שעולה בקנה אחד עם הציפיות והאמונות התרבותיות של החווה.

אך עדיין, כיצד מסביר מודל כזה חוויות שמתרחשות ללא ארוע פיזי כלשהו שנגרם למוח? אותן חוויות FDE שמוזנקות כתוצאה מפחד מהמוות לבדו?

Kevin R. Nelson מנסה לתקוף את הנושא מכיוון אחר ומציע מודל שמבוסס בעיקרו על "פריצת REM".

REM או Rapid Eye Movement הוא מצב תודעתי שמתרחש באופן נורמלי בזמן שינה ומאופיין בתנועות עיניים מהירות וחלימה מוגברת. ישנם מצבים מיוחדים בהם REM מתערבב עם מצב הערות. "שיתוק שינה" הוא אחד מהם – ההפרעה מאופיינת בתחושת ערות המלווה חוסר שליטה על הגפיים ובהזיות חזותיות ושמיעתיות. (עסקנו בתופעה כאן).
Nelson מעלה תיאוריה לפיה בזמן NDE מתחוללת הפעלה של מצב REM במשולב עם מצב הערות, מה שגורם לתחושות של "מוות" (כתוצאה משיתוק השרירים), במקביל לראיית אור ודימויים ויזואליים-רגשיים האופייניים למצב של REM. בנוסף, מצב REM מתאפיין בהפחתת פעילות של האונות הרקתיות, מה שיכול לעודד תחושות של ניתוק מהגוף, איבוד העצמי, אחדות עם היקום וכד' (כפי שראינו בחלק הזה).
אם נוסיף לכך אספקת דם לקויה למוח, נוכל לקבל הסבר לתופעות ויזואליות של "מנהרה", כפי שיוזכר בהמשך.

לחיזוק התיאוריה של פריצת REM מביא Nelson מחקר שערך על 55 אנשים שדיווחו על NDE. הוא שאל אותם אם חוו מאפיינים של שיתוק שינה במהלך חייהם, כלומר, מצבים בהם חשו שיתוק ו/או הזיות במעבר שבין שינה לערות. הסתבר כי אלה שחוו NDE חוו תופעות כאלה פי 2.5 יותר מאשר אנשים בקבוצת ביקורת במאפייני גיל ומין דומים (60% לעומת 24%). נראה כי "המתג" שמעביר בין מצב ערות למצב REM נוטה יותר "להתקע" במצב ביניים בקרב אנשים מסוימים, והם אלה שיחוו יותר תופעות של הפרעות שינה ו-NDE.

Nelson מתאר את רעיונותיו בהרחבה בספר The God Impulse, אך מקריאת הספר עלתה בי התחושה כי המרחק עדיין רב בין רעיונותיו המעניינים לבין תיאוריה מבוססת היטב.
דוגמה למאבקים בין החוקרים השונים אפשר לקרוא במאמר הזה, שקוטל את עבודותיו של Nelson בשלל טיעונים. לא ירדתי לעומק הדברים, אבל מי שמעוניין מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו.

גם Blackmore טוענת כי מרכיבים שונים של ה-NDE נגרמים כתוצאה ממנגנונים פיזיולוגים שונים. התחושות החיוביות מוסברות ע"י הפרשות אנדורפינים, ותחושות שליליות נדירות יכולות לנבוע מפעולות של נוגדי מורפינים.

תופעת המנהרה יכולה להיווצר ע"י פעילות נוירולוגית בקליפת המוח הראייתית, כתוצאה (בד"כ, אך לא בהכרח) ממחסור בחמצן. הדבר גורם לתאי העצב באזור זה לירות באופן אקראי, אך היות ותאים רבים הרבה יותר מייצגים את מרכז שדה הראיה, החוויה תהיה של נקודת אור שמופיעה במרכז שדה הראיה והולכת וגדלה ככל שהפעילות החשמלית גוברת. תהליך זה יוצר אשליה של תנועה והתקרבות אל "האור שבקצה המנהרה".

את מרכיב חווית ה-OBE מסבירה Blackmore בדרך הבאה. היא מדברת על מודל המציאות שמוחנו יוצר כל העת. מודל זה מתעדכן בכל רגע על סמך אינטראקציה בין מידע שנקלט ע"י החושים (עיבוד Bottom-Up) לבין הידע, האמונות והציפיות הנוכחיות שלנו לגבי העולם (עיבוד Top-Down).

רוב הזמן מודל המציאות שלנו נשען על הקלט החושי ונמצא בהתאמה טובה למציאות החיצונית. במצבים מיוחדים לעומת זאת, ביחוד כאשר המידע החושי נפגע באופן כזה או אחר (למשל בעקבות שימוש בסמים, בזמן מדיטציה או עקב מחסור בחמצן), המוח עשוי לאמץ, מבלי שאנו נהיה מודעים לכך, מודל מציאות שמבוסס על נתונים פנימיים כמו זיכרון, דמיון וציפיות.

בזמן NDE, מודל המציאות ישלב כל זכר למידע חושי (למשל קלט שמיעתי) עם התחושות הפנימיות יוצאות הדופן שנחוות בזמן התהליך.

הגבול הדק בין מציאות לדמיון

 Blackmore דנה כאן בנושא מרתק זה. מכיוון שהיא עושה זאת בצורה מלאת חיים, תרגמתי את דבריה כפי שהם:

"למה משהו נראה אמיתי? אולי תחשבו שזה מובן מאליו, אחרי הכל, הדברים שאנחנו רואים "שם בחוץ" אמיתיים, לא? במובן מסוים הם לא. כיצורים קולטים, כל מה שאנחנו יודעים זה מה שחושינו מספרים לנו. והחושים מספרים לנו מה נמצא "שם בחוץ" ע"י בניית מודלים של העולם שכוללים את עצמנו בתוכו. כל העולם "שם בחוץ" והגוף שלנו הם למעשה מבנים במוחנו. למרות זאת אנחנו בטוחים כל הזמן, שהמבנים האלה, המודלים האלה של המציאות – הם אמיתיים, בעוד המחשבות החמקמקות האחרות שחולפות בנו אינן אמיתיות. לשאר הדברים אנחנו קוראים חלומות בהקיץ, דמיונות, פנטזיות, וכד'.

למוח שלנו אין שום בעיה להבחין בין "מציאות" לביו "דמיון". אבל הבחנה זו אינה מובנת מאליה. המוח צריך לעסוק בסוגיה ע"י החלטה איזה מהמודלים מייצג את העולם שבחוץ. הוא עושה זאת כנראה ע"י השוואה בין כל המודלים שעומדים לרשותו ברגע נתון ובחירת היציב שביניהם כ"מציאות".

זה עובד מצוין, בד"כ. המודל שנוצר ע"י החושים הוא הטוב והיציב ביותר שעומד לרשות המערכת. הוא בפירוש "המציאות", בעוד התמונה של הפאב אליו אני מתכננת ללכת אח"כ היא בלתי יציבה וארעית. הבחירה קלה. לעומת זאת, כשאתה כמעט נרדם, מפוחד מאוד או כמעט מת, המודל החושי יהיה מבולבל ובלתי יציב. אם אתה שרוי בלחץ נורא או סובל ממחסור בחמצן, הבחירה לא תהיה קלה. כל המודלים יהיו בלתי יציבים.

מה יקרה במצב כזה? כנראה שהמנהרה שנוצרת כתוצאה מרעש בקליפת המוח הראייתית תהיה המודל היציב ביותר וכך, לפי השערה זו, זה מה שיראה אמיתי. פנטזיות וחזיונות עשויים להפוך ליותר יציבים מאשר המודל החושי ולפיכך יראו אמיתיים. המערכת תאבד את בקרת הקלט שלה.

מה תעשה אז מערכת ביולוגית הגיונית כדי לחזור לתפקוד נורמלי? לדעתי היא תנסה לשאול את עצמה "איפה אני? מה הולך כאן?" אפילו לאדם במצב קיצוני יוותרו מעט זכרונות. הוא עשוי להיזכר שעבר תאונה, לדעת שהוא נמצא בבית חולים לצורך ניתוח או לזכור את הכאבים של התקף הלב. לפיכך הוא ינסה לבנות סיפור לגבי המתרחש, על בסיס שברי הזכרונות הללו.

אנחנו יודעים משהו מאוד מעניין על מודלים של זיכרון. לעיתים קרובות הם נבנים מזוית של מעוף הציפור. כלומר, הארועים או המקומות נראים מלמעלה. אם זה נשמע לך מוזר, נסה להזכר בפעם האחרונה שהלכת לפאב או בפעם האחרונה שצעדת על חוף הים. מהיכן "אתה" צופה בסצנה?
אם אתה רואה זאת במבט מלמעלה, תבין על מה אני מדברת.

ההסבר שלי של OBE אם כן מתבהר: מודל זיכרון ממעוף הציפור השתלט על המודל החושי. הוא מרגיש אמיתי לגמרי מכיוון שהוא המודל הטוב ביותר שיש למערכת באותו רגע. ובאמת, הוא מרגיש אמיתי בדיוק מאותה סיבה שכל דבר אי פעם מרגיש אמיתי.

תיאוריה זו של OBE מובילה להרבה תחזיות ברות בדיקה. למשל, שאנשים שבאופן רגיל רואים דברים ב"עיני רוחם" ממעוף הציפור יחוו יותר OBE. גם Harvey Irwin וגם אנוכי מצאנו שאנשים שבחלומותיהם צופים מן הצד במתרחש, חווים יותר OBE. מאידך לא נראה שיש הבדל לגבי צורת הדמיון בעת ערות. מצאתי גם שאנשים שיכולים להחליף נקודת מבט יותר בקלות בדמיונם חווים יותר OBE."

***

עד כאן כיוונים שונים להסבר, על קצה המזלג.

חובבי "הישארות הנשמה" מתייחסים לעיתים קרובות להסברים המדעיים כמשעממים, יבשים וחסרי מעוף.

אחרים, ואני ביניהם, מוצאים את החקר המדעי של המוח, התודעה ומה שביניהם כאחת ההרפתקאות המרגשות, המאתגרות והמסקרנות ביותר שהמין האנושי לקח בהן חלק מאז ומעולם. התמזל מזלנו לחיות בתקופה בה תחום מחקר זה צובר תאוצה מרשימה, והבנת הדברים הולכת וקורמת עור וגידים אל מול עינינו ממש.

סיכום

זהו. תמה סדרת הכתבות "בשערי המוות".

לאלה שממש רוצים להאמין כי המוות אינו הסוף, נזכיר כי כל מה שאמרנו כאן מתייחס רק לחוויות סף-המוות. אחרי הכל, אף אחד ממוסרי העדויות לא מת ממש, באופן מוחלט. מה קורה מעבר למוות המוחלט, נדע (או שכבר לא נדע) כשיגיע יומנו.

למי שחושש מהמוות נזכיר, כי החוויה כנראה מענגת עבור רוב האנשים, תהיה סיבת מותם אשר תהיה.

לאנשים שהגיון מדבר אליהם יותר, הטיעון הבא עשוי לעזור:

"אני לא פוחד מהמוות – הייתי מת במשך מיליארדים על מיליארדים של שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי בשל כך שמץ אי נוחות" – מרק טווין

ונסיים בנימה תאטרלית-מלנכולית, בשיר הבא:

קישורים לכל פרקי התחקיר:

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

קינסיולוגיה שימושית (השאלה למי)

קינסיולוגיה שימושית (השאלה למי)

הקדמה

קינסיולוגיה היא המחקר המדעי של תנועתיות האדם ("קינזיס" ביוונית = תנועה). במסגרת התחום נחקרים מנגנונים מכניים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים, באמצעות מערכות עוקבות-תנועה, אלקטרופיזיולוגיה של השרירים ושל פעילות המוח, וכד'. ישומי המחקר הם בתחומי אורתופדיה, ביו-מכניקה, שיקום, ספורט, ועוד.

בזאת מסתיים החלק המדעי להיום.

כעת נעבור למשהו שונה לגמרי: "קינסיולוגיה שימושית". זהירות, לא להתבלבל. אין שום קשר לקינסיולוגיה ולשימושיה הרבים לתועלת האדם. מטפלי קינסיולוגיה שימושית רבים משתמשים במונח "קינסיולוגיה", כפי שנראה להלן, מה שכמובן מקשה מאוד להבחין בין התחומים.

הקינסיולוגיה השימושית (להלן – ק"ש) נוסדה ע"י הכירופרקטור George Goodheart בשנות השישים של המאה הקודמת. הק"ש היא שיטה "שמאבחנת היבטים מבניים, כימיים ונפשיים של בריאות האדם באמצעות בדיקה ידנית של התנגדות שרירים אצל המטופל (ושיטות נוספות)".

לרגע נשמע כי עשוי להיות הגיון כלשהו בשיטה. כשחולים, הדבר מתבטא לעיתים קרובות בחולשה (חישבו על שפעת, צהבת או הרעלת מזון למשל). כשבריאים השרירים חזקים. (מעניין לציין כי דווקא כשמתים השרירים נעשים קשים כאבן. אני מניח שהשיטה מוגבלת לאנשים חיים בלבד).

אבל הק"ש ספציפית הרבה יותר. היא מדברת על כך שליקוי בתפקוד איבר מסוים מלווה בהיחלשות שריר מסוים שמקושר אליו. כך למשל, שריר חלש בחזה יכול להעיד על מחלת כבד, בעוד ששריר חלש בגב התחתון או ברגל יכול להעיד על מחלת ריאות. שריר שמתחזק מעיד על שיפור במצב האיבר הפנימי המקושר אליו. "תורה" זו אינה עולה בקנה אחד עם הידע הרפואי המקובל.

אחד ממייסדי השיטה, John Diamond, מסביר בספרו Your Body Doesn't Lie את פעולת הק"ש. ההסבר מתחיל בתיאור "אנרגיית החיים האוניברסלית", עובר לדיון במרידיאנים ובאנרגית ה-צ'י, וממשיך בתיאור דה-פולריזציה חשמלית של הצ'י הזורם לאורך מערכת העצבים האוטונומית אל השרירים ומתורגם לבסוף אנרגיה אלקטרומגנטית. פסאודו-מדע בשיא תפארתו!

בשנות השבעים החליט הכירופרקטור John Thie לפשט את השיטה לתועלת הציבור הרחב, ופרסם את משנתו בספרו "Touch for Health". בשנות השמונים המאוחרות התפשטה השיטה בכל העולם והפכה ל"מקצוע" בפני עצמו.

כצפוי, עד מהרה עטו רבים על התחום החדש שנולד, ומתחו את השיטה לכל כיוון אפשרי: אבחון אלרגיות, בניית דיאטה אישית, שיחות עם התת-מודע, התחברות עם האמת האוניברסלית ומה לא.

כשניסה פרופ' לרפואה אחד להבין כיצד גילה Goodheart את כל אותם קשרים סבוכים בין שרירים, איברים פנימיים, מרכיבים תזונתיים, מרדיאנים וכו', נענה ע"י מחברם של כמה ספרי ק"ש (George Eversaul) כי Goodheart היה בעל כוחות על טבעיים (psychic), כוחות בעזרתם פיתח את התורה שלו.

כיום יש למעלה מ-80 צורות טיפול שונות שכוללות את המילה "קינסיולוגיה", לדוגמה "קינסיולוגיה התפתחותית", "קינסיולוגיה חינוכית", "קינסיולוגיה יצירתית", "קינסיולוגיה התנהגותית", "קינסיולוגיה דנטלית", ואפילו "קינסיולוגיה אסטרולוגית" – שמשלבת את נקודות הדיקור והמרידיאנים עם האסטרולוגיה הסינית כדי לזהות את הסביבה המתאימה לאיזון שרירים.

נראה כי כל מטפל בעל חוש מסחרי מפותח בוחר לו כמה אלמנטים בסיסיים, בוחש אותם כיד הדמיון הטובה, ממציא שם אטרקטיבי, פותח מרפאה לטיפולים בשיטה החדשה ומעביר סדנאות להכשרת הדור הבא של המטפלים. "זהו עוד כלי נהדר בארגז הכלים הטיפולי" יכתוב מן הסתם בעלון הפרסום שלו.

טיול חוויתי בג'ונגל הקינסיולוגי

לא אוכל לסקור לעומק את כל עשרות השיטות כמובן, אבל נוכל לפחות לזכות בכמה טעימות מהשטח.

כך נראה אבחון אלרגיה, מלווה בטיפול באמצעות הארת נקודות דיקור סיני באור לייזר אדום (4 דקות ראשונות מספיקות בהחלט):

מעניין איך בדיוק עוברת השפעת החומרים האלרגניים מתוך הבקבוקים הסגורים לגופו של הנבדק. על ה"ריפוי" אני מעדיף לא לדבר.

***

"המרכז הישראלי לבריאות ותזונה לפי סוג דם" מציע סדנת קינסיולוגיה ככלי אבחוני, כלי בעזרתו תוכלו בין השאר –

  • לנתח באופן מדויק גורמים ושורש לסימפטום/ מחלה.
  • לזהות אלרגיות ורגישויות למזונות, לתרופות ולחומרים אליהם נחשף המטופל.
  • לבחור עבור המטופל באופן מדויק תמציות פרחי באך/ תוספי תזונה/שמנים ארומטיים/ צמחי מרפא/ נקודות דיקור/ טכניקה ספציפית וכו'.
  • לעקוב אחרי השינוי במצב המטופל: מבחן השריר מראה שינויים בזמן קצר."

***

מאסטר אחד ברפואה סינית פיתח ביחד עם פסיכולוג שיטה מיוחדת לטיפול באלרגיות (ההדגשות שלי). "השיטה מאבחנת ומטפלת באלרגיות מכל סוג ובכל תחום וגם מבצעת "ניקוי רגשי" המתאים לאלו שהכרחי לשחרר בקרבם גם את החסימות הרגשיות".

"האבחון נעשה באמצעות "מבחן השרירים" (קינסיולוגיה), שהוא דרך להתחבר אל החלק הלא מודע של המוח והמתבצע כך: המטופל יושב כשיד אחת שלו פשוטה ישר קדימה, המטפל לוחץ על היד ומנסה להוריד אותה כלפי מטה. המטופל מתנגד ללחיצה ואמור להחזיק את היד כנגד לחיצתו. בד בבד, ביד שאינה נבדקת, ובאמצעות אחת האצבעות, נוגע המטופל בכל פעם במילה מודפסת המונחת לפניו, למשל המילה "פירות". באם היד חלשה, כלומר יורדת למטה, המטפל מסמן בטופס שקיימת רגישות לפירות, ובהמשך יבדוק לאילו פירות בדיוק. במידה שהיד נשארת יציבה, המטפל עובר לקבוצה הבאה. בדרך זו הוא סוקר כ-150 קבוצות של גורמים החשודים בגרימת אלרגיה, מה שייתן בסופו של דבר מעין "מפת חולשות ורגישויות" של המטופל".

ואיך זה עובד בדיוק, אתם שואלים? למה שהנבדק יגיב לפתק שכתובה עליו מילה? גם לזה יש הסבר:

"המילה מורכבת מאותיות שלכל אחת תדר ייחודי משלה, כך שגם המילה כולה היא תדר, אנרגיה ספציפית, שהיא תוצר של סך כל התדרים שמרכיבים אותה. במקרה הזה מדובר באותיות, אבל זה נכון לגבי כל דבר בטבע. המילה 'אבק', למשל, זהה לתדר של האבק שנאסף מפינת החדר. המוח הלא מודע שלנו מזהה את כל התדרים שבסביבה, וכשהמטופל נוגע במילה מסוימת המוח מזהה את התדר ומגיב אליו בהתאם".

חזרנו לנומרולוגיה או שאני מתבלבל? מה התדר של כל אות? איך מסכמים את כל תדרים? סכום? מכפלה? ממוצע? כיצד ממירים מתדר לאנרגיה? מה התדר של אבק? 54.3 הרץ? 238 קילו-הרץ? האם לאבק מדברי ולאבק במפעל אזבסט יש את אותו התדר? כיצד בדיוק מזהה המוח את התדרים של החפצים שסביבנו? האם זהו החוש השביעי – חוש התדר? מדוע צריך לגעת בפתק כדי לזהות את התדר? האם זה עובד גם באותיות אנגליות? יפניות? איך יתכן? אם לכל אות יש תדר משלה, והמילים מורכבות ממספר אחר של אותיות, כיצד יתכן שלמילה השלמה יש אותו התדר?

אני לא יכול שלא להיזכר במשחקיו האינפנטיליים של אמוטו, שהדביק פתקיות עם מילים "יפות" ו"מכוערות" (לדעתו) על צלוחיות מים לפני שהקפיא אותן, ואח"כ בחר גבישי קרח יפים ומכוערים בהתאמה, טען שהפתקים השפיעו על מבנה המים וזכה לתהילת עולם.

שאלה נוספת מנקרת במוחי – כיצד המחקר הרפואי הקונבנציונלי לא עלה על התהליך הפשוט הזה לזיהוי אלרגיות?! ואם אני שמעתי על כך, בוודאי שמעו על כך גם האלרגולוגים. מדוע לעזאזל השיטה אינה מופיעה כאן?*

* זו היתה שאלה רטורית כמובן. אני יודע את התשובה. אנשים כבר הסבירו לי זאת פעמים רבות: כל החוקרים מעורבים בקונספירציות עם חברות התרופות המושחתות ששולטות בעולם, במטרה לפגוע בבריאות הציבור התמים ולהסתיר ממנו שיטות פשוטות וזולות שמאבחנות ומרפאות כל.

***

כשעברתי לעיין באתר של "המרכז הישראלי לקינסיולוגיה ולחשיבה מחדשת" אני מוכרח להודות שהתבלבלתי קצת. היה כתוב שם במפורש:

"הקינסיולוגיה אינה עובדת עם מחלות, אינה עוסקת באיבחון מחלות ואינה מרפאת. בבסיסה, הקינסיולוגיה מזהה חסימות אנרגיה מבניות/פיזיות, תזונתיות ורגשיות המחולקות למישורי אנרגיה שונים. בעזרת ארגז כלים רחב לומד האדם לשחרר את חסימות האנרגיה של עצמו, ונעזר על ידי הקינסיולוג שהוא המאמן האישי שלו, בשחרור חסימות אלו."

מצד שני, כמה שורות במורד העמוד כתוב:

"השיטה מתאימה לכל אדם מבוגר, ילד ותינוק אשר נתקל בעיקוב התפתחותי כל שהוא בכל מישורי החיים. כגון: הפרעות קשב וריכוז של ילדים ומבוגרים כאחד, אוטיזם, תסמונת דאון, אלצהיימר, מתחים, חרדות, שחרור מתחים מהתנהגויות כפיתיות – פוביות, התמכרויות, אובססיות, מערכות יחסים תקועות, חיזוק המערכת החיסונית בבעיות גופניות, אלרגיות, תזונה ועוד".

אז לא הבנתי. זה מאבחן או לא מאבחן? מרפא או לא מרפא? היתכן כי פחד מתביעות משפטיות עמעם את הניסוחים?

***

אולי אתם שואלים את עצמכם מה קורה עם מטופלים שאינם מסוגלים לשתף פעולה, כמו תינוקות, קשישים או מטופלים חסרי הכרה? אין בעיה. מבצעים את הבדיקה על מיופה כח מטעמם. באופן כזה למשל, בודקים את התנגדות ידו של ההורה כדי לאבחן בעיות בתינוק אותו הוא אוחז. הגיוני, לא?

***

טיפול ק"ש בסגנון קצת אחר מתואר כאן:

"…לאחר שמיקדנו את הנושא, אני מתחילה בבדיקת השריר ושואלת שאלות שהתשובות עליהן הן "כן" ו"לא". למשל, אני שואלת האם זהו הנושא עליו יש לעבוד, האם הנושא מספיק מדויק ומוגדר, האם יש לבדוק אירוע מן העבר שקשור לנושא ואם כן, אני מתחילה לשאול מהם טווחי הגילאים המתאימים (לדוגמה, האם בין 50-40, האם בין 40-30, עד לאיתור הגיל המדויק). כזכור, בדיקת השריר עוקפת את מערכת האמונות הן של הנבדק והן של הבודק, כך שלשני הצדדים אין מושג על איזה אירוע נעבוד ולאן תוביל אותנו הפגישה. במילים אחרות, שני הצדדים לא תמיד יודעים מה מסתתר בנבכי נפשו של הנבדק – זהו אחד הדברים היפים בהרפתקה זו הקרויה קינסיולוגיה."

אכן, זו נשמעת הרפתקה מרתקת. מצד שני, כיצד נבדוק אם זה באמת מה שמסתתר בנבכי נפשו של הנבדק אם אפילו הוא לא יודע זאת?

***

ועם כבר בג'ונגל אנו מסיירים – חובבי הגננות מבינכם המעוניינים לטפח גינה מאוזנת יותר מוזמנים להעזר בספר המיוחד הזה, בו מוסבר כיצד בעזרת צורה של ק"ש תוכלו לקבל הדרכה מאלות הטבע אשר שוכנות בגינתכם. המסרים שלהן מועברים ע"י שינוי השדה האלקטרומגנטי של השואל, אשר בתורו משפיע על תגובת השרירים.

האם תוכלו לעזור ליוסי למצוא את שני יוצאי הדופן שבתמונה? צמידי-כוח יוגרלו בין הפותרים נכונה!

אני אלוהים, אתם פחדנים, וזה אובייקטיבי.

אדם שלקח את הק"ש למחוזות שרגל אדם לא דרכה בהם לפניו הוא הפסיכיאטר David Hawkins, אשר פיתח את "סקלת המודעות", פרי מחקר מעמיק.

מדובר בסקלת מספרים בין 0 ל-1000. רף ה"פחד" נמצא ב-200. זהו הגבול בין התנהגות הרסנית ופוגעת לבין צורת חיים מקדמת ובעלת יושרה. 78% מאוכלוסיית העולם לא עברה את הרף הזה עדיין, לצערנו.

400 הוא סף השכל וההגיון. גאונים מפורסמים כמו איינשטיין, פרויד, ניוטון, ואריסטו זכו לעבור את הרף הזה, אך כל חברי החבורה המכובדת הזו נתקעו סביב 499.

את רף ה-500 הצליחו לחצות רק 4% מאוכלוסיית כדוה"א. זהו רף האהבה, בו מתרחש מעבר מהלינארי והניתן להוכחה ללא-לינארי ולרוחני. מי/מה שעובר את 700 הנקודות נמצא כבר במחוזות ה"הארה".

ואיך השיג הוקינס את הידע הנשגב הזה? הוא לחץ על היד כמובן. וזה מדעי:

"בשימוש בתגובה הקינסיולוגית, שני אנשים יכולים לכייל את דרגת המודעות של כל אדם, מקום או חפץ, עבר והווה. למשל, זוג חוקרים [לוחץ ונלחץ] יכולים לכייל את איינשטיין והתוצאות שלהם יכולות להיות מאומתות ע"י זוג חוקרים אחר בקצהו השני של העולם. אם זה מבוצע כראוי, שניהם יקבלו את התוצאה 499. התגובה הקינסיולוגית מתעלה מעל דעות, אמונות, ומגיעה לאמת שמעל למחוזות הפיזיים".

בטח. ברור.

עיון בספרים שכתב הינו חוויה מאלפת, ואף מעבר לכך, כמו שהוקינס עצמו מבטיח.
הנה מה שנכתב על הספר הזה למשל:
"רק בעשור האחרון צמח מדע האמת, אשר מאפשר בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, להבחין בין אמת לשקר
כאשר מבחן האמת מיושם על תחומים שונים של החברה (סרטים, אמנות, פוליטיקה, מוזיקה, סוציולוגיה דת, תיאוריות מדעיות, רוחניות, פילוסופיה, אמריקה וארצות העולם האחרות) התוצאות מרטיטות
המחבר משתף את הקורא בטכניקה הפשוטה והמידית, אשר כמו
נייר לקמוס, מבחינה בין אמת ושקר בתוך שניות
רמת המודעות של הקורא עולה באופן ניכר כתוצאה מחשיפתו לחומר הזה
".

"על טעם וריח אין להתווכח"? באמת אין מה להתווכח. מאז הומצא מדע-האמת הכל אובייקטיבי.

ממדידות מדויקות שהוקינס ערך על ספריו, עולה כי הם נמצאים בדרגות גבוהות ביותר. למעשה כתביו נמצאים גבוה יותר מכל מאמר מדעי מכונן או כתב-קודש שהאנושות זכתה להכיר. הספר שהזכרנו לפני רגע זכה להתברג בדרגה 935 בסולם האמת. אבל זה כלום לעומת הספר "I: Reality and Subjectivity" – אשר זכה למדד 999.8 מתוך 1000. רק כדי לתת קנה מידה, את דרגה 1000 מאכלסים ישו, בודהה, קרישנה ואלוהים. אני מניח שמחבר הספר נמצא בדרגה גבוהה יותר מהספר אותו כתב, מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת – אדון הוקינס הוא התגלמות אלוהים על פני האדמה.

ציורו של מיכלאנג'לו (1510) בשילוב ראשו של הוקינס

דרגת האמת האבסולוטית של ספריו מוכיחה (בצורה מדעית כמובן) שמה שכתוב בהם נכון. המחשבה שכל המידע המטלטל הזה הושג באמצעות לחיצות פשוטות על היד מעוררת השתאות. מה המנגנון שעומד מאחורי הדברים?

לאלוהים פתרונים. פיזיקאים, הסכיתו והשכילו:
"כשאתה בוחן אמיתותה של טענה, אתה למעשה קובע האם פונקצית הגל תקרוס או לא. רק למשהו נכון יש קיום במציאות. במילים פשוטות, האמת מקריסה את פונקצית הגל. אם אתה בוחן הצהרה מסוימת כמו "היום יום שני" והזרוע שלך (כלומר השרירים) נשארת חזקה, פונקציה הגל קרסה, ומצביעה על כך כי אכן יום שני. לחילופין, אם היד צונחת בקלות – אין קריסה של פונקצית הגל, מה שאומר שההצהרה אינה נכונה".

פרס נובל בדרך.

נותרתם ספקנים? בדקתם את ספריו של הוקינס וקיבלתם מספר שונה מ-935 או 999.8? צר לי לבשר לכם, אתם פשוט מאותגרי-אמת. חמור מכך, אתם במלכוד!
ויאמר אלוהים: "כל טיעוני הספקנים הם בדרגות 160-190. ספקנים אינם מסוגלים לבצע כיול מודעות מכיוון שהכרחי ששני מבצעי הניסוי, כמו גם הכוונה של השאלה, יהיו בדרגה גבוהה מ-200".

כך, בבושת פנים הושלכתי מהאולימפוס. ברגליים כשלות חזרתי לעולם הלינארי המוגבל שלי, אי שם בדרגות הרפש האנושי שמתחת ל-200 (לפחות אני בחברה טובה של כמה ספקנים מפורסמים).

***

ועכשיו קוראים יקרים, נבדוק עד כמה הייתם מרוכזים. הוציאו דף ועט – בוחן פתע!
האם היד של הבחורה תישאר קשיחה או תרד בקלות?

***

מה היה לנו כאן בעצם?

אוסף הגדרות שונות ומבלבלות לקינסיולוגיה שימושית. טכניקות שונות, שימושים מגוונים ותיאוריות מוזרות שמסבירות את אופן הפעולה (חיבור עם התת-מודע, קריסת פונקצית גל קוונטית, תדרים של מילים).

נותרה לנו רק סוגיה אחת לברר. האם זה באמת עובד.

האם זה עובד?

במילה אחת – לא. בשתי מילים – ממש לא.

או קיי, בואו נדייק. חלק גדול מהטענות שנתקלנו בהן לא נבדקו מעולם בצורה מבוקרת, ולכן אי אפשר לדעת אם יש להן אחיזה במציאות או לא. יתרה מזו, חלק מהטענות לא יכולות להיבדק אפילו באופן תיאורטי. (כיצד בודקים אם תגובת היד משקפת באופן אמין את המתרחש בתת מודע, אם אין גישה אחרת לתת מודע?)

נתרכז לפיכך רק בדברים שכן נבדקו.

נתחיל בסיפור משעשע מחוויותיו של הפסיכולוג ריי היימן. (את האנקדוטה שלו על קריאה בכף היד אתם זוכרים?)

היימן היה נוכח פעם בהדגמה של קינסיולוגיה שימושית ע"י כמה כירופרקטים. במהלך הניסוי, טפטפו טיפות של גלוקוז (סוכר "רע") על לשונו של הנבדק, ובדקו את חוזק התנגדות השרירים שלו ע"י נסיון להוריד את ידו למטה. לאחר מכן שמו טיפות של פרוקטוז (סוכר "טוב") וחזרו על הבדיקות. התוצאות היו מובהקות – הנבדק הצליח להתנגד ללחיצות במקרה של הסוכר ה"טוב" ולא הצליח במקרה של הסוכר ה"רע".

השלב השני של הניסוי בוצע בסמיות כפולה (Double Blind): מבחנות עם גלוקוז ופרוקטוז הוכנו מראש, ממוספרות בסדר אקראי. לא המטפל ולא הנבדקים ידעו מה מכילה כל מבחנה. כמו בחלק הראשון, בחלק מהמקרים הצליחו הנבדקים להתנגד, בחלק אחר לא. אך כשנבדקו התוצאות מול תכולת המבחנות, הפלא ופלא, לא התגלה כל מתאם. התוצאות היו אקראיות לחלוטין. לעיתים התנגדו יפה לסוכר ה"טוב", לעיתים דוקא ל"רע", לעיתים הפגינו חולשה לנוכח הסוכר ה"רע", לעיתים לנוכח הסוכר ה"טוב" דוקא.

תגובתו של הכירופרקטור למשמע התוצאות היתה מדהימה:
"אתה רואה, זו הסיבה לכך שאנחנו לא משתמשים יותר בניסויים בסמיות כפולה. זה אף פעם לא עובד!"

בתחילה חשב היימן כי הכירופרקטור מתבדח, אך הוא היה רציני לגמרי. מכיוון ש"ידע" שק"ש עובדת, ושהשיטה המדעית מראה שזה לא עובד, הסיק כי משהו בוודאי לקוי בשיטה המדעית…

***

במהלך הסרטון הבא (בו נתקלנו בסיום הרשומה על הקריסטלים), מדגימה אשת הקריסטלים את כוחם המרשים ע"י מבחן ק"ש טיפוסי. כאשר עוברים לפרוטוקול סמיות כפולה התוצאות מביכות למדי:

הנה לקט מייצג של מחקרים יותר מסודרים בתחום:

במחקר זה (1988) בוצעה בדיקת ק"ש לזיהוי חוסרים תזונתיים ע"י 3 מטפלים מיומנים. נערכו השוואות בין אבחוני המטפלים השונים כדי לבדוק את מידת הקונצנזוס ביניהם, בין התוסף שנמצא נדרש לבין בדיקות מעבדתיות סטנדרטיות, ובין התנגדות היד כפי שאובחנה ע"י מטפלי הק"ש לבין מדידות איזומטריות ממוחשבות. לא נמצא מתאם משמעותי לגבי אף אחד מהגורמים. החוקרים מסכמים: "שימוש בק"ש לבדיקת מצב תזונתי אינו מועיל יותר מניחוש".

במחקר זה (2001) נבדקו 7 אנשים שידועים כבעלי אלרגיה מסוימת. 4 מטפלי ק"ש בדקו כל אחד מהם עם 10 בקבוקים שמכילים את גורם האלרגיה ו-10 בקבוקים שאינם מכילים אותו, בסדר אקראי ובסמיות כפולה כמובן. לא נמצא כל קשר בין תכולת הבקבוקים לרמת ההתנגדות של ידי הנבדקים. "השימוש בק"ש לאבחון מסוג זה אינו יותר טוב מניחוש" סכמו החוקרים.

במחקר זה (2005) נבדקה ההדירות בין שני אבחונים חוזרים. כ-80 נבדקים אובחנו (בסמיות כפולה) כרגישים/לא רגישים לכל אחד משני חומרים. לאחר מכן התבצעה בדיקה חוזרת. מידת החפיפה בין התוצאות היתה בגדר הצפוי באקראי.

כמו בכל תחום שנוי במחלוקת, חסידי השיטה יצטטו מחקרים שתוצאותיהן היו חיוביות. הנה דף המחקרים שמפרסם הקולג' הבינלאומי לק"ש.
ההכרעה צריכה להתבצע על סמך איכות המחקרים. בסקירה זו (1990) נבדקו פרסומי הקולג' הבינלאומי לק"ש בין השנים 1981-1987. מתוך 20 מחקרים, אף אחד מהם לא ענה על כל שבעת קריטריוני האיכות הבסיסיים שהוגדרו, ולפיכך לא ניתן היה להסיק כל מסקנה תקפה.

נראה שאיכות המחקר לא השתפרה הרבה מאז שנות השמונים. בסקירה זו (2007) סוקרים החוקרים את השגיאות המתודולוגיות של כמה מהחוקרים התומכים בשיטה ומסכמים: "המחקרים המעטים שבודקים באופן ספציפי הליכי ק"ש, מפריכים או לא תומכים בתקפות אותם הליכים ככלים אבחוניים".

עוד נסיון לסכם את מצב העניינים בתחום נעשה ב-2008 – 22 מחקרים מקוריים אותרו. הרמה המחקרית שלהם היתה ירודה, וכתוצאה מכך לא היתה אפשרות לענות על אף אחת משאלות המחקר. גזר הדין: "אין עדויות מספקות לגבי הדיוק האבחוני של ק"ש, תקפות השיטה והיעילות שלה לגבי שום מצב".

כאן אפשר למצוא את תגובות תומכי השיטה לכמה מהמחקרים הנ"ל. רוח הדברים הכללית הינה – "המחקר לא בדק את הק"ש כפי שהיא אמורה להיות בשימוש בפועל (ק"ש לא אמורה להיות כלי האבחון היחיד, לא ככה בדיוק משתמשים בה, ק"ש מטפלת באדם השלם ולא בסמפטומים ספציפיים ולכן קשה לעלות על יעילותה בניסויים קליניים, וכד'), ולכן הרלוונטיות של תוצאות המחקר מוגבלת".

לא פלא שגופים רפואיים רבים מצהירים על אי תמיכתם בשיטה. האגודה למלחמה בסרטן האמריקאית מסכמת את המלצותיה לציבור במשפט הבא: "קיימות כמה עדויות אישיות לטיפולי ק"ש מוצלחים, אך העדויות המדעיות הזמינות אינן תומכות ביכולת הק"ש לאבחן או לרפא סרטן או כל מחלה אחרת".

סיכום

אני חושב שהתמונה די ברורה:

במקרים בהם התשובה הנכונה/רצויה ידועה בזמן הבדיקה למטפל ו/או המטופל, אם הבדיקה נעשית באופן גלוי, המטפל לוחץ באופן שונה ו/או המטופל מתנגד בעוצמה שונה, בהתאם לתוצאה הרצויה/מצופה (חומר/מושג/חפץ "מזיק/רע" לעומת "מועיל/טוב"). הבדלי התנהגות אלה אינם מודעים בד"כ.
אם מבצעים בדיקה כזו בסמיות כפולה, כלומר, כאשר לא המטפל ולא המטופל יודעים כיצד הם "אמורים" להגיב, התוצאות אקראיות לחלוטין.

במקרים בהם התשובה הנכונה יכולה להתברר מאוחר יותר ע"י בדיקה רפואית למשל, המחקרים מראים כי אין קשר בין האבחונים בשיטת הק"ש לבין המצב בפועל. ובכל מקרה, אם קיימת שיטה רפואית קונבנציונלית אמינה לזיהוי חוסרים תזונתיים, אלרגיות וכד', מדוע להשתמש בשיטות מפוקפקות כמו ק"ש?

במקרים בהם אין דרך לבדוק מה התשובה הנכונה (כמו במקרים של החלטות אישיות), כל שנותר למטופל הוא להאמין שהתשובה אכן "נכונה" ולהמשיך בחייו עם דילמה אחת פחות. לחילופין אפשר פשוט להטיל מטבע, כפי שמציע דן אריאלי בסוף הכתבה הזו: "ההמלצה שלי היא לצמצם את האפשרויות לכמה אופציות טובות ולהטיל מטבע. כשהמטבע באוויר כבר תדעו איפה זה צריך ליפול".

מקרים אחרים שאינם ניתנים לבדיקה הם המקרים בהם מאבחנים דבר בלתי ניתן למדידה כמו "חסימה אנרגטית", אח"כ משחררים אותה באמצעות הליך מאגי כלשהו, ואח"כ, הוקוס פוקוס, חסימת האנרגיה הבלתי נתפשת משתחררת. הלקוח המאמין יתנגד חזק יותר, המטפל ילחץ חלש יותר, וכולם יוכלו לחגוג את הצלחת הטיפול.

הרים וגבעות פותחו על בסיס הטריק הפיזיולוגי הפשוט הזה, והכסף לא מפסיק לזרום מלקוחות פתיים למטפלים פתיים לא פחות. חמור מכך, המסתמכים על אבחונים וטיפולים חסרי בסיס עלולים לפגוע בבריאותם או בבריאות היקרים להם. במקרים קיצונים אשליות יכולות גם להרוג.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות

בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות

בחלקים הקודמים סקרנו לעומק כמה וכמה מקרים שנחשבים למרשימים והאמינים מכולם, אלה שאמורים לשכנע אף את הספקנים הקיצוניים שבינינו שהתודעה/נשמה עוזבת את הגוף/מוח בעת NDE ומשייטת לה בעולמות אחרים. (ראו למשל "זכרונות של מוח מת" ו-"הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?").
אני לא השתכנעתי.

אחרי הכל, מדובר באנקדוטות בודדות ולא בניסוי מבוקר, וראינו כיצד חקירה יותר מעמיקה של כל מקרה הוציאה ממנו את העוקץ והותירה עוד סיפור NDE, אשר מרשים ומרתק ככל שיהיה – עדיין יכול להיות יציר המוח (כשאינו במצב תפקוד נורמאלי).

בחלק הזה נסקור את הניסויים המבוקרים שבוצעו בתחום.

וזה הרעיון: מחביאים חפץ כלשהו סמוך לתקרת החדר בה שוהה המטופל באופן שהוא אינו יכול לראותו, מחכים למזל שיאיר פנים והאדם "ימות", יחווה NDE שכולל OBE, נקודת מבטו תנדוד לזוית הנכונה בחדר, הוא יבחין במטרה, "יוחזר לחיים" בהצלחה, יזכור את כל מאורעותיו, יספר על החפץ שראה והתיאור יתאם לחפץ שאכן הונח שם.
פשוט, לא?

מספר משמעותי של זיהויי-מטרות מוצלחים יכול לאשש באופן חזק את תאורית "התודעה העצמאית" .

הרעיון פשוט, אך המקרים צפויים להיות נדירים מאוד, אם ניקח בחשבון את ההסתברות הנמוכה שיש לכל אחת מהדרישות שפורטו להתקיים.

עד היום בוצעו מספר נסיונות מסוג זה. נסקור אותם בקצרה.

Holden, Joesten – אמצע שנות 1980

במחקר זה, הוצבו מטרות בפינות החדרים של מחלקות לטיפול נמרץ, כך שרק במבט מלמעלה ניתן לראותן. אף אחד לא ידע מה תוכן המטרות ובכך נשמר פרוטוקול סמיות כפולה. לרוע המזל, במשך שנה שלמה בה נערך המחקר, רק אדם אחד הוחזר לחיים באחד מהחדרים אלה, מהגר ארמני בעל אנגלית רצוצה שסירב להתראיין…

Lawrence – 1994

במסגרת מחקר זה (עמ' 158-159), תצוגת LEDs הוצבה דלוקה במשך 6 חודשים, נסתרת מעיני העומדים בחדר. התצוגה הציגה משפטי איגיון כגון "הקרטיבים פורחים" שהתחלפו באופן אקראי. המשפטים נבחרו ככאלה כדי שלא יהיה סיכוי שמישהו יאמר אותם במקרה והמטופלים יקלטו אותם בתת מודע. למרות ש-3 מטופלים דיווחו על שלבים ראשונים של OBE, אף אחד לא הגיע לשלב בו הוא יכול לראות את השלט.

Parnia – 1997-1998

מחקר זה נערך במשך שנה, ובדומה לניסויים הקודמים נתלו לוחות מהתקרה עם דמויות עליהם. מתוך 63 שורדי התקפי הלב 7 זכרו משהו, מתוכם 4 חוו NDE  "רשמי" (לפי הסקלה של Greyson). אף לא אחד מהם חווה OBE מלא.

Sartori – 1998-2003

במחקר זה הוצבו שלטים עם סימנים צבעוניים מעל המוניטורים שבחדרי המחלקה לטיפול נמרץ. השלטים הוחלפו מדי פעם בפעם מבלי שאף אחד היה מודע לקיומם. בתום 5 שנות מחקר נאספו 15 מקרים של NDE, שמונה מהם חוו OBE. אך גם כאן לא הושגה פריצת דרך, היות וחלק מחווי ה-OBE לא עלו גבוה מספיק, ואחרים דווחו שראו את הסיטואציה מהצד השני של החדר, זוית ממנה בלתי אפשרי היה להבחין במטרות. מתסכל!

Greyson, Holden, Mounsey – 2004-2006

במשך שנתיים וחצי הונחו מסכי Laptop על חפצים גבוהים בחדרים, לפני שהמטופלים הוכנסו אליהם. על המסך הוצגו אנימציות פשוטות ובלתי צפויות בצבעים שונים (למשל צפרדע קופצת) שנבחרו באקראי ע"י המחשב. למרות שכחמישית מהמטופלים דיווחו על חוויות וזכרונות כלשהם, כמו תחושת ללא-זמן, שלווה, מקומות לא מוכרים ואולי תחושת נוכחות של קרובים שמתו, לא תועד אף מקרה של OBE ולפיכך גם מחקר זה הסתיים ללא כל ממצאים ("Failure to Elicit Near-Death Experiences in Induced Cardiac Arrest").

ללא ספק יש צורך במחקרים מרובי משתתפים, כך שמאות אנשים יחוו OBE מלא.
מחקר רב היקף כזה בדיוק עומד להסתיים בחודשים הקרובים!

Parnia – 2008-2014

בספטמבר 2008 הוכרז על תחילת המחקר שמקיף 25 בתי חולים באנגליה ובארה"ב. החוקרים מקווים לאסוף כ-1500 דיווחים של אנשים שליבם הפסיק לפעום במהלך התקף לב. בין השאר תוצבנה מטרות לזיהוי, כדי לבדוק האם ניתן לאשש את דיווחי האנשים שיחוו OBE.

נראה כי Parnia מנסה ללכת בין הטיפות בכל הקשור לציפיותיו מהתוצאות (במיוחד בהקשר של זיהוי המטרות). ביולי 2010 אמר Parnia "העדויות מרמזות עכשיו שתהליכים שכליים והכרתיים עשויים להימשך זמן מה אחרי שתהליך המוות החל". את תהליך המוות הוא מתאר – "במהותו – שבץ מוחי כולל של המוח. לכן כמו כל ארוע מוחי אין לצפות שהמודעות תאבד לחלוטין ברגע אחד". ראיון מוקלט ארוך איתו אפשר לשמוע כאן.

האם בעוד כמה חודשים תוכרע הסוגיה באופן מוחץ? נחכה בסבלנות לתוצאות המחקר!

עדכון מאי 2013: עדיין מחכים לתוצאות…

עדכון ספטמבר 2014: עדיין מחכים…

עדכון אוקטובר 2014: המחקר התפרסם! מתוך 2060 מקרי מוות קליני 330 הוחזרו לחיים, 140 התראיינו, 55 זכרו שחוו משהו, 2 נתנו תיאורים ויזואלים/אודיטוריים (בריאיון שלישי) לגבי מה שלדעתם התרחש מתישהו בזמן שהיו מחוסרי הכרה, אף אחד לא "ראה" את המטרות שהוצבו.  הנה התיחסות של סטיבן נובלה לממצאים.

סיכום ממצאים

כחבר ב"מרכז לחקר החוויה הדתית", Fox בודאי אינו אויב הרעיון כי לתודעה יש קיום משל עצמה. בכל זאת הוא מגיע למסקנה כי מחקר ה-NDE בד"כ מניח זאת כהנחת יסוד, ולא מספק ראיות לכך:
"צריך לומר זאת בקול רם וצלול: 25 שנים לאחר שנטבע המושג NDE, עדיין נותר להוכיח מעל לכל ספק שבמהלך חוויה שכזו משהו אכן עוזב את הגוף. נכון להיום, ולמרות טענות מנוגדות, שום חוקר לא סיפק עדות לכך ברמה שתסיר כל ספק." (Fox 340)

אפילו "האב המייסד" של התחום – Moody, מודה שרוב המקרים שלכאורה מספקים הוכחה לתפישה על-חושית מתועדים זמן רב לאחר התרחשותם ובד"כ מאומתים רק ע"י החווה עצמו ואולי כמה מחבריו.

Susan Blackmore ו-Tillman Rodabough דנים באריכות כיצד מידע מדויק יכול להשתלב בחוויות ה-OBE בזמן NDE. שניהם מסיקים כי הערוץ הראשי למידע הוא חוש השמיעה, ונוספים עליו חוש המישוש, ידע מוקדם, דמיון, ניחוש מוצלח והטיות זיכרון (זכירת הקליעות ושכחת ההחטאות). כל אלה מספיקים לדעתם כדי להסביר את ההתאמות שנמצאו בין החוויות לבין המציאות, כפי שתועדה (Blackmore, "Dying" 125). המקרים הרבים בהם התיאורים אינם תואמים למציאות, ובנוסף, מקרים שנראים כמו פרשנות שגויה של הקלט החושי, מחזקים טענה זו.

"הייתי שמח להאמין שכאשר אמות – אחיה מחדש, שמשהו מהמחשבות שלי, הרגשות, הזכרונות, חלק ממני ימשיך. אבל עד כמה שאני רוצה להאמין בזה, ולמרות המסורות העתיקות וחובקות העולם שטוענות לקיום חיים לאחר המוות, אני לא יודע על דבר שיכול לרמוז שמדובר ביותר מאשר משאלת לב" – קרל סייגן

אם חוויות אלה אינן רשמיה של תודעה שנפרדה מהגוף, מה הן כן? מה הגורמים לחוויות אלה? האם קיים מודל פיזיולוגי-נוירולוגי שמחבר את כל פיסות הפאזל שהצגנו יחד לכדי תמונה שלמה ואחידה?
על כך בחלק הבא, והאחרון בסדרה.

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?

בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?

השאלה כיצד עיוורים חווים OBE/NDE סקרנה חוקרים רבים. האם הם רואים דברים? האם גם עיוורים מלידה רואים דברים?

חוקרים מובילים בתחום (Kubler-Ross, 1983; Moody and Perry, 1988) סיפרו כי נתקלו במקרים כאלה. Larry Dossey למשל, פותח את ספרו Recovering the Soul בתיאור דרמטי של אישה ושמה שרה, עיוורת מלידה, שחוותה חוויה ויזואלית מפורטת בזמן ניתוח, כאשר ליבה הספיק לפעום (עמ' 17, אפשר לקרוא אותו בהצצה לספר שמאפשרת אמזון בקישור לעיל).

אך מסתבר שכאשר מתחילים לחקור את הטענות הללו יותר לעומק, מגלים שמדובר בשמועות ואנקדוטות לא מבוססות, במקרה הטוב. Kubler-Ross ו-Schoonmaker למשל, מעולם לא תיעדו את המקרים שהזכירו, או פרסמו פרטים כלשהם לגביהם. כאשר דחק Ring את Moody מיודענו שיספק לו פרטים נוספים על העיוור שתיאר באחד מספריו, הצליח Moody להיזכר רק ששמע את הסיפור על גבי קלטת שקיבל מרופא קשיש, אבל הקלטת אינה ברשותו והוא אפילו לא זוכר את שמו של הרופא.

במקרה הרע, מדובר ברמאויות של ממש: הסיפור המשכנע של שרה, הסתבר להיות המצאה מוחלטת! (כפי שהודה Dossey בפני Ring ב-1990, עמ' 103). Dossey ניסה להצדיק זאת בכך שטען שקיומם של מקרים כאלה משתמע מהספרות בנושא NDE… מה שבטוח הוא, שאחרי שפיברק את התאור הזה, קיומם של מקרים כאלה משתמע אפילו יותר מהספרות בנושא.

אני חושב שבנקודה מזעזעת זו צריך לעצור לרגע ולהפנים: לא כל מה שאנחנו קוראים בספרים הוא נכון, גם אם רופא כתב זאת. לפעמים האג'נדה האישית מעבירה אנשים על דעתם.

הנה מה שכתוב על הספר, נשמע רציני, לא?

A physician and leading reformer of medicine delves into the compelling medical, scientific, and spiritual evidence for a universal consciousness and presents convincing evidence for a nonlocalized, holistic view of the mind and reality that accounts for even transcendental experiences.

Susan Blackmore, שסקרה את כל העדויות בנושא זה, סיכמה שנכון ל- 1993, אין עדויות מהימנות לכך שעיוורים יכולים לראות בזמן NDE, ועוד הרבה פחות – אימותים שדברים שטענו שראו התאימו למה שהתרחש בעולם החיצון.

מצב עגום זה אתגר את Ring, והוא גייס דוקטורנטית בשם Sharon Cooper כדי לבצע מחקר משלהם. פירות המחקר פורסמו בספר Mindsight: Near-Death and Out-of-Body Experiences in the Blind, שפורסם בשנת 1999. תקציר (ארוך מאוד) של הדברים אפשר לקרוא כאן.

החוקרים תיעדו 31 מקרים של עיוורים שחוו NDE או OBE, עשרה מהם לא היו קרובים למוות בזמן החוויה. 14 היו עיוורים מלידה (למרות שהחוקרים מסייגים ומציינים שלכמה מהם היתה ראיה מוגבלת בילדותם, או שרכשו מידה מסוימת של ראיה בבגרותם), 11 איבדו את ראייתם לאחר גיל חמש ו-6 סבלו מליקויי ראייה חמורים. 25 מתוך 31 דיווחו על חוויות ויזואליות (9 מתוך 14 העיוורים מלידה).

חשוב לציין (לאור ההשפעות התרבותיות עליהן למדנו) שכל המשתתפים במחקר היו לבנים, ונוצרים מאמינים.

סיפורה של ויקי

הנה המקרה המפורט והמפורסם ביותר מבין המקרים שהם סקרו:

ויקי ספרה שמצאה עצמה מרחפת מעל לגופה בחדר המיון בעקבות פגיעת רכב.

"ידעתי שזו הייתי אני… הייתי די גבוהה ורזה אז, וזיהיתי מיד שמדובר בגוף, אבל לא ידעתי בהתחלה שזה היה גופי שלי. אז שמתי לב שאני ממש סמוך לתקרה וחשבתי – זה מוזר! מה אני עושה כאן למעלה? זו בטח אני, האם אני מתה? ראיתי את הגוף וידעתי שהוא שלי, כי אני לא הייתי בגופי שלי."

"אני חושבת שענדתי את טבעת הזהב הפשוטה על האצבע הימנית ואת טבעת הנישואין של אבי על האצבע הסמוכה. את טבעת הנישואין ראיתי בפירוש… שמתי לב לזה כי היא היתה מאוד מיוחדת, היא היתה מעוטרת בפרחי-תפוז בפינותיה."

"זה היה הזמן היחיד שיכולתי להתייחס לראייה ולמה זה אור, כי חוויתי את זה".

לאחר מכן סיפרה כיצד חלפה דרך גג בית החולים ומצאה עצמה מעליו, חוזה בנוף פנורמי של הסביבה. היא הרגישה נמרצת ביותר בזמן המעוף הזה ונהנתה עמוקות מחופש התנועה שחוותה. היא גם התחילה לשמוע מוזיקה נשגבת וענוגה שדמתה לצלילי פעמוני רוח. אז מצאה עצמה נשאבת מעלה לתוך צינור כשראשה מוביל. היה חשוך אבל היא היתה מודעת לכך שהיא נעה לעבר אור. כשהגיעה לפתח הצינור הצלילים ששמעה קודם הפכו למעין שיר הודיה והיא התגלגלה ומצאה עצמה שוכבת על דשא. היא היתה מוקפת בעצים ופרחים ואנשים רבים. היא היתה במקום שופע אור והאור היה משהו שהיא יכלה להרגיש, כמו גם לראות. אפילו האנשים שראתה היו בוהקים. "כולם שם היו עשויים מאור. אני הייתי עשויה מאור. האור שידר אהבה. היתה אהבה בכל. זה היה כאילו אהבה הגיעה מהדשא, מהציפורים, מהעצים."

ויקי הבחינה באנשים מוכרים מחייה שקידמו את פניה: שתי חברות עיוורות מבית הספר שלה שמתו שנים קודם לכן, בעודן בנות 11 ו-6. בחיים הן סבלו מפיגור קשה והיו עיוורות גם הן, אבל כאן הן הופיעו בהירות יפות, בריאות ומלאות חיים, ולא עוד ילדות אלא בוגרות.

עוד ראתה זוג מטפלים שטיפלו בה כשהיתה ילדה, גם שניהם מתו כבר. לבסוף ראתה את סבתה, שגידלה אותה ומתה שנתיים קודם לכן. במפגשים אלה לא הוחלפו מילים, אלא רק רגשות – רגשות של אהבה וקבלה.

לפתע חשה ידע מוחלט: "הרגשתי שאני יודעת הכל… הכל נעשה מובן. פשוט ידעתי שבמקום הזה אמצא את התשובות לכל השאלות לגבי החיים, הכוכבים ואלוהים, על הכל. כאילו המקום היה הידיעה."

ואז היא מבחינה שלידה נמצאת עכשיו דמות שקורנת הרבה יותר מהאחרים. מיד זיהתה את הדמות כישו. הוא בירך אותה ברכות בעוד היא מביעה את ההתרגשות שלה בצורה טלפתית. ישו שידר לה: "האין זה נפלא? הכל יפה כאן, הכל מסתדר יחד. ואת תגלי זאת. אבל את לא יכולה להשאר כאן עכשיו. הזמן שלך להיות כאן לא הגיע עדיין ואת צריכה לחזור חזרה".

ויקי, מאוכזבת, אומרת – "לא, אני רוצה להשאר איתך". הישות מבטיחה לה שתחזור, אבל בינתיים היא צריכה לחזור וללמוד, וללמד על אהבה וסליחה, וכן להוליד את ילדיה. זה שכנע את ויקי, שרצתה ילדים באופן נואש, לחזור.

"אבל תחילה, הסתכלי על זה" אמרה לה הישות. ויקי ראתה אז את כל חייה נפרשים בצורה פנורמית החל מרגע לידתה, ובעודה מסתכלת, העירה הישות הערות שעזרו לה להבין את המשמעות של מעשיה והשלכותיהם. כששלב זה הסתיים נאמר לה: "עכשיו עליך לעזוב", והיא טולטלה כמו ברכבת הרים שטסה לאחור ומצאה עצמה חזרה בגופה, מרגישה כבדות וכאב.

באופן מפתיע, היו עוד עיוורים שספרו כיצד רכשו באופן מידי וללא קושי את היכולת לראות באופן מדויק עצמים כאלה ואחרים.

ממש ראו? גם החווים עצמם לא תמיד בטוחים

למרות התאורים הללו, החוקרים שואלים את עצמם, האם אנשים אלה באמת ראו, או שאולי מדובר בפרשנות מילולית נמהרת במקצת? הם מציינים כי בקריאה ביקורתית יותר של התצהירים מצאו לעיתים קרובות רמזים לערבוב חושים. אחדים מהמרואיינים היססו להכריז כי הם ראו ממש, או מפני שהיו עיוורים מלידה ולא ידעו מה זה נקרא לראות או מפני שלא ציפו שיוכלו לראות. ההערות הבאות היו טיפוסיות (עמ' 134 כאן):

עיוור שראה בעברו (כפי שעולה מדבריו) אומר: "זה לא היה ויזואלי. קשה להסביר אבל זה לא היה ויזואלי. זה היה כמעט כמו למשש משהו, רק שלא היתה דרך שיכולתי למשש שם, מלמעלה. אבל זה לא היה ממש ויזואלי כי כבר אין לי יכולת לראות. זה היה סוג של זיכרון מישושי או משהו. זה לא ממש כמו ראיה. ראיה היא יותר ברורה…"

"אני חושב שמה שקרה זה עירבוב חושים, בו כל החוויות התפישתיות הללו התערבבו לכדי איזשהו דימוי בתודעתי, אתה יודע, הראיה, המגע, כל הדברים שקלטתי. אני לא יכול לומר בפירוש שראיתי משהו, אבל הייתי מודע למה שהתרחש וקלטתי הכל בעיני רוחי. אבל אני לא זוכר פרטים, זו הסיבה בגללה אני מסרב להגדיר את זה כראיה".

"מה שאני אומר זה שהייתי יותר מודע. אני לא יודע אם זה בזכות הראיה, אני לא בטוח. כל מה שאני יודע זה, שאיכשהו הייתי מודע למידע או לדברים שהתחוללו שאני לא יכול באופן נורמלי לקלוט ע"י ראיה. לכן אני נזהר מאוד בצורה שאני מתאר את זה, כי אני לא בטוח מאיפה זה בא. הייתי אומר שיש לי הרגשה שזה לא הגיע מראיה, אבל אני לא בטוח".

בראד, עיוור מלידה, שבתיאורו המקורי דיווח כי בפירוש ראה דברים (שלג, עצים עם עלים גדולים, וכד') היה הרבה יותר הססני כשתשאלו אותו בפעם השניה: "הייתי מודע לכל הפרטים שציינתי. אבל האם זו היתה ראייה ממש באמצעות העיניים? אני לא יכול לומר.. אני מתכוון, אתה צריך לזכור, בתור אחד שנולד עיוור, אין לי מושג האם החזיונות הללו היו ויזואליים. זה היה משהו כמו חוש המישוש, כאילו ממש יכולתי לחוש עם האצבעות שלי. אבל אני לא זוכר שנגעתי ממש… הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שהייתי מודע לדברים הללו באופן שאני לא יכול ממש להבין."

יצוין גם כי החוויה שעבר היתה כשהיה בן שמונה, וחלפו 25 שנה לפני שתיאר אותה לחוקרים – טווח אדיר לעיוותי זיכרון…

גם ויקי, בחילופי דברים מאוחרים יותר עם החוקרים, הבהירה כי "זה היה מפחיד בהתחלה… היה לי קשה לשייך דברים אחד לשני – מה שראיתי וקלטתי לעומת מה שהרגשתי במישוש באופן בן התוודעתי לסביבה במשך כל חיי". כששאלו אותה אם מדובר לדעתה בראיה או ידיעה, ענתה ללא היסוס – "שניהם, זה גם ראייה וגם ידיעה".

ככל שנצברות העדויות, נראה נכון יותר ויותר לדבר על סוג של מודעות רב-חושית (בעיקר תחושתית) ולא על ראיה ממש. בנוסף, יתכן מאוד שקיים פער משמעותי בין החוויה לבין התיאור המילולי שלה ע"י העיוורים. ואכן, אם בוחנים את השפה בה משתמשים העיוורים בתיאוריהם מגלים שהם מרבים להשתמש במילים שקשורות לראיה, אף יותר מאדם רואה (Cook 1970; Rathna1962). ויקי למשל אמרה שהיא אוהבת "לצפות" בטלויזיה והשתמשה בביטויים כגון "תראה…".

כמובן שאין להוציא גם מכלל אפשרות, שהתיאורים הושפעו ממה שהחווים ציפו שיקרה, על בסיס מקרי-NDE שדווחו במדיה.

לא ברור אם ניתן יהיה אי פעם להכריע בסוגיה. בסופו של דבר, כיצד אנו יכולים לדעת מה עיוור מלידה חווה? ומה ניתן ללמוד מתיאוריו המילוליים של אדם שלא ראה מימיו, על חווית ראיה? נראה שהוכחה מוחצת תושג רק אם נוכל לאמת תיאורים של מה שעיוורים ראו, מול תיאוריהם של עדי ראיה שהיו איתם.

אימות הדיווחים

האם תועדו מקרים בהם פרטים שהעיוור טען שראה אומתו באמצעות דיווחים של אנשים אחרים?

במקרים רבים, כמו המקרים של  ויקי או בראד, הארוע התרחש זמן רב לפני שהמחקר נערך, ולא ניתן היה לאתר את האנשים שיכלו להיות עדים. חלקם מתו בינתיים, מן הסתם.

אחד המקרים שהחוקרים מחשיבים כמגובה בעדות נוספת היה המקרה של פראנק, אדם שהתעוור בגיל 40. פראנק מספר שקיבל במתנה עניבה חדשה וזמן קצר לאחר מכן חווה חווית סף מוות, במהלכה ראה את עצמו מבחוץ וזיהה צבעים וצורות בעניבתו. כשתיאר לאחר מכן כיצד נראתה עניבתו, הסתברו הפרטים כנכונים, להפתעתם הרבה של קרוביו.

למעשה הדיווח שלו לא אומת. האישה היחידה שיכלה להעיד על סיפורו לא הצליחה להזכר באירועי אותו יום, ורק ציינה כי פראנק בחור הגיוני ו"עם שתי רגליים על הקרקע", וכי למרות שאינה יכולה לאמת את דיווחו, היא נוטה לחשוב שהוא ככל הנראה היה מדויק בפרטים שתיאר. (עמ' 121-120 במאמר של Ring). רחוק מהוכחה ניצחת…

מקרה נוסף רחוק מלשכנע הוא המקרה של Nancy (עמ' 122-124 במאמר של Ring).

– – –

אין ספק כי משהו חריג התרחש במוחם של העיוורים בזמן חווית ה-NDE. אבל זה המצב גם אצל הרואים. אחרי הכל, מוח גוסס ומפרפר עשוי להפיק ברגעיו האחרונים שלל חוויות מוזרות.

בחלק הבא נסקור נסיונות מבוקרים לאמת חוויות שנחוו במזמן NDE. האם מטופלים הצליחו לזהות מטרות שהוחבאו סמוך לתקרה ולתאר אותן בצורה מדויקת לאחר שחזרו להכרה מלאה?

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת

בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת

ברשומה הקודמת סקרנו עדות מפורסמת אחת ש"מוכיחה" לכאורה את אפשרות קיומה של התודעה בנפרד מהגוף. היום נפגוש מקרה מעניין אף יותר.

סיפורה של Pam

מקרה זה הוכתר ע"י כמה כ"עדות המשכנעת ביותר לחוויה מאומתת בזמן NDE"  או- "הדוגמה הטובה ביותר המתועדת כיום של NDE שתכניע את הספקנים" (Ring, "Religious Wars" 218).

הקרדיולוג Michael Sabom מספר בספרו Light and Death על אישה בת 35 שקרא לה Pam Reynolds (שם בדוי). היא עברה ניתוח חדשני בזמנו להסרת מפרצת במוח (התרחבות מקומית דמוית בלון של כלי דם). התהליך כלל עצירת פעולת הלב והנשימה ע"י קירור הגוף לטמפרטורה של 16oC וריקון הדם מהמוח לצורך קירורו. במצב מקורר פסקה כל פעילות חשמלית במוח, והמפרצת הוסרה. שעתיים לאחר שהתעוררה מההרדמה הכללית הועברה Pam לחדר התאוששות, כשהיא עדיין מחוברת למכונת ההנשמה. בשלב מאוחר יותר, כשהוצא צינור ההנשמה מקנה הנשימה שלה והיא היתה מסוגלת לדבר, היא דיווחה על NDE קלאסי.

הנה סיפורה:

"…הדבר הבא שאני זוכרת היה צליל. הקשבתי לצליל, הרגשתי כיצד הוא מושך אותי מקצה ראשי. ככל שהתרחקתי מגופי הצליל נעשה צלול יותר… אני זוכרת שראיתי כל מיני דברים בחדר הניתוח כשהבטתי למטה. אני חושבת שאלה היו הרגעים הכי מודעים שהייתי בהם בכל ימי חיי. ישבתי (באופן מטפורי) על כתפו של הרופא. זו לא היתה ראיה רגילה. זה היה בהיר, ממוקד וצלול יותר מראיה רגילה. היו כל כך הרבה דברים בחדר הניתוח שלא זיהיתי, וכל כך הרבה אנשים.

חשבתי שהדרך בה הם גילחו את ראשי היתה מאוד משונה. ציפיתי שיסירו את כל השיער, אבל הם לא עשו זאת. החפץ דמוי המסור שאת צלילו שנאתי נראה כמו מברשת שיניים חשמלית והיתה בו מגרעת, מעין חריץ בראשו במקום בו המסור נראה כמתחבר אל הידית, אבל הוא לא התחבר… היו למסור להבים ניתנים להחלפה, שהיו מונחים במעין קופסה שנראתה כמו ערכת המברגים שהיתה לאבי… לא ראיתי אותם משתמשים במסור על הראש שלי, אבל אני חושבת ששמעתי אותו בשימוש על משהו. הוא זמזמם בתדר גבוה יחסית ואז פתאום הצליל השתנה ל-"ברררררר!"

מישהו אמר משהו לגבי הורידים שלי והעורקים – שהם קטנים מאוד. אני חושבת שזה היה קול של אישה – ד"ר Murray, אבל אני לא בטוחה. אני זוכרת את מכונת הלב-ריאה, והרבה כלים ומכשירים שלא זיהיתי.

אז היתה התחושה כאילו אני נמשכת, אבל לא בניגוד לרצוני. יש לי כמה דימויים לנסות להסביר את זה. זה היה כמו הקוסם מארץ עוץ – כמו להישאב למעלה ע"י טורנדו, רק ללא סחרחורת. ההרגשה מאוד ממוקדת, כאילו יש יעד ברור. התחושה היתה כמו עלייה ממש מהירה במעלית. והיתה התחושה הזו, לא ממש תחושה גופנית או פיזית. זה היה כמו מנהרה אבל זו לא היתה מנהרה.

בשלב מאוד מוקדם באותה מערבולת-מנהרה נהייתי מודעת שסבתי קוראת לי. אבל לא שמעתי את קריאתה באוזני. זה היה יותר ברור מכך. סמכתי על התחושה הזו יותר מאשר אני סומכת על אוזני. ההרגשה היתה שהיא רוצה שאגיע אליה, אז המשכתי ללא פחד לאורך הפיר. זה היה פיר חשוך שחלפתי דרכו, ובקצהו היתה נקודה זערורית של אור שהלכה וגדלה, וגדלה וגדלה.
האור נעשה בהיר באופן בלתי יאומן, כמו לעמוד במרכז של נורה. זה היה כל כך בהיר שכיסיתי את פני בידיי, מצפה לראותן, אבל לא ראיתי אותן. מצד שני ידעתי שהן שם, לא ע"י מגע, שוב, זה קשה מאוד להסביר אבל ידעתי שהן שם.

התחלתי להבחין בדמויות בתוך האור, הן היו מכוסות באור, הן היו אור, ואור התפשט מהן לכל עבר. הן התחילו ליצור צורות שיכולתי לזהות ולהבין. אחת מהן היתה סבתי. אני לא יודעת אם זו היתה מציאות או השלכה, אבל אני אזהה את סבתי, את קולה בכל מקום בכל עת.

כל מי שראיתי, התאים בדיוק להבנתי כיצד האדם הזה נראה במיטבו במהלך חייו. זיהיתי הרבה אנשים. הדוד שלי היה שם, דודתי, סבי… הם דאגו לי. הם השגיחו שלא אתקדם יותר… זה שודר אלי – זו הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לתאר את זה, כי הם לא ממש דיברו.

הבנתי שאם אתקדם עד הסוף אל תוך האור משהו יקרה לי מבחינה פיזית. הם לא יוכלו להחזיר אותי לגופי, כאילו הלכתי יותר מדי והם לא יוכלו לחבר מחדש. אז הם לא הרשו לי ללכת לשום מקום או לעשות שום דבר. רציתי להתקדם אל תוך האור, אבל גם רציתי לחזור. יש לי ילדים לגדל. זה היה כמו לצפות בסרט בהילוך מהיר קדימה בוידאו. אתה מקבל את הרעיון הכללי, אבל התמונות הבודדות רצות מהר מכפי שתוכל להבחין בפרטים.

אז קרובי האכילו אותי. זה לא התבצע דרך הפה, אבל הם הזינו אותי במשהו. הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את זה היא "משהו מנצנץ". אני זוכרת בפירוש את התחושה של להיות מוזנת ומחוזקת. אני יודעת שזה נשמע מוזר, בגלל שזה לא היה דבר פיזי, אבל בתוך החוויה, הרגשתי חזקה פיזית, מוכנה לכל אשר יבוא.

סבתי לא לקחה אותי חזרה במנהרה, ואפילו לא שלחה אותי או ביקשה ממני ללכת. היא פשוט הסתכלה עלי. ציפיתי ללכת איתה אבל נמסר לי שהיא לא תעשה זאת. דודי אמר שהוא יעשה זאת. הוא לקח אותי חזרה לקצה המנהרה. הכל היה בסדר. לא רציתי לעזוב. אבל אז הגעתי לקצה וראיתי את הגוף שלי. לא רציתי לחזור אליו… הוא נראה נורא, כמו תאונת רכבת. הוא נראה כמו מה שהוא היה – מת. אני חושבת שהוא היה מכוסה. זה הפחיד אותי ולא רציתי להסתכל בזה.

נמסר לי שזה כמו לקפוץ לבריכה. לא בעיה – פשוט תקפצי לבריכה. לא רציתי אבל אני מניחה שאיחרתי כבר כי הדוד דחף אותי לבריכה. חשתי דחייה, ובמקביל – משיכה מהגוף. הגוף משך והמנהרה דחפה… זה היה כמו לצלול בבריכה עם מי קרח… זה כאב!

כשחזרתי, נגנו את "Hotel California" ובדיוק שרו את השורה –
"You can check out anytime you like, but you can never leave"
אמרתי את זה לד"ר Brown – שזה היה חסר רגישות, והוא אמר לי שאני צריכה לישון עוד… כשחזרתי להכרה הייתי עדיין מחוברת למכונת ההנשמה."

המקרה נחשב חזק משתי סיבות. ראשית – התיאור המפורט יחסית של כלי הניתוח (המסור החשמלי) ושנית – היכולת שלה לתאר את הארועים הללו כשמוחה היה למעשה מת.

Sabom יצר את "אי ההבנה" הזו באומרו (עמ' 49) כי "המוח של Pam נמצא במצב מת לפי שלושה מבחנים קליניים – ה-EEG שלה היה מושתק, גזע המוח שלה לא הגיב ודם לא זרם במוחה. במפתיע, בעודה במצב זה, היא חוותה את ה-NDE העמוק ביותר מבין כל משתתפי המחקר".
Lommel מזכיר את המקרה במחקר שלו משנת 2001 כ- "תצפיות מאומתות במשך פרק זמן של EEG  שטוח". והוא לא היחיד שחזר על הדברים.

על איזו אי הבנה מדובר? מיד נגלה.
עכשיו הגיע תורנו-אנו להפשיל שרוולים ולגשת למלאכת הניתוח. קודם כל, יש כמה נושאים בהם אנחנו צרכים להבין קצת יותר.

על הרדמה כללית

המרדים G.M. Woerlee מסביר על הרדמה כללית: הרדמה כללית היא תוצאה של מתן קוקטייל של שלושה סוגי תרופות:

  1. חומר מרדים – מונע הכרה ומוחק זכרונות.
  2. חומר מרפה שרירים – משתק את כל השרירים בגוף (למעט כמה יוצאים מן הכלל כמו הלב, שלפוחית השתן והמעיים – שממשיכים לפעול כרגיל). דבר זה הכרחי כי השרירים נוטים להתכווץ להתעוות ולזוז בתגובה לכאב עקב פעולות הניתוח, מה שכמובן מפריע למהלך תקין של הניתוח. אחת ההשלכות הישירות הוא חוסר יכולת האדם לנשום, וזו הסיבה בגללה יש צורך לחבר את המורדם למכונת הנשמה. גם פעולת המוח אינה מפסיקה בעקבות מתן חומר מסוג זה לבדו.
  3. חומר משכך כאבים – חומרים דמויי מורפין, גורמים לתחושה רגועה ואדישה, אך לא גורמים לאובדן הכרה.

למרות השפעות ההרדמה המלאה, אנשים עדיין מסוגלים להרגיש מגע, להרגיש תנועות, לראות אור, לשמוע ולהריח (Banoub 2003, Thornton 1998). המרדימים עוקבים אחר תפקודי גוף רבים במהלך הניתוח ודואגים לאזן את המינון של שלושת הרכיבים הללו.

אך לעיתים, והדבר תלוי מאוד במאפיינים אישיים של כל מורדם, אחד מהמרכיבים או יותר אינם ניתנים במינון מספיק. אם מינון החומר המרדים לבדו נמוך מדי, המטופל יהיה משותק לחלוטין (ללא יכולת דיבור או תזוזה כלשהי), לא ירגיש כאב, אך ער לחלוטין למתרחש סביבו. כל השילובים של מצב לא מאוזן אפשריים, והשילוב המזעזע ביותר, הוא כמובן המצב בו אדם נשאר בהכרה מלאה, סובל מכאבי תופת אך לא מסוגל להודיע על כך בשום צורה, מכיוון שהמרכיב משתק השרירים דוקא עובד בעוצמה מלאה…

כ-1 או 2 מתוך 1000 אנשים שמורדמים בהרדמה מלאה מדווחים על מידה מסוימת של הכרה. מדובר על עשרות-אלפי מקרים בשנה ברחבי העולם. כמחצית מהם מדווחים על זכרונות שמיעתיים, וכרבע מדווחים על חווית כאב כלשהו. רמות גבוהות יותר של הכרה דווחו בניתוחים קיסריים וניתוחי לב (Bünning and Blanke 343).

עד כדי כך מצב זה מתועד ומוכר, שהתעורר דיון בנושא של הזהירות בה צריכים המנתחים לנקוט, כשהם מדברים בזמן ניתוח, שמא המטופל שומע את שיחותיהם והדבר ישפיע עליו לרעה, מבחינת המוטיבציה שלו להתמודד עם המצב (למשל המנעות מהכרזה כגון "אנחנו מאבדים אותו, הסיכוי להצילו קלוש").

* הערה אישית – בעודי מסתפר, שיתפתי את הספר שלי במחקר שאני עורך בנושא. כשהזכרתי את נושא ההרדמות, סיפר לי על ניתוח קשה שעבר בהרדמה מלאה, ואשר במהלכו שמע את כל השיחות שניהלו הרופאים, ואף חש דקירות לא נעימות בכל פעם שהמנתח חתך בבשרו. הדברים ששמע אומתו עם הרופאים לאחר שהתאושש מה"הרדמה".

על רישום גלי מוח (EEG)

מעולם לא תועד NDE באופן ודאי בזמן EEG שטוח

Woerlee מציין כי למיטב ידיעתו ונסיונו האישי, מעולם לא חובר אדם למכשיר המנטר גלי מוח בזמן התקף לב ונסיונות החייאה. לפיכך כל טענה בדבר פעילות מוחית ברמה כזו או אחרת הינה השערה בלבד. מה שידוע בודאות הוא, שתוך 1-3 דקות לאחר שהלב מפסיק לעבוד, לא נרשמת פעילות EEG. אבל, ברגע שמתחילים עיסוי לב (כחלק מתהליך ההחיאה) דם זורם למוח, ופעילות מוחית ברמה מסוימת מתאפשרת עד כדי חזרה להכרה חלקית או אף מלאה (להערכתו כרבע מאלה שמקבלים עיסוי לב חוזרים להכרה מסוימת). מכיוון שלא מתבצע רישום EEG במצבים כאלה, כאמור, לעולם לא נדע מי מהאנשים היו בהכרה מסוימת (בד"כ חוש השמיעה מתפקד ראשון), וסביר ביותר שאלה בדיוק האנשים שידווחו על NDE מאוחר יותר.

Braithwaite מחזק את דבריו וטוען כי מעולם לא תועד מקרה של NDE בו-זמנית לרישום שטוח של EEG. גם אצל מטופל מסוים, יתכן שברגע אחד ה-EEG היה שטוח וברגע אחר יחווה NDE. קשה מאוד לסנכרן בין הארועים, מכיוון שהאחד הוא חוויה פנימית, והשני, מדידה "חיצונית".

נחזור לטענה זו בקרוב, ונראה כי המקרה של Pam לא היה יוצא מן הכלל בעניין זה.

גם אם לא נמדד EEG, זה לא אומר שהמוח לא פעל

טענות מועלות לא פעם מצד חוקרי חווית סף המוות, (Lommel; Fenwick & Fenwick 1995; Parnia & Fenwick 2001; Parnia 2001; Sabom 1998) כי רישום שטוח של EEG מעיד על חוסר פעילות מוחית מוחלטת. טענה זו פשוט אינה נכונה.
מובן שהדבר מעיד על מוח במצב תפקודי רחוק מאופטימאלי, אך להסיק מכך כי לא מתרחשת בו פעילות כלשהי זו מסקנה חסרת בסיס, שכן EEG מודד פעילות בקליפת המוח בלבד.
מתועדים מצבים בהם התקפים רציניים נמדדו ע"י אלקטרודות שהוחדרו לתוך המוח, התקפים שנותרו ללא כל רישום במדידות EEG על פני הגולגולת (Tao, Ray, Hawes-Ebersole, and Ebersole 2005).

בהקשר דומה, מתועד מקרה מ-2006 בו התגלה כי אישה במצב "צמח" שנראה כי חלקים נרחבים ממוחה לא מתפקדים כלל, מסוגלת למעשה למחשבה מודעת. בהדמיות fMRI התגלה כי אזורים מסוימים במוחה הראו פעילות כשדיברו אליה. כשביקשו ממנה לדמיין סיטואציות כמו משחק טניס, נדהמו החוקרים לגלות שלא היה הבדל משמעותי בפעילות המוחית שנרשמה, בהשוואה לאנשים נורמליים שביצעו את אותה המשימה! (חישבו עד כמה המצב של אישה מסכנה זו מתסכל!)

"או שהוא מת, או שהשעון שלי נתקע" –  Groucho Marx

ובכלל, אם המוח לא תפקד כלל, כיצד זכרו את החוויות?

נניח שהמוח אכן היה מת לחלוטין בזמן ה-NDE. כיצד בדיוק יכלו החווים לזכור את החוויה, יהיה מקורה אשר יהיה? הרי גם מנגוני הזיכרון היו מושבתים באותו הזמן!

ובחזרה ל-Pam

הגיע הזמן לחזור למקרה שלנו. מצוידים בידע שרכשנו, יקל עלינו לפענח את התעלומה.

האם באמת ה-NDE של Pam התרחש בזמן שלא נמדדה פעילות מוחית?

Keith Augustine ניתח את המקרה של Pam על סמך הפרטים ש-Sabom עצמו מספק בספרו, ובנה את לוח הזמנים הבא:

מקור: מאמרו של Augustine, ברשות המחבר

התחום הירוק מייצג טמפרטורה רגילה, צהוב – קירור או חימום הדם, ואדום – התייצבות על הקירור המקסימלי בו המוח היה ללא פעילות שהיא.

ברור שה-NDE לא התרחש בזמן שקריאות ה-EEG היו שטוחות. למעלה משעתיים חלפו מתחילת ה-NDE  ועד שהתחילו לקרר את דמה!
חסל סדר "NDE בזמן שהמוח מת"… איזו רשלנות מצד רופאים לציין שוב ושוב, ועוד במאמרים מדעיים, כי החוויה נחוותה בזמן מוות מוחי!

לפני שנמשיך במלאכה, נציין עוד כי הניתוח בוצע באוגוסט 1991, אך הראיון שערך Sabom עם Pam התקיים בנובמבר 1994, כלומר חלפו
למעלה מ-3 שנים בין החוויה לבין תיעוד הזכרונות
!

בדיווח של Pam הופיעו כמה אלמנטים ניתנים לוידוא:

הצורה בה גולח ראשה

מן הסתם היא הבחינה בצורת הגילוח המוזרה מיד עם התעוררותה מהניתוח, ע"י התבוננות במראה, תחושת מישוש או הערות מפי מבקרים. כמובן שאם היו מספרים אותה לפני הניתוח היא היתה יודעת על כך לפני ה-NDE. יתכן מאוד שהיא אפילו תודרכה בעניין לפני הניתוח, שלב בו מסבירים למטופל את כל ההשלכות של הניתוח. אולי שכחה שפרט זה נמסר לה.

הפרטים לגבי המסור

צליל המסור מזכיר מאוד את צליל המקדחים בהם משתמש רופא השיניים (Pam אפילו מזכירה את ההשוואה בסרטון). שמיעת המילה "מסור", הצליל המיוחד והתחושות שהיתה מסוגלת כנראה לחוש בגולגולתה יצרו את הדימוי של הסצנה כולה. גם ערכת הלהבים מתבקשת למדי, באנלוגיה לערכת המקדחים בהם משתמש רופא השיניים.

אך לא כל הפרטים התאימו. כמו שציין Sabom עצמו, התיאור לפיו היתה במסור "מגרעת, מעין חריץ בראשו במקום בו המסור נראה כמתחבר אל הידית" אינו מדויק. איזושהי בליטה מצויה דוקא בקצהו השני של המסור. "כמובן, ההסבר הראשון הוא שהיא לא ראתה את המסור כלל, אלא תיארה אותו מתוך ניחוש לגבי איך הוא יראה וישמע" מוסיף Sabom (עמ' 187).
בדיוק! רק שלגבי הצלילים, לא היה צורך לנחש. היא ככל הנראה שמעה אותם במו אוזניה, כתוצאה מהרדמה לקויה.

נשים לב שכל הפרטים המדויקים היו תוצאה של עדויות שמיעה בלבד. העדות לגבי צורתו של המסור לא היתה מדויקת. המשך התיאור התבסס אך ורק על עדויות שמיעתיות.

אבל כיצד יכלה Pam  לשמוע משהו, אם במהלך כל התהליך הושמעו לה תקתוקים רמים לבדיקת תגובות המוח, ואוזניה נאטמו באמצעות אטמי אוזניים?! האם זה לא משמיט את הקרקע מתחת להסברים שניתנו לעיל?
לא ולא. ידוע שאטמי אוזניים רק מפחיתים את עוצמת הצלילים, ובהחלט מאפשרים שמיעה של כל המתרחש. מי שלא התנסה בכך מוזמן לקנות זוג אטמים ב-2₪ ולהתנסות בכך בעצמו (בפאבים, בדיסקוטקים ולצערנו גם בחתונות, תופתעו לגלות כי שימוש באטמים אפילו עוזר לשמוע את מה שחבריכם מנסים לומר לכם, מנסיון). יתרה מזו, צלילים נשמעים לא רק באמצעות רעידות האויר, אלא גם באמצעות רעידות הגוף עצמו, והעצמות. מי שרוצה להתנסות בכך מוזמן להקיש בקולן ולהניח אותו על גולגולתו. קל וחומר, צלילי ניסור גולגולת ישמעו היטב גם אם אטמי האוזניים היו מתפקדים באופן מושלם.

לסיכום, Pam חוותה את החוויה בזמן שלא נשקפה סכנה לחייה, ובזמן שמוחה תפקד באופן מלא. כנראה שרעש המסור העיר אותה מההרדמה הלא מלאה בה היתה נתונה, והפחד הזניק את חווית ה-OBE. בעזרת החושים שכן היו זמינים (שמיעה, תחושות) ואנלוגיות לדברים מוכרים, היא יצרה דימוי של המתרחש. יתכן שמידע נוסף שהיה ברשותה לפני או אחרי הארוע התערבב עם החוויה אותה תיארה בפני Sabom שלוש שנים לאחר הארוע.

– – –

שאלה מסקרנת אחרת שעלתה היא, האם גם עיוורים חווים NDE? ואם כן, האם הם רואים אור וחזיונות אחרים במהלך החוויה?

על כך בחלק הבא!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?

בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?

חוויה אישית, תהיה עמוקה, עשירה ורבת השפעה ככל שתהיה, אינה מבטיחה כי הארוע שחווינו התרחש במציאות (החיצונית למוחנו).
חלום ביעותים מרגיש אמיתי לגמרי עד לרגע בו אנו מתעוררים ממנו ויכול להשפיע עלינו למשך ימים רבים לאחר מכן. זה עדיין לא הופך את הארועים שהתרחשו בו לאמיתיים.
"טריפים" של סמי הזיה גם הם אינם מתרחשים במציאות החיצונית. גם הם תוצרים של פעילות פנימית של המוח.

לאורך עשרות השנים האחרונות, הצטברו דיווחים רבים שמתיימרים לספק הוכחה חד משמעית לכך שהתודעה מסוגלת להתקיים מחוץ ובנפרד מהגוף/המוח. אך אמינותן של רוב האנקדוטות מסוג זה מפוקפקת. לעיתים מדובר בדיווחים מיד שניה, או כאלה שמתייחסים לארוע שהתרחש לפני עשרות שנים ולפיכך העדים אינם זמינים לתשאול או שאינם זוכרים את הפרטים.

יחד עם זאת, ברור ששום דיון מעמיק בנושא NDE לא יהיה שלם ללא התיחסות רצינית למקרים מסוג זה.

בחרתי לדון בכמה מהמקרים המפורסמים ביותר ואשר צוטטו שוב ושוב כאמינים ביותר, כדי לאתגר את הדיון.
הנה הראשון שבהם לפניכם.

מריה ונעל הטניס הבלויה

באפריל 1977, אושפזה עובדת זרה בשם מריה בבית חולים בסיאטל לאחר התקף לב. שלושה ימים לאחר מכן, בעודה מאושפזת, עברה מריה התקף לב נוסף, והוחייתה במהירות.

כאשר הגיעה קלארק, העובדת הסוציאלית שהוצמדה למריה, לבדוק את מצבה מאוחר יותר באותו היום, סיפרה לה מריה כי חוותה OBE במהלכו צפתה מלמעלה בצוות הרפואי מחייה אותה והבחינה בהדפסים יוצאים מהמכשירים אליהם היתה מחוברת.

אז סיפרה כי תשומת ליבה הוסחה למשהו שהיה מצוי מעל רחבת הכניסה של חדר המיון, וכיוונה את עצמה מחוץ לבית החולים. היא תיארה בדייקנות את אזור הכניסה, וציינה למשל שהדלתות נפתחות פנימה ושכביש חד-סיטרי ומעוקל מוביל אליהן. זה נראה מוזר לקלארק, שכן הכניסה היתה מכוסה בגגון שלא אפשר לראות זאת מהמקום בו אושפזה מריה.

מריה שמה לב למשהו שהיה מונח על אדן החלון של הקומה השלישית בקצה השני של בית החולים, וכיוונה את עצמה למקום זה. ממקום "תצפיתה" זה היא זיהתה שמדובר בנעל טניס. היא תיארה את הנעל ככחולה כהה, בלויה באזור הזרת, ושרוך אחד דחוף מתחת לעקב. מריה ביקשה מקלארק לבדוק את הדבר.

היות וקלארק לא הצליחה לראות דבר כשעמדה מחוץ לבניין בית החולים, היא עברה חדר אחר חדר, בקומה שמעל זו בה התאשפזה מריה, כשהיא דוחקת את ראשה כנגד החלונות כדי לראות את האדנים שלהם. לבסוף, זיהתה נעל מחוץ לאחד החדרים. קלארק סיפרה שלא יכלה להבחין בפרטי הנעל עד שלא הכניסה אותה פנימה, אז נוכחה כי הנעל אכן ענתה על הסימנים המזהים שציינה מריה! (Clark, Kimberly 242-255).

Ring ו- Lawrence מציינים את המקרה הזה כאחת ההוכחות המשכנעות ביותר שתועדו אי פעם לתפישה על-טבעית בזמן NDE: "העובדות של המקרה הן ללא עוררין. הזיהוי הבלתי מוסבר של הנעל בידי מריה הוא מוזר באופן מתעתע ויש בכוחו לעצור את טיעון הספקן באמצע המשפט, ולו רק מפאת אי הסבירות, שאין מחלוקת עליה".

דוקא לאור התהילה שאפפה את הסיפור הזה, בחרו בו Hayden Ebbern ו-Sean Mulligan בחקירתם הבלשית. הבה ונראה מה העלו בחכתם.

ב-1994 הם הגיעו לזירת הארוע. לצערם לא הצליחו לאתר את מריה או מישהו שהכיר אותה אישית, והניחו כי היא כבר מתה.
ראשית יש לזכור כי הארוע התרחש לאחר שמריה היתה מאושפזת במחלקה במשך שלושה ימים, שלב בו הכירה כבר מן הסתם את הציוד הרפואי שהיה סביבה. דמות הדפים שיוצאים ממכשירי הניטור היתה יכולה בקלות להתהוות כתוצאה מחדירה של אלמנטים מוכרים לתוך חווית ה-NDE (באמצעות חוש השמיעה למשל).

לגבי פרטי הכניסה לחדר המיון, שילוב של הגיון פשוט (לגבי כיוון פתיחת הדלתות למשל) עם העובדה שהיא הוכנסה לבית החולים דרך כניסה זו ממש שלושה ימים קודם, יכולים לספק את המידע הדרוש. בנוסף, החדר בו אושפזה היה ממוקם ממש מעל לכניסה לבית החולים, דבר שאפשר לה להתרשם מצלילי האמבולנסים הנכנסים והיוצאים, כמו גם מהחזרי האור של כלי רכב שהוטלו בלילה על תקרת החדר, כל זאת גם מבלי לרדת ממיטתה. כל אלה יכלו ללמד על כיוון התנועה ועל העיקול בכביש הכניסה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנעל.

החוקרים הניחו נעל ריצה משלהם במקום בו תיארה קלארק שמצאה את הנעל, ויצאו החוצה לבדוק מה ניתן לראות מגובה הקרקע. הם נדהמו מהקלות בה יכלו להבחין בנעל! טענתה של קלארק כי לא היה ניתן להבחין בנעל מבחוץ מוזרה במיוחד לאור העובדה כי שיפוצים שנערכו בבית החולים מתחת לחלון המדובר דרשו מהחוקרים להתרחק עוד יותר ממה שנדרש היה בארוע המקורי. הוכחה לכך שהנעל נראתה היטב במקום בו הונחה אפשר למצוא בכך שלאחר שבוע, כאשר חזרו החוקרים לבית החולים, הם גילו שמישהו סילק את הנעל ממקומה. סביר מאוד שהיו מי שהבחינו בנעל גם בזמנו, ויתכן מאוד שמריה שמעה שיחה של אנשים שהזכירו את הנעל, שכחה זאת, ומאוחר יותר, בזמן ה-NDE פרט זה השתלב בחוויה.

אך מסתבר שלא היה צורך שמישהו יבחין בנעל מהקרקע. החוקרים לא נדרשו להתאמץ כדי להניח את הנעל על אדן החלון מתוך אחד החדרים, והנעל נראתה בבירור מנקודות שונות בחדר. לא היה כלל צורך להצמיד את הראש לחלונות כדי להבחין בה. למעשה נדרשו רק כמה צעדים אל תוך החדר כדי לראות את הנעל בבירור. חולים יכולים היו להבחין בה אפילו מתוך מיטותיהם, מבלי צורך בהתמתחות מיוחדת… מי שכן הצמיד את ראשו כדי לבחון את הנעל יותר מקרוב היה יכול להבחין בקלות את האזור הבלוי ואת השרוך התחוב מתחת לסוליה.

אי ההתאמה הזועקת בין תיאור הקושי העצום לראות את הנעל, לעומת המצב כפי שנבדק בשטח, מעלה חשדות לגבי אמינות הפרטים האחרים בדיווחה של קלארק.

עובדה חשובה נוספת שיש לשים אליה לב היא שחלפו שבע שנים בין התרחשות המקרה לבין הפרסום של קלארק. במהלך תקופה זו, יתכן מאוד שחלקים מהסיפור נשכחו או "יופו". מחקרים מראים כי זכרונות נוטים להיות מסודרים ונקיים יותר, באופן שתואם את אמונות המחזיק בהם, ככל שחולף הזמן. בנוסף, אין שום דרך לדעת האם מריה נשאלה שאלות מכוונות, או האם פרטים שלא התאימו הושמטו מהסיפור.

כשביקשו החוקרים מקלארק לראות את הנעל, ענתה בהיסח הדעת כי "היא נמצאת איפשהו, אולי במוסך, אבל זו תהיה טרחה גדולה מדי לחפש אותה". קצת מוזר שזה היחס לו זוכה המוצג המהולל שמהווה את ההוכחה המכרעת לקיום הנשמה והעולם הבא, מצד אישה שהתפרסמה בזכותו, מפרסמת ספרים בתחום ומנחה קבוצת תמיכה לחווי NDE!

ממצאי חקירה זו כמובן שאינם שוללים בודאות את האפשרות שנשמתה של מריה אכן יצאה לסיבוב סביב כותלי בית החולים וחזרה למקומה, אך ללא ספק נראה שעדיף למאמינים באפשרות זו לנשל את המקרה ממעמד של "אחת ההוכחות החזקות בתחום".

החוקרים מסיימים בציטוט מדברים שאמר דמוסתנס לפני למעלה מ-2000 שנה: "אין דבר יותר קל יותר מהונאה עצמית, שכן במה שהאדם חושק, זה גם מה שהוא מאמין להיות נכון".

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מחקר נומרולוגי יוצא לדרך

מחקר נומרולוגי יוצא לדרך

כן כן, זה קורה!

תקדים ארצי, וכמעט עולמי (ככל הידוע לי).

רק נומרולוגית אמיצה אחת התייצבה בינתיים, בעקבות פרסום שתי הרשומות על הנומרולוגיה, והציעה מחקר משותף. מתי היליה שטרנברג שמה. נרתמתי כמובן למשימה, ויחד הגדרנו את המחקר, בעזרתו של עידו גנדל, שייעץ בקשר למתודולוגיית המחקר.

מתי הגדירה נוסחה (מאוד מורכבת ומפורטת) שאמורה לנבא האם אדם ילקה בלקויות למידה (דיסלקציה למשל) , קשב וריכוז, היפראקטיביות, אוטיזם וכד', וזאת על סמך שם ותאריך לידה בלבד.
אני בניתי קובץ אקסל שמחשב את התחזית הנומרולוגית בנושא זה על בסיס הפרטים האישיים.

אציין כי העבודה עם מתי בשלבי ההגדרה היתה שוטפת, חלקה ובהירה ביותר.

ועכשיו אנחנו זקוקים לנתוני אמת מהשטח!

שאלון המחקר מיועד למילוי ע"י ההורים, לגבי ילדיהם. כל שיש לעשות הוא להזין פרטים אחדים לגבי הילד/ה (שם ותאריך לידה, והאם אובחן באחת מהלקויות המוזכרות בטופס או לא). הפרטים ישארו חסויים כמובן ולא יועברו לאיש.

לאחר שנצבור מספיק נתונים, נשווה בין החיזוי הנומרולוגי לבין ממצאי האבחונים הרשמיים (כפי שמעידים ההורים).

גם אם אין שום זכר ללקות כלשהי מהרשימה אצל ילדיכם – השתתפותכם תועיל מאוד למחקר. (עלינו לבדוק אם קיימת התאמה בין החיזוי הנומרולוגי לאבחונים הרישמיים גם במקרים שאין לקות).
אנא השקיעו דקה אחת בלבד במילוי הטופס הזה.

אין לכם ילדים? הפיצו בקרב חברים, קרובי משפחה, חברים במקום העבודה.

בקרוב (לכשיאספו מספיק נתונים), נפרסם את תוצאות המחקר.

עזרו לנו לעשות היסטוריה!

עדכון  6-יולי-2012: איסוף הנתונים למחקר הסתיים!
תודה לכל מי שהשתתף. הנה התוצאות.

>>> לחצו כאן לטופס המחקר <<<