המתקשרות, הספקן והאנתרופולוג – שלוש תפישות מציאות

כזכור לכל קוראי הבלוג הוותיקים, כבר פעמיים ניסיתי להבין את תופעת התקשור, ופעמיים לא הצלחתי. זה התחיל ב- "שיחות עם מזרנים" והמשיך ב-"תקשור, בירבוז ודרקונים בלתי נראים".

יום אחד נתקלתי בדבר הבא: "תואר B.A במיסטיקה ורוחניות – המכללה האקדמאית צפת". הצצתי בסקרנות בתוכנית הלימודים וברשימת המרצים, ולפתע הבנתי: מצאתי את האדם הנכון! מדובר בד"ר אדם קלין אורון אשר עשה את עבודת הדוקטורט שלו בנושא תופעת התקשור בישראל. יצרתי איתו קשר, ולשמחתי הוא נענה בחיוב להשיב על שאלותי.

כדי להבטיח שלא אלך לאיבוד בנפתולי הנושא האמורפי הזה (מבחינתי לפחות) וכדי שלא אותיר נושאים נרחבים לא מכוסים בלהט הרגע, ניסחתי בכתב את כל השאלות שעלו במוחי (בתוספת שאלות שנתרמו ע"י חברים סקרנים בקבוצת חשיבה חדה), סידרתי אותן לפי נושאים ושלחתי את השאלון האימתני הזה לאדם.

תודותי לאדם שהקדיש זמן כה רב כדי לענות על כל שאלותי!

הנה הנושאים עליהם נדבר:

על החוקר והמחקר

שמי אדם קלין אורון, ואני אנתרופולוג של הדת – דהיינו, עוסק בתופעות דתיות בהקשרים חברתיים. למדתי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שם כתבתי עבודת מאסטר (בהנחיית יורם בילו ואווה אילוז) אודות נופש בחברה החרדית בישראל, ושם גם המשכתי לעבודת הדוקטורט. עבודה זו, שכתבתי במשך שש שנים תחת הנחייתו של יורם בילו, עסקה בתופעת התקשור בישראל.

מה הביא אותך לחקור את הנושא התקשור דוקא?

היו שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה, וללא ספק המרכזית שבהן, היא שחשבתי שמדובר בתופעה חשובה ומרתקת שלא זכתה למחקר מספיק בכלל, ובהקשר הישראלי בפרט. הסיבה השניה, שקיומה התברר לי רק בדיעבד, היא שאני עצמי רחוק מאוד מהנושא, ואני מעדיף לנסות ולהבין תופעות זרות לי ולאו דווקא מה ש"מדבר אלי" באופן אישי.

איך חוקרים תופעה כזו? האם יש מידע "מסודר" בנושא?

זה תלוי למה אתה קורא מידע מסודר. ראשית, יש כמות מסוימת של מחקרים אודות תופעות של עידן חדש – או רוחניות עכשווית – שנעשתה בשנים האחרונות, בעיקר בתחומים האקדמיים שלי: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חלקם אפילו נערכו על החברה בישראל (למשל המחקרים של מריאנה רוח-מדבר, של דלית שמחאי, של רחל ורצברגר, בועז הוס, נורית זיידמן ועוד). יש אפילו ספר מצוין שהתפרסם על תופעת התקשור בארה"ב, שכתב אנתרופולוג וששמו The Channeling Zone. כך שישנה ספרות מחקרית מסוימת שמתווה כיוונים תיאורטיים ונותנת הדגמות של דרכים טובות לאיסוף חומר.

מהצד של מה שאנחנו האנתרופולוגים מכנים "שדה המחקר" (או פשוט "השדה"), זאת אומרת מה שקורה אצל המתקשרות (כי רובן נשים) עצמן, לא מדובר בתופעה נסתרת, אלא ההפך הגמור. כיוון שרוב המתקשרות מאמינות מאוד במה שהן עושות ורוצות להפיץ את הידע שהן רכשו, וגם כיוון שרובן מתפרנסות מהמקצוע, יש להם עניין לפרסם את עצמן. לכן יש ספרים שהן מוציאות לאור, פורומים באינטרנט שהן מגיבות בהם, אתרי אינטרנט שבהם הן מפרסמות קטעים מתוקשרים וכדומה.

שני אלו – הצד המחקרי והצד הטקסטואלי – היוו את נקודת הפתיחה שלי. הם איפשרו לי להבין מה אני רוצה לשאול ואיך אני רוצה לשאול את זה. אבל העיקר היה, כמובן, לשאול את זה: לבדוק איך התופעה נראית בשטח. לשם כך ניהלתי עם מתקשרות ראיונות עומק (בני כמה שעות כל אחד), השתתפתי בסמינרים וסדנאות שהעבירו מתקשרות, וגם נרשמתי לקורס בן שמונה שיעורים שמלמד את המשתתפים לתקשר בעצמם. בקיצור, ניסיתי להבין את התופעה מבפנים, לא רק להתבונן עליה מבחוץ.

באיזה אספקטים אתה מתמקד במחקריך? באיזה לא?

ישנם שלושה אספקטים מרכזיים שבהם מצאתי את עצמי מתמקד במהלך המחקר – כי, בכוונה מלאה, לא קבעתי לעצמי יעדים מראש. אבל שלושת המימדים הללו חזרו וצפו במהלך התצפיות והראיונות שלי, ונדמה לי שהם חשובים במיוחד.

הראשון הוא סיפורי החיים של המתקשרות, זאת אומרת, נסיבות החיים, הרקע החברתי ונטיות האופי שהביאו אותן לתקשר. בתמצית הקיצור, רובן בנות המעמד הבינוני-גבוה, בעלות נטייה אמנותית לצד יוזמה אישית, ונחשפו לנושא בשלב מתקדם יחסית בחייהן.

המימד השני הוא ההקשר החברתי הרחב יותר, זאת אומרת, ההתאמה בין האתוס של המתקשרות ושל הידע המתוקשר לבין שינויים שעברו על החברה הישראלית. אם לתמצת גם כאן, רובן המכריע של המתקשרות מאמינות באחריות אישית של אדם לחייו, בגלל שהן מאמינות במה שמכונה "בריאת מציאות": שמחשבותיו ואמונותיו של אדם מייצרים את המציאות שלו. זו אמונה אינדיבידואליסטית מאוד, והיא לא יכלה לשגשג בישראל לפני שהחברה הישראלית שמה יותר דגש על הפרט ופחות דגש על הקולקטיב.

המימד השלישי הוא המימד הקוגניטיבי: איך נחווה תקשור, ואיך לומדים להגיע למצב הנפשי/מוחי המאפשר תקשור. מדובר במצב של זרימה, של תחושה של מיזוג בין העצמי לבין הידע שהוא מעביר והסיטואציה בה הוא נמצא (מטפל בלקוח, למשל), שיש בה מן ההתאיינות אבל, מצד שני, ריכוז עצום ותחושה של נוכחות. אבל אני לא פסיכולוג, ולכן מעניינת אותי לא רק החוויה הזו – שהיא מרתקת בפני עצמה – אלא גם למה היא חוויה המתאימה למגמות בחברה בת זמננו. למשל, סוציולוגים רבים מתארים את התקופה הנוכחית כתקופה "נוזלית", בה אין יותר וודאות ויציבות כמעט בשם תחום: לא בעבודה, לא בזוגיות, לא במשפחה, לא בהשכלה, לא בכלכלה וכדומה. במצב חברתי שכזה, נדמה לי שהיכולת להגיב למצבים במצב דומה למצב של תקשור – ריכוז עז בהווה, מעין ספונטניות מחושבת ונטולת תכנון – היא יכולת מועילה.

אני חושב שמכאן ניתן להבין במה אני לא מתמקד: אני לא מתמקד בנסיון להוכיח אם תקשור הוא "אמיתי" או "לא אמיתי", אם באמת יש או דווקא אין ישויות איתם יוצרים קשר. אני גם לא מנסה לכמת את התופעה דרך סקר רחב היקף – כמה אנשים מאמינים בה, מה בדיוק המאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של המתקשרות וכדומה – גם מהעדר תקציב ומשאבים, אבל גם כי ההתמקדות שלי היא במימדים אישיים יותר של התופעה, ובקשר שלהם למימדים חברתיים.

מהות התקשור

מהו תקשור בעצם? (נתקלתי בקושי עצום לשמוע הגדרה פשוטה בתחקירים שלי)

תקשור הוא מצב בו אנשים מאמינים שהם משמשים צינור להעברת מסרים מישויות לא-חומריות על מנת לסייע בהתפתחות של אנשים בודדים, כמו גם העולם כולו. במלים פשוטות יותר, מתקשרת טוענת לרוב שהיא נמצאת בקשר עם ישות על-טבעית אחת או יותר – למשל האר"י הקדוש, חייזר מאנדרומדה, ישות מגנטית בשם קריון, אלוהים ומגוון רב נוסף – ושהישות הזו מעבירה דרכה מסרים. התקשור מתרחש במצב שמכונה "איחוז" (possession), שבו ישנה תחושה שהאדם "מפנה" את גופו לטובת ישויות חיצונית הנוטלת את המושכות לידיה – למרות שזה קצת יותר מורכב, כי המתקשרות תמיד שומרות על מידה מסוימת של שליטה ומגדירות את היחסים שלהם עם הישות כיחסים של שותפות.

למה משמש התקשור? מה מפיקים ממנו? – תובנות? ריפוי? ידע? תחושה טובה? האם זו פעילות רגשית או שכלית ביסודה?

מבחינת האשה המתקשרת, התקשור מאפשר להבין את מהות העולם, ואת מהות קיומה בתוך העולם, בצורה טובה יותר. לאחר שהבינה, ושיפרה את חייה שלה, היא לרוב מפנה את הידע ואת יכולת התקשור שרכשה למען אחרים – לאפשר גם להם להבין את העולם ואת עצמם טוב יותר. ההבנה הזו מתחילה, אבל לא נגמרת, בתובנה שכבר ציינתי: כל אחד מאתנו בורא את מציאות חייו בעצמו. לפיכך, כדי לברוא לעצמך את המציאות שאתה רוצה, אתה צריך להבין קודם כל את עצמך כמו שצריך, ואז תהיה התאמה בין הרצונות שלך לבין המציאות שלך.

הדגש אינו על ידע קוסמולוגי או תיאולוגי – מתקשרות מדברות מעט מאוד על עולמות אחרים. מצאתי, למשל, שלרובן כמעט ואין עניין כלל במקום (עולם? מימד? יקום?) שממנו מגיעה הישות שמדברת דרכן. מה שחשוב, הן מבחינת המתקשרות והן מבחינת הישויות, הוא הבנה עצמית לשם חיים מלאים, ממומשים וטובים יותר. אם תבין נכון יותר איך "עובד" העולם, ומה ה"שריטות" שמונעות ממך לחיות בו כמו שצריך – תוכל להחליק את השריטות ולהגיע לשלווה נפשית שגם תלווה בהשגת כל המטרות שאתה שואף להשיג. יש כאן שילוב בין רגש לשכל.

אנשים שפונים למתקשרות מחפשים מענה לתחושה של חוסר סיפוק. המתקשרות, בעזרת הישויות, מנסות לסייע להם להבין ממה נובע חוסר הסיפוק הזה. במובן מסוים, הבנה שווה פתרון – כי, כאמור, אם תרצה את הדבר הנכון, אין ספק שתקבל אותו. אתה רק צריך ללמוד לרצות בצורה מדויקת. בפועל, אנשים חסרי סיפוק מהסיבות המוכרות: זוגיות, קשרי משפחה, כסף, הצלחה. שאלות פילוסופיות קיומיות מטרידות אותם פחות.

ספיריטואליסטים "שוחחו עם רוחות מתים" במהלך סיאנסים כבר לפני 150 שנה, האם זה אותו הדבר? משרת אותן מטרות? האם זו פשוט תחיית הספיריטואליזם?

כן ולא, אבל בעיקר לא. מצד אחד כן, בגלל שהטכניקות של המתקשרות מזכירות מאוד טכניקות של ספיריטואליסטים: הטראנס (או האיחוז) של המתקשרות הוא טראנס קל, שאין בו קצף שנוזל מהפה, שינוי דרמטי של הקול או תנועות גפיים קיצוניות (בשונה מתופעת הדיבוק, למשל). כאן וגם כאן הישות נכנסה בגוף של המארחת בצורה זריזה ונטולת דרמה יחסית, בלי ריקוד לצלילי מוזיקה קצבית שנמשכת שעות או סמים מעוררי הזיה. מדובר, במלים אחרות, באיחוז מערבי ומכובד מאוד, בסגנון המתאים למעמד הבינוני.

מצד שני לא, כי המטרות שונות: הספיריטואליזם עסק, מעל לכל, בקשר עם המתים ובהוכחות החיים שאחרי המוות, ולא פלא שהוא פרח בעיקר אחרי מלחמות גדולות. אנשים התגעגעו ליקיריהם שנפטרו. המתקשרות כמעט ולא מדברות עם מתים, כי הדגש הוא על החיים ועל היכולת לשפר אותם ולחיות חיים טובים ומלאים בעולם הזה, עכשיו.

ומה לגבי כל מופעי הבידור הטלויזיוני האמריקאים בהם מעבירים "יחידי סגולה" (ורבי ממון) מסרים מן המתים? זה תקשור?

אני חושב שלא, למרות שחלק מהמדיומים – כך נקראים אלו שמשוחחים עם המתים – קוראים לעצמם מתקשרים. אלו מופעים שמטרתם בעיקר להפעים ולרגש, אבל הדגש החזק של תקשור על העצמה ועל צמיחה אישית לא קיים בהם.

שחזור גילגולים בהיפנוזה – זה תקשור?

שחזור גלגולים ותקשור הן שתי תופעות שנראה לי חשוב להפריד ביניהן אנליטית, אבל מעשית, הן כרוכות אחת בשניה. אני מכיר מעט מאוד מתקשרות שלא מאמינות בגלגולים, ושלא עוסקות בשחזור גלגולים כחלק מהרצון לסייע ללקוחות שלהן. אחרי הכל, צריכה להיות סיבה לכך שאנשים לא יוצרים את המציאות הנכונה בשביל עצמם, ואחת הסיבות האפשריות היא בעיה "נגררת" מגלגול קודם. למשל חוסר יכולת להתמיד בדיאטה בגלל מוות ברעב בגלגול קודם. מצד שני, זה לא נעשה בהיפנוזה ממש, אלא בטכניקה של דמיון מודרך שבו המתקשרת מנחה את הלקוח במדיטציה שבה הוא נזכר בגלגולים קודמים שלו.

יש עוד תופעות דומות שהיית קושר (או מבדיל) ביניהן לבין התקשור כפי שהוא נראה היום?

לא חקרתי את הנושא, אבל נדמה לי שבטכניקות מסוימות של טיפולים אלטרנטיביים יש הגעה של המטפל למצב תודעה דומה למצב הזרימה של המתקשרות – ברייקי, למשל, יש תחושה של התחברות למקור אנרגיה חיצוני ובעל תובנה. בכיוון אחר לחלוטין, התקשור הוא בעל מאפיינים דומים לפסיכותרפיה ("ללכת לפסיכולוג") – הרשת המקצועית הרופפת בין בעלי המקצוע, שפועלים בעיקר כל אחד בקליניקה שלו; הקשר החזק בין הלקוח לבין המטפל; ההתמקדות בנפש ולא בגוף; הרצון להעלות לרמה המודעות ידע לגבי עצמך שאינו נמצא עדיין במודעות ועוד.

למרות שאני מבין שאתה לא מתמקד בהבטים הסטטיסטיים, מה בכל זאת ידוע לך על היקף התופעה בישראל ועל התפתחותה בזמן (האם היא בעליה מתמדת? עברה את השיא ויורדת?)

זה החסרון של מחקר איכותני, המבוסס על ראיונות ותצפית מקרוב: אין לי מידע כמותי מדויק. התחושה שלי, בהתבסס על כמות ספרי התקשור בחנויות ועל העיסוק הפופולרי בנושא, היא שהתופעה הגיעה לשיאה לפני כמה שנים ומאז היא התייצבה על רמה מסוימת. מבחינת היקפה, היא נפוצה למדי בקרב המעמד הבינוני בישראל, בעיקר נשים בגיל העמידה, אבל אין לי יכולת לכמת את ה"למדי" הזה.

הישויות

מי הן אותן ישויות? האם מדובר בגזעים תבוניים אחרים ביקום? משהו ממימדים אחרים? האם אנשים מתקשרים גם עם ישויות "מפורסמות" כמו דמויות היסטוריות בשר ודם (לשעבר), מלאכים, השטן? אלוהים בכבודו ובעצמו? האם יש משהו מעל אלוהים ברפרטואר?

התשובה הראשונה היא כן, כן, כן, כן, כן, כן וכן: אנשים מתקשרים עם כל אלו ועוד (דולפינים, למשל), ובעיקר עם מה שמכונה "ישויות אור", או "מדריכים": ישות שאיש לא נתקל בה לפני המתקשרת. למשל ג'יין רוברטס, אחת המתקשרות האמריקאיות הראשונות, תקשרה ישות בשם Seth (אין קשר לבנם של אדם וחוה); רונית גלפו, מתקשרת ישראלית מצליחה, מתקשרת את "רומי" (אין קשר לאימפריה).
אבל התשובה השניה, שהפתיעה אותי מאוד, היא שזה לא ממש מעניין את המתקשרות. יותר ויותר שמעתי ממתקשרות, בעיקר הוותיקות שבהן, שהן לא טורחות יותר לברר את מקור המסר – מה שחשוב, מבחינתן, הוא שהמסר מרגיש להן נכון, ובעיקר, שהוא יעיל עבור הלקוח.

האם יש היררכיה כלשהי בין הישויות?

אין היררכיה. פעם פגשתי מתקשרת שאמרה שהיא מתקשרת עם מלאכים, שרפים וכרובים. שאלתי אותה מי מהם גבוה יותר בהיררכיה השמימית, ומתשובתה היה ברור שזה מעניין אותה כקליפת השום. במובן עמוק יותר, מבחינת המתקשרות אין היררכיה בקרב הישויות כפי שאין היררכיה בין בני אדם: כולם נשגבים מאוד, ולכן גם שווים מאוד.

האם לכל אדם דמות קבועה איתה הוא מתקשר, או שהדמויות מתחלפות כל הזמן?

יש מתקשרות שדבקות באותה הישות לאורך שנים, אבל לרוב מצאתי שהישויות מתחלפות בתהליך שאפשר לקרוא לו תהליך אבולוציוני: ככל שהמתקשרת מרגישה מתקדמת יותר רוחנית, כך הישות שהיא מתקשרת תתאים לרמתה הרוחנית המתפתחת. מתקשרות, באופן כללי יותר, סולדות מקפיאה על השמרים ומאמינות בהתפתחות אישית מתמדת. הדבר נכון, אצל רובן, גם לקשר שלהן לישויות – למרות שהן כמעט תמיד ישמרו גם על קשר עם ישויות אותן תקשרו בעבר.

האם הדמויות איתן מתקשרים הן אישיות-יחודיות לכל מתקשר או משותפות גם לאחרים?

לעתים הן משותפות – יש כמה מתקשרות בארץ שמתקשרת את "אורין", ישות שתוקשרה במקור על-ידי המתקשרת האמריקאית סאנאיה רומאן – אבל כל מתקשרת טוענת שהשניה מתקשרת עם ישות אחרת, שרק משתמשת באותו השם. בכל מקרה, זה לא נפוץ במיוחד, ולרוב לכל מתקשרת יהיה הרפרטואר האישי שלה.

האם שני אנשים יכולים לתקשר בו זמנית עם אותה דמות, אשר תעביר מסרים שונים לכל אחד מהם במקביל?

בארץ יש לפחות שלושה מתקשרים שמעבירים מסרים שונים מהאר"י, כך שהתשובה הלקונית תהיה חיובית (למרות שזה לא מתרחש בדיוק בו זמנית, כמובן).

ישויות טובות לעומת רעות, הבנתי שיש דבר כזה. מה מבדיל ביניהן? האינטרסים שלהן? ההרגשה שהן מותירות? האם יש טכניקות לזהות "מסרי שקר" לעומת "מסרי-אמת"? מה הקריטריונים לכך?

אני לא יכול לענות לך בדיוק, בגלל שהמתקשרות עצמן לא מתעניינות בנושא מסיבה פשוטה אחת: המתקשרת, או ליתר דיוק, כל אדם שהוא, חזק עשרות מונים מכל ישות שהוא מתקשר. מתקשרת מתחילה לתקשר ומרגישה שהמסר לא טוב לה או ללקוח, או גרוע מכך, שהישות שאיתה היא יצרה קשר מעבירה לה תחושה שלילית – היא תאמר לישות הזו להסתלק, ואין בכלל ספק שהיא תסתלק. אבל רובן המכריע של הישויות, בכל מקרה, רוצות לעזור לנו. בכלל, השקפת העולם של המתקשרות אופטימית מאוד.

מדוע בכלל מעניין את הישויות הללו להעביר מסרים לשושנה מפרדס-חנה לגבי בן זוגה? אין להן עיסוקים טובים יותר? כיצד מתקשרים רואים את הדברים מנקודת המבט של הישויות? האם הן קיימות כדי לשרת את האדם הקטן? או נזקקות לו לאיזושהי מטרה?

חד וחלק: לשרת. הנחת היסוד של התקשור היא שהאדם טוב מיסודו, וכל היקום טוב מיסודו. ברגע שהאדם מתפתח רוחנית, הוא ירצה לעזור לאחרים יותר. והישויות, לפי המתקשרות, מפותחות מאוד רוחנית ולכן הן רוצות לעזור.

האם מותר להמרות את פי הישות? או שיש לקבל את המלצותיה "כתורה מסיני" (במיוחד אם היא אלוהים בכבודו ובעצמו)?

מתוך מגבלות מסוימות של המדיום הטקסטואלי, הקוראים לא יכולים לראות את העוצמה בה אני מניד בראשי לשלילה. בשום פנים ואופן אין לישות שום סמכות על המתקשרת או על הלקוח. הקשר הוא קשר שנובע מרצון טוב של כל הצדדים (ולא משנה כרגע אם חלקם מדומיינים), והסמכות שקיימת בו היא סמכות שניתן לכנות סמכות מקצועית ותו לא. הישויות, מתוקף ההתפתחות הרוחנית שלהן, רואות את העולם בצורה בהירה יותר, והעצות שלהן, יגידו המתקשרות, מועילות. זה לא אומר שחייבים להקשיב להן.

האם יש דיווחים מפי הישויות על תקשורים שהן עושות עם גזעים אחרים בגלקסיה (כלומר, שגזעים אחרים מתקשרים עם אותן הישויות)?

לא נתקלתי בזה, אבל שים לב שנקודת ההנחה שלך היא שהישויות מדברות על עצמן. זה כמעט ולא קורה, בעיקר לא בשנים האחרונות.

המתקשר

מי יכול לתקשר? האם נדרשות תכונות מסוימות? יכולות מיוחדות?

כל אחד יכול לתקשר, והמתקשרות יוסיפו שבמובן מסוים, כל אחד כבר מתקשר: כל מי שחווה פרץ יצירתיות, שעלתה לו תובנה ממקור לא ידוע, בעצם נעזר בתקשור. זו יכולת שצריך לפתח, אבל היא קיימת בכל אחד.

עד כמה נפוץ תקשור באמצעות "מתקשר מוסמך" ועד כמה נפוץ תקשור עצמי?

קשה לי לומר. שמעתי כמה מתקשרות שטוענות שקשה יותר לתקשר לעצמך, כי הטיות אישיות נוטות להיכנס למשוואה. אבל יש הרבה מאוד אנשים שעברו קורסי תקשור, או קראו ספר שמלמד איך לתקשר, ויתכן שהם משתמשים בטכניקת התקשור דווקא לחייהם הפרטיים.

כיצד מישהו מחליט יום אחד שהוא מתקשר? האם לומדים את זה בצורה מסודרת? מה ההסמכה שנדרשת ממנו כדי להתחיל לקבל לקוחות?

כאמור, אפשר ללמוד את זה בקורס תקשור. לא נדרשת כל הסמכה מסודרת, כי התחום כולו אינו מוסדר כלל. רבות מהמתקשרות הפעילות בארץ לימדו את עצמן לאחר שחוו מעין התגלות ספונטנית – פרץ פתאומי, לרוב אחרי משבר אישי כלשהו, שבו נפתחה בפניהן האפשרות לתקשר. אבל זה לא תמיד דרמטי עד כדי כך.

מתקשר אמת לעומת מתקשר שקר – האם הצורך בהבחנה זו קיים בקרב העוסקים בתחום? ואם כן, כיצד מתבצעת ההבחנה?

הן לא ממש מתעסקות בזה. מבחינתן, מתקשרת היא לא "אמת" או "שקר", היא מקצועית או לא מקצועית, מסייעת ללקוחות שלה או לא מסייעת להן. המבחן, כפי שאמרה לי אחת מהן, הוא מבחן התוצאה.

הטקס

איך נראה תקשור טיפוסי? מה עושים בו? איך מזמנים את הישות? האם צריך תנאים מיוחדים? טקסים מיוחדים?

תקשור יכול להתבצע על ידי הלחנה, ציור, כתיבה אוטומטית, שימוש בלוח ויג'ה ואפילו מסרים המועברים במורס. אבל הצורה הכי נפוצה של תקשור היא דיבור ישיר: הישות מדברת ישירות מגרונו של המתקשר, כמו בשיחת חולין רגילה, או, וזה נדיר הרבה יותר, במהלך מצב של טראנס עמוק יותר שבו משתנים שפת הגוף והקול. בכל מקרה, אין צורך בתנאים מיוחדים ואין שום טקס: לרוב, המתקשרת עוצמת את עיניה, לוקחת כמה נשימות עמוקות, ואז הישות מתחילה לדבר מגרונה.

האם התקשור קורה באופן רצוני ומוזמן או שישויות מעבירות מסרים בזמן ובמקום שנראים להם?

כמעט תמיד רצוני ומוזמן, למרות שלמתקשרות רבות יש סיפורים על מקרים נדירים שבהם הישות "התפרצה אליהן" בשביל להעביר מסר דחוף, למשל סכנת חיים במהלך נהיגה בכביש.

האם יש אסכולות שונות לטכניקת התקשור? אסכולות מתחרות? מתנגדות? או שהכל הולך? למשל, תקשור עם חוצנים, לעומת תקשור עם מדריכים אישיים, מלאכים, וכד' – האם כולם מקבלים את קיום כל "סוגי הישויות" הללו או שיש מחלוקות?

אתה מניח מנגנון מוסדי והיררכי, ואין כזה. בפועל, המסרים של רוב המתקשרות די דומים – העצמה של הפרט עד לדרגת אלוהות ממש, כאמור; אבל באופן עקרוני, כל מתקשרת יכולה להעביר מסרים שונים מאוד, כי אף אחד לא מפקח עליה. במובנים מסוימים, זה שוק חופשי לחלוטין, נטול כל רגולציה. יש מתקשרות שחושבות שישויות מסוימות לא קיימות, ויש אחרות שחושבות אחרת, אבל הן בכל מקרה לא פוגשות האחת את השניה באופן קבוע ולא מנהלות ויכוחים בנושא.

מה לגבי חוצנים? הבנתי ששם מתחוללים דברים שונים לגמרי…

תקשור עם חוצנים היה נפוץ מאוד בארץ בסוף שנות התשעים, בהנהגתו של אדריאן דביר. למרות שהיו מאפיינים דומים לתקשור שתיארתי עד כה (למשל השימוש בשחזור גלגולים או הדגש על כוחו של הפרט לעצב את חייו), גם היו לא מעט הבדלים. המרכזי שבהם היה שבתקשור עם חוצנים הדגש היה על טיפולים פיזיים, על ריפוי מחלות ובעיות. המטופל היה נכנס לחדר פשוט, שבו רק מיטת טיפולים. נשכב על המיטה והחוצנים, שהקימו קליניקה מפוארת במימד מקביל ונסתר מעיני רוב האנשים, היו מתחילים לבצע בו טיפולים כירורגיים שונים לפי הצורך – הסרת טפילים, השתלת איברים ודם, הכנסת שתלים טכנולוגיים ועוד. אלא שמאז שדביר נפטר במפתיע ב-2004 התקשור עם החוצנים הלך ודעך, ובימינו יש מעט מאוד מתקשרים כאלו בארץ.

דמיון או מציאות?

השאלה המרכזית שמעניינת אותי היא – האם תקשור מתבצע עם ישויות ממשיות שקיימות מחוץ למוחו של המתקשר או עם יצירי דמיונו?

צר לי, אבל זו לא השאלה בה התמקדתי. זה קצת כמו לשאול חוקר של כתבי הרמב"ם האם יש אלוהים. לתפיסתם של מושאי המחקר שלי, הישויות ממשיות.

האם המתקשרות בטוחות שהן מדברות עם ישויות אמיתיות? באיזו דרך לדעתן ניתן להבדיל בין האפשרויות?

כן, המתקשרות משוכנעות שהן יוצרות קשר עם ישויות אמיתיות. הן מדגישות, לרוב, שצריך להסיר את הספק, להפסיק לפקפק, להאמין – הן לא עוצרות לשאול אם זה אמיתי או לא, כי עצירה מנוגדת למהות החוויה של התקשור.

האם הסוגיה הזו (לדעת אם זה לא פרי דמיונן או לא) מטרידה אותן בכלל? או שהעיקר זה המסר? המשמעות האישית?

הסוגיה לא מטרידה אותן במיוחד, אם כי רבות מהן מתארות שלב של ספק שליווה אותן בתחילת הדרך – עד שהן הבינו שזה לא משנה, מה שמשנה זה, כמו שאתה אומר, המסר, או ליתר דיוק, התועלת של המסר להן ולאחרים.

האם נתקלת בטענות למידע "נכון אובייקטיבית" שנמסר דרך תקשור? חיזוי עתיד שהתממש? מידע מדעי מדויק שנמסר ותועד טרם גילויי הרשמי? קבלת אותו מידע עובדתי ע"י כמה מתקשרים במקביל, באופן בלתי תלוי ביניהם?

לא נתקלתי בזה, אבל המתקשרות כמעט ולא עוסקות בזה. בתור התחלה, הן כמעט אף פעם לא חוזות את העתיד: מבחינתן, העתיד פתוח, והוא צריך להישאר פתוח, כי לכל אחד יכולת לקבוע את גורלו שלו. קרה לי ששמעתי מתקשרת מגיעה לתובנה די עמוקה על אופיו של אדם כלשהו, אבל אין לי ספק שבכל מקרה מדובר במקצוע שדורש יכולת אמפתית גבוהה, זאת אומרת, קשב עמוק לאנשים אחרים.

האם נתקלת באנשים שניסו לאמת את קיום הישויות / המסרים באיזושהי צורה אובייקטיבית? למשל, בדיקה מבוקרת האם המסרים לגבי העתיד האישי אכן התאמתו, או האם מסרים שניתנו לאדם ע"י מתקשרות שונות מתואמים ביניהם?

בדיקה ואימות לא מעסיקות אותן.

האם יש "חוקים" מסוימים בקרב המתקשרים נגד שימוש בתקשור לצרכים אישיים חומריים? האם יש מניעה "מוסרית" כלשהי להשתמש בתקשור לצורך רווח כספי?

עם צרכים אישיים, חומריים ואחרים, אין להן שום בעיה – מהות התקשור היא לעזור לאנשים לצמוח אישית ורוחנית, והצלחה חומרית, מבחינתן, היא בהחלט חלק מזה. במלים בוטות יותר, מתקשרות לא רואות כסף כדבר מלוכלך או לא מוסרי (למרות שבהחלט יש להן התנגדות חריפה לניצול).

בהקשר של חוצנים הזכרת טפילים, השתלת אברים, שתלים טכנולוגיים… לא ידוע לי שמשהו מכל אלה הופיע אי פעם אצל מישהו מכל אותם מטופלים. כיצד הם מתמודדים עם סתירה חמורה כזו עם המציאות? או שהדברים האלה קיימים רק "במימדים אחרים"?

לא חקרתי מטופלים של תקשור עם חוצנים בעצמי, כי התופעה כבר כמעט ונעלמה כשהתחלתי במחקר, אבל ממה שקראתי בנושא דווקא יש טענות לריפוי מפתיע ולא צפוי. בכל מקרה, בתקשור עם חוצנים דווקא היה עניין באימות כמו-מדעי, עניין שנעלם מהתקשור בימינו.

הסכנות

האם יש סכנות בתקשור? תופעות לואי? סיפורים על אנשים ש"ירדו מהפסים"?

זה נשמע לי סביר – כי, בכל זאת, מדובר בלמידה של טכניקה המאפשרת כניסה למצב תודעה שונה מהמקובל – אבל אני לא נתקלתי בסיפורים שכאלו. מנסיוני האישי, מתקשרות הן באמת נשים יציבות מאוד בנפשן, וההתנהלות היומיומית שלהן מאוד נורמטיבית.

תלות במתקשר? תלות בישויות? האם רואים מקרים כאלה בשטח?

אנשים תלותיים קיימים בכל מקום, אבל דווקא תופעת התקשור מדגישה מאוד את האחריות של הפרט לחייו שלו – ולכן מתקשרות רבות אמרו לי שאם הן מוצאות שלקוח מתקשר אליהן בכל נושא וכל הזמן, הן מבקשות ממנו להפסיק. כמו שאחת מהן אמרה, היא לא מוכנה שהיא תהפוך למקור הסמכות של הלקוחה במקום אבא שלה, בעלה, הבוס שלה וכדומה. מטרת התקשור, הוסיפה המתקשרת, היא שהלקוחה תבין שהיא עצמה צריכה להיות מקור הסמכות.

התופעה מזוית מחקרית סוציולוגית-אנתרופולוגית

מה המוטיבים המרכזיים שזיהית ב"עולם התקשור"?

הגישה המרכזית, כמו שציינתי, היא אינדיבידואליסטית מאוד: העצמה חריפה של כוחו של הפרט לעצב את חייו ולשלוט בגורלו, מתוך אמונה עמוקה ברוח האדם. אבל חשוב לי להוסיף על כך שהמתקשרות מרוכזות מאוד בדאגה לאחר – הן ללקוחות שלהן, והן לעולם כולו. לא רק שמדובר, בעצם, במקצוע טיפולי של עזרה לזולת, אלא שהמתקשרות מאמינות שעידן חדש וטוב יותר מתרגש ובא על העולם, ועושות כל שהן יכולות כדי לקדם את בואו במהירות. אמנם הן פועלות להביא את בואו על ידי התמקדות בצמיחה הרוחנית שלהן עצמן ושל הלקוחות שלהן, ואמנם הן עושות זאת באמצעים דתיים ולא בפעולה פיזית בעולם, אבל המטרה הסופית שלהן היא לשפר את העולם.

כיצד אתה מסביר את תופעת התקשור מבחינה סוציולוגית/אנתרופולוגית? מה זה נותן לאנשים ומדוע דוקא עכשיו?

אני סבור שמדובר בשילוב בין שלוש מגמות – שתיים מהן כלל-עולמיות (או, לפחות, כלל-מערביות) והשלישית מקומית. התופעה המקומית היא הירידה באמונה בפרויקט הציוני כפרויקט שמאחד את כלל החברה הישראלית. יתכן שמדובר בהחלשות של הפרויקט הקולקטיבי הזה שנובעת דווקא מהצלחתו בהקמת מדינה יציבה ומשגשגת. יתכן שמדובר דווקא בהתפצלות החברה הישראלית, שהייתה פעם מאוחדת (מרצון או בגלל כפייה מלמעלה) תחת דגל אחד, לשלל מחנות. אבל, בכל מקרה, מאז שנות השבעים ישנה מגמה ברורה של עליית האינדיבידואליזם בארץ – הדאגה של כל אחד לעצמו, ובהתאם, גם לפיתוח עצמי ולצמיחה אישית. התקשור, שצמח באווירה האינדיבידואליסטית של ארצות הברית, מדגיש מאוד צמיחה אישית, ולכן מתאים מאוד לאינדיבידואליזם הגובר בישראל.

המגמה השנייה ההחלשות של מוסדות המודרנה, והמעבר למה שמכונה "מודרניות מאוחרת", "מודרניות נוזלית", "מודרניות שניה" או "פוסט-מודרניות". יש הבדלים בין המושגים הללו, אבל באופן כללי, הטענה היא שאם פעם אדם ידע את עתידו באופן ברור למדי מרגע לידתו, היום הכל הרבה יותר משתנה, לא יציב, פתוח. יש כאלו שרואים כאן הזדמנות גדולה לשינוי חברתי (למשל מעבר בין מעמדות, שיוויון מגדרי גדול יותר, מבנה כלכלי שונה וכדומה) ולהתפתחות אישית, ואחרים שחוששים שזה מייצר דווקא תחושה מתמדת של סיכון ומצוקה. גם כאן, התקשור בעצם לוקח את הגישה הנוזלית, הדינמית, המשתנה תמידית, הספונטנית שמתאימה לתקופה זו – וטוען אותה בערך מקודש, מכריז שהיא-היא הדרך הראויה של כל אדם לחיות את חייו.

המגמה השלישית, אף היא, כמו השניה, לא ייחודית דווקא לישראל. המגמה הזו היא המעבר לתקופה שיש הקוראים לה תקופה פוסט-חילונית. עד לאמצע המאה העשרים מרבית מדעני החברה האמינו בתזה שכונתה "תזת החילון", ולפיה העולם הופך ונהיה חילוני יותר ויותר, והדת הולכת ומאבדת מכוחה – הן הציבורי והן הפרטי. בשנים האחרונות התזה הזו התפוררה, והקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שהדת חוזרת לזירה הציבורית וחוזרת לזירה הפרטית, או שאולי בעצם היא מעולם לא באמת איבדה מכוחה והיה מדובר בטעות אופטית (או בהטייה של החוקרים שנבעה מהגישה החילונית שלהם עצמם). התקשור, כמו תופעות אחרות של העידן החדש, הוא חלק מהחזרה של הדת לחיים של אנשים – ובמקרה של התקשור, בעיקר לקבוצות שנתפסו כחילוניות במיוחד, כמו המעמד הבינוני המשכיל.

מה באמת בין תקשור לבין דת? האם זה מסתדר עם היהדות? מותר? נוגד?

כאן השאלה "מה אתה מגדיר כדת" נהיית קריטית. סוציולוגים רבים מגדירים דת כארגון חברתי (למשל כנסיה) בעל מערכת טקסית וכתבי קודש (למשל ההלכה, התלמוד) שנועדה לאפשר קשר עם אלוהות (אחת או יותר). במובן הזה, התקשור איננו דת, כי אין לו ארגון חברתי ברור, מתקשרות מתנגדות לטקסים וכתבי קודש – הם יציבים והיררכיים מדי – ומערכת האלוהות של התקשור לא מפותחת מצד אחד, ומאוד מאוד מגוונת ואישית מצד שני. אבל לדעתי, הדבר החשוב ביותר בדת הוא האמונה בעולם שמעבר לעולם הפיזי, ורצון ליצור איתו קשר מסוג כזה או אחר – ובהגדרה הזו, התקשור היא דת.

עם היהדות האורתודוקסית זה לא ממש מסתדר, משני הצדדים. המתקשרות לא מוכנות לקבל את המערכת ההיררכית שבה מאמינה היהדות – רובן מתנגדות להלכה ולרבנות, כמוסדות מחייבים שיש להקשיב להם, ומעדיפות יוזמה אישית. מן הצד השני, היהדות האורתודוקסית תראה בישויות אלילים שאיתם המתקשרות בוחרות לדבר, ועבודת אלילים אסורה בתכלית האיסור. באופן מעשי, לא נתקלתי בהתנגדות ממשית של יהודים דתיים לתקשור בארץ, אולי בגלל שהתופעה פונה בעיקר לציבור לא דתי, ואולי בגלל שבתוך היהדות בימינו לא חסרים אנשים שטוענים לקשר ישר עם האלוהות ועם שליחים של האלוהות (קדושים, למשל, וראה עבודתו המרתקת של יורם בילו בנוגע ל'שושביני הקדושים" בישראל, שהגיעה לשיאה בספרו מ-2005).

האם יש לך צפי לגבי העתיד הנראה לעין לגבי התפתחות ונפוצות התופעה? יתרונות חברתיים? סכנות חברתיות כלליות אפשריות שגלומות בשגשוג כזה של התופעה?

נדמה לי שהגישה האתאיסטית נמצאת בנסיגה בישראל, אבל הסיבה אינה דווקא התקשור אלא יותר עליית היהדות (לעומת הציונות, שהיא תנועה לאומית דמוקרטית ולאו דווקא דתית) כזהות המרכזית במדינת ישראל. אם זה מסוכן או לא יכריעו הקוראים.

חקר תופעת התקשור מזויות נוספות

האם ידוע לך על מחקרים נוירולוגיים עם מתקשרים? הדמיית פעולת המוח תוך כדי תקשור למשל, בהשוואה לפעילויות אחרות? על מחקרים פסיכולוגיים שמזהים קשר בין הפרעות אישיות ומחלות נפש מסוימות לבין תופעת התקשור? שהרי "שמיעת קולות" הוא סימפטום מוכר של מחלות נפש שונות. האם יתכן שהמתקשרים ה"אמיתיים" הם סכיזופרנים למשל? (לפי ההערכות חיים בישראל כרגע כמה עשרות אלפי חולי סכיזופרניה). אולי סובלים משגעון גדלות? אלמנטים פרנואידים? האם מדובר בקטגוריה חדשה של הפרעת אישיות? האם נעשו מחקרים על מתקשרים בניסיון למצוא מתאמים כלשהם עם אבחונים פסיכולוגים / פסיכיאטריים?

בשנות ה-80 נעשו שני מחקרים שבדקו את שתי השאלות הללו. אלו היו מחקרי גישוש, על אוכלוסיות מחקר מצומצמות מאוד, אבל מה שהן מצאו הוא שבזמן תקשור גלי המוח של מתקשרות משתנים בצורה המזכירה, במידת מה, שינוי בזמן מדיטציה. במלים אחרות, המתקשרות נמצאות במצב תודעה שונה (altered state of consciousness), שאני חושב שנמצא באמצע הדרך בין חלום לבין ערות. למאיירס, פסיכולוג שפעל בסוף המאה ה-19, היה שם נהדר למצב הזה: "הפונקציה המיתו-פואטית", מצב בו המוח טווה פנטזיות בצורה שמרגישה כאילו הן נוצרות בעצמן.

המחקר השני, שנעשה על אותה האוכלוסיה, מצא שהמתקשרות שפויות לחלוטין: הן לא סובלות ממחלות נפש.
לי, אישית, אין כלל ספק שזה נכון לגבי רובן המכריע של המתקשרות שאיתן נפגשתי, מהסיבה הפשוטה שמחלות נפש (כגון סכיזופרניה) כרוכות באובדן שליטה – על ההתנהגות, על החיים – ובסבל עצום לחולה ולסביבתו. המתקשרות נמצאות בשליטה, מקיימות אורח חיים נורמטיבי, ולא גורמות סבל לאיש. זו לא הפרעת אישיות ולא מחלת נפש.

הזוית האישית

האם חוית משהו אישי במהלך כל המחקר הזה?

אכן כן, וזה הפתיע אותי מאוד. אני אדם רציונלי, ומאמין בשיטה המדעית – באיסוף מידע אמפירי רב ומגוון ובמציאת תיאוריות המסבירות את מכלול המידע הזה. זו הסיבה שנהייתי חוקר. אבל במהלך קורס תקשור שבו השתתפתי, בשיעור החמישי ליתר דיוק, מצאתי את עצמי מנהל שיחה עם ישות שלמרות שידעתי שהיא לא באמת שם, הרגשתי שאני מדבר איתה והיא עונה לי.

מה ההסבר שלך לחוויה הזו? האם לדעתך מדובר אכן בקשר תודעתי עם ישויות חיצוניות לנו, או בדמיונות פרטיים?

לא זה ולא זה. לדעתי מדובר בלימוד של טכניקה המאפשרת, באמצעות תרגול, להגיע למצב תודעה שונה; מצב תודעה בו ניתן לחוות חוויה שונה מהחוויות המוכרות לי עד אז; ושבו, בעידוד הסביבה בה שהיתי (בחברת אנשים המאמינים בתקשור ובהדרכת מתקשרת), קל לאותה החוויה להתעצב בצורה המרגישה כמו תקשור. זה לא דמיון פרטי כי לא קמתי בוקר אחד ונגלה אלי מלאך – קראתי על התופעה, שוחחתי עם מתקשרות, השתתפתי בכמה סדנאות, תירגלתי מדיטציה של דמיון מודרך, השתתפתי בקורס תקשור ורק אז חוויתי תקשור. וזה גם לא קשר תודעתי עם ישויות חיצוניות לנו מסיבות דומות: כי אני יכול לתת לזה הסבר חלופי, שאינו דורש שינוי עצום בתפיסת העולם המדעית. אבל חשוב לי להדגיש שמבחינה חוויתית זה הרגיש כמו תקשור, וברור לי מאוד למה אנשים בוחרים להאמין בחוויות דומות כחוויות של תקשור ממש, של קשר עם ישויות חיצוניות להן.

האם נתקלת באנקדוטות מיוחדות בתחום שהיית רוצה לשתף בהן?

זכור לי שהשתתפתי פעם בסדנה שהעבירו כמה מתקשרות יחד (אירוע נדיר: הן לרוב פועלות בנפרד). לסדנה הגיע זוג הורים שהיה צריך לקבל החלטה קריטית, חורצת גורלות ממש, בקשר לאחד מילדיהם. כשהם גמרו לתאר את המקרה, חצי מהקהל כבר דמע, והדילמה באמת הייתה עצומה: האם לפעול לפי עצת המומחים הרפואיים, או לפי תחושת הבטן של האמא. חייבים לציין שעצת המומחים באמת הרגישה קרה ומנוכרת, ותחושת הבטן של האמא טבעית ונכונה יותר. מצד שני, המומחים בתחום היו הטובים ביותר, והם היו כולם תמימי דעים. כל המתקשרות "התחברו" לתקשור, כל אחת לישות שלה, ואחת אחרי השניה כולן נתנו הכרעה ברורה לטובת דעתה של האמא.

בתחילה חשבתי שמדובר בחוסר אחריות מצד המתקשרות, אבל מאוחר יותר הבנתי שבמובן מסוים, זה ההפך הגמור: זה מה שהן הרגישו שהישויות אומרות להן, ואם הן היו מבטלות את המידע זה היה אומר, בעצם, שהן שרלטניות, שהן עצמן לא מאמינות שהן מתקשרות. והן מאמינות, והקהל שבא לשמוע אותן מאמין, וההורים שבאו לשמוע בעצתם מאמינים. זה היה הרגע שבו הבנתי שמדובר בתופעה רצינית – כי אנשים לוקחים אותה ברצינות.

וטיפ נבואי לעתיד

(* הראיון נערך באמצע 2012)

הולך לקרות משהו מיוחד השנה – 2012? האם יש תמימות דעים בעניין? מה בדיוק יתרחש?

אין תמימות דעים כלל – אבל מתקשרות רבות, כנראה אפילו רובן, מאמינות שיתרחש משהו: ששנת 2012, בעיקר לקראת סופה, תהיה שנה של מפנה, שנה בה יתחיל עידן טוב יותר. אחרות מנסחות את זה קצת יותר בעדינות, וטוענות שאנחנו כבר בתקופת מפנה זמן רב, ושבעצם דברים הולכים ומשתפרים כל הזמן: אנשים רבים בעולם נהיים רוחניים יותר, וככל שמצב זה יתקדם ויגדל, מצב הדברים בעולם כולו ישתפר. בסופו של דבר, העולם כולו "יותמר", וכולנו נהיה רוחניים ונחיה בהרמוניה האחד עם השני. בקיצור, לפי המתקשרות, יש סיבה לאופטימיות.

*

מעבר לידע הרב ולפרספקטיבה הרחבה שאדם מביא כאן, מצאתי את עצמי מופתע לא פעם מהתשובות, למרות שבתחומים כאלה למדתי כבר לצפות לבלתי צפוי. שוב ושוב עלתה בי תחושה שקשה לתאר את עוצמתה במילים – עד כמה שונה הדרך בה אני רואה את העולם מהדרך בה "הן" רואות את העולם. לא מדובר על חילוקי דעות בין אנשים דוברי אותה שפה. מדובר באנשים דוברי שפות זרות שלא בטוח שניתן לתרגם ביניהן. מטריד.

*

לקריאה נוספת:
תקציר הדוקטורט של אדם קלין אורון

מקושרים – כתבה שהתפרסמה ב"ישראל היום" על עולם התקשור בישראל, בה מתראיין גם אדם קלין אורון. הנה כמה קוריוזים מתמיהים ומדאיגים מתוך הכתבה:

  • "נוחי דנקנר ושרי אריסון, למשל, שמחזיקים בידיהם נתח משמעותי מהמשק הישראלי ומספקים לא מעט מקומות עבודה, מרבים להיוועץ בישויות, בדמויות אנרגטיות ובמלאכים שמדברים מתוך פיות מתקשריהם הפרטיים.  גם לשלטון הגיעו המתקשרים: ח"כ איוב קרא מהליכוד הזמין זה מכבר ללשכתו בכנסת מתקשרת, שבעזרת מלאכי האור שיחזרה את גלגוליו הקודמים ונטעה בו ביטחון להמשך דרכו הפוליטית."
  • "ספר התקשור הראשון בעברית נכתב על ידי זאב אבירז, בעל בית דפוס שבגיל 50 הלך לקורס קלפי טארוט ושם גילה שהוא מתקשר עם המלאך רפאל, עם יהוה, האלוהים הנוכחי של כל הדתות, ועם כוח נוסף – שווה ערך ליהוה. "הייתי הטמבל ששורץ עם הבירה מול הטלוויזיה", הוא צוחק, "כל עולם הנסתר לא עניין אותי עד אותו רגע, ובהדרגה הבנתי שאני שליח ותפקידי להעביר מידע". אבירז לא מתקשר היום עם ישויות, שהן נשמות שהיו פעם בגוף פיזי. "אני עובד ברמה אחרת", הוא מתגאה, "בעולם המלאכי והמחשבים הקוואנטיים של הבריאה". הוא יודע בדיוק "על איזה חוזה חתמה כל נשמה במשרד של יהוה לפני שירדה אל הארץ כגוף". כשמגיעה אליו אישה שמתקשה ללדת, נפתחים בתודעתו שני מסכים מוצפנים, מלאי קובצי מטריקס, והוא יכול לראות בקלות אם במשרד של יהוה היא חתמה או לא חתמה על הבאת ילדים לעולם. גם אם ויתרה על הבאת ילדים יש בכוחה להפר את החוזה, אבל זה יעלה לה למשל בבעיות בריאות או בדיכאון אחרי לידה. כלומר, למרות החוזים עם השוכן במרומים יש בכוחנו להיות אדונים לגורלנו ולשאת בתוצאות. "אנחנו נשמות חזקות, הישגיות ועצמאיות", מסכם אבירז."
  • "המתקשרת אריאן לב טוענת שעל ידי תהליך של פוטוסינתזה במוח היא גורמת להתפתחות של תאים בצידו הימני של המוח, שבו שוכנת האינטליגנציה הרגשית. גם לדבריה, "הכוח קיים בכל בני האדם, אנחנו רק לא חונכנו לראות אותו. לי יש כוח עצום, מרגע שנולדתי ידעתי לקרוא אנשים כמו ספר פתוח". היא מתגאה ברשימה בלתי נגמרת של לקוחות: "מיטל דוהן, אוולין הגואל, חני נחמיאס, רוית אסף, הרבה מאוד חברי כנסת, מאמני כדורגל וכדורגלנים, אסור לי לחשוף את שמם". "אני מלווה פרויקטים עסקיים בסדרי גודל ענקיים, ואומרת את מי להעסיק בארגון, מה לרכוש ואיך לנהל את המשא ומתן. עם עורכי דין הייתי מצטרפת לפגישות כאילו אני מזכירה וחושפת בפני הלקוחות שלי מה הצד השני חושב ואיזה מסמכים יש בידיו. לא זזו בלעדיי. זה הכוח של התקשור שלי".

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מודעות פרסומת

126 מחשבות על “המתקשרות, הספקן והאנתרופולוג – שלוש תפישות מציאות

  1. זאת הסיבה שבגללה לא הייתי יכול להיות חוקר במדעי הרוח. איך אפשר לחקור תופעה : תנועה פוליטית, דת או כל דבר אחר בלי שיהיה אכפת לך אם מה שהם מאמינים בו נכון או לא?

    אהבתי

    • אני חוקר במדעי החברה, למען הדיוק, ומכאן התשובה: מה שמעניין אותי הוא בני אדם. ספציפית, בתור אנתרופולוג של הדת, אני מתעניין באמונות שלהם ובדרך בה אמונות אלו משפיעות על התנהגותם ומושפעות מתנאים חברתיים. השאלה אם הישויות אמיתיות או לא משנית, לדעתי, לכל הסוגיות הללו.

      אהבתי

  2. בהחלט מרתק. בעצם, הכל כאן סובייקטיבי לחלוטין, ומדובר פשוט בסוג של ייעוץ פסיכולוגי אך ללא כל הסמכה. זה לא נושא למחקר של "חשיבה חדה" שתשווה את זה למציאות האובייקטיבית המדעית, אלא למחקר על הנזק והתועלת האפשריים מטיפול שכזה (לעומת טיפול פסיכולוגי מורשה).
    רעיון: שמור את זה לפוסט עתידי (סדרת פוסטים?) על פסיכולוגיה.

    אהבתי

  3. לדעתי כדאי היה לד"ר אורון להעמיק בשאלה מה המתקשרות חושבות בסתר ליבן. נאמר בכתבה
    "המתקשרת עוצמת את עיניה, לוקחת כמה נשימות עמוקות, ואז הישות מתחילה לדבר מגרונה"
    מכיוון שברור שאין כל ישות מאחוריהן הרי צריך לנסות ולהבין האם המתקשרת ערה לכך שמדובר בבלוף.
    היא בוודאי ממציאה את תשובותיה מכל מיני שיקולים משלה והיא בודאי ערה לכך שהיא משקרת ללקוח על קיומה של ישות
    השאלה היא האם היא לכודה בשקרים של עצמה ומודעת לזה או אולי (וזאת כנראה התשובה הנכונה) היא ממש מאמינה ביכולתה ובקיומם הפיזי של הישויות לאחר שהצליחה לשטוף את מוחה או אולי עשה לה את זה מתקשר אחר.
    בקיצור הייתי רוצה לדעת מה מסתתר בתודעתן של המתקשרות/ים

    אהבתי

  4. ראיון מכובד ומאיר עיניים מאוד.
    תשובותיו של החוקר הם תשובותיו של ספקן אותנטי. זן נדיר.
    גלעד שנה את המילה בפתיחה "פשפשתי" למילה יותר מכובדת (אתה הופך ליותר ויותר ציני ומוטה. למד משהו מהחוקר)

    אהבתי

  5. מרתק ומעצבן כמעט באותה מידה. זה רק מדגים כמה הפער הזה בלתי ניתן לגישור. יש אנשים שפשוט לא אכפת להם מה נכון או לא, אכפת להם רק מה מרגיש נכון או לא. כמו שגלעד אמר, מדובר במשהו כל כך בסיסי ומהותי בתפיסת העולם שזה אפילו לא תפוחים ותפוזים, זה יותר כמו תפוחים וכיסאות פלסטיק. או תפוחים וישויות (לא יודע, קשה למצוא הקבלה).

    אהבתי

    • ועל זה אמר פילוסוף בשם אדמונד טיל שמי שמאמין במשהו רק כי זה גורם לו להרגיש טוב אינו שונה מהותית ממי שרוצה כסף ולא אכפת לו איך ישיג אותו.

      אהבתי

      • השאלה היא עדו האם הוא מאמין בכל דבר שהוא אם זה יגרום לו להרגיש טוב או שיאמין רק בדברים שלא נראים לו מזיקים אם זה יגרום לו להרגיש טוב.

        אהבתי

    • הייתי אומר שזה יותר כמו ההבדל בין "מה ההרכב הכימי של מים?" לבין "איך אני יכול לשפר את היחסים שלי עם אחי?"
      כלומר, אולי אין כל-כך על מה להתעצבן. נכון, הדרך שלהם להגיע לתשובה אינה מבוססת על מציאות אובייקטיבית, אבל גם מי שמגיע ל"תשובות" שלו תחת השפעת ניקוטין, למשל, אינו מתבסס על מציאות אובייקטיבית – בכלל, גם מי שמגיע לתשובות בראש "צלול" לכאורה, מתבסס על אינטואיציות, תחושות בטן, הורמונים שמתרוצצים לו בגוף והשד יודע מה עוד. אז הם הוסיפו עוד משהו למרקחה הזו וזה עוזר להם להחליט. So? מהכתבה אני מבין שהסיכוי שמתקשרת כזו תחליט שעליה לרצוח את שכניה כדי להציל את העולם אינו שונה מהסיכוי שכל אדם אחר יקבל החלטה פסיכית שכזו. ה"ישויות" האלה הן מופרעות רק במידה שהמתקשר מופרע – והמתקשר, כך נראה, אינו מופרע, רק קצת הוזה.

      אהבתי

      • מסכימה עם יובל. ה"נזק" שהם גורמות לאנושות בכך שהן חיות באשליה הוא למעשה תועלת, הן מכוונות את האנרגיות הפיזיות והמטא-פיזיות שלהן לעזרה לזולת ולשיפור העולם על פי תפיסתן.
        זה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על חלק מהדתיים, או בעצם רוב האנושות.

        חוצמזה, כולנו חיים בסוגים שונים של אשליות, אני מכירה אנשים שבילו שנות נישואים רבות באשליה כזאת או אחרת של זוגיות עד שה"מציאות" טפחה על פניהם. ואפשר לומר את אותו דבר על משקיעים בבורסה שנכנסים להשקעות ספקולנטיות כדי לעשות "מכה" ויוצאים בעיקר עם מכה בטוסיק מהנפילה.

        דווקא האשליה של התקשור, היא אשליה חיובית ותורמת כפי שנראה מהראיון. מה רע בכך שהן מעצמות אנשים ומלמדות אותם לסמוך על עצמם ולחפש תשובות (למרות שעל פניו נראה שזה פוגע בפרנסה כשאדם כבר לא תלוי בהן…) בעיניי זה סופר חיובי.

        לגבי מהות התקשור עצמו, אני מכירה הרבה מתקשרות, וחוץ מהיותן טיפוסים תומכים ועוזרים – לעיתים ע"ח הפרנסה שלהן, ורובן ממש לא מיליונריות בטח לא מהתקשור, לדעתי (וזו רק דעתי) הן מתקשרות בעיקר את התת-מודע שלהן.

        זה מדהים כמה דברים עוברים עיבוד עמוק שאנחנו לא מודעים אליו כלל, ויודע כל מי ש"הלך לישון" עם בעיה וקם בבוקר עם תשובה. אני חושבת שהטרנס הקל שהן נכנסות אליו, מאפשר איזשהו גשר למקום עמוק יותר שבו יש יכולות אמפתיות חזקות יותר והרבה מידע שאין לנו גישה אליו בחיי היומיום. אני ממליצה בחום לכל אחד להתאמן להגיע למקום הזה.

        אהבתי

        • קיבלתי. אני לא באמת מעוצבן, אבל זה מטריד.
          ברור לי שגם האדם ה"רציונאלי" פועל בסופו של דבר בעקבות שלל תהליכים לא מודעים.
          אני מסכים שכל עוד האנשים המדוברים הם טיפוסים תומכים ועוזרים ואפילו מצליחים לעזור, פחות אכפת אם מדובר בתקשור "אמיתי".
          אני יכול גם להבין למה זה פחות משנה לכל מיני אנשים בכל מיני מצבים.
          עדיין, אם זאת היתה תופעה אמיתית, זה היה GAME CHANGER.

          אהבתי

  6. שלום לכל הקוראים. רציתי להודות לגלעד על השאלות הנהדרות, הסקרנות והסבלנות, ובאופן כללי יותר, על הבלוג החשוב והמרשים.
    אם יש לכם שאלות נוספות, או בקשות להבהרה, אשמח לענות כמיטב יכולתי. אל תהססו.

    אהבתי

  7. אדם- אהבתי מאוד את הכבוד וההערכה שלך למתקשרות.
    ואת הפתיחות שלך לדבר כל כך שונה מראיית העולם שלך.
    כל הכבוד!

    כמי שנמצא בצד היותר רוחני של המפה,הזדהיתי יותר עם הדרך בה המתקשרות רואות את העולם.
    ואני יכול גם לומר שאותי מטריד איך שאתם רואים את הדברים 🙂

    גלעד- מעניין אותי מה עלה אצלך בזמן קריאת התשובות שלו.
    האם עולים הרהורים שמא משהו מהדברים שם נכון ויש תקשורים?
    האם השתנתה הראיה שלך על אופי המתקשרות,המניעים שלהן וכדומה?

    אהבתי

    • אני חושב שמשפט הסיכום שלי חושף באופן די ברור את מה שעלה בראשי.

      אני כמובן מקבל את כל מה שאדם אמר, ומקבל את מה שאמרו לו. עם חוויות אי אפשר להתווכח.
      יחד עם זאת אני משוכנע כמעט לחלוטין שאין שום קשר בין החוויות הללו לבין אי אילו ישויות, וכי הכל פרי דמיונן (תת מודע אם תרצה) של המתקשרות. (אני אומר "כמעט", כדי להשאר ספקן אמיתי, אבל אזדקק לראיות מאוד מוצקות כדי לשנות את דעתי, ולא נראה שהדבר מעניין בכלל את העוסקים בתחום – אחרת היה אפשר לארגן מחקר נחמד).

      אני גם מאמין שרוב הפועלים בתחום מאמינים באמת ובתמים שהם יוצרים קשר עם משהו שיש לו קיום מחוץ לראשם, ולפיכך, אינם שרלטנים.

      אני גם מאמין שהעיסוק בתחום מקנה לרבים מהמתקשרים מענה על צרכים פסיכולוגיים עמוקים, שבמקרים קיצוניים גובל בתסביך גדלות או נרקיסיזם פתולוגי. אבל נראה מההתרשמות של אדם שאם כן, מדובר במיעוט קטן.

      אני גם נדהם מהיכולת של אנשים לא לחפש את האמת האוביקטיבית (ובו בזמן לטעון שהם הגיעו לאמת).

      אהבתי

  8. ראיון מרתק. בעיקר התרשמתי מהאובייקטיביות.

    עם זאת, אני עדיין הייתי מודאג מזה שאנשים מאמינים שכל מיני "ישויות" מדברות אליהם ואומרות להם מה לעשות… והם עוד מעבירים את זה לאנשים אחרים. הרי כבר ראינו את זה בעבר; זה מתחיל במסרים כמו "תקח אחריות" ובלי לשים לב זה הופך ל-"תהרוג את כל אלה שלא מאמינים בי"…

    אהבתי

    • אני לא בטוח שבמקרה הזה הדברים יתגלגלו כל כך מהר ל-"תהרוג את כל אלה שלא מאמינים בי", אבל בהחלט מטרידה אותי תפישת העולם הזו, שמזלזלת זילזול מוחלט באמת אובייקטיבית, והופכת את ה"הידהוד הפנימי שזה נכון" לאורים ותומים. ללא ספק מרכיב נפיץ ומסוכן.
      כמו שאתה אומר, לך תדע מה "יהדהד נכון" לאנשים מחר, וכבר הידהדו דברים מעולם.

      אהבתי

      • אני לא מסכים איתך, גלעד, לפחות לא לאור הראיון הזה. נדמה שהמתקשרות עצמן פועלות בגבולות המוסר שלהן, ושכל תחום ה"תקשור עם ישויות" הזה כל-כך מבוסס על "אור ואהבה וטוב לכולם" שתקשור "אלים" (א' בפתח, לא בצירה) ייתפש כמשהו שקרי ולא מתאים.
        הרבה יותר מטרידה אותי תפישת העולם שמזלזלת זילזול מוחלט באמת אובייקטיבית והופכת ספרים ואמונות בני מאות ואלפי שנים לאורים ותומים, כלומר פונדמנטליזם דתי. ל"מתקשרות" יש היתרון שהן חיות בחברה המודרנית, ומפעילות שיפוט ומוסר המתאימים להווה.

        אהבתי

      • "לך תדע מה "יהדהד נכון" לאנשים מחר, וכבר הידהדו דברים מעולם"
        וראה איזה פלא… האפשרות הזניחה הופכת למרכיב נפיץ ומסוכן…

        גלעד יקירי – הנשים האלה נשמעות מסוכנות בערך כמו עדר כבשים באחו. ברור שיש סיכוי שכבשה כלשהי איפשהו מתישהו פתאום תתפוס ג'ננה ותחליט לטרוף זאב… מי אני שאשלול אפשרות כזאת? ברבורים שחורים בהחלט אפשריים 🙂

        אהבתי

        • אני מסתכל על הדברים מזוית עוד יותר רחבה. יש מוטיב משותף ל"תיקשור" ולכתות מתאבדים למשל, או לקיצונים דתיים, וזה מוטיב האמונה בדברים שאינם קשורים למציאות, רק כי זה מהדהד להם נכון. (מסיבות של מתן מענה על צרכים פסיכולוגיים, שטיפות מוח, וכד').

          אני לא טוען שום דבר על הסכנה שבמתקשרות ספציפית, אלא על הסכנה שבעליית הערך של "כל אחד והאמת שלו + מה שמהדהד לי נכון אקח, ומה שלא – לפח".
          לדעתי יש סכנה רבה בערכים כאלה, גם אם חלק מהביטויים שלהם תמימים.

          אהבתי

          • מחלת נפש, בין אם מבוססת על אמונה או על אלמנטים אחרים כמו פראנויה או שיגעון גדלות היא המסוכנת. ולא להיפך.

            אהבתי

            • אני לא מדבר על תופעות של יחידים, אלא על תופעות המוניות. כתות, דתות, מפלגות, וכד'.
              יש כמובן גורמים נוספים שנדרשים כדי לדרד את המצב, כמו בורות, אישיות כאריזמטית וסוחפת של מנהיג כלשהו, וכד', אבל המרכיב השקט שפועל ברקע הוא חוסר חשיבה ביקורתית והיפרדות מרצון מהמציאות האובייקטיבית.

              אהבתי

              • אמרתי את זה כבר קודם, אנחנו משלים את עצמנו בהמון תחומים. גם המשקיעים של מיידוף "נפרדו" מהמציאות האובייקטיבית עד שהיא היכתה בחשבון הבנק שלהם (ואפילו מוסדות ההשכלה הגבוהה כאן בארץ חיו באשליה מתוקה מאוד כשהכסף זרם אליהם כתרומות…)
                אי אפשר לגרום לכולם להישאר מחוברים למציאות בכל רגע ורגע, ואני לא בטוחה שצריך, או מהי בכלל אותה מציאות אובייקטיבית. אלה החיים על כל גווניהם, ולא כל האספקטים שלהם מבוססי מדע וראיות.

                אני חושבת שדווקא במקרה של תקשור מהסוג הזה ומי שמתקשר אותו, הסכנה קטנה עד בלתי קיימת.

                אהבתי

        • אני חוזר על אימרתו של טיל 'מי שמאמין במשהו רק כי הוא גורם לו נחת לא שונה מהותית ממי שרוצה כסף ולא אכפת לו איך ישיג אותו'. זה שאמונה מסויימת גורמת לי נחת זו לא סיבה מספיקה להאמין בה. ברגע שפתחת את האפשרות הזאת את מצדיקה את מי שמאמין בכך שיהודים/נשים/כושים הם נחותים כי הוא לא אחד מהדברים האלו וזה גורם לו נחת לחשוב שיש נחותים ממנו וכך כל אמונה שלילית אחרת. מה שאני אוהב במדע הוא בדיוק זה שהוא מגלה כל פעם שהמציאות לא כפופה למשאלות הלב שלנו בין אם טובות או רעות. היא פשוט קיימת ולא יעזור למי שמנסה להלביש עליה את הדמיונות והשגיונות שלו.

          אהבתי

          • וואו הלכת ממש רחוק. אתה יודע, כל מיני פילוסופים אומרים כל מיני דברים. זו לאו דווקא אימרה שהייתי בוחרת לאמץ כקו מנחה לחיים.

            אולי המילה נחת לא מתאימה כאן בכלל, אולי צריך לומר אמונה מספקת אותך בצורה כלשהי, נותנת לך שלווה אולי. אבל נזרום עם המילה נחת.

            האמונה בכך ששני אנשים יכולים להתאהב גורמת לך נחת?
            האמונה בכך שתקום מחר בבוקר ולא תמות במשך הלילה, גורמת לך נחת?
            האמונה בכך שהשכן שאומר לך שלום כל בוקר לא רוצח פסיכופט גורמת לך נחת?

            את אלה אתה יכול להוכיח בצורה "מדעית"? אתה חייב לפקטר החוצה ממחשבותיך כל מיני דברים ולהכניס פנימה דברים אחרים אם אתה רוצה איכות חיים כלשהי. ל"מדע" אין הרבה מה להגיד בחלק מהתחומים האלה, ולכן אתה מתבסס על אמונה, גם אם זו אמונה במה שסביר.

            יש כל מיני סוגים של אמונות, לחתוך את כולן במיטת סדום ולהגיד משהו כל-כך כללי כמו שאמר האדון טיל – זה… ובכן, פילוסופי מאוד שלא לומר די שטחי.

            אהבתי

            • אה, אבל אני לא מאמין בכך ששני אנשים יכולים להתאהב 'בגלל' שהמחשבה הזאת גורמת לי נחת אלא בגלל שזה קורה סביבי כל הזמן. לעומת זאת אם אראה את השכן שלי גורר שקים מדממים החוצה מהדירה שלו ואמשיך להאמין שהוא לא רוצח פסיכופט כי לא נעים לי להתמודד עם האפשרות שהוא כן. אז אני כבר מחפש לעצמי חיים קלים במקום להתמודד עם אפשרות לא נעימה אבל סבירה מאד.

              אהבתי

                • נודניקית. אני לא מוכיח הרבה דברים בצורה מדעית. זה עדיין לא אומר שאני מחזיק בתמונת עולם מסויימת רק כי התמונה הזאת גורמת לי נחת. בין להוכיח כל דבר על ידי מחקר מדעי ובין להאמין במה שנוח כי ככה נוח יש שטח ענקי שבו אתה בוחן את המציאות בכלים הרגילים של אדם פשוט . השאלה היחידה היא האם אתה מפרש את הדברים באופן שגורם לך נחת או באופן שהכי סביר לפרש אותם.

                  אהבתי

  9. אדם וגלעד,
    אם מתקשר היה מקבל מסרים שטניים הקוראים לרצח, האם גם אז הייתם מתייחסים בכזו סובלנות אהדה ואמפטיה? אני מניח שלא, הייתם קוראים לאישפוזו בכפייה. ואם כך מה ההבדל העקרוני? האם המסרים (קריאה לרצח או לשלום עולמי) ולא אמיתות/אי-האמיתות קובעים את הייחס שלנו לתופעה?
    נקודה שנייה, לדעתי היבט האמת הוא החשוב ביותר. אם הם אכן מתקשרים קל מאד להוכיח, כל שעליהם להביא מהישויות הוא תשובה לשאלה שלא ידועה לנו (סתם דוגמא – האם השערת גולדבך נכונה ולמה?) וכולנו נאמין. אם לא דינן הוא כשל כל אדם ששומע קולות ומבצע לפיהן.
    הרי אם הם היו טוענים שהם מקבלים מסרים מנשיא ארה"ב היינו מבררים בקלות את הסוגיה ומתייחסים בהתאם אולם כשזה נוגע "ליישויות" ההתייחסות היא הרבה יותר סלחנית.

    נקודה אחרונה, גלעד, אני חושב שפיספסת עם הקטע האחרון של הפוסט, זה שמדבר על פוטוסינטזה במח. אם היית משתמש בו בחידה שלך "מי הקטע האמיתי" יש לי הרגשה שכולם היו נופלים.הזוי.

    אהבתי

    • רונן, גם מבחינתי היבט ה"אמת האובייקטיבית" הוא הבסיס שעליו הכל נשען. אבל די ברור שזו לא צורת ההסתכלות של המתקשרות, ולגבי אדם, "בתור אנתרופולוג של הדת, אני מתעניין באמונות שלהם ובדרך בה אמונות אלו משפיעות על התנהגותם ומושפעות מתנאים חברתיים. השאלה אם הישויות אמיתיות או לא משנית, לדעתי, לכל הסוגיות הללו."

      לא סתם הפוסט הזה נקרא "שלוש תפישות מציאות". (אצל אדם זה אולי רק במסגרת המקצוע, אבל זה היה נחמד בתור כותרת).

      ולגבי הפוטוסינתזה… כן… בכל יום לומדים משהו חדש.

      אהבתי

    • אבל רונן, המתמטיקאי הגאון ההודי רמנוג'אן מילא את דרישתך בדיוק, ועדיין אתה לא מאמין.

      Ramanujan credited his acumen to his family Goddess, Namagiri of Namakkal. He looked to her for inspiration in his work,[81] and claimed to dream of blood drops that symbolised her male consort, Narasimha, after which he would receive visions of scrolls of complex mathematical content unfolding before his eyes.[82] He often said, "An equation for me has no meaning, unless it represents a thought of God."
      https://en.wikipedia.org/wiki/Srinivasa_Ramanujan#Personality_and_spiritual_life

      אהבתי

      • הכוונה כמובן שזה יגיע ממוחו של אדם שאינו מתמטיקאי.
        ברור שאם מוחו של מתמטיקאי מסוגל להגיע לתובנות, הארות והוכחות, אין זה מפתיע שכך יקרה, ואין אמונותו של המתמטקאי כי מקור התובנה מחוץ למוחו רלוונטית לנושא כהוא זה, שכן גם אמונתו מקורה במוחו…
        יש לאמת תיקשור עם ארועים חיצוניים, באופן מבוקר (לא אנקדוטה חד פעמית), ובאופן ששולל כל דרך מקובלת לדעת את הדברים.

        אהבתי

    • שלום רונן,

      אני לא מתייחס בסובלנות אוהדת ואמפטיה לתופעות שאני חוקר מבחינה מוסרית. אני מתייחס אליהן כך מבחינה מתודולוגית: על מנת להבין תופעה חברתית יש להבין את צורת החשיבה של החברים בה, ולשם כך, נדרשת מידה רבה של אמפטיה. במובן העמוק, מדובר על השהיית הספק לצורך הכרת צורת חשיבה (ואמונה) שונה מזו של החוקר.
      מבחינה מוסרית, אני לא רואה בעצמי בר סמכא. יש לי דעות, כמובן, אבל אני לא חושב שהן מבוססות יותר משל כל אחד אחר, ולא השקעתי שנים של מחקר על מנת לגבש אותן ולוודא שהן מדויקות.

      לגבי היבט האמת: מובן שהוא חשוב, אבל רוב האנשים – לא רק בתחום הדת, אלא גם בתחום הפוליטיקה, תחום בחירת בן הזוג, תחום התחביבים ועוד – לא מנווטים את חייהם בעיקר באמצעות היבט האמת. גם כאן אני לא מביע דעה מוסרית, אלא רק מציין שחשוב שנבין טוב יותר איך אנשים מבצעים בחירות התנהגות ובוחרים מערכות אמונה *בפועל*, ולא רק איך היינו רוצים שהם יבצעו את הבחירות הללו.

      אהבתי

    • אני מסכים שהאמת חשובה אבל זה לא הכל.
      אם הן היו קוראות לרצח אז הן היו מסוכנות והיה חשוב לעצור אותן. זה היה, כנראה לא נכון כמו שגם עכשיו זה כנראה לא נכון אבל נראה לי הגיוני שאת מי שמסכן את הסביבה צריך לאשפז בכפייה ואילו מי שלא מסכן אפשר לנסות לשכנע ואם לא מצליחים לא נורא.

      אתה סבור שהדבר היחיד שחשוב בחיים הוא לדעת את האמת?

      אהבתי

      • לדעתי, לדעת את האמת זה ממש לא הדבר היחיד שחשוב בחיים. יש הרבה דברים שלא קשורים לאמת, והם חשובים מאוד. כמו למשל משמעות אישית או חוויה אישית.
        מה שמפריע לי, זה כשאנשים מדברים על משמעויות וחוויות אישיות, אך טוענים שזו "אמת".
        זו זילות מושג האמת.

        אהבתי

        • אני מסכים.
          רק אמרתי שההשוואה של רונן(השאלה הופנתה אליו) בין מי שהוזה (בהנחה שמדובר בהזיה כמו שאני נוטה לחשוב) שמישהו אמר לו כמה דברים מעורפלים שנזקם קטן לבין מי שהוזה שמישהו אמר לו לרצוח אנשים שלא עשו דבר היא שגויה.

          בפרט שכפי שהבנתי המתקשרות גם מפעילות ביקורת מסוימת ואם באמת הן ישמעו פעם תקשור שיקרא להן לרצוח אנשים הן לא ישמעו לו אלא יאמרו שזה כנראה ישות רעה/מחשבת שווא וכו'

          אהבתי

  10. אני מסכים עם גילעד, שים לב שהאלה inspired על רמנג'ואן ולא גילתה לו תשובות שלא היו להן משמעות עבורו.
    אבל ייתכן שאתה צודק והמבחן שהצעתי לא מוצלח וצריך לחשוב על משהו אחר, אולי בסגנון מבחניו של ראנדי, לזהות צבע או צורה של חפץ מוסתר כל שהוא בעזרת תקשור.
    דוגמא נחמדה היא הסרט קי פאקס עם קווין ספייסי שעוסק בשאלה איך אתה יודע אם מישהו הוא חייזר.

    אהבתי

    • שאפו ענק לד"ר אדם קלין אורון על המחקר הנדיר ובמיוחד על נכונותו לשתף פעולה. ועוד יותר לך, גלעד, שיזמת, ערכת והפקת כזאת כתבה מרתקת, מאוזנת ומעוררת…

      שתי נקודות שרצו לי בראש:
      1. האם יש בכלל דבר כזה "אמת"? והאם יש מישהו שיוכל להצהיר שהוא יודע אותה ב-100%? הלוא גם המחקר המדעי הכי מקצועי ומבוסס, ישאיר בסופו פתח לספק ויאפשר מחקר נוסף, שאולי ישנה משהו מהממצאים הקודמים. ודווקא המדע המודרני הוא זה, שלא חושש לנפץ "אמיתות" שהוא עצמו מצא ולהציע "אמת" חדשה, מוכחת יותר ומשכנעת יותר… ובמילים אחרות – כפי הנראה אין משהו מוחלט בעולם. תמיד ישאר סדק של ספק, סדק שמצטמצם או מתרחב בהתאם לנסיבות/לתרבות/לאמונות וכו'. וזה הסדק שמאפשר לתת אמון בידע, שמגיע לכאורה מרבדים אחרים של התודעה. ובנקודה זו, לפחות לפי תפיסתי, אין הבדל גדול בין מתקשר, שמקבל תשובות עבור מישהו אחר, לבין מי שפועל מתוך "תחושות הבטן" של עצמו ועל סמך תחושותיו בלבד מחליט החלטות, לעתים גורליות. גם מנתח הכי בכיר, שמיומנותו היא תוצר מתקדם ומשוכלל של המדע, עשוי לקחת באמצע ניתוח החלטות על פי תחושותיו, שלעתים מנוגדות להיגיון המדעי…

      2. כמי שבעבר התמסר לדת היהודית והתפכ/קח, ניסיתי להבין מה קורה בתמונה הגדולה, ומה שהבנתי עוזר לי לקבל עד היום בסלחנות כל ניסיון למצוא תשובות ברבדים ה"רוחניים". הבנתי, שלמרות הקידמה והמודרניזציה, רוב תושבי כדור הארץ עדיין שבויים באמונות ב"סיעתא דשמיא", בין היתר, בגלל שהם לא מנסים להתחבר לעצמם ולמצוא בעצמם ובתוך עצמם את התשובות לשאלות הקיומיות הכי בסיסיות. ומתוך הפחד שמשתלט עליהם צומחות ומשגשגות הדתות. מה אתם מתפלאים, ששועי עולם, מנהיגים צבאיים או אושיות הכלכלה מתייעצים עם רבנים/מתקשרים וכדו'? האם זה שהם בעמדה בכירה הופך אותם לבעלי מודעות עצמית מפותחת יותר? לצערי, ממה שאני רואה, דווקא רבים מהם הופכים, בכורח מעמדם, לנזקקים יותר לתמיכה, מן הסתם לנוכח המשקל הרב הרובץ על כתפיהם, ומאחר שלא השכילו להתעמק בעולמם הפנימי לפני שעלו לגדולות, הם ממשיכים לבקש את התמיכה מבחוץ. וכשיש כזה היצע של תמיכה רוחנית, מן הסתם חלקם יפנו אליה ולא לממסד היותר מדעי, כמו פסיכולוגיה (וזה לא יהיה נועז להניח, שחלקם דווקא כן פונים לתמיכה פסיכולוגית, אבל הם לא יודו בכך… "זה לא מצטלם טוב"…).

      ושאלה ישירה לד"ר אדם קלין אורון:
      האם נתקלת, במהלך מחקרך, במתקשרים שהצהירו, שהם מקבלים את הידע והתשובות מ"מארג" הידע היקומי הכללי, בלי לשייך אותו לישות כזאת או אחרת? ו/או כאלו שבמוצהר פועלים בלי שייכות דתית/לאומית כלשהי, למרות שהם חיים בישראל? אשמח לדעת…

      המון תודה ויישר כוח גדול!

      אהבתי

      • תודה אודי.
        1) שאלה גדולה. כמו שאני רואה את הדברים, כמובן שקיימת מציאות אובייקטיבית כלשהי עם חוקיות, בין אם אני קיים בה ובין אם לאו (וכמובן שאני, ככחלק מהמציאות, יכול להשפיע עליה במעשי, אבל ללא ספק אינני נדרש כדי שהמציאות הזו תתקיים).
        אין אנו מבינים את המציאות כפי שהיא, ואולי לעולם לא נבין, היות ומוחנו מוגבל ושבוי בעולם מושגים שהוא עצמו ממציא כדי לתאר ולהבין את העולם.
        יש רק שיטה אחת שהוכיחה את עצמה באיזושהי מידה להתקרב לידע על אותה מציאות והיא השיטה המדעית. השיטה המדעית עצמה עוברת התפתחויות ושכלולים כל העת, כאשר עוד ועוד מנגנונים מוכנסים בה כדי לנקות את כל הטעויות וההטיות האישיות שכל אחד מביא איתו, בהיותו שבוי במוח של עצמו.
        זה שאנחנו לא יודעים או מבינים משהו, לא אומר שהכל אפשרי כמובן. וגם לא אומר שאינטואיציות שיהיו לנו בעניין הן נכונות. אנו שוגים ללא הרף באינטואיציות שלנו ובפרשנויות שלנו את העולם.
        כל הבלוג הזה מוקדש לכשלים של המוח האנושי להבין את העולם, והדרכים שמצאו כדי להתגבר על אותם כשלים.

        2) אני גם חושב שנתינת עצמך להובלה עיוורת ע"י אחרים היא דבר לא טוב. לגבי "להתחבר לעצמם ולמצוא בעצמם ובתוך עצמם את התשובות לשאלות הקיומיות הכי בסיסיות" – אני לא בטוח שאני מבין לאילו שאלות אתה מתכוון.
        כאן אני עושה הפרדה מאוד ברורה בין משמעות אישית, לבין עובדות ומציאות. ושוב, זה אחד מהנושאים המרכזיים של כל הבלוג הזה. משמעות אני יכול להמציא כרצוני, אבל עובדות קיימות בלי קשר למה שאחשוב או ארגיש. לכן "להתחבר לעצמי" יכול לענות רק על הפן הראשון, של משמעות, אבל כושל לחלוטין בתור כלי לחשיפה האמת החיצונית שנמצאת מחוץ למוח שלי. וכאן נולדות רוב המחלוקות שלי עם אנשי "הרוח" שלוקחים את ההידהודים הפנימיים שלהם למחוזות לא רלוונטיים, ומנסים לומר משהו על העולם החיצון. זה פשוט לא עובד, אלא אם אתה משתמש בכל מנגנוני תעתועי המוח שאני מדבר עליהם ומאלץ את המציאות בכוח להתאים למשאלות ליבך. אז זה עובד. קוראים לזה דלוזיה / הונאה עצמית.

        וכאן אני מפנה אותך לקרוא את הכתבות הבאות, שעוסקות בנקודות שהעלית מכל מיני כיוונים:
        * המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם!
        * אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים
        * ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

        אהבתי

      • שלום אודי,
        זה קיים, למרות שזה לא מאוד נפוץ. הכרתי מתקשרות שאומרות שהידע שלהן – לפחות חלקו – מגיע ממה שמכונה "הרשומות האקשיות". זה מושג שמי שעשה בו שימוש במקור הוא בעיקר אדגר קייסי, מיסטיקן אמריקאי בן ראשית המאה ה-20. הטענה היא שהרשומות הללו מכילות את כל המחשבות והזכרונות של כל בני האדם שחיו אי-פעם, ולכן, אם אתה יודע לנווט בהן, תוכל למצוא תשובה לכל שאלה (בהנחה ומישהו, אי-פעם, עלה על התשובה הזו).

        לגבי שייכות דתית/לאומית: רובן המכריע של המתקשרות לא ממש מאמינות בשייכות דתית/לאומית (וניתן להוסיף גם אתנית/גזעית/גיאוגרפית/מגדרית ועוד ועוד) בהקשר של התקשור. הן אוניברסליסטיות: מאמינות שכל בני האדם שווים, וכולם בעלי פוטנציאל ליכולת אינסופית.

        אהבתי

  11. בהחלט אקרא בסופ"ש את הכתבות.

    ואפרופו "מציאות": כיצד אתה מתייחס לתיאוריית ה"חלום", ה"מיטוטיי" של הטולטקים או ה"מאיה" של הבודהיסטים? ואם להרחיב – מה התייחסותך לאפשרות, שכל מה שנראה לך שאתה יודע, הוא לא יותר מאשר חלום, או סיפור פרי הדימיון? (למשל – תינוק שנולד לתוך ההווה שלו, מוזן בסיפורים על עבר, שהיה לכאורה לפני שנולד, ובהתבגרותו מנסה לעשות את הבחירה האם לאמץ את הסיפור ולהאמין בו, או לא…).

    ואנקדוטה פרטית באותה הרוח – חיכיתי בקוצר רוח לסוף העולם לפני שבועיים. הלכתי לישון ב-21.12, נפרדתי טוב טוב מכל מה/מי שהכרתי וכשהתעוררתי בבוקרו של ה-22 לחודש, נדהמתי לגלות, שהעולם החדש אליו התעוררתי, נראה ב-ד-י-ו-ק כמו העולם הישן שהסתיים אמש, עם אותם צלילים, ריחות ותחושות, ואפילו אותן דמויות. ואפילו הבעיות והצרות לא השתנו… מדהים, לא? חומר למחשבה… 🙂

    אהבתי

    • מבחינתי תיאוריות חלום/מטריקס כאלה הינן ספקולציות חסרות טעם. אם תרצה, אני שואף להכיר אם כך את החוקיות שבתוך עולם החלום הזה, שכולנו שותפים לו. מעבר לכך אין הרבה מה לעשות עם הרעיון הזה.

      לגבי סוף העולם.. מה אתה רוצה שאומר. היה ברור שזה קישקוש מלכתחילה, שהתבסס על המצאות שיוחסו לבני המאיה, שמעולם לא טענו שיגיע איזה סוף, ואף נמצאו לוחות שנה לאלפי שנים נוספות לפני כשנה…

      אהבתי

  12. עובדתית, איך בכלל מופיעות מחשבות? מה זה דימיון? איך נוצרת השאלה אם כיביתי את הגז? אפשר להישאר בחוסר ידיעה בלי להזדקק לעזרתה של תיאוריית ישויות.
    בשלב זה, בשבילי תיקשור הוא אינטואיציה ממותגת.

    אהבתי

    • אנסה ואעז להגיב לך, בתקווה שלא יעלו אותי כאן לגרדום 🙂 :
      זה לא משנה אם המצבור של הידע האוניברסלי והאישי נמצא באיזשהו "הארד דיסק" במוח הפרטי שלנו, או שהמוח הוא רק תחנת ממסר ועיבוד לידע שמגיע מה"שרתים" במרחבי היקום (כפי שטוענים המתקשרים). מה שמשנה, לדעתי, זה שהידע, כפי הנראה, מורכב מ"רסיסים" של נתונים, כמו קוביות משחק, שבכל פעם ניתן לצרף אותן במבנה אחר ולבנות מהן צורה חדשה וזה מה שעושה התודעה שלנו, על פי אותה הבנה – ליצור חיבורים חדשים לאותם רסיסי ידע, על פי הנסיבות המשתנות. ואם מבינים את זה ככה, אזי מה שנקרא דימיון ומה שנקרא מציאות מתערבבים להם באותו משחק קוביות והתוצרים יכולים להיות תחושתיים, מחשבתיים או אקטיביים.

      ההבנה הזאת היא הבסיס ללא מעט גישות לחיים של תרבויות רבות, שמאפשרות מרחב מחשבה חופשי יותר מדתות מקובעות ומגבילות. אחת הבולטות שבהן היא הטנטרה – מארג בסנסקריט, כשהמארג עליו מדברים זה בדיוק המארג של רסיסי הידע, שמתחברים במוח לצירופים חדשים כל העת ומשפיעים על איך שאנחנו חווים את החיים…

      אהבתי

      • מעניין. שתי הערות:
        1) לי זה מאוד משנה אם המצבור של הידע האוניברסלי והאישי נמצא באיזשהו "הארד דיסק" במוח הפרטי שלנו, או שהמוח הוא רק תחנת ממסר ועיבוד לידע שמגיע מה"שרתים" במרחבי היקום.
        זה נכון שאנחנו לא מבינים עד הסוף כיצד "ידע" שמור במוח (אולי אפילו די רחוקים מלהבין), אבל אנחנו בהחלט לא מבינים כיצד "ידע" יכול להשמר ב… ??? ביקום?

        2) מהו "ידע" בכלל? האם תחושה היא ידע? האם חוויה היא "ידע"? לא לפי ההגדרות שלי. תחושה היא תחושה, חוויה היא חוויה, וידע הוא אמונה מסויימת על דברים, שנבדקה ונמצאה מתאימה למציאות, עד כמה שאנו מסוגלים לחוות אותה. לא כל מה שיש במוח שלנו הוא רסיסי ידע. הרוב זה רסיסים של דברים אחרים.

        אהבתי

        • אם כבר מטאפיזיקה 🙂
          אני הייתי חושבת על זה יותר במובן של מחשוב מבוזר ולא הארד דיסק מרכזי.
          ה"מארג" הזה הוא בעצם רשת של "מחשבים" אישיים, כל אחד מאיתנו הוא "מחשב" כזה וכולנו מחוברים ומסוגלים לשאוב ידע לא מתוך מחשב מרכזי אלא מהסך של כל התודעות שמשוטטות כרגע במולטיוורס. ולא מדובר באנושות בלבד.

          וכן מדובר על סך כל התפיסה של המוח – חוויות, רגשות, רעיונות, תובנות, אמונות, [מלא את החסר]. המארג הזה הוא התבוננות הקולקטיבית במציאות, שאין ולא יכול להיות לנו מושג מהי באמת.

          אהבתי

  13. אם נחזור לדיון על תקשור, הרי שהנחת היסוד של המתקשרים, למיטב ידיעתי, היא האמונה באנרגיה האוניברסלית (או כל שם אחר שיתנו לה). הידע שמתקבל בתקשור, לפיכך, הוא תוצר של התפיסה של הפיסיקה כאנרגיה, שמקורה במפץ הגדול/באור הלבן/במקור האלוהי וכדו'. ואם ממשיכים את הקו הזה, יוצא שידע הוא אנרגיה… וכך כל הישויות למיניהן, שמפורשות כמצב צבירה אנרגטי בתדרים שונים. וגם אנחנו, לפי תפיסה זאת, בעצם ישות אנרגטית, אבל בתדר נמוך יחסית, שמאפשר מצבי צבירה מוכרים כמוצק, נוזל או גז. וכשנעלה מדרגה לתדר גבוה יותר – נהפוך אולי לדנידינים, כמו החוצנים… בקיצור – יש למה לצפות…

    הייתי שמח לשמוע את התייחסותו של ד"ר אדם לשאלות הללו, ממה שלמד במחקרו…

    אהבתי

    • שלום אודי,
      רוב המתקשרות אכן מאמינות שהכל הוא אנרגיה, וההבדל בין מה שרוחני יותר (הישויות, למשל) לבין מה שרוחני פחות (אדם שמתעסק רק בעניינים חומריים) הוא התדר האנרגטי השונה. אבל גלעד צודק בכך שזה לא ממש מפותח במובן התיאורטי: אם תשאל אותן למה כוונתן ב"אנרגיה" או ב"תדר" הן לא ממש יוכלו להגיד – לפחות רובן – וגם יגידו שזה לא ממש חשוב.

      תוכל לפרט למה כוונתך ב"אנרגיה האוניברסלית"? אני לא בטוח שהבנתי את השאלה.

      אהבתי

      • תודה על כל תשובותיך!

        לשאלתך, ה"אנרגיה אוניברסלית", שמוזכרת בפיהם של מתקשרים והילרים, היא למיטב ידיעתי שריד מהאנרגיה שהשתחררה במפץ הגדול, הנמצאת בכל החומרים שיש היום ביקום, שלטענתם קרוצים מהחומר ה"בראשיתי" של המפץ הגדול. הנחת עבודה זו מובילה לאמירה, ש"הכול אחד" ולמעשה כל החומרים שאנחנו מכירים, הם תולדה וצירופים חדשים של החומר הראשוני (שהשד יודע מהו…) . זאת האנרגיה שנקראת צ'י, או פראנה, בתרבויות המזרח, ואפילו ביהדות מכנים אותה "רוח חיים". כך, לפחות, ממה שלמדתי…

        אהבתי

        • אכן אודי, ברמה הפיזיקלית האנרגיה ביקום רק מחליפה צורה, והחומר – הכל מורכב מאותם האטומים, ויותר מזה, האטומים שמרכיבים אותנו בפירוש מקורם בהתפוצצויות כוכבים מאסיביים מ"דורות" קודמים. ויותר מזה – חומר יכול "להפוך" לאנרגיה ולהיפך. כל זה טוב ויפה.
          אבל כדי להראות ש"ידע" או "מידע" כלשהו עובר בצורה כזו, צריך להתאמץ הרבה יותר.

          ככל הידוע לנו המידע נמצא בסידור של האטומים והמולקולות. למשל, DNA, למשל, קשרים בין הנוירונים, וכד'. לא באטומים ובמולקולות עצמן. הם אבני בניין. הן האותיות של השפה, לא המשפטים.
          אם תגזור ספר לאותיות בודדות ותערבב טוב, תוכל לשחזר משהו מהמידע שהיה כתוב בספר. לא תוכל. כל מה שיהיה לך זו ערימה גדולה של אותיות.

          אהבתי

        • אם זה משנה משהו – ולדעתי זה לא צריך לשנות – אני לא נתקלתי מעולם בהסבר הספציפי הזה (למרות ששמעתי מוזרים ממנו). תודה על המידע.

          אהבתי

  14. אודי, כפי שהבנתי אני, הנחת היסוד של המתקשרים היא שהם פועלים לטובה.
    הם לא כל כך מתעניינים באמצעות איזה מנגנון הגיע אליהם המסר.
    מה שכתבת נשמע כמו "אפרסק מאוהב". כמו שלא כל דבר שאומרים על אהבה הוא נכון, כך גם לא כל מה שאומרים על אנרגיה הוא בהכרח נכון. צריך לבדוק.עד אז עדיף להטיל ספק.

    אהבתי

  15. ראיון מרתק ומרחיב דעת ומחשבה. תודה לגלעד ולאדם. לגלעד על הלהט האידאיולוגי שמניב בסופו של דבר פירות דומים לאלה של סקרנות בריאה וחסרת פניות. במחשבה שנייה אני לא בטוחה שיש סקרנות מהסוג הזה, אולי רק בגיל שנתיים-שלוש.
    אני מבינה שאדם קלין אורון בחר שלא להתעסק בשאלות האלה ברמה האקדמית, למרות שברמה האישית זה קצת משונה שהן לא מתעוררות. אגב, ייתכן שהן מאוד ערות רק שהשיח האקדמי הרציונליסטי הוא לא בדיוק המקום לשטוח את האמונות והתחשות האמיתיות. מאוד יכול להיות שאדם קלין אורון חושב משהו אחד ואומר משהו אחר: את מה שגבולות השיח מאפשרים לו לומר. זו לא ביקורת, אני מבינה למה לא תמיד אפשר להגיד את מה שחושבים.
    מה שכן, אני חושבת שהאופן שבו קלין-אורון מגדיר דת הוא בעייתי מאוד, דווקא כי הוא מאמץ את הגדרת הדת מתוך השיח הניו-אייג'י, את הגדרת הדת מתוך העמדה הליברלית-קפיטליסטית, ולא מתוך עמדה שבוחנת את האופן שבו מגדירים את הדת בשיח הזה. יש יותר קשר בין האופן שבו קלין אורון מגדיר דת לבין תקשור מאשר בין דת לתקשור..

    אהבתי

    • הגדרת הדת שהצגתי כאן – שתיהן, ליתר דיוק – אינן מתוך השיח הניו אייג'י. הן מתוך השיח האקדמי של חקר הדתות. יחד עם זאת, תוכלי לפרט מדוע את מוצאת את ההגדרות הללו בעייתיות?

      אהבתי

  16. שלום אדם, בשביל להסביר בדיוק מדוע ההגדרות האלה בעייתיות בעיני, אני צריכה פחות או יותר להעמיד טקסט שיחבוק את כל הבעייתיות של המחשבה המערבית כפי שאנו מכירים אותה היום. בכל זאת אדגיש היבט מרכזי. זו הגדרה שנגזרת, שבכלל מתאפשרת, בדיק מאותם תנאי אפשרות של שיח התקשור, ומהדהדת בדיוק את אותה אידאולוגיה, שאני מניחה שאתה מבין את הבעייתיות שלה: אינדבידואליזם וחילוניות מוחלטת. הרי זו הגדרה שאפשרית רק בתוך שיח הכי מחולן שיש, שכמובן רואה בדת הלא ניו אייג'ית משהו חשוך ודכאני, שחחיבים להשתחרר ממנו. בדיוק כמו שכולנו נשתחרר מהפחדים שלנו כדי לממש את הפוטנציאל האינסופי שגלום בנו. חוץ מזה שזו הגדרה שבמובהק משרתת אידאולוגיה (קצת מצחיק אותי ששייכת אותה לחקר הדתות, כאילו הגדרות אקדמיות חפות מאידאולוגיה ומייצגות איזו אמת) זו הגדרה שמבחינה מחקרית היא חלולה לגמרי ולא יכולה להוליד שום דבר מעניין חשוב: לפי ההגדרה הזו נראה לי שכולם דתיים. .אולי חוץ מירון ידען. וגם גלעד שלנו

    אהבתי

    • אני מתנצל, אבל אינני מצליח עדיין לרדת לסוף דעתך. מדוע הגדרת הדת שנתתי – ואודה לך אם תוכלי לציין על איזו משתיהן את מדברת – מהדהדת אינדיבידואליזם וחילוניות מוחלטת? ומדוע היא רואה בדת משהו חשוך ודכאני? שתי ההגדרות נייטרליות לחלוטין מבחינה מוסרית.

      לצורך קידום הדיון אני מזכיר כאן את שתי ההגדרות:
      1. דת היא ארגון חברתי (למשל כנסיה) בעל מערכת טקסית וכתבי קודש (למשל ההלכה, התלמוד) שנועדה לאפשר קשר עם אלוהות (אחת או יותר).
      2. דת היא אמונה בעולם שמעבר לעולם הפיזי, ורצון ליצור איתו קשר מסוג כזה או אחר.

      נדמה לי שאת מדברת על ההגדרה השנייה. אם אני צודק, אשמח אם תוכלי לומר מפורשות איזו אידיאולוגיה הגדרה זו משרתת, מדוע היא אינדיבידואליסטית ומה בה מחולן.

      אהבתי

  17. כמובן שהתכוונתי להגדרה השנייה, שיותר חשובה בעיניך:" הדבר החשוב ביותר בדת הוא האמונה בעולם שמעבר לעולם הפיזי, ורצון ליצור איתו קשר מסוג כזה או אחר – ובהגדרה הזו, התקשור היא דת." ראשית,לצמד את התואר ניטרלי להגדרה זה סוג של היתממות. אחרי יותר משני עשורים של פמפום אקדמי של פוקו, קשה לי לחשוב על זה כתמימות.
    ההגדרה שבחרת להציג, ולצורך העניין כרגע לא משנה אם היא ההגדרה המקובלת בלימודי דתות, היא לא הגדרה שנולדה בוואקום. זו הגדרה שהתכוננה בדיוק אל מול מחשבה על "דת ממוסדת". להבדיל ממהגדרה הראשונה, היא מנתקת את הפרט המאמין מכל הקשר חברתי או פוליטי ומציגה את הדת כמו גם את החוויה הדתית (למרות שאני לא עושה זיהוי בין השניים) כאוטונומית, א-היסטורית במהותה ומכאן מייתרת את הממסד הדתי לסוגיו. כמו שאמרת, המתקשרות חושבות במונחים אוניברסליסטיים המנותקים משיוכים ארציים משמימים כלאום או גזע, קהילה, אחריות שממוקמת מחוץ לסובייקט. בדיוק כמו ההגדרה שלך. ההגדרה הזו גם תואמת כמעט את כל מופעי הניו אייג' בדיוק האופי החילוני שלו: האדם במרכז, האחריות על גורלו היא שלו, מי צריך ממסד מתווך, בקיצור, ליברליזם במיטבו.

    אהבתי

    • תודה על ההבהרות.
      אינני טוען שההגדרה לדת שנתתי מנותקת מהקשר חברתי – כפי שכתבת, טענה מקובלת במדעי החברה והרוח בעשורים האחרונים היא ששום עשייה מדעית איננה מנותקת מהקשר חברתי. אינני חסיד גדול של הגישה הזו, בעיקר אם מותחים אותה עד הקצה, אבל זה לא נראה לי ממין העניין כרגע. מה שהוא דווקא ממין העניין הוא שההגדרה הזו לא נהייתה נפוצה יותר (היא לא ההגדרה המקובלת דווקא, אבל היא אחת ההגדרות המקובלות) בגלל שהיא נובעת מתוך השיח הליברלי. היא נהייתה מקובלת יותר כיוון שההגדרות הקיימות כבר לא היו מסוגלות להציע קטלוג יעיל של המציאות.

      אם לפרט, הרי שמאז סוף המאה ה-19, כמו בתחומים רבים אחרים, גם תחום הדת עבר סוג של הפרטה: יותר ויותר תנועות דתיות (חדשות כמו גם וותיקות) איבדו את צורתן הברורה: המנהיגות נהייתה מפוזרת; כתבי הקודש נהיו לא אחידים; הטקסים התפצלו והתפצלו שנית; המקומות הקדושים התרבו והתמוססו וכולי. התופעה הזו הואצה מאוד בשלושת העשורים האחרונים, בעיקר בעולם המערבי, וחוקרי דת התקשו להסתכל על התופעות החדשות הללו באמצעות העדשות המקובלות בחקר דתות משווה.
      יתכן שהתשובה הנכונה לבעיה הזו, כמו שנדמה לי שאת רומזת, היא לא להיסחף אחרי הצהרות המאמינים השונים אלא דווקא לנקוט עמדה תיאורטית ברורה יותר – נאו-מרקסיסטית או אפילו מרקסיסטית, למשל. היה אפשר גם לומר ששרטוט קו הגבול בין תופעה שהיא דתית לתופעה שאיננה דתית איננו עיסוק חשוב כל-כך.

      אבל, כמו שכתבתי, לדעתי דווקא יש משהו שמבחין בין תופעות דתיות לבין תופעות שאינן דתיות. המשהו הזה היא הטענה שיש עולם שאיננו פיזי, ושניתן ליצור איתו קשר. אם תרצי, ניתן להוסיף את קיומן של ישויות בעלות רצון וסוכנות בעולם זה (יש בכך בעיות מסוימות, אבל צמצום ההגדרה חשוב גם כן).
      בניגוד אליך, אינני סבור שההגדרה הזו בעלת גוון מוסרי ליברלי. תנאי הסף בה רחב בדיוק כדי להימנע מהטייה כזו – היא פועלת גם על הנצרות הקתולית, גם על חסידות בעלז, גם על (רוב) הבודהיזם וגם על הניו אייג'. היא נועדה להכליל בתוך הסל "דת" גם אמונות ותנועות שאינן נופלות בהגדרות צרות יותר, אבל איננה מוציאה מממנו תנועות בעלות מבנה ברור וממוסד יותר.

      אהבתי

      • לא יודעת אם הצלחתי לרדת לגמרי לסוף דעתך אדם, אבל לא למדתי לימודי דתות… כתבת:

        "לדעתי דווקא יש משהו שמבחין בין תופעות דתיות לבין תופעות שאינן דתיות. המשהו הזה היא הטענה שיש עולם שאיננו פיזי, ושניתן ליצור איתו קשר. אם תרצי, ניתן להוסיף את קיומן של ישויות בעלות רצון וסוכנות בעולם זה (יש בכך בעיות מסוימות, אבל צמצום ההגדרה חשוב גם כן)."

        אני חושבת שהמילה דת סוחבת עליה מטען כל-כך גדול, בעיקר של שלושת הדתות הגדולות שלחלק את התופעות לדתיות ולא דתיות על סמך האמונה בקיום שמעבר לפיזי – זה מאוד מכליל ומוטה.

        בשיח החופשי (של הדיוטות כמוני), ההתייחסות לדת היא כאל משהו ממוסד ומאורגן, ושם עיקר הדגש. מערכות כללים וחוקים, דרגות של קירבה לאלוהים, וברוב המקרים, התייחסות למקור מרכזי (מנהיג כריזמטי, כתבים היסטוריים אבסולוטיים או מנהיגות מרכזית כמו הוותיקן). אני מכלילה כאן גם כתות למיניהן, לפי הגדרות ברורות (של הממשל האמריקאי למשל).
        ויש גם להוסיף את נושא השכר והעונש שיוצר פחד, את קידומה של קבוצת המאמינים מעל לשאר האנושות, את מהות האלוהים בדתות הנתפס כמתערבת בכל פרט בחיי המאמינים ואת אלמנט ביטול הבחירה החופשית והשליטה בהמונים על ידי פרשנות של דברי ה"אל" כפי שנוח לאותה מנהיגות מרכזית הדוברת בשמו. – טוב אתה בטח יודע יותר טוב ממני.

        הניו-אייג' על רוב גווניו רחוק מאוד מזה. אין מנהיגות או מקור מרכזי, אין כתבים אבסולוטיים, אין חוקים וכללים נוקשים. מה נשאר?
        אמונה אמורפית במשהו מעבר, העצמה מוחלטת של האינדיבידואל, התייחסות שווה לכל אדם באשר הוא, ועידוד אנשים להסתמך על עצמם ולקחת אחריות אישית, במקום לסמוך על סמכות חיצונית.

        לשים אותם באותו סל ולקרוא לו "דתות" זה כמו לשים את ארמון הוותיקן ואת הביקתה של השמאן באפריקה באותו סל – ולקרוא לו "בתים".

        אהבתי

        • שלום בשמת,

          את מתארת יפה את הבעייתות שבעבודה אקדמית בכלל, ועבודה אקדמית במדעי החברה והרוח בפרט: תפקידו של המדע הוא לפרק ולקטלג. אלא שהמציאות היא מורכבת, והמציאות האנושית מורכבת כפליים. אינני סבור, למשל, שיש קו תחום ברור (או, כפי שכינית זאת, חלוקה ברורה של המציאות) בין תופעות דתיות לתופעות שאינן דתיות. האם אדם ההולך לבית הכנסת כדי לפגוש חברים, ואינו מתעניין במיוחד באלוהים או בתפילות, הוא אדם דתי?
          הצורך בחלוקה של תופעות לדתיות ולא-דתיות נובע גם מדרישות אנליטיות, אליהן אגיע בעוד רגע, אבל גם מדרישות פרופסיונליות: צריך לבחור באילו כתבי עת לפרסם, על איזה תקן לנסות להתקבל למשרה, לאילו מלגות להגיש בקשות וכדומה.

          מהבחינה הזו, הפרופסיונלית, לא חשוב לי במיוחד להבין האם הניו אייג' הוא דת או לא. חשוב לי עוד פחות לתת לקטגוריות שהגעתי איתן מראש להכתיב את המחקר שלי: אני מנסה לראות מה קורה בשטח, ורק אז לבחור (או, אם אני מסוגל, להמציא) את הקטגוריות האנליטיות המתאימות. השאלה החשובה, מבחינתי כאנתרופולוג, היא כיצד מגדירות את עצמן המתקשרות וכיצד מגדירה אותן סביבתן (אם תרצי, אוכל לפרט בנושא).

          אבל אנתרופולוגים הם קיצונים בדגש שלהם על המציאות ובחוסר העניין – היחסי – שלהם בתיאוריות. הפרויקט המדעי כאמור, עוסק גם בקיטלוג, כי בלי קיטלוג, בלי קטגוריות לשים בתוכן את המציאות, לא ניתן לבצע תחזיות, לא ניתן לבצע השוואות ולא ניתן לבחון תיאוריות. אם אנחנו מוותרים על הרצון לקיטלוג הרי שהכרזנו שמדעי החברה ומדעי הרוח אינם מדע כלל.
          במובן הזה, המובן האנליטי, השאלה האם הניו אייג' היא דת הופכת פתאום לשאלה קריטית. האם ניתן להשוות אותו ליהדו(יו)ת? האם ניתן ללמוד ממנו, למשל, על שינויים ביחס לדת ובאופי של דתיות בעולם בעשורים האחרונים?

          מה שחשוב הוא שהמדענים לא קופאים על השמרים, ומוכנים להודות שהקטגוריות הישנות כבר לא עובדות כל-כך טוב, ואולי בעצם מעולם לא עבדו כל-כך טוב – ובעיקר, להמשיך לשכלל ולהתאים את הקטגוריות שלהם כך שיסבירו את המציאות טוב יותר. הקטגוריות והתיאוריות הקלאסיות בחקר דתות, למשל, מעולם לא עבדו טוב כל-כך מחוץ לעולם המונותאיסטי. מה לגבי הבודהיזם? ובמידה פחותה של קושי, ההינדואיזם? וכיצד ניתן להסביר את המעבר הברור לדתיות אישית יותר גם בדתות הממוסדות, מעבר שיש המכנים אותו מעבר מדתיות לרוחניות? עצם העלאת מושגים אלטרנטיבים כאלו ובחינתם היא חלק מהותי מכל ענף מדעי שמכבד את עצמו.

          אהבתי

          • הי אדם,

            תודה על התשובה, אז אתה בעצם מסכים איתי אבל מתרץ את זה בנוקשות של העולם האקדמי.
            אם זה כך, אז באמת לא פלא שהאקדמיה נשארת, ובכן, במגדל השן…

            תן לי לשאול כמה שווה הקטלוג שאתה מדבר עליו אם הוא נותן לך קטגוריות כל-כך כלליות? קטלוג אמור לתת לך קונטקסט, אם הקונטקסט כל-כך רחב עד שהוא לא באמת מתאר את התופעה, הוא לא שווה הרבה. התאוריות, ההשוואות והתחזיות שלך יהיו חסרות קשר למציאות. לפחות ככה אני מבינה מתחומים אחרים שעסקתי בהם. ונראה שגם אתה מבין (לפחות כך אני משערת מתוך מה שכתבת).

            אני יודעת שהאקדמיה מפגרת במקרים רבים אחרי החיים, והחיים זזים היום מאוד מהר, תבניות ישנות נשברות וחדשות צומחות, והמרחק של האקדמיה מהמציאות רק הולך וגדל.

            רק להבהיר – אין כאן ביקורת עליך או על ה"אקדמיה", אני מעריכה מאוד את המאמץ המחקרי ואת חוסר הפניות שאתה מציג, זה די נדיר. יש אולי רק קצת תסכול. אני מכירה היטב את תחום הניו-אייג'י/אלטרנטיבי (למרות שאיני מגדירה את עצמי כשייכת לו). התסכול נובע מכך שאנשים רבים נוטים לשייך לו כל מיני תכונות שרחוקות מאוד מהמציאות. מאכזב לראות שזה קורה גם אצל מי שחקרו את התחום.

            התחום הזה של "רוחניות" צומח מאוד מהר כבר לפחות שני עשורים והתחיל עוד הרבה קודם, אולי אפילו בשנות השישים. הגדרות חדשות מתבקשות כבר מזמן. אתה אומר שמדענים מבינים את זה, ומנסים לשכלל ולהתאים? – הנה ההזדמנות שלך.

            אהבתי

            • שלום בשמת,

              אני חושש שלא הבהרתי את עצמי כיאות. אני לא מסכים איתך – אני חושב שקטגוריות הן דבר חיוני במדע, ואסור לוותר עליהן. אני גם חושב שהן כלי מסוכן, שניתן להילכד בו במקום לעשות בו שימוש נכון להבנת המציאות.

              אבל האמת היא שכתבתי באופן כללי מאוד, בעוד שאת, אם אני מבין נכון, שאלת שאלה ספציפית. לכן תני לי לענות באופן ספציפי: הקונטקסט הוא רק קונטקסט. אני לא אומר "הניו אייג' הוא דת", ובכך מסביר את התופעה, במובן של "..ואם הוא דת, הרי שאנחנו כבר יודעים עלי הכל". ההפך: אני מנסה להבין טוב יותר את המושג "דת" באמצעות בדיקה האם התופעה "ניו אייג'" נכנסת אליו. אם לא, אתאים את הקטגוריה או אעשה שימוש בקטגוריה אחרת.
              ספציפית עוד ותר, הניו אייג' שונה מאוד מדתות ממוסדות. בכך אין שום ספק: אין בו הנהגה מרכזית, יש בו דגש על כוחו של הפרט, אין בו טקסטים מקודשים וכולי וכולי. אני לא חושב שאני מייחס לו תכונות שרחוקות מהמציאות, גם אם אני קורא לו "דת" – בהגדרה של "דת" שבה עשיתי שימוש, כמובן. אבל לקרוא לו "דת" זה לא עניין מרכזי אצלי, בכל מקרה. אני מנסה להבין את התופעה בכלים התיאורטיים הרלוונטים לה, ותיאורטית, זה אומר שעשיתי מעט מאוד שימוש בתיאוריות מתחום חקר הדת והרבה יותר שימוש בתיאוריות מתחום חקר המודרניות המאוחרת.

              אגב, תנוח דעתך: תחום הרוחניות זיעזע עד היסוד את חקר הדת, כולל ערעור על הקטגוריות המחקריות שהיו מקובלות בו ושברור שכבר אינן פועלות היטב.

              אהבתי

              • טוב קצת התבלבלתי…
                הגדרת את כל מי שמאמין בקיום שמעבר לפיזי כדת בתגובה שכתבת לצופה:
                "2. דת היא אמונה בעולם שמעבר לעולם הפיזי, ורצון ליצור איתו קשר מסוג כזה או אחר."

                זו ההגדרה הרחבה מדי שדיברתי עליה היא מאוד בעייתית בעיני, גם בגלל שהיא כל-כך רחבה עד שאין בה שום פרקטיות וגם בגלל שהיא משליכה אסוציאטיבית מטען שלם של תכונות שאנחנו מקשרים לדת (ממסד וכו') לכל מי שמאמין בקיום שהוא מעבר לפיזי. מה שכמובן רחוק מאוד מהמציאות.

                עכשיו אתה אומר שאינך באמת רואה בניו-אייג' דת במובן של דת ממוסדת, ואף השתמשת בכלים אחרים, מתאימים יותר כדי לחקור אותו. וגם דיברת על כך שברור שהקטגוריות הקיימות כבר אינן מתאימות.

                אז למה בכלל להתייחס כאן לדת? נושא התקשור קרוב יותר לטיפול פסיכולוגי מאשר לאכילת מצות בפסח.

                אהבתי

                • הגדרת התקשור כדת איננה דרך להגיד "הוא כמו כל דת אחרת", אלא "הוא חולק תכונה חיונית אחת עם כל דת אחרת" (או לפחות עם רובן). זו המשמעות של קיטלוג – להגיד שתופעות חולקות תכונות דומות, לא שהן זהות בכל התכונות. זה כמו לומר שכלב הוא יונק וגם חתול הוא יונק – מה שלא אומר שכלב זהה לחתול.
                  שימי לב שמעולם לא אמרתי שדת היא כל המטען האסוציאטיבי שאת מדברת עליו. באופן כללי במדע, ובסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במיוחד, יש שימוש בשפה בעלת אוצר מילים דומה לאוצר המילים היומיומי, אך תוך מתן משמעות שונה לאותן המילים. לכן הסברתי למה אני מתכוון כשאני אומר "דת".

                  אני רואה בתקשור דת במובן של ההגדרה שנתתי – אמונה בקיומו של עולם לא פיזי ויכולת ליצור איתו קשר – ולא במובן של ההגדרה השניה שנתתי – שאותה ניתן לכנות "דת ממוסדת" (במובן של דת שיש לה מוסדות).

                  והסיבה שהתייחסתי לדת היא שנשאלתי על הנושא על ידי גלעד ישירות. יחד עם זאת, אני לא בטוח שאני מסכים עם ההבחנה שלך שתקשור קרובה יותר לטיפול פסיכולוגי מאשר למסורות יהודיות. במובנים מסוימים, את כמובן צודקת – תקשור דומה מאוד לטיפול פסיכולוגי, גם באופי היחסים בין המתקשרת ללקוחה, גם בדגש על רגשות, גם בגישה התועלתנית ועוד. במובנים אחרים, הוא דומה מאוד למסורות דתיות בכך שהוא מבנה דרך ראויה ליצור קשר עם ישויות לא-פיזיות – במקרה של היהדות, עם אלוהים; במקרה של התקשור, עם הישויות המתוקשרות והידע שלהן.

                  אגב, כבדרך אגב ניתן לציין שהתקשור צמח מתוך הקשר תרבותי שהושפע מהנצרות הרבה יותר מהיהדות, ולא סתם – מהנצרות הפרוטסטנטית. זה מסביר (חלק) מהנטייה שלו לקשר אישי, ישיר ולא מתווך עם הלא-פיזי.

                  אהבתי

                  • בסדר, אני מבינה למה אתה מתכוון, פשוט נראה די מוזר לאדם שמביט מהצד, בגלל חוסר ההלימה למציאות.

                    אני עדיין חושבת שאפילו נקודת הדמיון שמצאת עם הדת בעניין ישויות לא פיזיות והדרך שבה נוצר הקשר מאולצת מאוד. זה נראה סתם כמו בחירה של הקשר אחד, די חלש אפילו מתוך רשימה שלמה של הקשרים אולי ראויים יותר, רק כי ככה קטלגנו עד היום.

                    ד"א – אשמח אם תפנה אותי למקורות מידע שמדברים על צמיחת התקשור מתוך הנצרות הפרוטסטנטית.

                    אהבתי

                    • אני לא חושב שהתכונה של טענה לקיומן של ישויות לא-פיזיות, וליכולת קשר עימן, היא תכונה חלשה. אני חושב שהיא תכונה קריטית, שמשפיעה על כלל המאפיינים של תופעה חברתית, ועל כלל הדרכים שבהן החברים באותה התופעה רואים את העולם ופועלים בתוכו. אני לא טוען, כמובן, שזו התכונה היחידה של תופעת התקשור – אבל אני כן טוען שהיא החשובה ביותר.

                      לגבי מקורות מידע: יש ספר מצוין של הסוציולוג פול הילס (Heelas) שנקרא The New Age Movement ושנותן, בין השאר, קצת רקע היסטורי על התופעה. ספר טוב אחר הוא Fits, Trances and Visions של אן טייבס (Taves), שממפה את ההיסטוריה של תופעות דתיות חריגות בארה"ב במאתיים השנים האחרונות. ספר היסטורי נוסף הוא A Republic of Mind and Spirit של קת'רין אלבניס (Albanese), שעוסק בדתות מטפיזיות בארה"ב בערך באותה התקופה. ולקינוח, לאנתרופולוגית טניה לוהרמן (Luhrmann) יש ספר בשם When God Talks Back שמתבונן על תופעות פרוטסטנטיות עכשוויות בארה"ב שיש בהן דמיון רב לתקשור.

                      אהבתי

  18. שלום אדם
    מעניין אותי הצד האישי שלך כאן…
    האם אתה רואה עצמך כספקן כמו גלעד והאחרים?
    האם המחקר שביצעת שינה בך משהו מהבחינה הזו (או מבחינות אחרות)?
    אשמח לשמוע…

    אהבתי

    • אני רואה עצמי כאיש מדע: אני מנסה להבין את המציאות בצורה המדויקת ביותר, עם מינימום של הטיות. אלא שהמציאות שאני חוקר היא חמקמקה מעצם טיבה, כי אני מתעסק בבני אדם, ויתרה מכך, באמונות שלהם.
      זה לא השתנה. אני עדיין מחפש את ההסברים למציאות במציאות האמפירית עצמה, ולא מחוץ לה. נדמה לי שזה מה שאתה מכנה "ספקן", לא?

      מה שהשתנה קצת הוא התפיסה שלי את היכולות האנושיות, בעיקר בתחום של תחושת עצמי ומצבי תודעה משתנים. נדמה לי שישנן צורות תודעה והכרה, כאלו שבהן תחושת העצמי הפועל מצומצמת מאוד, שבמערב נהוג להתעלם מהן ולזלזל בהן, אבל שראוי לחקור ולהבין אותן יותר לעומק.
      ורק להבהיר: אני לא מדבר כלל על מה שמכונה תפיסה על חושית, אלא רק על פעולות, תחושות ותובנות שמתרחשות ללא תחושה בהירה וממוקדת של עצמי.

      אהבתי

  19. כל הכבוד על הראיון. בתור איש אקדמיה, אני מודע לקושי הרב המצוי בתופעות העידן חדשיות הללו, שכביכול ניתן לתת להן אצטלת מדעיות אך ורק מן המבט הסוציולוגי/אנתרופולוגי. אבל כל מי שמוטרד מנושא מיקומה של האמת וקיומה, מתבלבל כאן בעניין מקומו של המדע בחיינו. זה הוא שאמור לשרת אותנו ולא ההפך. ובלשרת אותנו פירושו לגרום לנו להבין את עצמנו טוב יותר. את זה נוכל לעשות דרך הבנת העולם, אבל אם נישאר ברמת ההבנה של התופעות בלבד בלי לבחון מה מקומן של התופעות האלה בשינוי חיינו אנו כאינדיבידואלים, פספסנו את העניין. מבחינה זה העובדה שחקר התופעה הביא את אדם גם לחוות ממנה בקורס תקשור, מצאה חן בעיני יותר מכל דבר אחר. בפועל חקר תופעות הוא חסר משמעות כמעט אם כל מה שנעשה זה חקר של התופעה על ידי חוקר שאינו מעורב בה. סובייקטיביות צריכה להיות נחקרת מתוך עצמה, אלא שמה שנדרש הוא שכלול יכולות החקר של האדם את עצמו. משמעות הדבר פיתוח יכולות אינטרוספקטיביות. פיתוח יכולות כאלו מצוי דווקא בתרבויות מזרח-אסיאתיות. מי שמעוניין שיקרא את הספר The Taboo of Subjectivity של Alan Wallace. מבחינה זו המסר שלי הוא שאת תופעת התקשור שעלו כאן כמה שאלות לגביה, יש לחקור גם מבפנים ואני מעודד את אדם לצלול לתוך החוויה ולדווח עליה מתוך התנסויותיו. יש ספרות שלמה שהולכת בכיוונים הללו. מדע בעל משמעות הוא מדע שמעורר את האדם להיות טוב יותר. הוא איננו שם רק בשביל שנבין וזהו. מה ערכה של הבנה אם איננה מחוללת שינוי ?

    אהבתי

    • אורן, אני לא מסכים עם התפישה לפיה "מדע בעל משמעות הוא מדע שמעורר את האדם להיות טוב יותר. הוא איננו שם רק בשביל שנבין וזהו." מדע מנסה להבין מה יש במציאות וזהו. בתחומים רבים (למשל המדעים המדויקים) הוא אינו תלוי כלל באדם החוקר, וזה בדיוק כוחו ויופיו.
      מה זה בכלל "טוב"? תוכל להגדיר דבר כזה? האם "טוב" אינו דבר יחסי? ולפיכך מה מקומו בתחום שמנסה להגיע לאמת אובייקטיבית?
      האם העובדה כי מסה מעקמת את המרחב-זמן סביבה היא תגלית טובה או לא?
      האם גילוי העובדה כי בביקוע/היתוך גרעיני משתחררת אנרגיה עצומה – מעוררת את האדם להיות טוב יותר או רע יותר?

      אהבתי

      • ואוסיף על מה שגלעד אמר – מדע הוא כמעט מילה נרדפת לאובייקטיביות. זה כל הקטע! אנחנו מנסים לנטרל את הסובייקטיביות שלנו כדי להבחין בין "נכון" ל"לא נכון". מה שאורן מציע, לפי מה שאני מבין, פותח פתח ומחזיר את כל אותן הטיות וכשלים שנובעים מהיותנו סובייקטיבים ומפריעים לנו בחקר המציאות האובייקטיבית.
        במילים אחרות, אם יש לחקור תופעה כמו תקשור "מבפנים" אזי אנחנו נופלים בדיוק באותם כשלים שאנחנו מעוניינים לנטרל, וזה, אורן, לא מדע. זה ההיפך.

        אהבתי

        • שלום רן,

          למרות שאני מסכים עם גלעד שישנה בעייתיות בטענה שמדע אמור לעורר את האדם להיות טוב יותר, אני חולק על הקביעה שלך שאסור לחקור תופעה מבפנים. איננו מדברים כאן על ביקוע גרעיני או מבנה העצמות – אנחנו מדברים על תופעות שהממד הסובייקטיבי הוא חלק קריטי מהן. אם המדען רוצה להבין מה חווים אנשים, אחד הכלים העומדים לרשותו הוא נסיון לשכפל את אותן החוויות במקרה שלו, ואחר-כך "לחזור" מתוך החוויה ולדווח, בצורה אובייקטיבית ככל הניתן, מהו טיבה.

          זו תפיסה העומדת בבסיס האנתרופולוגיה מאז ראשית המאה העשרים: על מנת להיות מסוגל להבין תרבות אנושית לעומק, האנתרופולוג צריך לשהות בתוכה, ולחיות כחלק ממנה, זמן מספיק בכדי שיוכל לראות אותה מבפנים, להבין את השפה התרבותית וצורת החשיבה של בני אותה התרבות. הטענה היא שבלי זה ההבנה שלו תהיה לקוייה: הוא יפרש את התרבות לפי הכלים התרבותיים מהם הגיע, ולא לפי המציאות בשטח. מן הצד השני, בני אותה התרבות לא יהיו מסוגלים לראות אותה מבחוץ, להבין אותה כנטועה בהקשרים שונים, כיוון שהם דוברים "רק" את השפה התרבותית המקומית.

          יש ביקורות מגוונות על הגישה הזו (יש בה ממד של התנשאות כלפי בני התרבות הנחקרת; היא לא מבטלת בצורה שיטתית הטיות של החוקר; יש סכנה של "הפיכה ליליד"; ועוד), אבל, לעניות דעתי, טרם נמצאה שיטה מדויקת יותר להבנת תופעות תרבותיות לעומק.

          אהבתי

          • מקובל, אני תמיד שוכח שיש גם מקצועות מדעיים כמו אנתרופולוגיה וסוציולוגיה. התייחסתי כמובן רק לבחינה של טענות על המציאות האובייקטיבית ובדיקה אמפירית.

            אהבתי

      • תודה לשניכם על התגובות, אך אני מסתייג. צריך להבין למה אנחנו מתכוונים בסובייקטיביות. אם סובייקטיביות פירושה שאני יכול לכתוב ככל העולה על רוחי ולקרוא לזה מדע הרי שאכן זו בעיה. אכן מדעים מדויקים כמו פיזיקה למשל חייבים להישען על האובייקטיביות ועם זאת גם הפיזיקאים עצמם כבר הכירו במגבלות האובייקטיביות וכל פיזיקאי כיום יאמר לכם בלב שלם שהוא יודע שעצם ההתבוננות בתופעה משנה את מהותה, ומשמעות הדבר היא שאיננו חוקרים את הדברים כשלעצמם אלא רק את מופעיהם. (ראו הניסוי המפורסם שהביא לפיתוח של תורת הקוונטים).
        אך יש אפשרות גם לחקור סובייקטיביות באופן אחראי יותר. המדע המדויק התפתח במערב יחד עם הכלים שאפשרו את החקר. שכללנו את המכשירים לעין ערוך, אבל מבחינת הבנת התודעה האנושית עצמה לא השתפרנו בהרבה. כדי לחקור את התודעה האנושית (ובין השאר את חוויית התקשור למשל) נדרש פיתוח התודעה עצמה ככלי חקר של עצמה. יש שיטות לעשות זאת ושוב אני מפנה אתכם לספר שציינתי ועכשיו גם לעוד אחד. Varela Thompson & Rosch / the embodied mind. חוקרי מוח עצמם כבר מבינים גם הם את העניין הזה. ראו גם Zen and the Brain / James Austin. חקר התופעות מגיע עד גבול מסוים כל עוד הוא נעשה ברטרוספקטיבה, אם דרך פנומנולוגיה כדרך הוסרל, ואם דרך מחקר איכותני מסוג אחר. התפתחות המדע מצויה בפרקטיקות המשלבות first, second & third person perspectives. כלומר שילוב של מחקר איכותני, כמותני ואינטרוספקטיבי.
        מה זה "טוב" – שאלה מוכרת ובלתי פתירה. אבל שנינו יכולים להסכים שביקוע האטום הוא רע כשפצצה מוטלת על הירושימה על אף פרל הרבור (שגם הוא רע דרך אגב) – ומבחינה זו רק חקר אינטרוספקטיבי יאפשר את השלמת התמונה כדי להפוך את המדע למשהו שעוזר לנו להיות אנשים מוסריים יותר, ולא רק כאלה שיודעים הרבה והידע שלהם עוזר להם לפתח טכנולוגיות הרס בעולם.
        מדע אינו מילה נרדפת לאובייקטיביות. זה מה שהתרבות שלנו כפתה עלינו. האקדמיה איננה עושה אנשים. אנשים עושים אקדמיה.

        אהבתי

        • לגבי חקר אנשים, תרבויות, והלכי תודעה, אני מסכים, (עד כדי ויכוחים על הגדרה מהו מדע) שיש חשיבות די ברורה שלחוקר יהיה מושג על מושא חקירתו, ואם בהלכי רוח מדובר, הרי שכדאי שהוא יחווה אותם בעצמו, לפני שיוכל לתאר אותן בצורה ראוייה (עם כל הבעייתיות שזה מביא איתו, כאמור לעיל).
          אבל עכשיו לכמה הערות:

          1) "כל פיזיקאי כיום יאמר לכם בלב שלם שהוא יודע שעצם ההתבוננות בתופעה משנה את מהותה" – אם אתה מתכוון לפעולת התבוננות אנושית – זה לא נכון. לא ההתבוננות משנה, אלא המדידה. אותם שינויים יחולו גם אם החוקר לא יהיה במעבדה באותו הזמן. (המדידה משנה, כי כדי למדוד משהו צריך לעשות איתו איזושהי אינטראקציה, וברמה הקוונטית כל אינטראקציה משפיעה על המערכת).

          2) "שנינו יכולים להסכים שביקוע האטום הוא רע כשפצצה מוטלת על הירושימה על אף פרל הרבור". אתה מערבב כמה וכמה דברים.
          פעולת ביקוע האטום אינה טובה או רעה, ובוודאי לא הידע הכרוך בה.
          השימושים הטכנולוגיים שאפשר לעשות בידע הזה, יכולים להיות כאלה או אחרים, אבל זה כבר לא קשור למדע. יתכן מאוד שתחנות כוח גרעיניות יצילו את האנושות מכלייה בעתיד, או יחייו מיליונים רבים של אנשים במדינות עולם שלישי. ואז מה? פתאום ביקוע הגרעין הוא דבר טוב?
          ורע לדעת מי? האמריקאים או היפנים? או אלוהים? לי ברור שטוב ורע הם חסרי כל משמעות בהקשר של מדע.
          3) "מדע אינו מילה נרדפת לאובייקטיביות" – כאן אני מתייחס להערה של רן, וההסתייגות של אדם. אני חושב שקודם כל צריך להגדיר מה זה מדע בכלל, כי ההבדלים בין תחומי החקר הם כל כך גדולים עד שלקרוא לכולם מדע מתחיל להיות חסר משמעות.

          אהבתי

          • תודה, אני מקבל את התיקון לדבריי. בלי לשים לב התייחסתי רק לאספקט מדעי מסויים. מכאן ואילך אשאיר את הדיון לאנשים שקצת יותר מבינים בו ממני (אינני מתיימר להיות חוקר או להשתייך לאיזושהי דיציפלינה המוגדרת כמדעית, אני סתם גרפיקאי, בערך).

            אהבתי

  20. שלום גלעד,
    מסכים עם רוב מה שאתה כותב. אבל:
    1. אתה טוען שהמדידה היא שמשנה, ואני אומר שעצם ההתבוננות היא שמשנה. כל התבוננות היא סוג של מדידה. כל תחושה היא אומדן בין אם היא מכמתת את התופעה ובין אם לאו.
    2. אכן לא טענתי שביקוע האטום רע או טוב אלא השימוש בו ומבחינה זו נתתי דוגמאות לשימוש רע בביקוע האטום מסכים איתך שביקוע האטום ככל תופעה אחרת אינו טוב או רע עד שעשו בו שימוש, ואת השימוש ניתן בהחלט לשפוט. טוב ורע לעת זאת נקבעים אך ורק דרך פרגמטיזם שהיא גם דרכו של המדע הכמותני שבכמותנים. כלומר מדובר בהסכמה אינטרסובייקטיבית שמשקפת את הטוב ביותר שהגענו אליו עד עתה לא יותר ולא פחות.
    3. הגדרת מדע אכן דורשת הסבר ומכאן שהקביעה שהמדע הוא כמעט שם נרדף לאובייקטיביות היא לא קבילה. מדע יכול להיות מכאן תופעה אנושית בדיוק כמו כל תופעה אנושית שהוא חוקר ומבחינה זו גם הגדרתו יכולה להיות פרגמטית כפרקטיקה אנושית שמבקשת להשיג "ידע" (ועל השורש של המילה ניתן להסכים לפחות) בדרכים שאף הן נתונות להסכמה אינטרסובייקטיבית. זה שניתן להתווכח עד מחר על ההסכמה, ועל דרכי המחקר זה ברור – אבל נראה שזה חלק בלתי נפרד מהעיסוק המדעי עצמו. אבל בסופו של דבר צריך להציב שאלה ערכית על העיסוק המדעי עצמו ושאלה כזו לעולם תיוותר מחוץ למדע – והשאלה הזאת היא "לשם מה?" כל הכרעה בעניין זה בסופו של דבר אף היא פרגמטית ומשקפת את האינדיבידואל.
    אדם איננו הופך מדען כי הוא רוצה לשרת את המדע. הוא הופך מדען מסיבות שונות ומשונות אבל המוטיבציה הבסיסית מתחילה בו עצמו. מכאן שתחילתו של המדע בסובייקטיביות והמוטיבציה הזו היא מקורו של הידע, גם אם הפרקטיקות לייצור הידע מבקשות מכשירים שונים שינקו את הסובייקט מן הידע המיוצר. השאלה "לשם מה?" היא נקודת החיבור שדרכה תשובות מדעיות מקבלות משמעות. כל עוד הידע עובר דרך הפריזמה הזו, הוא נשאר שם בחוץ מנותק מעולמם של בני האדם. מדע מכאן הוא פעילות אנושית שמטרתה סיפוק אנושי מסוים, ואם הוא שוכח את כור מחצבתו הוא לא מתכתב איתי לפחות.
    אורן

    אהבתי

    • 1) כיצד אתה מגדיר התבוננות שאינה מדידה? כל תחושה היא אומדן? אומדן למה? אני לא מבין את כוונתך.
      2) אני לא מבין. להרוג את האויב זה טוב או רע?
      יש הרבה תחומים בהם "הסכמה אינטרסובייקטיבית" איננה מעניינת במיוחד, כי עובדות הן עובדות. אלה התחומים בהם אני עוסק. האם טיפול רפואי עובד. האם יש טלפתיה. האם התודעה בעלת קיום מחוץ למוח. שלא לדבר על כל תחומי המדעים המדויקים. שם הסכמה או אי הסכמה באמת שאינם מעניינים את הטבע.
      3) "בסופו של דבר צריך להציב שאלה ערכית על העיסוק המדעי עצמו ושאלה כזו לעולם תיוותר מחוץ למדע" , אז אנחנו מסכימים שערכים הם מחוץ למדע?
      4) מה זה משנה למה מדען נהיה מדען? בסופו של דבר מה שהוא מגלה אמור להיות מעבר אליו. מעבר לעניין היסטורי או רכילותי, אין זה משנה אם נמחוק את שמותיהם של המדענים ממה שהם גילו.
      אני לא רואה איך המוטיבציה לחקור קשורה למה שמתגלה. מצידי שיעסוק במדע לשם תהילה, או מתוך סקרנות, או שיגלה משהו במקרה, או כנקמה. זה ממש לא מעניין. מדוע השאלה "לשם מה" נותנת משמעות כלשהי לתשובות המדעיות?

      אולי אנחנו מדברים על סוגים לגמרי אחרים של מדע. אני חושב על פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה וכיוצא באלה, כשאני מדבר על מדע.

      והייתי כבר מוסיף כאן המלצה לקריאה: על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים

      אהבתי

      • גלעד, לדעתי יש פה פשוט ערבוב של הגדרות שונות למדע. אני חושב שכולנו נסכים ש"השיטה המדעית" זה פשוט בדיקה מסודרת של דברים. מה בודקים וכיצד? כאן כבר מתחילים להפריד בין קטגוריות. גם אני, כמוך, יותר מתעניין בחקירה מדעית אמפירית של טענות ותיאוריות שמדברות על המציאות האובייקטיבית. משום כך, תחומים כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה נראים בעיני כיותר "נזילים" וסובייקטיביים ולכן כ"פחות מדעיים". תחומים אלו מתעסקים בעיקר במשמעויות, ערכים ושאר ירקות סובייקטיביים שאותי באופן אישי בעיקר מבלבלים ואני חושב גם שאפשר פחות להכיל עליהם ערכים מדעיים אמיתיים (כפי שאני רואה אותם). אבל שוב, אפשר להתחיל כאן דיון שלם על הגדרה של מה זה מדע.
        באותו אופן, ניתן לראות שאורון, האנתרופולוג, פחות מתעניין לבדוק האם התקשורים הם אמיתיים ויותר מתעניין במשמעות הסובייקטיבית של הנושא. לפחות כך אני מבין את הדברים.
        לסיכום, חשוב להבדיל בין בדיקה אמפירית של המציאות האובייקטיבית לבין בדיקה מסודרת ו"מדעית" של המציאות הסובייקטיבית (אם זה בכלל אפשרי).
        כמובן, יכול להיות מאוד שאני סתם מדבר מהתחת, אני בסופו של יום הדיוט, בעיקר בכל הנוגע להגדרות, אפיסטימולוגיה ושיטות מחקר. אשמח אם תעמידו אותי על טעותי/טעויותיי, מי שלא תהיו 🙂

        אהבתי

  21. גלעד, זו שאלה מעניינת מה שהעלת כאן. לא ברור לי בודאות שיש הפרדה מוחלטת בין מה הניע את המדען לבין מה שהוא מצא. היינו רוצים אולי להאמין שזה המצב אולם לא בטוח שזה אכן כך.
    בכלל שאלת ה"מזל" במדע וההשפעה האישית על התגליות היא מאד מעניינת. בהקצנה, האם תורת היחסות הייתה היום זהה גם ללא איינשטיין? ומשוואות ניוטון?

    אהבתי

    • אם מישהו היה מגלה אותה, אז כן. בודאי. תורות אלה עברו אימותים רבים מול המציאות, זו שלא אכפת לה דבר. אולי שמות המושגים היו אחרים, אבל בסופו של דבר, המתמטיקה היתה מניבה את אותם חיזויים. ד"א, גם בתורת הקוונטים יש שני תיאורים מתמטיים שונים לחלוטין לאותן תופעות (משוואת גלים ומטריצות) – שתי אסכולות שונות, אבל זה לא ממש משנה, כל עוד החיזויים זהים, ומתאימים למדידות כמובן.

      אהבתי

  22. כן אבל זו בדיוק השאלה "האם מישהו היה מגלה"?
    ברור לי למשל בתחום שבו אני עוסק שתרופות מסויימות שהתגלו ע"י סריקה עצומה של חומרי טבע היו מתגלות במוקדם או במאוחר אולם הברקה כמו ה- PCR ששינתה את הביולוגיה ללא הכר לא מן ההכרח שהייתה מתגלה.
    אני חושב שעניין ה"מזל" מאד בולט בפיתוחים טכנולוגיים. למשל, האם ההתפתחות הזו של מקלדת => עכבר => מסך מגע היא מן ההכרח או שזה פשוט טרנדים אופנתיים שתפשו את כל החברות ודחקו אחרים בגלל סיבות אישיות וכלכליות. לדעתי, לעיתים גם תגליות מדעיות מתנהגות בצורה דומה.

    אהבתי

  23. סופסוף היה לי זמן לשבת ולקרוא את כל הכתבה מההתחלה עד הסוף. מעניין מאוד, כל הכבוד על הראיון! נקודה שאותי אישית מאוד סקרנה ולא קיבלה מענה, היא על הקשר בין תקשור לבין הזרמים העיקריים בפילוסופיה או דת, כלומר האם תקשור יכול להחשב לחלק מה"מיינסטרים" של רעיונות פופולריים? ניקח לדוגמא את המשפט הבא:

    "כל אחד יכול לתקשר, והמתקשרות יוסיפו שבמובן מסוים, כל אחד כבר מתקשר: כל מי שחווה פרץ יצירתיות, שעלתה לו תובנה ממקור לא ידוע, בעצם נעזר בתקשור. זו יכולת שצריך לפתח, אבל היא קיימת בכל אחד."

    נשמע אולי מוזר בפעם הראשונה, אבל לי זה ממש הזכיר את הרעיון של אפלטון שמובע בדיאלוג הקצר (והמומלץ!) איון:

    http://en.wikipedia.org/wiki/Ion_(dialogue)

    ואם ד"ר אורון עדיין בסביבה, אשמח לשמוע את חוות דעתו בנושא

    אהבתי

    • אני עוד כאן, אבל אשמח אם תוכל להבהיר קצת את עמדתך, או לפחות לחדד אותה – כי ישנם קשרים רבים בין אלמנטים מסוימים של תקשר לבין רעיונות מסוימים בזרמים מסוימים של דת ורעיונות מסוימים אחרים בזרמים מסוימים של פילוסופיה. בקיצור, אני לא בטוח שאני יכול להתייחס לסוגיה באופן כללי.

      לגבי הדיאלוג הספציפי הזה, נדמה לי שהמתקשרים לא היו מקבלים לא את עמדתו של איון ולא את זו של סוקרטס: הם לא רואים עצמם כאמנים (כי אין כאן בדיון) והם גם לא רואים עצמם ככלים ותו לא להשראה אלוהית. מצד שני, הם כן רואים עצמם כבעלי מיומנות וכישורים, וגם רואים עצמם כשותפים לישויות בעלות ממדים אלוהיים.

      אהבתי

  24. אני עדיין באמצע לקרוא, אבל סתם מעניין, שמתי לב להבדל טרמינולוגי בין הניסוח שלך לבין הניסוח של אדם קלין בריאיון עצמו.
    אתה מנסח "מתקשר/ת עם" והוא מנסח "מתקשר/ת את".

    אהבתי

  25. מישהו שם לב לסיפור האחרון? יש שם סיפור על ילד. ילד שמתקשרות הסיתו את אמו למנוע ממנו טיפול שהתקבל על דעתם של מומחים רפואיים. הד"ר טוען שם שזו הייתה ההחלטה הטבעית (?) והנכונה (!?) יותר?
    ושזה בדיוק ההפך מחוסר אחריות?? אולי יחסית למתקשרות חסרות האחריות, שרואות בתקשור שלהן אסמכתא רפואית גבוהה מאשר רופאים מומחים, אך לא ביחס למציאות… מה קורה כאן? מה זה הטמטום הזה?

    אהבתי

    • הילד היה בן 25, ולא אמרתי שזו הייתה החלטה טבעית ונכונה, אלא שכך היא הרגישה. ב"רפואי" התכוונתי, במקרה הזה, ל"פסיכולוגי"; ולא אמרתי שהמתקשרות הסיתו את האמא למנוע טיפול, אלא לא לפעול לפי עצת המומחים. המומחים, למען האמת, הם אלו שרצו למנוע טיפול והאם זו שרצתה להעניק אותו.
      לא לחינם השארתי את פרטי המקרה הללו עמומים, אך נדמה לי שרצוי לברר לפני שמתרגזים.

      אהבתי

  26. השורה התחתונה נשארת זהה: קבוצת אנשים חסרי ידע דיברו על נושא שהם לא מבינים בו נגד דעתם של אנשים שכן מבינים בתחום הידע, וכתוצאה מכך כנראה השפיעו על החלטה חורצת גורלות, כדבריך. כמובן שאין צורך להיטפל לפרטים הקטנים (כמו שעשית) אלא להתייחס לעיקרון (מה שלא עשית) שכן העיקרון מראה שהמקרה יכל בקלות להיות מה שתיארתי ואף חמור מכך, איו פוצה פה ומצפצף. נשמע כמו נושא לרשויות החוק והרווחה.
    מה שבאמת הרגיז אותי הוא השורה הבאה :"בתחילה חשבתי שמדובר בחוסר אחריות מצד המתקשרות, אבל מאוחר יותר הבנתי שבמובן מסוים, זה ההפך הגמור". יחסית למושא המחקר שלך אתה אולי צודק באופן חלקי, יחסית למציאות אתה מתבטא באופן חסר אחריות, שאחרים יכולים לפרש באופן חסר אחריות. ועל כל זה נאמר:"חכמים היזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר"

    אהבתי

    • מעניין/מיותר להוסיף שבאורח פלא כל! המתקשרות ייעצו נגד עצת המומחים (ובמקרה בדיוק למה שהאם ביקשה לשמוע), כמו שמודגש בכתבה… להשמיע את מה שהלקוח רוצה לשמוע… להשמיע את מה שהלקוח רוצה לשמוע… איפה נתקלתי בזה בעבר?

      אהבתי

      • המתקשרות ייעצו נגד עצת המומחים, אבל גם נגד דעתו של האב. ולא האב ולא האם לא היו הלקוחות שלהם באותו הרגע (זו הייתה סדנה פתוחה לקהל, ללא תשלום).

        אהבתי

    • נדמה לי שהיה ניתן להבין כבר מתוך דבריי הראשונים שאני חושב שזו סוגיה סבוכה מבחינה מוסרית. במלים אחרות, אני מסכים שיש משהו במה שאתה אומר. אבל אני גם חושב שזה יותר מורכב מזה.

      ראשית, ההורים הגיעו מרצונם החופשי לבעלות מקצוע שהן ראו בהן מומחות. בכך אין ספק. אותן בעלות המקצוע רצו, באמת ובתמים, לעזור להורים. בכך כמובן שיש ספק, אבל זו ההתרשמות שלי על סמך ראינות שערכתי עם כל המתקשרות שהעבירו את הסדה. בעלות המקצוע הציעו את דעתן, שהסתמכה על אותה המיומנות שבגללה ההורים בחרו להגיע אליהן. כל הצדדים בעלו בתום לב, ומתוך רצון הדדי לקבל ולתת עצה. אתה מגיע מבחוץ, ואומר שהקשר הזה לא מקובל עליך, למרות שכל המעורבים בו (כולל בנם של ההורים) היו בגירים. אתה אף אומר שאני חסר אחריות בכך שאני אומר שהקשר הזה דורש בחינה מעמיקה, דווקא כי אנשים לוקחים אותו מאוד ברצינות ומוכנים לקבל באמצעותו החלטות גורליות.
      אני חושב שיש צורך לקחת ברצינות את הרצון החופשי של אנשים, ולנסות להבין את הסיבות שמביאות אותם לקבל החלטות, סיבות שנראות לנו, מבחוץ, מוזרות. לא תפקידי לשפוט את הסיבות הללו, אלא לנסות להבין אותן. זאת לא חוסר אחריות: זאת האחריות שלי, כאנתרופולוג. כך אתה, למשל, יכול לשפוט את התופעה תוך הבנה מעמיקה יותר שלה.

      שנית, תקשור מתיימר להתמחות בכל דבר. ככה זה כשאתה מאמין שאתה מדבר עם ישויות בעלות ידע אינסופי, שגם גורסות שלכל אחד מאיתנו יש, בתוכו, ידע אינסופי. הדרך היחידה שבה העמדה שלך יכולה להתקבל היא באמצעות הוצאה אל מחוץ לחוק של תופעת התקשור, ויחד איתה, של כל תופעה שאין לה הוכחות מדעיות: לחייב אנשים לקבל עצות רק מבעלי מקצוע מומחים ובעלי תעודות. זו עמדה לגיטימית, כמובן, אבל אני לא בטוח שאני דוגל בדיקטטורה של המדע.

      אהבתי

  27. ראשית כל תודה על התגובה הארוכה והמנומקת. אגיב בהסתמך על תגובות עבר כלליות בבלוג, אם יש נקודה לא מדויקת דיה אשמח לשייפה.
    1.אפתח מהסוף – הצבת דיכוטומיה של ייעוץ שרלטני לעומת דיקטטורה של מדע שגויה מכמה סיבות:
    א. המציאות, כידוע, איננה שחור-לבן. כמובן שבתחומי הדיכוטומיה שלך המילה מדע הכפופה למילה דיקטטורה נשמעת רע. בפועל החוק אכן מחייב אנשי רפואה ללימודים ורשיון. הבעיה מתחילה כאשר מנוצלות פרצות בחוק, למשל ניסוחים סותרים ("השימוש בערכה מרפא סרטן" באותיות גדולות ו"הערכה אינה מבטיחה תוצאות רפואיות" באותיות קטנות") מפקיעים את אחריות המוכר, שלא בצדק, אך מגבלות החוק אינן מעניינו כאן. העמדה שלי היא, בפועל, המקובלת על החוק, גם ללא דיקטטורה של מדע.
    ב. מכיון שהמדע אינו עוסק בהוכחה אלא בהפרכה, ומדובר שתופעה שהופרכה לרוב, הרי שאין קשר בינה לבין תופעה שאין לה הוכחות מדעיות.
    ג. לשם המחשה, מה בנוגע לאדם שמאמין שיש בו ידע אינסופי של תקשור, בין היתר של נהיגה, ולכן הוא למד נהיגה בתקשור וכרגע הוא נוסע על הכביש? האם משמעות דבריי ברורה ומובנת?
    2. המחקר שלך, להבנתי, איננו עוסק בתופעה אלא באנשים שמאמינים שהם חווים אותה. לכן מושא המחקר שלך אינו התקשור אלא המתקשר. כלפי זה אין לי טענה (בתור מי שמגיע גם הוא מתחום הרוח והחברה). אלא שלא סתם נאמר חכמים היזהרו בדבריכם. מתוך הלגיטימציה שאתה מעניק למושאי המחקר עלול להתקבל הרושם של נושא ממשי שאפשר לחקור, ולא רק תופעה אנתרופולוגית. שוב, לשם המחשה: מסופר שהגיעו אליך דרך פרסום לתואר "במיסטיקה" וכדו' במכללה בצפת. האם תלמידי התואר מבינים ויודעים שהם עוסקים בתופעה אנתרופולוגית דתית ולא במחקר אובייקטיבי בעל ממצאים מדידים? האם אין לראות בעצם הפרסום לתואר במדעים מופרכים (מדעית, לא מטאפורית) מעין רמייה. מה בעצם מלמדים בתואר כזה? האם יש קשר לתכני הלימוד בהוגווורטס (בלי ציניות). אני מבין את העניין של הבלוג לדבר סוף סוף עם אדם הקשור לתחום התקשור ש"אשכרה" מסוגל להסביר על מה הוא מדבר. אבל שוב, אתה דן באדם ולא בתופעה, ולכן, כמו שצוין, יש להיזהר שלא נופלת טעות ובלבול בין התחומים. האם ישנה ההקפדה הראויה על הנושא הזה?
    3. לא אמרתי שאתה חסר אחריות בקשר לבחינה המעמיקה, אלא בקשר לזה שהבעת שיפוט ערכי ואיכותי בנוגע לבעיה רפואית על סמך עצות של שרלטניות. שוב:"חכמים היזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר".
    4. ההורים הגיעו מרצונם החופשי. הגענו לתהום הגדולה. אנשים עושים הרבה דברים מרצונם החופשי. יש הורים שמרעילים את ילדיהם מרצונם החופשי, או מונעים ממנו טיפול רפואי שהוא זקוק לו מרצונם החופשי בתקווה שישו או בודהה או מישהו יעזור לו. סיפורים טרגיים לא חסרים. השאלה היא האם באמת יש כאן רצון חופשי? האם עצם הדחק והעקה של ההורים אינה מבטלת בפועל את רצונם החופשי? וזה רק על קצה המזלג משלל הדילמות שבאפשרותי להציב לפתחך בנושא זה. אילו שאלות לא פשוטות שאינני רוצה להיכנס אליהן, אלא אם תביע הסכמה לכך, שכן זהו דיון ארוך מאוד. מטרת סעיף 4 היא ניסיון להציג זווית אחרת מזו שהצגת בתגובתך, ושלא התייחסת אליה כלל, לדעתי שלא בצדק. שאלת הרצון החופשי היא שאלה מורכבת מאין כמוה, ולפטור אותה באמירה הריקה "בכך אין ספק" הגונה בעיניי כמו לדבר על דיקטטורה של מדע. אני מפנה אותך לפתיחה האלמותית של "מאמר תיאולוגי מדיני" לשפינוזה בתור אחרית דבר לתגובה.

    אהבתי

    • תודה גם לך על תגובה ארוכה, ומנומקת הרבה יותר מזו שלי. אתה פותח כאן מגוון סוגיות חשובות מאוד, ואף מרתקות מאוד, ואני הולך לעשות משהו לא הוגן ולא להתייחס לרובן. הסיבה היא שבהקשר הספציפי של הראיון הזה, אני משתדל מאוד לעסוק בנושאים שבהם אני מתמחה. בפילוסופיה של המדע, כמו גם בשאלות של מוסר, יש לי אמנם דעות, אבל הן לא מבוססות במיוחד. אני מעט מצטער שנגררתי למחוזות הללו בתגובה הקודמת שלי, מתוך יצר ווכחנות שלא היה במקומו, אבל אני מעדיף לעצור כעת.

      לפיכך, את הסוגיה שבה עסקת, ושאני שב ומסכים שהיא סוגיה חשובה, אין לי איך לפתור. אני לא יכול לספק את כל הפרטים על המקרה, מסיבות של חסיון מרואיינים, אבל אני בהחלט מסכים שיש כאן סוגיה אתית בעייתית. עד כמה בעייתית אשאיר לקוראים לשפוט. אני מודה לך על הזווית שהוספת, ולמרות שאני לא מסכים עם דעתך, אני לא מסכים איתה בתור אדם פרטי, לא בתור אנתרופולוג המתמחה בתופעת התקשור – ולכן אין לי הרבה מה להוסיף. רק אציין שלא הבעתי שיפוט ערכי ואיכותי בנוגע לבעיה רפואית. הבעתי שיפוט ערכי לגבי חשיבות הבנת תופעה שאנשים לוקחים אותה מספיק ברצינות כדי להחליט בעזרתה החלטות הרות גורל.

      לגבי השאלה במה עוסק המחקר שלי: הוא עוסק גם בתופעה וגם באנשים שחווים אותה, בהיותו חלק ממדעי האדם. ההבחנה בין תופעות לבין אנשים שחווים אותן עובדת היטב (לרוב) במדעים המדויקים, אבל הרבה פחות במדעי הרוח והחברה. האם חוקר אמנות עוסק באמנות או באנשים שמייצרים וחווים אותה? וכיצד ניתן לנתק תופעות היסטוריות מאנשים שחווים ומייצרים אותן?
      אינני מעניק לגיטימציה למושאי המחקר שלי. לא תפקידי להעניק לגיטימציה. תפקידי להבין. תפקידי להבין מדוע אנשים מסוימים מרגישים שישויות על-טבעיות יוצרות איתם קשר; כיצד מרגיש קשר שכזה; מה הם המסרים המועברים; באיזה מרחב חברתי התופעה קיימת; וכדומה. אחר-כך תפקידי לתאר את הממצאים שלי. כעת ישפוט הקורא, או אפילו המחוקק, אבל על סמך המצב בפועל, לא עמדה קיימת מראש או נטיית לב.

      ולגבי צפת: התואר איננו במיסטיקה. הוא בחקר המיסטיקה. לכן מדובר בתואר אקדמי ולא בתואר רוחני.

      אהבתי

      • מאחר ואתה מבקש שלא לדון בנושאים שהעליתי אני מקבל זאת, ועוזב את העניין.
        רק דבר אחד: אולי זה לא מעניינו של פורום זה, אבל חשוב לי (מהיותי קשור לתחומי הרוח והחברה) לחדד את התייחסותך לנושא. למשל, הדוגמא שהבאת: חוקר אמנות יכול לעסוק באמנות או באמן, ואין לי כוונה לדרוש ניתוק בין תופעות היסטוריות לאנשים שחווים אותן, אבל חוקר אמנות עוסק במשהו קונקרטי: יצירת אמנות קיימת (תהא איכותה ודעתך עליה אשר תהא). עצם הקיום שלה ורק הוא מאפשר לדון בה ובהקשריה (האמן, ההיסטוריה, הקשרים וכו'), דיון מופרך ככל שיהיה. התופעות שאתה מדבר עליהן אינן קיימות (או ליתר דיוק, קיומן מופרך שוב ושוב, או חוסר קיומן מוכח, איך שתרצה), רק התגובה האנושית אליהן. דומה הדבר לאדם המסתכל על קיר לבן או קורא בספר לבן ומספר לך על הדברים המרתקים הנמצאים בו. הדבר אפשרי, אך הוא שייך או לתחום הבדיון (מוסכם ומקובל) או לתחום השקר (דיון מוסרי שביקשת לא לעסוק בו) או לתחום מחלות הנפש וההזיה על נגזרותיהן (לא באופן קליני, שכן איננו מומחה, אלא באורח הדיבור הנפוץ). לכן מחקר שכזה, שנעשה באופן לא זהיר, איננו הגון והוגן בעיניי, וכן מעניק לגיטימציה שאיננה במקומה בעיניי לתחום.
        לגבי צפת: דוגמה מצוינת. הוספת המילה חקר איננה הופכת את הנושא לנחקר. למשל, האם שיעור שעוסק בקריסטלים (אם יש שיעור כזה, אבל כל נושא אחר תקף לדוגמא) עוסק באנשים שמאמינים בקריסטלים, או בחקר הקריסטלים, כלומר המבנה, ההרכב, מחקרים גיאולוגיים (או איך שקוראים לנושא), עבודה מדעית שבודקת האם ישנו קשר בין קריסטל לתכונות ריפוי שונות? סביר להניח שלא. הגיוני שהדיון מנתהל בערך כך:"האבן הזו טובה לטיפול במתחים ומחלות לב, והאבן הזו יעילה בריפוי סרטן ואווירה טובה בחדר" (בלי זלזול ובלי ציניות). הידע שמבוסס על שום דבר מועבר הלאה כתורה שלמה ומבוססת. באמת שאשמח, ואני חושב שגם אחרים כאן ישמחו, להבין מה ההבדל בין מיסטיקה וחקר מיסטיקה, ולמה מדובר בתואר אקדמי ולא רוחני. עיון מעמיק בעמוד הבית של התואר לא העלה דבר. אולי תוכל להפנות אותי לתוכן מקוון שייתן לי מושג והבנה מה חוקרים בתואר הזה וכיצד (סילבוס, מאמרים, כל דבר).
        מקווה שתבין את תגובתי ברצינות המלאה שייחסתי לה, ובתודה מראש.
        ג.

        אהבתי

        • תיקון ניסוח –
          "הידע שמבוסס על שום דבר" – ידע שהופרך פעמים רבות ולא נמצא קשר קשר בין מה שגוף הידע מתיימר לבצע לבין המציאות.

          אהבתי

        • ראשית, חשוב לי להבהיר לגבי צפת: זהו תואר אקדמי, שעבר תהליך מקיף של בחינה על ידי המועצה להשכלה גבוהה. הסגל מורכב מאנשים בעלי תואר אקדמי מוכר (דוקטורים ופרופסורים) שניתן במוסד אקדמי מוכר. הדוקטורט שלי, למשל, הוא מהאוניברסיטה העברית. זה הצד הפורמלי. מן הצד התוכני, הדברים ברורים אפילו יותר: אנחנו מלמדים רק דברים הנמצאים בתוך הקורפוס האקדמי המקובל, ולא בגלל שהמל"ג מכריח אותנו, אלא כי אנחנו אקדמאים, שמאמינים שידע אקדמי הוא ידע מבורר, מסודר ומדויק יותר ממרבית סוגי הידע האחרים.
          במלים פשוטות יותר, לא, לעולם לא יועבר אצלנו שיעור שבו המרצה יספר שאבן קריסטל טובה ליצירת אווירה טובה בחדר. הרי לשם כך צריך לזנוח את כל צורת החשיבה האקדמית: אין מחקרים שמוכיחים שקריסטלים משפרים אווירה; ההגדרה של המושג "אווירה טובה" עמומה מאוד; ואין כזה תחום התמחות אקדמי "קריסטולוגיה" (במובן של קשר בין קריסטלים לבין אווירה, כוונתי). לשם הדגמה, אם אני מעביר קורס על תקשור אני לא מלמד את הסטודנטים איך לתקשר, אלא מלמד אותם על ההבדל בין מודרניות למודרניות שניה, מהי פנומנולוגיה של חקר דתות, מה הם תסריטי מגדר וכדומה – ונעזר ברשימת מאמרים וספרים שהתפרסמו בבימות אקדמיות ונכתבו בידי אקדמאים (סוציולוגים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים, היסטוריונים וכולי).
          בהחלט יתכן שבשיעור שעוסק בסוציולוגיה של הדת, למשל, ניפגש גם עם אנשי דת ונקרא גם טקסטים דתיים. אבל הבסיס לחשיבה יהיה מדע הסוציולוגיה, לא תיאולוגיה.

          שנית, לא ביקשתי שלא לעסוק בשאלה האם התקשור הוא שקר או לא. ביקשתי שלא לעסוק בשאלה האם ההשלכות של תקשור על החברה, או על אנשים פרטיים, הן בעיקרן השלכות רצויות מוסרית (לא תועלתנית; מוסרית) או לא רצויות. לגבי השאלה האם התקשור הוא שקר מודע או לא יש לי עמדה ברורה מאוד, שגם הצגתי בראיון. רובם המכריע של המתקשרים שפגשתי, ככל שהבנתי והכלים המקצועיים שלי מאפשרים לי לברר, לא היו שקרנים.

          שלישית, ובהקשר הנוכחי עיקרי, האם זה אומר שמה שהוא עוסקים בו הוא אמת? בוודאי שלא. במידה מסוימת, עצם העיסוק בתופעות דתיות או רוחניות בכלים של מדעי החברה והרוח מניח שאלו תופעות בדיוניות. חוקר קבלה, למשל, לא יעסוק במיפוי תכונות האלוהות, אלא במיפוי התכונות שמקובלים (או טקסטים קבליים) מייחסים לאלוהות. אני לא עוסק בהבנת טבען האמיתי של הישויות, אלא הטבע שהמתקשרים מייחסים להן.
          אלא שבמדעי הרוח והחברה אנחנו עוסקים, במידה רבה, בבדיון כמעט בכל תחום שאנחנו מתבוננים בו: אסתטיקה היא בדיונית (דהינו, מבוססת על מוסכמה אנושית); מדינת הלאום היא בדיונית; מוסר הוא בדיוני. אנשים חיים את חייהם תוך שהם מספרים לעצמם סיפורים על עצמם, סיפורים שאת רובם למדו מאנשים אחרים ואת חלקם המציאו בעצמם. אלא שאנשים לא רואים בסיפורים הללו בדיון: הם קובעים לפיהם את חייהם באופן אוטונומי וגם מקימים בעטיים מוסדות וארגונים שמכריחים אותם לחיות בדרך מסוימת באופן לא-אוטונומי.
          זאת הייתה מטרת האנקדוטה שהבאתי שהתחילה את הדיון הזה: להדגים שלסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, גם אם הם בדיוניים, יש השפעה הרת גורל, ולכן חשוב להבין אותם בצורה יסודית ומתוך נקודת המבט של אותם האנשים.

          אהבתי

      • אינני יודע. יחד עם זאת, גם אם האמא והאבא השתכנעו לפעול לפי עצת המתקשרות (ודעת האמא), החולה היה אדם בוגר בעצמו, כך שיתכן שהוא עצמו לא הסכים. אבל, כאמור, אין לי מידע נוסף.

        אהבתי

  28. גלעד שלום,
    זאת התגובה הראשונה שלי בבלוג הזה, אז אני רוצה להחמיא לך על כך שאתה כותב מצוין, המשך כך!
    ולעניין התגובה – כמה ימים אחרי שקראתי את הפוסט הזה עלה לי רעיון שאם אתה רוצה לעשות ניסוי בתקשור אתה יכול להיעזר באדם, שכפי שכתב, השתתף בקורס לתקשור וחווה תקשור.

    אהבתי

  29. ראיון מצוין, שמחתי לקרוא. הדיון פה היה ממש מרתק!!
    אשמח לקחת את הדיון חזרה לתחום של הבלוג של גלעד- איתו אני מזדהה מאד בכל הנוגע לספקנות, והתחום הוא חקר התופעה עצמה ואם היא אמיתית או מדומיינת.
    גלעד- משאלותייך בראיון ניכר בבירור שמה שמעניין אותך הוא בעיקר הנקודה הזו, ושד"ר אורון משתדל באופן ברור לא להיכנס לתחום זה, ולהישאר בתחום התמחותו הסוציולוגית/אנתרופולוגית (ועל כך אני מברך אותו!).

    וקצת הרהורים אישיים על הנושא- אותי אישית מעניינת תופעת התקשור עם ישויות תבוניות אחרות, חייזריות או איך שלא נקרא להן.
    הסיבה העיקרית לכך היא שלתפישתי, היתכנות קיומן של ישויות תבוניות אחרות (שמעוניינות, או שלא, ליצור עמנו קשר) יכולה להתרחש, ע"פ הבנתנו את היקום, מבחינה פיזיקלית/כימית/ביולוגית. ז"א שאין חוק פיזיקלי שאוסר קיום של חיים נוספים ביקום (ועדויות אחרונות מצביעות על הכיוון ההפוך…). עכשיו, אם וכש…כיצד יצורים אלה יתקשרו? מה יהיה הבסיס הטכנולוגי/ביולוגי שלהם לתקשורת? אלו כבר שאלות מעניינות אחרות, ואין לי ספק שעם כל התגליות המדהימות שעשינו עד כה (למשל העברת מידע במגוון דרכים פיזיקליות…) יש עוד כמה שלא גילינו.

    מסיבה זו אני תמיד אוהב לקרוא ספרים ולראות סרטים העוסקים במדע בדיוני, כאלה שלוקחים רעיונות פיזיקליים למשל חורי תולעת ומייצרים סביבם אפשרויות מסע או תקשורת שונות בתכלית ממה שאנו מכירים. זה פותח את הראש. גם כל התחום של עתידנות- התפתחות האדם/מכונה, טראנס-הומניזם, מושג הסינגולריות של קורצווייל ועוד- גם מעניין מאד- יש פה פתח לצורות קיום שונות בתכלית ממה שאנו מכירים עד כה, אך עם בסיס פיזיקלי ברור.

    בהקשר זה אני ממליץ על ספר מדע פופולרי מעניין שנקרא "הפיזיקה של הבלתי אפשרי" של מיצ'יאו קאקו, בו הוא מנסה לבחון תופעות "מוזרות" בכלים הפיזיקליים שיש לנו כיום. מעניין לקרוא שישנן תופעות שעל פניו נראות הזויות, שלא סותרות את הפיזיקה הידועה לנו (למשל מסע בזמן). גם בספר החדש שלו "העתיד של המוח" הוא חוקר תופעות "בדיוניות" אך הגיוניות פיזיקלית (למשל טלקינזיס וטלפתיה…).

    אולי יום אחד באמת נגלה שציוויליזציה תבונית אחרת מצאה דרך פיזיקלית לשדר את הידע שלה או המחשבות של יצור ספציפי ישירות למחשבים שלנו או אפילו למין ביולוגי כלשהו…זה נשמע הזוי אבל אולי לא סותר את הפיזיקה.

    מצד שני אני לא מקבל את התפישה הניו-אייג'ית (ומתנצל מראש אם אני מכליל מדיי) שהטוב והאהבה הם האמת והבסיס להכל, ושיש יישויות שעוזרות לנו להגיע ל"טוב" הזה בתוכנו על מנת להתפתח ולצמוח- זה מזכיר לי את התקופה בה התפישה הייתה שכדור הארץ במרכז היקום והאדם הוא נזר הבריאה- קצת התקדמנו מאז…
    במובן הזה ידע אובייקטיבי (מה אמיתי ומה מדומיין) שונה מידע סובייקטיבי (למשל ערכי טוב/רע, מוסרי/לא מוסרי) ועם כל הקושי צריך למתוח ביניהם איזשהו קו לדעתי.

    אגב לגביי הקורס בתקשור שד"ר אורון עבר וחווה חוויות בעצמו (ועל כך אני מעריך אותו מאד!)- אמנם לא עברתי כזה בעצמי, אך מניסיוני האישי אני יכול לומר שחוויות של שינוי מצב תודעה (למשל, דרך סמים משני תודעה או מדיטציית ויפאסאנה שעברתי) יכולות להיות חזקות מאד ולהשפיע לא מעט על חיי אדם ותפישותיו את העולם ואת עצמו. היו לי כמה רגעים בחיים בהם גיליתי פרץ יצירתיות שמעבר למידותיי הרגילות, הרגשתי צינור לידע אחר, או מאוחד עם העולם (זו לא קלישאה, זו הרגשה אמיתית לגמרי!)- רגעים אלה אנצור לעד- אך לשמחתי אני עדיין יכול להיות סקפטי לגביהם ולא לטעון לאיזו אמת חיצונית שנחתה עליי ביום בהיר אחד. לצערי הרב יש לי לא מעט חברים שחוויות אלו עיצבו אותם במידה עצומה עד לחזרה בתשובה.

    לפני כמה זמן מצאתי ברחוב ספר מהסדרה של "קריון"- נדמה לי מס. 7- ובאמת שניסיתי לקרוא את כולו (למי שלא מכיר זו סדרת ספרים של ידע שמועבר בתקשור ע"י יישות מגנטית שנקראת קריון). אבל שוב- כפי שקראתי ב"כוכב הבחירה היחיד" (שהיה מעניין כשלעצמו)- מצאתי בליל של רעיונות ממוחזרים של אהבה, הגשמה עצמית, גלגולי נשמות ועוד. ההבדל הוא שהספר- והסדרה כולה- מאד מעמיקים ומפורטים בתחום ידע חינוכי/טיפולי זה. אבל אין שם שום דבר שאדם מן השורה (מבריק ככל שיהיה כמו לי קרול) לא יכול לכתוב.
    הייתי רוצה לקרוא ספר תקשור עם יישות אחרת שבאמת נותן ידע אחר על היקום ומשמעותו, בלי להישען דווקא על הערכים האנושיים המוכרים. שיבוא מישהו וישאיר אותי פעור פה אל מול הידע החדש, מבלי להתייפיף עם סיבות של "זה לא הזמן המתאים", "האנושות צריכה לקבל את המידע לאט לאט"…יאללה, שיעשו פה מהפכה סופסוף, שיתנו תשובות!!! הרי בפעם הראשונה שיישות כזו באמת תתקשר עם מישהו- זה יהיה הדבר המטורף ביותר שקרה פה, וישנה סדרי עולם ותפישות ואמונות במובן העמוק ביותר האפשרי!!! (בסרט קיי-פאקס יש קטע אחד שהוא נותן לפרופסורים המדענים ידע ששום אדם מן השורה לא יכול היה לדעת..זה היה יפה!)

    כך שמבחינתי יש מקום לפתיחות מחשבתית בכל הנוגע לאפשרות שיום אחד יתקשרו עמנו בדרך כלשהי יצורים/ישויות מפלנטות אחרות. כל שאר התקשורים- מלאכים ושרפים, עולם הרוחות וכו'- אני לא משקיע כאן זמן ומחשבה, ובטח שלא טיפולים דרכם או דרך להגשמה עצמית.

    וחוויה נוספת ואחרונה, גשמית ורוחנית גם יחד, שבא לי לשתף פה:
    נסעתי לפני כמה ימים לתצפית של מטר המטאורים. זה היה בהדרכה של מכון וייצמן, ונסענו לסוף העולם שמאלה, במקום הכי חשוך אולי בישראל- איפשהו ליד בורות לוץ (ליד מצפה רמון). נסענו 3 ורבע שעות כדי להביט שעתיים בשמיים.
    בתור אחד שלא מפסיק להרים עיניים למעלה ולחפש משהו מעניין, זו הייתה בשבילי חוויה מעוררת השראה!!! השמיים שנגלו לנו שם היו פשוט מדהימים ביופיים- חלק משביל החלב היה פרוס לפנינו לרוחב השמיים, וראינו את הכוכבים בבהירות מדהימה! הבונוס- מדיי פעם מטאור (או יותר נכון חלקיק אבק כפי שלמדתי שם…) שחוצה את השמיים בצבעים שונים, כשכל הקהל צועק יחד "וואוו" כאילו ראה עב"מ או לפחות איזה גול בכדורגל…
    כששכבתי שם על המחצלת, הראש בתוך השמיים זרועי הכוכבים (באופן שלא יאמן!), מקשיב להסברים של ד"ר אילן מנוליס (מקים מצפה הכוכבים במכון וייצמן), מתוך הרגשות העזים שעלו בי חשבתי 2 מחשבות- אחת, שאם כל מה שאני רואה כעת הוא רק השכונה שלי בגלקסיית שביל החלב, אני דיי מאמין שאנחנו לא לבד. מחשבה שנייה- המרחקים הם כאלה עצומים, שקשה לי להאמין שכבר ביקרו אותנו, אבל אולי תהיה איזו ציוויליזציה שבכל זאת תמצא את הדרך אלינו באמצעים אחרים כמו תקשור ישיר…
    ממליץ לכולם לפחות פעם אחת בחיים לעבור תצפית כזו במקום כזה חשוך- זו יכולה להיות ממש סוג של חוויה רוחנית במלוא מובן המילה…

    עדי

    אהבתי

    • תודה על התגובה הארוכה ועל השיתוף. אם לסכם באיזשהו מובן את הדברים שכתבת (או לפחות איך אני רואה אותם) – רב עוד המופלא המרגש והנסתר בקיים, אין צורך להמציא עולמות דמיוניים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s