עלילות חושב-חד בעיר הגדולה

היום יקרה כאן משהו שונה לגמרי. חריגה חד פעמית ומודעת מרוח הבלוג הכללית.

לפניכם סיפור קצר שכתב חבר שלי – תומר גלעד,
פיזיקאי, נגן פסנתר, בשלן, אבא וכותב לעת מצוא, לאו דוקא בסדר הזה.

מקווה שתהנו כמוני.

==============================================================

מהיום בו פסק לאכול חיות, החלו הן לאכול אותו.
"אתה הולך ונעלם", פסקה אימו, ואביו שלף את ארשת המבוגר האחראי והנהן.

הוא נעמד מול המראה ובחן את הדמות המוחזרת אליו מהמשטח המלוטש.
תמיד ציפה לפגוש שם דמות ילד, והופתע לנוכח שפעת השיער, האף ההררי והמבט שהושר אליו. הביט בסיפוק ולפתע הבחין כי העין הלקויה יפה יותר מן העין הבריאה. מה בין פונקציונאליות ואסתטיקה, הרהר. הוא הפנה את מבטו מטה וראה לחרדתו כי כמה מצלעותיו בולטות.
"הם צודקים. אני אכן מאבד משקל במהירות."

"תראה, הצד החיובי של העניין הוא שהערך הסגולי של התכונות שלך, שלא לומר סגולותיך, עולה. אני לא מכיר הרבה אנשים עם סבלנות לק"ג כמו שלך."
ישבתי עם רונן בפאב תל-אביבי. כבר שנים שאני לא גר פה. מוזר לי ונעים לי לבקר. מוזר לי. כל הרווקים והרווקות האלו שיוצאים למקומות אליהם פעם אני נהגתי לצאת. עולה בי התחושה שהם ממלאים את מקומי, ואני ככל הנראה ממלא את מקומו של מישהו אחר. לא מפלס את דרכי בחיים אלא עובר בין מקומות שהתפנו מקודמיי. מחשבה מדכאת. כמו במשל על האיש שטובל בנהר, הזרימה היא אותה הזרימה אבל מולקולות המים הן אחרות, חדשות. מה שמחזיר אותי למשקל הסגולי:
"הבעיה היא שגם התכונות השליליות שלי נהיות צפופות יותר. צריך להכריע האם, כאשר סוכמים אותי, אני חיובי או שלילי. ייתכן שבסופו של דבר, עדיף לדלל אותי. חוץ מזה, מה לגבי עוברים שצפים בסבלנות במי השפיר? הלא הסבלנות הסגולית שלהם בודאי עולה על שלי?"
רונן לא מיהר לענות. בטלפון אנחנו ממעטים לדבר, אבל כאן אנחנו ביחד גם במהלך השתיקות.
"תראה" אמר, "זה לא הוגן לכלול עוברים בתחרות. בטח שיש להם סבלנות, הם אוכלים וישנים מתי שבא להם. אתה היית שלוש שנים אפסנאי ביחידת חימוש, ונשארת סבלני. זה הישג. מה שכן, מעניין מתי אפשר לומר על עובר שהוא מפותח מספיק כדי שתהיה לו סבלנות? מעניין…" אמר ולא הוסיף. התחקיתי אחרי מבטו, שנח על עלמה צעירה שישבה לשולחן הסמוך. הבטתי בו אך הוא לא הרגיש בכך. הכרתי את המבט הזה. היה זה חשק לבשר.

"במילה אחת, אתה נראה נורא" אמרה אימו בפעם הבאה שנפגשו.
"ובשתי מילים, נורא טוב?" היקשה.
"אמרתי 'רע', לא 'נורא'. אתה גם לא שומע טוב?" החזירה לו. " אני שולחת אותך לנומרולוגית שלי".

היא קיבלה אותי בחביבות, נטלה את ידי בידה למודת הקרמים והזמינה אותי לשבת.
"אז מהי בדיוק הבעיה שלך?" שאלה.
"אני יורד במשקל בצורה מפחידה" עניתי.
"זה אומר שהערך הסגולי של התכונות שלך עולה."
"תראי", אמרתי, "אני כבר מכיר את התיאוריה הזו."

"ומה לגבי בודהיזם?"
"הבעיה שלי עם גלגול נשמות היא שאוכלוסיית העולם כל הזמן משתנה. מאיפה באות הנשמות הנוספות? כששאלתי, אמרו לי שיש עוד עולמות של שדים ורוחות וזה לדידי כבר מוגזם" עניתי.
"אז אתה מעין טיפוס מדעי?" הזדקפה על מקומה.
שתקתי. לא חשבתי שהדבר יוטח בי כך.

"הייתי אומרת שכדאי לך לערוך שינויים בדיאטה שלך. אבל לשם כך אין צורך להיוועץ במומחה. מה שכן, המספרים מגלים לי שבקרוב תיקרה לידך הזדמנות גדולה."
"רגע", אמרתי לה, "יש לך בכלל הוכחה שכל עניין הנומרולוגיה הזה עובד? זה בכלל לא נראה לי הגיוני. ומה אם אלך לקוראת בקלפים שתגיד לי דברים הפוכים?"
"נומרולוגיה וקריאת קלפים זה בכלל לא אותו הדבר. תאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת – הייתי פעם קוראת בקלפים".
לא ידעתי כבר למה להאמין.
"מהי, אם כך, ההזדמנות הגדולה שלי?" שאלתי אותה.
"אם יציע לך אדם דתי להניח תפילין במהלך השבוע הקרוב, אל תסרב בשום אופן".
היא פקחה אליי עיניים גדולות.
"טוב" אמרתי. "יש לך מקום בו אוכל לעשות את צרכיי?"
"כן." ענתה. "בחדר האחורי יש מתקן עם מים צפים. עשה זאת שם."
"מים צפים את אומרת?" התפלאתי. "ולאן זה הולך משם?"
היא שוב פקחה לעומתי עיניים גדולות וענתה: "שלא תדע".
כשחזרתי, מצאתי אותה מורחת קרם על הידיים.
"כמה אני חייב לך?" שאלתי.
"יותר משאי-פעם תוכל…"
"טוב,טוב," קטעתי אותה, "כמה לשלם לך?"
"שלוש מאות שקלים." פסקה.

יצאתי מדירתה כשאני מבכה את אובדן עיתותיי ומעותיי. אמנם המתקן עם המים הצפים היה נחמד, אבל רק איבדתי שם עוד משקל, בניגוד מוצהר למטרת הפגישה. לא היה לי ספק שאפגוש בקרוב אחד מאותם מניחי תפילין שכן במקרה זה מרובה הוא ההיצע על הביקוש. כשהייתי חייל פותיתי להניח תפילין מתוך איזה קושי לגרום אכזבה לאדם שמולי, אבל היום אני חזק יותר (בכלל, ולק"ג בפרט). אין לי כלל רצון לשתף פעלה עם אלו, הנחמדים לכאורה, שהיו קושרים אותי עם הרצועות הקדושות שלהם לבית הכנסת לו רק יכלו. לא היה לי ספק כי אפגוש באחד, אלא שלא ציפיתי כי הדבר יקרה מהר כל-כך.
"תרצה להניח תפילין, ידידי?"
קולו היה נעים ביותר בעוד בגדיו נתלו עליו בחוסר חשק, כאילו נרתעים מלגעת בו. כשדיבר, שמץ מבטא וניחוח קלוש של טבק הגיע אליי, ונדמה היה כי ינק אותם מאותה סיגריה רחוקה.
"ממה עשויים התפילין האלה?" שאלתי.

"מעור חזיר", החציף לעומתי.
"אם כך", עניתי, "אני מוותר. תודה." פניתי ללכת.
"אתה בטוח?" שאל, וקרץ לעבר חלונה של הנומרולוגית. הבטתי בו. הוא קרץ שוב. כמתוך חלום הנחתי לו לסובב את הרצועות במעלה זרועי.
שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד.

התעוררתי עם כרס.
קיומה של הכרס כלל לא הפליא אותי, אך קשה עד מאוד הייתה ההתמודדות עם העובדה שאני ער.
יש האומרים כי כל חיינו אינם אלא חלום. לכל הפחות, יש כאלה בחלום שלי.
לגבי הכרס: היא הייתה עגלגלה, דומה במקצת לבטן של חודש שישי להריון, רק פחות מוצקה.
רועד, ניגשתי למחשב לחפש עזרה בגוגל. הקשתי: "להתעורר עם כרס" והגעתי לאתר של אולפנה ללימוד עברית. אישה הרוצה שבעלה יעשה דיאטה. מחבל מתאבד המתעורר בבית החולים וחושב שהוא בגן עדן. המשך החיפוש העלה שהבעיה נפוצה מאוד, אך בעיקר אצל גברים שהולכים לישון עם כרס. מה בכל זאת אעשה? נזכרתי בכלל שמשמש אותי הרבה בעבודה: אם אתה עובד על משהו מורכב שלפתע פסק מלעבוד כמצופה, אל תוגיע את מוחך בשאלה מה עשוי היה לגרום לכך. עדיף, לחילופין, שתבטל את הפעולה האחרונה שעשית ותבדוק האם זה פותר את הבעיה. אני צריך למצוא אם כך את אותו מניח תפילין, ואולי גם לחזור לנומרולוגית. ליתר ביטחון, אעבור קודם אצל אימא שלי.

"חשבתי שתהיי מרוצה" אמר לה.

"מן הפח אל הפחת", ירתה. "ומה שהכי גרוע הוא, שהערך הסגולי של התכונות שלך יורד".

אביו שלף את ארשת המהנדס שלו ואישר.

הלכתי לחפש את מניח התפילין במקום בו פגשתיו לראשונה – מול בית הנומרולוגית. יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת לכוונו, מלווה במבטי חמלה, זלזול וקריאות "שמנמן!" אובייקטיביות. הספקתי לראות אותו סוגר את הדוכן שלו ופונה ללכת. הגברתי את קצב הליכתי. לרגע ראיתי אותו בצד השני של המדרכה ואז נעלם לתוך מרכז קניות. רצתי אחריו. הוא נכנס למתחם הילדים, ולתדהמתי קפץ ראש לתוך בריכת הכדורים. ניתן היה לראות שגם שני הילדים ששיחקו ליד המגלשה הופתעו שכן הם הורידו את מבטם מהאייפון לרגע ומצמצו.

רגע ארוך חלף. ניגשתי לבריכת הכדורים ונכנסתי בזהירות פנימה. לאיש לא היה סימן. הסתובבתי לראות אם מישהו מסתכל עליי וראיתי את שני הילדים מצלמים אותי. הכנסתי את הראש לתוך הבריכה ופילסתי את דרכי מטה.

…לבסוף הגעתי לדלת. פתחתי אותה והוא נגלה לעיניי.
הוא היה לבוש ברצועות עור בלבד מקרסולו ועד חזהו, בשרו מציץ מן החרכים. כל כמה ששאפתי להגיע אליו, לא רציתי להניח עליו ידיים. ניחא; נגעתי בכתפו בעדינות, מוכן לתפוס אותו במידה שינסה לחמוק ממני. הוא הסתובב אליי ואמר בקולו היפה:

"אמנות השיחה היא כמו טרקטור משחק זה, שבני השנתיים אינם יכולים להפעילו, ובני החמש כבר אינם מעוניינים לשחק בו. כשאתה זקן ומיומן בשיחה אין לך כבר עם מי, ועל מה, לדבר."
בהיתי בו. מיומנות השיחה שלי לא עמדה לי.
"תרצה אולי להניח תפילין?" שאל באגביות.
"רק אם זה יחזיר את המצב לקדמותו" אמרתי, והחוויתי לכוון הכרס.

"המצב לעולם לא יכול באמת לחזור לקדמותו", ענה לי והוסיף: "אבל אתה במקום הנכון. בוא אחריי."

הלכתי אחריו. לפידים מכוסים ברשתות ברזל האירו לנו את הדרך. בהיסוס, בעדינות, החל אור יום ללטף את הקירות, עד שלבסוף יצאנו מבטן האדמה. מצאנו את עצמנו בדרך כורכר שטבלה בחורש טבעי. הייתה שעת שקיעה. שקנאים ואחרים מילאו את השמיים. הלמות תופים נשמעו מרחוק, ולשם שמנו פעמינו. השביל והקולות הובילו אותנו לקרחת יער שבמרכזה בערה מדורה גדולה. ערב רב של לבושי תפילין כבר הסתופף מול הלהבות, מהם תופפו ומהם רקדו באכסטזה. אחת מהן התקרבה אלינו. זיהיתי אותה מיד – זו הייתה הנומרולוגית.
"מה זה המקום הזה? מי האנשים האלו? ומה קרה לי?!" צעקתי עליה.
היא לא ענתה, רק לקחה את כפות ידיי בידיה המשולהבות , הוציאה שפופרת  ויצקה כמות נדיבה של קרם. "תמרח", אמרה.
מרחתי את הקרם ודבר מה החל מתרחש. לכל כוון אליו הסתכלתי ראיתי מספרים והבנתי – הבנתי! את הקשר בין הדברים. ידעתי – אינטואיטיבית – את שמות האנשים, הכרתי אותם.
"…איך?" לחשתי אליה. "…ומה?" הצבעתי לכוון הכרס.
מניח התפילין (שכעת, פשוט ידעתי שקוראים לו גביזון) הניח את התפילין על בטני, שהפכה שקופה.

בפנים נח עובר. הוא פקח את עיניו בשלווה וממבטו ניכר היה בו כי הוא יודע היטב שהביס אותי.

התעוררתי במיטת בית-חולים.
מכשירים חרישיים נמנמו לצידי כמו כלבי שמירה על מרבד מפתן.
הפרגוד הוסט ואחות טרוטת עיניים הגישה לי תינוק מוכר. הנחתי את ידי על בטני ושמחתי לגלות כי היא חזרה לגודלה המקורי. הצמדתי את התינוק לחזי ועצמתי עיניים.

הפרגוד הוסט בשנית. הוריו הופיעו בפתח עם זר פרחים. ניכר בהם כי הם מתרגשים. אימו הביטה בדאגה בגופו השדוף ונראתה מהורהרת. מבטה עבר לתינוק ולבסוף היא חייכה. אביו לא הוצרך לשלוף ארשת וקרן לעברו. הוא החזיר אליהם חיוך וחשב בליבו, תן להם נכד ואת השאר הם כבר יקבלו.

*

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “עלילות חושב-חד בעיר הגדולה

  1. לשאלתך "הבעיה שלי עם גלגול נשמות היא שאוכלוסיית העולם כל הזמן משתנה. מאיפה באות הנשמות הנוספות? "

    כשמתים, הנשמה עולה לעולם הנשמות. שם היא יכולה לנוח ויכולה לחזור שוב. היא יכולה לנוח אלפי שנים (בזמן כדור-ארץ) ולהתגלגל שוב. והיא יכולה להישאר שם לעולמי עולמים.

    בקיצור- תחשוב על הכיתה שלך בתיכון. הייתם יחד עד הצבא. אחר כך התפזרתם. כשתעשו פגישת מחזור תפגוש שוב את כולם, חוץ מאלה שמתו בינתיים, ושוב תתפזרו לדרככם. לא כל הנשמות נמצאות באותו מקום כל הזמן. וגם זה ניסוח כדורי לגמרי, כי הנשמות כן נמצאות בכל מקום כל הזמן…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s