הדאוזר וחבורת החופרים

בבוקר 15 בפברואר 2016, נצפו דמויות חשודות משוטטות בחולות קיסריה. הדמויות חפרו עשרות בורות בחול בעזרת כלי חפירה. לאחר מכן פרשו חלק מהם הצידה ונעלמו מאחורי השיחים. הנותרים שלפו פתקים קטנים משקית בד, רשמו משהו על דף ונגשו לבורות. בחלק מהם הטמינו ברזלים חלודים, בחלק בקבוקי פלסטיק ריקים, ובחלק לא הטמינו דבר. הם כיסו את כל הבורות, נעצו מעליהם דגלונים, נטשו את השטח והתחלפו עם הברנשים שהסתתרו כל אותה העת מאחורי השיחים. אלה ניגשו אל הבורות המכוסים. אחד מהם החזיק בידיו שני מוטות מתכת משונים והתהלך בין הבורות בריכוז. דגלונים אדומים ננעצו על מחצית מהבורות המכוסים, בהתאם להוראותיו. כשסיים, הגיחו מאחורי השיחים חברי הצוות הראשון וכולם התכנסו יחד. לאחר הסתודדות קצרה נגשו כולם לבורות, חפרו החוצה את כל החפצים שהוטמנו והסתלקו מהשטח.

מי היו האנשים הללו? מה הם עשו שם? לאיזו מטרה?

מה שהתרחש בחולות באותו הבוקר היה ניסוי מבוקר שמטרתו לבדוק האם קיבוצניק חביב ממרכז הארץ, אהרוני שמו, מסוגל לאתר חפצים קבורים באדמה באמצעות טכניקה שנקראת דאוזינג. לפני שניגש לתיאור הניסוי, כמה מילים על הטכניקה.

מה זה דאוזינג בכלל?

דאוזינג (Dowsing) היא טכניקה למציאת מים, נפט, חללים תת קרקעיים, אבנים יקרות ושאר עצמים הקבורים באדמה. העוסקים בתחום – הדאוזרים – מחזיקים בידיהם מוט בצורת Y או שני מוטות מכופפים בצורת L (אחד בכל יד), מתהלכים על פני השטח ומסיקים מתוך תנועות המוטות על מיקום העצמים הקבורים. מקורה של הטכניקה במאה ה-15 בגרמניה – אז שימשה לאיתור מתכות. במאה ה-17 השתמשו בטכניקה בצרפת כדי לזהות פושעים וכופרים. בתחילת המאה ה-20 עשו בה שימוש בעלי קרקעות, חוואים וחקלאים אמריקאים לצורך איתור מקום מתאים לחפירת בארות. במלחמת ויאטנם ניסו לאתר בעזרת דאוזינג מנהרות וכלי נשק חבויים, ובשנת 1986 ניסה הצבא הנורווגי לאתר בעזרתה חיילים שנקברו תחת מפולת שלג. הטכניקה עדיין זוכה להתעניינות בימינו אנו – אפשר למצוא סרטוני הדרכה רבים ביוטיוב, קורסים וסדנאות, ספקי שירותים בתחום ואפילו אגודות דאוזרים.

18th_century_dowser Divining_Rod

מימין: איור מספר צרפתי מהמאה ה-18 שעוסק באמונות טפלות.
משמאל: דאוזר בבריטניה של המאה ה-18.

האם זה עובד?

לא. סיכום המחקרים בנושא מראה שהשיטה אינה אפקטיבית יותר מניחוש מושכל.

וקצת יותר באריכות: נעשו לא מעט מחקרים מבוקרים בנושא. כבר ב-1948 התפרסם מחקר שבדק את היכולת של 58 דאוזרים לאתר מים. אף אחד מהם לא הצליח מעבר למצופה מניחוש אקראי. זאת הייתה גם תוצאת מחקר מ-1949 שנערך באמריקה על 27 דאוזרים. סקירה משנת 1979 שבחנה מחקרים מבוקרים רבים הגיעה לאותה המסקנה.

ב-1987-88 נערך ניסוי רחב היקף בגרמניה. לא פחות מ-500 דאוזרים "עברו אודישנים" כדי להעריך את ביצועיהם. 43 המצליחים ביותר נבחרו להמשך הניסוי. צינור ובו מים זורמים הוצב בקומה התחתונה של אסם. הצינור הוזז בכל פעם למיקום אחר. בקומה העליונה ניסו הדאוזרים לזהות את מיקומו של הצינור. 843 ניסיונות כאלה התבצעו במשך שנתיים. 37 מתוך 43 הדאוזרים לא הראו שום יכולת מיוחדת. ששת הנותרים השיגו תוצאות שחרגו מהאקראיות, כך לפחות טענו החוקרים.
מספר שנים לאחר פרסום המחקר, התפרסם מאמר ביקורת שבו נטען כי התוצאות החיוביות לכאורה שהושגו במחקר הן לא יותר מתנודות סטטיסטיות צפויות. מעבר לכך, כל אחד מהדאוזרים שהשיגו תוצאה "מעניינת" עשה זאת רק במקרה אחד או שניים מתוך כל הניסיונות שלו. בנוסף, האפקט הטוב ביותר שהושג היה אפסי מבחינת היתרון שלו על פני ניחוש. הרחבות בנוגע לפרשיה תוכלו לקרוא כאן.

בתחילת שנות התשעים נערך בגרמניה מחקר נוסף על ידי "האגודה למחקר מדעי של העל-טבעי". הספקן והקוסם ג'יימס רנדי הבטיח פרס בסך 10,000$ לדאוזר שיצליח במשימה. הבדיקות ארכו שלושה ימים, במהלכם ניסו כ-30 דאוזרים לקבוע האם זורמים או לא זורמים מים בצינורות פלסטיק שנקברו כחצי מטר מתחת לאדמה. כל הדאוזרים הסכימו בטרם הניסוי שהתנאים מקובלים עליהם והיו משוכנעים שיצליחו ב-100% מהמקרים. אף אחד מהם לא זכה בפרס – התוצאות לא עלו על הצפוי בניחוש.

ב-1995 פרסם חוקר גרמני בשם Betz (אותו אחד שעמד מאחורי המחקר של 1987-88) דו"ח מקיף שכלל תוצאות של 2,000 קידוחים במדינות שונות. הוא טען שם לאחוזי הצלחה גבוהים של הדאוזרים, שהגיעו ל-96% בסרי לנקה. רוב ההצלחות המרשימות מיוחסות לדאוזר ספציפי בשם Schröter, שלכאורה הצליח להדגים את יכולותיו במספר בדיקות נוספות. פרטים נוספים, וכן סימני שאלה ודברי ביקורת על העבודות האלה, תוכלו לקרוא כאן.

ונסיים בסוג של בדיחה: מחקר מ-2012 בדק האם הומאופתים מסוגלים להבחין בין תכשיר הומאופתי לבין פלצבו, באמצעות דאוזינג. אותרו שישה הומאופתים באנגליה שיש להם גם ניסיון בדאוזינג. כדי שלא יהיו בלחץ מסוג כלשהו, הבקבוקים נשלחו אליהם הביתה. התוצאות היו… בדיוק כצפוי בניחוש.

הזדמנות מקומית

יום אחד הופיעה תגובה זו באחד הדיונים באתר "האייל הקורא":

הכרזת האתגר

אחד מהקוראים לא נשאר אדיש והרים את הכפפה. הוא פנה אלי, ובמקביל גם ליובל נוב – מרצה בכיר במחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. עד מהרה הצטרפו לחבורה מכרים נוספים – אליהו, ירדן וטל, שהשתתפו בתכנון הניסוי ובביצועו.

אהרוני מסביר

אהרוני סיפר לנו כי התוודע לשיטה בהיותו ילד, כשראה כמה מחברי הקיבוץ משוטטים בשדה עם ברזלים בידיהם, בחיפוש אחר קו מים שהלך לאיבוד. כעבור 30 שנה התחיל לעסוק בהקמת בריכות שחיה – פעולה שכרוכה בסיכון גבוה לפגוע בצנרת מים או בכבלי חשמל, במהלך החפירות. הוא נזכר באותו מחזה ילדות, לקח שני ברזלים, כופף אותם, התחיל ללכת איתם והתרשם שהעסק עובד. מאז הוא נוהג לסרוק עם המוטות, שתי וערב, כל אתר שהוא מגיע אליו.

לפני כמה חודשים, כשחזר מעבודתו באזור עוטף עזה, החליט לשחק קצת עם המוטות תוך כדי נסיעה (הוא לא היה הנהג). מדי פעם המוטות נפתחו ונסגרו. כשהסתכל, ראה שאכן חלפו על פני מעברי מים וקווי טלפון. כשעברו מעל מנהרת רכבת ליד שדרות, המוטות שוב הגיבו. למחרת הוא בדק את מנהרת הרכבת לירושלים. בבדיקה במפה ראה שמנהרת הרכבת חותכת את הכביש לירושלים בשלוש נקודות, ובאמת, באותם אזורים הרגיש כי המוטות הגיבו. הוא החליט לאתגר את עצמו עוד יותר. כששמע שבתל מגידו עוברת מנהרה בעומק האדמה, נסע לשם עם נכדיו, עלה על התל, סרק את השטח וסימן עם אבנים את מסלול המנהרה כפי שגילה בעזרת המוטות. אחד מעובדי האתר אישר כי זה אכן המסלול המדויק של המנהרה, סיפר אהרוני. בהזדמנות אחרת איתר במדויק מיקום של בור ביוב מכוסה בדשא. עם הזמן למד את התנהגות המוטות, מתוך התנסות אישית: מתי הם נפתחים, מתי נסגרים, מתי הם מצטלבים.

רק לאחרונה הוא למד שמדובר בטכניקה מוכרת שנקראת דאוזינג, ושהיא נמצאת בשימוש נרחב ברחבי העולם לצורך איתור "אוצרות" קבורים וכדומה. הכיוון שהוא מנסה לקדם לאחרונה הוא עזרה באיתור מנהרות מעזה לישראל. הוא פנה לגורמים רבים במערכת הביטחון אבל נאמר לו בתשובה כי "הצבא לא עוסק במדע בדיוני".

זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור אהרוני להוכיח כי הטכניקה שלו עובדת, ועבורנו – הספקנים – להדגים כיצד יש לבצע ניסוי מבוקר בתחום הזה.

תכנון הניסוי

בשלב הראשון שוחח יובל עם אהרוני בטלפון כדי להבין ממנו מה בדיוק הוא יודע לאתר ומה המגבלות השונות שיש להתחשב בהן, כמו גודל מינימלי של החפצים שהוא מסוגל לזהות, מרחק מינימלי ביניהם, השפעות אפשריות של גורמים סביבתיים כמו קווי מתח גבוה, וכו'. לאחר ש"חוקי המשחק" היו ברורים לנו, התחלנו לגבש את פרוטוקול הניסוי. הלכנו לקראת הדאוזר בכל מקום שיכולנו: למרות שהוא אמר כי הוא מסוגל לזהות חללים זעירים בגודל פקקי בקבוקים, בחרנו להטמין בקבוקים של ליטר וחצי; במקום מרווח של מטר בין הבורות, קבענו שני מטר; הקצבנו לו לביצוע המשימה זמן כפול מהזמן המקסימלי שהוא העריך שיידרש לו, וכדומה. כשהגענו לנוסח סגור ומוסכם על כולם שלחנו אותו לדאוזר לאישור. ניסינו לסגור כל פרצה אפשרית מראש, כדי למנוע ויכוחים בשטח. הנקודות ששמנו עליהן דגש היו:

  • הגדרה מראש של תנאי הצלחה/כישלון – זאת כדי למנוע ויכוחים מיותרים בשטח, או תירוצים, משני הצדדים.
  • סמיות כפולה – בזמן הדאוזינג, אסור שהדאוזר עצמו (כמובן) וגם לא אף אחד ממלוויו ידע באילו מהבורות טמונים חפצים.

סמיות נדרשת, זה ברור. כלומר, אסור שלדאוזר יהיה רמז כלשהו אם הוא אמור לגלות חפץ בנקודה כלשהי או לא. אבל בשביל מה נדרשת סמיות כפולה? כלומר, למה חשוב שגם מלווים ספקנים שמתהלכים עם הדאוזר לא ידעו מה מכיל כל בור? האם חששנו מחפרפרת?

על השאלה יענה לנו סוס. הַאנְס שמו.

האנְס היה סוס שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19. הוא ידע לענות על שאלות חשבוניות ששאלו אותו, על ידי הקשות בפרסתו. אם למשל שאלו אותו כמה זה 3+2, הוא היה רוקע חמש פעמים. הוא ידע גם לציין את השעה ביום, ולאיית מילים (נקישה אחת ל-A, שתי נקישות ל-B וכו').

cleverhans

צוות של 13 חוקרים (שכלל שני זואולוגים, מורים, מאמן סוסים ומנהל קרקס) בראשותו של הפילוסוף והפסיכולוג קארל שטומף לא הספיק כדי לפצח את התעלומה. היה זה הפסיכולוג אוסקר פונגסט שהצליח להבין בסופו של דבר מה באמת התרחש שם.

מצד אחד, פונגסט גילה שהסוס עונה תשובות נכונות גם כאשר השואל אינו המאמן שלו. מצד שני, הוא גילה שצריכים להתקיים שני תנאים כדי שהוא יענה נכונה: הסוס חייב לראות את השואל, והשואל חייב לדעת מהי התשובה הנכונה. לאחר ניסויים רבים הבין פונגסט שככל שרקיעות הסוס מתקרבות לתשובה הנכונה, הבעות הפנים ויציבת הגוף של השואל נעשות מתוחות יותר. כאשר הסוס מגיע לתשובה הנכונה – שריריו של השואל מתרפים. הרפיה זו היא הסימן לסוס להפסיק לרקוע.

פונגסט הגדיל לעשות, והציב את עצמו בתפקיד הסוס. בעזרת מעקב אחר התגובות הגופניות של השואלים הוא הצליח לענות נכונה כמעט על כל השאלות שנשאל – שאלות שכמובן לא ידע את התשובה עליהן מראש.

הפסיכולוג ריי היימן מסכם את המקרה: "הכשל נבע מכך שהתייחסו לסוס כאל מקור מידע, ולא כאל ערוץ שבסך הכל מחזיר אל השואל את המידע שהוא כבר יודע."

כפי שפונגסט הדגים בעצמו, גם בני אדם מסוגלים לקלוט רמזי התנהגות זעירים. ייתכן מאוד, שאם המלווים של הדאוזר בניסוי שלנו היו יודעים היכן טמונים החפצים, משהו בהתנהגות שלהם היה משתנה, אפילו ברמה הלא מודעת, ורומז לו על מיקומם.

יוצאים לשטח

איתרנו מיקום מתאים לניסוי – שטח חולי בסמוך לאזור התעשייה של קיסריה. הכנו את כל החפצים הנדרשים ונפגשנו שם עם הדאוזר בבוקרו של ה-15 בפברואר 2016.

לפני שניגשנו לניסוי עצמו ערכנו "ניסוי מקדים", כדי לבדוק שאין בעיות או הפתעות שלא חשבנו עליהן מראש, וגם כדי להתנסות בחפירת הבורות, בהטמנת החפצים, בכיסוי הבורות ובטשטוש סימנים מזהים אפשריים. בשלב הזה ביקשנו מהדאוזר לזהות את החפצים ללא סמיות – כולנו, כולל הדאוזר, ידענו איזה חפץ הוטמן בכל אחד מהבורות. המטרה הייתה לוודא שאין שום מגבלה שמפריעה לו בעבודה. אהרוני חש בקלות וב-100% הצלחה את כל החפצים המוטמנים ונתן לנו את אישורו המלא להתחיל בניסוי האמיתי. "תזרום יובל חופשי… אני אומר לך – זה כל כך פשוט…"

את הבורות חפרנו כולנו יחד: 30 בורות באזור אחד, שיועד לבדיקת היכולת לזהות חללים תת-קרקעיים, ו-30 בורות נוספים באזור שני, שיועד לבדיקת היכולת לזהות ברזלים. הדאוזר אישר שהמיקום והגודל של הבורות מקובלים עליו, ואז פרש מהשטח עם שני מלווים מטעמנו. אנחנו – הנותרים – הגרלנו באקראי בכל אזור 15 בורות שבהם יוטמנו החפצים. ההגרלה בכל אזור נערכה כמו בלוטו: בשקית שהוכנה מראש נמצאו 30 פתקים ממוספרים מ-1 עד 30 ומעורבבים היטב, ומתוכה שלפנו 15 פתקים באקראי. רשמנו לפנינו בקפדנות את המספרים שעלו בגורל, הנחנו את החפצים בבורות המתאימים, כיסינו את כל הבורות בצורה אחידה ככל האפשר, הצבנו דגלונים עם מספרים סידוריים מעל כל הבורות המכוסים, טשטשנו את סימני החפירה כמיטב יכולתנו, ופרשנו מהשטח כשבכיסנו מוסתר הדף עם תוצאות ההגרלה.

שימו לב שבזמן חפירת הבורות אף אחד מהחופרים לא ידע עדיין באילו מהם יוטמנו חפצים ואילו מהם יישארו ריקים ורק יכוסו חזרה. את ההגרלה ערכנו רק לאחר שכל הבורות היו חפורים. זהו שוב עקרון הסמיות בפעולה: השתדלנו למנוע הבדלים בצורת החפירה שיוכלו להסגיר, ולו ברמז, היכן הוטמנו החפצים. למשל, היינו עלולים להתעצל ולא לחפור בורות עמוקים באותה המידה אילו היינו יודעים שממילא לא נטמין בהם שום חפץ; כמות החול שהיה נשאר מפוזר סביבם הייתה אז קטנה יותר, דבר שהיה עשוי לחשוף את מיקומם.

בשלב זה הדאוזר חזר עם מלוויו, התהלך בין הבורות המכוסים כשהוא מחזיק את המוטות, והכריז באילו מהם הוא חש בחפצים. אחד הבודקים מטעמנו נעץ אז דיגלון אדום סמוך לכל בור שהדאוזר בחר – סך הכל 15 דגלונים בכל אזור (הדאוזר ידע מראש שבכל אזור יוטמנו 15 חפצים). לאחר שתהליך האיתור הסתיים לשביעות רצונו של הדאוזר וכל סימוניו תועדו על דף, התכנסנו כולנו יחד לבדוק את התוצאות.

בכל אזור, מחצית מהבורות (15 מתוך 30) הכילו חפצים. לכן, אדם המנחש באקראי 15 מיקומים, צפוי "לפגוע" בכמחצית מ-15 החפצים המוטמנים, כלומר צפוי בממוצע לנחש נכונה את מיקומם של 7.5 חפצים. כמובן שבניחוש אקראי ייתכנו סטיות קלות, ולכן אין לראות בניחוש נכון של 9 עצמים, למשל, ראייה משכנעת ליכולת דאוזינג אמיתית. כדי להוכיח שהוא אכן ניחן ביכולת כזו, הדאוזר יצטרך לעבור רף מחמיר יותר. רף ההצלחה שקבענו – בעצה אחת עם הדאוזר – היה 13: אם הוא יצליח לגלות 13 חפצים או יותר, אפילו רק באחד משני האזורים, אז הדבר יהווה הוכחה משכנעת לטענותיו. אם, לחילופין, הוא יגלה רק 12 חפצים או פחות בכל אחד מהאזורים, אזי מקובל על שני הצדדים שהוא נכשל במשימתו. כמובן שייתכן שגם אדם המנחש באקראי יצליח לעבור את הרף שקבענו, אבל חישוב מתמטי מגלה שההסתברות לכך היא זעומה: בערך 1 ל-7,000.

לאחר שסיים את עבודתו, וממש לפני הרגע המכריע של בדיקת התוצאות, העריך הדאוזר שהוא הצליח לזהות את כל 15 החפצים בכל אחד משני האזורים, כלומר 100% הצלחה. הוא גם ציין כי לא נתקל בשום בעיות בעבודתו.

והתוצאה: הדאוזר הצליח לזהות 8 מתוך 15 הבקבוקים, ו-8 מתוך 15 הברזלים. כלומר, בדיוק לפי הצפוי בניחוש.

הנה סרטון המתעד בקצרה את האירועים:

מה באמת מזיז את המוטות?

ההסבר לתנועת המוטות ניתן כבר ב-1852, על ידי ויליאם קרפנטר. המוטות זזים כתוצאה מתנועות זעירות בלתי מודעות ובלתי רצוניות של הדאוזר עצמו. מספיק שינוי זווית קטן ביותר של כפות הידיים כדי לגרום למוטות להיפתח או להיסגר.

אפקט כזה, שבו סוגסטיה או ציפייה גורמות לתנועות בלתי רצוניות ובלתי מודעות, נקרא אפקט אידאו-מוטורי, והוא זה שמסביר גם מטוטלות שעונות על שאלות, כוסות שנעות על פני לוח ויג'י בזמן סיאנס, שולחנות שזזים ואף מתרוממים בזמן סיאנס, שינויים בהתנגדות הידיים בזמן לחיצות בטכניקת הקינסיולוגיה השימושית, ועוד.

כשהוא עובד עם המוטות, הדאוזר למעשה מפעיל שלא במודע כישורי "גששות". הידע והניסיון הרבים שצבר במהלך עבודתו כקבלן עוזרים לו לבצע ניחושים נבונים. במקומות שהוא משער שהמטרה נמצאת, ידיו זזות באופן בלתי מודע והמוטות משנים את מצבם. מסיפוריו משתמע שברוב המקרים היה רמז כלשהו לקיומו של הגורם שהוא איתר. בין אם זה היה תוואי שטח ייחודי, מפה שהוא בדק מבעוד מועד או אפילו משהו שהוא יכול היה לראות בזווית העין, כמו קו מתח גבוה. גם המזל האיר לו פנים מדי פעם, מן הסתם.

איך הדאוזר הגיב על התוצאות?

תגובתו הראשונית של אהרוני לכישלון הייתה הפתעה:

"הייתי אמור לגלות, אם לא את כולם, את רובם. אני לא יכול לבקר את הניסוי, כי הוא נעשה באופן הכי מסודר שיכול להיות. אם הייתי מודע לכמות הטעויות האפשרית הייתי בודק כמה פעמים. כנראה הייתי פזיז… אם הייתי פחות שוויצר אולי הייתי מוצא יותר." כשנשאל האם תוצאות הניסוי ערערו את אמונתו בדאוזינג, ענה: "ממש לא. ביום-יום, כשאני צריך להכניס טרקטור, ואני מגלה את הצינור, בכל עומק… זה מה שזה נותן לי."

כמה מילים על הונאה עצמית

לאורך כל האינטראקציה עם אהרוני, התרשמנו שהוא מאמין באמת ובתמים ביכולותיו. לא חשפנו כאן שרלטן, אלא לדעתנו, אדם שבבלי דעת הונה את עצמו. כולנו מועדים להונאה עצמית, ומן הסתם עשינו זאת פעמים רבות במהלך חיינו.

המסר פשוט: ללא בדיקה מבוקרת, קל מאוד להגיע למסקנות שגויות, ואם הן רצויות לנו – להתחיל להאמין בנכונותן. הנקודה החשובה היא שאם נחזור על בדיקה לא מבוקרת שוב ושוב, סביר שנטעה שוב ושוב. ניסיון אישי רב מסוג כזה לא רק שאינו מקרב לאמת, הוא רק מנציח את הטעות. באופן פרדוקסלי, הביטחון שלנו שאנחנו צודקים ילך ויגבר, רק משום שחזרנו על אותה הסקת מסקנות שגויה שוב ושוב, ולא משום שהתקרבנו באופן כלשהו למצב העניינים האמיתי.

את מעגל הקסמים הזה אפשר לשבור רק אם מציבים כמטרה את הניסיון להפריך את אמונתנו. לא לאשש אותה. רק אם נחפש באופן פעיל דרכים להראות שאנחנו טועים, וניכשל בכך שוב ושוב, תהיה לנו סיבה טובה להגביר את הביטחון שלנו שאנחנו בדרך הנכונה.

המדע הוא דרך לנסות לא לשטות בעצמך. העיקרון הראשון הוא שאסור לך לשטות בעצמך, ואתה האדם שהכי קל לשטות בו.  – ריצ'רד פ' פיינמן

ולסיום, ריצ'רד דוקינס וכמה דאוזרים שהשתתפו בניסוי מבוקר. שימו לב איך כולם נדהמים מהכישלון שלהם, ואיך אף אחד מהם לא משנה את דעתו, לפחות לא מול המצלמה.

** פוסט מקביל פורסם באתר "האייל הקורא".

Advertisements

35 מחשבות על “הדאוזר וחבורת החופרים

  1. יש כאן בעיה גדולה: קבעת עובדה בתחילת הפוסט לפני שהנחת לפני הקורא את הנתונים היבשים.

    כקורא קבוע של הבלוג לי זה לא הפריע אבל מי שמגיע מבחוץ, במיוחד אם הוא מאמין בכל הדברים שאתה מפריך יכול לברוח מיד עוד לפני שקרא את התוכן…

    Liked by 1 person

    • לא בטוח שהבנתי. כשאתה אומר "לפני שהנחת את הנתונים היבשים" אתה מתכוון לניסוי עצמו? כי לדעתי כל המחקרים שנעשו עד היום הם בדיוק "הנתונים היבשים" להתחיל איתם.
      כמובן שזאת גם החלטת עריכה, האם נותנים את הרקע קודם כל, ואז בודקים האם מצאנו כאן מישהו שיצליח לקרוא תיגר על הידוע, או שמתארים את הניסוי קודם, ואז מוסיפים שזה לא ממש מפתיע, כי עד היום השיטה כשלה שוב ושוב בבדיקות מבוקרות.

      Liked by 2 אנשים

      • נקודה קטנה שמפריעה לי: השימוש התכוף בכינוי "הדאוזר". בעיני (ולדעתי: ובעיני הקורא הספקן הטיפוסי) זה נראה כמו כינוי גנאי. בעיקר לאור ההקדמה. לעניות דעתי היה עדיף לקרוא לו בשמו ברוב המקרים.

        (אבל בלי קשר להערה: יופי של ניסוי!)

        אהבתי

        • כינוי לגנאי? למה? ואם היה "האסטרולוג" / "הנומרולוג" / "המדען" ?
          שאלנו אותו בטרם הפרסום אם הוא רוצה שיצויין שמו המלא, חלקי, או להישאר בעילום שם. הוא אישר ששם המשפחה זה בסדר מבחינתו. דווקא כדי לא להגדיל יותר מדי את החשיפה שלו בחרתי להשתמש בשם העיסוק בכל מקום שלא היה אישי.

          אהבתי

  2. מדוע בכלל הוסכם על בורות מכוסים ולא על שטח שבו היה על הדאוזר לגלות איפה נמצאים הבורות בכלל ובשלב שני להבדיל בין הבקבוקים לברזלים.
    מראש עשיתם לו חצי עבודה.

    אהבתי

  3. הרחבה לתשובתו של avnertt:
    לא רק סימנים חזותיים, היה חשש גם שלא נצליח להעניק לבור המכוסה אותה טקסטורה של האדמה מסביב, כך שאם הדאוזר בעל רגליים רגישות יותר מאיתנו הוא יוכל, אולי, לחוש בכפות רגליו איזה מקום נחפר. במתכונת בה הניסוי נערך אסרנו עליו לדרוך בסמוך לדגלון שציין את מיקום הבור.

    Liked by 2 אנשים

  4. תודה גלעד
    כרגיל פוסט יפה וחשוב, גם אם כנראה לא משנה את דעתם של המאמינים..
    מזכיר לי סיפור:
    משוגע אחד האמין שהוא מת. בנסיון להראות לו שהוא חי אחד הרופאים שאל אותו האם מתים מדממים?
    המשוגע ענה שלא.
    הרופא לקח סיכה ודקר את המשוגע כך שיצא מעט דם מהאצבע שלו. ואז אמר, "אתה רואה? אתה מדמם!"
    המשוגע השיב, "תודה דוקטור! הראית לי שגם מתים יכולים לדמם!"
    ובכל זאת החינוך לספקנות חשוב, במיוחד אצל מי שעדיין צעיר ובעל חשיבה גמישה
    ניר

    Liked by 2 אנשים

  5. אם יורשה לי להוסיף משהו לתגובה הקודמת שלי לגבי העניין המוזר הזה שמראים להם את העובדות ועדיין הם לא משתכנעים. ברור שיש כאן בעיה. אם ה"אמת" היתה בראש מעייניו הוא היה משנה את עמדתו אל מול העובדות, ברגע שזה לא קורה אפשר להבין שיש כאן משהו אחר שחשוב לו יותר. סביר להניח שמדובר במשמעות שהתופעה נותנת לו. הנה יש לו כוחות גדולים ויש לו משמעות. הוא לא רוצה לאבד את המשמעות שלו ולכן הוא לא מוותר על "הכוחות" שלו גם כשהם לא עומדים במבחן הניסוי.
    מה עושים?
    מילא אם היה מדובר באדם אחד, אבל אנחנו הרי מכירים רבים כאלה.
    התשובה לדעתי היא לתת מענה לא רק לשאלה האם הכוחות שלהם אמיתיים, אלא גם לשאלה מה המשמעות שלי אם אין לי את הכוחות האלה. אחת אנשים רבים ימשיכו להחזיק באמונות שהוכחו כלא נכונות וכל החינוך הזה לחשיבה חדה יכשל. ללא התייחסות למשמעות בחיי האדם אני לא רואה כיצד חינוך לרציונליות יצליח.
    לא מספיק רק "להרוס" לאנשים את האמונות שלהם בכוחות מיסטיים שונים ומשונים, צריך לבנות להם משמעות אחרת במקום או לתת להם כלים כיצד למצוא לעצמם משמעות בחייהם.
    ניר

    אהבתי

    • ניר-
      א. נראה לי שהתועלת של הפרכת טענות כאלו היא קודם כל עבור אלו שאינם משוקעים בהן, כולל עבור אלו שיהיו משוקעים לפני שהם מאמצים אותן והן נהיות חשובות עבורן.
      (לדוגמה, אם הדאוזר היה עורך את הבדיקה כשהתחיל להשתמש במוטות סביר שהיה לו קל בהרבה להשתכנע שזה לא עובד).
      ב. אני לא בטוח שסירוב לקבל תוצאות של ניסוי מראה שהאמת אינה חשובה מספיק למתנסה. הרי קורה לפעמים שאדם מצליח במשהו לפעמים ונכשל לפעמים. אמנם, הוא סבר בהתחלה שיצליח אבל בזה הוא הסכים שהעריך את עצמו יותר מדי.

      אהבתי

  6. מה שלא הצלחתי להבין מהסבר הרקע- זה דווקא ההסבר על תופעת ה אפקט אידאו-מוטורי.

    היות והיית אישית בניסוי תוכל להסביר בבקשה מה קורה פיזי למוטות דהיינו:
    האם בכלל זה חשוב מאיזה חומר עשויים המוטות (לכאורה לא, אבל האם ניבדק אם התופעה של תזוזה נגרמת גם כשהדואזר אינו יודע ממה עשויים המוטות שלו? האם ניסו ניסויים על דואזרים כאשר עיניי המתפעל סגורות ? (או הפרעה חושית אחרת?
    גם המעט שנכתב על התופעה לא הסביר איך בדיוק זה מסביר תופעות אחרות של אבחונים (אולי אפשר היה להבין קשר לסיאנסים ולתגובות בקינסיולגיה אבל ההקשר המיידי אם תופעות אחרות לא היה ממש ברור).

    עניין הסוס דווקא הסביר תופעות וארועים בצורה טובה. במיוחד מישהו הזכיר בבלוג את התוכנית העממית (והגרועה במתן הסברים מדעיים..) "הכוח-" ואחד הביקורות היה שקרוב לוודאי שהמשתתפים קיבלו המון רמזים בתת מודע (אם נשלול לחלוטין שלא היה רמאות) מאנשי הצוות שידעו כנראה היכן מסתתרים ה"נעלמים".

    לבסוף כמובן השאלה המרכזית בכל העניין של ניסוי טוב בתחומים שכאלה :
    המשותף הוא בדיקת ביצוע של אדם הטוען שיש לו תכונה על טבעית מסויימת- איך מבחינה מדעית מנטרלים את אפקט הפחד והתרגשות של העומד בניסוי. אולי תאורטית בכל המקרים שבודקים אנשים – יכולת התיפקוד ה"על טבעי שלהם" באמת יורד. (לא שזה הגיוני- אבל בכל זאת אולי מסתתר אפקט). גם אם יהיה בניסוי טוב קבוצה של דמה- הרי יש הבדל מהותי בתיפקוד של איש תחת לחץ לשחקן או סתם ניצב.

    אהבתי

    • לגבי האפקט האידאו מוטורי – אין חשיבות לחומר שממנו עשויים המוטות, כל עוד הם יכולים להחליק בצורה חופשית בידיו, ולהגיב על שינויי זווית מזעריים.
      לגבי תפעול כשהעיניים מכוסות – שאלה מעניינת. במקרים מסוימים אני מניח שהדאוזר יכול לחוש בתנועה גם ללא מראה עיניים. זה יכול להיות המצב גם בשימוש במטוטלת. מספיק שהשרירים יחזירו לו פידבק על כיוון וצורת התנועה של החפץ שהוא עובד איתו. יש ניסוי קלאסי שבו מכסים את עיני המשתתפים בסיאנס, הופכים את לוח האותיות מבלי ידיעתם, ומאותו הרגע הכוס זזה למקומות שמתאימים ללוח לפני שהפכו אותו. זה משום שבמקרה הזה אין פידבק שיכול לספר להם לאיפה הכוס באמת זזה.
      הרעיון הבסיסי הוא שהאדם ש"מפעיל" את החפץ "המאבחן" מניע אותו באופן בלתי מודע, בחוקיות כלשהי שנקבעה מראש, ובהתאם לתוצאה שהוא מצפה שתתקבל בסיטואציה מסויימת (גם אם הציפיה לא מודעת).
      שמתי קישורים לעוד מידע רב בנושא.

      "הכוח" היא תוכנית בידור, אין לדעת כמה רמאויות היו מעורבות בה. לגבי תכונית דומה – "אורי גלר – היורש" – כל המשתתפים "בעלי הכוחות" היו למעשה קוסמים. חפש בגוגל את התחקיר של גיא פינס בנושא. מאלף.

      לגבי "איך מבחינה מדעית מנטרלים את אפקט הפחד והתרגשות של העומד בניסוי" – ראה, אני יכול לחשוב על עוד הרבה תחומים שההתרגשות והחשש יכולים לפגוע בביצועים: כל תחומי הספורט, אומניות הבמה, והרשימה אינסופית. ובכל זאת יש אנשים שבולטים בביצועיהם בכל התחומים האלה. מסתבר שהם מצליחים להתגבר על החשש שלהם ולהדגים יכולות שחורגות בהרבה מהנורמה. משום מה, בכל התחומים ה"על טבעיים", לא הצליחו לחרוג מהצפוי באקראי.
      מעבר לכך, אם נחזור לניסוי שלנו, היה ברור שנתנו לדאוזר את כל התנאים האפשריים להצליח, הוא בדק בעצמו את השטח, אישר שהכל בסדר, היה בטוח שיצליח ב-100%, ובסוף הביע חרטה שאולי היה בטוח בעצמו יתר על המידה. זה לא בדיוק מצב ה"פחד וההתרגשות" שאתה מתאר.

      Liked by 2 אנשים

  7. א. תודה על עוד פוסט מרתק, היה מעניין לקרוא ולצפות בביצוע הניסוי המבוקר, וכמובן לא מפתיע שאמונתו של הדאוזר החביב לא זזה ממקומה בעקבות התוצאות.

    ב. לא פחות מעניין מכל זה בעיני הוא דווקא סיפור הסוס. אני חייבת לציין שההסבר לא עשה את הסיפור לפחות פלאי בעיני. האמנם סימני מתח והרפיה קלים ובלתי מודעים בפנים ובגוף של השואל הם עד כדי כך חד משמעיים, עקביים, זהים אצל כל בני האדם, וקלים לזיהוי, שניתן ללמד *** סוס *** להבחין בהם ולפעול על פיהם? אני יודעת ומבינה שיש סימנים כאלה שניתן ללמוד לשים לב אליהם (ואמני חושים למשל משתמשים בזה), אבל זה עדיין נשמע די מפליא שניתן להגיע לכזו רמה של וודאות (ועוד עם סוס).

    אהבתי

    • יכולותיו המרשימות של הסוס כנראה משותפות לחיות הבית שמקיימות מערכת יחסים הדוקה עם בני אדם לאורך אלפי שנים. מאחר וחייהם תלויים בבני האדם ויכותם לצפות את מעשיהם, הם פיתחו רגישויות מופלאות. מחקרים אחרונים מראים יכולת של כלבים להבחין בין עשרות הבעות פנים של בעליהם ולהבין את משמעותם.
      הכלבה שלי למשל מרגישה בדיוק מתי בן זוגי עומד להוציא אותה לטיול ארוך ביער (מה שמהווה את פסגת התענוג בחייה) גם בלי שאומרים לה. היא מרגישה את זה מתוך דברים שהוא אומר לי (גם בלי לומר את המילה טיול או מילים אחרות שהיא מכירה) אולי מתוך טון הדיבור, אולי תנוחת הגוף, או רמזים אחרים.

      לעני הדאוזרים והמתים שמדדממים, זה נכון לכל 'בעלי הכוחות'. גם הרב 'רנטגן' מן התם משוכנע ביכולותיו , לא משנה כמה פעמים הוא טועה באבחוניו, או נכשל ב'ריפוי' שלו. תמיד יש גורמים אחרים שאשמים בכשלונות, ואילו ההצלחות הן תמיד שלו. זו התניה אנושית נפוצה ביותר.

      Liked by 1 person

      • הארנבון שלנו יודע מתי אנחנו עומדים לקחת אותו לווטרינר ומפסיק לשתף פעולה… גם אם ביום רגיל אנחנו עושים את אותן פעולות (כדי "לרמות" אותו, שיתרגל…) ברגע המעשה אנחנו ללא ספק מסגירים את עצמנו, אני אפילו לא משלה את עצמי. הוא חיה נטרפת ויש לו חושים חדים ל"איומים"…

        אהבתי

  8. בקשר לתגובה הראשונה כאן: הכוונה למשפט שמובא כמעט בהתחלה "האם זה עובד? לא" לפני הצגת המחקרים והניסוי.

    פוסט נורא מעניין. בדיוק דיברתי על זה עם המשפחה לפני שבוע…

    אהבתי

  9. עניין מסויים שעלה לי בראש שקשור לרמאויות, אנו חיים בעידן טכנולוגי שבו ישנה מגמה רחבה מאד של מיזעור, מחשבים שבעבר תפסו בניין שלם נכנסים היום לתוך שבב זעיר. אני לא אתפלא אם בשלב כלשהו יגיע הרמאי התורן שברשותו למשל גלאי מתכות זעיר מוסתר בתוך סוליית הנעל, או בקצהו של מקל, ובעזרתו הוא יצליח לעבור מבחנים מהסוג הזה ולגלות מתכות שמוסתרות באדמה. מה שעצוב זה שלא תהיה שום דרך לעלות עליו.

    אחד כזה אולי עוד יזכה בפרס מיליון הדולר של ג'יימס רנדי ולא בזכות יכולות על טיבעיות אמיתיות.

    אהבתי

    • דווקא חשבנו על זה. לשם כך היה גם מבחן בקבוקי הפלסטיק, שאנחנו הבאנו. אם היה מצליח באופן מרשים עם המתכות, אבל נכשל עם בקבוקי הפלסטיק – זה היה מעורר חשד.

      אהבתי

          • כן, אני מבין שהפרוטוקול נסגר מראש. אני רק תוהה מה קורה במקרה ומישהו טוען שבעזרת המקל הוא מזהה רק מתכות, האם לקבל אותו למבחן או לא ? ואם כן, איך מוודאים שהוא לא מסתיר גלאי מתכות זעיר בתוך סוליית הנעל ? הרי אי אפשר לבקש ממנו להתפשט לחלוטין. ובכלל, עם כל הניתוחים הפלסטיים שיש היום הוא יכול בקלות להסתיר גלאי כזה מתחת לעור, או מתחת לסיליקון דמוי עור שמשמש קוסמים.

            אפשרות נוספת, אולי חבר שלו מתצפת על הניסוי מרחוק מגבעה סמוכה, רואה לאן מוכנסים המוטות ומדווח לו באוזניה נסתרת בתוך האוזן ? בקיצור האפשרות לרמאות כאן היא כמעט אינסופית, ואני חושש שעם כל הספקנות וכל הבקרה הקפדנית בסוף יגיע זה שירמה ולא יעלו עליו.

            אהבתי

            • ברור שאם ממש רוצים לרמות, יש הרבה דרכים לעשות זאת. חשבנו על כל התסריטים שאתה מעלה, אבל יש גבול למה סביר לבדוק, כשכל העניין הוא בהתנדבות ורצון טוב מכל הצדדים. אני מניח שאם הוא יגיע לאתגר מיליון הדולר של רנדי, יבדקו אותו יותר ביסודיות.
              בינתיים כל התהיות היפותטיות לחלוטין, כי הוא נכשל לחלוטין.

              אהבתי

    • אנחנו מדברים על לפחות עוד שעתיים של חפירת עשרות בורות בחול, בצהרי יום חם…
      חלקנו לפחות היינו צריכים להתפנות לעיסוקים אחרים. צריך לזכור שכל הניסוי הזה התבצע בהתנדבות מצד כל המעורבים. עם כל ההכנות, וההקפדה, הייתי מצפה מהדאוזר לעשות את מה שהוא טוען שהוא יודע לעשות במידת תשומת הלב הראויה.

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s