אני זוכר זאת בבירור – לזכור את שלא קרה

עד כה דברנו על השינויים והעיוותים שמניפולציות פשוטות מסוגלות לעולל לזיכרונותינו. אך האם ניתן להתקדם צעד נוסף ולשתול במוחנו זיכרונות של חוויות שלמות שמעולם לא התרחשו?

מתברר שכן, ואף לא נדרשות לכך טכנולוגיות עתידניות מפלצתיות.

טסתי בכדור פורח

עשרים משתתפים צעירים גויסו לניסוי, לאחר שווידאו עם הוריהם כי לא טסו מעולם בכדור פורח. בפני כל משתתף הוצגו ארבע תמונות מילדותו (גילאים 4-8). אחת מהן הייתה מפוברקת ובה הם נראו כשהם טסים בכדור פורח.

כדור פורח

דוגמה לתמונה ערוכה

המשתתפים התבקשו לספר כל מה שהם זוכרים מהאירוע שבכל אחת מהתמונות, כולל הפרטים הקטנים והשוליים ביותר. במקרים שבהם לא הצליחו להיזכר בדבר (בד"כ לגבי התמונה המזויפת), הרגיעה אותם החוקרת המראיינת וציינה כי "רבים מתקשים לזכור אירועי ילדות מסוימים ברגע הראשון, היות שחלף זמן רב מאז". לאחר מכן ביקשה מהם להתרכז בתמונה במשך מספר דקות נוספות. אם עדיין לא נזכרו בדבר, הסבירה להם כי אחת ממטרות הניסוי היא לבדוק את יעילותן של טכניקות שונות לשליפת זיכרונות. בשלב זה ביצעו תרגול של דמיון מודרך שבו התבקשו המשתתפים לעצום את עיניהם ולדמיין את הסיטואציה (מה הם רואים, מי נמצא לידם, מה מזג האוויר, וכד').

המשתתפים קיבלו עותקים של התמונות והתבקשו לנסות ולשחזר את החוויות הללו כל ערב לפני השינה. כעבור כמה ימים נערך ריאיון שני שבו המשתתפים תיארו שוב כל מה שהם זוכרים לגבי כל תמונה, וכמה ימים לאחר מכן התבצע הריאיון השלישי והאחרון.

כבר בתשאול הראשון דיווחו כשליש מהמשתתפים בניסוי כי הם זוכרים את האירוע הפיקטיבי, באופן חלקי או ברור. בתשאול האחרון עלה מספר הזוכרים לכמחצית. את רוב הפרטים הנוספים שסיפקו המשתתפים לגבי האירוע המפוברק לא ניתן להסיק מן התמונה. הם הגיעו מתהליך הדמיון המודרך. נראה כי התמונה היוותה את ה"הוכחה" כי האירוע התרחש, וסביב גרעין זה נבנה הזיכרון המדומה.

הנה תיאור שמסרה אחת המשתתפות בתשאול השלישי: "נדמה לי שזה היה באירוע של בית הספר המקומי, תמורת משהו כמו $10 יכולת לעלות למעלה בכדור פורח, לגובה 20 מטר. אני די בטוחה שאימא שלי צילמה אותי מהקרקע." משתתפת זו לא זכרה דבר לגבי האירוע המפוברק בתשאול הראשון, וכמעט סירבה לשתף פעולה בדמיון מודרך לגביו!

אולי לא יפתיע כי אלה שדיווחו על זיכרון (מדומה) צלול היו בטוחים הרבה יותר כי התרחש במציאות מאשר אלה שזכרו אותו באופן מעורפל יותר. כלומר, נראה שרמת הביטחון מסתמכת על תחושת הצלילות והחיות של הזיכרון בלי קשר אם האירוע התרחש במציאות או לא. עוד נשוב ל"אשליית הביטחון שבזיכרון" ברשומה הבאה בסדרה.

הנה סרטון שמציג את הניסוי.

עוד אירועי ילדות שלא ישכחו במהרה

לופטוס הביאה אחוז לא מבוטל מהמשתתפים בניסוי לתאר כיצד לחצו ידיים לדמות של באגס-באני במהלך ביקורם כילדים בדיסנילנד (באגס באני אינו דמות של דיסני, ולפיכך לא יתכן שפגשו בו).

כמה שנים קודם לכן גרמה לופטוס לרבע ממשתתפי ניסוי אחר "להיזכר" כיצד הלכו לאיבוד בקניון ענק מסוים כשהיו בערך בגיל חמש, זאת כמובן לאחר שווידאה עם הורי המשתתפים כי לא חוו חוויה כזו מעולם.

חוקרים אחרים ניסו להעלות את רף ה"מוזרות" של האירועים, אך עדיין הצליחו לגרום לכ-20%-25% מהנבדקים לזכור כי בילדותם היו מאושפזים בבית חולים בעקבות חום גבוה, התרוצצו עם ילדים אחרים בטקס חתונה ושפכו בטעות קערת פונץ' על הורי הכלה, נאלצו להימלט מחנות לאחר שמתזי הכיבוי החלו לפעול בטעות, שיחררו בטעות את מעצור היד במכונית חונה – דבר שגרם לה להתחיל להידרדר עד שנתקלה במשהו, ועוד כהנה וכהנה אירועים שלא ישכחו במהרה, אם רק היו מתרחשים במציאות…

כאן תוכלו לראות את לופטוס בקטע מהרצאה (4 דקות) שבו היא מספרת על מחקריה, ועל ההשלכות המטרידות שלהם לגבי טיפולים פסיכולוגיים של שיחזור זיכרונות התעללות בילדות:

ריאיון עם מומחה ישראלי בתחום זיכרונות שווא, ודיון בהשלכות על עדויות משפטיות אפשר לקרוא כאן.

הפאשלה של הילרי קלינטון

בבחירות מול ברק אובמה ב-2008, הדגישה הילרי קלינטון את ניסיונה העשיר בעניינים בינלאומיים. באחד מנאומיה תיארה אירוע הרואי שהתרחש ב-1996, עת ביקרה בבוסניה: "אני זוכרת שנחתנו תחת אש צלפים. היה אמור להיות טקס קבלת פנים בשדה התעופה, אבל במקום זה רצנו כפופים לעבר כלי הרכב שלקחו אותנו לבסיס".
תחקיר עיתונאי העלה מה באמת התחולל שם:

כמובן שרבים האשימו את הגב' קלינטון בשקרים בוטים וחצופים, תפישת מציאות לקויה, הזיות, או סניליות מתקדמת. המתמודדים המתחרים חגגו על החשיפה. אפילו ביל קלינטון ניסה להגן על כבודה של רעייתו בתירוצים שהיא מסרה את הצהרתה בשעת לילה מאוחרת (לא נכון), ושהיא בת 60.

הסבר אפשרי נוסף לפרשה מסעירה זו הוא שמדובר במקרה של ערבוב זיכרון אמיתי בזיכרון "מפוברק", שנשתל במקרה זה ע"י הילרי בעצמה, היות שתאם את התדמית שניסתה לשווק.

לי זה לא יקרה!

כשקראתי על המקרים הללו התקשיתי להאמין שאני הייתי נופל בפח. לזכור משהו שלא קרה? זה כבר נשמע מוגזם. עד שיום אחד קלטתי שזה קרה גם לי.

זה היה כשסיפרתי לבתי על "חתול בשק" – תוכנית הרדיו שליוותה את ילדותי (הנה אות הפתיחה). נזכרתי שבשלב מסוים ערכו יוצרי התוכנית מסיבה, אליה הוזמנו המאזינים. גם אני נכחתי שם עם חברי הטוב. לא זכרתי את הפרטים, אבל כמה תמונות עלו במטושטש: אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים… כמה מהמגישים מדברים… ההתרגשות…

בעודי מספר, עצרתי פתאום. עוד זיכרון צץ ועלה – תחושת החמצה, קינאה… נזכרתי שבעצם לא הייתי שם! (לא יכולתי להגיע מסיבה כלשהי). רק חברי הטוב היה נוכח, וסיפר לי על מה שהתרחש שם לאחר מכן. מן הסתם, בזמן שתיאר את חוויותיו, דמיינתי אני את האירועים בעיני רוחי, וזה מה שנחקק לי בזיכרון. עם חלוף השנים, שכחתי (כמעט) שמה שטמון בזיכרוני אינו חוויה אישית אלא רק דמיון שמבוסס על תיאוריו של החבר. זכרתי חוויה של מישהו אחר, כאילו הייתה שלי!

האם גם לכם קרה דבר כזה? מומזנים לשתף את סיפורכם בתגובות.

לסיכום, במקרים מסוימים אנשים זוכרים חוויות שעברו באופן צלול וברור, למרות שלא חוו אותן כלל באופן אישי.

מזווית ראיה נוירולוגית הממצאים הללו לא מפתיעים במיוחד. כאשר אנחנו מדמיינים חוויה, פעולת המוח כמעט זהה למצב שבו אנו חווים את אותה החוויה. למוח קשה מאוד להבחין בין זיכרון של חוויה שהתרחשה, לבין זיכרון של חוויה שרק דומיינה בצורה חיה. כל הזיכרונות מרגישים לנו אותו הדבר, בלי קשר עד כמה הם מדויקים או אמיתיים.

קשה לנו לקבל זאת, אבל גם זיכרון צלול וחזק יכול להיות המצאה מוחלטת – זיכרון שווא. אנו מבלבלים בין תחושת החיות והפרטנות של הזיכרון לבין הדיוק שלו.

ומה לגבי אירועים דרמטיים במיוחד (רצח רבין, אסון התאומים) אותם אנו זוכרים בצורה חיה ומפורטת כאילו התרחשו אתמול? האם זיכרונות אלה מדויקים כמו שאנו מרגישים? על כך בחלק הבא.
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (בתחתית הטור משמאל).

לקריאה נוספת:

לכל חלקי הסדרה:

Advertisements

37 מחשבות על “אני זוכר זאת בבירור – לזכור את שלא קרה

  1. אם אתה כנה עם עצמך, תדע לזהות מה בזכרונך מוטל בספק ומה לא [בהרחבה כולו מוטל בספק כמובן, אבל ישנו חלק שאנחנו יכולים לבטוח בו, עד כמה שניתן לפחות]. ההמחשות שמובאות כאן אינן לאמינות [או חוסר אמינות] הזכרון, כמו היכולת להשפיע עליו באופן מכוון [ודאי שלא ניתן להפריד בין השפעה מכוונת כזו לבין נסיון לבחון את אמינות הזכרון].
    האם יתכן שאטעה לחשוב שזכרון כלשהו שלי אמין בשעה שהוא חסר שחר? יתכן בהחלט. אבל – פחות סביר מהרבה אנשים אחרים שאני מכיר, שמייחסים פחות חשיבות ורגישות לאמינות זכרונם. רוב האנשים לא באמת שואלים את עצמם שאלות כאלו – אם אני אז אני זוכר וזהו, שאלת אמינות זכרוני לא מטרידה את רובנו.

    אהבתי

  2. לא זכורים לי מקרים כאלה… אני בד"כ פשוט שוכחת, לא זוכרת דברים אחרים (בנוסף או במקום).
    האחוזים אכן מרשימים, ועדיין צריך לקחת בחשבון שגם בניסויים רוב האנשים (ובמקרה הכי מצליח לפחות מחציתם) לא זכרו דברים שלא קרו, כך שהסיכויים דווקא לטובתנו. 🙂 אפילו בסיפור האישי שלך קלטת את הטעות ותיקנת אותה.

    אהבתי

  3. עוד 2 נקודות בנוגע לזיכרון:

    זיכרונות אינם תיעוד. הם סובייקטיביים ומצביעים יותר על נקודת המבט הספציפית של האדם כשהוא נזכר בהם, מאשר על מה שקרה באמת בעבר. הם משתנים עם הזמן כי אנחנו כבני אדם משתנים עם הזמן. לכן אף זיכרון איננו מדויק לגמרי כמו תיעוד אובייקטיבי ע"י מצלמה, למשל, ואפילו הזיכרון האובייקטיבי ביותר משתנה שוב ושוב ככל שחוזרים אליו. המשמעות של הזיכרון משתנה. ההדגשים השונים וה"צבע" הרגשי משתנים.

    מעניין להיזכר בהיסטוריה העצובה של זיכרונות בדויים מעולם המשפטים. היו כמה משפטים ידועים לשמצה של הורים שהתעללו מינית בילדיהם, שהתבססו על זיכרונות טראומטיים של אירועים שלא היו ולא נבראו. בדיעבד הסתבר שהילדים הונחו ועודדו שלא במכוון "להיזכר" בדברים שלא קרו באמת. בחלק מהמקרים, אפילו ההורים ה"מתעללים" עצמם "נזכרו" במעשים שלא קרו מעולם וסירבו לחזור בהם לאחר שהתוודו על פשעים שלא קרו. מאז הידע בתחום עשה כמה קפיצות מטאוריות קדימה והדברים השתנו לאין ערוך כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

    אהבתי

    • איפה הדברים השתנו לאין ערוך? בישראל שום דבר לא השתנה אלה אם כן רק הלך אחורה תראה את הדוגמה שמביא גלעד באתר nrg שבו האב הורשע באונס ביתו על סמך זיכרון שמקורו בחלום.

      אהבתי

      • בתגובה הקודמת טעיתי שכתבתי על סמך זיכרון שמקורו בחלום,אין דבר כזה זיכרון שמקורו בחלום אלה הוא הורשע באונס על סמך החלום שהבת חלמה ואח"כ העלתה אותו על כתב.

        אהבתי

    • למשתמש אנונימי תגובה לנקודה השנייה שלך בפסקה השנייה:

      צריך להיזהר מהסתמכות על מקרים מעולם המשפט במובנים הבאים:

      האם באמת ברור שההתעללות המינית לא התרחשה? לא כל זיכוי או סגירת תיק משמעות הדבר שהעבירה לא בוצעה, אלא שלא היו ראיות מספיקות. במיוחד על בסיס חזקת החפות ומידת ההוכחה במשפט הפלילי לפיה יש להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר, כך שכל ספק סביר פועל לטובת הנאשם ומשמעותו זיכוי והדברים משפיעים על ההחלטה לסגור את התיק. זיכוי במשפט אין פירושו חפות עובדתית כלומר שהעבירה לא בוצעה.

      בהנחה שההתעללות המינית לא התרחשה האם ברור שהסיבה לכך היא זיכרון מושתל? יש אפשרויות אחרות:

      אולי המתלוננת שיקרה ולא מדובר בזיכרון כוזב?
      אולי המתלוננת פסיכוטית?
      אולי המתלוננת מאמינה שהייתה קורבן להתעללות אבל מדובר באמונת שווא ולא בזיכרון כוזב. יש הבדל בין אמונה כוזבת false-belief לבין זיכרון כוזב false memory. לדוגמא: היא הייתה בכת דתית ששם שכנעו אותה להאמין שעברה התעללות, אבל עדיין אין לה זיכרון של האירועים.
      צריך להיזהר ממסקנות נוכח ההודאה של ההורה. לא בהכרח הודאת שווא של ההורה מבטאת זיכרון כוזב. ייתכן ויש לו אמונה כוזבת והוא השתכנע שביצע את העבירה מבלי שהוא זוכר אותה.
      האם אפשר להראות שהיו מקרים שבו לא רק הזיכרון היה כוזב, אלא היה גם זיכרון כוזב וגם נלוו לך התסמינים של הפרעת דחק פוסט טראומטית?

      גם אם נניח שאפשר להראות שהיו מקרים של השתלת זיכרון או זיכרון כוזב של התעללות מינית. עדיין נשאלת השאלה עד כמה התופעה שכיחה? אולי היא נדירה? צריך להיזהר מהטיית הבולטות מפני שלעיתונות יש אינטרס מסחרי (רייטינג, תפוצה) להבליט את המקרים הנדירים על בסיס העיקרון "אדם נשך כלב".

      באופן כללי צריך להיזהר מלעשות קפיצה ממחקרים וראיות לזיכרון כוזב מהסוג שהוצג כאן לבין האשמת הורים בגילוי עריות. ההקשר הוא שונה. לילדים יש מוטיבציה לא להיזכר שההורים שלהם אנסו אותם. בין ילדים להוריהם יש יחסים שמכונים בפסיכולוגיה "התקשרות" attachment

      גם הסימפטומים הפוסט טראומטיים חשובים כאן מפני שאם קיימים סימפטומים כאלה מדובר במשהו שהוא מעבר להשתלת זיכרון. מדובר בהשתלת פוסט טראומה. גם ההיבט הזה הופך את האנלוגיה מהמקרים שהוצגו כאן לבעייתית.

      מעבר לכך, למה להתמקד בהשתלת זיכרון בהקשר של דיני ראיות ועדויות? האם עדים במשפט לא מועדים לכשלי זכירה מבלי שיש להם זיכרון מושתל? פשוט, הזיכרון שלהם כיזב בהם באופן רגיל מבלי שהייתה השתלה. גם זיכרון רגיל מועד לטעויות.

      במובן הזה לא ברור השימוש בביטוי "היסטוריה עגומה". מערכת משפט במדינות העולם וגם בישראל ממשיכה להתבסס על עדים ועל זיכרון עדים. לא ידוע לי עד כה על מערכת משפט שביטלה את השימוש בעדויות בשל החשש מכשלי זיכרון, לכן לא מדובר ב- "היסטוריה" אלא במציאות אקטואלית שלא נראה שעומדת להשתנות. גם לא ברור שהיא "עגומה" מפני שלא ברור שהנזק מביטול השימוש בעדים יהיה קטן יותר בהשוואה לתועלת שבכל זאת ניתן להפיק מעדויות.

      אהבתי

  4. חברי עו"ד ותיק מכובד וירא שמים סיפר לי את המקרה הבא:
    בעקבות עסקת מקרקעין שבוטלה הוא היה צריך להחזיר 6000 דולר למנהל ישיבה בבני ברק. הוא נכין את הכסףוהמתין. בינתיים הואנזקק לניתוח לב פתוח ונעדר ממשרדו הגדול מספר חודשים.
    יום אחד מופיע אצלו אותו מנהל הישיבה ונכנס לחדרו, חברי שואל אותו מה הביא את כבודו אלי? והרב משיב באתי לקחת את 6000 הדולר.
    חברי מספר שהוא היה משוכנע שהוא נתן לו את הכסף ואף אמר זאת לרב הנבוך מהתנהגות חברי, לחיזוק דבריו אמר חברי, תראה אני זוכר בבירור כיצד התכופפתי למגירה פתחתי אותה והושטתי לך את הכסף תוך שהוא מדגים לו את פתיחת המגרה.
    ואז כשחברי הסתכל בתוך המגרה חשכו עיניו, שם נחה לה המעטפה עם הכסף. נבוך מאד וכשהוא מתנצל הושיט לו את המעטפה.

    לדבריו של חברי הוא היה משוכנע שמסר את הכסף,ולדבריו גם אם שרותי הבטחון היו חוקרים וממענים אותו ובודקים אותו בפוליגרף הוא היה יוצא דובר אמת. והמסקנה שלו – לעולם אין לסמוך על הזכרון שלך.

    אהבתי

    • מעניין. תודה על הסיפור. מאוד ייתכן שהוא דמיין את עצמו מגיש לו את השטרות, אולי אפילו נזכר בזה בזמן ההעדרות, בזמן טשטוש, ואפילו בחלום – גם זה קרה לי כבר, שלא הייתי בטוח לגמרי אם משהו מאוד עמום שזכרתי מקורו בחלום, או בזיכרון ילדות רחוק.

      אהבתי

      • ראוי לציון גם שהזיכרון השגוי היה כזה שהיטיב איתו, כלומר אילו היה אמיתי היה חוסך לו כסף. בלי לטעון שהוא רימה בכוונה, עולה השאלה אם זה מקרי. האם יותר סביר שנמציא זיכרון ששילמנו למישהו כסף, מאשר זיכרון שקיבלנו ממנו כסף?

        אהבתי

  5. זכור לי במעומעם סרט על בחור שהיה בקומה (אולי כתוצאה מתאונת דרכים?) במשך כמה שנים. כשהוא מתעורר הוא מוצא לצידו בחורה שמספרת לו שהיא ארוסתו, והיא באה לבקר אותו במשך כל השנים ועזרה לו בסיעוד. בהתחלה הוא לא זוכר דבר לגביה, אך ככל שהם מדברים וחולפים הימים הוא נזכר בעוד ועוד פרטים מעברם המשותף ומהזוגיות שלהם. בסוף הסרט מתגלה כי היא למשעה כלל לא הייתה בת זוגו, וכל הזכרונות שלו הם של חוויות ואירועים שכלל לא קרו.
    יכול להיות שגם אני קצת מפברק את זכרוני, ולמעשה הבחורה היא זו שהייתה בקומה והבחור הוא זה שמנסה לזרוע בה זכרונות.
    במחקר המתואר הצליחו החוקרים לזרוע זיכרון שווא בכרבע מהנבדקים, כלומר כשלושה רבעים לא ״נפלו בפח״. להערכתי, קרוב למאה אחוז מבני האדם נופלים בשלב כזה או אחר בזכרונות של אירועים בהם לא היו, וחוויות שלא חוו. מכיוון שחלק גדול מהשיפוט שלנו וקבלת החלטות בכל תחומי החיים מבוססים על זכרונות, אין זה מפתיע שהאדם עושה כל כך הרבה טעויות, ואף חוזר על אותן טעויות שוב ושוב.

    אהבתי

  6. יופי של פוסט על נושא מעניין. אני זוכר שיחה עם אחותי הקטנה שבה היא תיארה בפירוט מה היא זוכרת מרצח רבין, כשהזכרונות שלה ממוקמים בבית אליו עברנו כשנתיים לאחר הרצח.
    בכל מקרה, שאלה – כשכתבתי על 'רגשות והלא מודע' ראינו שיש הרבה מחקרים שפורסמו ומראים על אפקט הפריימינג כשלעצמם, אבל בפועל כשמסתכלים על התמונה הכוללת רואים קושי משמעותי לשחזר ממצאים. כאן המצב שונה? המחקרים שהבאת כאן שוחזרו בצורה טובה?
    איל

    אהבתי

    • עד כמה שאני התרשמתי יש הרבה מחקרים בתחום, שמגבים זה את זה. בפוסט הבא אתייחס ספציפית ל"אירועים שלא ישכחו לעולם" ויש שם כמה מחקרים שעשו ממש בשטח, על אירועים אמיתיים.

      אהבתי

  7. פוסט חשוב. בשנים האחרונות, בעקבות העניין הרב בתחום אמינות הזיכרון, נפתח דיון ציבורי רחב בהשלכות המשפטיות של התובנות האלה. יש הקוראים לשינוי רחב היקף בדיני הראיות ובפרט במשקל שנותנים לעדויות שמבוססות על הזיכרון.

    אהבתי

  8. המחקר המתקדם על תעתועי הזיכרון התחיל כבר לפני 50-60 שנה. כבר אז התגלו ממצאים מדהימים לגבי הזיכרון המשובש והמטעה והטיות הזיכרון. המחקר בתחום הלך והתפתח וככל שלמדנו יותר – הבנו גם כמה שאנחנו לא בעצם יודעים על מנגנון זה (ולא מספיק מבינים אותו). התרומה האדירה של אליזבת לופטוס (אגב, היא לא הראושנה ולא היחידה, אך היא התמקדה בנושא ופיתחה אותו מאד) היא לא רק לגבי תעתועי הזכרון אלא היכולת להשפיע עליו ולתפעל אותו באופן מכוון.

    כפי שציינת, גלעד, החוויה האישית לגבי חוויות רבות מאד היא בד"כ של זכרון ברור וחד, לא משנה לגבי התוכן והזמן שעבר וגם לא משנים במיוחד איפיוניו האישיים של הזוכר.

    השאלה (שכתבתי לגביה כאן בעבר) שאין עליה תשובה טובה – והיא, לדעתי, חשובה לא פחות מאשר עצם עניין תעתועי הזיכרון – נוגעת לרמת הביטחון שיש לנו לגבי זכירת אירוע/ים, אפילו כשאנחנו יודעים שהזיכרון הוא מנגנון מוטה, משובש ומתעתע! כלומר, הידיעה והמודעות האישיים לגבי אמינות הזכרון אינם משפיעים עלינו במיוחד, ואנחנו בטוחים שאנחנו זוכרים משהו בצורה "נכונה"!

    התופעה הפסיכולוגית הזאת, שמשותפת כנראה לכולנו, אינה רק עניין קוגניטיבי גרידא, אלא שמשפיעה על אורחות חיינו, יחסינו עם אחרים, קבלת-ההחלטות שלנו, ומה לא…

    אהבתי

    • אני חושבת שזה נכון בהכללה גדולה מאוד. פעמים רבות אנשים מודים שהם אינם זוכרים משהו, או זוכרים במעומעם וממש לא בטוחים. גם אירועי עבר רחוקים אני כבר זוכרת כרסיסי זיכרון, תמונות מסוימות וממש לא זיכרון "חד וברור". יש דברים שאני בטוחה בהם יותר, כמובן, אבל הרבה מאוד דברים שלא, ואני לא לבד.

      גלעד נתן בעבר את 11 בספטמבר כדוגמה, ואני זוכרת איפה הייתי באותו זמן (חדרי במעונות; ישנתי אחה"צ בזמן האירוע עצמו). זוכרת שחבר התקשר וסיפר לי על האירוע, אבל אני לא זוכרת מי זה היה (יש לי הערכה בסבירות גבוהה) ולא זוכרת מה היה בשיחה מעבר ל"שמעת את החדשות" (ואז הסיפוק בלהיות זה שמספר לי…). לא זוכרת על מה אמרנו על כך (הלם, ללא ספק, אבל לא זוכרת פרטים). אני גם זוכרת מה עבר לי בראש (סצינה מ"ארמגדון") אבל זהו בערך. שבריר זיכרון של מידע חלקי מאוד, לא יותר.

      אהבתי

  9. נכון, לא תמיד אנחנו זוכרים בכלל, לפעמים זוכרים במטושטש, לפעמים באופן חלקי. אבל כשאנחנו "זוכרים", אפילו חלקית, ולעיתים קרובות בטוחים לגמרי בפרטים, זה לא אומר דבר לגבי תוקף הדברים… אני זוכר "במדוייק" איפה הייתי, מה עשיתי, ומי סיפר לי על פיגועי ה-11/9. אבל האם אלו פרטים נכונים? האם אני יכול לסמוך על זכרוני (שאני בטוח בנכונותו)? האם לא יצרתי זיכרון פיקטיבי או שאולי מישהו יצר בי? ומדוע אני זוכר פרטים אלו דווקא ולא אוחרים לגבי האירוע? השאלות, לדעתי, חשובות הרבה יותר מהתשובות, משום שהן מעצימות את עניין הטלת הספק – בדומה למוטו ולמסר של בלוג זה…

    עניין הזכרון, שיבושיו ותעתועיו קשור לעניין הגדול הרבה יותר של המיתולוגיה האנושית. ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, הלאומית ואוניברסאלית – כולנו חיים בתוך סיפור (בעצם, סיפורים). כך נוצא הנראטיב, האתוס והמיתוס. הזכרון המשובש והמוטה הוא רק חלק מהסיפור הזה.

    בתשובה לתגובה הקודמת – גם השיכחה, אגב (המחיקה?), היא חלק מהליך היווצרות הסיפור. כמו שטען תמיד מוטי קירשנבאום ז"ל, אין כמו סיפור טוב!

    אהבתי

    • כאמור, אני חושבת שעצם העובדה שפעמים רבות הזיכרון חלקי ומטושטש מלמדת על מגבלותיו, וגם כשאני זוכרת היטב ברור לי שזה לעולם לא יכול להיות 100%. אני כן יכולה לומר ע"ס ניסיוני בחיים עד כה, שלא קרו לי מקרים שזכרתי דברים שלא קרו (ההפך כן, כמובן). אם יש דברים שאני זוכרת ולא בטוחה בהם הזיכרון שלי עמום ומטושטש ונדמה לי שאני זוכרת משהו אבל לא בטוחה. לצערי עם הזמן הזיכרונות שלי דוהים ונשארים מהם בעיקר רסיסים – תחושה כללית, תמונה מסוימת, משפט שמישהו אמר…

      קרו לי מקרים שחבר/ה זכרו שאמרתי דברים שאין סיכוי שאמרתי (בעיקר כי הם לא נכונים ולא הייתה שום סיבה שאומר אותם…) אבל אני לא יודעת אם זו בעיה בזיכרון או בהבנה / רושם מוטעים (כפי שקורה לפעמים בתקשורת בין אנשים).

      אהבתי

  10. פעם התווכחתי עם המנהלת שלי בעבודה, בעקבות שיחת טלפון שהיתה בינינו סה"כ כשעה לפני כן: אני אמרתי שאמרתי לה בשיחה משהו, והיא טענה בתוקף שלא אמרתי לה את זה. אני זכרתי שאמרתי. היא זכרה שלא. ואז שלפתי את הקלף המנצח: יש לי הקלטה של השיחה! (אני מקליטה את כל השיחות שלי אוטומאטית). אמרתי לה "בואי נתערב" והיא הסכימה. בחיוך של "הנה אני הולכת להראות לה מה זה" לחצתי PLAY….

    למרבה הפאדיחה היא צדקה.

    Liked by 1 person

    • זה אכן קורה הרבה… לבן זוגי זה קורה כל הזמן! הוא טוען שהוא אמר לי דברים שהוא לא אמר לי… אני לוקחת בחשבון שפה ושם ייתכן שהוא אמר ושכחתי, אבל רוב הזמן זה הוא שטועה לחשוב שהוא עדכן אותי… כי כשהוא אומר אני זוכרת, גם כשהוא מספר לי דברים "בפעם הראשונה" ומופתע לגלות שאני כבר יודעת/זוכרת אותם… 🙂 (ולפעמים גם מתבאס שאני זוכרת דברים שאמר מזמן והיה מעדיף שאשכח…).

      אהבתי

  11. חברה שאלה אותי אם הייתי בהופעה של להקה מסויימת (הג׳יפסי קינגס) בקיסריה ( זה היה ממש מזמן) מיד התלהבתי ואמרתי … כן בודאי … היה מדהים…… לנגד עייני ראיתי את הבימה, המושבים ,הלהקה, הכל ממשי ומוחשי לגמרי, ואז לפתע הבליחה בי ההכרה, שרגע , מה פתאום? לא היה ולא נברא , פשוט ראיתי את הסיקור של ההופעה בטלויזיה, לרגעים מספר בשיחה עם חברתי , הייתי שם!

    Liked by 1 person

    • זה כ"כ מוזר! דברים כאלה פשוט לא קורים לי, אין שום סיכוי שאחשוב שהייתי בהופעה שלא הייתי בה (ההפך יכול לקרות, אני מסוגלת להדחיק). אולי כי זה לא מבוסס רק על חוויה, אני מאלה שמתכננים, כל הופעה (ודאי של אמן מחו"ל) היא "פרויקט" אצלי.

      למעשה אפילו כשאני מתכננת ומדמיינת את עצמי עושה משהו אבל לא עושה אותו בסוף אני יודעת שזה לא קרה. למשל אם אני רוצה להוציא מהתיק משהו שרציתי להביא איתי, אני לפעמים קולטת ששכחתי לשים אותו בתיק. אני מחפשת ליתר ביטחון, מתוך תקווה, אבל נדיר שזה שם… (לעתים נדירות אני מפתיעה את עצמי לטובה כי שכחתי שדווקא כן עשיתי זאת, אבל לא בכיוון ההפוך).

      אין לנו חניה פרטית ויש יום קבוע שבן זוגי יוצא מוקדם עם הרכב, ואם הוא לא זוכר לשאול אותי היכן חניתי בערב קודם או שאני שוכחת לומר, הוא מעיר אותי בבוקר… לפני שבועיים חניתי בערב לפני וכדי לא לשכוח, בדרך מהרכב הביתה ממש דמיינתי את עצמי שוב ושוב אומרת לו איפה חניתי. זה לא עזר… כשאני עוברת חדר המוח שלי מתאפס, ובשנייה שנכנסתי הביתה שכחתי. 😛 הוא לא העיר אותי בבוקר (לשמחתי), ובצהריים כשהוא חזר פתאום נזכרתי ואמרתי לו "לא אמרתי לך איפה חניתי…?" והוא אישר שאכן מצא את הרכב לבד.

      אהבתי

  12. מחשבות לעת לילה:
    אמנם את טיסת אמי לאירופה אני זוכר היטב וגם יש לי ראיות [רשמיות, ברנרד הייטינק מנצח על הקונצרחבאו עם הסולנית מישראל] לכך, אבל זכרון סבתי שרה לי – במהלך אותה נסיעה – את "בואי אמא", זה זכרון שהמציאות מערערת – השיר רק פורסם בשנות החמישים ותורגם בערך בזמן שאמי נסעה [ברוסית אין מצב שסבתי שרה].

    אהבתי

  13. ניסוי עצמי בזכרון שאני עורך על עצמי עכשיו, נסיון להזכר בכל פרטי כל המסעות שערכתי בספרד, 8 במספר. יש תעוד לרובם – לא לכולם ולא לכל פרטיהם – אבל כוחו של התעוד הוא ברישום עצמו, ברגע שתעדתי, זכרתי – לא ממש יש צורך לקרוא את התעוד בכדי להזכר…
    נעזרתי בגוגל MAPS/VIEW – במקרה אחד הצילומים אפילו נערכו באותה שנה כך שיכולתי ממש לחוות את המסע שוב.
    מסקנותיי:
    * יש מקרים בהם אני גם זוכר היטב וגם מגובה היטב, כך אכן היה. לרוב ארועים בעלי משמעות, חוויות מיוחדות.
    * יש מקרים בהם הזכרון עמום ולא ממש אכפת לי.
    * החלק המענין הוא קרעי זכרון שלא ממש מתחברים, ויש להם חשיבות בעיני.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s