עד כה דברנו על השינויים והעיוותים שמניפולציות פשוטות מסוגלות לעולל לזיכרונותינו. אך האם ניתן להתקדם צעד נוסף ולשתול במוחנו זיכרונות של חוויות שלמות שמעולם לא התרחשו?
מתברר שכן, ואף לא נדרשות לכך טכנולוגיות עתידניות מפלצתיות.
טסתי בכדור פורח
עשרים משתתפים צעירים גויסו לניסוי, לאחר שווידאו עם הוריהם כי לא טסו מעולם בכדור פורח. בפני כל משתתף הוצגו ארבע תמונות מילדותו (גילאים 4-8). אחת מהן הייתה מפוברקת ובה הם נראו כשהם טסים בכדור פורח.
דוגמה לתמונה ערוכה
המשתתפים התבקשו לספר כל מה שהם זוכרים מהאירוע שבכל אחת מהתמונות, כולל הפרטים הקטנים והשוליים ביותר. במקרים שבהם לא הצליחו להיזכר בדבר (בד"כ לגבי התמונה המזויפת), הרגיעה אותם החוקרת המראיינת וציינה כי "רבים מתקשים לזכור אירועי ילדות מסוימים ברגע הראשון, היות שחלף זמן רב מאז". לאחר מכן ביקשה מהם להתרכז בתמונה במשך מספר דקות נוספות. אם עדיין לא נזכרו בדבר, הסבירה להם כי אחת ממטרות הניסוי היא לבדוק את יעילותן של טכניקות שונות לשליפת זיכרונות. בשלב זה ביצעו תרגול של דמיון מודרך שבו התבקשו המשתתפים לעצום את עיניהם ולדמיין את הסיטואציה (מה הם רואים, מי נמצא לידם, מה מזג האוויר, וכד').
המשתתפים קיבלו עותקים של התמונות והתבקשו לנסות ולשחזר את החוויות הללו כל ערב לפני השינה. כעבור כמה ימים נערך ריאיון שני שבו המשתתפים תיארו שוב כל מה שהם זוכרים לגבי כל תמונה, וכמה ימים לאחר מכן התבצע הריאיון השלישי והאחרון.
כבר בתשאול הראשון דיווחו כשליש מהמשתתפים בניסוי כי הם זוכרים את האירוע הפיקטיבי, באופן חלקי או ברור. בתשאול האחרון עלה מספר הזוכרים לכמחצית. את רוב הפרטים הנוספים שסיפקו המשתתפים לגבי האירוע המפוברק לא ניתן להסיק מן התמונה. הם הגיעו מתהליך הדמיון המודרך. נראה כי התמונה היוותה את ה"הוכחה" כי האירוע התרחש, וסביב גרעין זה נבנה הזיכרון המדומה.
הנה תיאור שמסרה אחת המשתתפות בתשאול השלישי: "נדמה לי שזה היה באירוע של בית הספר המקומי, תמורת משהו כמו $10 יכולת לעלות למעלה בכדור פורח, לגובה 20 מטר. אני די בטוחה שאימא שלי צילמה אותי מהקרקע." משתתפת זו לא זכרה דבר לגבי האירוע המפוברק בתשאול הראשון, וכמעט סירבה לשתף פעולה בדמיון מודרך לגביו!
אולי לא יפתיע כי אלה שדיווחו על זיכרון (מדומה) צלול היו בטוחים הרבה יותר כי התרחש במציאות מאשר אלה שזכרו אותו באופן מעורפל יותר. כלומר, נראה שרמת הביטחון מסתמכת על תחושת הצלילות והחיות של הזיכרון בלי קשר אם האירוע התרחש במציאות או לא. עוד נשוב ל"אשליית הביטחון שבזיכרון" ברשומה הבאה בסדרה.
עוד אירועי ילדות שלא ישכחו במהרה
לופטוס הביאה אחוז לא מבוטל מהמשתתפים בניסוי לתאר כיצד לחצו ידיים לדמות של באגס-באני במהלך ביקורם כילדים בדיסנילנד (באגס באני אינו דמות של דיסני, ולפיכך לא יתכן שפגשו בו).
כמה שנים קודם לכן גרמה לופטוס לרבע ממשתתפי ניסוי אחר "להיזכר" כיצד הלכו לאיבוד בקניון ענק מסוים כשהיו בערך בגיל חמש, זאת כמובן לאחר שווידאה עם הורי המשתתפים כי לא חוו חוויה כזו מעולם.
חוקרים אחרים ניסו להעלות את רף ה"מוזרות" של האירועים, אך עדיין הצליחו לגרום לכ-20%-25% מהנבדקים לזכור כי בילדותם היו מאושפזים בבית חולים בעקבות חום גבוה, התרוצצו עם ילדים אחרים בטקס חתונה ושפכו בטעות קערת פונץ' על הורי הכלה, נאלצו להימלט מחנות לאחר שמתזי הכיבוי החלו לפעול בטעות, שיחררו בטעות את מעצור היד במכונית חונה – דבר שגרם לה להתחיל להידרדר עד שנתקלה במשהו, ועוד כהנה וכהנה אירועים שלא ישכחו במהרה, אם רק היו מתרחשים במציאות…
כאן תוכלו לראות את לופטוס בקטע מהרצאה (4 דקות) שבו היא מספרת על מחקריה, ועל ההשלכות המטרידות שלהם לגבי טיפולים פסיכולוגיים של שיחזור זיכרונות התעללות בילדות:
ריאיון עם מומחה ישראלי בתחום זיכרונות שווא, ודיון בהשלכות על עדויות משפטיות אפשר לקרוא כאן.
הפאשלה של הילרי קלינטון
בבחירות מול ברק אובמה ב-2008, הדגישה הילרי קלינטון את ניסיונה העשיר בעניינים בינלאומיים. באחד מנאומיה תיארה אירוע הרואי שהתרחש ב-1996, עת ביקרה בבוסניה: "אני זוכרת שנחתנו תחת אש צלפים. היה אמור להיות טקס קבלת פנים בשדה התעופה, אבל במקום זה רצנו כפופים לעבר כלי הרכב שלקחו אותנו לבסיס".
תחקיר עיתונאי העלה מה באמת התחולל שם:
כמובן שרבים האשימו את הגב' קלינטון בשקרים בוטים וחצופים, תפישת מציאות לקויה, הזיות, או סניליות מתקדמת. המתמודדים המתחרים חגגו על החשיפה. אפילו ביל קלינטון ניסה להגן על כבודה של רעייתו בתירוצים שהיא מסרה את הצהרתה בשעת לילה מאוחרת (לא נכון), ושהיא בת 60.
הסבר אפשרי נוסף לפרשה מסעירה זו הוא שמדובר במקרה של ערבוב זיכרון אמיתי בזיכרון "מפוברק", שנשתל במקרה זה ע"י הילרי בעצמה, היות שתאם את התדמית שניסתה לשווק.
לי זה לא יקרה!
כשקראתי על המקרים הללו התקשיתי להאמין שאני הייתי נופל בפח. לזכור משהו שלא קרה? זה כבר נשמע מוגזם. עד שיום אחד קלטתי שזה קרה גם לי.
זה היה כשסיפרתי לבתי על "חתול בשק" – תוכנית הרדיו שליוותה את ילדותי (הנה אות הפתיחה). נזכרתי שבשלב מסוים ערכו יוצרי התוכנית מסיבה, אליה הוזמנו המאזינים. גם אני נכחתי שם עם חברי הטוב. לא זכרתי את הפרטים, אבל כמה תמונות עלו במטושטש: אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים… כמה מהמגישים מדברים… ההתרגשות…
בעודי מספר, עצרתי פתאום. עוד זיכרון צץ ועלה – תחושת החמצה, קינאה… נזכרתי שבעצם לא הייתי שם! (לא יכולתי להגיע מסיבה כלשהי). רק חברי הטוב היה נוכח, וסיפר לי על מה שהתרחש שם לאחר מכן. מן הסתם, בזמן שתיאר את חוויותיו, דמיינתי אני את האירועים בעיני רוחי, וזה מה שנחקק לי בזיכרון. עם חלוף השנים, שכחתי (כמעט) שמה שטמון בזיכרוני אינו חוויה אישית אלא רק דמיון שמבוסס על תיאוריו של החבר. זכרתי חוויה של מישהו אחר, כאילו הייתה שלי!
האם גם לכם קרה דבר כזה? מומזנים לשתף את סיפורכם בתגובות.
לסיכום, במקרים מסוימים אנשים זוכרים חוויות שעברו באופן צלול וברור, למרות שלא חוו אותן כלל באופן אישי.
מזווית ראיה נוירולוגית הממצאים הללו לא מפתיעים במיוחד. כאשר אנחנו מדמיינים חוויה, פעולת המוח כמעט זהה למצב שבו אנו חווים את אותה החוויה. למוח קשה מאוד להבחין בין זיכרון של חוויה שהתרחשה, לבין זיכרון של חוויה שרק דומיינה בצורה חיה. כל הזיכרונות מרגישים לנו אותו הדבר, בלי קשר עד כמה הם מדויקים או אמיתיים.
קשה לנו לקבל זאת, אבל גם זיכרון צלול וחזק יכול להיות המצאה מוחלטת – זיכרון שווא. אנו מבלבלים בין תחושת החיות והפרטנות של הזיכרון לבין הדיוק שלו.
ומה לגבי אירועים דרמטיים במיוחד (רצח רבין, אסון התאומים) אותם אנו זוכרים בצורה חיה ומפורטת כאילו התרחשו אתמול? האם זיכרונות אלה מדויקים כמו שאנו מרגישים? על כך בחלק הבא.
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (בתחתית הטור משמאל).
לקריאה נוספת:
- האם אנשים בעלי זיכרון אוטוביוגרפי פנומנלי חסינים מפני זיכרונות שווא? (אמל"ק – לא).
- עוד על זכרונות שווא בבית משפט, בקרב מטופלים, וגם – מי מועד יותר לזיכרונות שווא – מבוגרים או ילדים? (אמל"ק – מבוגרים דווקא. יש גם ניסיון להסביר למה).
- סיפורו של שדרן חדשות ותיק שאולי נפל בפח הזיכרון המתעתע
- הרצאה של אליזבט לופטוס בטד (כולל כתוביות בעברית)
לכל חלקי הסדרה:
חשיבה חדה 