אני זוכר זאת בבירור – לזכור את שלא קרה

אני זוכר זאת בבירור – לזכור את שלא קרה

עד כה דברנו על השינויים והעיוותים שמניפולציות פשוטות מסוגלות לעולל לזיכרונותינו. אך האם ניתן להתקדם צעד נוסף ולשתול במוחנו זיכרונות של חוויות שלמות שמעולם לא התרחשו?

מתברר שכן, ואף לא נדרשות לכך טכנולוגיות עתידניות מפלצתיות.

טסתי בכדור פורח

עשרים משתתפים צעירים גויסו לניסוי, לאחר שווידאו עם הוריהם כי לא טסו מעולם בכדור פורח. בפני כל משתתף הוצגו ארבע תמונות מילדותו (גילאים 4-8). אחת מהן הייתה מפוברקת ובה הם נראו כשהם טסים בכדור פורח.

כדור פורח

דוגמה לתמונה ערוכה

המשתתפים התבקשו לספר כל מה שהם זוכרים מהאירוע שבכל אחת מהתמונות, כולל הפרטים הקטנים והשוליים ביותר. במקרים שבהם לא הצליחו להיזכר בדבר (בד"כ לגבי התמונה המזויפת), הרגיעה אותם החוקרת המראיינת וציינה כי "רבים מתקשים לזכור אירועי ילדות מסוימים ברגע הראשון, היות שחלף זמן רב מאז". לאחר מכן ביקשה מהם להתרכז בתמונה במשך מספר דקות נוספות. אם עדיין לא נזכרו בדבר, הסבירה להם כי אחת ממטרות הניסוי היא לבדוק את יעילותן של טכניקות שונות לשליפת זיכרונות. בשלב זה ביצעו תרגול של דמיון מודרך שבו התבקשו המשתתפים לעצום את עיניהם ולדמיין את הסיטואציה (מה הם רואים, מי נמצא לידם, מה מזג האוויר, וכד').

המשתתפים קיבלו עותקים של התמונות והתבקשו לנסות ולשחזר את החוויות הללו כל ערב לפני השינה. כעבור כמה ימים נערך ריאיון שני שבו המשתתפים תיארו שוב כל מה שהם זוכרים לגבי כל תמונה, וכמה ימים לאחר מכן התבצע הריאיון השלישי והאחרון.

כבר בתשאול הראשון דיווחו כשליש מהמשתתפים בניסוי כי הם זוכרים את האירוע הפיקטיבי, באופן חלקי או ברור. בתשאול האחרון עלה מספר הזוכרים לכמחצית. את רוב הפרטים הנוספים שסיפקו המשתתפים לגבי האירוע המפוברק לא ניתן להסיק מן התמונה. הם הגיעו מתהליך הדמיון המודרך. נראה כי התמונה היוותה את ה"הוכחה" כי האירוע התרחש, וסביב גרעין זה נבנה הזיכרון המדומה.

הנה תיאור שמסרה אחת המשתתפות בתשאול השלישי: "נדמה לי שזה היה באירוע של בית הספר המקומי, תמורת משהו כמו $10 יכולת לעלות למעלה בכדור פורח, לגובה 20 מטר. אני די בטוחה שאימא שלי צילמה אותי מהקרקע." משתתפת זו לא זכרה דבר לגבי האירוע המפוברק בתשאול הראשון, וכמעט סירבה לשתף פעולה בדמיון מודרך לגביו!

אולי לא יפתיע כי אלה שדיווחו על זיכרון (מדומה) צלול היו בטוחים הרבה יותר כי התרחש במציאות מאשר אלה שזכרו אותו באופן מעורפל יותר. כלומר, נראה שרמת הביטחון מסתמכת על תחושת הצלילות והחיות של הזיכרון בלי קשר אם האירוע התרחש במציאות או לא. עוד נשוב ל"אשליית הביטחון שבזיכרון" ברשומה הבאה בסדרה.

הנה סרטון שמציג את הניסוי.

עוד אירועי ילדות שלא ישכחו במהרה

לופטוס הביאה אחוז לא מבוטל מהמשתתפים בניסוי לתאר כיצד לחצו ידיים לדמות של באגס-באני במהלך ביקורם כילדים בדיסנילנד (באגס באני אינו דמות של דיסני, ולפיכך לא יתכן שפגשו בו).

כמה שנים קודם לכן גרמה לופטוס לרבע ממשתתפי ניסוי אחר "להיזכר" כיצד הלכו לאיבוד בקניון ענק מסוים כשהיו בערך בגיל חמש, זאת כמובן לאחר שווידאה עם הורי המשתתפים כי לא חוו חוויה כזו מעולם.

חוקרים אחרים ניסו להעלות את רף ה"מוזרות" של האירועים, אך עדיין הצליחו לגרום לכ-20%-25% מהנבדקים לזכור כי בילדותם היו מאושפזים בבית חולים בעקבות חום גבוה, התרוצצו עם ילדים אחרים בטקס חתונה ושפכו בטעות קערת פונץ' על הורי הכלה, נאלצו להימלט מחנות לאחר שמתזי הכיבוי החלו לפעול בטעות, שיחררו בטעות את מעצור היד במכונית חונה – דבר שגרם לה להתחיל להידרדר עד שנתקלה במשהו, ועוד כהנה וכהנה אירועים שלא ישכחו במהרה, אם רק היו מתרחשים במציאות…

כאן תוכלו לראות את לופטוס בקטע מהרצאה (4 דקות) שבו היא מספרת על מחקריה, ועל ההשלכות המטרידות שלהם לגבי טיפולים פסיכולוגיים של שיחזור זיכרונות התעללות בילדות:

ריאיון עם מומחה ישראלי בתחום זיכרונות שווא, ודיון בהשלכות על עדויות משפטיות אפשר לקרוא כאן.

הפאשלה של הילרי קלינטון

בבחירות מול ברק אובמה ב-2008, הדגישה הילרי קלינטון את ניסיונה העשיר בעניינים בינלאומיים. באחד מנאומיה תיארה אירוע הרואי שהתרחש ב-1996, עת ביקרה בבוסניה: "אני זוכרת שנחתנו תחת אש צלפים. היה אמור להיות טקס קבלת פנים בשדה התעופה, אבל במקום זה רצנו כפופים לעבר כלי הרכב שלקחו אותנו לבסיס".
תחקיר עיתונאי העלה מה באמת התחולל שם:

כמובן שרבים האשימו את הגב' קלינטון בשקרים בוטים וחצופים, תפישת מציאות לקויה, הזיות, או סניליות מתקדמת. המתמודדים המתחרים חגגו על החשיפה. אפילו ביל קלינטון ניסה להגן על כבודה של רעייתו בתירוצים שהיא מסרה את הצהרתה בשעת לילה מאוחרת (לא נכון), ושהיא בת 60.

הסבר אפשרי נוסף לפרשה מסעירה זו הוא שמדובר במקרה של ערבוב זיכרון אמיתי בזיכרון "מפוברק", שנשתל במקרה זה ע"י הילרי בעצמה, היות שתאם את התדמית שניסתה לשווק.

לי זה לא יקרה!

כשקראתי על המקרים הללו התקשיתי להאמין שאני הייתי נופל בפח. לזכור משהו שלא קרה? זה כבר נשמע מוגזם. עד שיום אחד קלטתי שזה קרה גם לי.

זה היה כשסיפרתי לבתי על "חתול בשק" – תוכנית הרדיו שליוותה את ילדותי (הנה אות הפתיחה). נזכרתי שבשלב מסוים ערכו יוצרי התוכנית מסיבה, אליה הוזמנו המאזינים. גם אני נכחתי שם עם חברי הטוב. לא זכרתי את הפרטים, אבל כמה תמונות עלו במטושטש: אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים… כמה מהמגישים מדברים… ההתרגשות…

בעודי מספר, עצרתי פתאום. עוד זיכרון צץ ועלה – תחושת החמצה, קינאה… נזכרתי שבעצם לא הייתי שם! (לא יכולתי להגיע מסיבה כלשהי). רק חברי הטוב היה נוכח, וסיפר לי על מה שהתרחש שם לאחר מכן. מן הסתם, בזמן שתיאר את חוויותיו, דמיינתי אני את האירועים בעיני רוחי, וזה מה שנחקק לי בזיכרון. עם חלוף השנים, שכחתי (כמעט) שמה שטמון בזיכרוני אינו חוויה אישית אלא רק דמיון שמבוסס על תיאוריו של החבר. זכרתי חוויה של מישהו אחר, כאילו הייתה שלי!

האם גם לכם קרה דבר כזה? מומזנים לשתף את סיפורכם בתגובות.

לסיכום, במקרים מסוימים אנשים זוכרים חוויות שעברו באופן צלול וברור, למרות שלא חוו אותן כלל באופן אישי.

מזווית ראיה נוירולוגית הממצאים הללו לא מפתיעים במיוחד. כאשר אנחנו מדמיינים חוויה, פעולת המוח כמעט זהה למצב שבו אנו חווים את אותה החוויה. למוח קשה מאוד להבחין בין זיכרון של חוויה שהתרחשה, לבין זיכרון של חוויה שרק דומיינה בצורה חיה. כל הזיכרונות מרגישים לנו אותו הדבר, בלי קשר עד כמה הם מדויקים או אמיתיים.

קשה לנו לקבל זאת, אבל גם זיכרון צלול וחזק יכול להיות המצאה מוחלטת – זיכרון שווא. אנו מבלבלים בין תחושת החיות והפרטנות של הזיכרון לבין הדיוק שלו.

ומה לגבי אירועים דרמטיים במיוחד (רצח רבין, אסון התאומים) אותם אנו זוכרים בצורה חיה ומפורטת כאילו התרחשו אתמול? האם זיכרונות אלה מדויקים כמו שאנו מרגישים? על כך בחלק הבא.
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (בתחתית הטור משמאל).

לקריאה נוספת:

לכל חלקי הסדרה:

אני זוכר זאת בבירור – מי הזיז את הזיכרון שלי?

אני זוכר זאת בבירור – מי הזיז את הזיכרון שלי?

עד כה פגשנו מקרים שבהם עיוותי הזיכרון נבעו מהשפעה של ידע, תפישות עולם או עמדות שקדמו לחוויה, או כתוצאה ממניפולציות שנערכו בזמן החוויה. כדי להבחין בין עיוותי זיכרון לבין עיוותים בחוויה עצמה (וראו גם "לחוות את המצופה"), ערכה Elizabeth Loftus, חוקרת מובילה בתחום, סדרת ניסויים שבהם בדקה כיצד מידע שמסופק לאחר התרחשות האירוע משפיע על זיכרונותיהם של עדי ראיה מהאירוע. בכך מובטח כי למניפולציה לא יכולה להיות השפעה על הדרך שבה האנשים חוו את הסיטואציה, וכל עיוות שיימצא, מקורו בעיוות זיכרון.

באחד הניסויים צפו המשתתפים בתמונות שמתארות תאונת דרכים, במהלכה מכונית חולפת על פני תמרור "עצור" ופוגעת בהולך רגל. בשאלון שמילאו המשתתפים לאחר מכן נשאלו מה היה צבע המכונית שחלפה על פני תמרור "זכות קדימה".
לאחר מכן הוקרנו בפני המשתתפים שתי תמונות, באחת מהן נראה תמרור "עצור" ובשניה – תמרור "זכות קדימה". כאשר נשאלו איזו מהתמונות הופיעה במהלך הניסוי, רוב המשתתפים זכרו כי ראו תמרור "זכות קדימה".

בניסויים דומים "עודכנו" זיכרונותיהם של המשתתפים כך שזכרו פטישים כמברגים, מיקי-מאוס כמיני-מאוס, אדם מגולח כאדם בעל שפם וכד' (נחזור לשפמים בהמשך).

כלומר, די בשאלה מכוונת לאחר שהאירוע הסתיים בכדי לשנות את הפרטים שנזכור מהאירוע!

צמד ניסויים מפורסם נוסף שערכה לופטוס עם ג'ון פלמר עסק גם הוא בתאונות דרכים:

בניסוי הראשון חולקו 45 סטודנטים ל-5 קבוצות. כל קבוצה ראתה 7 סרטונים של התנגשויות מכוניות. בתום כל סרטון התבקשו המשתתפים לתאר את האירוע, וכן לענות על כמה שאלות ספציפיות, אשר אחת מהן הייתה:
"באיזו מהירות להערכתך נעו המכוניות בזמן ש___ אחת בשנייה?"
עבור כל אחת מ-5 הקבוצות השתמשו במילה אחרת: smashed, collided, bumped, hit, contacted.
הערכת המהירות הממוצעת של כל קבוצה הייתה כמתואר להלן, כלומר, הבדל במילה אחת בניסוח השאלה שנשאלה לאחר התרחשות האירוע, גרם לשינוי משמעותי בהערכת המהירות!

לופטוס-1

במהלך הניסוי השני צפו 3 קבוצות של 50 סטודנטים בסרטון קצרצר של התנגשות בין מכוניות. קבוצה אחת נשאלה, בין השאר, "כמה מהר נעו המכוניות כאשר פגעו (hit) זו בזו?" וקבוצה שניה – "כמה מהר נעו המכוניות כאשר התרסקו (smashed) זו בזו?" הקבוצה השלישית לא נשאלה כלל לגבי המהירות.

שבוע לאחר מכן, התבקשו המשתתפים לענות על כמה שאלות נוספות לגבי הסרטון. השאלה המכריעה הייתה: "האם נראו שברי זכוכית?"

מספר האנשים שזכרו כי ראו זכוכיות שבורות היה יותר מכפול בקרב בקבוצת ה- "smashed" מאשר בקבוצת ה- "hit", כלומר, שינוי במילה אחת בשאלה שנשאלה לגבי אירוע שכבר קרה, יצר הבדל משמעותי בזיכרון של האנשים לגבי האירוע. בסרטון, אגב, לא נראו שברי זכוכית כלל.

לופטוס-2

לא אשכח את הפנים שלו בחיים!

ראינו כי ע"י מניפולציות אפשר לעוות זיכרונות לגבי תמרורים, הערכות מהירויות וכד'. אך מה לגבי משהו שהמוח האנושי מתמחה בו באופן יוצא מן הכלל – זיהוי פנים? האם אפשר לגרום לאנשים לטעות בזיהוי אדם רק ע"י מניפולציות מילוליות לאחר שכבר ראה אותו? אליזבט לופטוס בדקה גם זאת בסדרת ניסויים נוספת.

בניסוי הראשון צפו 200 סטודנטים בסרטון קצר שבו נראה אדם מחנה את מכוניתו, נכנס למכולת, קונה כמה מצרכים, חוזר למכוניתו ואז מתפתח ויכוח בינו לבין צעיר שנראה כי ניסה לפרוץ את מכוניתו. הצעיר צועק כמה משפטים ובורח. פניו נראים על המסך למשך כ-10 שניות.

לאחר ביצוע משימת הסחה קיבלו הסטודנטים תיאור כתוב מפורט של מה שהתרחש בסרטון. נאמר להם כי התיאור נכתב ע"י פרופסור, ולצורך הסוואת מטרת הניסוי הם התבקשו לתת ציון עד כמה התיאור בהיר וכד'.

רבע מהמשתתפים קיבלו תיאור מהימן של ההתרחשויות (קבוצת בקרה), אך בתיאורים שקיבלו האחרים נשתל פרט אחד שגוי בתיאור ה"חשוד": 50 קיבלו תיאור שבו במקום שיער חלק נכתב שיער גלי, ל-50 אחרים נכתב כי לחשוד היה שפם דק (לא היה לו שפם), ולאחרים – כי שיניו היו עקומות (הן היו ישרות ובקושי נראו).

לאחר פעולת הסחה נוספת של 45 דקות התבקשו הנבדקים לכתוב את התיאורים שלהם למה שהתרחש. הודגש בפניהם להיות מדויקים ככל האפשר ולרשום אך ורק דברים שהם זוכרים שראו במו עיניהם. אם הפרופסור הזכיר בתיאורו משהו שהם לא זוכרים שראו, הם התבקשו במפורש לא לכלול זאת בתיאור שלהם.

שליש מהנבדקים כללו בתיאוריהם את הפריט השגוי, בעודם חוזרים על המילים המדויקות שבהן תואר בטקסט המבלבל. (רק 5% טעו בפרטים אלה בקבוצת הבקרה).

*

בניסוי עוקב התוצאות היו מרשימות אף יותר. המבנה היה דומה. בשלב ראשון צפו הנבדקים בתמונה שבה נראו כמה דמויות. בשלב שני מחצית מהם קיבלו תיאור מדוייק של הדמויות ואילו בתיאור שקיבלה המחצית השניה הדמות המרכזית תוארה כבעלת שפם.
לאחר מכן הוצגו 12 תמונות פנים מתוכן התבקשו לזהות את האדם שנראה במרכז התמונה המקורית (החשוד). מחצית מהדמויות "במסדר הזיהוי" הזה היו בעלות שפם. אף לא אחת מהן הייתה של החשוד המקורי. 69% ממקבלי התיאור השגוי בחרו דמות בעלת שפם, לעומת 13% בלבד ממקבלי התיאור המדויק.

החוקרים הלכו צעד נוסף קדימה. אותם נבדקים שהוטעו לבחור דמות עם שפם זומנו לשלב נוסף בניסוי, שלב שבו הציגו בפניהם שוב את 12 תמונות החשודים אותן ראו בפעם הקודמת בתוספת שש נוספות, אחת מהן היא תמונתו של החשוד המקורי. האם כעת יזהו אותו ויחליפו את בחירתם השגויה בנכונה? 90% מהם דבקו בבחירתם השגויה, אחד לא היה בטוח עוד ורק אחד מבין 20 המשתתפים בשלב הזה של הניסוי בחר את תמונת החשוד המקורי. כלומר, המניפולציה המילולית גרמה לבחירה שגויה, ובחירה זו נחקקה בזיכרון.

*

האם העובדה שנאמר לנבדקים כי התיאורים המילוליים נכתבו ע"י פרופסור שבחן את הסרטון היטב, היוותה מניפולציה חזקה מדי? אולי הסטודנטים הניחו כי התאור חייב להיות מדויק היות שפרופ' בדק את הסרטון לעומק? בניסוי הבא המניפולציה הייתה מרומזת בהרבה:

במהלך אחת ההרצאות נכנסו לפתע שני אנשים לכיתה. אחד מהם המתין ליד הדלת בעוד השני ניגש לאחד השולחנות ולקח ממנו ספר. הגבוה מבין השניים התווכח קצת עם המרצה ואז שניהם עזבו את החדר.

בהמשך השיעור קיבלו הסטודנטים שאלון ובו 15 שאלות כן/לא/לא-בטוח לגבי מה שארע קודם לכן. אחת השאלות הייתה שונה בין השאלונים. בשליש מהם הייתה "האם השפם שהיה לבחור הגבוה היה בצבע חום בהיר או כהה?" בשליש הייתה "האם הבחור הגבוה שהיה לו שפם אמר משהו לפרופסור?" ובשליש נשאלו הנבדקים משהו על הגבות של הבחור הגבוה. כמובן שלבחור לא היה שפם כלל.

למחרת הועבר שאלון נוסף לסטודנטים. אחת השאלות שבו הייתה האם לבחור הגבוה היה שפם. רק 4% מקבוצת הבקרה זכרו שפם, לעומת 26% ממקבלי השאלה הישירה על השפם, ו-39% ממקבלי השאלה העקיפה!

חישבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לגילויים אלה על שבריריותו של הזיכרון האנושי לגבי חקירות עדים, זיהוי אנשים במסדרי זיהוי וכד'. שם טעויות כאלה עלולות להסתיים בהרשעתו של חף מפשע, ואף בהוצאתו להורג. וכבר היו דברים מעולם. לפי נתונים שמוסר Innocence Project – ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לאתר ולשחרר אנשים חפים מפשע שמְרצים עונשי מאסר בעקבות הרשעה שגויה – כמחצית מההרשעות השגויות התבססו באופן מרכזי על עדות ראייה כנגד הנאשם.

Salvador_Dali

סלבדור דאלי – האיש והשפם (ויקיפדיה)

הטיות עמדה

מסתבר שאין צורך במניפולציה מתוחכמת שמפעיל עלינו אדם אחר בכדי לעוות את זיכרונותינו. לעתים קרובות אנחנו עושים זאת בעצמנו.

כאשר אנחנו מספרים על אירועים שחווינו, אנחנו נוטים לסגנן את הסיפור בהתאם לקהל שלנו (חבר, בן זוג, נהג מונית, בוס, וכד'), ובהתאם למטרת הסיפור (שעשוע, מידע, רושם, אמפתיה, וכד'). אנחנו משמיטים פרטים, מגזימים, ועורכים את פרטי האירוע בהתאם. מסתבר שהפרספקטיבה שאנו מאמצים בדיווח שלנו לאחר האירוע מסוגלת לשנות את הזיכרון שלנו לגבי ההתרחשויות.

Barbara Tversky  ו-Elizabeth Marsh בדקו זאת בסדרת ניסויים. אתאר את הראשון שבהם באריכות יחסית כדי להדגים עד כמה ניסויים אלה מורכבים ועדינים:

בשלב ראשון קוראים הנבדקים טקסט שבו מסופר כיצד הם, לכאורה, חווים חוויות שונות עם שני שותפים לחדר במעונות הסטודנטים. בסיפור מתוארות שש סיטואציות שונות (כמו הליכה למסיבה או לספריה), ובכל אחת מהן מפגינים השותפים לחדר התנהגויות חברותיות, בלתי חברותיות או נייטרליות, סה"כ 9 התנהגויות מכל סוג עבור כל שותף.

בשלב השני של הניסוי, שמתרחש כמה דקות לאחר קריאת הסיפור, מחולקים הנבדקים לתתי קבוצות. חברי קבוצה אחת מתבקשים לכתוב מכתב המלצה על אחד משני השותפים בסיפור, חברי קבוצה השניה מתבקשים לכתוב מכתב השמצה שבו הם מבקשים לסלק את השותף הזה מחדרם, ואילו חברי הקבוצה השלישית (הנייטרלית) מתבקשים לספר כל מה שהם זוכרים לגבי אותה הדמות.
שלוש קבוצות נוספות מתבקשות להתייחס באותם אופנים לשותף השני.

בשלב השלישי והאחרון, לאחר השהייה נוספת (ומשימות הסחה) כולם מתבקשים לספר כל מה שזכור להם מהסיפור המקורי.

האם סוג המכתב שהתבקשו הנבדקים לכתוב ישפיע על הפרטים שהם יבחרו לכלול בו? סביר. האם בכתיבת המכתב ירחיבו ויגזימו פרטים מהטקסט המקורי? זה יהיה מעניין. אך מעניין עוד יותר יהיה לראות כיצד תשפיע כתיבת מכתב המלצה/השמצה על מה שיזכרו בסופו של הניסוי מהטקסט המקורי.

והתוצאות: נבדקים שכתבו מכתבים מוטים (המלצה או השמצה) זכרו בסופו של דבר יותר פריטים שתאמו את העמדה שבה התבקשו לנקוט (פרטים מחמיאים / בלתי מחמיאים) לגבי האדם עליו כתבו. לא נמצאו הטיות זיכרון לגבי האדם השני, עליו הנבדקים לא כתבו.

הסבר פשוט לתוצאה הוא כי במהלך כתיבת המכתבים שחזרו הנבדקים פרטים מסוימים, ולכן זכרו אותם טוב יותר מאשר פריטים עליהם לא כתבו. האם הסבר זה מספק? עיון יותר מדוקדק בתוצאות מראה שלא:

1)      הרחבות (המצאת מידע שלא הוזכר בסיפור המקורי): בעת כתיבת המכתבים נבדקים הרחיבו יותר בפריטים שתאמו את העמדה המבוקשת. כלומר, כבר בשלב זה הייתה השפעה מעוותת של העמדה על הזיכרון.

2)      טעויות שיוך (יחוס מקרה שתואר עבור דמות אחת, לדמות השניה): בעת ההיזכרות האחרונה, נבדקים נטו ל"ספח" אירועים תומכי-עמדה מהשותף השני, עליו לא כתבו. כלומר, אם למשל כתבו מכתב המלצה על שותף א', הם שייכו לו בטעות התנהגויות חיוביות שתוארו לגבי שותף ב'. טעויות שיוך כאלה לא תועדו בשלב כתיבת המכתבים.

3)      מכתבי ההמלצה/השמצה לא כללו יותר פריטים תומכי-עמדה מאשר מכתבים ניטרליים. הם כללו פחות פריטים שאינם מתאימים. למרות זאת, בשיחזור הסופי זכרו המשתתפים יותר פריטים תומכי-עמדה במצבי ההמלצה/השמצה מאשר בתיאור הניטרלי. כלומר, למרות שבכתיבת תיאור נייטרלי נזכרו הנבדקים באותו מספר של פריטים, עצם כתיבתם לא עזרה להיזכר בהם בהמשך, בהשוואה למכתבי העמדה.

לפיכך, למרות ששיחזור סלקטיבי של פרטים בהחלט מטה את הזיכרון, אין ביכולתו של מנגנון זה להסביר את הממצאים באופן מלא. נראה שהפרספקטיבה שבה תיארו הנבדקים את האירועים (באמצעות מכתב המלצה/השמצה) אירגנה מחדש את המידע שבסיפור בדרכים שהיטו ועיוותו את זיכרונם.

כדי לחזק את המסקנות עוד יותר חזרו החוקרות על הניסוי (הפעם עם מכתבי השמצה בלבד) בהבדל אחד משמעותי: בשלב המכתבים התבקשו הנבדקים לכתוב תיאור כללי בלבד של האדם ולהעריך את תכונות אופיו הכלליות, בלי לנמק את דבריהם ע"י שימוש בפרטים ספציפיים מהתיאור המקורי. זאת עשו כדי לנטרל ככל האפשר את ההשפעה האפשרית של השיחזור הסלקטיבי של הפריטים בעת כתיבת המכתב.

המכתבים בניסוי זה אכן הכילו מעט מאוד פרטים ספציפיים מהתיאור המקורי, אך הטיות הזיכרון נשארו משמעותיות. תוצאה זו מחזקת את ההשערה כי הפרספקטיבה שבה מתארים את האירועים ולא עצם החזרה על פריטים מסוימים, היא הגורם העיקרי להטיות.

*

אז בפעם הבאה, לפני שאתם מפליגים בסיפורי השמצה על מישהו, בין אם זה חבר, קולגה לעבודה או אקס, או לחלופין, לפני שאתם צוללים אצל הפסיכולוג בנבירה אינסופית בכל הדרכים היצירתיות שבהם הוריכם פגעו בכם בילדותכם – עצרו לרגע: סיכוי טוב שבכך אתם משנים את זיכרונותיכם!

*

ברשומה זו ראינו כיצד מניפולציות שונות שניתנות לאחר החוויה משנות את הזיכרונות שלנו ממנה. ברשומה הבאה בסדרה נתקדם צעד נוסף קדימה. האם אפשר לא רק לשנות זיכרונות מחוויות, אלא לשתול זיכרונות של חוויות שכלל לא התרחשו במציאות?
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).

לכל חלקי הסדרה:

אני זוכר זאת בבירור – חזיתי בנס!

אני זוכר זאת בבירור – חזיתי בנס!

ברשומה הראשונה בסדרה ראינו כמה דוגמאות לאופן שבו עמדות, אמונות ותבניות-מחשבה שאנו מחזיקים בהן בטרם החוויה מתערבבות ומעוותות את הזיכרונות שנוצרים בעקבותיה. הפעם נראה כיצד מניפולציות זעירות וחמקמקות שמתבצעות תוך כדי האירוע יכולות לשנות את מה שנזכור ממנו. ברמה הטכנית ההבדלים אולי קטנים, אבל ההשלכות שלהם על המשמעות שאנו מייחסים לדברים יכולות להיות מרחיקת לכת.

ביקור אצל המיסטיקנית

לפניכם קטע משיחה בין מיסטיקנית לבין לקוח (דוגמה מהספר The Full Facts Book of Cold Reading) :

רואת-נסתר: "אני רואה קשר עם אירופה, אולי בריטניה, או אולי אזור חם יותר קרוב לים התיכון. יש לך מושג למה הרושם הזה עלה כאן?"

לקוח: "זה יכול לכלול את סקוטלנד?"

"הקשר שאני קולטת אכן ניחן בניחוח קלטי, אבל לא הייתי בטוחה, אני קולטת את אדינבורו מסיבה כלשהי…"

"יש קשר מצד אבא שלי, המשפחה שלו הגיעה מסקוטלנד, אבל זה לא אדינבורו".

"טוב, אולי זה רק מקום שבו הוא או משפחתו נהגו לבקר פעם או פעמיים… אבל אני בפירוש מקבלת קישור לאזור זה של העולם, וקשר דם או נישואים, אז זה נשמע מתאים נכון?"

"כן, בפירוש!"

מה סביר שהלקוח יזכור בתום המפגש? לדעתי לא מעט יזכרו משהו כמו – "היא עלתה על המוצא הסקוטי של אבי!" בעוד שלמעשה מי שסיפק את כל המידע היה הלקוח עצמו.

זו הדגמה קלאסית למצב שבו אנחנו מאבדים מעקב לגבי מקור המידע. האם מגדת העתידות העלתה את המידע? האם אנחנו סיפקנו אותו? בעזרת כמה ניסוחים חלקלקים סביר שנזכור כי המידע הגיע ממנה. דוגמאות נוספות בליווי הקלטות מביקור אמיתי אצל מגדת עתידות תוכלו למצוא כאן.

כמובן שאין צורך להגיע למיסטיקנית כדי להיתקל בתופעה של בילבול מקור הזיכרון. מי מאתנו לא שואל את עצמו לפעמים "איפה קראתי את זה?" או "מי המליץ לי על הסרט הזה?"

תראו, זה ממשיך להתכופף!

כל מי שחזה בהופעות של אורי גלר ודומיו, מכיר את הרגע שבו "בעל הכוחות" מניח את הכפית או המפתח המכופפים על השולחן וקורא בהתרגשות – "תראו, זה ממשיך להתכופף!"

רבים מהצופים אכן רואים זאת במו עיניהם, ומבחינתם זו הוכחה מוחצת לכך שמשהו על-טבעי אכן מתרחש, שכן החפץ כבר אינו בידיו של "בעל הכוחות". ספקנים וקוסמים יודעים כי די באמירה שדבר זה מתרחש, כדי להביא אנשים לזכור כי כך אכן קרה.

כדי לבדוק זאת בצורה מבוקרת, אסף ריצ'ארד וויזמן (פסיכולוג וקוסם) מאה סטודנטים והקרין בפניהם סרטון שבו "בעל כוחות" (קוסם מתחזה) מבצע כיפוף מפתח "בכוח המחשבה", ואז מניח אותו על השולחן. המצלמה מבצעת זום על המפתח והתמונה נשארת קפואה למשך דקה שלמה. ברקע שומעים את בעל הכוחות מכריז כי המפתח ממשיך להתכופף.
מחצית מהמשתתפים בניסוי ראו גירסה זו של הסרטון, ומחצית שנייה ראו גירסה זהה לחלוטין, למעט הבדל אחד – ההצהרה כי המפתח ממשיך להתכופף הושמטה מפס הקול. לאחר הצפייה בסרטון מילאו המשתתפים שאלון קצר. התוצאות היו מרתקות.

באופן לא מפתיע, אף אחד מחברי הקבוצה השניה – בה נמחקה ההכרזה על כך כי המפתח ממשיך להתכופף – לא זכר שראה זאת. לעומת זאת, כשליש מתוך הקבוצה ששמעה את ההכרזה זכרו כי המפתח המשיך להתכופף! הם גם הפגינו רמת ביטחון גבוהה יותר בתשובתם.

ניתוח מעמיק יותר של תשובות קבוצת הסוגסטיה (אלה שנאמר להם כי המפתח ממשיך להתכופף) הראה כי מרבית אלה שדיווחו כי המפתח המשיך להתכופף לא ציינו שבעל הכוחות אמר זאת, ואילו מרבית אלה שלא הבחינו במפתח ממשיך להתכופף ציינו שאמר זאת.

בניגוד לציפיות החוקרים, לא נמצא כל מתאם בין אלה שראו או לא ראו את המפתח מתכופף לבין אמונות מוקדמות בתופעות על-טבעיות, כפי שעלה משאלון אותו מילאו בתחילת הניסוי.

נעבור לסקאלה גדולה יותר של תזוזה. מה לגבי שולחן שמתרומם באויר?

השולחן שהתרומם בסיאנס

ריצ'ארד וויזמן ואנדי ניימן (שחקן וקוסם שיוצר חומרים לדרן בראון), נפגשו בכנס קוסמים, וגילו ששניהם חולקים עניין משותף בטכניקות שבהן השתמשו השרלטנים במאה ה-19 במהלך מופעי הסיאנס. האם שימוש באותם טריקים עתיקים יוליך שולל גם את בני הדור הזה? זאת יצאו השניים לבדוק.

לאחר חיפושים קדחתניים איתרו מקום מושלם לערוך בו את הניסוי – בית כלא חשוך ונטוש מהתקופה הויקטוריאנית שנמצא מתחת לאדמה, במרכז לונדון.

שני מופעי סיאנס נערכו בכל ערב, בכל אחד מהם השתתפו כ-25 מתנדבים. כדי להכניס את הנוכחים לאוירה, התחיל אנדי כל סיאנס בסיפורים מסמרי שיער על זמרת שנרצחה בקרבת מקום ועל רוחה שממשיכה לפקוד את חדרי הכלא. על השולחן פוזרו חפצים שהיו שייכים לה (לכאורה), כולם החזיקו ידיים, הנר כובה, וההצגה התחילה.

בחסות החשיכה, הזיזו ה"מדיום" וכן שותף נסתר כמה חפצים שהיו מסומנים בצבע זרחני. כך זה נראה:

כחמישית מהמשתתפים דיווחו על תופעות חריגות כגון תחושת קור, תחושה של אנרגיה חזקה בחדר, ריחות חריגים וכד' – דיווחים האופייניים לסיאנסים "אמיתיים".

בשלב כלשהו ביקש אנדי מהרוח להדגים את נוכחותה בכך שתגרום לשולחן להתרומם. השולחן לא זז, אך אנדי קרא בהתרגשות: "מצויין, זה מצליח!" "הרימי אותו גבוה יותר", "השולחן זז!", וכד'. כעבור שבועיים מילאו המשתתפים שאלון על חוויותיהם מהאירוע. גם במקרה הזה, כשליש מהם זכרו שהשולחן התרומם במהלך הסיאנס.

*

האם הנוכחים חוו את תזוזת החפץ בעת שהסוגסטיה ניתנה וזכרו חוויה זו מאוחר יותר, או שמא לא חוו את תזוזת החפץ ורק מאוחר יותר, כאשר שחזרו את האירועים מזיכרונם, התבצע הערבוב בין מה שראו עיניהם לבין מה ששמעו אוזניהם? כיצד מפרידים בין שתי האפשרויות הללו? על כך ברשומה הבאה בסדרה.

* כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (משמאל למטה).

* תוכן הרשומה נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", בהבדלי עריכה קלים. חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שהמידע יהיה זמין לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.

לכל חלקי הסדרה:

אני זוכר זאת בבירור – זכירת המצופה

אני זוכר זאת בבירור – זכירת המצופה

לאמונות, ציפיות וסוגסטיות יש כוח רב בעיצוב התפישות והחוויות שלנו, החל משינוי טעמם של מאכלים ומשקאות, שינויים בשמיעה, בראייה, תחושות מיסטיות, חרדות ופחדים, וכלה ביכולת לעבור ניתוח או טיפול שיניים ללא הרדמה ובהתגלויות אלוהיות.

בסדרת הרשומות הנוכחית נצלול אל ממלכת הזיכרון.

האם זיכרונות מחוויות שחווינו משקפים את מה שאירע במדויק? האם הזיכרון האנושי עובד כמו הקלטת וידאו שאפשר להריץ אותה מחדש שוב ושוב ולשחזר מתוכה את הפרטים? האם ניתן לשנות זיכרונות אחרי שנוצרו? לפני שנוצרו? האם אפשר להיזכר באירועים שכלל לא התרחשו? האם צלילות הזיכרון ותחושת הביטחון שלנו לגבי דיוקו משקפים את דיוקו בפועל?

כפי שנראה, שלל גורמים חמקמקים מעצבים ומשנים את הזיכרונות שלנו בלי שאנו מודעים לכך בכלל. כמובן שלא אוכל לסקור את הנושא אדיר-המימדים הזה באופן יסודי, אלא רק להביא שלל דוגמאות פיקנטיות שיעבירו את המסר הכללי.

* לפני שנתחיל, אני ממליץ לכם להשתתף בניסוי קצרצר. שימו לב: חשוב לבצע אותו לפני שממשיכים לקרוא. נדרשת רק דקה של ריכוז, דף וכלי כתיבה.

>>  להשתתפות בניסוי הזיכרון לחצו כאן  <<

נתחיל את מסענו באיזור הדמדומים שבין החוויה לבין הזיכרון שנוצר ממנה.

זכירת המצופה

בניסוי שבו הוזמנתם להשתתף (הזדמנות אחרונה לפני הספוילר) התבקשתם לזכור כמה שיותר מילים מתוך רשימה בת 15 מילים שהוצגה בפניכם. לפני הוצאת הספר לאור השתתפו בניסוי כ-450 גולשים. רובם הצליחו לזכור 6-10 מילים מתוך אלה שהופיעו ברשימה. אבל מטרת הניסוי לא הייתה לבדוק את כמות המילים שאנשים זכרו מהרשימה, אלא דווקא את המילים שהם זכרו אך לא הופיעו ברשימה. במובן הזה הניסוי לא אכזב. המילים הבאות חזרו יותר מפעם אחת כל אחת: גלידה, חיוך, יין, תפוח, נעים, סירופ, מלוח. 7 משתתפים זכרו את המילה מלפפון, 9 זכרו את המילה חמוד, 11 זכרו לימון, 16 זכרו מר, ו-25 זכרו את המילה טעים. אבל הכוכבת הגדולה הייתה ללא ספק המילה 'מתוק', שהרשימה "הונדסה" כדי לעורר: לא פחות מ-200 איש (כ-44%) זכרו כי ראו אותה זה עתה ברשימה!

כאשר אנו קולטים משהו בחושינו, המוח מחלץ מיד את המשמעות של הדברים ואינו טורח לעבד ולאחסן בזיכרון כל פרט ופרט לחוד. המוח מקשר את פרטי המידע החדש לדברים שאנו כבר יודעים על העולם. קישורים אלה עוזרים לסנן עיקר מטפל, וגם לשלוף מאוחר יותר את פרטי המידע שכן קודדו. בעת ההיזכרות, קשה לנו להבחין בין פרטי מידע שמקורם בחוויה לבין פרטי ידע קודם שמקושרים אליהם חזק.

זה בדיוק מה שקרה בעת שינון רשימת המילים. באופן אסוציאטיבי, רבות מהן נקשרו למושג "מתוק". בעת ההיזכרות, המוח בנה מחדש את רשימת המילים. הבנייה כללה כמה מהמילים המקוריות, וכן את המילה שנקשרה אליהן חזק – "מתוק" – מילה שהמוח מניח שהשתתפה גם היא ברשימה.

אשליית זיכרון זו, שבה אנשים זוכרים מילים שלא הוצגו בפניהם, דווחה לראשונה ב-1959 ע"י Deese. ב-1995 חזר האפקט לכותרות בעקבות מחקרים שביצעו Roediger ו-McDermott בתחום זיכרונות-שווא (False memory). האפקט מכונה DRM, על שם שלושת החוקרים הללו, ועקב פשטותו הניסויית זכה לשימוש רב במחקרים. אשליית DRM מדגימה בצורה מאלפת כיצד כל פעולות הזיכרון, כולל הבסיסיות ביותר, מערבות תהליכים של בנייה מחדש (Reconstruction).

האפקט קל להדגמה, בדומה לאשלייה אופטית טובה, וכן נוח לשימוש במחקרים על זיכרונות שווא. אך האם הוא מודל מייצג למה שקורה "בחיים האמיתיים"?

מספר מחקרים בדקו מתאם בין כמות הטעויות בניסוי DRM לבין זיכרונות אוטוביוגרפיים שגויים או מעוותים.

במחקר משנת 2002 נמצא כי אנשים שטוענים שנחטפו ע"י חוצנים נטו ליותר זיכרונות שווא במבחן DRM בהשוואה לקבוצת ביקורת. לא היה הבדל בכמות המילים הנכונות שחברי שתי הקבוצות זכרו. אלה היו גם התוצאות במחקר משנת 2009, שבו השתתפו אנשים שטוענים כי הם זוכרים חוויות מחיים קודמים. אם מניחים כי חוויות אלה לא התרחשו במציאות, הרי שהממצאים הללו מרמזים כי מנגנונים משותפים מקשרים בין שגיאות במבחן DRM לבין נטיה לזיכרונות שווא בחיי היום-יום.

מחקרים לגבי שחזור זיכרונות של התעללות מינית בילדות (כאן, כאן וכאן) הניבו תוצאות דומות: אנשים שזיכרונות כאלה "שוחזרו" אצלם טעו יותר במבחן DRM בהשוואה לאנשים שלא דיווחו על התעללות וכן בהשוואה לאנשים שזכרו באופן רציף ומודע כי עברו התעללות בילדותם.

בין אם מדובר בזיכרונות מודחקים, מעוותים או ממוצאים, הרי שמדובר בסוגים שונים של טעויות בזיכרונות האוטוביוגרפיים, ונראה שיש מתאם בינן לבין תוצאות מבחן DRM. בהמשך עוד נשוב לדבר על הבעייתיות שבתהליכי "שיחזור" זיכרונות.

*

הדגמה יפה נוספת ל"זכירת המצופה" ניתנה בניסוי הבא: המתנדבים התבקשו להמתין דקה בחדר של סטודנט לתואר שני, לפני שהכניסו אותם ל"חדר הניסוי". הניסוי, כך התברר, היה לא יותר מאשר בקשה לרשום את כל החפצים שהם זוכרים שראו בחדר ההמתנה לפני רגע. החדר הזה היה חדר טיפוסי בכל המובנים, וכלל שולחן כתיבה, כסאות, מדפים, וכד’. בין שאר הפריטים שהעלו הנבדקים מזיכרונם, 30% זכרו כי ראו ספרים ו-10% זכרו כוננית מסמכים, למרות שחפצים אלה לא היו כלל בחדר – הם הוצאו ממנו במכוון לצורך הניסוי.

כלומר, המוח בנה מחדש (Reconstructed) את תוכן החדר על סמך מה שהיה בו וכן על סמך מה שהיה צפוי שיימצא בו. תהליך ההיזכרות אינו שליפת העתק מדוייק של המציאות, אלא יצירה מחודשת שלה.

הטיית המניע

במחקר משנת 1979 שנקרא "אפקט 'אופרת הסבון' בהיזכרות בסיפור", בדקו החוקרים כיצד אמונה לגבי מניעיו של אדם משפיעה על הזיכרונות שנוצרים בעקבות חשיפה לפעולותיו.

המשתתפים בניסוי קראו טקסט ובו חמש פסקאות שמתארות בצורה יבשושית חוויות שחוותה בחורה בשם ננסי: הכנת כוס קפה, ביקור אצל רופא, האזנה להרצאה באוניברסיטה, עריכת קניות במכולת והשתתפות במסיבת קוקטייל.

כמחצית מהמשתתפים בניסוי קיבלו בנוסף את המידע הבא בטרם קראו את הטקסט הנייטרלי:
"ננסי התעוררה שוב עם תחושת בחילה ותהתה אם היא אכן בהיריון. איך תספר לפרופסור איתו התראתה? והכסף, זו בעיה נוספת".

למחרת כונסו שוב הנבדקים והתבקשו לשחזר מזיכרונם באופן מדוייק ככל האפשר את התיאורים שקראו. בתחילה העלו זיכרונות באופן חופשי. לאחר מכן, התבקשו לדרג חמישים אמירות שונות על סקלה שבין "בודאות לא הופיע בטקסט" לבין "בוודאות הופיע בטקסט". עשר מהאמירות שהוצגו לשיפוטם היו נכונות ועשר שגויות. השאר היו עובדות שניתן להסיק בעקיפין מהטקסט אך אינן מוזכרות בו במפורש (למשל, אמירות לגבי הסיבה לביקורה אצל הרופא, יחסיה עם הפרופסור, וכד') – חלקן מתאים לסיפור ההיריון, וחלקן נוגד אותו.

אלה שקיבלו את סיפור ההיריון לפני קריאת הטקסט, זכרו יותר סיטואציות מתוך החמש, הרבה יותר פריטים ואת הסדר שבו הופיעו, בהשוואה לקבוצת הבקרה.

אך ההבדל המשמעותי והמעניין היה בפריטים שמשתתפים אלה המציאו בשלב ההיזכרות החופשית ואשר לא הופיעו בטקסט המקוריפי 4 יותר פרטים מומצאים מאשר בקבוצת הבקרה. רוב התוספות היו רלוונטיות לסיפור המניע. כך למשל, הוחלף התיאור המקורי של "בדיקות שגרתיות" ב"בדיקות היריון", אמירתו המעורפלת של הד"ר – "נראה שהציפיות שלי אושרו" הוחלפה ב"החששות שלך אושרו". כמו כן יוחסו לננסי מחשבות ותחושות רבות שלא הופיעו בטקסט המקורי, למשל: "ננסי לא נהנתה כלל במסיבה", "הרגישה נורא" או "היתה מדוכאת". בנוסף, הסיפור היה מגובש ורציף יותר, והיה משופע בביטויים כגון "לאחר מכן" או "מאוחר יותר באותו הערב" – ביטויים שנעדרו כמעט לחלוטין בתיאורי קבוצת הבקרה.

סיפור המניע שימש כמעין דבק שליכד יחד את כל פירורי המידע. הסיפור שנוצר היה עקבי יותר, אך גם כלל עיוותים רבים יותר של הפרטים. המציאות "כופפה" כדי להתאים לסיפור, ופרשנויות אפשריות שמחזקות את האמונה הבסיסית הפכו בין לילה לזיכרונות של ממש מהאירוע.

חשבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש להטיה הזו בחיי היום יום. כיצד מניעים שאנחנו מייחסים לאנשים סביבנו – בצדק או שלא בצדק, בין אם מדובר בבוס, חבר, בן זוג או ילדים – צובעים את הדרך שבה אנו רואים וזוכרים את מעשיהם.

*

בפעם הבאה נלמד כיצד לגרום לאנשים לזכור כי חוו חוויות על-טבעיות (יותר קל משאתם חושבים).
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).

*

אם מה שקראתם נראה לכם מוכר ואתם לא בטוחים מאיפה, הרי שאתם מועדים ליפול בכשל זיכרון נוסף שנקרא "בילבול מקור הזיכרון". רוב החומר (למעט הסעיף על "הטיית המניע") נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה". חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שיהיו זמינים לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.

לכל חלקי הסדרה:

אני זוכר זאת בבירור – כאילו זה קרה אתמול

אני זוכר זאת בבירור – כאילו זה קרה אתמול

רובנו זוכרים בצורה מאוד חייה ופרטנית איפה היינו, עם מי, מה עשינו, ואיך בדיוק שמענו על אירועים דרמטיים כמו אסון התאומים, או רצח רבין. עצרו רגע, בחרו לכם את אחד משני האירועים הללו ורשמו על דף כל פרט שאתם מצליחים להיזכר בו (קדימה, לא להתעצל!).

עכשיו נסו להיזכר באירוע אחר כלשהו שקרה באותה תקופה. אני מניח שרובכם לא מצליחים להיזכר בשום דבר קונקרטי, ואם כן, הזיכרון בוודאי עמום ומטושטש בהרבה.

מתקבל הרושם שאנו זוכרים אירועים דרמטיים, מרגשים ומפתיעים באופן מדוייק יותר מאשר אירועים שוליים ובלתי טעונים רגשית, ונשמע גם הגיוני שכך יהיה.

ב-1977 טבעו הפסיכולוגים Brown ו-Kulik את המונח "זיכרונות מבזק" (Flashbulb Memories) כדי לתאר זיכרונות מהסוג הזה. השם משקף את הרעיון כי זיכרונות של אירועים כאלה נחקקים באופן תמידי במוחנו, כנראה באמצעות מנגנון מיוחד, בדומה מאוד לתמונה שמתעדת המצלמה ברגע שהפלש מבזיק. במחקר שערכו, מצאו שכמעט כל הנשאלים (40 לבנים ו-40 שחורים) דיווחו על זיכרונות מפורטים מאוד לגבי רצח קנדי, כמו גם לגבי אירועים דרמטיים אחרים שהתרחשו באותן השנים.

אך האם הזיכרונות הללו אכן מדוייקים? קשה לבדוק זאת, אלא אם מוצאים דרך להשוות את הזיכרון לאירועים כפי שהתרחשו בפועל, או לפחות לחוויותיהם של אנשים אחרים שהיו איתנו בעת ההתרחשות.

נחזור לזיכרונות שהעליתם לגבי אותו אירוע דרמטי. כעת בקשו מקרובי משפחה או חברים שהיו נוכחים איתכם באותו אירוע לרשום את זיכרונותיהם שלהם, והשוו את הגרסאות. האם התגלו סתירות? אנא שתפו בממצאים!

*

Challenger_explosion

אסון הצ'לנג'ר – ויקיפדיה

בניסוי מבוקר שנעשה בעניין זה, התבקשה כיתה שלמה של סטודנטים לכתוב דוח מפורט יום לאחר התפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר בזמן המראתה (1986), דוח בו הם מפרטים איפה היו באותו זמן, מתי בדיוק נודע להם על האירוע וכיצד, מי היה איתם, וכו'. כעבור שנתיים וחצי ביקשו מאותם סטודנטים לחזור ולהשיב על אותן שאלות בדיוק. ההבדלים היו רבים ומשמעותיים: אנשים דיווחו כי שמעו על האסון בשעה אחרת, ממישהו אחר, או בהיותם בחברת אנשים אחרים. למרות עיוותי הזיכרון הרבים, הנבדקים היו בטוחים כי הם זוכרים את הפרטים במדויק.

הנה דוגמה לשני תיאורים של אותו אדם:
תיאור מקורי: "ישבתי בשיעור-דת וכמה סטודנטים נכנסו והתחילו לדבר על זה. לא ידעתי את הפרטים, מלבד זה שהיה פיצוץ וכולם ראו את זה, כל כך עצוב…"
תיאור כעבור 32 חודשים: "כאשר שמעתי לראשונה על הפיצוץ ישבתי בחדר שלי במעונות יחד עם שותפי לחדר וצפינו יחד בטלויזיה. זה הופיע במבזק חדשות ושנינו היינו בהלם. הייתי ממש מדוכא, עליתי למעלה לדבר עם חבר שלי, ואח"כ התקשרתי להורי".

כאשר קיבלו לידיהם את תיאוריהם המקוריים, רבים מהם נדהמו מהסתירות שבין הדוחות, וחלקם אף התעקשו כי הזיכרון השני הוא המדויק!

*

9-11בניסוי דומה שנערך מיד לאחר אסון התאומים, התבקשו סטודנטים לתאר בפרוטרוט את חוויותיהם מהאירוע, ובנוסף, לתאר חוויה נוספת כלשהי משלושת הימים שקדמו לאסון. תיאור נוסף זה מהווה בקרה לאירוע הדרמטי, בקרה שלא התבצעה במחקרים הקודמים. לאחר תקופה של 1, 6 או 32 שבועות (כל תת קבוצה נדגמה כעבור פרק זמן אחר) התבקשו הסטודנטים להיזכר שוב בפרטים של שני האירועים, וכן לציין מה רמת הביטחון שלהם בדיוק הזיכרונות.

נמצא כי כל הזיכרונות, משני האירועים, הלכו ונעשו פחות מדויקים, ככל שחלף זמן רב יותר מרגע התרחשותם. אך בעוד שלגבי האירוע ה"רגיל" אנשים ציינו כי הם פחות ופחות בטוחים לגבי הדיוק בפרטים, הרי שלגבי אסון התאומים הם היו משוכנעים כי הם זוכרים את כל הפרטים במדויק, בלי קשר לתקופה שחלפה עד שנשאלו, זאת למרות שכמות אי הדיוקים בדיווחיהם הלכה וגדלה כאמור ככל שחלף הזמן, בדיוק באותה מידה כמו בתיאור האירוע הרגיל.

נראה שאשליית דיוק הזיכרון פועלת בצורה החזקה ביותר במקרים שבהם הזיכרונות טעונים מבחינה ריגשית, ולכן נחווים כמלאי חיים יותר.

 ביטחון בזיכרון

זיכרונותיו המבולבלים של הנשיא

מקרה נוסף שבו ניתן היה לאמת את הזיכרון עם העובדות, נוגע לזיכרונותיו של הנשיא בוש לגבי אירועי ה-11 בספטמבר. בעודו מדבר בפני כיתת ילדים בבי"ס, נכנסו להודיע לו כי מטוס נוסף התרסק לתוך הבניין השני (תיעוד וידאו). באותו רגע הבין בוש כי מדובר בהתקפה מכוונת ולא בתאונה. על פגיעת המטוס הראשון שמע בוש לפני שנכנס לכיתה.

לפחות בשני אירועים נפרדים, סיפר בוש כי צפה בטלויזיה וראה את התרסקות המטוס הראשון לפני שנכנס לכיתה. כך למשל, ב-4 בדצמבר 2001 בתשובה לשאלתו של ילד, ענה: "ישבתי מחוץ לכיתה, מחכה להיכנס, ראיתי את המטוס הראשון פוגע במגדל וחשבתי לעצמי, איזה טייס גרוע… זו בודאי תאונה נוראית". למעשה לא יתכן כי ראה את ההתרסקות הראשונה, מכיוון שצילומים כאלה לא שודרו באותו יום!

כמובן שתומכי תאוריות קונספירציה חגגו על סיפורו של בוש: אם הוא זוכר שהוא ראה – הוא ראה. ואם הוא ראה – זה שודר. ואם זה שודר – מישהו צילם את זה. ואם מישהו צילם את זה – הוא ידע לכוון את המצלמה מראש, ולפיכך היה שותף לקנוניה, וכו'.

לסיכום: היזהרו מזיכרונות "חיים" וטעונים רגשית. הם ככל הנראה בלתי-מדויקים בדיוק כמו זיכרונות סתמיים, אבל בניגוד לזיכרונות סתמיים, אתם תסרבו להכיר בעובדה זו.

*

זהו, בזאת הסתיימה סדרת הפוסטים על הזיכרון. מקווה שתזכרו ממנה משהו! 🙂

לכל חלקי הסדרה:

 

היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?

היפנוזה – המפתח לזיכרון מושלם?

מייד נצלול אל הנושא המרכזי של רשומה זו – זיכרון, אך לפני שאשכח, כמה מילים על שיכחון.

שיכחון פוסט היפנוטי

שיכחון פוסט-היפנוטי מתבטא באי-יכולת לזכור את רוב מה שהתרחש בזמן ההיפנוזה, או את כולו, עד אשר ניתן סימן מוסכם-מראש להיזכרות. בדרך כלל, התופעה מתרחשת רק אם הנבדקים התבקשו במפורש לשכוח את המתרחש, וגם אז היא מוגבלת ל10%-15% מהאוכלוסייה (הרגישים ביותר להיפנוזה) אשר זוכרים רק מקטעים ממה שהתרחש. הם יכולים לזכור למשל שכתבו את שמם ואת התאריך, אבל לא לזכור שהם עשו זאת לאחר סוגסטיה של נסיגה לגיל הילדות. אחוז קטן עוד יותר שוכח את כל שהתרחש.

העובדה כי השיכחון הוא זמני, מעידה על כך שההיפנוזה התערבה בתהליך השליפה מהזיכרון ולא בתהליך האיחסון. בעוד ששיכחון שנובע מפגיעות ראש למשל מלווה בתהליך היזכרות ארוך, הדרגתי ומייגע, "הסרת" השיכחון הפוסט-היפנוטי היא מיידית.

ניסויים אחרים הראו כי מצב הדברים מעניין ומורכב אף יותר. בזמן היפנוזה לימדו את הנבדקים פרט טריוויה אזוטרי לחלוטין (שאין סיכוי שהנבדקים ידעו בהגיעם לניסוי). לאחר שיצאו מהיפנוזה המהופנטים-עמוק לא זכרו דבר מהמתרחש, אך שליש מהם ידע לענות על שאלת הטריוויה. כלומר, המידע הנלמד היה זמין עבורם למרות שלא היה להם זיכרון ישיר של חווית הלמידה.

מיתוס הזיכרון המושלם

האם היפנוזה יכולה לעורר זיכרון מושלם לגבי אירועים מהעבר? האם אפשר לשלוף פרטים כמו מספרו של רכב שהיה מעורב בתאונה? האם אפשר לחשוף זכרונות ילדות מודחקים?

יש עדויות מעטות התומכות במיתוס הזה. למרות שאנשים יכולים להפיק מידע רב נוסף באמצעות היפנוזה, הוא אינו בהכרח נכון. בעוד מקרים מרשימים דווחו לאורך השנים, מדובר באנקדוטות שאינן נתמכות במחקרים מבוקרים.

כמויות מרשימות של עדויות ממחקרים מבוקרים מראות כי היפנוזה אינה משפרת את דיוק הזיכרון מעבר למה שניתן להשיג בתנאים מעודדים שאינם היפנוטיים.

במחקר משנת 1932 הפגינו המהופנטים זכרון מוגבר של שירה שנלמדה שנים לפני כן. אך כאשר הקטע המדובר הושווה לשירה המקורית, התברר שהמטופלים המציאו קטעים בסגנון השיר המקורי. בסך הכול הם הפיקו יותר מילים, נכונות ובלתי נכונות, ע"י השלמת הפערים בזיכרון במשפטים מתקבלים על הדעת.

במחקר הזה למשל (1987) ביקשו מנבדקים לשנן קבוצת תמונות. לאחר מבחן זיכרון במצב רגיל הם הופנטו, קיבלו סוגסטיה לשיפור הזיכרון ונבחנו בשנית בעודם מהופנטים. כשיצאו מהמצב ההיפנוטי נבחנו בשלישית. מידת ההיזכרות שלהם השתפרה מפעם לפעם, אבל לא נמצא קשר בין מידת השיפור האישית של כל אחד מהנבדקים לבין מידת התגובה שלו להיפנוזה, כולל אלה שהלכה למעשה לא התהפנטו כלל.

תוצאות ניסויים מראות כי להיפנוזה יש שלוש השפעות עיקריות על הזיכרון:

1) היפנוזה מגבירה את כמות הפריטים שעולים, אך רוב המידע החדש אינו נכון.

2) היפנוזה מגבירה את הביטחון לגבי זכרונות חדשים, בין אם הם נכונים ובין אם לאו.

3) תופעות אלה באות לידי ביטוי ברור במיוחד בקרב הרגישים להיפנוזה.

פרופ' אליזבט לופטוס, בדברי סיכום מתוך מאמר בשם "יצירת זכרונות שקריים" (1995): "כמעט שני עשורים של מחקר על עיוותי זיכרון לא משאירים מקום לספק בכך שניתן לשנות זיכרון ע"י סוגסטיה. ניתן לגרום לאנשים לזכור את העבר שלהם בצורות שונות, ואף לגרום להם לזכור אירועים שלמים שמעולם לא התרחשו. כשעיוותים אלה מתרחשים, אנשים לפעמים בטוחים בזכרונותיהם המעוותים או השקריים, ולעיתים קרובות שוקעים בתיאורים מפורטים של זכרונותיהם המדומים."

לופטוס לא מדברת כאן על מצב היפנוטי דווקא. מחקרים מראים שתחת היפנוזה האפקטים הללו מוגברים אף יותר. נבדקים מהופנטים בודים זכרונות כחלק מהבילבול בין מציאות לדמיון שמאפיין את המצב ההיפנוטי. Dywan משער כי המצב הסוגסטיבי יוצר או מגביר את האשליה של ההיזכרות. בנוסף, מהופנטים עלולים להיות פגיעים יותר לתופעת "בילבול מקור הזיכרון". ברגע שזיכרון "הושתל" במהלך היפנוזה אצל נבדק, קשה להיפטר ממנו.

במחקר זה למשל, סיפרו החוקרים למהופנטים כי הם התעוררו בלילה מסוים למשמע רעש חזק. לאחר סיום ההיפנוזה זכרו כל הנבדקים את האירוע כאילו התרחש באמת, וכמעט מחצית מהם המשיכו להאמין בכך גם אחרי שסיפרו להם כי זיכרון זה "הושתל" במוחם!

השלכות לגבי טיפולים פסיכולוגיים

נתייחס לשני סוגים של טיפולים דומים במהותם – נסיגת גיל, ושיחזור זכרונות מודחקים.

במסגרת טיפולים היפנוטיים ל"נסיגת גיל" (Age regression), המטופל מקבל סוגסטיות לחזרה לתקופה קדומה יותר בחייו (למשל כדי לחשוף זכרונות מודחקים של התעללות מינית). המטופל עשוי לחוות עצמו כילד ואף להתנהג בצורה ילדותית – קולו ואף כתב ידו עשויים להשתנות.

אבל עלינו להבחין בין חוויה דמיונית שנוצרת בעקבות הסוגסטיה ההיפנוטית לבין הדבר האמיתי. המהופנטים הללו אולי מאמינים שחזרו להיות ילדים ואולי מתנהגים באופן ילדותי, אבל האם הם חוזרים לאחור גם ברמה הפסיכולוגית? האם גם התפקודים המנטליים שלהם משתנים?

חישבו איזה כלי מחקרי רב עוצמה זה יכול להיות בתחום חקר ההתפתחות. במקום לעקוב אחר אדם במשך שנים רבות ולתעד את התפתחותו המנטלית, האנליטית והתפישתית, כל שעל החוקר לעשות הוא להריץ על נבדק בוגר סדרת מבחנים התפתחותיים שוב ושוב, כשבכל פעם הנבדק "מוחזר" כמה שנים לאחור באמצעות היפנוזה!

חוקרים ניסו לבצע בדיוק את זה ב-1959, וקיבלו תוצאות שנראו חיוביות, אך חזרות זהירות הרבה יותר (1970) כשלו לשחזר את התוצאות, או שהראו שהן היו תוצאי לוואי של הצורה בה התבצע הניסוי. ברוח דומה, מחקרים שנתנו למהופנטים לבצע בדיקות התפתחותיות סטנדרטיות (שנותנים לילדים בגילאים שונים) לא העלו דבר.

תהליך נסיגת הגיל הוא מרשים למראה, ומעורר חוויות חזקות בקרב המהופנט, אבל מדובר בשיחזור פרי הדמיון של הילדות, ולא בחזרה אמיתית בשום צורה לגיל קודם.

Nash סקר ב-1986 עשרות מחקרים שנערכו לאורך תקופה של עשרות שנים, וניסה לבדוק באיזה מובן באמת "חוזרים" המהופנטים לילדותם כשהם עוברים טיפול "נסיגת גיל". מסקנתו היא כי אין עדות לכך שהיפנוזה מסוגלת לגרום לאנשים לחוות בצורה מדויקת אירועי ילדות או לחזור לרמת התפתחות ותפקוד פסיכולוגיים/פיזיולוגיים/נוירולוגיים קדומים יותר. תגובותיהם אינן מאפיינות תגובות אמיתיות של ילדים, וכאשר הן כן דומות, אנשים שאינם מהופנטים יכולים לבצע זאת לא פחות טוב.
המחקרים הבודדים שתמכו בטענה זו היו לקויים מבחינת מתודולוגית או שנבעו מגורמי מוטיבציה שאינם קשורים בהיפנוזה.

כך למשל, אם המהופנטים מתבקשים לחזור לגיל ילדות ולכתוב משפטים מורכבים שמוכתבים להם, הם כותבים משפטים מורכבים בכתב ילדותי, אך ללא שגיאות כתיב. דוגמה אחרת היא של מהגר שלא ידע אנגלית כשהגיע לאמריקה. כשאדם זה התבקש לחזור לילדותו הוא הצליח לענות, בשפת האם שלו, לשאלות באנגלית (למרות שבגיל ההוא לא ידע אנגלית).
דוגמה מאלפת אחרונה בנושא היא של נבדקים ש"הוחזרו" לגיל 3, והתבקשו לדמיין סיטואציה מפחידה. המהופנטים הגיבו בצורה "מתאימה לגיל" – הם חיפשו בובות מסוימות וחפצי מעבר אחרים. נבדקים שלא הגיבו טוב להיפנוזה לא התנהגו כך. אבל התוצאות הפכו למעניינות עוד יותר, כאשר ראיינו את אימותיהם של חלק מהנבדקים, והסתבר כי בובות וחפצים מהסוג שתיארו כלל לא היו ברשותם כשהיו ילדים.

המצב בנוגע לטיפולי "שיחזור זכרונות מודחקים" דומה כמובן.

הסכנה ברורה: בעידודו של המטפל ובהשפעתו המועצמת בעת ההיפנוזה, עלול המטופל לייצר פנטזיות שמזוהות כאירועים אמיתיים, ונזכרות ככאלה לאחר יציאה מההיפנוזה. חישבו לרגע על ההשלכות ההרסניות של יצירת זיכרון של התעללות מינית יש מאין, שבוצע כביכול מצד קרוב משפחה של המטופל.

ואכן, גופים שונים מזהירים מפני הטיפולים הללו. כך למשל פרסמה ב-1985 המועצה לעניינים מדעיים של איגוד הרפואה האמריקאי הצהרה שמזהירה כי "זכרונות שהושגו במהלך היפנוזה יכולים לערב זכרונות בדויים או מדומים, ולא רק שאינם מדויקים יותר, אלא שלמעשה נראה כי הם עוד פחות אמינים מזכרונות לא היפנוטיים".

הקולג' המלכותי הבריטי של הפסיכיאטרים נתן את המלצותיו ב-1997 לגבי "שיחזור זכרונות לגבי התעללות מינית בילדות":
"אנו מיעצים לפסיכיאטרים להימנע משימוש ב"טכניקות שיחזור זיכרון" כלשהן לגבי התעללות מינית אשר המטופל אינו זוכר. … אין עדות ששימוש בטכניקות משנות תודעה כגון סמים או היפנוזה יכול לגלות או להוסיף מידע עובדתי מדויק לגבי אירועי עבר כלשהם כולל התעללות מינית בילדות. יעילותן של טכניקות כגון רגרסיית-גיל ורגרסיה היפנוטית אינה מוכחת."

כאן אפשר למצוא אזהרות מצד גורמים וארגונים נוספים.

נעבור לאתנחתא קומית:

היפנוזה בשירות המשטרה

למרות דלות העדויות בזכות השימוש בהיפנוזה לצורך שיפור הזיכרון, השימוש בהיפנוזה פרח בקרב אנשי משטרה, עורכי דין ואף שופטים, בניסיון לרענן ו"לחזק" זכרונות של עדים, קורבנות וחשודים במהלך חקירות פליליות.

תומכים אחדים בהיפנוזה לשימושי חקירות ביקרו את המחקרים השונים על כך שהם מתבצעים באווירה סטרילית במעבדה ואינם מערבים רגשות ומשמעויות שאופייניים למצבי אמת. Reiser, פסיכולוג משטרתי שערך חקירות רבות תחת היפנוזה, טוען כי רוב החוקרים מוצאים את ההיפנוזה כמועילה מאוד. אבל התרשמויות אישיות כאלה לא יכולות להחליף ראיות ניסיוניות מדעיות.

Sloane, החליט להיענות לאתגר ולבדוק את הנושא בצורה מבוקרת, בתנאי אמת. עבודת הדוקטורט שלו מ-1981 (שהתבצעה תחת פיקוחו של רייזר) כללה חקירות אמיתיות של עדים וקורבנות, שהתנהלו באותה העת ע"י משטרת לוס אנג'לס. בהסכמת המשתתפים, חלקם עבר חקירות היפנוזה מתוּקננות שכללו דמיון מודרך; אחרים עברו אותו ריאיון ללא דמיון מודרך, וקבוצה שלישית – ללא היפנוזה. לא התגלתה כל עדיפות להיפנוזה או לדמיון המודרך בכל הקשור לכמות או לדיוק המידע שעלה.

Timm ביים ב-1981 התנקשות ירי (!) במהלך שיעור מבוא בקרימינולוגיה (לא לפני שווידא כי הנשק האישי של המשתתפים הופקד בצד לפני כניסתם לכיתה). לאחר ה"תקרית" חשף טים את התרמית, והזמין את הצופים הנסערים להשתתף בניסוי. קבוצה אחת עברה ריאיון תחת היפנוזה במהלכה "הוחזרו" המהופנטים לרגע הפשע. קבוצה שנייה עברה אותו הריאיון אך ללא ההשראה ההיפנוטית (רק סוגסטיות להזכרות). קבוצה שלישית התראיינה בצורה הרגילה. התוצאות היו ברורות: למרות שצורת הריאיון המיוחדת שקיבלו שתי הקבוצות הראשונות הניבה יותר תשובות נכונות בהשוואה לאלה שעברו ריאיון רגיל, ההשראה ההיפנוטית לא הוסיפה דבר מעבר לסוגסטיות.

במחקר אחר, צפו מתנדבים בסרטי אימונים משטרתיים שהציגו פשעים אלימים (מריבות משפחתיות ומקרי שוד במקומות שונים). 48 שעות לאחר מכן רואיינו ע"י חוקרים משטרתיים, חלקם בהליך היפנוטי וחלקם בטכניקת "ריאיון קוגניטיבי" שלא כללה היפנוזה. בדומה לתוצאות הניסוי הקודם, נצפה יתרון של שתי השיטות הללו בהשוואה לריאיונות הרגילים מבחינת כמות הפרטים הנכונים שהצליחו הנבדקים לזכור, אך להיפנוזה לא היתה כל עדיפות על פני ה"ריאיון הקוגניטיבי".

קיימים גם מקרים בהם היפנוזה עזרה להעלות מנבכי הזיכרון פרטים שהתגלו כנכונים. במקרה חטיפה מפורסם, שהתרחש ב-1976, נחטפו 26 תלמידים, עם נהג האוטובוס שלהם, וננעלו ע"י החוטפים ברכב קבור מתחת לאדמה. בזכות תושייתו של הנהג, ועזרת התלמידים, הצליחו כולם להשתחרר ולהימלט. במהלך היפנוזה הצליח נהג האוטובוס להיזכר ב-5 מתוך 6 הספרות שהיו על לוחית הזיהוי של אחד הרכבים שנקשר בסופו של דבר לפשע (יש לציין כי עדות אחרת היא שהביאה לפענוח מוצלח של המקרה).

כמובן שעל הכשלונות שומעים פחות. כמו למשל על מקרה בו מהופנט נזכר בביטחון מוחלט במספר רכב שביצע שוד, מה שהסתבר להיות מספר הרכב של נשיא אוניברסיטת הארוורד. העד פשוט עבד באוניברסיטה וראה את הרכב פעמים רבות במהלך עבודתו (ולא, נשיא האוניברסיטה לא היה חשוד בביצוע השוד).

הסיפור האחרון מדגיש אספקט בעייתי נוסף לעדויות שווא כשהן ניתנות בבית משפט. הפרטנות הגדולה, התיאורים החיים והביטחון הרב שמאפיין עדויות תחת היפנוזה מאפיל על ההבנה כי הן עלולות להיות בדיות מוחלטות, ומשפיע מאוד על חבר המושבעים והשופטים.

בארץ, "חוק ההיפנוזה" מתייחס לנושא בסעיף 9: "היפנוט למטרת רענון הזיכרון בחקירה". הנה סעיפים רלוונטיים מתוכו:

  • היפנוט אדם למטרת רענון הזיכרון במהלך חקירה משטרתית או בטחונית (להלן – היפנוט בחקירה) לא ייעשה אלא על פי החלטה של ועדה מיוחדת לעניין זה.
  • חשוד בביצוע עבירה לא יהופנט בחקירה; אולם ניתן להפנטו למטרת רענון זכרונו אם ביקש זאת בכתב במטרה להוכיח את חפותו, והבקשה וההיפנוט בחקירה נעשו בנוכחות עורך דינו.
  • דברים שאמר אדם במהלך היפנוט בחקירה לא ישמשו ראיה נגדו בכל הליך שהוא.

*

שני שימושים מפורסמים נוספים להיפנוזה בהקשר של שיחזור זכרונות הם: נסיגה לגלגולים קודמים, ושיחזור מקרים של חטיפות חוצנים. מן האמור לעיל ברור עד כמה מפוקפקות העדויות שמתקבלות בדרך זו, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון את הסבירות האפסית שאירועים מסוג זה אכן התרחשו במציאות. אולי עוד אחזור לנושאים אלה בעתיד.

היפנוזה – מילות סיכום

בזאת תמה סדרת הרשומות על ההיפנוזה.

סקירת הנושא מזויות שונות וחקירת התחומים העיקריים בהם נעשה שימוש בהיפנוזה, מציגות תמונה מאוד מגוונת. בתחומים מסוימים, כמו שיכוך כאב, נראה שלהיפנוזה יש השפעה ניכרת ומוכחת. בתחומים אחרים, כמו שיחזור זכרונות, שליטה באנשים ללא שיתוף פעולה מצידם או שיפור כישורים פיזיים, נראה שהיכולות שיוחסו להיפנוזה הינן מיתוס בלבד. בתחומים אחרים (כמו גמילה מהתמכרויות למשל) עולה שיש תרומה מסוימת להיפנוזה, אולם קשה מאוד להפרידה ולבודדה משלל תופעות אחרות, ולו משום שההגדרות של כל אותן תופעות אינן חדות דיין.

הגבולות בין מושגים כמו "היפנוזה", "פלצבו" ו"סוגסטיה" מטושטשים יותר ממה שנדמה, וויכוחים בנושא ממשיכים להתנהל בין מומחים בתחום.

חקר ההיפנוזה מדגים, לדעתי, עד כמה הדברים נעשים מורכבים כשהמוח האנושי מנסה להבין את עצמו, בעזרת מושגים שהוא עצמו המציא.

מקורות והרחבות:

ברצוני להודות שוב לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, שעבר על כל הרשומות בסדרה (למעט זו העוסקת במופעי-היפנוזה) והעיר את הערותיו המקצועיות.
כמו כן אני רוצה להודות לעפרה מהודר על הערותיה המקצועיות לכל הרשומות בסדרה זו. עפרה היא בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, עוסקת בתחום המידע הבריאותי, ועורכת האתר "על בריאות והתנהגות, בקלות".

לשאר חלקי התחקיר: