היפנוזה – המסע מתחיל

כל אחד מאיתנו שמע משהו על היפנוזה.

האם אפשר לשלוט באמצעותה באנשים? האם ניתן לשתול מחשבות וזכרונות? לכפות מעשים? האם היפנוזה יכולה לשפר ביצועים פיזיים או קוגניטיביים? האם להיפנוזה יש כוח ריפוי? האם היא יכולה לאלחש כאב? לעזור להיגמל מהתמכרויות כמו אכילה מופרזת או עישון? מה באמת קורה במופעי ההיפנוזה? האם אפשר להעלות בעזרתה זכרונות מדויקים מהעבר? מה המנגנונים בעזרתם היא באה לידי ביטוי? מה קורה במוח בזמן היפנוזה?

בתחקיר שלפניכם ניסיתי למצוא תשובות לשאלות אלה.

כמובן שהנושא עצום מימדים ורב פנים, וכל שיכולתי לעשות היה רק להציץ פנימה, לעולם מסקרן זה. ניסיתי להתמקד בעובדות יותר מאשר בתיאוריות ופרשנויות, שכן אלה רבות ומנוגדות.

כל חלק בסדרה יאיר את ההיפנוזה מזוית אחרת, ויחשוף פן אחר של התופעה.

ברצוני להודות לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, שעבר על כל הרשומות בסדרה (למעט זו העוסקת במופעי-היפנוזה) והעיר את הערותיו המקצועיות.
כמו כן אני רוצה להודות לעפרה מהודר על הערותיה המקצועיות לכל הרשומות בסדרה זו. עפרה היא בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, עוסקת בתחום המידע הבריאותי, ועורכת האתר "על בריאות והתנהגות, בקלות".

משל העיוורים והפיל, והעץ

במהלך ליקוט החומר והנסיון להבין את התופעה עלה במוחי הדימוי הבא (וואריאציה שלי למשל הידוע של העיוורים והפיל):

חקר ההיפנוזה

נראה כיצד חוקרים שונים רואים את הדברים בצורה שונה. כל אחד מתמקד בתופעות אחרות ובונה מודל שונה ל"היפנוזה". יתכן כי כל אחד מהם רואה צד אחר של אותה תופעה, אך ייתכן גם כי מדובר בתופעות שונות ונפרדות שרק בטעות מאולצות לחיות בכפיפה אחת תחת אותו מושג. מי צודק? קשה לקבוע בוודאות. הדרך בה מודדים החוקרים את ה"תופעות", והדרך בה תוצאות הניסויים מפורשות, מכתיבות במידה רבה את המסקנות.

רקע היסטורי על רגל אחת

תיאורים של תופעות ומצבים שדומים למה שאנו מכנים היום "היפנוזה" מוזכרים בכתבים של תרבויות רבות כבר לפני אלפי שנים. החל מתרבות מצריים העתיקה, דרך בודהיזם והינדואיזם אשר השתמשו בטכניקות מתוחכמות כדי להכנס לטראנס עמוק, האורקלים היוונים שהציעו חוויות טראנס, וכלה בכמרים שהישרו היפנוזה באמצעות טקסים במטרות של ריפוי. היפנוזה מוזכרת גם בתרבות הקלטית והפינית. אף אחד לא הבין איך בדיוק זה עובד. החיפוש אחר הסברים החל רק בתקופת הרנסנאס באירופה.

ב-1679 העלה בן אצולה בשם Maxwell את ההשערה כי מדובר בכוחות מגנטיים שעוברים בין המטפל למטופל. לדעתו הדבר יכול להתבטא בשליטה ארוטית של המפעיל (גבר) על האישה.

הכומר Gassner (שנולד ב-1727) התפרסם בניסים שהיה מחולל, בשם האל, בעזרת ההיפנוזה, כשהוא מרפא אנשים ומגרש מהם שדים, כל זאת בפני אנשי דת, רופאים, אריסטוקרטים וספקנים. מקרה אופייני היה נראה כך: נזירה שסבלה מהתקפי עוויתות היתה כורעת ברך לפניו. גסנר היה מכריז בלטינית "אם יש משהו לא טבעי במחלה זו, אני מצווה בשם ישו שהוא יציג עצמו מייד!". במקרים רבים היתה הנזירה נכנסת בשלב זה להתקפי עוויתות. לפי גישתו, תגובה כזו היתה מוכיחה כי רוח רעה היא הגורם לבעיה. גסנר היה מדגים את שליטתו ברוח הרעה על ידי כך שהיה גורם, ע"י הוראות, לעוויתות בחלק כזה או אחר בגופה של המטופלת. בסוף התהליך היה מורה לה להראות כמתה. אז היה מגרש את הרוח הרעה מגופה. לזכותו יאמר, שבמקרים בהם לא היתה תגובה להוראותיו מצד המטופלת היה מסיק כי מקור מחלתה אורגני, והיה מפנה אותה לטיפול רפואי "קונבנציונאלי".

מסמריזם

449px-Franz_Anton_Mesmerאנטון מסמר (Mesmer), שלא קיבל את ההסברים ה"רוחניים –דתיים" של גסנר, הדגים ב-1775 לבקשת ממשלת גרמניה כי הוא מסוגל לחולל את אותם הפלאים. ע"י נגיעה בלבד היה גורם לאנשים להתחלה והפסקה של התקפי עוויתות. מסמר הסביר את התופעה ע"י נוזל מגנטי או קרניים מגנטיות שמוח אחד יכול להעביר למוח אחר ממרחק. הוא קרא לתהליך "מגנטיות חייתית"(animal magnetism) כדי להבדילו מתופעת המגנטיות הפיזיקאלית שמשפיעה על מחט המצפן.

לדעתו מחלות נגרמות כתוצאה מחוסר איזון באותה "מגנטיות חייתית" וע"י העברת ידיים לפני גופו של המטופל, עם או בלי מגע פיזי, ניתן להשיג ריפוי. טכניקה זו נודעה בשם מסמריזם, וממנה מגיעה המילה mesmerize (מילה נרדפת ל"להפנט"). לדבריו גירושי השדים של גסנר הושגו באמצעות מניפולציות על אותו נוזל מגנטי, דבר שכל אחד יכול לבצע. הועדה השתכנעה, וגסנר אולץ לפרוש בבושת פנים מכל פעילות עד יום מותו, כמה שנים מאוחר יותר.

מסמר החל לפתח את שיטותיו הרפואיות ושילב בהן הקזות דם, מגנטים ושוקים חשמליים. לאחר שהפך לשנוי במחלוקת בוינה עבר לפריז, שם שיטותיו הפכו למוזרות עוד יותר.

מגירוש שדים לטיפולים אנרגטיים אלימים

מסמר פיתח שיטות לטיפולים המוניים, בעיקר בנשים ונערות. מאות אנשים היו מגיעים לביתו בכל יום. מיכל גדול שניצב במרכז חדר טיפולים רחב ידיים שימש כמקור "אנרגית ריפוי" עבור המטופלים שהיו אוחזים במוטות ברזל וחבלים שבלטו מתוכו. מגנטים היו תלויים מהתקרה. מסמר היה נכנס אז עוטה גלימה ארוכה, תזמורת פרטית היתה מנגנת ברקע והוא היה מנפנף בשרביטו, מערבל את הנוזל המגנטי הבלתי נראה. כעבור שעתיים או שלוש החלו המטופלים הוותיקים להראות את שינויי ההתנהגות הדרמטיים המצופים: הם צחקו, הזיעו, רעדו, צעקו, בכו, נרדמו או איבדו הכרה. צחוק ורעידות הפכו לעוויתות אלימות, שיהוקים קשים וגניחות כאב. אלה שהגיבו חזק מכולם היו מובלים לחדר טיפולים מיוחד – "חדר המשבר" שם העניק להם מסמר טיפול מיוחד. איש ממסייעיו לא הורשה להכנס לחדר הזה.

quack_mesmerism

את החגיגה הזו חייבים להפסיק

ביקורות קשות החלו לעלות, על כך שטיפולים אלה לא הגונים, מפתים ומסוכנים ליציבות הנפשית של הנשים.

ועדת בדיקה שמינה המלך לואי ה-16 בשנת 1784 (והיו חברים בה בנג'מין פרנקלין שהיה אז שגריר אמריקה בצרפת ומדענים ידועים נוספים) ביצעה את הניסוי מבוקר-הפלצבו הראשון בהיסטוריה והגיעה למסקנה כי הסימפטומים שליוו את התהליך נבעו ממגע, דמיון וחיקוי ולא מקיומה של שום ישות פיזיקלית. מסמר הוכרז כשרלטן, ולאחר שכשלו כל נסיונותיו לשכנע בקיומו של הנוזל המגנטי הבלתי נראה, וויתר, ופרש חזרה לגרמניה.

בנוסף, הגישה הוועדה דוח סודי "לעיני המלך בלבד" בו פירטו על הניחוח המיני הכבד שאפף את טיפוליו של מסמר. אותן נשים שהגיעו ל"משבר" חוו למעשה אורגזמה, כנראה מבלי שהיו מודעות לכך, כתוצאה מהציפייה לכך, מהגירויים הפיזיים הקלים (כל אותן נגיעות קלות באזורי הגוף השונים) מצורת הישיבה המיוחדת בה המטפל חובק בברכיו את ברכי המטופלת, פניהם כמעט ונוגעים ונשימותיהם מתערבבות, ומההשפעה החברתית של תגובות מטופלת אחת על חברותיה. הדו"ח הסודי שהגישה הוועדה מסכם כי "הטיפול המגנטי מסוכן מבחינה מוסרית. בעוד שהוא מתיימר לרפא מחלות שדורשות טיפולים ארוכים, הוא מעורר תחושות עונג ורגשות יקרים…". כמו כן הועלו חשדות לגבי מה שעשוי להתרחש במצבים כאלה בין המטפלים למטופלות.

למרות השם הרע שיצא למסמר, יש לו חשיבות היסטורית בכל הקשור להיפנוזה בכך שהיה הראשון שדחף את הממסד המדעי להתייחס להיפנוזה כאל תחום חקירה ראוי, ובכך שזיהה כי תקשורת טובה בין המטפל למטופל חיונית, כי קיימים הבדלים אישיים ביכולת להתהפנט וכי מטופלים שמנוסים יותר בתהליך מגיבים אליו טוב יותר. (לכל אלה נשוב ונתייחס בהרחבה בהמשך).

המרקיז הצרפתי Puysegur היה מתלמידיו של מסמר. הוא המשיך לחקור את התופעה יחד עם שני אחיו הצעירים. בניגוד למסמר שקהל לקוחותיו מנה בעיקר נשים בנות המעמד הגבוה, ניסה Puysegur לטפל בבני המעמד הנמוך, שסבלו מבעיות רפואיות אמיתיות, ולא הכירו את כל מאפייני ההתנהגות "המצופים" מהם במצב של טראנס.
ואכן, אחד המטופלים הראשונים שלו, רועה צאן בשם ויקטור לא הגיב בעוויתות. במקום זאת הוא שקע במצב דמוי שינה
מיוחד, במהלכו הפגין חשיבה צלולה, הגיב להוראות, וממנו התעורר ללא כל זיכרון למה שהתרחש. גם מטופליו הבאים של  Puysegur הגיבו בצורה דומה לציפיותיו והנחיותיו ונכנסו למצב של רוגע והרפייה מוחלטים. Puysegur זיהה כי מדובר בשני שלבים: שלב של "השראה" במהלכו המטופל נכנס למצב של הרפייה, ושלב טיפולי במהלכו המטופל רגוע וצייתן ומגיב להוראות (סוגסטיות) שניתנות לו. לאחר נסיונות רבים שערך בנושא, הצהיר כי מבחינה מוסרית יש להשתמש בהיפנוזה רק לצורך הענקת טיפול רפואי ולא לצורכי בידור או מחקר. הוא שלל את התיאוריות של מסמר לגבי נוזל מגנטי אוניברסלי שניתן לווסת את זרימתו בתנועות ידיים. במקום זאת, הסביר את תופעת ההיפנוזה כהשפעה ישירה של תודעה אחת על אחרת, בזכות חדירת רצונו החזק של המטפל לחלק הלא מודע של המטופל. זו היתה למעשה התיאוריה הפסיכולוגית הראשונה של ההיפנוזה. עבודתו של Puysegur החזירה את ההתייחסות הרצינית לתופעה מצד המדענים, ולמשך מאה השנים הבאות הפכה צרפת למרכז העולמי לחקר ההיפנוזה.

היפנוזה בשירות המנתחים

תופעת ההיפנוזה עוררה עניין רב בקרב רופאים ומנתחים בתחילת המאה ה-19, לא רק מתוך סקרנות לגבי תופעות אקזוטיות. בעיה כואבת מאוד (תרתי משמע) חיכתה לפתרון כבר זמן רב: אילחוש כאב בזמן טיפולים רפואיים.

אנחנו חיים בתקופה בה שימוש במשככי כאבים וחומרי הרדמה למיניהם הוא מובן מאליו, אולם אלה לא התגלו אלא לפני כ-150 שנה. כיצד אם כן בוצעו ניתוחים, טיפולי שיניים וטיפולים כואבים אחרים לפני כן?

אלכוהול ותמיסת אופיום היו כנראה האמצעים הראשונים בהם השתמשו כדי להקהות את חושיהם של המטופלים, אבל שיטות אלה הפכו אותם לעיתים קרובות לקשים עוד יותר להשתלטות. המוצא האחרון היה פשוט לקשור אותם לשולחן הניתוחים. Robert Liston, המנתח הבריטי הידוע ביותר באותה תקופה אפילו גער פעם באחד המנותחים שלו על "היעדר משמעת" ואיים להפסיק את הניתוח באמצע, אם המנותח לא יפסיק להפריע לו במלאכתו…

על רקע מצב מצמרר זה לא קשה להבין מה גדולה היתה התעניינות הרופאים כאשר החלו להגיע דיווחים על ניתוחים שבוצעו ללא כאבים בזכות הטראנס המסמרי. James Esdaile היה מהחלוצים בתחום. כנגד הטיעונים הספקניים כי מדובר ברמאות, ציין אסדייל את העובדה הפשוטה כי מטופליו המליצו על הטיפול לחבריהם ובני משפחותיהם. אבל היתה ראייה חזקה עוד יותר – בזמן ששיעור התמותה הרגיל מניתוחים עמד על כ-40%, שיעור התמותה בקרב מנותחיו היה רק 5%, תוצאה שהוא ייחס לשימוש במסמריזם. אסדייל קיווה כי השיטה תיהפך לנפוצה, לטובת הציבור, אך יחד עם זאת הביע את חששו כי "לא רבים מבני הדור הזה יזכו להנות מיתרונות המסמריזם, אם יאלצו לחכות עד שהוא יוכר ע"י הפרמקופיאה (ספר התרופות  ה"קונבנציונאליות" של אותה תקופה).

ב-18 באוקטובר 1846, לפני שאסדייל הספיק לפרסם את ספרו, נותח בבוסטון המטופל הראשון בהיסטוריה כשהוא מורדם בעזרת ספוג טבול באתֵר (Ether) – גידול הוסר מצוארו מבלי שהראה שום סימן של כאב. השמועה עשתה לה כנפיים ותוך חודש שוחזרה ההצלחה גם בלונדון ובפריז. בתוך שנתיים התגלה הכלורופורם ובעשרות השנים שלאחר מכן נכנסו חומרי הרדמה נוספים לשימוש בטיפולי שיניים, ניתוחים, ובזמן לידה.

755px-Southworth_&_Hawes_-_First_etherized_operation_(re-enactment)

שחזור הניתוח הראשון בעזרת אתר (ויקיפדיה)

על רקע הצלחתם המרשימה של חומרי ההרדמה החדשים, נדחקו השימושים הרפואיים של המסמריזם לשוליים. אך הסקרנות לגבי מהותה של ההיפנוזה המשיכה להניע את המחקר בתחום.

שיתוק עצבים או התמקדות?

453px-James_Braid,_portrait

James Braid (ויקיפדיה)

הרופא והמנתח הסקוטי James Braid החל לחקור את הנושא ב-1841, לאחר שחזה בהדגמה של מסמריזם. כאשר הכריז המדגים בפני הקהל כי המטופלת שלו נמצאת במצב של "שינה עמוקה", קפץ ברייד בספקנות וביקש לבדוק אותה. המדגים הזמין אותו לעשות כן. כשהרים את עפעפיה של המהופנטת נדהם לגלות כי אישוניה היו מכווצים לכדי שתי נקודות קטנות. הוא נעץ סיכה מתחת לאחת מצפורניה, עמוק פנימה, אך לא נראתה כל תגובה לכאב. בדיקה זו שכנעה את ברייד כי מדובר בתופעה אמיתית ולא בהתחזות.

הוא שיער כי המצב דמוי השינה נגרם כתוצאה משיתוק של מרכזי עצבים כתוצאה מהתקבעות המבט על עצם כלשהו. כדי להסיר את הקונוטציות השליליות שליוו את מסמר ותורתו, העניק ברייד שם חדש לתופעה – NeuroHypnotism (שנת-עצבים), מונח שהתקצר לאחר מכן ל– Hypnosisהמוכר. (Hypnos היה אל השינה במיתולוגיה היוונית).

בהמשך שינה את דעתו. ברייד הראה כי ניתן להפנט אנשים גם בחשיכה מוחלטת, ואף עיוורים, ובכך הוכיח כי התמקדות ויזואלית בחפץ כזה או אחר אינם הכרחיים. הוא שיער כי הגורם למצב ההיפנוזה הוא ההתמקדות במחשבה אחת ולא עייפות פיזיולוגית-נוירולוגית. לפי הגדרתו היפנוזה היא "תשומת לב ממוקדת ומודעת לרעיון (או סוגסטיה) דומיננטיים."

ברייד מסביר את המשותף בין היפנוזה כפי שהוא מבין אותה לבין מדיטציות ופרקטיקות מיסטיות מזרחיות:

"המטרה המרכזית בכל אותם תהליכים היא להשרות הרגל של ריכוז קשב, במהלכו האדם שקוע לחלוטין ברעיון, או שרשרת רעיונות, בעוד הוא אינו מודע, או מודע באופן אדיש לכל דבר אחר – חפץ, מטרה או פעולה"

היסטריה או סוגסטיה?

ההתעניינות בהיפנוזה התעוררה מחדש בצרפת לקראת סוף המאה ה-19 ע"י הנוירולוג Jean Martin Charcot, שסבר כי היפנוזה והיסטריה משקפות שתיהן הפרעה במערכת העצבים המרכזית של נשים. (Hysterus = רחם האישה. ה"היסטריה" נתפשה כבעיה שנובעת מהרחם). בניגוד אליו, הדגישו שני רופאים צרפתים אחרים – A.A. Liebeault ו- Hippolyte Bernheim – את תפקידה של הסוגסטיה ביצירת האפקט ההיפנוטי, וטענו כי כל אחד יכול להיות מהופנט. לאחר כעשור של ויכוחים סוערים בין שני המחנות, ננטשה גישתו של Charcot.

a hysterical female patient during demonstration by Professor Charcot

מהופנטת "היסטרית" בזמן הדגמה של Charcot (ויקיפדיה)

זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, התחיל את דרכו כתומך נלהב של ההיפנו-תרפיה. הוא החל לפתח את התיאוריות שלו כשחזר מצרפת, שם התרשם מאוד מהפוטנציאל הטיפולי של ההיפנוזה בהפרעות נוירוטיות. בשיתוף פעולה עם ג'וסף ברוייר (Breuer) פיתחו השניים גישה חדשה לחלוטין לטיפול באמצעות היפנוזה. במקום לנסות להעלים את הסימפטומים שנראים קשורים לבעיה ע"י סוגסטיות היפנוטיות, הם השתמשו בהיפנוזה כדי לעזור למטופל להיזכר בארועי חיים טראומטיים שעשויים להיות המקור לסימפטומים הקיימים. פרויד ראה כי מטופליו נראים לעיתים קרובות כחווים מחדש את הארועים הטראומטיים במהלך ההיפנוזה, מביעים רגשות עזים ומתארים פרטים שנראה כי יכולים להיות ידועים רק למי שבאמת היה שם. לאחר ההיפנוזה המטופלים נראו כי הוקל להם מהסימפטומים.

ב-1895 פרסמו השניים חיבור בשם "Studies on Hysteria", חיבור אשר היווה את הבסיס למה שנודע מאוחר יותר כ "היפנו-אנליזה" (hypno-analysis) או "היפנותרפיית נסיגה" (regression hypnotherapy).

כשהחל פרויד לפתח את הפסיכואנליזה, שיקולים תיאורטיים וכן הקושי שנתקל בו להפנט מטופלים מסוימים הובילו אותו לנטוש את העיסוק בהיפנוזה לטובת אסוציאציות חופשיות ופרשנויות של התת מודע. למרות זאת, המשיך פרויד לראות בהיפנוזה טכניקה חשובה לחקר התת מודע.

מעבר לאוקיאנוס

וויליאם ג'יימס האמריקאי ופסיכולוגים נוספים התעניינו בהיפנוזה משום שנראה כי היא מערבת שינויים במצב התודעה.

Young היה הראשון שביצע עבודה ניסיונית שיטתית בנושא, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד, שהושלמה ב-1923.

Clark Hull ביצע סידרת ניסויים מקיפים שהתחילו באונ' ויסקונסין בשנות ה-20 והמשיכו בייל בשנות ה-30. הוא הוכיח כי אין כל קשר בין היפנוזה לשינה. פרשנותו ההתנהגותית של Hull, ששמה דגש על רפלקסים מותנים, התחרתה בגישה הפסיכו-דינמית של פרויד, ששמה דגש על העברה לא מודעת (unconscious transference).

Milton Erickson פעל גם הוא בויסקונסין, והיה אחד המהפנטים המשפיעים ביותר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת יצר אריקסון ענף חדש של היפנותרפיה שמאופיין בסוגסטיות עקיפות, מטאפורות (למעשה אנלוגיות) וטכניקות בלבול במקום השראה היפנוטית קלאסית. ההבדלים בין גישתו לבין הגישה הקלאסית היו כה גדולים עד כי רבים החלו לפקפק אם מדובר בכלל בהיפנוזה. אריקסון לא היסס להציג כל אפקט שנובע מסוגסטיה כ"היפנוזה".

מלחמת העולם השניה העניקה להיפנוזה פריחה מחודשת. בלב הקרבות, מחסור בתרופות ובחומרי הרדמה היה דבר שבשגרה. בתנאים שהיו לעיתים מזעזעים, פעלה קבוצה קטנה של אנשי רפואה שהשתמשו בהיפנוזה והצליחו להקל בעזרתה במידה משמעותית על כאבי הפצועים וסבלם. נזכיר כי זה היה גם הרקע לעלייתו של חקר הפלצבו: כשאזלה אספקת המורפיום החל Henry Beecher להזריק לפצועים תמיסת מלח אך אמר להם כי מדובר במשכך כאבים חזק. הפצועים נרגעו מייד ולא הראו סימני כאב! עוד נחזור לדון בהמשך בקשר שבין היפנוזה לפלצבו.

השנים שבין 1960 ו-1990 היו תקופת פריחה להיפנוזה. שלושה מרכזי מחקר גדולים שגשגו בארה"ב – אחד באונ' סטנפורד בניהולם של בני הזוג Hilgard, שני בביה"ח Medfield במסצ'וסטס בחסות Barber ומרכז שלישי באונ' פנסילבניה בניהולו של Orne. לימים נותרה פעילה רק המעבדה של Orne. נחזור ונפגוש שמות אלה לא פעם בהמשך דרכנו.

*

נסיים את הסקירה ההיסטורית בסרטון הבא. מומלץ לצפות בו בתשומת לב, ללא דילוגים (שקופיות שמופיעות מדי פעם מסבירות מה קורה).
מעבר להיותו פיסת היסטוריה (כנראה שנות ה-30 של המאה הקודמת) הוא מדגים בצורה מוחשית כמה מנפלאות ההיפנוזה:

בחלק הבא ננסה להגדיר את התופעה ונלמד על מאפייניה הבסיסיים. כיצד מתבצע תהליך ההיפנוזה? האם ניתן להפנט כל אחד? כיצד מודדים את רמת ההיפנוט?

מקורות והרחבות:

לשאר חלקי התחקיר:

מודעות פרסומת

30 מחשבות על “היפנוזה – המסע מתחיל

  1. תודה, גלעד, על הסקירה המקיפה! אריקסון נשמע נושא מעניין להרחבה בהמשך, לא? לפחות רמזת לכך בהדגשת המשפט "רבים החלו לפקפק אם מדובר בכלל בהיפנוזה".
    ואת הילגרד אני מכיר מספר הלימוד של זוגתי, ה-ספר (לפחות היה) של מבוא לפסיכולוגיה שהוא חיבר. כמו שבפיזיקה יש את "סירס-זימנסקי", ככה בפסיכולוגיה יש את "הילגרד". נחמד לפגוש מכרים ותיקים באור חדש! 🙂

    אהבתי

  2. מרתק. באמת כל הכבוד על עבודת העומק. מחכה להמשך.

    סתם כמה נקודות שעצרו אותי, לא קשור ישירות לנושא אבל מעניין…. לפחות בהתחלה נשים היו אלה שנדרשו לטיפולים מהסוג הזה, והמטפלים היו כמובן גברים. בכלל כל מה שקשור במסמר נשמע כמו אורגיה המונית.
    כשהפסיקו את זה אחת הסיבות הייתה שזה כנראה בכלל אורגזמה, ונשים שחוות אורגזמה זה סיכון מוסרי…
    ובכלל לא מתחילה לדבר על "היסטריה".

    מעניין אם גם היום במקומות שבהם יש טקסי גירוש ותרבות של "דיבוק" מסוגים שונים, הקורבנות הן בעיקר נשים.

    אהבתי

    • אכן כן: במרבית מקרי האיחוז (possession) המוכרים הנאחזות הן נשים, והישויות האוחזות בהן הן ישויות גבריות. זו, אגב, תופעה נפוצה מאוד בתרבויות העולם, ולא בכל המקרים היא שלילית – דהינו, לא תמיד מדובר ב"קורבנות" – אלא לפעמים אנשים דווקא מתאמצים מאוד להיכנס לטראנס איחוזי.
      זה גם הטיפוס הנפוץ בתקשור: ישויות גבריות, מתקשרות נשים, ותופעה של איחוז שנתפסת כחיובית ורצויה ולא כשלילית ומסוכנת.

      אהבתי

      • אדם, תודה על התשובה.

        מה שמעניין אותי לדעת, זה מדוע דווקא נשים נוטות לאיחוז? יש לי השערה שהסטורית, אולי זה איפשר להן לעשות דברים שבמצב רגיל אסור היה להן לעשות (אולי גם היום בחלקים מסויימים בעולם), במובן הזה הן באמת לא קורבנות. למשל להתנהג בצורה מינית, להגיד דברים שהן לא יכולות להגיד באופן רגיל וכו'. העל-טבעי נתן להן עוצמה באיזשהו מובן.
        מה גם שאצל נשים מבוגרות (ואולי גם גברים מבוגרים) בתרבויות נידחות, הערך שלהם שאובד לאט לאט עם הנעורים, יכול לצוץ מחדש בגיל מבוגר כאשר הם מציגים "כוחות" שמשמרים את מעמדם ואת יכולת ההרתעה שלהם.
        אז זה באמת פחות קורבנות יותר העצמה.

        אולי זה נכון גם למתקשרות, רק שהיום ההבדל הוא כבר ברמה אחרת לגמרי, מתקשרת אולי לא יכולה להגיד לאדם מה היא חושבת שהוא צריך לעשות בחייו כאישה רגילה, אבל כן יכולה לומר את זה בשם הישות.

        מעבר לזה, אני יכולה לומר שמהתרשמות שלי, יש הרבה יותר נשים שעוסקות בעל-טבעי או באלטרנטיבי מאשר גברים, ויש הרבה יותר גברים שעוסקים בתחומים מדעיים, ספקנות וכו' מאשר נשים.
        מעניין להבין מדוע.

        אשמח לשמוע את דעתך.

        אהבתי

        • מעניין בשמת, אני תוהה האם תופעת התיקשור היא למעשה חלק ממאבק פמיניסטי, הפגנת עליונות ושליטה (מוסווים טוב בהרבה מילים יפות ושטיפת מוח עצמית) לעומת הלא מתקשרים, שהם הגברים בד"כ.

          אהבתי

          • הסטורית זה היה תמיד להיפך (ברור), גברים היו במעמד של שליטה ונשים נחשבו לרכוש או לכל הפחות היו מנוהלות לכל אורך חייהן על ידי האבא ואח"כ על ידי הבעל. אין ספק שהן נאחזו בכל מה שיאפשר להן קצת חופש.

            גם היום, להרבה נשים יש בעיה עם הפגנת סמכות, או שיח ישיר, זה נחשב ללא "נשי". ולא חסרים גברים שיש להם בעיה עם אישה דעתנית או אישה מנהלת למשל (מניסיון…).
            אז לתת לישות לעשות את העבודה ולדבר בשמה – זה איזשהו פיתרון עקיף, כי מה שאני לא יכולה להגיד באופן ישיר, אני אומרת בשם הישות. מה גם שבגלל שכל התחום הוא מיסטי לגמרי, רק המתקשרת מבינה אותו, זו הטריטוריה שלה, שאחרים לא יכולים להבין או להכנס אליה. זה מאפשר לה לומר בערך כל מה שבא לה להגיד ולנהל אנשים בצורה הכי בסיסית אם היא נוטה לכך (כמובן שלא כולן).

            לעומת זאת, אם אתה מסתכל על הדוגמאות שהבאת להיפנוזה, שם אני חושבת שנשים דווקא כן היו קורבנות בחלק מהמקרים, כי המהופנטת נתונה לשליטתו של המהפנט – כשבאופן גורף כל המהפנטים היו גברים והרוב מוחלט של המהופנטות היו נשים עד לנקודה מסויימת בזמן. אז אני חושבת שזה קצת שונה מתקשור שבו האישה שולטת על התכנים.

            אהבתי

        • שלום בשמת,

          ישנן שלוש טענות מרכזיות לגבי ריבוי הנשים בתופעות של איחוז. השתיים הראשונות דומות לתובנות היפות שהצעת: ראשית, באמצעות גישה לישות על-טבעית הנשים יכולות לאחוז בכוח חברתי שנמנע מהן אחרת. לדוגמה, אנחנו מוצאים שנשים שנמצאות במצבים חברתיים קשים (נישואים לא מאושרים, עומס יתר בטיפול בילדים וגם עבודה בחקלאות, מחלה ועוד) הן מועמדות סבירות יותר לאיחוז: זה מאפשר להן הקלה מהעומס כי הישות פשוט לא מרשה יותר לאישה לעסוק בדברים הללו.
          שנית, בחברות רבות נשים לא יכולות לשמש בתפקידים דתיים רשמיים (אסור להן להיות רב, למשל), והאיחוז מאפשר להם לדלג מעל החסם המוסדי הזה ופשוט לגשת אל העל-טבעי בצורה ישירה, בלי תיווך.

          הבעיה שלי עם שתי הטענות הללו היא שהנזק שנשים סופגות מאיחוז הוא, לרוב, גדול לא פחות מהרווח. הן עלולות להידחק לשולי החברה, לאבד את המשפחה שלהן, ולעתים קרובות גם להיות קורבנות של טקסי גירוש דיבוק חריפים ומסוכנים מאוד (פיזית). טקסים כאלו הם גם, כמעט תמיד, מחזות מוסר שבהן הקורבן מואשמת בכך שהתנהגה בצורה סוטה חברתית ובכך "הזמינה" את האיחוז.
          אני לא אומר שהטענות לא צודקות, אלא רק שאם מדובר ב"עסקה" להשגת כוח חברתי, היא נדמית לי כמקח טעות.
          לגבי מתקשרות, בכל מקרה, אני מוצא שהטענות הללו לא עובדות גם מבחינה תיאורטית. מתקשרות הן בנות המעמד הבינוני-גבוה, משכילות, ובעיקר, לא דתיות. החסמים המבניים לגישה לכוח דתי העומדים בפניהם – אם יש כאלו בכלל – הם אחרים לחלוטין. יש לי הסבר אחר לגמרי לבולטות הנשית בתקשור, אבל הוא קצת ארוך ונדמה לי שעדיף לא להיכנס אליו כאן.

          אם לחזור לבולטות נשית בתופעות איחוז ברחבי העולם, הטענה השלישית הולכת בכיוון קצת אחר, שמתכתב עם ההקשרים המיניים של איחוז. אם לומר זאת בפשטות, קל יותר, חברתית, לאישה להיות נחדרת מאשר לגבר. בהנחה ופוטנציאל לתופעות של איחוז הוא עניין אנושי אוניברסלי, הרי שגברים שנוטים לכך מבחינה מנטלית יאבקו בזה יותר בגלל הדימוי החברתי הלא-מחמיא: גבר אמור להיות זה שחודר, לא זה שנחדר.

          אהבתי

          • מעניין מאוד. לא חשבתי על המחיר שהן משלמות על האיחוז, זה כנראה באמת מפלט אחרון.

            נכון שנשים לא יכולות לתפוס עמדה דתית רשמית ברוב הדתות, ויש אולי איזשהו קשר נוסף לפולקלור, כשלנשים יש כוח מאגי – הן בדרך כלל מתוארות כמכשפות או פיות (נטולות היבט נשי נגיש), לעומת גברים שמתוארים יותר כקוסמים חכמים – זה לא גורף אמנם, אבל אני חושבת שזה הכיוון לרוב.

            אני חושבת שלגבי מתקשרות, זה באמת שונה, למרות שההיבט של העצמה נמצא גם כאן. אלה נשים בגיל העמידה בדרך כלל, אז אולי התקשור זה איזשהו ניסיון לשמר משיכה או הרלוונטיות אחרי אובדן הנעורים. ויש כמובן את הקהילה הניו-אייג'ית שהיא מאוד חמה ומחבקת ואולי נותנת באיזשהו מקום תחליף למשפחה (בהנחה שאלה נשים שהילדים שלהן כבר גדולים ועזבו את הבית).

            יש מקום שבו אפשר לקרוא את ההסברים שלך לגבי מתקשרות?
            תודה.

            אהבתי

  3. לפחות שלש פעמים, בהפרש של כמה שנים, ניסיתי לפתור בעיות בעזרת טובי המהפנטים הרפואיים, אך אף לא אחד מהם הצליח להכניס אותי למצב היפנוטי במשך כמה וכמה פגישות (יקרות).

    אהבתי

  4. איזה כיף לקבל סקירה של הנושא המרתק הזה מחושב-חד!
    רציתי לשתף אותך בחוויה אישית מבית הספר היסודי (כיתה ג' כנראה), שמציקה לי עד היום:
    בשיעור חברה, מספר בנות ניסו לעשות "קסם" סודי שלמדו היכנשהו, ולא הסכימו לגלות את הסוד: הן התחילו מהמחנכת, אמרו לה לעצום עיניים, עשו עליה כל מיני תנועות, הקישו באצבע צרדה, אמרו לה שהיא רפויה ומשוחררת, ניערו את ידה, ועשו תנועות של משיכת-חבל באוויר מעל ליד שלה, כאילו הם מושכים את ידה כלפי מעלה, אבל בלי לגעת בידה.
    על המחנכת כלום לא עבד, אבל היא אמרה שבדיוק לקחה כדור הרגעה, ואולי זו הסיבה שהקסם לא הצליח.
    אז, הבנות עברו לעשות את הקסם על מתנדבים מהכיתה. לכולם, ללא יוצא מהכלל, התרוממה היד לגובה כלשהו. היתה ילדה אחת שהיד שלה הגיעה ממש למעלה, 180 מעלות מהמנח הרגיל של היד!
    אני, ספקנית מגיל צעיר, לא האמנתי, והתחננתי שיעשו את הקסם גם עלי. אחת הבנות עשתה זאת עלי, ותוך זמן קצר הרגשתי שידי מתחילה לטפס מעלה. לא יכול להיות! חשבתי לעצמי, והתנגדתי קלות לכוח המושך את ידי מעלה. ידי עדיין המשיכה לעלות, אם כי לאט יותר, וזה ממש לא מצא-חן בעיני. הפעלתי עוד יותר התנגדות, עד-כדי רעד קל ביד (ממאמץ ההתנגדות), והצלחתי להחזיר את ידי מטה. הייתי צריכה להמשיך ולהתנגד כדי שידי לא תעלה חזרה.
    "לא יודעת למה זה לא עובד עליך, אבל בהתחלה היד שלך עלתה", אמרה לבסוף הקוסמת שלי.
    מה זה היה? היפנוזה? משהו אחר?
    תודה על העזרה בפתרון תעלומת-ילדות…

    אהבתי

    • תודה!
      סיפור מעניין. אני לא מכיר את האפקט הספציפי הזה, אבל זה נשמע כמו סוג של סוגסטייה (שהגבול בינה לבין היפנוזה לא כל כך ברור, כפי שנראה בהמשך). אני מניח שאמרו לך שיד מסויימת אמורה לעלות? כלומר, זה לא שבעיניים עצומות קרה דבר שלא ידעת בכלל שעומד לקרות?
      בחלק הבא אני מצרף סוגסטיה דומה שכולם יוכלו להתנסות בה.

      אהבתי

      • מילולית לא אמרו שהיד צריכה לעלות, רק שהיא רפויה ומשוחררת. אומנם כולנו יכולנו להבין מה המטרה מתנועות משיכת-החבל שבוצעו קודם מעל יד המורה, אבל הבנות התכוונו שזה יעבוד גם על המורה, שהיתה עם עיניים עצומות ולא ראתה את התנועות, אלא רק שמעה הקשות באצבע צרדה. כנראה שבד"כ זה כן עבד לבנות גם בפעם הראשונה, מבלי שה"קורבן" מבין שהרמת היד היא המטרה, אלא שעם המורה כדור ההרגעה שיבש את התהליך.

        אהבתי

        • אני בספק.
          אולי הן לא בצעו את התרגיל כמו שצריך, או לא הבינו איך בדיוק צריך לבצע אותו,
          אולי המורה היא חלק מהטריק, כדי שזה יעבוד על כל השאר (אולי הן רק חיקו משהו שהן ראו שמישהו אחר עושה, ושם זו היתה מטרת התרגיל – שעל הראשון זה לא יעבוד, אבל כל הבאים בתור כן).
          מה גם שהזכרון שלנו מתעלל בנו לעיתים קרובות, בלי שנדע מזה בכלל. יתכן שמה שקרה היה אחרת, ואת רק זוכרת שזה מה שקרה. כן, אני יודע, זה לא נשמע סביר, אבל ניסויים הראו שזכרונות מתעוותים לחלוטין עם הזמן, בלי שאנשים מודעים לזה בכלל.
          בקיצור, יש יותר מדי נעלמים כאן בכדי להבין מה בדיוק קרה שם.
          בשביל זה עושים ניסויים מבוקרים 🙂

          אהבתי

          • אין לי שום בעיה לקבל שיכול להיות שהזיכרון שלי התעוות. אימו של בן זוגי משמשת תזכורת קבועה לתכונה אנושית זו 🙂

            אהבתי

  5. איילה אני זוכר שקראתי על תופעה דומה שמתרחשת אצל אנשים בסיאנס ועוד כל מיני מקרים. איזשושהי תנועת מיקרו בלתי מודעת של השרירים. אבדוק לך לינק כשאהיה בבית

    אהבתי

  6. שאפו (כרגיל…) על הכתבה המרתקת על נושא כל כך מרתק… מצפה בקוצר רוח להמשך. חבל שלא צירפת קובץ שמע עם איזו היפנוזה שתקצר את זמן ההמתנה…

    נ.ב.
    השתתפותו של ד"ר שאול נבון מבורכת בעיניי במיוחד! זכיתי להיות מטופל שלו, בסדרת טיפולים קצרה וממוקדת, שכללה היפנוזה קצרה, שבה סייע לי להיפטר מ"שד" שליווה אותי שנים ומירר את חיי… עד היום, שנה וחצי אחרי, הטיפול ממשיך להשפיע ואני מודה לו על כך יום יום!

    אהבתי

  7. הערה לגבי השימוש של פרויד בהיפנוזה: ההיפנוזה הצליחה להעלים סימפטומים גופניים על רקע נפשי כמו שיתוק חלקי של היד וכו', אך לתקופה מוגבלת. פרויד הסיק שעל המטופל לחוות את החוויה תוך שהוא מודע ("Working through"), ומשם הגיע לשיטת האסוציאציות החופשיות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s