ראיתי זאת בבהירות

היום אציג כמה אשליות תפישה שקשורות בהשפעת הבהירות על תפישת מימדים אחרים.

קחו פיסת נייר ורשמו את תשובותיכם לכל אחת מהשאלות הבאות. אל תתמהמהו יותר מדי, המטרה היא לבדוק את ההתרשמות הראשונית – הקדישו כמה שניות לכל שאלה ועברו הלאה. (מנסיון קצר, לא לכולם זה עובד במידה שווה).

גלים גלים

איזה מה"גלים" נראים רחבים יותר? (ראו חיצים)

1 – הכהים

2 – הבהירים

3 – לא רואה הבדל ברוחב

מעוינים

מאיזו שורת מעוינים נלקח המעוין שמשמאל?

1 – הכהים

2 – ה"הבינוניים"

3 – הבהירים

אריחים גלמודים

איזו משתי הצורות גבוהה יותר?

1 – הכהה

2 – הבהירה

3 – לא רואה הבדל בגובה

לוח השח

באיזו משבצת האלכסון ארוך יותר?

1 – הכהה

2 – הבהירה

3 – לא רואה הבדל באורך

זהו.

גלגלו מטה לתשובות הנכונות.

*

*

*

*

*

*

*

*

*

אני מקווה שלפחות חלקכם לא הכיר את האשליות, כי אז ההפתעה תהיה די גדולה:

מטרת השאלות היתה להסיח את דעתכם מהתעתוע העיקרי – בכל המקרים, הצורות שנשאלתם עליהן הן באותה בהירות בדיוק! ה"כהות" וה"בהירות" – זהות בבהירותן.

הנה הוכחה לגבי תמונת הגלים. אשליות רבות נוספות בסגנון, בליווי הסברים קצרים תוכלו למצוא כאן – מומלץ.

[אם אתם חושדים שגם בהוכחה חבויה רמאות כלשהי, אתם מוזמנים להדפיס את הציורים, לגזור את החלקים הרלוונטיים ולהשוות. דרך פשוטה ומדויקת יותר היא לבצע את אותה בדיקה תוך שימוש בתוכנות בסיסיות לעריכת תמונה, כמו paint]

לגבי המעוינים, כולם, כולל זה שמחוץ למסגרת – זהים לחלוטין. כל אחד מהם מדורג בבהירותו מלמעלה (בהיר) למטה (כהה). כשהחלק התחתון (הכהה) של שורת מעוינים אחת נושקת לחלק העליון (הבהיר) של שורת מעוינים אחרת, נוצר הרושם כאילו השורה התחתונה בהירה יותר. הרקע הלבן מעל השורה העליונה גורם לחלקי המעוינים העליונים להראות כהים יותר.
הנה הוכחה שכולם זהים:

כאן תמצאו את המקור לאריחים הגלמודים + הדגמה שבהירותם זהה. וכאן עוד המון אשליות גוון ובהירות מרהיבות של אותו יוצר – מומלץ ביותר!

זה המקור לאשליית לוח השח.

למעשה תעתועי התפישה הללו (כמו רבים אחרים) מדגימים את כוחו המופלא של המוח האנושי לנתח קלט חושי ולהעניק לו פרשנות ומשמעות שימושית. המוח לוקח בחשבון רמזים רבים מהסיטואציה הנקלטת, ומפצה ומתקן את התפישה שלנו בהתאם. כך, למשל:

1)  המוח מבין שצל גורם לחפצים להראות כהים יותר מאשר אם היו תחת תאורה מלאה, ומפצה על כך בתפישת אזורים מוצלים כבהירים יותר ממה שהם נראים לעין.

2)  המוח מפרש בהירויות בצורה יחסית לסביבה. אזור שמוקף באזורים כהים ממנו נתפש יותר בהיר מאשר אותו אזור אם היה מוקף באזורים בהירים ממנו.

3)  במקרים רבים המוח נוטה להתעלם משינויים מדורגים בבהירות, בהניחו כי מדובר בשינויי תאורה ולא בשינוי הגוון של החפץ עצמו.

4)  במקרה בו יש רמז על תאורה מלאכותית או מסננים צבעוניים דרכם רואים את החפצים השונים, המוח מבצע תיקון בהירות וצבע (בדומה לפעולת ה-"white balance"  שיש במצלמות דיגיטליות של היום). הנה דוגמה מצוינת לאשלית צבע.

את האשליה הבאה יצרתי בעצמי, כוואריאציה על אשליית השח. הוספתי אלמנט של לוח חצי שקוף כדי ליצור אפקט כפול:

האם זה עבד לכם (עליכם)? שתפו בחוויות.
תרגיל בית: מהם האלמנטים שהנדסתי פנימה כדי ליצור את האשליה ולהעצימה?

נסיים בהרצאת TED של Beau Lotto בנושא. (ניתן לבחור כתוביות בעברית).

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

ספקנות רחוב – החצי המלא של הכוס

ספקנות רחוב – החצי המלא של הכוס

הגיע הזמן לצאת לרחוב.
ללא נבירה באינטרנט, ללא קריאת מאמרים, ללא ביצוע מחקרים מרובי משתתפים, ללא מכשירי מדידה מתוחכמים. רק אנחנו והמוח שלנו. שהרי בבסיס הדברים, חשיבה חדה היא בסה"כ הטלת ספק בהתרשמות הראשונית שלנו ובחינה מבוקרת יותר של הדברים.

אדגים בסיפור אישי, ואזמין אתכם לחלוק סיפורים משלכם.

* * *

לפני שנים רבות הזדמנתי לאחד מסניפי רשת מסעדות שוייצרית (רשת שנעלמה מנופי ארצנו כבר לפני עשור, כך מסתבר).

חשקה נפשי במיץ תפוזים סחוט, וכל שהיה עלי לעשות הוא לקחת לי כוס מארגזי הכוסות הריקות, למלא אותה במיץ מהמתקן ולגשת לקופה לשלם. עמדה בפני הבחירה בין כוס "גדולה" שמחירה ₪15 לבין כוס "קטנה" שמחירה ₪10 בלבד.

התבוננתי בכוסות. משהו נראה לי חשוד.
הכוס ה"גדולה" התנוססה אמנם לגובה רב יותר, אך עיני החדה הבחינה שהיא גם… מעט צרה יותר!

מעניין, חשבתי לעצמי.

מצויד בכוס "גדולה" אחת ובכוס "קטנה" אחת, צעדתי בנחישות לעבר השירותים, לצורך התייחדות מדעית. תחילה מילאתי את הנמוכה במים עד שפתה. בתנועה מפתיעה במקצת (כדי למנוע גלישת מים על דופן הכוס) התחלתי למזוג את תכולתה אל תוך הכוס הגבוהה. זו התמלאה, והתמלאה, הפלא ופלא – עד אפס מקום!
שפשפתי את עיני בתמהון (לא לפני שהנחתי לרגע את הכוסות בצד), וליתר בטחון חזרתי על התהליך בכיוון ההפוך. מלאתי את הכוס הגבוהה עד שהמים גלשו מעל שפתה, רוקנתי את הנמוכה עד לטיפה האחרונה וקראתי לעברה בקול מתריס: "נראה אותך עכשיו, שמנמוכה שכמוך!" באותו הרגע ממש נפתחה במפתיע דלת אחד מתאי השירותים ואדם מעונב כבן 50 הגיח כשהוא רוכס את מכנסיו ונועץ בי מבט מוזר. הבחנתי במשהו חשוד בשפם שלו, שנראה כאילו הודבק ברשלנות… אבל זה כבר מסיפור אחר. נחזור לענייננו.
המשכתי בניסוי. ניחשתם נכונה. אף לא טיפה אחת גלשה אל מחוץ לכוס "הקטנה".

מכיוון שאת גיל 7 כבר עברתי, יכולתי להסיק רק מסקנה אחת – שתי הכוסות זהות בנפחן!

שאלות רבות ניקרו במוחי:

*  האם המחיר שנגבה עבור הכוס ה"קטנה" היה מחיר מבצע, או שמא מחירה של "הגדולה" – מופקע?
*  האם אדם ששתה מהכוס "הקטנה" יהיה צמא מהר יותר מזה ששתה מהכוס ה"גדולה"?
*  מה אנשים בוחרים יותר – כוס "גדולה" או "קטנה", ומה השיקולים שלהם?
*  האם אנשים קונים כך יותר כוסות מיץ מאשר אם היה מוצע רק סוג אחד של כוסות?
*  מה צריך להיות המחיר של סוג בודד, כך שההכנסות ממנו ישתוו להכנסות מצמד כוסות כזה?
*  כמה אנשים נוספים שמו לב ששתי הכוסות זהות בנפחן?

דן אריאלי – הרי לך מחקר!

כך או אחרת, בסופו של דבר קניתי קרואסון, one size.

* * *

וכעת שאלה אליכם, הקוראים.

לפניכם 3 כוסות מרטיני זהות. הימנית מלאה עד שפתה.
מבלי לערוך מדידות וחישובים, אנא העריכו את כמות המשקה שנמצא כרגע בכוסות ב' ו-ג', באחוזים, ביחס לכוס מלאה.

 

לחצו כאן למלא את הערכתכם

שתפו בני משפחה וחברים!
כאן תוכלו למצוא את התשובה, בליווי סטטיסטיקה של הערכות הגולשים.

מוזמנים לשתף בתגובות בסיפור ספקנות-רחוב משלכם.

____________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו בתחתית הטור השמאלי (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הרשומה או שתפו בפייסבוק!

Inside out

Inside out

המוח שלנו הוא כלי חישובי מדהים. מרבית העבודה שהוא מבצע מתרחשת ללא כל מודעות מצידנו. "אנחנו" מקבלים מידע שעבר כמה דרגות של עיבוד, וממשיכים את הפרשנויות שלנו משם.

המוח מניח הנחות סבירות כשהוא מפענח את הקלט החושי, בנסיונו להסיק מסקנות על המציאות בצורה יעילה (נכונה וזריזה) עד כמה שאפשר.
אחת ההנחות הללו היא כי חפצים הינם בולטים ולא שקועים, כלומר קמורים ולא קעורים – הנחה סבירה במיוחד כשמדובר במשהו מוכר כמו פני-אדם למשל.
אפשר להפיל את המוח בפח אם מנצלים הנחה זו, כפי שנראה הפעם.

שימו לב מה קורה כשמסיכה זו מפנה את פניה השקועים כלפינו. המוח מתעקש לראות אותם כבולטים (התרכזו באף למשל), ולפיכך אין ברירה אלא "לראות" את המסכה הופכת את כיוון הסיבוב לפתע. רק כאשר הקלט החושי מפריך באופן בוטה את ההנחה הזו, חוזר המוח לראות את המסכה כשקועה.

 

גרסה שלי (מאולתרת די בחופזה) בה המסיכה מוצבת קבועה ואני משוטט סביבה עם המצלמה. שימו לב כיצד הדמות מפנה פניה לעבר הצופה, לא משנה לאן יזוז!

החומרים הדרושים: מסכת פלסטיק (2₪ בחנות חומרי יצירה), פנס LED קטן שמאיר אותה מלמטה, בזוית (דבר שמעצים את האפקט, מכיוון שהמוח מניח שאור מגיע מלמעלה. ככה זה בד"כ).

כשצובעים את המסיכה כמו שצריך, האפקט ממש מתעתע:

ראו את הדרקון הזה:

והרי לכם עבודת יצירה נחמדה לילדים! דגם להרכבה עצמית נמצא כאן.

והנה קוביה מרחפת באויר בצורה משונה. חוטים? מגנטים?

שימו לב שלא משנה שהטריק כבר ידוע לכם, המוח פשוט מסרב לראות את הקובייה כשקועה. אין "לנו" כמעט שליטה על תעתועי מוח מסוימים. מודעות לא תמיד עוזרת. אנחנו "רואים" דברים לא נכונים. (לכן חשיבה חדה היא לעיתים קרובות כה קשה – היא נוגדת את החוויות האישיות הבסיסיות ביותר!)

הנה תמונה שמתנהגת בצורה מאוד מוזרה (עד שמפנים אותה קצת יותר מדי הצידה):

מעניין שכאן המוח מוטעה לחשוב שמדובר בתבנית שקועה דווקא, בעוד שהיא למעשה בולטת. (כיצד הושגה ההטעיה הזו?)

דבר מוזר קורה לעפרון כשמשחילים אותו בצמד האומים הזה:

ונסיים בגרסת הקורנפלייקס:

למוח אין ברירה – מכיוון שהוא מניח שהקופסאות בנויות בצורה קמורה, הוא חייב לפרש את מוט המתכת כעקום.
אני ממש ראיתי אותו מתעקל לנגד עיני כדי להשתחל בחורים!

"ראיתי במו עיני!" אינו טיעון כה חזק, מסתבר.

רשומות קודמות בקטגורית תעתועי תפישה

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

עניין של פרספקטיבה

עצמים נראים לנו גדולים יותר כשהם קרובים אלינו, וקטנים יותר כשהם רחוקים.
המוח לומד כלל זה, ומשתמש בו לביצוע הערכות גודל ומרחק.

איזה רכב נראה גדול יותר?

אם בודקים, מגלים שכולם זהים בגודלם על פני המסך, ולפיכך מטילים תמונה זהה בגודלה על פני רשתית העין. אך היות והרכב שמצד שמאל נתפש כרחוק יותר (עקב המיקום שלו ביחד לסביבה), המוח מבצע "תיקון" ותופש אותו כגדול יותר, כי עצם רחוק שתופש אותו שטח על הרשתית כמו עצם קרוב – חייב להיות גדול יותר.
(כמובן שבסיטואציה אמיתית, הרכב השמאלי באמת היה חייב להיות גדול יותר).

נעבור למשהו קצת פחות ריאליסטי, ועדיין, רמזי המרחק שמספק הציור עליו מונחות הסיגריות מספיקים כדי לגרום למוח לראות את הסיגריה משמאל כקטנה יותר:

אפקט דומה בו אנחנו "רואים" תמונה שונה מזו המוטלת פיזית על הרשתית פגשנו גם כאן – "אשליית המגדל הנוטה".

נחזור לעולם המציאות. מה קורה בחדר הזה?!

 הנה ההסבר:

ועכשיו נשתעשע קצת:

מה שכמובן מזכיר מיד את הסצנה מ"סודי ביותר" (היו שם עוד כמה שמבוססות על אותו עיקרון):

עוד מראה שם על הקיר?

עוד מראה שם על הקיר?

לאן נעלמה הבננה?!

הזדמנות אחרונה לפצח את החידה מהפעם האחרונה (סרטון שני), לפני שהפתרון נחשף…

והנה סוף סוף הפתרון:

והיו מי שלקחו את זה רחוק עוד יותר – אל החיים האמיתיים!
(לא מדובר במראה, אלא בחלון זכוכית ובזוג תאומות שנמצאות משני עבריו ומבצעות תנועות מתואמות. האנשים התמימים שנכנסים לשירותים לא מבינים להיכן נעלמה בבואתם) 🙂

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מראה, מראה שעל הקיר

מראה, מראה שעל הקיר

למה בעצם מראה הופכת ימין-שמאל, אבל לא למעלה-למטה?

לפעמים השאלות התמימות והפשוטות ביותר הן דוקא אלה שהכי קשה לענות עליהן. לפעמים דוקא שאלות כאלה הן המובילות לתגליות חדשות במדע, ואולי אף למהפכות של ממש.

זו אולי לא דוגמה לכך, אבל תענוג לשמוע את ריצארד פיינמן מדבר בעניין:

ועכשיו למשהו אחר.
הסרטון הבא צולם ברצף, ללא עריכות מחשב.

התוכלו להסביר מה קורה כאן?! (מבלי להציץ בסרטון ההסבר כמובן…)

בקרוב אפרסם את התשובה בתוספת בונוסים נחמדים.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

רשומה על לא-כלום

רשומה על לא-כלום

הריק

שלושים חישורים מתאחדים
בטבורו של גלגל
מלבד החישורים
הריק
הוא רובו של הגלגל

כד החרס
עיקר שימושו הוא בחללו

על כן
האין יש לו תפקיד
הריק בעל צורה

בית
הוא רבועים של אויר
דלת בין שני חדרים
רק מחברת את האויר
חלון מחבר חלל מרובע
עם הריק הגדול
שבחוץ

לעיתים היש הוא רק תירוץ ואריזה,
והאין הוא האוצר האמיתי.

מתוך ספר הטאו (נכתב לפני כ-2500 שנה), בתרגום ניסים אמון.

הנה כמה אסוציאציות ויזואליות שעולות במוחי למקרא הדברים.

שימו לב כיצד אנו רואים את שאינו קיים.

המשולש הלבן "שנמצא מלפנים" כמובן אינו קיים בשום אופן על המסך.
אם תסתירו את החלקים השחורים לא ישאר ממנו דבר. הוא קיים רק במוחנו.

אני מניח שכולם ראו. שימו לב שרק הצל קיים כאן בתמונה.

למעשה גם האותיות בשאלות אינן קיימות. רק הצל שלהן מופיע. כך למשל נראה סוף המילה "משולשים" כשבוחנים אותו מקרוב:

וראו מה קורה אם אני הופך ומסובב את התמונה:
כאן כבר מאוד קשה לזהות את האותיות (אפילו שכבר יודעים מה לחפש). הן אינן בכיוון בו אנו רגילים לראות אותן, ויותר מכך, "האור" מגיע מלמטה, זוית מאוד לא אופיינית שהמוח לא "אוהב" להניח כשהוא מפרש את מה שאנו רואים. שני האלמנטים הללו מספיקים כדי שאפקט האותיות יעלם.  (יש עוד אפקטים מעניינים שקשורים לכיוון התאורה, אבל זה כבר לרשומה אחרת).

הנה עוד אשלייה קלאסית, אך בביצוע חדש – בתנועה!  "Talking Heads"

ואיך אפשר, בהקשר זה, לא להזכיר את היצירה המפורסמת ביותר של ג'ון קייג', שנכתבה ב-1952. היצירה מורכבת מ-3 חלקים. הנה כאן בעיבוד מרגש לתזמורת:

* * *

הנה קטע מתוך הספר "המפלצת החמודה" של עודד בורלא, בו מתלונן העכבר איגנץ בפני המפלצת החמודה:

"הם לא ידעו לחנך אותי, ההורים שלי. כשהייתי קטן שאלתי את אבא שלי ואת אמא שלי שלוש שאלות, אבל עם לא ידעו לענות לי. אף פעם.
"מה שאלת?"
"שאלתי: איפה היו החורים של הגבינה לפני שהיתה גבינה?
איפה הגבינה שהיתה בחור לפני שהיה חור?
לאן נעלמים החורים כשאוכלים את הגבינה?"
"אלו באמת שאלות קשות מאוד". אמרה המפלצת החמודה. "מאוד!"

* * *

האם יש לכם עוד דוגמאות מעניינות למקרים בהם אנחנו רואים את הלא קיים, ואולי אפילו מקרים בהם "האין הוא האוצר האמיתי" ?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

למקומות, היכון, רחף!

למקומות, היכון, רחף!

מאז שחר ההיסטוריה מנסה האדם להתגבר על כוח המשיכה ולהתנתק מהאדמה.

הנה כמה נסיונות שלא עלו יפה (ולבסוף, אחד שכן הצליח, כידוע):

אבל הפעם נתמקד בטכניקות ריחוף ללא אביזרי עזר. ריחוף של ממש!

נתחיל בכמה אשליות-תפישה לחימום:

מה קורה כאן?

הפתרון כאן:

ועוד דוגמה מימית מרהיבה, האם זו רחפת?

ועכשיו בלי מים:

וההסבר?

ראו את השטיח המעופף הזה:

(זה עובד אפילו כשמבינים מה קורה, לא?)

ומה תאמרו על זה?

שימו לב לסגנון הריחוף השונה שמודגם כאן:

הסברים?

ועכשיו לדבר האמיתי – ריחוף יוגי! כולנו שמענו על כך. ראינו בתמונות:

רמז: שימו לב לאור מבזק המצלמה, לשיער הפרוע ולצורת החולצה…

ככה זה נראה בתנועה:

ראייה לכוחות ריכוז מדהימים? לי זה מזכיר יותר את התחביב שנקרא "קפיצה על מיטות בבתי מלון". כן, מסתבר שיש תחביב כזה!

והנה מישהו שלקח את זה למחוזות אומנותיים יותר:

אבל עכשיו קצת רצינות.

מה בדבר אותו ריחוף יוגי?

אם כן, נעשה זאת בקצרה הפעם. מקורות יודעי דבר מסבירים כי "מעוף יוגי" יכול להתרחש בשלוש דרגות:

א)      ניתור צפרדעי

ב)      ריחוף לזמן קצר

ג)       תעופה חופשית

מה חבל שעד היום תועדו מקרים של "מעוף" רק מהסוג הראשון. זה באמת היה יכול להיות מדהים לראות מישהו מרחף או עף ממש בכוח המחשבה! אבל זה לא קורה במציאות. חבל.

פול מקרטני היה עם ה"חיפושיות" ברישיקש בשנת 1968 לאימוני מדיטציה טרנסצנדנטלית, ושאל את המהרישי בכבודו ובעצמו לגבי הריחוף. פול מספר כי הוא ענה לו שהוא עצמו לא ביצע זאת מעולם, וגם לא יודע על מישהו אחר בעולם שהצליח לבצע זאת.
(פרטים נוספים רבים בנושא זה אפשר לקרוא בספר flim flam של ג'יימס רנדי).

או קיי. מדובר אם כן בניתורי צפרדע על מזרנים קופצניים.

נמשיך רק עוד קצת לפני שנתייאש סופית מריחופים: תראו את הבחור רב-הכוחות הזה, כאן מדובר בריחוף מאוד יציב! האם סוף-סוף יש בידנו הוכחה מצולמת לכוחה הבלתי יאמן של המחשבה לגבור על חוקי הטבע?!

כפי שבודאי חשדתם…

זה היה לקט האשליות והטריקים להיום. בקרוב אפרסם את הפתרונות לריחופי הקוסמים השונים, כך שאין צורך שתשקיעו זמן יקר בחיפושי התשובות (אלא אם כן אתם לא יכולים להתאפק. אני מכיר את ההרגשה המעצבנת הזו של "חייב להבין את זה עכשיו!").

אבל רגע. לפני שנפרד אני חייב לכם ריחוף אחד אמיתי!

לא מדובר בעריכת וידאו, בקסמים או באשליות תפישתיות (למרות שכשצפיתי לראשונה בסרטון הזה עלו בי חשדות כבדים). זה הדבר האמיתי. הריחוף לא מתבצע אומנם בכוח המחשבה, והחפץ קצת יותר קל מאדם, אבל זה בכל זאת ריחוף אמיתי, פרי מחקר ופיתוח של מדענים, חברי קבוצת מוליכי-העל באוניברסיטת ת"א. התופעה נקראת "ריחוף קוונטי", והפעם (בניגוד לתחומי ניו-אייג' שאוהבים לנצל את המילה "קוונטי" לצרכי רושם), למילה "קוונטי" יש קשר אמיתי לתופעה.

כמו שאמר ארתור סי. קלארק:

"Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic"

פתרונות לכמה מהריחופים – כאן.

אם אהבתם את הרשומה הזו, בודאי תהנו גם מהבאות:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

קרני-N החמקמקות

קרני-N החמקמקות

התגלית

בראשית 1903, שמונה שנים לאחר גילוי קרני ה-X (ע"י הגרמני וילהלם רנטגן) פשטה הידיעה בקרב מדעני צרפת בדבר גילוי סוג חדש של קרינה. Rene Blondlot, אחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה גילה קרינה זו וקרא לה קרינת-N, כהוקרה לעיר בה התגלתה – Nancy.

בלונדלוט הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה-N לתדרים שונים ע"י מנסרה מצופה אלומיניום (בדומה לפיצול קרן אור לבנה לצבעי הקשת ע"י מנסרת זכוכית), וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון אותה קרינה.

עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה, וחומרים שונים שמעבירים או חוסמים אותה (נייר סיגריות יבש למשל מעביר קרני-N, אך רטוב לא).

חוקרים רבים (בצרפת בעיקר) החלו להתנסות עם הקרינה החדשה, וגילו שלל תופעות מדהימות. כך למשל  Augustin Charpentier, פרופסור מכובד לביופיזיקה בבית הספר לרפואה, גילה כי ארנבות וצפרדעים פולטים קרינת-N, שרירים פולטים אותה אבל גידים לא. הוא גילה כי חשיפה לקרני-N הגבירה את רגישות העין, חוש הריח והשמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת-N רגילה, וכינה קרניים אלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל.

כמות התגליות שהצטברה סביב קרני ה-N במשך שלוש שנים בלבד היתה כה רבה, עד כי נדרשו 60 עמודים רק כדי למנות את התופעות השונות שהתגלו. בסה"כ התפרסמו בנושא כ-300 מאמרים ע"י 120 מדענים.

כדי להמחיש את גודל ההתלהבות סביב התגלית נציין כי שני פיזיקאים וספיריטואליסט אחד טענו כי הם המגלים המקוריים של קרני ה-N, טענות שנבדקו ע"י האקדמיה למדעים הצרפתית.

אך לא כולם הצליחו לשחזר את הממצאים. מדענים ידועי שם אחרים ניסו למדוד את השפעות קרני ה-N אך ללא הצלחה.

מה קורה כשאדם בעל חשיבה חדה מגיע לזירה

Robert Wood היה פיזיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות חקר הקרינה האולטרא-סגולה (UV). תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים, וכללו בין השאר פענוח פשעים בשיטות מדעיות וחקירת מעלליהם של מדיומים ספיריטואליסטים. כששמע על הקרניים החדשות שהתגלו בצרפת, קפץ לביקור ובדק במה המדובר.
הנה קטעים ממה שמספר Wood במכתב שהתפרסם ב-Nature לקראת סוף 1904 (תרגום חופשי שלי):

"כשלונם של מספר גדול של פיזיקאים נסיוניים מנוסים למצוא עדות כלשהי לקיומן של קרני-N, והזרם הבלתי פוסק של פרסומים בדבר תופעות יותר ויותר מדהימות של קרניים אלה, המריצו אותי לבקר באחת המעבדות בהן הודגמו ממצאים אלה. יצאתי לדרכי אפוף ספקות, אני מוכרח להודות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה.

לאחר שביליתי [בזבזתי?] 3 שעות או יותר בצפיה בנסיונות שונים, לא רק שנבצר ממני לדווח על תצפית אחת שיכולה להעיד על קיומה של קרינה זו, אלא שהשתכנעתי כי אותם חוקרים שקיבלו ממצאים חיוביים השלו את עצמם במובן זה או אחר.

הניסוי הראשון שזכיתי לחזות בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. נטען כי קל מאוד להבחין בהבדלי הבהירות אך אני לא הייתי מסוגל להבחין אפילו בשינוי קל. הוסבר לי שעיני כנראה לא רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו לזהות מתי אני חוסם עם ידי את קרני ה-N, ע"י צפיה בבהירות הכתם של המסך (מבלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים). בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הכתם הוכרז כבהיר וכהה לסירוגין בעוד ידי חסמה באופן רציף את מסלול הקרניים. גם כשהסרתי אותה המשיכו הדיווחים להגיע בלי קשר לתנועת היד החוסמת".

בשלב זה עבר Wood לתעלול אחר: בחסות החשיכה ששררה בחדר בו נערכה הדגמה, סילק Wood את המנסרה שהיתה הרכיב הקריטי ביותר במערך הניסוי. החוקרים המשיכו לדווח על אותה תבנית של קרני-N, למרות שכזו לא היתה יכולה להראות במצב בו המנסרה אינה במקומה! (אם היה ממש בקרני ה-N, כמובן).

 בניסוי אחר, כמה כתמים של צבע זרחני אמורים היו לשנות את חדותם כתוצאה מהזזה של לוח מתכת קדימה ואחורה בקרבתם. Wood המשיך בתעלוליו: "לא יכולתי להבחין בשום הבדל, למרות שנאמר לי כי התופעה לא מוטלת בספק והשינויים מאוד ברורים לעין. בעודי מחזיק את לוח המתכת מאחורי גבי הזזתי את זרועי קדימה ואחורה ביחס למסך. החוקרים המשיכו לתאר את אותם השינויים."

דוגמה לאחד ממערכי הניסוי

לאחר כמה חשיפות מביכות נוספות הוא מסכם:

"אני מוכרח להודות שעזבתי את המעבדה בתחושה חזקה של דכאון. לא רק שלא ראיתי ולו ניסוי משכנע אחד, אלא שהייתי משוכנע כמעט לגמרי כי כל שינויי הבהירות שדווחו (והיו העדות היחידה לקיומן של קרני ה-N) הם פרי הדמיון בלבד. נראה מוזר שאחרי עבודה של שנה בנושא לא תוכנן אפילו ניסוי אחד שיכול לשכנע צופה ביקורתי בכך שהקרניים בכלל קיימות."

Wood מציע דוגמה לניסוי ש"היה יכול להכריע את הנושא מעל לכל ספק", והמבוסס על עיקרון הסמיות-הכפולה (Double Blind): נניח רוצים לבדוק את הטענה כי לוח מסוג א' מעביר קרני N בעוד שלוח מוסג ב' חוסם אותן. כל שנדרש הוא שחוקר אחד יכניס למסלול הקרן את לוח א' או לוח ב' באקראי (נניח לפי תוצאת הטלת מטבע), וחוקר אחר שאינו יודע איזה לוח הוכנס יציין אם הוא מזהה את ההשפעה של הקרניים על מערך הניסוי. באופן כזה החוקר השני לא יודע אם הוא "אמור" לראות השפעת קרינה או לא. תרגיל זה מנקה את הרצון שלו לראות משהו מסוים מלהשפיע על תוצאות הניסוי. לאחר שחוזרים על כך פעמים רבות, בודקים מה מידת ההתאמה בין סוג הלוח שמוקם בכל פעם ע"י החוקר האחד לבין דיווחי החוקר השני. אם ההתאמה מושלמת או גבוהה – כנראה שקיימת תופעה אמיתית. אם אין התאמה – התופעה ככל הנראה אינה קיימת במציאות.

לפרסום הדיווח של Wood  היתה השפעה מוחצת. רק מחקר אחד שתמך בקיומן של קרני-N התפרסם לאחר החשיפה המביכה הזו. בלונדלוט עצמו, שפרש לגמלאות ב-1909, היה משוכנע בקיומן של הקרניים שלו לפחות עד 1926.

כיצד מצליחים 120 מדענים למדוד דבר שאינו קיים?

קיומה של קרינת N הוסק על סמך עדויות ראיה בלבד (שינויי בהירות קלים בין כתמי אור). מכיוון שהמוח של החוקרים הוא שפירש את מה שהם ראו (ולא מכשיר מדידה "אובייקטיבי"), הציפיות והרצונות שלהם השפיעו על מה שראו בפועל.

המדענים הונו את עצמם, באופן לא מודע, לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת Gardner – הם סבלו מ – "self-induced visual hallucination".

המעניין במקרה הזה הוא התפשטות "ראיית המצופה" בקרב קהילה שלמה של אנשים, כלומר, אפילו חזרה על הניסויים במעבדות אחרות ובציוד אחר לא הספיקה כדי לנפץ את האשליה! זו דוגמה לאשליית המונים. (עוד על חווית המצופה תוכלו לקרוא כאן, על דוגמאות מתחומי העל-טבעי תוכלו לקרוא כאן, ועל אשליות המונים – כאן).

הדבר הפשוט שכל אותם מדענים נכשלו לעשות היה להטיל ספק בעצם חושיהם. לנסות להכשיל את עצמם, להעמיד את עצמם ואחד את חברו במבחן פשוט שינקה את ההטיות של ראיית הצפוי והרצוי.

דוגמה לחולשתו של המדע או לחוזקו?

אלה שאינם מבינים את מהותו של המפעל המדעי, סבורים בטעות כי המדע צריך להיות חסין מטעויות ולהניב רק אמיתות מוחלטות. הם רואים בפרשיית קרני ה-N מקרה שמחליש את המדע: "הנה, גם מדענים גדולים טועים ובגדול!"

אבל הפרשייה הזו מדגימה בדיוק את ההיפך – היא מדגימה את חוסנו של המפעל המדעי להתגבר על חולשותיהם של המדענים הספציפיים (בין אם מדובר בהונאה עצמית, בשרלטנות מכוונת, באטימות או עקשנות, בקנאה, בנקמה אישית, ביצר פרסום או בכל תכונה אנושית אחרת).

פרשיית קרני ה-N נלמדת כלקח היסטורי לגבי הסכנות שאורבות בניסויים שאינם מתוכננים כראוי. ניסוי שמתוכנן כראוי מנקה את השפעת החוקרים על התוצאות, למשל ע"י שימוש בפרוטוקול של סמיות כפולה. זו בדיוק היתה מהות ה"תעלולים" ש-Wood ביצע בביקורו, ואשר ניפצו תוך שעות ספורות שנה של מחקר אינטנסיבי.

וכאן נעוץ אחד ההבדלים העיקריים בין מדע לפסאודו-מדע. במדע אשליית המונים כזו מתנפצת תוך זמן קצר, ומושלכת למגירת "כשלים ולקחים". במחוזות הפסאודו-מדע זה לא קורה: כל אשליה עצמית של חוקר ממשיכה לשגשג במשך עשרות ואף מאות שנים. רבבות מאמינים ממשיכים לדבוק בה גם לנוכח ניסויים פשוטים שמפריכים אותה מכל וכל, ובמסגרת לימודים והכשרות של אותו תחום פסאודו-מדעי מעבירים את אשליית ההמונים הזו לדורות הבאים.

מקורות:

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

יורדים למעלה ועולים לשום מקום

יורדים למעלה ועולים לשום מקום

רוב הדוגמאות המוכרות לאשליות תפישה הן בתחום הויזואלי, לא בגלל שערוץ קליטה זה פחות מתוחכם מאחרים אלא כנראה דוקא בכלל שהוא יותר מתוחכם: ככל שהמוח מבצע עיבוד נתונים מורכב יותר הוא נדרש להניח יותר הנחות בקשר למציאות ובהתאם גדל הסיכוי שלו "ליפול בפח" כשהוא נתקל בתנאים מבלבלים במיוחד (שנוצרו במקרה או במתכוון).

אשליות שמיעתיות נדירות הרבה יותר. הנה כמה מוצלחות בהן נתקלתי. (כדי להתרשם אנא חברו את המחשב לזוג רמקולים סבירים, או השתמשו באוזניות).

יורדים למעלה

שימו לב כיצד הצליל יורד ויורד, ולבסוף מגיע לגובה רב הרבה יותר מזה שהתחיל ממנו (קל להבחין בכך כשאותו צליל מתחיל בפעם השניה).

אנלוגיה ויזואלית לתופעה אפשר לראות בתמונה של M.C. Escher – Waterfall 1961: אם עוקבים בדקדקנות אחר מסלול הזרימה של המים מימין, אפשר להתרשם כיצד הם מתרחקים מאיתנו בירידה מזוגזגת, אך לבסוף מגיעים באורח בלתי מובן לנקודה שנמצאת ממש מעל נקודת ההתחלה, וחוזרים אליה בנפילה.

עולים לשום מקום

אשלית שמיעתית אחרת היא הצלילים שעולם ועולים, וחוזרים לאותו המקום:

הקבלה יפה לאשליה השמיעתית הזו אפשר לראות בתמונה הבאה (חלק מהתמונה המקורית): Ascending and Descending 1960, גם היא של Escher כמובן: שימו לב כיצד האנשים עולים בצמוד לצד החיצוני של גרם המדרגות, וממשיכים לעלות, בכל מדרגה הם בפירוש גבוהים יותר מאשר בקודמתה, אך בכל זאת הם חוזרים לאותה נקודה. כמובן שגורל אכזר לא פחות פוקד את אלה שיורדים בצד הפנימי של גרם המדרגות.

ועוד גירסה, הפעם רציפה (מחצית ראשונה בעליה, מחצית שניה בירידה. לתמונות כמובן אין קשר לאשליה):

רמז למה שקורה באשליות הצליליות הללו אפשר למצוא באפקט האופטי שמודגם ע"י "מוט הספר" (barber pole), כמותו אפשר לראות בפתחן של מספרות רבות מסביב לעולם:

קצת על הרקע ההיסטורי לסימן היכר זה של הספרים אפשר לקרוא כאן. למי שלא מכיר, לא תאמינו!

מי יכול להסביר בפשטות כיצד נוצרות האשליות השמיעתיות הללו?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שתפו בפייסבוק!