לחוות את המצופה

לחוות את המצופה

בסקירה על אפקט הפלצבו ראינו כי לעיתים מספיק שאדם מאמין כי הוא מקבל טיפול שאמור להיטיב עימו בכדי להביא לשיפור ממשי בהרגשתו. לעיתים אפילו מופיעות אצלו תופעות לוואי אופייניות לטיפול שלא קיבל.

תופעה מרתקת זו של חווית המצופה אינה יחודית לתחום הבריאותי, אלא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
ברשומה זו אציג לקט דוגמאות פיקנטיות שמדגימות כיצד ציפיות משפיעות על תפישת המציאות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך כלל.

המודל הבסיסי הוא כי איכות החוויה שלנו נקבעת ע"י שילוב של מידע חושי (bottom up) עם ידע מוקדם / אמונות / רצונות / ציפיות (top down).

מדע על הבר

החוקר דן אריאלי חבר לשני פרופ' נוספים ויחד הם ערכו מחקר באחד משני הפאבים של אוניברסיטת MIT. מטרת הניסויים היתה לבדוק האם לציפיות של לקוחות מהבירה המוגשת להם יש השפעה על הטעם של אותה הבירה.

לסטודנטים הוצעה כוס בירה בחינם מאחת משתי חביות, לבחירתם, לאחר שטעמו את שני סוגי הבירה. חבית אחת הכילה בירה מקומית מפורסמת ואילו החבית השניה הכילה "בירת MIT" – אותה הבירה בדיוק בתוספת כמות קטנה של חומץ בלסמי. הכמות היתה קטנה, אך בהחלט מספיקה בכדי שרוב הטועמים יבחינו בהבדלי טעם.

ואיזו בירה העדיפו הטועמים? זה כבר תלוי איך הוצגו הדברים.

בקרב אלה שטעמו את הבירה ללא כל הסברים נוספים, היתה העדפה לבירה המשודרגת, זו שהוסיפו לה חומץ בלסמי – כ-60% מהטועמים בחרו בה כבירה המועדפת עליהם.
אך מה קרה כאשר סיפרו לטועמים על הרכבה של הבירה המשודרגת לפני שטעמו אותה? התמונה היתה שונה לגמרי – רק 30% הצהירו כי הם מעדיפים את הבירה בתוספת החומץ! כלומר, עצם הידיעה על החומץ והציפיה לטעם לוואי שינו את בחירת הסטודנטים.

אך האם הידע על החומץ השפיע רק על הבחירה, או על חווית הטעם עצמה?
כדי לבדוק זאת חזרו החוקרים על הניסוי וסיפרו לטועמים על תכולת הבירה לאחר הטעימה, אך לפני שביצעו את בחירתם. האם אלה שלמדו על החומץ לאחר הטעימה סלדו מהבירה כמו אלה שלמדו על החומץ לפני שטעמו אותה?
הסתבר כי הידיעה בדיעבד על החומץ לא שינתה בהרבה את ההעדפות הסטודנטים. עובדה זו מרמזת על כך שהחוויה עצמה היא שהשתנתה בעקבות המידע על החומץ ולא רק הבחירה.

פפסי מול קולה

בשנות השמונים התגאתה חברת פפסי בעובדה שאנשים מעדיפים את המשקה שלהם על פני קולה, במבחני טעימה:

כתשובה, הכריזה קוקה-קולה כי אנשים מעדיפים את המשקה שלה במבחני טעימה:

המעניין הוא שאף אחת מהחברות לא שיקרה. כיצד יתכן?

מבחני פפסי היו מבחני טעימה "עיוורים" בהם לא ידעו הנבדקים מה המשקה אותו הם טועמים, ואילו מבחני הטעימה של קוקה קולה היו גלויים. כלומר, עצם הידיעה כי הם טועמים קוקה קולה ולא פפסי שינתה את בחירתם של רבים לטובת קוקה קולה. אך שוב נשאלת השאלה, האם חווית הטעם עצמה היתה שונה כשהשם "קוקה קולה" התנוסס על הפחית?

מחקר עדכני שהתפרסם ב-2004 חזר על הניסוי בצורה מבוקרת וקיבל תוצאות דומות: כאשר הטעימה היתה עיוורת, מחצית מהטועמים העדיפו קולה ומחציתם השניה – פפסי. כאשר ידעו הנבדקים מה הם טועמים, כ-75% מהם העדיפו את טעם הקולה.

אבל הניסוי הלך צעד אחד משמעותי קדימה, ובדק גם את הפעילות המוחית בזמן הטעימות בעזרת fMRI (הנבדקים מצצו את המשקה דרך צינור פלסטיק גמיש וארוך, כשהם שכובים בתוך המכשיר האימתני). אזור מסוים במוח נמצא פעיל בהתאם לרמת ההנאה של הנבדקים מהמשקה שלגמו. בשלב המבחן העיוור, בקרב "מעדיפי הקולה" האזור היה פעיל יותר כששתו קולה, ואילו בקרב "מעדיפי פפסי" האזור היה פעיל יותר כאשר טעמו פפסי. אך במקרים בהם ידעו הנבדקים כי הם שותים קולה (ורק במקרים אלה) נמדדה פעילות באיזורים נוספים במוח אשר מקושרים לאסוציאציות, זיכרון והשפעות רגשיות על ההתנהגות. נראה כי האסוציאציות שנלוו לחווית הטעימה ולא הטעם עצמו הן שגרמו לרבע מהנבדקים "לעבור למחנה הקולה". הבנת תפקודי המוח עדיין בחיתוליה, אבל האם "צולם" כאן מודל bottom-up – top-down בפעולה?

נקנח את מסע הטעימות שלנו בבקבוק יין טוב.

האם מחיר היין משפיע על טעמו?

בניסוי זה נאמר לנבדקים כי הם עומדים לטעום 5 סוגיי יין, במטרה לבדוק את המהירות בה טעמים שונים נקלטים במוח. כמובן שמטרת הניסוי היתה שונה לגמרי. למעשה הנבדקים טעמו רק 3 סוגי יין שונים: זול, בינוני ויקר. היין הזול ($5) הוגש פעם בבקבוק עם תוית מחיר של $5 ופעם של $45. היין היקר ($90) הוגש פעם בבקבוק עם תוית של $90 ופעם עם תוית של $10. היין הבינוני הוגש במחירו האמיתי – $35.

כצפוי, הטועמים דיווחו שהיין הזול הרבה יותר טעים כשהגיע עם תוית מחיר גבוה, ואילו היין היקר נחווה כפחות טעים כשהגיע עם תוית מחיר נמוך. למעשה המחיר היה הפרמטר העיקרי שקבע את איכות חווית השתיה. יתרה מזו, כאשר נערך מבדק עיוור בו לא הוצמדו שום תויות מחיר לבקבוקים, היין הזול קיבל ציונים גבוהים יותר מאשר היקר (יש לציין כי הטועמים לא היו מומחי יין).

מימין: מידת העדפת היינות בתנאים השונים (כל צבע מציין יין אחר מהשלושה).
משמאל: מידת העדפת היינות כאשר הוגשו ללא תויות מחיר.

בדומה לניסוי הפפסי-קולה, בדיקת הפעילות המוחית (fMRI) של הטועמים בזמן הטעימות הראתה כי הנאתם אכן היתה בהתאם לדיווחיהם, כלומר הם לא ביטאו העדפה מזויפת אלא באמת נהנו יותר מאותו יין, כאשר מחירו היה יקר יותר. גם כאן, "אזורי הטעם" במוח לא הראו הבדל משמעותי בתנאים השונים, מה שמוביל שוב למסקנה כי חווית הטעם היא שילוב בין מידע חושי לבין ציפיות.

על איכות משלמים? או שאולי את היקר חווים כאיכותי? חומר למחשבה.

ואולי צבע היין משפיע על טעמו? כאן תוכלו לראות מה קרה כשנתנו לטועמים מקצועיים לחוות דעתם על יין לבן שנצבע לאדום.

ראיית המצופה

חווית המצופה אינה מוגבלת לחושי הטעם והריח כמובן. פרשת קרני ה-N הינה אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לראיית המצופה, במיוחד לאור העובדה כי למעלה ממאה מדענים נפלו קורבן לכוחה של הסוגסטיה וראו תופעות שהיו קיימות בדמיונם בלבד.

בניסוי שערכה קבוצת חוקרים מ"המרכז לחקר הרציונליות" באוניברסיטה העברית התקבלו תוצאות מפתיעות לא פחות.
60 נבדקים התבקשו לקרוא כמה עשרות מילים שנכתבו על לוחיות שקופות. בכל פעם הוצבה לוחית אחת כזו לפני נורת ליבון מסנוורת. הנבדקים צוידו במשקפי שמש מתוצרת "Ray-Ban" ותוגמלו כספית על קריאה מדוייקת ומהירה של המילים. מחצית מהנבדקים קיבלו את המשקפיים עם מדבקה של המותג האמיתי (Ray-Ban), והמחצית השניה קיבלה את אותם המשקפיים עם תוית מותג לא מוכר.

חברי "קבוצת Ray-Ban " סיימו את המשימה בכמחצית מהזמן, ומספר טעויות הקריאה שלהם היה קטן פי שניים!

שמיעת המצופה

פולמוס עקוב מדם מתנהל כבר שנים רבות בקרב קהילת האודיופילים (חובבי ציוד השמע האיכותי) לגבי איכות הסאונד של מרכיב כזה או אחר. כך למשל, בעוד שרבים נשבעים שכבלי הרמקולים האיכותיים שרכשו תמורת מאות דולרים למטר משפרים את איכות הצליל בצורה משמעותית, הרי שבמבחנים עיוורים הם מאבדים כל יכולת להבחין מתי נעשה שימוש בכבל היוקרתי ומתי בחוט נחושת פשוט (עשוי מקולב בגדים). המעוניינים לצלול לתחום מוזמנים לבקר כאן למשל.

*

מהחושים הבסיסיים נרקיע כעת למחוזות הרוח והאינטלקט. האם תופעת חווית המצופה מתרחשת גם שם?

איכותה של שירה

בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).

אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

לפני מבחנים, שתו רק מותגים

אותו צוות חוקרים שביצע את ניסוי משקפי השמש ניסה לבדוק גם השפעת מותג על יכולת הריכוז. הנבדקים קיבלו 35 ציורי "פרחים" בדומה לזה המוצג כאן, והיו צריכים לזהות את העיגולים הבודדים בכל פרח שאינם מחוברים בקו למרכז, ולחברם בקו. למשימה כולה הוקצבו 3 דקות.

לפני ביצוע המשימה שתו כל הנבדקים תה קמומיל שהוכרז כמרגיע ועוזר בריכוז. והנה מגיעה המניפולציה: מחציתם חשבו שקיבלו תה "ויסוצקי" ומחציתם – תה "המותג". לוגמי "ויסוצקי" הצליחו לחבר כ-15% יותר עיגולים (36 לעומת 31), ומספר החיבורים המיותרים שלהם היה קטן פי כמה.

*

נסיים בהדגמה נהדרת בה אנשים מתלהבים מהדגם החדש של האייפון, למרות שהם בוחנים את הדגם הישן (חלקם מחזיקים בידם השניה את הדגם הישן שברשותם, בעודם מתפעלים מהדגם "החדש"):

*

אני מקווה שהצלחתי להדגים עד כמה מטושטש הגבול בין מה שהמוח שלנו תופש לבין מה שהוא מייצר כשאנחנו חווים משהו. מעבר לכך שהמידע החושי על העולם החיצון עובר סינונים, עיוותים ועיבודים רבים, הרי שמוחנו יוצק ובוחש לתוך "תבשיל החוויה" גם דעות, אמונות וציפיות מוקדמות, בטרם החוויה המוגמרת מוגשת "לנו" להתרשמות.

כשמדובר בהנאה מיין, שירה או האזנה למוזיקה, אין בכך כל רע. אך כשאנו מנסים ללמוד על המציאות החיצונית הבלתי תלויה בדעותינו, הסתמכות על חוויות אישיות יכולה להוות מכשול רציני בדרך לאמת.

אתם מוזמנים לשתף בסיפורי "חווית המצופה" האישיים שלכם.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

צריך לראות בשביל להאמין

צריך לראות בשביל להאמין

זה קרה לפני כ-20 שנה.

נתקלתי במודעה ב"עכבר העיר" שהזמינה את כל המתעניינים להשתתף ב"ערב מדהים של כוחות על-טבעיים". הובטח לנו כי נחזה בניסים של ממש: קריאת מחשבות, כיפוף מתכות ושלל הפתעות נוספות. הדבר האמיתי, לנגד עינינו ממש!

הלכתי. מה יכולתי לעשות? הסקרנות הרגה אותי. כבר אז הייתי הספקן הסקרן. בעיקר הסקרן.

המפגש התקיים בדירה שכורה שיועדה להרצאות ומפגשים כגון זה, אי שם במרכז ת"א. מצוין, חשבתי לעצמי כשנכנסתי. המקום אינטימי ואוכל להשגיח כהלכה על המתרחש. סקרתי את המגיעים, מנסה לתהות על קנקנם. היו שם בעיקר נשים, אם כי זכור לי עדיין בחור צעיר אחד, צנום וגמלוני שנעץ מבטים מוזרים בחלל החדר. התיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שם בכמה שורות וחיכינו לבעל הכוחות. האוירה היתה שקטה ודרוכה. לא חלף זמן רב והוא נכנס למקום. מראהו היה כשל אדם רגיל לכל דבר. אך בל ניתן לחזות השגרתית להטעותנו, מה שהתחולל שם מיד לאחר מכן הכה את כולנו בתדהמה הולכת וגדלה.

האיש, רוני שמו, ביצע מעלל אחר מעלל בהצלחה מסחררת.
הוא ידע איזה חפץ אישי החביא אחד האנשים בקהל בתוך קופסת גפרורים ריקה, מבלי לפתוח אותה. בנפנופי ידיים וריכוז מחשבה בלבד הצליח לגרום לכדור קטן מנייר אלומיניום להתלהט בתוך ידיו של מתנדב מהקהל עד שזה שמט אותו בזעקת כאב. לאחר מכן יצא מן החדר, ובעוד המארחת קושרת את עיניו היטב במטפחת שחורה פיזרנו אנחנו חפצים שונים על הרצפה. לאחר שכל המכשולים נחו במקומם חזר רוני לחדר ווהתהלך בו בצעדים בטוחים תוך שהוא עוקף את החפצים שפיזרנו ואף נוקב בשמם, כל זאת בעיניים קשורות!

היו עוד מעללים שונים ומשונים, אך מה שהדהים אותי יותר מכל, היה משהו שקרה ממש מתחת לאפי. טוב, אולי קצת באלכסון. כשהגיע שלב כיפוף חפצי המתכת המיוחל, ביקש רוני שכל אחד מאיתנו יוצא חפץ מתכתי (מטבע או מפתח למשל), יחזיק אותו בידיו, כולנו נתרכז יחד ונאחד את אנרגיות המחשבה שלנו, ו… נראה מה יקרה. "לפעמים חפצים מצליחים להתעקם גם בידיים של אנשים מהקהל", הבטיח בקול דרמטי.

שלפתי את מפתח הבית שלי, וכבר הייתי דרוך לגמרי. אם המפתח יתעקם בתוך ידי שלי, תהיה זו הוכחה ניצחת מבחינתי לקיומם של כוחות "על-טבעיים", כך לפחות הבטחתי לעצמי אז.

המקום הוחשך במקצת כדי להקל עלינו להתרכז. רוני התהלך במעבר שבין שתי קבוצות האנשים הישובים כשהוא מדריך אחדים מהם כיצד להחזיק את החפץ שלהם. לאחר מכן חזר לקדמת החדר. בקולו העמוק והמרגיע הינחה אותנו כיצד לנשום, כיצד לחשוב. עצמנו את עינינו והתרכזנו כל אחד בחפצו הוא.

ניסיתי. באמת שהשתדלתי. הנחתי את הספקנות בצד, לכמה דקות. לא רציתי שהספקנות שלי תחבל בפלא שעשוי להתרחש במו ידי ("מחשבות שליליות בקהל" כידוע, יש בכוחן לבטל את האפקט, ביחוד אם הוא אמור להתרחש בקהל). "זרמתי" עד הסוף.

שלב הריכוז האנרגטי הסתיים, האורות הודלקו וכל אחד הזדרז לבחון את השלל שבידיו – האם עקום הוא או ישר? אני לא חושב שהיה רגע בחיי בו רציתי לראות מפתח עקום יותר מאשר ברגע ההוא.

אבל המפתח לא התעקם. אוף!
בדקתי מהצד – אף לא הטיה קלה שבקלות.

בעודי צולל בתהומות של אכזבה ותסכול, מהולים בניצני ספקנות מחודשת, שמעתי קול קלוש בוקע מגרונה של הבחורה הצנומה והשברירית שישבה לימיני – "וואי, המפתח שלי התעקם". חטפתי את המפתח מידיה בהתרגשות מבולבלת – אכן, עקום! משהו כמו 20-30 מעלות כיפוף! מה קורה כאן? זה אמיתי? ולמה לעזאזל לי זה לא קרה? מה, הכוחות שלי לא טובים מספיק?! איך זה יכול להיות? האם היא משתפת פעולה? לא נראה כך… האם יכלה לכופף את המפתח בכוח ידיה? אין סיכוי. האם חזיתי בהוכחה ניצחת לכוחות על-טבעיים? נראה כך!!!

לא היה לי הסבר הגיוני לשום דבר ממה שהתחולל באותו הערב. ביחוד לא למפתח שהתכופף בידיה של השברירית.

שיחזרתי את ההתרחשויות בראשי חזור ושחזר, בעודי משרך דרכי חזרה לביתי באוטובוס.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתקשר לחברי הטוב.

– "חבל שלא באת, אתה לא מאמין מה הלך שם!"
– "מה הלך שם?" – השיב לי באדישות מסוימת, ונשמע היה שהוא שקוע באכילה.
– "אתה לא תאמין. אין לי הסבר אחר. האיש הזה בעל כוחות!"
– "ספר לי, הכל, כל הפרטים. לפי הסדר."

שיחת הטלפון ארכה כשעתיים. חברי לא הרפה, התעקש לברר כל פרט ופרט. הנחת היסוד שלו היתה כי יש הסבר פשוט והגיוני לכל דבר שקרה שם. "האם הוא אמר מה יש בקופסת הגפרורים לפני שלקח אותה מהאדם או אחרי? האם ראית את הקופסה כל שניה ושניה? האם יתכן שבזמן שהוא מיקם אותה בכף ידו הוא פתח אותה לשניה והציץ פנימה, בעודה מוסתרת מעיני הקהל?" הממ… יתכן.

"האם האור היה דלוק בחדר בזמן שהתהלך בו עם עיניים קשורות? מדוע זה היה הכרחי שיהיה אור? האם יתכן שראה משהו דרך המטפחת? דרך חריץ קטן?" הממ… יתכן.

וכך הועלו ספקות סבירים לגבי כל אחד מהמעללים. ככל שהתקדמה השיחה הלך והתחזק בי הרושם כי הייתי עד למופע קסמים, ולא מהמתוחכמים שבהם.

אבל רגע, מה עם המפתח שהתעקם בידיה של זו שישבה לידי? איך אפשר להסביר את זה!? בכוחות משותפים ניסינו לשחזר כל מה שקרה שם באותן הדקות. פתאום נפל האסימון. נזכרתי שתוך כדי ההנחיות שהנחה אותנו רוני, לאחר שהאורות בחדר היו כבר מעומעמים לחלוטין, הוא שוטט במעבר שבין הכיסאות והדריך אנשים אחדים כיצד להחזיק את החפצים. הבחורה שישבה לידי היתה כנראה בעלת-מזל יותר מאשר בעלת-כוחות, שכן ישבה בכסא הסמוך למעבר. בעוד אני שקוע במפתח שלי חלף רוני גם לידה וכנראה העניק לה הדרכה אישית קצרה, שכללה לקיחה של המפתח מידיה, כיפופו הזריז והנחתו, מכופף, חזרה בתוך כפות ידיה, שם נח לו מכופף עד אשר הסתיים הטקס והודלקו האורות.

בחלקה האחרון של השיחה כבר תכננו כיצד נוכל לאשש את כל השערותינו ולהכשיל (כך האמנו) את רוני באופן גורף בהופעתו הבאה. כך למשל אפשר לכבות את האור בחדר במפתיע כשהוא נכנס קשור עיניים, להדביק בסיילוטייפ את קופסת הגפרורים לאחר שמכניסים לתוכה חפץ, לזנק על כל חפץ שהוא נוגע בו לפני טקס ה"כיפוף" ולבדוק אם הוא כבר מכופף, וכו'. זה היה יכול להיות משעשע.

בתום השיחה נותרתי מהורהר. קצת התביישתי. איך נפלתי בפח? כיצד חברי שלא היה נוכח שם כלל הצליח בשאלותיו להביא אותנו לפיצוח הקסם?

ואז הבנתי.

דוקא משום שלא היה נוכח שם, הוא נשאר אובייקטיבי, נייטרלי וצלול דעת!

החוויה האישית לא סנוורה אותו, לא עיוורה אותו ולא תעתעה בו. רגשות הפליאה וההתפעמות לא הקהו את חשיבתו. הוא יצא מתוך הנחה שיש הסברים הגיוניים למה שקרה שם, וחתר בעקשנות, סבלנות ודקדקנות לחשיפתם.

צריך לראות בשביל להאמין;
לעיתים צריך לא לראות בשביל להבין.

*

מדריך למכופף המתחיל

כאן מדגים הקוסם רנדי כיצד לכופף מפתח בכוח… הזרוע, ממש מול עינכם, מבלי שתשימו לב. אני מניח שזה בדיוק מה שהתרחש באותו מפגש מכושף.

מייקל שרמר (ספקן מדופלם) מדגים כיפוף סכו"ם בכמה סגנונות, אפילו בלי להיות קוסם:

דרך מעניינת יותר לעשות זאת – באדיבות הטלוויזיה החינוכית:

כאן תועד אורי גלר ללא ידיעתו ונתפס בתנועה חשודה ביותר:

*

ונחזור למיודענו רוני.

חיפוש זריז העלה כי גם לדעת הקוסם רנדי מדובר בטריקים. כאן הוא מספר כיצד "ישראלי אחד" הצליח לעבוד על כמה מדענים ש"בחנו אותו", ומסביר כיצד ניתן לבצע כמה מהטריקים הללו בדרכים שאינן דורשות כוחות על-טבעיים. (רפרטואר הטריקים דומה להפליא למה שהודגם בפנינו באותו הערב – גילוי תכולתה של קופסת גפרורים, נייר אלומיניום מתלהט וכו').

בסרטון הזה רנדי מדגים כיצד קופסת גפרורים מתרוממת בכוח המחשבה, עוד מעלל שהצליח להכות את המדענים בתדהמה. מה שמעלה עוד נקודה חשובה: ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב כי מדענים אינם בעלי הכשרה מתאימה לחשיפת קוסמים המתחזים לבעלי כוחות. לשם כך צריך בעל מקצוע בתחום, כלומר קוסם.
באופן פרדוקסלי נראה כי דוקא מדענים נוטים ליפול בפח יותר מאנשים אחרים במקרים כאלה. יתכן שהסקרנות הגדולה שלהם לגלות תופעות טבע חדשות מאפילה על החשיבה הביקורתית, ואולי זו התעלמותם מהאספקטים האנושיים שבסיטואציה והעיוורון לעובדה כי פרסום, יוקרה או כסף הינם כוחות מניעים חזקים לא פחות מכל כוח פיזיקלי שהם מכירים, וכי יש לשקלל גם אותם ב"משוואת הכוחות".

מצוידים בידע שרכשנו, נחזור ונבחן כיצד רוני מכופף  מזלג. משהו לא ברור?

כאן הוא מדגים טלקינזיס.  אני משאיר לקוראים הסקרנים לחקור כיצד זה מתרחש (כדי לא להרוס את הקסם לקוסמים הישרים).

אז… שלא יכופפו אתכם!

עדכון: אחד המגיבים שיתף בחוויותיו ממופע דומה של רוני. הוא היה מנוסה ואמיץ יותר: הנה מה שקרה שם.

עוד רשומות בנושאים קשורים:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

צוללים אל הצלילים

צוללים אל הצלילים

היום נצא לפעילות בעולם הצלילים. ילדים מוזמנים להצטרף.
יש לכם רמקולים מחוברים למחשב? אפשרות לשמוע צלילים משונים במשך הדקות הקרובות בלי שינעצו בכם מבטים נזעמים? סבלנות לחוויות קצת שונות? אם כן, אפשר לצאת לדרך!

לאחרונה התוודעתי לפודקאסט נפלא שנקרא RadioLab. (ניתן להוריד את הפרקים בחינם בפורמט mp3 ולהאזין להם בפקקי הבוקר למשל).

אחד הפרקים הראשונים שהאזנתי להם היה "השפה המוזיקלית". הפרק נפתח בהדגמה מאלפת. שימו לב מה קורה כשקטע ממשפט מדובר רגיל מושמע בלולאה: הקשיבו כאן (המתינו כמה שניות להורדת הקובץ).

אני מניח שכולם שמעו מנגינה ברורה (חלקכם אולי אף הצטרפו בשירה סוערת ותיפוף על השולחן). הדגמה זו מעוררת מחשבות לגבי מקורה של המוזיקה והקשר בינה לבין דיבור. הנושא נסקר מזויות רבות ושונות בפרק הזה של Radiolab, והוא תחום עיסוקה של דיאנה דוייטש, פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה.

המשכתי לצלול בעבודותיה המרתקות. הנה לקט הדגמות מעניינות.

מילות פנטום

לצורך התרגיל הבא אתם נדרשים לזוג רמקולים באיכות סבירה (מומלץ לא להשתמש באוזניות להדגמה הזו). הרמקולים צריכים להיות מרוחקים זה מזה מספיק כדי לקבל אפקט סטראופוני טוב. הקשיבו לקטעים הבאים בסבלנות. כל אחד מהם נמשך כשתי דקות.
אילו מילים אתם שומעים? האם הן באנגלית? עברית? המשיכו להאזין, ומילים חדשות תצוצנה. מאיזה כיוון נשמעת כל מילה? ימין או שמאל? הפנו את הראש לכיוון אחר או שוטטו קצת בחדר – מילים חדשות עשויות להתגלות.
מי זיהה יותר מ-5 מילים? יותר מ-10?

דוגמה ראשונה, דוגמה שניה.

למעשה בכל הקלטה מושמעות שתי הברות שחוזרות על עצמן במדויק לאורך כל הקטע, ואף זהות לחלוטין בשני הערוצים (ימין ושמאל, מושמעות בחפיפה לסירוגין).

כפי שראינו כבר לא פעם בעבר, המוח שלנו מנסה למצוא משמעות בכל קלט, בין אם היא נמצאת שם ובין אם לאו. לא פעם הדבר מביא לאשליות תפישה: פרצופים בעננים, פנים על מאדים, התגלויות של קדושים בפיצות וטוסטים, נבואות בדיעבד וכד'.

דיאנה מספרת כי לא פעם אנשים שומעים מילים שקשורות לנושאים שמטרידים אותם באותו הרגע.
עובדה מעניינת זו העלתה בי אסוציאציה מידית למבחן רורשאך (אחד המבחנים הפסיכולוגיים הנפוצים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת, בין השאר בשל מהימנות ותוקף נמוכים ובעיות אובייקטיביות בקביעת הציונים והפירוש של המבחן).

אשליית הרצף

לצורך הניסוי הבא מומלץ להרכיב אוזניות (הקפידו על כיוון ימין-שמאל). הקשיבו לצלילים האלה.
מה אתם שומעים? האם יש כיוון מסוים ממנו מגיעים הצלילים הגבוהים? הנמוכים? נסו להתמקד בכל אוזן בנפרד.

השתתפו בניסוי!  בעלי האוזניות שבכם (ורק אתם, כדי להבטיח ניסוי באיכות סבירה),
אתם מוזמנים לענות כאן לפני שאתם ממשיכים לקרוא (אנונימי כמובן).

למעשה כל אוזן שומעת סדרת צלילים מדלגים, כששתי הסדרות שזורות זו בזו. הנה כאן תוכלו לשמוע את שתי הסדרות לחוד (אחרי כמה שניות של הצליל המקורי). מפתיע לא?! מסתבר שרוב האנשים הימניים (מבחינת הצד של היד הכותבת, בלי קשר לדעתם הפוליטיות כמובן) שומעים את הצלילים הגבוהים מגיעים מצד ימין ואת הנמוכים מצד שמאל, למרות שהצלילים מפוזרים באופן שווה מבחינת גובהם בין שתי האוזניים. אפליה זו נשמרת בד"כ גם כאשר הופכים את כיוון האוזניות! אצל אנשים שמאליים לעומת זאת אין נטייה ברורה לכיווניות כזו. נראה מה יעלה בסקר שלנו. נכון לזמן בו התבצע המחקר הזה (1975) לא היה ברור מה ההסבר המדויק לכל התופעות הללו.

זכרון צלילי

כעת תוכלו לבחון את הזכרון שלכם לגובה הצליל, בתנאים שונים. בכל קטע יושמעו שני זוגות של צלילים, כאשר מרווח של 5 שניות מפריד בין כל שני בני זוג כאלה. כלומר:
[ צליל – <5 שניות> – צליל                                צליל – <5 שניות> – צליל ]
המשימה שלכם היא לקבוע האם שני הצלילים בכל זוג זהים או שונים מעט זה מזה בגובהם (הפרש של חצי טון).

לחצו כאן כדי לשמוע דוגמה ראשונה של שני זוגות צלילים. זה לא היה קשה במיוחד אני מניח (תשובה: זוג הצלילים הראשון זהה בגובהו, הצליל הראשון בזוג השני גבוה יותר מזה שבא אחריו).

עכשיו נראה עד כמה הדברים מסתבכים כאשר דוחפים צלילים שונים באמצע. המשימה זהה – האם הצליל הראשון והאחרון בכל קבוצה זהים? לחצו להשמעה.

ומה קורה כאשר במקום צלילים מושמעות מילים באמצע? לחצו להשמעה. רוב האנשים מוצאים את המשימה הזו קלה לאין שיעור מהמשימה הקודמת בה הושמעו צלילים נוספים באמצע.

דיאנה מסבירה כי המפתח להצלחה במשימה הוא זכרון גובה הצליל הראשון והשוואתו עם השני. הניסוי מדגים כי מידע לגבי גובה הצליל נשמר כנראה במקום אחר בזכרון מאשר מידע שמיעתי מילולי. משום כך, מילים שמושמעות בין שני הצלילים לא פוגעות בביצועים בעוד שצלילים דומים, שנאגרים באותו "מקום בזכרון", משפיעים זה על זה ומפריעים בביצוע המשימה.

חידה – זהו את המנגינה

האם תוכלו לזהות את המנגינה הזו? קשה. נשמע כמו אוסף צלילים אקראיים. רמז: הצלילים יוצרים מנגינה מוכרת. כולם נכונים, אלא שהם מפוזרים באוקטבות שונות (התנצלות בפני מי שלא מבין את המושגים, קצת קשה להסביר על רגל אחת). נסו שוב.

אם נעביר את כל הצלילים לאוקטבה אחת, לפתע תצוץ המנגינה!  (מאמר בנושא כאן).

*

לפני שניפרד, נחזור למשפט מתחילת הרשומה. הקשיבו לו פעם נוספת. האם גם לאחר כל המסעות הצליליים המפרכים שלנו המנגינה שחבויה בו מזנקת לאוזניכם כבר בשמיעה הראשונה?

   *   *   *

להתנסות נוספת: אשליות שמיעה נוספות פגשנו כאן – "יורדים למעלה ועולים לשום מקום"

סרטון שכולל כמה אשליות שמיעה, בחלקן כבר נתקלנו:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

ראיתי זאת בבהירות

היום אציג כמה אשליות תפישה שקשורות בהשפעת הבהירות על תפישת מימדים אחרים.

קחו פיסת נייר ורשמו את תשובותיכם לכל אחת מהשאלות הבאות. אל תתמהמהו יותר מדי, המטרה היא לבדוק את ההתרשמות הראשונית – הקדישו כמה שניות לכל שאלה ועברו הלאה. (מנסיון קצר, לא לכולם זה עובד במידה שווה).

גלים גלים

איזה מה"גלים" נראים רחבים יותר? (ראו חיצים)

1 – הכהים

2 – הבהירים

3 – לא רואה הבדל ברוחב

מעוינים

מאיזו שורת מעוינים נלקח המעוין שמשמאל?

1 – הכהים

2 – ה"הבינוניים"

3 – הבהירים

אריחים גלמודים

איזו משתי הצורות גבוהה יותר?

1 – הכהה

2 – הבהירה

3 – לא רואה הבדל בגובה

לוח השח

באיזו משבצת האלכסון ארוך יותר?

1 – הכהה

2 – הבהירה

3 – לא רואה הבדל באורך

זהו.

גלגלו מטה לתשובות הנכונות.

*

*

*

*

*

*

*

*

*

אני מקווה שלפחות חלקכם לא הכיר את האשליות, כי אז ההפתעה תהיה די גדולה:

מטרת השאלות היתה להסיח את דעתכם מהתעתוע העיקרי – בכל המקרים, הצורות שנשאלתם עליהן הן באותה בהירות בדיוק! ה"כהות" וה"בהירות" – זהות בבהירותן.

הנה הוכחה לגבי תמונת הגלים. אשליות רבות נוספות בסגנון, בליווי הסברים קצרים תוכלו למצוא כאן – מומלץ.

[אם אתם חושדים שגם בהוכחה חבויה רמאות כלשהי, אתם מוזמנים להדפיס את הציורים, לגזור את החלקים הרלוונטיים ולהשוות. דרך פשוטה ומדויקת יותר היא לבצע את אותה בדיקה תוך שימוש בתוכנות בסיסיות לעריכת תמונה, כמו paint]

לגבי המעוינים, כולם, כולל זה שמחוץ למסגרת – זהים לחלוטין. כל אחד מהם מדורג בבהירותו מלמעלה (בהיר) למטה (כהה). כשהחלק התחתון (הכהה) של שורת מעוינים אחת נושקת לחלק העליון (הבהיר) של שורת מעוינים אחרת, נוצר הרושם כאילו השורה התחתונה בהירה יותר. הרקע הלבן מעל השורה העליונה גורם לחלקי המעוינים העליונים להראות כהים יותר.
הנה הוכחה שכולם זהים:

כאן תמצאו את המקור לאריחים הגלמודים + הדגמה שבהירותם זהה. וכאן עוד המון אשליות גוון ובהירות מרהיבות של אותו יוצר – מומלץ ביותר!

זה המקור לאשליית לוח השח.

למעשה תעתועי התפישה הללו (כמו רבים אחרים) מדגימים את כוחו המופלא של המוח האנושי לנתח קלט חושי ולהעניק לו פרשנות ומשמעות שימושית. המוח לוקח בחשבון רמזים רבים מהסיטואציה הנקלטת, ומפצה ומתקן את התפישה שלנו בהתאם. כך, למשל:

1)  המוח מבין שצל גורם לחפצים להראות כהים יותר מאשר אם היו תחת תאורה מלאה, ומפצה על כך בתפישת אזורים מוצלים כבהירים יותר ממה שהם נראים לעין.

2)  המוח מפרש בהירויות בצורה יחסית לסביבה. אזור שמוקף באזורים כהים ממנו נתפש יותר בהיר מאשר אותו אזור אם היה מוקף באזורים בהירים ממנו.

3)  במקרים רבים המוח נוטה להתעלם משינויים מדורגים בבהירות, בהניחו כי מדובר בשינויי תאורה ולא בשינוי הגוון של החפץ עצמו.

4)  במקרה בו יש רמז על תאורה מלאכותית או מסננים צבעוניים דרכם רואים את החפצים השונים, המוח מבצע תיקון בהירות וצבע (בדומה לפעולת ה-"white balance"  שיש במצלמות דיגיטליות של היום). הנה דוגמה מצוינת לאשלית צבע.

את האשליה הבאה יצרתי בעצמי, כוואריאציה על אשליית השח. הוספתי אלמנט של לוח חצי שקוף כדי ליצור אפקט כפול:

האם זה עבד לכם (עליכם)? שתפו בחוויות.
תרגיל בית: מהם האלמנטים שהנדסתי פנימה כדי ליצור את האשליה ולהעצימה?

נסיים בהרצאת TED של Beau Lotto בנושא. (ניתן לבחור כתוביות בעברית).

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

ספקנות רחוב – החצי המלא של הכוס

ספקנות רחוב – החצי המלא של הכוס

הגיע הזמן לצאת לרחוב.
ללא נבירה באינטרנט, ללא קריאת מאמרים, ללא ביצוע מחקרים מרובי משתתפים, ללא מכשירי מדידה מתוחכמים. רק אנחנו והמוח שלנו. שהרי בבסיס הדברים, חשיבה חדה היא בסה"כ הטלת ספק בהתרשמות הראשונית שלנו ובחינה מבוקרת יותר של הדברים.

אדגים בסיפור אישי, ואזמין אתכם לחלוק סיפורים משלכם.

* * *

לפני שנים רבות הזדמנתי לאחד מסניפי רשת מסעדות שוייצרית (רשת שנעלמה מנופי ארצנו כבר לפני עשור, כך מסתבר).

חשקה נפשי במיץ תפוזים סחוט, וכל שהיה עלי לעשות הוא לקחת לי כוס מארגזי הכוסות הריקות, למלא אותה במיץ מהמתקן ולגשת לקופה לשלם. עמדה בפני הבחירה בין כוס "גדולה" שמחירה ₪15 לבין כוס "קטנה" שמחירה ₪10 בלבד.

התבוננתי בכוסות. משהו נראה לי חשוד.
הכוס ה"גדולה" התנוססה אמנם לגובה רב יותר, אך עיני החדה הבחינה שהיא גם… מעט צרה יותר!

מעניין, חשבתי לעצמי.

מצויד בכוס "גדולה" אחת ובכוס "קטנה" אחת, צעדתי בנחישות לעבר השירותים, לצורך התייחדות מדעית. תחילה מילאתי את הנמוכה במים עד שפתה. בתנועה מפתיעה במקצת (כדי למנוע גלישת מים על דופן הכוס) התחלתי למזוג את תכולתה אל תוך הכוס הגבוהה. זו התמלאה, והתמלאה, הפלא ופלא – עד אפס מקום!
שפשפתי את עיני בתמהון (לא לפני שהנחתי לרגע את הכוסות בצד), וליתר בטחון חזרתי על התהליך בכיוון ההפוך. מלאתי את הכוס הגבוהה עד שהמים גלשו מעל שפתה, רוקנתי את הנמוכה עד לטיפה האחרונה וקראתי לעברה בקול מתריס: "נראה אותך עכשיו, שמנמוכה שכמוך!" באותו הרגע ממש נפתחה במפתיע דלת אחד מתאי השירותים ואדם מעונב כבן 50 הגיח כשהוא רוכס את מכנסיו ונועץ בי מבט מוזר. הבחנתי במשהו חשוד בשפם שלו, שנראה כאילו הודבק ברשלנות… אבל זה כבר מסיפור אחר. נחזור לענייננו.
המשכתי בניסוי. ניחשתם נכונה. אף לא טיפה אחת גלשה אל מחוץ לכוס "הקטנה".

מכיוון שאת גיל 7 כבר עברתי, יכולתי להסיק רק מסקנה אחת – שתי הכוסות זהות בנפחן!

שאלות רבות ניקרו במוחי:

*  האם המחיר שנגבה עבור הכוס ה"קטנה" היה מחיר מבצע, או שמא מחירה של "הגדולה" – מופקע?
*  האם אדם ששתה מהכוס "הקטנה" יהיה צמא מהר יותר מזה ששתה מהכוס ה"גדולה"?
*  מה אנשים בוחרים יותר – כוס "גדולה" או "קטנה", ומה השיקולים שלהם?
*  האם אנשים קונים כך יותר כוסות מיץ מאשר אם היה מוצע רק סוג אחד של כוסות?
*  מה צריך להיות המחיר של סוג בודד, כך שההכנסות ממנו ישתוו להכנסות מצמד כוסות כזה?
*  כמה אנשים נוספים שמו לב ששתי הכוסות זהות בנפחן?

דן אריאלי – הרי לך מחקר!

כך או אחרת, בסופו של דבר קניתי קרואסון, one size.

* * *

וכעת שאלה אליכם, הקוראים.

לפניכם 3 כוסות מרטיני זהות. הימנית מלאה עד שפתה.
מבלי לערוך מדידות וחישובים, אנא העריכו את כמות המשקה שנמצא כרגע בכוסות ב' ו-ג', באחוזים, ביחס לכוס מלאה.

 

לחצו כאן למלא את הערכתכם

שתפו בני משפחה וחברים!
כאן תוכלו למצוא את התשובה, בליווי סטטיסטיקה של הערכות הגולשים.

מוזמנים לשתף בתגובות בסיפור ספקנות-רחוב משלכם.

____________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו בתחתית הטור השמאלי (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הרשומה או שתפו בפייסבוק!

Inside out

Inside out

המוח שלנו הוא כלי חישובי מדהים. מרבית העבודה שהוא מבצע מתרחשת ללא כל מודעות מצידנו. "אנחנו" מקבלים מידע שעבר כמה דרגות של עיבוד, וממשיכים את הפרשנויות שלנו משם.

המוח מניח הנחות סבירות כשהוא מפענח את הקלט החושי, בנסיונו להסיק מסקנות על המציאות בצורה יעילה (נכונה וזריזה) עד כמה שאפשר.
אחת ההנחות הללו היא כי חפצים הינם בולטים ולא שקועים, כלומר קמורים ולא קעורים – הנחה סבירה במיוחד כשמדובר במשהו מוכר כמו פני-אדם למשל.
אפשר להפיל את המוח בפח אם מנצלים הנחה זו, כפי שנראה הפעם.

שימו לב מה קורה כשמסיכה זו מפנה את פניה השקועים כלפינו. המוח מתעקש לראות אותם כבולטים (התרכזו באף למשל), ולפיכך אין ברירה אלא "לראות" את המסכה הופכת את כיוון הסיבוב לפתע. רק כאשר הקלט החושי מפריך באופן בוטה את ההנחה הזו, חוזר המוח לראות את המסכה כשקועה.

 

גרסה שלי (מאולתרת די בחופזה) בה המסיכה מוצבת קבועה ואני משוטט סביבה עם המצלמה. שימו לב כיצד הדמות מפנה פניה לעבר הצופה, לא משנה לאן יזוז!

החומרים הדרושים: מסכת פלסטיק (2₪ בחנות חומרי יצירה), פנס LED קטן שמאיר אותה מלמטה, בזוית (דבר שמעצים את האפקט, מכיוון שהמוח מניח שאור מגיע מלמעלה. ככה זה בד"כ).

כשצובעים את המסיכה כמו שצריך, האפקט ממש מתעתע:

ראו את הדרקון הזה:

והרי לכם עבודת יצירה נחמדה לילדים! דגם להרכבה עצמית נמצא כאן.

והנה קוביה מרחפת באויר בצורה משונה. חוטים? מגנטים?

שימו לב שלא משנה שהטריק כבר ידוע לכם, המוח פשוט מסרב לראות את הקובייה כשקועה. אין "לנו" כמעט שליטה על תעתועי מוח מסוימים. מודעות לא תמיד עוזרת. אנחנו "רואים" דברים לא נכונים. (לכן חשיבה חדה היא לעיתים קרובות כה קשה – היא נוגדת את החוויות האישיות הבסיסיות ביותר!)

הנה תמונה שמתנהגת בצורה מאוד מוזרה (עד שמפנים אותה קצת יותר מדי הצידה):

מעניין שכאן המוח מוטעה לחשוב שמדובר בתבנית שקועה דווקא, בעוד שהיא למעשה בולטת. (כיצד הושגה ההטעיה הזו?)

דבר מוזר קורה לעפרון כשמשחילים אותו בצמד האומים הזה:

ונסיים בגרסת הקורנפלייקס:

למוח אין ברירה – מכיוון שהוא מניח שהקופסאות בנויות בצורה קמורה, הוא חייב לפרש את מוט המתכת כעקום.
אני ממש ראיתי אותו מתעקל לנגד עיני כדי להשתחל בחורים!

"ראיתי במו עיני!" אינו טיעון כה חזק, מסתבר.

רשומות קודמות בקטגורית תעתועי תפישה

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

עניין של פרספקטיבה

עצמים נראים לנו גדולים יותר כשהם קרובים אלינו, וקטנים יותר כשהם רחוקים.
המוח לומד כלל זה, ומשתמש בו לביצוע הערכות גודל ומרחק.

איזה רכב נראה גדול יותר?

אם בודקים, מגלים שכולם זהים בגודלם על פני המסך, ולפיכך מטילים תמונה זהה בגודלה על פני רשתית העין. אך היות והרכב שמצד שמאל נתפש כרחוק יותר (עקב המיקום שלו ביחד לסביבה), המוח מבצע "תיקון" ותופש אותו כגדול יותר, כי עצם רחוק שתופש אותו שטח על הרשתית כמו עצם קרוב – חייב להיות גדול יותר.
(כמובן שבסיטואציה אמיתית, הרכב השמאלי באמת היה חייב להיות גדול יותר).

נעבור למשהו קצת פחות ריאליסטי, ועדיין, רמזי המרחק שמספק הציור עליו מונחות הסיגריות מספיקים כדי לגרום למוח לראות את הסיגריה משמאל כקטנה יותר:

אפקט דומה בו אנחנו "רואים" תמונה שונה מזו המוטלת פיזית על הרשתית פגשנו גם כאן – "אשליית המגדל הנוטה".

נחזור לעולם המציאות. מה קורה בחדר הזה?!

 הנה ההסבר:

ועכשיו נשתעשע קצת:

מה שכמובן מזכיר מיד את הסצנה מ"סודי ביותר" (היו שם עוד כמה שמבוססות על אותו עיקרון):