מי מאיתנו לא שיקר פעם. סקרים הראו כי אחוזים בודדים מהאוכלוסייה טוענים כי לא שיקרו מעולם, ומכיוון שבאמירת האמת עסקינן, גם במספר זה אפשר לחשוד…
יכולת זיהוי מצב בו מישהו משקר לנו יכולה להיות מאוד שימושית אם כך.
לפני שתמשיכו לקרוא, בחנו את עצמכם. סמנו "נכון" או "לא נכון" ליד כל סעיף מהבאים:
כאשר אנשים משקרים, הם נוטים…
- להימנע מקשר עין
- לחייך יותר
- להתנועע בכיסא בחוסר נוחות או אם הם עומדים – להתנודד מרגל לרגל
- להזיע בכפות הידיים או בפנים
- לכסות את הפה עם היד
- לתת תשובות ארוכות ומפותלות לשאלות
- להזיז את ראשם יותר
- להחוות יותר תנועות בידיהם
- למצמץ מהר יותר
- כל התשובות נכונות
מחקרים רבים התבצעו במהלך השנים בהשתתפות גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, בעלי תחומי עיסוק שונים ומגוונים. הנבדקים התבקשו לזהות שקרנים בשלל סיטואציות מחיי היום יום. התוצאות קונסיסטנטיות להפליא: אנשים אינם מצליחים להבחין בין דובר אמת לשקרן באופן טוב יותר מאשר הטלת מטבע.
הסבר אפשרי ליכולת העלובה שלנו לזהות שקרנים למרות מאמצינו, הוא כי אנחנו מתמקדים בסימנים הלא נכונים.
רובנו מאמינים כי כשאדם משקר הוא נמצא בחרדה גבוהה, ולפיכך מחפשים סימני חרדה כסימנים מרמזים על שקר. המיתוס הזה מונצח בסרטים, בכל אותן סצנות בהם אדם שמשקר מתחיל להזיע, לנשום במהירות, לנוע באי נוחות וכו'.
אבל מסתבר שמיתוס זה אינו נכון. מחקרים הראו כי אף אחד מהסימנים המוזכרים לעיל אינו יכול להעיד על שקר באיזושהי רמת אמינות!
מפתיע מכך, גם אנשי מקצוע שהיינו מצפים שיהיו אמונים על המלאכה אינם מצליחים באופן שעולה משמעותית על ניחוש:
במחקר אחד, עורכי דין, אנשי משטרה, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא הצליחו לזהות שקרנים באופן שחורג מניחוש.
יתרה מזאת, הסתבר שככל שאנשי המשטרה נצמדו יותר ל"סימני השקרן" כפי שהם מפורטים במדריכי המשטרה, כך הצלחתם באבחנה בין שקרנים לדוברי-אמת היתה נמוכה יותר!
בנוסף, לא נמצא קשר בין רמת הביטחון של המאבחנים בזיהוי, לבין שיעור הצלחתם בפועל.
במחקר אחר, כמאה אנשי משטרה שצפו בכמה עשרות קטעי וידאו מתוך חקירות בהם נחקרים שיקרו או אמרו אמת, זיהו את השקרנים רק ב-65% מהמקרים (לעומת 50% הצפויים בהטלת מטבע).
הנה סרטון בנושא, בו הנבדקת מפגינה יכולות מרשימות למדי (אולי בגלל שהשקרנים היו חובבניים?)
מי הם בעלי המקצועות שהצליחו בכל זאת להכות את רף הניחוש ולזהות שקרנים ביעילות משמעותית?
במחקר זה התמקדו החוקרים בכמה קבוצות שצפויות להצלחה מיוחדת. הן כללו סוכני CIA ושריפים שנבחרו ע"י מנהליהם כמצטיינים במיוחד בתחום החקירות, שופטים, ואנשי אכיפת חוק בתפקידים כלליים. קבוצות נוספות היו פסיכולוגים קליניים שמתעניינים במיוחד בתחום ההונאות, פסיכולוגים קליניים רגילים ופסיכולוגים שעובדים באקדמיה. התוצאות הפעם לא היו מפתיעות: שלוש הקבוצות שהראו הצלחה משמעותית מעבר לניחוש היו הפסיכולוגים הקליניים עם התעניינות מיוחדת בנושא (70% הצלחה), השריפים הנבחרים (77%) וסוכני הCIA הנבחרים (80%).
מהם אם כן הסימנים הנכונים לזיהוי מצב בו אדם משקר?
המחקרים בתחום עדיין לא מספקים. יש לזכור כי גם מומחים שמצליחים לזהות שקרנים ב90% מהמקרים, לעיתים רחוקות יודעים להסביר בדיוק כיצד עשו זאת – מה בדיוק גרם להם להגיע למסקנתם לגבי כל מקרה. (ראו כתבה מעניינת על אינטואיציה).
ובכל זאת, הסימנים היותר מבטיחים הינם אלה שקשורים במאמץ המחשבתי שנדרש כדי לשקר, ולא במצב הרגשי, ובמילים שהאדם בוחר להשתמש בהן, ולא בתנועות:
* שקרנים עסוקים במחשבות מה יכול לסתור דברים קודמים שאמרו או שאחרים יודעים. כתוצאה מכך הם נוטים להראות סימני מחשבה מאומצת ללא סיבה ברורה.
* מבחינת צורת דיבור – שקרנים נוטים לחזור על משפטים, להסתפק בתשובות קצרות ופחות מפורטות, להשתהות יותר לפני שהם עונים, לעצור את שטף הדיבור ולהסס יותר.
* שקרנים נוטים "להרחיק את עצמם מהשקר" ותיאוריהם הופכים לפחות אישיים. הם מפחיתים את השימוש במילים כמו "אני", "שלי" ומשתמשים ב"שלו" או "שלה" יותר מאשר בשמות אנשים, וכן נצמדים לעובדות יותר מאשר לתיאורי תחושות.
* שקרנים נוטים להפגין חמקמקות במתן תשובות מסוימות, אם ע"י שינוי נושא השיחה או ע"י החזרת שאלה לחוקר. זו הנקודה המתאימה ללחוץ לקבלת תשובה ישירה.
* מבחינת שפת גוף קיימת נטייה להמעיט בתנועות ידיים ורגליים ובמחוות גופניות.
אחת העדויות הברורות לכך שהעומס המחשבתי ולא הלחץ הנפשי הוא הגורם שמשפיע על ההתנהגות היא קצב מצמוצי העיניים: אנשים ממצמצים פחות כשהם משקרים, ומחקרים בלתי תלויים הראו כי עליה בעומס המחשבתי גורמת להקטנת קצב המצמוץ ואילו עצבנות ולחץ נפשי גורמים להגברה בקצב המצמוץ.
מובן שכל הסממנים הללו יחסיים, ולכן חשוב לבסס את ההשוואה למצב בו השיחה נסבה סביב נושאים שאינם טעונים. זה הזמן "לכייל" את הסקלות שלנו לגבי ההתנהגות הטבעית של החשוד, כשהוא אינו משקר.
טכניקה אחת להעלות את אחוז ההצלחה בזיהוי שקר היא להתמקד בסימנים שפורטו לעיל כשבוחנים את התנהגות האדם, ולא בשאלה הכללית האם הוא משקר או לא.
טכניקה נוספת שהוכיחה את עצמה היא רק להקשיב לדובר, מבלי להסתכל עליו.
ומה לגבי הפוליגרף?
גם הוא לא יביא את הישועה, כי גם הוא מודד סימני חרדה ולא סימני שקר. מחקרים מייחסים לפוליגרף אמינות נמוכה מאוד. לאור זאת החוק בישראל קובע שאין תוקף לבדיקת פוליגרף לגבי הדין הפלילי. בהרבה מדינות באירופה החוק אף אוסר על השימוש בפוליגרף כאמצעי חקירה.
הנה סרטון בנושא:
ועכשיו תגידו את האמת – נושא מעניין לא?
ומעבר לכך, הדברים מובאים כדי להזכיר לנו שלא כל מה שנראה נכון ונחשב נכון הוא גם נכון (במקרה הזה – המיתוס שסימני עצבנות וחרדה הם המעידים על שקר). אם לא בודקים – לא יודעים!
* נולד בהשראת סעיף בפרק על קבלת החלטות בספר –
“59 seconds – Think a little change a lot – Richard Wiseman”
חשיבה חדה 