על סרטנים, פרצופים ומיתוסים

על סרטנים, פרצופים ומיתוסים

באפריל 1185 התחולל קרב ימי אכזרי במימי מפרץ דן-נו-אורה שבדרום יפן. הקיסר אנטוקו הביט מזרחה מספינת הדגל שלו וידע כי מותו ומות אנשיו קרב ובא. הצי שלו מנה מאות ספינות שסמוראים מאומנים היטב עמדו על סיפונן, אבל צי האויב היה גדול בהרבה. מאחורי אנטוקו הגיחה אישה מבוגרת שעטפה את גופו בשמלתה המתנפנפת ברוח. "לאן את לוקחת אותי סבתא?" שאל הקיסר, שהיה בן 9 בלבד. "יש ממלכה אחרת, מתחת לגלים…" ענתה לו סבתו, לפני ששניהם נעלמו במצולות. הם לא היו היחידים שהתאבדו בטרם יפלו בידי האויב. רבים נוספים עשו זאת, ביניהם הלוחם הדגול טיירה טומומורי אשר קשר לרגליו עוגן וזינק למים. הנותרים נרצחו באכזריות והושלכו לים. שבט ההייקי (Heikea) הושמד, ושבט הגנג'י (Genji) החל לשלוט ביפן. קרב דרמטי זה סימן את תחילתה של תקופת יפן הפיאודלית, והוא מוזכר בטקסים מסורתיים שנחגגים עד היום בחודש אפריל.

סיפור זה נכון, פחות או יותר, מבחינה היסטורית.

האגדה

האגדה מספרת כי לוחמי ההייקי שירדו למצולות התגלגלו והפכו לסרטנים. ואכן, פניהם של הסמוראים מתנוססים עד עצם היום הזה על גבי סרטנים מסוג המצוי לחופי יפן:

סרטן הסמוראי1

סרטן הייקי (Heikea japonica)

מסכת סמוראי

מסיכת סמוראי מ-1745

האגדה עתיקה למדי. סיפורה מונצח בציור בן כ-200 שנה שצייר Utagawa Kuniyoshi (שימו לב לעוגן, ולפני הלוחם על גב הסרטן בחלקו השמאלי של הציור):

Kuniyoshi_Utagawa,_The_ghost_of_Tomomori

האם יש הסבר לדמיון המפתיע בין תווי גופו של הסרטן לבין פני סמוראי?

ההסבר

ההסבר המדעי הפופולרי גורס כי תהליך של ברירה מלאכותית בידי האדם הוא שעיצב את מראה הסרטנים: סרטנים שהזכירו לדייגים פני סמוראי היו מושלכים חזרה לים, חופשיים להתרבות ולהביא דור נוסף של צאצאים (שדומים להם באופן יחסי), בעוד אחרים היו נאכלים. עם חלוף הזמן הלכה הסלקציה והתהדקה, עד שנותרו רק הדומים ביותר לפני סמוראי.

זה המקום להזכיר כי האדם הפעיל תהליכי ברירה מלאכותית רבים לאורך ההיסטוריה ובכך עיצב למעשה את כל מיני החיות והצמחים המבויתים (ובפרט את כל מיני הכלבים שאנו מכירים היום), כל זאת בתוך אלפים בודדים של שנים. תהליכי ברירה (טבעית או מלאכותית) לא דורשים זמן רב בהכרח – סיפורו של עש הפלפל הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לברירה שמתחוללת בפרק זמן של עשרות שנים בלבד. כלומר, ההסבר האבולוציוני בהחלט הגיוני.

הביולוג האבולוציוני ג'וליאן האקסלי (אחיו של הסופר אלדוס האקסלי ונכדו של תומס הנרי האקסלי שהיה אחד מחוקרי האנטומיה המובילים של המאה ה-19 ותומך נלהב של צ'ארלס דארווין) צידד בהסבר זה באמצע המאה הקודמת, וקרל סייגן מספר את הסיפור בפרק השני של הסדרה קוסמוס:

יש רק בעיה אחת עם ההסבר הזה. גם הוא כנראה לא יותר מאשר מיתוס, וזאת מהנימוקים הבאים:

1)      סרטנים אלה לא משמשים כלל למאכל, עקב גודלם הקטן (כ-3 ס"מ בבגרותם).

2)      סוגים רבים אחרים של סרטנים ממשפחת Dorippidae מציגים תווים דומים לפני אנוש, רבים מהם לא שוכנים באיזורי דייג, ואף לא בקרבת יפן.

3)      החריצים שעל גב הסרטנים הללו משקפים מבנים פנימיים בגופו של הסרטן שתומכים בחיבורי שרירים. הגבעות מפנות מקום לחללים בהם נמצאים איברים פנימיים של הסרטן.

ההסבר לדמיון המפתיע בין גוף הסרטן לפני אדם מסתכם בנטייתו הבלתי נלאית של המוח שלנו לזהות פנים בכל אשר נפנה – נטייה שנקראת פראידוליה. זהו. לא יותר ולא פחות. מקריות + פרשנות של המוח.

pareidolia-peppers-l

הפראידוליה היא שהביאה מלכתחילה ליצירת האגדה שקושרת בין הסרטנים דמויי הסמוראי לסיפור ההיסטורי, מבלי צורך בברירה מלאכותית שתתאים את הסרטנים לאגדה.

הנקודה שפרשה זאת מאירה בצורה יפה היא הסלידה של המוח שלנו מאקראיות. המוח שלנו אוהב סיפורים, נרטיבים סיבות וכוונות, ולפיכך ממציא אותם גם כשאין צורך בכך. חיבתו היתרה של המוח לנרטיבים היא שהולידה גם את המיתוס המיסטי (הסמוראים שהפכו לסרטנים) וגם את המיתוס המדעי שבא בעקבותיה.

מקורות והרחבות:

החיים כסיפור

החיים כסיפור

המוח שלנו הוא "מכונת סיפורים" משומנת היטב.

לפניכם שתי הרצאות קצרות שעוסקות בנושא, כל אחת מזוית אחרת. ההרצאות מרתקות בעיני, וכל מילה שאוסיף מיותרת.

את ההרצאה הראשונה (16 דק') מעביר טיילר קוואן, פרופ' לכלכלה, סופר, עיתונאי ובלוגר מצליח. ההרצאה תורגמה ע"י ראומה עשת. לצערי, מסיבות בירוקרטיות, במשך תקופה ארוכה לא הצלחנו להטמיע את הטקסטים ככתוביות בגוף הסרטון (התהליך מצריך אישור ע"י צוות התרגום של TED). תוכלו למצוא את התרגום כאן ולעקוב אחריו במהלך הצפייה בסרטון (עכבר ימני על הקישור + פתיחה בחלון חדש).

את ההרצאה השנייה (20 דק') מעביר דניאל כהנמן ,פרופ' לפסיכולוגיה וחתן פרס נובל לכלכלה, בה הוא מדבר על חוויה לעומת זיכרון מהחוויה, על "להרגיש מאושר בחייך" לעומת "להיות שבע רצון מחייך". מסתבר שמדובר בשני דברים שונים לגמרי.
לחצו על התמונה למעבר להרצאה ב-TED (ניתן לבחור כתוביות בעברית).

דניאל כהנמן
שתהיה לכולנו שנת 2014 מלאה בחוויות נעימות, ולא פחות חשוב – בסיפורים מומצאים טובים!

____________________________________________________

כדי לקבל עדכונים על הפרסומים הבאים בבלוג הזינו את המייל שלכם בראש הדף משמאל (תמיד אפשר לבטל). 
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שתפו!

איזה עולם קטן!

איזה עולם קטן!

את נדחקת במושב המטוס. לידך מתיישב אדם שלא פגשת מעולם. ההמראה מתעכבת, שיחה מתפתחת ביניכם ולתדהמתכם מסתבר עד מהרה שבן זוגך והזר שלידך עובדים יחד!

אתה במילואים, מוצא עצמך בסיור אבטחה עם מילואימניק חדש ביחידה. השיחה מתגלגלת, ולתדהמתכם מסתבר שחבר טוב שלך וחברה שלו למדו יחד באותה הכיתה!

האם מדובר בצירופי מקרים מדהימים? כאלה שקוראים להירהור מחודש על אורחות היקום והקארמה?
או שאולי העולם יותר "קטן" מכפי שנדמה לנו באופן אינטואיטיבי?

הרעיון

הסופר ההונגרי Frigyes Karinthy העלה כבר ב-1929 תהיות בנושא, בסיפור קצר שנקרא "חוליות שרשרת". הסיפור עוסק "בהתכווצות" העולם בעקבות הקישוריות הגוברת והולכת בין אנשים, על רקע התפתחות התחבורה והתקשורת. בסיפור מועלית הטענה כי נדרשים רק חמישה אנשים שמכירים זה את זה באופן אישי כדי לקשר בין כל אדם לכל אדם אחר בעולם.

נשמע דמיוני?

החישובים

בתחילת שנות ה-50 חברו להם הסוציולוג Ithiel de Sola Pool והמתמטיקאי האוסטרי Manfred Kochen בניסיון להגיע להערכה מתמטית של הסוגיה. במאמר שנקרא "קשרים והשפעות" הגיעו למסקנה כי באוכלוסייה שגודלה כגודל אוכלוסיית אמריקה, אם בוחרים שני אנשים באקראי, הסיכוי שיש להם מכר משותף היא כ-1:100, וכמעט וודאי ששני אנשים יספיקו בכדי לקשר ביניהם, כלומר, שמכר של אחד יכיר אישית מכר של השני. אם מרחיבים את התרגיל לאוכלוסיית העולם כולו, חוליה אחת נוספת כנראה תספיק. סימולציות מחשב שרצו על המחשבים המקרטעים של 1973 העלו את ההערכה לשלוש חוליות מקשרות.

כמובן שהדברים מסובכים הרבה יותר, כפי שאפשר להתרשם אם מציצים במאמר שלהם. כבר בפתיחה הם מודים שעבודתם (שהתגלגלה בין חוקרים שונים במשך 20 שנה לפני שהתפרסמה בצורה רישמית) העלתה יותר שאלות מאשר סיפקה תשובות.

הניסויים

הפסיכולוג החברתי Milgram (שהתפרסם במיוחד בעקבות ניסוייו בנושא ציות וסמכות) לקח את המחקר צעד אחד קדימה, אל העולם האמיתי.

מילגרם ביצע סדרת ניסויים בהם התבקשו אנשים ממדינות מסוימות בארה"ב להעביר מכתב לאנשים אחרים שנבחרו באקראי ממדינות רחוקות גיאוגרפית ו"חברתית". כל משתתף התבקש לשלוח את המכתב (שהכיל הסברים על הניסוי) לאדם שהוא מכיר באופן אישי (חבר, קרוב משפחה או מכר כלשהו) ואשר עשוי להכיר את איש היעד של אותה שרשרת (או לפחות לקרב את המכתב אל היעד). מקבל המכתב התבקש לעשות אותו הדבר, וכן הלאה. בכל שלב בתהליך נשלח במקביל מכתב בקרה לחוקרים כדי שיוכלו לעקוב אחר התקדמות המכתבים.

רוב המכתבים לא הגיעו ליעדם הסופי. באחד הניסויים הגיעו רק 64 מתוך 296 שנשלחו. אורך המסלולים שהסתיימו ביעד נע בין 2 ל-10 חוליות, כשהממוצע היה בסביבות 6 חוליות, כלומר, בממוצע כשישה אנשים שמכירים זה את זה אישית מקשרים בין כל אדם לכל אדם אחר בארה"ב. ממעקב אחר המסלולים הסתבר כי בד"כ המכתב הגיע מהר מאוד לאזור הגיאוגרפי של הנמען, שם היה משוטט בצורה כמעט אקראית עד אשר חדר לפתע למעגל החברים הקרובים של הנמען. את המונח "שש דרגות של הפרדה" טבע דוקא המחזאי האמריקאי John Guare במחזה בשם זה מ-1990.

כמובן שהניסויים של מילגרם אינם חפים מהטיות ובעיות מתודולוגיות, ומכיוון שבחשיבה חדה עסקינן, נציין כמה מהן:

*      מתחילי השרשרת לא נבחרו באקראי, אלא גויסו בפרסום שחיפש אנשים שמחשיבים עצמם כמקושרים היטב, מה שצפוי להקטין את מספר החוליות הנדרש.

*      אחוז הנשירה היה גבוה מאוד. אם נניח הסתברות מסויימת לנשירה בכל שלב, הרי הסיכוי ששרשראות ארוכות תסתיימנה ביעד הסופי קטן בהרבה מאשר שרשראות קצרות. מכיוון שהממוצע הוא רק של המכתבים שכן הגיעו בסופו של דבר אל היעד, יש כאן הטיה חזקה נוספת לטובת שרשראות קצרות.

*     אנשים התבקשו לשלוח את המכתב למי שלדעתם יכול לקרב אותו במידה המיטבית ליעדו הסופי. אבל לעיתים קרובות יש להניח שהם לא בחרו את האדם האופטימלי, מה שיוצר הטיה לטובת שרשראות ארוכות יותר דווקא.

*     בנוסף, ברור שאם מזניק השרשרת או הנמען הסופי חברים בקהילות סגורות ומבודדות, השרשרת תהיה ארוכה בהרבה מהממוצע שהתקבל בניסוי.

ניסויים  נוספים מסוג זה שנערכו לאחר מכן הגיעו לתוצאות דומות.

ניסוי בקנה מידה גדול בהרבה כלל למעלה מ-24,000 שרשראות אימיילים ו-18 מטרות שונות מסביב לעולם. ערך החציון של מספר החוליות הנדרשות נע בין 5 (עבור יעד באותה ארץ) ל-7 (עבור יעד בארץ מרוחקת).

ואם מדברים על קנה מידה גדול, נעבור לניסוי מ-2007 שבחן 30 מיליארד (!) הודעות שנשלחו באפליקצית מסנג'ר של מייקרוסופט בין 240 מיליון מנויים. לאחר ניתוח רשת המשתמשים נמצא כי האורך הממוצע של המסלול שמחבר בין כל שני משתמשי מסנג'ר הוא קצת פחות משבע חוליות.

מספרים נמוכים עוד יותר התקבלו ב-2011 לגבי רשת הפייסבוק. מניתוח מבנה הרשת החברתית שכללה 721 מיליון אנשים וכ-69 מיליארד קשרים ביניהם (!!) עלה כי 92% מחברי הפייסבוק מקושרים ע"י ארבעה אנשים בלבד. במילים אחרות, חבר של חבר שלכם מכיר את חבר של חבר של כל אדם אחר ברשת הפייסבוק. 99.6% מחברי הרשת (כמעט כולם לצורך העניין) מקושרים ביניהם ע"י לא יותר מחמישה אנשים אחרים. רק שלוש חוליות מקשרות נדרשות אם מדובר באנשים בני אותה מדינה.
החוקרים מציינים כי בעוד תוצאות הניסוי של מילגרם היו כנראה לא אופטימליות (היות והמשתתפים רק ניחשו מי מבין מכריהם יקרב את המכתב ליעדו הסופי בצורה המהירה ביותר), הרי שהמחקר שלהם מצא את המסלולים הקצרים ביותר האפשריים. בנוסף, כמובן שהגדרת "חברים" בפייסבוק הינה רופפת למדי. התיחסות לנושא אפשר לקרוא כאן, והמאמר המלא נמצא כאן.

מספרים דומים נמצאו מניתוח רשת הטוויטר.

 

אם נסכם, אנשים ספורים שמכירים אישית זה את זה יכולים לקשר בין (כמעט) כל אדם על פני כדור הארץ לבין (כמעט) כל אדם אחר. מצבים בהם אנשים שלא נפגשו מעולם מגלים מכר משותף, ובוודאי גילוי שמכר של האחד מכיר מכר של השני – סבירים ונפוצים בהרבה משנדמה.

למעשה, המצב שצריך להפתיע אותנו באמת הוא המצב בו למישהו לא ארע מקרה כזה מתישהו במהלך חייו.

מקורות והרחבות:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

כך מתחילים להאמין

היום התפרסמה כתבה במדור הבריאות של Ynet. הכתבה מדגימה את ההטיות שאני מדבר עליהן כאן בבלוג בצורה כל כך קלאסית, שהחלטתי להקדיש לכך רשומה בפני עצמה. להלן מצוטטים קטעים נרחבים מהכתבה.
ההדגשות שלי, והערותי [בסוגריים מרובעים].

בהמשך אני מביא את דבריה של ד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, לגבי הכתבה.

חשוב להדגיש – מטרת הפוסט היא לא לקבוע אם מור חולה בטרשת נפוצה או לא, וגם לא לדבר על הומאופתיה (עשיתי זאת כאן וכאן). המטרה היא להדגים עד כמה קל לקפוץ למסקנות פזיזות, ללא כל ראיות מספקות, וכיצד אמונה, מרגע שהיא אוחזת בנו, משפיעה על הדרך בה אנו מפרשים את הארועים.

מור בטוחה: 'נרפאתי מטרשת בזכות הומיאופתיה'

מור קריאף, בת 30 מראש העין ואמא לילד, רגילה להתמודד עם הרבה סקפטיות סביבה: בכיתה י"א היא החלה לסבול מבעיות בשיווי המשקל, "זרמים" ברגליים וסחרחורות, ונאלצה לשכנע במשך שנים את החברים, הצוות הרפואי ואפילו המשפחה שהיא אינה מעמידה פנים ושלא מדובר בבעיה פסיכולוגית.

כל הבדיקות שנערכו לקריאף בבית החולים חזרו תקינות, והיא שוחררה לביתה להמשך בירור בבית החולים שניידר בפתח תקווה. בינתיים מצבה המוטורי לא השתפר. "לא הצלחתי ללכת אפילו כמה צעדים", היא נזכרת, "והיו צריכים להחזיק אותי משני הצדדים לתמיכה".

לדברי קריאף, בשבוע האשפוז בשניידר היא נשלחה לפסיכולוגית שאמרה לה שהיא עושה את עצמה ושהכל נובע מלחץ נפשי. גם בבדיקות נוירולוגיות לא ראו דבר.

[בדיקות קונבנציונאליות לא מעלות דבר. חשד לתופעות פסיכוסומטיות]

"אחרי שבוע התופעה פשוט נעלמה, והלכתי הביתה", היא מספרת.

[שיפור ספונטאני במצב, ללא כל טיפול, למשך שנתיים]

לאחר שנתיים של שקט חוותה שוב קריאף התקף דומה. "הרגשתי זרמים ברגליים וסחרחורות, וידעתי שאם אקום – אפול. גם בצבא שלחו אותי פעמיים לקב"ן כי חשבו שאני מעמידה פנים. עם זאת, שלחו אותי גם ל-MRI, שם גילו במוח נגעים שהעלו חשד לטרשת נפוצה.

[חשד בלבד]

"הרופאים עדיין לא היו בטוחים באבחנה ואמרו שהיא נעשית בעיקר על דרך השלילה, והחליטו להחזיר אותי לצבא. אחרי חודש הגיע עוד התקף דומה, והפעם שלחו אותי ישר למרפאה לטרשת נפוצה. בכל חודשיים-שלושה חוויתי התקף, והיו להם זיקה ללחצים נפשיים, למשל לאחר פרידה מחבר או תאונת דרכים שעברתי. אפילו אמא שלי אמרה לי שהיא יודעת שאני לא עושה את עצמי, אבל שככה זה נראה מבחוץ.

[חיזוקים להשערת תופעות פסיכוסומטיות]

"ההתקפים התגברו וסבלתי גם מטשטוש בראייה ונימול בידיים. בכל פעם הגיע עוד סימפטום. האבחון לקח כמה חודשים טובים, ובזמן הזה כולם היו בטוחים שאני מעמידה פנים. כשהחליטו שזאת האבחנה המדויקת – שחררו אותי מצה"ל".

לאחר ההתקף השלישי נקבע כאמור כי קריאף לוקה במחלה, והיא החלה לקבל טיפול תרופתי וסטרואידים בכל חמישה שבועות.

[נראה שהרופאים לא לוקחים צ'אנס ומתחילים טיפול בהנחת עבודה של טרשת נפוצה]

"גם כשהתחלתי כבר בטיפולים אמרתי לכולם סביבי שהם טועים באבחנה", מספרת קריאף, "כי לא רציתי להאמין שאני חולה. אחרי ההלם הראשוני הגיעה ההכחשה, ובפנים משהו אמר לי שהכל בסדר איתי ושאני בריאה. אז כל מי שחשב מי שאני מסכנה ישר תיקנתי אותו ואמרתי שהכל בסדר.

[מור לא מאמינה שהיא חולה, למרות שהרופאים חושדים שכן. ההרגשה הפנימית שלה אומרת לה שהיא בריאה]

לאחר שנה של טיפולים התברר כי התרופות לטרשת אינן מביאות להטבה במצב, וקריאף עברה לזריקות יומיות.

[אולי התרופות אינן מביאות להטבה כי מור לא באמת לוקה בטרשת נפוצה?]

בשלב הזה הגיעה הצעה מפתיעה ממקור אחר לחלוטין, והיא החליטה לנסות.

"אחד הלקוחות של אבא שלי הוא רופא ילדים שמטפל בהומיאופתיה", היא אומרת, "והוא המליץ לו שאנסה את זה לפני שאני ממשיכה בטיפול הקונוונציונלי. הלכנו לפגישה אצל הומיאופת שנחשב אחד הטובים בעולם – זה עלה הון, אבל ההורים שלי רק רצו שאהיה בריאה".

לדברי קריאף השיפור במצבה היה מיידי, מה שגרם לה לבחור להפסיק לחלוטין את הטיפול הרפואי הקונוונציונלי ולהתמקד בהומיאופתיה בלבד. "עדיין היו נפילות במהלך הטיפול הזה", היא מסייגת, "בעיקר כי לא נמנעתי לחלוטין מאלכוהול ומקפה כמו שההומיאופת הנחה אותי לעשות, אבל ההתקף הבא הגיע רק לאחר שנתיים".

לאחר שנתיים נוספות חוותה שוב התקף, ואז התברר לטענתה שמשהו אינו תקין ברמדי שהכינו לה בבית המרקחת ההומיאופתי.

[שוב פער של שנתיים, בדיוק כמו בהתחלה, הרבה לפני שקיבלה טיפול הומאופתי. אבל עכשיו ההפוגה מיוחסת להצלחת הטיפול, ואילו חזרת הסימפטומים מיוחסים למעקב לא טוב אחרי הוראות המטפל או לרמדי לא תקין]

אבא שלי חשב שבגלל שיש עדיין התקפים ההומיאפותיה לא עובדת, [הגיון בריא?] אבל כשהגעתי לבית החולים עשו לי שוב MRI וניקור מותני, והתברר שלמרות שאחרי ההתקפים היו צריכים להיות הרבה יותר נגעים במוח – יש דווקא פחות.

[אולי בכל זאת היה מדובר באבחון שגוי?]

"גם בנוזל חוט השדרה היה צריך להית חלבון מסוים שמעיד על טרשת, והוא לא נמצא בבדיקה".
גם בבית החולים הופתעו מתוצאות הבדיקה של קריאף, ולדבריה אמרו לה כי ייתכן שהאבחנה הראשונה שלהם הייתה שגויה.

[אבחון שגוי, כבר אמרנו?]

"לאורך כל התקופה ההיא חשבתי שאף אחד עוד לא אבחן נכון את המחלה שיש לי. היום התפכחתי ואני יודעת שזאת הייתה טרשת נפוצה – ושהחלמתי ממנה. היום במחשבים בקופת החולים אני מוגדרת כמטופלת עם חשד בלבד לטרשת". "מבחינתי הבראתי מטרשת נפוצה, ובלי שום ספק כל זה מההומיאופתיה. זה תהליך של שנים ולא משהו שקורה מהרגע להרגע.

[גם עכשיו מור לא מקבלת את דעת הרופאים. בניגוד לתגובתה הראשונית, בשלב זה היא מתעקשת שהיא כן היתה חולה במחלה, ונרפאה ממנה בזכות ההומאופתיה]

"אני יודעת שיהיו עוד עליות וירידות, אבל ככל שהזמן עובר ההומיאופתיה הופכת אותי לבריאה יותר, וגם אלרגיות ובעיות במערכת העיכול שמהן סבלתי עברו".

 [מור מכשירה את השטח לעתיד, לנפילה הבאה]

אז מה היה לנו כאן? תסמינים שנמצאים בעליות וירידות כל הזמן, בלי שום קשר לטיפול הקונבנציונאלי, וגם בלי קשר לטיפול ההומאופתי.
מה השתנה? רק הפרשנות: לפני הטיפול ההומאופתי מור היתה חולה בטרשת נפוצה, אחריו, ובזכותו, היא הבריאה.

ההמשך המתבקש לא איחר להגיע:

קריאף, שחוותה על בשרה לדבריה את סגולות ההומיאופתיה, החליטה ללמוד בעצמה את הנושא כדי להושיט יד לאנשים אחרים הסובלים ממצבים רפואיים שונים.

קריאף החלה לקבל מטופלים לפני יותר משנה. "זאת התחושה הכי מדהימה בעולם. אני רואה את ההומיאופתיה עובדת כל יום על עצמי ועל אנשים אחרים, ואי אפשר להתווכח עם זה. כשעושים את זה בצורה נכונה – זה פשוט עובד.

"הילד שלי מעולם לא ראה תרופה של רופא, רק הומיאופתיה. אני הולכת לרופא כדי לקבל אבחון, למשל אם מדובר בדלקת אוזניים, ואחרי שאני מטפלת בו אני חוזרת לרופא כדי שיגיד אם זה עבר. אני צריכה את הרפואה הקונווציונלית כדי שתאבחן את המצב".

[למה? יש המון שיטות אבחון אלטרנטיביות נהדרות!]

"אני מכירה הרבה שהתאכזבו מטיפול הומיאפותי, אבל זה קורה כי אולי הם לא בחרו במטפל הנכון או ברמדי הנכון.
כשעושים את זה נכון – זה עובד."

  *  *  *

אני חושב שהסיפור הזה מדגים יפה את ההיפך. לגבי המאמינים, כשזה עובד – סימן שעשינו את זה נכון. כשזה לא עובד, משהו כנראה לא היה בסדר: אולי המטפל, אולי הכנת התכשיר, אולי צייתנות לקוייה מצד המטופל, אולי התחלה מאוחרת מדי בטיפול, או הפסקה מוקדמת מדי, אולי אפילו האמונה של המטופל בטיפול לא היתה מלאה.
בדבר אחד אין ספק – הטיפול עובד!

סביר להניח, שבתוך שנים אחדות הפרטים הקטנים ידהו וישכחו, והסיפור שיסופר יהפך פשוט יותר:
"חליתי בטרשת נפוצה, טיפולים קונבנציונליים לא עזרו, הומאופתיה הצילה אותי – הבראתי לחלוטין". עוד אנקדוטה מדהימה לאתרי ההומאופתים.

כך או אחרת, מאחל למור בריאות מלאה!

על טרשת נפוצה – ד"ר קרן לנדסמן

טרשת נפוצה היא מחלה שפוגעת במערכת העצבים המרכזית. אם משווים את העצבים לחוטי חשמל, טרשת נפוצה פוגעת בבידוד שלהם, וכך גורמת לפגיעה בהולכה העצבית (בדיוק כמו חוטי חשמל ללא בידוד). טרשת מאופיינת בעליות ומורדות, עם התקפים שבאים והולכים בתדירות לא ידועה. התקף יכול להיות בעיית ראיה, אבדן שיווי משקל, הפרעות במתן שתן, או כל דבר אחר. לאחר ההתקפים לרוב המחלה "נעלמת", והאדם נראה כחוזר לבריאות שלמה, עד ההתקף הבא. הטיפול בטרשת נפוצה מיועד להפחית את תדירות ההתקפים וחומרתם. משך הזמן בין ההתקפים יכול לנוע משבועות ועד שנים.

על מנת לאבחן טרשת נפוצה יש צורך בסוללת בדיקות ארוכה מאד, בין השאר בדיקה של נוזל חוט השדרה ובדיקות הדמיה של המוח (MRI). האבחנה של טרשת נפוצה נקבעת רק אחרי שלילת אבחנות אחרות, מכיוון שיש מחלות רבות שיכולות לגרום לאותם סימנים. אי אפשר להכריז שאדם הוא חולה בטרשת נפוצה לפני השלמת כל מסלול הבדיקות, אם כי לעיתים מתחילים טיפול במטרה למנוע את ההתקפים גם לפני השלמת מסלול הבדיקות המלא.

בחולי טרשת נפוצה ה-MRI יכול להראות את האיזורים הפגועים במוח. בשלבים הראשונים של המחלה לא תמיד ניתן לראות את הנגעים ב-MRI, ולעיתים גם בשלבים מאוחרים לא תמיד מזהים אותם. הסיפור המתואר בכתבה של נגעים לא ברורים שנראו ב-MRI ולאחר מכן נעלמו לא מתאים כל כך לטרשת נפוצה. זוהי מחלה שבה הנגעים לרוב לא נעלמים. אפשרות אחת היא שה-MRI פוענח על ידי אנשים שונים, ללא אפשרות להשוות בין הבדיקות ולכן לא ניתן היה להסיק מה קרה לנגעים שתוארו בהדמיה הראשונה. אפשרות אחרת היא שלא מדובר בטרשת נפוצה בכלל.

לעומת זאת, חשוב לדעת שהאופי של המחלה דומה למה שמתואר בכתבה, כלומר, מחלה שמופיעה, גורמת לנזק חמור, ואז כביכול נעלמת. ללא מעקב נוירולוגי מסודר אי אפשר לדעת האם באמת ההתקפים שתוארו נובעים מטרשת נפוצה או ממחלה אחרת שגורמת להתקפים כאלה. רק לדוגמה, התקפי סחרחורת כמו שמתוארים כאן יכולים גם לנבוע מבעיה באוזן הפנימית (האחראית על שיווי המשקל), בעיה שחולפת מעצמה וחוזרת מעצמה, ללא השלכות רפואיות חמורות.

אין ברשותי מספיק מידע על מנת לדעת מה האבחנה האמיתית של הכותבת. אי אפשר לדעת האם מדובר בטרשת נפוצה, האם האבחנה אושרה, והאם פענוח ה-MRI השני נעשה בהשוואה ל-MRI הראשון (על מנת לזהות את השוני בין התצלומים יש להשוות ביניהם).

האם אפשר להגיד שהטיפולים האלטרנטיביים ריפאו את הכותבת?

בפשטות – לא.

בפירוט – מכיון שאין מעקב נוירולוגי מסודר, מכיון שבשום שלב לא ניתנה אבחנה סופית של טרשת נפוצה, מכיוון שלא ברור האם נעשתה השוואה בין ה-MRI הראשון לשני, ובעיקר, מכיוון שאופי המחלה של טרשת נפוצה הוא התקפי, אי אפשר להסיק כי הכותבת אכן נרפאה, או כי סבלה אי פעם מהמחלה.

לקריאה נוספת:

    על טרשת נפוצה –

    רשומות קשורות –

 אתם מוזמנים לבקר בבלוג של קרן – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות).

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

כפתור תמיכה

שתה קצת מים ויעבור לך (הומאופתיה)

שתה קצת מים ויעבור לך (הומאופתיה)

רבות כבר נכתב על הומאופתיה, גם בעברית, ולכן לא אחזור על דברים שאפשר לקרוא במקומות אחרים (למשל כאן, או כאן). מצד שני, הבלוג לא יהיה שלם ללא התייחסות לנושא.

הומאופתיה הינה אחת הדוגמאות הקלאסיות לטיפולים שמבוססים על מחשבה מאגית, אי הבנה מוחלטת של הטיות מוכרות רבות ומדע רע על כל גווניו. מעבר לעובדה כי עקרונות ההומאופתיה (שהומצאו לפני 200 שנה) סותרים את הידע המודרני בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והרפואה, התמונה שעולה ממחקרים קליניים רבים שבוצעו עד היום – ברורה:

הומאופתיה = טיפול פלצבו

זה נשמע כמו פלצבו (מים ללא כל חומר פעיל בתוכם), זה עובד כמו פלצבו (מחקרים מראים זאת) =>
זה פלצבו
.

סקירה מקיפה אפשר למצוא בויקיפדיה בעברית (מומלץ להקדיש לפחות דקה לקריאת המבוא).

הנה תקציר של 3 דקות:

מי שלאחר קריאת החומר עדיין מאמין שהומאופתיה שונה במשהו מטיפול פלצבו הינו ככל הנראה מטפל בתחום, או שהוא נמנה על אלה הנמשכים למסתורין בצורה אובססיבית במיוחד. (וראו גם – "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

רנדי מאוד ברור בדבריו. ב-4:30 הוא מבטיח את מיליון הדולר שלו שוב:

להוציא מים מן הסלע

בחודשים האחרונים חגגו ההומאופתים על "הדו"ח השוויצרי שייצג את ההערכה המקיפה ביותר לגבי הרפואה ההומאופתית שנכתב אי פעם בידי ממשלה, ושזה עתה פורסם בשפה האנגלית בצורה של ספר. דו"ח פורץ דרך זה, אישר כי הטיפולים ההומאופתים יעילים  ומשתלמים, ושטיפול הומאופתי צריך להיות מפוצה בידי תוכנית הביטוח הרפואית לאומית של שוויץ."
אין דבר רחוק יותר מהאמת מאשר תיאור זה. מדובר באחד משלושה דוחות נפרדים שהוכנו עבור ממשלת שוויץ בקשר להומאופתיה:

1)  סקירה איכותנית של הספרות הקיימת לגבי יעילות, בטיחות, מידת השימוש ויחס עלות-תועלת, סקירה שנכתבה ע"י מומחים הומאופתים ותומכים בשיטה. כאן תוכלו לקרוא מקטעים שלו. (הדו"ח המלא משתרע על פני 230 עמודים ועולה כסף רב). הכתבה שצוטטה לעיל מתייחסת לדו"ח הזה בלבד.

2)  מטא-אנליזה של מחקרים קליניים קיימים לגבי היעילות של ההומאופתיה בהשוואה לפלצבו (בוצעה באוניברסיטת ברן). התוצאות תוארו במאמר שהתפרסם בLancet  בשנת 2005, והמסקנה ברורה – אין הבדל מטיפול דמה. עוד על המחקר, על ההתנגדויות אליו מצד ההומאופתים ותשובות נגד תוכלו לקרוא כאן וכאן.

3)  תשאולים של מטפלים ומטופלים, כדי להעריך שביעות רצון, כמות מטופלים וכד'.

הועדה שיקללה את הדעות החיוביות שהציגו תומכי ההומאופתיה בדו"ח שלהם, עם התוצאות השליליות של המטא-אנליזה ועם המידע הלוקה בחסר שעלה מן הדו"ח השלישי, הציגה תוצאות פושרות ביותר והממשלה החליטה להוציא את ההומאופתיה מסל הביטוחים. בעקבות לחץ ציבורי הוחלט להעניק ארכה של 6 שנים נוספות (עד 2017) במהלכן יבחן הנושא מחדש. פרספקטיבה רחבה על הנושא אפשר לקרוא כאן.

ואיך הצליחו תומכי ההומאופתיה להפוך מחקרים עגומים להצלחה גדולה? על כך תוכלו לקרוא למשל כאן:

"הדו"ח פגום מבחינה מדעית, לוגית ומוסרית. באופן ספציפי, הוא לא מכיל ראיות חדשות ומפרש מחדש מחקרים שבעבר הודגמו כחלשים, מייצר סטנדרטים חדשים של ראיות שמתוכננים כך שהומאופתיה תראה יעילה, ומנסה לערער את מעמד "סטנדרט הזהב של הראיות" לו זוכים הניסויים הקליניים המבוקרים. וחשוב מכל, כמעט לכל המחברים יש ניגודי אינטרסים, למרות טענתם כי לא קיימים כאלה. אם הדו"ח הזה מוכיח משהו, זה שהומאופתים מוכנים לעוות ראיות כדי לתמוך באמונותיהם…"

עוד על הדו"ח המביך הזה אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן, וכאן למשל.

מסביב לעולם

ממשלת שוויץ כמובן אינה היחידה שבדקה את הנושא.

דו"ח שהוגש לממשלת בריטניה ב-2010 מסכם, לאחר סקירה מעמיקה של הראיות, כי "אין כל דרך אפשרית שההומאופתיה תעבוד, היות והדבר ידרוש כתיבה מחדש של ההבנות שלנו בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. מעבר לכך, העדויות הקליניות מראות כי לא ניתן להבחין בין הומאופתיה לפלצבו." (ציטוט מכאן).

המרכז הארצי לטיפולים משלימים ואלטרנטיביים בארה"ב – NCCAM קובע כי אין עדויות לכך שהומאופתיה יעילה, ואף מזהיר מפני חיסונים הומאופתיים ומפני מספר תכשירים הומאופתיים שמכילים חומרים פעילים שעלולים להזיק.

משרד הבריאות של ישראל קובע במסמך תקנות שהוציא בנושא הומאופתיה: "…הטיפול בתכשירים הומאופתיים אינו מהווה תחליף לטיפול הרפואי המקובל, וזאת בהתבסס על הקביעה כי יעילותם של התכשירים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה."

עדכון אפריל 2014סקירה שיטתית נרחבת ומעודכנת מטעם המועצה הלאומית לבריאות ולמחקר רפואי של ממשלת אוסטרליה הגיעה למסקנה כי "הראיות הזמינות אינן משכנעות ואינן מצליחות להראות שהומאופתיה היא טיפול יעיל עבור אף אחד מהמצבים הקלינים שדווחו בבני אדם."

מספרים על בחור אחד מפלורידה, שלקח תרופה הומאופתית.
המסכן מת ממנת יתר: הוא שכח לבלוע את התרופה…

ועכשיו נטחן מים

התרשים הבא מדגים מסלולי ויכוח אופיינים לגבי הומאופתיה, ולמעשה הוא רלוונטי עבור טיפולים אלטרנטיביים רבים נוספים שהמצב המחקרי בהם דומה – גוף ראיות מאסיבי שמראה כי השיטה אינה עובדת טוב יותר מפלצבו. שימו לב כי טיעונים אחדים של תומכי השיטה סותרים זה את זה, וכלל לא נדיר לשמוע אותם מפי אותו אדם בחלקים שונים של הויכוח.

לחצו להגדלה:

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

מה יגרום לי לשנות את דעתי? שורה של מחקרים איכותיים חדשים שיראו כי הומאופתיה שונה מהותית ביעילותה מפלצבו. מאוד פשוט. מחקרים אחדים שמראים זאת קיימים, כצפוי, (יש גם מחקרים שמראים שהומאופתיה טובה פחות מפלצבו) אך הם מתגמדים לאור התמונה הכללית. כשתשתנה התמונה הכללית, אשנה גם את דעתי בהתאם, ואני מאמין שאנשים רבים מ"הממסד המדעי" יעשו כך גם הם.

לכל המתקוממים, לפני שאתם מגיבים, אנא בדקו שדבריכם לא זכו כבר להתייחסות, בין אם בתרשים המצורף ובין אם בסקירות הרחבות המוזכרות לעיל (או בהפניות מתוכן). כמו כן, אנא ודאו כי קראתם את הרשומות על אפקט הפלצבו (במיוחד את חלקים 4, 5).

רשומות נוספות שקשורות להומאופתיה:
חדר מיון הומאופתיכך מתחילים להאמיןפלצבו גם בחיות ותינוקות?

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

לאחר שהתפלספנו קצת על משמעות ממשותה של הנשמה, הגיע הזמן לרדת אל הקרקע (עד כמה שהדבר ישמע מוזר במקרה של נשמות פורחות).

מדי פעם צצים חוקרים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי – להוכיח בכלים מדעיים את קיומם של מושגים שמעצם הגדרתם אינם חומריים ולכן לא יכולים להיות נמדדים/מצולמים/מתועדים ע"י מכשיר כלשהו. כך פני הדברים בקשר לצילומי הילות, צילומי פיות, צילום/הקלטת רוחות רפאים, וכד' – מאמצים שלא העלו כל פרי עד היום, למעט פרשנויות פזיזות, הונאה עצמית, מעשי מרמה קונדסיים או שרלטנות לשמה.

באותה רוח מדעית ניסו כמה חוקרים לשקול את הנשמה. כן, ממש כך, על מאזניים!

המשפט שנערך לנשמת האדם בהיכלו של האל אוזיריס. ליבו של המת מונח על כף אחת של מאזניים, ונשקל כנגד נוצת יען (סמלה של אלת האמת) המונחת על הכף השנייה. תוצאות השקילה יכריעו את גורל נשמתו של המת. מתוך "ספר המתים" של המצרים הקדמונים.

הרעיון היה פשוט: לפי "התאוריה" כאשר אדם מת נשמתו עוזבת אותו. אם הנשמה קיימת בעולם החומר הרי יתכן שהיא בעלת מסה, ולכן משקל, ולפיכך נצפה שמשקל אדם יפחת ברגע שנשמתו פורחת ממנו.

רופא אמריקאי בשם דנקן מקדוגל (Duncan MacDougall) החליט לבצע בדיוק את הניסוי הזה, לפני למעלה מ-100 שנה (אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי והלא טכני מ-1907). הוא השכיב חולה שחפת שעמד להאסף אל אבותיו על מאזניים מיוחדים שהראו את המשקל בדיוק של גרמים בודדים וחיכה לרגע מותו, תוך שהוא עוקב בדריכות אחר מחוג המאזניים:

"במשך שלוש שעות וארבעים דקות שמרתי על מוט המאזניים קצת מעל נקודת האיזון, קרוב לקצה הסקלה העליון, כדי שהמדידה תהיה יותר חד משמעית, אם תתרחש.  ואז נשם החולה את נשימתו האחרונה, ופתאום, בהתאמה מוחלטת צנח המדיד והשמיע נקישה ברורה כשהוא מכה במעצור התחתון של הסקלה, ונשאר שם ללא תנועה. המשקל צנח ב-21 גרם."

מבין חמשת החולים הנוספים שניסה לשקול, בשני מקרים מקדוגל מודה כי לא הספיק לבצע את המדידה כהלכה ולפיכך אין לכלול אותם בניתוח התוצאות. שלושת הנשקלים האחרים איבדו 14, 14 ו-10 גרם כל אחד באופן "פתאומי", סמוך מאוד לרגע המוות. שניים מהם איבדו כ-30 גרם נוספים במשך הדקות שלאחר מכן. משקלו של השלישי דוקא עלה חזרה לפרק זמן מסוים.

מקדוגל השקיע לא מעט מחשבה בניסוי. הוא בחר חולים שסובלים ממחלות שמלוות בתשישות גדולה כדי לא יזוזו בזמן המוות ויקפיצו את מחוג המאזניים. הוא עקב אחר ירידת משקל הדרגתית שהתרחשה בשעות שלפני המוות כתוצאה מאיבוד נוזלים בנשימה ובהזעה. גם יציאות לא מבוקרות, באם התרחשו לאחר המוות לא יכולות להסביר את הירידה הפתאומית במשקל, מכיוון שהן נספגו במיטה עליה שכבו המתים והמשיכו לתרום למשקל.

הגורם האחרון שמקדוגל יכול היה לחשוב עליו היה איבוד משקל כתוצאה מהתרוקנות הריאות מאויר. כדי להפריך גם הסבר זה, עלה בעצמו על המיטה (לאחר שהחליף מצעים אני מקווה) והתנשף בכל כוחו. המאזניים לא זזו כהוא זה.

בנסיונות דומים שערך על 15 כלבים לא היתה ירידה פתאומית במשקל. הממצא הזה רק חיזק את אמונתו של מקדוגל כי מדד את משקל הנשמה מכיוון שידוע כי לכלבים אין נשמה (לפי האמונה בה הוא החזיק לפחות). בהתכתבות שניהל לגבי מחקריו הודה כי "עזר" לכלבים לשתף פעולה עם מטרות הניסוי, אם להתנסח בעדינות.

מקדוגל מציין בסוף המאמר כי יש לחזור על מחקר זה עוד פעמים רבות לפני שיהיה אפשר להסיק בודאות על קיומה של נשמה.

[ארבע שנים לאחר מכן הכריז מקדוגל על כיוון מחקר חדש – צילום רנטגן של נשמה ברגע המוות. לא ידוע על פרסומים נוספים שלו בנושא עד יום מותו, ב-1920.]

הביקורות שהועלו כנגד המחקר היו רבות (מעבר לביקורות האתיות):

*  המספר הזעום של המקרים (ארבע מדידות "מוצלחות" בלבד).
*  מדידת המשקל התבצעה בציוד מאוד לא מדויק.
*  לא התבצעה בקרה על זרמי אויר בחדר.
*  זמן המוות המדויק לא היה יכול להיקבע בוודאות.
*  קצב ואופן השינוי במשקל היו שונים בכל מקרה והערכים של המשקל ש"נעלם" נעו בטווח גדול.

מי שהציע הסבר חלופי לתוצאות שהתפרסמו היה רופא אחר, אוגוסטוס קלארק שמו. ברגע המוות, כאשר זרימת הדם ופעולת הריאות פוסקים, הדם לא מקורר עוד במעברו בריאות. שינוי זה גורם לעליה פתאומית מסוימת בטמפרטורת הגוף ולהגברת האידוי כתוצאה מהזעה. הסבר זה התאים יפה גם לממצאים השליליים שהתקבלו לגבי הכלבים, שכידוע אינם מזיעים, אלא מקררים את עצמם באמצעות התנשפויות.

ב-1915, ניסה H. LaV. Twining (ראש מחלקת פיזיקה והנדסת חשמל בבית ספר הטכני של לוס אנג'לס) לחזור על הניסויים כשהוא משתמש בעכברים ובמאזניים רגישים פי 100,000 מאלה בהם השתמש מקדוגל. כשהעכברים מתו במיכל פתוח הוא הבחין בירידה של 1-2 אלפיות הגרם, אך כאשר העכברים מתו כשהם מצויים במיכל סגור – לא היה שינוי כלשהו במשקל. ניסוי זה חיזק את ההסבר של איבוד לחות מוגבר כגורם לירידה במשקל ברגע המוות (הלחות נשארה כלואה במיכל והמשיכה לתרום למשקל גם לאחר אידויה).
טווינינג היה יצירתי מאוד בצורות המוות שהביא על עכבריו. אחסוך מכם את התיאורים המפורטים. דברי ההתגוננות שלו מול האשמות פעילים למען זכויות בעלי חיים היו מקוממים לא פחות (לסקרנים – חפשו את המילה "mice" כאן).

כעבור 100 שנה…

במחקר עדכני הרבה יותר (2001) שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration שקלו החוקרים במשקל דיגיטלי כמה חיות מרעה בשעת מותן.

"קשה לקבוע את רגע המוות" מודים החוקרים. "הגוף מנסה לשמור על התפקודים הבסיסיים שלו. הקריטריון בו השתמשנו היה תנועתיות, נשימה וקצב פעימות הלב. נצפתה נשימה-אחרונה אופיינית, פעילות בלתי יציבה של הלב והתכווצות שרירים משמעותית. לאחר מכן מגיעה תקופה של רגיעה מלווה בהמשך פעילות-לב לא סדירה. הרגע בו התרחשה הנשימה האחרונה ניתן לזיהוי ברור מתוך מדידת המשקל וכן מתוך צפיה. שינוי המשקל הבלתי מוסבר מתרחש מתישהו בין 5 ל-200 שניות לאחר הנשימה האחרונה".

אני מוצא הגדרה זו מעורפלת ומעגלית במקצת, שהרי אם רגע המוות אינו מוגדר באופן ברור, אולי דווקא שינוי המשקל החשוד הוא הוא הנשימה האחרונה?

כמה דקות לאחר שהכבשים הבוגרות נשמו את נשימתן האחרונה, נרשמה תוספת במשקל של כמה עשרות עד כמה מאות גרם (!) למשך שניות ספורות ומיד לאחריהן חזר המשקל לערך הקודם. הנה מדידה של כבשה מס' 3 לדוגמה:

יחד עם זאת, במקרה של הכבשים הצעירות וגם תיש אחד – לא נרשם כל שינוי במשקל.

אני מתקשה לראות כיצד תוצאות אלה יכולות לתמוך באיזושהי תאוריה שקשורה לנשמה. להיפך, עכשיו צריך להסביר מדוע לכבשים בוגרות יש נשמה אך לצעירות (ולתיש אחד) אין, ולמה המשקל עולה דווקא, אך צונח חזרה כעבור כמה שניות.

לחוקרים אין הסבר לתופעה. אבל הם כן מזכירים את אדון Donald Carpenter אשר העלה מספר השערות בנושא. לדעתו האנרגיה שנדרשת לרוח-רפאים כדי לתפקד מוגבלת למשהו בסביבות 60 ג'אול. הוא מציע יחידת מדידה חדשה שנקראת "מק" (Mac) לכבודו של מקדוגל ידידנו, ומשער, על בסיס נתוני ניסוייו של מקדוגל וניסוי הכבשים, כי ה-מק מגיע במנות של 20-30 ג'אול. בספרו – Physically Weighing the Soul משנת 1998 הוא פורש את משנתו אשר כוללת נוסחאות לחישוב משקלי נשמות. (בפרק 17 מחושב משקל נשמתו של ישו – לא פחות מ-364 גרם!)
לדונלד יש עוד רעיון מעניין. במקום לשקול את הנשמה ברגע המוות, הוא מציע לשקול נשים הרות. לפי תחזיותיו, ביום ה-43 להריון תתרחש קפיצה פתאומית במשקל, ברגע בו ה-מק נכנס לעובר. משיקולים תיאורטיים שאולי יתחוורו למי שיטרח לקרוא את הספר, ממליץ דונלד: "דרך מעולה לטהר בית רדוף-רוחות היא לשכן בו אישה שהופרתה לא מכבר, סמוך לרגע בו נכנס ה-מק לעובר".

אני אינני מומחה לתפקודי חיות ברגע המוות, אבל הנה השערה: אולי סמוך ל"רגע המוות" מתרחשת צניחת איברים פנימיים, והיא אשר גורמת לעליית המשקל הרגעית? קוראים שמתמחים בנושא מוזמנים לחוות את דעתם.

*

אשתמש כעת בסיפורו של מקדוגל כדי לחדד כמה נקודות עקרוניות.

התער של אוקאם

תערו של אוקאם הוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות באמצעות השיטה המדעית. המדובר בטיעון היוריסטי הנובע מניסיון רב שנים של ניסוי וטעייה, ואינו נכון בהכרח, אלא משמש כקו מנחה, לרוב אחד מיני כמה, לבחירת ההיפותזה המועדפת במקרה שישנם כמה הסברים לאותה תופעה."  אחד הניסוחים המקובלים של העיקרון הוא: "כאשר ישנם שני הסברים שווי ערך לאותה תופעה, יש להעדיף את ההסבר הפשוט או החסכוני יותר".

לפנינו אם כן תופעה (נניח לצורך הדיון כי התוצאות אמינות) – איבוד כמה גרם סמוך לרגע מות אדם, ושני הסברים לתופעה:

הסבר א: יש נשמה. אף אחד לא יודע מה היא ולא הבחין בה עד היום מעולם. הנשמה היא חומרית ולכן בעלת משקל. הנשמה עוזבת את הגוף ברגע המוות ולכן משקלו פוחת. לכלבים אין נשמה ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

הסבר ב: ברגעים שאחרי המוות הגופה מתחממת מעט בגלל הפסקת קירור הדם בריאות. זה גורם לאידוי מוגבר של זיעה ומכאן הנפילה במשקל. כלבים לא מזיעים ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

איזה הסבר פשוט יותר? דורש המצאת מושגים מועטים יותר? סביר יותר?

שוב, בהיעדר ראיות נוספות אין הדבר מוכיח כי ההסבר הפשוט נכון והמסובך שגוי, אך נסיון החיים מראה שזה המצב ברוב המכריע של המקרים.

הסברים שלא מסבירים כלום

יתרה מזו, ההסבר שמשתמש במושג "נשמה" לא מסביר למעשה כלום. הוא רק פותח פתח לאי ידיעה גדולה יותר, מכיוון שלאף אחד לא ברור מהן תכונותיה של אותה נשמה, ממה היא עשויה, מדוע משקלה שונה מאדם לאדם, וכו'. כמו במקרים רבים אחרים, המושג המופשט שמשתמשים בו "להסבר" של תופעה הוא בעצם מילה נרדפת ל"אין לי מושג קלוש מה קרה כאן".
דוגמה נוספת: אדם רואה אורות מוזרים בשמי הלילה. "ראיתי עב"מ!" הוא מכריז בהתרגשות, כשהוא מדמיין חללית מעולמות אחרים. איזה ידע חדש רכשנו בעקבות "ההסבר" שנתן? אפס. למעשה האבסורד מגולם במשפט עצמו: "אני יודע מה זה היה בוודאות – זה היה עצם בלתי מזוהה".

תמיד יכול להיות הסבר נוסף

נקודה נוספת שהסיפור מדגים היא שתמיד יכול להיות הסבר נוסף, טבעי ומתקבל על הדעת, שלא עולה במוחו של החוקר. מקדוגל ציין במאמרו, לאחר שמנה את כל הגורמים שנלקחו בחשבון: "האם זו הנשמה? איך עוד אפשר להסביר את זה?" לזכותו יאמר שהוא היה זהיר. חוקרים רבים שמחפשים הוכחות לתופעות על-טבעיות נופלים תדיר למלכודת המסקנה הפזיזה: הם משוכנעים כי ניטרלו את כל הגורמים האפשריים עד האחרון שבהם ולכן ההסבר העל-טבעי הוא היחיד שנותר. שוב ושוב, זמן מה לאחר הפרסום מתחילים לעלות הסברים אלטרנטיביים שהחוקר המקורי לא העלה על דעתו.

כוחו של מיתוס

מדהים לראות כיצד ניסוי אזוטרי אחד שהתבצע לפני למעלה ממאה שנה הותיר את חותמו על תודעת הציבור, למרות שהסברים הגיוניים ופשוטים הועלו מיד לאחריו, ולמרות שניסויים חוזרים (ואיכותיים יותר) לא הצליחו לשחזר את התוצאות. המיתוס הזה אפילו העניק לסרט מצליח את שמו, ובכך כנראה הנציח עצמו למשך עשרות שנים נוספות.

נסיים בציטוט שמצאתי באינטרנט. שימו לב כיצד המרכיבים הרעועים הללו בושלו להם יחד עם עוד כמה מושגים לא מוגדרים וטענות לא מבוססות לכדי ידיעה וודאית:

"נשמה הינה 21 גרם שמתקיימת בין האונה הימנית, לאונה השמאלית. כלומר: במעמקי התת מודע. הנשמה מחברת ונמצאת בכל איבר בגופנו ובכל תא בגופנו. ולמעשה מקיפה את כל כולנו ואת ההילה שלנו."

נשמתי כמעט פרחה כשקראתי זאת…

*

הערה: רשומה זו נכתבה לפני שנה בדיוק, ומסיבות שונות לא פורסמה עד היום. רק לאחר כתיבתה נחשפתי למקורות נוספים בעברית שסקרו את הנושא ומוזכרים להלן. חברי "ספק-סביר" כיסו את סיפורו של מקדוגל בצורה יסודית כמה חודשים לאחר מכן. אם הייתי מודע לחומר הקיים מבעוד מועד כנראה הייתי מוותר על סיקור הנושא, אבל מכיוון שהעבודה כבר התבצעה אני מפרסם את הרשומה בכל זאת.

מקורות והרחבות:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

על ממשותה של הנשמה

על ממשותה של הנשמה

מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין מהו אותו דבר שאנשים קוראים לו "נשמה".

כשאני שואל אנשים מה זה בעצם נשמה, ומאיפה הם יודעים שקיים בכלל דבר כזה, הם בדרך כלל נועצים בי מבט משתאה שרומז כי משהו לא כשורה איתי. "נשמה, כאילו דה?!"
בפעמים שהתעקשתי להעמיק בחקירותי, התשובות שקיבלתי הפכו למבולבלות ומעורפלות יותר ויותר.

חיפוש קצר באינטרנט החזיר לי את בטחוני העצמי (בבורותי): באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית" הערך "נשמה" נפתח במילים: "לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה." לאחר מכן מתוארות באריכות פרשנויות רבות ושונות למושג זה. הערך soul מזכיר עשרות פרספקטיבות שונות לנושא. נרגעתי.

המשמעות שצלצלה לי מוכרת יותר מכל היתה: "נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית, (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות."

אהה! נראה שעלינו על המוטיבציה הראשית להמצאת מושג הנשמה – לא נמות באמת אף פעם!
כל השאר הדיונים בנושא נשמעים לי כפלפולים פילוסופיים שמטרתם להגיע למסקנה זו. איכשהו לא נראה לי כי הבעיה הפסיכו-פיזית (העוסקת בדואליות גוף-נפש) מעניינת או מטרידה במיוחד את האדם מן הישוב. המוות – זה כבר עניין אחר.

לצורך הדיון, נתרכז בהגדרה של "נשמה" כפי שהיא מופיעה לעיל: "נשמה היא ישות ממשית… לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים".

ואני שואל: מה המשמעות של ישות ממשית שאינה קיימת במישורים הפיזיים?
פירושו של דבר שלא ניתן לחוות אותה בשום צורה באחד מחושינו, וגם לא במכשירי מדידה כלשהם. לא ניתן לבדוק ולחקור אותה בכלים מדעיים.

באיזה מובן היא קיימת, אם כן? המובן היחיד שאני יכול לחשוב עליו בו היא קיימת הוא כמושג מופשט במוחו של האדם.

גם "חד קרן סגול" קיים כמושג מופשט במוחי כרגע. האם אני יכול לטעון שהוא ישות ממשית? אני יכול לטעון כמובן. השאלה אם אתם תקבלו את טענתי כנכונה. ואם "חד קרן סגול" נשמע לא מופשט מספיק למישהו, מה לגבי "נפתושים קוסמריים?"

רגע אחד, מה לגבי "כוח משיכה" למשל? גם הוא מושג מופשט. אף אחד לא קולט את כוח המשיכה עצמו בחושים באופן ישיר. מה זה בכלל כוח? האם כוח הוא ישות חומרית? לא. כלומר, אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בפיזיקה הוא בכלל לא ישות חומרית! (הוא גם לא אנרגיה). אז באיזה מובן כוח המשיכה ממשי יותר מ"חד קרן סגול"?
הוא ממשי במובן שיש התאמה בין המושג הזה לבין העולם בו אנו חיים (כפי שהוא נתפש במוחנו המוגבל). מעבר להתאמה, שימוש במושג הזה יכול לנבא בדיוק מדהים מסלולים של תפוחים נופלים, פגזים, חלליות, ירחים, פלנטות, כוכבים וגלקסיות. זה הופך אותו בנוסף גם למושג שימושי ומועיל. (אפשר להסתכל על נשמה כמושג שימושי ומועיל – להרגשה הטובה לפחות, אבל בזה היא לא שונה בהרבה ממושגים כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס – האם הם קיימים?).

גם מושגים שמתארים מצבים רגשיים כמו "כעס", "אהבה", "רחמים" וכו' אינם חומריים, ויחד עם זאת בעלי משמעות, מכיוון שהם בהחלט נמצאים במתאם עם העולם בו אנו חיים, ואף יכולים לנבא משהו על התפתחות הדברים (אם כי באופן הרבה פחות מדויק מחוקים פיזיקליים). אם אדם "כועס" למשל, ישנם מאפיינים פיזיולוגיים נלווים ברורים לכך, וכמו כן יש הסתברות גבוהה יותר שיתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. במובנים האלה מושג הכעס "ממשי" (וגם שימושי).

הערה: ישנם תחומים בהם התאמה למציאות אינה רלוונטית או לפחות אינה הכרחית – תחומים כמו שירה, מוזיקה, מדע בדיוני, או מערכת אמונה כלשהי. אפשר לטעון שמושגים שמועלים בתחומים אלו הם מעניינים, מעוררי השראה, מפתים, מהנים, אבל לא שהם "קיימים".

וברמה החווייתית: כל אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבה/אשליה/הזיה משלו. זה יכול להיות משהו שהוא חלם עליו בלילה, קיבל בתיקשור או קרא בדפים של ספר עתיק שמצא בבוידעם. יתכן והוא חווה זאת בעוצמה רבה. הוא ממש, אבל ממש מרגיש ויודע שזה נכון. האם התחושה החזקה שלו הופכת את המחשבה/אשליה/הזיה שלו לישות קיימת?
ברור שחוויה אישית בלבד, חזקה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש הוכחה לקיום של משהו. (להרחבות בנושא הזיות ראו כאן וכאן).

יתרה מזאת. אם אותו אדם מתחיל להפיץ את המחשבה/אשליה/הזיה שלו בקרב מכריו, ניחן בכאריזמה מספקת ובנוסף פונה בטענותיו לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם (פחד ממוות והרצון להרגיש משמעות ושליטה בחיים למשל), סביר כי אנשים נוספים ימהרו לחלוק במחשבה/אשליה/הזיה שלו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה. האם זה הופך את המושג לקיים? לנכון?
ברור שגם אמונת רבים באותו מושג לא הופכת אותו לקיים במציאות. (אני מניח שכל אחד ימצא במהרה דוגמה למושג שמיליונים מאמינים בו אך הוא אינו חושב שהוא קיים. רמז – אל של דת אחרת למשל).

כלומר, לפי הקריטריון שאני מציע, התאמה למציאות הפיזית היא המדד היחיד שיכול להבחין בין מושג שקיים במוחנו בלבד לבין תיאור של משהו שאכן קיים במציאות שמחוץ למוחנו. ככל שההתאמה תהיה מדויקת יותר ובעלת יכולת ניבוי גבוהה יותר, כך יגבר בטחוננו שהמושג שהמצאנו מתאר משהו שאכן קיים במציאות.

מה אתם אומרים? יש קריטריונים אחרים? נוספים? דוגמאות נגדיות?

נראה כי הנשמה תיאלץ להמשיך לשכון במחוזות האמונה האישית בלבד. לראייה, אלפי שנים של אמונה בקיומן של נשמות, התפלספות קדחתנית ומחקר פארא-פסיכולוגי ממושך לא קירבו אותנו כהוא זה להכרעה בנושא.

הנטייה המיסטית של זמננו, המראה עצמה בעיקר בהתפשטות של מה שנקרא תיאוסופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן.
– איינשטיין, במכתב במפברואר 1921

אך היו שחשבו אחרת ויצאו לחפש ראיות פיזיות לקיומה של הנשמה. על כך ברשומה הבאה.

* הערה: ברור וידוע לי שהנושא זכה לדיונים פילוסופיים מעמיקים לאורך מאות רבות של שנים, וכתבים בנושא ממלאים ספריות שלמות. ניסיתי להציג כאן את הדברים בצורתם הפשוטה והישירה ביותר ולהזמין לדיון ברוח דומה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!