היפנוזה ושיכוך כאבים

היפנוזה ושיכוך כאבים

כפי שראינו בחלק הקודם, היפנוזה לא נמצאה שימושית למטרות שליטה באנשים בניגוד לרצונם. לעומת זאת, בחלק זה נראה כי היא התגלתה ככלי רב עוצמה לשיכוך כאבים. זהו האפקט הדרמטי, המדיד והשימושי ביותר מהיישומים שנמצאו להיפנוזה עד כה, וזהו גם התחום שנחקר יותר מכל באופן מבוקר.

מחקרים קליניים מראים כי היפנוזה יעילה בהקלה על כאבים במגוון מצבים, כגון לידה, טיפולי שיניים, כוויות, סרטן וניתוחים. נמצא כי היפנוזה יכולה להפחית כאבים באופן משמעותי עד מוחלט עבור כמחצית מהאוכלוסייה.

מחקרי מעבדה

נפתח בלקט מחקרים מעניינים מעשרות השנים האחרונות.

בניסויי כאב שביצע Hilgard בשנות ה-70 התבקשו הנבדקים לטבול ידיהם באמבט מי קרח (ראינו הדגמה לכך בתוכנית של דרן בראון). באופן נורמלי אנשים מדווחים על רמות כאב הולכות וגדלות כאשר כעבור דקה בערך מעטים מסוגלים להשאיר את ידיהם במים.
בזמן היפנוזה, הנבדקים שרגישים להיפנוזה חשו אמנם כאב מסויים אך סבלו ממנו הרבה פחות. אצל אנשים שלא הגיבו טוב להיפנוזה לא היה הבדל לעומת קבוצת הבקרה. כמו כן מצא הילגארד כי היפנוזה מפחיתה הן את תחושת הכאב והן את הסבל שנגרם ממנו – שני אספקטים נפרדים בתופעת הכאב.

קבוצת חוקרים אחרת הצליחה ליצור סוגסטיה היפנוטית שמפרידה בין שני אספקטים אלה של הכאב. באמצעות היפנוזה העצימו או הפחיתו את רכיב הסבל, מבלי לשנות את עוצמת הכאב שחשו הנבדקים. הדמיה מוחית שנעשתה במקביל חשפה כי רכיב ה"סבל" נמצא באונה הקדמית של המוח (באזור שנקרא Anterior Cingulate Cortex). תוצאות הניסוי אישרו ידע קודם שנרכש בעקיפין ממקרים בהם מטופלים עברו כריתת חלקים מהאונה הקדמית, ודיווחו שהם אומנם חשים כאב כרגיל אך הכאבים מטרידים ומציקים להם הרבה פחות.

סבל לעומת תחושת כאב

משמאל: האזור שמקושרים לחוויית האי נעימות – (Anterior Cingulate Cortex (ACC
מימין: מיקום החיישנים, שכריתות חלקים מהאזור בו הם נמצאים הפחיתו את ה"סבל".

במחקר הבא ניסו דווקא לייצר חווית כאב באמצעות היפנוזה, ולא לאלחש אותו.
גוף חימום חשמלי הוצמד לידיהם של נבדקים המגיבים טוב להיפנוזה. במצב אחד הם אכן "זכו" לחוות חימום מכאיב, ללא היפנוזה. במצב אחר הם הופנטו וניתנו להם סוגסטיות של התחממות, ללא שגוף החימום הודלק כלל. הנבדקים דיווחו על תחושות כאב גם במצב זה (אם כי במידה פחותה יחסית למצב בו הוא הופעל באמת). סריקות של פעילות המוח שלהם הראו הפעלה משמעותית של אזורים במוח שמשתתפים בחוויית הכאב, בשני המצבים.
במצב שלישי בו הנבדקים רק דמיינו את הכאב, פעילות המוח שנרשמה היתה נמוכה ביותר.

כאב מושרה לעומת אמיתי

מחקר דומה אפשר לקרוא כאן.

הלכה למעשה בשטח

לאורך השנים תועדו מקרים רבים בהם מטופלים נעזרו בהיפנוזה כמשכך כאב בלעדי בזמן ניתוחי בטן, חזה, לב ופעולות אורתופדיות. בני הזוג הילגארד סוקרים בספרם "Hypnosis In The Relief Of Pain" עשרות מקרים כאלה שהתפרסמו בין 1955 ל-1974.

חוקרים בלגיים מדווחים על 1650 ניתוחים בהם היה ניסיון להשתמש בהיפנוזה כמשכך כאבים (בתוספת אילחוש מקומי בלבד), ומתוכם רק ב-1% היה צורך לעבור למשככים רגילים.

כאן תוכלו לראות דוגמה לטיפול שיניים תחת היפנוזה (הקטעים הכואבים מתחילים בערך ב-3:00):

ב-2006 שודר באנגליה בשידור חי ניתוח מלא בו הוסר גידול מבטנו של המטופל, ללא שימוש במשככי כאב כלשהם. לתשומת לבכם, גם סרטון זה מכיל תמונות בשרניות ואדומות… כאן תוכלו להתרשם ממה שהתרחש שם.

הקונצנזוס בתחום הוא כי אחוזים בודדים מהאוכלוסייה רגישים מספיק להיפנוזה בשביל לסבול ניתוחים בעזרת היפנוזה לבדה. יחד עם זאת ההערכה היא כי בערך מחצית מהאוכלוסייה יכולה ליהנות מהפחתה משמעותית בכאב (כשליש לפחות מעוצמת הכאב המורגש) באמצעות היפנוזה.

במחקר שהתבצע בשנת 2000 חולקו 240 מטופלים ל-3 קבוצות. האחת קיבלה את הטיפול הרגיל, השנייה קיבלה תשומת לב מיוחדת שכללה הקשבה יתרה לצרכי המטופלים, הענות מהירה לבקשותיהם, עידוד, שימוש בניסוחים נייטרליים (למשל "מה אתה מרגיש?" ולא "כמה כואב לך?") וכד'. הקבוצה השלישית קיבלה בנוסף לתשומת הלב המיוחדת גם השראה היפנוטית שכללה עצימת עיניים, נשימות עמוקות, ותחושת ריחוף תוך דמיון סצנה נעימה. מעניין לציין כי "המהפנטים" עברו סדנת הכשרה קצרה לצורך המשימה ולא היו מהפנטים מקצועיים.

קל לראות מהגרפים כי אלמנט ההיפנוזה תרם באופן משמעותי להפחתת החרדה והכאב. קבוצת ההיפנוזה ביקשה, וקיבלה מינון מופחת של משככי כאבים יחסית לקבוצת הביקורת. בנוסף, ההליך הרפואי כולו ארך פחות זמן בממוצע, בהשוואה לקבוצת הביקורת (61 לעומת 78 דקות).

רמות הכאב והחרדה כפי שדיווחו עליהן המטופלים, בכל רבע שעה.

רמות הכאב (שמאל) והחרדה (ימין) כפי שדיווחו עליהן המטופלים, בכל רבע שעה.

מטא אנליזה משנת 2000 (והראשונה מסוגה) כללה 18 מחקרים בתחום שיכוך כאב באמצעות היפנוזה, הן בניסויי מעבדה (בהן הושרה כאב בצורה מלאכותית) והן מחקרים קליניים במצבי אמת. נמצא שבהשוואה לאי-טיפול, השפעתה של ההיפנוזה היתה בינונית עד גבוהה. האפקט היה גבוה במיוחד עבור הרגישים להיפנוזה, וניכר הן בתנאי מעבדה והן במצבים קליניים.

סקירה של סקירות מ-2001 כוללת מבוא מאלף ומאיר עיניים לגבי מדדים לקביעת איכות של מאמרים, סקירות, או טיפולים בתחומי יעוץ ופסיכולוגיה (מומלץ לקריאה באופן כללי). הסקירה לעיל משנת 2000 נמצאה כרלוונטית והאיכותית ביותר. החוקרים מצאו כי המצב המוכר, בו מחקרים באיכות ירודה מצביעים על יעילות גבוהה יותר של הטיפול הנבדק מאשר מחקרים באיכות גבוהה, אינו רלוונטי למקרה של היפנוזה. סקירות איכותיות היו חיוביות במסקנותיהם באותה המידה.

בנוסף, למרות שלמעלה מ-1000 מחקרים זוהו לצורך עבודתם, רובם נסמכו על תיאורי מקרים ועל ניסויים שאינם מבוקרים כהלכה, ורק עשרות בודדות היו באיכות מספקת שמאפשרת הסקת מסקנות כלשהן.

הראיות החזקות ביותר לגבי יעילותה של ההיפנוזה בשיכוך כאב היו בהקשר של כאבים בזמן ניתוחים וטיפולים בסרטן. הראיות לא היו באיכות גבוהה לגבי כאבים כרוניים (כאבי ראש וגב תחתון למשל) וכאבי לידה.

מטא-אנליזה מ-2002 סקרה 20 מחקרים מבוקרים שבדקו את יעילות ההיפנוזה כהליך נלווה לניתוחים לצורך הפחתת כאבים, בחילות וחרדות. נמצא כי היפנוזה עזרה באופן מובהק לרוב המכריע מהמטופלים להפחית תופעות לא רצויות אלה.

סקירה מ-2003 העלתה כי היפנוזה מקושרת עם הפחתה משמעותית בכאב, בצורך במשככי כאב רגילים, בבחילות והקאות וכן בתקופת השהייה בבית החולים. מנתחים וחברי צוות אחרים דיווחו על מידת שביעות רצון גבוהה בהרבה מעבודתם עם מטופלים שעברו היפנוזה.

בסקירה נוספת מ-2006 אותם חוקרים סוקרים 13 מחקרים שנעשו לגבי כאבים כרוניים. הם מסיקים כי שימוש בהיפנוזה יעיל מאוד בהפחתת כאבים, גם בהשוואה לטיפולים לא היפנוטיים מסוימים אחרים. במקרים רבים היה מדובר בהיפנוזה עצמית. החוקרים מציינים יחד עם זאת, את העדר הסטנדרטיזציה של הליכי ההיפנוזה בהם נעשה שימוש וכן את המספר המצומצם של נבדקים והעדר מעקב לאורך תקופות ממושכות, פרטים שכמובן מחלישים את חוזק המסקנות.

במחקר משנת 2007, 200 נשים שעברו ניתוחי שד חולקו באופן אקראי לקבוצת הקשבה אמפתית ולקבוצת היפנוזה. שתי הקבוצות שהו 15 דקות במחיצת פסיכולוג כשעה לפני הניתוח. בעוד שקבוצת האמפתיה זכתה להקשבה לא מוכוונת, קבוצת ההיפנוזה קיבלה סוגסטיות להירגעות, שלווה והפחתה של כאב, בחילה ועייפות.
היפנוזה הראתה תוצאות טובות יותר בכל המדדים, באופן מובהק סטטיסטית, לעומת הקשבה. גם כאן הייתה צריכה מופחתת של חלק מהתרופות בקרב מקבלי ההיפנוזה, וגם כאן משך הניתוח היה קצר באופן לא זניח.

היפנוזה לעומת הקשבה אמפתית

מהם המנגנונים באמצעותם משככת ההיפנוזה כאב?

הפרשות משככי כאבים טבעיים בגוף? (לא)

האם השפעת ההיפנוזה על כאב מתוּוכת ע"י מערכת שיכוך הכאב הטבעית של הגוף – האנדורפינים או אופיואידים אנדוגניים אחרים?

כפי שעולה מניסויים, התשובה שלילית. כבר ב-1975 מצאו חוקרים כי naloxone, שמנטרל אופיואידים, אינו מבטל את יעילות ההיפנוזה בשיכוך כאב. מחקרים נוספים אוששו ממצאים אלה. (זאת בניגוד לממצאים בקשר לאפקט הפלסבו).
נקודה נוספת היא כי אילחוש באמצעות היפנוזה יכול להיות מכוון למקום מסוים בגוף, בנבדל מהפרשות האופיואידים.
יש לשים לב כי המחקרים בתחום זה מועטים וקטנים מאוד בהיקפם.

הירגעות והרפייה? (לא)

היות וההשראה ההיפנוטית מלווה בד"כ באלמנטים של הרגעה והרפייה, עלתה הסברה כי אלו עשויים להיות הגורם המרכזי בהפחתת הכאב. מה אומרים המחקרים?

במחקר כאב זה (בו השרו הנבדקים את ידיהם במי קרח) השוו בין יעילות שיכוך כאב ע"י טכניקה להפחתת מתח לבין היפנוזה. שיטות הפחתת המתח הקלו על כאבם של כל הנבדקים באופן דומה. הסוגסטיה ההיפנוטית לעומת זאת השיגה הפחתה גדולה יותר בכאב, וניכרו הבדלים מובהקים בין הרגישים להיפנוזה לבין שאינם רגישים להיפנוזה. תוצאות אלה מצביעות על כך שגורמים נוספים מלבד הרפייה מעורבים בפעולת ההיפנוזה.

בניסוי הבא השתתפו שתי קבוצות. אחת הופנטה ע"י השראה היפנוטית קלאסית שכוללת הרפייה, בעוד הקבוצה השנייה הופנטה בסוג אחר של השראה, בעודם רוכבים במרץ על אופני כושר. לא היה הבדל בהפחתת הכאבים בין שתי הקבוצות.

הרפייה אינה גורם הכרחי אם כן ליעילותה של ההיפנוזה בהפחתת הכאב.

מאמץ קוגניטיבי? (לא)

במחקר זה, לא רק שהנבדקים התבקשו לטבול ידיהם במי קרח, הם התבקשו בנוסף לענות על מבחני אוצר מילים תוך כדי סבלם. מחציתם נעזרו בטכניקה קוגניטיבית להפחתת כאב (הסחת תשומת הלב מהכאב ודימיון סיטואציות תומכות), בעוד המחצית השניה נעזרה בהיפנוזה (תוך מתן סוגסטיות להישאר רגוע ונינוח ולהרגיש כי ידם עשויה מחומר בלתי רגיש או כלל אינה קיימת).

רמות הכאב הופחתו הן באמצעות טכניקת הפחתת המתח הקוגניטיבית והן באמצעות היפנוזה, אך בעוד שהטכניקה הראשונה פגעה משמעותית בביצוע המשימה המילולית, ההיפנוזה לא פגעה בביצועים כלל, מה שמרמז על כך שהאילחוש ההיפנוטי אינו דורש משאבים קוגניטיביים רבים.

דימיון? (לא)

למרות שדימיון הינו מרכיב די מרכזי במהלך היפנוזה, מחקר שהתמקד במרכיב זה לא מצא שהוא הכרחי להפחתת כאב. 66 נבדקים שמגיבים טוב להיפנוזה נבדקו בשלושה מצבים: מצב בסיס ללא היפנוזה, היפנוזה בה עודדו ליצור דימויים חזותיים "נוגדי כאב" והיפנוזה בה התבקשו במפורש לא לדמיין דבר. היפנוזה הפחיתה באופן ניכר את הכאב, אך לא היה הבדל בין שני מצבי הדמיון.

סוגסטיה? (כן!)

המחקר הבא מ-1989 מצביע על כך שרכיב הסוגסטיה הוא המשמעותי בהפחתת הכאב, יותר מההיפנוזה.
כאב הושרה באופן מלאכותי ע"י הפעלת לחץ על אצבעות הנבדק. בניסוי השוו בין היפנוזה לסוגסטיה לא-היפנוטית. הסוגסטיה הרגילה השיגה תוצאות דומות להיפנוזה (ולא רק בקרב האנשים הרגישים-להיפנוזה אלא בקרב כל הנבדקים). ההשראה ההיפנוטית לבדה (ללא סוגסטיה) אינה מספיקה בד"כ כדי להפחית כאבים.

האם היפנוזה היא בעצם סוג של פלצבו?

אחד המחקרים הבודדים שהשווה היפנוזה לפלצבו באופן ישיר נערך ב-1969. החוקרים גייסו נבדקים למחקר שמטרתו המוצהרת היתה השוואת יעילות היפנוזה ליעילות תרופה לשיכוך כאבי שרירים. בלי ידיעת מבצעי המחקר, הנבדקים קיבלו למעשה פלצבו ולא משכך כאבים טבעי.
בקרב הלא רגישים להיפנוזה, לפלצבו ולהיפנוזה היה אפקט דומה. אך בקרב הרגישים להיפנוזה הופחת הכאב ע"י היפנוזה באופן משמעותי יותר מאשר ע"י מתן פלצבו.
החוקרים הסיקו מהתוצאות כי להיפנוזה יש, כמו לכל טיפול לשיכוך כאב, רכיב של פלצבו שמתווך ע"י הציפיות להצלחת הטיפול, אך הרגישים להיפנוזה נהנים מהקלה נוספת, מעבר לפלצבו.

סקירה של מחקרים שנעשו בתחום ב-15 השנים האחרונות מציירת את התמונה הבאה:

נקודות דמיון רבות נמצאו בין שיכוך כאב היפנוטי לבין זה המושג באמצעות פלצבו. מחקרי הדמיה של תפקודי המוח (fMRI שבודק רמות חימצון בדם ו-PET שבודק רמות צריכת גלוקוז) מראים כי לא מדובר בהטיית דיווח בלבד מצד הנבדקים, אלא בשינויים ממשיים ברמות הפעילות של אזורי מוח הקשורים בכאב. בנוסף, מחקרים אחדים מראים כי הן פלצבו והן היפנוזה מתווכים ע"י דופאמין והאפקטים נגרמים עקב שינויים בציפיות.

מצד השני, נמצאו גם הבדלים גדולים בין פעילות מוחית בזמן היפנוזה לעומת פלצבו. במהלך הטיפול בפלצבו, ירידה בדירוג הכאב מקושרת לשינויים תפקודיים בכמה חלקים של המערכת הלימבית כגון האמיגדלה, ההיפותלמוס וההיפוקמפוס, אשר ידועים כמשתתפים בזיכרון, רגשות ותהליכים אוטונומיים. כמו כן נמצאו פעילים שני אזורים נוספים (PAG & Nucleus Accumbens) הידועים כמערבים בתחושת "חשק" (craving). כל האזורים הללו לא נמצאו פעילים בזמן שיכוך כאב היפנוטי. לעומת זאת, אזורים שקשורים בעיבוד מידע חזותי, וכאלה הלוקחים חלק בוויסות תנועה רצונית נמצאו פעילים בזמן היפנוזה, אך לא בהקשר לטיפולי פלצבו.

בהתבסס על תוצאות אלו ניתן להסיק כי השפעת שיכוך כאבים (אקוטיים) באמצעות היפנוזה שונה מאפקט פלצבו. תוצאה זו תומכת בתוצאות מחקר קודם לפיו פלצבו והיפנוזה הם תהליכים שונים של ויסות מלמעלה למטה (Top down).

עם זאת, הידע העדכני אינו מספיק כדי לקבוע האם ניתן לתאר מצב של היפנוזה כמצב תודעתי שונה או שהתוצאות הינן למעשה ביטוי של ההבדלים בהליכים הטיפוליים של קבלת פלצבו לעומת כניסה למצב היפנוטי. אם זה המצב, הרי שהיפנוזה יכולה להיחשב פשוט כצורה נוספת של טיפול פלצבו. שוב, אנחנו חוזרים לבעיות של הפרדת משתנים והגדרות.

הבדל משמעותי נוסף בין טיפול פלצבו להיפנוזה שיש לתת עליו את הדעת הוא ההיבט האתי. בעוד פלצבו כרוך ברמייה של המטופל, היפנוזה מתבצעת בהסכמתו המלאה.

היפנוזה – רפואה "משלימה" שבאמת עובדת?

משככי כאבים מודרניים והליכים כמו זריקת אפידורל מהווים תחליף טוב להיפנוזה, במיוחד לאור העובדה שהם יעילים עבור כמעט כל המטופלים, ולא רק עבור הסוגסטיביליים שבהם. זו כנראה הסיבה שאילחושים באמצעות היפנוזה נדירים למדי. מצד שני, תרופות אלה עלולות, במקרים מסוימים, לגרום להפרעות בפעולת הלב, היפוקסיה, דום נשימה, אובדן הכרה, ולעתים רחוקות מוות, אפילו במינונים רגילים.

שימוש בהיפנוזה יכול להפחית מינון תרופתי לשיכוך כאב, להוות תחליף לאנשים שרגישים לחומרי ההרדמה הקיימים, להוות פתרון לנשים בהריון שנאסר עליהן להשתמש בתרופות מסוימות או לספק פתרון לאנשים שמפחדים מהרדמה למשל.

*

לסיכום: מחקרים רבים מצביעים על כך כי היפנוזה יעילה להפחתת כאבים, חרדות ובחילות עבור אחוז ניכר מהאנשים. האלמנט העיקרי שאחראי לכך הוא הסוגסטיות, ולאו דווקא ההשראה ההיפנוטית. השפעתה דומה לאפקט הפלצבו, אך נראה שהיפנוזה מערבת מנגנוני פעולה שונים. ניתן לראות את ההיפנוזה כ"פלצבו משופר", הן מבחינת עוצמת האפקט, והן לאור העובדה כי לא נדרשת "רמייה" של המטופל אלא להיפך – השתתפותו המלאה בתהליך.

מקורות והרחבות:

מה עוד אפשר להשיג בעזרת ההיפנוזה? האם אפשר לשפר יכולות פיזיות? להיגמל מהתמכרויות כמו עישון או אכילת יתר? על כל זאת ועוד, בחלק הבא.

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לסדרת הרשומות זו.

לשאר חלקי התחקיר:

מה זו בעצם היפנוזה?

מה זו בעצם היפנוזה?

כפי שראינו בחלק הראשון בסדרה, העיסוק בהיפנוזה עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה. אנשים שונים בחנו את התופעה מזויות שונות, השתמשו בה לצרכים שונים וניסו להסביר אותה במונחים שונים. הנה כמה נסיונות מודרניים להגדיר בקצרה במה המדובר.

נסיונות הגדרה

[מקור] חוויה ותגובה היפנוטית נוטות לערב:

  • Absorption (שקיעה) – מצב של ריכוז או קשב ממוקדים.
  • Dissociation (דיסוציאציה, התנתקות) – מצב בו התפישה של הסביבה החיצונית מצטמצמת.
  • Suggestibility (סוגסטיביליות) – היכולת להגיב באופן לא רצוני לתקשורת מילולית או לא מילולית.

חוק ההיפנוזה בישראל מגדיר היפנוט: "פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו."

[מקור] היפנוזה היא מקבץ טכניקות שנועדו להגברת ריכוז, הפחתת הסחות דעת והגברת הענות לסוגסטיות לשינוי מחשבות, רגשות, התנהגות ומצב פיזיולוגי. היפנוזה אינה סוג של פסיכותרפיה. היא גם לא טיפול בפני עצמו, אלא תהליך שיכול לסייע בתרפיות וטיפולים מסוגים שונים.

בניגוד לתפישה שגויה נפוצה, לפיה היפנוזה היא מצב לא מודע שדומה לשינה, המחקר העדכני מראה כי המהופנט ער לחלוטין, מגיב ביתר שאת לסוגסטיות, וחווה מיקוד קשב שמלווה בשלווה. המודעות לגירויים סביבתיים פוחתת.

Irving Kirsch מתאר את ההיפנוזה כפלצבו ללא מירמה, כלומר, שיטה לשימוש בתגובת הפלצבו והעצמתה באופן גלוי.

סוגסטיות

סוגסטיות הן הוראות לחוות את העולם בצורה מסויימת.

מהפנטים משתמשים בסוגסטיות כדי להשפיע על מה שהאדם חושב או מרגיש. ידוע כי הרבה מהאפקטים המעניינים שמיוחסים להיפנוזה מקורם, למעשה, בסוגסטיות. סוגסטיות שונות מהוראות רגילות בכך שתגובה "מוצלחת" נחווית ע"י המטופל כאילו ההוראה מתבצעות באופן אוטומטי, לא רצוני וללא כל מאמץ. למשל, אם הסוגסטיה היא שהיד נעשית קשיחה כמו מוט ברזל, התחושה היא כי היא אכן נהייתה קשיחה, מעצמה. המהופנט לא חווה זאת כמשהו שהוא החליט לעשות, כלומר, הוא לא מאמץ את ידו באופן רצוני.

הדעה הרווחת היא כי מצב היפנוטי מסייע ומעצים את התגובתיות לסוגסטיות. יחד עם זאת, אנשים יכולים להגיב לסוגסטיות גם ללא תהליך היפנוזה מקדים.

סוגסטיות מלוות בד"כ בדימויים חזותיים, אבל האפקטים הבאים יכולים להיות מושגים גם בלעדיהם:

  • הרפייה (למשל – "אתה נעשה רגוע יותר ויותר ככל שהזמן חולף")
  • הרמת זרוע (למשל – "אתה עשוי להבחין שהזרוע שלך נעשית קלה ומתחילה לרחף למעלה באויר")
  • שיכוך כאב (למשל – "שים לב כיצד התחושות שלך ברגל מתפוגגות. הרגל שלך נעשית חסרת תחושה")
  • שיכחון – אמנזיה (למשל – "כשתתעורר לא תזכור דבר ממה שקרה במהלך הטיפול")
  • סוגסטיה שלאחר היפנוזה (למשל – "מאוחר יותר, כשאמחא כף, תגרד באפך")

אתם מוזמנים להתנסות בסוגסטיה ללא היפנוזה:

תהליך ההיפנוזה

תהליך היפנוזה אופייני מתחיל בשלב הכנה שנקרא השראה היפנוטית (hypnotic induction). קיימות טכניקות רבות להשראה היפנוטית, שאחת מהן, לדוגמה, היא מיקוד עיניים בנקודת התקבעות מוגדרת, והתרכזות בקולו של המהפנט. המהפנט ממשיך בסוגסטיות להירגעות נוספת, מיקוד קשב ועצימת עיניים.

אפשר להגדיר שהאדם נכנס לשלב טראנס היפנוטי אם הוא במצב של קשב ממוקד, לא מגיב לגירויים סביבתיים ושקוע בפעילות כלשהי, דימוי או תחושה.

לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית תוך שימוש בסוגסטיות מילוליות או לא-מילוליות.

בסוף התהליך ניתן לתת סוגסטיה פוסט-היפנוטית המאפשרת לאדם להשתמש במה שנלמד במהלך ההיפנוזה גם מחוץ להקשר הטיפולי, כמו למשל סוגסטיה לשים לב יותר לגירוי מסוים ביומיום, או לבצע דפוס פעולות מסוים במצבים ספציפיים (כמו פוביה או כאב) בהם הוא נתקל לאחר ההיפנוזה. לסיום מבוצעת דה-היפנוטיזציה לשם הוצאה של האדם מהטראנס ההיפנוטי והחזרתו למצב התודעה הרגיל ולעולם המציאות.

מהפנטים רבים מקשרים בין מצב היפנוטי לחוויות יומיומיות שכולנו חווים באופן ספונטני, כגון:

–  "הליכה לאיבוד" במחשבות, או חלימה בהקיץ.
–  שקיעה מוחלטת בספורט, קריאה, האזנה למוזיקה וכד'.
–  נהיגה למרחקים ארוכים בלי לזכור כלל את הדרך.

כמה זמן נדרש כדי להפנט מישהו?

קיימת שונות גדולה מאדם לאדם. לעיתים זה יכול לקחת דקות ספורות, ולעיתים ידרש זמן רב לכך. מרגע שאדם הצליח להיכנס למצב ההיפנוטי פעם אחת, הפעמים הבאות תהיינה קלות ומהירות הרבה יותר.

ניתן לזרז במידה ניכרת את הכניסה להיפנוזה לאחר ההצלחה הראשונה אם "שותלים" סוגסטיה פוסט-היפנוטית לכך. כך למשל, בזמן שהאדם מהופנט בפעם הראשונה, המהפנט יכול להורות לו לזכור את המצב בו הוא נמצא, ולחזור אליו במהירות בכל פעם שישמע אותו מוחא כף ואומר מילה מסוימת. טכניקה כזו יכולה לקצר את זמן הדרוש לכניסה להיפנוזה בפעמים הבאות לכדי שניות ספורות! תהליך ההשראה מוחלף למעשה ברפלקס (מותנה) לא מודע.

איך בודקים מה מידת היכולת של אדם להיות מהופנט?

בשנת 1959 פותחה "סקאלת סטנפורד לרגישות היפנוטית". הסקאלה כוללת 12 משימות סוגסטיה אשר ניתנות לאחר שלב ההשראה ההיפנוטית. סקאלה זו (או וואריאציות דומות לה) נמצאת בשימוש עד היום כדי לקבוע את המידה בה אדם מגיב להיפנוזה.

משימות הסוגסטיה מתוכננות כך שיכסו טווח רחב של תחומים. חלקן מוטוריות וחלקן קוגניטיביות (תפישתיות או תחושתיות), ובכל סוג יש תת חלוקה למשימות חיוביות ושליליות. סוגסטיה מוטורית חיובית תהיה למשל "ידך מתרוממת מעצמה", בעוד סוגסטיה מוטורית שלילית תהיה למשל "את לא יכולה לפקוח את עיניך". סוגסטיה קוגניטיבית חיובית תהיה למשל "אתה רואה לפניך את חברך הטוב", ואילו סוגסטיה קוגניטיבית שלילית תהיה למשל "איבדת את חוש הריח".

התגובות לכל אחת מהסוגסטיות הללו מקבלת ציון לפי מדדים התנהגותיים אובייקטיביים – לאיזה מרחק עלתה היד, האם המטופל הכחיש כי הוא רואה את החפץ לפניו, וכד'. במקרה של "אי הרחה" למשל, מעבירים בקבוקון אמוניה מתחת לאפו של המטופל. אם אין תגובה, האדם נחשב כמגיב טוב מאוד להיפנוזה. אם לעומת זאת הוא מעווה את פניו ונרתע, הוא לא מגיב טוב.

(פרטים נוספים על הבדיקות שמתבצעות במבחן זה אפשר למצוא כאן. דוגמאות לתסריטים מפורטים של התהליך אפשר למצוא כאן).

מה התפלגות הרגישויות להיפנוזה בקרב האוכלוסיה הכללית?
כ-80% מהאוכלוסיה מקבלים ציוני ביניים במבחנים אלה, 10% מהופנטים בקלות, 10% בקושי רב ומעטים – כלל לא.

hypnotizabilityמהאמור לעיל, די ברור שיש בעית מעגליות בהגדרת ההיפנוזה ומדידתה. במידה רבה היפנוזה מוגדרת למעשה ע"י הבדיקות שמודדות אותה: היפנוזה היא השם שניתן לאופני התנהגות מסוימים, ואלה שמתנהגים באופנים הללו מקבלים ציון גבוה במדד הרגישות שלהם להיפנוזה. הדבר דומה להגדרת IQ, שהיא בסופו של דבר "מה שמבחן ה-IQ  בצורתו הנוכחית בודק".

במה תלויה מידת התגובה להיפנוזה?

היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט, הרבה יותר מאשר של המהפנט. לא נמצא כמעט שום קשר לגילו, מינו, רמת ניסיונו של המהפנט או לטכניקה הספציפית בה השתמש.

בנוסף, הצלחת ההיפנוזה אינה תלויה במוטיבציה של המהופנט או ברצון עז מצידו להתהפנט. אנשים שמגיבים חזק להיפנוזה יהופנטו בקלות במגוון תנאים, ואילו אלה שאינם מגיבים לא יצליחו להתהפנט, לא משנה עד כמה ירצו. (גישה שלילית וציפיות שליליות יכולים לעומת זאת להפריע להיפנוזה. נדבר על כך גם כשנעסוק ב"היפנוזה בכפייה").

תגובתיות האדם להיפנוזה נשארת די קבועה לאורך חייו (ילדים קטנים כמעט שאינם מגיבים להיפנוזה, היכולת מגיעה לשיא בסיום גיל ההתבגרות ויורדת מעט בגילאים מבוגרים).

נמצא כי תאומים זהים מקבלים ציונים דומים לגבי רגישות להיפנוזה, בעוד שלא נמצא קשר כזה בין תאומים שאינם זהים, מה שמצביע על מרכיב גנטי לתופעה.

מהן תכונותיו של המתהפנט בקלות?

מאז פיתוח המדדים הסטנדרטיים לרגישות להיפנוזה, חיפשו החוקרים תכונות אישיות נוספות שעשויות לנבא מה תהיה רגישות של אדם מסוים להיפנוזה.

מחקרים הראו, אולי במפתיע, כי היכולת להתהפנט אינה קשורה למאפיינים אישיותיים כמו פתיות, היסטריה, אמון, אגרסיביות, כניעות, אינטליגנציה, קונפורמיות חברתית, נטייה להשתכנע בקלות או יכולת עמידה בהשפעות חברתיות אחרות.

התכונה שכן נמצאה קשורה היא absorption – היכולת לשקוע בפעילויות כמו קריאה, שמיעת מוזיקה או חלימה בהקיץ.

Deirdre Barrett הבחינה במחקריה בין שני סוגים של מהופנטים בקלות: הפנטזיונרים והדיסוציאטיבים. הפנטזיונרים הם אלה ששוקעים בקלות בפעילויות, חוסמים בקלות הסחות דעת סביבתיות, מבלים זמן רב בחלומות בהקיץ, מדווחים על חברים דמיוניים בילדותם וגדלו בבית בו ההורים עודדו משחקי דמיון. הדיסוציאטיבים לעומתם חוו לעיתים קרובות התעללות בילדותם או טראומות אחרות, למדו לברוח למצב של חוסר תחושה ולשכוח אירועים לא נעימים. כשהם מדווחים על חלימה בהקיץ הם מתארים בריחה לריק ולא דמיונות עשירים.

Barber, אחד מחוקרי ההיפנוזה המובילים בעשורים האחרונים, גיבש בשנים האחרונות דעה שונה ופרובוקטיבית למדי. לדעתו שני הסוגים לעיל הינם המיעוט בקרב המגיבים טוב להיפנוזה. קבוצה שלישית, ועיקרית לדעתו, הם אלה שפשוט "משחקים" כאילו הם מהופנטים, והם "המצאה" של מהפנטי הבמה וחוקרי היפנוזה מודרניים, שהיתה להם מוטיבציה חזקה שהיפנוזה "תעבוד" על מספר רב בהרבה של נבדקים יחסית למה ששתי קבוצות המגיבים האחרות מסוגלות לספק.

על יחסי מהפנט מהופנט

העובדה כי היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט הרבה יותר מאשר של המהפנט, מביאה לתובנה כי למעשה כל היפנוזה היא היפנוזה עצמית. המהפנט לא מהפנט את האדם, אלא רק משמש כמנחה או מדריך שתפקידו לעזור לאדם להגיע למצב של היפנוזה בעצמו.

למרות שנדרשים אימון וניסיון רבים להשתמש בהיפנוזה באופן נכון בפרקטיקה הטיפולית, מעט מאוד נדרש כדי להצליח "להפנט" בפועל. מעבר ליכולת של המהפנט ליצור קשר טוב עם המטופל, הגורם המרכזי שקובע את התגובה ההיפנוטית הוא היכולת של המטופל להכניס את עצמו למצב זה. בנוסף, נדרש אמון בין המהפנט למהופנט כדי שזה "יזרום" עם התהליך.

מה הקשר בין סוגסטיות לבין היפנוזה?

סוגסטיות היפנוטיות הן סוגסטיות שניתנות בהקשר של היפנוזה, כלומר לאחר השראה היפנוטית. אנשים רבים מגיבים טוב יותר לסוגסטיות כשהם מהופנטים, אך יחד עם זאת לא הכרחי לעבור את שלב ההשראה ההיפנוטית בכדי שסוגסטיות תהיינה אפקטיביות.

מהי אם כן היפנוזה? האם זו מצב שונה איכותית או רק כמותית מהענות לסוגסטיות? אם איכותית – במה בדיוק מתבטא ההבדל, ואם כמותית – עד כמה מועצמות הסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית?

שאלות אלה עוררו מחלוקות וויכוחים נוקבים בין חוקרים שונים לאורך ההיסטוריה. Barber הצליח לייצר "חירשות היפנוטית", "עיוורון היפנוטי", אילחוש היפנוטי וכד' ללא שהיפנט כלל. הוא פשוט ביקש מנבדקים חדורי מוטיבציה להתעלם מגירויים חושיים מסויימים. Orne הראה כי נבדקים שאינם מהופנטים יכולים לבצע את כל אותם מעללים "על אנושיים" שמבצעים המהופנטים ואף להתעלות עליהם.

אנשים יכולים לעבור ממצב רגיל למצב היפנוטי ללא שהם מרגישים שונה וללא סימנים שצופה חיצוני יכול להבחין בהם.

Weitzenhoffer מנסה להסביר איך יודעים שמישהו מהופנט. לדבריו אין דרך משביעת רצון או תשובה אחת לכך, היות ואנשים שונים חווים היפנוזה בדרכים שונות. אפילו המומחים לא תמיד יכולים לומר אם מה שהם רואים הוא אכן היפנוזה. מהפנטים מקצועיים הוטעו לא פעם ע"י נבדקים שזייפו היפנוזה (גם כאלה שמעולם לא הופנטו בעבר או לא קבלו כל הדרכה כיצד לזייף).

Kirsch הוא מהמובילים העכשוויים של הקו שסבור כי אין הבדל מהותי בין הענות לסוגסטיות לבין מה שמכונה היפנוזה. קירש מצא מתאם גבוה מאוד בין ציוני ההענות לסוגסטיות היפנוטיות ולא היפנוטיות, וטוען כי סקאלות הרגישות להיפנוזה מודדות למעשה את ההיענות לסוגסטיות, בלי קשר להיפנוזה.

במאמר מאוחר יותר (2001) בודקים קירש וברפמן (Braffman) עד כמה מתעצמת ההיענות לסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית. מסתבר כי השינוי קטן למדי ומתבטא בעליה של ציון אחד או שניים בסקאלת הרגישות להיפנוזה (כ-10%-20%). החוקרים מציעים להגדיר את רמת הרגישות להיפנוזה כהפרש שבין הענות הנבדק לסוגסטיות עם השראה היפנוטית, לבין היענותו לסוגסטיות ללא השראה היפנוטית.
לטענתם, ההבדלים הבין-אישיים ברמות הרגישות ההיפנוטית מוסברים במלואם ע"י הבדלים בהיענות לסוגסטיות לא היפנוטיות (בתוספת רכיבים של מוטיבציה, ציפייה, וכד'), כלומר, אין משמעות למצב ההיפנוטי כמצב נפרד.

כוחה של מילה

המחקר הבא לקח את הדברים אל הקצה. הוא בדק את ציוני הסוגסטיביליות של שתי קבוצות נבדקים, לפני ואחרי השראה היפנוטית. לקבוצה אחת נאמר כי הם עוברים תהליך "היפנוזה" ואילו לקבוצה השנייה נאמר כי הם עוברים תהליך "הרפייה". שתי הקבוצות עברו אותו תהליך השראה היפנוטית בדיוק (תוך החלפת כמה מילים בתסריט משורש "היפנוזה" לשורש "הרפייה").

השינוי במידת התגובה לסוגסטיות היה קטן כאשר התהליך כונה "הרפייה" אך מאוד משמעותי כאשר כונה "היפנוזה". ההבדל היה רק בכותרת שניתנה לתהליך!

תוצאות המחקר מתיישבות עם מה שידוע למטפלים ולחוקרים כבר זמן רב – שאין הכרח בתהליך השראה היפנוטית מאוד מסובך בכדי לייצר חוויות כמו הזיות, שיכחון ואילחוש כאב – בהצביען על כך שהמרכיב המשמעותי ביותר בהשראה הוא עצם ציון העובדה שמדובר בהיפנוזה.

*

בחלק הבא נבדוק לעומק את אחד המיתוסים המפורסמים ביותר לגבי ההיפנוזה: היכולת לשלוט באמצעותה במחשבותיו ומעשיו של אדם אחר. האם ניתן להפנט אנשים ללא ידיעתם? בניגוד לרצונם? האם ניתן לגרום למהופנטים לעשות מעשים שלא היו עושים במצב רגיל?

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לרשומה זו.

לשאר חלקי התחקיר:

היפנוזה – המסע מתחיל

היפנוזה – המסע מתחיל

כל אחד מאיתנו שמע משהו על היפנוזה.

האם אפשר לשלוט באמצעותה באנשים? האם ניתן לשתול מחשבות וזכרונות? לכפות מעשים? האם היפנוזה יכולה לשפר ביצועים פיזיים או קוגניטיביים? האם להיפנוזה יש כוח ריפוי? האם היא יכולה לאלחש כאב? לעזור להיגמל מהתמכרויות כמו אכילה מופרזת או עישון? מה באמת קורה במופעי ההיפנוזה? האם אפשר להעלות בעזרתה זכרונות מדויקים מהעבר? מה המנגנונים בעזרתם היא באה לידי ביטוי? מה קורה במוח בזמן היפנוזה?

בתחקיר שלפניכם ניסיתי למצוא תשובות לשאלות אלה.

כמובן שהנושא עצום מימדים ורב פנים, וכל שיכולתי לעשות היה רק להציץ פנימה, לעולם מסקרן זה. ניסיתי להתמקד בעובדות יותר מאשר בתיאוריות ופרשנויות, שכן אלה רבות ומנוגדות.

כל חלק בסדרה יאיר את ההיפנוזה מזוית אחרת, ויחשוף פן אחר של התופעה.

ברצוני להודות לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, שעבר על כל הרשומות בסדרה (למעט זו העוסקת במופעי-היפנוזה) והעיר את הערותיו המקצועיות.
כמו כן אני רוצה להודות לעפרה מהודר על הערותיה המקצועיות לכל הרשומות בסדרה זו. עפרה היא בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, עוסקת בתחום המידע הבריאותי, ועורכת האתר "על בריאות והתנהגות, בקלות".

משל העיוורים והפיל, והעץ

במהלך ליקוט החומר והנסיון להבין את התופעה עלה במוחי הדימוי הבא (וואריאציה שלי למשל הידוע של העיוורים והפיל):

חקר ההיפנוזה

נראה כיצד חוקרים שונים רואים את הדברים בצורה שונה. כל אחד מתמקד בתופעות אחרות ובונה מודל שונה ל"היפנוזה". יתכן כי כל אחד מהם רואה צד אחר של אותה תופעה, אך ייתכן גם כי מדובר בתופעות שונות ונפרדות שרק בטעות מאולצות לחיות בכפיפה אחת תחת אותו מושג. מי צודק? קשה לקבוע בוודאות. הדרך בה מודדים החוקרים את ה"תופעות", והדרך בה תוצאות הניסויים מפורשות, מכתיבות במידה רבה את המסקנות.

רקע היסטורי על רגל אחת

תיאורים של תופעות ומצבים שדומים למה שאנו מכנים היום "היפנוזה" מוזכרים בכתבים של תרבויות רבות כבר לפני אלפי שנים. החל מתרבות מצריים העתיקה, דרך בודהיזם והינדואיזם אשר השתמשו בטכניקות מתוחכמות כדי להכנס לטראנס עמוק, האורקלים היוונים שהציעו חוויות טראנס, וכלה בכמרים שהישרו היפנוזה באמצעות טקסים במטרות של ריפוי. היפנוזה מוזכרת גם בתרבות הקלטית והפינית. אף אחד לא הבין איך בדיוק זה עובד. החיפוש אחר הסברים החל רק בתקופת הרנסנאס באירופה.

ב-1679 העלה בן אצולה בשם Maxwell את ההשערה כי מדובר בכוחות מגנטיים שעוברים בין המטפל למטופל. לדעתו הדבר יכול להתבטא בשליטה ארוטית של המפעיל (גבר) על האישה.

הכומר Gassner (שנולד ב-1727) התפרסם בניסים שהיה מחולל, בשם האל, בעזרת ההיפנוזה, כשהוא מרפא אנשים ומגרש מהם שדים, כל זאת בפני אנשי דת, רופאים, אריסטוקרטים וספקנים. מקרה אופייני היה נראה כך: נזירה שסבלה מהתקפי עוויתות היתה כורעת ברך לפניו. גסנר היה מכריז בלטינית "אם יש משהו לא טבעי במחלה זו, אני מצווה בשם ישו שהוא יציג עצמו מייד!". במקרים רבים היתה הנזירה נכנסת בשלב זה להתקפי עוויתות. לפי גישתו, תגובה כזו היתה מוכיחה כי רוח רעה היא הגורם לבעיה. גסנר היה מדגים את שליטתו ברוח הרעה על ידי כך שהיה גורם, ע"י הוראות, לעוויתות בחלק כזה או אחר בגופה של המטופלת. בסוף התהליך היה מורה לה להראות כמתה. אז היה מגרש את הרוח הרעה מגופה. לזכותו יאמר, שבמקרים בהם לא היתה תגובה להוראותיו מצד המטופלת היה מסיק כי מקור מחלתה אורגני, והיה מפנה אותה לטיפול רפואי "קונבנציונאלי".

מסמריזם

449px-Franz_Anton_Mesmerאנטון מסמר (Mesmer), שלא קיבל את ההסברים ה"רוחניים –דתיים" של גסנר, הדגים ב-1775 לבקשת ממשלת גרמניה כי הוא מסוגל לחולל את אותם הפלאים. ע"י נגיעה בלבד היה גורם לאנשים להתחלה והפסקה של התקפי עוויתות. מסמר הסביר את התופעה ע"י נוזל מגנטי או קרניים מגנטיות שמוח אחד יכול להעביר למוח אחר ממרחק. הוא קרא לתהליך "מגנטיות חייתית"(animal magnetism) כדי להבדילו מתופעת המגנטיות הפיזיקאלית שמשפיעה על מחט המצפן.

לדעתו מחלות נגרמות כתוצאה מחוסר איזון באותה "מגנטיות חייתית" וע"י העברת ידיים לפני גופו של המטופל, עם או בלי מגע פיזי, ניתן להשיג ריפוי. טכניקה זו נודעה בשם מסמריזם, וממנה מגיעה המילה mesmerize (מילה נרדפת ל"להפנט"). לדבריו גירושי השדים של גסנר הושגו באמצעות מניפולציות על אותו נוזל מגנטי, דבר שכל אחד יכול לבצע. הועדה השתכנעה, וגסנר אולץ לפרוש בבושת פנים מכל פעילות עד יום מותו, כמה שנים מאוחר יותר.

מסמר החל לפתח את שיטותיו הרפואיות ושילב בהן הקזות דם, מגנטים ושוקים חשמליים. לאחר שהפך לשנוי במחלוקת בוינה עבר לפריז, שם שיטותיו הפכו למוזרות עוד יותר.

מגירוש שדים לטיפולים אנרגטיים אלימים

מסמר פיתח שיטות לטיפולים המוניים, בעיקר בנשים ונערות. מאות אנשים היו מגיעים לביתו בכל יום. מיכל גדול שניצב במרכז חדר טיפולים רחב ידיים שימש כמקור "אנרגית ריפוי" עבור המטופלים שהיו אוחזים במוטות ברזל וחבלים שבלטו מתוכו. מגנטים היו תלויים מהתקרה. מסמר היה נכנס אז עוטה גלימה ארוכה, תזמורת פרטית היתה מנגנת ברקע והוא היה מנפנף בשרביטו, מערבל את הנוזל המגנטי הבלתי נראה. כעבור שעתיים או שלוש החלו המטופלים הוותיקים להראות את שינויי ההתנהגות הדרמטיים המצופים: הם צחקו, הזיעו, רעדו, צעקו, בכו, נרדמו או איבדו הכרה. צחוק ורעידות הפכו לעוויתות אלימות, שיהוקים קשים וגניחות כאב. אלה שהגיבו חזק מכולם היו מובלים לחדר טיפולים מיוחד – "חדר המשבר" שם העניק להם מסמר טיפול מיוחד. איש ממסייעיו לא הורשה להכנס לחדר הזה.

quack_mesmerism

את החגיגה הזו חייבים להפסיק

ביקורות קשות החלו לעלות, על כך שטיפולים אלה לא הגונים, מפתים ומסוכנים ליציבות הנפשית של הנשים.

ועדת בדיקה שמינה המלך לואי ה-16 בשנת 1784 (והיו חברים בה בנג'מין פרנקלין שהיה אז שגריר אמריקה בצרפת ומדענים ידועים נוספים) ביצעה את הניסוי מבוקר-הפלצבו הראשון בהיסטוריה והגיעה למסקנה כי הסימפטומים שליוו את התהליך נבעו ממגע, דמיון וחיקוי ולא מקיומה של שום ישות פיזיקלית. מסמר הוכרז כשרלטן, ולאחר שכשלו כל נסיונותיו לשכנע בקיומו של הנוזל המגנטי הבלתי נראה, וויתר, ופרש חזרה לגרמניה.

בנוסף, הגישה הוועדה דוח סודי "לעיני המלך בלבד" בו פירטו על הניחוח המיני הכבד שאפף את טיפוליו של מסמר. אותן נשים שהגיעו ל"משבר" חוו למעשה אורגזמה, כנראה מבלי שהיו מודעות לכך, כתוצאה מהציפייה לכך, מהגירויים הפיזיים הקלים (כל אותן נגיעות קלות באזורי הגוף השונים) מצורת הישיבה המיוחדת בה המטפל חובק בברכיו את ברכי המטופלת, פניהם כמעט ונוגעים ונשימותיהם מתערבבות, ומההשפעה החברתית של תגובות מטופלת אחת על חברותיה. הדו"ח הסודי שהגישה הוועדה מסכם כי "הטיפול המגנטי מסוכן מבחינה מוסרית. בעוד שהוא מתיימר לרפא מחלות שדורשות טיפולים ארוכים, הוא מעורר תחושות עונג ורגשות יקרים…". כמו כן הועלו חשדות לגבי מה שעשוי להתרחש במצבים כאלה בין המטפלים למטופלות.

למרות השם הרע שיצא למסמר, יש לו חשיבות היסטורית בכל הקשור להיפנוזה בכך שהיה הראשון שדחף את הממסד המדעי להתייחס להיפנוזה כאל תחום חקירה ראוי, ובכך שזיהה כי תקשורת טובה בין המטפל למטופל חיונית, כי קיימים הבדלים אישיים ביכולת להתהפנט וכי מטופלים שמנוסים יותר בתהליך מגיבים אליו טוב יותר. (לכל אלה נשוב ונתייחס בהרחבה בהמשך).

המרקיז הצרפתי Puysegur היה מתלמידיו של מסמר. הוא המשיך לחקור את התופעה יחד עם שני אחיו הצעירים. בניגוד למסמר שקהל לקוחותיו מנה בעיקר נשים בנות המעמד הגבוה, ניסה Puysegur לטפל בבני המעמד הנמוך, שסבלו מבעיות רפואיות אמיתיות, ולא הכירו את כל מאפייני ההתנהגות "המצופים" מהם במצב של טראנס.
ואכן, אחד המטופלים הראשונים שלו, רועה צאן בשם ויקטור לא הגיב בעוויתות. במקום זאת הוא שקע במצב דמוי שינה
מיוחד, במהלכו הפגין חשיבה צלולה, הגיב להוראות, וממנו התעורר ללא כל זיכרון למה שהתרחש. גם מטופליו הבאים של  Puysegur הגיבו בצורה דומה לציפיותיו והנחיותיו ונכנסו למצב של רוגע והרפייה מוחלטים. Puysegur זיהה כי מדובר בשני שלבים: שלב של "השראה" במהלכו המטופל נכנס למצב של הרפייה, ושלב טיפולי במהלכו המטופל רגוע וצייתן ומגיב להוראות (סוגסטיות) שניתנות לו. לאחר נסיונות רבים שערך בנושא, הצהיר כי מבחינה מוסרית יש להשתמש בהיפנוזה רק לצורך הענקת טיפול רפואי ולא לצורכי בידור או מחקר. הוא שלל את התיאוריות של מסמר לגבי נוזל מגנטי אוניברסלי שניתן לווסת את זרימתו בתנועות ידיים. במקום זאת, הסביר את תופעת ההיפנוזה כהשפעה ישירה של תודעה אחת על אחרת, בזכות חדירת רצונו החזק של המטפל לחלק הלא מודע של המטופל. זו היתה למעשה התיאוריה הפסיכולוגית הראשונה של ההיפנוזה. עבודתו של Puysegur החזירה את ההתייחסות הרצינית לתופעה מצד המדענים, ולמשך מאה השנים הבאות הפכה צרפת למרכז העולמי לחקר ההיפנוזה.

היפנוזה בשירות המנתחים

תופעת ההיפנוזה עוררה עניין רב בקרב רופאים ומנתחים בתחילת המאה ה-19, לא רק מתוך סקרנות לגבי תופעות אקזוטיות. בעיה כואבת מאוד (תרתי משמע) חיכתה לפתרון כבר זמן רב: אילחוש כאב בזמן טיפולים רפואיים.

אנחנו חיים בתקופה בה שימוש במשככי כאבים וחומרי הרדמה למיניהם הוא מובן מאליו, אולם אלה לא התגלו אלא לפני כ-150 שנה. כיצד אם כן בוצעו ניתוחים, טיפולי שיניים וטיפולים כואבים אחרים לפני כן?

אלכוהול ותמיסת אופיום היו כנראה האמצעים הראשונים בהם השתמשו כדי להקהות את חושיהם של המטופלים, אבל שיטות אלה הפכו אותם לעיתים קרובות לקשים עוד יותר להשתלטות. המוצא האחרון היה פשוט לקשור אותם לשולחן הניתוחים. Robert Liston, המנתח הבריטי הידוע ביותר באותה תקופה אפילו גער פעם באחד המנותחים שלו על "היעדר משמעת" ואיים להפסיק את הניתוח באמצע, אם המנותח לא יפסיק להפריע לו במלאכתו…

על רקע מצב מצמרר זה לא קשה להבין מה גדולה היתה התעניינות הרופאים כאשר החלו להגיע דיווחים על ניתוחים שבוצעו ללא כאבים בזכות הטראנס המסמרי. James Esdaile היה מהחלוצים בתחום. כנגד הטיעונים הספקניים כי מדובר ברמאות, ציין אסדייל את העובדה הפשוטה כי מטופליו המליצו על הטיפול לחבריהם ובני משפחותיהם. אבל היתה ראייה חזקה עוד יותר – בזמן ששיעור התמותה הרגיל מניתוחים עמד על כ-40%, שיעור התמותה בקרב מנותחיו היה רק 5%, תוצאה שהוא ייחס לשימוש במסמריזם. אסדייל קיווה כי השיטה תיהפך לנפוצה, לטובת הציבור, אך יחד עם זאת הביע את חששו כי "לא רבים מבני הדור הזה יזכו להנות מיתרונות המסמריזם, אם יאלצו לחכות עד שהוא יוכר ע"י הפרמקופיאה (ספר התרופות  ה"קונבנציונאליות" של אותה תקופה).

ב-18 באוקטובר 1846, לפני שאסדייל הספיק לפרסם את ספרו, נותח בבוסטון המטופל הראשון בהיסטוריה כשהוא מורדם בעזרת ספוג טבול באתֵר (Ether) – גידול הוסר מצוארו מבלי שהראה שום סימן של כאב. השמועה עשתה לה כנפיים ותוך חודש שוחזרה ההצלחה גם בלונדון ובפריז. בתוך שנתיים התגלה הכלורופורם ובעשרות השנים שלאחר מכן נכנסו חומרי הרדמה נוספים לשימוש בטיפולי שיניים, ניתוחים, ובזמן לידה.

755px-Southworth_&_Hawes_-_First_etherized_operation_(re-enactment)

שחזור הניתוח הראשון בעזרת אתר (ויקיפדיה)

על רקע הצלחתם המרשימה של חומרי ההרדמה החדשים, נדחקו השימושים הרפואיים של המסמריזם לשוליים. אך הסקרנות לגבי מהותה של ההיפנוזה המשיכה להניע את המחקר בתחום.

שיתוק עצבים או התמקדות?

453px-James_Braid,_portrait

James Braid (ויקיפדיה)

הרופא והמנתח הסקוטי James Braid החל לחקור את הנושא ב-1841, לאחר שחזה בהדגמה של מסמריזם. כאשר הכריז המדגים בפני הקהל כי המטופלת שלו נמצאת במצב של "שינה עמוקה", קפץ ברייד בספקנות וביקש לבדוק אותה. המדגים הזמין אותו לעשות כן. כשהרים את עפעפיה של המהופנטת נדהם לגלות כי אישוניה היו מכווצים לכדי שתי נקודות קטנות. הוא נעץ סיכה מתחת לאחת מצפורניה, עמוק פנימה, אך לא נראתה כל תגובה לכאב. בדיקה זו שכנעה את ברייד כי מדובר בתופעה אמיתית ולא בהתחזות.

הוא שיער כי המצב דמוי השינה נגרם כתוצאה משיתוק של מרכזי עצבים כתוצאה מהתקבעות המבט על עצם כלשהו. כדי להסיר את הקונוטציות השליליות שליוו את מסמר ותורתו, העניק ברייד שם חדש לתופעה – NeuroHypnotism (שנת-עצבים), מונח שהתקצר לאחר מכן ל– Hypnosisהמוכר. (Hypnos היה אל השינה במיתולוגיה היוונית).

בהמשך שינה את דעתו. ברייד הראה כי ניתן להפנט אנשים גם בחשיכה מוחלטת, ואף עיוורים, ובכך הוכיח כי התמקדות ויזואלית בחפץ כזה או אחר אינם הכרחיים. הוא שיער כי הגורם למצב ההיפנוזה הוא ההתמקדות במחשבה אחת ולא עייפות פיזיולוגית-נוירולוגית. לפי הגדרתו היפנוזה היא "תשומת לב ממוקדת ומודעת לרעיון (או סוגסטיה) דומיננטיים."

ברייד מסביר את המשותף בין היפנוזה כפי שהוא מבין אותה לבין מדיטציות ופרקטיקות מיסטיות מזרחיות:

"המטרה המרכזית בכל אותם תהליכים היא להשרות הרגל של ריכוז קשב, במהלכו האדם שקוע לחלוטין ברעיון, או שרשרת רעיונות, בעוד הוא אינו מודע, או מודע באופן אדיש לכל דבר אחר – חפץ, מטרה או פעולה"

היסטריה או סוגסטיה?

ההתעניינות בהיפנוזה התעוררה מחדש בצרפת לקראת סוף המאה ה-19 ע"י הנוירולוג Jean Martin Charcot, שסבר כי היפנוזה והיסטריה משקפות שתיהן הפרעה במערכת העצבים המרכזית של נשים. (Hysterus = רחם האישה. ה"היסטריה" נתפשה כבעיה שנובעת מהרחם). בניגוד אליו, הדגישו שני רופאים צרפתים אחרים – A.A. Liebeault ו- Hippolyte Bernheim – את תפקידה של הסוגסטיה ביצירת האפקט ההיפנוטי, וטענו כי כל אחד יכול להיות מהופנט. לאחר כעשור של ויכוחים סוערים בין שני המחנות, ננטשה גישתו של Charcot.

a hysterical female patient during demonstration by Professor Charcot

מהופנטת "היסטרית" בזמן הדגמה של Charcot (ויקיפדיה)

זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, התחיל את דרכו כתומך נלהב של ההיפנו-תרפיה. הוא החל לפתח את התיאוריות שלו כשחזר מצרפת, שם התרשם מאוד מהפוטנציאל הטיפולי של ההיפנוזה בהפרעות נוירוטיות. בשיתוף פעולה עם ג'וסף ברוייר (Breuer) פיתחו השניים גישה חדשה לחלוטין לטיפול באמצעות היפנוזה. במקום לנסות להעלים את הסימפטומים שנראים קשורים לבעיה ע"י סוגסטיות היפנוטיות, הם השתמשו בהיפנוזה כדי לעזור למטופל להיזכר בארועי חיים טראומטיים שעשויים להיות המקור לסימפטומים הקיימים. פרויד ראה כי מטופליו נראים לעיתים קרובות כחווים מחדש את הארועים הטראומטיים במהלך ההיפנוזה, מביעים רגשות עזים ומתארים פרטים שנראה כי יכולים להיות ידועים רק למי שבאמת היה שם. לאחר ההיפנוזה המטופלים נראו כי הוקל להם מהסימפטומים.

ב-1895 פרסמו השניים חיבור בשם "Studies on Hysteria", חיבור אשר היווה את הבסיס למה שנודע מאוחר יותר כ "היפנו-אנליזה" (hypno-analysis) או "היפנותרפיית נסיגה" (regression hypnotherapy).

כשהחל פרויד לפתח את הפסיכואנליזה, שיקולים תיאורטיים וכן הקושי שנתקל בו להפנט מטופלים מסוימים הובילו אותו לנטוש את העיסוק בהיפנוזה לטובת אסוציאציות חופשיות ופרשנויות של התת מודע. למרות זאת, המשיך פרויד לראות בהיפנוזה טכניקה חשובה לחקר התת מודע.

מעבר לאוקיאנוס

וויליאם ג'יימס האמריקאי ופסיכולוגים נוספים התעניינו בהיפנוזה משום שנראה כי היא מערבת שינויים במצב התודעה.

Young היה הראשון שביצע עבודה ניסיונית שיטתית בנושא, במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד, שהושלמה ב-1923.

Clark Hull ביצע סידרת ניסויים מקיפים שהתחילו באונ' ויסקונסין בשנות ה-20 והמשיכו בייל בשנות ה-30. הוא הוכיח כי אין כל קשר בין היפנוזה לשינה. פרשנותו ההתנהגותית של Hull, ששמה דגש על רפלקסים מותנים, התחרתה בגישה הפסיכו-דינמית של פרויד, ששמה דגש על העברה לא מודעת (unconscious transference).

Milton Erickson פעל גם הוא בויסקונסין, והיה אחד המהפנטים המשפיעים ביותר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת יצר אריקסון ענף חדש של היפנותרפיה שמאופיין בסוגסטיות עקיפות, מטאפורות (למעשה אנלוגיות) וטכניקות בלבול במקום השראה היפנוטית קלאסית. ההבדלים בין גישתו לבין הגישה הקלאסית היו כה גדולים עד כי רבים החלו לפקפק אם מדובר בכלל בהיפנוזה. אריקסון לא היסס להציג כל אפקט שנובע מסוגסטיה כ"היפנוזה".

מלחמת העולם השניה העניקה להיפנוזה פריחה מחודשת. בלב הקרבות, מחסור בתרופות ובחומרי הרדמה היה דבר שבשגרה. בתנאים שהיו לעיתים מזעזעים, פעלה קבוצה קטנה של אנשי רפואה שהשתמשו בהיפנוזה והצליחו להקל בעזרתה במידה משמעותית על כאבי הפצועים וסבלם. נזכיר כי זה היה גם הרקע לעלייתו של חקר הפלצבו: כשאזלה אספקת המורפיום החל Henry Beecher להזריק לפצועים תמיסת מלח אך אמר להם כי מדובר במשכך כאבים חזק. הפצועים נרגעו מייד ולא הראו סימני כאב! עוד נחזור לדון בהמשך בקשר שבין היפנוזה לפלצבו.

השנים שבין 1960 ו-1990 היו תקופת פריחה להיפנוזה. שלושה מרכזי מחקר גדולים שגשגו בארה"ב – אחד באונ' סטנפורד בניהולם של בני הזוג Hilgard, שני בביה"ח Medfield במסצ'וסטס בחסות Barber ומרכז שלישי באונ' פנסילבניה בניהולו של Orne. לימים נותרה פעילה רק המעבדה של Orne. נחזור ונפגוש שמות אלה לא פעם בהמשך דרכנו.

*

נסיים את הסקירה ההיסטורית בסרטון הבא. מומלץ לצפות בו בתשומת לב, ללא דילוגים (שקופיות שמופיעות מדי פעם מסבירות מה קורה).
מעבר להיותו פיסת היסטוריה (כנראה שנות ה-30 של המאה הקודמת) הוא מדגים בצורה מוחשית כמה מנפלאות ההיפנוזה:

בחלק הבא ננסה להגדיר את התופעה ונלמד על מאפייניה הבסיסיים. כיצד מתבצע תהליך ההיפנוזה? האם ניתן להפנט כל אחד? כיצד מודדים את רמת ההיפנוט?

מקורות והרחבות:

לשאר חלקי התחקיר:

חדר מיון הומאופתי

חדר מיון הומאופתי

בהמשך לרשומה הכללית על הומאופתיה, בחרתי להתמקד הפעם בסוג מסויים של טענות בהן נתקלתי לאחרונה, שנראו בעיני מקוממות ומסוכנות במיוחד.

זוכרים את הסרטון הסאטירי בנושא? (אפשר לבחור כתוביות בעברית באייקון ה-Captions בתחתית הסרטון)

ובכן, מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון.

אם תגגלו "עזרה ראשונה הומאופתית" תתקלו באינספור אתרים שמציעים ערכות עזרה ראשונה הומאופתיות.
לא מדובר כאן במיגרנות, כאבי פרקים, חוסר אנרגיה ושאר תופעות כרוניות כאלה ואחרות. מדובר במצבים אקוטיים, הכוללים:

  • חתכים או חדירות עצמים לגוף
  • כל סוגי חבלה למשל: פגיעת ראש, זעזוע מוח, שבר, נקע, מתיחת שריר, ריפוי לאחר לידה, ניתוחים, מצבי הלם.
  • נקעים או מתיחת רצועות בפרקי כף היד, כף הרגל, קרסול, מרפק וכתף.
  • דימום חיצוני/ פנימי, דימום מאסיבי או מתמשך, פגיעה בעין שיצרה שטף דם מאסיבי.
  • הרעלת מזון קשה
  • מצבי אלרגיה חמורים שמלווים ב "שוק אנפילקטי", עור חם, אדום, בצקתי, קשיי נשימה עקב היצרות דרכי הנשימה. אחרי עקיצת בע"ח כמו אלרגיה לדבורים.
  • פגיעה בעצבים, כמו למשל כשדלת נסגרת על קצות האצבעות, נשיכת לשון, נפילה וחבטה על עצם הזנב ומצבים שמוחצים את קצות העצבים.
  • כל סוגי הכוויות: שמש, מים רותחים וכד' הגורמים אחר כך להיווצרות שלפוחיות, בועיות וכיבים שטחיים.

מתקשים להאמין? אתם מוזמנים להציץ כאן, כאן, כאן וכאן, רק לצורך ההדגמה.

בחלק מהמקרים מדובר בהומאופתים שאינם רופאים, אחרים הינם גם רופאים בהכשרתם. בחלק מהמקרים מצוין כי בכל מקרה יש לקבל טיפול רפואי קונבנציונלי במקביל (החייאה, חבישה, קיבוע וכד') אך במקרים רבים לא מזכירים זאת כלל. הנה כאן למשל הוסיפו רק את ההתראה הבאה: "בכל מקרה יש להתייעץ עם הומאופת לגבי המשך טיפול לאחר סיום הטיפול הראשוני". איזו אחריות.
עדכון יולי 2014 – מתישהו מאז פרסום הפוסט הזה נוסף דיסקליימר ראוי בתחילת העמוד.

סופר-פארם מתגאים בכך שהם מוכרים גם ערכות עזרה ראשונה הומאופתיות לנסיעות וטיולים, ללידה, לבית ולמשפחה, לתינוקות וילדים. הערכות מיועדות לטיפול הומאופתי עצמי במצבים של חום, כאבי אוזניים, גזים, צמיחת שיניים, שלשולים, נזלת, שיעול, בחילות, הקאות, חבלות, חרדות, פריחות, אלרגיה, לידה שלא מתקדמת, צלקות, הפרעות בדרכי השתן, עקיצות, התכווצות שרירים, חבלות, שפעת, דלקת בגרון ועוד.
"יתרון הערכות הינו במתן מענה רפואי הומיאופתי מיידי לבעיות יומיומית למבוגרים, לילדים ולתינוקות ללא תופעות לוואי. הערכות אינן דורשות ידע מוקדם בהומיאופתיה וההוראות קלות לביצוע." מדהים מה שהקידמה מביאה לנו.

נתקלתי לא אחת בטענה כי "מצבים אקוטיים הם בדרך כלל קלים יותר לטיפול מאשר בעיות כרוניות". כאן יש גם הסבר לכך: "במצב אקוטי הסימפטומים מאוד בולטים וזועקים לשמיים. לכן גם קל יותר להומאופת לראות אותם, לתעד אותם ולבסוף למצוא את ההכנה ההומאופתית המדוייקת והמתאימה ביותר שתוכל לסייע לאותו המצב."

הארניקה כמקרה בוחן

ניקח למשל את הארניקה. נאמר כאן על ארניקה כי היא "התרופה הראשונה הניתנת לאחר טראומה מכל סוגוכאן מכנים אותה "תרופת הפלא ההומאופתית". בנוסף מוסבר כי "בד"כ תרופה הומאופתית מותאמת באופן אינדיבידואלי לאדם. הארניקה היא היוצא מהכלל.…..זוהי תרופה הומאופתית שרצוי לתת באופן מיידי בכל אחד מהמצבים הבאים…" ואז מגיעה שורה ארוכה של תרחישים מהסוג המתואר לעיל.

מדובר אם כן במצב בו הומאופתיה אמורה להיות יעילה באופן מיוחד ואף לא נדרשת התאמה ספציפית לאדם (אחת הביקורות הנפוצות של הומאופתים על מחקרים קליניים מבוקרים). הייתי מצפה למצוא הררי מחקרים שתומכים ביעילותה של הארניקה ההומאופתית.

מסתבר שארניקה היא התכשיר ההומאופתי שנחקר יותר מכל במחקרים מבוקרי פלצבו (לפחות נכון ל-1998). ומה מראים המחקרים? סקירה זריזה שבצעתי מעלה כי התמונה הכוללת היא שאין הבדל מהותי מפלצבו:

  • 1998סקירה שיטתית של 8 הניסויים היותר איכותיים שבוצעו עד אותה העת, ועדיין רובם לוקים מאוד באיכותם. בשקלול כולל ארניקה אינה נבדלת מפלצבו ביעילותה.
  • 2003 – ארניקה לא נמצאה יעילה יותר מפלצבו בהפחתת כאבים ונפיחות בחולים שעברו ניתוחי יד.
  • 2005 – (תוצאות ראשוניות) לגבי דימומים 72 שעות לאחר לידה. רמות ההמוגלובין בקרב מקבלות התכשירים ההומאופתיים ירדו מעט פחות מאשר בקרב מקבלות הפלצבו. לא איתרתי את המחקר השלם בנושא (לא ברור אם נערך).
  • 2006 – החלמה מצלקות ניתוח להרמת פנים – לא נמצא הבדל מובהק בין מקבלי הארניקה לבין מקבלי הפלצבו כמעט בשום פרמטר שנבדק.
  • 2006 – סיכום של 3 מחקרים לגבי שימוש בארניקה לאחר ניתוחי ברכיים. לא היה הבדל בנפיחות בהשוואה לפלצבו ב-2 מתוך 3 המחקרים.
  • 2007 – לאחר ניתוח כריתת שקדים מקבלי הארניקה דיווחו על כאבים נמוכים במעט ממקבלי הפלצבו, אך לא היה הבדל בצריכת משככי הכאבים, זמן ההחלמה ומספר הביקורים אצל הרופא, וכן לא ברמת הדימום והזיהומים לאחר הניתוח.
  • 2009 – לא נמצא כל הבדל ברמת הדימום, הדלקת או הכאב בין קבוצת מקבלי ארניקה (בתוספת רמדי נוסף) לבין מקבלי פלצבו, לאחר ניתוח לב.
  • 2010 – לא נמצאה כל יעילות בהפחתת שטפי דם פנימיים בעקבות ניתוח להרמת עפעפיים.
  • 2010 – קבוצת מקבלי הארניקה סבלו מכאבי שרירים גבוהים יותר ביממה הראשונה שלאחר אימון גופני. לאחר מכן לא נמצא הבדל משמעותי יחסית למקבלי הפלצבו.

אולי פספסתי משהו? אולי מצאתי מחקרים לא מייצגים?
מטפלים שממליצים על שימוש בתכשיר מסויים במצבי חירום רפואיים כמו דימומים מאסיביים, כוויות, מצבי אלרגיה חמורים והרעלות מזון קשות, מן הסתם וידאו היטב כי הוא נבדק בבדיקות המחמירות ביותר ונמצא יעיל ובטוח לשימוש.
מה, יתכן שלא?

יוצאים לשטח

הצגתי את השאלה הבאה בכמה פורומים הומאופתיים:

"לאחרונה נתקלתי במספר מטפלים שמציעים תרופות הומאופתיות ספציפיות לטיפול במצבים אקוטיים כגון: <כאן צירפתי רשימת מצבים לדוגמה >.
בחלק מהמקומות מזכירים שיש לגשת לטיפול קונבנציונלי במקביל, ובחלק מהמקומות זה לא מוזכר אפילו. רציתי לדעת מה המלצות הפורום בנושא."

בפורום של ynet ענו לי: "מנסיוני ומניסיון של קולגות לאורך השנים, הומאופתיה נכונה וכשניתנת בזמן, יכולה לסייע רבות במצבי עזרה ראשונה השונים תוך כדי האירוע ולאחריו. כמובן שכשנדרש לקבל סיוע רפואי יש לפנות לגורם המתאים ללא דיחוי." בתגובה ביקשתי הפניות למחקרים קליניים מבוקרים שבדקו את יעילות התכשירים למצבי חירום. ההומאופת חזר אלי עם מחקר אחד (ראשוני) שהראה יתרון על פני פלצבו (הוספתי לרשימת המקורות לעיל), ומחקר אחר שנעשה בארץ ללא קבוצת ביקורת וללא סמיות. כמו כן, הפנה אותי למקורות כלליים של מחקרים הומאופתיים.

בפורום ההומאופתיה של Doctors ענו לי באופן דומה: "אם יש לך רמדי מתאימה למצב הזה תן אותה במקביל להזמנת אמבולנס והגעה לחדר מיון. שני הטיפולים יכולים ללכת במקביל. הומאופתיה לעזרה ראשונה עובדת מצוין אם יודעים להשתמש בה." ברגע שהעליתי את בקשתי למחקרים קדרו השמיים, התחלנו לשוטט בנבכי "תרשים הוויכוח ההומאופתי האופייני" ובסופו של דבר לא קיבלתי הפניה למחקרים תומכים כלשהם.

בפורום מדירוז להומאופתיה נותרה שאלתי ללא מענה במשך שבועות ארוכים (היחידה שלא זכתה למענה). גם מייל אישי שנשלח אל דוקטור חיים רוזנטל (לכתובת המייל המצוינת באתר) לא זכה לתגובה כלשהי.

בפורום ההומאופתיה של BeOK אישר הומאופת קלאסי מוסמך כי "ניתן לטפל בהומאופתיה גם במצבים אקוטיים". לא היתה כל התיחסות לצורך לפנות במקביל לטיפול רפואי. בתגובה שאלתי אם יוכל להפנות אותי למחקרים תומכים. לא חלפו מספר שעות ובקשתי נמחקה! לרגע לא הייתי בטוח שהדבר אכן קרה, ולכן חזרתי על בקשתי (הפעם כבר תיעדתי אותה מבעוד מועד) גם הפעם התפוגגה פנייתי כלא היתה! כעבור יומיים נעלם כל השירשור. במקביל הופיעה הודעה מטעם מנהל הפורום בזו הלשון:
"הפורום נועד להתייעצות עם מומחים בהומיאופתיה ולא לדיונים האם ההומיאופתיה נכונה אם לאו. דיונים כאלה מתקיימים במקומות אחרים ברחבי הרשת ושם מקומם. פורום זה מטרתו לשרת את האנשים שבוחרים או שוקלים לבחור בטיפול הומאופתי, מנהלי פורום זה ימשיכו לתת הכוונה, עצות ולנסות לעזור כמיטב יכולתם."
אני מבין כי לדעת מנהל הפורום, השאלה אם הומאופתיה עובדת או לא אינה רלוונטית עבור אלה "השוקלים לבחור בטיפול הומאופתי"? מוזר.

שני הומאופתים פרטיים נוספים אליהם שלחתי מייל ענייני ומנומס בבקשה לראיות תומכות, לא חזרו אלי עד היום.

עמדתו של משרד הבריאות בנושא

מסמך התקנות שהוצא בנושא נפתח במילים הבאות:

"גישת משרד הבריאות לשימוש בתכשירים הומאופתיים מושתתת על העיקרון שהטיפול בתכשירים הומאופתיים אינו מהווה תחליף לטיפול הרפואי המקובל, וזאת בהתבסס על הקביעה כי יעילותם של התכשירים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה."

בסעיף שעוסק ב"ייחוס סגולות ריפוי" נאמר:

אין לייחס התוויה רפואית או סגולת ריפוי לחומר גלם ו/או תכשיר הומאופתי על-גבי אריזת המוצר. בכל פרסומת לציבור הרחב יש להוסיף את הכיתובים הבאים באופן מודגש וברור בגודל שלא יפחת משני שליש (2/3) גודל שם התכשיר: "תכשיר הומאופתי ללא התוויה רפואית מאושרת. מוצר זה אושר על-ידי משרד הבריאות מהיבט הבטיחות בלבד". אם הפרסומת הנה למספר מוצרים יופיע הכיתוב בסמוך לכל מוצר המוצג בפרסומת.

הסעיף הבא דורש כי על גבי האריזה הפנימית והחיצונית של התכשיר יצויין בין השאר:

"תכשיר הומאופתי ללא התוויה רפואית מאושרת. יש להוועץ ברופא או ברוקח טרם השימוש בתכשיר ובמידה שסימני המחלה אינם עוברים או מוחמרים"

בנוסף שלחתי פקס למשרד הבריאות-האגף להבטחת איכות-פניות ותלונות הציבור בו ביקשתי התייחסות לגבי כמה מאתרי ההומאופתים בהם לא היתה הסתייגות רפואית כלשהי מההצהרות. לאחר שבועות רבים של המתנה (בהם פנייתי הלכה לאיבוד במערכת לפחות פעמיים), הגיעה לבסוף תגובתם. מעבר לציון נוסח החוק לעיל, התבשרתי כי פנייתי הועברה לדיון בועדה להטעיית הציבור. נחכה להתפתחויות!

>עדכון 1.1.2013: התקבל מכתב נוסף ממשרד הבריאות, לגבי האתר של ד"ר חיים רוזנטל. הנה הוא לפניכם:

מכתבך הועבר לתגובת ד"ר חיים רוזנטל ואני מעביר לעיונך את תשובתו שהתקבלה בימים אלה.
אין ברצוני להתייחס לכל תוכן מכתב התשובה מאחר ומדובר בשיטות ריפוי שאינן עומדות באמות המידה של evidence based medicine – רפואה המבוססת על ראיות מוצקות.

לצערי, כל עוד המחוקק לא מצא לנכון להסדיר את מקומה של הרפואה ההומאופתית בחוק, אין באפשרותי להגדיר מתי רופא מסוים עובר על החוק.
בינתיים אני נאלץ לקבל את תשובתו של ד"ר רוזנטל, שזכותו של כל אדם לחשוב שהטיפול ההומאופתי אינו יעיל, וגם זכותו שלא לפנות לרופא הומאופת.
בכבוד רב,

פרופ' ח. הרשקו, נציב קבילות הציבור למקצועות רפואיים.

>עדכון 9.3.2013: היום הבחנתי שאתרו של רוזנטל עודכן, ונוספה בו ההבהרה הנדרשת בצבע אדום בראש העמוד. כאן תוכלו לראות כיצד נראה העמוד במקור.

תגובת סופר-פארם

פניתי למחלקה הרלוונטית בסופר-פארם לגבי הערכות שהם מפרסמים. בין השאר ציינתי כי לא הבחנתי בשום מקום בעמוד שלהם בהנחייה לפנות לרפואה קונבנציונלית בטרם פונים לתכשירים שיעילותם לא הוכחה (או שהוכחו כלא יעילים).

הנה תגובתם:

המעבדה פועלת בהתאם לנוהל הומיאופתיה של אגף הרוקחות במשרד הבריאות. כל הערכות מסומנות כחוק בהתאם לנוהל. כל המידע על רמדיס הומיאופתיים נלקח מהספרות ההומיאופתית המקובלת בארץ ובעולם.
יש להיוועץ ברופא וברוקח במידה וסימני המחלה אינם עוברים או מוחמרים.
אתר האינטרנט אינו  אתר למכירה ישירה, אלא מפנה לבתי מרקחת, שם הניפוק וההנחיה מבוצעים  ע"י רוקח  בלבד!
בברכה,  מעבדת "פרופשונל הומיאופתיה"

במקביל הבחנתי כי הם הזדרזו להוסיף את משפטי ההבהרה המחויבים על פי החוק בתחתית העמוד. כאן תוכלו לראות כיצד נראה הדף לפני שפניתי אליהם.

לא הסתפקתי בתשובתם, והמשכתי להקשות:

"תודה על התשובה. אך לא קיבלתי עדיין התייחסות לאספקט החשוב ביותר בכל הפרשה – יעילות התכשירים.
אני מבין שאתם רוקחים מים לפי החוק, מדביקים עליהם מדבקות לפי התקנות ומייחסים לזה תכונות ריפוי כאלה ואחרות, כמקובל בקרב ההומאופתים.
יש רק בעיה אחת: ככל הידוע למדע הרפואה, הומאופתיה אינה עוזרת יותר מפלצבו. זה מה שעולה מהמחקרים.

"יש להיוועץ ברופא וברוקח במידה וסימני המחלה אינם עוברים או מוחמרים" – מדובר במצבים רפואיים אקוטיים. כל דקה שחולפת מבלי שהנפגע מקבל טיפול שהוכח כיעיל, עלולה לפגוע בבריאותו ואף לסכן את חייו.
האם ניתנת הנחייה גורפת וחד משמעית מצד הרוקחים ללקוחות שרוכשים את הערכה לגשת ולקבל את כל הטיפולים הקונבנציונליים במקביל, או לא? האם זה תלוי בדעתו של הרוקח הספציפי?
אשמח לשמוע אם קיימות הנחיות בנושא זה, מטעם משרד הבריאות או מטעמכם, וכיצד הן נאכפות אצלכם."

על כך כבר לא קיבלתי מענה.

*

לסיכום,
ערכות מים וסוכר נמכרות בישראל לטיפול במצבי חירום כגון חתכים, דימומים, כוויות, שברים וזעזוע מוח. הראיות המחקריות מצביעות על כך שיעילות התכשירים אינה שונה מקצת מים וסוכר. אותי זה מקומם.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

ללכת על גחלים

ללכת על גחלים

כולנו שמענו על אנשים שצועדים על גחלים לוחשות וצולחים את המשימה ללא כל נזק.
האם נדרשת מדיטציה מיוחדת? מצב טראנס עמוק? האם כוח המחשבה/אמונה/רצון משנים את הפיזיולוגיה של הגוף והופכים אותו חסין בפני כל? נצחון הרוח על החומר?

אז זהו, שלא. מדובר בגימיק.

תרבויות רבות מסביב לעולם השתמשו בגימיק הזה כבר לפני אלפי שנים בטקסים שנועדו להוכיח אומץ או אמונה דתית. אחרים השתמשו בגימיק כדי להוכיח יכולות "על-טבעיות". בעשרות השנים האחרונות נעשה בו שימוש בסדנאות העצמה אישית.

כל אחד יכול

קצת על הפיזיקה שמאחורי האפקט, ניתן ללמוד כאן:

הסוד טמון בהולכת החום הגרועה של עץ/פחם. זו בדיוק הסיבה שידיות של סירים/מגהצים/מלחמים היו עשויות מעץ (לפני עידן הפלסטיק) – העץ לא מוליך טוב את החום אל היד ובכך מגן עליה מכוויות.

גם אויר הוא מוליך חום גרוע, מה שמאפשר לנו להכניס את היד לרגע לתוך תנור לוהט כדי לסובב את תבנית העוגה, למרות שהאויר שבו נמצא בטמפרטורה של 200-3000C. תבנית האפיה או מגש המתכת עליו היא עומדת נמצאים באותה טמפרטורה, אך אם ניגע בהם ניכווה קשות, משום שמתכת מוליכה חום טוב יותר (פי כמה אלפים) מאויר.

בנוסף, העובדה כי כף הרגל נוגעת בגחלים לזמן קצר בלבד מבטיחה כי מעט מאוד חום יעבור אליה. זרימת הדם בכף הרגל מפזרת ומסלקת את החום במהירות מהאזור שנגע בגחלים, והשהות הארוכה יחסית באויר עד לצעד הבא מאפשרת לרגל להתקרר עוד. יחד עם זאת, פיזור חום זה מוגבל ולכן כעבור כמה צעדים טמפרטורת הרגל תגיע לטווח המסוכן, עם מדיטציה או בלעדיה.

הנה סרטון בנושא. מייקל שרמר הספקן הידוע מתנסה בהליכה על גחלים ללא כל הטקסים שלפני, ומבשר מיד בסיום ההליכה (בקול רועד מאדרנלין) כי מדובר בעניין של מה בכך:

David Willey, מורה לפיזיקה, מדגים את המעלל הזה במשך שנים.
כאן הוא ו-15 אנשים נוספים שוברים שיא עם הליכת גחלים לאורך 50 מטר!

FWtend

לא תמיד זה עובר בשלום

כדאי להצטייד בידע מסוים לפני שניגשים למלאכה. הנה אחד שלא קיבל את הטיפים בטרם עת:

טיפים להליכה נכונה על גחלים

  • לא מומלץ לעצור בדרך ולחלום. המגע של כף הרגל עם הגחלים צריך להיות קצר ככל האפשר.
  • יש להקפיד שלא יהיו חתיכות מחומרים אחרים בגחלים בעלי קיבול חום גבוה יותר או מוליכי חום טובים יותר (למשל מתכות) – זה עלול להיות קטלני.
  • באופן קצת אירוני דילוגים וריצה גורמים לכף הרגל לחדור עמוק יותר אל תוך הגחלים ועלולים לגרום לחתיכות גחלים להתקע בין האצבעות. לא מומלץ…
  • בניגוד להשערה לפיה רגליים רטובות/מזיעות מקילות על ההליכה, הנסיון מלמד כי במקרה זה ההיפך הוא הנכון – הרטיבות גורמת לשברי גחלים להידבק לכף הרגל ולהמשיך את העברת החום גם כשהרגל באויר.

במשך עשרות השנים האחרונות הליכה על גחלים משמשת כתרגיל להעלאת ביטחון עצמי בסדנאות קבוצתיות להעצמה אישית. לרוב התרגיל עובר בהצלחה, אך מדי פעם מתרחשת תקלה כזו או אחרת (אם בהכנת הגחלים, אם בצעידה לא נכונה, אם בעור דק ורגיש במיוחד ואם פשוט בחוסר מזל שגורם לגחל להתקע בין אצבעות כף הרגל).

המלצה למארגני ארועים מסוג זה: אל תערכו אותם ליותר מכמה עשרות משתתפים בו זמנית, אם אתם רוצים להמנע מדיווח חדשותי על מפגע המוני (21 נזקקו לטיפול רפואי לאחר הליכת גחלים המונית שכללה אלפי משתתפים). הנה עדויות מהארוע:

"שמעתי יללות של כאב, זעקות יסורים… זה היה נורא."
"קים סיפרה כי שתי חברותיה נראו בסדר מיד בסיום ההליכה, אבל כעבור 10 דקות התחילו להופיע שלפוחיות. היא אמרה שלאנשים נוספים היו בעיות דומות, וכמה מהם השרו את רגליהם במזרקת הפארק".

גם 12 מתוך 100 עובדי ברגר-קינג שצעדו על גחלים סיימו את המסלול הקצר במצב Medium-Well.

עדכון 2016: עשרות נכוו במהלך סדנת העצמה של טוני רובינס

יכולות על טבעיות? ניצחון הרוח על החומר?

ראינו כי כל אחד יכול לצלוח כמה מטרים של גחלים לוחשות. אך מה לגבי אנשים הטוענים ליכולות וכישורים על טבעיים? לטענתם מרחק לא יגביל אותם. האמנם?

בשנת 2000 חבר ריצ'ארד וויזמן עם צוות ה-BBC כדי לבדוק את הטענות. כמה אמיצים שהאמינו בכוחותיהם המיוחדים התייצבו לאתגר: צליחת מסלול גחלים באורך 18 מטר.  כעבור 12 מטר, פרש השיאן שבחבורה, כשהוא סובל מכוויות קלות (וויזמן טוען כאן ובספרו Quirkology שהוא פרש כבר כעבור כ-6 מטרים).
לכל אחד היה הסבר שונה לכישלון: אחד התלונן על כך שהתאורה הבוהקת הפריעה לו להכנס לטראנס עמוק. אחרת טענה כי המלאך השומר שלה נטש אותה באופן בלתי צפוי כמה דקות לפני תחילת המשימה.

בשביל מה זה טוב בעצם?

אמונה לא נדרשת כדי להצליח במשימה, אלא כדי להסכים לבצע אותה. שום שינוי פיזיולוגי לא מתרחש בגוף בעקבות האמונה. המשימה היתה אפשרית תמיד, היא רק נתפשה כבלתי אפשרית.

מה שכן מאוד סביר בעיני (ולא צוין בכתבות שקראתי), הוא שעצם הנחישות להצליח במשימה ללא פגע – יש בכוחה לשכך כאבים. יתכן שאנשים עם אותה דרגת כאב/נזק מחום הגחלים יגיבו באופן שונה לחלוטין ואף יחושו כאב ברמות שונות, בהתאם לציפיות והאמונות שלהם (עסקתי בנושא בהרחבה ברשומות על הפלצבו).

הצלחה במשימה עשויה להפיח בטחון עצמי לגבי משימות אחרות בחיים שנתפשות כבלתי אפשריות (אך למעשה אפשריות).

באופן אישי, מעבר להתנסות ממוקדת בהתגברות על פחד, אני יכול לראות כאן מסר קצת פחות ראוי: התעלמות מטופשת מאינסטינקטים בריאים שצועקים – "אל תעשה זאת!". אולי כהכנה לספורט אקסטרים זה תרגיל טוב, אבל בתור הכשרה להתמודדות עם אתגרים ומעצורים אמיתיים בחיים, אני פחות בטוח.

יתרה מזאת, אם לוקחים זאת רחוק מדי, אנשים עלולים להסיק שכל דבר אפשרי בזכות הרצון (גם דברים שאינם אפשריים, לא רק כאלה שנתפשים בלתי אפשריים). אנשים כאלה עלולים לצעוד נחושים ובטוחים אל תוך להבות משתוללות.

מה דעתכם? האם זה גימיק מוצלח וראוי לצורך העצמה אישית?

 לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

פלצבו גם בחיות ותינוקות?

פלצבו גם בחיות ותינוקות?

לעיתים קרובות, כאשר טיפול כזה או אחר נמצא כלא יעיל יותר מפלצבו (טיפול דמה), קופצים תומכיו וטוענים כי
"לא יתכן שמדובר באפקט פלצבו, שכן הטיפול עוזר גם לתינוקות ולבעלי חיים, שאינם מבינים מה קיבלו".

כפי שראינו בסקירה הרחבה על הנושא, אחד המנגנונים לפעולת הפלצבו הוא מנגנון ההתניה הקלאסית. מובן כי אפקט זה עובד גם במקרה של חיות. זוכרים את פאבלוב והריר שהכלבים הותנו להפריש בכל פעם ששמעו את הפעמון מצלצל?
בהקשר שלנו, אם ביקורים קודמים של התינוק/חיית-המחמד אצל רופא/וטרינר הביאו לשיפור בהרגשה, יתכן בהחלט שנוצרה התניה בין הדברים, התניה שתפעל גם בביקור הבא, באופן לא מודע, ותביא לשיפור דומה בהרגשה גם אם לא ינתן טיפול ממשי.

תשובה נוספת לטענה זו היא כי בעלי חיית המחמד (או הורי התינוק) משנים את התנהגותם לאור ידיעתם כי ניתן טיפול, ושינוי זה הוא שגורם להטבה בהרגשת המטופל, או לפחות לשינוי בהתנהגותו (אחרי הכל, קשה לקבל דיווח מפורט על הרגשה מפי תינוק או כלב). דוגמה למחקרים שהדגימו אפקט פלצבו ברור אצל כלבים אפשר למצוא כאן.

*

אך קיים מנגנון נוסף שיש להביא בחשבון, והוא שההטבה היא בעיני המתבונן בלבד! (המטפלים במקרה הזה).

מחקר שהתפרסם לפני שבועות אחדים בדק בדיוק זאת. הניסוי בדק יעילותה של תרופה לטיפול בדלקת פרקים אצל כלבים.

בניסוי נמדד מצב הרגל הפגועה באופן אובייקטיבי ע"י מכשיר שמדד כמה משקל העמיסו הכלבים על הרגל הפגועה. עליה במשקל פירושה הטבה במצב ואילו הפחתה במשקל פירושה החמרה במצב (הכלב מסיט את משקל הגוף אל הצד הבריא).

במקביל העריכו הן בעלי הכלבים והן הוטרינרים את מצב הכלב. בעלי הכלבים מילאו שאלון פשוט בו התבקשו לציין אם לדעתם מצב הכלב השתפר מאוד, השתפר במקצת, לא השתנה או החמיר. הוטרינרים העריכו את היציבה של הכלב, מידת הצליעה, נטיתו להרים את הרגל הנגדית לרגל הפגועה וסימני כאב בזמן הפעלת הרגל הפגועה.

מחצית מהכלבים קיבלו טיפול דמה, ללא ידיעה של אף אחד מהמעורבים בניסוי מי הם אותם כלבים. כלומר, כולם ידעו שבסיכוי של 50% כלבם יקבל את הטיפול האמיתי, ובסיכוי של 50% יקבל טיפול דמה.

המחקר הנוכחי התמקד רק בקרב 58 הכלבים מקבלי הפלצבו. השינויים האובייקטיביים שנמדדו במצבם היו זניחים, כלומר, מצב רובם לא השתנה לאורך תקופת הניסוי (6 שבועות).

כיצד התרשמו בעליהם של אותם כלבים והוטרינרים שבדקו אותם? התוצאות היו מאלפות:

בעלי הכלבים העריכו כי מצבם השתפר בכ-57% מהמקרים. ההערכות לגבי שיפור נעשו חיוביות יותר ויותר ככל שחלף הזמן (בלי קשר למצב הכלבים שהיה קבוע ברוב המקרים, כאמור). הוטרינרים העריכו כי מצב הכלבים השתפר בכ-40% עד 45% מהמקרים שבחנו (תלוי בשיטת ההערכה בה השתמשו).

כלומר, לכל הדעות (הסובייקטיביות) היה מדובר בטיפול יעיל מאוד, בעוד שלא חלה כל הטבה אובייקטיבית במצבם של הכלבים!

החוקרים מציינים כי בתנאי אמת יש להניח כי גודל האפקט יהיה גדול עוד יותר וזאת משום שבניסוי ידעו המשתתפים כי בסיכוי של 50% כלבם יקבל טיפול דמה, בהשוואה למצב אמת בו יהיו משוכנעים כי ניתן טיפול מסייע. בנוסף, המתנדבים לניסוי קיבלו סכום כסף עבור השתתפותם, בניגוד למצב רגיל בו הם היו משלמים כסף עבור הטיפול – אז נטייתם לראות את הטיפול כמסייע תהיה גדולה עוד יותר (כדי להמנע מתחושת "גם שילמתי וגם לא עזר").

[עדכון מרץ 2018]: מאמר שהתפרסם ב-2017 מציג ממצאים דומים בקרב חתולים שקיבלו טיפול פלצבו: ברוב במקרים התרשמו בעלי החתולים שמצבם השתפר, למרות שרק בכשליש מהמקרים האלה היה שיפור אובייקטיבי במצבם.

חישבו על המשמעות של הסתמכות על הערכות סובייקטיביות: הכלבים, החתולים (או התינוקות) ממשיכים לסבול אך מטפליהם משוכנעים כי מצבם משתפר והטיפול זוכה לתהילה.

*

[עדכון יוני 2018]:

לקריאה נוספת:

מקורות: מקור-1, מקור-2

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

שתה קצת מים ויעבור לך (הומאופתיה)

שתה קצת מים ויעבור לך (הומאופתיה)

רבות כבר נכתב על הומאופתיה, גם בעברית, ולכן לא אחזור על דברים שאפשר לקרוא במקומות אחרים (למשל כאן, או כאן). מצד שני, הבלוג לא יהיה שלם ללא התייחסות לנושא.

הומאופתיה הינה אחת הדוגמאות הקלאסיות לטיפולים שמבוססים על מחשבה מאגית, אי הבנה מוחלטת של הטיות מוכרות רבות ומדע רע על כל גווניו. מעבר לעובדה כי עקרונות ההומאופתיה (שהומצאו לפני 200 שנה) סותרים את הידע המודרני בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והרפואה, התמונה שעולה ממחקרים קליניים רבים שבוצעו עד היום – ברורה:

הומאופתיה = טיפול פלצבו

זה נשמע כמו פלצבו (מים ללא כל חומר פעיל בתוכם), זה עובד כמו פלצבו (מחקרים מראים זאת) =>
זה פלצבו
.

סקירה מקיפה אפשר למצוא בויקיפדיה בעברית (מומלץ להקדיש לפחות דקה לקריאת המבוא).

הנה תקציר של 3 דקות:

מי שלאחר קריאת החומר עדיין מאמין שהומאופתיה שונה במשהו מטיפול פלצבו הינו ככל הנראה מטפל בתחום, או שהוא נמנה על אלה הנמשכים למסתורין בצורה אובססיבית במיוחד. (וראו גם – "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

רנדי מאוד ברור בדבריו. ב-4:30 הוא מבטיח את מיליון הדולר שלו שוב:

להוציא מים מן הסלע

בחודשים האחרונים חגגו ההומאופתים על "הדו"ח השוויצרי שייצג את ההערכה המקיפה ביותר לגבי הרפואה ההומאופתית שנכתב אי פעם בידי ממשלה, ושזה עתה פורסם בשפה האנגלית בצורה של ספר. דו"ח פורץ דרך זה, אישר כי הטיפולים ההומאופתים יעילים  ומשתלמים, ושטיפול הומאופתי צריך להיות מפוצה בידי תוכנית הביטוח הרפואית לאומית של שוויץ."
אין דבר רחוק יותר מהאמת מאשר תיאור זה. מדובר באחד משלושה דוחות נפרדים שהוכנו עבור ממשלת שוויץ בקשר להומאופתיה:

1)  סקירה איכותנית של הספרות הקיימת לגבי יעילות, בטיחות, מידת השימוש ויחס עלות-תועלת, סקירה שנכתבה ע"י מומחים הומאופתים ותומכים בשיטה. כאן תוכלו לקרוא מקטעים שלו. (הדו"ח המלא משתרע על פני 230 עמודים ועולה כסף רב). הכתבה שצוטטה לעיל מתייחסת לדו"ח הזה בלבד.

2)  מטא-אנליזה של מחקרים קליניים קיימים לגבי היעילות של ההומאופתיה בהשוואה לפלצבו (בוצעה באוניברסיטת ברן). התוצאות תוארו במאמר שהתפרסם בLancet  בשנת 2005, והמסקנה ברורה – אין הבדל מטיפול דמה. עוד על המחקר, על ההתנגדויות אליו מצד ההומאופתים ותשובות נגד תוכלו לקרוא כאן וכאן.

3)  תשאולים של מטפלים ומטופלים, כדי להעריך שביעות רצון, כמות מטופלים וכד'.

הועדה שיקללה את הדעות החיוביות שהציגו תומכי ההומאופתיה בדו"ח שלהם, עם התוצאות השליליות של המטא-אנליזה ועם המידע הלוקה בחסר שעלה מן הדו"ח השלישי, הציגה תוצאות פושרות ביותר והממשלה החליטה להוציא את ההומאופתיה מסל הביטוחים. בעקבות לחץ ציבורי הוחלט להעניק ארכה של 6 שנים נוספות (עד 2017) במהלכן יבחן הנושא מחדש. פרספקטיבה רחבה על הנושא אפשר לקרוא כאן.

ואיך הצליחו תומכי ההומאופתיה להפוך מחקרים עגומים להצלחה גדולה? על כך תוכלו לקרוא למשל כאן:

"הדו"ח פגום מבחינה מדעית, לוגית ומוסרית. באופן ספציפי, הוא לא מכיל ראיות חדשות ומפרש מחדש מחקרים שבעבר הודגמו כחלשים, מייצר סטנדרטים חדשים של ראיות שמתוכננים כך שהומאופתיה תראה יעילה, ומנסה לערער את מעמד "סטנדרט הזהב של הראיות" לו זוכים הניסויים הקליניים המבוקרים. וחשוב מכל, כמעט לכל המחברים יש ניגודי אינטרסים, למרות טענתם כי לא קיימים כאלה. אם הדו"ח הזה מוכיח משהו, זה שהומאופתים מוכנים לעוות ראיות כדי לתמוך באמונותיהם…"

עוד על הדו"ח המביך הזה אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן, וכאן למשל.

מסביב לעולם

ממשלת שוויץ כמובן אינה היחידה שבדקה את הנושא.

דו"ח שהוגש לממשלת בריטניה ב-2010 מסכם, לאחר סקירה מעמיקה של הראיות, כי "אין כל דרך אפשרית שההומאופתיה תעבוד, היות והדבר ידרוש כתיבה מחדש של ההבנות שלנו בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. מעבר לכך, העדויות הקליניות מראות כי לא ניתן להבחין בין הומאופתיה לפלצבו." (ציטוט מכאן).

המרכז הארצי לטיפולים משלימים ואלטרנטיביים בארה"ב – NCCAM קובע כי אין עדויות לכך שהומאופתיה יעילה, ואף מזהיר מפני חיסונים הומאופתיים ומפני מספר תכשירים הומאופתיים שמכילים חומרים פעילים שעלולים להזיק.

משרד הבריאות של ישראל קובע במסמך תקנות שהוציא בנושא הומאופתיה: "…הטיפול בתכשירים הומאופתיים אינו מהווה תחליף לטיפול הרפואי המקובל, וזאת בהתבסס על הקביעה כי יעילותם של התכשירים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה."

עדכון אפריל 2014סקירה שיטתית נרחבת ומעודכנת מטעם המועצה הלאומית לבריאות ולמחקר רפואי של ממשלת אוסטרליה הגיעה למסקנה כי "הראיות הזמינות אינן משכנעות ואינן מצליחות להראות שהומאופתיה היא טיפול יעיל עבור אף אחד מהמצבים הקלינים שדווחו בבני אדם."

מספרים על בחור אחד מפלורידה, שלקח תרופה הומאופתית.
המסכן מת ממנת יתר: הוא שכח לבלוע את התרופה…

ועכשיו נטחן מים

התרשים הבא מדגים מסלולי ויכוח אופיינים לגבי הומאופתיה, ולמעשה הוא רלוונטי עבור טיפולים אלטרנטיביים רבים נוספים שהמצב המחקרי בהם דומה – גוף ראיות מאסיבי שמראה כי השיטה אינה עובדת טוב יותר מפלצבו. שימו לב כי טיעונים אחדים של תומכי השיטה סותרים זה את זה, וכלל לא נדיר לשמוע אותם מפי אותו אדם בחלקים שונים של הויכוח.

לחצו להגדלה:

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

מה יגרום לי לשנות את דעתי? שורה של מחקרים איכותיים חדשים שיראו כי הומאופתיה שונה מהותית ביעילותה מפלצבו. מאוד פשוט. מחקרים אחדים שמראים זאת קיימים, כצפוי, (יש גם מחקרים שמראים שהומאופתיה טובה פחות מפלצבו) אך הם מתגמדים לאור התמונה הכללית. כשתשתנה התמונה הכללית, אשנה גם את דעתי בהתאם, ואני מאמין שאנשים רבים מ"הממסד המדעי" יעשו כך גם הם.

לכל המתקוממים, לפני שאתם מגיבים, אנא בדקו שדבריכם לא זכו כבר להתייחסות, בין אם בתרשים המצורף ובין אם בסקירות הרחבות המוזכרות לעיל (או בהפניות מתוכן). כמו כן, אנא ודאו כי קראתם את הרשומות על אפקט הפלצבו (במיוחד את חלקים 4, 5).

רשומות נוספות שקשורות להומאופתיה:
חדר מיון הומאופתיכך מתחילים להאמיןפלצבו גם בחיות ותינוקות?

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!