בבוקר 15 בפברואר 2016, נצפו דמויות חשודות משוטטות בחולות קיסריה. הדמויות חפרו עשרות בורות בחול בעזרת כלי חפירה. לאחר מכן פרשו חלק מהם הצידה ונעלמו מאחורי השיחים. הנותרים שלפו פתקים קטנים משקית בד, רשמו משהו על דף ונגשו לבורות. בחלק מהם הטמינו ברזלים חלודים, בחלק בקבוקי פלסטיק ריקים, ובחלק לא הטמינו דבר. הם כיסו את כל הבורות, נעצו מעליהם דגלונים, נטשו את השטח והתחלפו עם הברנשים שהסתתרו כל אותה העת מאחורי השיחים. אלה ניגשו אל הבורות המכוסים. אחד מהם החזיק בידיו שני מוטות מתכת משונים והתהלך בין הבורות בריכוז. דגלונים אדומים ננעצו על מחצית מהבורות המכוסים, בהתאם להוראותיו. כשסיים, הגיחו מאחורי השיחים חברי הצוות הראשון וכולם התכנסו יחד. לאחר הסתודדות קצרה נגשו כולם לבורות, חפרו החוצה את כל החפצים שהוטמנו והסתלקו מהשטח.

מי היו האנשים הללו? מה הם עשו שם? לאיזו מטרה?

מה שהתרחש בחולות באותו הבוקר היה ניסוי מבוקר שמטרתו לבדוק האם קיבוצניק חביב ממרכז הארץ, אהרוני שמו, מסוגל לאתר חפצים קבורים באדמה באמצעות טכניקה שנקראת דאוזינג. לפני שניגש לתיאור הניסוי, כמה מילים על הטכניקה.

מה זה דאוזינג בכלל?

דאוזינג (Dowsing) היא טכניקה למציאת מים, נפט, חללים תת קרקעיים, אבנים יקרות ושאר עצמים הקבורים באדמה. העוסקים בתחום – הדאוזרים – מחזיקים בידיהם מוט בצורת Y או שני מוטות מכופפים בצורת L (אחד בכל יד), מתהלכים על פני השטח ומסיקים מתוך תנועות המוטות על מיקום העצמים הקבורים. מקורה של הטכניקה במאה ה-15 בגרמניה – אז שימשה לאיתור מתכות. במאה ה-17 השתמשו בטכניקה בצרפת כדי לזהות פושעים וכופרים. בתחילת המאה ה-20 עשו בה שימוש בעלי קרקעות, חוואים וחקלאים אמריקאים לצורך איתור מקום מתאים לחפירת בארות. במלחמת ויאטנם ניסו לאתר בעזרת דאוזינג מנהרות וכלי נשק חבויים, ובשנת 1986 ניסה הצבא הנורווגי לאתר בעזרתה חיילים שנקברו תחת מפולת שלג. הטכניקה עדיין זוכה להתעניינות בימינו אנו – אפשר למצוא סרטוני הדרכה רבים ביוטיוב, קורסים וסדנאות, ספקי שירותים בתחום ואפילו אגודות דאוזרים.

מימין: איור מספר צרפתי מהמאה ה-18 שעוסק באמונות טפלות.
משמאל: דאוזר בבריטניה של המאה ה-18.

האם זה עובד?

לא. סיכום המחקרים בנושא מראה שהשיטה אינה אפקטיבית יותר מניחוש מושכל.

וקצת יותר באריכות: נעשו לא מעט מחקרים מבוקרים בנושא. כבר ב-1948 התפרסם מחקר שבדק את היכולת של 58 דאוזרים לאתר מים. אף אחד מהם לא הצליח מעבר למצופה מניחוש אקראי. זאת הייתה גם תוצאת מחקר מ-1949 שנערך באמריקה על 27 דאוזרים. סקירה משנת 1979 שבחנה מחקרים מבוקרים רבים הגיעה לאותה המסקנה.

ב-1987-88 נערך ניסוי רחב היקף בגרמניה. לא פחות מ-500 דאוזרים "עברו אודישנים" כדי להעריך את ביצועיהם. 43 המצליחים ביותר נבחרו להמשך הניסוי. צינור ובו מים זורמים הוצב בקומה התחתונה של אסם. הצינור הוזז בכל פעם למיקום אחר. בקומה העליונה ניסו הדאוזרים לזהות את מיקומו של הצינור. 843 ניסיונות כאלה התבצעו במשך שנתיים. 37 מתוך 43 הדאוזרים לא הראו שום יכולת מיוחדת. ששת הנותרים השיגו תוצאות שחרגו מהאקראיות, כך לפחות טענו החוקרים.
מספר שנים לאחר פרסום המחקר, התפרסם מאמר ביקורת שבו נטען כי התוצאות החיוביות לכאורה שהושגו במחקר הן לא יותר מתנודות סטטיסטיות צפויות. מעבר לכך, כל אחד מהדאוזרים שהשיגו תוצאה "מעניינת" עשה זאת רק במקרה אחד או שניים מתוך כל הניסיונות שלו. בנוסף, האפקט הטוב ביותר שהושג היה אפסי מבחינת היתרון שלו על פני ניחוש. הרחבות בנוגע לפרשיה תוכלו לקרוא כאן.

בתחילת שנות התשעים נערך בגרמניה מחקר נוסף על ידי "האגודה למחקר מדעי של העל-טבעי". הספקן והקוסם ג'יימס רנדי הבטיח פרס בסך 10,000$ לדאוזר שיצליח במשימה. הבדיקות ארכו שלושה ימים, במהלכם ניסו כ-30 דאוזרים לקבוע האם זורמים או לא זורמים מים בצינורות פלסטיק שנקברו כחצי מטר מתחת לאדמה. כל הדאוזרים הסכימו בטרם הניסוי שהתנאים מקובלים עליהם והיו משוכנעים שיצליחו ב-100% מהמקרים. אף אחד מהם לא זכה בפרס – התוצאות לא עלו על הצפוי בניחוש.

ב-1995 פרסם חוקר גרמני בשם Betz (אותו אחד שעמד מאחורי המחקר של 1987-88) דו"ח מקיף שכלל תוצאות של 2,000 קידוחים במדינות שונות. הוא טען שם לאחוזי הצלחה גבוהים של הדאוזרים, שהגיעו ל-96% בסרי לנקה. רוב ההצלחות המרשימות מיוחסות לדאוזר ספציפי בשם Schröter, שלכאורה הצליח להדגים את יכולותיו במספר בדיקות נוספות. פרטים נוספים, וכן סימני שאלה ודברי ביקורת על העבודות האלה, תוכלו לקרוא כאן.

ונסיים בסוג של בדיחה: מחקר מ-2012 בדק האם הומאופתים מסוגלים להבחין בין תכשיר הומאופתי לבין פלצבו, באמצעות דאוזינג. אותרו שישה הומאופתים באנגליה שיש להם גם ניסיון בדאוזינג. כדי שלא יהיו בלחץ מסוג כלשהו, הבקבוקים נשלחו אליהם הביתה. התוצאות היו… בדיוק כצפוי בניחוש.

הזדמנות מקומית

יום אחד הופיעה תגובה זו באחד הדיונים באתר "האייל הקורא":

אחד מהקוראים לא נשאר אדיש והרים את הכפפה. הוא פנה אלי, ובמקביל גם ליובל נוב – מרצה בכיר במחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. עד מהרה הצטרפו לחבורה מכרים נוספים – אליהו, ירדן וטל, שהשתתפו בתכנון הניסוי ובביצועו.

אהרוני סיפר לנו כי התוודע לשיטה בהיותו ילד, כשראה כמה מחברי הקיבוץ משוטטים בשדה עם ברזלים בידיהם, בחיפוש אחר קו מים שהלך לאיבוד. כעבור 30 שנה התחיל לעסוק בהקמת בריכות שחיה – פעולה שכרוכה בסיכון גבוה לפגוע בצנרת מים או בכבלי חשמל, במהלך החפירות. הוא נזכר באותו מחזה ילדות, לקח שני ברזלים, כופף אותם, התחיל ללכת איתם והתרשם שהעסק עובד. מאז הוא נוהג לסרוק עם המוטות, שתי וערב, כל אתר שהוא מגיע אליו.

לפני כמה חודשים, כשחזר מעבודתו באזור עוטף עזה, החליט לשחק קצת עם המוטות תוך כדי נסיעה (הוא לא היה הנהג). מדי פעם המוטות נפתחו ונסגרו. כשהסתכל, ראה שאכן חלפו על פני מעברי מים וקווי טלפון. כשעברו מעל מנהרת רכבת ליד שדרות, המוטות שוב הגיבו. למחרת הוא בדק את מנהרת הרכבת לירושלים. בבדיקה במפה ראה שמנהרת הרכבת חותכת את הכביש לירושלים בשלוש נקודות, ובאמת, באותם אזורים הרגיש כי המוטות הגיבו. הוא החליט לאתגר את עצמו עוד יותר. כששמע שבתל מגידו עוברת מנהרה בעומק האדמה, נסע לשם עם נכדיו, עלה על התל, סרק את השטח וסימן עם אבנים את מסלול המנהרה כפי שגילה בעזרת המוטות. אחד מעובדי האתר אישר כי זה אכן המסלול המדויק של המנהרה, סיפר אהרוני. בהזדמנות אחרת איתר במדויק מיקום של בור ביוב מכוסה בדשא. עם הזמן למד את התנהגות המוטות, מתוך התנסות אישית: מתי הם נפתחים, מתי נסגרים, מתי הם מצטלבים.

רק לאחרונה הוא למד שמדובר בטכניקה מוכרת שנקראת דאוזינג, ושהיא נמצאת בשימוש נרחב ברחבי העולם לצורך איתור "אוצרות" קבורים וכדומה. הכיוון שהוא מנסה לקדם לאחרונה הוא עזרה באיתור מנהרות מעזה לישראל. הוא פנה לגורמים רבים במערכת הביטחון אבל נאמר לו בתשובה כי "הצבא לא עוסק במדע בדיוני".

זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור אהרוני להוכיח כי הטכניקה שלו עובדת, ועבורנו – הספקנים – להדגים כיצד יש לבצע ניסוי מבוקר בתחום הזה.

תכנון הניסוי

בשלב הראשון שוחח יובל עם אהרוני בטלפון כדי להבין ממנו מה בדיוק הוא יודע לאתר ומה המגבלות השונות שיש להתחשב בהן, כמו גודל מינימלי של החפצים שהוא מסוגל לזהות, מרחק מינימלי ביניהם, השפעות אפשריות של גורמים סביבתיים כמו קווי מתח גבוה, וכו'. לאחר ש"חוקי המשחק" היו ברורים לנו, התחלנו לגבש את פרוטוקול הניסוי. הלכנו לקראת הדאוזר בכל מקום שיכולנו: למרות שהוא אמר כי הוא מסוגל לזהות חללים זעירים בגודל פקקי בקבוקים, בחרנו להטמין בקבוקים של ליטר וחצי; במקום מרווח של מטר בין הבורות, קבענו שני מטר; הקצבנו לו לביצוע המשימה זמן כפול מהזמן המקסימלי שהוא העריך שיידרש לו, וכדומה. כשהגענו לנוסח סגור ומוסכם על כולם שלחנו אותו לדאוזר לאישור. ניסינו לסגור כל פרצה אפשרית מראש, כדי למנוע ויכוחים בשטח. הנקודות ששמנו עליהן דגש היו:

• הגדרה מראש של תנאי הצלחה/כישלון – זאת כדי למנוע ויכוחים מיותרים בשטח, או תירוצים, משני הצדדים.
• סמיות כפולה – בזמן הדאוזינג, אסור שהדאוזר עצמו (כמובן) וגם לא אף אחד ממלוויו ידע באילו מהבורות טמונים חפצים.

סמיות נדרשת, זה ברור. כלומר, אסור שלדאוזר יהיה רמז כלשהו אם הוא אמור לגלות חפץ בנקודה כלשהי או לא. אבל בשביל מה נדרשת סמיות כפולה? כלומר, למה חשוב שגם מלווים ספקנים שמתהלכים עם הדאוזר לא ידעו מה מכיל כל בור? האם חששנו מחפרפרת?

על השאלה יענה לנו סוס. הַאנְס שמו.

האנְס היה סוס שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19. הוא ידע לענות על שאלות חשבוניות ששאלו אותו, על ידי הקשות בפרסתו. אם למשל שאלו אותו כמה זה 3+2, הוא היה רוקע חמש פעמים. הוא ידע גם לציין את השעה ביום, ולאיית מילים (נקישה אחת ל-A, שתי נקישות ל-B וכו').

צוות של 13 חוקרים (שכלל שני זואולוגים, מורים, מאמן סוסים ומנהל קרקס) בראשותו של הפילוסוף והפסיכולוג קארל שטומף לא הספיק כדי לפצח את התעלומה. היה זה הפסיכולוג אוסקר פונגסט שהצליח להבין בסופו של דבר מה באמת התרחש שם.

מצד אחד, פונגסט גילה שהסוס עונה תשובות נכונות גם כאשר השואל אינו המאמן שלו. מצד שני, הוא גילה שצריכים להתקיים שני תנאים כדי שהוא יענה נכונה: הסוס חייב לראות את השואל, והשואל חייב לדעת מהי התשובה הנכונה. לאחר ניסויים רבים הבין פונגסט שככל שרקיעות הסוס מתקרבות לתשובה הנכונה, הבעות הפנים ויציבת הגוף של השואל נעשות מתוחות יותר. כאשר הסוס מגיע לתשובה הנכונה – שריריו של השואל מתרפים. הרפיה זו היא הסימן לסוס להפסיק לרקוע.

פונגסט הגדיל לעשות, והציב את עצמו בתפקיד הסוס. בעזרת מעקב אחר התגובות הגופניות של השואלים הוא הצליח לענות נכונה כמעט על כל השאלות שנשאל – שאלות שכמובן לא ידע את התשובה עליהן מראש.

הפסיכולוג ריי היימן מסכם את המקרה: "הכשל נבע מכך שהתייחסו לסוס כאל מקור מידע, ולא כאל ערוץ שבסך הכל מחזיר אל השואל את המידע שהוא כבר יודע."

כפי שפונגסט הדגים בעצמו, גם בני אדם מסוגלים לקלוט רמזי התנהגות זעירים. ייתכן מאוד, שאם המלווים של הדאוזר בניסוי שלנו היו יודעים היכן טמונים החפצים, משהו בהתנהגות שלהם היה משתנה, אפילו ברמה הלא מודעת, ורומז לו על מיקומם.

יוצאים לשטח

איתרנו מיקום מתאים לניסוי – שטח חולי בסמוך לאזור התעשייה של קיסריה. הכנו את כל החפצים הנדרשים ונפגשנו שם עם הדאוזר בבוקרו של ה-15 בפברואר 2016.

לפני שניגשנו לניסוי עצמו ערכנו "ניסוי מקדים", כדי לבדוק שאין בעיות או הפתעות שלא חשבנו עליהן מראש, וגם כדי להתנסות בחפירת הבורות, בהטמנת החפצים, בכיסוי הבורות ובטשטוש סימנים מזהים אפשריים. בשלב הזה ביקשנו מהדאוזר לזהות את החפצים ללא סמיות – כולנו, כולל הדאוזר, ידענו איזה חפץ הוטמן בכל אחד מהבורות. המטרה הייתה לוודא שאין שום מגבלה שמפריעה לו בעבודה. אהרוני חש בקלות וב-100% הצלחה את כל החפצים המוטמנים ונתן לנו את אישורו המלא להתחיל בניסוי האמיתי. "תזרום יובל חופשי… אני אומר לך – זה כל כך פשוט…"

את הבורות חפרנו כולנו יחד: 30 בורות באזור אחד, שיועד לבדיקת היכולת לזהות חללים תת-קרקעיים, ו-30 בורות נוספים באזור שני, שיועד לבדיקת היכולת לזהות ברזלים. הדאוזר אישר שהמיקום והגודל של הבורות מקובלים עליו, ואז פרש מהשטח עם שני מלווים מטעמנו. אנחנו – הנותרים – הגרלנו באקראי בכל אזור 15 בורות שבהם יוטמנו החפצים. ההגרלה בכל אזור נערכה כמו בלוטו: בשקית שהוכנה מראש נמצאו 30 פתקים ממוספרים מ-1 עד 30 ומעורבבים היטב, ומתוכה שלפנו 15 פתקים באקראי. רשמנו לפנינו בקפדנות את המספרים שעלו בגורל, הנחנו את החפצים בבורות המתאימים, כיסינו את כל הבורות בצורה אחידה ככל האפשר, הצבנו דגלונים עם מספרים סידוריים מעל כל הבורות המכוסים, טשטשנו את סימני החפירה כמיטב יכולתנו, ופרשנו מהשטח כשבכיסנו מוסתר הדף עם תוצאות ההגרלה.

שימו לב שבזמן חפירת הבורות אף אחד מהחופרים לא ידע עדיין באילו מהם יוטמנו חפצים ואילו מהם יישארו ריקים ורק יכוסו חזרה. את ההגרלה ערכנו רק לאחר שכל הבורות היו חפורים. זהו שוב עקרון הסמיות בפעולה: השתדלנו למנוע הבדלים בצורת החפירה שיוכלו להסגיר, ולו ברמז, היכן הוטמנו החפצים. למשל, היינו עלולים להתעצל ולא לחפור בורות עמוקים באותה המידה אילו היינו יודעים שממילא לא נטמין בהם שום חפץ; כמות החול שהיה נשאר מפוזר סביבם הייתה אז קטנה יותר, דבר שהיה עשוי לחשוף את מיקומם.

בשלב זה הדאוזר חזר עם מלוויו, התהלך בין הבורות המכוסים כשהוא מחזיק את המוטות, והכריז באילו מהם הוא חש בחפצים. אחד הבודקים מטעמנו נעץ אז דיגלון אדום סמוך לכל בור שהדאוזר בחר – סך הכל 15 דגלונים בכל אזור (הדאוזר ידע מראש שבכל אזור יוטמנו 15 חפצים). לאחר שתהליך האיתור הסתיים לשביעות רצונו של הדאוזר וכל סימוניו תועדו על דף, התכנסנו כולנו יחד לבדוק את התוצאות.

בכל אזור, מחצית מהבורות (15 מתוך 30) הכילו חפצים. לכן, אדם המנחש באקראי 15 מיקומים, צפוי "לפגוע" בכמחצית מ-15 החפצים המוטמנים, כלומר צפוי בממוצע לנחש נכונה את מיקומם של 7.5 חפצים. כמובן שבניחוש אקראי ייתכנו סטיות קלות, ולכן אין לראות בניחוש נכון של 9 עצמים, למשל, ראייה משכנעת ליכולת דאוזינג אמיתית. כדי להוכיח שהוא אכן ניחן ביכולת כזו, הדאוזר יצטרך לעבור רף מחמיר יותר. רף ההצלחה שקבענו – בעצה אחת עם הדאוזר – היה 13: אם הוא יצליח לגלות 13 חפצים או יותר, אפילו רק באחד משני האזורים, אז הדבר יהווה הוכחה משכנעת לטענותיו. אם, לחילופין, הוא יגלה רק 12 חפצים או פחות בכל אחד מהאזורים, אזי מקובל על שני הצדדים שהוא נכשל במשימתו. כמובן שייתכן שגם אדם המנחש באקראי יצליח לעבור את הרף שקבענו, אבל חישוב מתמטי מגלה שההסתברות לכך היא זעומה: בערך 1 ל-7,000.

לאחר שסיים את עבודתו, וממש לפני הרגע המכריע של בדיקת התוצאות, העריך הדאוזר שהוא הצליח לזהות את כל 15 החפצים בכל אחד משני האזורים, כלומר 100% הצלחה. הוא גם ציין כי לא נתקל בשום בעיות בעבודתו.

והתוצאה: הדאוזר הצליח לזהות 8 מתוך 15 הבקבוקים, ו-8 מתוך 15 הברזלים. כלומר, בדיוק לפי הצפוי בניחוש.

הנה סרטון המתעד בקצרה את האירועים:

מה באמת מזיז את המוטות?

ההסבר לתנועת המוטות ניתן כבר ב-1852, על ידי ויליאם קרפנטר. המוטות זזים כתוצאה מתנועות זעירות בלתי מודעות ובלתי רצוניות של הדאוזר עצמו. מספיק שינוי זווית קטן ביותר של כפות הידיים כדי לגרום למוטות להיפתח או להיסגר.

אפקט כזה, שבו סוגסטיה או ציפייה גורמות לתנועות בלתי רצוניות ובלתי מודעות, נקרא אפקט אידאו-מוטורי, והוא זה שמסביר גם מטוטלות שעונות על שאלות, כוסות שנעות על פני לוח ויג'י בזמן סיאנס, שולחנות שזזים ואף מתרוממים בזמן סיאנס, שינויים בהתנגדות הידיים בזמן לחיצות בטכניקת הקינסיולוגיה השימושית, ועוד.

כשהוא עובד עם המוטות, הדאוזר למעשה מפעיל שלא במודע כישורי "גששות". הידע והניסיון הרבים שצבר במהלך עבודתו כקבלן עוזרים לו לבצע ניחושים נבונים. במקומות שהוא משער שהמטרה נמצאת, ידיו זזות באופן בלתי מודע והמוטות משנים את מצבם. מסיפוריו משתמע שברוב המקרים היה רמז כלשהו לקיומו של הגורם שהוא איתר. בין אם זה היה תוואי שטח ייחודי, מפה שהוא בדק מבעוד מועד או אפילו משהו שהוא יכול היה לראות בזווית העין, כמו קו מתח גבוה. גם המזל האיר לו פנים מדי פעם, מן הסתם.

איך הדאוזר הגיב על התוצאות?

תגובתו הראשונית של אהרוני לכישלון הייתה הפתעה:

"הייתי אמור לגלות, אם לא את כולם, את רובם. אני לא יכול לבקר את הניסוי, כי הוא נעשה באופן הכי מסודר שיכול להיות. אם הייתי מודע לכמות הטעויות האפשרית הייתי בודק כמה פעמים. כנראה הייתי פזיז… אם הייתי פחות שוויצר אולי הייתי מוצא יותר." כשנשאל האם תוצאות הניסוי ערערו את אמונתו בדאוזינג, ענה: "ממש לא. ביום-יום, כשאני צריך להכניס טרקטור, ואני מגלה את הצינור, בכל עומק… זה מה שזה נותן לי."

כמה מילים על הונאה עצמית

לאורך כל האינטראקציה עם אהרוני, התרשמנו שהוא מאמין באמת ובתמים ביכולותיו. לא חשפנו כאן שרלטן, אלא לדעתנו, אדם שבבלי דעת הונה את עצמו. כולנו מועדים להונאה עצמית, ומן הסתם עשינו זאת פעמים רבות במהלך חיינו.

המסר פשוט: ללא בדיקה מבוקרת, קל מאוד להגיע למסקנות שגויות, ואם הן רצויות לנו – להתחיל להאמין בנכונותן. הנקודה החשובה היא שאם נחזור על בדיקה לא מבוקרת שוב ושוב, סביר שנטעה שוב ושוב. ניסיון אישי רב מסוג כזה לא רק שאינו מקרב לאמת, הוא רק מנציח את הטעות. באופן פרדוקסלי, הביטחון שלנו שאנחנו צודקים ילך ויגבר, רק משום שחזרנו על אותה הסקת מסקנות שגויה שוב ושוב, ולא משום שהתקרבנו באופן כלשהו למצב העניינים האמיתי.

את מעגל הקסמים הזה אפשר לשבור רק אם מציבים כמטרה את הניסיון להפריך את אמונתנו. לא לאשש אותה. רק אם נחפש באופן פעיל דרכים להראות שאנחנו טועים, וניכשל בכך שוב ושוב, תהיה לנו סיבה טובה להגביר את הביטחון שלנו שאנחנו בדרך הנכונה.

המדע הוא דרך לנסות לא לשטות בעצמך. העיקרון הראשון הוא שאסור לך לשטות בעצמך, ואתה האדם שהכי קל לשטות בו.  – ריצ'רד פ' פיינמן

ולסיום, ריצ'רד דוקינס וכמה דאוזרים שהשתתפו בניסוי מבוקר. שימו לב איך כולם נדהמים מהכישלון שלהם, ואיך אף אחד מהם לא משנה את דעתו, לפחות לא מול המצלמה.

** פוסט מקביל פורסם באתר "האייל הקורא".

רבות כבר נכתב על הומאופתיה, גם בעברית, ולכן לא אחזור על דברים שאפשר לקרוא במקומות אחרים (למשל כאן, או כאן). מצד שני, הבלוג לא יהיה שלם ללא התייחסות לנושא.

הומאופתיה הינה אחת הדוגמאות הקלאסיות לטיפולים שמבוססים על מחשבה מאגית, אי הבנה מוחלטת של הטיות מוכרות רבות ומדע רע על כל גווניו. מעבר לעובדה כי עקרונות ההומאופתיה (שהומצאו לפני 200 שנה) סותרים את הידע המודרני בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והרפואה, התמונה שעולה ממחקרים קליניים רבים שבוצעו עד היום – ברורה:

הומאופתיה = טיפול פלצבו

זה נשמע כמו פלצבו (מים ללא כל חומר פעיל בתוכם), זה עובד כמו פלצבו (מחקרים מראים זאת) =>
זה פלצבו.

סקירה מקיפה אפשר למצוא בויקיפדיה בעברית (מומלץ להקדיש לפחות דקה לקריאת המבוא).

הנה תקציר של 3 דקות:

מי שלאחר קריאת החומר עדיין מאמין שהומאופתיה שונה במשהו מטיפול פלצבו הינו ככל הנראה מטפל בתחום, או שהוא נמנה על אלה הנמשכים למסתורין בצורה אובססיבית במיוחד. (וראו גם – "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

רנדי מאוד ברור בדבריו. ב-4:30 הוא מבטיח את מיליון הדולר שלו שוב:

להוציא מים מן הסלע

בחודשים האחרונים חגגו ההומאופתים על "הדו"ח השוויצרי שייצג את ההערכה המקיפה ביותר לגבי הרפואה ההומאופתית שנכתב אי פעם בידי ממשלה, ושזה עתה פורסם בשפה האנגלית בצורה של ספר. דו"ח פורץ דרך זה, אישר כי הטיפולים ההומאופתים יעילים  ומשתלמים, ושטיפול הומאופתי צריך להיות מפוצה בידי תוכנית הביטוח הרפואית לאומית של שוויץ."
אין דבר רחוק יותר מהאמת מאשר תיאור זה. מדובר באחד משלושה דוחות נפרדים שהוכנו עבור ממשלת שוויץ בקשר להומאופתיה:

1)  סקירה איכותנית של הספרות הקיימת לגבי יעילות, בטיחות, מידת השימוש ויחס עלות-תועלת, סקירה שנכתבה ע"י מומחים הומאופתים ותומכים בשיטה. כאן תוכלו לקרוא מקטעים שלו. (הדו"ח המלא משתרע על פני 230 עמודים ועולה כסף רב). הכתבה שצוטטה לעיל מתייחסת לדו"ח הזה בלבד.

2)  מטא-אנליזה של מחקרים קליניים קיימים לגבי היעילות של ההומאופתיה בהשוואה לפלצבו (בוצעה באוניברסיטת ברן). התוצאות תוארו במאמר שהתפרסם בLancet  בשנת 2005, והמסקנה ברורה – אין הבדל מטיפול דמה. עוד על המחקר, על ההתנגדויות אליו מצד ההומאופתים ותשובות נגד תוכלו לקרוא כאן וכאן.

3)  תשאולים של מטפלים ומטופלים, כדי להעריך שביעות רצון, כמות מטופלים וכד'.

הועדה שיקללה את הדעות החיוביות שהציגו תומכי ההומאופתיה בדו"ח שלהם, עם התוצאות השליליות של המטא-אנליזה ועם המידע הלוקה בחסר שעלה מן הדו"ח השלישי, הציגה תוצאות פושרות ביותר והממשלה החליטה להוציא את ההומאופתיה מסל הביטוחים. בעקבות לחץ ציבורי הוחלט להעניק ארכה של 6 שנים נוספות (עד 2017) במהלכן יבחן הנושא מחדש. פרספקטיבה רחבה על הנושא אפשר לקרוא כאן.

ואיך הצליחו תומכי ההומאופתיה להפוך מחקרים עגומים להצלחה גדולה? על כך תוכלו לקרוא למשל כאן:

"הדו"ח פגום מבחינה מדעית, לוגית ומוסרית. באופן ספציפי, הוא לא מכיל ראיות חדשות ומפרש מחדש מחקרים שבעבר הודגמו כחלשים, מייצר סטנדרטים חדשים של ראיות שמתוכננים כך שהומאופתיה תראה יעילה, ומנסה לערער את מעמד "סטנדרט הזהב של הראיות" לו זוכים הניסויים הקליניים המבוקרים. וחשוב מכל, כמעט לכל המחברים יש ניגודי אינטרסים, למרות טענתם כי לא קיימים כאלה. אם הדו"ח הזה מוכיח משהו, זה שהומאופתים מוכנים לעוות ראיות כדי לתמוך באמונותיהם…"

עוד על הדו"ח המביך הזה אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן, וכאן למשל.

מסביב לעולם

ממשלת שוויץ כמובן אינה היחידה שבדקה את הנושא.

דו"ח שהוגש לממשלת בריטניה ב-2010 מסכם, לאחר סקירה מעמיקה של הראיות, כי "אין כל דרך אפשרית שההומאופתיה תעבוד, היות והדבר ידרוש כתיבה מחדש של ההבנות שלנו בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. מעבר לכך, העדויות הקליניות מראות כי לא ניתן להבחין בין הומאופתיה לפלצבו." (ציטוט מכאן).

המרכז הארצי לטיפולים משלימים ואלטרנטיביים בארה"ב – NCCAM קובע כי אין עדויות לכך שהומאופתיה יעילה, ואף מזהיר מפני חיסונים הומאופתיים ומפני מספר תכשירים הומאופתיים שמכילים חומרים פעילים שעלולים להזיק.

משרד הבריאות של ישראל קובע במסמך תקנות שהוציא בנושא הומאופתיה: "…הטיפול בתכשירים הומאופתיים אינו מהווה תחליף לטיפול הרפואי המקובל, וזאת בהתבסס על הקביעה כי יעילותם של התכשירים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה."

עדכון אפריל 2014: סקירה שיטתית נרחבת ומעודכנת מטעם המועצה הלאומית לבריאות ולמחקר רפואי של ממשלת אוסטרליה הגיעה למסקנה כי "הראיות הזמינות אינן משכנעות ואינן מצליחות להראות שהומאופתיה היא טיפול יעיל עבור אף אחד מהמצבים הקלינים שדווחו בבני אדם."

מספרים על בחור אחד מפלורידה, שלקח תרופה הומאופתית.
המסכן מת ממנת יתר: הוא שכח לבלוע את התרופה…

ועכשיו נטחן מים

התרשים הבא מדגים מסלולי ויכוח אופיינים לגבי הומאופתיה, ולמעשה הוא רלוונטי עבור טיפולים אלטרנטיביים רבים נוספים שהמצב המחקרי בהם דומה – גוף ראיות מאסיבי שמראה כי השיטה אינה עובדת טוב יותר מפלצבו. שימו לב כי טיעונים אחדים של תומכי השיטה סותרים זה את זה, וכלל לא נדיר לשמוע אותם מפי אותו אדם בחלקים שונים של הויכוח.

לחצו להגדלה:

לטחון מים. מבוסס על ויכוחים אמיתיים.

מה יגרום לי לשנות את דעתי? שורה של מחקרים איכותיים חדשים שיראו כי הומאופתיה שונה מהותית ביעילותה מפלצבו. מאוד פשוט. מחקרים אחדים שמראים זאת קיימים, כצפוי, (יש גם מחקרים שמראים שהומאופתיה טובה פחות מפלצבו) אך הם מתגמדים לאור התמונה הכללית. כשתשתנה התמונה הכללית, אשנה גם את דעתי בהתאם, ואני מאמין שאנשים רבים מ"הממסד המדעי" יעשו כך גם הם.

לכל המתקוממים, לפני שאתם מגיבים, אנא בדקו שדבריכם לא זכו כבר להתייחסות, בין אם בתרשים המצורף ובין אם בסקירות הרחבות המוזכרות לעיל (או בהפניות מתוכן). כמו כן, אנא ודאו כי קראתם את הרשומות על אפקט הפלצבו (במיוחד את חלקים 4, 5).

רשומות נוספות שקשורות להומאופתיה:
חדר מיון הומאופתי,  כך מתחילים להאמין,  פלצבו גם בחיות ותינוקות?

לקריאה נוספת:

• "המים זוכרים": בין מדע והומאופתיה
• "הומאופתיה – רפואת העתיד או רפואת אליל? / גלילאו"
• מבוא טוב
• על שימוש בתכשירים הומאופתיים כעזרה ראשונה במצבי חירום – כתבתי כאן.
• תיאור של מישהו שהכין רמדי מחומת ברלין, ומשוכנע שזה עובד נהדר. לא, לא מדובר בסאטירה. (תודה לעירא על הקישור)
• עדכונים בנושא רגולציה – ויקיפדיה (אנגלית)
• פרק נרחב מוקדש להומאופתיה בספר "ריפוי או פיתוי"
• פרק 4 בספר Bad Science: Quacks, Hacks, and Big Pharma Flacks
• סרטון עדכני שסוקר ב-5 דקות את המצב המדאיג בתחום
• ריצ'ארד דוקינס סוקר את הנושא בסרטון
• האתר "הומאופתיה: אין בזה שום דבר"
• סקירה נרחבת של הומאופתיה באתר Science Based Medicine: חלק-1, חלק-2, חלק-3, חלק-4, חלק-5
• האתר http://www.homeowatch.org
• סרט של ה-BBC שסוקר גם את הניסויים לגבי "זיכרון המים" – מומלץ!
• התיחסות לאיכות המחקרים של הקבוצה הפורה ביותר בתחום – 2005-2010
• רשימת מחקרי-הומאופתיה וסיווגם לפי רמת התמיכה של תוצאותיהם בהומאופתיה
• "הומאופתיה נגד קנדידה. פה חשדתי"
• סרטון שסוקר עשרות מחקרים הומאופתיים
• התייחסות לטענות כנגד הסקירה האוסטרלית שפורסמה ב-2014
• מישהו מכין תכשיר הומאופתי מאקונומיקה, ושותה אותו

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

הקדמה

בסדרת הרשומות הזו אעסוק באחת מהתופעות המרתקות, המורכבות והשנויות ביותר במחלוקת בהן יצא לי להיתקל עד כה – אפקט הפלצבו, או Placebo באנגלית. בעברית המונח נקרא "אינבו" מסיבות שיובהרו מיד.

התופעה חובקת תחומים רבים ומגוונים: רפואה על תחומיה השונים, פסיכולוגיה, פילוסופיה (סוגיית גוף-נפש) ואף מוסר, ומכאן גם נובעת המורכבות העצומה של הנושא. במהלך העשור האחרון פורח המחקר בתחום, מה שמבטיח כי ניתקל במחקרים עדכניים רבים במהלך מסענו.

בויקיפדיה בעברית מוגדר: אפקט פלצבו מתרחש כאשר חולה מקבל טיפול דמה (שהוא חושב שאמור לעזור לו), או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה, אך מצבו משתפר. התופעה מתרחשת גם בטיפולים אמיתיים – מצבו של החולה משתפר בחלקו ללא קשר לתרופה שקיבל.

בויקיפדיה באנגלית מוגדר: הפלצבו הוא חומר דמה או הליך טיפולי חסר השפעה רפואית למחלה או מצב רפואי אחר, שמטרתו להונות את המטופל. לפעמים מטופלים שמקבלים טיפול פלצבו יהנו משיפור נתפש או אמיתי במצבם הרפואי, תופעה שנקראת אפקט הפלצבו.

כבר מעיון קצר בהגדרות הללו עולות שאלות רבות, כגון:

*  מה המשמעות של "חסר השפעה רפואית" מצד אחד, ו"שיפור אמיתי במצבם הרפואי" כשהם נאמרים באותו המשפט?
*  איך יתכן שמצבו של החולה משתפר בעקבות טיפול שאינו כולל את המרכיב הפעיל?
*  האם יש גורמים חבויים נוספים שעשויים לגרום לשיפור במצבו של החולה שאינם קשורים לאותו "טיפול דמה" שניתן? האם הם חלק מאפקט הפלצבו?
*  מה מתחבא מאחורי "שמטרתו להונות את המטופל"? האם זה המצב תמיד? ואולי מטרתו לעזור למטופל? שכן באותו משפט נאמר "לפעמים מטופלים… יהנו משיפור נתפש או אמיתי במצבם הרפואי".

הנה כבר עלינו על כמה מנקודות המפתח בהן נעסוק בהרחבה בהמשך.

אנסה לפרוש בצורה מסודרת וברורה ככל יכולתי (וככל האפשר) את הידוע כיום בנושא. הקושי העיקרי בו נתקלתי בהכנת התחקיר הזה היה ריבוי הדעות בתחום מצד חוקרים שונים, עד כדי סתירות מוחלטות במסקנות אליהן הם מגיעים. חלק גדול מהסתירות נפתרו עם השנים ע"י הגדרת מושגים ברורה יותר, הבחנות טובות יותר בין מקרים והפרדת העובדות מהפרשנות שלהן. בכל זאת, חילוקי דעות משמעותיים עדיין מצויים בתחום.

הסדרה מונה חמישה חלקים, והיא תיקח אותנו למסע הפכפך, מלא טלטלות ודורש ריכוז.
הפרק האחרון בסדרה יתמקד בצדדים היותר טעונים של הנושא, לכן הייתי מציע להתאפק עם הויכוחים הסוערים לגבי אתיקה, הקשר בין פלצבו לרפואה אלטרנטיבית וכו', ולנהל אותם בעקבות החלק האחרון, לאחר שנצבור ידע מעודכן בתחום.

תודותי לד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, אשר קראה את החומר והעירה הערות מועילות. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות). כמו כן תודות לאיציק שוחט – סטאז'ר, אשר עבר גם הוא על החומר והעיר הערותיו.

נצא לדרך!

קצת היסטוריה

מֶסְמֶר(ויקיפדיה)

פרנץ מֶסְמֶר שפעל בצרפת בסוף המאה ה-18, טען שביכולתו לרפא שלל מחלות באמצעות מים ממוגנטים, שפועלים, לטענתו על "המגנטיות החייתית של המטופלים". האפקטים של הטיפול היו דרמטיים ביותר. אנשים אף הגיעו לעילפון כתגובה לאותם מים מיוחדים.

אך היו גם ספקנים. ב-1785 כינס לואי ה-16 ועדה מלכותית לבדיקת הנושא. הועדה, שכללה את בנג'מין פרנקלין, ערכה ניסויים בהם הוצבה כוס אחת של מים "ממוגנטים" בין ארבע כוסות זהות שמולאו במים רגילים. מתנדבים בחרו כוס באקראי ושתו ממנה. עדיין היו מקרי התעלפות, אך לאו דוקא משתיית המים הממוגנטים…

בסיום הניסוי תמונת המצב התבהרה: לא נמצא כל קשר בין הכוס ממנה שתו המתנדבים לבין הסימפטומים שהם פיתחו או לא פיתחו. המסקנה – התגובות נבעו מהציפייה בלבד שיקרה משהו, בלי קשר לסוג המים שהיו בכוס. מסקנה נוספת היתה כי מסמר היה רמאי. זה היה ככל הנראה אחד מהניסויים הקליניים המתועדים הראשונים בהיסטוריה, בהם יושם הרעיון של סמיות, כלומר, מצב בו המטופלים לא יודעים אם הם מקבלים את הטיפול המיוחל או טיפול מזויף. (באופן אירוני, אך צפוי עבור מי שכבר עקב אחר דרכי התפשטותן של אשליות, תנועת "המגנטיות החייתית" לא רק שלא דעכה אלא אף התחזקה בזכות הפרסום לה זכתה בעקבות כל ההתעסקות בנושא).

המושכנים של פרקינס (ויקיפדיה)

כעבור שנים אחדות, ב-1796, התרחש דבר דומה באמריקה. הפטנט הרפואי האמריקאי הראשון הוענק לאלישע פרקינס, שהמציא זוג מוטות מתכת המסוגלים למשוך כאבים החוצה מאנשים. Tractors הוא קרא להם ("מושכנים").
מספיק היה להעביר את המוטות ברפרוף מעל לשטח הכואב במשך כמה דקות כדי שהם ישאבו את "הנוזל החשמלי המזיק שמונח בשורשו של הסבל". (בכל תקופה משתמשים הנוכלים במושגים מחזית המדע בכדי להעניק למעשי השרלטנות שלהם אצטלה מדעית. בתקופה ההיא זה היה חשמל. בימינו משתמשים ב"תורת הקוואנטים" או "תורת הכאוס" למטרה זו).

פרקינס התגאה באלפי מטופלים מרוצים, זכה לתמיכת בתי ספר לרפואה ולהתעניינות מצד דמויות מפורסמות כמו ג'ורג' וושינגטון למשל, שרכש זוג מוטות. עד מהרה הצטרף גם בנו של פרקינס לעסק המשפחתי ושניהם עשו ממון רב ממתן טיפולים וממכירת מוטות במחירים מרקיעי שחקים, מחירים אותם הצדיקו בטענה כי המוטות עשויים מסגסוגות מתכת נדירות שהעניקו להם את כוחות המרפא המיוחדים.

אך גם כאן הגיע לבסוף הספקן שהחליט לבדוק את הנושא.
הפעם היה זה רופא אנגלי בשם הייגארת' (Haygarth), אשר הכין זוג מוטות מזויפים (עשויים עץ מצופה בצבע מתכתי) שלא ניתן להבחין בינם לבין האמיתיים. ארבעה מתוך חמישה נבדקים דיווחו על שיפורים בבריאותם בין אם נעשה שימוש במוטות האמיתיים ובין אם במזוייפים.
הייגארת' הסביר את הממצאים המפתיעים בכך שהשפעותיהם החזקות של המוטות על מחלות נוצרות באמצעות הדמיון בלבד. כלומר, האמונה לבדה של מטופל בכך שהוא מקבל טיפול יעיל יכולה לגרום להטבה במצבו, או לפחות לגרום לו להאמין שמצבו הוטב.

כך למשל, כשטיפל הייגארת' באישה עם מרפק נעול בעזרת המוטות המזויפים, טענה האישה כי הניידות שלה השתפרה. למעשה המרפק שלה נשאר נעול, אך היא פיצתה על המגבלה בהגדלת הסיבוב של הכתף ומפרק כף היד. נחזור לנקודה מעניינת זו בהמשך.

אפקט הפלצבו הוא השם שהוענק להרגשה הטובה יותר לה זוכה האדם כתוצאה מטיפול שוא חסר כל יעילות רפואית. מקורה של המילה פלצבו הוא בלטינית, ומשמעותו "I Shall Please".

הייגארת' הבין עוד כמה דברים חשובים. הוא הבין כי אפקט הפלצבו מעצים למעשה גם טיפולים אפקטיביים, ושאל את עצמו כיצד אפשר להגדיל את האפקט עוד יותר. היות והאפקט נבע לדעתו מהאמון שהחולה רוכש בטיפול ובמטפל, הוא הסיק כי ככל שהמוניטין של הרופא, עלות הטיפול ומידת החדשנות שבו יהיו גבוהים יותר, כך יגדל אפקט הפלצבו. חלפו עוד 200 שנה עד שהשערות אלה זכו להוכחות מחקריות.

אנו מדלגים כ-150 שנה קדימה, אל חוקר מפורסם נוסף של אפקט הפלצבו: האמריקאי הנרי ביצ'ר (Henry Beecher). התעניינותו בנושא החלה בזמן מלחמת העולם השנייה, על רקע מצוקה קשה באמצעים לטיפול נאות בפצועי המלחמה. כשאזלה אספקת המורפיום החליט ביצ'ר לבצע ניסוי נועז. הוא הזריק לפצוע תמיסת מלח אך אמר לפצוע כי מדובר במשכך כאבים חזק. להפתעתו הפצוע נרגע מייד ולא הראה סימני כאב. הפלא חזר ונשנה עם פצועים רבים אחרים!

לאחר המלחמה הניח ביצ'ר את היסודות למחקר מסודר בתחום.

יעילותו של טיפול חדש

ננצל את ההזדמנות כדי לעצור לרגע ולחשוב – כיצד יודעים אם טיפול רפואי יעיל? (זה יכול להיות טיפול תרופתי, פיזי, ניתוח וכד').

נניח שליוסי כואב הראש. יוסי בולע תרופה ניסיונית נגד כאבי ראש ואכן למחרת הכאב נעלם. האם התרופה יעילה? נעמי לעומת זאת בלעה את התרופה, וכאב הראש שלה רק החמיר, אך חלף כעבור יומיים. האם התרופה לא יעילה?

קשה ללמוד משהו משני מקרים. יתכן שגורמים אחרים שאינם קשורים כלל לטיפול הם שהיו אחראים על השינוי במצב. כדי לקזז את השפעתם של גורמים בלתי ידועים כאלה ואחרים, יש לבדוק את הטיפול על מספר רב ככל האפשר של אנשים.
נניח כי 100 אנשים קיבלו את התרופה הניסיונית, ומצבם של 50 מהם השתפר באופן ניכר תוך יומיים. האם הטיפול מוצלח?

אין שום אפשרות לקבוע זאת כמובן, אם לא משווים את התוצאות לקבוצה של אנשים אחרים שסבלו מאותה בעיה אך לא קיבלו את הטיפול. אם מספרם של המחלימים גדול בצורה מובהקת בקרב קבוצת מקבלי הטיפול, אפשר לומר כי הוא יעיל.

אבל לאור המקרים שתארנו קודם, ברור שיש בעיה גדולה בהערכת היעילות של הטיפול, שהרי יתכן כי מצבם של החולים השתפר לא כתוצאה מהטיפול הספציפי, אלא רק מתוך הציפייה שמצבם ישתפר! כיצד נדע להבחין בין השניים?

אותם חלוצים היסטוריים שפגשנו קודם מצאו למעשה את הפתרון לסוגיה: צריך לדאוג שהחולים לא ידעו אם הם מקבלים טיפול או לא. לקבוצת הניסוי מעניקים את הטיפול האמיתי ולקבוצת הביקורת מעניקים טיפול-דמה, באופן שלא ידוע לנבדקים מי מהם מקבל מה. באופן כזה, הציפייה של כולם תהיה זהה, והגורם הזה ינוקה מההשוואה. אם יתגלה  יתרון מובהק לאלה שקיבלו את הטיפול האמיתי, הרי שיש לו ערך מוסף מעבר לאפקט הפלצבו. אם התוצאות בשתי הקבוצות תהיינה זהות (טובות ככל שתהיינה), הרי שלטיפול אין תועלת רפואית ממשית כשלעצמו.

אם הטיפול האמיתי הוא מתן גלולה מסוימת, טיפול הדמה יהיה גלולה שנראית זהה לחלוטין אף אינה מכילה חומר פעיל. אם הטיפול הוא זריקה של חומר מסוים, טיפול הדמה יהיה זריקה נטולת חומר פעיל, וכד'.

מבחינת המטופל אסור שיהיה הבדל כלשהו בין הטיפול האמיתי לטיפול הדמה, כדי שלא יהיה הבדל בציפיות. הטיפול צריך להתקיים באותו המקום, ע"י אותם המטפלים, המטופלים צריכים לקבל אותם הסברים, אותו יחס, וצריך לעקוב אחרי התוצאות באותה תדירות ובאותו האופן בדיוק. שיטת ניסוי כזו נקראת שיטת הסמיות (Blind).

אך הסתבר שלא רק המטופל משפיע על אפקט הפלצבו, גם המטפל קשור לאפקט.  אם המטפל יודע איזה מהמטופלים מקבל טיפול אמיתי ואיזה לא, הוא עלול להעביר מידע זה למטופל באופן לא מודע. משהו בנימת הקול עלול להיות שונה, באורך ההסברים, ביחס.

דוגמה מאלפת להשפעה עקיפה של החוקר אפשר למצוא במחקר הבא, שבדק מטופלים שסבלו מכאבים שלאחר ניתוח. המטופלים חולקו לשתי קבוצות. למטופלים בשתי הקבוצות נאמר אותו הדבר – הם יקבלו או פלצבו או משכך כאבים אמיתי.
למטפלים לעומת זאת, נאמר כי נבדקים בקבוצה האחת מקבלים פלצבו בלבד, בעוד חלק מהנבדקים מהקבוצה השניה יקבלו משכך כאבים אמיתי.
בפועל, השפעת הפלצבו היתה קטנה בהרבה בקבוצה לגביה האמינו המטפלים כי אין סיכוי שהמטופלים בה יקבלו משכך כאבים אמיתי. כל זאת ללא חילופי דברים בעניין בין המטפלים למטופלים!

לפיכך הפרוטוקול המקובל הוא סמיות-כפולה (Double-Blind) בו לא המטפל ולא המטופל יודעים מי מקבל טיפול אמיתי ומי – טיפול מזויף.

זהו הסטנדרט הגבוה ביותר כיום לניסויים קליניים בטיפולים חדשים: קבוצה גדולה (אלפי נבדקים), מחולקת בצורה אקראית לשתי קבוצות – קבוצת ניסוי (מקבלת את הטיפול האמיתי) וקבוצת ביקורת (מקבלת טיפול דמה). החלוקה מתבצעת בסמיות כפולה (אף אחד לא יודע מי נמצא באיזו קבוצה).
בנוסף, רצוי שגם מי שמנתח את תוצאות הניסוי לא ידע מי קיבל טיפול אמיתי ומי – דמה. מצב כזה נקרא משולש-סמיות (Triple blind). פרוטוקול כזה מנקה את כל ההטיות שהזכרנו.

[דוגמה לתוצאות מביכות אליהן מגיעים חוקרים (אמיתיים או מדומים) כשהם לא משתמשים בפרוטוקולים של סמיות כפולה ומשולשת פגשנו כאן למשל – "על מה לכל הבליפ הם מקשקשים?! – היפני וגבישי הקרח שלו"].

כוחו המדהים של הפלצבו

בשנת 1955 פרסם ביצ'ר את המאמר המייסד והמצוטט ביותר בתחום – "The Powerful Placebo", בו סקר 15 ניסויים קליניים ומצא כי מצבם של כשליש מתוך למעלה מ-1000 נבדקים הוטב בעקבות טיפול הפלצבו לבדו.

במשך עשרות שנים של ניסויים קליניים בתרופות חדשות, חזרה התופעה שוב ושוב: עשרות אחוזים מקרב קבוצת מקבלי תרופת הדמה דיווחו על שיפור במצבם. חלק מהם אף פיתחו תופעות לואי המיוחסות לתרופה!

יתרה מזאת, מתועדים מקרים בהם אנשים פתחו קשיי גמילה עם הפסקת טיפול דמה. כך למשל, בניסוי בו ניתן טיפול הורמונלי לנשים ובדק את השפעת הפסקתו, נמצא כי 40% מהנשים מקבוצת הביקורת שקיבלו פלצבו סבלו מתופעות לואי!

טוב כמו פלצבו? נפסל!

וכאן מגיע כלל מנחה נוקשה בתהליך פיתוח תרופה חדשה: אם לא נמצא יתרון מובהק ומשמעותי לקבוצה הניסוי על פני קבוצת הביקורת (מקבלי הפלצבו), הטיפול מוכרז ככישלון ותהליך הפיתוח שלו מופסק. שנים של ניסויים קליניים ועשרות מיליוני דולרים יורדים לטמיון. דוגמאות לא חסרות:

• מניות של חברה שפיתחה תרופה נגד אלרגיה (Peptide Therapeutics) צנחו ב33% לאחר שהתברר כי התרופה אינה יותר יעילה מפלצבו: בזמן הניסויים על נבדקים שהיו אלרגיים למזון מסוים 75% הגיעו למצב בו הם מתגברים על תופעות הלואי של אכילת מזון שמעולם לא הצליחו לאכול. ההפתעה הגיעה כשהתברר שגם 75% מהנבדקים בקבוצת הביקורת נהנו מאותו השיפור!
• חברת התרופות Merck הכריזה על הפסקת פיתוח תרופה אנטי דכאונית (MK-869) שצפו לה הצלחה מקבילה לפרוזאק, היות והפלצבו עבד לא פחות טוב.

עובדות מדכאות על נוגדי דכאון?

סקירת-על משנת 1998 של ניסויים בתרופות נוגדות דכאון מצאה כי ניתן ליחס 75% מהיעילות שלהן לאפקט הפלצבו וגורמים כלליים אחרים ולא לטיפול עצמו. סקירה נוספת שכללה גם ניסויים שלא פורסמו (מן הסתם אלה שתוצאותיהן היו פחות טובות, אך הכללתם נותנת תמונה יותר אמיתית לגבי המצב כמובן), מצאה כי אין הבדל משמעותי בין התרופות לפלצבו, למעט מקרים קיצוניים של דכאון קשה. בנוסף, לא נמצא הבדל משמעותי בין שיעורי ההתאבדות או נסיונות ההתאבדות בין נוטלי תרופות נוגדות דכאון לבין נוטלי פלצבו.

הנה ציטוט מתוך מאמר בוושינגטון פוסט מ-2002: "במרבית הניסויים שנוהלו ע"י חברות התרופות בעשורים האחרונים, ביצועי גלולות סוכר [כינוי נרדף לפלצבו] לא נפלו, ואף עלו על ביצועי נוגדי הדכאון. חברות נאלצו לבצע נסיונות רבים רק כדי לקבל שני ניסויים שמראים תוצאות חיוביות של התרופות – המינימום שדורש ה-FDA לצורך אישור תרופה. היצרנית של פרוזאק נדרשה ל-5 נסויים כדי לקבל 2 תוצאות חיוביות, ויצרנית פאקסיל וזולופט נדרשה אפילו ליותר".

לפני שנצפה בכתבה בנושא, אציין כי המידע הזה שנוי במחלוקת. נדבר על כך בחלק הבא.

פלצבו לא רק בתרופות. גם בניתוחים!

במהלך השנים הצטברו עוד ועוד עדויות להשפעת אמונת החולה על הרגשתו, גם כאשר לא ניתן לו כל טיפול של ממש. הנה כמה דוגמאות מפורסמות:

ניתוח קשירת עורק החזה הפנימי – באמצע המאה ה-20, היה נהוג לטפל במקרים של תעוקת לב (שמתבטאת בכאבים בחזה) ע"י ניתוח בו היו קושרים את אחד העורקים. ההנחה היתה כי הקשירה תעלה את לחץ הדם בעורקים הכליליים, ותשפר את זרימת הדם ואת אספקת החמצן לשריר הלב. לפי עדויות המנותחים, הניתוח סיפק הקלה למספר חודשים.
בשנת 1955 חשד קרדיולוג בשם קוב (Cobb) ביעילות הטיפול, היות ונתיחות לאחר המוות של חולים לא הראו שום סימן לשיפור בזרימה. קוב ביצע ניסוי מבוקר פלצבו: בחצי מהחולים ביצע את הניתוח הרגיל, ובחצי השני ביצע רק חתך, לא קשר את העורק, ותפר חזרה. התוצאות היו זהות! רוב החולים משתי הקבוצות דיווחו על הקלה משמעותית שנמשכה כ-3 חודשים, ואז חזר המצב לקדמותו. לא היתה שום משמעות לקשירת העורק!

ניתוחי ברכיים להוצאת סחוס פגום – באמצע שנות ה-90 חשד מנתח אורתופדי ביעילות ניתוחי ברכיים מסוג מסוים שהיו נהוגים בעיקר בקרב ספורטאים. מאות אלפי ניתוחים כאלה היו מבוצעים מדי שנה, בעלות של אלפי דולרים לניתוח. היה ידוע כי מצבם של כמחצית מהמנותחים משתפר, אך לא היה ברור מה מנגנון השיפור. במחקר שהתבצע כדי לבדוק את הנושא חולקו 180 חולים בדלקת מפרקים ניוונית לשלוש קבוצות שקיבלו את הטיפולים הבאים:

• קבוצה א' – טיפול מלא: 3 חתכים, הסרת סחוס ושטיפה במי מלח.
• קבוצה ב' – טיפול חלקי: 3 חתכים ושטיפה במי מלח.
• קבוצה ג' – פלצבו: 3 חתכים בלבד, ללא כל פעילות נוספת.

חברי קבוצות א' ו-ב' היו מרוצים מאוד מהטיפול, חשו שיפור משמעותי ביכולת ההליכה ואמרו כי ימליצו על הניתוח לחבריהם. באופן מפתיע, השיפור במצבם של ברי קבוצה ג' היה זהה!

סרטון על הניסוי תוכלו לראות כאן.

נראה כי מציאות הפלצבו עולה על כל דמיון!

אך בל ניחפז. ברשומה הבאה מה שלמדנו על אפקט הפלצבו עומד לעבור טלטלה משמעותית…

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

הקדמה

קינסיולוגיה היא המחקר המדעי של תנועתיות האדם ("קינזיס" ביוונית = תנועה). במסגרת התחום נחקרים מנגנונים מכניים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים, באמצעות מערכות עוקבות-תנועה, אלקטרופיזיולוגיה של השרירים ושל פעילות המוח, וכד'. ישומי המחקר הם בתחומי אורתופדיה, ביו-מכניקה, שיקום, ספורט, ועוד.

בזאת מסתיים החלק המדעי להיום.

כעת נעבור למשהו שונה לגמרי: "קינסיולוגיה שימושית". זהירות, לא להתבלבל. אין שום קשר לקינסיולוגיה ולשימושיה הרבים לתועלת האדם. מטפלי קינסיולוגיה שימושית רבים משתמשים במונח "קינסיולוגיה", כפי שנראה להלן, מה שכמובן מקשה מאוד להבחין בין התחומים.

הקינסיולוגיה השימושית (להלן – ק"ש) נוסדה ע"י הכירופרקטור George Goodheart בשנות השישים של המאה הקודמת. הק"ש היא שיטה "שמאבחנת היבטים מבניים, כימיים ונפשיים של בריאות האדם באמצעות בדיקה ידנית של התנגדות שרירים אצל המטופל (ושיטות נוספות)".

לרגע נשמע כי עשוי להיות הגיון כלשהו בשיטה. כשחולים, הדבר מתבטא לעיתים קרובות בחולשה (חישבו על שפעת, צהבת או הרעלת מזון למשל). כשבריאים השרירים חזקים. (מעניין לציין כי דווקא כשמתים השרירים נעשים קשים כאבן. אני מניח שהשיטה מוגבלת לאנשים חיים בלבד).

אבל הק"ש ספציפית הרבה יותר. היא מדברת על כך שליקוי בתפקוד איבר מסוים מלווה בהיחלשות שריר מסוים שמקושר אליו. כך למשל, שריר חלש בחזה יכול להעיד על מחלת כבד, בעוד ששריר חלש בגב התחתון או ברגל יכול להעיד על מחלת ריאות. שריר שמתחזק מעיד על שיפור במצב האיבר הפנימי המקושר אליו. "תורה" זו אינה עולה בקנה אחד עם הידע הרפואי המקובל.

אחד ממייסדי השיטה, John Diamond, מסביר בספרו Your Body Doesn't Lie את פעולת הק"ש. ההסבר מתחיל בתיאור "אנרגיית החיים האוניברסלית", עובר לדיון במרידיאנים ובאנרגית ה-צ'י, וממשיך בתיאור דה-פולריזציה חשמלית של הצ'י הזורם לאורך מערכת העצבים האוטונומית אל השרירים ומתורגם לבסוף אנרגיה אלקטרומגנטית. פסאודו-מדע בשיא תפארתו!

בשנות השבעים החליט הכירופרקטור John Thie לפשט את השיטה לתועלת הציבור הרחב, ופרסם את משנתו בספרו "Touch for Health". בשנות השמונים המאוחרות התפשטה השיטה בכל העולם והפכה ל"מקצוע" בפני עצמו.

כצפוי, עד מהרה עטו רבים על התחום החדש שנולד, ומתחו את השיטה לכל כיוון אפשרי: אבחון אלרגיות, בניית דיאטה אישית, שיחות עם התת-מודע, התחברות עם האמת האוניברסלית ומה לא.

כשניסה פרופ' לרפואה אחד להבין כיצד גילה Goodheart את כל אותם קשרים סבוכים בין שרירים, איברים פנימיים, מרכיבים תזונתיים, מרדיאנים וכו', נענה ע"י מחברם של כמה ספרי ק"ש (George Eversaul) כי Goodheart היה בעל כוחות על טבעיים (psychic), כוחות בעזרתם פיתח את התורה שלו.

כיום יש למעלה מ-80 צורות טיפול שונות שכוללות את המילה "קינסיולוגיה", לדוגמה "קינסיולוגיה התפתחותית", "קינסיולוגיה חינוכית", "קינסיולוגיה יצירתית", "קינסיולוגיה התנהגותית", "קינסיולוגיה דנטלית", ואפילו "קינסיולוגיה אסטרולוגית" – שמשלבת את נקודות הדיקור והמרידיאנים עם האסטרולוגיה הסינית כדי לזהות את הסביבה המתאימה לאיזון שרירים.

נראה כי כל מטפל בעל חוש מסחרי מפותח בוחר לו כמה אלמנטים בסיסיים, בוחש אותם כיד הדמיון הטובה, ממציא שם אטרקטיבי, פותח מרפאה לטיפולים בשיטה החדשה ומעביר סדנאות להכשרת הדור הבא של המטפלים. "זהו עוד כלי נהדר בארגז הכלים הטיפולי" יכתוב מן הסתם בעלון הפרסום שלו.

טיול חוויתי בג'ונגל הקינסיולוגי

לא אוכל לסקור לעומק את כל עשרות השיטות כמובן, אבל נוכל לפחות לזכות בכמה טעימות מהשטח.

כך נראה אבחון אלרגיה, מלווה בטיפול באמצעות הארת נקודות דיקור סיני באור לייזר אדום (4 דקות ראשונות מספיקות בהחלט):

מעניין איך בדיוק עוברת השפעת החומרים האלרגניים מתוך הבקבוקים הסגורים לגופו של הנבדק. על ה"ריפוי" אני מעדיף לא לדבר.

***

"המרכז הישראלי לבריאות ותזונה לפי סוג דם" מציע סדנת קינסיולוגיה ככלי אבחוני, כלי בעזרתו תוכלו בין השאר –

• לנתח באופן מדויק גורמים ושורש לסימפטום/ מחלה.
• לזהות אלרגיות ורגישויות למזונות, לתרופות ולחומרים אליהם נחשף המטופל.
• לבחור עבור המטופל באופן מדויק תמציות פרחי באך/ תוספי תזונה/שמנים ארומטיים/ צמחי מרפא/ נקודות דיקור/ טכניקה ספציפית וכו'.
• לעקוב אחרי השינוי במצב המטופל: מבחן השריר מראה שינויים בזמן קצר."

***

מאסטר אחד ברפואה סינית פיתח ביחד עם פסיכולוג שיטה מיוחדת לטיפול באלרגיות (ההדגשות שלי). "השיטה מאבחנת ומטפלת באלרגיות מכל סוג ובכל תחום וגם מבצעת "ניקוי רגשי" המתאים לאלו שהכרחי לשחרר בקרבם גם את החסימות הרגשיות".

"האבחון נעשה באמצעות "מבחן השרירים" (קינסיולוגיה), שהוא דרך להתחבר אל החלק הלא מודע של המוח והמתבצע כך: המטופל יושב כשיד אחת שלו פשוטה ישר קדימה, המטפל לוחץ על היד ומנסה להוריד אותה כלפי מטה. המטופל מתנגד ללחיצה ואמור להחזיק את היד כנגד לחיצתו. בד בבד, ביד שאינה נבדקת, ובאמצעות אחת האצבעות, נוגע המטופל בכל פעם במילה מודפסת המונחת לפניו, למשל המילה "פירות". באם היד חלשה, כלומר יורדת למטה, המטפל מסמן בטופס שקיימת רגישות לפירות, ובהמשך יבדוק לאילו פירות בדיוק. במידה שהיד נשארת יציבה, המטפל עובר לקבוצה הבאה. בדרך זו הוא סוקר כ-150 קבוצות של גורמים החשודים בגרימת אלרגיה, מה שייתן בסופו של דבר מעין "מפת חולשות ורגישויות" של המטופל".

ואיך זה עובד בדיוק, אתם שואלים? למה שהנבדק יגיב לפתק שכתובה עליו מילה? גם לזה יש הסבר:

"המילה מורכבת מאותיות שלכל אחת תדר ייחודי משלה, כך שגם המילה כולה היא תדר, אנרגיה ספציפית, שהיא תוצר של סך כל התדרים שמרכיבים אותה. במקרה הזה מדובר באותיות, אבל זה נכון לגבי כל דבר בטבע. המילה 'אבק', למשל, זהה לתדר של האבק שנאסף מפינת החדר. המוח הלא מודע שלנו מזהה את כל התדרים שבסביבה, וכשהמטופל נוגע במילה מסוימת המוח מזהה את התדר ומגיב אליו בהתאם".

חזרנו לנומרולוגיה או שאני מתבלבל? מה התדר של כל אות? איך מסכמים את כל תדרים? סכום? מכפלה? ממוצע? כיצד ממירים מתדר לאנרגיה? מה התדר של אבק? 54.3 הרץ? 238 קילו-הרץ? האם לאבק מדברי ולאבק במפעל אזבסט יש את אותו התדר? כיצד בדיוק מזהה המוח את התדרים של החפצים שסביבנו? האם זהו החוש השביעי – חוש התדר? מדוע צריך לגעת בפתק כדי לזהות את התדר? האם זה עובד גם באותיות אנגליות? יפניות? איך יתכן? אם לכל אות יש תדר משלה, והמילים מורכבות ממספר אחר של אותיות, כיצד יתכן שלמילה השלמה יש אותו התדר?

אני לא יכול שלא להיזכר במשחקיו האינפנטיליים של אמוטו, שהדביק פתקיות עם מילים "יפות" ו"מכוערות" (לדעתו) על צלוחיות מים לפני שהקפיא אותן, ואח"כ בחר גבישי קרח יפים ומכוערים בהתאמה, טען שהפתקים השפיעו על מבנה המים וזכה לתהילת עולם.

שאלה נוספת מנקרת במוחי – כיצד המחקר הרפואי הקונבנציונלי לא עלה על התהליך הפשוט הזה לזיהוי אלרגיות?! ואם אני שמעתי על כך, בוודאי שמעו על כך גם האלרגולוגים. מדוע לעזאזל השיטה אינה מופיעה כאן?*

* זו היתה שאלה רטורית כמובן. אני יודע את התשובה. אנשים כבר הסבירו לי זאת פעמים רבות: כל החוקרים מעורבים בקונספירציות עם חברות התרופות המושחתות ששולטות בעולם, במטרה לפגוע בבריאות הציבור התמים ולהסתיר ממנו שיטות פשוטות וזולות שמאבחנות ומרפאות כל.

***

כשעברתי לעיין באתר של "המרכז הישראלי לקינסיולוגיה ולחשיבה מחדשת" אני מוכרח להודות שהתבלבלתי קצת. היה כתוב שם במפורש:

"הקינסיולוגיה אינה עובדת עם מחלות, אינה עוסקת באיבחון מחלות ואינה מרפאת. בבסיסה, הקינסיולוגיה מזהה חסימות אנרגיה מבניות/פיזיות, תזונתיות ורגשיות המחולקות למישורי אנרגיה שונים. בעזרת ארגז כלים רחב לומד האדם לשחרר את חסימות האנרגיה של עצמו, ונעזר על ידי הקינסיולוג שהוא המאמן האישי שלו, בשחרור חסימות אלו."

מצד שני, כמה שורות במורד העמוד כתוב:

"השיטה מתאימה לכל אדם מבוגר, ילד ותינוק אשר נתקל בעיקוב התפתחותי כל שהוא בכל מישורי החיים. כגון: הפרעות קשב וריכוז של ילדים ומבוגרים כאחד, אוטיזם, תסמונת דאון, אלצהיימר, מתחים, חרדות, שחרור מתחים מהתנהגויות כפיתיות – פוביות, התמכרויות, אובססיות, מערכות יחסים תקועות, חיזוק המערכת החיסונית בבעיות גופניות, אלרגיות, תזונה ועוד".

אז לא הבנתי. זה מאבחן או לא מאבחן? מרפא או לא מרפא? היתכן כי פחד מתביעות משפטיות עמעם את הניסוחים?

***

אולי אתם שואלים את עצמכם מה קורה עם מטופלים שאינם מסוגלים לשתף פעולה, כמו תינוקות, קשישים או מטופלים חסרי הכרה? אין בעיה. מבצעים את הבדיקה על מיופה כח מטעמם. באופן כזה למשל, בודקים את התנגדות ידו של ההורה כדי לאבחן בעיות בתינוק אותו הוא אוחז. הגיוני, לא?

***

טיפול ק"ש בסגנון קצת אחר מתואר כאן:

"…לאחר שמיקדנו את הנושא, אני מתחילה בבדיקת השריר ושואלת שאלות שהתשובות עליהן הן "כן" ו"לא". למשל, אני שואלת האם זהו הנושא עליו יש לעבוד, האם הנושא מספיק מדויק ומוגדר, האם יש לבדוק אירוע מן העבר שקשור לנושא ואם כן, אני מתחילה לשאול מהם טווחי הגילאים המתאימים (לדוגמה, האם בין 50-40, האם בין 40-30, עד לאיתור הגיל המדויק). כזכור, בדיקת השריר עוקפת את מערכת האמונות הן של הנבדק והן של הבודק, כך שלשני הצדדים אין מושג על איזה אירוע נעבוד ולאן תוביל אותנו הפגישה. במילים אחרות, שני הצדדים לא תמיד יודעים מה מסתתר בנבכי נפשו של הנבדק – זהו אחד הדברים היפים בהרפתקה זו הקרויה קינסיולוגיה."

אכן, זו נשמעת הרפתקה מרתקת. מצד שני, כיצד נבדוק אם זה באמת מה שמסתתר בנבכי נפשו של הנבדק אם אפילו הוא לא יודע זאת?

***

ועם כבר בג'ונגל אנו מסיירים – חובבי הגננות מבינכם המעוניינים לטפח גינה מאוזנת יותר מוזמנים להעזר בספר המיוחד הזה, בו מוסבר כיצד בעזרת צורה של ק"ש תוכלו לקבל הדרכה מאלות הטבע אשר שוכנות בגינתכם. המסרים שלהן מועברים ע"י שינוי השדה האלקטרומגנטי של השואל, אשר בתורו משפיע על תגובת השרירים.

האם תוכלו לעזור ליוסי למצוא את שני יוצאי הדופן שבתמונה? צמידי-כוח יוגרלו בין הפותרים נכונה!

אני אלוהים, אתם פחדנים, וזה אובייקטיבי.

אדם שלקח את הק"ש למחוזות שרגל אדם לא דרכה בהם לפניו הוא הפסיכיאטר David Hawkins, אשר פיתח את "סקלת המודעות", פרי מחקר מעמיק.

מדובר בסקלת מספרים בין 0 ל-1000. רף ה"פחד" נמצא ב-200. זהו הגבול בין התנהגות הרסנית ופוגעת לבין צורת חיים מקדמת ובעלת יושרה. 78% מאוכלוסיית העולם לא עברה את הרף הזה עדיין, לצערנו.

400 הוא סף השכל וההגיון. גאונים מפורסמים כמו איינשטיין, פרויד, ניוטון, ואריסטו זכו לעבור את הרף הזה, אך כל חברי החבורה המכובדת הזו נתקעו סביב 499.

את רף ה-500 הצליחו לחצות רק 4% מאוכלוסיית כדוה"א. זהו רף האהבה, בו מתרחש מעבר מהלינארי והניתן להוכחה ללא-לינארי ולרוחני. מי/מה שעובר את 700 הנקודות נמצא כבר במחוזות ה"הארה".

ואיך השיג הוקינס את הידע הנשגב הזה? הוא לחץ על היד כמובן. וזה מדעי:

"בשימוש בתגובה הקינסיולוגית, שני אנשים יכולים לכייל את דרגת המודעות של כל אדם, מקום או חפץ, עבר והווה. למשל, זוג חוקרים [לוחץ ונלחץ] יכולים לכייל את איינשטיין והתוצאות שלהם יכולות להיות מאומתות ע"י זוג חוקרים אחר בקצהו השני של העולם. אם זה מבוצע כראוי, שניהם יקבלו את התוצאה 499. התגובה הקינסיולוגית מתעלה מעל דעות, אמונות, ומגיעה לאמת שמעל למחוזות הפיזיים".

בטח. ברור.

עיון בספרים שכתב הינו חוויה מאלפת, ואף מעבר לכך, כמו שהוקינס עצמו מבטיח.
הנה מה שנכתב על הספר הזה למשל:
"רק בעשור האחרון צמח מדע האמת, אשר מאפשר בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, להבחין בין אמת לשקר…
כאשר מבחן האמת מיושם על תחומים שונים של החברה (סרטים, אמנות, פוליטיקה, מוזיקה, סוציולוגיה דת, תיאוריות מדעיות, רוחניות, פילוסופיה, אמריקה וארצות העולם האחרות) התוצאות מרטיטות…
המחבר משתף את הקורא בטכניקה הפשוטה והמידית, אשר כמו נייר לקמוס, מבחינה בין אמת ושקר בתוך שניות…
רמת המודעות של הקורא עולה באופן ניכר כתוצאה מחשיפתו לחומר הזה…".

"על טעם וריח אין להתווכח"? באמת אין מה להתווכח. מאז הומצא מדע-האמת הכל אובייקטיבי.

ממדידות מדויקות שהוקינס ערך על ספריו, עולה כי הם נמצאים בדרגות גבוהות ביותר. למעשה כתביו נמצאים גבוה יותר מכל מאמר מדעי מכונן או כתב-קודש שהאנושות זכתה להכיר. הספר שהזכרנו לפני רגע זכה להתברג בדרגה 935 בסולם האמת. אבל זה כלום לעומת הספר "I: Reality and Subjectivity" – אשר זכה למדד 999.8 מתוך 1000. רק כדי לתת קנה מידה, את דרגה 1000 מאכלסים ישו, בודהה, קרישנה ואלוהים. אני מניח שמחבר הספר נמצא בדרגה גבוהה יותר מהספר אותו כתב, מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת – אדון הוקינס הוא התגלמות אלוהים על פני האדמה.

ציורו של מיכלאנג'לו (1510) בשילוב ראשו של הוקינס

דרגת האמת האבסולוטית של ספריו מוכיחה (בצורה מדעית כמובן) שמה שכתוב בהם נכון. המחשבה שכל המידע המטלטל הזה הושג באמצעות לחיצות פשוטות על היד מעוררת השתאות. מה המנגנון שעומד מאחורי הדברים?

לאלוהים פתרונים. פיזיקאים, הסכיתו והשכילו:
"כשאתה בוחן אמיתותה של טענה, אתה למעשה קובע האם פונקצית הגל תקרוס או לא. רק למשהו נכון יש קיום במציאות. במילים פשוטות, האמת מקריסה את פונקצית הגל. אם אתה בוחן הצהרה מסוימת כמו "היום יום שני" והזרוע שלך (כלומר השרירים) נשארת חזקה, פונקציה הגל קרסה, ומצביעה על כך כי אכן יום שני. לחילופין, אם היד צונחת בקלות – אין קריסה של פונקצית הגל, מה שאומר שההצהרה אינה נכונה".

פרס נובל בדרך.

נותרתם ספקנים? בדקתם את ספריו של הוקינס וקיבלתם מספר שונה מ-935 או 999.8? צר לי לבשר לכם, אתם פשוט מאותגרי-אמת. חמור מכך, אתם במלכוד!
ויאמר אלוהים: "כל טיעוני הספקנים הם בדרגות 160-190. ספקנים אינם מסוגלים לבצע כיול מודעות מכיוון שהכרחי ששני מבצעי הניסוי, כמו גם הכוונה של השאלה, יהיו בדרגה גבוהה מ-200".

כך, בבושת פנים הושלכתי מהאולימפוס. ברגליים כשלות חזרתי לעולם הלינארי המוגבל שלי, אי שם בדרגות הרפש האנושי שמתחת ל-200 (לפחות אני בחברה טובה של כמה ספקנים מפורסמים).

***

ועכשיו קוראים יקרים, נבדוק עד כמה הייתם מרוכזים. הוציאו דף ועט – בוחן פתע!
האם היד של הבחורה תישאר קשיחה או תרד בקלות?

***

מה היה לנו כאן בעצם?

אוסף הגדרות שונות ומבלבלות לקינסיולוגיה שימושית. טכניקות שונות, שימושים מגוונים ותיאוריות מוזרות שמסבירות את אופן הפעולה (חיבור עם התת-מודע, קריסת פונקצית גל קוונטית, תדרים של מילים).

נותרה לנו רק סוגיה אחת לברר. האם זה באמת עובד.

האם זה עובד?

במילה אחת – לא. בשתי מילים – ממש לא.

או קיי, בואו נדייק. חלק גדול מהטענות שנתקלנו בהן לא נבדקו מעולם בצורה מבוקרת, ולכן אי אפשר לדעת אם יש להן אחיזה במציאות או לא. יתרה מזו, חלק מהטענות לא יכולות להיבדק אפילו באופן תיאורטי. (כיצד בודקים אם תגובת היד משקפת באופן אמין את המתרחש בתת מודע, אם אין גישה אחרת לתת מודע?)

נתרכז לפיכך רק בדברים שכן נבדקו.

נתחיל בסיפור משעשע מחוויותיו של הפסיכולוג ריי היימן. (את האנקדוטה שלו על קריאה בכף היד אתם זוכרים?)

היימן היה נוכח פעם בהדגמה של קינסיולוגיה שימושית ע"י כמה כירופרקטים. במהלך הניסוי, טפטפו טיפות של גלוקוז (סוכר "רע") על לשונו של הנבדק, ובדקו את חוזק התנגדות השרירים שלו ע"י נסיון להוריד את ידו למטה. לאחר מכן שמו טיפות של פרוקטוז (סוכר "טוב") וחזרו על הבדיקות. התוצאות היו מובהקות – הנבדק הצליח להתנגד ללחיצות במקרה של הסוכר ה"טוב" ולא הצליח במקרה של הסוכר ה"רע".

השלב השני של הניסוי בוצע בסמיות כפולה (Double Blind): מבחנות עם גלוקוז ופרוקטוז הוכנו מראש, ממוספרות בסדר אקראי. לא המטפל ולא הנבדקים ידעו מה מכילה כל מבחנה. כמו בחלק הראשון, בחלק מהמקרים הצליחו הנבדקים להתנגד, בחלק אחר לא. אך כשנבדקו התוצאות מול תכולת המבחנות, הפלא ופלא, לא התגלה כל מתאם. התוצאות היו אקראיות לחלוטין. לעיתים התנגדו יפה לסוכר ה"טוב", לעיתים דוקא ל"רע", לעיתים הפגינו חולשה לנוכח הסוכר ה"רע", לעיתים לנוכח הסוכר ה"טוב" דוקא.

תגובתו של הכירופרקטור למשמע התוצאות היתה מדהימה:
"אתה רואה, זו הסיבה לכך שאנחנו לא משתמשים יותר בניסויים בסמיות כפולה. זה אף פעם לא עובד!"

בתחילה חשב היימן כי הכירופרקטור מתבדח, אך הוא היה רציני לגמרי. מכיוון ש"ידע" שק"ש עובדת, ושהשיטה המדעית מראה שזה לא עובד, הסיק כי משהו בוודאי לקוי בשיטה המדעית…

***

במהלך הסרטון הבא (בו נתקלנו בסיום הרשומה על הקריסטלים), מדגימה אשת הקריסטלים את כוחם המרשים ע"י מבחן ק"ש טיפוסי. כאשר עוברים לפרוטוקול סמיות כפולה התוצאות מביכות למדי:

הנה לקט מייצג של מחקרים יותר מסודרים בתחום:

במחקר זה (1988) בוצעה בדיקת ק"ש לזיהוי חוסרים תזונתיים ע"י 3 מטפלים מיומנים. נערכו השוואות בין אבחוני המטפלים השונים כדי לבדוק את מידת הקונצנזוס ביניהם, בין התוסף שנמצא נדרש לבין בדיקות מעבדתיות סטנדרטיות, ובין התנגדות היד כפי שאובחנה ע"י מטפלי הק"ש לבין מדידות איזומטריות ממוחשבות. לא נמצא מתאם משמעותי לגבי אף אחד מהגורמים. החוקרים מסכמים: "שימוש בק"ש לבדיקת מצב תזונתי אינו מועיל יותר מניחוש".

במחקר זה (2001) נבדקו 7 אנשים שידועים כבעלי אלרגיה מסוימת. 4 מטפלי ק"ש בדקו כל אחד מהם עם 10 בקבוקים שמכילים את גורם האלרגיה ו-10 בקבוקים שאינם מכילים אותו, בסדר אקראי ובסמיות כפולה כמובן. לא נמצא כל קשר בין תכולת הבקבוקים לרמת ההתנגדות של ידי הנבדקים. "השימוש בק"ש לאבחון מסוג זה אינו יותר טוב מניחוש" סכמו החוקרים.

במחקר זה (2005) נבדקה ההדירות בין שני אבחונים חוזרים. כ-80 נבדקים אובחנו (בסמיות כפולה) כרגישים/לא רגישים לכל אחד משני חומרים. לאחר מכן התבצעה בדיקה חוזרת. מידת החפיפה בין התוצאות היתה בגדר הצפוי באקראי.

כמו בכל תחום שנוי במחלוקת, חסידי השיטה יצטטו מחקרים שתוצאותיהן היו חיוביות. הנה דף המחקרים שמפרסם הקולג' הבינלאומי לק"ש.
ההכרעה צריכה להתבצע על סמך איכות המחקרים. בסקירה זו (1990) נבדקו פרסומי הקולג' הבינלאומי לק"ש בין השנים 1981-1987. מתוך 20 מחקרים, אף אחד מהם לא ענה על כל שבעת קריטריוני האיכות הבסיסיים שהוגדרו, ולפיכך לא ניתן היה להסיק כל מסקנה תקפה.

נראה שאיכות המחקר לא השתפרה הרבה מאז שנות השמונים. בסקירה זו (2007) סוקרים החוקרים את השגיאות המתודולוגיות של כמה מהחוקרים התומכים בשיטה ומסכמים: "המחקרים המעטים שבודקים באופן ספציפי הליכי ק"ש, מפריכים או לא תומכים בתקפות אותם הליכים ככלים אבחוניים".

עוד נסיון לסכם את מצב העניינים בתחום נעשה ב-2008 – 22 מחקרים מקוריים אותרו. הרמה המחקרית שלהם היתה ירודה, וכתוצאה מכך לא היתה אפשרות לענות על אף אחת משאלות המחקר. גזר הדין: "אין עדויות מספקות לגבי הדיוק האבחוני של ק"ש, תקפות השיטה והיעילות שלה לגבי שום מצב".

כאן אפשר למצוא את תגובות תומכי השיטה לכמה מהמחקרים הנ"ל. רוח הדברים הכללית הינה – "המחקר לא בדק את הק"ש כפי שהיא אמורה להיות בשימוש בפועל (ק"ש לא אמורה להיות כלי האבחון היחיד, לא ככה בדיוק משתמשים בה, ק"ש מטפלת באדם השלם ולא בסמפטומים ספציפיים ולכן קשה לעלות על יעילותה בניסויים קליניים, וכד'), ולכן הרלוונטיות של תוצאות המחקר מוגבלת".

לא פלא שגופים רפואיים רבים מצהירים על אי תמיכתם בשיטה. האגודה למלחמה בסרטן האמריקאית מסכמת את המלצותיה לציבור במשפט הבא: "קיימות כמה עדויות אישיות לטיפולי ק"ש מוצלחים, אך העדויות המדעיות הזמינות אינן תומכות ביכולת הק"ש לאבחן או לרפא סרטן או כל מחלה אחרת".

סיכום

אני חושב שהתמונה די ברורה:

במקרים בהם התשובה הנכונה/רצויה ידועה בזמן הבדיקה למטפל ו/או המטופל, אם הבדיקה נעשית באופן גלוי, המטפל לוחץ באופן שונה ו/או המטופל מתנגד בעוצמה שונה, בהתאם לתוצאה הרצויה/מצופה (חומר/מושג/חפץ "מזיק/רע" לעומת "מועיל/טוב"). הבדלי התנהגות אלה אינם מודעים בד"כ.
אם מבצעים בדיקה כזו בסמיות כפולה, כלומר, כאשר לא המטפל ולא המטופל יודעים כיצד הם "אמורים" להגיב, התוצאות אקראיות לחלוטין.

במקרים בהם התשובה הנכונה יכולה להתברר מאוחר יותר ע"י בדיקה רפואית למשל, המחקרים מראים כי אין קשר בין האבחונים בשיטת הק"ש לבין המצב בפועל. ובכל מקרה, אם קיימת שיטה רפואית קונבנציונלית אמינה לזיהוי חוסרים תזונתיים, אלרגיות וכד', מדוע להשתמש בשיטות מפוקפקות כמו ק"ש?

במקרים בהם אין דרך לבדוק מה התשובה הנכונה (כמו במקרים של החלטות אישיות), כל שנותר למטופל הוא להאמין שהתשובה אכן "נכונה" ולהמשיך בחייו עם דילמה אחת פחות. לחילופין אפשר פשוט להטיל מטבע, כפי שמציע דן אריאלי בסוף הכתבה הזו: "ההמלצה שלי היא לצמצם את האפשרויות לכמה אופציות טובות ולהטיל מטבע. כשהמטבע באוויר כבר תדעו איפה זה צריך ליפול".

מקרים אחרים שאינם ניתנים לבדיקה הם המקרים בהם מאבחנים דבר בלתי ניתן למדידה כמו "חסימה אנרגטית", אח"כ משחררים אותה באמצעות הליך מאגי כלשהו, ואח"כ, הוקוס פוקוס, חסימת האנרגיה הבלתי נתפשת משתחררת. הלקוח המאמין יתנגד חזק יותר, המטפל ילחץ חלש יותר, וכולם יוכלו לחגוג את הצלחת הטיפול.

הרים וגבעות פותחו על בסיס הטריק הפיזיולוגי הפשוט הזה, והכסף לא מפסיק לזרום מלקוחות פתיים למטפלים פתיים לא פחות. חמור מכך, המסתמכים על אבחונים וטיפולים חסרי בסיס עלולים לפגוע בבריאותם או בבריאות היקרים להם. במקרים קיצונים אשליות יכולות גם להרוג.

לקריאה נוספת:

• http://www.skepdic.com/akinesiology.html
• http://en.wikipedia.org/wiki/Applied_kinesiology
• http://www.quackwatch.org/01QuackeryRelatedTopics/Tests/ak.html
• http://www.energygrid.com/spirit/2007/09ap-davidhawkins.html
• http://theness.com/neurologicablog/index.php/applied-kinesiology-and-self-deception/
• תחילת פרק 73 בפודקאסט "ספק סביר" – http://www.safeksavir.co.il/shows/show-73/

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

התגלית

בראשית 1903, שמונה שנים לאחר גילוי קרני ה-X (ע"י הגרמני וילהלם רנטגן) פשטה הידיעה בקרב מדעני צרפת בדבר גילוי סוג חדש של קרינה. Rene Blondlot, אחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה גילה קרינה זו וקרא לה קרינת-N, כהוקרה לעיר בה התגלתה – Nancy.

בלונדלוט הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה-N לתדרים שונים ע"י מנסרה מצופה אלומיניום (בדומה לפיצול קרן אור לבנה לצבעי הקשת ע"י מנסרת זכוכית), וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון אותה קרינה.

עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה, וחומרים שונים שמעבירים או חוסמים אותה (נייר סיגריות יבש למשל מעביר קרני-N, אך רטוב לא).

חוקרים רבים (בצרפת בעיקר) החלו להתנסות עם הקרינה החדשה, וגילו שלל תופעות מדהימות. כך למשל  Augustin Charpentier, פרופסור מכובד לביופיזיקה בבית הספר לרפואה, גילה כי ארנבות וצפרדעים פולטים קרינת-N, שרירים פולטים אותה אבל גידים לא. הוא גילה כי חשיפה לקרני-N הגבירה את רגישות העין, חוש הריח והשמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת-N רגילה, וכינה קרניים אלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל.

כמות התגליות שהצטברה סביב קרני ה-N במשך שלוש שנים בלבד היתה כה רבה, עד כי נדרשו 60 עמודים רק כדי למנות את התופעות השונות שהתגלו. בסה"כ התפרסמו בנושא כ-300 מאמרים ע"י 120 מדענים.

כדי להמחיש את גודל ההתלהבות סביב התגלית נציין כי שני פיזיקאים וספיריטואליסט אחד טענו כי הם המגלים המקוריים של קרני ה-N, טענות שנבדקו ע"י האקדמיה למדעים הצרפתית.

אך לא כולם הצליחו לשחזר את הממצאים. מדענים ידועי שם אחרים ניסו למדוד את השפעות קרני ה-N אך ללא הצלחה.

מה קורה כשאדם בעל חשיבה חדה מגיע לזירה

Robert Wood היה פיזיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות חקר הקרינה האולטרא-סגולה (UV). תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים, וכללו בין השאר פענוח פשעים בשיטות מדעיות וחקירת מעלליהם של מדיומים ספיריטואליסטים. כששמע על הקרניים החדשות שהתגלו בצרפת, קפץ לביקור ובדק במה המדובר.
הנה קטעים ממה שמספר Wood במכתב שהתפרסם ב-Nature לקראת סוף 1904 (תרגום חופשי שלי):

"כשלונם של מספר גדול של פיזיקאים נסיוניים מנוסים למצוא עדות כלשהי לקיומן של קרני-N, והזרם הבלתי פוסק של פרסומים בדבר תופעות יותר ויותר מדהימות של קרניים אלה, המריצו אותי לבקר באחת המעבדות בהן הודגמו ממצאים אלה. יצאתי לדרכי אפוף ספקות, אני מוכרח להודות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה.

לאחר שביליתי [בזבזתי?] 3 שעות או יותר בצפיה בנסיונות שונים, לא רק שנבצר ממני לדווח על תצפית אחת שיכולה להעיד על קיומה של קרינה זו, אלא שהשתכנעתי כי אותם חוקרים שקיבלו ממצאים חיוביים השלו את עצמם במובן זה או אחר.

הניסוי הראשון שזכיתי לחזות בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. נטען כי קל מאוד להבחין בהבדלי הבהירות אך אני לא הייתי מסוגל להבחין אפילו בשינוי קל. הוסבר לי שעיני כנראה לא רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו לזהות מתי אני חוסם עם ידי את קרני ה-N, ע"י צפיה בבהירות הכתם של המסך (מבלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים). בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הכתם הוכרז כבהיר וכהה לסירוגין בעוד ידי חסמה באופן רציף את מסלול הקרניים. גם כשהסרתי אותה המשיכו הדיווחים להגיע בלי קשר לתנועת היד החוסמת".

בשלב זה עבר Wood לתעלול אחר: בחסות החשיכה ששררה בחדר בו נערכה הדגמה, סילק Wood את המנסרה שהיתה הרכיב הקריטי ביותר במערך הניסוי. החוקרים המשיכו לדווח על אותה תבנית של קרני-N, למרות שכזו לא היתה יכולה להראות במצב בו המנסרה אינה במקומה! (אם היה ממש בקרני ה-N, כמובן).

 בניסוי אחר, כמה כתמים של צבע זרחני אמורים היו לשנות את חדותם כתוצאה מהזזה של לוח מתכת קדימה ואחורה בקרבתם. Wood המשיך בתעלוליו: "לא יכולתי להבחין בשום הבדל, למרות שנאמר לי כי התופעה לא מוטלת בספק והשינויים מאוד ברורים לעין. בעודי מחזיק את לוח המתכת מאחורי גבי הזזתי את זרועי קדימה ואחורה ביחס למסך. החוקרים המשיכו לתאר את אותם השינויים."

דוגמה לאחד ממערכי הניסוי

לאחר כמה חשיפות מביכות נוספות הוא מסכם:

"אני מוכרח להודות שעזבתי את המעבדה בתחושה חזקה של דכאון. לא רק שלא ראיתי ולו ניסוי משכנע אחד, אלא שהייתי משוכנע כמעט לגמרי כי כל שינויי הבהירות שדווחו (והיו העדות היחידה לקיומן של קרני ה-N) הם פרי הדמיון בלבד. נראה מוזר שאחרי עבודה של שנה בנושא לא תוכנן אפילו ניסוי אחד שיכול לשכנע צופה ביקורתי בכך שהקרניים בכלל קיימות."

Wood מציע דוגמה לניסוי ש"היה יכול להכריע את הנושא מעל לכל ספק", והמבוסס על עיקרון הסמיות-הכפולה (Double Blind): נניח רוצים לבדוק את הטענה כי לוח מסוג א' מעביר קרני N בעוד שלוח מוסג ב' חוסם אותן. כל שנדרש הוא שחוקר אחד יכניס למסלול הקרן את לוח א' או לוח ב' באקראי (נניח לפי תוצאת הטלת מטבע), וחוקר אחר שאינו יודע איזה לוח הוכנס יציין אם הוא מזהה את ההשפעה של הקרניים על מערך הניסוי. באופן כזה החוקר השני לא יודע אם הוא "אמור" לראות השפעת קרינה או לא. תרגיל זה מנקה את הרצון שלו לראות משהו מסוים מלהשפיע על תוצאות הניסוי. לאחר שחוזרים על כך פעמים רבות, בודקים מה מידת ההתאמה בין סוג הלוח שמוקם בכל פעם ע"י החוקר האחד לבין דיווחי החוקר השני. אם ההתאמה מושלמת או גבוהה – כנראה שקיימת תופעה אמיתית. אם אין התאמה – התופעה ככל הנראה אינה קיימת במציאות.

לפרסום הדיווח של Wood  היתה השפעה מוחצת. רק מחקר אחד שתמך בקיומן של קרני-N התפרסם לאחר החשיפה המביכה הזו. בלונדלוט עצמו, שפרש לגמלאות ב-1909, היה משוכנע בקיומן של הקרניים שלו לפחות עד 1926.

כיצד מצליחים 120 מדענים למדוד דבר שאינו קיים?

קיומה של קרינת N הוסק על סמך עדויות ראיה בלבד (שינויי בהירות קלים בין כתמי אור). מכיוון שהמוח של החוקרים הוא שפירש את מה שהם ראו (ולא מכשיר מדידה "אובייקטיבי"), הציפיות והרצונות שלהם השפיעו על מה שראו בפועל.

המדענים הונו את עצמם, באופן לא מודע, לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת Gardner – הם סבלו מ – "self-induced visual hallucination".

המעניין במקרה הזה הוא התפשטות "ראיית המצופה" בקרב קהילה שלמה של אנשים, כלומר, אפילו חזרה על הניסויים במעבדות אחרות ובציוד אחר לא הספיקה כדי לנפץ את האשליה! זו דוגמה לאשליית המונים. (עוד על חווית המצופה תוכלו לקרוא כאן, על דוגמאות מתחומי העל-טבעי תוכלו לקרוא כאן, ועל אשליות המונים – כאן).

הדבר הפשוט שכל אותם מדענים נכשלו לעשות היה להטיל ספק בעצם חושיהם. לנסות להכשיל את עצמם, להעמיד את עצמם ואחד את חברו במבחן פשוט שינקה את ההטיות של ראיית הצפוי והרצוי.

דוגמה לחולשתו של המדע או לחוזקו?

אלה שאינם מבינים את מהותו של המפעל המדעי, סבורים בטעות כי המדע צריך להיות חסין מטעויות ולהניב רק אמיתות מוחלטות. הם רואים בפרשיית קרני ה-N מקרה שמחליש את המדע: "הנה, גם מדענים גדולים טועים ובגדול!"

אבל הפרשייה הזו מדגימה בדיוק את ההיפך – היא מדגימה את חוסנו של המפעל המדעי להתגבר על חולשותיהם של המדענים הספציפיים (בין אם מדובר בהונאה עצמית, בשרלטנות מכוונת, באטימות או עקשנות, בקנאה, בנקמה אישית, ביצר פרסום או בכל תכונה אנושית אחרת).

פרשיית קרני ה-N נלמדת כלקח היסטורי לגבי הסכנות שאורבות בניסויים שאינם מתוכננים כראוי. ניסוי שמתוכנן כראוי מנקה את השפעת החוקרים על התוצאות, למשל ע"י שימוש בפרוטוקול של סמיות כפולה. זו בדיוק היתה מהות ה"תעלולים" ש-Wood ביצע בביקורו, ואשר ניפצו תוך שעות ספורות שנה של מחקר אינטנסיבי.

וכאן נעוץ אחד ההבדלים העיקריים בין מדע לפסאודו-מדע. במדע אשליית המונים כזו מתנפצת תוך זמן קצר, ומושלכת למגירת "כשלים ולקחים". במחוזות הפסאודו-מדע זה לא קורה: כל אשליה עצמית של חוקר ממשיכה לשגשג במשך עשרות ואף מאות שנים. רבבות מאמינים ממשיכים לדבוק בה גם לנוכח ניסויים פשוטים שמפריכים אותה מכל וכל, ובמסגרת לימודים והכשרות של אותו תחום פסאודו-מדעי מעבירים את אשליית ההמונים הזו לדורות הבאים.

מקורות:

• http://www.rexresearch.com/blondlot/nrays.htm
• http://en.wikipedia.org/wiki/N_ray
• http://www.skepdic.com/blondlot.html
• http://www.skeptic.com/eskeptic/10-10-13/#feature

לקריאה נוספת:

• על ההבחנה בין מדענים ל-מדע: "דני שכטמן – הטרגדיה של המדענים, וניצחון המדע" מאת רועי צזנה.
• על "נפילה" מודרנית ומפורסמת יותר של מדענים – "היתוך קר" – אפשר לקרוא למשל כאן: חמור קופץ בראש, או איך זה שאני עדיין משלם חשבון חשמל? מאת אורן שעיה.
• "לחוות את המצופה"
• "לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי"
• "איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות"

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

המטרה היתה פשוטה: למצוא מחקרים שבדקו את כוחם של הקריסטלים. התוצאה היתה שונה לגמרי: מסע הזוי כמעט במשעולים שבין פנטזיה למציאות, בין התרשמות לבין בדיקה, בין אמונה לידיעה, בין הונאה עצמית לשרלטנות.

הקלדתי את המילה "קריסטלים" בגוגל, והמסע החל. שוגרתי לעולמות לא מוכרים.

לאחר כמה דקות במהלכן חלפתי לצד אתרים מסחריים שמוכרים קריסטלים מכל סוג ומין, הגעתי למשהו שנראה כמו סקירה עיונית של התחום. קראתי שם דברים מדהימים.

למדתי ששימוש בקריסטלים החל כבר בתרבות אטלנטיס, למטרות טכנולוגיות בעיקר, לצרכי הפקת אנרגיה, תעבורה, מאור והנפת עצמים כבדים באויר. כנראה שהאבנים הענקיות מהן בנויה הפירמידה הגדולה במצרים (וכן מונומנטים עתיקים אדירים אחרים) הונפו באמצעות שימוש בקריסטלי קוורץ בשילוב עם צלילים מסוימים.
הגבישים יכלו לקלוט ולשדר אנרגיה ללא שימוש בכבלים כאמצעי להעברתה. תהליך זה נעשה באמצעות ריכוז אור השמש, הירח והכוכבים בתוך בניין בעל כיפה אשר ניתן היה לגלגל את הגג שלו אחורנית על מנת לכוון את קרן האנרגיה לשידור או לקליטה. בתוך הבניין היה קריסטל קוורץ ענקי ומערכת שלימה של קריסטלים קטנים יותר, ששימשו כמנסרות.

למדתי ששימושים מיוחדים נעשו בקריסטלים גם לצרכי ריפוי. הצורך עלה מכיוון שתושביה של אטלנטיס, שהפנו את עיקר מאמציהם לתחומים טכנולוגיים, פיתחו בקרבם מחלות חדשות ומוזרות (לא חיו עוד בסביבה רוחנית "רווית אור", ולכן נוצר אצלם חוסר איזון רדיקלי במטבוליזם ובגוף הפיזי).

למדתי שבמסורת היהודית מתועד השימוש באבני החן בחושן של הכהן הגדול. עפ"י מקורות מדיומליים, (מידע שנתקבל מישויות רוחניות באמצעות מדיום), היתה לאבני החושן הילה חזקה במיוחד, אשר נראתה לעיני אלו שהיו בעלי יכולת על-חושית. יכולת רוחנית זו של הכהן הגדול הוגברה בשל האופן המיוחד בו לוטשו האבנים והשימוש בשמני קטורת שהגבירו את האפקטים הפיזיואלקטריים של האבנים.

כמה מידע, ואיזה פירוט טכני! כמעט השתכנעתי סופית בכוחם של הקריסטלים.

אך פרט אחד העכיר את שלוותי. נזכרתי כי בהיותי ילד קראתי ספר על אטלנטיס (של צ'רלס ברליץ) ומשם לא היה ברור אם היא היתה קיימת בכלל. חיפוש קצרצר נוסף העלה עבודה מפורטת ביותר בנושא (שמפנה בין השאר גם לאותו ספר). מסתבר כי תועדו לפחות 270 דעות שונות לגבי אטלנטיס, מהותה, מיקומה, תקופתה, וכ-50 מהדעות פוסקות כי מדובר במיתוס בלבד.

היה עוד דבר שהעלה בי ספקנות קלה. רוב המידע שמפורט באותו מאמר מגיע ממסרים שקיבל המיסטיקן אדגר קייסי בעודו שרוי בטראנס היפנוטי.

הבנתי כי עלי להמשיך בחיפוש אחר מקורות קצת יותר עדכניים ואמינים, בכל הקשור לכוחם של הקריסטלים.

לאחר שיטוטים נוספים הגעתי לאתר מרשים ומקיף בנושא. האתר מכיל אנציקלופדיה מפורטת של עשרות קריסטלים שונים, כשלכל אחד מפורטות סגולותיו הרוחניות, האנרגטיות, המנטליות, הרגשיות והפיזיות.

לפניכם לקט ציטטות שידגימו את רמת הפירוט של המידע המצוי באתר.

ברמות האנרגטיות

• Dolomite למשל עוזרת למרכז את הצ'קרות ו"לסגור" פתחים מהם יש זליגה ובריחה החוצה של אנרגיה. מאד טובה ומתאימה לילדים ובני-נוער. טוב לתת אותה למטופל שעבר טיפול רוחני עמוק, היא תסייע לו לחזור ולהסתנכרן עם המציאות בצורה הרמונית.
• Serpentine לעומתה – אחת האבנים הטובות ביותר לעבודה על תיקונים הקשורים לחיים קודמים. בנוסף ליכולתה לחבר את המשתמש בה למידע בנוגע להוויה של הנשמה שלו ברבדים שונים, היא נושאת בחובה רבדים עמוקים של מידע על האבולוציה האנושית והפלנטרית. מחוברת באופן עמוק ומיסטי למהותו של הטבע ומתאימה מאד למרפאים שעוסקים בריפוי של הפלנטה

מהר מאוד הבנתי כי אין טעם שאתעמק בסעיפים אלו – פשוט לא הבנתי את פשרם.

ברמות מנטליות

כאן דברים כבר החלו להשמע קצת יותר ארציים:

• אותה Dolomit מסתבר היא האבן הטובה ביותר לאיזון תהליכי חשיבה בהתאם לצורך של המשתמש בה. לאנשים בעלי מחשבה איטית היא ממריצה את מהירות המחשבה ומגבירה את היכולת להיות ספונטניים, לעומת זאת, אצל אלה שניחנו במחשבה אימפולסיבית ואנשים היפראקטיביים (גם ילדים) היא מאיטה את מהירות המחשבה ומאזנת אותה.
• Turquoise לעומת זאת היא האבן הטובה ביותר להעלאת האינטליגנציה הרגשית.

ברמה הפיזית

מסתבר כי גם ברמה הפיזית יש לקריסטלים השונים כוחות לא מבוטלים:

• Serpentine מעודדת חידוש ברמה התאית, מגבירה וממריצה את חילוף החומרים בגוף. כמו כן עוזרת לספיגה טובה יותר של מינרלים בגוף כמו סידן ומגנזיום.
• Fuchsite טוב לתת אותה לחולי איידס ומחלות שונות של המערכת החיסונית. בעיקר טובה לחולי איידס שנמצאים בתהליכים של התגברות על המחלה.
• Abalone טובה ותומכת בדלקת פרקים, בעיות שרירים כלליות. אפשר לענוד או לשאת אותה כרפואה-מונעת למחלת-הסרטן, בעיקר אצל אנשים שבגלל היסטוריה משפחתית משתייכים לקבוצת-סיכון.
  מנקה ומחזקת איברים פנימיים שמשמשים לניקוי רעלים (כבד, טחול, לבלב, כליות).
• Emerald יכולה לעזור (כטיפול נלווה) לחולי סכרת. לצורך כך יש להניחה על הלבלב. כדאי מאד לעשות זאת בחוץ באור יום, ולאפשר לקרני השמש לעבור דרך האבן ולחזק את פעולתה.
• Zircon טובה לאיחוי עצמות ולחיזוק מבנה השלד. טובה גם לאיזון וחיזוק של מערכת השרירים, בעיקר בסוגיות של כיווצים כרוניים בשרירים ושל נוקשות בשרירים עד כדי חוסר גמישות קיצוני.
• Quartz-Crystal  מחזקת את המערכת החיסונית. ניתן לתת לחולי-סרטן גנרטור מתוכנת לתמיכה בהתמודדות עם המחלה, מאחר וכשהאבן מתוכנתת, היא מתדרת את התוכן שתוכנת לתוכה בלבד.

ללא ספק ערכת חובה בכל בית ומוסד רפואי!

בתור מהנדס תוכנה לשעבר, מילים מסוימות ממש זינקו לתוך עיני כשקראתי את הציטוט האחרון. חיפשתי מיד הסבר כיצד מתכנתים קריסטל. הנה סוף סוף משהו שאוכל להבין, חשבתי לעצמי.
הסתבר שמדובר ב"התמקדות בתוכן מסוים אותו ניתן לשדר במדיטציה אל תוך האבן. בזכות תכונותיה העל-טבעיות של האבן, תוכן זה יהדהד אנרגטית מאותו הרגע. המשתמש ילך עם האבן בצמוד אל גופו, בכיס או בספירלה, ובכך ימשיך התכנות להדהד, תוך שהוא מחזק וממקד את התוכן הזה".
המממ… לא בדיוק מה שחשבתי.

המידע היה מפורט ומרשים, אך עדיין לא מצאתי ראיות כלשהן לתקפותו.

חייב להיות מחקר רציני בתחום. הרי לא יתכן שמישהו ישב והמציא את כל הסגולות המאוד ספציפיות הללו! נכון?

מפתחי התחום בודאי בדקו את הדברים במשך שנים רבות, כשהם מנטרלים כל גורם אחר שיכול להשפיע על מצבם הרוחני, אנרגטי, מנטלי, ריגשי ופיזי של הנבדקים, כדי להפריד את השפעתו של הקריסטל משאר השפעות החיים. כדי לנקות סטיות אקראיות בוודאי ביצעו את הניסויים על מאות אנשים לגבי כל קריסטל. הנבדקים בודאי מילאו שאלונים פסיכולוגיים ורוחניים ועברו סדרת בדיקות פיזיות מקיפה כדי למפות את מצבם המדויק לפני תחילת השימוש באבן. בתום השימוש חזרו על המבדקים וכך זוהו ההשפעות הספציפיות של הקריסטל המסוים הזה על הנבדקים. כדי לנקות את ההשפעה של "חווית הצפוי" או מתן פרשנות בדיעבד להשפעות הקריסטל הקפידו בוודאי שהנבדקים לא ידעו איזה קריסטל הם נושאים עליהם. כדי לנקות את השפעת החוקרים על הניסוי גם הם בודאי נזהרו שלא לדעת זאת (double blind protocol). מן הסתם חזרו על הניסויים לגבי אוכלוסיות מארצות ותרבויות שונות כדי לוודא שהאפקטים אכן אוניברסליים. בגלל הכמות האדירה של פרמטרים שמעורבים בניסוי כזה אני מניח השתמשו בתוכנות סטטיסטיות מהמתקדמות ביותר ובמחשבים רבי עוצמה, כדי לחלץ את המידע מתוך ים הנתונים.
איזו עבודת מחקר רחבת היקף בודאי נדרשה לכך!

מי יכול להכיר הכי מקרוב עבודות מחקר כאלה? מן הסתם העוסקים בתחום.
ואז הבריק רעיון פשוט במוחי – מדוע לא לשאול פשוט את בעלת האתר? ראיתי שהיא התראיינה ברדיו ואף הופיעה בתוכנית טלויזיה, והאתר שלה באמת המרשים ביותר מכל אלה שנתקלתי בהם בנושא. היא בודאי מכירה את המחקרים ותחסוך לי זמן רב בחיפושים.

פניתי אליה דרך פורום שהיא מנהלת, ולשמחתי התגובה היתה מיידית ממש. הנה השיחה שניהלנו (לאחר שינויי עריכה מינוריים).*

שלום רב,
נושא הקריסטלים מסקן אותי, ואני מנסה ללקט חומר בנושא.
אשמח אם תוכלי להפנות אותי למחקרים שהראו כי לקריסטלים יש השפעה כלשהי על האדם (מצבו הפיזי או הנפשי). אם יש המון כאלה, אודה לך אם תצייני רק את המובילים שבהם.

אתה מתכוון למחקרים מדעיים?אני חייבת להודות שמעולם לא חיפשתי חומר על הנושא, מאחר ולי אין עניין בלתת תוקף מדעי לנושא, בעיקר בגלל שהחיבור וההשפעה של הקריסטלים היו מאד ברורים לי פנימית וחווייתית.
כמו-כן, הקריסטלים פועלים באופן שהוא מעל הפיזי, כך שגם אם יש בוודאות שינויים כאלה או אחרים המתחוללים אצל המשתמש, אני לא בטוחה שניתן לתקף זאת מדעית. 

תודה על התשובה הכנה.
יש מנגנונים רבים שגורמים לאדם לתת פרשנות שגויה לדברים ולהגיע למסקנות שאין להן אחיזה במציאות. הם כוללים בין השאר – wishful thinking, ראייה סלקטיבית, חווית הצפוי, הטיית האישוש, מציאת משמעות באקראיות, פרשנות שגויה של נסיגה לממוצע, תפישה לא נכונה של הסתברות, השפעה חברתית, וכו – הרשימה עוד ארוכה. רק מחקר מסודר שמנקה את כל התופעות הנ"ל יכול להראות האם יש קיום של ממש לטענות כאלה ואחרות.

לגבי אופן הפעולה הלא פיזי –  בשלב ראשון לא משנה בכלל מה מנגנון ההשפעה. השאלה היא קודם כל האם קיימת השפעה כלשהי. ואם כן, האם מקורה בקריסטל, או שהיא נובעת פשוט מהציפיה של המטופל לחוש בהשפעה המובטחת, או בפרשנות בדיעבד שהוא נותן לדברים.

האם לא מסקרן אותך לדעת מה התשובה לשאלה זו?

במציאות שלי הדברים מאד תקפים, אבל הכלים בהם אני מתקפת את זה לעצמי ממילא לא ירצו אדם שרוצה תשובות מדעיות.

העובדה שלקריסטלים יש הדהוד אנרגטי ועקב כך הכנסתם לתעשיות השונות נבדקה מדעית בצורה נרחבת והוכחה מחקרית. אני בטוחה שאם זה מעניין אותך לא תתקשה למצוא חומר על כך.

לעומת זאת, השפעתם של הקריסטלים על המערכת האנושית, שגם היבטים שונים בה עצמה מעולם לא הוכחו מדעית (כמו למשל: מה זה נשמה?) אינה פיזית או מדעית. אם אדם מסוים ייעזר בקריסטלים, יניח אותם על גופו וימדוט איתם וכתוצאה מכך המציאות שלו השתפרה, אין דרך מדעית להוכיח שאכן הקריסטלים עשו את השינוי.אותו אדם יאמין שכן, אתה אולי תאמין שלא, ואתה יודע מה? יש מצב ששניכם צודקים.

ראשית, אני לא מחפש תשובות מדעיות, אני מחפש תשובות נכונות. המדע הוא רק כלי להשיג אותן.

שנית, השימושים ההנדסיים באפקט הפיאזואלקטרי הם אכן רבים ומגוונים, אך אין כל קשר ביניהם לבין השימושים שאנשים עושים בקריסטלים ובהם אנו עוסקים כרגע.

לגבי השפעת הקריסטלים על המערכת האנושית – יש דרך מאוד פשוטה לבדוק האם הקריסטלים הם הגורמים לשינוי או לא (אני יוצא מתוך הנחה שאנשים אכן מרגישים שינויים כלשהם).
הרעיון הוא וותיק, והוכנס לשימוש מחקרי לפני עשרות שנים. מדובר בשימוש בפלסבו – טיפול דמי, והשוואת האפקט בין חולים שמקבלים טיפול דמי לבין אלה שמקבלים טיפול אמיתי (מבלי שהמטפל או המטופל יודעים מי קיבל מה).

דוגמה לניסוי ברוח זו:

לוקחים קבוצת אנשים מספיק גדולה (אנקדוטה אחת לא מלמדת כלום כמובן), לחצי מהם נותנים קריסטלים אמיתיים, ולחצי – קריסטלים מזויפים (אפשר לעטוף אותם בשקיות בד למשל, כדי למנוע כל יכולת לדעת מי אמיתי ומי לא). גם את זה רצוי לבצע בהגרלה כך שגם המטפל לא ידע מי קיבל מה.

פרוטוקול כזה מנקה את כל ההטיות שהזכרתי – של פרשנות בדיעבד או חווית הצפוי, כי האדם לא יודע אם הוא "אמור" להרגיש דברים או לא.

לאחר תקופה רלוונטית שואלים את האנשים האם הם מרגישים שינוי כלשהו (ואם מדובר במשהו פיזי כמו לחץ דם, ניתן פשוט למדוד אותו).
אם במצב כזה אלה שהחזיקו בקריסטלים אמיתיים מדווחים על שיפור רב יותר מאלה שהחזיקו במזויפים (הבדל מובהק סטטיסטית) – אזי הדגמנו שלקריסטלים יש השפעה כלשהי על אנשים (מעבר לאפקט הפלסבו).

שימי לב שניסוי כזה לא נכנס בכלל לאופן בו ההשפעה מתרחשת, האם הוא ברמה פיזית או לא, וכו. זה לא משנה בכלל, אם אנחנו מתמקדים קודם כל בשאלה האם זה עובד בכלל.

מה את אומרת? לא היה מסקן אותך לנסות דבר כזה?

אני שואל באמת, בתום לב ובסקרנות אמיתית, האם, לאחר שהמחקר הפסיכולוגי הדגים תופעות רבות של תעתועי מוח והונאה עצמית, ובעקבות זאת פותחו שיטות מחקר שמנקות את ההטיות האלה ועוזרות לחשוף את מצב הדברים כפי שהוא באמת, האם לא מסקרן אותך לבדוק את זה?

אענה לך בתום לב ובאופן אמיתי: לא.

אני רואה שזה ממש חשוב לך, העניין של התיקוף. תודה שהעלית את השאלה, זה מזכיר לי שוב שלי זה לא ממש חשוב לתקף מדעית.
אלה שכן חשוב להם לתקף ולא קיבלו הוכחה מדעית מן הסתם לא יבחרו בהתפתחות אישית תוך שימוש בכלים שלא הוכחו מדעית.

כן. זה ממש חשוב לי הנושא של תיקוף. ממש חשוב לי לדעת אם דברים נכונים או לא: אם קריסטלים באמת משפיעים על אנשים, או שהם רק מאמינים שהם משפיעים עליהם.
אני לא מצליח להבין איך לאנשים שמשתמשים בקריסטלים, או עוסקים בתחום לפרנסתם, סוגיה כל כך עקרונית אינה חשובה. לא וויתרתי:

על תועלת אנרגטית ורוחנית אני לא מדבר, כי אני באמת לא מבין בזה כלום. על תועלת מנטלית-ריגשית ניתן לבצע ניסוי ולראות אם מדובר באפקט פלצבו או בתועלת אמיתית.

אבל בתחום הפיזי, כאן הדברים יותר חד משמעיים. אנחנו לא מדברים על התפתחות אישית. אנחנו מדברים על בריאות. פיזית. האם גם כאן לא ידוע לך על מחקרים שמגבים את הטענות המאוד ספציפיות שרשומות באתר? האם גם כאן לא חשוב לך התיקוף המדעי? האם את לוקחת אחריות ועומדת מאחורי הדברים?

ההמלצות בפיזי הן בגדר הכוונות אנרגטיות, ובהגדרה אינן הבטחות ואינן באות במקום טיפול קונבנציונלי.
למעשה זה לא חוקי ולא מוסרי להבטיח ששימוש באבן יתן תוצאה פיזית כלשהי.
והקריסטל, כמו קריסטל – או שיקיים את ההבטחה,  או שלא יקיים…

"לא חוקי ולא מוסרי להבטיח ששימוש באבן יתן תוצאה פיזית כלשהי". לא אני אמרתי זאת. אמרה זאת מומחית הקריסטלים.

ומה בדיוק עלול להבין מישהו אחרי שקרא את הסגולות הבאות תחת הכותרת "היבט פיזי":
"טובה לטיפול בפעולה לא-תקינה של הלבלב והבלוטות המשפיעות על העיכול. ניתן לטפל בעזרתה בשיגרון ובליקויי עצמות תורשתיים, וכן לחיזוק מבנה השלד. מועילה מאד לאיחוי שברים וסדקים בעצמות וכן לאיזון תהליכי צמיחה של ציפורני הידיים והרגליים."?
האם לא נוצר הרושם כאילו האבן תשפיע על המימד הגשמי, פיזי, חומרי, מוחשי, ארצי של גופו של המשתמש?
האם אין כאן חשש להטעיה קלה?

מה שכן, משהו אחד טוב יצא מכל הסיפור. נראה שאזמין לי אבן Garnet. כתוב שהיא "מצוינת לאנשים שחוקרים את סודות היקום כמו אסטרונומים ואנשים שמעמיקים חקר אל תוך המנטלי כמו מתמטיקאים".
מי יודע, אולי אבין סוף כל סוף למה לא חשוב לבדוק דברים בחיים.

"והקריסטל, כמו קריסטל – או שיקיים את ההבטחה,  או שלא יקיים…"

* הערה – אין לי שום דבר אישי כנגד אותה מטפלת. להיפך – היא ענתה לי באופן כן וישיר. אני לא בטוח שעוסקים אחרים בתחום היו טורחים להגיב בכלל. פניתי אליה דוקא מכיוון שנראתה מצויה מאוד במקצועה, ואני משוכנע כי אנשים המטופלים אצלה מאוד מרוצים.

הנה דוגמה כיצד בודקים טענות. מתמקדים בטענה ספציפית, מתכננים ניסוי פשוט ככל האפשר לבדיקתה, ומבצעים אותו. לאחר מכן חשוב גם לא להתכחש לתוצאות ולא לתרץ תירוצים.

אחרית דבר

האדם הראשון אליו פניתי בשאלה לגבי מחקרים בתחום, היתה מישהי בעלת "רזומה הוליסטי" מרשים ביותר, ששכנע אותי כי מדובר במומחית של ממש. בין השנים 1991-2002 היא ביצעה מחקרים וטיפול במגוון שיטות באנגליה, נורווגיה וניו-יורק. וב-2002 קיבלה את הדוקטורט שלה ב"יעוץ מטאפיסי" מהאוניברסיטה למטאפיסיקה, ארה"ב.
היא פיתחה שיטות כמו "חוטר אור האדם" – התרפיה של הצבעים דרך הגשמת הנפש הנצחית, או "ניקוי הולוגרמות מגנטיות" – השתחררות מהפרעות חשמל סטטי על המוח המשחררת ממעגלי הרס עיכובים, הפרעות למידה, אוטיזם ועוד.

מה רבה היתה אכזבתי כאשר קיבלתי ממנה תשובה לקונית בזו הלשון:

"אנחנו לא צריכים מחקרים מדעיים כדי לדעת מה קורה בטבע."

אם אהבתם את הבלוג, הזינו את כתובת המייל שלכם למעלה מימין ותקבלו פרסומים עתידיים ישירות למייל (תמיד תוכלו לבטל זאת בעתיד).
אם אתם מתחברים למסרים שאני מנסה להעביר, אתם מוזמנים להפיץ אותם הלאה בין מכריכם. תודה!