"6 דקות אני בנובֵּל"

"6 דקות אני בנובֵּל"

הרשומה שלפניכם התפרסמה במקור ב"חורים ברשת" ביום חמישי שעבר. היא מובאת כאן, בשינויים קלים, לטובת קוראי הבלוג שאינם פעילים בקבוצת הפייסבוק ופספסו את כל האקשן. 

*

לפני יומיים נתקלתי גם אני במודעה המוזרה הזו, שפרסם נהג המונית שבטוח כי גילה את מהות החיים.

תמונה: Yael Gluckman

תמונה: Yael Gluckman

כמובן שלא יכולתי להשאר אדיש מול אדם שסבור כי פתר את חידת התודעה, ואף מייחל לפרס נובל עבור עבודתו!
פניתי ליוסי בבקשה לקרוא את החומר. לשמחתי הוא הגיב מיד, שלח לי את המסמך ואף אישר לי להציג אותו בפני אנשים נוספים בעלי השכלה מדעית, על מנת שיחוו את דעתם.

אני חושב שברגע שיקראו את כל החומר שלי בצורה מסודרת, יבינו שאני לא הזוי אלא אדם שבאמת עלה על משהו, נקווה לטוב. החותן שלי כבר אמר לי שהוא רוצה לנסוע איתי לאוסלו.

האמנם?
העליתי את החומר למסמך גוגל, ופתחתי אותו להערות בפני חברי קבוצת הפייסבוק של חשיבה חדה. בקבוצה חברים למעלה מ-1000 חובבי מדע ועשרות אנשי אקדמיה בעלי תארים מתקדמים, ומתקיימים בה דיונים פורים (ואף סוערים לעיתים) בנושאים שונים מחיי היום-יום בהם כל אחד מאתנו נתקל.

בתוך דקות התרחש פלא של ממש, שריגש גם את כרישי האינטרנט המנוסים: עשרות אנשים מהקבוצה נכנסו למסמך והחלו להעיר הערות במקביל. המסמך פשוט קם לחיים! טקסטים צבעוניים הופיעו, מוקלדים אות אחר אות בכל רחבי המסך. אנשים העירו על טעויות עובדתיות, כשלים לוגיים, אנלוגיות שגויות. אחדים היו ציניים, אחרים התייחסו באופן ענייני. גם תגובות להערות לא איחרו להגיע – אנשים הרחיבו, דייקו ותקנו זה את הערותיו של קודמיו. כמובן שלא חסרו גם בדיחות ועקיצות בין הכותבים. כל אחד תרם בתחום ידיעתו – פיזיקה, ביולוגיה, נוירולוגיה, פילוסופיה, לוגיקה וכו'. בתוך שעתיים הכפיל המסמך את נפחו. לא נותרה פסקה שלא זכתה לביקורת עניינית.

כך נראה חלק מהמסמך כעבור כמה שעות. כל הטקסטים הצבעוניים הם הערות חברי הקבוצה:

מסמך

* את המסמך המדובר הורדתי מהרשת בטרם הפרסום ב"חורים ברשת", היות והאיש מנסה למכור את החומר לתקשורת, ואני לא רוצה להיות זה שיפגע בסיכוי שיצליח לעשות זאת. אולי לפחות יחזיר לעצמו את עלות הפרסום. ובכל זאת, כבונוס מיוחד לקוראי הבלוג צירפתי קטעים נבחרים, הנה הם כאן.

הניסיון הזה היה עבורי ועבור המשתתפים האחרים הדגמה חיה ומאלפת לכוחו של החיבור הבלתי אמצעי הזה, שהטכנולוגיה של ימינו מאפשרת, בין אנשים בעלי השכלה ותחומי מומחיות שונים. שיתוף פעולה כזה מאפשר לבחון רעיונות וטענות מזוויות שונות ובזמן קצר, דבר חשוב מאין כמוהו בעולם מוצף המידע והמבלבל בו אנו חיים כיום.

שורה תחתונה, האם יש כאן תגלית מועמדת לפרס נובל?

תלמיד מחקר במחלקה לפיזיקה תיאורטית של אנרגיות גבוהות באוניברסיטת תל אביב:

ניכר שלכותב אין שום השכלה בפיזיקה, אפילו ברמה הבסיסית של בגרות בתיכון או סתם קריאת ספר מדע פופולרי, או שאם יש לו השכלה כזו הוא בחר להתעלם ממנה. הוא מבסס את התיאוריה שלו על הנחות פיזיקליות שגויות בעליל, שמצביעות על חוסר הבנה של מושגים בסיסיים. מכיוון שהנחות אלו הן חיוניות לבניית התיאוריה שלו, מספיק לקרוא כמה מאמרים בוויקיפדיה כדי להבין שאין שום קשר בינה לבין המציאות.

בוגרת תואר שני בביולוגיה ממכון וייצמן, ולומדת לדוקטורט בפסיכולוגיה:

הבחור אינו בקיא בתחומים עליהם הוא כותב – לא בפיסיקה (אני ביולוגית ואני יכולה לזהות את השגיאות שלו בפיסיקה בקלות), לא באמבריולוגיה, לחלוטין לא בנוירופיזיולוגיה. אפילו קריאה בספרים לציבור הרחב, כמו אלו של יורם יובל, יכולים היו להעמיד אותו על חלק מהטעויות שלו. הוא גם באופן ברור לא מכיר את התיאוריות הפילוסופיות לגבי הקשר בין הגוף לנפש, או בקשר לתודעה.

אגב, מעניין שכל המושגים המדעיים (המעטים) שיש שם לקוחים לכל המאוחר משלהי המאה ה-19. הוא מכיר את המודל הקלאסי של האטום, אבל לא שמע כנראה על הכוחות הגרעיניים, ובאופן קצת מפתיע לא מזכיר בכלל את מכניקת הקוואנטים (שדוקא אהובה בדר"כ על מפתחי "תיאוריות תודעה" למיניהם). הוא מדבר על "תוכנית" לבניית עובר כמעט מבלי להזכיר את החומר הגנטי, וכשהוא כבר מזכיר אותו הוא מדבר על "כרומוזומים" לא גנים ולא DNA. הוא כותב כאילו השפעת הקרינה על החומר הגנטי היא שאלה בלתי פתורה. כל מדע הנוירופסיכולוגיה, ובעיקר התובנות ממנו לגבי תפקידו של המוח, לא קיימים עבורו. ממש נראה כאילו הוא דילג על כל המאה ה-20.

אחד מחברי הקבוצה האחרים נתן ליוסי כמה טיפים אישיים:

לפעמים אנלוגיות או מודלים מסויימים יכולים להראות מתאימים ומרגשים (ה"בום" שהרגשת) ונותנים תחושה שהכל מסתדר במקום יפה, אבל כמי שעוסק במדע אני יכול לספר מנסיון שפעמים רבות גם למדען מקצועי ומנוסה קורה שהתאוריה שנראית לו כל כך יפה ומדוייקת אינה נכונה ולא מתאימה לעובדות. לאנשים רבים יש רעיונות מעניינים אבל מה שהמדע מקבל (ונותן עליו פרסים) הוא מה שמצליח:

     *     לעלות בקנה אחד עם התוצאות הידועות.
     *     לנבא תוצאות חדשות.לצערי על אף שהתאוריה שלך קוסמת לך, הטקסט שלך כולל מעט מאוד נימוקים משכנעים שהתאוריה אכן נכונה, יתרה מכך הנימוקים שאתה נותן למרבה הצער מבוססים על טענות שאינן נכונות כאשר נבדקות בפועל.

אני ממליץ לך ללכת ללמוד באוניברסיטה פיסיקה ,פילוסופיה, ביולוגיה ומדעי המוח. אני מצטער לאכזב אותך ולומר שכנראה לא מצאת את התגלית הגדולה הבאה בעצמך אבל אוכל לעודד אותך ולומר שהדברים שתלמד יהיו מרגשים, מסקרנים משונים ועמוקים אפילו יותר מהתאוריה הזו, ושאולי אחרי שתכיר את הידע המבוסס יותר לעומק, יהיה לך רעיון חדש, ודווקא הוא אכן יהווה פריצת דרך.

אני מזמין את יוסי להתחבר לקהילת הקוראים בבלוג ולקבוצת הפייסבוק כדי להמשיך לחקור את הרעיונות שלו מול אנשים מתחומים רלוונטיים. ניכר כי הוא אדם שאוהב לחשוב וזה דבר נפלא כשלעצמו.

הרחבות:

המתקשרות, הספקן והאנתרופולוג – שלוש תפישות מציאות

המתקשרות, הספקן והאנתרופולוג – שלוש תפישות מציאות

כזכור לכל קוראי הבלוג הוותיקים, כבר פעמיים ניסיתי להבין את תופעת התקשור, ופעמיים לא הצלחתי. זה התחיל ב- "שיחות עם מזרנים" והמשיך ב-"תקשור, בירבוז ודרקונים בלתי נראים".

יום אחד נתקלתי בדבר הבא: "תואר B.A במיסטיקה ורוחניות – המכללה האקדמאית צפת". הצצתי בסקרנות בתוכנית הלימודים וברשימת המרצים, ולפתע הבנתי: מצאתי את האדם הנכון! מדובר בד"ר אדם קלין אורון אשר עשה את עבודת הדוקטורט שלו בנושא תופעת התקשור בישראל. יצרתי איתו קשר, ולשמחתי הוא נענה בחיוב להשיב על שאלותי.

כדי להבטיח שלא אלך לאיבוד בנפתולי הנושא האמורפי הזה (מבחינתי לפחות) וכדי שלא אותיר נושאים נרחבים לא מכוסים בלהט הרגע, ניסחתי בכתב את כל השאלות שעלו במוחי (בתוספת שאלות שנתרמו ע"י חברים סקרנים בקבוצת חשיבה חדה), סידרתי אותן לפי נושאים ושלחתי את השאלון האימתני הזה לאדם.

תודותי לאדם שהקדיש זמן כה רב כדי לענות על כל שאלותי!

הנה הנושאים עליהם נדבר:

על החוקר והמחקר

שמי אדם קלין אורון, ואני אנתרופולוג של הדת – דהיינו, עוסק בתופעות דתיות בהקשרים חברתיים. למדתי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, שם כתבתי עבודת מאסטר (בהנחיית יורם בילו ואווה אילוז) אודות נופש בחברה החרדית בישראל, ושם גם המשכתי לעבודת הדוקטורט. עבודה זו, שכתבתי במשך שש שנים תחת הנחייתו של יורם בילו, עסקה בתופעת התקשור בישראל.

מה הביא אותך לחקור את הנושא התקשור דוקא?

היו שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה, וללא ספק המרכזית שבהן, היא שחשבתי שמדובר בתופעה חשובה ומרתקת שלא זכתה למחקר מספיק בכלל, ובהקשר הישראלי בפרט. הסיבה השניה, שקיומה התברר לי רק בדיעבד, היא שאני עצמי רחוק מאוד מהנושא, ואני מעדיף לנסות ולהבין תופעות זרות לי ולאו דווקא מה ש"מדבר אלי" באופן אישי.

איך חוקרים תופעה כזו? האם יש מידע "מסודר" בנושא?

זה תלוי למה אתה קורא מידע מסודר. ראשית, יש כמות מסוימת של מחקרים אודות תופעות של עידן חדש – או רוחניות עכשווית – שנעשתה בשנים האחרונות, בעיקר בתחומים האקדמיים שלי: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חלקם אפילו נערכו על החברה בישראל (למשל המחקרים של מריאנה רוח-מדבר, של דלית שמחאי, של רחל ורצברגר, בועז הוס, נורית זיידמן ועוד). יש אפילו ספר מצוין שהתפרסם על תופעת התקשור בארה"ב, שכתב אנתרופולוג וששמו The Channeling Zone. כך שישנה ספרות מחקרית מסוימת שמתווה כיוונים תיאורטיים ונותנת הדגמות של דרכים טובות לאיסוף חומר.

מהצד של מה שאנחנו האנתרופולוגים מכנים "שדה המחקר" (או פשוט "השדה"), זאת אומרת מה שקורה אצל המתקשרות (כי רובן נשים) עצמן, לא מדובר בתופעה נסתרת, אלא ההפך הגמור. כיוון שרוב המתקשרות מאמינות מאוד במה שהן עושות ורוצות להפיץ את הידע שהן רכשו, וגם כיוון שרובן מתפרנסות מהמקצוע, יש להם עניין לפרסם את עצמן. לכן יש ספרים שהן מוציאות לאור, פורומים באינטרנט שהן מגיבות בהם, אתרי אינטרנט שבהם הן מפרסמות קטעים מתוקשרים וכדומה.

שני אלו – הצד המחקרי והצד הטקסטואלי – היוו את נקודת הפתיחה שלי. הם איפשרו לי להבין מה אני רוצה לשאול ואיך אני רוצה לשאול את זה. אבל העיקר היה, כמובן, לשאול את זה: לבדוק איך התופעה נראית בשטח. לשם כך ניהלתי עם מתקשרות ראיונות עומק (בני כמה שעות כל אחד), השתתפתי בסמינרים וסדנאות שהעבירו מתקשרות, וגם נרשמתי לקורס בן שמונה שיעורים שמלמד את המשתתפים לתקשר בעצמם. בקיצור, ניסיתי להבין את התופעה מבפנים, לא רק להתבונן עליה מבחוץ.

באיזה אספקטים אתה מתמקד במחקריך? באיזה לא?

ישנם שלושה אספקטים מרכזיים שבהם מצאתי את עצמי מתמקד במהלך המחקר – כי, בכוונה מלאה, לא קבעתי לעצמי יעדים מראש. אבל שלושת המימדים הללו חזרו וצפו במהלך התצפיות והראיונות שלי, ונדמה לי שהם חשובים במיוחד.

הראשון הוא סיפורי החיים של המתקשרות, זאת אומרת, נסיבות החיים, הרקע החברתי ונטיות האופי שהביאו אותן לתקשר. בתמצית הקיצור, רובן בנות המעמד הבינוני-גבוה, בעלות נטייה אמנותית לצד יוזמה אישית, ונחשפו לנושא בשלב מתקדם יחסית בחייהן.

המימד השני הוא ההקשר החברתי הרחב יותר, זאת אומרת, ההתאמה בין האתוס של המתקשרות ושל הידע המתוקשר לבין שינויים שעברו על החברה הישראלית. אם לתמצת גם כאן, רובן המכריע של המתקשרות מאמינות באחריות אישית של אדם לחייו, בגלל שהן מאמינות במה שמכונה "בריאת מציאות": שמחשבותיו ואמונותיו של אדם מייצרים את המציאות שלו. זו אמונה אינדיבידואליסטית מאוד, והיא לא יכלה לשגשג בישראל לפני שהחברה הישראלית שמה יותר דגש על הפרט ופחות דגש על הקולקטיב.

המימד השלישי הוא המימד הקוגניטיבי: איך נחווה תקשור, ואיך לומדים להגיע למצב הנפשי/מוחי המאפשר תקשור. מדובר במצב של זרימה, של תחושה של מיזוג בין העצמי לבין הידע שהוא מעביר והסיטואציה בה הוא נמצא (מטפל בלקוח, למשל), שיש בה מן ההתאיינות אבל, מצד שני, ריכוז עצום ותחושה של נוכחות. אבל אני לא פסיכולוג, ולכן מעניינת אותי לא רק החוויה הזו – שהיא מרתקת בפני עצמה – אלא גם למה היא חוויה המתאימה למגמות בחברה בת זמננו. למשל, סוציולוגים רבים מתארים את התקופה הנוכחית כתקופה "נוזלית", בה אין יותר וודאות ויציבות כמעט בשם תחום: לא בעבודה, לא בזוגיות, לא במשפחה, לא בהשכלה, לא בכלכלה וכדומה. במצב חברתי שכזה, נדמה לי שהיכולת להגיב למצבים במצב דומה למצב של תקשור – ריכוז עז בהווה, מעין ספונטניות מחושבת ונטולת תכנון – היא יכולת מועילה.

אני חושב שמכאן ניתן להבין במה אני לא מתמקד: אני לא מתמקד בנסיון להוכיח אם תקשור הוא "אמיתי" או "לא אמיתי", אם באמת יש או דווקא אין ישויות איתם יוצרים קשר. אני גם לא מנסה לכמת את התופעה דרך סקר רחב היקף – כמה אנשים מאמינים בה, מה בדיוק המאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של המתקשרות וכדומה – גם מהעדר תקציב ומשאבים, אבל גם כי ההתמקדות שלי היא במימדים אישיים יותר של התופעה, ובקשר שלהם למימדים חברתיים.

מהות התקשור

מהו תקשור בעצם? (נתקלתי בקושי עצום לשמוע הגדרה פשוטה בתחקירים שלי)

תקשור הוא מצב בו אנשים מאמינים שהם משמשים צינור להעברת מסרים מישויות לא-חומריות על מנת לסייע בהתפתחות של אנשים בודדים, כמו גם העולם כולו. במלים פשוטות יותר, מתקשרת טוענת לרוב שהיא נמצאת בקשר עם ישות על-טבעית אחת או יותר – למשל האר"י הקדוש, חייזר מאנדרומדה, ישות מגנטית בשם קריון, אלוהים ומגוון רב נוסף – ושהישות הזו מעבירה דרכה מסרים. התקשור מתרחש במצב שמכונה "איחוז" (possession), שבו ישנה תחושה שהאדם "מפנה" את גופו לטובת ישויות חיצונית הנוטלת את המושכות לידיה – למרות שזה קצת יותר מורכב, כי המתקשרות תמיד שומרות על מידה מסוימת של שליטה ומגדירות את היחסים שלהם עם הישות כיחסים של שותפות.

למה משמש התקשור? מה מפיקים ממנו? – תובנות? ריפוי? ידע? תחושה טובה? האם זו פעילות רגשית או שכלית ביסודה?

מבחינת האשה המתקשרת, התקשור מאפשר להבין את מהות העולם, ואת מהות קיומה בתוך העולם, בצורה טובה יותר. לאחר שהבינה, ושיפרה את חייה שלה, היא לרוב מפנה את הידע ואת יכולת התקשור שרכשה למען אחרים – לאפשר גם להם להבין את העולם ואת עצמם טוב יותר. ההבנה הזו מתחילה, אבל לא נגמרת, בתובנה שכבר ציינתי: כל אחד מאתנו בורא את מציאות חייו בעצמו. לפיכך, כדי לברוא לעצמך את המציאות שאתה רוצה, אתה צריך להבין קודם כל את עצמך כמו שצריך, ואז תהיה התאמה בין הרצונות שלך לבין המציאות שלך.

הדגש אינו על ידע קוסמולוגי או תיאולוגי – מתקשרות מדברות מעט מאוד על עולמות אחרים. מצאתי, למשל, שלרובן כמעט ואין עניין כלל במקום (עולם? מימד? יקום?) שממנו מגיעה הישות שמדברת דרכן. מה שחשוב, הן מבחינת המתקשרות והן מבחינת הישויות, הוא הבנה עצמית לשם חיים מלאים, ממומשים וטובים יותר. אם תבין נכון יותר איך "עובד" העולם, ומה ה"שריטות" שמונעות ממך לחיות בו כמו שצריך – תוכל להחליק את השריטות ולהגיע לשלווה נפשית שגם תלווה בהשגת כל המטרות שאתה שואף להשיג. יש כאן שילוב בין רגש לשכל.

אנשים שפונים למתקשרות מחפשים מענה לתחושה של חוסר סיפוק. המתקשרות, בעזרת הישויות, מנסות לסייע להם להבין ממה נובע חוסר הסיפוק הזה. במובן מסוים, הבנה שווה פתרון – כי, כאמור, אם תרצה את הדבר הנכון, אין ספק שתקבל אותו. אתה רק צריך ללמוד לרצות בצורה מדויקת. בפועל, אנשים חסרי סיפוק מהסיבות המוכרות: זוגיות, קשרי משפחה, כסף, הצלחה. שאלות פילוסופיות קיומיות מטרידות אותם פחות.

ספיריטואליסטים "שוחחו עם רוחות מתים" במהלך סיאנסים כבר לפני 150 שנה, האם זה אותו הדבר? משרת אותן מטרות? האם זו פשוט תחיית הספיריטואליזם?

כן ולא, אבל בעיקר לא. מצד אחד כן, בגלל שהטכניקות של המתקשרות מזכירות מאוד טכניקות של ספיריטואליסטים: הטראנס (או האיחוז) של המתקשרות הוא טראנס קל, שאין בו קצף שנוזל מהפה, שינוי דרמטי של הקול או תנועות גפיים קיצוניות (בשונה מתופעת הדיבוק, למשל). כאן וגם כאן הישות נכנסה בגוף של המארחת בצורה זריזה ונטולת דרמה יחסית, בלי ריקוד לצלילי מוזיקה קצבית שנמשכת שעות או סמים מעוררי הזיה. מדובר, במלים אחרות, באיחוז מערבי ומכובד מאוד, בסגנון המתאים למעמד הבינוני.

מצד שני לא, כי המטרות שונות: הספיריטואליזם עסק, מעל לכל, בקשר עם המתים ובהוכחות החיים שאחרי המוות, ולא פלא שהוא פרח בעיקר אחרי מלחמות גדולות. אנשים התגעגעו ליקיריהם שנפטרו. המתקשרות כמעט ולא מדברות עם מתים, כי הדגש הוא על החיים ועל היכולת לשפר אותם ולחיות חיים טובים ומלאים בעולם הזה, עכשיו.

ומה לגבי כל מופעי הבידור הטלויזיוני האמריקאים בהם מעבירים "יחידי סגולה" (ורבי ממון) מסרים מן המתים? זה תקשור?

אני חושב שלא, למרות שחלק מהמדיומים – כך נקראים אלו שמשוחחים עם המתים – קוראים לעצמם מתקשרים. אלו מופעים שמטרתם בעיקר להפעים ולרגש, אבל הדגש החזק של תקשור על העצמה ועל צמיחה אישית לא קיים בהם.

שחזור גילגולים בהיפנוזה – זה תקשור?

שחזור גלגולים ותקשור הן שתי תופעות שנראה לי חשוב להפריד ביניהן אנליטית, אבל מעשית, הן כרוכות אחת בשניה. אני מכיר מעט מאוד מתקשרות שלא מאמינות בגלגולים, ושלא עוסקות בשחזור גלגולים כחלק מהרצון לסייע ללקוחות שלהן. אחרי הכל, צריכה להיות סיבה לכך שאנשים לא יוצרים את המציאות הנכונה בשביל עצמם, ואחת הסיבות האפשריות היא בעיה "נגררת" מגלגול קודם. למשל חוסר יכולת להתמיד בדיאטה בגלל מוות ברעב בגלגול קודם. מצד שני, זה לא נעשה בהיפנוזה ממש, אלא בטכניקה של דמיון מודרך שבו המתקשרת מנחה את הלקוח במדיטציה שבה הוא נזכר בגלגולים קודמים שלו.

יש עוד תופעות דומות שהיית קושר (או מבדיל) ביניהן לבין התקשור כפי שהוא נראה היום?

לא חקרתי את הנושא, אבל נדמה לי שבטכניקות מסוימות של טיפולים אלטרנטיביים יש הגעה של המטפל למצב תודעה דומה למצב הזרימה של המתקשרות – ברייקי, למשל, יש תחושה של התחברות למקור אנרגיה חיצוני ובעל תובנה. בכיוון אחר לחלוטין, התקשור הוא בעל מאפיינים דומים לפסיכותרפיה ("ללכת לפסיכולוג") – הרשת המקצועית הרופפת בין בעלי המקצוע, שפועלים בעיקר כל אחד בקליניקה שלו; הקשר החזק בין הלקוח לבין המטפל; ההתמקדות בנפש ולא בגוף; הרצון להעלות לרמה המודעות ידע לגבי עצמך שאינו נמצא עדיין במודעות ועוד.

למרות שאני מבין שאתה לא מתמקד בהבטים הסטטיסטיים, מה בכל זאת ידוע לך על היקף התופעה בישראל ועל התפתחותה בזמן (האם היא בעליה מתמדת? עברה את השיא ויורדת?)

זה החסרון של מחקר איכותני, המבוסס על ראיונות ותצפית מקרוב: אין לי מידע כמותי מדויק. התחושה שלי, בהתבסס על כמות ספרי התקשור בחנויות ועל העיסוק הפופולרי בנושא, היא שהתופעה הגיעה לשיאה לפני כמה שנים ומאז היא התייצבה על רמה מסוימת. מבחינת היקפה, היא נפוצה למדי בקרב המעמד הבינוני בישראל, בעיקר נשים בגיל העמידה, אבל אין לי יכולת לכמת את ה"למדי" הזה.

הישויות

מי הן אותן ישויות? האם מדובר בגזעים תבוניים אחרים ביקום? משהו ממימדים אחרים? האם אנשים מתקשרים גם עם ישויות "מפורסמות" כמו דמויות היסטוריות בשר ודם (לשעבר), מלאכים, השטן? אלוהים בכבודו ובעצמו? האם יש משהו מעל אלוהים ברפרטואר?

התשובה הראשונה היא כן, כן, כן, כן, כן, כן וכן: אנשים מתקשרים עם כל אלו ועוד (דולפינים, למשל), ובעיקר עם מה שמכונה "ישויות אור", או "מדריכים": ישות שאיש לא נתקל בה לפני המתקשרת. למשל ג'יין רוברטס, אחת המתקשרות האמריקאיות הראשונות, תקשרה ישות בשם Seth (אין קשר לבנם של אדם וחוה); רונית גלפו, מתקשרת ישראלית מצליחה, מתקשרת את "רומי" (אין קשר לאימפריה).
אבל התשובה השניה, שהפתיעה אותי מאוד, היא שזה לא ממש מעניין את המתקשרות. יותר ויותר שמעתי ממתקשרות, בעיקר הוותיקות שבהן, שהן לא טורחות יותר לברר את מקור המסר – מה שחשוב, מבחינתן, הוא שהמסר מרגיש להן נכון, ובעיקר, שהוא יעיל עבור הלקוח.

האם יש היררכיה כלשהי בין הישויות?

אין היררכיה. פעם פגשתי מתקשרת שאמרה שהיא מתקשרת עם מלאכים, שרפים וכרובים. שאלתי אותה מי מהם גבוה יותר בהיררכיה השמימית, ומתשובתה היה ברור שזה מעניין אותה כקליפת השום. במובן עמוק יותר, מבחינת המתקשרות אין היררכיה בקרב הישויות כפי שאין היררכיה בין בני אדם: כולם נשגבים מאוד, ולכן גם שווים מאוד.

האם לכל אדם דמות קבועה איתה הוא מתקשר, או שהדמויות מתחלפות כל הזמן?

יש מתקשרות שדבקות באותה הישות לאורך שנים, אבל לרוב מצאתי שהישויות מתחלפות בתהליך שאפשר לקרוא לו תהליך אבולוציוני: ככל שהמתקשרת מרגישה מתקדמת יותר רוחנית, כך הישות שהיא מתקשרת תתאים לרמתה הרוחנית המתפתחת. מתקשרות, באופן כללי יותר, סולדות מקפיאה על השמרים ומאמינות בהתפתחות אישית מתמדת. הדבר נכון, אצל רובן, גם לקשר שלהן לישויות – למרות שהן כמעט תמיד ישמרו גם על קשר עם ישויות אותן תקשרו בעבר.

האם הדמויות איתן מתקשרים הן אישיות-יחודיות לכל מתקשר או משותפות גם לאחרים?

לעתים הן משותפות – יש כמה מתקשרות בארץ שמתקשרת את "אורין", ישות שתוקשרה במקור על-ידי המתקשרת האמריקאית סאנאיה רומאן – אבל כל מתקשרת טוענת שהשניה מתקשרת עם ישות אחרת, שרק משתמשת באותו השם. בכל מקרה, זה לא נפוץ במיוחד, ולרוב לכל מתקשרת יהיה הרפרטואר האישי שלה.

האם שני אנשים יכולים לתקשר בו זמנית עם אותה דמות, אשר תעביר מסרים שונים לכל אחד מהם במקביל?

בארץ יש לפחות שלושה מתקשרים שמעבירים מסרים שונים מהאר"י, כך שהתשובה הלקונית תהיה חיובית (למרות שזה לא מתרחש בדיוק בו זמנית, כמובן).

ישויות טובות לעומת רעות, הבנתי שיש דבר כזה. מה מבדיל ביניהן? האינטרסים שלהן? ההרגשה שהן מותירות? האם יש טכניקות לזהות "מסרי שקר" לעומת "מסרי-אמת"? מה הקריטריונים לכך?

אני לא יכול לענות לך בדיוק, בגלל שהמתקשרות עצמן לא מתעניינות בנושא מסיבה פשוטה אחת: המתקשרת, או ליתר דיוק, כל אדם שהוא, חזק עשרות מונים מכל ישות שהוא מתקשר. מתקשרת מתחילה לתקשר ומרגישה שהמסר לא טוב לה או ללקוח, או גרוע מכך, שהישות שאיתה היא יצרה קשר מעבירה לה תחושה שלילית – היא תאמר לישות הזו להסתלק, ואין בכלל ספק שהיא תסתלק. אבל רובן המכריע של הישויות, בכל מקרה, רוצות לעזור לנו. בכלל, השקפת העולם של המתקשרות אופטימית מאוד.

מדוע בכלל מעניין את הישויות הללו להעביר מסרים לשושנה מפרדס-חנה לגבי בן זוגה? אין להן עיסוקים טובים יותר? כיצד מתקשרים רואים את הדברים מנקודת המבט של הישויות? האם הן קיימות כדי לשרת את האדם הקטן? או נזקקות לו לאיזושהי מטרה?

חד וחלק: לשרת. הנחת היסוד של התקשור היא שהאדם טוב מיסודו, וכל היקום טוב מיסודו. ברגע שהאדם מתפתח רוחנית, הוא ירצה לעזור לאחרים יותר. והישויות, לפי המתקשרות, מפותחות מאוד רוחנית ולכן הן רוצות לעזור.

האם מותר להמרות את פי הישות? או שיש לקבל את המלצותיה "כתורה מסיני" (במיוחד אם היא אלוהים בכבודו ובעצמו)?

מתוך מגבלות מסוימות של המדיום הטקסטואלי, הקוראים לא יכולים לראות את העוצמה בה אני מניד בראשי לשלילה. בשום פנים ואופן אין לישות שום סמכות על המתקשרת או על הלקוח. הקשר הוא קשר שנובע מרצון טוב של כל הצדדים (ולא משנה כרגע אם חלקם מדומיינים), והסמכות שקיימת בו היא סמכות שניתן לכנות סמכות מקצועית ותו לא. הישויות, מתוקף ההתפתחות הרוחנית שלהן, רואות את העולם בצורה בהירה יותר, והעצות שלהן, יגידו המתקשרות, מועילות. זה לא אומר שחייבים להקשיב להן.

האם יש דיווחים מפי הישויות על תקשורים שהן עושות עם גזעים אחרים בגלקסיה (כלומר, שגזעים אחרים מתקשרים עם אותן הישויות)?

לא נתקלתי בזה, אבל שים לב שנקודת ההנחה שלך היא שהישויות מדברות על עצמן. זה כמעט ולא קורה, בעיקר לא בשנים האחרונות.

המתקשר

מי יכול לתקשר? האם נדרשות תכונות מסוימות? יכולות מיוחדות?

כל אחד יכול לתקשר, והמתקשרות יוסיפו שבמובן מסוים, כל אחד כבר מתקשר: כל מי שחווה פרץ יצירתיות, שעלתה לו תובנה ממקור לא ידוע, בעצם נעזר בתקשור. זו יכולת שצריך לפתח, אבל היא קיימת בכל אחד.

עד כמה נפוץ תקשור באמצעות "מתקשר מוסמך" ועד כמה נפוץ תקשור עצמי?

קשה לי לומר. שמעתי כמה מתקשרות שטוענות שקשה יותר לתקשר לעצמך, כי הטיות אישיות נוטות להיכנס למשוואה. אבל יש הרבה מאוד אנשים שעברו קורסי תקשור, או קראו ספר שמלמד איך לתקשר, ויתכן שהם משתמשים בטכניקת התקשור דווקא לחייהם הפרטיים.

כיצד מישהו מחליט יום אחד שהוא מתקשר? האם לומדים את זה בצורה מסודרת? מה ההסמכה שנדרשת ממנו כדי להתחיל לקבל לקוחות?

כאמור, אפשר ללמוד את זה בקורס תקשור. לא נדרשת כל הסמכה מסודרת, כי התחום כולו אינו מוסדר כלל. רבות מהמתקשרות הפעילות בארץ לימדו את עצמן לאחר שחוו מעין התגלות ספונטנית – פרץ פתאומי, לרוב אחרי משבר אישי כלשהו, שבו נפתחה בפניהן האפשרות לתקשר. אבל זה לא תמיד דרמטי עד כדי כך.

מתקשר אמת לעומת מתקשר שקר – האם הצורך בהבחנה זו קיים בקרב העוסקים בתחום? ואם כן, כיצד מתבצעת ההבחנה?

הן לא ממש מתעסקות בזה. מבחינתן, מתקשרת היא לא "אמת" או "שקר", היא מקצועית או לא מקצועית, מסייעת ללקוחות שלה או לא מסייעת להן. המבחן, כפי שאמרה לי אחת מהן, הוא מבחן התוצאה.

הטקס

איך נראה תקשור טיפוסי? מה עושים בו? איך מזמנים את הישות? האם צריך תנאים מיוחדים? טקסים מיוחדים?

תקשור יכול להתבצע על ידי הלחנה, ציור, כתיבה אוטומטית, שימוש בלוח ויג'ה ואפילו מסרים המועברים במורס. אבל הצורה הכי נפוצה של תקשור היא דיבור ישיר: הישות מדברת ישירות מגרונו של המתקשר, כמו בשיחת חולין רגילה, או, וזה נדיר הרבה יותר, במהלך מצב של טראנס עמוק יותר שבו משתנים שפת הגוף והקול. בכל מקרה, אין צורך בתנאים מיוחדים ואין שום טקס: לרוב, המתקשרת עוצמת את עיניה, לוקחת כמה נשימות עמוקות, ואז הישות מתחילה לדבר מגרונה.

האם התקשור קורה באופן רצוני ומוזמן או שישויות מעבירות מסרים בזמן ובמקום שנראים להם?

כמעט תמיד רצוני ומוזמן, למרות שלמתקשרות רבות יש סיפורים על מקרים נדירים שבהם הישות "התפרצה אליהן" בשביל להעביר מסר דחוף, למשל סכנת חיים במהלך נהיגה בכביש.

האם יש אסכולות שונות לטכניקת התקשור? אסכולות מתחרות? מתנגדות? או שהכל הולך? למשל, תקשור עם חוצנים, לעומת תקשור עם מדריכים אישיים, מלאכים, וכד' – האם כולם מקבלים את קיום כל "סוגי הישויות" הללו או שיש מחלוקות?

אתה מניח מנגנון מוסדי והיררכי, ואין כזה. בפועל, המסרים של רוב המתקשרות די דומים – העצמה של הפרט עד לדרגת אלוהות ממש, כאמור; אבל באופן עקרוני, כל מתקשרת יכולה להעביר מסרים שונים מאוד, כי אף אחד לא מפקח עליה. במובנים מסוימים, זה שוק חופשי לחלוטין, נטול כל רגולציה. יש מתקשרות שחושבות שישויות מסוימות לא קיימות, ויש אחרות שחושבות אחרת, אבל הן בכל מקרה לא פוגשות האחת את השניה באופן קבוע ולא מנהלות ויכוחים בנושא.

מה לגבי חוצנים? הבנתי ששם מתחוללים דברים שונים לגמרי…

תקשור עם חוצנים היה נפוץ מאוד בארץ בסוף שנות התשעים, בהנהגתו של אדריאן דביר. למרות שהיו מאפיינים דומים לתקשור שתיארתי עד כה (למשל השימוש בשחזור גלגולים או הדגש על כוחו של הפרט לעצב את חייו), גם היו לא מעט הבדלים. המרכזי שבהם היה שבתקשור עם חוצנים הדגש היה על טיפולים פיזיים, על ריפוי מחלות ובעיות. המטופל היה נכנס לחדר פשוט, שבו רק מיטת טיפולים. נשכב על המיטה והחוצנים, שהקימו קליניקה מפוארת במימד מקביל ונסתר מעיני רוב האנשים, היו מתחילים לבצע בו טיפולים כירורגיים שונים לפי הצורך – הסרת טפילים, השתלת איברים ודם, הכנסת שתלים טכנולוגיים ועוד. אלא שמאז שדביר נפטר במפתיע ב-2004 התקשור עם החוצנים הלך ודעך, ובימינו יש מעט מאוד מתקשרים כאלו בארץ.

דמיון או מציאות?

השאלה המרכזית שמעניינת אותי היא – האם תקשור מתבצע עם ישויות ממשיות שקיימות מחוץ למוחו של המתקשר או עם יצירי דמיונו?

צר לי, אבל זו לא השאלה בה התמקדתי. זה קצת כמו לשאול חוקר של כתבי הרמב"ם האם יש אלוהים. לתפיסתם של מושאי המחקר שלי, הישויות ממשיות.

האם המתקשרות בטוחות שהן מדברות עם ישויות אמיתיות? באיזו דרך לדעתן ניתן להבדיל בין האפשרויות?

כן, המתקשרות משוכנעות שהן יוצרות קשר עם ישויות אמיתיות. הן מדגישות, לרוב, שצריך להסיר את הספק, להפסיק לפקפק, להאמין – הן לא עוצרות לשאול אם זה אמיתי או לא, כי עצירה מנוגדת למהות החוויה של התקשור.

האם הסוגיה הזו (לדעת אם זה לא פרי דמיונן או לא) מטרידה אותן בכלל? או שהעיקר זה המסר? המשמעות האישית?

הסוגיה לא מטרידה אותן במיוחד, אם כי רבות מהן מתארות שלב של ספק שליווה אותן בתחילת הדרך – עד שהן הבינו שזה לא משנה, מה שמשנה זה, כמו שאתה אומר, המסר, או ליתר דיוק, התועלת של המסר להן ולאחרים.

האם נתקלת בטענות למידע "נכון אובייקטיבית" שנמסר דרך תקשור? חיזוי עתיד שהתממש? מידע מדעי מדויק שנמסר ותועד טרם גילויי הרשמי? קבלת אותו מידע עובדתי ע"י כמה מתקשרים במקביל, באופן בלתי תלוי ביניהם?

לא נתקלתי בזה, אבל המתקשרות כמעט ולא עוסקות בזה. בתור התחלה, הן כמעט אף פעם לא חוזות את העתיד: מבחינתן, העתיד פתוח, והוא צריך להישאר פתוח, כי לכל אחד יכולת לקבוע את גורלו שלו. קרה לי ששמעתי מתקשרת מגיעה לתובנה די עמוקה על אופיו של אדם כלשהו, אבל אין לי ספק שבכל מקרה מדובר במקצוע שדורש יכולת אמפתית גבוהה, זאת אומרת, קשב עמוק לאנשים אחרים.

האם נתקלת באנשים שניסו לאמת את קיום הישויות / המסרים באיזושהי צורה אובייקטיבית? למשל, בדיקה מבוקרת האם המסרים לגבי העתיד האישי אכן התאמתו, או האם מסרים שניתנו לאדם ע"י מתקשרות שונות מתואמים ביניהם?

בדיקה ואימות לא מעסיקות אותן.

האם יש "חוקים" מסוימים בקרב המתקשרים נגד שימוש בתקשור לצרכים אישיים חומריים? האם יש מניעה "מוסרית" כלשהי להשתמש בתקשור לצורך רווח כספי?

עם צרכים אישיים, חומריים ואחרים, אין להן שום בעיה – מהות התקשור היא לעזור לאנשים לצמוח אישית ורוחנית, והצלחה חומרית, מבחינתן, היא בהחלט חלק מזה. במלים בוטות יותר, מתקשרות לא רואות כסף כדבר מלוכלך או לא מוסרי (למרות שבהחלט יש להן התנגדות חריפה לניצול).

בהקשר של חוצנים הזכרת טפילים, השתלת אברים, שתלים טכנולוגיים… לא ידוע לי שמשהו מכל אלה הופיע אי פעם אצל מישהו מכל אותם מטופלים. כיצד הם מתמודדים עם סתירה חמורה כזו עם המציאות? או שהדברים האלה קיימים רק "במימדים אחרים"?

לא חקרתי מטופלים של תקשור עם חוצנים בעצמי, כי התופעה כבר כמעט ונעלמה כשהתחלתי במחקר, אבל ממה שקראתי בנושא דווקא יש טענות לריפוי מפתיע ולא צפוי. בכל מקרה, בתקשור עם חוצנים דווקא היה עניין באימות כמו-מדעי, עניין שנעלם מהתקשור בימינו.

הסכנות

האם יש סכנות בתקשור? תופעות לואי? סיפורים על אנשים ש"ירדו מהפסים"?

זה נשמע לי סביר – כי, בכל זאת, מדובר בלמידה של טכניקה המאפשרת כניסה למצב תודעה שונה מהמקובל – אבל אני לא נתקלתי בסיפורים שכאלו. מנסיוני האישי, מתקשרות הן באמת נשים יציבות מאוד בנפשן, וההתנהלות היומיומית שלהן מאוד נורמטיבית.

תלות במתקשר? תלות בישויות? האם רואים מקרים כאלה בשטח?

אנשים תלותיים קיימים בכל מקום, אבל דווקא תופעת התקשור מדגישה מאוד את האחריות של הפרט לחייו שלו – ולכן מתקשרות רבות אמרו לי שאם הן מוצאות שלקוח מתקשר אליהן בכל נושא וכל הזמן, הן מבקשות ממנו להפסיק. כמו שאחת מהן אמרה, היא לא מוכנה שהיא תהפוך למקור הסמכות של הלקוחה במקום אבא שלה, בעלה, הבוס שלה וכדומה. מטרת התקשור, הוסיפה המתקשרת, היא שהלקוחה תבין שהיא עצמה צריכה להיות מקור הסמכות.

התופעה מזוית מחקרית סוציולוגית-אנתרופולוגית

מה המוטיבים המרכזיים שזיהית ב"עולם התקשור"?

הגישה המרכזית, כמו שציינתי, היא אינדיבידואליסטית מאוד: העצמה חריפה של כוחו של הפרט לעצב את חייו ולשלוט בגורלו, מתוך אמונה עמוקה ברוח האדם. אבל חשוב לי להוסיף על כך שהמתקשרות מרוכזות מאוד בדאגה לאחר – הן ללקוחות שלהן, והן לעולם כולו. לא רק שמדובר, בעצם, במקצוע טיפולי של עזרה לזולת, אלא שהמתקשרות מאמינות שעידן חדש וטוב יותר מתרגש ובא על העולם, ועושות כל שהן יכולות כדי לקדם את בואו במהירות. אמנם הן פועלות להביא את בואו על ידי התמקדות בצמיחה הרוחנית שלהן עצמן ושל הלקוחות שלהן, ואמנם הן עושות זאת באמצעים דתיים ולא בפעולה פיזית בעולם, אבל המטרה הסופית שלהן היא לשפר את העולם.

כיצד אתה מסביר את תופעת התקשור מבחינה סוציולוגית/אנתרופולוגית? מה זה נותן לאנשים ומדוע דוקא עכשיו?

אני סבור שמדובר בשילוב בין שלוש מגמות – שתיים מהן כלל-עולמיות (או, לפחות, כלל-מערביות) והשלישית מקומית. התופעה המקומית היא הירידה באמונה בפרויקט הציוני כפרויקט שמאחד את כלל החברה הישראלית. יתכן שמדובר בהחלשות של הפרויקט הקולקטיבי הזה שנובעת דווקא מהצלחתו בהקמת מדינה יציבה ומשגשגת. יתכן שמדובר דווקא בהתפצלות החברה הישראלית, שהייתה פעם מאוחדת (מרצון או בגלל כפייה מלמעלה) תחת דגל אחד, לשלל מחנות. אבל, בכל מקרה, מאז שנות השבעים ישנה מגמה ברורה של עליית האינדיבידואליזם בארץ – הדאגה של כל אחד לעצמו, ובהתאם, גם לפיתוח עצמי ולצמיחה אישית. התקשור, שצמח באווירה האינדיבידואליסטית של ארצות הברית, מדגיש מאוד צמיחה אישית, ולכן מתאים מאוד לאינדיבידואליזם הגובר בישראל.

המגמה השנייה ההחלשות של מוסדות המודרנה, והמעבר למה שמכונה "מודרניות מאוחרת", "מודרניות נוזלית", "מודרניות שניה" או "פוסט-מודרניות". יש הבדלים בין המושגים הללו, אבל באופן כללי, הטענה היא שאם פעם אדם ידע את עתידו באופן ברור למדי מרגע לידתו, היום הכל הרבה יותר משתנה, לא יציב, פתוח. יש כאלו שרואים כאן הזדמנות גדולה לשינוי חברתי (למשל מעבר בין מעמדות, שיוויון מגדרי גדול יותר, מבנה כלכלי שונה וכדומה) ולהתפתחות אישית, ואחרים שחוששים שזה מייצר דווקא תחושה מתמדת של סיכון ומצוקה. גם כאן, התקשור בעצם לוקח את הגישה הנוזלית, הדינמית, המשתנה תמידית, הספונטנית שמתאימה לתקופה זו – וטוען אותה בערך מקודש, מכריז שהיא-היא הדרך הראויה של כל אדם לחיות את חייו.

המגמה השלישית, אף היא, כמו השניה, לא ייחודית דווקא לישראל. המגמה הזו היא המעבר לתקופה שיש הקוראים לה תקופה פוסט-חילונית. עד לאמצע המאה העשרים מרבית מדעני החברה האמינו בתזה שכונתה "תזת החילון", ולפיה העולם הופך ונהיה חילוני יותר ויותר, והדת הולכת ומאבדת מכוחה – הן הציבורי והן הפרטי. בשנים האחרונות התזה הזו התפוררה, והקונצנזוס בקרב החוקרים הוא שהדת חוזרת לזירה הציבורית וחוזרת לזירה הפרטית, או שאולי בעצם היא מעולם לא באמת איבדה מכוחה והיה מדובר בטעות אופטית (או בהטייה של החוקרים שנבעה מהגישה החילונית שלהם עצמם). התקשור, כמו תופעות אחרות של העידן החדש, הוא חלק מהחזרה של הדת לחיים של אנשים – ובמקרה של התקשור, בעיקר לקבוצות שנתפסו כחילוניות במיוחד, כמו המעמד הבינוני המשכיל.

מה באמת בין תקשור לבין דת? האם זה מסתדר עם היהדות? מותר? נוגד?

כאן השאלה "מה אתה מגדיר כדת" נהיית קריטית. סוציולוגים רבים מגדירים דת כארגון חברתי (למשל כנסיה) בעל מערכת טקסית וכתבי קודש (למשל ההלכה, התלמוד) שנועדה לאפשר קשר עם אלוהות (אחת או יותר). במובן הזה, התקשור איננו דת, כי אין לו ארגון חברתי ברור, מתקשרות מתנגדות לטקסים וכתבי קודש – הם יציבים והיררכיים מדי – ומערכת האלוהות של התקשור לא מפותחת מצד אחד, ומאוד מאוד מגוונת ואישית מצד שני. אבל לדעתי, הדבר החשוב ביותר בדת הוא האמונה בעולם שמעבר לעולם הפיזי, ורצון ליצור איתו קשר מסוג כזה או אחר – ובהגדרה הזו, התקשור היא דת.

עם היהדות האורתודוקסית זה לא ממש מסתדר, משני הצדדים. המתקשרות לא מוכנות לקבל את המערכת ההיררכית שבה מאמינה היהדות – רובן מתנגדות להלכה ולרבנות, כמוסדות מחייבים שיש להקשיב להם, ומעדיפות יוזמה אישית. מן הצד השני, היהדות האורתודוקסית תראה בישויות אלילים שאיתם המתקשרות בוחרות לדבר, ועבודת אלילים אסורה בתכלית האיסור. באופן מעשי, לא נתקלתי בהתנגדות ממשית של יהודים דתיים לתקשור בארץ, אולי בגלל שהתופעה פונה בעיקר לציבור לא דתי, ואולי בגלל שבתוך היהדות בימינו לא חסרים אנשים שטוענים לקשר ישר עם האלוהות ועם שליחים של האלוהות (קדושים, למשל, וראה עבודתו המרתקת של יורם בילו בנוגע ל'שושביני הקדושים" בישראל, שהגיעה לשיאה בספרו מ-2005).

האם יש לך צפי לגבי העתיד הנראה לעין לגבי התפתחות ונפוצות התופעה? יתרונות חברתיים? סכנות חברתיות כלליות אפשריות שגלומות בשגשוג כזה של התופעה?

נדמה לי שהגישה האתאיסטית נמצאת בנסיגה בישראל, אבל הסיבה אינה דווקא התקשור אלא יותר עליית היהדות (לעומת הציונות, שהיא תנועה לאומית דמוקרטית ולאו דווקא דתית) כזהות המרכזית במדינת ישראל. אם זה מסוכן או לא יכריעו הקוראים.

חקר תופעת התקשור מזויות נוספות

האם ידוע לך על מחקרים נוירולוגיים עם מתקשרים? הדמיית פעולת המוח תוך כדי תקשור למשל, בהשוואה לפעילויות אחרות? על מחקרים פסיכולוגיים שמזהים קשר בין הפרעות אישיות ומחלות נפש מסוימות לבין תופעת התקשור? שהרי "שמיעת קולות" הוא סימפטום מוכר של מחלות נפש שונות. האם יתכן שהמתקשרים ה"אמיתיים" הם סכיזופרנים למשל? (לפי ההערכות חיים בישראל כרגע כמה עשרות אלפי חולי סכיזופרניה). אולי סובלים משגעון גדלות? אלמנטים פרנואידים? האם מדובר בקטגוריה חדשה של הפרעת אישיות? האם נעשו מחקרים על מתקשרים בניסיון למצוא מתאמים כלשהם עם אבחונים פסיכולוגים / פסיכיאטריים?

בשנות ה-80 נעשו שני מחקרים שבדקו את שתי השאלות הללו. אלו היו מחקרי גישוש, על אוכלוסיות מחקר מצומצמות מאוד, אבל מה שהן מצאו הוא שבזמן תקשור גלי המוח של מתקשרות משתנים בצורה המזכירה, במידת מה, שינוי בזמן מדיטציה. במלים אחרות, המתקשרות נמצאות במצב תודעה שונה (altered state of consciousness), שאני חושב שנמצא באמצע הדרך בין חלום לבין ערות. למאיירס, פסיכולוג שפעל בסוף המאה ה-19, היה שם נהדר למצב הזה: "הפונקציה המיתו-פואטית", מצב בו המוח טווה פנטזיות בצורה שמרגישה כאילו הן נוצרות בעצמן.

המחקר השני, שנעשה על אותה האוכלוסיה, מצא שהמתקשרות שפויות לחלוטין: הן לא סובלות ממחלות נפש.
לי, אישית, אין כלל ספק שזה נכון לגבי רובן המכריע של המתקשרות שאיתן נפגשתי, מהסיבה הפשוטה שמחלות נפש (כגון סכיזופרניה) כרוכות באובדן שליטה – על ההתנהגות, על החיים – ובסבל עצום לחולה ולסביבתו. המתקשרות נמצאות בשליטה, מקיימות אורח חיים נורמטיבי, ולא גורמות סבל לאיש. זו לא הפרעת אישיות ולא מחלת נפש.

הזוית האישית

האם חוית משהו אישי במהלך כל המחקר הזה?

אכן כן, וזה הפתיע אותי מאוד. אני אדם רציונלי, ומאמין בשיטה המדעית – באיסוף מידע אמפירי רב ומגוון ובמציאת תיאוריות המסבירות את מכלול המידע הזה. זו הסיבה שנהייתי חוקר. אבל במהלך קורס תקשור שבו השתתפתי, בשיעור החמישי ליתר דיוק, מצאתי את עצמי מנהל שיחה עם ישות שלמרות שידעתי שהיא לא באמת שם, הרגשתי שאני מדבר איתה והיא עונה לי.

מה ההסבר שלך לחוויה הזו? האם לדעתך מדובר אכן בקשר תודעתי עם ישויות חיצוניות לנו, או בדמיונות פרטיים?

לא זה ולא זה. לדעתי מדובר בלימוד של טכניקה המאפשרת, באמצעות תרגול, להגיע למצב תודעה שונה; מצב תודעה בו ניתן לחוות חוויה שונה מהחוויות המוכרות לי עד אז; ושבו, בעידוד הסביבה בה שהיתי (בחברת אנשים המאמינים בתקשור ובהדרכת מתקשרת), קל לאותה החוויה להתעצב בצורה המרגישה כמו תקשור. זה לא דמיון פרטי כי לא קמתי בוקר אחד ונגלה אלי מלאך – קראתי על התופעה, שוחחתי עם מתקשרות, השתתפתי בכמה סדנאות, תירגלתי מדיטציה של דמיון מודרך, השתתפתי בקורס תקשור ורק אז חוויתי תקשור. וזה גם לא קשר תודעתי עם ישויות חיצוניות לנו מסיבות דומות: כי אני יכול לתת לזה הסבר חלופי, שאינו דורש שינוי עצום בתפיסת העולם המדעית. אבל חשוב לי להדגיש שמבחינה חוויתית זה הרגיש כמו תקשור, וברור לי מאוד למה אנשים בוחרים להאמין בחוויות דומות כחוויות של תקשור ממש, של קשר עם ישויות חיצוניות להן.

האם נתקלת באנקדוטות מיוחדות בתחום שהיית רוצה לשתף בהן?

זכור לי שהשתתפתי פעם בסדנה שהעבירו כמה מתקשרות יחד (אירוע נדיר: הן לרוב פועלות בנפרד). לסדנה הגיע זוג הורים שהיה צריך לקבל החלטה קריטית, חורצת גורלות ממש, בקשר לאחד מילדיהם. כשהם גמרו לתאר את המקרה, חצי מהקהל כבר דמע, והדילמה באמת הייתה עצומה: האם לפעול לפי עצת המומחים הרפואיים, או לפי תחושת הבטן של האמא. חייבים לציין שעצת המומחים באמת הרגישה קרה ומנוכרת, ותחושת הבטן של האמא טבעית ונכונה יותר. מצד שני, המומחים בתחום היו הטובים ביותר, והם היו כולם תמימי דעים. כל המתקשרות "התחברו" לתקשור, כל אחת לישות שלה, ואחת אחרי השניה כולן נתנו הכרעה ברורה לטובת דעתה של האמא.

בתחילה חשבתי שמדובר בחוסר אחריות מצד המתקשרות, אבל מאוחר יותר הבנתי שבמובן מסוים, זה ההפך הגמור: זה מה שהן הרגישו שהישויות אומרות להן, ואם הן היו מבטלות את המידע זה היה אומר, בעצם, שהן שרלטניות, שהן עצמן לא מאמינות שהן מתקשרות. והן מאמינות, והקהל שבא לשמוע אותן מאמין, וההורים שבאו לשמוע בעצתם מאמינים. זה היה הרגע שבו הבנתי שמדובר בתופעה רצינית – כי אנשים לוקחים אותה ברצינות.

וטיפ נבואי לעתיד

(* הראיון נערך באמצע 2012)

הולך לקרות משהו מיוחד השנה – 2012? האם יש תמימות דעים בעניין? מה בדיוק יתרחש?

אין תמימות דעים כלל – אבל מתקשרות רבות, כנראה אפילו רובן, מאמינות שיתרחש משהו: ששנת 2012, בעיקר לקראת סופה, תהיה שנה של מפנה, שנה בה יתחיל עידן טוב יותר. אחרות מנסחות את זה קצת יותר בעדינות, וטוענות שאנחנו כבר בתקופת מפנה זמן רב, ושבעצם דברים הולכים ומשתפרים כל הזמן: אנשים רבים בעולם נהיים רוחניים יותר, וככל שמצב זה יתקדם ויגדל, מצב הדברים בעולם כולו ישתפר. בסופו של דבר, העולם כולו "יותמר", וכולנו נהיה רוחניים ונחיה בהרמוניה האחד עם השני. בקיצור, לפי המתקשרות, יש סיבה לאופטימיות.

*

מעבר לידע הרב ולפרספקטיבה הרחבה שאדם מביא כאן, מצאתי את עצמי מופתע לא פעם מהתשובות, למרות שבתחומים כאלה למדתי כבר לצפות לבלתי צפוי. שוב ושוב עלתה בי תחושה שקשה לתאר את עוצמתה במילים – עד כמה שונה הדרך בה אני רואה את העולם מהדרך בה "הן" רואות את העולם. לא מדובר על חילוקי דעות בין אנשים דוברי אותה שפה. מדובר באנשים דוברי שפות זרות שלא בטוח שניתן לתרגם ביניהן. מטריד.

*

לקריאה נוספת:
תקציר הדוקטורט של אדם קלין אורון

מקושרים – כתבה שהתפרסמה ב"ישראל היום" על עולם התקשור בישראל, בה מתראיין גם אדם קלין אורון. הנה כמה קוריוזים מתמיהים ומדאיגים מתוך הכתבה:

  • "נוחי דנקנר ושרי אריסון, למשל, שמחזיקים בידיהם נתח משמעותי מהמשק הישראלי ומספקים לא מעט מקומות עבודה, מרבים להיוועץ בישויות, בדמויות אנרגטיות ובמלאכים שמדברים מתוך פיות מתקשריהם הפרטיים.  גם לשלטון הגיעו המתקשרים: ח"כ איוב קרא מהליכוד הזמין זה מכבר ללשכתו בכנסת מתקשרת, שבעזרת מלאכי האור שיחזרה את גלגוליו הקודמים ונטעה בו ביטחון להמשך דרכו הפוליטית."
  • "ספר התקשור הראשון בעברית נכתב על ידי זאב אבירז, בעל בית דפוס שבגיל 50 הלך לקורס קלפי טארוט ושם גילה שהוא מתקשר עם המלאך רפאל, עם יהוה, האלוהים הנוכחי של כל הדתות, ועם כוח נוסף – שווה ערך ליהוה. "הייתי הטמבל ששורץ עם הבירה מול הטלוויזיה", הוא צוחק, "כל עולם הנסתר לא עניין אותי עד אותו רגע, ובהדרגה הבנתי שאני שליח ותפקידי להעביר מידע". אבירז לא מתקשר היום עם ישויות, שהן נשמות שהיו פעם בגוף פיזי. "אני עובד ברמה אחרת", הוא מתגאה, "בעולם המלאכי והמחשבים הקוואנטיים של הבריאה". הוא יודע בדיוק "על איזה חוזה חתמה כל נשמה במשרד של יהוה לפני שירדה אל הארץ כגוף". כשמגיעה אליו אישה שמתקשה ללדת, נפתחים בתודעתו שני מסכים מוצפנים, מלאי קובצי מטריקס, והוא יכול לראות בקלות אם במשרד של יהוה היא חתמה או לא חתמה על הבאת ילדים לעולם. גם אם ויתרה על הבאת ילדים יש בכוחה להפר את החוזה, אבל זה יעלה לה למשל בבעיות בריאות או בדיכאון אחרי לידה. כלומר, למרות החוזים עם השוכן במרומים יש בכוחנו להיות אדונים לגורלנו ולשאת בתוצאות. "אנחנו נשמות חזקות, הישגיות ועצמאיות", מסכם אבירז."
  • "המתקשרת אריאן לב טוענת שעל ידי תהליך של פוטוסינתזה במוח היא גורמת להתפתחות של תאים בצידו הימני של המוח, שבו שוכנת האינטליגנציה הרגשית. גם לדבריה, "הכוח קיים בכל בני האדם, אנחנו רק לא חונכנו לראות אותו. לי יש כוח עצום, מרגע שנולדתי ידעתי לקרוא אנשים כמו ספר פתוח". היא מתגאה ברשימה בלתי נגמרת של לקוחות: "מיטל דוהן, אוולין הגואל, חני נחמיאס, רוית אסף, הרבה מאוד חברי כנסת, מאמני כדורגל וכדורגלנים, אסור לי לחשוף את שמם". "אני מלווה פרויקטים עסקיים בסדרי גודל ענקיים, ואומרת את מי להעסיק בארגון, מה לרכוש ואיך לנהל את המשא ומתן. עם עורכי דין הייתי מצטרפת לפגישות כאילו אני מזכירה וחושפת בפני הלקוחות שלי מה הצד השני חושב ואיזה מסמכים יש בידיו. לא זזו בלעדיי. זה הכוח של התקשור שלי".

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

כמה שוקלת נשמה ממוצעת?

לאחר שהתפלספנו קצת על משמעות ממשותה של הנשמה, הגיע הזמן לרדת אל הקרקע (עד כמה שהדבר ישמע מוזר במקרה של נשמות פורחות).

מדי פעם צצים חוקרים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי – להוכיח בכלים מדעיים את קיומם של מושגים שמעצם הגדרתם אינם חומריים ולכן לא יכולים להיות נמדדים/מצולמים/מתועדים ע"י מכשיר כלשהו. כך פני הדברים בקשר לצילומי הילות, צילומי פיות, צילום/הקלטת רוחות רפאים, וכד' – מאמצים שלא העלו כל פרי עד היום, למעט פרשנויות פזיזות, הונאה עצמית, מעשי מרמה קונדסיים או שרלטנות לשמה.

באותה רוח מדעית ניסו כמה חוקרים לשקול את הנשמה. כן, ממש כך, על מאזניים!

המשפט שנערך לנשמת האדם בהיכלו של האל אוזיריס. ליבו של המת מונח על כף אחת של מאזניים, ונשקל כנגד נוצת יען (סמלה של אלת האמת) המונחת על הכף השנייה. תוצאות השקילה יכריעו את גורל נשמתו של המת. מתוך "ספר המתים" של המצרים הקדמונים.

הרעיון היה פשוט: לפי "התאוריה" כאשר אדם מת נשמתו עוזבת אותו. אם הנשמה קיימת בעולם החומר הרי יתכן שהיא בעלת מסה, ולכן משקל, ולפיכך נצפה שמשקל אדם יפחת ברגע שנשמתו פורחת ממנו.

רופא אמריקאי בשם דנקן מקדוגל (Duncan MacDougall) החליט לבצע בדיוק את הניסוי הזה, לפני למעלה מ-100 שנה (אתם מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי והלא טכני מ-1907). הוא השכיב חולה שחפת שעמד להאסף אל אבותיו על מאזניים מיוחדים שהראו את המשקל בדיוק של גרמים בודדים וחיכה לרגע מותו, תוך שהוא עוקב בדריכות אחר מחוג המאזניים:

"במשך שלוש שעות וארבעים דקות שמרתי על מוט המאזניים קצת מעל נקודת האיזון, קרוב לקצה הסקלה העליון, כדי שהמדידה תהיה יותר חד משמעית, אם תתרחש.  ואז נשם החולה את נשימתו האחרונה, ופתאום, בהתאמה מוחלטת צנח המדיד והשמיע נקישה ברורה כשהוא מכה במעצור התחתון של הסקלה, ונשאר שם ללא תנועה. המשקל צנח ב-21 גרם."

מבין חמשת החולים הנוספים שניסה לשקול, בשני מקרים מקדוגל מודה כי לא הספיק לבצע את המדידה כהלכה ולפיכך אין לכלול אותם בניתוח התוצאות. שלושת הנשקלים האחרים איבדו 14, 14 ו-10 גרם כל אחד באופן "פתאומי", סמוך מאוד לרגע המוות. שניים מהם איבדו כ-30 גרם נוספים במשך הדקות שלאחר מכן. משקלו של השלישי דוקא עלה חזרה לפרק זמן מסוים.

מקדוגל השקיע לא מעט מחשבה בניסוי. הוא בחר חולים שסובלים ממחלות שמלוות בתשישות גדולה כדי לא יזוזו בזמן המוות ויקפיצו את מחוג המאזניים. הוא עקב אחר ירידת משקל הדרגתית שהתרחשה בשעות שלפני המוות כתוצאה מאיבוד נוזלים בנשימה ובהזעה. גם יציאות לא מבוקרות, באם התרחשו לאחר המוות לא יכולות להסביר את הירידה הפתאומית במשקל, מכיוון שהן נספגו במיטה עליה שכבו המתים והמשיכו לתרום למשקל.

הגורם האחרון שמקדוגל יכול היה לחשוב עליו היה איבוד משקל כתוצאה מהתרוקנות הריאות מאויר. כדי להפריך גם הסבר זה, עלה בעצמו על המיטה (לאחר שהחליף מצעים אני מקווה) והתנשף בכל כוחו. המאזניים לא זזו כהוא זה.

בנסיונות דומים שערך על 15 כלבים לא היתה ירידה פתאומית במשקל. הממצא הזה רק חיזק את אמונתו של מקדוגל כי מדד את משקל הנשמה מכיוון שידוע כי לכלבים אין נשמה (לפי האמונה בה הוא החזיק לפחות). בהתכתבות שניהל לגבי מחקריו הודה כי "עזר" לכלבים לשתף פעולה עם מטרות הניסוי, אם להתנסח בעדינות.

מקדוגל מציין בסוף המאמר כי יש לחזור על מחקר זה עוד פעמים רבות לפני שיהיה אפשר להסיק בודאות על קיומה של נשמה.

[ארבע שנים לאחר מכן הכריז מקדוגל על כיוון מחקר חדש – צילום רנטגן של נשמה ברגע המוות. לא ידוע על פרסומים נוספים שלו בנושא עד יום מותו, ב-1920.]

הביקורות שהועלו כנגד המחקר היו רבות (מעבר לביקורות האתיות):

*  המספר הזעום של המקרים (ארבע מדידות "מוצלחות" בלבד).
*  מדידת המשקל התבצעה בציוד מאוד לא מדויק.
*  לא התבצעה בקרה על זרמי אויר בחדר.
*  זמן המוות המדויק לא היה יכול להיקבע בוודאות.
*  קצב ואופן השינוי במשקל היו שונים בכל מקרה והערכים של המשקל ש"נעלם" נעו בטווח גדול.

מי שהציע הסבר חלופי לתוצאות שהתפרסמו היה רופא אחר, אוגוסטוס קלארק שמו. ברגע המוות, כאשר זרימת הדם ופעולת הריאות פוסקים, הדם לא מקורר עוד במעברו בריאות. שינוי זה גורם לעליה פתאומית מסוימת בטמפרטורת הגוף ולהגברת האידוי כתוצאה מהזעה. הסבר זה התאים יפה גם לממצאים השליליים שהתקבלו לגבי הכלבים, שכידוע אינם מזיעים, אלא מקררים את עצמם באמצעות התנשפויות.

ב-1915, ניסה H. LaV. Twining (ראש מחלקת פיזיקה והנדסת חשמל בבית ספר הטכני של לוס אנג'לס) לחזור על הניסויים כשהוא משתמש בעכברים ובמאזניים רגישים פי 100,000 מאלה בהם השתמש מקדוגל. כשהעכברים מתו במיכל פתוח הוא הבחין בירידה של 1-2 אלפיות הגרם, אך כאשר העכברים מתו כשהם מצויים במיכל סגור – לא היה שינוי כלשהו במשקל. ניסוי זה חיזק את ההסבר של איבוד לחות מוגבר כגורם לירידה במשקל ברגע המוות (הלחות נשארה כלואה במיכל והמשיכה לתרום למשקל גם לאחר אידויה).
טווינינג היה יצירתי מאוד בצורות המוות שהביא על עכבריו. אחסוך מכם את התיאורים המפורטים. דברי ההתגוננות שלו מול האשמות פעילים למען זכויות בעלי חיים היו מקוממים לא פחות (לסקרנים – חפשו את המילה "mice" כאן).

כעבור 100 שנה…

במחקר עדכני הרבה יותר (2001) שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration שקלו החוקרים במשקל דיגיטלי כמה חיות מרעה בשעת מותן.

"קשה לקבוע את רגע המוות" מודים החוקרים. "הגוף מנסה לשמור על התפקודים הבסיסיים שלו. הקריטריון בו השתמשנו היה תנועתיות, נשימה וקצב פעימות הלב. נצפתה נשימה-אחרונה אופיינית, פעילות בלתי יציבה של הלב והתכווצות שרירים משמעותית. לאחר מכן מגיעה תקופה של רגיעה מלווה בהמשך פעילות-לב לא סדירה. הרגע בו התרחשה הנשימה האחרונה ניתן לזיהוי ברור מתוך מדידת המשקל וכן מתוך צפיה. שינוי המשקל הבלתי מוסבר מתרחש מתישהו בין 5 ל-200 שניות לאחר הנשימה האחרונה".

אני מוצא הגדרה זו מעורפלת ומעגלית במקצת, שהרי אם רגע המוות אינו מוגדר באופן ברור, אולי דווקא שינוי המשקל החשוד הוא הוא הנשימה האחרונה?

כמה דקות לאחר שהכבשים הבוגרות נשמו את נשימתן האחרונה, נרשמה תוספת במשקל של כמה עשרות עד כמה מאות גרם (!) למשך שניות ספורות ומיד לאחריהן חזר המשקל לערך הקודם. הנה מדידה של כבשה מס' 3 לדוגמה:

יחד עם זאת, במקרה של הכבשים הצעירות וגם תיש אחד – לא נרשם כל שינוי במשקל.

אני מתקשה לראות כיצד תוצאות אלה יכולות לתמוך באיזושהי תאוריה שקשורה לנשמה. להיפך, עכשיו צריך להסביר מדוע לכבשים בוגרות יש נשמה אך לצעירות (ולתיש אחד) אין, ולמה המשקל עולה דווקא, אך צונח חזרה כעבור כמה שניות.

לחוקרים אין הסבר לתופעה. אבל הם כן מזכירים את אדון Donald Carpenter אשר העלה מספר השערות בנושא. לדעתו האנרגיה שנדרשת לרוח-רפאים כדי לתפקד מוגבלת למשהו בסביבות 60 ג'אול. הוא מציע יחידת מדידה חדשה שנקראת "מק" (Mac) לכבודו של מקדוגל ידידנו, ומשער, על בסיס נתוני ניסוייו של מקדוגל וניסוי הכבשים, כי ה-מק מגיע במנות של 20-30 ג'אול. בספרו – Physically Weighing the Soul משנת 1998 הוא פורש את משנתו אשר כוללת נוסחאות לחישוב משקלי נשמות. (בפרק 17 מחושב משקל נשמתו של ישו – לא פחות מ-364 גרם!)
לדונלד יש עוד רעיון מעניין. במקום לשקול את הנשמה ברגע המוות, הוא מציע לשקול נשים הרות. לפי תחזיותיו, ביום ה-43 להריון תתרחש קפיצה פתאומית במשקל, ברגע בו ה-מק נכנס לעובר. משיקולים תיאורטיים שאולי יתחוורו למי שיטרח לקרוא את הספר, ממליץ דונלד: "דרך מעולה לטהר בית רדוף-רוחות היא לשכן בו אישה שהופרתה לא מכבר, סמוך לרגע בו נכנס ה-מק לעובר".

אני אינני מומחה לתפקודי חיות ברגע המוות, אבל הנה השערה: אולי סמוך ל"רגע המוות" מתרחשת צניחת איברים פנימיים, והיא אשר גורמת לעליית המשקל הרגעית? קוראים שמתמחים בנושא מוזמנים לחוות את דעתם.

*

אשתמש כעת בסיפורו של מקדוגל כדי לחדד כמה נקודות עקרוניות.

התער של אוקאם

תערו של אוקאם הוא כלי בסיסי בידי אלו המחפשים אחר הסברים לתופעות באמצעות השיטה המדעית. המדובר בטיעון היוריסטי הנובע מניסיון רב שנים של ניסוי וטעייה, ואינו נכון בהכרח, אלא משמש כקו מנחה, לרוב אחד מיני כמה, לבחירת ההיפותזה המועדפת במקרה שישנם כמה הסברים לאותה תופעה."  אחד הניסוחים המקובלים של העיקרון הוא: "כאשר ישנם שני הסברים שווי ערך לאותה תופעה, יש להעדיף את ההסבר הפשוט או החסכוני יותר".

לפנינו אם כן תופעה (נניח לצורך הדיון כי התוצאות אמינות) – איבוד כמה גרם סמוך לרגע מות אדם, ושני הסברים לתופעה:

הסבר א: יש נשמה. אף אחד לא יודע מה היא ולא הבחין בה עד היום מעולם. הנשמה היא חומרית ולכן בעלת משקל. הנשמה עוזבת את הגוף ברגע המוות ולכן משקלו פוחת. לכלבים אין נשמה ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

הסבר ב: ברגעים שאחרי המוות הגופה מתחממת מעט בגלל הפסקת קירור הדם בריאות. זה גורם לאידוי מוגבר של זיעה ומכאן הנפילה במשקל. כלבים לא מזיעים ולכן לא נמדד שינוי במשקלם.

איזה הסבר פשוט יותר? דורש המצאת מושגים מועטים יותר? סביר יותר?

שוב, בהיעדר ראיות נוספות אין הדבר מוכיח כי ההסבר הפשוט נכון והמסובך שגוי, אך נסיון החיים מראה שזה המצב ברוב המכריע של המקרים.

הסברים שלא מסבירים כלום

יתרה מזו, ההסבר שמשתמש במושג "נשמה" לא מסביר למעשה כלום. הוא רק פותח פתח לאי ידיעה גדולה יותר, מכיוון שלאף אחד לא ברור מהן תכונותיה של אותה נשמה, ממה היא עשויה, מדוע משקלה שונה מאדם לאדם, וכו'. כמו במקרים רבים אחרים, המושג המופשט שמשתמשים בו "להסבר" של תופעה הוא בעצם מילה נרדפת ל"אין לי מושג קלוש מה קרה כאן".
דוגמה נוספת: אדם רואה אורות מוזרים בשמי הלילה. "ראיתי עב"מ!" הוא מכריז בהתרגשות, כשהוא מדמיין חללית מעולמות אחרים. איזה ידע חדש רכשנו בעקבות "ההסבר" שנתן? אפס. למעשה האבסורד מגולם במשפט עצמו: "אני יודע מה זה היה בוודאות – זה היה עצם בלתי מזוהה".

תמיד יכול להיות הסבר נוסף

נקודה נוספת שהסיפור מדגים היא שתמיד יכול להיות הסבר נוסף, טבעי ומתקבל על הדעת, שלא עולה במוחו של החוקר. מקדוגל ציין במאמרו, לאחר שמנה את כל הגורמים שנלקחו בחשבון: "האם זו הנשמה? איך עוד אפשר להסביר את זה?" לזכותו יאמר שהוא היה זהיר. חוקרים רבים שמחפשים הוכחות לתופעות על-טבעיות נופלים תדיר למלכודת המסקנה הפזיזה: הם משוכנעים כי ניטרלו את כל הגורמים האפשריים עד האחרון שבהם ולכן ההסבר העל-טבעי הוא היחיד שנותר. שוב ושוב, זמן מה לאחר הפרסום מתחילים לעלות הסברים אלטרנטיביים שהחוקר המקורי לא העלה על דעתו.

כוחו של מיתוס

מדהים לראות כיצד ניסוי אזוטרי אחד שהתבצע לפני למעלה ממאה שנה הותיר את חותמו על תודעת הציבור, למרות שהסברים הגיוניים ופשוטים הועלו מיד לאחריו, ולמרות שניסויים חוזרים (ואיכותיים יותר) לא הצליחו לשחזר את התוצאות. המיתוס הזה אפילו העניק לסרט מצליח את שמו, ובכך כנראה הנציח עצמו למשך עשרות שנים נוספות.

נסיים בציטוט שמצאתי באינטרנט. שימו לב כיצד המרכיבים הרעועים הללו בושלו להם יחד עם עוד כמה מושגים לא מוגדרים וטענות לא מבוססות לכדי ידיעה וודאית:

"נשמה הינה 21 גרם שמתקיימת בין האונה הימנית, לאונה השמאלית. כלומר: במעמקי התת מודע. הנשמה מחברת ונמצאת בכל איבר בגופנו ובכל תא בגופנו. ולמעשה מקיפה את כל כולנו ואת ההילה שלנו."

נשמתי כמעט פרחה כשקראתי זאת…

*

הערה: רשומה זו נכתבה לפני שנה בדיוק, ומסיבות שונות לא פורסמה עד היום. רק לאחר כתיבתה נחשפתי למקורות נוספים בעברית שסקרו את הנושא ומוזכרים להלן. חברי "ספק-סביר" כיסו את סיפורו של מקדוגל בצורה יסודית כמה חודשים לאחר מכן. אם הייתי מודע לחומר הקיים מבעוד מועד כנראה הייתי מוותר על סיקור הנושא, אבל מכיוון שהעבודה כבר התבצעה אני מפרסם את הרשומה בכל זאת.

מקורות והרחבות:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

על ממשותה של הנשמה

על ממשותה של הנשמה

מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין מהו אותו דבר שאנשים קוראים לו "נשמה".

כשאני שואל אנשים מה זה בעצם נשמה, ומאיפה הם יודעים שקיים בכלל דבר כזה, הם בדרך כלל נועצים בי מבט משתאה שרומז כי משהו לא כשורה איתי. "נשמה, כאילו דה?!"
בפעמים שהתעקשתי להעמיק בחקירותי, התשובות שקיבלתי הפכו למבולבלות ומעורפלות יותר ויותר.

חיפוש קצר באינטרנט החזיר לי את בטחוני העצמי (בבורותי): באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית" הערך "נשמה" נפתח במילים: "לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה." לאחר מכן מתוארות באריכות פרשנויות רבות ושונות למושג זה. הערך soul מזכיר עשרות פרספקטיבות שונות לנושא. נרגעתי.

המשמעות שצלצלה לי מוכרת יותר מכל היתה: "נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית, (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות."

אהה! נראה שעלינו על המוטיבציה הראשית להמצאת מושג הנשמה – לא נמות באמת אף פעם!
כל השאר הדיונים בנושא נשמעים לי כפלפולים פילוסופיים שמטרתם להגיע למסקנה זו. איכשהו לא נראה לי כי הבעיה הפסיכו-פיזית (העוסקת בדואליות גוף-נפש) מעניינת או מטרידה במיוחד את האדם מן הישוב. המוות – זה כבר עניין אחר.

לצורך הדיון, נתרכז בהגדרה של "נשמה" כפי שהיא מופיעה לעיל: "נשמה היא ישות ממשית… לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים".

ואני שואל: מה המשמעות של ישות ממשית שאינה קיימת במישורים הפיזיים?
פירושו של דבר שלא ניתן לחוות אותה בשום צורה באחד מחושינו, וגם לא במכשירי מדידה כלשהם. לא ניתן לבדוק ולחקור אותה בכלים מדעיים.

באיזה מובן היא קיימת, אם כן? המובן היחיד שאני יכול לחשוב עליו בו היא קיימת הוא כמושג מופשט במוחו של האדם.

גם "חד קרן סגול" קיים כמושג מופשט במוחי כרגע. האם אני יכול לטעון שהוא ישות ממשית? אני יכול לטעון כמובן. השאלה אם אתם תקבלו את טענתי כנכונה. ואם "חד קרן סגול" נשמע לא מופשט מספיק למישהו, מה לגבי "נפתושים קוסמריים?"

רגע אחד, מה לגבי "כוח משיכה" למשל? גם הוא מושג מופשט. אף אחד לא קולט את כוח המשיכה עצמו בחושים באופן ישיר. מה זה בכלל כוח? האם כוח הוא ישות חומרית? לא. כלומר, אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בפיזיקה הוא בכלל לא ישות חומרית! (הוא גם לא אנרגיה). אז באיזה מובן כוח המשיכה ממשי יותר מ"חד קרן סגול"?
הוא ממשי במובן שיש התאמה בין המושג הזה לבין העולם בו אנו חיים (כפי שהוא נתפש במוחנו המוגבל). מעבר להתאמה, שימוש במושג הזה יכול לנבא בדיוק מדהים מסלולים של תפוחים נופלים, פגזים, חלליות, ירחים, פלנטות, כוכבים וגלקסיות. זה הופך אותו בנוסף גם למושג שימושי ומועיל. (אפשר להסתכל על נשמה כמושג שימושי ומועיל – להרגשה הטובה לפחות, אבל בזה היא לא שונה בהרבה ממושגים כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס – האם הם קיימים?).

גם מושגים שמתארים מצבים רגשיים כמו "כעס", "אהבה", "רחמים" וכו' אינם חומריים, ויחד עם זאת בעלי משמעות, מכיוון שהם בהחלט נמצאים במתאם עם העולם בו אנו חיים, ואף יכולים לנבא משהו על התפתחות הדברים (אם כי באופן הרבה פחות מדויק מחוקים פיזיקליים). אם אדם "כועס" למשל, ישנם מאפיינים פיזיולוגיים נלווים ברורים לכך, וכמו כן יש הסתברות גבוהה יותר שיתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. במובנים האלה מושג הכעס "ממשי" (וגם שימושי).

הערה: ישנם תחומים בהם התאמה למציאות אינה רלוונטית או לפחות אינה הכרחית – תחומים כמו שירה, מוזיקה, מדע בדיוני, או מערכת אמונה כלשהי. אפשר לטעון שמושגים שמועלים בתחומים אלו הם מעניינים, מעוררי השראה, מפתים, מהנים, אבל לא שהם "קיימים".

וברמה החווייתית: כל אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבה/אשליה/הזיה משלו. זה יכול להיות משהו שהוא חלם עליו בלילה, קיבל בתיקשור או קרא בדפים של ספר עתיק שמצא בבוידעם. יתכן והוא חווה זאת בעוצמה רבה. הוא ממש, אבל ממש מרגיש ויודע שזה נכון. האם התחושה החזקה שלו הופכת את המחשבה/אשליה/הזיה שלו לישות קיימת?
ברור שחוויה אישית בלבד, חזקה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש הוכחה לקיום של משהו. (להרחבות בנושא הזיות ראו כאן וכאן).

יתרה מזאת. אם אותו אדם מתחיל להפיץ את המחשבה/אשליה/הזיה שלו בקרב מכריו, ניחן בכאריזמה מספקת ובנוסף פונה בטענותיו לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם (פחד ממוות והרצון להרגיש משמעות ושליטה בחיים למשל), סביר כי אנשים נוספים ימהרו לחלוק במחשבה/אשליה/הזיה שלו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה. האם זה הופך את המושג לקיים? לנכון?
ברור שגם אמונת רבים באותו מושג לא הופכת אותו לקיים במציאות. (אני מניח שכל אחד ימצא במהרה דוגמה למושג שמיליונים מאמינים בו אך הוא אינו חושב שהוא קיים. רמז – אל של דת אחרת למשל).

כלומר, לפי הקריטריון שאני מציע, התאמה למציאות הפיזית היא המדד היחיד שיכול להבחין בין מושג שקיים במוחנו בלבד לבין תיאור של משהו שאכן קיים במציאות שמחוץ למוחנו. ככל שההתאמה תהיה מדויקת יותר ובעלת יכולת ניבוי גבוהה יותר, כך יגבר בטחוננו שהמושג שהמצאנו מתאר משהו שאכן קיים במציאות.

מה אתם אומרים? יש קריטריונים אחרים? נוספים? דוגמאות נגדיות?

נראה כי הנשמה תיאלץ להמשיך לשכון במחוזות האמונה האישית בלבד. לראייה, אלפי שנים של אמונה בקיומן של נשמות, התפלספות קדחתנית ומחקר פארא-פסיכולוגי ממושך לא קירבו אותנו כהוא זה להכרעה בנושא.

הנטייה המיסטית של זמננו, המראה עצמה בעיקר בהתפשטות של מה שנקרא תיאוסופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן.
– איינשטיין, במכתב במפברואר 1921

אך היו שחשבו אחרת ויצאו לחפש ראיות פיזיות לקיומה של הנשמה. על כך ברשומה הבאה.

* הערה: ברור וידוע לי שהנושא זכה לדיונים פילוסופיים מעמיקים לאורך מאות רבות של שנים, וכתבים בנושא ממלאים ספריות שלמות. ניסיתי להציג כאן את הדברים בצורתם הפשוטה והישירה ביותר ולהזמין לדיון ברוח דומה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 10 – הסברים?

בשערי המוות 10 – הסברים?

התייחסנו רבות להשערה/אמונה כי NDE הוא תיאור מהימן של מציאות אחרת, רשמים של תודעה הנפרדת מהגוף ומשייטת בעולמות אחרים. ראינו כי השערה זו אינה נתמכת בממצאים אמפיריים באופן משכנע.

תמונת המצב עשויה להשתנות בצורה דרמטית שתטלטל את אושיות המדע, אם בניסויים עתידיים (כדוגמת זה שעומד להסתיים בזמן הקרוב) יוכח באופן חד משמעי כי אנשים מסוגלים לדעת דברים על המתרחש סביבם שלא באמצעות ערוצי הקלט החושיים הרגילים.

דרך אגב, גם אם תאספנה ראיות כאלה, הדבר אינו מעיד בהכרח על קיום חיים לאחר המוות או עולמות אחרים. יתכן שהדבר מוכיח רק יכולות תפישה על חושית, כגון "ראייה" מרחוק או יכולת טלפתית, באמצעותן העומדים למות קולטים מידע על סביבתם שלא באמצעות החושים המוכרים. גם קיום יכולות אלה לא הוכח עד היום באופן משכנע, למרות העיסוק הרב בתחום במשך למעלה ממאה שנה.

כיצד מסבירים אם כן החוקרים את כל אותן תופעות מיוחדות שמרגישות אמיתיות כל כך ומשפיעות על החווים אותן באופן כה עמוק?

מסקירה של התחום עולה, כי מספר ההסברים למרכיבים השונים של ה-NDE רב כמספר החוקרים (ומספר החוקרים רב). היו שניסו לתקוף את הבעיה מהכיוון הפסיכולוגי, היו שעשו זאת מהזוית הנוירולוגית, ואחרים ניסו לאחד ולשלב הסברים נפרדים לכלל תיאוריה מקיפה יותר.

כזכור, אותרו מצבים רבים ושונים שמעוררים אלמנטים של NDE גם מבלי שהמוות ניצב בפתח (עסקנו בכך בהרחבה כאן). כל מצב כזה נתן השראה לחוקרים להציע מנגנון שונה אשר מנסה להסביר את ה-NDE.

כפי שאני התרשמתי, אין עדיין בנמצא תיאוריה אחת מקיפה המקובלת על רוב החוקרים. כל חוקר מציע תיאוריה משלו ומנסה לשכנע שהיא היא התאוריה שהעולם חיכה לה ואשר בכוחה להסביר את התופעה.

נחלוף ברפרוף על פני מגוון נסיונות ההסבר. הרחבות והפניות נוספות אפשר למצוא בסקירה הזו.

הסברים פסיכולוגיים

התנתקות מגננתית: היו שראו ב-NDE התנתקות מתוך מגננה לנוכח סכנת חיים חמורה, ומיקוד המודעות בחוויות שמקורן בחושים או בדמיון. מודל זה זוכה לתמיכה מסוימת במחקרו של Irwin שמצא כי אנשים שחוו OBE הראו יכולות absorption גבוהות יותר, ובמחקרים של Council ו-Greyson שהראו כי אלה שחוו NDE קיבלו ציונים גבוהים יותר במדדי פנטזיה ו-absorption. המודל מסביר בצורה סבירה את מרכיב ה-OBE אבל לא מסביר את תחושת המציאות הבהירה שמתארים החווים, אשר שונה מתחושות דמויות החלום האופייניות למצבי התנתקות אחרים.

שיחזור חווית הלידה– היו שקישרו בין חווית המנהרה ליציאת התינוק מרחם אימו. ההסבר קלוש (שכן בפועל התינוק נדחף בחוזקה בחשיכה מוחלטת, כשעיניו עצומות ואינן מופנות לעבר הפתח), ואינו נתמך ע"י הממצאים: חוויות המנהרה נפוצות באותה מידה גם אצל תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי (Blackmore 1983).

הסברים פיזיולוגיים

מחסור בחמצן: מחסור בחמצן הוא התהליך הראשי שגורם באופן ישיר למות המוח. הגיוני לפיכך להתחיל את החיפוש בכיוון זה. חיזוק לגישה זו מוצאים בחוויות הטייסים, שתאוצה חזקה מרוקנת את מוחם מדם (ולפיכך מחמצן) וגורמת לשלל תופעות NDE, כזכור.
אחת ההתנגדויות להסבר זה היא שאנשים מתארים חוויות שנחוו בצלילות רבה, בעוד שמחסור בחמצן גורם בד"כ לחשיבה מבולבלת. אך כנראה שהגורם החשוב שמשפיע על אופי החוויה אינו רמת החמצן, אלא קצב השינוי ברמת החמצן (Blackmore 1996). ידוע גם כי ההתנהגות המבולבלת שמפגין אדם במצבים כאלה כלפי חוץ אינה משקפת כלל את תחושתו הפנימית, שהיא צלולה דווקא (Liere ו- Stickney  עמ' 300).

עודף בפחמן דו חמצני: קשור כמובן להדלדלות החמצן, וכשלעצמו יכול לגרום תופעות דמויות NDE.

יחד עם זאת, מתועדים מקרים רבים בהם NDE  נחווה גם כאשר נמדדו רמות תקינות של חמצן ופחמן-דו-חמצני בגופו של המטופל, כך שהסברים אלה לבדם אינם מספקים.

הפרשת נוירוטרנסמיטרים: Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו את האנדורפינים כשחקנים עיקריים, בהיותם ידועים כמופרשים בעיתות דחק, מפחיתים כאבים ואף גורמים לתחושות אושר.
Morse הצביע על הסרוטונין כעל המועמד העיקרי לתחושות המיסטיות, ההזיות וחוויות היציאה מהגוף.
Jansen העלה את התאוריה כי חומרים דמויי Ketamine מופרשים כדי להגן על תאי המוח מנזקים שמתחוללים בעת תהליך ההרס שלו.

אך כל אחד מהסברים אלה היה חלקי ביותר. נדרשו מודלים כוללניים יותר.

מודלים משולבים

Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו ב-1989 מודל לפיו מצבי סטרס קיצוניים במוח הנגרמים מארועים טראומטיים מובילים להפרשת כימיקלים אשר יוצרים אפקט של התנתקות ואופוריה. פעולה זו, בשילוב עם מחסור בחמצן, מביאה להתפרצות אפילפטית אשר גורמת להזיות ויזואליות והצפה בזכרונות. הזיות נוספות, כמו גם תחושת האור הבהיר, נגרמות כתוצאה מהתפשטות הפעילות החשמלית לאזורי מוח נוספים. זיכרון של תחושות אלו נבנה מחדש לאחר ההתאוששות, כדי ליצור תרחיש שעולה בקנה אחד עם הציפיות והאמונות התרבותיות של החווה.

אך עדיין, כיצד מסביר מודל כזה חוויות שמתרחשות ללא ארוע פיזי כלשהו שנגרם למוח? אותן חוויות FDE שמוזנקות כתוצאה מפחד מהמוות לבדו?

Kevin R. Nelson מנסה לתקוף את הנושא מכיוון אחר ומציע מודל שמבוסס בעיקרו על "פריצת REM".

REM או Rapid Eye Movement הוא מצב תודעתי שמתרחש באופן נורמלי בזמן שינה ומאופיין בתנועות עיניים מהירות וחלימה מוגברת. ישנם מצבים מיוחדים בהם REM מתערבב עם מצב הערות. "שיתוק שינה" הוא אחד מהם – ההפרעה מאופיינת בתחושת ערות המלווה חוסר שליטה על הגפיים ובהזיות חזותיות ושמיעתיות. (עסקנו בתופעה כאן).
Nelson מעלה תיאוריה לפיה בזמן NDE מתחוללת הפעלה של מצב REM במשולב עם מצב הערות, מה שגורם לתחושות של "מוות" (כתוצאה משיתוק השרירים), במקביל לראיית אור ודימויים ויזואליים-רגשיים האופייניים למצב של REM. בנוסף, מצב REM מתאפיין בהפחתת פעילות של האונות הרקתיות, מה שיכול לעודד תחושות של ניתוק מהגוף, איבוד העצמי, אחדות עם היקום וכד' (כפי שראינו בחלק הזה).
אם נוסיף לכך אספקת דם לקויה למוח, נוכל לקבל הסבר לתופעות ויזואליות של "מנהרה", כפי שיוזכר בהמשך.

לחיזוק התיאוריה של פריצת REM מביא Nelson מחקר שערך על 55 אנשים שדיווחו על NDE. הוא שאל אותם אם חוו מאפיינים של שיתוק שינה במהלך חייהם, כלומר, מצבים בהם חשו שיתוק ו/או הזיות במעבר שבין שינה לערות. הסתבר כי אלה שחוו NDE חוו תופעות כאלה פי 2.5 יותר מאשר אנשים בקבוצת ביקורת במאפייני גיל ומין דומים (60% לעומת 24%). נראה כי "המתג" שמעביר בין מצב ערות למצב REM נוטה יותר "להתקע" במצב ביניים בקרב אנשים מסוימים, והם אלה שיחוו יותר תופעות של הפרעות שינה ו-NDE.

Nelson מתאר את רעיונותיו בהרחבה בספר The God Impulse, אך מקריאת הספר עלתה בי התחושה כי המרחק עדיין רב בין רעיונותיו המעניינים לבין תיאוריה מבוססת היטב.
דוגמה למאבקים בין החוקרים השונים אפשר לקרוא במאמר הזה, שקוטל את עבודותיו של Nelson בשלל טיעונים. לא ירדתי לעומק הדברים, אבל מי שמעוניין מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו.

גם Blackmore טוענת כי מרכיבים שונים של ה-NDE נגרמים כתוצאה ממנגנונים פיזיולוגים שונים. התחושות החיוביות מוסברות ע"י הפרשות אנדורפינים, ותחושות שליליות נדירות יכולות לנבוע מפעולות של נוגדי מורפינים.

תופעת המנהרה יכולה להיווצר ע"י פעילות נוירולוגית בקליפת המוח הראייתית, כתוצאה (בד"כ, אך לא בהכרח) ממחסור בחמצן. הדבר גורם לתאי העצב באזור זה לירות באופן אקראי, אך היות ותאים רבים הרבה יותר מייצגים את מרכז שדה הראיה, החוויה תהיה של נקודת אור שמופיעה במרכז שדה הראיה והולכת וגדלה ככל שהפעילות החשמלית גוברת. תהליך זה יוצר אשליה של תנועה והתקרבות אל "האור שבקצה המנהרה".

את מרכיב חווית ה-OBE מסבירה Blackmore בדרך הבאה. היא מדברת על מודל המציאות שמוחנו יוצר כל העת. מודל זה מתעדכן בכל רגע על סמך אינטראקציה בין מידע שנקלט ע"י החושים (עיבוד Bottom-Up) לבין הידע, האמונות והציפיות הנוכחיות שלנו לגבי העולם (עיבוד Top-Down).

רוב הזמן מודל המציאות שלנו נשען על הקלט החושי ונמצא בהתאמה טובה למציאות החיצונית. במצבים מיוחדים לעומת זאת, ביחוד כאשר המידע החושי נפגע באופן כזה או אחר (למשל בעקבות שימוש בסמים, בזמן מדיטציה או עקב מחסור בחמצן), המוח עשוי לאמץ, מבלי שאנו נהיה מודעים לכך, מודל מציאות שמבוסס על נתונים פנימיים כמו זיכרון, דמיון וציפיות.

בזמן NDE, מודל המציאות ישלב כל זכר למידע חושי (למשל קלט שמיעתי) עם התחושות הפנימיות יוצאות הדופן שנחוות בזמן התהליך.

הגבול הדק בין מציאות לדמיון

 Blackmore דנה כאן בנושא מרתק זה. מכיוון שהיא עושה זאת בצורה מלאת חיים, תרגמתי את דבריה כפי שהם:

"למה משהו נראה אמיתי? אולי תחשבו שזה מובן מאליו, אחרי הכל, הדברים שאנחנו רואים "שם בחוץ" אמיתיים, לא? במובן מסוים הם לא. כיצורים קולטים, כל מה שאנחנו יודעים זה מה שחושינו מספרים לנו. והחושים מספרים לנו מה נמצא "שם בחוץ" ע"י בניית מודלים של העולם שכוללים את עצמנו בתוכו. כל העולם "שם בחוץ" והגוף שלנו הם למעשה מבנים במוחנו. למרות זאת אנחנו בטוחים כל הזמן, שהמבנים האלה, המודלים האלה של המציאות – הם אמיתיים, בעוד המחשבות החמקמקות האחרות שחולפות בנו אינן אמיתיות. לשאר הדברים אנחנו קוראים חלומות בהקיץ, דמיונות, פנטזיות, וכד'.

למוח שלנו אין שום בעיה להבחין בין "מציאות" לביו "דמיון". אבל הבחנה זו אינה מובנת מאליה. המוח צריך לעסוק בסוגיה ע"י החלטה איזה מהמודלים מייצג את העולם שבחוץ. הוא עושה זאת כנראה ע"י השוואה בין כל המודלים שעומדים לרשותו ברגע נתון ובחירת היציב שביניהם כ"מציאות".

זה עובד מצוין, בד"כ. המודל שנוצר ע"י החושים הוא הטוב והיציב ביותר שעומד לרשות המערכת. הוא בפירוש "המציאות", בעוד התמונה של הפאב אליו אני מתכננת ללכת אח"כ היא בלתי יציבה וארעית. הבחירה קלה. לעומת זאת, כשאתה כמעט נרדם, מפוחד מאוד או כמעט מת, המודל החושי יהיה מבולבל ובלתי יציב. אם אתה שרוי בלחץ נורא או סובל ממחסור בחמצן, הבחירה לא תהיה קלה. כל המודלים יהיו בלתי יציבים.

מה יקרה במצב כזה? כנראה שהמנהרה שנוצרת כתוצאה מרעש בקליפת המוח הראייתית תהיה המודל היציב ביותר וכך, לפי השערה זו, זה מה שיראה אמיתי. פנטזיות וחזיונות עשויים להפוך ליותר יציבים מאשר המודל החושי ולפיכך יראו אמיתיים. המערכת תאבד את בקרת הקלט שלה.

מה תעשה אז מערכת ביולוגית הגיונית כדי לחזור לתפקוד נורמלי? לדעתי היא תנסה לשאול את עצמה "איפה אני? מה הולך כאן?" אפילו לאדם במצב קיצוני יוותרו מעט זכרונות. הוא עשוי להיזכר שעבר תאונה, לדעת שהוא נמצא בבית חולים לצורך ניתוח או לזכור את הכאבים של התקף הלב. לפיכך הוא ינסה לבנות סיפור לגבי המתרחש, על בסיס שברי הזכרונות הללו.

אנחנו יודעים משהו מאוד מעניין על מודלים של זיכרון. לעיתים קרובות הם נבנים מזוית של מעוף הציפור. כלומר, הארועים או המקומות נראים מלמעלה. אם זה נשמע לך מוזר, נסה להזכר בפעם האחרונה שהלכת לפאב או בפעם האחרונה שצעדת על חוף הים. מהיכן "אתה" צופה בסצנה?
אם אתה רואה זאת במבט מלמעלה, תבין על מה אני מדברת.

ההסבר שלי של OBE אם כן מתבהר: מודל זיכרון ממעוף הציפור השתלט על המודל החושי. הוא מרגיש אמיתי לגמרי מכיוון שהוא המודל הטוב ביותר שיש למערכת באותו רגע. ובאמת, הוא מרגיש אמיתי בדיוק מאותה סיבה שכל דבר אי פעם מרגיש אמיתי.

תיאוריה זו של OBE מובילה להרבה תחזיות ברות בדיקה. למשל, שאנשים שבאופן רגיל רואים דברים ב"עיני רוחם" ממעוף הציפור יחוו יותר OBE. גם Harvey Irwin וגם אנוכי מצאנו שאנשים שבחלומותיהם צופים מן הצד במתרחש, חווים יותר OBE. מאידך לא נראה שיש הבדל לגבי צורת הדמיון בעת ערות. מצאתי גם שאנשים שיכולים להחליף נקודת מבט יותר בקלות בדמיונם חווים יותר OBE."

***

עד כאן כיוונים שונים להסבר, על קצה המזלג.

חובבי "הישארות הנשמה" מתייחסים לעיתים קרובות להסברים המדעיים כמשעממים, יבשים וחסרי מעוף.

אחרים, ואני ביניהם, מוצאים את החקר המדעי של המוח, התודעה ומה שביניהם כאחת ההרפתקאות המרגשות, המאתגרות והמסקרנות ביותר שהמין האנושי לקח בהן חלק מאז ומעולם. התמזל מזלנו לחיות בתקופה בה תחום מחקר זה צובר תאוצה מרשימה, והבנת הדברים הולכת וקורמת עור וגידים אל מול עינינו ממש.

סיכום

זהו. תמה סדרת הכתבות "בשערי המוות".

לאלה שממש רוצים להאמין כי המוות אינו הסוף, נזכיר כי כל מה שאמרנו כאן מתייחס רק לחוויות סף-המוות. אחרי הכל, אף אחד ממוסרי העדויות לא מת ממש, באופן מוחלט. מה קורה מעבר למוות המוחלט, נדע (או שכבר לא נדע) כשיגיע יומנו.

למי שחושש מהמוות נזכיר, כי החוויה כנראה מענגת עבור רוב האנשים, תהיה סיבת מותם אשר תהיה.

לאנשים שהגיון מדבר אליהם יותר, הטיעון הבא עשוי לעזור:

"אני לא פוחד מהמוות – הייתי מת במשך מיליארדים על מיליארדים של שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי בשל כך שמץ אי נוחות" – מרק טווין

ונסיים בנימה תאטרלית-מלנכולית, בשיר הבא:

קישורים לכל פרקי התחקיר:

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות

בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות

בחלקים הקודמים סקרנו לעומק כמה וכמה מקרים שנחשבים למרשימים והאמינים מכולם, אלה שאמורים לשכנע אף את הספקנים הקיצוניים שבינינו שהתודעה/נשמה עוזבת את הגוף/מוח בעת NDE ומשייטת לה בעולמות אחרים. (ראו למשל "זכרונות של מוח מת" ו-"הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?").
אני לא השתכנעתי.

אחרי הכל, מדובר באנקדוטות בודדות ולא בניסוי מבוקר, וראינו כיצד חקירה יותר מעמיקה של כל מקרה הוציאה ממנו את העוקץ והותירה עוד סיפור NDE, אשר מרשים ומרתק ככל שיהיה – עדיין יכול להיות יציר המוח (כשאינו במצב תפקוד נורמאלי).

בחלק הזה נסקור את הניסויים המבוקרים שבוצעו בתחום.

וזה הרעיון: מחביאים חפץ כלשהו סמוך לתקרת החדר בה שוהה המטופל באופן שהוא אינו יכול לראותו, מחכים למזל שיאיר פנים והאדם "ימות", יחווה NDE שכולל OBE, נקודת מבטו תנדוד לזוית הנכונה בחדר, הוא יבחין במטרה, "יוחזר לחיים" בהצלחה, יזכור את כל מאורעותיו, יספר על החפץ שראה והתיאור יתאם לחפץ שאכן הונח שם.
פשוט, לא?

מספר משמעותי של זיהויי-מטרות מוצלחים יכול לאשש באופן חזק את תאורית "התודעה העצמאית" .

הרעיון פשוט, אך המקרים צפויים להיות נדירים מאוד, אם ניקח בחשבון את ההסתברות הנמוכה שיש לכל אחת מהדרישות שפורטו להתקיים.

עד היום בוצעו מספר נסיונות מסוג זה. נסקור אותם בקצרה.

Holden, Joesten – אמצע שנות 1980

במחקר זה, הוצבו מטרות בפינות החדרים של מחלקות לטיפול נמרץ, כך שרק במבט מלמעלה ניתן לראותן. אף אחד לא ידע מה תוכן המטרות ובכך נשמר פרוטוקול סמיות כפולה. לרוע המזל, במשך שנה שלמה בה נערך המחקר, רק אדם אחד הוחזר לחיים באחד מהחדרים אלה, מהגר ארמני בעל אנגלית רצוצה שסירב להתראיין…

Lawrence – 1994

במסגרת מחקר זה (עמ' 158-159), תצוגת LEDs הוצבה דלוקה במשך 6 חודשים, נסתרת מעיני העומדים בחדר. התצוגה הציגה משפטי איגיון כגון "הקרטיבים פורחים" שהתחלפו באופן אקראי. המשפטים נבחרו ככאלה כדי שלא יהיה סיכוי שמישהו יאמר אותם במקרה והמטופלים יקלטו אותם בתת מודע. למרות ש-3 מטופלים דיווחו על שלבים ראשונים של OBE, אף אחד לא הגיע לשלב בו הוא יכול לראות את השלט.

Parnia – 1997-1998

מחקר זה נערך במשך שנה, ובדומה לניסויים הקודמים נתלו לוחות מהתקרה עם דמויות עליהם. מתוך 63 שורדי התקפי הלב 7 זכרו משהו, מתוכם 4 חוו NDE  "רשמי" (לפי הסקלה של Greyson). אף לא אחד מהם חווה OBE מלא.

Sartori – 1998-2003

במחקר זה הוצבו שלטים עם סימנים צבעוניים מעל המוניטורים שבחדרי המחלקה לטיפול נמרץ. השלטים הוחלפו מדי פעם בפעם מבלי שאף אחד היה מודע לקיומם. בתום 5 שנות מחקר נאספו 15 מקרים של NDE, שמונה מהם חוו OBE. אך גם כאן לא הושגה פריצת דרך, היות וחלק מחווי ה-OBE לא עלו גבוה מספיק, ואחרים דווחו שראו את הסיטואציה מהצד השני של החדר, זוית ממנה בלתי אפשרי היה להבחין במטרות. מתסכל!

Greyson, Holden, Mounsey – 2004-2006

במשך שנתיים וחצי הונחו מסכי Laptop על חפצים גבוהים בחדרים, לפני שהמטופלים הוכנסו אליהם. על המסך הוצגו אנימציות פשוטות ובלתי צפויות בצבעים שונים (למשל צפרדע קופצת) שנבחרו באקראי ע"י המחשב. למרות שכחמישית מהמטופלים דיווחו על חוויות וזכרונות כלשהם, כמו תחושת ללא-זמן, שלווה, מקומות לא מוכרים ואולי תחושת נוכחות של קרובים שמתו, לא תועד אף מקרה של OBE ולפיכך גם מחקר זה הסתיים ללא כל ממצאים ("Failure to Elicit Near-Death Experiences in Induced Cardiac Arrest").

ללא ספק יש צורך במחקרים מרובי משתתפים, כך שמאות אנשים יחוו OBE מלא.
מחקר רב היקף כזה בדיוק עומד להסתיים בחודשים הקרובים!

Parnia – 2008-2014

בספטמבר 2008 הוכרז על תחילת המחקר שמקיף 25 בתי חולים באנגליה ובארה"ב. החוקרים מקווים לאסוף כ-1500 דיווחים של אנשים שליבם הפסיק לפעום במהלך התקף לב. בין השאר תוצבנה מטרות לזיהוי, כדי לבדוק האם ניתן לאשש את דיווחי האנשים שיחוו OBE.

נראה כי Parnia מנסה ללכת בין הטיפות בכל הקשור לציפיותיו מהתוצאות (במיוחד בהקשר של זיהוי המטרות). ביולי 2010 אמר Parnia "העדויות מרמזות עכשיו שתהליכים שכליים והכרתיים עשויים להימשך זמן מה אחרי שתהליך המוות החל". את תהליך המוות הוא מתאר – "במהותו – שבץ מוחי כולל של המוח. לכן כמו כל ארוע מוחי אין לצפות שהמודעות תאבד לחלוטין ברגע אחד". ראיון מוקלט ארוך איתו אפשר לשמוע כאן.

האם בעוד כמה חודשים תוכרע הסוגיה באופן מוחץ? נחכה בסבלנות לתוצאות המחקר!

עדכון מאי 2013: עדיין מחכים לתוצאות…

עדכון ספטמבר 2014: עדיין מחכים…

עדכון אוקטובר 2014: המחקר התפרסם! מתוך 2060 מקרי מוות קליני 330 הוחזרו לחיים, 140 התראיינו, 55 זכרו שחוו משהו, 2 נתנו תיאורים ויזואלים/אודיטוריים (בריאיון שלישי) לגבי מה שלדעתם התרחש מתישהו בזמן שהיו מחוסרי הכרה, אף אחד לא "ראה" את המטרות שהוצבו.  הנה התיחסות של סטיבן נובלה לממצאים.

סיכום ממצאים

כחבר ב"מרכז לחקר החוויה הדתית", Fox בודאי אינו אויב הרעיון כי לתודעה יש קיום משל עצמה. בכל זאת הוא מגיע למסקנה כי מחקר ה-NDE בד"כ מניח זאת כהנחת יסוד, ולא מספק ראיות לכך:
"צריך לומר זאת בקול רם וצלול: 25 שנים לאחר שנטבע המושג NDE, עדיין נותר להוכיח מעל לכל ספק שבמהלך חוויה שכזו משהו אכן עוזב את הגוף. נכון להיום, ולמרות טענות מנוגדות, שום חוקר לא סיפק עדות לכך ברמה שתסיר כל ספק." (Fox 340)

אפילו "האב המייסד" של התחום – Moody, מודה שרוב המקרים שלכאורה מספקים הוכחה לתפישה על-חושית מתועדים זמן רב לאחר התרחשותם ובד"כ מאומתים רק ע"י החווה עצמו ואולי כמה מחבריו.

Susan Blackmore ו-Tillman Rodabough דנים באריכות כיצד מידע מדויק יכול להשתלב בחוויות ה-OBE בזמן NDE. שניהם מסיקים כי הערוץ הראשי למידע הוא חוש השמיעה, ונוספים עליו חוש המישוש, ידע מוקדם, דמיון, ניחוש מוצלח והטיות זיכרון (זכירת הקליעות ושכחת ההחטאות). כל אלה מספיקים לדעתם כדי להסביר את ההתאמות שנמצאו בין החוויות לבין המציאות, כפי שתועדה (Blackmore, "Dying" 125). המקרים הרבים בהם התיאורים אינם תואמים למציאות, ובנוסף, מקרים שנראים כמו פרשנות שגויה של הקלט החושי, מחזקים טענה זו.

"הייתי שמח להאמין שכאשר אמות – אחיה מחדש, שמשהו מהמחשבות שלי, הרגשות, הזכרונות, חלק ממני ימשיך. אבל עד כמה שאני רוצה להאמין בזה, ולמרות המסורות העתיקות וחובקות העולם שטוענות לקיום חיים לאחר המוות, אני לא יודע על דבר שיכול לרמוז שמדובר ביותר מאשר משאלת לב" – קרל סייגן

אם חוויות אלה אינן רשמיה של תודעה שנפרדה מהגוף, מה הן כן? מה הגורמים לחוויות אלה? האם קיים מודל פיזיולוגי-נוירולוגי שמחבר את כל פיסות הפאזל שהצגנו יחד לכדי תמונה שלמה ואחידה?
על כך בחלק הבא, והאחרון בסדרה.

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?

בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?

השאלה כיצד עיוורים חווים OBE/NDE סקרנה חוקרים רבים. האם הם רואים דברים? האם גם עיוורים מלידה רואים דברים?

חוקרים מובילים בתחום (Kubler-Ross, 1983; Moody and Perry, 1988) סיפרו כי נתקלו במקרים כאלה. Larry Dossey למשל, פותח את ספרו Recovering the Soul בתיאור דרמטי של אישה ושמה שרה, עיוורת מלידה, שחוותה חוויה ויזואלית מפורטת בזמן ניתוח, כאשר ליבה הספיק לפעום (עמ' 17, אפשר לקרוא אותו בהצצה לספר שמאפשרת אמזון בקישור לעיל).

אך מסתבר שכאשר מתחילים לחקור את הטענות הללו יותר לעומק, מגלים שמדובר בשמועות ואנקדוטות לא מבוססות, במקרה הטוב. Kubler-Ross ו-Schoonmaker למשל, מעולם לא תיעדו את המקרים שהזכירו, או פרסמו פרטים כלשהם לגביהם. כאשר דחק Ring את Moody מיודענו שיספק לו פרטים נוספים על העיוור שתיאר באחד מספריו, הצליח Moody להיזכר רק ששמע את הסיפור על גבי קלטת שקיבל מרופא קשיש, אבל הקלטת אינה ברשותו והוא אפילו לא זוכר את שמו של הרופא.

במקרה הרע, מדובר ברמאויות של ממש: הסיפור המשכנע של שרה, הסתבר להיות המצאה מוחלטת! (כפי שהודה Dossey בפני Ring ב-1990, עמ' 103). Dossey ניסה להצדיק זאת בכך שטען שקיומם של מקרים כאלה משתמע מהספרות בנושא NDE… מה שבטוח הוא, שאחרי שפיברק את התאור הזה, קיומם של מקרים כאלה משתמע אפילו יותר מהספרות בנושא.

אני חושב שבנקודה מזעזעת זו צריך לעצור לרגע ולהפנים: לא כל מה שאנחנו קוראים בספרים הוא נכון, גם אם רופא כתב זאת. לפעמים האג'נדה האישית מעבירה אנשים על דעתם.

הנה מה שכתוב על הספר, נשמע רציני, לא?

A physician and leading reformer of medicine delves into the compelling medical, scientific, and spiritual evidence for a universal consciousness and presents convincing evidence for a nonlocalized, holistic view of the mind and reality that accounts for even transcendental experiences.

Susan Blackmore, שסקרה את כל העדויות בנושא זה, סיכמה שנכון ל- 1993, אין עדויות מהימנות לכך שעיוורים יכולים לראות בזמן NDE, ועוד הרבה פחות – אימותים שדברים שטענו שראו התאימו למה שהתרחש בעולם החיצון.

מצב עגום זה אתגר את Ring, והוא גייס דוקטורנטית בשם Sharon Cooper כדי לבצע מחקר משלהם. פירות המחקר פורסמו בספר Mindsight: Near-Death and Out-of-Body Experiences in the Blind, שפורסם בשנת 1999. תקציר (ארוך מאוד) של הדברים אפשר לקרוא כאן.

החוקרים תיעדו 31 מקרים של עיוורים שחוו NDE או OBE, עשרה מהם לא היו קרובים למוות בזמן החוויה. 14 היו עיוורים מלידה (למרות שהחוקרים מסייגים ומציינים שלכמה מהם היתה ראיה מוגבלת בילדותם, או שרכשו מידה מסוימת של ראיה בבגרותם), 11 איבדו את ראייתם לאחר גיל חמש ו-6 סבלו מליקויי ראייה חמורים. 25 מתוך 31 דיווחו על חוויות ויזואליות (9 מתוך 14 העיוורים מלידה).

חשוב לציין (לאור ההשפעות התרבותיות עליהן למדנו) שכל המשתתפים במחקר היו לבנים, ונוצרים מאמינים.

סיפורה של ויקי

הנה המקרה המפורט והמפורסם ביותר מבין המקרים שהם סקרו:

ויקי ספרה שמצאה עצמה מרחפת מעל לגופה בחדר המיון בעקבות פגיעת רכב.

"ידעתי שזו הייתי אני… הייתי די גבוהה ורזה אז, וזיהיתי מיד שמדובר בגוף, אבל לא ידעתי בהתחלה שזה היה גופי שלי. אז שמתי לב שאני ממש סמוך לתקרה וחשבתי – זה מוזר! מה אני עושה כאן למעלה? זו בטח אני, האם אני מתה? ראיתי את הגוף וידעתי שהוא שלי, כי אני לא הייתי בגופי שלי."

"אני חושבת שענדתי את טבעת הזהב הפשוטה על האצבע הימנית ואת טבעת הנישואין של אבי על האצבע הסמוכה. את טבעת הנישואין ראיתי בפירוש… שמתי לב לזה כי היא היתה מאוד מיוחדת, היא היתה מעוטרת בפרחי-תפוז בפינותיה."

"זה היה הזמן היחיד שיכולתי להתייחס לראייה ולמה זה אור, כי חוויתי את זה".

לאחר מכן סיפרה כיצד חלפה דרך גג בית החולים ומצאה עצמה מעליו, חוזה בנוף פנורמי של הסביבה. היא הרגישה נמרצת ביותר בזמן המעוף הזה ונהנתה עמוקות מחופש התנועה שחוותה. היא גם התחילה לשמוע מוזיקה נשגבת וענוגה שדמתה לצלילי פעמוני רוח. אז מצאה עצמה נשאבת מעלה לתוך צינור כשראשה מוביל. היה חשוך אבל היא היתה מודעת לכך שהיא נעה לעבר אור. כשהגיעה לפתח הצינור הצלילים ששמעה קודם הפכו למעין שיר הודיה והיא התגלגלה ומצאה עצמה שוכבת על דשא. היא היתה מוקפת בעצים ופרחים ואנשים רבים. היא היתה במקום שופע אור והאור היה משהו שהיא יכלה להרגיש, כמו גם לראות. אפילו האנשים שראתה היו בוהקים. "כולם שם היו עשויים מאור. אני הייתי עשויה מאור. האור שידר אהבה. היתה אהבה בכל. זה היה כאילו אהבה הגיעה מהדשא, מהציפורים, מהעצים."

ויקי הבחינה באנשים מוכרים מחייה שקידמו את פניה: שתי חברות עיוורות מבית הספר שלה שמתו שנים קודם לכן, בעודן בנות 11 ו-6. בחיים הן סבלו מפיגור קשה והיו עיוורות גם הן, אבל כאן הן הופיעו בהירות יפות, בריאות ומלאות חיים, ולא עוד ילדות אלא בוגרות.

עוד ראתה זוג מטפלים שטיפלו בה כשהיתה ילדה, גם שניהם מתו כבר. לבסוף ראתה את סבתה, שגידלה אותה ומתה שנתיים קודם לכן. במפגשים אלה לא הוחלפו מילים, אלא רק רגשות – רגשות של אהבה וקבלה.

לפתע חשה ידע מוחלט: "הרגשתי שאני יודעת הכל… הכל נעשה מובן. פשוט ידעתי שבמקום הזה אמצא את התשובות לכל השאלות לגבי החיים, הכוכבים ואלוהים, על הכל. כאילו המקום היה הידיעה."

ואז היא מבחינה שלידה נמצאת עכשיו דמות שקורנת הרבה יותר מהאחרים. מיד זיהתה את הדמות כישו. הוא בירך אותה ברכות בעוד היא מביעה את ההתרגשות שלה בצורה טלפתית. ישו שידר לה: "האין זה נפלא? הכל יפה כאן, הכל מסתדר יחד. ואת תגלי זאת. אבל את לא יכולה להשאר כאן עכשיו. הזמן שלך להיות כאן לא הגיע עדיין ואת צריכה לחזור חזרה".

ויקי, מאוכזבת, אומרת – "לא, אני רוצה להשאר איתך". הישות מבטיחה לה שתחזור, אבל בינתיים היא צריכה לחזור וללמוד, וללמד על אהבה וסליחה, וכן להוליד את ילדיה. זה שכנע את ויקי, שרצתה ילדים באופן נואש, לחזור.

"אבל תחילה, הסתכלי על זה" אמרה לה הישות. ויקי ראתה אז את כל חייה נפרשים בצורה פנורמית החל מרגע לידתה, ובעודה מסתכלת, העירה הישות הערות שעזרו לה להבין את המשמעות של מעשיה והשלכותיהם. כששלב זה הסתיים נאמר לה: "עכשיו עליך לעזוב", והיא טולטלה כמו ברכבת הרים שטסה לאחור ומצאה עצמה חזרה בגופה, מרגישה כבדות וכאב.

באופן מפתיע, היו עוד עיוורים שספרו כיצד רכשו באופן מידי וללא קושי את היכולת לראות באופן מדויק עצמים כאלה ואחרים.

ממש ראו? גם החווים עצמם לא תמיד בטוחים

למרות התאורים הללו, החוקרים שואלים את עצמם, האם אנשים אלה באמת ראו, או שאולי מדובר בפרשנות מילולית נמהרת במקצת? הם מציינים כי בקריאה ביקורתית יותר של התצהירים מצאו לעיתים קרובות רמזים לערבוב חושים. אחדים מהמרואיינים היססו להכריז כי הם ראו ממש, או מפני שהיו עיוורים מלידה ולא ידעו מה זה נקרא לראות או מפני שלא ציפו שיוכלו לראות. ההערות הבאות היו טיפוסיות (עמ' 134 כאן):

עיוור שראה בעברו (כפי שעולה מדבריו) אומר: "זה לא היה ויזואלי. קשה להסביר אבל זה לא היה ויזואלי. זה היה כמעט כמו למשש משהו, רק שלא היתה דרך שיכולתי למשש שם, מלמעלה. אבל זה לא היה ממש ויזואלי כי כבר אין לי יכולת לראות. זה היה סוג של זיכרון מישושי או משהו. זה לא ממש כמו ראיה. ראיה היא יותר ברורה…"

"אני חושב שמה שקרה זה עירבוב חושים, בו כל החוויות התפישתיות הללו התערבבו לכדי איזשהו דימוי בתודעתי, אתה יודע, הראיה, המגע, כל הדברים שקלטתי. אני לא יכול לומר בפירוש שראיתי משהו, אבל הייתי מודע למה שהתרחש וקלטתי הכל בעיני רוחי. אבל אני לא זוכר פרטים, זו הסיבה בגללה אני מסרב להגדיר את זה כראיה".

"מה שאני אומר זה שהייתי יותר מודע. אני לא יודע אם זה בזכות הראיה, אני לא בטוח. כל מה שאני יודע זה, שאיכשהו הייתי מודע למידע או לדברים שהתחוללו שאני לא יכול באופן נורמלי לקלוט ע"י ראיה. לכן אני נזהר מאוד בצורה שאני מתאר את זה, כי אני לא בטוח מאיפה זה בא. הייתי אומר שיש לי הרגשה שזה לא הגיע מראיה, אבל אני לא בטוח".

בראד, עיוור מלידה, שבתיאורו המקורי דיווח כי בפירוש ראה דברים (שלג, עצים עם עלים גדולים, וכד') היה הרבה יותר הססני כשתשאלו אותו בפעם השניה: "הייתי מודע לכל הפרטים שציינתי. אבל האם זו היתה ראייה ממש באמצעות העיניים? אני לא יכול לומר.. אני מתכוון, אתה צריך לזכור, בתור אחד שנולד עיוור, אין לי מושג האם החזיונות הללו היו ויזואליים. זה היה משהו כמו חוש המישוש, כאילו ממש יכולתי לחוש עם האצבעות שלי. אבל אני לא זוכר שנגעתי ממש… הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שהייתי מודע לדברים הללו באופן שאני לא יכול ממש להבין."

יצוין גם כי החוויה שעבר היתה כשהיה בן שמונה, וחלפו 25 שנה לפני שתיאר אותה לחוקרים – טווח אדיר לעיוותי זיכרון…

גם ויקי, בחילופי דברים מאוחרים יותר עם החוקרים, הבהירה כי "זה היה מפחיד בהתחלה… היה לי קשה לשייך דברים אחד לשני – מה שראיתי וקלטתי לעומת מה שהרגשתי במישוש באופן בן התוודעתי לסביבה במשך כל חיי". כששאלו אותה אם מדובר לדעתה בראיה או ידיעה, ענתה ללא היסוס – "שניהם, זה גם ראייה וגם ידיעה".

ככל שנצברות העדויות, נראה נכון יותר ויותר לדבר על סוג של מודעות רב-חושית (בעיקר תחושתית) ולא על ראיה ממש. בנוסף, יתכן מאוד שקיים פער משמעותי בין החוויה לבין התיאור המילולי שלה ע"י העיוורים. ואכן, אם בוחנים את השפה בה משתמשים העיוורים בתיאוריהם מגלים שהם מרבים להשתמש במילים שקשורות לראיה, אף יותר מאדם רואה (Cook 1970; Rathna1962). ויקי למשל אמרה שהיא אוהבת "לצפות" בטלויזיה והשתמשה בביטויים כגון "תראה…".

כמובן שאין להוציא גם מכלל אפשרות, שהתיאורים הושפעו ממה שהחווים ציפו שיקרה, על בסיס מקרי-NDE שדווחו במדיה.

לא ברור אם ניתן יהיה אי פעם להכריע בסוגיה. בסופו של דבר, כיצד אנו יכולים לדעת מה עיוור מלידה חווה? ומה ניתן ללמוד מתיאוריו המילוליים של אדם שלא ראה מימיו, על חווית ראיה? נראה שהוכחה מוחצת תושג רק אם נוכל לאמת תיאורים של מה שעיוורים ראו, מול תיאוריהם של עדי ראיה שהיו איתם.

אימות הדיווחים

האם תועדו מקרים בהם פרטים שהעיוור טען שראה אומתו באמצעות דיווחים של אנשים אחרים?

במקרים רבים, כמו המקרים של  ויקי או בראד, הארוע התרחש זמן רב לפני שהמחקר נערך, ולא ניתן היה לאתר את האנשים שיכלו להיות עדים. חלקם מתו בינתיים, מן הסתם.

אחד המקרים שהחוקרים מחשיבים כמגובה בעדות נוספת היה המקרה של פראנק, אדם שהתעוור בגיל 40. פראנק מספר שקיבל במתנה עניבה חדשה וזמן קצר לאחר מכן חווה חווית סף מוות, במהלכה ראה את עצמו מבחוץ וזיהה צבעים וצורות בעניבתו. כשתיאר לאחר מכן כיצד נראתה עניבתו, הסתברו הפרטים כנכונים, להפתעתם הרבה של קרוביו.

למעשה הדיווח שלו לא אומת. האישה היחידה שיכלה להעיד על סיפורו לא הצליחה להזכר באירועי אותו יום, ורק ציינה כי פראנק בחור הגיוני ו"עם שתי רגליים על הקרקע", וכי למרות שאינה יכולה לאמת את דיווחו, היא נוטה לחשוב שהוא ככל הנראה היה מדויק בפרטים שתיאר. (עמ' 121-120 במאמר של Ring). רחוק מהוכחה ניצחת…

מקרה נוסף רחוק מלשכנע הוא המקרה של Nancy (עמ' 122-124 במאמר של Ring).

– – –

אין ספק כי משהו חריג התרחש במוחם של העיוורים בזמן חווית ה-NDE. אבל זה המצב גם אצל הרואים. אחרי הכל, מוח גוסס ומפרפר עשוי להפיק ברגעיו האחרונים שלל חוויות מוזרות.

בחלק הבא נסקור נסיונות מבוקרים לאמת חוויות שנחוו במזמן NDE. האם מטופלים הצליחו לזהות מטרות שהוחבאו סמוך לתקרה ולתאר אותן בצורה מדויקת לאחר שחזרו להכרה מלאה?

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!