בבוקר 15 בפברואר 2016, נצפו דמויות חשודות משוטטות בחולות קיסריה. הדמויות חפרו עשרות בורות בחול בעזרת כלי חפירה. לאחר מכן פרשו חלק מהם הצידה ונעלמו מאחורי השיחים. הנותרים שלפו פתקים קטנים משקית בד, רשמו משהו על דף ונגשו לבורות. בחלק מהם הטמינו ברזלים חלודים, בחלק בקבוקי פלסטיק ריקים, ובחלק לא הטמינו דבר. הם כיסו את כל הבורות, נעצו מעליהם דגלונים, נטשו את השטח והתחלפו עם הברנשים שהסתתרו כל אותה העת מאחורי השיחים. אלה ניגשו אל הבורות המכוסים. אחד מהם החזיק בידיו שני מוטות מתכת משונים והתהלך בין הבורות בריכוז. דגלונים אדומים ננעצו על מחצית מהבורות המכוסים, בהתאם להוראותיו. כשסיים, הגיחו מאחורי השיחים חברי הצוות הראשון וכולם התכנסו יחד. לאחר הסתודדות קצרה נגשו כולם לבורות, חפרו החוצה את כל החפצים שהוטמנו והסתלקו מהשטח.

מי היו האנשים הללו? מה הם עשו שם? לאיזו מטרה?

מה שהתרחש בחולות באותו הבוקר היה ניסוי מבוקר שמטרתו לבדוק האם קיבוצניק חביב ממרכז הארץ, אהרוני שמו, מסוגל לאתר חפצים קבורים באדמה באמצעות טכניקה שנקראת דאוזינג. לפני שניגש לתיאור הניסוי, כמה מילים על הטכניקה.

מה זה דאוזינג בכלל?

דאוזינג (Dowsing) היא טכניקה למציאת מים, נפט, חללים תת קרקעיים, אבנים יקרות ושאר עצמים הקבורים באדמה. העוסקים בתחום – הדאוזרים – מחזיקים בידיהם מוט בצורת Y או שני מוטות מכופפים בצורת L (אחד בכל יד), מתהלכים על פני השטח ומסיקים מתוך תנועות המוטות על מיקום העצמים הקבורים. מקורה של הטכניקה במאה ה-15 בגרמניה – אז שימשה לאיתור מתכות. במאה ה-17 השתמשו בטכניקה בצרפת כדי לזהות פושעים וכופרים. בתחילת המאה ה-20 עשו בה שימוש בעלי קרקעות, חוואים וחקלאים אמריקאים לצורך איתור מקום מתאים לחפירת בארות. במלחמת ויאטנם ניסו לאתר בעזרת דאוזינג מנהרות וכלי נשק חבויים, ובשנת 1986 ניסה הצבא הנורווגי לאתר בעזרתה חיילים שנקברו תחת מפולת שלג. הטכניקה עדיין זוכה להתעניינות בימינו אנו – אפשר למצוא סרטוני הדרכה רבים ביוטיוב, קורסים וסדנאות, ספקי שירותים בתחום ואפילו אגודות דאוזרים.

מימין: איור מספר צרפתי מהמאה ה-18 שעוסק באמונות טפלות.
משמאל: דאוזר בבריטניה של המאה ה-18.

האם זה עובד?

לא. סיכום המחקרים בנושא מראה שהשיטה אינה אפקטיבית יותר מניחוש מושכל.

וקצת יותר באריכות: נעשו לא מעט מחקרים מבוקרים בנושא. כבר ב-1948 התפרסם מחקר שבדק את היכולת של 58 דאוזרים לאתר מים. אף אחד מהם לא הצליח מעבר למצופה מניחוש אקראי. זאת הייתה גם תוצאת מחקר מ-1949 שנערך באמריקה על 27 דאוזרים. סקירה משנת 1979 שבחנה מחקרים מבוקרים רבים הגיעה לאותה המסקנה.

ב-1987-88 נערך ניסוי רחב היקף בגרמניה. לא פחות מ-500 דאוזרים "עברו אודישנים" כדי להעריך את ביצועיהם. 43 המצליחים ביותר נבחרו להמשך הניסוי. צינור ובו מים זורמים הוצב בקומה התחתונה של אסם. הצינור הוזז בכל פעם למיקום אחר. בקומה העליונה ניסו הדאוזרים לזהות את מיקומו של הצינור. 843 ניסיונות כאלה התבצעו במשך שנתיים. 37 מתוך 43 הדאוזרים לא הראו שום יכולת מיוחדת. ששת הנותרים השיגו תוצאות שחרגו מהאקראיות, כך לפחות טענו החוקרים.
מספר שנים לאחר פרסום המחקר, התפרסם מאמר ביקורת שבו נטען כי התוצאות החיוביות לכאורה שהושגו במחקר הן לא יותר מתנודות סטטיסטיות צפויות. מעבר לכך, כל אחד מהדאוזרים שהשיגו תוצאה "מעניינת" עשה זאת רק במקרה אחד או שניים מתוך כל הניסיונות שלו. בנוסף, האפקט הטוב ביותר שהושג היה אפסי מבחינת היתרון שלו על פני ניחוש. הרחבות בנוגע לפרשיה תוכלו לקרוא כאן.

בתחילת שנות התשעים נערך בגרמניה מחקר נוסף על ידי "האגודה למחקר מדעי של העל-טבעי". הספקן והקוסם ג'יימס רנדי הבטיח פרס בסך 10,000$ לדאוזר שיצליח במשימה. הבדיקות ארכו שלושה ימים, במהלכם ניסו כ-30 דאוזרים לקבוע האם זורמים או לא זורמים מים בצינורות פלסטיק שנקברו כחצי מטר מתחת לאדמה. כל הדאוזרים הסכימו בטרם הניסוי שהתנאים מקובלים עליהם והיו משוכנעים שיצליחו ב-100% מהמקרים. אף אחד מהם לא זכה בפרס – התוצאות לא עלו על הצפוי בניחוש.

ב-1995 פרסם חוקר גרמני בשם Betz (אותו אחד שעמד מאחורי המחקר של 1987-88) דו"ח מקיף שכלל תוצאות של 2,000 קידוחים במדינות שונות. הוא טען שם לאחוזי הצלחה גבוהים של הדאוזרים, שהגיעו ל-96% בסרי לנקה. רוב ההצלחות המרשימות מיוחסות לדאוזר ספציפי בשם Schröter, שלכאורה הצליח להדגים את יכולותיו במספר בדיקות נוספות. פרטים נוספים, וכן סימני שאלה ודברי ביקורת על העבודות האלה, תוכלו לקרוא כאן.

ונסיים בסוג של בדיחה: מחקר מ-2012 בדק האם הומאופתים מסוגלים להבחין בין תכשיר הומאופתי לבין פלצבו, באמצעות דאוזינג. אותרו שישה הומאופתים באנגליה שיש להם גם ניסיון בדאוזינג. כדי שלא יהיו בלחץ מסוג כלשהו, הבקבוקים נשלחו אליהם הביתה. התוצאות היו… בדיוק כצפוי בניחוש.

הזדמנות מקומית

יום אחד הופיעה תגובה זו באחד הדיונים באתר "האייל הקורא":

אחד מהקוראים לא נשאר אדיש והרים את הכפפה. הוא פנה אלי, ובמקביל גם ליובל נוב – מרצה בכיר במחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. עד מהרה הצטרפו לחבורה מכרים נוספים – אליהו, ירדן וטל, שהשתתפו בתכנון הניסוי ובביצועו.

אהרוני סיפר לנו כי התוודע לשיטה בהיותו ילד, כשראה כמה מחברי הקיבוץ משוטטים בשדה עם ברזלים בידיהם, בחיפוש אחר קו מים שהלך לאיבוד. כעבור 30 שנה התחיל לעסוק בהקמת בריכות שחיה – פעולה שכרוכה בסיכון גבוה לפגוע בצנרת מים או בכבלי חשמל, במהלך החפירות. הוא נזכר באותו מחזה ילדות, לקח שני ברזלים, כופף אותם, התחיל ללכת איתם והתרשם שהעסק עובד. מאז הוא נוהג לסרוק עם המוטות, שתי וערב, כל אתר שהוא מגיע אליו.

לפני כמה חודשים, כשחזר מעבודתו באזור עוטף עזה, החליט לשחק קצת עם המוטות תוך כדי נסיעה (הוא לא היה הנהג). מדי פעם המוטות נפתחו ונסגרו. כשהסתכל, ראה שאכן חלפו על פני מעברי מים וקווי טלפון. כשעברו מעל מנהרת רכבת ליד שדרות, המוטות שוב הגיבו. למחרת הוא בדק את מנהרת הרכבת לירושלים. בבדיקה במפה ראה שמנהרת הרכבת חותכת את הכביש לירושלים בשלוש נקודות, ובאמת, באותם אזורים הרגיש כי המוטות הגיבו. הוא החליט לאתגר את עצמו עוד יותר. כששמע שבתל מגידו עוברת מנהרה בעומק האדמה, נסע לשם עם נכדיו, עלה על התל, סרק את השטח וסימן עם אבנים את מסלול המנהרה כפי שגילה בעזרת המוטות. אחד מעובדי האתר אישר כי זה אכן המסלול המדויק של המנהרה, סיפר אהרוני. בהזדמנות אחרת איתר במדויק מיקום של בור ביוב מכוסה בדשא. עם הזמן למד את התנהגות המוטות, מתוך התנסות אישית: מתי הם נפתחים, מתי נסגרים, מתי הם מצטלבים.

רק לאחרונה הוא למד שמדובר בטכניקה מוכרת שנקראת דאוזינג, ושהיא נמצאת בשימוש נרחב ברחבי העולם לצורך איתור "אוצרות" קבורים וכדומה. הכיוון שהוא מנסה לקדם לאחרונה הוא עזרה באיתור מנהרות מעזה לישראל. הוא פנה לגורמים רבים במערכת הביטחון אבל נאמר לו בתשובה כי "הצבא לא עוסק במדע בדיוני".

זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור אהרוני להוכיח כי הטכניקה שלו עובדת, ועבורנו – הספקנים – להדגים כיצד יש לבצע ניסוי מבוקר בתחום הזה.

תכנון הניסוי

בשלב הראשון שוחח יובל עם אהרוני בטלפון כדי להבין ממנו מה בדיוק הוא יודע לאתר ומה המגבלות השונות שיש להתחשב בהן, כמו גודל מינימלי של החפצים שהוא מסוגל לזהות, מרחק מינימלי ביניהם, השפעות אפשריות של גורמים סביבתיים כמו קווי מתח גבוה, וכו'. לאחר ש"חוקי המשחק" היו ברורים לנו, התחלנו לגבש את פרוטוקול הניסוי. הלכנו לקראת הדאוזר בכל מקום שיכולנו: למרות שהוא אמר כי הוא מסוגל לזהות חללים זעירים בגודל פקקי בקבוקים, בחרנו להטמין בקבוקים של ליטר וחצי; במקום מרווח של מטר בין הבורות, קבענו שני מטר; הקצבנו לו לביצוע המשימה זמן כפול מהזמן המקסימלי שהוא העריך שיידרש לו, וכדומה. כשהגענו לנוסח סגור ומוסכם על כולם שלחנו אותו לדאוזר לאישור. ניסינו לסגור כל פרצה אפשרית מראש, כדי למנוע ויכוחים בשטח. הנקודות ששמנו עליהן דגש היו:

• הגדרה מראש של תנאי הצלחה/כישלון – זאת כדי למנוע ויכוחים מיותרים בשטח, או תירוצים, משני הצדדים.
• סמיות כפולה – בזמן הדאוזינג, אסור שהדאוזר עצמו (כמובן) וגם לא אף אחד ממלוויו ידע באילו מהבורות טמונים חפצים.

סמיות נדרשת, זה ברור. כלומר, אסור שלדאוזר יהיה רמז כלשהו אם הוא אמור לגלות חפץ בנקודה כלשהי או לא. אבל בשביל מה נדרשת סמיות כפולה? כלומר, למה חשוב שגם מלווים ספקנים שמתהלכים עם הדאוזר לא ידעו מה מכיל כל בור? האם חששנו מחפרפרת?

על השאלה יענה לנו סוס. הַאנְס שמו.

האנְס היה סוס שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19. הוא ידע לענות על שאלות חשבוניות ששאלו אותו, על ידי הקשות בפרסתו. אם למשל שאלו אותו כמה זה 3+2, הוא היה רוקע חמש פעמים. הוא ידע גם לציין את השעה ביום, ולאיית מילים (נקישה אחת ל-A, שתי נקישות ל-B וכו').

צוות של 13 חוקרים (שכלל שני זואולוגים, מורים, מאמן סוסים ומנהל קרקס) בראשותו של הפילוסוף והפסיכולוג קארל שטומף לא הספיק כדי לפצח את התעלומה. היה זה הפסיכולוג אוסקר פונגסט שהצליח להבין בסופו של דבר מה באמת התרחש שם.

מצד אחד, פונגסט גילה שהסוס עונה תשובות נכונות גם כאשר השואל אינו המאמן שלו. מצד שני, הוא גילה שצריכים להתקיים שני תנאים כדי שהוא יענה נכונה: הסוס חייב לראות את השואל, והשואל חייב לדעת מהי התשובה הנכונה. לאחר ניסויים רבים הבין פונגסט שככל שרקיעות הסוס מתקרבות לתשובה הנכונה, הבעות הפנים ויציבת הגוף של השואל נעשות מתוחות יותר. כאשר הסוס מגיע לתשובה הנכונה – שריריו של השואל מתרפים. הרפיה זו היא הסימן לסוס להפסיק לרקוע.

פונגסט הגדיל לעשות, והציב את עצמו בתפקיד הסוס. בעזרת מעקב אחר התגובות הגופניות של השואלים הוא הצליח לענות נכונה כמעט על כל השאלות שנשאל – שאלות שכמובן לא ידע את התשובה עליהן מראש.

הפסיכולוג ריי היימן מסכם את המקרה: "הכשל נבע מכך שהתייחסו לסוס כאל מקור מידע, ולא כאל ערוץ שבסך הכל מחזיר אל השואל את המידע שהוא כבר יודע."

כפי שפונגסט הדגים בעצמו, גם בני אדם מסוגלים לקלוט רמזי התנהגות זעירים. ייתכן מאוד, שאם המלווים של הדאוזר בניסוי שלנו היו יודעים היכן טמונים החפצים, משהו בהתנהגות שלהם היה משתנה, אפילו ברמה הלא מודעת, ורומז לו על מיקומם.

יוצאים לשטח

איתרנו מיקום מתאים לניסוי – שטח חולי בסמוך לאזור התעשייה של קיסריה. הכנו את כל החפצים הנדרשים ונפגשנו שם עם הדאוזר בבוקרו של ה-15 בפברואר 2016.

לפני שניגשנו לניסוי עצמו ערכנו "ניסוי מקדים", כדי לבדוק שאין בעיות או הפתעות שלא חשבנו עליהן מראש, וגם כדי להתנסות בחפירת הבורות, בהטמנת החפצים, בכיסוי הבורות ובטשטוש סימנים מזהים אפשריים. בשלב הזה ביקשנו מהדאוזר לזהות את החפצים ללא סמיות – כולנו, כולל הדאוזר, ידענו איזה חפץ הוטמן בכל אחד מהבורות. המטרה הייתה לוודא שאין שום מגבלה שמפריעה לו בעבודה. אהרוני חש בקלות וב-100% הצלחה את כל החפצים המוטמנים ונתן לנו את אישורו המלא להתחיל בניסוי האמיתי. "תזרום יובל חופשי… אני אומר לך – זה כל כך פשוט…"

את הבורות חפרנו כולנו יחד: 30 בורות באזור אחד, שיועד לבדיקת היכולת לזהות חללים תת-קרקעיים, ו-30 בורות נוספים באזור שני, שיועד לבדיקת היכולת לזהות ברזלים. הדאוזר אישר שהמיקום והגודל של הבורות מקובלים עליו, ואז פרש מהשטח עם שני מלווים מטעמנו. אנחנו – הנותרים – הגרלנו באקראי בכל אזור 15 בורות שבהם יוטמנו החפצים. ההגרלה בכל אזור נערכה כמו בלוטו: בשקית שהוכנה מראש נמצאו 30 פתקים ממוספרים מ-1 עד 30 ומעורבבים היטב, ומתוכה שלפנו 15 פתקים באקראי. רשמנו לפנינו בקפדנות את המספרים שעלו בגורל, הנחנו את החפצים בבורות המתאימים, כיסינו את כל הבורות בצורה אחידה ככל האפשר, הצבנו דגלונים עם מספרים סידוריים מעל כל הבורות המכוסים, טשטשנו את סימני החפירה כמיטב יכולתנו, ופרשנו מהשטח כשבכיסנו מוסתר הדף עם תוצאות ההגרלה.

שימו לב שבזמן חפירת הבורות אף אחד מהחופרים לא ידע עדיין באילו מהם יוטמנו חפצים ואילו מהם יישארו ריקים ורק יכוסו חזרה. את ההגרלה ערכנו רק לאחר שכל הבורות היו חפורים. זהו שוב עקרון הסמיות בפעולה: השתדלנו למנוע הבדלים בצורת החפירה שיוכלו להסגיר, ולו ברמז, היכן הוטמנו החפצים. למשל, היינו עלולים להתעצל ולא לחפור בורות עמוקים באותה המידה אילו היינו יודעים שממילא לא נטמין בהם שום חפץ; כמות החול שהיה נשאר מפוזר סביבם הייתה אז קטנה יותר, דבר שהיה עשוי לחשוף את מיקומם.

בשלב זה הדאוזר חזר עם מלוויו, התהלך בין הבורות המכוסים כשהוא מחזיק את המוטות, והכריז באילו מהם הוא חש בחפצים. אחד הבודקים מטעמנו נעץ אז דיגלון אדום סמוך לכל בור שהדאוזר בחר – סך הכל 15 דגלונים בכל אזור (הדאוזר ידע מראש שבכל אזור יוטמנו 15 חפצים). לאחר שתהליך האיתור הסתיים לשביעות רצונו של הדאוזר וכל סימוניו תועדו על דף, התכנסנו כולנו יחד לבדוק את התוצאות.

בכל אזור, מחצית מהבורות (15 מתוך 30) הכילו חפצים. לכן, אדם המנחש באקראי 15 מיקומים, צפוי "לפגוע" בכמחצית מ-15 החפצים המוטמנים, כלומר צפוי בממוצע לנחש נכונה את מיקומם של 7.5 חפצים. כמובן שבניחוש אקראי ייתכנו סטיות קלות, ולכן אין לראות בניחוש נכון של 9 עצמים, למשל, ראייה משכנעת ליכולת דאוזינג אמיתית. כדי להוכיח שהוא אכן ניחן ביכולת כזו, הדאוזר יצטרך לעבור רף מחמיר יותר. רף ההצלחה שקבענו – בעצה אחת עם הדאוזר – היה 13: אם הוא יצליח לגלות 13 חפצים או יותר, אפילו רק באחד משני האזורים, אז הדבר יהווה הוכחה משכנעת לטענותיו. אם, לחילופין, הוא יגלה רק 12 חפצים או פחות בכל אחד מהאזורים, אזי מקובל על שני הצדדים שהוא נכשל במשימתו. כמובן שייתכן שגם אדם המנחש באקראי יצליח לעבור את הרף שקבענו, אבל חישוב מתמטי מגלה שההסתברות לכך היא זעומה: בערך 1 ל-7,000.

לאחר שסיים את עבודתו, וממש לפני הרגע המכריע של בדיקת התוצאות, העריך הדאוזר שהוא הצליח לזהות את כל 15 החפצים בכל אחד משני האזורים, כלומר 100% הצלחה. הוא גם ציין כי לא נתקל בשום בעיות בעבודתו.

והתוצאה: הדאוזר הצליח לזהות 8 מתוך 15 הבקבוקים, ו-8 מתוך 15 הברזלים. כלומר, בדיוק לפי הצפוי בניחוש.

הנה סרטון המתעד בקצרה את האירועים:

מה באמת מזיז את המוטות?

ההסבר לתנועת המוטות ניתן כבר ב-1852, על ידי ויליאם קרפנטר. המוטות זזים כתוצאה מתנועות זעירות בלתי מודעות ובלתי רצוניות של הדאוזר עצמו. מספיק שינוי זווית קטן ביותר של כפות הידיים כדי לגרום למוטות להיפתח או להיסגר.

אפקט כזה, שבו סוגסטיה או ציפייה גורמות לתנועות בלתי רצוניות ובלתי מודעות, נקרא אפקט אידאו-מוטורי, והוא זה שמסביר גם מטוטלות שעונות על שאלות, כוסות שנעות על פני לוח ויג'י בזמן סיאנס, שולחנות שזזים ואף מתרוממים בזמן סיאנס, שינויים בהתנגדות הידיים בזמן לחיצות בטכניקת הקינסיולוגיה השימושית, ועוד.

כשהוא עובד עם המוטות, הדאוזר למעשה מפעיל שלא במודע כישורי "גששות". הידע והניסיון הרבים שצבר במהלך עבודתו כקבלן עוזרים לו לבצע ניחושים נבונים. במקומות שהוא משער שהמטרה נמצאת, ידיו זזות באופן בלתי מודע והמוטות משנים את מצבם. מסיפוריו משתמע שברוב המקרים היה רמז כלשהו לקיומו של הגורם שהוא איתר. בין אם זה היה תוואי שטח ייחודי, מפה שהוא בדק מבעוד מועד או אפילו משהו שהוא יכול היה לראות בזווית העין, כמו קו מתח גבוה. גם המזל האיר לו פנים מדי פעם, מן הסתם.

איך הדאוזר הגיב על התוצאות?

תגובתו הראשונית של אהרוני לכישלון הייתה הפתעה:

"הייתי אמור לגלות, אם לא את כולם, את רובם. אני לא יכול לבקר את הניסוי, כי הוא נעשה באופן הכי מסודר שיכול להיות. אם הייתי מודע לכמות הטעויות האפשרית הייתי בודק כמה פעמים. כנראה הייתי פזיז… אם הייתי פחות שוויצר אולי הייתי מוצא יותר." כשנשאל האם תוצאות הניסוי ערערו את אמונתו בדאוזינג, ענה: "ממש לא. ביום-יום, כשאני צריך להכניס טרקטור, ואני מגלה את הצינור, בכל עומק… זה מה שזה נותן לי."

כמה מילים על הונאה עצמית

לאורך כל האינטראקציה עם אהרוני, התרשמנו שהוא מאמין באמת ובתמים ביכולותיו. לא חשפנו כאן שרלטן, אלא לדעתנו, אדם שבבלי דעת הונה את עצמו. כולנו מועדים להונאה עצמית, ומן הסתם עשינו זאת פעמים רבות במהלך חיינו.

המסר פשוט: ללא בדיקה מבוקרת, קל מאוד להגיע למסקנות שגויות, ואם הן רצויות לנו – להתחיל להאמין בנכונותן. הנקודה החשובה היא שאם נחזור על בדיקה לא מבוקרת שוב ושוב, סביר שנטעה שוב ושוב. ניסיון אישי רב מסוג כזה לא רק שאינו מקרב לאמת, הוא רק מנציח את הטעות. באופן פרדוקסלי, הביטחון שלנו שאנחנו צודקים ילך ויגבר, רק משום שחזרנו על אותה הסקת מסקנות שגויה שוב ושוב, ולא משום שהתקרבנו באופן כלשהו למצב העניינים האמיתי.

את מעגל הקסמים הזה אפשר לשבור רק אם מציבים כמטרה את הניסיון להפריך את אמונתנו. לא לאשש אותה. רק אם נחפש באופן פעיל דרכים להראות שאנחנו טועים, וניכשל בכך שוב ושוב, תהיה לנו סיבה טובה להגביר את הביטחון שלנו שאנחנו בדרך הנכונה.

המדע הוא דרך לנסות לא לשטות בעצמך. העיקרון הראשון הוא שאסור לך לשטות בעצמך, ואתה האדם שהכי קל לשטות בו.  – ריצ'רד פ' פיינמן

ולסיום, ריצ'רד דוקינס וכמה דאוזרים שהשתתפו בניסוי מבוקר. שימו לב איך כולם נדהמים מהכישלון שלהם, ואיך אף אחד מהם לא משנה את דעתו, לפחות לא מול המצלמה.

** פוסט מקביל פורסם באתר "האייל הקורא".

בשיחות ביני לבין אנשים שמאמינים כי ניתן לנבא את העתיד, לאבחן ולרפא מחלות בצורות שסותרות את כל הידע המדעי, לזמן ארועים מהיקום וכד', הדיון מתנקז עד מהרה לכמה "טיעוני מחץ" קבועים.

אחד מהם הינו "אני לא צריך הוכחות מדעיות, אני יודע שזה עובד", בו נתקלנו כבר בעבר, ועליו לא ארחיב את הדיבור הפעם.

אם אני ממשיך ללחוץ, מסביר על כל ההטיות הקוגניטיביות ועד כמה התרשמות אישית וניסיון אישי יכולים להטעות, לא נותרת ברירה לטוען והוא משתמש בטיעון המחץ הבא, כדי להגן על אמונתו:
"אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים".

כשאני ממשיך להקשות ולשאול מדוע לדעתו אי אפשר לבדוק זאת בכלים מדעיים, מועלים אחד או יותר מהנימוקים הבאים:

1)      "אין עדיין מכשירים שמסוגלים למדוד את הדבר הזה (אנרגיה/כוחות/ישויות)".

2)      "כל אדם שונה וזה עובד עליו אחרת".

3)      "יש המון גורמים שמשפיעים ופועלים יחד. המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו".

4)      "לדבר הזה (אנרגיה/כוחות/ישויות) יש רצון משלו, ואם האדם ספקן, או שזה ניסוי שמטרתו לגלות את הדבר הזה, או שיש אנרגיות שליליות בקהל, או שהאדם (או האנושות כולה) לא בשלים להחשף לזה – זה יכול להחליט שלא להראות את נוכחותו, והניסוי יכשל".

הקטע הבא מבוסס על שיחה אמיתית שהתנהלה בפורום מיסטיקה כלשהו, והוא יעזור ללבן את הנושא.

היא: אתה מנסה לרתום את הרוחניות והמיסטיקה לכלים שלך, וזה לא ילך, כי אלו שני דברים שונים ולעיתים אף מקבילים.
יש דברים שאתה פשוט צריך לדעת מבפנים, להרגיש, לחוות ולסמוך על עצמך ולא על גורמים חיצוניים כלשהם, שיאמתו לך את מה שאתה מרגיש.
האם כשמתאהבים הולכים לבדוק זאת מדעית או פשוט מרגישים? האם כשאוכל טעים שואלים את עצמנו איזה כלי מדעי יגיד לנו אם האוכל טעים? או פשוט מרגישים ויודעים?
אל תנסה לסגור את הרוחניות בקופסת ההגיון, כי זה לא ילך וזה לא נכון לעשות זאת.

אני: כל עוד את מדברת על חוויות סובייקטיביות פנימיות – אני מסכים. אי אפשר למדוד אהבה, אי אפשר למדוד משמעות אישית, אי אפשר למדוד הרגשה טובה, חיוניות, שלווה, עוצמה פנימית. וזה גם לא רלוונטי. (דרך אגב, ההתקדמות בחקר המוח כבר נותנת כלים ראשוניים למדוד חוויות סובייקטיביות באופן אובייקטיבי).

אבל כשאת מדברת על תחומים כמו אבחון רפואי, ריפוי, חיזוי עתיד, זימון מאורעות, השפעת מחשבה על חפצים, טלפתיה – את מדברת על דברים חיצוניים, אובייקטיביים, מדידים. אם אדם הזיז חפץ באמצעות המחשבה זו תופעה אובייקטיבית בעולם החיצוני, לא פרשנות או משמעות אישית.
אם אדם מסוגל להבחין מי מתוך קבוצת אנשים שלפניו חולה במחלה מסוימת ומי לא, על סמך הסתכלות "בהילה" שלו / תיקשור / רייקי או בכל דרך על-טבעית אחרת, זו תופעה אובייקטיבית בעולם החיצוני. אפשר למדוד אותה. אנשים שונים יסכימו עם תוצאת המדידה: "הוא אבחן את 8 האנשים הללו כחולים בסרטן הכבד, ו-7 מתוכם אכן חולים בסרטן הכבד".

כל טענה בדבר משהו חיצוני לנו אפשר למדוד, גם אם בצורה סטטיסטית. (כמו שעושים ברפואה, פסיכולוגיה, אפידמיולוגיה, סוציולוגיה וכו'). איפה את רואה בעיות במדידה כזו? אני לא מבין. נסי לתת דוגמה למשהו חיצוני שלא ניתן למדוד.

באילו כלים תמדוד? בכלים שאתה מכיר? ואם כלי המדידה המסוגלים למדוד זאת עדיין לא הומצאו? ואם הם לא מדויקים או מודדים דברים אחרים לגמרי ממה שהם אמורים למדוד, למשל, מודדים אנרגיית חום במקום אנרגיית ריפוי שעדיין לא יודעים למדוד, ועוד אלמנטים הגורמים לנסיון למדוד להיות מגוחך.

אני לא מדבר על מדידת האנרגיה עצמה. את זה אי אפשר למדוד כי אף אחד לא יודע מה זה. יתרה מזו, לא סביר שאי פעם יהיה אפשר למדוד זאת, מכיוון שהטענה היא שמדובר בישות שאינה פיזיקלית/חומרית, וכל כלי המדידה שהמדע יכול לפתח מסוגלים למדוד רק דברים פיזיקליים/חומריים.

אבל זה לא משנה בכלל מה מהות אותה "אנרגיה". אני מדבר על מדידת ההשפעה של האנרגיה על האנשים. ההשפעה היא משהו פיזיקלי – למשל ריפוי כלשהו. לכן הטיעון שלך לא רלוונטי, כי את ההשפעה לא צריכה להיות בעיה למדוד. אם גם את ההשפעה לא ניתן למדוד, אז על מה מבוססת הטענה כי מישהו חזה משהו? ריפא מישהו?

אי אפשר למדוד אנרגיה והשפעת ריפוי, כי זה משתנה מאדם לאדם, ממחלה למחלה וממטפל למטפל, לכל אחד אנרגיות אחרות. מטפל יכול לשלוח 100% מהאנרגיה שלו למטופל אך זה, בגלל ספק, חוסר יכולת לקבל, חוסר רצון לקבל או אפילו שיעור שהוא צריך לעבור וחייב לעבור זאת דרך התנסות בקושי או במחלה, יקבל רק 50% ואפילו פחות מהטיפול.

עם האתגר שהעלית מתמודדים מקצועות מחקריים רבים כמו רפואה ופסיכולוגיה. הרי גם הם עוסקים באנשים אינדיבידואלים, שונים זה מזה, ומבקשים להגיע למסקנות כלליות יותר (האם תרופה יעילה, מה קורה לאנשים כשהם מתמודדים עם אובדן, וכד'). הודות לשימוש במתודולוגיות מחקר וכלים סטטיסטיים ניתן להגיע למסקנות כלליות יותר, לזהות את המגמות הכלליות מעל רב גוניות הפרטים, לראות את היער בלי לשקוע בעלים של כל עץ. כך, "ממעוף הציפור", אפשר להבחין כי היער דליל באזור אחד וצפוף באחר, כי העצים נמוכים יותר כאן אבל גבוהים יותר שם, וכד', דברים שאי אפשר לראות אם בוחנים בדקדקנות כל עץ בנפרד.

ע"י מחקר סטטיסטי ניתן לגלות כי אלה שאוכלים המון, שוקלים יותר מאלה שמרעיבים עצמם, בממוצע. למרות שכל אחד שונה, הגנים שונים, ההשפעות הסביבתיות שונות, רמת הפעילות הפיזית שונה, עדיין – אלה שמפטמים את עצמם באופן קבוע ישקלו יותר מאלה שמרעיבים את עצמם באופן קבוע, בממוצע. זה כוחה של הסטטיסטיקה. אין סתירה לכך שכל פרט שונה.

אם מבצעים מחקר כמו שצריך, אני לא רואה כל בעיה לדעת אם שיטת ריפוי מסוימת "עובדת ביעילות מדהימה" במציאות או שמדובר באשליה בלבד. בממוצע, קבוצת אנשים שקיבלו טיפול לפי שיטה כלשהי, גם אם נתפר באופן אישי ושונה עבור כל אחד, צריכה להיות בריאה יותר מקבוצת אנשים שנותרה ללא טיפול.

נעבור כעת לטיעון השני ששילבת כאן: "לאנרגיה יש רצון משלה, ואם האדם ספקן, או לא יכול לקבל, או לא רוצה לקבל (במודע או שלא במודע), או לא בשל עדיין לקבל, או שמגיע לו לא לקבל, אזי האנרגיה לא תגלה את נוכחותה והאדם לא יבריא / הניסוי יכשל". 
בניסוח אחר: "הדבר" אינו ניתן להפרכה, כלומר, לא ניתן לחשוב על ניסוי שיראה כי הדבר לא קיים (אם באמת אינו קיים).

לפי ההגדרות המקובלות, טענה שאינה ניתנת להפרכה אכן אינה יכולה להוות מושא לחקירה מדעית, משום שאין שום דרך לקבוע אם היא נכונה או לא, ולפיכך כל דיון בדבר נכונותה הופך ללא רלוונטי. במילים אחרות, אף אחד לא יכול לדעת אם טענה כזו נכונה או לא. הוא רק יכול להאמין שהיא נכונה. טענה כזו זכתה לכינוי "אפילו לא שגויה".

הגורמים למחלה הם כל כך רבים, שאין שום סיכוי לשקלל את כולם בכלים המדעיים הקיימים. הגורמים קיימים ומשפיעים אבל המדע לא מצליח להתמודד עם המורכבות הזו. עובדה, על כל מחקר שמוצא שמשהו גורם לבעיה בריאותית, יש מחקר אחר שמוצא בדיוק ההיפך.

אני מסכים שלעיתים קרובות קשה מאוד לבודד את הגורמים, לזהות את החוקיות הסמויה (אם היא קיימת כמובן), כי החיים באמת מאוד מורכבים. אבל במקרה כזה, איך יתכן כי מישהו גילה את אותה חוקיות פנימית שלא בכלים מדעיים, אם היא כל כך חמקמקה? (בכלים מדעיים אני מתכוון לתצפיות מסודרות, בידוד משתנים, עריכת ניסויים, וכו').

הרי כל אותם אנשי ניו-אייג' טוענים שגילו חוקיות כלשהי. גילו סדר בכאוס. גילו מתאם בין מחשבות לבין השפעתן על ארועים, גילו מתאם בין נפנוף ידיים לבין בריאות האדם שמנפנפים עבורו, גילו מתאם בין מערך הכוכבים ברגע הלידה לבין אורחות חיי האדם, וכיוצא באלה, כיד הדמיון הטובה.

אם מישהו טוען שגילה חוקיות בכאוס, הרי שניתן לחקור זאת מדעית. זו בדיוק מהותו של המדע – לגלות חוקיות בעולם!

לא הכל מגלים בתצפיות מסודרות וניסויים מבוקרים. יש אינטואיציה למשל. אינטואיציה של מטפל, שמבוססת על נסיון אישי של שנים.
איך אלוף שחמט יודע מה הצעד הנכון? האם הוא מחשב מיליארדי חישובים בזה אחר זה, שוקל ומשווה את בין כולם ורק אז בוחר את הטוב ביותר באיזשהו תהליך מודע? לא. ועדיין הוא יכול להתמודד בהצלחה מול המחשבים החזקים ביותר בעולם! כוחה של האינטואיציה מדהים!

את מבלבלת בין הדרך שבה מגיעים לרעיון, לבין הדרך בה בודקים אם הוא נכון.
אינטואיציה זה כלי מבורך. אינטואיציה יכולה להניב באמת רעיונות מבריקים, אבל אינטואיציה יכולה גם לטעות, ולעיתים יותר קרובות משנדמה לנו. המוח שלנו מבצע המון "קיצורי דרך" שמוכיחים עצמם כיעילים במקרים מסוימים, אך מביאים למסקנות שגויות במקרים אחרים.
הדרך בה מישהו הגיע ל"ידע הפוטנציאלי" שלו אינה מפחיתה את הצורך בבדיקה של אותו ידע בצורה מסודרת (כלומר מדעית). רק ע"י בדיקה מבוקרת ומושכלת ניתן לברור את הרעיונות הנכונים מתוך השגויים, להפריד בין חוקיות אמיתית לבין חוקיות מדומה.

מלבד זאת, נומרולוגים, אסטרולוגים, מאבחנים ומרפאים למיניהם מתהדרים בשיטות מפורטות ביותר. המטפל אינו בוהה בלקוח ומתאר את הגיגי ליבו, אלא מבסס את דבריו על מערכות סמלים מורכבות ביותר: זויות בין כוכבי לכת, קמטים על כף היד, נקודות דיקור מדויקות, וכד'. כיצד אפשר לדעת שתורות מורכבות אלה אכן מתאימות למציאות (כלומר נכונות) בלי לבדוק זאת בצורה מחקרית מסודרת (כלומר מדעית)?

***

נחזור ונסכם בתמציתיות את ארבעת הטיעונים שעלו בנושא, ואת תשובותי להם:

1)      "אין עדיין מכשירים שמסוגלים למדוד את הדבר הזה" –
אין צורך למדוד את "זה". מספיק למדוד את ההשפעה שלו על עולם המציאות הנתפשת בחושינו. ואם אין השפעה כזו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל?

2)      "כל אדם שונה וזה עובד עליו אחרת" –
בשביל זה פיתחו כלים סטטיסטיים. אם אין חוקיות כללית כלשהי, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? מה המשמעות של "שיטה" כזו שאין בה שום חוקים וכללים? ואם גילו חוקיות, ניתן לפחות לאשש אותה במחקר סטטיסטי.

3)      "יש המון גורמים שמשפיעים ופועלים יחד. המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו" –
אם המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו, אין דרך לוודא אם טענתו של מישהו שטוען שהוא כן מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו (באופן אינטואיטיבי למשל) – נכונה או לא.

4)      "לדבר הזה (אנרגיה / כוחות / ישויות) יש רצון משלו, ואם האדם ספקן, או שזה ניסוי שמטרתו לגלות את הדבר הזה, או שיש אנרגיות שליליות בקהל, או שהאדם (או האנושות כולה) לא בשלים להחשף לזה – זה יכול להחליט שלא להראות את נוכחותו, והניסוי יכשל" –
טענה שאינה ניתנת להפרכה בעיקרון – אין שום דרך לקבוע אם היא נכונה או לא, ולפיכך כל דיון בדבר נכונותה הופך ללא רלוונטי.

אני גם לא חושב שיש צורך לתת משקל כל כך גדול למונחים "מדע", "בדיקה מדעית". בסופו של דבר –

The whole of science is nothing more than a refinement of everyday thinking – Albert Einstein

לפיכך, לומר על משהו שאמור להיות לו ביטוי במציאות החיצונית – "אי אפשר לבדוק את זה מדעית" שקול לאמירה "אי אפשר לבדוק את זה" אשר שקולה לאמירה – "אי אפשר לדעת אם זה נכון".
(על "מה זה לדעת" דברנו בעבר כאן).

מה דעתכם?
האם תוכלו לתת דומגה לתופעה שיש לה ביטוי בעולם החיצוני, אבל אי אפשר, בעיקרון, לחקור אותה בכלים מדעיים?
ולגבי תופעה כזו:
1)      מה בדיוק הבעיה שמונעת את היכולת לבדוק אותה מדעית?
2)      כיצד מישהו יכול לדעת משהו על התופעה הזו בדרך אחרת?

לקריאה נוספת:

• Can Science Test Supernatural Worldviews?

• תקשור, בירבוז ודרקונים בלתי נראים

• ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשבוע שעבר חשבנו קצת על דברים שנשמעים הגיוניים אך אינם נכונים. תודה על כל הרעיונות היפים שהעלתם!

בהמשך ישיר מתבקשת הרשומה הנוכחית – "לא הגיוני, אך נכון".

לי היה הרבה יותר קל למצוא דוגמאות מהסוג הזה. הנה כמה, מנוסחות בכוונה באופן פשוט ככל האפשר (גם אם במחיר פשטנות):

א.     היבשות זזות זו ביחס לזו.

ב.     אנרגיה יכולה להפוך לחומר ולהיפך.

ג.     מכונות ששוקלות אלפי טונות יכולות להמריא ולטוס.

ד.     יצורים קטנים בלתי נראים יכולים להרוג מיליוני אנשים.

ה.     אנשים יוכלו לדבר זה עם זה מקצה העולם לקצהו השני, בעזרת מתקן קטן שלא מחובר לשום דבר.

ו.     יש מצבים בהם צופה אחד מודד את ארוע א' כמתרחש לפני ארוע ב' וצופה שני מודד את ארוע ב' כמתרחש לפני א' באותו ניסוי עצמו (המדידות של שניהם מדויקות כמובן).

ז.        תינוק נוצר ממפגש של תא-זרע וביצית. תודו שזה אחד הדברים הכי לא הגיוניים שיש!

האם תוכלו לתת דוגמאות נוספות לדברים "לא הגיוניים" שהתגלו כנכונים?

אז איך נדע אם משהו נכון או לא? "נשמע הגיוני / לא נשמע הגיוני" אינו כלי אמין במיוחד, כפי שאפשר להיווכח.

יתכן כי חלק מהמוגבלות של הכלי נובעת מכך שאינו מוגדר היטב. למה בדיוק הכוונה ב-"לא הגיוני"?
אפשר להבחין בין דרגות שונות של "לא הגיוני":

1)      רמה סובייקטיבית – לא תואם את הרגלי המחשבה שלנו, את התרשמות החושים שלנו, את נסיון חיינו האישי.

2)      רמה טכנולוגית – בלתי אפשרי מבחינה טכנולוגית (לטוס במהירות הקרובה למהירות האור למשל), אך לא סותר שום חוק פיזיקלי ידוע.

3)      רמה פיזיקלית – סותר את חוקי הפיזיקה המוכרים (ריחוף באויר בכח המחשבה, מכונה שמפיקה יותר אנרגיה מאשר מושקעת בה).

4)      רמה לוגית – סותר את חוקי הלוגיקה (התגלה "ריבוע עגול" וכנראה גם "מדענים הצליחו לשקול את הנשמה שהיא ישות לא חומרית").

התחושה הסובייקטיבית כי משהו "לא הגיוני" היא כלי בעייתי מאוד להבחנה בין נכון ללא נכון, מכיוון שתפישתנו מועדת לטעויות, דרך חשיבתנו מושפעת מאוד מעולם המושגים בו גדלנו, אנו נוטים לפרש את המציאות באופן סובייקטיבי, וכד'. דוגמאות לכך פזורות בכל רחבי הבלוג שלי.

ברמה הטכנולוגית – העובדה כי משהו בלתי אפשרי כרגע כמובן לא אומרת שבעתיד הדבר לא יהיה אפשרי. מספיק להסתכל כיצד נראה העולם לפני 100 שנה בלבד, או לקרוא שוב את "והרי תחזית המומחים" כדי להשתכנע עד כמה הקריטריון הזה בעייתי. במובן הזה טיעון כמו "לא יתכן שחוצנים ביקרו בכדור הארץ כי אין שום דרך טכנולוגית שיכולה להביא אותם לכאן בפרק זמן סביר" אינו טיעון מספק כדי להפריך את הטענה. כלומר גם זה לא נראה לי קריטריון יעיל במיוחד להבחין בין "נכון" ל"לא נכון".

לגבי סתירה לוגית – אין משמעות לכל טענה שמכילה סתירה לוגית פנימית. אם היינו מקבלים טענות כאלה, היו אובדים המשמעות והטעם לכל מחשבה שהיא, ולכל חיפוש אחר "אמת" או "ידיעה", באשר הם. פתח לסתירות לוגיות הוא סוף הנסיון לדעת משהו, ומי שמתיר סתירות לוגיות כורת את הענף עליו הוא יושב, שכן גם טענתיו חסרות כל משמעות בעולם שכזה. כלומר סתירה לוגית היא קו אדום שאין לחצות.

ומה לגבי הקריטריון "סותר את חוקי הפיזיקה"? האם הוא כלי טוב להבחנה בין נכון ללא נכון? כאן העסק נעשה מעניין באמת.

גם קריטריון זה בעייתי. האם תפישה על-חושית (טלפתיה למשל) סותרת את חוקי הפיזיקה? יש הטוענים שכן, ומגבים את דבריהם בטיעונים כאלה ואחרים. יחד עם זאת, אני בטוח כי אנשי מדע ידעו לנמק בזמנו, באופן משכנע, מדוע גם לא יתכן שיבשות זזות זו ביחס לזו, מדוע מכונות ששוקלות אלפי טונות לא תוכלנה להתרומם באויר לעולם, מדוע הזמן חייב להיות מוחלט ומשותף לכולם, וכד'. שהרי אם לא כן, לא היה מדובר בתגליות חדשניות ובמהפכות של ממש במדע. כבר לפני כ-50 שנה טען תומס קון כי מהפכות במדע מתחוללות בדיוק בנקודות בהן מדענים מזהים ועוסקים בדברים שנראים כחורגים מ"הנורמלי", ממסגרת הידע והמושגים המקובלים במדע באותה העת.

כלומר, עלינו להיות זהירים כשאנו טוענים כי משהו פשוט לא יתכן "כי הוא סותר את חוקי הפיזיקה". מסנן כזה כנראה יעיל לצורך סינון רוב הדברים שאינם נכונים, אך מדי פעם מסנן זה יעצור גם משהו נכון, ועצירה כזו פוגעת בקדמה.

האם זהו מחיר שאנו מוכנים לשלם? סיכון שאנו מוכנים לקחת?

נקודה חשובה נוספת היא ההבחנה בין תופעות לבין פרשנויות של תופעות. כאן זה נהיה ממש טריקי, אז צריך להתרכז טוב: תופעות עצמן אינן יכולות לסתור את חוקי הטבע. רק פרשנות של תופעות יכולה לסתור את חוקי הטבע. מה שקורה קורה.  הפרשנות של מה שקורה עלולה לא להתאים למודל שלנו לגבי מה יכול לקרות בעולם. אבל זה משהו אחר.
הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס עשה את ההבחנה הזו בשנת 400 לספירה בקירוב, כשאמר: "נס אינו נוגד את הטבע כפי שהוא באמת, אלא רק את הטבע כפי שאנו מבינים אותו כעת".

לדוגמה, אם נתעקש להסביר תפישה על-חושית באמצעות מנגנונים פיזיקליים של העברת אינפורמציה/אנרגיה, אנחנו עשויים להשתכנע מהר מאוד כי הדבר אינו אפשרי, אבל יתכן שבמערכות מושגים אחרות (סתם לדוגמה – מתאמים לא לוקליים ברמה הקוונטית) הדברים פתאום אינם עומדים בסתירה. כלומר, במערכת מושגים אחרת (עתידית אולי), יתכן ואותה תופעה תקבל פירוש אחר ופתאום לא יראה שיש סתירה, וכך משהו שנראה "לא הגיוני" בעבר (כי סתר את חוקי הפיזיקה) הופך ל"הגיוני" ואולי אף מתבקש (כי עולה בקנה אחד עם מערכת מושגים חדשה וקיומו אף נובע ממנה). התופעה נשארה אותה תופעה, רק הפרשנות שלה השתנתה.

למישהו יש דוגמה פשוטה מההיסטוריה להדגים את הרעיון הזה?

התחלנו משאלה פשוטה, והסתבכנו לא מעט… מה זה "הגיוני"? מה זה "נכון" בכלל?

נראה לי שהבסיס המוצק היחיד להשען עליו ולהתחיל לבנות מעליו את בניין הידע, הוא עולם התופעות, כפי שהן נמדדות בצורה מבוקרת שמנטרלת עד כמה שאפשר את ההטיות והפרשנויות הסובייקטיביות שלנו. ללא ראיות, אנחנו מאבדים מהר מאוד קשר עם המציאות.
נחזור לדוגמה של תפישה על-חושית. האם יש בכלל ראיות משכנעות לקיום התופעה? אין טעם לוויכוחים אם משהו הגיוני או לא, אם ההסבר שלו משכנע או לא, אם קיימים הסברים חליפיים, אם הוא סותר את חוקי הפיזיקה וההגיון, כל עוד לא הוכחנו שיש בכלל תופעה שאפשר להתייחס אליה.

כאן מגיע תפקידן של שיטות המחקר המודרניות, שמנסות להפריד בין תופעות אמיתיות לבין מה שרק נראה כמו תופעות, או אם תרצו, בין תופעות חיצוניות אובייקטיביות לבין תופעות פנימיות סובייקטיביות שמתחוללות רק כפרשנויות במוחם של האנשים המעורבים (ראה אסטרולוגיה למשל, או הסיפור המופלא על קרני ה-N). כלומר, אפילו ברמת התופעות הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים, עוד לפני שפונים לרובד ההסברים.

לפני שדנים בשאלה "האם זה הגיוני" או "האם זה נכון", מן הראוי לדון בשאלה הבסיסית יותר והיא – "האם זה קיים", ואם כן, באיזה מובן.

אולי בזה בעצם עוסק הבלוג שלי? מה בכלל קיים, ובאיזה מובן?

מה דעתכם? האם יש לכם קריטריונים נוספים להבחנה פוטנציאלית בין נכון ללא נכון? דוגמאות נגדיות? השגות? חידודים?

(ויקיפדיה)

לבני הזוג היקמן נולד תינוק. הוא נולד חודשיים לפני הזמן, בבית סבתו, ולרוע המזל סבל מזיהום חיידקי ומבעיות נשימה כתוצאה מריאות לא מפותחות. בני הזוג ידעו בדיוק מה עליהם לעשות ברגעים קריטיים אלה כדי להציל את חיי התינוק: הם התפללו ומרחו אותו בשמן זית. תשע שעות לאחר מכן התינוק מת.
ההורים לא ניסו אפילו להזעיק עזרה רפואית. האב לא עשה זאת "כי התפלל", והאם אמרה כי כאישה החברה בכנסייה היא חייבת להענות לרצון בעלה. "זו לא ההחלטה שלי בכל מקרה", אמרה במשפט. "אני חושבת שכל מה שקורה הוא רצון אלוהים".
מומחים רפואיים העידו כי לתינוק היה סיכוי של 99% לשרוד אם היה מקבל טיפול רפואי הולם. ההורים הואשמו בהריגה בספטמבר 2011. הם חברי הכת "Followers of Christ" – כת בעלת היסטוריה ארוכה של התנגדות לטיפולים רפואיים.

ניל היה בן 16 כשהתקררות בה לקה הדרדרה למצב שקרוביו האמינו כי יכול לסכן את חייו. הוריו טיפלו בו באמצעות תפילות, שמן והנחת ידיים, ולא לקחו אותו לרופא. ניל החלים, אך נפל למשכב שוב כעבור כשלושה חודשים (יוני 2008). לאחר שבוע לא היה מסוגל כבר ללכת. האב היה צריך לשאת אותו לחדר האמבטיה. אימו האכילה אותו ארוחות מצומצמות, אך ניל לא היה מסוגל לבלוע. כשמת, אף אחד לא הזעיק את שירותי החירום.
הסתבר שניל סבל מחסימה בשלפוחית השתן. הוריו נמצאו אשמים בהריגה ברשלנות.

עוד סיפור מזעזע מהעת האחרונה מופיע כאן.

המקרים הללו התרחשו באורגון שבארה"ב. אורגון היא אחת מבין עשרות מדינות שמעניקות חסינות גורפת להורים שמאמינים ב"ריפוי באמצעות אמונה" (faith-healing) מפני אישומים של הזנחה והתעללות בילדים. היא אחת מתוך שש מדינות שמעניקות חסינות על בסיס דתי אף במקרים של הריגה, רצח או רצח בהתעללות.

ולא מדובר במקרים בודדים. מחקר שפורסם באוניברסיטת קליפורניה ב-1998 סקר 172 מקרים של ילדים שמתו כתוצאה מ"ריפוי-אמונה" בארה"ב בין השנים 1975-1995. ל-140 מתוכם היה סיכוי גבוה מ- 90% להשאר בחיים לו קיבלו טיפול רפואי הולם. מקרי המוות הללו מיוחסים ל-23 כתות דתיות שונות ב-34 מדינות.

לאחר שלושה מקרי מוות של ילדים באורגון, הוסרה ההגנה המשפטית מהורים שלא פונים לטיפול רפואי ומסתפקים ב"תפילות".

מעבר לסיפורים המזעזעים, השאלה שמעניינת ומטרידה אותי היא –

מה גורם לאנשים להאמין שתפילות עובדות, במידה כזו שהם מוכנים להמר על כך בחיי ילדיהם?

תוצאות מחקרים מדעיים?

נכון ל-1988, חיפוש נרחב אחרי מחקרים בתחום העלה רק שלושה מחקרים מבוקרים בהם נבדקה השפעת תפילות על אנשים שלא היו מודעים לכך שמתפללים עבורם. מתוכם אחד (שתוכנן באופן חובבני) טען לתוצאות חיוביות, ובשני האחרים (שתוכננו בקפידה) לא נמצאה השפעה כלשהי לתפילות.
מחקרים נוספים שבוצעו לאחר מכן לא מצאו שום אפקט ברור. חלקם לא גילה כל שיפור במצב חולים שהתפללו עבורם, וחלקם מצאו פרמטרים אחדים בהם חל שיפור מסוים בקרב חולים שהתפללו עבורם, יחסית לאלה שלא התפללו עבורם. תוצאות אלה יכולות לנבוע מתנודות אקראיות טבעיות או מגורמים נוספים שלא היו בבקרה.

המחקר המקיף ביותר בתחום השפעות התפילה נערך ב-2006, וכלל כ-1800 חולים שהתאוששו מניתוח מעקפים. הם חולקי לשלוש קבוצות שוות. לנבדקים בקבוצה אחת נאמר כי יתכן ויתפללו עבורם ואכן התפללו עבורם, לנבדקים בקבוצה השניה אמרו כי יתכן ויתפללו עבורם אך לא התפללו עבורם בפועל, ולחברי הקבוצה השלישית הובטח כי יתפללו עבורם, ואכן כך בוצע.
התוצאות היו מאירות עיניים: לא היה שום הבדל בשיעור הסיבוכים בין שתי הקבוצות הראשונות. יתרה מזו, בקרב חברי הקבוצה השלישית (שידעו כי מתפללים עבורם) שיעור הסיבוכים היה אף גבוה יותר! אחת הסברות שמנסות להסביר את הממצא הזה אומרת כי הם נכנסו לסוג של "חרדת ביצוע" עקב הידיעה כי מתפללים עבורם.

בניגוד לטענות המאמינים, אין אם כן עדויות מחקריות לכך ש"תפילות" יכולות לעזור לחולה, ובוודאי לא במצבים כמו עיוורון, חרשות, סרטן, איידס, בעיות התפתחותיות, טרשת נפוצה, פריחות בעור, שיתוק ופגיעות שונות. אגודת הסרטן האמריקאית מסכמת את הנושא באופן חד משמעי באתר האינטרנט שלה: "הראיות המחקריות אינן תומכות בטענות כי ריפוי-אמונה מסוגל לרפא סרטן או כל מחלה אחרת".

מטא-אנליזה משנת 2007 מסכמת: לא נמצאה כל השפעה לתפילות עבור החלמתו של אדם (ללא ידיעתו).

סיפורים אנקדוטיים?

מה באמת לגבי כל אותם אנשים שקמו מכסאות גלגלים והחלו ללכת לפני קהל של אלפי אנשים?

ניקח לדוגמה את קתרין קולמן, מרפאת-אמונה אמריקאית ידועה. ד"ר ויליאם נולן החליט לבדוק מה עלה בגורל 23 אנשים שטענו כי הבריאו בעקבות שירותיה. המעקב ארוך הטווח שביצע העלה כי אף אחד לא נרפא. חמור מכך: אחד המקרים היה של אישה שלכאורה נרפאה מסרטן בעמוד השדרה, השליכה את המחוך התומך שלה ורצה לאורך הבמה לפקודתה של קולמן. למחרת קרס עמוד השדרה שלה, והיא מתה כעבור 4 חודשים.

ב-1976 מתה קולמן בעקבות ניתוח לב פתוח שעברה (תפילותיהם של המוני מאמיניה כנראה לא סייעו גם הפעם).

נולן מתאר מקרים אלה כמו גם מקרים שעברו תחת ידיהם של "מטפלים" נוספים בספרו:  Healing: A Doctor in Search of a Miracle.

לואיס רוז, פסיכיאטר בריטי שחקר מאות סיפורי "ריפויי אמונה" מסכם בספרו Faith Healing: "לאחר 20 שנה של עבודת חיפוש לא איתרתי ולו מקרה אחד של נס".

מצגי שוא של שרלטנים?

בזה אחר זה צצים שרלטנים שמפלסים דרך אל עושרם על חשבון תמימותם של מיליוני מאמינים.
אחד התחקירים היסודיים שנעשו בתחום התבצע ע"י הקוסם ג'יימס רנדי, וממצאיו מתוארים בספרו "The faith healers". הנה דוגמה לאחת מחשיפותיו (מומלץ לצפות!):

אומרים – "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים".
במקרה שלנו הפראיירים דוקא מתים. השרלטנים לעומת זאת אפילו לא מתחלפים!

נוכלים שמתחפשים למדענים?

על רקע המחסור בתמיכה מחקרית, אין פלא שמחקר אחד מ-2001 עשה לו כותרות בכל רחבי העולם. חוקרים במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה ביצעו מה שנראה כמחקר מדעי למהדרין. במחקר השתתפו (ללא ידיעתן) נשים שעברו טיפולי הפריה. אלפי אנשים התפללו מרחוק עבור הצלחתן של 100 נשים להיכנס להריון, מבלי שהן ידעו על כך כלל. תוצאות המחקר היו מדהימות – שיעור הכניסות להריון בקרב הנשים שהתפללו עבורן היה כפול מזה של קבוצת הביקורת!

אולי תוצאות מדהימות מדי? ספקות החלו לעלות בקרב אנשי מדע אחרים, שאלות הופנו לחוקרים ולאוניברסיטה וסאגה גדולה החלה להתפתח סביב המחקר הסנסציוני. אסכם בקצרה את הממצאים שנחשפו (מי שמעוניין לקרוא את כל הפרטים יכול למצוא אותם כאן): כתב העת שפרסם את המאמר סירב לא רק לפרסם מכתבי ביקורת שהתקבלו בנוגע המאמר, אלא אף לאשר כי קיבל אותם. במשך חודשים נותרו שיחות טלפון, אימיילים ומכתבים בקשר למאמר ללא מענה. גם שלושת מחברי המאמר לא הסכימו להתייחס לשאלות.

עם חלוף הזמן התגלה כי המחבר הראשי של המאמר שמע על המחקר לראשונה חודשים לאחר סיומו והתנער מכל אחריות לתכנונו. המחבר השני עזב את האוניברסיטה ומסרב להגיב, והמחבר השלישי (שפרסם מאמרים רבים בנושאים של פארא-פסיכולוגיה) נחקר ע"י ה-FBI בקשר להונאות ענק בסכומים של מיליוני דולרים שהיה אחראי להן עם אדם נוסף, ששימש גם הוא כחוקר בשעות הפנאי (יחד הם פרסמו מאמר בשם "השפעת טיפול בהילינג על קצב השתחזרות רגליים קדמיות של סלמנדרות"). ב-2004 הואשמו השניים בשימוש בזהויות מזויפות מרובות לצורך ביצוע פשעים. השותף, שכבר ישב בכלא תלה את עצמו בתאו, ואילו חברינו – המחבר השלישי – נכנס לכלא ל-5 שנים.

פרסום סלקטיבי ומוטה במדיה?

המדיה רודפת בידור ורייטינג הרבה יותר מאשר אמת ודיוק (רמז: איפה נמצא הכסף?) מסיבה זו מחקר סנסציוני כמו זה שתואר לעיל יזכה לפרסום אדיר בעוד שמחקרים שלא מצאו קשר בין תפילות לבריאותם של חולים יאבדו לנצח בין דפי כתבי עת נידחים, וזה בהנחה שהחוקרים (או כתבי העת) מצאו לנכון לפרסם אותם בכלל (גם בעולם המחקר "אי תוצאה" סקסית הרבה פחות מ"תוצאה").
"מחוללי ניסים" יזכו לתוכניות שבועיות בפריים טיים, בעוד שתוכניות שמציגות דברים בגישה ספקנית ידחקו לשולי ערוצי המדע, במקרה הטוב.
התקשורת תחגוג על מקרה נדיר כזה או אחר של החלמה בלתי מוסברת, ולא תסקור באריכות מייגעת את המקרים הרבים בהם סיימו החולים את הטיפול ללא כל שיפור אובייקטיבי במצבם.
הכל טבעי ומובן. אבל התוצאה היא שאנו מאבדים את היכולת להבחין בין שכיח לנדיר, בין אמת לאשליה.

עד כה דיברנו על מקורות חיצוניים של מידע כוזב או מעוות.
מהם הגורמים בחויה האישית שעשויים לגרום לאנשים להאמין בכוחן של תפילות (או כל טיפול אחר שנבדק מחקרית ולא נמצא תקף)?

פרשנות שגויה של טעות באבחון המקורי?

לעיתים מאובחנת מחלה באופן שגוי. לעיתים קרובות עוד יותר מדובר בחשד בלבד שמופרך בבדיקות נוספות, אם וכאשר הן מתבצעות. מי מאיתנו לא חווה על בשרו תקופת פאניקה כזו ונשם לרווחה לאחר שבדיקות נוספות הראו כי היתה זו אזעקת שוא?
יש שמבינים כי מדובר בטעות באבחון, אבל יש שמעדיפים להבין כי התחולל כאן נס רפואי ממדרגה ראשונה!
אדם שבשלב האבחון השגוי החל להתפלל או לעבור טיפולים כאלה ואחרים, וביצע לאחר תקופה בדיקה רפואית נוספת שלא העלתה כל ממצאים חריגים, בהחלט עשוי ליחס כוחות מרפא חזקים לתפילה/טיפול.

אינני יודע מה היקף האבחונים השגויים, אבל הוא בהחלט יכול להסביר סיפורי ניסים שצצים מדי פעם, ולספק קריירה שלמה לאנשים שמייסדים תנועות פסאודו-רפואיות חדשות בעקבות הארוע, בטענות כי תפילות, מחשבות חיוביות, דייטת מיץ גזר, מריטת שערות באף או כל דבר אחר שעלה על דעתם לבצע באותה תקופה – מבריא אנשים. כמה ראיונות בתוכניות בוקר פופולאריות, שיווק אגרסיבי והנה לנו עוד כת שקמה על בסיס של אשלית יחיד.

פרשנות שגויה של ריפוי טבעי ותנודות טבעיות במחלה?

מצבי מחלה רבים חולפים מעצמם. "התקררות תחלוף תוך 7 ימים אם החולה נוטל תרופה, ותוך שבוע אם אינו נוטל". תפילה או כל טיפול אחר שינתן במצב של מחלה שחולפת מעצמה עשוי להתפרש כגורם להחלמה. זו אשליית "אחרי ולכן בגלל".

בנוסף, מחלות כרוניות רבות מתאפיינות בתנודתיות – תקופות של החמרה והטבה לסירוגין (כאבי שרירים, פרקים, אלרגיות וכד'). באופן טבעי אדם יפנה לטיפולים כאלה ואחרים כאשר הגיע לשפל מסוים, ומשם הדרך הטבעית היא רק למעלה (בלי קשר לטיפול). כשהמצב משתפר האדם מפסיק בטיפול ובטוח שהוא עזר. כעבור תקופה של רגיעה מידרדר מצבו שוב והוא חוזר ופונה לטיפול. גם הפעם משתפר מצבו לאחר מכן והוא מסיק כי "הטיפול עבד שוב!" וחוזר חלילה. בכל תנודה יקבל האדם חיזוק נוסף להתרשמות כי הטיפול עובד, גם אם הוא חסר השפעה לחלוטין (דוגמה קיצונית לרעיון זה היא לעמוד מול רמזור ולהתפלל לאור ירוק בכל פעם שהוא אדום, ולשמוח שהתפילה עזרה בכל פעם שהוא ירוק. מי שלא שם לב שרמזורים נוטים להתחלף לסירוגין, ישתכנע מן הסתם כי התפילה שלו היא הדבר היעיל והאמין ביותר שקיים).

פרשנות שגויה של פעולת הפלצבו?

אפקט הפלצבו יכול להסביר שיפור בהרגשה ואף במצב הפיזי במקרים בהם תפילה או כל טקס אחר מתבצעים כשהחולה מודע לכך ומאמין שהדבר עשוי לעזור לו. עצם הנוכחות האנושית התומכת, הציפייה להקלה בכאב כמו גם ירידה ברמת הדחק הנפשי – כל אלה תורמים כנראה לפעילות משופרת של המערכת החיסונית ולהתמודדות גופנית עם כאבים. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי אפקט הפלצבו אינו פועל על כל אחד, וגם המידה בה הוא פועל משתנה ממקרה למקרה.

ההטבה, אם מתרחשת, מקורה בחולה עצמו ולא בכוחות מסתוריים שמפעיל המטפל.

העובדה כי עצם האמונה ביעילות הטיפול משפיעה על החולה לטובה, אין פירושה שיש להסתפק בנפלאות הפלצבו בכל אותם המקרים בהם קיים טיפול קונבנציונלי מוכח לבעיה. הרי גם לטיפול המוכח יש את אפקט הפלצבו שלו, שמעצים אותו עוד יותר.
כלומר, עלינו להשוות בין טיפול בעל ערך רפואי מוכח בתוספת פלצבו, לטיפול שהוא פלצבו בלבד.

במקרים אקוטיים כמו אלה שתוארו בתחילת הכתבה, מומלץ בחום לא לסמוך על אפקט הפלצבו…

כל התשובות נכונות?

נראה ששילוב של כל הגורמים שצוינו מחזק מאוד את האמונה ביעילות הטיפול, למרות שלא נמצא יעיל במחקרים, כלומר, במציאות.

המרכיב הסודי הנוסף – אמונה!

בסופו של דבר, אנשים רבים מאמינים במשהו כי… הם פשוט מאמינים.
כמו שאומרים המאמינים: "לאלה שמאמינים, לא נדרשת כל הוכחה. לאלה שאינם מאמינים, שום הוכחה אינה מספיקה."

יותר מכך, מערכות אמונה רבות בנויות באופן שמרתיע את המאמין מלהטיל ספק באמונתו. אם לא יאמין מספיק – זה לא יעבוד. אם לא יאמין מספיק – יענש ע"י ישויות עליונות.

הדיון כולו התנהל בנושא "ריפוי-אמונה" או תפילות, אך באותה מידה היה אפשר לדבר על טיפולים נסמכי-אשליות רבים אחרים שאנו מוקפים בהם מכל עבר (רק צריך להביא את ערימת המחקרים הרלוונטיים לכל תחום כזה, אם בכלל בוצעו). כשאנשים בוחרים להשתמש בהם במקום בטיפולים שיעילותם ובטיחותם נבדקה, הדבר עלול להסתיים בכי רע.

הנה לדוגמה עוד מקרה של תינוקת שסיימה את חייה בגיל 9 חודשים, והורים שסיימו בכלא, הפעם עקב טיפול הומאופתי. התינוקת התייסרה במשך תקופה ארוכה מזיהום שהלך והסתבך אך הוריה בחרו שלא לתת לה טיפול קונבנציונלי (שהיה מציל אותה בודאות). במקום זאת טיפל בה האב עצמו בהומאופתיה – תחום אותו גם לימד.
השופט קבע כי האב "הפגין גישה יהירה בטענותיו לגבי יתרונותיה הברורים של הומאופתיה בהשוואה לרפואה הקונבנציונלית", וכי "היה ברור מעל לכל ספק כי הומאופתיה לא תספיק לטיפול במצב החמור בו היתה שרויה התינוקת".

דבר אחד הוא כשאנשים מעמידים את חייהם שלהם בסכנה בעקבות אמונה באשליות. זוהי בחירתם. אבל כשחסרי יכולת בחירה כמו ילדים ותינוקות משלמים את המחיר בחייהם, זה כבר פשע!

תודה לקורא שלומי על הקישור לסרט התיעודי "ניסים למכירה" בו אמן האשליות Derren Brown מעצב דמות של מרפא אמונה במו ידיו, כולל חשיפת טריקים שונים, והם הולכים עם זה עד הסוף. מאלף!

לקריאה נוספת:

• "מחשבה יוצרת מציאות – המפתח לאושר או אשלייה מסוכנת?"
• ריפוי בעזרת תפילה רטרואקטיבית: האם נשברו חוקי הפיסיקה?
• סקירה של כמה מחקרים נוספים בתחום השפעות תפילות
• סקירה מעמיקה נוספת של ניסויי תפילות

____________________________________________________________________

חושבים שהכתבה חשובה וכדאי שעוד יקראו אותה? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).

התגלית

בראשית 1903, שמונה שנים לאחר גילוי קרני ה-X (ע"י הגרמני וילהלם רנטגן) פשטה הידיעה בקרב מדעני צרפת בדבר גילוי סוג חדש של קרינה. Rene Blondlot, אחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה גילה קרינה זו וקרא לה קרינת-N, כהוקרה לעיר בה התגלתה – Nancy.

בלונדלוט הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה-N לתדרים שונים ע"י מנסרה מצופה אלומיניום (בדומה לפיצול קרן אור לבנה לצבעי הקשת ע"י מנסרת זכוכית), וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון אותה קרינה.

עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה, וחומרים שונים שמעבירים או חוסמים אותה (נייר סיגריות יבש למשל מעביר קרני-N, אך רטוב לא).

חוקרים רבים (בצרפת בעיקר) החלו להתנסות עם הקרינה החדשה, וגילו שלל תופעות מדהימות. כך למשל  Augustin Charpentier, פרופסור מכובד לביופיזיקה בבית הספר לרפואה, גילה כי ארנבות וצפרדעים פולטים קרינת-N, שרירים פולטים אותה אבל גידים לא. הוא גילה כי חשיפה לקרני-N הגבירה את רגישות העין, חוש הריח והשמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת-N רגילה, וכינה קרניים אלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל.

כמות התגליות שהצטברה סביב קרני ה-N במשך שלוש שנים בלבד היתה כה רבה, עד כי נדרשו 60 עמודים רק כדי למנות את התופעות השונות שהתגלו. בסה"כ התפרסמו בנושא כ-300 מאמרים ע"י 120 מדענים.

כדי להמחיש את גודל ההתלהבות סביב התגלית נציין כי שני פיזיקאים וספיריטואליסט אחד טענו כי הם המגלים המקוריים של קרני ה-N, טענות שנבדקו ע"י האקדמיה למדעים הצרפתית.

אך לא כולם הצליחו לשחזר את הממצאים. מדענים ידועי שם אחרים ניסו למדוד את השפעות קרני ה-N אך ללא הצלחה.

מה קורה כשאדם בעל חשיבה חדה מגיע לזירה

Robert Wood היה פיזיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות חקר הקרינה האולטרא-סגולה (UV). תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים, וכללו בין השאר פענוח פשעים בשיטות מדעיות וחקירת מעלליהם של מדיומים ספיריטואליסטים. כששמע על הקרניים החדשות שהתגלו בצרפת, קפץ לביקור ובדק במה המדובר.
הנה קטעים ממה שמספר Wood במכתב שהתפרסם ב-Nature לקראת סוף 1904 (תרגום חופשי שלי):

"כשלונם של מספר גדול של פיזיקאים נסיוניים מנוסים למצוא עדות כלשהי לקיומן של קרני-N, והזרם הבלתי פוסק של פרסומים בדבר תופעות יותר ויותר מדהימות של קרניים אלה, המריצו אותי לבקר באחת המעבדות בהן הודגמו ממצאים אלה. יצאתי לדרכי אפוף ספקות, אני מוכרח להודות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה.

לאחר שביליתי [בזבזתי?] 3 שעות או יותר בצפיה בנסיונות שונים, לא רק שנבצר ממני לדווח על תצפית אחת שיכולה להעיד על קיומה של קרינה זו, אלא שהשתכנעתי כי אותם חוקרים שקיבלו ממצאים חיוביים השלו את עצמם במובן זה או אחר.

הניסוי הראשון שזכיתי לחזות בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. נטען כי קל מאוד להבחין בהבדלי הבהירות אך אני לא הייתי מסוגל להבחין אפילו בשינוי קל. הוסבר לי שעיני כנראה לא רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו לזהות מתי אני חוסם עם ידי את קרני ה-N, ע"י צפיה בבהירות הכתם של המסך (מבלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים). בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הכתם הוכרז כבהיר וכהה לסירוגין בעוד ידי חסמה באופן רציף את מסלול הקרניים. גם כשהסרתי אותה המשיכו הדיווחים להגיע בלי קשר לתנועת היד החוסמת".

בשלב זה עבר Wood לתעלול אחר: בחסות החשיכה ששררה בחדר בו נערכה הדגמה, סילק Wood את המנסרה שהיתה הרכיב הקריטי ביותר במערך הניסוי. החוקרים המשיכו לדווח על אותה תבנית של קרני-N, למרות שכזו לא היתה יכולה להראות במצב בו המנסרה אינה במקומה! (אם היה ממש בקרני ה-N, כמובן).

 בניסוי אחר, כמה כתמים של צבע זרחני אמורים היו לשנות את חדותם כתוצאה מהזזה של לוח מתכת קדימה ואחורה בקרבתם. Wood המשיך בתעלוליו: "לא יכולתי להבחין בשום הבדל, למרות שנאמר לי כי התופעה לא מוטלת בספק והשינויים מאוד ברורים לעין. בעודי מחזיק את לוח המתכת מאחורי גבי הזזתי את זרועי קדימה ואחורה ביחס למסך. החוקרים המשיכו לתאר את אותם השינויים."

דוגמה לאחד ממערכי הניסוי

לאחר כמה חשיפות מביכות נוספות הוא מסכם:

"אני מוכרח להודות שעזבתי את המעבדה בתחושה חזקה של דכאון. לא רק שלא ראיתי ולו ניסוי משכנע אחד, אלא שהייתי משוכנע כמעט לגמרי כי כל שינויי הבהירות שדווחו (והיו העדות היחידה לקיומן של קרני ה-N) הם פרי הדמיון בלבד. נראה מוזר שאחרי עבודה של שנה בנושא לא תוכנן אפילו ניסוי אחד שיכול לשכנע צופה ביקורתי בכך שהקרניים בכלל קיימות."

Wood מציע דוגמה לניסוי ש"היה יכול להכריע את הנושא מעל לכל ספק", והמבוסס על עיקרון הסמיות-הכפולה (Double Blind): נניח רוצים לבדוק את הטענה כי לוח מסוג א' מעביר קרני N בעוד שלוח מוסג ב' חוסם אותן. כל שנדרש הוא שחוקר אחד יכניס למסלול הקרן את לוח א' או לוח ב' באקראי (נניח לפי תוצאת הטלת מטבע), וחוקר אחר שאינו יודע איזה לוח הוכנס יציין אם הוא מזהה את ההשפעה של הקרניים על מערך הניסוי. באופן כזה החוקר השני לא יודע אם הוא "אמור" לראות השפעת קרינה או לא. תרגיל זה מנקה את הרצון שלו לראות משהו מסוים מלהשפיע על תוצאות הניסוי. לאחר שחוזרים על כך פעמים רבות, בודקים מה מידת ההתאמה בין סוג הלוח שמוקם בכל פעם ע"י החוקר האחד לבין דיווחי החוקר השני. אם ההתאמה מושלמת או גבוהה – כנראה שקיימת תופעה אמיתית. אם אין התאמה – התופעה ככל הנראה אינה קיימת במציאות.

לפרסום הדיווח של Wood  היתה השפעה מוחצת. רק מחקר אחד שתמך בקיומן של קרני-N התפרסם לאחר החשיפה המביכה הזו. בלונדלוט עצמו, שפרש לגמלאות ב-1909, היה משוכנע בקיומן של הקרניים שלו לפחות עד 1926.

כיצד מצליחים 120 מדענים למדוד דבר שאינו קיים?

קיומה של קרינת N הוסק על סמך עדויות ראיה בלבד (שינויי בהירות קלים בין כתמי אור). מכיוון שהמוח של החוקרים הוא שפירש את מה שהם ראו (ולא מכשיר מדידה "אובייקטיבי"), הציפיות והרצונות שלהם השפיעו על מה שראו בפועל.

המדענים הונו את עצמם, באופן לא מודע, לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת Gardner – הם סבלו מ – "self-induced visual hallucination".

המעניין במקרה הזה הוא התפשטות "ראיית המצופה" בקרב קהילה שלמה של אנשים, כלומר, אפילו חזרה על הניסויים במעבדות אחרות ובציוד אחר לא הספיקה כדי לנפץ את האשליה! זו דוגמה לאשליית המונים. (עוד על חווית המצופה תוכלו לקרוא כאן, על דוגמאות מתחומי העל-טבעי תוכלו לקרוא כאן, ועל אשליות המונים – כאן).

הדבר הפשוט שכל אותם מדענים נכשלו לעשות היה להטיל ספק בעצם חושיהם. לנסות להכשיל את עצמם, להעמיד את עצמם ואחד את חברו במבחן פשוט שינקה את ההטיות של ראיית הצפוי והרצוי.

דוגמה לחולשתו של המדע או לחוזקו?

אלה שאינם מבינים את מהותו של המפעל המדעי, סבורים בטעות כי המדע צריך להיות חסין מטעויות ולהניב רק אמיתות מוחלטות. הם רואים בפרשיית קרני ה-N מקרה שמחליש את המדע: "הנה, גם מדענים גדולים טועים ובגדול!"

אבל הפרשייה הזו מדגימה בדיוק את ההיפך – היא מדגימה את חוסנו של המפעל המדעי להתגבר על חולשותיהם של המדענים הספציפיים (בין אם מדובר בהונאה עצמית, בשרלטנות מכוונת, באטימות או עקשנות, בקנאה, בנקמה אישית, ביצר פרסום או בכל תכונה אנושית אחרת).

פרשיית קרני ה-N נלמדת כלקח היסטורי לגבי הסכנות שאורבות בניסויים שאינם מתוכננים כראוי. ניסוי שמתוכנן כראוי מנקה את השפעת החוקרים על התוצאות, למשל ע"י שימוש בפרוטוקול של סמיות כפולה. זו בדיוק היתה מהות ה"תעלולים" ש-Wood ביצע בביקורו, ואשר ניפצו תוך שעות ספורות שנה של מחקר אינטנסיבי.

וכאן נעוץ אחד ההבדלים העיקריים בין מדע לפסאודו-מדע. במדע אשליית המונים כזו מתנפצת תוך זמן קצר, ומושלכת למגירת "כשלים ולקחים". במחוזות הפסאודו-מדע זה לא קורה: כל אשליה עצמית של חוקר ממשיכה לשגשג במשך עשרות ואף מאות שנים. רבבות מאמינים ממשיכים לדבוק בה גם לנוכח ניסויים פשוטים שמפריכים אותה מכל וכל, ובמסגרת לימודים והכשרות של אותו תחום פסאודו-מדעי מעבירים את אשליית ההמונים הזו לדורות הבאים.

מקורות:

• http://www.rexresearch.com/blondlot/nrays.htm
• http://en.wikipedia.org/wiki/N_ray
• http://www.skepdic.com/blondlot.html
• http://www.skeptic.com/eskeptic/10-10-13/#feature

לקריאה נוספת:

• על ההבחנה בין מדענים ל-מדע: "דני שכטמן – הטרגדיה של המדענים, וניצחון המדע" מאת רועי צזנה.
• על "נפילה" מודרנית ומפורסמת יותר של מדענים – "היתוך קר" – אפשר לקרוא למשל כאן: חמור קופץ בראש, או איך זה שאני עדיין משלם חשבון חשמל? מאת אורן שעיה.
• "לחוות את המצופה"
• "לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי"
• "איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות"

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

מאז שחר ההיסטוריה, צצים להם אנשים שטוענים לכוחות מיוחדים, "על טבעיים", לשיטות אבחון וריפוי מהפכניות, להמצאות שמבוססות על חוקי פיזיקה חדשים. לעיתים קרובות הטענות עטופות במסווה "מדעי" או "פילוסופי" כזה או אחר, המקשה עלינו לזהות את האשליה שמנסים למכור לנו: הסיפור נשמע מסקרן, מרגש, מפתה, מגרה את הדמיון, מפיח תקווה. לעיתים קרובות אנחנו מאוד רוצים להאמין שזה נכון.

אבל העדפות ותקוות בתוך מוחנו זה דבר אחד, והמציאות שם בחוץ זה דבר אחר.
שוב ושוב מסתבר כי כאשר מעמידים את אותם אנשים / שיטות / טיפולים במבחן פשוט אך מתוכנן בקפידה, הקסם נעלם ומתפוגג כלא היה.

להלן מאפיינים משותפים להרבה טענות, תגליות, שיטות וטיפולים שלא עמדו במבחן המציאות. כל טענה שמתאפיינת באחד או יותר מהסממנים הבאים – כדאי לבדוק בזהירות רבה לפני שמשקיעים בה זמן, כסף או אנרגיה נוספים.

* הערה: תמרורי האזהרה אינם מבטיחים/מוכיחים כמובן כי טענה מסוימת אינה נכונה, אלא רק מפחיתים את הסבירות להיותה נכונה באופן משמעותי (כך מלמדת ההיסטוריה). כל טענה יש לבדוק באופן ספציפי.

תמרורי האזהרה

1)     בסתירה לכל הידע המדעי הקיים / חוקי הטבע הידועים.
הידע המדעי שהאנושות מחזיקה בו כיום, הוא פרי מפעל משותף בן מאות שנים, של עשרות אלפי מדענים מכל רחבי העולם. כל תגלית משמעותית חדשה נבדקת ע"י מדענים אחרים (שותפים או מתחרים).
חוקי הפיזיקה עומדים ביסוד כל הטכנולוגיות המתקדמות שאנו מוקפים בהן. סטייה מנכונותו של אחד החוקים הללו, ולו הקלה ביותר, היתה גורמת לכל המכשירים שסביבנו להפסיק לעבוד מיד.
גם כשמדברים על מהפיכות במדע (דבר שקורה אחת לכמה עשרות שנים), יש להבחין בין הרחבה או תיקונים, לבין השלכת התאוריות לפח וחזרה לנקודת ההתחלה. שהרי כל תיאוריה חדשה צריכה להתיישב עם כל מה שנמצא כנכון עד היום (העובדות לא משתנות, רק ה"סיפור" שעומד מאחוריהן).
הסיכוי שחוקי הטבע אותם אנו מכירים שגויים מיסודם, פשוט אפסי. לפיכך כל טענה בדבר קיום תופעה שסותרת את החוקים המוכרים – חשודה מלכתחילה.
דוגמאות: מעופפי יוגה שטוענים להתגברות על כוח המשיכה, אנשים שחיים ללא אוכל ושתיה, מכונות תנועה-נצחית שסותרות את עיקרון שימור האנרגיה, השפעת המחשבה על ארועים פיזיקליים בעולם החיצון (כישוף, זימון ארועים, הזזת חפצים, וכד').

2)     חוסר תמיכה ע"י מחקרים מקצועיים, ושימוש במונחים פסאודו-מדעיים.
האם הטענות נחקרו? אם כן באיזו רמה? האם המחקרים פורסמו בכתבי עת מקצועיים (אחרי שעברו ביקורת של מדענים אחרים בתחום)? האם אפשר לקבל קישור למאמר בבקשה? או שאולי הדברים פורסמו רק במדיה? רק כחלק מחומר פרסומי מסחרי?
דוגמאות למונחים פסאודו-מדעיים בכל הקשור לטיפולים אלטרנטיביים: "אנרגיות חיים", "תדרים", "ניקוי מרעלים", "קוונטי", "שחרור אנרגיות חוסמות", "הבאה להרמוניה עם הטבע" וכד'. על מה בדיוק מדובר? שימוש במושגים שלא ניתן למדוד מאפשר חופש תמרון אינסופי בפרשנות התוצאות, לא משנה מה יקרה בפועל.

3)     הסתמכות על אנקדוטות ועדויות אישיות כהוכחה עיקרית לנכונות הטענה.
כנראה אין נתונים יותר מוצקים עליהם ניתן לבסס את הטענות. במקרים רבים האנקדוטות הן היוצאות מן הכלל ולא הכלל, ו/או שיש להן הסברים טבעיים.
דוגמאות: במקרים של אנקדוטות רפואיות – יתכן ומדובר במקרים של החלמה טבעית, טעות באבחון המקורי של המחלה, התעלמות מטיפול אחר שניתן במקביל או רמאות.

4)     שימוש במניפולציות רגשיות.
דוגמאות: פניה לפחד וחרדה – הפחדות, סנסציות, כותרות זועקות עם סימני קריאה מרובים.
פניה לתקווה ויאוש – הבטחות מרחיקות לכת, "הגשמה עצמית בשבועיים", "שיטת ההרזיה שבאמת עובדת, ובקלות", "פתרון לכל בעיות הזוגיות במפגש אחד מרוכז", וכו'.
פניה ליוהרה – משפטים כגון "אתה יודע מה טוב לך יותר מאשר הרופא", או "זה שהתרופה לא עבדה על אחרים לא אומר שלא תעבוד במקרה שלך – אתה הרי יחיד ומיוחד", "רצונך ישפיע על הקוסמוס", "אין גבול למה שאתה יכול להשיג – אם רק תרצה מספיק".

5)     ריח של קונספירציה ופרנויה באויר.
המטפל / ממציא / בעל-הכוחות טוען כי הממסד המדעי מנסה לדחוק את עבודתו, או כי מדובר בחלק מקונספירציה גדולה אף יותר שמערבת גורמים בתעשיה ו/או הממשלה.
דוגמאות: "הממשלה/חברות התרופות/הממסד הרפואי מנסים לדחוק את השיטה, למנוע את הפצתה, משיקולים מסחריים או אחרים".
זה פשוט לא סביר. אם תרופה עובדת, תהיה מוטיבציה מסחרית לכל אותם גורמים לחקור ולקדם את הנושא. זה עשוי להציל גם אותם או את הקרובים להם מאותן מחלות קשות ממש.
ובאופן כללי יותר, אותן מוטיבציות אישיות ו/או מסחריות חזקות שמיוחסות לשומרי הסוד (לכאורה), מניעות חלק מהם להדליף עליו. בכפר הגלובלי והמתוקשר, בו כל אחד יכול להדליף מידע לכל העולם בצורה אנונימית בלחיצת כפתור, קשה להניח שניתן לשמור סודות כבירים מפני העולם כולו, ע"י קבוצות אנשים גדולות ובמשך שנים רבות.

6)     חוסר קונצנזוס. הטענה תלוית תרבות /תקופה / אסכולה.
אם טענה נכונה באופן אוניברסלי, ללא גבולות גזע דת ולאום, לא הגיוני שכל קבוצה תגיע לאמת אחרת בנושא. או שכולם טועים, או שרק קבוצה אחת צודקת, ואם כך, מי היא?
דוגמאות: מצבים בהם מומחים שונים באותו התחום אינם מסכימים ביניהם: לגבי העתיד, אבחון רפואי, אבחון אישיות, וכד'.
תופעות שרווחות בעיקר בארצות מסוימות: רוחות רפאים באנגליה, חטיפות ע"י חוצנים באמריקה.

7)     סודיות.
הפתרון נשמר "בסוד" במשך אלפי שנים ונחשף לציבור הרחב רק לאחרונה. או שעדיין מוחזק כסוד פרטי של אדם כזה או אחר, שמוכר אותו לציבור. המגלה/מפתח הגיע להמצאה/שיטה לחלוטין לבדו.
אנשי מדע אמיתיים משתפים את הידע שלהם עם אחרים כחלק מההתפתחות המדעית. שרלטנים שומרים את השיטות שלהן בסודיות, כדי למנוע מאחרים להדגים שהן לא עובדות. בימינו אין כמעט דוגמאות לפריצות דרך שנעשות לבד. בד"כ מדובר בשיתוף פעולה של מדענים רבים.
דוגמאות: תרופות וטיפולים "סודיים" –אם הטיפול המדובר באמת עובד ומרפא מחלות חשוכות מרפא, המגלה יזכה בפרסום אדיר, כסף רב וסיפוק עצום אם ישתף את שאר האנושות בסודו. למה שלא יעשה זאת?

8)     נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
מה שנשמע טוב מכדי להיות אמיתי, כמעט תמיד אינו אמיתי (אלא הונאה עצמית או הונאת אחרים).
דוגמאות: פיתרון פשוט לכל בעיות התחבורה/אנרגיה (נורה שתאיר את כל רמת-גן). פתרון רפואי/נפשי קל בצורה מפתיעה שאינו דורש מאמץ מיוחד מצד המטפל / מטופל (למשל טיפולי רייקי בהם המטופל לא מודע שהוא מטופל והמטפל צופה בטלויזיה בזמן הטיפול). "מפגש אחד וגמרנו". "כלל בסיסי אחד לחיים בריאים ומאושרים". "תרופה לכל" – יעיל כנגד מגוון רחב של מחלות קשות לא קשורות. "ללא תופעות לואי", "בטוח לכולם".

9)     מאות שנים באזור, ועדיין לא הגיע למעמד של אמת מוצקה עם שימושים יומיומיים מוכחים.
מבוסס על המיתוס לפיו לפני מאות או אלפי שנים אנשים החזיקו בידע שהמדע המודרני לא מסוגל עדיין להבין (אותם אנשים שלא ידעו על מחזור הדם ועל כך שחיידקים גורמים מחלות למשל).
אם הפתרון כל כך מוצלח, מדוע הוא עדיין בשוליים? הנה תשובות אפשריות מצד הטוענים:

א.   "נשמר עד היום בסוד" – ראה סודיות.

ב.   "קונספירציה" – ראה קונספירציות.

ג.    "לא חד משמעי" – הממצאים נשארים תמיד על גבול ה"לא ניתנים לגילוי": ויכוחים שנמשכים עשרות שנים בין חוקרים בתחום האם התופעה כלל קיימת או לא. אם הדברים עד כדי כך לא חד משמעיים מה השימושים הפרקטיים שלהם? עד כמה ניתן לסמוך עליהם שיביאו איזושהי תועלת בחיים?
דוגמאות: עדויות של ביקורי חוצנים, צילומי רוחות רפאים, מפלצות שונות ותופעות של תפישה על-חושית. למרות עשרות שנים של עיסוק אינטנסיבי, ובמקרים מסוימים אף מחקר מסודר, אין עד היום אף לא עדות חד משמעית אחת לקיומה של אף אחת מהתופעות הנ"ל.

ד.   "נכון שהמון שיטות נכשלו עד היום בתחום, אבל השיטה הזו שונה. הפעם זה עובד!"
רוב הסיכויים שגם טענה זו לא שונה מקודמותיה.
דוגמאות: מאות סוגים דיאטות כושלות / נבואות סוף-עולם שלא התגשמו / שיטות איבחון וריפוי שלא נתנו תוצאות פלאיות / שיטות להגיע לאושר והגשמה ואנשים עדיין מיואשים ומחפשים…

10) לא ניתן להפרכה ע"י ניסוי כלשהו.
מאפיין מובהק של טענות פסאודו-מדעיות. "אי אפשר לבדוק דברים כאלה", "אסור לבדוק דברים כאלה", "עצם הבדיקה של דברים כאלה גורמת להם לא לעבוד", וכו' – מבחר תירוצים כיד הדמיון הטובה מדוע לא ניתן לחשוב על מבחן פשוט בו הטענה תסתבר כלא נכונה, אם אכן אינה נכונה.
אם מישהו טוען כי הוא יכול לאבחן מחלות מסוימות, לגלות מים מתחת לאדמה, להזיז חפצים, לנבא עתיד – קל מאוד לבדוק זאת. אך ההיסטוריה מלמדת, שבכל פעם שמבחן כזה מתבצע, הנבחן נכשל בהוכחת מרכולתו, ואז צצים התירוצים השונים, שמעבירים את הטענה למחלקת ה"לא ניתנות להפרכה".
ואם הטענה כן ניתנת להפרכה (כמו כל טענה מדעית), האם הטוען ניסה להפריך אותה? כיצד? מה היו התוצאות? האם מישהו אחר ניסה להפריך אותה? מה היו התוצאות?

ועכשיו תורכם!

1. האם אתם מכירים משהו שאתם מאמינים שהוא נכון, אך היה נכשל באחד מהמבחנים לעיל?
2. האם אתם מכירים משהו שאתם מאמינים שאינו נכון, אך היה עובר את כל המבחנים לעיל בהצלחה?
3. האם יש לכם דוגמה למשהו שהאמנתם בו, התגלה כלא נכון, וערכה כזו, אם היתה תלויה על המקרר, היתה חוסכת לכם עוגמת נפש רבה?