בבוקר 15 בפברואר 2016, נצפו דמויות חשודות משוטטות בחולות קיסריה. הדמויות חפרו עשרות בורות בחול בעזרת כלי חפירה. לאחר מכן פרשו חלק מהם הצידה ונעלמו מאחורי השיחים. הנותרים שלפו פתקים קטנים משקית בד, רשמו משהו על דף ונגשו לבורות. בחלק מהם הטמינו ברזלים חלודים, בחלק בקבוקי פלסטיק ריקים, ובחלק לא הטמינו דבר. הם כיסו את כל הבורות, נעצו מעליהם דגלונים, נטשו את השטח והתחלפו עם הברנשים שהסתתרו כל אותה העת מאחורי השיחים. אלה ניגשו אל הבורות המכוסים. אחד מהם החזיק בידיו שני מוטות מתכת משונים והתהלך בין הבורות בריכוז. דגלונים אדומים ננעצו על מחצית מהבורות המכוסים, בהתאם להוראותיו. כשסיים, הגיחו מאחורי השיחים חברי הצוות הראשון וכולם התכנסו יחד. לאחר הסתודדות קצרה נגשו כולם לבורות, חפרו החוצה את כל החפצים שהוטמנו והסתלקו מהשטח.
מי היו האנשים הללו? מה הם עשו שם? לאיזו מטרה?
מה שהתרחש בחולות באותו הבוקר היה ניסוי מבוקר שמטרתו לבדוק האם קיבוצניק חביב ממרכז הארץ, אהרוני שמו, מסוגל לאתר חפצים קבורים באדמה באמצעות טכניקה שנקראת דאוזינג. לפני שניגש לתיאור הניסוי, כמה מילים על הטכניקה.
מה זה דאוזינג בכלל?
דאוזינג (Dowsing) היא טכניקה למציאת מים, נפט, חללים תת קרקעיים, אבנים יקרות ושאר עצמים הקבורים באדמה. העוסקים בתחום – הדאוזרים – מחזיקים בידיהם מוט בצורת Y או שני מוטות מכופפים בצורת L (אחד בכל יד), מתהלכים על פני השטח ומסיקים מתוך תנועות המוטות על מיקום העצמים הקבורים. מקורה של הטכניקה במאה ה-15 בגרמניה – אז שימשה לאיתור מתכות. במאה ה-17 השתמשו בטכניקה בצרפת כדי לזהות פושעים וכופרים. בתחילת המאה ה-20 עשו בה שימוש בעלי קרקעות, חוואים וחקלאים אמריקאים לצורך איתור מקום מתאים לחפירת בארות. במלחמת ויאטנם ניסו לאתר בעזרת דאוזינג מנהרות וכלי נשק חבויים, ובשנת 1986 ניסה הצבא הנורווגי לאתר בעזרתה חיילים שנקברו תחת מפולת שלג. הטכניקה עדיין זוכה להתעניינות בימינו אנו – אפשר למצוא סרטוני הדרכה רבים ביוטיוב, קורסים וסדנאות, ספקי שירותים בתחום ואפילו אגודות דאוזרים.
מימין: איור מספר צרפתי מהמאה ה-18 שעוסק באמונות טפלות. משמאל: דאוזר בבריטניה של המאה ה-18.
האם זה עובד?
לא. סיכום המחקרים בנושא מראה שהשיטה אינה אפקטיבית יותר מניחוש מושכל.
וקצת יותר באריכות: נעשו לא מעט מחקרים מבוקרים בנושא. כבר ב-1948 התפרסם מחקר שבדק את היכולת של 58 דאוזרים לאתר מים. אף אחד מהם לא הצליח מעבר למצופה מניחוש אקראי. זאת הייתה גם תוצאת מחקר מ-1949 שנערך באמריקה על 27 דאוזרים. סקירה משנת 1979 שבחנה מחקרים מבוקרים רבים הגיעה לאותה המסקנה.
ב-1987-88 נערך ניסוי רחב היקף בגרמניה. לא פחות מ-500 דאוזרים "עברו אודישנים" כדי להעריך את ביצועיהם. 43 המצליחים ביותר נבחרו להמשך הניסוי. צינור ובו מים זורמים הוצב בקומה התחתונה של אסם. הצינור הוזז בכל פעם למיקום אחר. בקומה העליונה ניסו הדאוזרים לזהות את מיקומו של הצינור. 843 ניסיונות כאלה התבצעו במשך שנתיים. 37 מתוך 43 הדאוזרים לא הראו שום יכולת מיוחדת. ששת הנותרים השיגו תוצאות שחרגו מהאקראיות, כך לפחות טענו החוקרים.
מספר שנים לאחר פרסום המחקר, התפרסם מאמר ביקורת שבו נטען כי התוצאות החיוביות לכאורה שהושגו במחקר הן לא יותר מתנודות סטטיסטיות צפויות. מעבר לכך, כל אחד מהדאוזרים שהשיגו תוצאה "מעניינת" עשה זאת רק במקרה אחד או שניים מתוך כל הניסיונות שלו. בנוסף, האפקט הטוב ביותר שהושג היה אפסי מבחינת היתרון שלו על פני ניחוש. הרחבות בנוגע לפרשיה תוכלו לקרוא כאן.
בתחילת שנות התשעים נערך בגרמניה מחקרנוסף על ידי "האגודה למחקר מדעי של העל-טבעי". הספקן והקוסם ג'יימס רנדי הבטיח פרס בסך 10,000$ לדאוזר שיצליח במשימה. הבדיקות ארכו שלושה ימים, במהלכם ניסו כ-30 דאוזרים לקבוע האם זורמים או לא זורמים מים בצינורות פלסטיק שנקברו כחצי מטר מתחת לאדמה. כל הדאוזרים הסכימו בטרם הניסוי שהתנאים מקובלים עליהם והיו משוכנעים שיצליחו ב-100% מהמקרים. אף אחד מהם לא זכה בפרס – התוצאות לא עלו על הצפוי בניחוש.
ב-1995 פרסם חוקר גרמני בשם Betz (אותו אחד שעמד מאחורי המחקר של 1987-88) דו"ח מקיף שכלל תוצאות של 2,000 קידוחים במדינות שונות. הוא טען שם לאחוזי הצלחה גבוהים של הדאוזרים, שהגיעו ל-96% בסרי לנקה. רוב ההצלחות המרשימות מיוחסות לדאוזר ספציפי בשם Schröter, שלכאורה הצליח להדגים את יכולותיו במספר בדיקות נוספות. פרטים נוספים, וכן סימני שאלה ודברי ביקורת על העבודות האלה, תוכלו לקרוא כאן.
ונסיים בסוג של בדיחה: מחקר מ-2012 בדק האם הומאופתים מסוגלים להבחין בין תכשיר הומאופתי לבין פלצבו, באמצעות דאוזינג. אותרו שישה הומאופתים באנגליה שיש להם גם ניסיון בדאוזינג. כדי שלא יהיו בלחץ מסוג כלשהו, הבקבוקים נשלחו אליהם הביתה. התוצאות היו… בדיוק כצפוי בניחוש.
אחד מהקוראים לא נשאר אדיש והרים את הכפפה. הוא פנה אלי, ובמקביל גם ליובל נוב – מרצה בכיר במחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. עד מהרה הצטרפו לחבורה מכרים נוספים – אליהו, ירדן וטל, שהשתתפו בתכנון הניסוי ובביצועו.
אהרוני סיפר לנו כי התוודע לשיטה בהיותו ילד, כשראה כמה מחברי הקיבוץ משוטטים בשדה עם ברזלים בידיהם, בחיפוש אחר קו מים שהלך לאיבוד. כעבור 30 שנה התחיל לעסוק בהקמת בריכות שחיה – פעולה שכרוכה בסיכון גבוה לפגוע בצנרת מים או בכבלי חשמל, במהלך החפירות. הוא נזכר באותו מחזה ילדות, לקח שני ברזלים, כופף אותם, התחיל ללכת איתם והתרשם שהעסק עובד. מאז הוא נוהג לסרוק עם המוטות, שתי וערב, כל אתר שהוא מגיע אליו.
לפני כמה חודשים, כשחזר מעבודתו באזור עוטף עזה, החליט לשחק קצת עם המוטות תוך כדי נסיעה (הוא לא היה הנהג). מדי פעם המוטות נפתחו ונסגרו. כשהסתכל, ראה שאכן חלפו על פני מעברי מים וקווי טלפון. כשעברו מעל מנהרת רכבת ליד שדרות, המוטות שוב הגיבו. למחרת הוא בדק את מנהרת הרכבת לירושלים. בבדיקה במפה ראה שמנהרת הרכבת חותכת את הכביש לירושלים בשלוש נקודות, ובאמת, באותם אזורים הרגיש כי המוטות הגיבו. הוא החליט לאתגר את עצמו עוד יותר. כששמע שבתל מגידו עוברת מנהרה בעומק האדמה, נסע לשם עם נכדיו, עלה על התל, סרק את השטח וסימן עם אבנים את מסלול המנהרה כפי שגילה בעזרת המוטות. אחד מעובדי האתר אישר כי זה אכן המסלול המדויק של המנהרה, סיפר אהרוני. בהזדמנות אחרת איתר במדויק מיקום של בור ביוב מכוסה בדשא. עם הזמן למד את התנהגות המוטות, מתוך התנסות אישית: מתי הם נפתחים, מתי נסגרים, מתי הם מצטלבים.
רק לאחרונה הוא למד שמדובר בטכניקה מוכרת שנקראת דאוזינג, ושהיא נמצאת בשימוש נרחב ברחבי העולם לצורך איתור "אוצרות" קבורים וכדומה. הכיוון שהוא מנסה לקדם לאחרונה הוא עזרה באיתור מנהרות מעזה לישראל. הוא פנה לגורמים רבים במערכת הביטחון אבל נאמר לו בתשובה כי "הצבא לא עוסק במדע בדיוני".
זו הייתה הזדמנות מצוינת עבור אהרוני להוכיח כי הטכניקה שלו עובדת, ועבורנו – הספקנים – להדגים כיצד יש לבצע ניסוי מבוקר בתחום הזה.
תכנון הניסוי
בשלב הראשון שוחח יובל עם אהרוני בטלפון כדי להבין ממנו מה בדיוק הוא יודע לאתר ומה המגבלות השונות שיש להתחשב בהן, כמו גודל מינימלי של החפצים שהוא מסוגל לזהות, מרחק מינימלי ביניהם, השפעות אפשריות של גורמים סביבתיים כמו קווי מתח גבוה, וכו'. לאחר ש"חוקי המשחק" היו ברורים לנו, התחלנו לגבש את פרוטוקול הניסוי. הלכנו לקראת הדאוזר בכל מקום שיכולנו: למרות שהוא אמר כי הוא מסוגל לזהות חללים זעירים בגודל פקקי בקבוקים, בחרנו להטמין בקבוקים של ליטר וחצי; במקום מרווח של מטר בין הבורות, קבענו שני מטר; הקצבנו לו לביצוע המשימה זמן כפול מהזמן המקסימלי שהוא העריך שיידרש לו, וכדומה. כשהגענו לנוסח סגור ומוסכם על כולם שלחנו אותו לדאוזר לאישור. ניסינו לסגור כל פרצה אפשרית מראש, כדי למנוע ויכוחים בשטח. הנקודות ששמנו עליהן דגש היו:
הגדרה מראש של תנאי הצלחה/כישלון – זאת כדי למנוע ויכוחים מיותרים בשטח, או תירוצים, משני הצדדים.
סמיות כפולה – בזמן הדאוזינג, אסור שהדאוזר עצמו (כמובן) וגם לא אף אחד ממלוויו ידע באילו מהבורות טמונים חפצים.
סמיות נדרשת, זה ברור. כלומר, אסור שלדאוזר יהיה רמז כלשהו אם הוא אמור לגלות חפץ בנקודה כלשהי או לא. אבל בשביל מה נדרשת סמיות כפולה? כלומר, למה חשוב שגם מלווים ספקנים שמתהלכים עם הדאוזר לא ידעו מה מכיל כל בור? האם חששנו מחפרפרת?
על השאלה יענה לנו סוס. הַאנְס שמו.
האנְס היה סוס שחי בגרמניה בסוף המאה ה-19. הוא ידע לענות על שאלות חשבוניות ששאלו אותו, על ידי הקשות בפרסתו. אם למשל שאלו אותו כמה זה 3+2, הוא היה רוקע חמש פעמים. הוא ידע גם לציין את השעה ביום, ולאיית מילים (נקישה אחת ל-A, שתי נקישות ל-B וכו').
צוות של 13 חוקרים (שכלל שני זואולוגים, מורים, מאמן סוסים ומנהל קרקס) בראשותו של הפילוסוף והפסיכולוג קארל שטומף לא הספיק כדי לפצח את התעלומה. היה זה הפסיכולוג אוסקר פונגסט שהצליח להבין בסופו של דבר מה באמת התרחש שם.
מצד אחד, פונגסט גילה שהסוס עונה תשובות נכונות גם כאשר השואל אינו המאמן שלו. מצד שני, הוא גילה שצריכים להתקיים שני תנאים כדי שהוא יענה נכונה: הסוס חייב לראות את השואל, והשואל חייב לדעת מהי התשובה הנכונה. לאחר ניסויים רבים הבין פונגסט שככל שרקיעות הסוס מתקרבות לתשובה הנכונה, הבעות הפנים ויציבת הגוף של השואל נעשות מתוחות יותר. כאשר הסוס מגיע לתשובה הנכונה – שריריו של השואל מתרפים. הרפיה זו היא הסימן לסוס להפסיק לרקוע.
פונגסט הגדיל לעשות, והציב את עצמו בתפקיד הסוס. בעזרת מעקב אחר התגובות הגופניות של השואלים הוא הצליח לענות נכונה כמעט על כל השאלות שנשאל – שאלות שכמובן לא ידע את התשובה עליהן מראש.
הפסיכולוג ריי היימן מסכם את המקרה: "הכשל נבע מכך שהתייחסו לסוס כאל מקור מידע, ולא כאל ערוץ שבסך הכל מחזיר אל השואל את המידע שהוא כבר יודע."
כפי שפונגסט הדגים בעצמו, גם בני אדם מסוגלים לקלוט רמזי התנהגות זעירים. ייתכן מאוד, שאם המלווים של הדאוזר בניסוי שלנו היו יודעים היכן טמונים החפצים, משהו בהתנהגות שלהם היה משתנה, אפילו ברמה הלא מודעת, ורומז לו על מיקומם.
יוצאים לשטח
איתרנו מיקום מתאים לניסוי – שטח חולי בסמוך לאזור התעשייה של קיסריה. הכנו את כל החפצים הנדרשים ונפגשנו שם עם הדאוזר בבוקרו של ה-15 בפברואר 2016.
לפני שניגשנו לניסוי עצמו ערכנו "ניסוי מקדים", כדי לבדוק שאין בעיות או הפתעות שלא חשבנו עליהן מראש, וגם כדי להתנסות בחפירת הבורות, בהטמנת החפצים, בכיסוי הבורות ובטשטוש סימנים מזהים אפשריים. בשלב הזה ביקשנו מהדאוזר לזהות את החפצים ללא סמיות – כולנו, כולל הדאוזר, ידענו איזה חפץ הוטמן בכל אחד מהבורות. המטרה הייתה לוודא שאין שום מגבלה שמפריעה לו בעבודה. אהרוני חש בקלות וב-100% הצלחה את כל החפצים המוטמנים ונתן לנו את אישורו המלא להתחיל בניסוי האמיתי. "תזרום יובל חופשי… אני אומר לך – זה כל כך פשוט…"
את הבורות חפרנו כולנו יחד: 30 בורות באזור אחד, שיועד לבדיקת היכולת לזהות חללים תת-קרקעיים, ו-30 בורות נוספים באזור שני, שיועד לבדיקת היכולת לזהות ברזלים. הדאוזר אישר שהמיקום והגודל של הבורות מקובלים עליו, ואז פרש מהשטח עם שני מלווים מטעמנו. אנחנו – הנותרים – הגרלנו באקראי בכל אזור 15 בורות שבהם יוטמנו החפצים. ההגרלה בכל אזור נערכה כמו בלוטו: בשקית שהוכנה מראש נמצאו 30 פתקים ממוספרים מ-1 עד 30 ומעורבבים היטב, ומתוכה שלפנו 15 פתקים באקראי. רשמנו לפנינו בקפדנות את המספרים שעלו בגורל, הנחנו את החפצים בבורות המתאימים, כיסינו את כל הבורות בצורה אחידה ככל האפשר, הצבנו דגלונים עם מספרים סידוריים מעל כל הבורות המכוסים, טשטשנו את סימני החפירה כמיטב יכולתנו, ופרשנו מהשטח כשבכיסנו מוסתר הדף עם תוצאות ההגרלה.
שימו לב שבזמן חפירת הבורות אף אחד מהחופרים לא ידע עדיין באילו מהם יוטמנו חפצים ואילו מהם יישארו ריקים ורק יכוסו חזרה. את ההגרלה ערכנו רק לאחר שכל הבורות היו חפורים. זהו שוב עקרון הסמיות בפעולה: השתדלנו למנוע הבדלים בצורת החפירה שיוכלו להסגיר, ולו ברמז, היכן הוטמנו החפצים. למשל, היינו עלולים להתעצל ולא לחפור בורות עמוקים באותה המידה אילו היינו יודעים שממילא לא נטמין בהם שום חפץ; כמות החול שהיה נשאר מפוזר סביבם הייתה אז קטנה יותר, דבר שהיה עשוי לחשוף את מיקומם.
בשלב זה הדאוזר חזר עם מלוויו, התהלך בין הבורות המכוסים כשהוא מחזיק את המוטות, והכריז באילו מהם הוא חש בחפצים. אחד הבודקים מטעמנו נעץ אז דיגלון אדום סמוך לכל בור שהדאוזר בחר – סך הכל 15 דגלונים בכל אזור (הדאוזר ידע מראש שבכל אזור יוטמנו 15 חפצים). לאחר שתהליך האיתור הסתיים לשביעות רצונו של הדאוזר וכל סימוניו תועדו על דף, התכנסנו כולנו יחד לבדוק את התוצאות.
בכל אזור, מחצית מהבורות (15 מתוך 30) הכילו חפצים. לכן, אדם המנחש באקראי 15 מיקומים, צפוי "לפגוע" בכמחצית מ-15 החפצים המוטמנים, כלומר צפוי בממוצע לנחש נכונה את מיקומם של 7.5 חפצים. כמובן שבניחוש אקראי ייתכנו סטיות קלות, ולכן אין לראות בניחוש נכון של 9 עצמים, למשל, ראייה משכנעת ליכולת דאוזינג אמיתית. כדי להוכיח שהוא אכן ניחן ביכולת כזו, הדאוזר יצטרך לעבור רף מחמיר יותר. רף ההצלחה שקבענו – בעצה אחת עם הדאוזר – היה 13: אם הוא יצליח לגלות 13 חפצים או יותר, אפילו רק באחד משני האזורים, אז הדבר יהווה הוכחה משכנעת לטענותיו. אם, לחילופין, הוא יגלה רק 12 חפצים או פחות בכל אחד מהאזורים, אזי מקובל על שני הצדדים שהוא נכשל במשימתו. כמובן שייתכן שגם אדם המנחש באקראי יצליח לעבור את הרף שקבענו, אבל חישוב מתמטי מגלה שההסתברות לכך היא זעומה: בערך 1 ל-7,000.
לאחר שסיים את עבודתו, וממש לפני הרגע המכריע של בדיקת התוצאות, העריך הדאוזר שהוא הצליח לזהות את כל 15 החפצים בכל אחד משני האזורים, כלומר 100% הצלחה. הוא גם ציין כי לא נתקל בשום בעיות בעבודתו.
והתוצאה: הדאוזר הצליח לזהות 8 מתוך 15 הבקבוקים, ו-8 מתוך 15 הברזלים. כלומר, בדיוק לפי הצפוי בניחוש.
הנה סרטון המתעד בקצרה את האירועים:
מה באמת מזיז את המוטות?
ההסבר לתנועת המוטות ניתן כבר ב-1852, על ידי ויליאם קרפנטר. המוטות זזים כתוצאה מתנועות זעירות בלתי מודעות ובלתי רצוניות של הדאוזר עצמו. מספיק שינוי זווית קטן ביותר של כפות הידיים כדי לגרום למוטות להיפתח או להיסגר.
אפקט כזה, שבו סוגסטיה או ציפייה גורמות לתנועות בלתי רצוניות ובלתי מודעות, נקרא אפקט אידאו-מוטורי, והוא זה שמסביר גם מטוטלות שעונות על שאלות, כוסות שנעות על פני לוח ויג'י בזמן סיאנס, שולחנות שזזים ואף מתרוממים בזמן סיאנס, שינויים בהתנגדות הידיים בזמן לחיצות בטכניקת הקינסיולוגיה השימושית, ועוד.
כשהוא עובד עם המוטות, הדאוזר למעשה מפעיל שלא במודע כישורי "גששות". הידע והניסיון הרבים שצבר במהלך עבודתו כקבלן עוזרים לו לבצע ניחושים נבונים. במקומות שהוא משער שהמטרה נמצאת, ידיו זזות באופן בלתי מודע והמוטות משנים את מצבם. מסיפוריו משתמע שברוב המקרים היה רמז כלשהו לקיומו של הגורם שהוא איתר. בין אם זה היה תוואי שטח ייחודי, מפה שהוא בדק מבעוד מועד או אפילו משהו שהוא יכול היה לראות בזווית העין, כמו קו מתח גבוה. גם המזל האיר לו פנים מדי פעם, מן הסתם.
איך הדאוזר הגיב על התוצאות?
תגובתו הראשונית של אהרוני לכישלון הייתה הפתעה:
"הייתי אמור לגלות, אם לא את כולם, את רובם. אני לא יכול לבקר את הניסוי, כי הוא נעשה באופן הכי מסודר שיכול להיות. אם הייתי מודע לכמות הטעויות האפשרית הייתי בודק כמה פעמים. כנראה הייתי פזיז… אם הייתי פחות שוויצר אולי הייתי מוצא יותר." כשנשאל האם תוצאות הניסוי ערערו את אמונתו בדאוזינג, ענה: "ממש לא. ביום-יום, כשאני צריך להכניס טרקטור, ואני מגלה את הצינור, בכל עומק… זה מה שזה נותן לי."
כמה מילים על הונאה עצמית
לאורך כל האינטראקציה עם אהרוני, התרשמנו שהוא מאמין באמת ובתמים ביכולותיו. לא חשפנו כאן שרלטן, אלא לדעתנו, אדם שבבלי דעת הונה את עצמו. כולנו מועדים להונאה עצמית, ומן הסתם עשינו זאת פעמים רבות במהלך חיינו.
המסר פשוט: ללא בדיקה מבוקרת, קל מאוד להגיע למסקנות שגויות, ואם הן רצויות לנו – להתחיל להאמין בנכונותן. הנקודה החשובה היא שאם נחזור על בדיקה לא מבוקרת שוב ושוב, סביר שנטעה שוב ושוב. ניסיון אישי רב מסוג כזה לא רק שאינו מקרב לאמת, הוא רק מנציח את הטעות. באופן פרדוקסלי, הביטחון שלנו שאנחנו צודקים ילך ויגבר, רק משום שחזרנו על אותה הסקת מסקנות שגויה שוב ושוב, ולא משום שהתקרבנו באופן כלשהו למצב העניינים האמיתי.
את מעגל הקסמים הזה אפשר לשבור רק אם מציבים כמטרה את הניסיון להפריך את אמונתנו. לא לאשש אותה. רק אם נחפש באופן פעיל דרכים להראות שאנחנו טועים, וניכשל בכך שוב ושוב, תהיה לנו סיבה טובה להגביר את הביטחון שלנו שאנחנו בדרך הנכונה.
המדע הוא דרך לנסות לא לשטות בעצמך. העיקרון הראשון הוא שאסור לך לשטות בעצמך, ואתה האדם שהכי קל לשטות בו. – ריצ'רד פ' פיינמן
ולסיום, ריצ'רד דוקינס וכמה דאוזרים שהשתתפו בניסוי מבוקר. שימו לב איך כולם נדהמים מהכישלון שלהם, ואיך אף אחד מהם לא משנה את דעתו, לפחות לא מול המצלמה.
היום מתארח בבלוג ד"ר גל חיימוביץ', פוסט-דוקטורנט במכון וייצמן, חוקר בתחום הביולוגיה המולקולרית, נשוי ואב לשניים. כותב את הבלוג Green Fluorescent Blog. הנה רשומה פרי עטו בנושא "ביקורת עמיתים".
* * *
ביקורת עמיתים (peer review) היא אחד מעמודי התווך של העולם המדעי. אבל לא רק המדענים עצמם סומכים ידיהם על ביקורת העמיתים, אלא גם הספקנים (ביניהם קהילת "חשיבה חדה" כמובן) מזכירים השכם וערב שעל הספקן להסתמך על מחקר שעבר ביקורת עמיתים ולהתעלם מכל מחקר שלא עבר ביקורת עמיתים. אכן, ביקורת עמיתים היא דרכו של העולם המדעי לבחון את איכות המחקר ולהציע פתרונות לשיפור, אם צריך. השיטה, בגדול עובדת. אולם, למרות היתרונות של השיטה הנוכחית, יש לה גם חסרונות רבים.
איך זה התחיל?
עם התעוררות המדע המודרני וייסודן של "אגודות מלכותיות" (royal societies) אי-אז במאה ה-17, ביקורת העמיתים התבצעה במפגשים פרטיים (כלומר החוקר פונה לעזרה מעמיתיו), במפגשים מדעיים, או לאחר פרסום המחקר (post-publication peer-review). כלומר, מי שהחליט אם מחקר מדעי הוא בר פרסום הוא עורך כתב העת (או הספר) בחסות החברה. ביקורת עמיתים טרום-פרסום (pre-publication) הוכנסה לשימוש לראשונה בשנת 1731, ע"י האגודה המלכותית של אדינבורו, אשר פרסמה קובץ מאמרים רפואיים. בשנת 1752, האגודה המלכותית של לונדון, אשר הוציאה לאור את כתב העת Philosophical Transactions, והשתמשה בביקורת עמיתים באופן לא רשמי מאז נוסדה בשנת 1665, יישמה לראשונה את השיטה באופן רשמי: מאמרים שהגיעו לעורך נשלחו לקבוצה מצומצמת של חברי האגודה, בעלי ידע בנושא המאמר, לצורך הערכה.
במאה ה-19 העיתונים המדעיים כמהו למאמרים והעורכים היו פונים לחוקרים בבקשה לפרסם את מחקריהם. ביקורת עמיתים הייתה נתונה לשיקול דעתו של העורך. המצאת נייר ההעתקה (carbon copy) בסוף המאה ה-19 הקלה על הפקת עותקים והפצתם לקבוצה מצומצמת של חברי אגודה. אולם, רק לעיתים נדירות המאמר נשלח לחוקר חיצוני. המצב הזה נמשך עד למחצית המאה העשרים.
ביקורת עמיתים טרום-פרסום ע"י מומחים חיצוניים לא נכנסה לשימוש בעולם המדעי באופן מסודר. למשל, The British Medical Journal שלח כל מאמר לביקורת עמיתים חיצונית כבר משנת 1893. לעומתו, כתב העת הרפואי JAMA הכניס ביקורת עמיתים לשימוש רק בשנת 1962, ו- The Lancet הכניס את ביקורת העמיתים לשימוש רק בשנת 1976. מאמרים כמו מאמרו של איינשטיין מ-1905 על תורת היחסות או מאמרם של ווטסון וקריק משנת 1953 על מבנה ה-DNA כלל לא עברו ביקורת עמיתים טרם פרסומם. לעומת זאת, מאמר של איינשטיין מ-1936 נדחה לאחר ביקורת עמיתים.
הפיתוח הטכנולוגי שעזר להכניס את ביקורת העמיתים לשימוש קבוע הוא מכונת הצילום, שנכנסה לשימוש מסחרי בשנת 1959. כיום, ביקורת עמיתים טרום-פרסום משמשת בכל כתבי העת המדעיים והיא נחשבת ל"חותמת כשרות" על המאמר המדעי.
איך זה עובד?
אחד העקרונות החשובים שמנחים את המחקר המדעי הוא שאת המחקר ותוצאותיו יש להציג לקהל הרחב בכלל, ולקהילה המדעית בפרט. קיימים שני ערוצים עיקריים שבהם החוקר מציג את עבודתו בפני הקהילה המדעית: כנסים מדעיים ופרסום מאמרים בעיתונים מדעיים. בשני המקרים, החוקר חושף את השערת המחקר, שיטות המחקר ותוצאותיו. ובשני המקרים, חוקרים אחרים יכולים להעיר הערות, חיוביות או שליליות. זו תמצית ביקורת העמיתים.
העבודה המוצגת בכנסים היא, במקרים רבים, חלקית. זאת מכיוון שהזמן שמוקצב להרצאה הוא קצר (בין 5 ל-45 דקות, תלוי בסוג הכינוס) ואינו מאפשר להציג את כל פרטי המחקר, אלא רק את התוצאות העיקריות. כנסים הם גם הזדמנות מצוינת לסטודנטים להציג את עבודתם, בצורה של פוסטר. גם במקרה זה, הפוסטר מציג תמצית של המחקר, שנמצא במקרים רבים עדיין בהתהוות.
פוסטר שגל הציג בכנס לפני אי אלו שנים. מקור: גל חיימוביץ'
חשוב לציין שכל ביקורת (חיובית או שלילית) בכנסים מדעיים אינה מחייבת את החוקר לשום שינוי, ובאופן רשמי אין לה השפעה על קבלת המחקר לפרסום בכתב עת מדעי. מצד שני, כל עוד מחקר לא פורסם בכתב עת מדעי, הוא נלקח בערבון מוגבל. באופן כללי, רק מחקרים שעברו ביקורת עמיתים ופורסמו בכתבי עת מדעיים נשקלים בעת צירוף חוקרים לסגל אוניברסיטאי, ובעת הענקת קביעות או מענקי מחקר. נחזור לכך בהמשך.
מחקר "גמור" מוצג לקהילה המדעית כמאמר בעיתון מדעי. אלו השלבים שצריך לעבור עד לפרסום המאמר:
כתיבת מאמר: כל חוקר מחליט בעצמו מתי נאספו מספיק תוצאות, ואילו תוצאות להציג. יחד עם התוצאות, המאמר כולל רקע והשערות, שיטות העבודה, מראי מקום ("ציטוטים") של מחקרים אחרים, דיון וסיכום.
הגשת המאמר: החוקר מגיש את המאמר לעיתון מדעי לבחירתו – לפי תחום המחקר וחשיבותו (לדעת החוקר). אסור להגיש לכמה עיתונים מדעיים במקביל. בעת הגשת המאמר, החוקר צריך לפרט את שמות כל השותפים למחקר (סטודנטים, חוקרים ממעבדות אחרות) ואת השתייכותם המוסדית (אוניברסיטה, מכון מחקר, חברה מסחרית וכולי). החוקר צריך להצהיר על ניגודי אינטרסים, מקורות מימון וכדומה. נוסף לכך הוא יכול להמליץ על מספר עמיתים אליהם המאמר יישלח לביקורת (או לבקש שהמאמר לא יישלח לחוקר מסוים – למשל בשל חשש לניגוד אינטרסים מול אותו חוקר).
העורך המדעי של כתב העת הוא הראשון שרואה את המאמר. הוא מחליט האם המאמר מתאים לכתב העת, האם הוא יעניין את הקוראים והאם הוא ברמה מדעית גבוהה מספיק לפרסום.
אם המאמר לא נדחה בשלב הקודם, הוא נשלח לביקורת עמיתים. לרוב, המאמר נשלח לשניים-שלושה חוקרים שאמורים להיות מומחים בתחום (העורך אינו חייב לבחור מתוך רשימת ההמלצות שמגיש המאמר צירף). בנקודה זו חשוב להדגיש מספר דברים:
חוקר שקיבל פניה מהעורך בבקשה לשפוט את המאמר לא חייב להסכים. במקרה זה, העורך יחפש חוקר אחר.
השופטים אינם מקבלים (לרוב) תמורה כספית או טובות הנאה אחרות על הביקורת.
אנונימיות השופטים נשמרת, כלומר כותב המאמר אינו יודע מיהם השופטים (אלא אם כן השופט עצמו מוותר על האנונימיות וחותם את שמו).
לשופטים ניתנת לרוב תקופה של 2-4 שבועות להחזיר תשובה לעורך.
השופטים אמורים לבחון את המאמר מהיבטים רבים, שלחלקם נתייחס בהמשך:
טיב המחקר: האם השתמשו בשיטות מחקר מתאימות, האם בוצעו מספיק ניסויי ביקורת? האם הניסויים מתאימים לשאלת המחקר?
משמעות המחקר: האם התוצאות פורשו נכון? האם יש דרך אחרת לפרש אותן? האם התוצאות המוצגות משכנעות מספיק?
היקף המחקר: האם יש צורך בניסויים נוספים (ביקורות, הבהרה של תוצאות דו-משמעיות, מכלול התוצאות לא מספיק להחזיק את התיאוריה המוצגת).
טיב המאמר: האם התוצאות מוצגות בגרפיקה מתאימה? האם הכתוב אכן תואם למה שמוצג בצורה גרפית? האם המאמר כתוב באופן ברור ומובן לקורא (מבחינה מדעית ותחבירית)?
המאמר בתוך תחום המחקר: האם המחקר חדשני מספיק? האם החוקר התייחס למחקרים קודמים שאותם המחקר שלו מאשר/שולל? האם הציטוטים המובאים במאמר אכן מתאימים מבחינת הקשרם למחקר או לטקסט? האם החוקר התייחס להשלכות של התיאוריה שלו על תחום המחקר?
השורה התחתונה: האם המאמר מתאים וטוב מספיק בשביל כתב העת אליו הוא הוגש?
בנקודה זו ארצה להתייחס בקצרה לנושא אמינות המחקר, כלומר, האם יש חשד לזיוף תוצאות, שכן אנו נחזור לנושא זה בהמשך. השופטים בביקורת עמיתים לא אמורים לזהות זיופים כחלק מתהליך השיפוט. בפועל, זיופים רבים מתגלים רק לאחר שמעבדות אחרות לא מצליחות לשחזר את תוצאות הניסויים המתוארים במאמרים אלה.
לפי תשובת השופטים, העורך מחליט על הצעד הבא:
אם תגובת השופטים הייתה שלילית (כולם או רובם), אזי סביר שהעורך ידחה את המאמר.
אם לשופטים אין מילה רעה לומר, כמובן שהמאמר יתקבל. מקרים אלו נדירים עד מאוד.
לרוב, תשובתם של השופטים היא חיובית, בתנאי שהחוקר יבצע שינויים, שנוגעים לאחד או יותר מהסעיפים שהוזכרו למעלה. שינויים אלה יכולים לכלול דרישה לניסויים נוספים, שינויים בטקסט ו/או בדרך הצגת התוצאות.
במקרה השלישי, העורך יכול להחליט על הקצבת זמן לחוקר לצורך ביצוע השינויים (בין חודש לחצי שנה – תלוי בהיקף העבודה), או על דחיית המאמר, אם היקף השינויים הנדרשים גדול מדי לטעמו.
במידה והתמזל מזלו של החוקר ומאמרו התקבל "על תנאי", עליו לשלוח מחדש את המאמר עם כל השינויים, התוספות והתיקונים, בליווי מכתב לשופטים המפרט אחד לאחד מה היו הדרישות, מה נעשה ומה התוצאה. חשוב לציין שבניגוד לשלב השיפוט הראשון, בשלב זה השופטים רואים גם את הביקורת של עמיתיהם.
זהו שלב ההכרעה – האם כל (או לפחות רוב) דרישותיהם של השופטים קוימו? האם השינויים שיפרו את המאמר בכל אחד מהפרמטרים שצוינו למעלה?
בשלב זה, מדובר על תשובת כן/לא בלבד. במידה ואין תמימות דעים בין השופטים, העורך מכריע – לפי העניין של כתב העת במאמר. במקרים נדירים, המאמר נשלח לשופט נוסף שלא ראה את המאמר המקורי, או שהעורך מאפשר סבב שני של תיקונים מדעיים (כלומר ביצוע ניסויים נוספים) לפני ההכרעה.
המאמר התקבל? מזל טוב! עתה יש צורך להתאים את המאמר לדרישות הטכניות של כתב העת (אורך, עיצוב הטקסט, התאמת התמונות והגרפים לרזולוציה וצבע מומלצים ועוד). נוסף על כך, החוקר משלם לכתב העת על מנת לפרסם את המאמר. מדובר על תשלום שיכול לנוע בין כמה מאות לכמה אלפי דולרים, תלוי בכתב העת ובפרטים אחרים (למשל, תשלום תוספת על תמונות בצבע). ניגע גם בנקודה זו בהמשך.
תהליך ביקורת העמיתים עד לפרסום המאמר אורך, בממוצע, כתשעה חודשים, אבל משך הזמן יכול להתארך גם לשנה וחצי או אפילו יותר (וכאן, לצערי, אני מדבר מניסיוני האישי). כמובן שכל דחיה של המאמר מצריכה התחלת התהליך מחדש בכתב עת אחר (שוב, מניסיון אישי). אין זה נדיר שמאמר מתפרסם אחרי שהסטודנט שהוביל את המחקר כבר עזב את המעבדה לתפקיד הבא (וגם את זה חוויתי).
יתרונות השיטה
יתרונות השיטה ברורים. כל מחקר מדעי עובר סינון לפחות פעמיים: פעם אחת על-ידי העורך המדעי של כתב העת – לרוב מדובר על בעל תואר דוקטור באחד התחומים הרלוונטיים לכתב העת, או בחוקר פעיל באוניברסיטה שמתפקד גם כעורך – ופעם נוספת על ידי 2-3 מומחים חיצוניים. הסינון ע"י השופטים בשלב השני חוסך לעורכים עבודה על מאמרים לא ראויים, ועל כן, התהליך חיוני לכתב עת מודפס שמספר דפיו מוגבל. למשל, לכתב העת Nature, אשר נחשב לאחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, מתקבלים פחות מ-8% מהמאמרים המוגשים לפרסום (נכון ל-2013). לעומת זאת, כתב העת האינטרנטי (והפחות נחשב) PLoS Geneticsמפרסם כ-30-40% מהמאמרים המוגשים (נכון לשנת 2008). כתב העת PLoS ONE, שמפרסם מאמרים רק על סמך מחקר עם תוצאות ומסקנות מבוססות, ללא קשר לחדשנות, מפרסם כ-69% מהמאמרים המוגשים (נכון ל-2013).
יתרון נוסף של תהליך ביקורת העמיתים הוא שהערות השופטים מביאות לשיפור של המחקר כפי שהוא מוצג במאמר, בחלק או כל הפרמטרים שנזכרו למעלה. על כך אני יכול להעיד מניסיוני האישי, ומחקר מ-1994 תומך בכך.
השופטים, כאמור, אינם מקבלים כל תמורה עבור עבודת השיפוט ולכן אין להם כביכול אינטרס כלכלי – לטובה או לשלילה. למעשה, בעיני רבים, עבודת השיפוט יכולה להתפרש כשליחות למען טובת הכלל או טובת המדע. ההטבות שבכל זאת ממריצות חוקרים לתרום מזמנם לטובת ביקורת עמיתים הן הכרה במעמדם כמומחים בתחום (בעיקר ע"י עורכים של כתבי העת) והיכולת להתוות את המחקר בתחום מומחיותם לכיוון הנראה להם. כמו כן, בחלק מהמוסדות האקדמיים, פעילות זו היא חלק מהגדרת התפקיד, ולכן חלק מהמשכורת מותנה בהקדשת זמן לביקורת עמיתים.
אולם תהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא מתבצע היום אינו חף מבעיות, חלקן חמורות ביותר.
חסרונות, בעיות ושערוריות
שיטת ביקורת העמיתים הנוכחית אינה חפה מבעיות. מחלקן פשוט התעלמו במשך זמן רב, בעוד שחלק אחר התעורר רק לאחרונה, כך שקולות לשינוי השיטה הקיימת החלו להישמע רק בעשור האחרון, לערך. עם גידול השימוש באינטרנט וברשתות חברתיות בכלל (כולל בלוגים מדעיים) גדל הנפח של ביקורת עמיתים לאחרהפרסום, דבר שגרם להטלת ספק ביעילות השיטה הנוכחית. אבל הביקורת על השיטה עוסקת לא רק ביעילותה ככלי לשיפור המחקר המדעי, אלא גם בהשפעתה על הקריירה של המדענים.
הבעיות החלו לצוף עם העלייה המתמדת במספר כתבי העת המדעיים (המספר האחרון שמצאתי הוא 30,000, עם גידול של כ-3.5% בשנה), ובייחוד כתבי העת האינטרנטיים שהינם Open Access) OA) – פתוחים לכל.
גרף המראה עלייה במספר כתבי העת בתחום אקולוגיה/אבולוציה וה"לחץ האבולוציוני" המוביל לשגשוג כתבי העת. מקור: Ferreira et al. (2015) Biological Reviews. DOI: 10.1111/brv.12185
מדוע זו בעיה? ככל שיש יותר כתבי עת, ויותר מאמרים בכל כתב עת, כך עולה הצורך בשופטים. היות שביקורת עמיתים נעשית בהתנדבות, על חשבון זמנו של החוקר, הוא עלול למצוא את עצמו משקיע שעות שבועיות רבות מזמנו בביקורת עמיתים. מצב כזה מוביל לסירובים רבים יותר לשפוט מאמר, והעורך נאלץ לבזבז מזמנו על מציאת שופטים אחרים. אני מכיר מקרים בהם תהליך מציאת השופטים ארך מספר שבועות, כמו גם מקרה שבו מאמר "נפל בין הכיסאות" והתעכב מספר חודשים מכיוון שירד מסדר היום של העורך. משכבר נמצא חוקר שמוכן לשפוט מאמר, עורך כתב העת יעדיף לספוג עיכובים בהגשת עבודת השיפוט שלו לפני שיתייאש ויפנה לחפש שופט חלופי – דבר שגורם לדחיות נוספות בתהליך ביקורת העמיתים. כמו כן, ככל שיש יותר כתבי עת, שגם מתמחים בנישות קטנות יותר, כך העורכים שלהם ייטו לפסול מחקרים שאינם בדיוק בתחום התמחותם, אפילו אם המחקר עצמו הוא טוב, בין אם בשל חוסר היכרות של העורך עם נושא המאמר, ובין אם כתוצאה מ"חוסר התאמה" של הנושא לכתב העת.
חוקרים רבים אשר מסכימים לשפוט מאמר, עושים עבודה שטחית, או לחילופין לא עושים זאת בעצמם, אלא מעבירים את העבודה לאחד מהסטודנטים שלהם (מדובר בייחוד בפרופסורים ותיקים). מצד אחד, אפשר לראות בכך יתרון, שכן הדבר מקנה לסטודנטים אפשרות לתרגול חשיבה ביקורתית. מצד שני (ושוב, מניסיוני האישי) לא תמיד הסטודנטים מקבלים הנחייה נאותה כיצד לשפוט מאמר. בנוסף, סטודנט שרוצה "למצוא חן" בעיני המנחה, ינסה למצוא כמה שיותר בעיות במאמר, ירד לפרטים מאוד קטנים ויציע ניסויים מורכבים לשיפור המאמר, תוך איבוד פרופורציות וראיה רחבה יותר של הדברים. לא כל המנחים אכן בודקים שהביקורת שמתחו הסטודנטים תקפה או בת-ביצוע. ולבסוף, תתכן בכך הפרה של הנחיות כתב העת, שכן כתב היד המוגש לשיפוט אמור להיות חסוי (הנה דיון לדוגמה בנושא).
תהליך השיפוט, לפי PHD comics
יתר על כן, לא קיים סטנדרט קבוע לביקורת עמיתים. כל שופט מחליט בעצמו על מה לשים דגש, עד כמה לפרט ועד כמה להתחשב ביכולות הטכניות/כלכליות של המעבדה ובזמן שיידרש לתיקונים. אחת הטענות כנגד נוהל הצעת ניסויים נוספים על ידי השופטים היא שבמקרים רבים החוקרים "מאלצים את התוצאות", במודע או שלא במודע, כך שיתאימו לבקשות השופטים. כמו כן, אין סטנדרט קבוע לקביעה האם השינויים שהחוקר ביצע מספקים את דרישות השופטים. בנוסף, הערות השופטים אינן מתואמות ביניהן, ויתכנו מקרים של חוסר עקביות בין שופטים שונים, עד כדי דרישות הפוכות.
הצעה הומוריסטית ל"לוח ניקוד" בביקורת עמיתים. מקור: PHD comics
העובדה שביקורת העמיתים היא אנונימית (כלומר החוקר אינו יודע את זהות השופטים) מקנה לשופטים חופש לכתוב בצורה גסה, מעליבה ופוגענית, לעיתים ללא כל צנזורה מהעורך (הנה דוגמה שרצה באינטרנט לאחרונה). מחקר בנושא מצא שכאשר שופטים חותמים את שמם על הביקורת הם כותבים בצורה מנומסת יותר, הביקורת מושקעת יותר ואף כתובה כביקורת בונה יותר מאשר ביקורות אנונימיות. עם זאת, חלק מהשופטים (בייחוד חוקרים בתחילת דרכם) עלולים לחשוש מלחתום את שמם על ביקורת שלילית, מחשש שכותבי המאמר ינקמו בהם בעתיד.
התהליך סובל מחוסר שקיפות – הקורא מקבל למעשה אך ורק את המוצר הסופי. הוא אינו מודע לשינויים שנערכו במאמר בין גרסתו הראשונית לבין זו שפורסמה. האם חלקים מסוימים נחתכו? מה תרומתם של השופטים לגרסה הסופית?
בתהליך קבלת המאמר לפרסום עולה השאלה האם, אם להשתמש בהשאלה, המחקר הוא "סקסי". ככל שהמחקר יותר חדשני ופורץ דרך או שנוי במחלוקת, כך הוא יעניין יותר את עורכי כתב העת. הדבר נכון בייחוד לכתבי עת שגובים דמי מנוי, שכן זו דרכם למשוך מנויים (כמו גם פרסומות של חברות המספקות שירות או ציוד מדעי). הדרך העיקרית שבה נמדדת מצוינות של כתב עת היא מדד שנקרא IF) Impact Factor). מדד זה מבוסס על חישוב של עד כמה המאמרים בכתב עת מסוים מצוטטים ע"י מאמרים אחרים. זהו מדד אובייקטיבי (אך לא בלתי ניתן להטיה) ועל כן הוא הפך בעשורים האחרונים לאחד המדדים העיקריים שקובעים מיהו כתב העת המוביל בכל תחום. אך זהו אינו המדד היחיד. Google Scholar מאפשר לחוקרים מעקב קבוע אחר כמות הציטוטים להם זכה כל מאמר, כמו גם חישובי מדדים שונים כגון i10 (כמה מאמרים זכו לפחות ל-10 ציטוטים) או h-index (המספר h מציין כמות המאמרים h שזכו ל-h ציטוטים). בשנים האחרונות החלו להסתכל גם על מדדים אחרים כגון altmetrics שמחשב ציון לכל מאמר לפי מספר אזכורים באתרי חדשות, בלוגים מדעיים ורשתות חברתיות.
מן הצד השני של ה"סקסי" מצויים השופטים השמרנים, שיידחו מאמר חדשני ופורץ דרך כי הוא סוטה יותר מדי מן התיאוריות המקובלות, וסיפורים כאלה לא חסרים במדע (למשל סיפורו של זוכה פרס נובל דן שכטמן).
הלחצים הרבים שפועלים לפרסום מאמרים ו"חגיגת" מדדי ההצלחה השונים הובילו למצב בעייתי באקדמיה של היום שמכונה publish or perish (פרסם או העלם).
מדוע זו בעיה? כמות המאמרים המפורסמים, כמו גם האימפקט פקטור של כתב העת שבו התפרסמו, הפכו לכלים העיקריים להערכת הצלחתו של חוקר, והם משמשים פעמים רבות כמנגנון סינון ראשוני עוד לפני שבכלל דנים במהות ואיכות המחקר. למצב זה יש השלכות ישירות על הקריירה של החוקרים:
התקדמות בדרגות אקדמיות שונות (קבלה ללימודי דוקטורט וקבלת תואר דוקטור, קבלה להתמחות פוסט-דוקטורט, קבלה כמרצה/חוקר באוניברסיטה, קבלת קביעות ולבסוף קבלת תואר פרופסור).
קבלת מלגות סטודנטים.
קבלת מענקי מחקר.
הערכת הביצוע של מחלקות ופקולטות, ואף העברת תקציבים ממשלתיים לאוניברסיטה (כך, לפחות, זה בארץ).
וזה מחזיר אותנו לתהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא כיום: משך הזמן הארוך שחולף מהגשת המאמר ועד לפרסומו גורם לתסכול רב, הן לסטודנטים והן לראש המעבדה שהמימון והקריירות שלהם תלויים בפרסום המאמרים. התלות של החוקרים בפרסום המאמרים, ובמדדי ההצלחה של אותם מאמרים, היא בוודאי אחת הסיבות העיקריות לכך שחוקרים ימהרו לנסות לפרסם מחקרים גם אם הם לוקים בחסר, עד כדי זיופים של ממש. מהצד השני, עורכים ושופטים עלולים "לעגל פינות" ולקבל מהר לפרסום מחקרים בעיקר בזכות היותם סקסיים (הנה דוגמה למאמר בכתב עת מאוד מכובד שפורסם תוך 3 ימים, ודיון בנושא).
שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה הן מאמר בכתב העת Science שתיאר חיידקים שמשתמשים בארסן במקום בזרחן במבנה ה-DNA שלהם (פריצת דרך באסטרוביולוגיה! או שלא…) ושני מאמרים בכתב העת (Nature (1, 2שתיארו כביכול שיטה פשוטה להשראת יצירה של תאי גזע (מהפיכה בשימוש בתאי גזע!). מקרה זה האחרון הסתיים בהתאבדות של אחד החוקרים, בפתיחת חקירה לגבי 20,000 מאמרים שמקורם במכון המחקר, ובאיום לסגור את מכון המחקר. אמנם, בשני המקרים רק ניסיונות כושלים לחזור על תוצאות הניסויים (1, 2) סתמו את הגולל על אותם מאמרים, אבל מקרים אלה הדגימו כיצד ביקורת עמיתים לאחר הפרסום זיהתה חשדות לשגיאות ואף זיופים, ולפיכך עוררה דיונים מחודשים באיכות התהליך הקיים.
סרטון יוטיוב על מקרה תאי הגזע:
הבלוג retraction watch מרכז מידע על מאמרים ש"נמשכו" חזרה (כלומר כאלה שפורסמו ולאחר מכן פרסומם בוטל). מדובר אמנם רק בעשרות מקרים בחודש (שמדווחים בבלוג) מתוך אלפים שמתפרסמים, אך מהמקרים האלו ניתן ללמוד על כשלים בתהליך. בין הבעיות העיקריות שמביאות למשיכת מאמרים ניתן למנות: טעויות שלא ניתן לתקן (למשל כי החוקרים לא הצליחו למצוא את תוצאות הניסויים המקוריות), זיופי תוצאות, פלגיאריזם, שימוש בשמות חוקרים או שמות מוסדות מחקר מזויפים, הוספת שמות חוקרים למאמר אף על פי שלא הייתה להם נגיעה למחקר או השמטת שמות של שותפים למחקר, שקר בהצהרות על ניגוד אינטרסים. הבעיות הפחות חמורות כוללות: עבודה שלא לפי פרוטוקול נכון מבחינה אתית במחקר עם בני אדם או בעלי חיים ופגיעה בחלק מן הדרישות של מענקי מחקר כאלה ואחרים. רובן המוחלט של הבעיות הללו אמורות להתגלות ע"י העורך עוד לפני שליחת המאמר לשופטים. הבלוג אינו מרכז מידע על תיקוני מאמרים (Correction או Errata) שמתפרסמים מעת לעת, רובם בשל טעויות טכניות (למשל שיבוש בהכנת התמונה לפרסום).
בעיית הזיופים אינה רק עניין של פגיעה בהתקדמות המדע והטעיית ציבור המדענים. מדובר גם בכסף – הרי אותם מדענים זכו במלגות או מענקי מחקר, לעיתים מענקים נדיבים עד מאוד. בארה"ב הוקם גוף בשם The Office of Research Integrity – ORI – שבוחן מקרי זיוף ובסמכותו למנוע מימון ממשלתי מאותם מדענים או גופים שנמצאו אשמים בזיוף. אמנם, מחקר שנערך לאחרונה מצא שהעלות הישירה של מענקי NIH שניתנו לזייפנים היא פחות מ-1% מכלל תקציב ה-NIH. אף על פי כן, קשה להעריך את הנזק הכלכלי העקיף שנגרם כתוצאה ממאמרים שזויפו.
ג'ון בוהנון, עיתונאי של מגזין Science, החליט בשנת 2013 לבצע תחקיר עיתונאי ע"י ניסוי "עוקץ"שנועד לבחון את תהליך הסינון של כ-300 כתבי עת מסוג OA) Open Access). הוא המציא מאמר מדעי בדוי לחלוטין שדיווח על חומר המופק מחזזית ואשר התגלה כבעל תכונות אנטי-סרטניות. המאמר הכיל כמה וכמה בעיות וטעויות שחוקר מנוסה צריך לזהות מיד ושאמורות להביא לדחייה מידית של המאמר. המאמר הבדוי (תחת שם חוקר בדוי ומוסד אקדמי בדוי) נשלח לאותם 300 כתבי עת שהם OA. התוצאות היו מדאיגות במיוחד. 157 כתבי עת קיבלו את המאמר לפרסום, לעומת 98 בלבד שדחו אותו (שאר 45 השתהו בתגובתם או לא ענו כלל). רק 60% מכתבי העת שלחו את המאמר לביקורת עמיתים (זה טוב עבור כתבי העת שדחו את המאמר – אומר טובות על העורך). במקרים בהם נערכה ביקורת עמיתים, רוב הביקורת הייתה שטחית והתייחסה לסגנון וניסוח (המאמר היה כתוב רע בכוונה). רק ב-36 מקרים (מתוך כלל 255 שזכו לתשובה) השופטים מצאו בעיות מדעיות, אך ב-16 מקרים מתוכם העורך קיבל את המאמר בכל זאת. במקרים רבים, העורך ו/או חשבון הבנק של כתב העת היו במדינות עולם שלישי (שליש מהם בהודו), למרות ששם כתב העת התהדר בכותרת “The American journal of…”.
חשוב עם זאת לציין שבוהנון לא סינן את הרשימה כדי להוציא מראש את אותם "כתבי עת טורפים" (predatory journals) שידוע שלא עורכים ביקורת עמיתים. כמו כן, התחקיר עצמו מוטה רק כלפי כתבי עת ללא דמי מנוי (אולי בשל האינטרס הכלכלי של Science שכן גובה דמי מנוי). לכן, רצוי להתייחס לתוצאות התחקיר הזה בספקנות. יחד עם זאת, חשיבותו היא בהצפת הנושא של ביקורת העמיתים בפרסום המחקר, וקיומם של כתבי עת טורפים שלא כולם (ואני ביניהם) היו מודעים להם.
לסיום חלק זה נזכיר בעיה קשורה והיא אי-פרסום של תוצאות שליליות. ניסויים שנכשלו (כלומר לא נמצאה השפעה של הגורם הנחקר לעומת הביקורת) מושלכים פעמים רבות לפח, מכיוון שלדעת העורכים ו/או השופטים אין מספיק ערך חדשני בפרסומם. ברוב המקרים החוקרים עצמם לא טורחים אפילו לשלוח עבודות כאלה לפרסום. זהו מצב בעייתי ביותר, מכיוון שהוא עלול להביא למסקנות שגויות בתכלית בתחום הנחקר – חישבו למשל על תרופה בלתי יעילה שרק שני מחקרים שהצביעו על יעילותה התפרסמו, ואילו עשרים מחקרים שלא מצאו יעילות כלשהי נגנזו בתחילת דרכם. יש לציין שדווקא בתחום הביו-רפואה קיים כתב עת מיוחד לזה, אם כי סביר להניח שרוב החוקרים טרם שמעו עליו. בעייתי עוד יותר לנסות לפרסם תוצאות שליליות של ניסיון חזרה על ניסויים של קבוצת מחקר אחרת. לא ארחיב על זה מכיוון שזה כבר נושא לרשומה אחרת, אבל למתעניינים הנה רשומה בנושא.
רוחות של שינוי
כפי שהזכרתי למעלה, אחת הטענות הקשות כלפי תהליך פרסום המאמרים כיום הוא שברגע שמאמר התפרסם, הוא מוצג כמוצר מוגמר שאין לערוך בו שינויים. ביקורת עמיתים שלאחר הפרסום יכולה אמנם לגרור דיון, שלעיתים יסתיים בפרסום תיקון למאמר, אבל רק במקרה של זיופים או טעויות קריטיות מוכחות כתב העת ימשוך את המאמר חזרה (וגם זה לא תמיד, כמו במקרה של חיידקי הארסן). לפני עידן האינטרנט, ביקורת עמיתים פומבית לאחר הפרסום הייתה כמעט אך ורק דרך מכתבים לעורך. המקום המוגבל בכתב העת למכתבים מסוג זה, כמו גם סינון אפשרי של העורך אילו מכתבים לפרסם, הגבילו מאוד את היכולת להשמיע ביקורת על מאמרים שכבר פורסמו. כיום, ניתן למצוא אלפי בלוגים מדעיים שסוקרים, ממליצים ומעבירים ביקורת על מאמרים מדעיים (הנה דוגמא לאתר שמרכז בלוגים כאלה). פורומים ורשתות חברתיות מהווים כר פורה לדיונים (תיאור של דיון כזה ניתן למצוא ברשומה הזו).
יוזמה של הממסד המדעי שקמה בשנת 2002 ונקראה F1000 (קיצור של "פקולטה של 1000"), מהווה פלטפורמה יוקרתית להמלצה על מאמרים טובים. המודל הוא של חוקרים מומחים בתחומם, אשר ממליצים על מאמרים טובים לדעתם, מעין ביקורת עמיתים חיובית, אם תרצו (ושוב נביא את חיידקי הארסן כדוגמה הפוכה). המלצה של F1000 מהווה כיום תוספת נאה לקורות החיים של חוקרים.
ביולי 2012 הוקם בלוג אנונימי בעל השם הבעייתי Science Fraud שהתיימר לחשוף מקרים של "אי-סדרים" במאמרים מתחום מדעי החיים. חצי שנה לאחר הקמתו נחשף שמו של כותב הבלוג, חוקר באוניברסיטת רוצ'סטר. האתר הורד בעקבות איומים בתביעות דיבה שהבלוגר קיבל מצד חוקרים שאת מאמריהם ביקר. במשך ששת חודשי פעילותו דווח בבלוג על 274 מקרים של אי-תקינות. מתוכם, 47 הובילו להודעות תיקון ו-16 מאמרים נמשכו מפרסום. הנה כמה מסקנות אישיות למען ממשיכי דרכו.
ממשיכי דרכו של אותו בלוג הם Retraction Watch שכבר הוזכר למעלה, כמו גם האתר Pubpeer. האתר מהווה פלטפורמה לביקורת עמיתים לאחר פרסום. הדיונים הרבים מעלים תמונה עגומה של בעיות החל מהרמה המדעית הירודה של מאמרים ועד לזיופים של ממש. אתר זה למעשה חשף לראשונה את הבעיות שהובילו לסקנדל של מאמרי תאי הגזע ב-Nature. ייחודו של האתר בכך שהוא מאפשר ביקורת עמיתים אנונימית או גלויה ויש בקרה של עורכי האתר על אופי התגובות. חשוב ביותר, העורכים שולחים דואל לכותבי המאמרים עליהם מתנהל דיון, כדי שיוכלו לענות למבקרים. למרבה הצער, תגובות כאלו מתקבלות רק לעיתים נדירות; ברוב המקרים, הדיון הוא חד-צדדי בלבד.
האתר Pubchase, שמציע למשתמשיו לבנות ספריית מאמרים, מוסיף את ההערות מ-Pubpeer למאמרים בספרייה האישית. כך, המשתמשים יכולים לראות מיד אם המאמר שהם קוראים ספג ביקורת. עורכי Pubpeer אף כתבו תוסף לדפדפני אינטרנט שמוסיף קישור לביקורות מ-Pubpeer, כאשר מבקרים באתרים הרשמיים של כתבי העת.
צילום מסך לדוגמה
הדיון הציבורי הנרחב בנוגע לתהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא כיום, ותרבות ה publish or perish בכללה, הביאו למספר שינויים אצל כתבי העת ואתרים רשמיים אחרים. ברוב כתבי העת קיימת היום אפשרות לכתוב תגובות און-ליין למאמרים. אולם, כמו מכתבים למערכת, גם תגובות אלו עוברות לעיתים סינון ע"י העורך ( בכתב העת Cell, למשל, תגובות עשויות לחכות שבועיים לאישור עד לפרסומן). לאור זאת, דיונים מסוג זה אינם נפוצים במיוחד. גם האתר PubMed (ספרייה און-ליין של ה-NIH לכלל הפרסומים במדעי ביו-רפואה) הקים ממש לאחרונה מערכת תגובות (Pubmed Commons). מעניין לציין שבניגוד לPubpeer שבו המשתמשים שמים דגש על איתור בעיות וזיופים, הדיונים בPubmed הם בעלי אופי חיובי יותר ומטרתם בעיקר לעורר דיון מדעי מפרה.
ההצלחה של pubpeer ודומיו הביאה לקריאות לחזור לביקורת עמיתים לאחר הפרסום, שנדמה שהיא יעילה ומתאימה במיוחד לעידן האינטרנט (אם כי לא בלי חשש). המודל המוצע הוא מודל שפועל מזה זמן רב בתחום המדעים המדויקים, והוא המודל של arXiv. arXiv, שקיים כבר משנת 1991, הינו שרת של אוניברסיטת קורנל, שמאפשר לחוקרים לפרסם מאמרים און ליין. זהו שירות OA, כלומר כולם יכולים לקרוא את המאמרים, ללא דמי מנוי. הייחוד שלו היא באפשרות של החוקרים לעדכן את המאמר ולערוך תיקונים ושינויים לאחר פרסומו. אך חשוב מכך, השרת שומר גם את הגרסאות הקודמות, כך שניתן לעקוב ולראות אילו שינויים נערכו במאמר. לאור הצלחתו של arXiv (שבדיוק עבר את רף מיליון המאמרים בתחילת שנת 2015), מעבדות קולד-ספרינג הרבור הקימו בשנת 2013 שרת משלהם, bioRxiv, שמיועד לביולוגים בלבד. כרגע השרת מכיל רק כמה מאות מאמרים והעניין, בינתיים, לא תופס תאוצה. בשני מקרים אלה, אין ביקורת עמיתים רשמית, ואף אין חובה לחוקרים לערוך שינויים במאמר. אחת הסיבות שחוקרים חוששים מפרסום על שרתים כאלה היא האפשרות של דחיה מכתב עת בשל "פרסום קודם", אך זה לא בהכרח נכון, שכן כתבי עת רבים מאפשרים פרסום קודם של טיוטות המאמר על שרתים ייעודיים כמו arXiv.
מעניין לציין שהוקם גם כתב עת שמבוסס על אותו רעיון, אלא שבצורה יותר רשמית. כתב העת, F1000research, מציע לכותבים תהליך ביקורת עמיתים מומחים, לאחר הפרסום. על החוקר להציע מספר מומחים שישפטו את המאמר. המאמר מועלה לאתר לאחר בדיקה קצרה (ימים אחדים) שמוודאת כי הוא עומד בסטנדרטים של פרסום. הביקורת מתבצעת רק לאחר הפרסום, ולאחריה – על החוקר להגיש מאמר מתוקן. גם כאן, כל הגרסאות נשמרות באתר, כמו גם הערות השופטים ותגובותיו של כותב המאמר.
כתב עת חדש שהוקם, PeerJ, מציע גם הוא שרת בדומה ל-bioXriv, בנוסף לפרסום מאמרים לאחר ביקורת עמיתים רגילה. בנוסף, PeerJ מנסה לצמצם את העלויות לחוקרים, בכך שהוא לא גובה תשלום על פרסום מאמר, אלא החוקר משלם תשלום נמוך וחד פעמי (100-300$) שמאפשר לו לפרסם בחינם בכתב העת עד סוף חייו. כתב העת נותן אפשרות לחוקרים לפרסם, לצד המאמר, גם את תהליך ביקורת העמיתים שעבר.
כתב העת החדש eLife הוקם, כפי שכתב העורך הראשי, זוכה פרס נובל רנדי שקמן, במטרה להוות אלטרנטיבה ל"שלושת הגדולים" (Nature, Science & Cell), שנמצאים בראש פירמידת ה-IF, כאשר הדגש המוצהר ב-eLife הוא לא על ה-IF אלא אך ורק על טיב המדע וטובת המדען. בין ה"הטבות" לכותבים ניתן למנות: קיצור משמעותי בתהליך הסינון וביקורת העמיתים (3 ימים לקבלת החלטת עורך ראשונית, חציון של 3 חודשים מרגע ההגשה ועד לקבלת המאמר), העובדה שכל העורכים הינם חוקרים פעילים שיכולים להעריך בעצמם את טיב המחקר, וקיום התייעצות בין השופטים השונים לבין עצמם ועם העורך לפני שליחת ההערות חזרה לחוקרים – זאת כדי למנוע מצב של חוסר עקביות או אפילו דרישות סותרות של השופטים. בנוסף, זהו כתב עת OA ויתרה מכך – כתב העת לא גובה תשלום מכותבי המאמר (לכתב העת ישנה תמיכה כלכלית רחבה של מכון המחקר הרפואי ע"ש הווארד יוז, מכון מקס פלאנק וה-Wellcome trust). לשם הפתיחות, eLife מפרסם גם את תגובות העורך והשופטים, ואת תשובת הכותבים. במקום קידום לפי IF, eLife מפרסם תקצירים לא-טכניים של המאמרים דרך טוויטר, בלוגים ועוד. הטבה נוספת שכתב העת מציע, במיוחד לחוקרים צעירים, היא קבלת מכתבי תמיכה מאת העורך שטיפל במאמר, לטובת קבלת מלגה, משרה, קביעות וכדומה. אין ספק ש- eLifeמנסה לפתור בעיות רבות שהועלו בנוגע לכל תהליך הפרסום המדעי.
כתב העת הוותיק EMBO Journal החל לאחרונה לפרסם את התכתובת המלאה בין העורך, השופטים וכותבי המאמר, עבור כל המאמרים שהתקבלו. גם המו"ל Elsevier החל בתהליך דומה של פרסום הערות השופטים, אך כרגע רק עבור חמישה כתבי עת (מתוך 3103 כתבי עת שהמו"ל מפרסם).
כפתרון לבעיה אחרת של ביקורת עמיתים, כתב העת Nature וכתבי עת אחרים בקבוצה החלו להציע ביקורת עמיתים בסמיות כפולה – כלומר שהשופטים אינם יודעים מיהם כותבי המאמר.
גם הדרך שבה מנסחים את הביקורת על המאמר זוכה לאחרונה לתשומת לב, ואתרים ובלוגרים רבים מפרסמים הצעות כיצד לכתוב ביקורת עמיתים או לשפר את התהליך (למשל: 1, 2, 3, 4). מתקיימים אף קורסים בנושא (קובץ PDF עם אוסף קישורים; אציין גם שבמכון וייצמן מתקיים קורס שבחלקו עוסק בנושא).
סוגיית התשלום לשופטים מהווה גם היא כר פורה לדיונים ברשתות החברתיות כמו גם בכתבי העת עצמם (למשל כאן וכאן). עד כה, אף כתב עת לא הרים את הכפפה והציע תשלום כספי לשופטים, אך כן ניתן לראות ניצנים של מתן הטבות, ובעיקר הכרה בפעילות השיפוט. כך למשל, כתב העת Nature החל לאחרונה להציע מנוי חינם לשנה לכל מי שישפוט 3 מאמרים לפחות באותה שנה [אולם מכיוון שרוב החוקרים במוסדות אקדמיים משתמשים במנוי המוסדי, זו הצעה ריקה מתוכן]. בנוסף, ניתן להוריד מאתר כתב העת מכתב רשמי (שמיועד, למשל, למעסיקים) ובו הצהרה על פעילות השיפוט של אותו חוקר. המו"ל Elsevier מציע גם הוא מנוי חינם (לחודש), כמו גם "אות הצטיינות" אינטרנטי ואף תעודת "שופט מצטיין" רשמית לטובים ביותר. הכרה בפעילות השיפוט ניתן למצוא גם בכתבי עת אחרים, למשל RNA. אתר Publons מציע למשתמשיו להכין מסמך רשמי של כל פעילות השיפוט לצרכי בקשות מענקי מחקר, משרות וכדומה. לעומת כל אלה, יש גם הצעות מבזות.
תמונה: תעודת שופט מצטיין
רובריק היא חברה שמציעה שירותי ביקורת עמיתים בתשלום, ומתגמלת גם את השופטים עצמם על עבודתם (כולם בעלי תואר דוקטור לפחות, וחוקרים פעילים במכון מחקר או מוסד אקדמי), ב-100$ עבור כל מאמר. בנוסף, רובריק מפעילה סטנדרט אחיד לכלל הביקורות, עם דרישות להתייחסות לכלל הנושאים שהוזכרו למעלה בחלק על תהליך ביקורת העמיתים. כיום, רובריק היא הגוף היחיד שמשלם לשופטים שכר.
סיכום
ביקורת עמיתים טרום-פרסום הינה שיטה שהחלו להשתמש בה לפני מאות שנים, אך רק באמצע המאה הקודמת נכנסה לשימוש קבוע ורשמי. שיטה זו נחשבת לחותמת כשרות למאמרים מדעיים ובגדול, השיטה עובדת (הרי המדע בכל זאת מצליח להתקדם).
עם זאת, השיטה אינה חפה מבעיות.
אף כי נראה כאילו האקדמיה הינה גוף שמרני ונוקשה שאינו מוכן לשינוי, הדיון הנרחב שמתנהל בחוגים האקדמיים (בעיקר, אך לא רק, בקרב החוקרים הצעירים) וברשת האינטרנט בכלל לגבי הכשלים של שיטת ביקורת העמיתים הנוכחית, גרם לתזוזה במערכת:
מהירות ושקיפות – נעשים ניסיונות לזירוז התהליך מחד ולהגדלת השקיפות מאידך.
אמינות – גברה המודעות למה שמכונה "כתבי עת טורפים" שמוכנים לפרסם כל דבר תמורת כסף.
גישה חופשית – מתוך הכרה בחשיבות של פרסום מאמרים ללא גביית דמי מנוי, החלו גם כתבי עת שגובים דמי מנוי לאפשר פרסום פתוח לחלק מהמאמרים (לעיתים, בגביית תשלום נוסף מהחוקר). נוסף על כך, הרשויות הממשלתיות האמריקאיות (כדוגמה NIH) מתנות את מתן מענקי המחקר במתן גישה חינם למאמר לכל היותר שנה לאחר פרסומו.
ביקורת אפקטיבית יותר – גברה ההכרה בצורך ללמד איך להעביר ביקורת עמיתים אפקטיבית. אתרי ביקורת עמיתים עצמאיים דחפו גם את מערכות המו"לים ומערכות ממשלתיות לכיוון זה.
תגמול לשופטים – גברה ההבנה שיש צורך במתן תמורה לעבודת השיפוט, גם תמורה כספית או שוות ערך לכסף אך גם תמורה של הכרה והוקרה.
ומה צופן לנו העתיד?
לדרך החקירה המדעית אין אפשרות אחרת אלא להשתפר. אין ספק שביקורת עמיתים לאחר פרסום תתפוס עוד ועוד תאוצה (כי היא בעיקרה מקוונת, ועל כן מידית מחד, ועם אפשרות לאנונימיות מאידך), מה שיוביל לתיקון או משיכה של מאמרים רבים שכוללים טעויות, זיופים, או סתם מדע רע, ובכך ישפר את כלל הפרסום המדעי. הדבר העיקרי שיאט התקדמות זו יהיה החשש מתביעות דיבה, או חשש מנקמנות מצד החוקרים המבוקרים.
הפרסום המדעי הולך יותר ויותר לכיוון של OA, וכתבי העת הוותיקים יאלצו להתאים את עצמם לכך. ישנם אף קולות שקוראים להוציא את פרסום המאמרים מכתבי העת הפרטיים ולהעבירו למו"ל שבידיים אקדמיות, ובכך לנסות ולצמצם את ההשפעה הכלכלית על תחום זה. בנוסף, ניתן לקוות שכתבי עת נוספים ילכו אחרי F1000research, EMBO ו- eLife ויגבירו את השקיפות של תהליך הסינון והתיקונים של המאמרים.
בשנת 2012 קמה תנועה של חוקרים ועורכים (DORA – San Francisco Declaration of Research Assessment) ששמה לה למטרה לשנות את הדרך שבה מוסדות אקדמיים וקרנות למענקי מחקר שופטים מצוינות אקדמית. דגש מיוחד בביקורת מופנה כלפי השימוש הבעייתי במדד האימפקט פקטור בכל הקשור להחלטות לגבי קריירה ומענקים. כיום חתומים על ההצהרה של התנועה מעל 12,000 חוקרים ומעל 500 מוסדות, ארגונים וכתבי עת. בינתיים, השינוי עדיין רחוק מיישום, אך מעודד לדעת שמוסדות וכתבי עת רבים לפחות מכירים בבעיה.
השינוי מתרחש לנגד עינינו, ובכל שנה תהליך ביקורת העמיתים משתפר מעט. נדמה אולי כי התהליך איטי, אך אני מאמין כי בתוך עשור או שניים כבר נשכח איך עשו את זה פעם…
* * *
רשומה זו של גל עברה גם היא ביקורת עמיתים. תודה לד"ר נעם לויתן על הזמן שהשקיע בכך.
הערות, תוספות ותיקונים יתקבלו בברכה בתהליך ביקורת העמיתים שאחרי פרסום, שיתקיים כאן בתגובות.
לכבוד הוא לי להתארח בפודקסט "עושים היסטוריה" של רן לוי, בפרק שכתבתי על אפקט מרס ועל חייו ומחקריו של מישל גוקלן.
למי שעדיין לא מכיר את "עושים היסטוריה" – הגיע הזמן! עשרות רבות של פרקים במגוון נושאים מרתקים מחכים לכם, או בגרסת טקסט, או – וזה בעצם הרעיון של פודקסט – בגרסה מוקלטת שאתם יכולים להוריד לנגן, לנייד או לצרוב על דיסק, ולהקשיב בזמן ניקוי הבית, הליכה, נסיעה לעבודה וכד'. מהר מאוד תגלו את הרגע שבו תרצו שהפקק יימשך רק עוד קצת, כדי שתוכלו לסיים את הפרק 🙂
גיבור הפרק – מישל גוקלן – נמשך למזלות ולמפות לידה כבר בילדותו, ובבגרותו הפך לגדול חוקרי האסטרולוגיה. בספריו הפריך כל טענה אסטרולוגית מוכרת כמעט – אך בד בד, הוא גם גילה תופעה מפתיעה ומשונה שהצביעה על האפשרות שיש אמת באסטרולוגיה. טענה זו הייתה כנראה זוכה להתעלמות מוחלטת מהממסד המדעי, אלמלא העובדה שהמחקרים שערך גיבורנו היו מבין המחקרים המדעיים המקיפים והקפדניים ביותר שנערכו בעניין אסטרולוגיה מאז ומעולם. הפולמוס סביב תופעה זו, שזכתה לכינוי 'אפקט מארס', נמשך במשך עשרות שנים.
הפרק מאיר גם צדדים אישיים בחייו של גוקלן, וכולל פרטים חדשים שלא הופיעו בסדרת הרשומות שפרסמתי בבלוג בנושא האסטרולוגיה, וגם לא בספר.
חשיבה חדה 