התייחסנו רבות להשערה/אמונה כי NDE הוא תיאור מהימן של מציאות אחרת, רשמים של תודעה הנפרדת מהגוף ומשייטת בעולמות אחרים. ראינו כי השערה זו אינה נתמכת בממצאים אמפיריים באופן משכנע.

תמונת המצב עשויה להשתנות בצורה דרמטית שתטלטל את אושיות המדע, אם בניסויים עתידיים (כדוגמת זה שעומד להסתיים בזמן הקרוב) יוכח באופן חד משמעי כי אנשים מסוגלים לדעת דברים על המתרחש סביבם שלא באמצעות ערוצי הקלט החושיים הרגילים.

דרך אגב, גם אם תאספנה ראיות כאלה, הדבר אינו מעיד בהכרח על קיום חיים לאחר המוות או עולמות אחרים. יתכן שהדבר מוכיח רק יכולות תפישה על חושית, כגון "ראייה" מרחוק או יכולת טלפתית, באמצעותן העומדים למות קולטים מידע על סביבתם שלא באמצעות החושים המוכרים. גם קיום יכולות אלה לא הוכח עד היום באופן משכנע, למרות העיסוק הרב בתחום במשך למעלה ממאה שנה.

כיצד מסבירים אם כן החוקרים את כל אותן תופעות מיוחדות שמרגישות אמיתיות כל כך ומשפיעות על החווים אותן באופן כה עמוק?

מסקירה של התחום עולה, כי מספר ההסברים למרכיבים השונים של ה-NDE רב כמספר החוקרים (ומספר החוקרים רב). היו שניסו לתקוף את הבעיה מהכיוון הפסיכולוגי, היו שעשו זאת מהזוית הנוירולוגית, ואחרים ניסו לאחד ולשלב הסברים נפרדים לכלל תיאוריה מקיפה יותר.

כזכור, אותרו מצבים רבים ושונים שמעוררים אלמנטים של NDE גם מבלי שהמוות ניצב בפתח (עסקנו בכך בהרחבה כאן). כל מצב כזה נתן השראה לחוקרים להציע מנגנון שונה אשר מנסה להסביר את ה-NDE.

כפי שאני התרשמתי, אין עדיין בנמצא תיאוריה אחת מקיפה המקובלת על רוב החוקרים. כל חוקר מציע תיאוריה משלו ומנסה לשכנע שהיא היא התאוריה שהעולם חיכה לה ואשר בכוחה להסביר את התופעה.

נחלוף ברפרוף על פני מגוון נסיונות ההסבר. הרחבות והפניות נוספות אפשר למצוא בסקירה הזו.

הסברים פסיכולוגיים

התנתקות מגננתית: היו שראו ב-NDE התנתקות מתוך מגננה לנוכח סכנת חיים חמורה, ומיקוד המודעות בחוויות שמקורן בחושים או בדמיון. מודל זה זוכה לתמיכה מסוימת במחקרו של Irwin שמצא כי אנשים שחוו OBE הראו יכולות absorption גבוהות יותר, ובמחקרים של Council ו-Greyson שהראו כי אלה שחוו NDE קיבלו ציונים גבוהים יותר במדדי פנטזיה ו-absorption. המודל מסביר בצורה סבירה את מרכיב ה-OBE אבל לא מסביר את תחושת המציאות הבהירה שמתארים החווים, אשר שונה מתחושות דמויות החלום האופייניות למצבי התנתקות אחרים.

שיחזור חווית הלידה– היו שקישרו בין חווית המנהרה ליציאת התינוק מרחם אימו. ההסבר קלוש (שכן בפועל התינוק נדחף בחוזקה בחשיכה מוחלטת, כשעיניו עצומות ואינן מופנות לעבר הפתח), ואינו נתמך ע"י הממצאים: חוויות המנהרה נפוצות באותה מידה גם אצל תינוקות שנולדו בניתוח קיסרי (Blackmore 1983).

הסברים פיזיולוגיים

מחסור בחמצן: מחסור בחמצן הוא התהליך הראשי שגורם באופן ישיר למות המוח. הגיוני לפיכך להתחיל את החיפוש בכיוון זה. חיזוק לגישה זו מוצאים בחוויות הטייסים, שתאוצה חזקה מרוקנת את מוחם מדם (ולפיכך מחמצן) וגורמת לשלל תופעות NDE, כזכור.
אחת ההתנגדויות להסבר זה היא שאנשים מתארים חוויות שנחוו בצלילות רבה, בעוד שמחסור בחמצן גורם בד"כ לחשיבה מבולבלת. אך כנראה שהגורם החשוב שמשפיע על אופי החוויה אינו רמת החמצן, אלא קצב השינוי ברמת החמצן (Blackmore 1996). ידוע גם כי ההתנהגות המבולבלת שמפגין אדם במצבים כאלה כלפי חוץ אינה משקפת כלל את תחושתו הפנימית, שהיא צלולה דווקא (Liere ו- Stickney  עמ' 300).

עודף בפחמן דו חמצני: קשור כמובן להדלדלות החמצן, וכשלעצמו יכול לגרום תופעות דמויות NDE.

יחד עם זאת, מתועדים מקרים רבים בהם NDE  נחווה גם כאשר נמדדו רמות תקינות של חמצן ופחמן-דו-חמצני בגופו של המטופל, כך שהסברים אלה לבדם אינם מספקים.

הפרשת נוירוטרנסמיטרים: Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו את האנדורפינים כשחקנים עיקריים, בהיותם ידועים כמופרשים בעיתות דחק, מפחיתים כאבים ואף גורמים לתחושות אושר.
Morse הצביע על הסרוטונין כעל המועמד העיקרי לתחושות המיסטיות, ההזיות וחוויות היציאה מהגוף.
Jansen העלה את התאוריה כי חומרים דמויי Ketamine מופרשים כדי להגן על תאי המוח מנזקים שמתחוללים בעת תהליך ההרס שלו.

אך כל אחד מהסברים אלה היה חלקי ביותר. נדרשו מודלים כוללניים יותר.

מודלים משולבים

Saavedra-Aguilar ו-Gomez-Jeria הציעו ב-1989 מודל לפיו מצבי סטרס קיצוניים במוח הנגרמים מארועים טראומטיים מובילים להפרשת כימיקלים אשר יוצרים אפקט של התנתקות ואופוריה. פעולה זו, בשילוב עם מחסור בחמצן, מביאה להתפרצות אפילפטית אשר גורמת להזיות ויזואליות והצפה בזכרונות. הזיות נוספות, כמו גם תחושת האור הבהיר, נגרמות כתוצאה מהתפשטות הפעילות החשמלית לאזורי מוח נוספים. זיכרון של תחושות אלו נבנה מחדש לאחר ההתאוששות, כדי ליצור תרחיש שעולה בקנה אחד עם הציפיות והאמונות התרבותיות של החווה.

אך עדיין, כיצד מסביר מודל כזה חוויות שמתרחשות ללא ארוע פיזי כלשהו שנגרם למוח? אותן חוויות FDE שמוזנקות כתוצאה מפחד מהמוות לבדו?

Kevin R. Nelson מנסה לתקוף את הנושא מכיוון אחר ומציע מודל שמבוסס בעיקרו על "פריצת REM".

REM או Rapid Eye Movement הוא מצב תודעתי שמתרחש באופן נורמלי בזמן שינה ומאופיין בתנועות עיניים מהירות וחלימה מוגברת. ישנם מצבים מיוחדים בהם REM מתערבב עם מצב הערות. "שיתוק שינה" הוא אחד מהם – ההפרעה מאופיינת בתחושת ערות המלווה חוסר שליטה על הגפיים ובהזיות חזותיות ושמיעתיות. (עסקנו בתופעה כאן).
Nelson מעלה תיאוריה לפיה בזמן NDE מתחוללת הפעלה של מצב REM במשולב עם מצב הערות, מה שגורם לתחושות של "מוות" (כתוצאה משיתוק השרירים), במקביל לראיית אור ודימויים ויזואליים-רגשיים האופייניים למצב של REM. בנוסף, מצב REM מתאפיין בהפחתת פעילות של האונות הרקתיות, מה שיכול לעודד תחושות של ניתוק מהגוף, איבוד העצמי, אחדות עם היקום וכד' (כפי שראינו בחלק הזה).
אם נוסיף לכך אספקת דם לקויה למוח, נוכל לקבל הסבר לתופעות ויזואליות של "מנהרה", כפי שיוזכר בהמשך.

לחיזוק התיאוריה של פריצת REM מביא Nelson מחקר שערך על 55 אנשים שדיווחו על NDE. הוא שאל אותם אם חוו מאפיינים של שיתוק שינה במהלך חייהם, כלומר, מצבים בהם חשו שיתוק ו/או הזיות במעבר שבין שינה לערות. הסתבר כי אלה שחוו NDE חוו תופעות כאלה פי 2.5 יותר מאשר אנשים בקבוצת ביקורת במאפייני גיל ומין דומים (60% לעומת 24%). נראה כי "המתג" שמעביר בין מצב ערות למצב REM נוטה יותר "להתקע" במצב ביניים בקרב אנשים מסוימים, והם אלה שיחוו יותר תופעות של הפרעות שינה ו-NDE.

Nelson מתאר את רעיונותיו בהרחבה בספר The God Impulse, אך מקריאת הספר עלתה בי התחושה כי המרחק עדיין רב בין רעיונותיו המעניינים לבין תיאוריה מבוססת היטב.
דוגמה למאבקים בין החוקרים השונים אפשר לקרוא במאמר הזה, שקוטל את עבודותיו של Nelson בשלל טיעונים. לא ירדתי לעומק הדברים, אבל מי שמעוניין מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו.

גם Blackmore טוענת כי מרכיבים שונים של ה-NDE נגרמים כתוצאה ממנגנונים פיזיולוגים שונים. התחושות החיוביות מוסברות ע"י הפרשות אנדורפינים, ותחושות שליליות נדירות יכולות לנבוע מפעולות של נוגדי מורפינים.

תופעת המנהרה יכולה להיווצר ע"י פעילות נוירולוגית בקליפת המוח הראייתית, כתוצאה (בד"כ, אך לא בהכרח) ממחסור בחמצן. הדבר גורם לתאי העצב באזור זה לירות באופן אקראי, אך היות ותאים רבים הרבה יותר מייצגים את מרכז שדה הראיה, החוויה תהיה של נקודת אור שמופיעה במרכז שדה הראיה והולכת וגדלה ככל שהפעילות החשמלית גוברת. תהליך זה יוצר אשליה של תנועה והתקרבות אל "האור שבקצה המנהרה".

את מרכיב חווית ה-OBE מסבירה Blackmore בדרך הבאה. היא מדברת על מודל המציאות שמוחנו יוצר כל העת. מודל זה מתעדכן בכל רגע על סמך אינטראקציה בין מידע שנקלט ע"י החושים (עיבוד Bottom-Up) לבין הידע, האמונות והציפיות הנוכחיות שלנו לגבי העולם (עיבוד Top-Down).

רוב הזמן מודל המציאות שלנו נשען על הקלט החושי ונמצא בהתאמה טובה למציאות החיצונית. במצבים מיוחדים לעומת זאת, ביחוד כאשר המידע החושי נפגע באופן כזה או אחר (למשל בעקבות שימוש בסמים, בזמן מדיטציה או עקב מחסור בחמצן), המוח עשוי לאמץ, מבלי שאנו נהיה מודעים לכך, מודל מציאות שמבוסס על נתונים פנימיים כמו זיכרון, דמיון וציפיות.

בזמן NDE, מודל המציאות ישלב כל זכר למידע חושי (למשל קלט שמיעתי) עם התחושות הפנימיות יוצאות הדופן שנחוות בזמן התהליך.

הגבול הדק בין מציאות לדמיון

 Blackmore דנה כאן בנושא מרתק זה. מכיוון שהיא עושה זאת בצורה מלאת חיים, תרגמתי את דבריה כפי שהם:

"למה משהו נראה אמיתי? אולי תחשבו שזה מובן מאליו, אחרי הכל, הדברים שאנחנו רואים "שם בחוץ" אמיתיים, לא? במובן מסוים הם לא. כיצורים קולטים, כל מה שאנחנו יודעים זה מה שחושינו מספרים לנו. והחושים מספרים לנו מה נמצא "שם בחוץ" ע"י בניית מודלים של העולם שכוללים את עצמנו בתוכו. כל העולם "שם בחוץ" והגוף שלנו הם למעשה מבנים במוחנו. למרות זאת אנחנו בטוחים כל הזמן, שהמבנים האלה, המודלים האלה של המציאות – הם אמיתיים, בעוד המחשבות החמקמקות האחרות שחולפות בנו אינן אמיתיות. לשאר הדברים אנחנו קוראים חלומות בהקיץ, דמיונות, פנטזיות, וכד'.

למוח שלנו אין שום בעיה להבחין בין "מציאות" לביו "דמיון". אבל הבחנה זו אינה מובנת מאליה. המוח צריך לעסוק בסוגיה ע"י החלטה איזה מהמודלים מייצג את העולם שבחוץ. הוא עושה זאת כנראה ע"י השוואה בין כל המודלים שעומדים לרשותו ברגע נתון ובחירת היציב שביניהם כ"מציאות".

זה עובד מצוין, בד"כ. המודל שנוצר ע"י החושים הוא הטוב והיציב ביותר שעומד לרשות המערכת. הוא בפירוש "המציאות", בעוד התמונה של הפאב אליו אני מתכננת ללכת אח"כ היא בלתי יציבה וארעית. הבחירה קלה. לעומת זאת, כשאתה כמעט נרדם, מפוחד מאוד או כמעט מת, המודל החושי יהיה מבולבל ובלתי יציב. אם אתה שרוי בלחץ נורא או סובל ממחסור בחמצן, הבחירה לא תהיה קלה. כל המודלים יהיו בלתי יציבים.

מה יקרה במצב כזה? כנראה שהמנהרה שנוצרת כתוצאה מרעש בקליפת המוח הראייתית תהיה המודל היציב ביותר וכך, לפי השערה זו, זה מה שיראה אמיתי. פנטזיות וחזיונות עשויים להפוך ליותר יציבים מאשר המודל החושי ולפיכך יראו אמיתיים. המערכת תאבד את בקרת הקלט שלה.

מה תעשה אז מערכת ביולוגית הגיונית כדי לחזור לתפקוד נורמלי? לדעתי היא תנסה לשאול את עצמה "איפה אני? מה הולך כאן?" אפילו לאדם במצב קיצוני יוותרו מעט זכרונות. הוא עשוי להיזכר שעבר תאונה, לדעת שהוא נמצא בבית חולים לצורך ניתוח או לזכור את הכאבים של התקף הלב. לפיכך הוא ינסה לבנות סיפור לגבי המתרחש, על בסיס שברי הזכרונות הללו.

אנחנו יודעים משהו מאוד מעניין על מודלים של זיכרון. לעיתים קרובות הם נבנים מזוית של מעוף הציפור. כלומר, הארועים או המקומות נראים מלמעלה. אם זה נשמע לך מוזר, נסה להזכר בפעם האחרונה שהלכת לפאב או בפעם האחרונה שצעדת על חוף הים. מהיכן "אתה" צופה בסצנה?
אם אתה רואה זאת במבט מלמעלה, תבין על מה אני מדברת.

ההסבר שלי של OBE אם כן מתבהר: מודל זיכרון ממעוף הציפור השתלט על המודל החושי. הוא מרגיש אמיתי לגמרי מכיוון שהוא המודל הטוב ביותר שיש למערכת באותו רגע. ובאמת, הוא מרגיש אמיתי בדיוק מאותה סיבה שכל דבר אי פעם מרגיש אמיתי.

תיאוריה זו של OBE מובילה להרבה תחזיות ברות בדיקה. למשל, שאנשים שבאופן רגיל רואים דברים ב"עיני רוחם" ממעוף הציפור יחוו יותר OBE. גם Harvey Irwin וגם אנוכי מצאנו שאנשים שבחלומותיהם צופים מן הצד במתרחש, חווים יותר OBE. מאידך לא נראה שיש הבדל לגבי צורת הדמיון בעת ערות. מצאתי גם שאנשים שיכולים להחליף נקודת מבט יותר בקלות בדמיונם חווים יותר OBE."

***

עד כאן כיוונים שונים להסבר, על קצה המזלג.

חובבי "הישארות הנשמה" מתייחסים לעיתים קרובות להסברים המדעיים כמשעממים, יבשים וחסרי מעוף.

אחרים, ואני ביניהם, מוצאים את החקר המדעי של המוח, התודעה ומה שביניהם כאחת ההרפתקאות המרגשות, המאתגרות והמסקרנות ביותר שהמין האנושי לקח בהן חלק מאז ומעולם. התמזל מזלנו לחיות בתקופה בה תחום מחקר זה צובר תאוצה מרשימה, והבנת הדברים הולכת וקורמת עור וגידים אל מול עינינו ממש.

סיכום

זהו. תמה סדרת הכתבות "בשערי המוות".

לאלה שממש רוצים להאמין כי המוות אינו הסוף, נזכיר כי כל מה שאמרנו כאן מתייחס רק לחוויות סף-המוות. אחרי הכל, אף אחד ממוסרי העדויות לא מת ממש, באופן מוחלט. מה קורה מעבר למוות המוחלט, נדע (או שכבר לא נדע) כשיגיע יומנו.

למי שחושש מהמוות נזכיר, כי החוויה כנראה מענגת עבור רוב האנשים, תהיה סיבת מותם אשר תהיה.

לאנשים שהגיון מדבר אליהם יותר, הטיעון הבא עשוי לעזור:

"אני לא פוחד מהמוות – הייתי מת במשך מיליארדים על מיליארדים של שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי בשל כך שמץ אי נוחות" – מרק טווין

ונסיים בנימה תאטרלית-מלנכולית, בשיר הבא:

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

לקריאה נוספת:

• http://en.wikipedia.org/wiki/Near-death_experience
• http://www.skepdic.com/nde.html
• www.infidels.org/library/modern/keith_augustine/HNDEs.html
  – סקירה מקיפה ביותר, שימשה אחד המקורות הראשיים לעבודתי. רשות לתרגום ולשימוש בתרשים ניתנה לי ע"י הכותב
• http://web.archive.org/web/20080223132751/
• http://www.mortalminds.woerlee.org/nde-types.html
• http://www.newdualism.org/nde-papers/French/French-The%20Boundaries%20of%20Consciousness%20Neurobiology%20and%20Neuropathology_2006–351.pdf
• http://www.ukskeptics.com/the-dying-brain.php
• http://www.susanblackmore.co.uk/Articles/si91nde.html
• http://www.susanblackmore.co.uk/Chapters/ShermerNDE.htm
• http://www.csicop.org/si/show/darkness_tunnels_and_light/
• http://www.youtube.com/watch?v=OY-uDJmvxMg
  – סרט של הבי.בי.סי מ-2003 (כתוביות בעברית, שעה) עם הרבה אי דיוקים ואי הבנות שנידונו כאן
• http://www.susanblackmore.co.uk/Articles/Sceptic%202003.htm
  – התייחסות של בלקמור לעריכת הראיון איתה, ולתאוריה פסאודו-מדעית שנידונה בהרחבה בסרט לעיל
• http://www.safeksavir.co.il/shows/show-84/
  – דיון בנושא בפודקסט "ספק סביר", כ-40 דק', מתחיל ב- 8:30
• סיפורו המפוקפק של אבן אלכסנדר מופרך כאן (הקטע המעניין מתחיל במילים "Dr. Laura Potter, was on duty in the ER") וכאן.
•  דיבייט ארוך בנושא בהשתתפות אבן אלכסנדר, ריימונד מודי ומנגד – שון קרול וסטיבן נובלה
• סרטונים שמסכמים יפה את הנושא, בעברית, מבית היוצא של ScienceReasonIsrael:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בחלקים הקודמים סקרנו לעומק כמה וכמה מקרים שנחשבים למרשימים והאמינים מכולם, אלה שאמורים לשכנע אף את הספקנים הקיצוניים שבינינו שהתודעה/נשמה עוזבת את הגוף/מוח בעת NDE ומשייטת לה בעולמות אחרים. (ראו למשל "זכרונות של מוח מת" ו-"הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?").
אני לא השתכנעתי.

אחרי הכל, מדובר באנקדוטות בודדות ולא בניסוי מבוקר, וראינו כיצד חקירה יותר מעמיקה של כל מקרה הוציאה ממנו את העוקץ והותירה עוד סיפור NDE, אשר מרשים ומרתק ככל שיהיה – עדיין יכול להיות יציר המוח (כשאינו במצב תפקוד נורמאלי).

בחלק הזה נסקור את הניסויים המבוקרים שבוצעו בתחום.

וזה הרעיון: מחביאים חפץ כלשהו סמוך לתקרת החדר בה שוהה המטופל באופן שהוא אינו יכול לראותו, מחכים למזל שיאיר פנים והאדם "ימות", יחווה NDE שכולל OBE, נקודת מבטו תנדוד לזוית הנכונה בחדר, הוא יבחין במטרה, "יוחזר לחיים" בהצלחה, יזכור את כל מאורעותיו, יספר על החפץ שראה והתיאור יתאם לחפץ שאכן הונח שם.
פשוט, לא?

מספר משמעותי של זיהויי-מטרות מוצלחים יכול לאשש באופן חזק את תאורית "התודעה העצמאית" .

הרעיון פשוט, אך המקרים צפויים להיות נדירים מאוד, אם ניקח בחשבון את ההסתברות הנמוכה שיש לכל אחת מהדרישות שפורטו להתקיים.

עד היום בוצעו מספר נסיונות מסוג זה. נסקור אותם בקצרה.

Holden, Joesten – אמצע שנות 1980

במחקר זה, הוצבו מטרות בפינות החדרים של מחלקות לטיפול נמרץ, כך שרק במבט מלמעלה ניתן לראותן. אף אחד לא ידע מה תוכן המטרות ובכך נשמר פרוטוקול סמיות כפולה. לרוע המזל, במשך שנה שלמה בה נערך המחקר, רק אדם אחד הוחזר לחיים באחד מהחדרים אלה, מהגר ארמני בעל אנגלית רצוצה שסירב להתראיין…

Lawrence – 1994

במסגרת מחקר זה (עמ' 158-159), תצוגת LEDs הוצבה דלוקה במשך 6 חודשים, נסתרת מעיני העומדים בחדר. התצוגה הציגה משפטי איגיון כגון "הקרטיבים פורחים" שהתחלפו באופן אקראי. המשפטים נבחרו ככאלה כדי שלא יהיה סיכוי שמישהו יאמר אותם במקרה והמטופלים יקלטו אותם בתת מודע. למרות ש-3 מטופלים דיווחו על שלבים ראשונים של OBE, אף אחד לא הגיע לשלב בו הוא יכול לראות את השלט.

Parnia – 1997-1998

מחקר זה נערך במשך שנה, ובדומה לניסויים הקודמים נתלו לוחות מהתקרה עם דמויות עליהם. מתוך 63 שורדי התקפי הלב 7 זכרו משהו, מתוכם 4 חוו NDE  "רשמי" (לפי הסקלה של Greyson). אף לא אחד מהם חווה OBE מלא.

Sartori – 1998-2003

במחקר זה הוצבו שלטים עם סימנים צבעוניים מעל המוניטורים שבחדרי המחלקה לטיפול נמרץ. השלטים הוחלפו מדי פעם בפעם מבלי שאף אחד היה מודע לקיומם. בתום 5 שנות מחקר נאספו 15 מקרים של NDE, שמונה מהם חוו OBE. אך גם כאן לא הושגה פריצת דרך, היות וחלק מחווי ה-OBE לא עלו גבוה מספיק, ואחרים דווחו שראו את הסיטואציה מהצד השני של החדר, זוית ממנה בלתי אפשרי היה להבחין במטרות. מתסכל!

Greyson, Holden, Mounsey – 2004-2006

במשך שנתיים וחצי הונחו מסכי Laptop על חפצים גבוהים בחדרים, לפני שהמטופלים הוכנסו אליהם. על המסך הוצגו אנימציות פשוטות ובלתי צפויות בצבעים שונים (למשל צפרדע קופצת) שנבחרו באקראי ע"י המחשב. למרות שכחמישית מהמטופלים דיווחו על חוויות וזכרונות כלשהם, כמו תחושת ללא-זמן, שלווה, מקומות לא מוכרים ואולי תחושת נוכחות של קרובים שמתו, לא תועד אף מקרה של OBE ולפיכך גם מחקר זה הסתיים ללא כל ממצאים ("Failure to Elicit Near-Death Experiences in Induced Cardiac Arrest").

ללא ספק יש צורך במחקרים מרובי משתתפים, כך שמאות אנשים יחוו OBE מלא.
מחקר רב היקף כזה בדיוק עומד להסתיים בחודשים הקרובים!

Parnia – 2008-2014

בספטמבר 2008 הוכרז על תחילת המחקר שמקיף 25 בתי חולים באנגליה ובארה"ב. החוקרים מקווים לאסוף כ-1500 דיווחים של אנשים שליבם הפסיק לפעום במהלך התקף לב. בין השאר תוצבנה מטרות לזיהוי, כדי לבדוק האם ניתן לאשש את דיווחי האנשים שיחוו OBE.

נראה כי Parnia מנסה ללכת בין הטיפות בכל הקשור לציפיותיו מהתוצאות (במיוחד בהקשר של זיהוי המטרות). ביולי 2010 אמר Parnia "העדויות מרמזות עכשיו שתהליכים שכליים והכרתיים עשויים להימשך זמן מה אחרי שתהליך המוות החל". את תהליך המוות הוא מתאר – "במהותו – שבץ מוחי כולל של המוח. לכן כמו כל ארוע מוחי אין לצפות שהמודעות תאבד לחלוטין ברגע אחד". ראיון מוקלט ארוך איתו אפשר לשמוע כאן.

האם בעוד כמה חודשים תוכרע הסוגיה באופן מוחץ? נחכה בסבלנות לתוצאות המחקר!

עדכון מאי 2013: עדיין מחכים לתוצאות…

עדכון ספטמבר 2014: עדיין מחכים…

עדכון אוקטובר 2014: המחקר התפרסם! מתוך 2060 מקרי מוות קליני 330 הוחזרו לחיים, 140 התראיינו, 55 זכרו שחוו משהו, 2 נתנו תיאורים ויזואלים/אודיטוריים (בריאיון שלישי) לגבי מה שלדעתם התרחש מתישהו בזמן שהיו מחוסרי הכרה, אף אחד לא "ראה" את המטרות שהוצבו.  הנה התיחסות של סטיבן נובלה לממצאים.

סיכום ממצאים

כחבר ב"מרכז לחקר החוויה הדתית", Fox בודאי אינו אויב הרעיון כי לתודעה יש קיום משל עצמה. בכל זאת הוא מגיע למסקנה כי מחקר ה-NDE בד"כ מניח זאת כהנחת יסוד, ולא מספק ראיות לכך:
"צריך לומר זאת בקול רם וצלול: 25 שנים לאחר שנטבע המושג NDE, עדיין נותר להוכיח מעל לכל ספק שבמהלך חוויה שכזו משהו אכן עוזב את הגוף. נכון להיום, ולמרות טענות מנוגדות, שום חוקר לא סיפק עדות לכך ברמה שתסיר כל ספק." (Fox 340)

אפילו "האב המייסד" של התחום – Moody, מודה שרוב המקרים שלכאורה מספקים הוכחה לתפישה על-חושית מתועדים זמן רב לאחר התרחשותם ובד"כ מאומתים רק ע"י החווה עצמו ואולי כמה מחבריו.

Susan Blackmore ו-Tillman Rodabough דנים באריכות כיצד מידע מדויק יכול להשתלב בחוויות ה-OBE בזמן NDE. שניהם מסיקים כי הערוץ הראשי למידע הוא חוש השמיעה, ונוספים עליו חוש המישוש, ידע מוקדם, דמיון, ניחוש מוצלח והטיות זיכרון (זכירת הקליעות ושכחת ההחטאות). כל אלה מספיקים לדעתם כדי להסביר את ההתאמות שנמצאו בין החוויות לבין המציאות, כפי שתועדה (Blackmore, "Dying" 125). המקרים הרבים בהם התיאורים אינם תואמים למציאות, ובנוסף, מקרים שנראים כמו פרשנות שגויה של הקלט החושי, מחזקים טענה זו.

"הייתי שמח להאמין שכאשר אמות – אחיה מחדש, שמשהו מהמחשבות שלי, הרגשות, הזכרונות, חלק ממני ימשיך. אבל עד כמה שאני רוצה להאמין בזה, ולמרות המסורות העתיקות וחובקות העולם שטוענות לקיום חיים לאחר המוות, אני לא יודע על דבר שיכול לרמוז שמדובר ביותר מאשר משאלת לב" – קרל סייגן

אם חוויות אלה אינן רשמיה של תודעה שנפרדה מהגוף, מה הן כן? מה הגורמים לחוויות אלה? האם קיים מודל פיזיולוגי-נוירולוגי שמחבר את כל פיסות הפאזל שהצגנו יחד לכדי תמונה שלמה ואחידה?
על כך בחלק הבא, והאחרון בסדרה.

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

השאלה כיצד עיוורים חווים OBE/NDE סקרנה חוקרים רבים. האם הם רואים דברים? האם גם עיוורים מלידה רואים דברים?

חוקרים מובילים בתחום (Kubler-Ross, 1983; Moody and Perry, 1988) סיפרו כי נתקלו במקרים כאלה. Larry Dossey למשל, פותח את ספרו Recovering the Soul בתיאור דרמטי של אישה ושמה שרה, עיוורת מלידה, שחוותה חוויה ויזואלית מפורטת בזמן ניתוח, כאשר ליבה הספיק לפעום (עמ' 17, אפשר לקרוא אותו בהצצה לספר שמאפשרת אמזון בקישור לעיל).

אך מסתבר שכאשר מתחילים לחקור את הטענות הללו יותר לעומק, מגלים שמדובר בשמועות ואנקדוטות לא מבוססות, במקרה הטוב. Kubler-Ross ו-Schoonmaker למשל, מעולם לא תיעדו את המקרים שהזכירו, או פרסמו פרטים כלשהם לגביהם. כאשר דחק Ring את Moody מיודענו שיספק לו פרטים נוספים על העיוור שתיאר באחד מספריו, הצליח Moody להיזכר רק ששמע את הסיפור על גבי קלטת שקיבל מרופא קשיש, אבל הקלטת אינה ברשותו והוא אפילו לא זוכר את שמו של הרופא.

במקרה הרע, מדובר ברמאויות של ממש: הסיפור המשכנע של שרה, הסתבר להיות המצאה מוחלטת! (כפי שהודה Dossey בפני Ring ב-1990, עמ' 103). Dossey ניסה להצדיק זאת בכך שטען שקיומם של מקרים כאלה משתמע מהספרות בנושא NDE… מה שבטוח הוא, שאחרי שפיברק את התאור הזה, קיומם של מקרים כאלה משתמע אפילו יותר מהספרות בנושא.

אני חושב שבנקודה מזעזעת זו צריך לעצור לרגע ולהפנים: לא כל מה שאנחנו קוראים בספרים הוא נכון, גם אם רופא כתב זאת. לפעמים האג'נדה האישית מעבירה אנשים על דעתם.

הנה מה שכתוב על הספר, נשמע רציני, לא?

A physician and leading reformer of medicine delves into the compelling medical, scientific, and spiritual evidence for a universal consciousness and presents convincing evidence for a nonlocalized, holistic view of the mind and reality that accounts for even transcendental experiences.

Susan Blackmore, שסקרה את כל העדויות בנושא זה, סיכמה שנכון ל- 1993, אין עדויות מהימנות לכך שעיוורים יכולים לראות בזמן NDE, ועוד הרבה פחות – אימותים שדברים שטענו שראו התאימו למה שהתרחש בעולם החיצון.

מצב עגום זה אתגר את Ring, והוא גייס דוקטורנטית בשם Sharon Cooper כדי לבצע מחקר משלהם. פירות המחקר פורסמו בספר Mindsight: Near-Death and Out-of-Body Experiences in the Blind, שפורסם בשנת 1999. תקציר (ארוך מאוד) של הדברים אפשר לקרוא כאן.

החוקרים תיעדו 31 מקרים של עיוורים שחוו NDE או OBE, עשרה מהם לא היו קרובים למוות בזמן החוויה. 14 היו עיוורים מלידה (למרות שהחוקרים מסייגים ומציינים שלכמה מהם היתה ראיה מוגבלת בילדותם, או שרכשו מידה מסוימת של ראיה בבגרותם), 11 איבדו את ראייתם לאחר גיל חמש ו-6 סבלו מליקויי ראייה חמורים. 25 מתוך 31 דיווחו על חוויות ויזואליות (9 מתוך 14 העיוורים מלידה).

חשוב לציין (לאור ההשפעות התרבותיות עליהן למדנו) שכל המשתתפים במחקר היו לבנים, ונוצרים מאמינים.

סיפורה של ויקי

הנה המקרה המפורט והמפורסם ביותר מבין המקרים שהם סקרו:

ויקי ספרה שמצאה עצמה מרחפת מעל לגופה בחדר המיון בעקבות פגיעת רכב.

"ידעתי שזו הייתי אני… הייתי די גבוהה ורזה אז, וזיהיתי מיד שמדובר בגוף, אבל לא ידעתי בהתחלה שזה היה גופי שלי. אז שמתי לב שאני ממש סמוך לתקרה וחשבתי – זה מוזר! מה אני עושה כאן למעלה? זו בטח אני, האם אני מתה? ראיתי את הגוף וידעתי שהוא שלי, כי אני לא הייתי בגופי שלי."

"אני חושבת שענדתי את טבעת הזהב הפשוטה על האצבע הימנית ואת טבעת הנישואין של אבי על האצבע הסמוכה. את טבעת הנישואין ראיתי בפירוש… שמתי לב לזה כי היא היתה מאוד מיוחדת, היא היתה מעוטרת בפרחי-תפוז בפינותיה."

"זה היה הזמן היחיד שיכולתי להתייחס לראייה ולמה זה אור, כי חוויתי את זה".

לאחר מכן סיפרה כיצד חלפה דרך גג בית החולים ומצאה עצמה מעליו, חוזה בנוף פנורמי של הסביבה. היא הרגישה נמרצת ביותר בזמן המעוף הזה ונהנתה עמוקות מחופש התנועה שחוותה. היא גם התחילה לשמוע מוזיקה נשגבת וענוגה שדמתה לצלילי פעמוני רוח. אז מצאה עצמה נשאבת מעלה לתוך צינור כשראשה מוביל. היה חשוך אבל היא היתה מודעת לכך שהיא נעה לעבר אור. כשהגיעה לפתח הצינור הצלילים ששמעה קודם הפכו למעין שיר הודיה והיא התגלגלה ומצאה עצמה שוכבת על דשא. היא היתה מוקפת בעצים ופרחים ואנשים רבים. היא היתה במקום שופע אור והאור היה משהו שהיא יכלה להרגיש, כמו גם לראות. אפילו האנשים שראתה היו בוהקים. "כולם שם היו עשויים מאור. אני הייתי עשויה מאור. האור שידר אהבה. היתה אהבה בכל. זה היה כאילו אהבה הגיעה מהדשא, מהציפורים, מהעצים."

ויקי הבחינה באנשים מוכרים מחייה שקידמו את פניה: שתי חברות עיוורות מבית הספר שלה שמתו שנים קודם לכן, בעודן בנות 11 ו-6. בחיים הן סבלו מפיגור קשה והיו עיוורות גם הן, אבל כאן הן הופיעו בהירות יפות, בריאות ומלאות חיים, ולא עוד ילדות אלא בוגרות.

עוד ראתה זוג מטפלים שטיפלו בה כשהיתה ילדה, גם שניהם מתו כבר. לבסוף ראתה את סבתה, שגידלה אותה ומתה שנתיים קודם לכן. במפגשים אלה לא הוחלפו מילים, אלא רק רגשות – רגשות של אהבה וקבלה.

לפתע חשה ידע מוחלט: "הרגשתי שאני יודעת הכל… הכל נעשה מובן. פשוט ידעתי שבמקום הזה אמצא את התשובות לכל השאלות לגבי החיים, הכוכבים ואלוהים, על הכל. כאילו המקום היה הידיעה."

ואז היא מבחינה שלידה נמצאת עכשיו דמות שקורנת הרבה יותר מהאחרים. מיד זיהתה את הדמות כישו. הוא בירך אותה ברכות בעוד היא מביעה את ההתרגשות שלה בצורה טלפתית. ישו שידר לה: "האין זה נפלא? הכל יפה כאן, הכל מסתדר יחד. ואת תגלי זאת. אבל את לא יכולה להשאר כאן עכשיו. הזמן שלך להיות כאן לא הגיע עדיין ואת צריכה לחזור חזרה".

ויקי, מאוכזבת, אומרת – "לא, אני רוצה להשאר איתך". הישות מבטיחה לה שתחזור, אבל בינתיים היא צריכה לחזור וללמוד, וללמד על אהבה וסליחה, וכן להוליד את ילדיה. זה שכנע את ויקי, שרצתה ילדים באופן נואש, לחזור.

"אבל תחילה, הסתכלי על זה" אמרה לה הישות. ויקי ראתה אז את כל חייה נפרשים בצורה פנורמית החל מרגע לידתה, ובעודה מסתכלת, העירה הישות הערות שעזרו לה להבין את המשמעות של מעשיה והשלכותיהם. כששלב זה הסתיים נאמר לה: "עכשיו עליך לעזוב", והיא טולטלה כמו ברכבת הרים שטסה לאחור ומצאה עצמה חזרה בגופה, מרגישה כבדות וכאב.

באופן מפתיע, היו עוד עיוורים שספרו כיצד רכשו באופן מידי וללא קושי את היכולת לראות באופן מדויק עצמים כאלה ואחרים.

ממש ראו? גם החווים עצמם לא תמיד בטוחים

למרות התאורים הללו, החוקרים שואלים את עצמם, האם אנשים אלה באמת ראו, או שאולי מדובר בפרשנות מילולית נמהרת במקצת? הם מציינים כי בקריאה ביקורתית יותר של התצהירים מצאו לעיתים קרובות רמזים לערבוב חושים. אחדים מהמרואיינים היססו להכריז כי הם ראו ממש, או מפני שהיו עיוורים מלידה ולא ידעו מה זה נקרא לראות או מפני שלא ציפו שיוכלו לראות. ההערות הבאות היו טיפוסיות (עמ' 134 כאן):

עיוור שראה בעברו (כפי שעולה מדבריו) אומר: "זה לא היה ויזואלי. קשה להסביר אבל זה לא היה ויזואלי. זה היה כמעט כמו למשש משהו, רק שלא היתה דרך שיכולתי למשש שם, מלמעלה. אבל זה לא היה ממש ויזואלי כי כבר אין לי יכולת לראות. זה היה סוג של זיכרון מישושי או משהו. זה לא ממש כמו ראיה. ראיה היא יותר ברורה…"

"אני חושב שמה שקרה זה עירבוב חושים, בו כל החוויות התפישתיות הללו התערבבו לכדי איזשהו דימוי בתודעתי, אתה יודע, הראיה, המגע, כל הדברים שקלטתי. אני לא יכול לומר בפירוש שראיתי משהו, אבל הייתי מודע למה שהתרחש וקלטתי הכל בעיני רוחי. אבל אני לא זוכר פרטים, זו הסיבה בגללה אני מסרב להגדיר את זה כראיה".

"מה שאני אומר זה שהייתי יותר מודע. אני לא יודע אם זה בזכות הראיה, אני לא בטוח. כל מה שאני יודע זה, שאיכשהו הייתי מודע למידע או לדברים שהתחוללו שאני לא יכול באופן נורמלי לקלוט ע"י ראיה. לכן אני נזהר מאוד בצורה שאני מתאר את זה, כי אני לא בטוח מאיפה זה בא. הייתי אומר שיש לי הרגשה שזה לא הגיע מראיה, אבל אני לא בטוח".

בראד, עיוור מלידה, שבתיאורו המקורי דיווח כי בפירוש ראה דברים (שלג, עצים עם עלים גדולים, וכד') היה הרבה יותר הססני כשתשאלו אותו בפעם השניה: "הייתי מודע לכל הפרטים שציינתי. אבל האם זו היתה ראייה ממש באמצעות העיניים? אני לא יכול לומר.. אני מתכוון, אתה צריך לזכור, בתור אחד שנולד עיוור, אין לי מושג האם החזיונות הללו היו ויזואליים. זה היה משהו כמו חוש המישוש, כאילו ממש יכולתי לחוש עם האצבעות שלי. אבל אני לא זוכר שנגעתי ממש… הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שהייתי מודע לדברים הללו באופן שאני לא יכול ממש להבין."

יצוין גם כי החוויה שעבר היתה כשהיה בן שמונה, וחלפו 25 שנה לפני שתיאר אותה לחוקרים – טווח אדיר לעיוותי זיכרון…

גם ויקי, בחילופי דברים מאוחרים יותר עם החוקרים, הבהירה כי "זה היה מפחיד בהתחלה… היה לי קשה לשייך דברים אחד לשני – מה שראיתי וקלטתי לעומת מה שהרגשתי במישוש באופן בן התוודעתי לסביבה במשך כל חיי". כששאלו אותה אם מדובר לדעתה בראיה או ידיעה, ענתה ללא היסוס – "שניהם, זה גם ראייה וגם ידיעה".

ככל שנצברות העדויות, נראה נכון יותר ויותר לדבר על סוג של מודעות רב-חושית (בעיקר תחושתית) ולא על ראיה ממש. בנוסף, יתכן מאוד שקיים פער משמעותי בין החוויה לבין התיאור המילולי שלה ע"י העיוורים. ואכן, אם בוחנים את השפה בה משתמשים העיוורים בתיאוריהם מגלים שהם מרבים להשתמש במילים שקשורות לראיה, אף יותר מאדם רואה (Cook 1970; Rathna1962). ויקי למשל אמרה שהיא אוהבת "לצפות" בטלויזיה והשתמשה בביטויים כגון "תראה…".

כמובן שאין להוציא גם מכלל אפשרות, שהתיאורים הושפעו ממה שהחווים ציפו שיקרה, על בסיס מקרי-NDE שדווחו במדיה.

לא ברור אם ניתן יהיה אי פעם להכריע בסוגיה. בסופו של דבר, כיצד אנו יכולים לדעת מה עיוור מלידה חווה? ומה ניתן ללמוד מתיאוריו המילוליים של אדם שלא ראה מימיו, על חווית ראיה? נראה שהוכחה מוחצת תושג רק אם נוכל לאמת תיאורים של מה שעיוורים ראו, מול תיאוריהם של עדי ראיה שהיו איתם.

אימות הדיווחים

האם תועדו מקרים בהם פרטים שהעיוור טען שראה אומתו באמצעות דיווחים של אנשים אחרים?

במקרים רבים, כמו המקרים של  ויקי או בראד, הארוע התרחש זמן רב לפני שהמחקר נערך, ולא ניתן היה לאתר את האנשים שיכלו להיות עדים. חלקם מתו בינתיים, מן הסתם.

אחד המקרים שהחוקרים מחשיבים כמגובה בעדות נוספת היה המקרה של פראנק, אדם שהתעוור בגיל 40. פראנק מספר שקיבל במתנה עניבה חדשה וזמן קצר לאחר מכן חווה חווית סף מוות, במהלכה ראה את עצמו מבחוץ וזיהה צבעים וצורות בעניבתו. כשתיאר לאחר מכן כיצד נראתה עניבתו, הסתברו הפרטים כנכונים, להפתעתם הרבה של קרוביו.

למעשה הדיווח שלו לא אומת. האישה היחידה שיכלה להעיד על סיפורו לא הצליחה להזכר באירועי אותו יום, ורק ציינה כי פראנק בחור הגיוני ו"עם שתי רגליים על הקרקע", וכי למרות שאינה יכולה לאמת את דיווחו, היא נוטה לחשוב שהוא ככל הנראה היה מדויק בפרטים שתיאר. (עמ' 121-120 במאמר של Ring). רחוק מהוכחה ניצחת…

מקרה נוסף רחוק מלשכנע הוא המקרה של Nancy (עמ' 122-124 במאמר של Ring).

– – –

אין ספק כי משהו חריג התרחש במוחם של העיוורים בזמן חווית ה-NDE. אבל זה המצב גם אצל הרואים. אחרי הכל, מוח גוסס ומפרפר עשוי להפיק ברגעיו האחרונים שלל חוויות מוזרות.

בחלק הבא נסקור נסיונות מבוקרים לאמת חוויות שנחוו במזמן NDE. האם מטופלים הצליחו לזהות מטרות שהוחבאו סמוך לתקרה ולתאר אותן בצורה מדויקת לאחר שחזרו להכרה מלאה?

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

ברשומה הקודמת סקרנו עדות מפורסמת אחת ש"מוכיחה" לכאורה את אפשרות קיומה של התודעה בנפרד מהגוף. היום נפגוש מקרה מעניין אף יותר.

סיפורה של Pam

מקרה זה הוכתר ע"י כמה כ"עדות המשכנעת ביותר לחוויה מאומתת בזמן NDE"  או- "הדוגמה הטובה ביותר המתועדת כיום של NDE שתכניע את הספקנים" (Ring, "Religious Wars" 218).

הקרדיולוג Michael Sabom מספר בספרו Light and Death על אישה בת 35 שקרא לה Pam Reynolds (שם בדוי). היא עברה ניתוח חדשני בזמנו להסרת מפרצת במוח (התרחבות מקומית דמוית בלון של כלי דם). התהליך כלל עצירת פעולת הלב והנשימה ע"י קירור הגוף לטמפרטורה של 16^oC וריקון הדם מהמוח לצורך קירורו. במצב מקורר פסקה כל פעילות חשמלית במוח, והמפרצת הוסרה. שעתיים לאחר שהתעוררה מההרדמה הכללית הועברה Pam לחדר התאוששות, כשהיא עדיין מחוברת למכונת ההנשמה. בשלב מאוחר יותר, כשהוצא צינור ההנשמה מקנה הנשימה שלה והיא היתה מסוגלת לדבר, היא דיווחה על NDE קלאסי.

הנה סיפורה:

"…הדבר הבא שאני זוכרת היה צליל. הקשבתי לצליל, הרגשתי כיצד הוא מושך אותי מקצה ראשי. ככל שהתרחקתי מגופי הצליל נעשה צלול יותר… אני זוכרת שראיתי כל מיני דברים בחדר הניתוח כשהבטתי למטה. אני חושבת שאלה היו הרגעים הכי מודעים שהייתי בהם בכל ימי חיי. ישבתי (באופן מטפורי) על כתפו של הרופא. זו לא היתה ראיה רגילה. זה היה בהיר, ממוקד וצלול יותר מראיה רגילה. היו כל כך הרבה דברים בחדר הניתוח שלא זיהיתי, וכל כך הרבה אנשים.

חשבתי שהדרך בה הם גילחו את ראשי היתה מאוד משונה. ציפיתי שיסירו את כל השיער, אבל הם לא עשו זאת. החפץ דמוי המסור שאת צלילו שנאתי נראה כמו מברשת שיניים חשמלית והיתה בו מגרעת, מעין חריץ בראשו במקום בו המסור נראה כמתחבר אל הידית, אבל הוא לא התחבר… היו למסור להבים ניתנים להחלפה, שהיו מונחים במעין קופסה שנראתה כמו ערכת המברגים שהיתה לאבי… לא ראיתי אותם משתמשים במסור על הראש שלי, אבל אני חושבת ששמעתי אותו בשימוש על משהו. הוא זמזמם בתדר גבוה יחסית ואז פתאום הצליל השתנה ל-"ברררררר!"

מישהו אמר משהו לגבי הורידים שלי והעורקים – שהם קטנים מאוד. אני חושבת שזה היה קול של אישה – ד"ר Murray, אבל אני לא בטוחה. אני זוכרת את מכונת הלב-ריאה, והרבה כלים ומכשירים שלא זיהיתי.

אז היתה התחושה כאילו אני נמשכת, אבל לא בניגוד לרצוני. יש לי כמה דימויים לנסות להסביר את זה. זה היה כמו הקוסם מארץ עוץ – כמו להישאב למעלה ע"י טורנדו, רק ללא סחרחורת. ההרגשה מאוד ממוקדת, כאילו יש יעד ברור. התחושה היתה כמו עלייה ממש מהירה במעלית. והיתה התחושה הזו, לא ממש תחושה גופנית או פיזית. זה היה כמו מנהרה אבל זו לא היתה מנהרה.

בשלב מאוד מוקדם באותה מערבולת-מנהרה נהייתי מודעת שסבתי קוראת לי. אבל לא שמעתי את קריאתה באוזני. זה היה יותר ברור מכך. סמכתי על התחושה הזו יותר מאשר אני סומכת על אוזני. ההרגשה היתה שהיא רוצה שאגיע אליה, אז המשכתי ללא פחד לאורך הפיר. זה היה פיר חשוך שחלפתי דרכו, ובקצהו היתה נקודה זערורית של אור שהלכה וגדלה, וגדלה וגדלה.
האור נעשה בהיר באופן בלתי יאומן, כמו לעמוד במרכז של נורה. זה היה כל כך בהיר שכיסיתי את פני בידיי, מצפה לראותן, אבל לא ראיתי אותן. מצד שני ידעתי שהן שם, לא ע"י מגע, שוב, זה קשה מאוד להסביר אבל ידעתי שהן שם.

התחלתי להבחין בדמויות בתוך האור, הן היו מכוסות באור, הן היו אור, ואור התפשט מהן לכל עבר. הן התחילו ליצור צורות שיכולתי לזהות ולהבין. אחת מהן היתה סבתי. אני לא יודעת אם זו היתה מציאות או השלכה, אבל אני אזהה את סבתי, את קולה בכל מקום בכל עת.

כל מי שראיתי, התאים בדיוק להבנתי כיצד האדם הזה נראה במיטבו במהלך חייו. זיהיתי הרבה אנשים. הדוד שלי היה שם, דודתי, סבי… הם דאגו לי. הם השגיחו שלא אתקדם יותר… זה שודר אלי – זו הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לתאר את זה, כי הם לא ממש דיברו.

הבנתי שאם אתקדם עד הסוף אל תוך האור משהו יקרה לי מבחינה פיזית. הם לא יוכלו להחזיר אותי לגופי, כאילו הלכתי יותר מדי והם לא יוכלו לחבר מחדש. אז הם לא הרשו לי ללכת לשום מקום או לעשות שום דבר. רציתי להתקדם אל תוך האור, אבל גם רציתי לחזור. יש לי ילדים לגדל. זה היה כמו לצפות בסרט בהילוך מהיר קדימה בוידאו. אתה מקבל את הרעיון הכללי, אבל התמונות הבודדות רצות מהר מכפי שתוכל להבחין בפרטים.

אז קרובי האכילו אותי. זה לא התבצע דרך הפה, אבל הם הזינו אותי במשהו. הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את זה היא "משהו מנצנץ". אני זוכרת בפירוש את התחושה של להיות מוזנת ומחוזקת. אני יודעת שזה נשמע מוזר, בגלל שזה לא היה דבר פיזי, אבל בתוך החוויה, הרגשתי חזקה פיזית, מוכנה לכל אשר יבוא.

סבתי לא לקחה אותי חזרה במנהרה, ואפילו לא שלחה אותי או ביקשה ממני ללכת. היא פשוט הסתכלה עלי. ציפיתי ללכת איתה אבל נמסר לי שהיא לא תעשה זאת. דודי אמר שהוא יעשה זאת. הוא לקח אותי חזרה לקצה המנהרה. הכל היה בסדר. לא רציתי לעזוב. אבל אז הגעתי לקצה וראיתי את הגוף שלי. לא רציתי לחזור אליו… הוא נראה נורא, כמו תאונת רכבת. הוא נראה כמו מה שהוא היה – מת. אני חושבת שהוא היה מכוסה. זה הפחיד אותי ולא רציתי להסתכל בזה.

נמסר לי שזה כמו לקפוץ לבריכה. לא בעיה – פשוט תקפצי לבריכה. לא רציתי אבל אני מניחה שאיחרתי כבר כי הדוד דחף אותי לבריכה. חשתי דחייה, ובמקביל – משיכה מהגוף. הגוף משך והמנהרה דחפה… זה היה כמו לצלול בבריכה עם מי קרח… זה כאב!

כשחזרתי, נגנו את "Hotel California" ובדיוק שרו את השורה –
"You can check out anytime you like, but you can never leave"
אמרתי את זה לד"ר Brown – שזה היה חסר רגישות, והוא אמר לי שאני צריכה לישון עוד… כשחזרתי להכרה הייתי עדיין מחוברת למכונת ההנשמה."

המקרה נחשב חזק משתי סיבות. ראשית – התיאור המפורט יחסית של כלי הניתוח (המסור החשמלי) ושנית – היכולת שלה לתאר את הארועים הללו כשמוחה היה למעשה מת.

Sabom יצר את "אי ההבנה" הזו באומרו (עמ' 49) כי "המוח של Pam נמצא במצב מת לפי שלושה מבחנים קליניים – ה-EEG שלה היה מושתק, גזע המוח שלה לא הגיב ודם לא זרם במוחה. במפתיע, בעודה במצב זה, היא חוותה את ה-NDE העמוק ביותר מבין כל משתתפי המחקר".
Lommel מזכיר את המקרה במחקר שלו משנת 2001 כ- "… תצפיות מאומתות במשך פרק זמן של EEG  שטוח". והוא לא היחיד שחזר על הדברים.

על איזו אי הבנה מדובר? מיד נגלה.
עכשיו הגיע תורנו-אנו להפשיל שרוולים ולגשת למלאכת הניתוח. קודם כל, יש כמה נושאים בהם אנחנו צרכים להבין קצת יותר.

על הרדמה כללית

המרדים G.M. Woerlee מסביר על הרדמה כללית: הרדמה כללית היא תוצאה של מתן קוקטייל של שלושה סוגי תרופות:

1. חומר מרדים – מונע הכרה ומוחק זכרונות.
2. חומר מרפה שרירים – משתק את כל השרירים בגוף (למעט כמה יוצאים מן הכלל כמו הלב, שלפוחית השתן והמעיים – שממשיכים לפעול כרגיל). דבר זה הכרחי כי השרירים נוטים להתכווץ להתעוות ולזוז בתגובה לכאב עקב פעולות הניתוח, מה שכמובן מפריע למהלך תקין של הניתוח. אחת ההשלכות הישירות הוא חוסר יכולת האדם לנשום, וזו הסיבה בגללה יש צורך לחבר את המורדם למכונת הנשמה. גם פעולת המוח אינה מפסיקה בעקבות מתן חומר מסוג זה לבדו.
3. חומר משכך כאבים – חומרים דמויי מורפין, גורמים לתחושה רגועה ואדישה, אך לא גורמים לאובדן הכרה.

למרות השפעות ההרדמה המלאה, אנשים עדיין מסוגלים להרגיש מגע, להרגיש תנועות, לראות אור, לשמוע ולהריח (Banoub 2003, Thornton 1998). המרדימים עוקבים אחר תפקודי גוף רבים במהלך הניתוח ודואגים לאזן את המינון של שלושת הרכיבים הללו.

אך לעיתים, והדבר תלוי מאוד במאפיינים אישיים של כל מורדם, אחד מהמרכיבים או יותר אינם ניתנים במינון מספיק. אם מינון החומר המרדים לבדו נמוך מדי, המטופל יהיה משותק לחלוטין (ללא יכולת דיבור או תזוזה כלשהי), לא ירגיש כאב, אך ער לחלוטין למתרחש סביבו. כל השילובים של מצב לא מאוזן אפשריים, והשילוב המזעזע ביותר, הוא כמובן המצב בו אדם נשאר בהכרה מלאה, סובל מכאבי תופת אך לא מסוגל להודיע על כך בשום צורה, מכיוון שהמרכיב משתק השרירים דוקא עובד בעוצמה מלאה…

כ-1 או 2 מתוך 1000 אנשים שמורדמים בהרדמה מלאה מדווחים על מידה מסוימת של הכרה. מדובר על עשרות-אלפי מקרים בשנה ברחבי העולם. כמחצית מהם מדווחים על זכרונות שמיעתיים, וכרבע מדווחים על חווית כאב כלשהו. רמות גבוהות יותר של הכרה דווחו בניתוחים קיסריים וניתוחי לב (Bünning and Blanke 343).

עד כדי כך מצב זה מתועד ומוכר, שהתעורר דיון בנושא של הזהירות בה צריכים המנתחים לנקוט, כשהם מדברים בזמן ניתוח, שמא המטופל שומע את שיחותיהם והדבר ישפיע עליו לרעה, מבחינת המוטיבציה שלו להתמודד עם המצב (למשל המנעות מהכרזה כגון "אנחנו מאבדים אותו, הסיכוי להצילו קלוש").

* הערה אישית – בעודי מסתפר, שיתפתי את הספר שלי במחקר שאני עורך בנושא. כשהזכרתי את נושא ההרדמות, סיפר לי על ניתוח קשה שעבר בהרדמה מלאה, ואשר במהלכו שמע את כל השיחות שניהלו הרופאים, ואף חש דקירות לא נעימות בכל פעם שהמנתח חתך בבשרו. הדברים ששמע אומתו עם הרופאים לאחר שהתאושש מה"הרדמה".

על רישום גלי מוח (EEG)

מעולם לא תועד NDE באופן ודאי בזמן EEG שטוח

Woerlee מציין כי למיטב ידיעתו ונסיונו האישי, מעולם לא חובר אדם למכשיר המנטר גלי מוח בזמן התקף לב ונסיונות החייאה. לפיכך כל טענה בדבר פעילות מוחית ברמה כזו או אחרת הינה השערה בלבד. מה שידוע בודאות הוא, שתוך 1-3 דקות לאחר שהלב מפסיק לעבוד, לא נרשמת פעילות EEG. אבל, ברגע שמתחילים עיסוי לב (כחלק מתהליך ההחיאה) דם זורם למוח, ופעילות מוחית ברמה מסוימת מתאפשרת עד כדי חזרה להכרה חלקית או אף מלאה (להערכתו כרבע מאלה שמקבלים עיסוי לב חוזרים להכרה מסוימת). מכיוון שלא מתבצע רישום EEG במצבים כאלה, כאמור, לעולם לא נדע מי מהאנשים היו בהכרה מסוימת (בד"כ חוש השמיעה מתפקד ראשון), וסביר ביותר שאלה בדיוק האנשים שידווחו על NDE מאוחר יותר.

Braithwaite מחזק את דבריו וטוען כי מעולם לא תועד מקרה של NDE בו-זמנית לרישום שטוח של EEG. גם אצל מטופל מסוים, יתכן שברגע אחד ה-EEG היה שטוח וברגע אחר יחווה NDE. קשה מאוד לסנכרן בין הארועים, מכיוון שהאחד הוא חוויה פנימית, והשני, מדידה "חיצונית".

נחזור לטענה זו בקרוב, ונראה כי המקרה של Pam לא היה יוצא מן הכלל בעניין זה.

גם אם לא נמדד EEG, זה לא אומר שהמוח לא פעל

טענות מועלות לא פעם מצד חוקרי חווית סף המוות, (Lommel; Fenwick & Fenwick 1995; Parnia & Fenwick 2001; Parnia 2001; Sabom 1998) כי רישום שטוח של EEG מעיד על חוסר פעילות מוחית מוחלטת. טענה זו פשוט אינה נכונה.
מובן שהדבר מעיד על מוח במצב תפקודי רחוק מאופטימאלי, אך להסיק מכך כי לא מתרחשת בו פעילות כלשהי זו מסקנה חסרת בסיס, שכן EEG מודד פעילות בקליפת המוח בלבד.
מתועדים מצבים בהם התקפים רציניים נמדדו ע"י אלקטרודות שהוחדרו לתוך המוח, התקפים שנותרו ללא כל רישום במדידות EEG על פני הגולגולת (Tao, Ray, Hawes-Ebersole, and Ebersole 2005).

בהקשר דומה, מתועד מקרה מ-2006 בו התגלה כי אישה במצב "צמח" שנראה כי חלקים נרחבים ממוחה לא מתפקדים כלל, מסוגלת למעשה למחשבה מודעת. בהדמיות fMRI התגלה כי אזורים מסוימים במוחה הראו פעילות כשדיברו אליה. כשביקשו ממנה לדמיין סיטואציות כמו משחק טניס, נדהמו החוקרים לגלות שלא היה הבדל משמעותי בפעילות המוחית שנרשמה, בהשוואה לאנשים נורמליים שביצעו את אותה המשימה! (חישבו עד כמה המצב של אישה מסכנה זו מתסכל!)

"או שהוא מת, או שהשעון שלי נתקע" –  Groucho Marx

ובכלל, אם המוח לא תפקד כלל, כיצד זכרו את החוויות?

נניח שהמוח אכן היה מת לחלוטין בזמן ה-NDE. כיצד בדיוק יכלו החווים לזכור את החוויה, יהיה מקורה אשר יהיה? הרי גם מנגוני הזיכרון היו מושבתים באותו הזמן!

ובחזרה ל-Pam

הגיע הזמן לחזור למקרה שלנו. מצוידים בידע שרכשנו, יקל עלינו לפענח את התעלומה.

האם באמת ה-NDE של Pam התרחש בזמן שלא נמדדה פעילות מוחית?

Keith Augustine ניתח את המקרה של Pam על סמך הפרטים ש-Sabom עצמו מספק בספרו, ובנה את לוח הזמנים הבא:

מקור: מאמרו של Augustine, ברשות המחבר

התחום הירוק מייצג טמפרטורה רגילה, צהוב – קירור או חימום הדם, ואדום – התייצבות על הקירור המקסימלי בו המוח היה ללא פעילות שהיא.

ברור שה-NDE לא התרחש בזמן שקריאות ה-EEG היו שטוחות. למעלה משעתיים חלפו מתחילת ה-NDE  ועד שהתחילו לקרר את דמה!
חסל סדר "NDE בזמן שהמוח מת"… איזו רשלנות מצד רופאים לציין שוב ושוב, ועוד במאמרים מדעיים, כי החוויה נחוותה בזמן מוות מוחי!

לפני שנמשיך במלאכה, נציין עוד כי הניתוח בוצע באוגוסט 1991, אך הראיון שערך Sabom עם Pam התקיים בנובמבר 1994, כלומר חלפו
למעלה מ-3 שנים בין החוויה לבין תיעוד הזכרונות!

בדיווח של Pam הופיעו כמה אלמנטים ניתנים לוידוא:

הצורה בה גולח ראשה

מן הסתם היא הבחינה בצורת הגילוח המוזרה מיד עם התעוררותה מהניתוח, ע"י התבוננות במראה, תחושת מישוש או הערות מפי מבקרים. כמובן שאם היו מספרים אותה לפני הניתוח היא היתה יודעת על כך לפני ה-NDE. יתכן מאוד שהיא אפילו תודרכה בעניין לפני הניתוח, שלב בו מסבירים למטופל את כל ההשלכות של הניתוח. אולי שכחה שפרט זה נמסר לה.

הפרטים לגבי המסור

צליל המסור מזכיר מאוד את צליל המקדחים בהם משתמש רופא השיניים (Pam אפילו מזכירה את ההשוואה בסרטון). שמיעת המילה "מסור", הצליל המיוחד והתחושות שהיתה מסוגלת כנראה לחוש בגולגולתה יצרו את הדימוי של הסצנה כולה. גם ערכת הלהבים מתבקשת למדי, באנלוגיה לערכת המקדחים בהם משתמש רופא השיניים.

אך לא כל הפרטים התאימו. כמו שציין Sabom עצמו, התיאור לפיו היתה במסור "מגרעת, מעין חריץ בראשו במקום בו המסור נראה כמתחבר אל הידית" אינו מדויק. איזושהי בליטה מצויה דוקא בקצהו השני של המסור. "כמובן, ההסבר הראשון הוא שהיא לא ראתה את המסור כלל, אלא תיארה אותו מתוך ניחוש לגבי איך הוא יראה וישמע" מוסיף Sabom (עמ' 187).
בדיוק! רק שלגבי הצלילים, לא היה צורך לנחש. היא ככל הנראה שמעה אותם במו אוזניה, כתוצאה מהרדמה לקויה.

נשים לב שכל הפרטים המדויקים היו תוצאה של עדויות שמיעה בלבד. העדות לגבי צורתו של המסור לא היתה מדויקת. המשך התיאור התבסס אך ורק על עדויות שמיעתיות.

אבל כיצד יכלה Pam  לשמוע משהו, אם במהלך כל התהליך הושמעו לה תקתוקים רמים לבדיקת תגובות המוח, ואוזניה נאטמו באמצעות אטמי אוזניים?! האם זה לא משמיט את הקרקע מתחת להסברים שניתנו לעיל?
לא ולא. ידוע שאטמי אוזניים רק מפחיתים את עוצמת הצלילים, ובהחלט מאפשרים שמיעה של כל המתרחש. מי שלא התנסה בכך מוזמן לקנות זוג אטמים ב-2₪ ולהתנסות בכך בעצמו (בפאבים, בדיסקוטקים ולצערנו גם בחתונות, תופתעו לגלות כי שימוש באטמים אפילו עוזר לשמוע את מה שחבריכם מנסים לומר לכם, מנסיון). יתרה מזו, צלילים נשמעים לא רק באמצעות רעידות האויר, אלא גם באמצעות רעידות הגוף עצמו, והעצמות. מי שרוצה להתנסות בכך מוזמן להקיש בקולן ולהניח אותו על גולגולתו. קל וחומר, צלילי ניסור גולגולת ישמעו היטב גם אם אטמי האוזניים היו מתפקדים באופן מושלם.

לסיכום, Pam חוותה את החוויה בזמן שלא נשקפה סכנה לחייה, ובזמן שמוחה תפקד באופן מלא. כנראה שרעש המסור העיר אותה מההרדמה הלא מלאה בה היתה נתונה, והפחד הזניק את חווית ה-OBE. בעזרת החושים שכן היו זמינים (שמיעה, תחושות) ואנלוגיות לדברים מוכרים, היא יצרה דימוי של המתרחש. יתכן שמידע נוסף שהיה ברשותה לפני או אחרי הארוע התערבב עם החוויה אותה תיארה בפני Sabom שלוש שנים לאחר הארוע.

– – –

שאלה מסקרנת אחרת שעלתה היא, האם גם עיוורים חווים NDE? ואם כן, האם הם רואים אור וחזיונות אחרים במהלך החוויה?

על כך בחלק הבא!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

חוויה אישית, תהיה עמוקה, עשירה ורבת השפעה ככל שתהיה, אינה מבטיחה כי הארוע שחווינו התרחש במציאות (החיצונית למוחנו).
חלום ביעותים מרגיש אמיתי לגמרי עד לרגע בו אנו מתעוררים ממנו ויכול להשפיע עלינו למשך ימים רבים לאחר מכן. זה עדיין לא הופך את הארועים שהתרחשו בו לאמיתיים.
"טריפים" של סמי הזיה גם הם אינם מתרחשים במציאות החיצונית. גם הם תוצרים של פעילות פנימית של המוח.

לאורך עשרות השנים האחרונות, הצטברו דיווחים רבים שמתיימרים לספק הוכחה חד משמעית לכך שהתודעה מסוגלת להתקיים מחוץ ובנפרד מהגוף/המוח. אך אמינותן של רוב האנקדוטות מסוג זה מפוקפקת. לעיתים מדובר בדיווחים מיד שניה, או כאלה שמתייחסים לארוע שהתרחש לפני עשרות שנים ולפיכך העדים אינם זמינים לתשאול או שאינם זוכרים את הפרטים.

יחד עם זאת, ברור ששום דיון מעמיק בנושא NDE לא יהיה שלם ללא התיחסות רצינית למקרים מסוג זה.

בחרתי לדון בכמה מהמקרים המפורסמים ביותר ואשר צוטטו שוב ושוב כאמינים ביותר, כדי לאתגר את הדיון.
הנה הראשון שבהם לפניכם.

מריה ונעל הטניס הבלויה

באפריל 1977, אושפזה עובדת זרה בשם מריה בבית חולים בסיאטל לאחר התקף לב. שלושה ימים לאחר מכן, בעודה מאושפזת, עברה מריה התקף לב נוסף, והוחייתה במהירות.

כאשר הגיעה קלארק, העובדת הסוציאלית שהוצמדה למריה, לבדוק את מצבה מאוחר יותר באותו היום, סיפרה לה מריה כי חוותה OBE במהלכו צפתה מלמעלה בצוות הרפואי מחייה אותה והבחינה בהדפסים יוצאים מהמכשירים אליהם היתה מחוברת.

אז סיפרה כי תשומת ליבה הוסחה למשהו שהיה מצוי מעל רחבת הכניסה של חדר המיון, וכיוונה את עצמה מחוץ לבית החולים. היא תיארה בדייקנות את אזור הכניסה, וציינה למשל שהדלתות נפתחות פנימה ושכביש חד-סיטרי ומעוקל מוביל אליהן. זה נראה מוזר לקלארק, שכן הכניסה היתה מכוסה בגגון שלא אפשר לראות זאת מהמקום בו אושפזה מריה.

מריה שמה לב למשהו שהיה מונח על אדן החלון של הקומה השלישית בקצה השני של בית החולים, וכיוונה את עצמה למקום זה. ממקום "תצפיתה" זה היא זיהתה שמדובר בנעל טניס. היא תיארה את הנעל ככחולה כהה, בלויה באזור הזרת, ושרוך אחד דחוף מתחת לעקב. מריה ביקשה מקלארק לבדוק את הדבר.

היות וקלארק לא הצליחה לראות דבר כשעמדה מחוץ לבניין בית החולים, היא עברה חדר אחר חדר, בקומה שמעל זו בה התאשפזה מריה, כשהיא דוחקת את ראשה כנגד החלונות כדי לראות את האדנים שלהם. לבסוף, זיהתה נעל מחוץ לאחד החדרים. קלארק סיפרה שלא יכלה להבחין בפרטי הנעל עד שלא הכניסה אותה פנימה, אז נוכחה כי הנעל אכן ענתה על הסימנים המזהים שציינה מריה! (Clark, Kimberly 242-255).

Ring ו- Lawrence מציינים את המקרה הזה כאחת ההוכחות המשכנעות ביותר שתועדו אי פעם לתפישה על-טבעית בזמן NDE: "העובדות של המקרה הן ללא עוררין. הזיהוי הבלתי מוסבר של הנעל בידי מריה הוא מוזר באופן מתעתע ויש בכוחו לעצור את טיעון הספקן באמצע המשפט, ולו רק מפאת אי הסבירות, שאין מחלוקת עליה".

דוקא לאור התהילה שאפפה את הסיפור הזה, בחרו בו Hayden Ebbern ו-Sean Mulligan בחקירתם הבלשית. הבה ונראה מה העלו בחכתם.

ב-1994 הם הגיעו לזירת הארוע. לצערם לא הצליחו לאתר את מריה או מישהו שהכיר אותה אישית, והניחו כי היא כבר מתה.
ראשית יש לזכור כי הארוע התרחש לאחר שמריה היתה מאושפזת במחלקה במשך שלושה ימים, שלב בו הכירה כבר מן הסתם את הציוד הרפואי שהיה סביבה. דמות הדפים שיוצאים ממכשירי הניטור היתה יכולה בקלות להתהוות כתוצאה מחדירה של אלמנטים מוכרים לתוך חווית ה-NDE (באמצעות חוש השמיעה למשל).

לגבי פרטי הכניסה לחדר המיון, שילוב של הגיון פשוט (לגבי כיוון פתיחת הדלתות למשל) עם העובדה שהיא הוכנסה לבית החולים דרך כניסה זו ממש שלושה ימים קודם, יכולים לספק את המידע הדרוש. בנוסף, החדר בו אושפזה היה ממוקם ממש מעל לכניסה לבית החולים, דבר שאפשר לה להתרשם מצלילי האמבולנסים הנכנסים והיוצאים, כמו גם מהחזרי האור של כלי רכב שהוטלו בלילה על תקרת החדר, כל זאת גם מבלי לרדת ממיטתה. כל אלה יכלו ללמד על כיוון התנועה ועל העיקול בכביש הכניסה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנעל.

החוקרים הניחו נעל ריצה משלהם במקום בו תיארה קלארק שמצאה את הנעל, ויצאו החוצה לבדוק מה ניתן לראות מגובה הקרקע. הם נדהמו מהקלות בה יכלו להבחין בנעל! טענתה של קלארק כי לא היה ניתן להבחין בנעל מבחוץ מוזרה במיוחד לאור העובדה כי שיפוצים שנערכו בבית החולים מתחת לחלון המדובר דרשו מהחוקרים להתרחק עוד יותר ממה שנדרש היה בארוע המקורי. הוכחה לכך שהנעל נראתה היטב במקום בו הונחה אפשר למצוא בכך שלאחר שבוע, כאשר חזרו החוקרים לבית החולים, הם גילו שמישהו סילק את הנעל ממקומה. סביר מאוד שהיו מי שהבחינו בנעל גם בזמנו, ויתכן מאוד שמריה שמעה שיחה של אנשים שהזכירו את הנעל, שכחה זאת, ומאוחר יותר, בזמן ה-NDE פרט זה השתלב בחוויה.

אך מסתבר שלא היה צורך שמישהו יבחין בנעל מהקרקע. החוקרים לא נדרשו להתאמץ כדי להניח את הנעל על אדן החלון מתוך אחד החדרים, והנעל נראתה בבירור מנקודות שונות בחדר. לא היה כלל צורך להצמיד את הראש לחלונות כדי להבחין בה. למעשה נדרשו רק כמה צעדים אל תוך החדר כדי לראות את הנעל בבירור. חולים יכולים היו להבחין בה אפילו מתוך מיטותיהם, מבלי צורך בהתמתחות מיוחדת… מי שכן הצמיד את ראשו כדי לבחון את הנעל יותר מקרוב היה יכול להבחין בקלות את האזור הבלוי ואת השרוך התחוב מתחת לסוליה.

אי ההתאמה הזועקת בין תיאור הקושי העצום לראות את הנעל, לעומת המצב כפי שנבדק בשטח, מעלה חשדות לגבי אמינות הפרטים האחרים בדיווחה של קלארק.

עובדה חשובה נוספת שיש לשים אליה לב היא שחלפו שבע שנים בין התרחשות המקרה לבין הפרסום של קלארק. במהלך תקופה זו, יתכן מאוד שחלקים מהסיפור נשכחו או "יופו". מחקרים מראים כי זכרונות נוטים להיות מסודרים ונקיים יותר, באופן שתואם את אמונות המחזיק בהם, ככל שחולף הזמן. בנוסף, אין שום דרך לדעת האם מריה נשאלה שאלות מכוונות, או האם פרטים שלא התאימו הושמטו מהסיפור.

כשביקשו החוקרים מקלארק לראות את הנעל, ענתה בהיסח הדעת כי "היא נמצאת איפשהו, אולי במוסך, אבל זו תהיה טרחה גדולה מדי לחפש אותה". קצת מוזר שזה היחס לו זוכה המוצג המהולל שמהווה את ההוכחה המכרעת לקיום הנשמה והעולם הבא, מצד אישה שהתפרסמה בזכותו, מפרסמת ספרים בתחום ומנחה קבוצת תמיכה לחווי NDE!

ממצאי חקירה זו כמובן שאינם שוללים בודאות את האפשרות שנשמתה של מריה אכן יצאה לסיבוב סביב כותלי בית החולים וחזרה למקומה, אך ללא ספק נראה שעדיף למאמינים באפשרות זו לנשל את המקרה ממעמד של "אחת ההוכחות החזקות בתחום".

החוקרים מסיימים בציטוט מדברים שאמר דמוסתנס לפני למעלה מ-2000 שנה: "אין דבר יותר קל יותר מהונאה עצמית, שכן במה שהאדם חושק, זה גם מה שהוא מאמין להיות נכון".

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בחלק זה נעשה אתנחתה קצרה משטף הממצאים, ונפרוש על קצה המזלג את ההטיות הרבות שעלולות להשתרבב למחקרים בכלל, ולמחקרים בתחום "חם" זה בפרט.

ניתוח זה יכשיר את הקרקע לקריאה ביקורתית יותר של החלקים הבאים, שיעסקו ב"הוכחות חותכות" לקיום התודעה בנפרד מקיום הגוף/מוח.

שלא כמו בניסוי פיזיקלי למשל, בו גודל פיזיקלי כלשהו (למשל אורך) נמדד ע"י מכשיר מדידה (למשל סרגל) ומבוטא במספר (למשל 63 מ"מ) בדיוק מדידה מסוים (למשל 1 מ"מ), המחקר בתחום ה-NDE הוא כנראה מהמורכבים והלא מדויקים ביותר האפשריים.

העליתי על תרשים את השלבים הרבים שחולפים בין החוויה המקורית ועד שהממצאים מפורסמים בכתב עת מדעי. העיוותים הנוספים הרבים שעובר המידע משלב "מאמר מדעי" ועד שהוא מגיע אל "האזרח הסקרן" הם כבר נושא לדיון נפרד.

זו כמובן תמונה פשטנית ולא מלאה, אבל היא תספיק כדי להעביר את הנקודה. הדברים הבאים מתייחסים לתרשים, מרחיבים ומסבירים אותו (לחצו על התמונה להגדלה).

עולמו של החווה: מחוויה לתיאורה

נתחיל בחוויה הסובייקטיבית הראשונית. האדם רואה דברים, שומע דברים, מרגיש דברים, בין אם מקורה של החוויה במציאות החיצונית (קלט חושי) ובין אם פנימי (זכרונות, דמיון, הזיות, או תוצאה של גירוי פיזי/חשמלי/כימי של אזור כזה או אחר במוח).

בשלב הבא המוח מנסה לתת פשר ומשמעות לדברים שנחוו. האם ראינו אדם? האם ראינו את עצמנו? האם זו סבתא? האם זה בור? מנהרה? צינור? תעלה? האם זו ישות אור? ישו? Yama? פרשנויות אלה תלויות מאוד בהקשר, בתרבות, בנסיון החיים, באמונות וכד'. המוח מחפש את הפירוש הסביר ביותר למה שהתעורר בו. כל זה קורה (או לא קורה) בזמן חווית ה-NDE עצמה.

לאחר מכן, כשהאדם חוזר למצב הכרה רגיל, הוא נזכר (או שלא נזכר) בפרטים שונים של החוויה. עיוותי זיכרון משחקים תפקיד כבר בשלב זה. מה יזכור? מה ידחיק? מה ידגיש? מה יחליש?
כמה זמן נמשכה החוויה? דקות? שניות? (ידוע כי במצבי תודעה מיוחדים הזמן יכול "להימתח" באופן ניכר).
האם המחשבות היו אכן צלולות כל כך בזמן החוויה, או רק הרגישו צלולות?
אנלוגיה מעולם החלומות: לעיתים כשאני מבקר מקום מסוים בחלום הוא "מרגיש לי" מוכר וידוע. כשאני מתעורר אני מבין שמקום זה לא קיים במציאות. האם כבר חלמתי על המקום פעמים רבות בעבר ולכן הוא "מוכר בעולם החלומות", או שזו היתה הפעם הראשונה שמוחי המציא את המקום אך הוסיף לו את תבלין "תחושת המוכרות"?

בנוסף, יתכן בהחלט שמתבצעת פרשנות מחודשת לדברים. דבר דומה מתחולל כשאנו מתעוררים ונזכרים בשברי חלום. יתכן מאוד שחלק מהקוהרנטיות של הסיפור מושגת ע"י תפירת מקטעים אלה ע"י המוח בזמן ההיזכרות ולא בזמן החלימה. למשל, במקטע חלום אחד אני עומד מול נמר שחושף את שיניו, במקטע אחר אני רץ בשדה. יתכן שבזמן ההיזכרות בחלום אסיק שברחתי מהנמר ולכן רצתי בשדה (הטיית "אחרי ולכן בגלל"). מיד לאחר מכן אשכח שביצעתי את הקישור הזה, ואזכור רק את הסיפור המאוחד: "חלמתי הלילה שאני בורח מפני נמר".

כשחווה נזכר, הוא יכול לדמיין את כל החוויות החושיות: לראות "בעיני רוחו" את מה שראה, להריח, לשמוע, להרגיש. אך כשהוא מדווח על כך למישהו אחר הוא חייב לתרגם הכל למילים. כמובן שמידע רב יכול להתעוות בשלב זה. באיזה ביטויים ודימויים יבחר? (נחזור לנקודה זו כשנדבר על דיווחים שמסרו עיוורים שחוו NDE).

עד כה דברנו על דרך החתחתים שעוברת החוויה מקורית, עד שהחווה מתאר אותה לראשונה במילים.

סיבוך נוסף הוא כמובן השפעתו של המראיין על הדברים הנאמרים. שאלות מכוונות, שימוש במילים מסוימות בשאלה, הקשרים מסוימים, כל אלה יכולים להשפיע על התשובות, אף מבלי שמישהו מהצדדים יהיה מודע לכך. (נדון בנושא זה ביתר הרחבה כשנעסוק בעתיד בעיוותי זכרון ובהיפנוזה).

עד כמה אובייקטיביים הנתונים האובייקטיביים?

כשאנו מנסים להשוות את החוויה האישית עליה מדווח החווה עם ארועים חיצוניים אובייקטיביים (במטרה לאמת את הדיווחים), אנו נתקלים בבעיות רבות.

רישומי פעילות המוח לא מתבצעים בשלבים קריטיים, וגם כאשר מתבצעים, אינם מהימנים לחלוטין (בנקודה זו נעסוק בהרחבה בהמשך).

עדויות לגבי ארועים שהתרחשו בסביבת החווה גם הן בד"כ לא מתועדות באופן מדויק, ונסמכות על זכרונם של העדים בלבד. לעיתים נמסרות עדויות הסובבים לאחר ששמעו את עדותו של החווה, והדבר עלול להשפיע על האופן בו הם זוכרים את הפרטים. המוטיבציה האישית שלהם לאשש את דבריו של החווה גם היא מרכיב שיש לקחת בחשבון.

עולמו של החוקר

הגדרת מושגים

הגדרות שונות של NDE עשויות להביא למסקנות שונות לגבי מהותה, שכיחותה ומאפייניה של החוויה. האם NDE כולל גם FDE (חוויה דומה שמתחוללת כשהאדם רק מאמין שהוא הולך למות) או שמדובר בתופעה נפרדת? האם חוויה של "מנהרת אור" בלבד נחשבת NDE? כפי שכבר ראינו, חוקרים שונים משתמשים בהגדרות שונות (למרות שנראה כי סטנדרטים מסוימים נכנסו כבר לשימוש).

ומה ההגדרה של מוות בכלל? הפסקת פעולת הלב? הפסקת פעולת המוח? איזה חלקים של המוח? מתי מגדירים את תחילת תהליך המוות ומתי את סיומו? האם מדובר באנשים שמתו והוחזרו לחיים, או באנשים שרק כמעט מתו? ברור שלהגדרות שונות של מושג המוות יש השלכות מרחיקות לכת על הפרשנות והמסקנות.

"בקשתי היחידה לגבי אופן קבורתי היא שלא אקבר חי" – פיליפ סטנהוף

הטיות מדגם

כפי שראינו כבר, בתחילת המחקר המסודר של ה-NDE היה קשה לאמוד את שיעור התופעה בקרב האוכלוסייה.
מחקר שמזמין אנשים שחוו "מוות קליני" ליצור קשר ולספר על חוויותיהם, סובל כמובן מהטיות חמורות. ראשית, אין כל דרך לדעת מה אחוז אלה שחוו חוויות לעומת אלה שלא חוו – אולי רק מי שחווה יפנה לחוקרים?

אבל צפויות גם הטיות לגבי אופי החוויה:

• יתכן שאלה שחוו חוויות מינוריות (רק "תחושות משונות בלתי מוגדרות" למשל) לא יפנו אל החוקר בעוד אלה שחוו חוויות דרמטיות יפנו.
• יתכן שאלה שחוו חוויות חיוביות יפנו יותר, ואילו אלה שחוו חוויות טראומטיות יעדיפו להמשיך בנסיונות להדחיקן.
• יתכן שאלה שחווייתם תאמה את תפישת עולמם (למשל – "יש חיים לאחר המוות") יפנו לחוקר, אולי אפילו מתוך תחושת שליחות, ואילו אלה שהחוויה אינה תואמת את תפישת עולמם ימנעו מכך.
• רבים עלולים לחשוש מכך שאחרים יתייחסו אליהם כאל "משוגעים", ולכן יוותרו על שיתוף החוויה, במיוחד במקרים בהם היה מוטיב ברור של הזיות (כגון מפגש עם אנשים שעדיין חיים ב"עולמות אחרים").

כדי לפתור במידת מה את הבעיה הזו, יש לתשאל את כל האנשים ששרדו "מוות קליני" לגבי חוויותיהם. אך גם מטרה זו אינה קלה להשגה.

ברמה הפרקטית, החוקרים מתמקדים בד"כ בסוג מסוים של מוות, למשל מוות כתוצאה מהתקף לב, ומנהלים את המחקר בבתי חולים מסוימים. מיקוד זה פותח פתח להטיות רבות נוספות: יתכן שסוגי מוות שונים מניבים חוויות שונות באופיין. בנוסף, מאושפזים בבתי חולים מסוימים הם בעלי מאפיינים דמוגרפיים מסוימים, עובדה שמשפיעה גם היא על סוג החוויות המתוארות.

השפעת דעות החוקרים על פרשנות הממצאים

עד כה סקרנו שלל גורמים שעלולים להטות את הממצאים. עדיין לא דברנו על הפרשנות של הממצאים. האמונה איתה מגיע כל חוקר לזירה משפיעה רבות על הדרך בה הוא יפרש את הממצאים.

היות ואנשים רבים היו מעדיפים לדעת שיש חיים לאחר המוות ולא רק להאמין בכך, לא מפתיע שהמחקר בתחום מושך אליו אנשים שמלכתחילה מאמינים ש-NDE מספק עדויות לכך. חוקרים כאלה (ונראה שזה הרוב בתחום) עלולים להטות ו"לעקם" את הממצאים כך שיתמכו בהנחת היסוד שלהם.

דוגמה טובה לכך היא נסיון שימור "מיתוס הסיפור הזהה". הטענה כי "כל החוויות המתוארות דומות להפליא זו לזו" חוזרת שוב ושוב למרות העדר ראיות התומכות בה באופן ממשי. ראשית, רק כ-15% מאלה ש"מתו" מדווחים על חוויות כלשהן. מתוך אלה שכן חוו, לא קיים כמעט אף אחד שחווה את כל המאפיינים המיוחסים ל-NDE. בנוסף, ההבדלים הבין תרבותיים משמעותיים ביותר.

כיצד מעקמים החוקרים את הממצאים כדי שיתמכו במיתוס החוויה הסטנדרטית?

דרך אחת היא ע"י הכללות יתר. החוקרים מתחילים מההנחה שהחוויה זהה לכולם, מנסים לאלץ את קווי הדמיון הללו בכוח ע"י משחקי הגדרה, ואז מסבירים את קווי הדמיון בעזרת הנחת היסוד. זהו טיעון מעגלי, אשר נותר חמקמק מעיני אלה שלא נכנסים לפרטים.

Fox למשל, לאחר שאיתר כמה תיאורי NDE שכללו ביקורים בחלל החיצון, טען שרבים השתמשו בתאור "חלל" כדי לתאר מקום חשוך (עמ 265). לאחר מכן הוא מסיק כי רבים מהחווים מתארים מפגש עם סוג כלשהו של מוטיב החושך במונחים שמרמזים לכאורה על ביקור בחלל החיצון (277). כלומר, Fox יודע טוב יותר מהחווים למה התכוונו באמת – הם חוו חושך, אך תרגמו זאת ל"חלל החיצון"… מדוע לא להניח שהם באמת חוו מסע בחלל החיצון? כנראה בגלל שזה לא התאים למודל שהוא ניסה לקדם.

Ring איחד כבר ב-1980 את מוטיב המנהרה עם מוטיב החושך, לכדי קטגוריה מוכללת אחת. אך אם נבחן את תיאורי ה"מנהרה", נגלה כי התיאורים מגוונים, ולעיתים קונקרטיים ביותר, כגון מנהרה שעשויה מלבנים. הנה למשל: "המנהרה היתה עשויה מחלקי מתכת מלוטשים, מחוברים זה לזה במעין מסמרות. הרגשתי שזה אמור להיות יותר "רוחני" (ethereal) איכשהו… הרגליים שלי הרגישו כמו עופרת, אבל בהליכתי חזרה לחיים, האור הטיל את הצל שלי על רצפת המנהרה…" (Fenwick and Fenwick 55).

יש שמטיילים במורד מנהרות, יש שמרחפים בחלל החיצון, יש העולים במערבולת למעלה או טסים במעליות, כל חוויה שונה ונפרדת, מה הבסיס לאיחוד כל החוויות הללו יחד? רק כדי לומר שמוטיב החושך/מנהרה חוזר אצל כולם?

(מקורות: ויקיפדיה / NASA)

הנה טריק נוסף לשימור מיתוס החוויה הזהה: זה לא מתאים לפרשנות שלי? אז זה לא NDE אמיתי.
זוכרים את חווית "הריק הנורא"? Ring מסיק כי סוג זה של חוויות "אינו NDE אמיתי, אלא תגובות שעולות כתוצאה מהרדמה לא תקינה" (Ring, "Frightening" 20-21). מדוע סוג זה של חוויות אינו אמיתי? החוויות מרגישות אמיתיות, משותפות לאנשים רבים ויש להן השפעה ארוכת טווח על החיים של החווים (למרות ששלילית במקרה זה). מה עושה אותן פחות אמיתיות מהחוויות החיוביות?

פרסום סלקטיבי ועיוותים נוספים

דעותיהם ואמונותיהם של החוקרים יכולות בהחלט להשפיע על מה שיבחרו לפרסם, לעומת מה שיבחרו לא לפרסם. Greyson מדבר על כך, ונותן כדוגמה חוויות NDE בעלות אופי הזייתי שעלולות להיות מוצפנות במגרה לעולמי עד, לעומת תיאורים "טיפוסיים" יותר שיזכו לפרסום רחב ע"י החוקרים. (Greyson, "Near-Death" 344).

בעיית הפרסום הסלקטיבי מחריפה במיוחד כשאנו עוזבים את מחוזות הפרסומים המדעיים ועוברים לתקשורת ההמונים. המדיה, חובבת הסנסציות והרייטינג לא תבחל בשום אמצעי כדי לספק "סיפור טוב". כתבים ילקטו רק את המחקרים הרצויים, יסננו מתוכם הסתייגויות ודקויות, ישימו דגש על האנקדוטות האישיות ולא על הסטטיסטיקות הרחבות ויכללו רק את המקרים המרשימים ביותר (גם אם בודדים) ולא את שלל המקרים המרשימים פחות, או אלה שאינם עולים בקנה אחד עם ה"סיפור" אותו הם רוצים למכור לציבור. במקרה הטוב יאמר רק חלק מהאמת. במקרה הפחות טוב יתובלו הדברים בשמועות וספקולציות חסרות בסיס, ואף בשקרים עסיסיים.

מצוידים במודעות זו להטיות הרבות שאורבות בכל פינה, אנו יכולים להמשיך בדרכנו.

שאלת השאלות עדיין מנקרת: האם חוויות אלה הן פרי יצירתו הפנימית של המוח או רשמיה של תודעה שנפרדה מהגוף? הדרך היחידה שיכולה לאשש את הגישה השניה היא אימות של החוויות הסובייקטיביות בעזרת מידע אובייקטיבי שהחווה לא היה יכול לרכוש באופן טבעי.

בחלקים הבאים ננתח כמה מהמקרים שמובאים לעיתים קרובות כהוכחות המוחצות ביותר לקיומה הנפרד של התודעה.

המשיכו לעקוב!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

לאחר שסקרנו את מאפייני NDE הנפוצים בקרב בני תרבות המערב (נוצרים בעיקר), ולמדנו כי הדיווחים שונים ומגוונים הרבה יותר מכפי שמתואר בד"כ, נוכחנו כי חוויות סף המוות הן תלויות-תרבות במידה רבה עד כי לא נותר כמעט שום מרכיב אוניברסלי בחוויה.
סיימנו את החלק הקודם בשאלה המסקרנת – האם צריך (כמעט) למות כדי לחוות אלמנטים המיוחסים ל-NDE?

אז זהו, שלא.

בחלק הזה נסקור שלל מצבים מיוחדים בהם אנשים שלא התקרבו למוות חוו מאפייני NDE "טיפוסיים".

כמובן שהתרחשות מצבים אלה מסירה את "הילת המוות" הייחודית המיוחסת ל-NDE. הסבר שינתן לחוויות אלה, (אשר מן הסתם לא יכלול מסע של הנשמה לעולמות אחרים), ישפוך אור על הגורמים לאותן תופעות גם בעת תהליך המוות.

OBE שלא כחלק מ-NDE

חוויה של יציאה מהגוף (OBE) ואף התבוננות בו מבחוץ, הינה תופעה חוזרת בתיאורי NDE (מופיעה בכרבע מהמקרים), אך בלא ספק אינה יחודית לסף המוות. סקרים והערכות מצביעים על כך שכאחד מכל 10 אנשים חווה חוויה זו במהלך חייו. ניתן לתאר OBE כמצב בו אדם חש התנתקות מגופו ורואה את העולם מנקודת מבט השונה מהמקום בו גופו הפיזי נמצא, בד"כ מלמעלה. החוויה נמשכת שניות עד דקות אחדות, ומתרחשת ברוב המקרים במעבר בין שינה לעירות (או להיפך) וכאשר האדם במצב שכיבה.

Schiavonetti, Soul leaving body, 1808

OBE הוא תחום מחקר רחב ביותר בפני עצמו. כאן אזכיר רק מקרים קיצוניים ונדירים יחסית, בהם אנשים זכו לחוויה זו לא במצב של שכיבה במיטה, לא בעקבות שימוש בסמים, לא בעקבות תרגולים מנטליים כאלה ואחרים, אלא באופן ספונטאני, באמצע פעילות שוטפת!

הנה מקרה שארע לרופא בן 28 בעת מסע רגלי: זה התחיל בתחושה כי אדם אחר נמצא מאחוריו. התחושה התחזקה והלכה, וגרמה לו להסתובב שוב ושוב כדי לבדוק מי עוקב אחריו. בשלב הבא הוא החל לפתח שיחה עם ה"מלווה" שלו. עד מהרה, בעודו הולך, חש כאילו רגליו מתחילות ללכת מעצמן ופלג גופו העליון נמתח. הוא הרגיש מנותק מעצמו, כאילו צפה בעצמו ממרחק, תוך שהוא מודע לאופי ההזייתי של החוויה. כעבור כ-10 דקות הסתיימה החוויה באופן ספונטני (Firth & Bolay).

והנה תיאורו של שוטר שביצע סיור משטרתי בפעם הראשונה, במהלכו רדף אחר חשוד חמוש: "לפתע יצאתי מגופי ועליתי לאויר לגובה של כ-7 מ' מעל המתרחש. נשארתי שם, רגוע לחלוטין, בעודי צופה בתהליך המלא, כולל צפיה בעצמי עושה בדיוק מה שאומנתי לעשות". לאחר שעצר את החשוד והסכנה חלפה, חזר הקצין למצב תודעתו הרגיל (Alvarado 183).

פחד מוות!

"אני לא מפחד למות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה! " – וודי אלן

לפחות 5 מחקרים נפרדים תיעדו מקרים בהם הפחד מהמוות לבדו עורר NDE. החוקרים באחד המאמרים סיכמו זאת כך: "זרז חשוב של NDE היא האמונה של האדם שהוא הולך למות, בין אם זה נכון ובין אם לאו". הם מכנים חוויות כאלה שנגרמו מפחד בלבד "Fear Death Experience" או בקיצור – FDE.

במחקר הזה למשל, השוו את מאפייני NDE עם מאפייני FDE, כלומר, את חוויות אלה שהיו מתים ללא התערבות רפואית לעומת אלה שבתחקור בדיעבד התברר שלא נשקפה להם סכנת חיים (למרות שהם האמינו כי הם עומדים למות). הם מצאו כי אלה שאכן עמדו למות חוו יותר חוויות של "אור", אך שתי הקבוצות לא נבדלו בדיווחים על מנהרות, רגשות חיוביים, אמונה כי עזבו את גופם או היזכרות במאורעות מהעבר.

הנה סיפור מאלף שממחיש את הנקודה – תיאור NDE קלאסי אך ללא כל קשר למוות:

רימון יד (ויקיפדיה)

סמל בחיל הים הדריך כיתת טירונים. הוא עמד לפני הכיתה כשהוא מחזיק רימון יד והסביר על אופן פעולתו. לאחר שהעיר על המשקל הנכבד יחסית של הרימון, חשב שיהיה זה רעיון טוב להעביר אותו בין הטירונים כדי שירגישו זאת במו ידיהם. בעוד הרימון עובר מיד ליד, אחד הטירונים שמט אותו מתוך לחץ. לחרדתו, ראה הסמל כיצד הנצרה משתחררת כשהרימון נוחת על הקרקע! הוא ידע שיש לו שניות בודדות לפעול, אבל הוא עמד קפוא, משותק מפחד.

הדבר הבא שהוא היה מודע לו זה שהוא טס למעלה דרך הקצה העליון של ראשו לעבר התקרה ומוצא עצמו נכנס למנהרה כשצלילי רוח שורקת סביבו. כשהתקרב לקצה המרוחק של המנהרה, פגש באור שזרח בזוהר מיוחד בו לא נתקל מימיו. דמות מתוך האור זימנה אותו לבוא והוא הרגיש תחושה עמוקה של אהבה מוקרנת מאותה דמות. חייו חלפו לנגד עיניו במה שנראה כהרף עין. באמצע החוויה המיסטית הזו הוא פתאום הבין שהרימון לא התפוצץ. הוא הרגיש כיצד הוא נשאב מיד חזרה לתוך גופו.

הרימון היה רימון דמי. (Gabbard and Twemlow 42).

OBE/NDE מושרה באופן מלאכותי

ניתן לגרום לאנשים לחוות אלמנטים של NDE גם באופן יזום ומבוקר, בתנאי ניסוי. נסקור להלן שיטות אחדות.

תנאים פיזיים קיצוניים

NDE מעורר כשהאדם נמצא במצבי תאוצה קיצוניים, כמו נפילה מגבהים, תאונות רכב ושינויי גובה פתאומיים בזמן טיסה (Bünning and Blanke 337). במצבים של שינויי גובה פתאומיים טייסים דיווחו על "תחושות התנתקות, בידוד והתרחקות מהסביבה המידית". אחדים תארו "הימצאות פתאומית מחוץ למטוס או מחוץ לעצמם, צופים בעצמם מטיסים את המטוס". חוויות OBE התרחשו בעיקר בזמן שהטייסים לא היו עסוקים במשימות הטיסה, או כשטסו מעל אזורים מונוטוניים, ללא תואי שטח בולטים (בקיצור, "כשריחפו" קצת).

James E. Whinnery חקר חוויות שחוו טייסי קרב שהואצו במתקני צנטריפוגה ענקיים המדמים מצבים קיצוניים בזמן תמרוני-קרב. תאוצות אלו מונעות אספקת דם תקינה למוח, וגורמות לאיבוד הכרה למשך כמה שניות. בהתבסס על כ-1000 מקרים כאלה ציין Whinnery כי החוויות כללו לעיתים קרובות ראיית מנהרה, אורות בהירים, תחושת ריחוף, OBE, אי רצון להפסיק את החוויה, שיתוק, חזיונות של מקומות יפים, תחושות נעימות, תחושת אופוריה וריחוק וחברתם של חברים ובני משפחה. הטייסים הרגישו כי החוויה נחקקה חזק בזכרונם והרגישו צורך חזק להבין אותה (Whinnery, 1997, p. 245). סקירת חיים, חזיונות מיסטיים והשפעות ארוכות טווח על החיים לא דווחו, אבל זה יכול לנבוע פשוט מההקשר המאוד שונה – אחרי הכל, הטייסים לא ציפו למות במהלך התרגולים הללו.

קטע מפודקסט בנושא:

גריה ישירה של אזורים במוח

האונה הרקתית (Temporal lobe) משתתפת כמעט בודאות בצורה פעילה ב-NDE, היות והן נזק לאונה זו, והן גריה ישירה שלה מעוררות חוויות זהות לחלוטין, וכוללות חווית יציאה מהגוף, הזיות והבזקי זיכרון.

כבר ב-1941 נמצא כי גירוי חשמלי של האונה הרקתית גורם לחווית יציאה מהגוף (Tong 104-105). אישה שסבלה מהתקפי אפילפסיה נטולי הזיות הכריזה בזמן גירוי אזור זה במוחה – "יש לי תחושה מוזרה כאילו אני חצי כאן, חצי לא כאן". גירוי נקודה קרובה גרמה לה לחוש "מרחפת".

Devinsky ו-Vuilleumier דיווחו על חוויות ריאליסטיות, מתמשכות, יציבות ואקסטטיות.

Olaf Blanke  מתאר מצב בו גירוי חשמלי ראשוני של אזור מסוים גרם לנבדקת לחוש שהיא "שוקעת לתוך המיטה" או "נופלת מגובה רב". כשהגבירו את עוצמת הזרם, תיארה האישה – "אני רואה את עצמי שוכבת במיטה, מלמעלה, אבל אני רואה רק את רגלי ואת החלק התחתון של גופי". החוקרים הגיעו לשליטה מלאה בחוויה: כאשר הזרימו את הזרם – המטפלת היתה "ממריאה" למעלה. כאשר כיבו אותו – היתה חוזרת חזרה לגופה, וחוזר חלילה!

כימיקלים

סמי הזיה כמו LSD, Psilocybin ו-Mescaline גורמים לשלל תופעות שתיאוריהן נשמעים דומים לאלמנטים של NDE, אך יודעי דבר טוענים שהדמיון הוא מילולי בלבד, ושאין חזיונות ה-LSD דומים לחזיונות ה-NDE.

סם ממשפחה אחרת, שמשמש כחומר הרדמה (בעיקר לילדים) נקרא Ketamine. חומר זה מסוגל לייצר את כל חוויות ה-NDE בהן כבר נפגשנו, ובכללן מסע לתוך מנהרה אפלה שאור בסופה, התחושה של החווה כי הוא מת, תקשורת טלפתית עם אלוהים, הזיות, חווית יציאה מהגוף ומצבים מיסטיים.

Grinspoon ו-Bakalar (עמ' 34) דיווחו על חוויות של "הפיכה לתודעה או נשמה מנותקת מהגוף, מוות ומעבר לעולם אחר, ארועי ילדות נחווים מחדש. איבוד הקשר עם המציאות הרגילה והתחושה כי המציאות האחרת אמיתית יותר, עד כדי כך שמשתמשים לא בטוחים שלא באמת עזבו את גופם".

מולקולת Ketamine (ויקיפדיה)

פסיכולוג שהתנסה ב-LSD מתאר את השימוש ב-Ketamine כ"התנסות במוות רצוני". הנה עוד תאור: "הייתי משוכנע שאני מת. ריחפתי מעל גופי. כל ארועי חיי חלפו לנגד עיני, וראיתי תחומים רבים בהם יכולתי לפעול טוב יותר".
הפסיכיאטר Stanislav Grof: "אם חווית את ה-Ketamine בצורה מלאה, לעולם לא תוכל להאמין שיש דבר כזה מוות, או שמוות יכול להשפיע על מי שאתה".
30% מהנבדקים שקיבלו Ketamine היו בטוחים שהם חווים את המציאות, ולא חולמים או הוזים. (Rumpf et al., 1969; Siegel, 1978)
עובדה מעניינת נוספת היא שה-Ketamine מאפשר למטופל לדעת מה מתרחש בסביבתו ע"י חדירה של מידע חושי, למרות שכלפי חוץ החווה נראה מחוסר הכרה לחלוטין (Siegel, 1981).

מצב נוסף שגורם לעיתים לחוויות NDE/OBE הוא מצב של הרדמה כללית. המרדים G.M. Woerlee מספר על מקרה בו היה מעורב אישית: אישה הוכנסה בהכרה מלאה לחדר הניתוחים לצורף ניתוח אף. היא הורדמה בהרדמה כללית, במהלכה נוטרו לחץ הדם ורמות החמצן וה-CO₂ בדמה. כל המדדים היו תקינים לחלוטין. האישה לא יכלה לזוז, לדבר או לנשום היות וקיבלה בין השאר תרופה שמשתקת את כל השרירים בגוף, ומשום כך היתה מחוברת למכונת הנשמה. אף אחד לא הבחין במשהו מיוחד בזמן הניתוח. בשום שלב במהלך הניתוח לא נשקפה סכנה כלשהי לחייה. בסיום הניתוח, לאחר ששבה להכרתה סיפרה האישה כי התעוררה באמצע הניתוח, ראתה את גופה על שולחן הניתוחים כאילו עמדה מבחוץ לו, אך לא הרגישה כל בהלה או תדהמה. היא ראתה אנשים מצוות הניתוח עומדים סביבה ואת המנתח מנתח את אפה, אבל לא הרגישה כל כאב. היא ציינה כי לא הצליחה להבחין בפנים של אף אחד מהאנשים הללו.
אישה זו היתה פשוט בהכרה ומודעת למתרחש, למרות שנראתה מחוסרת הכרה כלפי חוץ.

נשוב לדון בנושא ההרדמה הכללית בהמשך, בהקשר לדיווח אחר של NDE, מפורסם הרבה יותר.

עילפון

בתחילת שנות ה-90 זימן Lempert ארבעים ושניים מתנדבים צעירים ובריאים להתעלף במעבדתו בתנאים מבוקרים. מיד לאחר החוויה תישאל אותם, והופתע לשמוע כי ל-60% מהם היו הזיות ויזואליות, החל מערפל וכלה בתבניות צבעוניות ואורות בוהקים. לכמה היו חזיונות של מקומות ואנשים מוכרים. לעיתים נחוו גם הזיות שמיעתיות – כשליש מהנבדקים שמעו נהמות, צרחות או קולות אנושיים. ארבעה חוו OBE. התחושות הכלליות היו ניטרליות או חיוביות לגבי הרוב המכריע של הנבדקים. אנשים דיווחו על תחושות של חוסר משקל, התנתקות ושלווה.
כמה השוו זאת לשימוש בסמים. אחד אמר "אם הייתי צריך למות באותו הרגע, הייתי מסכים ברצון".
כשהשווה Lempert את מאפייני החוויות שנחוו בזמן העילפון עם מאפייני ה-NDE שמתאר Moody, הוא לא מצא הבדלים משמעותיים.

בלבולי מוח

בשנים האחרונות התבצעו ניסויים פשוטים ומרתקים, בהם באמצעות "בילבול המוח" גרמו לאנשים לחוות סוג של חווית יציאה מהגוף. הנה אחד מהם:

על מחקר חדש יותר של אותו חוקר אפשר לקרוא כאן.

הנה ניסוי פשוט שכל אחד יכול לבצע בעצמו. לא מדובר ב-OBE של ממש כמובן, אלא בהעתקה מסוימת של תחושת היד האמיתית ליד מדומה. רוב האנשים עליהם ניסיתי זאת הרגישו תחושות מוזרות כלשהן. פעולות שהתגלו כאפקטיביות במיוחד היו – נגיעות באזורים הרגישים שבין האצבעות (במקום בו הן נפרדות מכף היד), ולחיצות קצרות אך נחושות על הציפורניים. אתם מוזמנים לנסות ולשתף בחוויות! (אפשר לנפח מעט כפפת גומי פשוטה ולתקוע אותה בקצה שרוול של מעיל).

פיסות הפאזל הולכות ומצטברות על השולחן, והן צבעוניות ומגוונות הרבה יותר ממה שנראה בתחילת הדרך. ברור כי דברים לא שגרתיים מתחוללים במוח בזמן החוויות הללו, ואני בספק אם מישהו ינסה להסבירן ע"י פריחת הנשמה ושיטוטיה בעולמות אחרים.
התופעות המיוחדות שתוארו כאן מהוות גרעינים להסברים שונים של חווית סף המוות. נחזור לכך בפרק המסכם את הסדרה.

בחלק הבא נעשה אתנחתה משטף הממצאים, ונפרוש על קצה המזלג את ההטיות הרבות שעלולות להשתרבב למחקרים בכלל, ולמחקרים בתחום "חם" זה בפרט.

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בחלק הקודם נוכחנו כי מגוון סיפורי סף-המוות של בני תרבות המערב גדול בהרבה ממה שמפורסם בדרך כלל. היום נטעם מחוויותיהם של בני תרבויות אחרות.

המאמינים במסע "אמיתי" של התודעה אל מחוץ לגוף מעלים שוב ושוב את הטיעון בדבר הדמיון המפתיע של התיאורים על פני כל התרבויות, דמיון שתומך לדעתם באמונתם. ואכן, סביר לצפות, שאם כולנו עוברים ל"עולם אחר" בעת המוות, נעשה זאת כולנו באותו האופן, ללא הבדלי דת גזע ומין.

אך באותה מידה, גם אם אין קיום לתודעה לאחר המוות ומדובר בחוויותיו של "מוח גוסס", עדיין סביר שחוויות כולם תהיינה דומות, בדיוק כפי שהירדמות או עילפון נחווים באופן דומה ע"י סינים, אפריקאים או מערב אירופאים. אחרי הכל כולנו בני אדם, והפיזיולוגיה של כולנו דומה להפליא.

יוצא אם כן, שדמיון בתיאורי NDE בין תרבויות שונות אינו יכול להבחין בין שתי הסברות העיקריות לגבי מהות התופעה.

אך האם הטענה כי התיאורים דומים נכונה בכלל?

ישו, Lodovico Carracci, 1594 (ויקיפדיה)

במחוזות בהם הנצרות שולטת, אנשים פוגשים דמויות דתיות נוצריות שנראות בדיוק כפי שהיה אפשר לצפות שיראו עפ"י המסורת.
הנה תיאור של אישה שפגשה את ישו: "ישו התקרב אלי בהליכה כשידיו מושטות לעברי. הוא היה לבוש בגלימה לבנה ארוכה, שערו הערמוני הגיע לכתפיו, והיה לו זקן קצר… ניסיתי לדבר איתו אבל הצלחתי רק לחרחר בגלל שפי היה יבש ולשוני היתה נפוחה" (Fenwick and Fenwick 62).

השפעות תרבותיות ניכרות גם על ילדים. הנה דיווח של ילדה שפגשה את ישו, כפי שמתאר אותו Morse:
"הוא היה בתוך אור בהיר מאוד שהיא לא יכלה לתאר באופן אחר מאשר לומר שהוא גרם לה להרגיש טוב. הוא ישב שם, עם כרס עגולה וכובע אדום, ונראה כמו סנטה-קלאוס" (Morse and Perry, "Transformed" 125).

Morse מציין שבמקרים אחרים ילדים דיווחו שפגשו קוסמים, רופאים, מלאכים שומרים, מורים חיים, חברים חיים, חיות מחמד וחיות אחרות  (Morse 70).

לעומת זאת, הדמויות הדתיות הנפוצות בדיווחים מהודו הן דמויות הינדואיות מוכרות: "ארבעה שליחים שחורים באו ואחזו בי… ערימה של ספרים היתה לפני הפקידים… Yama (אל המוות ההודי) ישב על כסא גבוה לבוש בגדים צהובים. זקנו לבן. הוא שאל אותי "מה אתה רוצה?" אמרתי לו שאני רוצה להשאר שם. הוא ביקש ממני להושיט את ידי. לא זוכר אם נתן לי משהו או לא. ואז נדחפתי למטה וחזרתי לחיים" (Pasricha and Stevenson 167).

Yama (ויקיפדיה)

אצל ההודים, מוטיבים נפוצים היו הבאים: האדם מובל אל האלים באמצעות "שליח". הוא מובא בפני אל, המחזיק בספרים או מגילות בהן מתועדים כל מעשיו ומחשבותיו במהלך חייו. מחשבות ומעשים אלה קובעים את מצבה העתידי של נשמתו. מוטיב חוזר מפתיע נוסף היה זה של "טעות פקידותית" של אחד מעוזרי האל, בעטייה הגיע האדם למעמד זה במקרה, במקום אדם אחר שהיה אמור להגיע.

הסבר כזה לא תועד מעולם בקרב נוצרים (ואכן אין מיתוס מקביל בנצרות). ההסבר שמעניקים נוצרים לחזרתם הוא שעדיין לא הגיע זמנם, או שיש להם עדיין עבודה לבצע על פני האדמה (עבודה למטרות דתיות, גידול ילדים, דאגה למשפחה וכד'). נוצרי לעולם לא יאמר שנשלח חזרה בעקבות טעות פקידותית של אלוהים…

מאפיינים מוכרים אחרים נעדרו לחלוטין מדיווחי ההודים: צפייה בגוף הפיזי שלהם מבחוץ, שליחה חזרה ע"י דמות אוהבת או בלתי מוכרת (אבל לא כתוצאה מטעות) וסקירת חיים (Pasricha and Stevenson 167).

מאמר חדש יותר של אותם חוקרים מנתח 16 מקרים נוספים של NDE  בדרום הודו (מקרים שאותרו מתוך 17,000 מסוקרים ולמעלה מ-2,000 ראיונות אישיים). התוצאות הקודמות מקבלות חיזוק, בשינויים מינוריים. מעניין כי יחסם של רוב חווי ה-NDE למוות לא השתנה בעקבות הארוע, בניגוד למצב במערב.

דיווחים מתאילנד גם הם שונים באופן בולט מהדיווחים המערביים. הם פוגשים הרבה יותר דמויות דתיות מאשר חברים וקרובים שמתו. ב-90% מהמקרים הם פגשו את Yamatoots – שליחיו של אל המוות  Yama
(Murphy, "Thailand" 164). במחצית מהמקרים התאילנדים מדווחים שנאמר להם כי הגיעו בטעות ולכן הם מוחזרים לחיים (עמ' 175). בעוד שמכרים שמתו כן מופיעים (40% מהמקרים) תפקידם הוא בד"כ לא לברך את המגיעים אלא ללמד אותם את חוקי המקום (עמ' 175).

ביפן מוטיבים נפוצים בתיאורים הם של נהרות כהים ופרחים יפים, שני סמלים שמופיעים הרבה באומנות היפנית.

ונסיים בתרבות נידחת, שחוויות "העולם הבא" שלה מפתיעות במיוחד: בדרום האוקיאנוס השקט, באזור פפואה-גינאה החדשה, מצויה תרבות ה-Kalia. לפי האמונות שלהם, הלבנים הם אנשי-רוח (spirit people), או אבות קדמונים שחזרו מהמתים. הם מקשרים את הטכנולוגיות המערביות המתקדמות למיתוס לפיו הקדמונים הם שהעניקו את הטכנולוגיות הללו לבני האדם. העולם שמעבר, לפי אמונתם הוא עתיר טכנולוגיות מתקדמות, וכולל מפעלים, כלי רכב, כבישים מהירים, מטוסים, בתים צפופים ומוצרי צריכה.
ואכן, האנתרופולוגית Dorothy Counts מסכמת את חוויות ה-NDE שלהם כ- "דומות לטיסה מעל שמי לוס-אנג'לס". (מסתבר שהגיהינום של האחד הוא גן העדן של האחר). בנוסף מונה Counts אלמנטים מערביים רבים שנעדרו לחלוטין מתיאורי בני הקאליה (Counts 130).

גן העדן של בני הקאליה (ויקימדיה)

מתוך האלמנטים החוזרים שזוהו בחוויות ה-NDE בתרבות המערבית (שלווה, יציאה מהגוף, מנהרה או חושך, אור בהיר, מפגש אם דמויות נוספות, סקירת חיים, נופים או חזיונות, גבול או נקודת אל-חזור), רק "מפגש עם אחרים" נותר אוניברסלי באמת. ראיית נופים וחזיונות גם הוא כמעט אוניברסלי, אם כי שונה מאוד בפרטים. אולי מפתיע במיוחד הוא העדר כמעט מוחלט של תחושת השלווה, מנהרה, אור וסקירת החיים בכמעט כל התרבויות הלא מערביות.

לאור השונות הגדולה שנחשפה בתיאוריהם של בני התרבויות השונות, מה שמתחיל להפתיע פתאום זו דוקא האחידות הרבה יחסית שנמצאה בתיאורי בני תרבות המערב. חוקרים רבים ניסו למצוא מה יכולים להיות הגורמים לאחידות זו, אך לא הגיעו למסקנות נחרצות. אחת הסברות המתבקשות היתה כי פרסום ספרו של Moody הוא שיצר "סיפור אופייני" בתודעת הציבור, גרם לאנשים לחוות את המצופה, ולחוקרים לשאול שאלות מכוונות ולפרסם רק את הדיווחים ה"מתאימים". אך מחקרים הפריכו השערה זו – לא נמצא הבדל מובהק בין מאפייני התיאורים לפני ואחרי פרסום הספר, פרט לעליה בשיעור הדיווחים על מנהרה (Athappily, Greyson, and Stevenson 219). דיון מעמיק בסוגיה ניתן לקרוא כאן.

האחוז הקטן מלכתחילה של אנשים שחווים NDE והקושי הרב לאתר אותם, מתבטאים במספרים קטנים מאוד של נסקרים בכל מחקר – בודדים, עד כמה עשרות במקרה הטוב. אין ספק כי נדרשים מחקרים נוספים בהיקפים גדולים יותר כדי להגיע לתמונה אמינה ומובהקת יותר מבחינה סטטיסטית.
אך התמונה האיכותית ברורה: תכני ה-NDE הינם תלויי תרבות במידה רבה.

אפשר כמובן להניח כי בני כל תרבות מגיעים בדרך משלהם ל"עולם הבא" משלהם, אשר מאוכלס בדמויות דתיות משלהם. לדעתי הממצאים תומכים באופן ברור בכך שחוויות אלה הן סיפורים שהמוח רוקם.

בחלק הבא נסקור דרכים מגוונות בהן אנשים חווים NDE גם בלי להיות קרובים למוות!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בחלק הקודם סקרנו את הזרם המרכזי של מחקר ה-NDE. בהדרגה התבהרה התמונה לגבי היקף החוויות ומאפייניהם. אך צריך להזהר: בזמן מלאכת "הרכבת הפאזל", קל לטעות ולהסיק על תמונה סופית שגויה, אם לא מתחשבים בכל חלקי הפאזל שמונחים לפנינו. גם חלק תכול בודד שמכיל צללית של דג, אשר משתלב היטב בתוך גוש גדול של חלקים תכולים אחרים, מספיק כדי להפוך את הפרשנות הסבירה של אזור זה בפאזל מ"שמיים" ל"מים".

בסעיפים הבאים נפגוש דיווחים שכדאי להכיר לפני שנחפזים לפרשנות כזו או אחרת של התופעה. הדיווחים הללו נוטים להיות מוצנעים, מתורצים היטב או אף מושמטים כליל מפרסומים של תומכי "השרדות התודעה", היות והם פוגעים בשלמות והנקיון של ה"סיפור" שהם מציעים.

התערבבות גירויים חיצוניים ב-NDE

מי לא חלם פעם חלום, לתוכו השתרבבו צלילים חיצוניים (שעון מעורר/צעקה/יללה) ונתפרו מיד לתוך עלילתו בוירטואוזיות מדהימה? היכולת היצירתית של המוח להמציא סיפור סביב צלילים כאלה הדהימה אותי לא פעם. בתוך שבריר שניה נרקם סיפור שמשלב את הצליל הזר באופן "הגיוני" (כך זה נחווה לפחות בזמן החלום).

ולא רק בחלום. גם בזמן ערות, מוחנו כנראה עסוק הרבה יותר ממה שנדמה לנו במלאכת "פרשנות המציאות" ואפילו "בניית המציאות" – הצורך לתחזק באופן שוטף סיפור שיסביר לנו מי אנחנו, ומה אנחנו עושים כאן לכל הרוחות. מקרה מרתק בהקשר זה מתואר בפרק "שאלה של זהות" בספר "האיש שחשב שאישתו היא כובע".

נחזור לתאורי ה-NDE. גם שם קורים דברים כאלה:

"יצאתי מגופי, והלכתי לעבר אור בהיר מאוד שנראה בקצה מנהרה. באותו הזמן יכולתי לראות שלוש דמויות עומדות בקצה מיטתי וקיוויתי שהם ילכו כדי שאוכל להגיע אל האור, שהיה נהדר וחמים. בדיוק כשקרבתי לאור הרגשתי דקירה בירך" (Fenwick and Fenwick 91).

הנה סיפורו של מלח שהתחשמל. לאחר ששמע עצמו צורח וראה עצמו עטוף בניצוצות, הכל נעלם והוא שקע בדממה. "הרגשתי שאני מרחף בחשיכה קטיפתית יפהפיה. הרגשתי שלווה מוחלטת. התקדמתי דרך משהו שנראה כמו מנהרה נטויה במקצת למטה, ופתאום מצאתי עצמי עומד בשדה תירס צהוב… ואז זה התחיל. הרגשתי לחץ על כתפיי והרגשה מוזרה כאילו אני מתחיל לעלות. זה לא היה הגיוני בכלל – הרגשתי שאני נדחף למטה ובכל זאת עליתי למעלה… מהירות עלייתי הוגברה והרגשתי כעס מהול בחרטה. לא רציתי לחזור.
פתאום מצאתי עצמי שוכב כשפני למטה על הסיפון. חבר שלי לחץ על כתפי בזמן שביצע בי את ההחייאה" (Fenwick and Fenwick 154).

אם NDE הוא מסע של התודעה למימדים אחרים, משוחררים מהגוף הפיזי, איזו סיבה יש לאדם להרגיש פתאום תחושות או כאבים פיזיים, בעודו כבר בשלב שאחרי הניתוק מהגוף? ומדוע החזרה מיידית, ללא כל מסע חזרה?

הופעת אנשים חיים

חלק מחווי ה-NDE מדווחים על דמויות אנשים חיים שהופיעו בחזיונותיהם.

אישה שנחנקה לאחר ניתוח חוותה NDE בו פגשה את הצוות הרפואי שניסה להחיות אותה, בתוך האור שבקצה המנהרה: "נאבקתי לאורך מנהרה חשוכה בה מישהו ניסה למשוך אותי חזרה. הדמויות בתוך האור הבהיר בקצה המנהרה התבררו כאחות המחלקה והצוות שניסוי להחיות אותי" (Blackmore, "Dying" 227).

Peter and Elizabeth Fenwick מצאו שמתוך מדגם של 350 אנשים שתיארו חוויות סף-מוות, 14% (כ-50 אנשים) פגשו באנשים חיים בתוך החוויה. 38% מתוך המדגם פגשו בכלל אנשים כלשהם (חיים או מתים), כך שאחוז המפגשים עם אנשים חיים הינו משמעותי (עמ' 79).

Morse וחוקרים נוספים מצאו כי מפגשים עם אנשים חיים נפוצים יותר בקרב ילדים שחוו NDE. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שילדים מכירים הרבה פחות אנשים שמתו, בהשוואה למבוגרים.

אם NDE הוא מסע אמיתי של התודעה למימדים אחרים בהם נמצאים המתים, כיצד נסביר מפגשים כה שכיחים יחסית עם אנשים חיים?

חזיונות דמיוניים

חלק מהחוויים התברכו בדמיון פורה. הנה כמה חוויות מעולם הפנטזיה:

"הדבר הבא שאני זוכר, ראיתי ענן, וגבר שהיה כנראה ישו, כי נראה כמו התמונות של ישו. הוא היה במעין מרכבה, הגוף היה של סוס, אך החלק העליון היה אדם, עם כנפיים. כמו פגסוס אבל עם ראש אדם במקום ראש סוס... והוא הזמין אותי… אני זוכר שסירבתי – יש לי יותר מדי דברים לעשות ואין מצב שאלך עכשיו. ואז העננים כיסו אותו, וכשכיסו הכל שמעתי אותו אומר "אוקיי!" (Lindley, Bryan, and Conley, JNDS. Vol. 1, No. 2  116).

אדם שעבר התקף לב בבית החולים מספר על חווית יציאה מהגוף (OBE) בה הוא עף כחבר זוטר בלהקת ברבורים שראה קודם לכן. במהלך מעופו, הנוף שנפרס מתחתיו נראה כנסוג לאחור בזמן במהירות. הוא ראה קתדרלה במהלך בנייה, ואנשים לבושים בבגדים מתקופת ימי הביניים מפליגים על אגמים גדולים (Fenwick and Fenwick 128).

אישה שאושפזה בבית חולים דיווחה על חוויה בה לאחר שחלפה מבעד לתקרת החדר, במקום לראות מלמעלה את בית החולים האוסטרלי בו שהתה, מצאה עצמה בשדה קרב רוסי בו ראתה ערימות של גופות מתים וטנקים רוסיים. אז מצאה עצמה בבית חולים שמנוהל ע"י נזירות, כשצרחות של אישה כורעת ללדת הושתקו ע"י נזירות שהצמידו כרית לראשה (Fox 283).

"הייתי במנהרה, והרגשתי שאני נע לכיוון אור בהיר אשר היה חבוי מאחורי עיקול במערה… הרגשתי שאני פשוט מרחף. לא הייתי צריך להשתמש בידיים או ברגליים בכלל. כשחלפתי מעבר לעיקול, ראיתי פה ענק של משהו כמו דרקולה פעור לפני. אני אומר 'דרקולה' כי היו לו שני ניבים מפלצתיים נוטפי-דם… קיבלתי את ההתרשמות המידית שאם אמשיך לעבר הפה הזה, הוא ייסגר והשיניים יקרעו אותי לגזרים ויהרגו אותי"
(Fenwick and Fenwick 190-191).

ילד בן 4 שכמעט טבע לאחר שהמכונית בה נסע החליקה על קרח וצללה לתחתיתו של נהר, מספר:
"נדחפתי ע"י רוח וממש ריחפתי. ראיתי שתי מנהרות לפני. אחת מהן הובילה לגן העדן של החיות והאחרת – לגן העדן של האנשים. קודם כל נכנסתי לגן העדן של החיות. היו שם המון פרחים והיתה דבורה. הדבורה דיברה אלי ושנינו הרחנו פרחים. היא היתה מאוד נחמדה, והביאה לי לחם ודבש, כי הייתי ממש רעב".
אח"כ מדווח הילד שעבר לגן העדן של האנשים, שנראה כמו 'טירה עתיקה רגילה' ופגש שם את סבתו המנוחה, שמע מוזיקה חזקה ובסוף פשוט 'התעורר' בבית החולים מוקף באחיות (Morse and Perry, "Parting"  4-5).

ילד בן 10 חווה NDE במהלכה פגש בקוסם מתוך משחק וידאו, שאהב נינטנדו, ואשר אמר לו: "היאבק, ואתה תחייה" (Abanes 116).

האם כל העולמות והיצורים הדמיוניים הללו קיימים ב"מציאות האחרת"? האם האנשים באמת ביקרו שם ופגשו יצורים אלה? או שמא מדובר ב…דמיון? ואם כך, כיצד נהיה בטוחים שתאורי ה-NDE ה"רגילים" אינם פרי הדמיון?

החיים לא חלפו לנגד עיני

מוטיב שזכה לפרסום רב הוא "חווית החיים החולפים". עד כמה הוא נפוץ? כמה הוא אחיד באופיו?

Stevenson ו- Cook בחנו ב-1995 את זכרונות החיים שצפו ועלו במהלך NDE של 122 אנשים שהיו חולים מאוד או שכמעט מתו. הדיווחים היו שונים מאוד זה מזה בצורתם, בכמות הזכרונות (החל מזיכרון בודד וכלה במהלך חיים שלם). במקרים מסוימים אנשים חווי את הזכרונות מסודרים מילדות להווה, ואחרים חוו זאת בסדר הפוך. היו מקרים של חוסר סדר מוגדר וכמה שראו את חייהם "בבת אחת". לא נמצאו מאפיינים מבדילים מובהקים בין אלה שחוו זכרונות לבין אלה שלא חוו זאת.

מחקרים אחרים מראים כי האלמנט הזה נדיר למדי. ה-Fenwicks מצאו כי הוא הופיע רק אצל 15% מהחווים. במחקר היותר מייצג מבחינה סטטיסטית שערך Lommel השיעור היה 13% – מספר דומה מאוד. (רק לשם השוואה, הופעתם של אנשים חיים בחוויה הוא מוטיב נפוץ באותה מידה).

כמעט בכל המקרים שתועדו ע"י ה-Fenwicks, החווים דווחו על שברי זכרונות, ורק מחציתם דיווחו על זכרונות שהוגדרו כמשמעותיים באיזשהו מובן (Fenwick and Fenwick 116).

"חווית חיים" סדורה ומשמעותית הינה ארוע נדיר.

הריק הנורא

"הריקנות חסרת המשמעות" היא אחד הסוגים המוזרים ביותר של NDE.
הנה דיווחה של אישה בת 28 שאיבדה את הכרתה כשקיבלה גז-צחוק בזמן הלידה:
"קבוצת עיגולים הופיעה מולי, בעיקר משמאלי. מצד ימין היה רק חלל אפל. העיגולים היו שחורים ולבנים, והשמיעו תקתוקים כשהפכו מלבנים לשחורים ומשחורים ללבנים. הם היו מלגלגים ומייסרים, לא מרושעים בדיוק, יותר מלגלגים בצורה מכנית. המסר בתקתוקים שלהם היה:
החיים שלך מעולם לא התקיימו. העולם מעולם לא התקיים. המשפחה שלך מעולם לא התקיימה. הורשית לדמיין את זה. הורשית להמציא את זה. זה מעולם לא היה שם. אין שום דבר כאן. לא היה אף פעם משהו שם. זו בדיחה. זה הכל היה בדיחה.
הם צחקו צחוק זדוני. אני זוכרת שטענתי טיעונים מבריקים, בנסיון להוכיח שהעולם, ואני, היינו קיימים… הם רק המשיכו ללגלג. "זהו הנצח" הם המשיכו ללעוג. זה כל מה שהיה, וכל מה שיהיה, רק יאוש…
הזמן הרגיש כנצח. אינסופי, יותר מאשר הכל בבת אחת… כן, זה היה יותר מאמיתי: מציאות מוחלטת." (Greyson and Bush 102).

חווית הריק הנורא בפירוש אינה מקרה בודד. עוד נחזור לדוגמה זו בדיון עתידי.

אז מי צודק? חווי גן-העדן הנפלא, או חווי הריקנות האיומה?

לא תמיד נעים

התמונה הראשונית שעלתה היתה כי כל חוויות ה-NDE נפלאות. מחקרים עוקבים הראו שבהחלט יש יוצאים מן הכלל. לעיתים אנשים מתארים את אותם תאורים, אך מיחסים להם תחושות שליליות. לעיתים אנשים מפליגים דוקא למחוזות הגיהינום ופוגשים שדים או את השטן בכבודו ובעצמו (Greyson and Bush, 1992). נראה שמקרים אלו נדירים יחסית, אך מצד שני, יתכן מאוד שאנשים נוטים פחות לספר עליהם מאשר על חוויות מופלאות ומענגות.

(ויקיפדיה)

השפעות ארוכות טווח על החיים

למרות ההשפעות החיוביות בד"כ של NDE על חיי האנשים (הפחתה בפחד מן המוות, מציאת משמעות רבה יותר בחיים, וכד'), לעיתים תמונת המצב קצת יותר מורכבת, כפי שאולי ניתן לשער. מידת ההצלחה בשילוב החוויה בחייהם תלויה רבות באופן בו התקבלו הדיווחים לראשונה ע"י בני המשפחה, החברים או צוות האחיות. לעיתים הם נתקלים בזלזול או דחיית החוויה על הסף.

תחושות שחזרו ועלו בדיווחים היו התסכול שבחוסר היכולת להעביר את עוצמת החוויה לאחרים, פחד מלעג, קושי לחזור לחיי היום-יום האפרוריים לאחר חווית אושר כה עילאי וקושי בקשרים בין אישיים לאחר חווית תחושת אהבה אלוהית.

חברי משפחה וחברים מתקשים לעיתים להתמודד עם השינוי שחל באדם ושיעורי הגירושים בעקבות NDE גבוהים מאוד. אצל אנשים מסוימים הפחד מפני המוות דוקא מתגבר בעקבות החוויה, וחלקם חווים תסמינים פוסט-טראומטיים (Greyson and Bush, 1992).

לא הכל וורוד בממלכת ה-NDE…

נקודת האל-חזור

כזכור, לעיתים מספרים החווים כי נתקלו בגבול, או מחיצה כלשהי, שהרגישו כמפרידים בין החיים למוות: גדר, שער, דלת, נהר, קו, ערפל, אפילו האור בקצה המנהרה עצמו. חווים אלה מצהירים בד"כ כי נאמר להם, או שהם ידעו בדרך כלשהי, שאם יחצו גבול הזה לא יוכלו לשוב עוד לחיים.

חוויה זו היא אחד האלמנטים הנדירים ביותר בתיאורי ה-NDE. במחקר של Lommel, רק 8% מאלה שחוו משהו (5 אנשים) דיווחו שהגיעו לגבול כזה. רוב החווים פשוט מוצאים את עצמם "חזרה בגופם" ללא שמץ של מושג כיצד זה קרה (בדומה להתעוררות מחלום).

ובכל זאת, מתועדים גם מקרים בהם אנשים חצו את הגבול המפחיד הזה, ובסופו של דבר מצאו את עצמם חזרה בין החיים.

במקרה אחד, קיבלה אישה הוראה מסבתה המנוחה שלא תחצה קו מסוים. האישה כן חצתה את הקו, ואז אמרה לה סבתה – " אמרתי לך לא לחצות את הקו". היא נעמדה ממש לפניה ואמרה – "ועכשיו עליך לחזור חזרה!" (Serdahely, "Variations" 191).

אדם אחר מספר כי לאחר שחווה סקירת-חיים פנורמית "ניתנה לי הבחירה. יכולתי לחזור לחיים נורמליים, או להפוך לחלק מהאור הזה. בחרתי להשאר. חויתי מעבר חזרה דרך המנהרה, והוטלתי חזרה לתוך גופי" (Harris and Bascom 129).

מי מחליט אם לחזור או לא?

Moody: "המקרים שאספתי מציגים תמונת מצב מאוד מגוונת לגבי אופן החזרה לחיים הפיזיים ולגבי הסיבה לחזרה. בד"כ החווים אומרים שהם פשוט לא יודעים איך ולמה הם חזרו לגופם, או שהם יכולים רק לנחש" (Moody 79).

מדוע אנשים חוזרים?

נראה שחווים רבים מגיעים לתשובה כלשהי לגבי הסיבה לחזרתם רק לאחר החוויה, בעוד שהחוויה עצמה לא סיפקה תשובות. היו גם כאלה שתהו במפורש מדוע "נשלחו חזרה" היות ולא מצאו סיבה להמשיך לחיות.

נקודת ה"אל-חזור" אינה גבול ממשי. גם לאחר חצייתה אנשים "חוזרים לחיים".

חווייתו של הספקן

הנה סיפורו המוזר ביותר של הפילוסוף (והאתאיסט) הבריטי Alfred Ayer, אשר בגיל 77 נחנק מחתיכת סלמון שהחליקה לקנה הנשימה שלו, ובמשך 4 דקות עמד ליבו מלכת.
לאחר ששב להכרה, סיפר Ayer על ה-NDE  שחווה. הסיפור, מעבר להיותו מקורי ביותר, משלב מוטיבים של חציית נקודת האל-חזור, אלמנטים לא נעימים, חזיונות דמיוניים, סיום פתאומי ולא מוסבר של החוויה ושילוב חוויות קודמות (דבר שיתבהר בסוף הסיפור).

Ayer מספר כי ניסה לחצות את הסטיקס (נהר שמפריד בין הארץ לשאול במיתולוגיה היוונית), נכשל בפעם הראשונה אך הצליח בשניה. "התעמתי מול אור אדום, בהיר ומכאיב ביותר, גם כשהפנתי את ראשי ממנו. הייתי מודע לכך שאור זה היה אחראי לשלטון היקום. בין שריו היו שני יצורים שהיו אחראים על המרחב. נראה שהם נכשלו במשימתם שכן המרחב היה קצת לא מחובר, כמו חלקי פאזל שלא מתאימים היטב. זה היה התפקיד שלי לסדר את העניינים. היה לי גם המניע למצוא דרך להפסיק את הכאב שגרם האור. הנחתי שהוא מסמן לי שהמרחב משובש ושהוא יכבה את עצמו כאשר יושב הסדר על כנו."

אך Ayer נתקל במכשול. השרים לא נראו בשום מקום. וגם אם יפגוש אותם, כיצד יתקשר איתם? בעודו מהרהר בסוגיה נזכר בתורת היחסות הכללית של איינשטיין. הוא הבין שהוא צריך לטפל במרחב-זמן כבמכלול אחד. "בהתאם לזאת, חשבתי שאני יכול לתקן את המרחב ע"י פעולה על הזמן. התחלתי ללכת למעלה ולמטה, כשאני מנפנף בשעון שלי, בתקווה למשוך את תשומת ליבם לא לשעון עצמו אלא לזמן שהוא מודד. זה לא עורר שום תגובה. נעשיתי יותר ויותר נואש, עד שהחוויה הסתיימה לפתע."

ממש לפני שנחנק קרא Ayer בספר "קיצור תולדות הזמן" של סטיבן הוקינג…

חציית הסטיקס, Gustave Dore, 1861 (ויקיפדיה)

לסיכום חלק זה, נראה לי שסקירה זו הדגימה את הנקודה בצורה ברורה: אין סיפור אחיד וסטנדרטי של חווית NDE. לכל אלמנט, גם אם הוא נפוץ יחסית, יש יוצאים מן הכלל רבים.

יש לשים לב בנוסף, כי התיאורים שניתנו כאן נאספו, רובם ככולם, מאנשים בני תרבות המערב.
מה מגלים כשבוחנים תאורים מתרבויות אחרות? על כך בחלק הבא!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

• בשערי המוות 1 – נעים להכיר…
• בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל
• בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית
• בשערי המוות 4 – גם בלי למות!
• בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות
• בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?
• בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת
• בשערי המוות 8 – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים?
• בשערי המוות 9 – ניסויי זיהוי מטרות
• בשערי המוות 10 – הסברים?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!