ברשומות הקודמות סקרנו את ההיסטוריה המרתקת של חקר ההיפנוזה, והכרנו קצת את מאפייני התופעה. היום נעסוק בצד האפל של ההיפנוזה.
(קטע מתוך פארודיה על סרטי ג'יימס בונד)
מוטיב המהפנט ששולט לחלוטין במהופנט הוא מוטיב נפוץ בתרבותנו. האם אכן אפשרי הדבר או שמדובר במיתוס?
כפי שנראה, הדברים אינם חדים ומוחלטים. אחרי הכול, טבעה המדויק של תחושת הרצון שלנו היא סוגיה סבוכה בפני עצמה וכך גם מושג ה"מודעות". קל וחומר, הקשרים בין "רצון" לבין "מודעות". התופעות השונות הקשורות בהיפנוזה מאירות את הנושאים הללו מכיוונים חדשים ומעניינים.
השאלות הבסיסיות שנשאלות הן:
* האם ניתן לכפות היפנוזה על אדם שמתנגד לכך?
* אם כן, האם אפשר להשפיע על התנהגותו או לחלץ ממנו מידע בניגוד לרצונו?
* ואם כן, האם המידע הזה יהיה אמין בהכרח?
נראה שאין דרך טובה יותר לברר את התשובות לשאלות אלה מאשר לבדוק מה דעתן של סוכניות הביון והמודיעין בנושא.
מסמך משנת 1966 שהותר לפרסום לאחרונה סקר את ישימות השימוש בהיפנוזה בשירותי המודיעין בארה"ב. קראתי אותו בעניין רב. כותבי הדו"ח מסכמים את הרקע המחקרי והניסיון המקצועי שנצבר בתחום, ומנסים לגזור מכך מסקנות. להלן לקט דברים מתוכו.
כניסה להיפנוזה
במחקרים שביצעו Wells, Brenman ו-Watkins, נבדקים התבקשו לנסות להתנגד לתהליך ההיפנוזה, אך לא הצליחו בכך. יחד עם זאת חשוב לציין כי בכל שלושת הניסויים היתה לנבדק הכרות מוקדמת עם המהפנט, וסביר להניח כי יחסים חיוביים היו קיימים ביניהם עוד לפני הניסוי. עולה השאלה אם ההתנהגות בניסויים אלה היא תוצאה של היפנוזה או של מה ש-Orne מכנה "מאפייני הדרישות של הסיטואציה הניסויית". ברור כי ברמה מסוימת כל נבדק שמשתף פעולה מעוניין שהניסוי "יצליח", כלומר שמטרות הניסוי יושגו (זאת כמובן אם הוא מודע למטרת הניסוי). כפי ש-Orne הדגים, ריצוי החוקר חזק במיוחד בהקשר של היפנוזה. הוא גילה כי החלטה מראש שלו לשדר (באופן מודע אך מרומז) אם הוא מצפה מנבדק לשתף פעולה עם הוראותיו או לא, חזתה במידה טובה את שהתרחש בפועל. כלומר, הנבדקים התנהגו בהתאם לציפיותיו ולהתנהגותו.
באופן דומה, כל המקרים של היפנוט ללא שהנבדק היה מודע או נתן הסכמתו לכך, נשענים על מערכת יחסים חיובית בין המהופנט למהפנט. מובן שמערכת יחסים כזו לא רלוונטית למצב עוין. היכולת להשתמש בהיפנוזה נשענת, לפיכך, על היכולת לפתח קשר חיובי בצורה הדרגתית, או על פנייה לשיטות עקיפות מיוחדות של השראה היפנוטית שלא ידוע כרגע על קיומן.
כל עוד האדם יכול להישאר חשדן ולעמוד על המשמר, הוא יוכל ככל הנראה למנוע את הצלחת ההיפנוזה פשוט ע"י הסבת תשומת הלב שלו מפעולות המהפנט.
שליטה במצב היפנוזה
רוב המחקר בתחום זה התמקד בשאלה האם אדם במצב מהופנט יכול לבצע פעולות שפוגעות באחרים או בעצמו. תוצאות המחקרים בתחום מלאות בסתירות. Young למשל מדווח כי מהופנטים יכולים להתנגד להוראות מסוימות אם הם החליטו לעשות זאת מראש, ואילו Wells מדווח כי אף אחד מנבדקיו לא הצליח להתנגד להוראה כלשהי.
שני ניסיונות שהתבצעו בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת התפרסמו יותר מכל בהקשר זה, וזכו לציטוטים רבים בעיתונות, במאמרים ובספרים.
Rowland ביקש משני נבדקים שהיו מהופנטים חזק להרים נחש גדול חי. הוא אמר להם שהנחש היה קפיץ או חבל. אחד הנבדקים ציית מיד אך ידו נעצרה ברגע האחרון בלוח זכוכית שקוף שנועד להגן עליו (ללא ידיעתו). הנבדק השני יצא ממצב ההיפנוזה וסירב להמשיך בניסוי. שני הנבדקים הבאים ניסו לאחוז בנחש אפילו לאחר שנאמר להם כי מדובר בנחש.
ברוח דומה, שני נבדקים שהתבקשו לשפוך חומצה גופרתית על עוזר מעבדה (שהיה מוגן ע"י זכוכית מוסווית) צייתו להוראת המהפנט! בתור קבוצת ביקורת ביקש רולנד מ-42 אנשים להיכנס למעבדה ולהרים את הנחש. למעט אחד כולם פחדו וסירבו להתקרב אליו.
Young חזר על המחקר של רולנד וביקש משמונה מהופנטים עמוק לבצע משימות דומות. שבעה מתוכם ביצעו את המשימות ללא היסוס.
בעוד שמחקרים אלה נראים אולי משכנעים במבט ראשון, הם ספגו ביקורת מקצועית ע"י מהפנטים בכירים כמו Orne.
נקודת הביקורת הראשונה היא כי מדובר בסיטואציות של ניסויי מעבדה מבוקרים ולפיכך הם אינם משקפים מה היה קורה בחיים האמיתיים. הנבדקים ידעו כי החוקרים הינם אנשים אחראיים, ומן הסתם הניחו כי לא משנה מה יבקשו מהם לעשות, הם לא יפגעו, פיזית או חברתית.
נקודת הביקורת השנייה היתה כי החוקרים הפעילו לחץ משמעותי על הנבדקים במצב המהופנט למלא אחר המשימות, אך לא הפעילו לחץ כלל על הלא מהופנטים בקבוצת הביקורת.
Orne חזר על הניסיונות של רולנד ויאנג בצורה מבוקרת יותר. הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות: נבדקים שהופנטו, נבדקים שהתבקשו לזייף מצב היפנוטי ללא ידיעת המהפנטים (הם התבקשו לציית להוראות המהפנט), ונבדקים במצב רגיל.
הן המהופנטים ה"אמיתיים" והן המהופנטים "המזויפים" מילאו אחר ההוראות באותה מידה: הם שלחו ידם להרים נחש ארסי, עמדו לטבול ידיהם בתוך חומצה קטלנית או הטילו אותה בפניהם של אנשים אחרים (לאחר שהוחלפה, ללא ידיעתם, במים).
בנוסף, הקפיד Orne להפעיל לחץ זהה לביצוע המשימות גם על הנבדקים במצב הרגיל. כשעשה כן, צייתו גם האנשים שלא היו תחת היפנוזה להוראותיו הפוגעניות.
כביקורת נוספת הכניסו חברי פקולטה אחרים לבצע את אותן משימות, ללא כל הסבר במה המדובר. כולם סירבו.
המסקנה היתה מתבקשת: עבור שלוש קבוצות הניסוי, בקשות המהפנט נתפשו כלגיטימיות וסבירות, בהקשר של הניסוי המדעי. עבור חברי הפקולטה המזדמנים, שלא היו מעורבים בניסוי, ושמערכת היחסים שלהם עם המהפנט הייתה שונה, הבקשות נתפשו כבלתי מתקבלות על הדעת.
עדויות מעניינות נוספות הצטברו לגבי מידת עצמאותם של מהופנטים בזמן היפנוזה. Beck אומר כי מהופנטים מסוגלים להחליט אילו סוגסטיות לבצע ואילו לא, וכי רובם מפגינים רמה גבוהה של רצון חופשי במילוי ההוראות.
Pattie, שנסיונותיה עסקו בעיוורון מושרה בהיפנוזה, הופתעה לגלות יום אחד כי אחת המטופלות שלה שהיתה נכנסת לטראנס עמוק בקלות, רימתה אותה במשך חודשים. "בתמימותי האמנתי כי נבדקים תחת היפנוזה ממלאים אחר כל ההוראות שניתנות להם אלא אם הן נוגדות את העקרונות המוסריים שלהם או הנטיות הבסיסיות שלהם… במילים אחרות, היא שיקרה לי ודבקה בשקר."
סיפור זה מוביל אותנו אל הסוגיה השלישית שעניינה מאוד את סוכנויות הביון.
אמירת האמת במצב היפנוזה
המידע בתחום זה מצומצם למדי. נראה כי רק חוקר אחד, Beigel, בחן את הנושא. הוא טוען כי מהופנטים מסוגלים לשקר, לסרב לענות או לצאת ממצב היפנוטי כאשר הם נשאלים שאלות ישירות בנושאים רגישים. Orne משוכנע, מתוך נסיון קליני ממושך, כי מהופנטים מסוגלים לשקר כאשר יש להם סיבה לעשות זאת.
מהפנטים נוספים מסכימים, כי לפחות בטכניקות ההיפנוזה הידועות, ספק אם ניתן לכפות על אדם מהופנט לחשוף מידע בניגוד לרצונו. Fisher טוען כי "החוש השישי של המציאות" ממשיך לתפקד גם במצב היפנוטי, וכי ערוץ מיוחד זה יעצור ככל הנראה את המהופנט מלשתף פעולה עם חוקרים עויינים. יתרה מזאת, יתכן כי המצב ההיפנוטי יחזק את כושרו של המהופנט להמציא סיפורים משכנעים אך שקריים בתגובה ללחץ החוקרים. מהופנטים "ידועים לשימצה" לגבי הקלות בה הם ממציאים זכרונות שעשויים להישמע מקובלים על המהפנט. (נחזור לעסוק בנושא זה בהרחבה ברשומה על היפנוזה וזיכרון).
לסיכום, נראה סביר שמידע שמתקבל תחת היפנוזה יכול להיות שקרי במכוון או להכיל בלבולים לא מכוונים בין פנטזיות למציאות. דיוק המידע שמתקבל בדרך זו חייב להיות מאומת באמצעים בלתי תלויים אחרים.
כמה זמן אדם יכול להשאר תחת השפעת היפנוזה?
בניסוי שתוכנן לבדוק זאת, עזב מהפנט את קבוצת האנשים שהיפנט בעודם שרויים תחת מצב היפנוטי. בתוך שעות בודדות כל הנבדקים יצאו באופן ספונטאני מהמצב ההיפנוטי. רובם עשו זאת כבר בהלך השעה הראשונה. האמונה הרווחת בקרב המומחים היא כי מצב היפנוטי לא מחזיק זמן רב ללא "סוגסטיות חיזוק" נוספות.
הדו"ח מסכם בדברים הבאים:
"שימוש בהיפנוזה לצרכים מודיעיניים מציב בעיות טכניות שאינן עולות בתנאי טיפול רגילים או במעבדה. כדי להשיג שיתוף פעולה מאדם שמתנגד למשל, יהיה צורך להפנט אותו בנסיבות עוינות. אין עדות טובה, טיפולית או ניסיונית, שדבר כזה ניתן לביצוע.
מעבר לקשיים להכניס אדם למצב היפנוטי, יש סבירות נמוכה שיהיה ניתן לגרום לו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו. אדם מהופנט, אפילו כשהוא מעודד לשתף פעולה, לעיתים קרובות מעוות, ממציא זכרונות ומסלף את הדברים. ככל שהוא חרד יותר לגבי המידע, כך גדול הסיכוי שהוא יעוות אותו, כאמצעי מגננה. הוא נוטה לספר למהפנט מה שהמהפנט רוצה לשמוע, בין אם מדובר בעובדות ובין אם לאו.
לגבי הצייתנות במצב טראנס, היפנוזה ככל הנראה אינה הכלי לשליטה מוחלטת כפי שמתואר בעיתונות, בכתבי עת פופולאריים ובספרות הבדיונית. מעבר ל"חוש השישי" של רצון עצמי שמלווה את הנבדק גם במצב היפנוטי, ניתן למצוא בספרות המקצועית משפטים כגון: "אנשים מהופנטים הם הכול מלבד 'אוטומטים עיוורים', הם מסוגלים לעצמאות משמעותית בשיפוט, הם אינם חסרי הגנה או פאסיביים." בהתבסס על העדויות שהחוקרים מציגים, נראה שאדם נחוש ומתודרך יכול להתנגד למניפולציות של היריב לפני ותוך כדי ההיפנוזה.
נראה חשוב לציין כי לאורך ההיסטוריה הארוכה של היפנוזה, בעוד היישומים הפוטנציאליים שלה לצורך מודיעין היו תמיד ברורים, לא הצטברו כל עדויות אמינות לגבי האפקטיביות שלה בקרב שירותי המודיעין."
דו"ח דומה מאוד מאותה תקופה (הרפרנס החדש ביותר בו הוא משנת 1959) מגיע למסקנות דומות.
רצוני או לא רצוני?
ועדיין, לא נחה דעתי. שהרי ראינו כבר בתחילת המסע, כי המאפיין הבולט של הסוגסטיות [ההיפנוטיות] הוא המרכיב הלא "רצוני" שלהן. החוויה היא כי היד מתרוממת מעצמה, החפץ נעלם משדה הראייה, העיפרון הופך רותח, המהופנט שוכח את שמו או את קיום המספר 6 – כל אלה מתרחשים ללא תחושת "מאמץ" או "כוונה" מודעת מצד המהופנט. שימו לב להדגמה הבאה:
מי, או מה נמצא בשליטה כאשר המהפנט נותן סוגסטיה והמהופנט נענה לה, אבל מדווח כי לא היה מודע לתגובתו?
האם האדם מתנדב מרצונו לאבד את רצונו, אך יכול להשתחרר מכך בכל רגע שיחפוץ? האם האדם ממשיך לפעול על פי רצונו אך פשוט לא מודע לכך? מה בדיוק קורה כאן?
החוקרים עדיין חלוקים בדעותיהם לגבי ההסבר לתופעה זו, שעומדת ביסוד ההיפנוזה.
בעיית הקופסא השחורה
אפשר לראות את המוח כ"קופסא שחורה". אנחנו יודעים רק מה נכנס פנימה – קלטים למיניהם, ומה יוצא החוצה – התנהגויות למיניהן. לאחרונה, בעזרת טכניקות הדמיה חדישות, ניתן לראות גם רמזים למה שמתחולל בפנים, אבל גם אלו רק רמזים עקיפים ביותר. מכך מנסים החוקרים לבנות מודלים סכמתיים שיצליחו להסביר מה מתחולל בתוך המוח, כלומר, מהם המסלולים שמקשרים בין הקלט לפלט. המשימה אינה קלה. מודלים אחדים מייצגים טוב חלקים מסוימים של הראיות הניסיוניות, ומודלים אחרים מצליחים טוב יותר לגבי ראיות אחרות. כל המודלים כנראה פשטניים מדי מכדי לתאר באופן מלא ועקבי את כל הידוע לנו על תפקוד המוח האנושי.
שני סוגי המודלים העיקריים שפותחו לגבי ההיפנוזה הם מודלים דיסוציאטיביים ומודלים סוציו-קוגניטיביים. קיימים גם מודלים נוספים שמנסים לאחד בין אלמנטים שונים בשתי הגישות, או להציע כיוונים אחרים להסתכל על הדברים.
המודלים הדיסוציאטיביים מדברים על כך שבזמן היפנוזה מתבצעת הפרדה בין פונקציות מסוימות במוח, פונקציות שעובדות בד"כ בשיתוף פעולה מלא ובהזרמת אינפורמציה מלאה ביניהן.
אחדים סבורים כי הסוגסטיות ההיפנוטיות פונות ישירות לרמה נמוכה יותר של עיבוד ותגובה, מפעילות אותה באופן ישיר, בעוד הרמה העליונה, המודעת, רק צופה בתוצאות ההתנהגות שהכתיבה הרמה הנמוכה יותר. אחרים סבורים כי המהופנטים כן מבצעים את הסוגסטיות באופן רצוני, אבל הדיווח על ביצוע זה נפגע, ולכן נתפש כלא רצוני.
הגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית טוענת כי תחושת אי-השליטה וחוסר המאמץ בהיפנוזה נובעת מכך שהמהופנט מצפה שכך יהיו הדברים ו"מחליט" (פחות או יותר במודע) "לזרום" עם הסוגסטיות. כתוצאה מהחלטה זו לחוות את הדברים כמתרחשים באופן בלתי רצוני, המהופנטים מייחסים את התגובות לגורמים חיצוניים להם (למשל המהפנט). לפי גישה זו, תגובות היפנוטיות נולדות מאותם מנגנונים כמו תגובות רצוניות. ההבדל הוא בדרך בה ההתנהגויות נחוות.
מודל קוגניטיבי שנקרא "Cold control" מדבר על ההבחנה בין שליטה לבין מודעות. לפי גישה זו, אנחנו מודעים לגבי מצבים מנטאליים ע"י כך שאנו חושבים עליהם (HOT – Higher Order Thought). מחשבה על כך שאנו במצב מסוים נקראת SOT – Second Order Thought, היות ומחשבה כזו היא מצב מנטאלי לגבי מצב מנטאלי (למשל: "אני רואה שחתול זה שחור"). מצב זה עדיין אינו מודע. לכך אנו נדרשים לרמה שלישית (TOT) בעזרתה אנו יכולים להיות מודעים לכך שיש לנו TOT (למשל: "אני מודע לכך שאני רואה שהחתול הזה שחור").
לפי גישה זו, תגובה מוצלחת לסוגסטיה היפנוטית מושגת ע"י יצירת כוונה לבצע פעולה נדרשת ללא יצירת מחשבות ברמה גבוהה יותר לגבי הכוונה לבצע אותה (מחשבות שמלוות באופן נורמאלי ביצוע פעולה). במילים אחרות, האדם המהופנט מבצע באופן יזום ומכוּוָן פעולה כזו או אחרת שהתבקש לבצע, אך הוא אינו מודע לכך שהוא זה שיזם אותה. זאת משום שתהליכי חשיבה גבוהים יותר, של מודעות ליוזמה הזו, "מושתקים". המודל מסביר גם מדוע משימות מסוימות קשות יותר לביצוע (ונצפות באחוז קטן יותר של מהופנטים) ממשימות אחרות: ההבדל הוא באם הסוגסטיה אמורה לשתק מחשבות מסדר שלישי (יותר קל) או מחשבות מסדר שני (יותר קשה) לגבי כוונות. בנוסף, ככל שהמשימה דורשת מאמץ רב יותר, כך יהיה קשה יותר למנוע מחשבות מסדר גבוה לגביה.
מוטיב ה"הפרדה בין שליטה לבין מודעות" משותף גם לגישה הדיסוציאטיבית, ומוטיב "קיום כוונות ללא שאנו חווים אותן כ-שלנו" משותף גם לגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית.
למעוניינים להעמיק בגישות השונות אפשר להתחיל כאן למשל. תיאור מעמיק של מודל ה"Cold control", כולל התייחסויות למודלים אחרים והשוואה אליהם אפשר לקרוא כאן.
*
דרן בראון החליט לאתגר את כל מה שנאמר כאן, ויצא לבדוק בעצמו, האם יוכל בעזרת היפנוזה לגרום לאדם מן הישוב לרצוח דמות ציבורית ידועה, בסביבתה הטבעית, מבלי שהוא יהיה מודע לכך בכלל. אחד הדברים המרתקים ביותר שראיתי לאחרונה. לא לפספס!
מה אתם אומרים? גם אם נניח שזה לא מבויים, האם זה סותר את מסקנות סוכנויות הביון או לא?
בתגובה לרשומה הקודמת, שלח לי אחד הקוראים קישור לאוסף מסמכים מסווגים נוספים של ה-CIA שהותרו לאחרונה לפרסום, רובם מתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. אתם מוזמנים לקרוא את הדברים ולשפוט בעצמכם האם משהו מהמידע שמצוי שם חורג ממה שנאמר עד כה. (מומלץ כמובן להתמקד במסמכים עצמם ולא בפרשנויות שנותן להם עורך האתר). כאן למשל תוכלו למצוא ראיון מרתק עם מהפנט מוביל. העתקתי את הטקסט למסמך גוגל כדי שאוכל לסמן בו בצבע הסתייגויות וניואנסים שכדאי לשים אליהם לב.
בחלק הבא נעסוק בתחום בו להיפנוזה יש האפקט המוכח הגדול ביותר: שיכוך כאבים.
לשאר חלקי התחקיר:
חשיבה חדה 