כך מתחילים להאמין

היום התפרסמה כתבה במדור הבריאות של Ynet. הכתבה מדגימה את ההטיות שאני מדבר עליהן כאן בבלוג בצורה כל כך קלאסית, שהחלטתי להקדיש לכך רשומה בפני עצמה. להלן מצוטטים קטעים נרחבים מהכתבה.
ההדגשות שלי, והערותי [בסוגריים מרובעים].

בהמשך אני מביא את דבריה של ד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, לגבי הכתבה.

חשוב להדגיש – מטרת הפוסט היא לא לקבוע אם מור חולה בטרשת נפוצה או לא, וגם לא לדבר על הומאופתיה (עשיתי זאת כאן וכאן). המטרה היא להדגים עד כמה קל לקפוץ למסקנות פזיזות, ללא כל ראיות מספקות, וכיצד אמונה, מרגע שהיא אוחזת בנו, משפיעה על הדרך בה אנו מפרשים את הארועים.

מור בטוחה: 'נרפאתי מטרשת בזכות הומיאופתיה'

מור קריאף, בת 30 מראש העין ואמא לילד, רגילה להתמודד עם הרבה סקפטיות סביבה: בכיתה י"א היא החלה לסבול מבעיות בשיווי המשקל, "זרמים" ברגליים וסחרחורות, ונאלצה לשכנע במשך שנים את החברים, הצוות הרפואי ואפילו המשפחה שהיא אינה מעמידה פנים ושלא מדובר בבעיה פסיכולוגית.

כל הבדיקות שנערכו לקריאף בבית החולים חזרו תקינות, והיא שוחררה לביתה להמשך בירור בבית החולים שניידר בפתח תקווה. בינתיים מצבה המוטורי לא השתפר. "לא הצלחתי ללכת אפילו כמה צעדים", היא נזכרת, "והיו צריכים להחזיק אותי משני הצדדים לתמיכה".

לדברי קריאף, בשבוע האשפוז בשניידר היא נשלחה לפסיכולוגית שאמרה לה שהיא עושה את עצמה ושהכל נובע מלחץ נפשי. גם בבדיקות נוירולוגיות לא ראו דבר.

[בדיקות קונבנציונאליות לא מעלות דבר. חשד לתופעות פסיכוסומטיות]

"אחרי שבוע התופעה פשוט נעלמה, והלכתי הביתה", היא מספרת.

[שיפור ספונטאני במצב, ללא כל טיפול, למשך שנתיים]

לאחר שנתיים של שקט חוותה שוב קריאף התקף דומה. "הרגשתי זרמים ברגליים וסחרחורות, וידעתי שאם אקום – אפול. גם בצבא שלחו אותי פעמיים לקב"ן כי חשבו שאני מעמידה פנים. עם זאת, שלחו אותי גם ל-MRI, שם גילו במוח נגעים שהעלו חשד לטרשת נפוצה.

[חשד בלבד]

"הרופאים עדיין לא היו בטוחים באבחנה ואמרו שהיא נעשית בעיקר על דרך השלילה, והחליטו להחזיר אותי לצבא. אחרי חודש הגיע עוד התקף דומה, והפעם שלחו אותי ישר למרפאה לטרשת נפוצה. בכל חודשיים-שלושה חוויתי התקף, והיו להם זיקה ללחצים נפשיים, למשל לאחר פרידה מחבר או תאונת דרכים שעברתי. אפילו אמא שלי אמרה לי שהיא יודעת שאני לא עושה את עצמי, אבל שככה זה נראה מבחוץ.

[חיזוקים להשערת תופעות פסיכוסומטיות]

"ההתקפים התגברו וסבלתי גם מטשטוש בראייה ונימול בידיים. בכל פעם הגיע עוד סימפטום. האבחון לקח כמה חודשים טובים, ובזמן הזה כולם היו בטוחים שאני מעמידה פנים. כשהחליטו שזאת האבחנה המדויקת – שחררו אותי מצה"ל".

לאחר ההתקף השלישי נקבע כאמור כי קריאף לוקה במחלה, והיא החלה לקבל טיפול תרופתי וסטרואידים בכל חמישה שבועות.

[נראה שהרופאים לא לוקחים צ'אנס ומתחילים טיפול בהנחת עבודה של טרשת נפוצה]

"גם כשהתחלתי כבר בטיפולים אמרתי לכולם סביבי שהם טועים באבחנה", מספרת קריאף, "כי לא רציתי להאמין שאני חולה. אחרי ההלם הראשוני הגיעה ההכחשה, ובפנים משהו אמר לי שהכל בסדר איתי ושאני בריאה. אז כל מי שחשב מי שאני מסכנה ישר תיקנתי אותו ואמרתי שהכל בסדר.

[מור לא מאמינה שהיא חולה, למרות שהרופאים חושדים שכן. ההרגשה הפנימית שלה אומרת לה שהיא בריאה]

לאחר שנה של טיפולים התברר כי התרופות לטרשת אינן מביאות להטבה במצב, וקריאף עברה לזריקות יומיות.

[אולי התרופות אינן מביאות להטבה כי מור לא באמת לוקה בטרשת נפוצה?]

בשלב הזה הגיעה הצעה מפתיעה ממקור אחר לחלוטין, והיא החליטה לנסות.

"אחד הלקוחות של אבא שלי הוא רופא ילדים שמטפל בהומיאופתיה", היא אומרת, "והוא המליץ לו שאנסה את זה לפני שאני ממשיכה בטיפול הקונוונציונלי. הלכנו לפגישה אצל הומיאופת שנחשב אחד הטובים בעולם – זה עלה הון, אבל ההורים שלי רק רצו שאהיה בריאה".

לדברי קריאף השיפור במצבה היה מיידי, מה שגרם לה לבחור להפסיק לחלוטין את הטיפול הרפואי הקונוונציונלי ולהתמקד בהומיאופתיה בלבד. "עדיין היו נפילות במהלך הטיפול הזה", היא מסייגת, "בעיקר כי לא נמנעתי לחלוטין מאלכוהול ומקפה כמו שההומיאופת הנחה אותי לעשות, אבל ההתקף הבא הגיע רק לאחר שנתיים".

לאחר שנתיים נוספות חוותה שוב התקף, ואז התברר לטענתה שמשהו אינו תקין ברמדי שהכינו לה בבית המרקחת ההומיאופתי.

[שוב פער של שנתיים, בדיוק כמו בהתחלה, הרבה לפני שקיבלה טיפול הומאופתי. אבל עכשיו ההפוגה מיוחסת להצלחת הטיפול, ואילו חזרת הסימפטומים מיוחסים למעקב לא טוב אחרי הוראות המטפל או לרמדי לא תקין]

אבא שלי חשב שבגלל שיש עדיין התקפים ההומיאפותיה לא עובדת, [הגיון בריא?] אבל כשהגעתי לבית החולים עשו לי שוב MRI וניקור מותני, והתברר שלמרות שאחרי ההתקפים היו צריכים להיות הרבה יותר נגעים במוח – יש דווקא פחות.

[אולי בכל זאת היה מדובר באבחון שגוי?]

"גם בנוזל חוט השדרה היה צריך להית חלבון מסוים שמעיד על טרשת, והוא לא נמצא בבדיקה".
גם בבית החולים הופתעו מתוצאות הבדיקה של קריאף, ולדבריה אמרו לה כי ייתכן שהאבחנה הראשונה שלהם הייתה שגויה.

[אבחון שגוי, כבר אמרנו?]

"לאורך כל התקופה ההיא חשבתי שאף אחד עוד לא אבחן נכון את המחלה שיש לי. היום התפכחתי ואני יודעת שזאת הייתה טרשת נפוצה – ושהחלמתי ממנה. היום במחשבים בקופת החולים אני מוגדרת כמטופלת עם חשד בלבד לטרשת". "מבחינתי הבראתי מטרשת נפוצה, ובלי שום ספק כל זה מההומיאופתיה. זה תהליך של שנים ולא משהו שקורה מהרגע להרגע.

[גם עכשיו מור לא מקבלת את דעת הרופאים. בניגוד לתגובתה הראשונית, בשלב זה היא מתעקשת שהיא כן היתה חולה במחלה, ונרפאה ממנה בזכות ההומאופתיה]

"אני יודעת שיהיו עוד עליות וירידות, אבל ככל שהזמן עובר ההומיאופתיה הופכת אותי לבריאה יותר, וגם אלרגיות ובעיות במערכת העיכול שמהן סבלתי עברו".

 [מור מכשירה את השטח לעתיד, לנפילה הבאה]

אז מה היה לנו כאן? תסמינים שנמצאים בעליות וירידות כל הזמן, בלי שום קשר לטיפול הקונבנציונאלי, וגם בלי קשר לטיפול ההומאופתי.
מה השתנה? רק הפרשנות: לפני הטיפול ההומאופתי מור היתה חולה בטרשת נפוצה, אחריו, ובזכותו, היא הבריאה.

ההמשך המתבקש לא איחר להגיע:

קריאף, שחוותה על בשרה לדבריה את סגולות ההומיאופתיה, החליטה ללמוד בעצמה את הנושא כדי להושיט יד לאנשים אחרים הסובלים ממצבים רפואיים שונים.

קריאף החלה לקבל מטופלים לפני יותר משנה. "זאת התחושה הכי מדהימה בעולם. אני רואה את ההומיאופתיה עובדת כל יום על עצמי ועל אנשים אחרים, ואי אפשר להתווכח עם זה. כשעושים את זה בצורה נכונה – זה פשוט עובד.

"הילד שלי מעולם לא ראה תרופה של רופא, רק הומיאופתיה. אני הולכת לרופא כדי לקבל אבחון, למשל אם מדובר בדלקת אוזניים, ואחרי שאני מטפלת בו אני חוזרת לרופא כדי שיגיד אם זה עבר. אני צריכה את הרפואה הקונווציונלית כדי שתאבחן את המצב".

[למה? יש המון שיטות אבחון אלטרנטיביות נהדרות!]

"אני מכירה הרבה שהתאכזבו מטיפול הומיאפותי, אבל זה קורה כי אולי הם לא בחרו במטפל הנכון או ברמדי הנכון.
כשעושים את זה נכון – זה עובד."

  *  *  *

אני חושב שהסיפור הזה מדגים יפה את ההיפך. לגבי המאמינים, כשזה עובד – סימן שעשינו את זה נכון. כשזה לא עובד, משהו כנראה לא היה בסדר: אולי המטפל, אולי הכנת התכשיר, אולי צייתנות לקוייה מצד המטופל, אולי התחלה מאוחרת מדי בטיפול, או הפסקה מוקדמת מדי, אולי אפילו האמונה של המטופל בטיפול לא היתה מלאה.
בדבר אחד אין ספק – הטיפול עובד!

סביר להניח, שבתוך שנים אחדות הפרטים הקטנים ידהו וישכחו, והסיפור שיסופר יהפך פשוט יותר:
"חליתי בטרשת נפוצה, טיפולים קונבנציונליים לא עזרו, הומאופתיה הצילה אותי – הבראתי לחלוטין". עוד אנקדוטה מדהימה לאתרי ההומאופתים.

כך או אחרת, מאחל למור בריאות מלאה!

על טרשת נפוצה – ד"ר קרן לנדסמן

טרשת נפוצה היא מחלה שפוגעת במערכת העצבים המרכזית. אם משווים את העצבים לחוטי חשמל, טרשת נפוצה פוגעת בבידוד שלהם, וכך גורמת לפגיעה בהולכה העצבית (בדיוק כמו חוטי חשמל ללא בידוד). טרשת מאופיינת בעליות ומורדות, עם התקפים שבאים והולכים בתדירות לא ידועה. התקף יכול להיות בעיית ראיה, אבדן שיווי משקל, הפרעות במתן שתן, או כל דבר אחר. לאחר ההתקפים לרוב המחלה "נעלמת", והאדם נראה כחוזר לבריאות שלמה, עד ההתקף הבא. הטיפול בטרשת נפוצה מיועד להפחית את תדירות ההתקפים וחומרתם. משך הזמן בין ההתקפים יכול לנוע משבועות ועד שנים.

על מנת לאבחן טרשת נפוצה יש צורך בסוללת בדיקות ארוכה מאד, בין השאר בדיקה של נוזל חוט השדרה ובדיקות הדמיה של המוח (MRI). האבחנה של טרשת נפוצה נקבעת רק אחרי שלילת אבחנות אחרות, מכיוון שיש מחלות רבות שיכולות לגרום לאותם סימנים. אי אפשר להכריז שאדם הוא חולה בטרשת נפוצה לפני השלמת כל מסלול הבדיקות, אם כי לעיתים מתחילים טיפול במטרה למנוע את ההתקפים גם לפני השלמת מסלול הבדיקות המלא.

בחולי טרשת נפוצה ה-MRI יכול להראות את האיזורים הפגועים במוח. בשלבים הראשונים של המחלה לא תמיד ניתן לראות את הנגעים ב-MRI, ולעיתים גם בשלבים מאוחרים לא תמיד מזהים אותם. הסיפור המתואר בכתבה של נגעים לא ברורים שנראו ב-MRI ולאחר מכן נעלמו לא מתאים כל כך לטרשת נפוצה. זוהי מחלה שבה הנגעים לרוב לא נעלמים. אפשרות אחת היא שה-MRI פוענח על ידי אנשים שונים, ללא אפשרות להשוות בין הבדיקות ולכן לא ניתן היה להסיק מה קרה לנגעים שתוארו בהדמיה הראשונה. אפשרות אחרת היא שלא מדובר בטרשת נפוצה בכלל.

לעומת זאת, חשוב לדעת שהאופי של המחלה דומה למה שמתואר בכתבה, כלומר, מחלה שמופיעה, גורמת לנזק חמור, ואז כביכול נעלמת. ללא מעקב נוירולוגי מסודר אי אפשר לדעת האם באמת ההתקפים שתוארו נובעים מטרשת נפוצה או ממחלה אחרת שגורמת להתקפים כאלה. רק לדוגמה, התקפי סחרחורת כמו שמתוארים כאן יכולים גם לנבוע מבעיה באוזן הפנימית (האחראית על שיווי המשקל), בעיה שחולפת מעצמה וחוזרת מעצמה, ללא השלכות רפואיות חמורות.

אין ברשותי מספיק מידע על מנת לדעת מה האבחנה האמיתית של הכותבת. אי אפשר לדעת האם מדובר בטרשת נפוצה, האם האבחנה אושרה, והאם פענוח ה-MRI השני נעשה בהשוואה ל-MRI הראשון (על מנת לזהות את השוני בין התצלומים יש להשוות ביניהם).

האם אפשר להגיד שהטיפולים האלטרנטיביים ריפאו את הכותבת?

בפשטות – לא.

בפירוט – מכיון שאין מעקב נוירולוגי מסודר, מכיון שבשום שלב לא ניתנה אבחנה סופית של טרשת נפוצה, מכיוון שלא ברור האם נעשתה השוואה בין ה-MRI הראשון לשני, ובעיקר, מכיוון שאופי המחלה של טרשת נפוצה הוא התקפי, אי אפשר להסיק כי הכותבת אכן נרפאה, או כי סבלה אי פעם מהמחלה.

לקריאה נוספת:

    על טרשת נפוצה –

    רשומות קשורות –

 אתם מוזמנים לבקר בבלוג של קרן – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות).

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

כפתור תמיכה

כיצד נולדת אמונה?

שלום לכולם!

זהו הפוסט הראשון בבלוג החשיבה החדה.

זו אולי הזדמנות טובה לשמוע סיפורים על לידתן של אמונות.

לכל אחד יש מן הסתם כמה דברים שהוא מאמין בהם, למרות שהם אינם מבוססים על ראיות או הוכחות "מדעיות".

מהיכן הגיעה אמונה זו? האם זה משהו שסיפרו לנו כשהיינו ילדים? משהו שההורים מאמינים בו? משהו שקראנו בספר כלשהו? משהו שמישהו אחר טען שקרה לו? או אולי אפילו חוויה אישית?

למשל, למכר של הורי קרה פעם המקרה הבא: כשהיה בשדה התעופה נזכר פתאום בחבר איתו לא דיבר זמן רב, ניסה להתקשר אליו ללא הצלחה, ולאחר מכן נודע לו שהחבר נפטר מוקדם יותר באותו היום.
מאז אותו מכר לא מתקשר יותר לחברים משדות תעופה, כלומר, "האמונה הטפלה" הזו נולדה באותו מקרה חד פעמי.

האם גם אתם יכולים לאתר את הרגע בו התחלתם להאמין במשהו? האם אתם מוכנים לחלוק איתנו את הסיפור?