איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות

איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות

ברשומות הקודמות בנושא "חווית המצופה", ראינו כיצד החוויה הפרטית של כל אחד מאתנו נבנית ממיזוג של רשמי החושים עם מה שאנו מצפים לחוות (בהתבסס על האמונות המוקדמות שלנו וההקשר). דיברנו גם על מעגל הקסמים בו הציפייה משפיעה על החוויה, וזו בתורה מאששת את הציפיה ומחזקת אותה, מה שמשפיע ביתר שאת על חוויות נוספות. במקרים מסוימים ההשלכות של מערבולת כזו יכולות להיות מרחיקות לכת.

הפעם נפגוש גירסאות המוניות של חווית המצופה, מקרים בהם השפעה חברתית משמשת זרז נוסף לחוויית המצופה ומעצימה אותה לכדי אשליית המונים ואף היסטריית המונים.

דוב הפנדה האבוד

פנדה אדומה, ויקיפדיה

ב-1978 ברח מגן החיות של רוטרדם (הולנד) דוב פנדה מסוג נדיר. גן החיות פרסם ידיעה לעיתונות שכללה תיאור מפורט של הדוב, בתקווה כי מישהו יזהה אותו ויתקשר לדווח על מקום המצאו. בתוך כמה ימים התקבלו למעלה ממאה דיווחים של אנשים שהעידו כי ראו את הדוב.

היתה רק בעיה אחת. זמן קצר לאחר שהידיעה שוחררה לתקשורת הדוב נמצא מת סמוך לגן החיות.

כל אותם מדווחים אולי ראו משהו, אך בודאות זה לא היה הדוב הזה, ובודאי לא דובים אחרים מסוגו, שחיים רק בהודו. מן הסתם הם לא ראו אפילו דוב אחד משוטט באזור.

כעת נחליף "דוב פנדה" ב- "ביגפוט", "המפלצת מלוך-נס" או "חלליות חוצנים". כל מה שנדרש הוא גרעין של אמונה שמופצת בציבור והדיווחים לא מאחרים להגיע.

התגלות מריה הקדושה

בבוקרו של ה-25 במאי 1953 התאספו כ-150,000 גברים, נשים, זקנים וטף בפורטו-ריקו, בציפייה להתגלות מריה הקדושה, על סמך נבואה שהפיצו שבעה ילדים מקומיים. רעש תקשורתי גדול קדם לארוע וראש העיר ארגן בהתלהבות תהלוכות של עולי-רגל וטקסי תפילה המוניים.

צוות של סוציולוגים ששמע על הארוע הגיע למקום, התערבב בקהל וראיין אנשים. רוב הנוכחים האמינו באותנטיות של טענות הילדים. רבים מהם חוו חוויות מיוחדות: אנשים ראו טבעות צבעוניות מקיפות את השמש, אחרים הבחינו בצללית של מריה בעננים או בעצים, והיו שדיווחו על תחושה גופנית משופרת. בחמש אחה"צ, כשרוב הקהל התפזר, הנשארים לא ראו או חשו בשום דבר מיוחד.

אינני יכול להוכיח כמובן כי מריה לא התגלתה להמונים באותו היום, אולם אם נצא מהנחה סבירה שלא זה היה המצב, הרי שהארוע מדגים יפה מגיפת אשליות המונית.

דליפת הגז המדומה

במקרים רבים החווים מפתחים תסמינים גופניים בתגובה לחווייתם. ארוע אופייני התרחש בקיץ 1985 בבי"ס תיכון בסינגפור. על רקע שמועות בדבר דליפת גז באתר בניה סמוך, הבחינו יום אחד כמה תלמידים בריח מוזר. עד מהרה נתקפו 65 מהם (ומורה אחד) בצמרמורות, כאבי ראש, בחילה וקוצר נשימה.

בדיקות סביבתיות ובריאותיות שנערכו במקום לא העלו דבר. נמצא כי אלה שהאמינו שמדובר בדליפת גז סבלו מתופעות הלואי ואילו אלה שלא האמינו נותרו ללא פגע.

טרור כימי-ביולוגי

בשנים האחרונות התרחשו מקרים רבים בהם אנשים היו משוכנעים כי הם נתונים תחת מתקפה ביולוגית או כימית, ופיתחו תסמינים גופניים כתוצאה מכך. הנה דוגמאות בהן היה ברור כי לא מדובר בדבר האמיתי.

מעטפת האנתרקס שהרגה 5 עובדי דואר, ויקיפדיה

מתקפת האנתרקס החלה בארה"ב כשבוע לאחר ארועי 11 בספטמבר 2001. במשך תקופה של כמה שבועות קיבלו כמה משרדי תקשורת ושני סנאטורים אמריקאים מכתבים שהכילו נבגי אנתרקס. 5 אנשים מתו ו-17 נוספים נפגעו מהחיידק. רמת החרדה היתה גבוהה ותופעות של חווית המצופה לא איחרו להגיע.

בתחילת אוקטובר 2001 היו בארה"ב כ-2300 דיווחי שוא בדבר אנתרקס. רבים דיווחו על תסמינים פיזיים. באחד המקרים דיווחו מורה ותלמיד על כוויות כימיות קלות ביד לאחר שפתחו מכתב והבחינו באבקה כלשהי שהתפזרה ממנו. בדיקת המכתב לא מצאה כל סימן לחומר כלשהו. במקרים אחרים נמצא כי המעטפות הכילו טלק או אבקת סוכר. הסתבר כי אנשים ניצלו את גל החרדה ו"מתחו" את האזרחים המבוהלים.

*

ב-2001 נראה אדם מרסס חומר כלשהו בתחנת רכבת תחתית במרילנד. 35 אנשים התלוננו על כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון וקיבלו טיפול רפואי. מאוחר יותר הסתבר שהאדם ריסס נוזל לניקוי חלונות.

כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון אינם דבר נעים, אבל בהחלט מדובר בתופעות זניחות לעומת מה שהתרחש במקרים שיתוארו מיד…

המרטש האכזר מטייוואן

ג'ק המרטש – קריקטורה מ-1888, ויקיפדיה

ב-1956, במשך שבועיים נפלו 21 מתושבי טייפה שבטייוואן קורבן למתקפות אכזריות של מרטש מרושע, שהיה תוקף בעיקר נשים וילדים עם תערו המבהיק.

או שלא בדיוק?

הכל החל בשמועות, אותן הגבירה העיתונות המקומית אשר התיחסה לקיומו של המרטש כאל עובדה ודאית. בדיקות יותר יסודיות של מקרי הנפגעים העלתה כי הם ייחסו פציעות קיימות ולא משמעותיות לפעילותו של המרטש הדמיוני.

כך למשל סיפר אדם אחד למשטרה בפרוטרוט כיצד חתך אותו אדם שנשא תיק שחור מסתורי. כאשר בחן הרופא את הפציעה שלו וקבע כי נגרמה מחפץ קהה ולא סכין, הודה הקורבן כי הוא אינו זוכר מה בדיוק קרה, אבל מניח כי נפל קורבן למרצח "בגלל כל הדיבורים שיש סביב הנושא".

במקרה אחר לא הקורבן אלא הרופא שלו הוא שהיה אחראי ליצירת התקרית. הקשיש הגיע עם חתך בשורש כף ידו. לאחר שהזכיר כבדרך אגב שזר נגע בו בערך באותו הזמן בו הבחין בדימום הראשון, יעץ לו הרופא לדווח על המקרה למשטרה. בדיקה מעמיקה יותר הובילה למסקנה כי החתך היה פציעה ישנה שנפתחה מחדש לאחר גירוד שלא במתכוון.

בסופו של דבר הכריזה המשטרה כי מקורם של כל המקרים הינו פסיכולוגי. מתוך 21 המקרים שנבדקו – 5 היו דיווחים מוטעים תמימים, 7 היו חתכים עצמיים מכוונים, 8 היו חתכים שלא מסכין, ומקרה אחד היה פנטזיה מוחלטת.

אברי המין הנעלמים

במהלך אוקטובר-נובמבר 1967 שטפו עשרות גברים סינגפורים מבוהלים בכל יום את בתי החולים כשהם משוכנעים שאיבר מינם מצטמק ודינו להעלם לבסוף, דבר שיביא למותם. רבים אילתרו מחזיקים למיניהם, קפיצים, חוטים, גומיות ואפילו סיכות ביטחון, במאמץ למנוע הצטמקות נוספת (שיטות שגרמו לעיתים לפגיעות חמורות). במקרים אחדים חברים וקרובים היו מחזיקים את איבר מינם עד אשר קיבלו סיוע מרופא או "מרפא" מקומי. המגיפה המוזרה התרחשה בעקבות שמועות שאכילת חזיר שחוסן נגד שפעת החזירים בטרם נשחט, עלולה לגרום לתופעה.

הנה שני מקרים להמחשה. נער בן 16 שמע את השמועות כשהיה בבית הספר. הוא נזכר כי באותו הבוקר אכל בין השאר חזיר. כשהשתין, הבחין שהפין שלו התכווץ. מבוהל, הוא תפס את האיבר לבל יעלם בתוך בטנו ורץ לביתו כשהוא זועק לעזרה. הרופא המקומי נאלץ להרגיע את הנער ואת הוריו.
במקרה אחר החליפה אמא צעירה חיתולים לתינוקה שסבל משלשולים. האם שמעה את השמועות. התינוק צרח ואיבר מינו נראה לה מצומק מתמיד. לא נדרש יותר מכך בכדי לגרום לאם "להבין מה קורה" ולרוץ למרפאה עם תינוקה לקבלת עזרה דחופה, כשהיא אוחזת את איברו בידה, מבועתת כולה.

חשוב להבין כי אמונות בנושא זה רווחות בסינגפור ובכל המזרח הרחוק, כך שדי בניצוץ קטן בכדי ללקח את האש.
כמה שבועות לאחר הדיווחים הראשונים הפאניקה שככה בבת אחת, לאחר שמשרד הבריאות הסינגפורי יצא בהכרזות ציבוריות כי אין כל שחר לחששות.

היסטריות של אברי מין מצטמקים ונעלמים פקדו במהלך עשרות השנים האחרונות אלפים רבים של אנשים בהודו, סין, תאילנד ומדינות נוספות באזור. מקרים נוספים ונתונים מספריים ניתן למצוא כאן.

נמשיך באותו נושא, אך בסגנון ניגרי. מאלף לראות כיצד כל תרבות מייצרת את הגירסה שלה להיסטריית המונים.

גנבי אברי המין

בשנת 1990 רעשה ניגריה בעקבות השתוללות מגיפה של גניבות אברי מין, בד"כ מגברים. כיצד התבצעו גניבות שכאלה? פסיכיאטר מקומי מסביר: זה מתחיל בהתחככות מקרית עם מישהו במקום ציבורי, שלאחריה מרגיש ה"קורבן" תחושות מוזרות באיבר מינו, מה שמוביל אותו לבדיקה מיידית כי הוא עדיין שם. בשלב זה הקורבן מתעמת עם הזר, וכשהמון מתגודד סביבם "הקורבן" מאשים את "הגנב" בגניבת איבר מינו, תוך שהוא מתפשט כדי לשכנע כי הציוד אכן חסר.
לאחר שהמציאות טפחה על פניהם, רבים היו טוענים כי הציוד הוחזר להם רק בעקבות עירנותם והמהומה שעוררו. אחרים טענו כי האיבר אומנם הוחזר אך הוא הצטמק, ולפיכך כנראה אינו שלהם, או שמדובר רק ב"רוח" של איבר מינם. ה"גנב" היה מוכה לעיתים קרובות עד אשר האיבר היה חוזר לגודלו המקורי. בכמה מקרים עלתה הפרשה ל"גנב" בחייו.

הפסיכיאטר מתאר סצנה עירונית אופיינית: "אנשים נראו מסתובבים ברחובות לאגוס כשהם אוחזים באברי המין שלהם בגלוי, או באופן מוצנע יותר, כשידיהם בכיסים. גם נשים נראו כשהן מגינות על שדיהן באופן גלוי או בעקיפין, ע"י שילוב ידיים על החזה.
נהוג היה לחשוב שחוסר תשומת לב וחולשת אופי מקלים על חטיפת אברי המין. דריכות ותוקפנות מקדימה נחשבו לטיפול מונע טוב."

אמונה זו לא רק שהינה מתקבלת על הדעת על רקע התרבות הניגרית, אלא שהיא אף הועצמה ע"י נציגי הציבור. ניגרים רבים בעלי השפעה הביעו זעם כאשר המשטרה שיחררה חשודים בגניבת איברים.

*

המקרים הללו דומים זה לזה במובן שכל אחד מהם הוזנק ע"י שמועות סבירות (בהקשרן), שהתפשטו במהירות והעניקו חיזוק לאמונה קיימת כלשהי שהיתה שם עוד לפני הטריגר הנקודתי. הנסיון של האנשים לבדוק את השמועות גרם להם להתמקד באופן יוצא דופן בתופעות או בעצמים המדוברים, אם זה דוב פנדה, אברי מין, ריחות מוזרים או התגלות אלוהית.

הרגשות החיוביים או השליליים הקיצוניים שליוו את הארועים העצימו מאוד את החוויות וגרמו לאנשים לתפוש מצבים כלליים ורב-משמעיים כספציפיים ומוחלטים, בהתאם לאמונה המקורית.

סיקורים אובססיביים בתקשורת והתערבות גלויה של גורמים כמו משטרה וצבא, עלולים להחריף מאוד את היקף התופעה ועוצמתה, ולגרום לארוע שהיה גווע תוך שעות או ימים אחדים להימשך שבועות רבים.

האם נמצאו מאפיינים אישיותיים מיוחדים לאנשים שנוטים להיסחף באשליית המונים שכזו? מחקרים שונים בוצעו אך הגיעו לתוצאות סותרות. במבט-על נראה כי אין כל קו משותף ברור, וכי כל אחד מאתנו עשוי למצוא את עצמו שותף לאשלייה מסוג זה אם יתקיימו התנאים המתאימים.

מקורות והרחבות:

סקירות רוחב:

הפנדה האדומה:

אברי המין הנעלמים:

על ניסים ואשליות המונים נוספות – בסרטון הבא מאת ScienceReasonIsrael

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי

לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי

ברשומה הראשונה בנושא ראינו כיצד יש בכוחן של ציפיות להעצים או לשנות חוויות טעם, ראייה, שמיעה ואף הנאה אומנותית ותפקודים קוגניטיביים גבוהים. אך ציפיות לא עוצרות בזוטות של חיי היום-יום. מיד נראה כיצד הן מסוגלות לגרום לנו לחוות חוויות "רוחניות" ועל-טבעיות מפעימות.

קסדת ההפתעות

ברשומה "הזיות בהזמנה" פגשנו את "קסדת האלוהים", ואי אפשר שלא להזכירה שוב בהקשר זה. הקסדה יוצרת שדות מגנטיים חלשים באזור האונות הרקתיות של החובש אותה. אחוז גבוה מהנבדקים שחבשו את הקסדה תיארו תחושות מיוחדות שכללו התעלות רוחנית, תחושת אחדות עם היקום, אקסטזה, חוויה חוץ־גופית, תחושה שמישהו ניצב מאחוריהם ומתבונן אל נשמתם, והיו אף שהגדירו את תחושתם כשהייה במחיצת אלוהים.
פרסינגר, החוקר שקנה לו פרסום רב בזכות אותה קסדה, היה משוכנע כי אותם שדות מגנטיים הם הגורמים לחוויות המוזרות. אך עד מהרה הסתבר כי המציאות מוזרה אפילו יותר.

קבוצת חוקרים שוודים פקפקו במסקנותיו של פרסינגר. הם חזרו על הניסויים, אך בהבדל אחד משמעותי: שימוש בפרוטוקול סמיות כפולה (double blind). במהלך הניסוי נותרו כמחצית מהנבדקים עם קסדה כבוייה, מבלי שאף אחד מהם או מהחוקרים ידע עבור מי הופעלו השדות המגנטיים ועבור מי לא. התוצאות היו מפתיעות. אנשים רבים חוו חוויות מיסטיות, אך לא נמצא כל קשר בין הדיווחים לבין הפעלת השדות המגנטיים. חובשי הקסדה שלא הופעלה חוו לא פחות חוויות מחובשי הקסדה הפעילה! במילים אחרות, מדובר כאן בחווית המצופה בלבד.

שאלוני אישיות שהנבדקים מילאו לפני הניסוי הצביעו על מתאם ברור: נבדקים בעלי רמת סוגסטיביליות גבוהה (ניתנים להשפעה בקלות) וכאלה שמחזיקים בגישות רוחניות היו בד"כ אלה שחוו את החוויות המיוחדות.

משדר הריחות המהפכני

ב-1977 ביצע החוקר Michael O’Mahony ניסוי מסקרן בתוכנית טלויזיה של ה-BBC. הוא הכניס לאולפן מכשיר אלקטרוני מוזר למראה שמשתמש בספקטרוסקופיית ראמן, כדי לשדר ריחות באמצעות צלילים. הוא הכריז כי הריח שהוא עומד לשדר לצופים יהיה ריח כפרי אופייני כלשהו (לאחר ציחקוקים מהקהל הבהיר כי לא מדובר בריחות רעים). הושמע צליל במשך 10 שניות וטלפונים החלו לזרום ממאות צופים שחשו בריחות שונים ומשונים. רובם דיווחו על ריחות חציר, דשא ופרחים. כמה הריחו זבל וחומרי דישון. היו לא מעטים שדיווחו כי לקו בהתקפי קדחת-השחת, עיטושים וסחרחורות.

כל הסיפור היה מתיחה אחת גדולה, שמטרתה היתה לבדוק את השפעת הסוגסטיה על חוש הריח.

מייקל חזר על הניסוי ברדיו, אז הושמעו שני צלילים נפרדים ושקט קצר שהוסבר כצליל שנמצא מעל סף השמע האנושי, אך עדיין אפקטיבי. ריחות הורגשו ע"י המאזינים בכל שלושת המקרים…

מריחות לרוחות

אחד החדרים ב- Hampton Court (ויקיפדיה)

ארמון Hampton Court נחשב כאחד מהאתרים היותר רדופי-רוחות באנגליה. אנשי צוות הארמון ומבקרים מדווחים על ארועים חריגים רבים שמתרחשים באזוריו השונים. ריצ'ארד וויזמן ושות' החליטו לבדוק במה המדובר.

בטרם יצאו לשטח, השיבו למעלה מ-600 מתנדבים על שאלונים לגבי מידת האמונה שלהם ברוחות רפאים, תופעות מוזרות שחוו בעבר והמידה בה יחסו תופעות אלה לרוחות רפאים. אלה שהאמינו ברוחות דיווחו על מספר רב יותר משמעותית של חוויות מוזרות בהשוואה ללא מאמינים, והם גם נטו ליחס חוויות אלה לרוחות-רפאים הרבה יותר מאשר הלא מאמינים.

אז הגיע החלק הפיקנטי בו יצאו כולם לשוטט ברחבי הארמון, באזורים ששמם יצא לשמצה כרדופי-רוחות במיוחד. כצפוי, דיווחו המאמינים על מספר רב יותר של חוויות יוצאות דופן מאשר הלא מאמינים ויחסו אותן משמעותית יותר לפעילות רוחות רפאים.

אבל מי יודע, אולי אנשים מסוימים באמת קולטים מסרים מהעולמות שמעבר ולכן מאמינים בתופעות על-טבעיות, ולא ההיפך – חווים מפגשים דמיוניים עם רוחות רפאים בגלל אמונותיהם? מה קדם למה – הביצה או התרנגולת? (מתאם אינו מוכיח סיבתיות).

כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, ביצע James Houran את הניסוי האלגנטי הבא. הוא אסף 22 איש וביקש מהם לשוטט במבנה תיאטרון נטוש שלא יוחסה לו שום פעילות על-טבעית. המשתתפים חולקו באקראי לשתי קבוצות שוות. לאחת מהם סיפר כי המקום נמצא בשיפוצים, ואילו לשניה סיפר כי למקום מיוחסת פעילות ענפה של רוחות-רפאים. הקבוצה השניה דיווחה על שלל תחושות וחוויות מוזרות בעוד הקבוצה הראשונה לא דיווחה על שום דבר חריג. כמה צ'יזבטים עשו את כל ההבדל בחוויה.

במחקר אחר שזכה לשם המקורי "יומן ארועים של בית לגמרי לא רדוף רוחות", ביקש Houran מזוג נשואים צעירים לנהל יומן בו יציינו כל ארוע חריג שיתרחש בביתם במהלך 30 הימים הבאים. לבני הזוג סופקה רשימה של ארועים שעונים על ההגדרה "חריגים", רשימה שכללה תופעות חושיות שונות, תחושה של "נוכחות", רגשות עזים, תנועת חפצים בלתי מוסברת ותפקוד בלתי סדיר של מכשירים.
לא פחות מ-22 ארועים חריגים דווחו במהלך תקופת הניסוי, ארועים שכללו תפקוד לא תקין של הטלפון, שמיעת מילמול מסתורי של שמם ותנועות מוזרות של מסכת וודו שהיתה מונחת על המדף.

מעגל הקסמים של חווית המצופה

לא נדרש הרבה בכדי להתניע את מעגל הקסמים. זרע אמונה קטן או ארוע מקרי יכולים להספיק. צפיה בסרט אימה, שהות במקום שידוע כ"רדוף רוחות", סיפור על חוויה מוזרה מפי קרוב משפחה או טענה של מיסטיקנית כי ביתנו נגוע ברוחות רעות – כל אחד מאלה די בו כדי לגרום לנו להתחיל לחוות דברים מוזרים, כפי שהדגימו הניסויים לעיל.

ברגע שחווינו משהו חריג אנחנו מיד מפרשים אותו כחיזוק לאמונה המקורית. אנחנו נעשים דרוכים וערניים יותר לסביבה, מבחינים בתזוזות ורחשים אליהם לא שמנו לב עד היום ומפרשים אותם כסימנים לפעילות על-טבעית, מה שמגביר את האמונה שלנו עוד יותר, ולפיכך את הציפיה כי ארועים נוספים מסוג זה יתרחשו, והציפיה בתורה מכתיבה את החוויות העתידיות והפרשנות שניתן להן, וחוזר חלילה. בשלבים מתקדמים כבר אין צורך בארועים חיצוניים שיזינו את מעגל הקסמים, אנו עלולים להתחיל להזות.

התחושות שנלוות ומזינות מעגל קסמים כזה יכולות להיות חיוביות (למשל "המחשבות שלי יוצרות מציאות") או שליליות (למשל "הבית שלי רדוף רוחות"). כך או אחרת, בין אם מדובר בתחושת התרוממות רוח או בתחושת פחד וחרדה, מדובר בתהליך ספירלי מתעצם בו האדם החווה הולך ומתנתק יותר ויותר מהמציאות.

ומניסויים פסיכולוגיים נעבור אל החיים האמיתיים, אל מקרה שמדגים יפה את מעגל הקסמים של חווית המצופה.

המשפחה שברחה מביתה

בנובמבר 2003 הגיעו מים עד נפש. טום ומוניקה ברחו מביתם יחד עם בתם בת השנתיים, וכבר שבועיים הם גרים אצל הוריה של מוניקה. נואשים, הם פנו לעזרה לארגון הספקנים CSI. חוקר העל-טבעי המדעי בנג'מין רדפורד הגיע לבדוק את המקרה ומספר על כך בפרוטרוט בספרו Scientific Paranormal Investigations.

התופעות המוזרות החלו כמה חודשים קודם לכן, והן הלכו והתגברו. הראשון ששם לב לדברים מוזרים היה טום. הוא הרגיש משהו טופח קלות על קרסולו כשהיה בשלבי הרדמות, או כבר ישן. אם היה מתעלם מכך זה היה מחמיר עד כדי בעיטה שגרמה לו להרגיש תזוזה בכל גופו. כשהיה מנסה להרדם שוב, הבועט המסתורי היה תוקף מחדש. בכמה מהפעמים הוא זינק מהמיטה, הדליק את האור ונחרד לראות מעין שקע בקצה המיטה, כאילו איזו נוכחות בלתי נראית ישבה שם.

התופעות הופיעו קצת לפני "ליל כל הקדושים". לאחר שטום חלק את העניין עם זוגתו מוניקה, העניינים הדרדרו במהירות.

מוניקה החלה לבדוק את הנושא, קראה ספרים אחדים על בתים רדופי-רוחות ולמדה על התסמינים האופייניים: נקודות אור מוזרות בצילומים, אזורים של קור בלתי מוסבר, לחשושים מוזרים בהקלטות וכד'.

ואכן, בני הזוג הבחינו באזורים קרים בקומה השניה, כאילו החימום לא עובד שם. "זה מוזר, כי אויר חם הרי עולה למעלה דוקא. הבית מבודד היטב, וכל החלונות מכוסים מבחוץ ביריעות פלסטיק" הסביר טום.

בשלב כלשהו מישהו הציע לטום לצלם את הבית בלילה, ולבדוק אם משהו מתגלה בתמונות. ואכן, בתמונות אחדות נראו נקודות אור או כתמים מטושטשים, ובאחת מהן נראו מעין פני שד משתקפים משולחן הזכוכית שבסלון ביתם!

טום סיפר כי החתול והכלב שלהם מתנהגים מוזר כשהם מתקרבים לחדר השינה. הם מסרבים להכנס לתוכו ובוהים באזורים ריקים בחדר כאילו הם מתבוננים במשהו בלתי נראה. לטענתו של טום הם מתנהגים כך רק בחדר הזה.

בתם בת השנתיים ספרה להם שראתה מפלצות: "היא מבועתת. היא לא מוכנה לעשות כלום חוץ מאשר לשבת על הכסא הזה, ולא לזוז… ואומרים שילדים וחיות רגישים יותר לקלוט רוחות רפאים". מוניקה מאשרת: "הילדה לא מוכנה לרדת מהספה. היא אומרת – 'לא אמא, אני מפחדת. אני רואה מפלצות או כלבים, או צפרדעים'. לפעמים היא מתעוררת באמצע שינה חזקה ואומרת שהיא רואה מפלצות".

גם צלילים מוזרים פוקדים את הבית. במהלך הלילות נשמעים לעיתים קרובות צעדים וחריקות בגרם מדרגות-העץ הישן שבביתם. לחישות ותקתוקים מוזרים נשמעים בטלפון האלחוטי וצלילי פסנתר ומוזיקת מטאל מרוחקים מגיעים לעיתים לאזניהם – עוד תופעה שאין להם הסבר עבורה היות ולאף אחד משכניהם אין פסנתר, וגם "בלתי סביר שבשכונה שלהם (שרוב תושביה מבוגרים) מישהו שומע מוזיקת מטאל".

טום (שקיבל חינוך קתולי) הזמין כומר מקומי לערוך טקס גירוש שדים בבית, אך ללא הועיל. התופעות רק התגברו.

באחד הלילות הניחו בני הזוג מכשיר הקלטה קטן בקומה השנייה של ביתם. הם ישבו בקומה התחתונה בדממה ולא שמעו דבר. אך כשהקשיבו לקלטת הזדעזעו לשמוע בה נביחת כלב וקול מרוחק שאומר משהו כמו "איתן, אני אספר לו". הקלטה זו היתה הקש ששבר את גב הגמל. טום היה מפוחד עד מוות. הוריה של מוניקה השתכנעו סופית שהבית רדוף רוחות והמשפחה ברחה מן הבית ועברה לגור אצלם.

פסיכי (psychic) מקומי איתו התייעצו בני הזוג אישר את נוכחותה של רוח-רפאים בביתם. זה כמובן לא הקל על מצוקתם. "אם מישהו היה בא ואומר לי שיש רוח רפאים בביתו, לא הייתי מאמינה לו בחיים, עד שעברתי מה שעברתי בבית שלי. אנחנו רק רוצים לחזור לגור בבית".

מכסח השדים הספקן מגיע

בשלב זה נכנס לתמונה בנג'מין רדפורד. מצוייד במצלמה, מכשיר הקלטה, פנס, מחברת ומוח חקרני בלבד, החל לחקור את הפרשה. אל תצפו לסצנות מסמרות שיער. בסופו של דבר, שום דבר מרגש לא התרחש שם.

בנג'מין ביקר בביתם כמה וכמה פעמים ושהה שם שעות רבות, הן בשעות היום והן בשעות הלילה. למרות נסיונות רבים, שום צלילי חריקה או צעדים לא נשמעו בזמן שהותו שם, למעט פעם אחת בה נשמעו חריקות משונות שדמו לרעש גירוד ציפורניים על משטח מתכתי. התעלומה נפתרה תוך דקות אחדות – אחת השכנות גירפה את שביל האספלט הסמוך לביתם…

כשנכנס בנג'מין עם החתול שלהם לחדר המקולל לא נצפתה כל תגובה חשודה. להיפך, החתול התחכך ברגליו כשהוא מגרגר בהנאה.

השד שנראה בצילום התברר להיות השתקפות של מנורת הקריאה בשולחן הזכוכית. המוח האנושי מתמחה בזיהוי פנים, ועושה זאת באופן בלתי נשלט גם עבור גירויים שאין שום קשר אפשרי בינם לבין פנים אמיתיים.

כשבחן את ההקלטה הגורלית, הבחין ברעשים סביבתיים אופייניים וברישרוש מתמיד של מנוע הטייפ. מאידך, לא הצליח לאתר שום דבר שנשמע כמו המשפט "איתן, אני אספר לו". גם מומחה אודיו שבדק את הקלטת לעומק לא הצליח להבחין בשום דבר חריג. המשפט פשוט לא היה מוקלט שם.
כדי להסיר ספק אחרון מנושא זה ארגן בנג'מין ניסוי פשוט. הוא חזר והציב את הטייפ במרומי גרם המדרגות כשהוא מופעל וביקש ממוניקה לשבת בסלון (במקום בו ישבו בני הזוג בזמן הארוע המקורי). במקביל יצא עם טום אל מאחורי הבית, שם ניהלו שיחה קצרה. כשנכנסו הביתה בחנו בסקרנות את ההקלטה. בעוד שמוניקה לא שמעה דבר מהסלון, בהקלטה נשמעו בבירור קולות הדיבור ביניהם. בני הזוג היו מופתעים.

באחד הביקורים הזדמן לבנג'מין להפגש עם הפעוטה. כשבירך אותה לשלום היא חייכה בביישנות. שום דבר בהתנהגותה לא רמז על חרדות מיוחדות. בנג'מין שאל אותה אם יש מפלצות בבית עכשיו (זה היה בשעות היום). הילדה הניעה ראשה בשלילה. האם יש מפלצות בלילה? הילדה הניעה ראשה בשלילה ואמרה שלא. בני המשפחה נראו משוכנעים כעת כי לא ראתה מפלצות, אחרי הכל. נראה כי התנהגות הילדה בזמנו היתה מושפעת עמוקות מהלך הרוח המבועת של הוריה.
מעבר לכך, יתכן מאוד שהילדה נשאלה שאלות מנחות כמו "ראית מפלצות, נכון?" – שאלות כאלה לא רק שעלולות להניב את התשובות המצופות, אלא שיש בכוחן אף לשתול זכרונות מדומים במוחם של הנשאלים, באופן שגורם להם מאוחר יותר לזכור כי חוו את החוויה. תופעה זו נפוצה בתשאולים לגבי חטיפות חוצנים, וכן בחקירות במקרים של חשד להתעללות מינית. (אני מקווה לעסוק בנושא זה בהרחבה בעתיד).

אזורי הקור המסתוריים בקומה השניה התגלו כנובעים מזרמי אויר קר שחדרו מעליית הגג, שלא היתה אטומה היטב. בנג'מין שוטט עם מקל קטורת מעלה עשן ברחבי הקומה, ותנודות בכיוון העשן עזרו לו לאתר את מקור כניסת האויר הקר בזריזות.

התחושות שחש טום במיטתו נבעו ככל הנראה מתנועות שרירים לא רצוניות שרבים מאתנו הרגישו בודאי בשניות של ההרדמות (היד או הרגל קופצות להן פתאום מעצמן), ואולי מדובר בתסמונת הרגליים העצבניות. טום, שהיה בחור גדול מימדים, והמיטה עליה ישן, שהיתה קלה במיוחד, היוו שילוב מנצח בו רגל קופצנית מסוגלת להרעיד את המיטה כולה.

כוחו של מגה-סיפור

שימו לב כיצד אוסף של ארועים טריוויאליים נרתמו ליצירת והעצמת מגה-סיפור על-טבעי מצמרר ("בית רדוף רוחות" במקרה הזה) למרות שלכל אחד מהארועים יש הסבר פשוט וטבעי משלו, שהינו בלתי קשור לאחרים.
רגל עצבנית, חלום רע של הפעוטה, צלילים מבחוץ, השתקפות מנורה בשולחן, מבטים בוהים של חיות המחמד ואיטום לא טוב של עלית הגג – כל אלה, כשהם נתפרים יחד ע"י מגה-סיפור עוצמתי אחד, יש בכוחם להבריח משפחה מביתה.

בסופו של דבר, היתה זו רוח הספקנות והחקירה הבריאה שהרגיעה את בני המשפחה ועזרה להם לצאת ממערבולת האימה, ולא כל אותם המתפרנסים מאשליות ומקידומן, שהתערבותם רק החמירה את המצב.

את חג ההודיה כבר חגגו בני המשפחה בביתם.

אמונות באובב.
"ילדים! היזהרו מעצי באובב! אם מאחרים לטפל בעצי הבאובב, לנצח אי אפשר עוד להיפטר מהם. הם מתפשטים בכל רחבי הכוכב, שורשיהם חודרים את מעבה האדמה, ואם הפלנטה קטנה מדי ועצי הבאובב רבים מדי, הפלנטה מתבקעת לבסוף לרסיסים." – מתוך הנסיך הקטן, מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, בתרגום יהודית אופנהיימר

*

בתים רדופי-רוחות אינם דורשים רוחות וגם לא תדרי צליל נמוכים, שדות מגנטיים חלשים ושאר תופעות סביבתיות חריגות. כל שנדרש הוא כוחה של הסוגסטיה. מוחנו יעשה כבר את שאר העבודה כדי לייצר לנו חוויה מרטיטה.

לקריאה נוספת:

סקירה של וויזמן: http://www.csicop.org/si/show/the_haunted_brain/

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

לחוות את המצופה

לחוות את המצופה

בסקירה על אפקט הפלצבו ראינו כי לעיתים מספיק שאדם מאמין כי הוא מקבל טיפול שאמור להיטיב עימו בכדי להביא לשיפור ממשי בהרגשתו. לעיתים אפילו מופיעות אצלו תופעות לוואי אופייניות לטיפול שלא קיבל.

תופעה מרתקת זו של חווית המצופה אינה יחודית לתחום הבריאותי, אלא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
ברשומה זו אציג לקט דוגמאות פיקנטיות שמדגימות כיצד ציפיות משפיעות על תפישת המציאות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך כלל.

המודל הבסיסי הוא כי איכות החוויה שלנו נקבעת ע"י שילוב של מידע חושי (bottom up) עם ידע מוקדם / אמונות / רצונות / ציפיות (top down).

מדע על הבר

החוקר דן אריאלי חבר לשני פרופ' נוספים ויחד הם ערכו מחקר באחד משני הפאבים של אוניברסיטת MIT. מטרת הניסויים היתה לבדוק האם לציפיות של לקוחות מהבירה המוגשת להם יש השפעה על הטעם של אותה הבירה.

לסטודנטים הוצעה כוס בירה בחינם מאחת משתי חביות, לבחירתם, לאחר שטעמו את שני סוגי הבירה. חבית אחת הכילה בירה מקומית מפורסמת ואילו החבית השניה הכילה "בירת MIT" – אותה הבירה בדיוק בתוספת כמות קטנה של חומץ בלסמי. הכמות היתה קטנה, אך בהחלט מספיקה בכדי שרוב הטועמים יבחינו בהבדלי טעם.

ואיזו בירה העדיפו הטועמים? זה כבר תלוי איך הוצגו הדברים.

בקרב אלה שטעמו את הבירה ללא כל הסברים נוספים, היתה העדפה לבירה המשודרגת, זו שהוסיפו לה חומץ בלסמי – כ-60% מהטועמים בחרו בה כבירה המועדפת עליהם.
אך מה קרה כאשר סיפרו לטועמים על הרכבה של הבירה המשודרגת לפני שטעמו אותה? התמונה היתה שונה לגמרי – רק 30% הצהירו כי הם מעדיפים את הבירה בתוספת החומץ! כלומר, עצם הידיעה על החומץ והציפיה לטעם לוואי שינו את בחירת הסטודנטים.

אך האם הידע על החומץ השפיע רק על הבחירה, או על חווית הטעם עצמה?
כדי לבדוק זאת חזרו החוקרים על הניסוי וסיפרו לטועמים על תכולת הבירה לאחר הטעימה, אך לפני שביצעו את בחירתם. האם אלה שלמדו על החומץ לאחר הטעימה סלדו מהבירה כמו אלה שלמדו על החומץ לפני שטעמו אותה?
הסתבר כי הידיעה בדיעבד על החומץ לא שינתה בהרבה את ההעדפות הסטודנטים. עובדה זו מרמזת על כך שהחוויה עצמה היא שהשתנתה בעקבות המידע על החומץ ולא רק הבחירה.

פפסי מול קולה

בשנות השמונים התגאתה חברת פפסי בעובדה שאנשים מעדיפים את המשקה שלהם על פני קולה, במבחני טעימה:

כתשובה, הכריזה קוקה-קולה כי אנשים מעדיפים את המשקה שלה במבחני טעימה:

המעניין הוא שאף אחת מהחברות לא שיקרה. כיצד יתכן?

מבחני פפסי היו מבחני טעימה "עיוורים" בהם לא ידעו הנבדקים מה המשקה אותו הם טועמים, ואילו מבחני הטעימה של קוקה קולה היו גלויים. כלומר, עצם הידיעה כי הם טועמים קוקה קולה ולא פפסי שינתה את בחירתם של רבים לטובת קוקה קולה. אך שוב נשאלת השאלה, האם חווית הטעם עצמה היתה שונה כשהשם "קוקה קולה" התנוסס על הפחית?

מחקר עדכני שהתפרסם ב-2004 חזר על הניסוי בצורה מבוקרת וקיבל תוצאות דומות: כאשר הטעימה היתה עיוורת, מחצית מהטועמים העדיפו קולה ומחציתם השניה – פפסי. כאשר ידעו הנבדקים מה הם טועמים, כ-75% מהם העדיפו את טעם הקולה.

אבל הניסוי הלך צעד אחד משמעותי קדימה, ובדק גם את הפעילות המוחית בזמן הטעימות בעזרת fMRI (הנבדקים מצצו את המשקה דרך צינור פלסטיק גמיש וארוך, כשהם שכובים בתוך המכשיר האימתני). אזור מסוים במוח נמצא פעיל בהתאם לרמת ההנאה של הנבדקים מהמשקה שלגמו. בשלב המבחן העיוור, בקרב "מעדיפי הקולה" האזור היה פעיל יותר כששתו קולה, ואילו בקרב "מעדיפי פפסי" האזור היה פעיל יותר כאשר טעמו פפסי. אך במקרים בהם ידעו הנבדקים כי הם שותים קולה (ורק במקרים אלה) נמדדה פעילות באיזורים נוספים במוח אשר מקושרים לאסוציאציות, זיכרון והשפעות רגשיות על ההתנהגות. נראה כי האסוציאציות שנלוו לחווית הטעימה ולא הטעם עצמו הן שגרמו לרבע מהנבדקים "לעבור למחנה הקולה". הבנת תפקודי המוח עדיין בחיתוליה, אבל האם "צולם" כאן מודל bottom-up – top-down בפעולה?

נקנח את מסע הטעימות שלנו בבקבוק יין טוב.

האם מחיר היין משפיע על טעמו?

בניסוי זה נאמר לנבדקים כי הם עומדים לטעום 5 סוגיי יין, במטרה לבדוק את המהירות בה טעמים שונים נקלטים במוח. כמובן שמטרת הניסוי היתה שונה לגמרי. למעשה הנבדקים טעמו רק 3 סוגי יין שונים: זול, בינוני ויקר. היין הזול ($5) הוגש פעם בבקבוק עם תוית מחיר של $5 ופעם של $45. היין היקר ($90) הוגש פעם בבקבוק עם תוית של $90 ופעם עם תוית של $10. היין הבינוני הוגש במחירו האמיתי – $35.

כצפוי, הטועמים דיווחו שהיין הזול הרבה יותר טעים כשהגיע עם תוית מחיר גבוה, ואילו היין היקר נחווה כפחות טעים כשהגיע עם תוית מחיר נמוך. למעשה המחיר היה הפרמטר העיקרי שקבע את איכות חווית השתיה. יתרה מזו, כאשר נערך מבדק עיוור בו לא הוצמדו שום תויות מחיר לבקבוקים, היין הזול קיבל ציונים גבוהים יותר מאשר היקר (יש לציין כי הטועמים לא היו מומחי יין).

מימין: מידת העדפת היינות בתנאים השונים (כל צבע מציין יין אחר מהשלושה).
משמאל: מידת העדפת היינות כאשר הוגשו ללא תויות מחיר.

בדומה לניסוי הפפסי-קולה, בדיקת הפעילות המוחית (fMRI) של הטועמים בזמן הטעימות הראתה כי הנאתם אכן היתה בהתאם לדיווחיהם, כלומר הם לא ביטאו העדפה מזויפת אלא באמת נהנו יותר מאותו יין, כאשר מחירו היה יקר יותר. גם כאן, "אזורי הטעם" במוח לא הראו הבדל משמעותי בתנאים השונים, מה שמוביל שוב למסקנה כי חווית הטעם היא שילוב בין מידע חושי לבין ציפיות.

על איכות משלמים? או שאולי את היקר חווים כאיכותי? חומר למחשבה.

ואולי צבע היין משפיע על טעמו? כאן תוכלו לראות מה קרה כשנתנו לטועמים מקצועיים לחוות דעתם על יין לבן שנצבע לאדום.

ראיית המצופה

חווית המצופה אינה מוגבלת לחושי הטעם והריח כמובן. פרשת קרני ה-N הינה אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לראיית המצופה, במיוחד לאור העובדה כי למעלה ממאה מדענים נפלו קורבן לכוחה של הסוגסטיה וראו תופעות שהיו קיימות בדמיונם בלבד.

בניסוי שערכה קבוצת חוקרים מ"המרכז לחקר הרציונליות" באוניברסיטה העברית התקבלו תוצאות מפתיעות לא פחות.
60 נבדקים התבקשו לקרוא כמה עשרות מילים שנכתבו על לוחיות שקופות. בכל פעם הוצבה לוחית אחת כזו לפני נורת ליבון מסנוורת. הנבדקים צוידו במשקפי שמש מתוצרת "Ray-Ban" ותוגמלו כספית על קריאה מדוייקת ומהירה של המילים. מחצית מהנבדקים קיבלו את המשקפיים עם מדבקה של המותג האמיתי (Ray-Ban), והמחצית השניה קיבלה את אותם המשקפיים עם תוית מותג לא מוכר.

חברי "קבוצת Ray-Ban " סיימו את המשימה בכמחצית מהזמן, ומספר טעויות הקריאה שלהם היה קטן פי שניים!

שמיעת המצופה

פולמוס עקוב מדם מתנהל כבר שנים רבות בקרב קהילת האודיופילים (חובבי ציוד השמע האיכותי) לגבי איכות הסאונד של מרכיב כזה או אחר. כך למשל, בעוד שרבים נשבעים שכבלי הרמקולים האיכותיים שרכשו תמורת מאות דולרים למטר משפרים את איכות הצליל בצורה משמעותית, הרי שבמבחנים עיוורים הם מאבדים כל יכולת להבחין מתי נעשה שימוש בכבל היוקרתי ומתי בחוט נחושת פשוט (עשוי מקולב בגדים). המעוניינים לצלול לתחום מוזמנים לבקר כאן למשל.

*

מהחושים הבסיסיים נרקיע כעת למחוזות הרוח והאינטלקט. האם תופעת חווית המצופה מתרחשת גם שם?

איכותה של שירה

בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).

אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

לפני מבחנים, שתו רק מותגים

אותו צוות חוקרים שביצע את ניסוי משקפי השמש ניסה לבדוק גם השפעת מותג על יכולת הריכוז. הנבדקים קיבלו 35 ציורי "פרחים" בדומה לזה המוצג כאן, והיו צריכים לזהות את העיגולים הבודדים בכל פרח שאינם מחוברים בקו למרכז, ולחברם בקו. למשימה כולה הוקצבו 3 דקות.

לפני ביצוע המשימה שתו כל הנבדקים תה קמומיל שהוכרז כמרגיע ועוזר בריכוז. והנה מגיעה המניפולציה: מחציתם חשבו שקיבלו תה "ויסוצקי" ומחציתם – תה "המותג". לוגמי "ויסוצקי" הצליחו לחבר כ-15% יותר עיגולים (36 לעומת 31), ומספר החיבורים המיותרים שלהם היה קטן פי כמה.

*

נסיים בהדגמה נהדרת בה אנשים מתלהבים מהדגם החדש של האייפון, למרות שהם בוחנים את הדגם הישן (חלקם מחזיקים בידם השניה את הדגם הישן שברשותם, בעודם מתפעלים מהדגם "החדש"):

*

אני מקווה שהצלחתי להדגים עד כמה מטושטש הגבול בין מה שהמוח שלנו תופש לבין מה שהוא מייצר כשאנחנו חווים משהו. מעבר לכך שהמידע החושי על העולם החיצון עובר סינונים, עיוותים ועיבודים רבים, הרי שמוחנו יוצק ובוחש לתוך "תבשיל החוויה" גם דעות, אמונות וציפיות מוקדמות, בטרם החוויה המוגמרת מוגשת "לנו" להתרשמות.

כשמדובר בהנאה מיין, שירה או האזנה למוזיקה, אין בכך כל רע. אך כשאנו מנסים ללמוד על המציאות החיצונית הבלתי תלויה בדעותינו, הסתמכות על חוויות אישיות יכולה להוות מכשול רציני בדרך לאמת.

אתם מוזמנים לשתף בסיפורי "חווית המצופה" האישיים שלכם.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

פלצבו 3 – חקר התופעה

פלצבו 3 – חקר התופעה

כפי שראינו בחלק הראשון, במסגרת הניסויים הקליניים אפקט הפלצבו הוא גורם מפריע, מטרד, רעש מדידה, תופעה שמפריעה להעריך את יעילות הטיפול החדש העומד על הפרק. מבצעי הניסוי הקליני מנסים למזער את האפקט ולנקות את השפעתו.
לאחר המהלומה שספג אפקט הפלצבו בחלק השני, אנחנו ממשיכים, כמובטח, לבדוק מה היו ממצאי המחקרים שהתמקדו באפקט הפלצבו עצמו.

כדי לבודד אותו וללמוד על מאפייניו ועל המנגנונים שעומדים מאחוריו פיתחו החוקרים מבנים חדשים ושונים של ניסויים. הנה שתי צורות ניסוי לדוגמה:

טיפול גלוי מול סמוי (או ניסוי פלצבו ללא פלצבו)

במשך שנים, עוצמת אפקט הפלצבו הוערכה ע"י השוואה בין קבוצת נבדקים שקיבלו טיפול "אמיתי" לבין קבוצת נבדקים שרק האמינו כי הם מקבלים טיפול אמיתי (אך קיבלו טיפול דמה).

אז עלה הרעיון לבצע את השוואה בצורה אחרת, ללא צורך במתן טיפול דמה כלל: במסגרת מחקר כזה, שתי קבוצות מקבלות טיפול "אמיתי" כלשהו. חברי קבוצה אחת מקבלת את הטיפול בצורה הרגילה תוך מודעות לקבלתו, ואילו חברי הקבוצה השניה מקבלים את אותו טיפול ללא ידיעתם. חשוב לציין כי מקבלי הטיפול הסמוי יודעים כי יקבלו אותו בשלב כזה או אחר, הם רק לא יודעים מתי זה יקרה.
לדוגמה, קבוצה אחת מקבלת זריקה של חומר מידי האחות תוך הסבר על מהותו, ואילו קבוצה שניה מקבלת את החומר דרך אינפוזיה אליה הם מחוברים באופן שוטף בצורה מבוקרת מחשב, בעיתוי לא ידוע. צורת מחקר זו נקראת "גלוי-סמוי" (open-hidden study design).

מטרת המחקרים מסוג זה היא לכמת את המרכיב הפסיכולוגי-חברתי של הטיפול, שבא ליד ביטוי בטיפול הגלוי אך נעדר מהטיפול הסמוי. ומה מגלים בניסויים כאלה? האם טיפול אמיתי אך סמוי יפעל פחות מטיפול אמיתי גלוי?

נמצא כי טיפול סמוי במשככי כאבים נפוצים אפקטיבי הרבה פחות מאשר מתן גלוי שלהם. ממצאים אלה עלו גם בקרב נבדקים בריאים בהם מושרה כאב בצורה מלאכותית, וגם בקרב נבדקים שסבלו מכאבים שלאחר ניתוח ונדרשו למנות משככי כאבים קטנות בהרבה אם אלה ניתנו להן בצורה גלויה.
ממצאים דומים עלו בטיפול בחרדות ולאחר טיפול בעירור עמוק של המוח בקרב חולי פרקינסון.

הנה דוגמה מתחום משככי הכאבים. אותו חומר כימי, שניתן באותה כמות, יעיל פי שתיים ואף יותר אם המטופל רואה שנותנים לו את החומר, לעומת מצב בו הוא מקבל אותו ללא "טקס ההענקה"!

במילים אחרות, קשה מאוד להפריד את אפקט הפלצבו מהאפקט ה"אמיתי" של הטיפול, גם כאשר ניתן טיפול "אמיתי" לחלוטין! עצם הידיעה כי הטיפול ניתן, משפיעה על החוויה של החולה.

ניסוי פלצבו מאוזן

מבנה אחר של ניסוי נקרא Balanced Placebo Design, לפיו מחלקים את הנבדקים לארבע קבוצות:

  1. נותנים טיפול פלצבו + אומרים שנותנים טיפול אמיתי (שקר)
  2. נותנים טיפול פלצבו + אומרים שנותנים טיפול פלצבו (אמת)
  3. נותנים טיפול אמיתי + אומרים שנותנים טיפול אמיתי (אמת)
  4. נותנים טיפול אמיתי + אומרים שנותנים טיפול פלצבו (שקר)

באופן כזה קל לבודד את ההשפעה של מה שהאנשים חושבים שהם מקבלים, לעומת ההשפעה של מה שהם מקבלים באמת.

הנה סרטון שמסכם ממצאים מוזרים רבים לגבי אפקט הפלצבו, כפי שעולה ממחקרים:

מנגנוני הפעולה של הפלצבו

מדוע זה קורה? וכיצד?

ניסויים רבים התבצעו בנסיון לעמוד על טיבו של אפקט הפלצבו ולחשוף את המנגנונים שעומדים מאחוריו.
בהדרגה התבהרה התמונה – מדובר במשפחה של תופעות שונות ונפרדות, שפועלות במינונים ובשילובים שונים, בתנאים שונים.

חווית המצופה – המרכיב המודע

חווית המצופה (Expectancy, Expectations) משחקת תפקיד מכריע בכל הקשור לפלצבו. זוכרים את האנשים שהתעלפו כששתו כוס מים רגילים שנתן להם מֶסְמֶר, רק מתוך הציפייה שזה מה שיקרה?
קראתם כבר את הסיפור המדהים על קרני ה-N?

משלל ניסויים שבוצעו עולה כי ציפיות מודעות משפיעות בעיקר על חווית כאב ועל יכולות מטוריות. כך למשל בניסויי כאב, נבדקים שקיבלו פלצבו עטור שבחים הגיבו אחרת לגמרי מאשר נבדקים שנאמר להם כי הפלצבו אינו יעיל בשיכוך כאבים. הבדלים בעקבות נטיעת ציפיות שונות בקרב הנבדקים נצפו גם לגבי יכולות מוטוריות אצל חולי פרקינסון, ורגשות.

העצמת האפקט

כפי שראינו בסרטון, מחקרים בתחום הכאב הראו כי כל פרט במיצוב התרופה יכול להשפיע על יעילותה כפי שמדווחים עליה המשתמשים.

מחיר התרופה למשל, מעורר ציפיות לגבי איכותה (=יעילותה), בדיוק כפי שקורה לגבי מוצרי צריכה אחרים כמו מערכת קולנוע ביתי, בגד או בקבוק יין. דן אריאלי מתאר בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" ניסויים שערך בתחום זה. בניסויים בדקו את רמת הרגישות של נבדקים לכאבים כתוצאה משוקים חשמליים בעוצמות שונות, לפני ואחרי שקיבלו גלולת פלצבו "מהוללת" לשיכוך כאבים. מחיר הגלולה היה 2.5 דולר. כמעט כל הנבדקים דירגו את רמות הכאב שלהם כפחותות לאחר נטילת הגלולה.
אך כשהורידו את מחיר הגלולה ל-10 סנט, רק כמחצית מהנבדקים דיווחו על שיפור ברמות הכאב!

ניסויים דומים הראו כי חוץ מהמחיר, גם צבע הגלולות, גודל הגלולות, וכמות דברי השבח והציטוטים המדעיים (הבדויים) שהוצמדו לתרופות השפיעו על גודל אפקט הפלצבו (מקורות 57-63).

באופן יותר כללי, נראה שככל שהטיפול דרמטי יותר והציפייה ממנו גדולה יותר, אפקט הפלצבו גדל בהתאם.

דוגמה מאלפת למרכיב הצפייה ניתן למצוא בניסוי זה בכאב:
שלוש קבוצות של מטופלים שהתאוששו מסוג מסוים של ניתוח, קיבלו משכך כאבים חזק במינון לפי בחירתם. במקביל, הוחדרה אינפוזיה עם תמיסת מלחים רגילה לוורידיהם.
לקבוצה אחת נאמר כי האינפוזיה היא משכך כאבים חזק, לקבוצה השניה נאמר כי מדובר או במשכך כאבים חזק או בפלצבו ולקבוצה השלישית לא נאמר דבר. את מידת השפעת אינפוזית הפלצבו על הכאב שחוו הסיקו ממדידת צריכת משכך הכאבים האמיתי: במשך שלושת ימי הניסוי, הקבוצה שנאמר לה כי האינפוזיה מכילה ספק פלצבו ספק משכך כאבים צרכה 20% פחות, ואילו הקבוצה שהובטח לה שמדובר במשכך כאבים חזק צרכה 34% פחות מהחומר האמיתי, בהשוואה לאלה שלא נאמר להם דבר!

הסיפור הבא יחדד את הנקודה. אנחנו חוזרים לרגע לניסויים הקליניים.
במהלך בדיקת תרופה חדשה למיגרנות, השוו את השפעתה לתרופה קיימת בשוק שיעילותה הוכחה, ובנוסף – לפלצבו. התכנון המקורי היה לחלק את הנבדקים לשלוש קבוצות זהות בגודלן – תרופה מוכחת, תרופה חדשה ופלצבו, אך ועדת האתיקה פסקה כי יש להקטין את כמות הנבדקים שיקבלו פלצבו כדי לחשוף כמה שפחות נבדקים לאי יעילותו של טיפול הפלצבו. תוצאות הניסוי היו מפתיעות: לא נמצא יתרון משמעותי של אף אחת משתי התרופות על טיפול הפלצבו, גם לא זו שיעילותה הוכחה בעבר!

להיכן התפוגגה השפעת התרופה המאושרת? ההשערה היתה כי עצם הידיעה של הנבדקים כי הסיכוי שיקבלו פלצבו נמוך ביותר (1:16), הגדילה משמעותית את הציפיות שלהם מהטיפול, לעומת נבדקים שהשתתפו במחקרים בהם הסיכוי לקבל טיפול אמיתי הוכרז כ-50% בלבד. ואכן, השערה זו קיבלה חיזוק בסקירת-על של כל המחקרים שנעשו לגבי תרופות ממשפחה זו.

לא פשוט! כל ניואנס בצורת הניסוי משפיע על התוצאות.

היפוך האפקט

לא רק העוצמה של הפלצבו ניתנת למניפולציה של ציפייה, ניתן אפילו להפוך את הכיוון בו הוא משפיע!

פלצבו שתואר כמשחרר שרירים גרם לשחרור שרירים, אבל אם תואר כבעל השפעה הפוכה – אכן גרם למתח שרירים. פלצבו שתואר ממריץ החיש את קצב פעימות הלב והעלה את לחץ הדם, אבל כשניתן בתור חומר מרגיע גרם לאפקט ההפוך.

כוחה של מילה מרגיעה או – הרופא עצמו כפלצבו

בניסוי פשוט ומרתק, 200 אנשים שהתלוננו על סימפטומים כאלה ואחרים אך לא אובחנה אצלם שום בעיה רפואית מגודרת, חולקו לארבע קבוצות. הנה מה שנאמר וניתן (או לא ניתן) לחברי כל קבוצה. אותו רופא טיפל בכולם:

קבוצה א: "אתה תרגיש טוב יותר בתוך כמה ימים. אין שום צורך בטיפול".

קבוצה ב: "אתה תרגיש טוב יותר בתוך כמה ימים, והטיפול שאתן לך ישפר את הרגשתך" + ניתן טיפול פלצבו.

קבוצה ג: "אני לא יודע מה לא בסדר איתך, ולכן אני לא נותן לך שום טיפול. תחזור אלי אם לא יחול שיפור בתוך כמה ימים"

קבוצה ד: "אני לא יודע מה לא בסדר איתך, ולכן אני לא יודע אם הטיפול שאתן לך יועיל. תחזור אלי אם לא יחול שיפור בתוך כמה ימים" + ניתן טיפול פלצבו.

כעבור שבועיים דיווחו 64% ממקבלי הדיאגנוזה החיובית על שיפור במצבם (קבוצות א+ב), לעומת 39% בלבד ממקבלי הדיאגנוזה הלא-ודאית (קבוצות ג+ד). לא היה הבדל בין אלה שקיבלו את טיפול הפלצבו לבין אלה שלא. כלומר, ההשפעה היתה לדברים שנאמרו, ולא לטיפול עצמו.

הנה ניסוי מאלף נוסף שעשה שימוש בדיקור-דמה כפלצבו רב עוצמה, וניסה להפריד בין השפעת טקס הענקת הפלצבו עצמו לבין השפעת יחסי מטפל-מטופל שסבבו אותו.

262 נבדקים שסבלו מתסמונת המעי הרגיז קיבלו דיקור דמה באמצעות מחטים מיוחדות שפותחו לאחרונה במיוחד למטרה זו: מחטים אלה לא חודרות פנימה לעור כלל, אלא מעניקות דקירה קלה ונדחפות החוצה, לתוך ידית הפלסטיק בה הן נמצאות. (העיקרון דומה לסכינים המיוחדות בהן משתמשים בתעשיית הקולנוע, בהן הלהב לא חודר לגוף השחקן כמובן, אלא נדחף בצורה קפיצית לתוך הידית).

הנבדקים קיבלו טיפולים פעמיים בשבוע, במשך שלושה שבועות. מחצית מהם זכו ליחס ענייני-עסקי מצד המטפל (חילופי דברים של כ-5 דקות בביקור הראשון), בעוד שהנבדקים בקבוצה השניה שזכו לשיחת הכרות ארוכה בת 45 דקות עם המטפל, במהלכה הוא הפגין התעניינות במצבם, אמפתיה, ואף נטע בהם ציפות חיוביות לגבי הטיפול.

בתום תקופת המחקר העריכו הנבדקים את מידת השיפור בתסמינים ובאיכות חייהם. התוצאות היו מדהימות: בקרב קבוצת ממתינים שלא קיבלו שום טיפול 28% דיווחו על שיפור במצבם, בקרב מקבלי "טקס דיקור הדמה" לבדו 44% דיווחו על שיפור במצבם, ובקרב אלה שזכו בנוסף לשיחת הכרות מעודדת ואמפתית, השיעור עלה ל–62%!

במילים אחרות, אם נפחית את 28% שאפשר ליחס למרכיבים שאינם קשורים לטיפול עצמו (כמו שיפור זמני טבעי), נקבל כי שיחה אחת בתחילת סדרת הטיפולים הכפילה את שיעור הצלחת הטיפול! וזכרו כי בשני המקרים ניתן טיפול דמה!

מעניין לציין כי נמצאו הבדלים משמעותיים בין מטפלים שונים. הדבר לא מפתיע אם מבינים כי מחצית מהאפקט שהושג מקורו בשיחה אחת. חומר למחשבה.

וכיצד בדיוק מתרחשת חווית המצופה?

בנדיטי (Beneditti) מדבר על שני מנגנונים: המנגנון הראשון הוא ההפחתה בחרדה. עצם אמירה כמו "אני עומד לתת לך משכך כאבים חזק" היא אמירה מפחיתת חרדה. המנגנון השני הוא מנגנון התגמול. ברמה הנוירולוגית מדובר באזור מאוד מסוים במוח שמפריש דופמין כאשר האדם מצפה לתגמול כלשהו בצורת אוכל, מים, סקס, כסף וכד'. כאשר האדם מקבל טיפול כלשהו (אמיתי או פלצבו), הטיפול עצמו הוא התגמול – הציפייה שבתוך זמן קצר תגיע הקלה.

התניה קלאסית – המרכיב הלא מודע

מנגנון שונה ממנגנון הציפייה הוא מנגנון ההתניה הקלאסית.

פאבלוב (ויקיפדיה)

בהתניה קלאסית, קישור חוזר ונשנה בין גירוי נייטרלי לבין מרכיב תרופתי פעיל יכול להתבטא בכך שמאוחר יותר, הגירוי הנייטרלי לבדו יגרום לתגובה של המרכיב התרופתי אליו שודך במהלך ה"לימוד", מבלי שזה ינתן בפועל.

כבר בסוף המאה ה-19 הבחין פאבלוב (Pavlov) כי כלבים מזילים ריר לא רק למראה האוכל, אלא גם למראה האדם שמאכיל אותם באופן קבוע. את הזלת הריר למראה האוכל כינה תגובה טבעית או תגובה לא-מותנית, ואת הזלת הריר למראה המאכיל כינה תגובה מותנית. התגובה המותנית נובעת מקישור נלמד שמתבצע בין המאכיל לבין האוכל. בניסוי מפורסם התנה פבלוב את הכלבים להזיל ריר למשמע צלצול פעמון (התניה שנוצרה לאחר מספיק פעמים בהם צלצל בפעמון במקביל להאכלתם). פבלוב קיבל על תגליתו פרס נובל בשנת 1904.
הנה סרטון קצר שכולל צילומים מקוריים של ניסוייו של פבלוב:

בניסויים בפלצבו נמצא כי מנגנון ההתניה עובד בעיקר כשמדובר בתפקודים פיזיולוגיים לא מודעים כגון הפרשת הורמונים ותפקוד המערכת החיסונית.

Beneditti מנסה להמחיש באופן קצת ציורי את ההבדל בין מנגנון ההתניה הלא מודע למנגנון הציפייה המודע עליו דיברנו קודם: אם הרופא אומר למטופל "עכשיו אני נותן לך תרופה שתגביר את רמות הורמון הגדילה שלך" ונותן לו פלצבו, לא חל שום שינוי ברמות הורמון הגדילה בדמו. לציפייה אין השפעה במקרה הזה.
בתרחיש אחר, הרופא נותן למטופל תרופה שמגבירה את יצור הורמון הגדילה במשך כמה ימים ברציפות ואכן נמדדות רמות גבוהות יותר של הורמון בדמו. גם זה לא ממש מפתיע. אבל ביום הבא, הרופא נותן למטופל פלצבו. בשלב זה הפלצבו כן עובד, מכיוון שהתבצעה התניה של הטיפול עם התגובה. פעולת הפלצבו מתרחשת בלי קשר לציפיות של המטופל. אם בשלב זה הרופא יאמר למטופל "אני נותן לך עכשיו תרופה שמורידה את רמות ההורמון" – רמות ההורמון תעלינה בכל זאת.

מצב עניינים דומה מתרחש לגבי המערכת החיסונית – הפלצבו יכול לעבוד דרך מנגנון התניה ולא דרך מנגנונים של ציפייה.

כלומר, במקרים מסוימים תתרחש תגובת פלצבו גם ללא יחוס משמעויות סמליות לטיפול, וזאת ברמה הביולוגית הבסיסית ביותר, כתוצאה מהתניה קלאסית. (עוד בנושא אפשר לקרוא כאן, כאן, וכאן).

שילוב מנגנונים ואפקט כדור השלג

במקרים רבים קשה להפריד בין המרכיב המודע של חווית המצופה לבין המרכיב הלא מודע של התניה קלאסית. נראה כי שני הגורמים קיימים בזכות עצמם ומעצימים זה את זה (ראו למשל כאן וכאן) וכמו כן השפעת כל מנגנון שונה בהתאם למצבים הרפואיים בהם מדובר.

כדי שהתניה תתרחש, חייב להיות קישור חיובי בין מתן פלצבו לבין תחושת שיפור במצב. בניסויי מעבדה יוצרים את הקשר הזה ע"י מתן טיפול אפקטיבי מספר פעמים במקביל לגירוי פלצבו, ורק לאחר מכן, כשהתבצעה ההתניה ניתן להסיר את הגורם הפעיל. אך מה יכול ליצור התניה כזו במצבים טבעיים, בסדרת טיפולים בה ניתן פלצבו כבר מהטיפול הראשון?

יתכן שמנגנון "חווית המצופה" הוא שמתחיל את התהליך, ולאחר הצלחה ראשונית מסוימת מתחיל לפעול מנגנון ההתניה. מנגנון זה מחזק את האפקט, מה שכמובן מעלה את הציפיות לפעמים הבאות. שני המנגנונים מביאים לחיזוק האפקט ובכך מעצימים זה את זה.

אך למעשה לא נדרש אפילו שהציפיות הראשוניות יגרמו לשיפור. מספיק ששיפור התרחש מסיבה מקרית כלשהי. אם האדם מייחס את השיפור למתן הטיפול, הדבר יחזק את הציפיות המודעות שלו לגבי הצלחה עתידית, וכך יבסס תהליך של התניה. משם ימשיך התהליך להתחזק כפי שתואר לעיל.

הסתכלות תהליכית-דינמית כזו מדגימה את החשיבות של תנאי ההתחלה. הדבר מסביר מדוע יידוע החולה על הטיפול שהוא עומד לקבל, והסופרלטיבים הנלווים יכולים לחולל הבדל עצום – הם אלה שיגרמו לטיפול הראשון להצליח, ולו במידת מה, ומשם יתחיל כדור השלג להתגלגל. רגישות זו לתנאי ההתחלה יכולה להסביר גם את השוני הרב בעוצמת תגובת הפלצבו במקרים שונים ולגבי אנשים שונים.

התניה נוספת יכולה להיות הקישור הנרכש הכללי בין ביקור אצל רופא לבין הטבה בהרגשה בעקבות הטיפול שהוא נותן. לאחר מספיק ארועים מוצלחים כאלה, יתכן שנחוש הקלה בסימפטומים (כמו כאב) רק בזכות הביקור, בדומה לריר שמזיל הכלב בשומעו את צליל הפעמון.

אפקט הפלצבו כתהליך למידה

לעיתים מספיק שאנשים יראו תגובות חיוביות אצל אחרים בכדי להזניק את מעגל הקסמים הזה.

בניסוי מרתק קיבלו הנבדקים גירויים כואבים והתבקשו להעריך את עוצמת הכאב בסולם של 0 עד 10. החוקרים ניסו ליצור קישור נלמד בין עוצמת הכאב לבין מצב דלוק או כבוי של נורה ירוקה (הפלצבו בניסוי זה).

הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות. לנבדקים בקבוצה הראשונה פשוט אמרו כי הם יכולים לצפות להפחתה בכאב במקרה בו הנורה הירוקה נדלקת. הנבדקים בקבוצה השניה עברו שלב של התניה במהלכו בכל פעם שהנורה נדלקה הופחתה עוצמת הגירוי. חברי הקבוצה השלישית רק צפו באדם אחר (משתף פעולה עם החוקרים) שהתנהג כאילו הדלקות הנורה הירוקה מפחיתה את כאביו.
לאחר מכן הגיע שלב הניסוי בו העריכו הנבדקים את עוצמת הכאב ש"הוענק" להם בפעמים בהם הנורה הירוקה דלקה לעומת הפעמים בהם היתה כבויה. כמובן שעוצמת הגירוי היתה קבועה, בלי קשר למצב הנורה.

התוצאות: אפקטיביות הנורה הירוקה היתה מועטה עבור הנבדקים שקיבלו הבטחה מילולית, אך משמעותית עבור אלה שעברו את שלב ההתניה. המעניין היה כי חברי הקבוצה השלישית שרק צפו באחרים שנראו כמגיבים טוב לנורה הירוקה, חשו הפחתה בכאב במידה כמעט זהה לאלה שעברו התניה על בשרם!

חוקרים מדברים על שילוב של שלושת האלמנטים הללו בתהליך למידה כללי יותר, שכנראה עומד ביסוד אפקט הפלצבו:

  1. למידה מתוך מידע, בהסתמך על כישורי השפה, ללא אלמנט חוויתי.
  2. למידה אסוציאטיבית (התניה) – יצירת קישורים אסוציאטיביים בין גורמים מתוך חוויה אישית.
  3. למידה חברתית, מתוך תצפית על אחרים.

לפחות בהקשר הספציפי הזה, נראה שאנשים כן לומדים מנסיונם של אחרים.

נקודה מעניינת אליה עוד נשוב בהמשך, נוגעת במה שקורה כאשר גילו לנבדקים כי הם קיבלו פלצבו.
בניסוי בו הופחת כאב בהתניה לפלצבו, התבטל האפקט לחלוטין ברגע שגילו לנבדקים כי "עבדו עליהם", כלומר, כי בתהליך ההתניה החלישו את גירוי הכאב כדי לגרום להם להאמין שטיפול הפלצבו שקיבלו במקביל עובד. תוצאה זו מחזקת את מודל "חווית המצופה" ומראה כי בכוחו של מנגנון זה לבטל את מנגנון ההתניה, לפחות במקרים מסוימים (וזאת בניגוד לניסוי ההורמונלי בו הציפיות אין בכוחן לגבור על ההתניה).

מנגנונים נוירו-ביולוגיים – המקום בו סובייקטיבי ואובייקטיבי נפגשים

עד כה דברנו בעיקר על המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס תגובת הפלצבו. אך בסופו של דבר, לפחות לפי גישות הרווחות היום במדעי המוח, לכל תהליך סובייקטיבי-פסיכולוגי יש ביטוי גם ברמה של תפקוד המוח, אם ברמה הכימית, החשמלית או המבנית. הקושי הוא לאתר ולבודד את הגורמים הפיזיים שקשורים לכל חוויה פסיכולוגית, אבל הם שם.

כשמסתכלים על הדברים מזוית זו, מחקר הפלצבו הוא למעשה מחקר הדרך בה אמונות וציפיות משפיעות על תהליכים במוח שקשורים לתפישה ותחושה, ובסופו של דבר בריאות נפשית ופיזית.

המחקר הנוירולוגי של אפקט הפלצבו נוסד ב-1978 בעבודתו של לוין (Levin) ועמיתיו.

כדי להבין במה המדובר, נפתח בהסבר קצר על אופיואידים (opioids). מדובר בקבוצה של תרכובות הנקשרות לקולטני האופיואיד (opioid receptors) שתפקידם להעביר את תחושות הכאב ואותות חישה אחרים למוח. היקשרות אופיואידים לקולטנים אלו יוצרת אפקט משכך כאב.

חומרים ממשפחת האופיואידים ניתן למצוא בטבע (בפרג האופיום למשל. מורפין הידוע כמשכך כאבים הוא המרכיב העיקרי של האופיום), ניתן לזקק אותם ממקורות טבעיים (למשל הרואין שמסונתז ממורפין) או לייצר אותם באופן מלאכותי (מתאדון, טרמדול, פתידין ואחרים). אך האופיואידים שיעניינו אותנו בהקשר של הפלצבו הם האופיואידים האנדוגניים – הם מופרשים על ידי הגוף ומופיעים באופן טבעי במוח. תפקידם לפקח על התנהגויות רגשיות הנוגעות לכאב, חרדה ופחד. הידועים שבין חומרים אלו נמנים על משפחת האנדורפינים.

המחקר של לוין הראה, כי ניתן לבטל אפקט משכך כאב של טיפול פלצבו ע"י מתן חומר נוגד אופיואיד שנקרא נלוקסון (Naloxone). הדבר העיד על כך כי שיכוך הכאב שהישרה מתן הפלצבו התבצע באמצעות הפרשת אופיואידים טבעיים בגוף.

מחקרים רבים שבאו בעקבותיו חיזקו את הממצאים והרחיבו אותם. נמצא כי מנגנוני פלצבו שונים פועלים בדרכים כימיות שונות. יש שפועלים באמצעות הפרשת אופיואידים, ויש שבאמצעות הפרשת חומרים ממשפחות אחרות, בתלות בתנאים הספציפיים בהם עוררה תגובת הפלצבו.

בשנים האחרונות התחילו לחקור את תגובת הפלצבו גם אצל חולי פרקינסון, והתגלה כי חולים משיגים שיפור ביכולת המוטורית דקות אחדות לאחר שקיבלו פלצבו שהוכרז כתרופה חזקה למצבם. נמצא כי פעולת הפלצבו מתבטאת בהפרשת דופמין.

בנוסף, מדדו פעילות חשמלית בקרב נוירונים בודדים ע"י אלקטרודה שהוחדרה למוחם של חולי פרקינסון, והשוו את רמת הפעילות החשמלית לפני ואחרי מתן הפלצבו. לא כל החולים הגיבו לפלצבו. אלה שלא הגיבו דיווחו על חוויה סובייקטיבית של חוסר שיפור במצבם ולא נמדד כל שינוי בפעילות העצבית שלהם. לעומתם, אצל אלה שדיווחו על כך שהם מרגישים הרבה יותר טוב בעקבות טיפול הדמה נמדדה ירידה משמעותית ברמת הפעילות העצבית של הנוירונים באזורים הספציפיים שנוטרו!
כלומר, נמצאה התאמה מובהקת בין התחושות הסובייקטיביות עליהן דיווחו החולים, לבין הפעילות העצבית באזורים מסוימים במוחם, בתגובה לטיפול פלצבו.

גם בהדמיות שונות הצליחו החוקרים "לראות" את תגובת הפלצבו מתרחשת במוחם של המטופלים.

הסרטון הבא מציג את השפעת הפלצבו על פעילות המוח הקשורה בתפישת כאב:

המחקר בתחום עדיין בחיתוליו והמחקרים בתחום מאוד טכניים ומפורטים, ולכן לא אתעמק עוד בזוית הנוירולוגית, בשלב זה. פרטים נוספים למתעניינים אפשר לקרוא למשל כאן, כאן (עמ' 688),וכאן (עמ' 576-582).

אז יש בו או אינבו?!

בשלב זה, הקורא בוודאי מבולבל מעט. האם הפלצבו הוא מיתוס או תופעה רבת עוצמה?

מצד אחד פגשנו חוקרים שהראו שכאשר מנקים את כל ההטיות וגורמי ההחלמה הטבעית לא נותר כמעט שום הבדל בין מקבלי טיפול דמה לבין אלה שלא קיבלו טיפול כלל, כלומר אפקט הפלצבו הוא מיתוס בלבד.
מצד שני, סקרנו באריכות סדרת מחקרים שהראתה כי התניה קלאסית, ציפייה ומנגנוני למידה שונים בכוחם ליצור אפקטים מרשימים לטיפולי פלצבו.

מה קורה כאן?

ברשומה הבאה אנסה לעשות סדר בבלגן וליישב את הסתירות, עד כמה שניתן.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!