אני זוכר זאת בבירור – זכירת המצופה

אני זוכר זאת בבירור – זכירת המצופה

לאמונות, ציפיות וסוגסטיות יש כוח רב בעיצוב התפישות והחוויות שלנו, החל משינוי טעמם של מאכלים ומשקאות, שינויים בשמיעה, בראייה, תחושות מיסטיות, חרדות ופחדים, וכלה ביכולת לעבור ניתוח או טיפול שיניים ללא הרדמה ובהתגלויות אלוהיות.

בסדרת הרשומות הנוכחית נצלול אל ממלכת הזיכרון.

האם זיכרונות מחוויות שחווינו משקפים את מה שאירע במדויק? האם הזיכרון האנושי עובד כמו הקלטת וידאו שאפשר להריץ אותה מחדש שוב ושוב ולשחזר מתוכה את הפרטים? האם ניתן לשנות זיכרונות אחרי שנוצרו? לפני שנוצרו? האם אפשר להיזכר באירועים שכלל לא התרחשו? האם צלילות הזיכרון ותחושת הביטחון שלנו לגבי דיוקו משקפים את דיוקו בפועל?

כפי שנראה, שלל גורמים חמקמקים מעצבים ומשנים את הזיכרונות שלנו בלי שאנו מודעים לכך בכלל. כמובן שלא אוכל לסקור את הנושא אדיר-המימדים הזה באופן יסודי, אלא רק להביא שלל דוגמאות פיקנטיות שיעבירו את המסר הכללי.

* לפני שנתחיל, אני ממליץ לכם להשתתף בניסוי קצרצר. שימו לב: חשוב לבצע אותו לפני שממשיכים לקרוא. נדרשת רק דקה של ריכוז, דף וכלי כתיבה.

>>  להשתתפות בניסוי הזיכרון לחצו כאן  <<

נתחיל את מסענו באיזור הדמדומים שבין החוויה לבין הזיכרון שנוצר ממנה.

זכירת המצופה

בניסוי שבו הוזמנתם להשתתף (הזדמנות אחרונה לפני הספוילר) התבקשתם לזכור כמה שיותר מילים מתוך רשימה בת 15 מילים שהוצגה בפניכם. לפני הוצאת הספר לאור השתתפו בניסוי כ-450 גולשים. רובם הצליחו לזכור 6-10 מילים מתוך אלה שהופיעו ברשימה. אבל מטרת הניסוי לא הייתה לבדוק את כמות המילים שאנשים זכרו מהרשימה, אלא דווקא את המילים שהם זכרו אך לא הופיעו ברשימה. במובן הזה הניסוי לא אכזב. המילים הבאות חזרו יותר מפעם אחת כל אחת: גלידה, חיוך, יין, תפוח, נעים, סירופ, מלוח. 7 משתתפים זכרו את המילה מלפפון, 9 זכרו את המילה חמוד, 11 זכרו לימון, 16 זכרו מר, ו-25 זכרו את המילה טעים. אבל הכוכבת הגדולה הייתה ללא ספק המילה 'מתוק', שהרשימה "הונדסה" כדי לעורר: לא פחות מ-200 איש (כ-44%) זכרו כי ראו אותה זה עתה ברשימה!

כאשר אנו קולטים משהו בחושינו, המוח מחלץ מיד את המשמעות של הדברים ואינו טורח לעבד ולאחסן בזיכרון כל פרט ופרט לחוד. המוח מקשר את פרטי המידע החדש לדברים שאנו כבר יודעים על העולם. קישורים אלה עוזרים לסנן עיקר מטפל, וגם לשלוף מאוחר יותר את פרטי המידע שכן קודדו. בעת ההיזכרות, קשה לנו להבחין בין פרטי מידע שמקורם בחוויה לבין פרטי ידע קודם שמקושרים אליהם חזק.

זה בדיוק מה שקרה בעת שינון רשימת המילים. באופן אסוציאטיבי, רבות מהן נקשרו למושג "מתוק". בעת ההיזכרות, המוח בנה מחדש את רשימת המילים. הבנייה כללה כמה מהמילים המקוריות, וכן את המילה שנקשרה אליהן חזק – "מתוק" – מילה שהמוח מניח שהשתתפה גם היא ברשימה.

אשליית זיכרון זו, שבה אנשים זוכרים מילים שלא הוצגו בפניהם, דווחה לראשונה ב-1959 ע"י Deese. ב-1995 חזר האפקט לכותרות בעקבות מחקרים שביצעו Roediger ו-McDermott בתחום זיכרונות-שווא (False memory). האפקט מכונה DRM, על שם שלושת החוקרים הללו, ועקב פשטותו הניסויית זכה לשימוש רב במחקרים. אשליית DRM מדגימה בצורה מאלפת כיצד כל פעולות הזיכרון, כולל הבסיסיות ביותר, מערבות תהליכים של בנייה מחדש (Reconstruction).

האפקט קל להדגמה, בדומה לאשלייה אופטית טובה, וכן נוח לשימוש במחקרים על זיכרונות שווא. אך האם הוא מודל מייצג למה שקורה "בחיים האמיתיים"?

מספר מחקרים בדקו מתאם בין כמות הטעויות בניסוי DRM לבין זיכרונות אוטוביוגרפיים שגויים או מעוותים.

במחקר משנת 2002 נמצא כי אנשים שטוענים שנחטפו ע"י חוצנים נטו ליותר זיכרונות שווא במבחן DRM בהשוואה לקבוצת ביקורת. לא היה הבדל בכמות המילים הנכונות שחברי שתי הקבוצות זכרו. אלה היו גם התוצאות במחקר משנת 2009, שבו השתתפו אנשים שטוענים כי הם זוכרים חוויות מחיים קודמים. אם מניחים כי חוויות אלה לא התרחשו במציאות, הרי שהממצאים הללו מרמזים כי מנגנונים משותפים מקשרים בין שגיאות במבחן DRM לבין נטיה לזיכרונות שווא בחיי היום-יום.

מחקרים לגבי שחזור זיכרונות של התעללות מינית בילדות (כאן, כאן וכאן) הניבו תוצאות דומות: אנשים שזיכרונות כאלה "שוחזרו" אצלם טעו יותר במבחן DRM בהשוואה לאנשים שלא דיווחו על התעללות וכן בהשוואה לאנשים שזכרו באופן רציף ומודע כי עברו התעללות בילדותם.

בין אם מדובר בזיכרונות מודחקים, מעוותים או ממוצאים, הרי שמדובר בסוגים שונים של טעויות בזיכרונות האוטוביוגרפיים, ונראה שיש מתאם בינן לבין תוצאות מבחן DRM. בהמשך עוד נשוב לדבר על הבעייתיות שבתהליכי "שיחזור" זיכרונות.

*

הדגמה יפה נוספת ל"זכירת המצופה" ניתנה בניסוי הבא: המתנדבים התבקשו להמתין דקה בחדר של סטודנט לתואר שני, לפני שהכניסו אותם ל"חדר הניסוי". הניסוי, כך התברר, היה לא יותר מאשר בקשה לרשום את כל החפצים שהם זוכרים שראו בחדר ההמתנה לפני רגע. החדר הזה היה חדר טיפוסי בכל המובנים, וכלל שולחן כתיבה, כסאות, מדפים, וכד’. בין שאר הפריטים שהעלו הנבדקים מזיכרונם, 30% זכרו כי ראו ספרים ו-10% זכרו כוננית מסמכים, למרות שחפצים אלה לא היו כלל בחדר – הם הוצאו ממנו במכוון לצורך הניסוי.

כלומר, המוח בנה מחדש (Reconstructed) את תוכן החדר על סמך מה שהיה בו וכן על סמך מה שהיה צפוי שיימצא בו. תהליך ההיזכרות אינו שליפת העתק מדוייק של המציאות, אלא יצירה מחודשת שלה.

הטיית המניע

במחקר משנת 1979 שנקרא "אפקט 'אופרת הסבון' בהיזכרות בסיפור", בדקו החוקרים כיצד אמונה לגבי מניעיו של אדם משפיעה על הזיכרונות שנוצרים בעקבות חשיפה לפעולותיו.

המשתתפים בניסוי קראו טקסט ובו חמש פסקאות שמתארות בצורה יבשושית חוויות שחוותה בחורה בשם ננסי: הכנת כוס קפה, ביקור אצל רופא, האזנה להרצאה באוניברסיטה, עריכת קניות במכולת והשתתפות במסיבת קוקטייל.

כמחצית מהמשתתפים בניסוי קיבלו בנוסף את המידע הבא בטרם קראו את הטקסט הנייטרלי:
"ננסי התעוררה שוב עם תחושת בחילה ותהתה אם היא אכן בהיריון. איך תספר לפרופסור איתו התראתה? והכסף, זו בעיה נוספת".

למחרת כונסו שוב הנבדקים והתבקשו לשחזר מזיכרונם באופן מדוייק ככל האפשר את התיאורים שקראו. בתחילה העלו זיכרונות באופן חופשי. לאחר מכן, התבקשו לדרג חמישים אמירות שונות על סקלה שבין "בודאות לא הופיע בטקסט" לבין "בוודאות הופיע בטקסט". עשר מהאמירות שהוצגו לשיפוטם היו נכונות ועשר שגויות. השאר היו עובדות שניתן להסיק בעקיפין מהטקסט אך אינן מוזכרות בו במפורש (למשל, אמירות לגבי הסיבה לביקורה אצל הרופא, יחסיה עם הפרופסור, וכד') – חלקן מתאים לסיפור ההיריון, וחלקן נוגד אותו.

אלה שקיבלו את סיפור ההיריון לפני קריאת הטקסט, זכרו יותר סיטואציות מתוך החמש, הרבה יותר פריטים ואת הסדר שבו הופיעו, בהשוואה לקבוצת הבקרה.

אך ההבדל המשמעותי והמעניין היה בפריטים שמשתתפים אלה המציאו בשלב ההיזכרות החופשית ואשר לא הופיעו בטקסט המקוריפי 4 יותר פרטים מומצאים מאשר בקבוצת הבקרה. רוב התוספות היו רלוונטיות לסיפור המניע. כך למשל, הוחלף התיאור המקורי של "בדיקות שגרתיות" ב"בדיקות היריון", אמירתו המעורפלת של הד"ר – "נראה שהציפיות שלי אושרו" הוחלפה ב"החששות שלך אושרו". כמו כן יוחסו לננסי מחשבות ותחושות רבות שלא הופיעו בטקסט המקורי, למשל: "ננסי לא נהנתה כלל במסיבה", "הרגישה נורא" או "היתה מדוכאת". בנוסף, הסיפור היה מגובש ורציף יותר, והיה משופע בביטויים כגון "לאחר מכן" או "מאוחר יותר באותו הערב" – ביטויים שנעדרו כמעט לחלוטין בתיאורי קבוצת הבקרה.

סיפור המניע שימש כמעין דבק שליכד יחד את כל פירורי המידע. הסיפור שנוצר היה עקבי יותר, אך גם כלל עיוותים רבים יותר של הפרטים. המציאות "כופפה" כדי להתאים לסיפור, ופרשנויות אפשריות שמחזקות את האמונה הבסיסית הפכו בין לילה לזיכרונות של ממש מהאירוע.

חשבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש להטיה הזו בחיי היום יום. כיצד מניעים שאנחנו מייחסים לאנשים סביבנו – בצדק או שלא בצדק, בין אם מדובר בבוס, חבר, בן זוג או ילדים – צובעים את הדרך שבה אנו רואים וזוכרים את מעשיהם.

*

בפעם הבאה נלמד כיצד לגרום לאנשים לזכור כי חוו חוויות על-טבעיות (יותר קל משאתם חושבים).
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).

*

אם מה שקראתם נראה לכם מוכר ואתם לא בטוחים מאיפה, הרי שאתם מועדים ליפול בכשל זיכרון נוסף שנקרא "בילבול מקור הזיכרון". רוב החומר (למעט הסעיף על "הטיית המניע") נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה". חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שיהיו זמינים לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.

לכל חלקי הסדרה: