אני זוכר זאת בבירור – כאילו זה קרה אתמול

אני זוכר זאת בבירור – כאילו זה קרה אתמול

רובנו זוכרים בצורה מאוד חייה ופרטנית איפה היינו, עם מי, מה עשינו, ואיך בדיוק שמענו על אירועים דרמטיים כמו אסון התאומים, או רצח רבין. עצרו רגע, בחרו לכם את אחד משני האירועים הללו ורשמו על דף כל פרט שאתם מצליחים להיזכר בו (קדימה, לא להתעצל!).

עכשיו נסו להיזכר באירוע אחר כלשהו שקרה באותה תקופה. אני מניח שרובכם לא מצליחים להיזכר בשום דבר קונקרטי, ואם כן, הזיכרון בוודאי עמום ומטושטש בהרבה.

מתקבל הרושם שאנו זוכרים אירועים דרמטיים, מרגשים ומפתיעים באופן מדוייק יותר מאשר אירועים שוליים ובלתי טעונים רגשית, ונשמע גם הגיוני שכך יהיה.

ב-1977 טבעו הפסיכולוגים Brown ו-Kulik את המונח "זיכרונות מבזק" (Flashbulb Memories) כדי לתאר זיכרונות מהסוג הזה. השם משקף את הרעיון כי זיכרונות של אירועים כאלה נחקקים באופן תמידי במוחנו, כנראה באמצעות מנגנון מיוחד, בדומה מאוד לתמונה שמתעדת המצלמה ברגע שהפלש מבזיק. במחקר שערכו, מצאו שכמעט כל הנשאלים (40 לבנים ו-40 שחורים) דיווחו על זיכרונות מפורטים מאוד לגבי רצח קנדי, כמו גם לגבי אירועים דרמטיים אחרים שהתרחשו באותן השנים.

אך האם הזיכרונות הללו אכן מדוייקים? קשה לבדוק זאת, אלא אם מוצאים דרך להשוות את הזיכרון לאירועים כפי שהתרחשו בפועל, או לפחות לחוויותיהם של אנשים אחרים שהיו איתנו בעת ההתרחשות.

נחזור לזיכרונות שהעליתם לגבי אותו אירוע דרמטי. כעת בקשו מקרובי משפחה או חברים שהיו נוכחים איתכם באותו אירוע לרשום את זיכרונותיהם שלהם, והשוו את הגרסאות. האם התגלו סתירות? אנא שתפו בממצאים!

*

Challenger_explosion

אסון הצ'לנג'ר – ויקיפדיה

בניסוי מבוקר שנעשה בעניין זה, התבקשה כיתה שלמה של סטודנטים לכתוב דוח מפורט יום לאחר התפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר בזמן המראתה (1986), דוח בו הם מפרטים איפה היו באותו זמן, מתי בדיוק נודע להם על האירוע וכיצד, מי היה איתם, וכו'. כעבור שנתיים וחצי ביקשו מאותם סטודנטים לחזור ולהשיב על אותן שאלות בדיוק. ההבדלים היו רבים ומשמעותיים: אנשים דיווחו כי שמעו על האסון בשעה אחרת, ממישהו אחר, או בהיותם בחברת אנשים אחרים. למרות עיוותי הזיכרון הרבים, הנבדקים היו בטוחים כי הם זוכרים את הפרטים במדויק.

הנה דוגמה לשני תיאורים של אותו אדם:
תיאור מקורי: "ישבתי בשיעור-דת וכמה סטודנטים נכנסו והתחילו לדבר על זה. לא ידעתי את הפרטים, מלבד זה שהיה פיצוץ וכולם ראו את זה, כל כך עצוב…"
תיאור כעבור 32 חודשים: "כאשר שמעתי לראשונה על הפיצוץ ישבתי בחדר שלי במעונות יחד עם שותפי לחדר וצפינו יחד בטלויזיה. זה הופיע במבזק חדשות ושנינו היינו בהלם. הייתי ממש מדוכא, עליתי למעלה לדבר עם חבר שלי, ואח"כ התקשרתי להורי".

כאשר קיבלו לידיהם את תיאוריהם המקוריים, רבים מהם נדהמו מהסתירות שבין הדוחות, וחלקם אף התעקשו כי הזיכרון השני הוא המדויק!

*

9-11בניסוי דומה שנערך מיד לאחר אסון התאומים, התבקשו סטודנטים לתאר בפרוטרוט את חוויותיהם מהאירוע, ובנוסף, לתאר חוויה נוספת כלשהי משלושת הימים שקדמו לאסון. תיאור נוסף זה מהווה בקרה לאירוע הדרמטי, בקרה שלא התבצעה במחקרים הקודמים. לאחר תקופה של 1, 6 או 32 שבועות (כל תת קבוצה נדגמה כעבור פרק זמן אחר) התבקשו הסטודנטים להיזכר שוב בפרטים של שני האירועים, וכן לציין מה רמת הביטחון שלהם בדיוק הזיכרונות.

נמצא כי כל הזיכרונות, משני האירועים, הלכו ונעשו פחות מדויקים, ככל שחלף זמן רב יותר מרגע התרחשותם. אך בעוד שלגבי האירוע ה"רגיל" אנשים ציינו כי הם פחות ופחות בטוחים לגבי הדיוק בפרטים, הרי שלגבי אסון התאומים הם היו משוכנעים כי הם זוכרים את כל הפרטים במדויק, בלי קשר לתקופה שחלפה עד שנשאלו, זאת למרות שכמות אי הדיוקים בדיווחיהם הלכה וגדלה כאמור ככל שחלף הזמן, בדיוק באותה מידה כמו בתיאור האירוע הרגיל.

נראה שאשליית דיוק הזיכרון פועלת בצורה החזקה ביותר במקרים שבהם הזיכרונות טעונים מבחינה ריגשית, ולכן נחווים כמלאי חיים יותר.

 ביטחון בזיכרון

זיכרונותיו המבולבלים של הנשיא

מקרה נוסף שבו ניתן היה לאמת את הזיכרון עם העובדות, נוגע לזיכרונותיו של הנשיא בוש לגבי אירועי ה-11 בספטמבר. בעודו מדבר בפני כיתת ילדים בבי"ס, נכנסו להודיע לו כי מטוס נוסף התרסק לתוך הבניין השני (תיעוד וידאו). באותו רגע הבין בוש כי מדובר בהתקפה מכוונת ולא בתאונה. על פגיעת המטוס הראשון שמע בוש לפני שנכנס לכיתה.

לפחות בשני אירועים נפרדים, סיפר בוש כי צפה בטלויזיה וראה את התרסקות המטוס הראשון לפני שנכנס לכיתה. כך למשל, ב-4 בדצמבר 2001 בתשובה לשאלתו של ילד, ענה: "ישבתי מחוץ לכיתה, מחכה להיכנס, ראיתי את המטוס הראשון פוגע במגדל וחשבתי לעצמי, איזה טייס גרוע… זו בודאי תאונה נוראית". למעשה לא יתכן כי ראה את ההתרסקות הראשונה, מכיוון שצילומים כאלה לא שודרו באותו יום!

כמובן שתומכי תאוריות קונספירציה חגגו על סיפורו של בוש: אם הוא זוכר שהוא ראה – הוא ראה. ואם הוא ראה – זה שודר. ואם זה שודר – מישהו צילם את זה. ואם מישהו צילם את זה – הוא ידע לכוון את המצלמה מראש, ולפיכך היה שותף לקנוניה, וכו'.

לסיכום: היזהרו מזיכרונות "חיים" וטעונים רגשית. הם ככל הנראה בלתי-מדויקים בדיוק כמו זיכרונות סתמיים, אבל בניגוד לזיכרונות סתמיים, אתם תסרבו להכיר בעובדה זו.

*

זהו, בזאת הסתיימה סדרת הפוסטים על הזיכרון. מקווה שתזכרו ממנה משהו! 🙂

לכל חלקי הסדרה: