מופעי היפנוזה

מופעי היפנוזה

בחלקים הקודמים עסקנו בניסיונות להפיק תועלת מהיפנוזה לצורך שליטה באנשים, שיכוך כאבים, שיפור יכולות וגמילה מהתמכרויות. הפעם נעזוב את מרתפי ה-CIA, המעבדות, מכוני המחקר והמרפאות, ונצא להתבדר קצת במופעי היפנוזה. נציץ אל מאחורי הקלעים של מופעי הבמה, ונחשוף כמה טריקים של מהפנטי הבמה. האם בכלל מדובר בהיפנוזה? אולי זו בעצם היפנוזה במיטבה?

*

מופעי היפנוזה נערכים עוד מימי מֵסמר, שנים רבות לפני שברייד טבע בכלל את המנוח "היפנוזה". (כזכור, צפייה במופע כזה היא שהתניעה בברייד את הסקרנות לחקור את הנושא מזווית מדעית). כך מתאר ברייד מופע היפנוזה טיפוסי, בחיבור שפרסם ב-1851:

"אנשים במצב ער לחלוטין, מוכּרים וידועים בחברה, שמתנדבים מרצונם – עולים על הבמה. יכולת הדיבור, הראיה והשמיעה תינטל מהם, התנועות שלהן יישלטו לחלוטין, כך שהם אינם יכולים לקום או לשבת למעט אם יקבלו הוראות מהמפעיל. הזיכרון שלהם יילקח מהם לגמרי, עד שישכחו את שמם ואת שמות הקרובים להם ביותר, הם יהפכו מגמגמים או יחושו כאב בכל מקום שהמפעיל יורה להם, מקל הליכה יהפוך להיראות כנחש בעיניהם, טעמם של מים ישתנה לדבש, קפה, חלב, ברנדי, לימון וכו'."

לא הרבה השתנה במופעים הללו לאורך השנים, למעט ההסברים, שהתחלפו לפי התקופות. אחדים דיברו על אנרגיות מגנטיות וחייתיות (בנוסח תורתו של מסמר), אחרים – על טלפתיה ועל השפעות מרחוק על מוחם של אנשים ("הקרנת מחשבות"), וכד'. רק בעשרות השנים האחרונות התחילו למתג הופעות אלה כהדגמות של טראנס היפנוטי או סוגסטיה.

הנה דוגמה די מייצגת למופע שכזה:

נראה די מדהים. מה קורה כאן? מה גורם לאנשים להתנהג בצורה כזו? האם זה אמיתי?

מדריך למפעיל מופע ההיפנוזה המתחיל

באתר הזה מצאתי הסברים וטיפים מאירי עיניים לגבי מופעי היפנוזה. הנה לקט מתוכו בתרגום חופשי:

בנה ציפיות

הצלחת המופע תלויה בציפיות הקהל. הקהל צריך להגיע למופע כשהוא מעוניין לראות דברים משונים ומצחיקים קורים, וכשחלקו לפחות רוצה להתהפנט. אם זה המצב, חצי מעבודת המופיע כבר נעשתה. קהל עם ציפיות גבוהות גם מפעיל לחץ סמוי על המשתתפים "לספק את הסחורה". פרסום מקדים הוא חיוני. המסר כי אנשים מהקהל מתנדבים לעלות לבמה וכי הם מתנהגים בצורות מפתיעות, צריך לעבור שוב ושוב. פרסם כי אתה תדגים את היכולות המדהימות של המוח האנושי.

בזמן המופע המשך להדגיש את נפלאות ההיפנוזה. ספר למשל על הניתוחים שמתבצעים ללא הרדמה. ציין גם כי רק אנשים נורמאליים, רציונאליים ואינטליגנטיים יכולים להיות מהופנטים. זה עוזר להתגבר על החששות הטבעיים של האנשים מכך שהם עומדים לבצע דברים מוזרים, ובמקביל, דוחף אותם לשתף פעולה עם הסוגסטיות (הם הרי נורמאליים, רציונאליים ואינטליגנטיים אחרי הכל, לא?)

בחר את המתנדבים שלך בקפידה

באופן אידיאלי, המתנדבים שלך צריכים לבחור את עצמם, כי מי שמוכנים לעלות על הבמה מרצונם הם, מטבע הדברים, אנשים מוחצנים יותר,  שמרגישים בנוח מול קהל. זו הסיבה מדוע מהפנטי במה תמיד מבקשים ממתנדבים לעלות ולא בוחרים בעצמם אנשים. אבל עליך לצמצם עוד יותר את המשתתפים במופע. הדרך הקלאסית לעשות זאת היא לבקש מהיושבים בקהל לשלב את ידיהם, ולומר להם כי הם לא יכולים להתיר את ידיהם. חצי מהאנשים לא יטרחו לנסות זאת בכלל, וחצי מהנותרים יפרידו את ידיהם באופן מיידי. זה משאיר אותך עם הרבע שהוא יותר משתף פעולה וסוגסטיבילי. בחר את המתנדבים שלך מתוך קבוצה זו של אנשים! הסוד הגדול של מופעי ההיפנוזה הוא שהמתנדבים למעשה מהופנטים כבר כשהם עולים על הבמה.

מילת אזהרה. כשהמתנדבים כבר על הבמה, וודא היטב שאף אחד מהם לא שתוי או מזייף את התגובות באופן בוטה. התנהגותם עלולה להיות בלתי צפויה בדרכים שאתה לא מעוניין בהן.

פעל בביטחון עצמי

ביטחון עצמי הוא הרכיב הסודי שגורם להיפנוזה לעבוד. למעשה, המתנדבים מהופנטים בגלל שאתה אומר שהם מהופנטים, מתוך ביטחון מוחלט שזה המצב.

זרום

הפרדוקס הגדול של הביטחון העצמי הוא שהוא מאפשר לך להיות בשליטה מבלי הצורך לשלוט לחלוטין בהתנהגות המתנדבים. חלק מהכייף של היפנוזת הבמה הוא שהמתנדבים מתנהגים בצורות מפתיעות שלא ניתן לחזות מראש. לכן קבל כל מה שקורה ו"זרום" עם זה. לא משנה מה המתנדב עושה, קבל זאת ואמור לקהל ולמתנדבים שזה סימן שהוא מהופנט. זה מחזק את הרושם של בטחון ושליטה במתרחש.

ארבעת העקרונות האלה הם היסודות של כל מופע מצליח. אלה המיומנויות שאתה צריך להתמקד בהן, ולא ההשראות ההיפנוטיות שניתן ללמוד בקלות. היפנוזה היא לא בידור כשלעצמה. אלה הם מיומנות הבמה, הדמיון וכישורי ההופעה שלך שיבדילו אותך ממתחריך.

השראה היפנוטית במופע

למרות שרוב עבודת ההכנה כבר נעשתה בשלבים הקודמים, הן הקהל והן המתנדבים מצפים ל "רגע היפנוזה" ברור בו מתחילה החגיגה. בעולם ההיפנוזה הטיפולית והרפואית, השראה היפנוטית מתבצעת בדרך כלל בצורה של הרפיה הדרגתית. מנקודת מבט תיאטרלית, זה חסר טעם לחלוטין. הרפיה מדורגת היא אולי מועילה ואפקטיבית למהופנט, אך אין בה שום דבר מבדר!

מהפנטי במה הבינו כבר מזמן שהם זקוקים לטקס קצר, חד ודרמטי. ההליך המזורז המפורסם ביותר, אולי, פותח ע"י Dave Elman. היו הרבה וואריאציות ופיתוחים בנושא, אבל בעיקרון אלמן מבקש מהמשתתף לעצום את עיניו ולהעמיד פנים כאילו העפעפיים שלו כל כך כבדים עד כי הוא לא מסוגל לפקח את עיניו. כאשר המשתתף מקבל את התחושה של "לא להיות מסוגל לפקוח את עיניו" הוא מתבקש לפקוח אותן. אחד משני דברים יכולים לקרות. או שהוא מגלה כי הוא לא מסוגל לפקוח אותן, או שהוא עושה זאת בקלות. במקרה השני המהפנט יאמר משהו כמו "יופי. בדקת שאתה מסוגל לפקוח את העיניים, עכשיו עצום אותן שוב ובדוק מתי אתה מגיע לתחושה שאתה לא מסוגל לפקוח אותן". בנקודה זו המהפנט יכול לתת סוגסטיות נוספות, כשהעיניים כבר עצומות.

טכניקה פשוטה-למראה זו הינה מאוד אלגנטית ומעודנת. בכך שהמהפנט מבקש מהמשתתף להעמיד פנים שהוא לא יכול לפקוח את עיניו הוא למעשה עוקף את כל מנגנוני ההתנגדות. אחרי הכול, אין כל רע בלהעמיד פנים. הדמיון של המשתתף יוצר את התחושה שהוא לא יכול לפקוח את העיניים. בעשותו כן הוא למעשה קיבל את הסוגסטיה של המהפנט לגבי זה שהוא לא יכול לפקוח את עיניו. ברגע שקיבל את זה, הוא מוטרם (primed) לקבל כל סוגסטיה אחרת מהמהפנט.
(הטרמה היא הנטייה של מילים או רעיונות אשר השתמשו בהם בתדירות גבוהה או לאחרונה לצוץ בתודעה בקלות ולהשפיע על האופן בו אנו מפרשים מידע חדש).

וואריאציה לתהליך יכולה לכלול למשל בקשה מהמשתתף להושיט את ידו קדימה ולדמיין כיצד היא נעשית כבדה יותר ויותר. האפקט הפיזיולוגי הבסיסי של התעייפות השרירים ושקיעה טבעית של היד מעצים את השפעת הסוגסטיה ומקטין את התנגדות המהופנט לתהליך.

מעניין לציין כי ההשראה המהירה של אלמן מצאה דרכה גם להיפנוזה הרפואית-טיפולית. היעילות והמהירות בהן השראות אלה עובדות מועילות לא רק למופעים, אלא גם בהקשר הטיפולי.

הנה הדגמה להשראה היפנוטית מהירה בשיטת אלמן:

הסוג הקלאסי השני של השראה היפנוטית במופעים משתמש גם הוא באלמנט פיזיולוגי. כאשר יונקים (כולל בני אדם) נבהלים, הם קופאים באופן אינסטינקטיבי. בוודאי חוויתם זאת למשמע קול פיצוץ פתאומי בקניון [הסבה שלי לדוגמה שלקוחה מ"התרבות המקומית"]. אתם לא מתחילים מיד לנוע כדי לחקור את פשר האירוע או כדי לברוח. כל גופכם קופא, בעוד מוחכם סורק במהירות את הסביבה כדי להבין מה קרה ומה צריך לעשות בעניין.
אפקט הקיפאון (Freeze) הזה הוא חלון ההזדמנויות של המהפנט. כאשר הגוף קופא והמוח מחפש מידע נוסף בקדחתנות, הוא יעצור כשימצא את המידע הפשוט, הישיר והברור ביותר שיהיה זמין באותה שניה, במקרה הזה זו תהיה הוראת המהפנט. זו הסיבה שבהיפנוזה מרבים להשתמש במילה "sleep" – היא קצרה, פשוטה וחד משמעית.

כיצד תבהילו את המשתתפים? מהפנטים רבים משתמשים בעיקרון "שבירת התבנית". אנחנו מבלים חלק גדול מחיינו בתגובה אוטומטית לתבניות קבועות ומוכּרות רבות. דוגמה טובה היא לחיצת יד. כשמישהו מושיט לעברנו יד בצורה מסוימת, אנחנו לא תוהים מה עלינו לעשות. אנחנו פשוט לוחצים את היד. אבל אם משהו שובר את התבנית הזו בצורה לא צפויה – אז מופיע אלמנט של הפתעה. למשל, אם מישהו מושיט את יד ימינו ללחיצה, ובעוד אתם מושיטים את יד ימין שלכם הוא תופש לפתע את ידכם ביד שמאל שלו ומושך אתכם לעברו – נוצרת תגובה של  הלם. על בימה של מופע היפנוזה, הדבר הבא שאותו אדם יאמר לכם יהיה כנראה "sleep" או משהו דומה.

דרך אחרת ליצור את אפקט ההלם היא לטלטל בעדינות את האדם, ואז למשוך או לדחוף אותו בפתאומיות (דרן בראון משתמש הרבה בטכניקה הזו). הנה הדגמה להשראת בזק:

הצצה מעניינת מאחורי הקלעים:

המהופנט כשחקן

ג'ון קונלי (Jon Connelly), מטפל בהיפנוזה, כותב: "יש הבדל קטן מאוד בין מתהפנט טוב לבין שחקן. ההבדל העיקרי הוא ההקשר, וההבנה של כל אחד מהם מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה. שניהם מטילים את עצמם באופן רצוני לתוך תפקיד שנוצר בשבילם, היות ושניהם אמני במה.
מהפנט הבמה הוא כמו מנהל הליהוק של סרט קולנוע. הוא בוחר אנשים שיכולים לשחק את התפקיד שנכתב בתסריט באופן החי והאמיתי ביותר. אלה אותן התכונות שיהפכו מישהו להיות מועמד טוב להיפנוזה. גם המהפנט וגם במאי הסרטים יוצרים את הסצנה ומעודדים את האדם או השחקן לדמיין את התפקיד שלהם עד למידה שהוא הופך למציאות עבורם. לעיתים קרובות הם מתוארים כ"שקועים" בתפקיד. שחקנים יודעים כי העבודה שלהם היא לשטות בקהל כך שיחווה גם הוא את התפקיד כאמיתי. במידת מה גם השחקן וגם המתהפנט יודעים מה קורה. אף אחד מהם אינו 'נשלט'."

בהיפנוזת במה, הקהל מבלבל בין מה שנראה כמו שליטה במוחו של המהופנט לבין מה שהוא למעשה שיתוף פעולה בין המופיעים למנהל המופע.

מופע ההיפנוזה מתוכנן להביא קבוצת מתנדבים למצב בו הם מוכנים לשתף פעולה עם התהליך ולבדר את שאר הקהל. המהפנט Paul McKenna קורא לזה "קריוקי תלת מימדי".

האם מדובר בכלל בהיפנוזה?

מופעי הבמה פותחים מחדש את הוויכוח על מהותה של ההיפנוזה. הנה שלוש תשובות שונות לשאלה, האם מדובר בהיפנוזה.

לא. זו לא היפנוזה אמיתית.

במופעים מהסוג הזה לעיתים קרובות לא מתבצע כלל תהליך של השראה היפנוטית, ולכן, בהגדרה, לא מדובר בהיפנוזה.

כן, וזו מהותה של ההיפנוזה.

כזכור, הגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית רואה בהיפנוזה "משחק תפקידים חברתי", כלומר מצב בו אנשים מגלמים (ולא רק "מזייפים") תפקיד. לפי גישה זו, "טראנס היפנוטי" אינו קיים למעשה. פסיכולוגים כמו Robert Baker ו- Graham Wagstaff טוענים שמה שקוראים לו היפנוזה הינו למעשה צורה של התנהגות חברתית נלמדת, יצור כלאיים מורכב של היענות חברתית, רגיעה וסוגסטיביליות, שיכול לבוא לידי ביטוי בשלל צורות התנהגות אזוטריות.

אין דבר כזה בכלל היפנוזה. זה הכול סוגסטיות.

הקוסם האמריקאי Kreskin העביר מופעי "היפנוזת במה" רבים ללא כל שימוש בהשראה היפנוטית. לאחר 20 שנה של פעילות בתחום, עבר למחנה הספקני והכריז: "הקרב על הסמנטיקה יכול להתנהל במשך שנים, אבל אני מאמין באמונה שלמה כי מה שמכונה היפנוזה הוא תגובה נורמלית לחלוטין לסוגסטיה פשוטה". קרסקין אף הרחיק לכת והציע פרס כספי בסך 25,000$ למי שיוכל להוכיח את קיומו של "טרנס היפנוטי". באמצע שנות השמונים העלה את סכום הפרס:

"אני מציע $100,000 לפסיכולוג, פסיכיאטר או מהפנט שמסוגלים להוכיח, בתנאים מדעיים מבוקרים, את קיומו של מצב ספציפי או טראנס שנקרא היפנוזה. שנית, הפונה צריך להדגים באופן ברור שמה שניתן לבצע באותו מצב אינו יכול להתבצע ללא אותו מצב. עבדכם הנאמן אינו מכיר שום תופעה מיוחדת מסוג זה."

שלושה נסיונות לזכות בפרס נכשלו.

יחד עם זאת, הדגיש קרסקין כי לדעתו ממעיטים בערכה של הסוגסטיה. את כוחותיה הוא מדגים בהופעותיו. הנה הוא בפעולה בתחילת שנות ה-70, במופע סוגסטיה (לדבריו):

http://www.youtube.com/watch?v=AqNEEG7OKFk#t=15m15s

מעבר לכוחן של הסוגסטיות, גורמים פסיכולוגיים נוספים באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם במופעי כאלה: לחץ חברתי, ציות חברתי, הרצון של המשתתפים (המתנדבים) להיות במרכז תשומת הלב ואולי אף ניצול ההזדמנות לדכא פחדים ועכבות, הלחץ לרצות הן את המפעיל והן את הקהל שצמא ל"ביצועים" – כל אלה דוחפים את המשתתפים "לשתף פעולה" עם המתרחש.

הטריקים המלוכלכים

בל נשכח כי מופעי ההיפנוזה הם בראש ובראשונה מופעי בידור. ובעולם הבידור, חוקי המשחק הם אחרים מאשר בעולם המדעי או הטיפולי. כאן נכנסים לתמונה הטריקים, המניפולציות והשקרים.

הנה שלל טכניקות מירמה שיכולות להעצים את האפקט:

הוראות ישירות למשתתפים, שהקהל לא שומע – המהפנט מרחיק את המיקרופון, ומבקש מהמשתתפים לשחק את המשחק ולזייף את האפקטים. Ormond McGill's, שהיה מהפנט במה וגם מטפל בהיפנוזה, נותן דוגמה לדברים שאומרים במקרה כזה, שלא למיקרופון: "אנחנו הולכים לצחוק קצת על הקהל ולעבוד עליהם… אז כשאני אומר לך לעשות כל מיני דברים מצחיקים, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך בסוד, אוקיי? מגניב (+ קריצה חברית)"

הצלחות מדומות – המפעיל אומר למשתתף משהו כמו "אתה לא מסוגל לקום מהכסא, אתה ממש דבוק אליו" אבל לא מורה לו לנסות לקום. הדבר יוצר את הרושם כאילו המשתתף לא מצליח לבצע משימה פשוטה, למרות שהוא בכלל לא ניסה.

שימוש בטריקים שרק מתחזים להיות היפנוזה – מסוג הטריקים שאמני חושים משתמשים בהם.

משתפי פעולה בקהל – לא נדרשים רבים. אחד או שניים, בתזמון אסטרטגי, עושים את העבודה. הם יכולים להיות הראשונים שמדגימים עליהם אפקט כלשהו, ושאר המשתתפים יגיבו באופן דומה בעקבותיהם (קונפורמיות). משתף פעולה יכול גם לספק את שיא המופע, בהדגמה של דברים שבדרך כלל (או אף פעם) לא מצליחים על משתתפים אמיתיים.

*

מצויידים בידע שרכשנו, נסיים בהדגמות קצת יותר בוטות של "היפנוזת במה".

הנה Peter Powers, מהפנט בריטי בפעולה. אני לא בטוח מי כאן יוצא יותר פתטי, ה"מהופנט" או ה"מהפנט", אבל זה כבר עניין של טעם:

ונקנח במשהו ממש… פרובוקטיבי?

אני לא בטוח שלצפות בהמשך יהיה רעיון כל כך טוב. ראו הוזהרתם. לא לילדים. שיטוט קצר ביוטיוב יחשוף בפניכם דברים קיצוניים עוד יותר, שמביך אותי אפילו לקשר אליהם כאן.

ההתנגדות למופעי הבמה

מסיבות כאלה ואחרות, קמו לא מעט התנגדויות למופעי ההיפנוזה. הנה כמה מטיעוני הצדדים:

התנגדות: המופעים מניפולטיביים, מנצלים את תמימות המשתתפים ומשפילים אותם בפומבי.
תשובת התומכים: מדובר באנשים בוגרים שהגיעו למופע מרצונם, מבינים במה המדובר והתנדבו לעלות לבמה.

התנגדות: מדובר בשרלטנות ולא בהיפנוזה של ממש.
תשובת התומכים: זה מופע בידור, לא יותר.

התנגדות: זה מסוכן. מדובר בחוסר אחריות ובסיכון ממשי למשתתפים, אשר שרויים במצב של mind-control. כבר היו מקרים…
תשובת התומכים: זה לא מסוכן.

בעניין הסכנות נרחיב מעט. לאחר גל של פרסום רע ותביעות משפטיות לגבי נזקים לכאורה שנגרמו לאנשים עקב השתתפותם במופעי היפנוזה, הנושא נבדק ב-1995 ע"י משרד הפנים הבריטי. הדו"ח שלהם סיכם את הנושא במילים הבאות:
"אין עדות לסיכון ממשי למשתתפים במופעים, וכל סיכון שכּן קיים קטן בהרבה מהסיכונים שכרוכים בפעילויות רבות אחרות".

תמיד יהיו כאלה שיתנגדו למופעים כאלה, אבל זה נכון באותה מידה לתחומים רבים אחרים של תעשיית הבידור. בסופו של דבר, מופעי היפנוזה הם בדיוק זה – בידור טהור. מעבר לכך, זה כבר עניין של טעם אישי.

עמדתו של החוק בישראל

בארץ, מופעים מסוג זה אסורים על פי חוק ההיפנוזה. הנה דברי הוועדה המייעצת לפי חוק ההיפנוזה:

"היפנוזה בידורית" אסורה בתכלית על פי חוק השימוש בהיפנוזה. הוועדה להיפנוזה פועלת לאיתור מקרים של שימוש בהיפנוזה באמצעי התקשורת (בעיקר בטלוויזיה ובאינטרנט) למטרות בידוריות על ידי, קוסמים, מדיומים, מתקשרים, בדרנים ואחרים. במקרים אלה דואגת הוועדה להיפנוזה להביא מידע זה לידי גורמי אכיפת החוק במדינה; תלונות הוועדה להיפנוזה מטופלות על ידי המשטרה והפרקליטות. בשנים האחרונות הצליחה הוועדה המייעצת למנוע מופעי ההיפנוזה של מספר 'מהפנטים' שהגיעו מחו"ל במיוחד למטרה זו.

השמועות אומרות כי המקרה של אבשלום דרורי משנות השמונים היה הקטליזטור לחקיקת החוק הזה. חיפוש מהיר שערכתי העלה מספר גירסאות סותרות למה שאירע שם.

ד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה סירב לעבור על חלק זה בתחקיר שלי, היות ופעילות זו אינה חוקית בארץ. הנה תגובתו בנושא:

  1. הופעות על במה נעשות לצורך מסחרי בלבד, לצורך בצע כסף. בה בשעה שהיפנוזה נועדה לטיפול בלבד בקשר שבין מטפל למטופל בחדר הטיפול ללא קהל.
  2. רוב המטפלים על במה משריינים מראש מי שיופיע במופע שלהם. זה הונאת הקהל שבא לראות מופע היפנוזה.
  3. הופעות על במה מסוכנות בכך שהן יכולות להסתיים במצב פסיכוטי שבו הנבדק ממש יאבד את שפיותו בכל הקשור להיזכרות בחומר טראומטי מעברו.
  4. יצר מציצנות בטיפול הוא עניין הרסני. מי שרוצה להתנסות בהיפנוזה יגיע למטפל מורשה ויחווה טיפול בחדר הטיפול, לא לפני קהל. זה לא טיפול.

*

בחלק הבא, והאחרון בסדרה, נבדוק האם היפנוזה יכולה לחשוף זכרונות נשכחים או מודחקים ,כפי שרבים טוענים.

מקורות והרחבות:

לשאר חלקי התחקיר:

מה זו בעצם היפנוזה?

מה זו בעצם היפנוזה?

כפי שראינו בחלק הראשון בסדרה, העיסוק בהיפנוזה עבר תהפוכות רבות לאורך ההיסטוריה. אנשים שונים בחנו את התופעה מזויות שונות, השתמשו בה לצרכים שונים וניסו להסביר אותה במונחים שונים. הנה כמה נסיונות מודרניים להגדיר בקצרה במה המדובר.

נסיונות הגדרה

[מקור] חוויה ותגובה היפנוטית נוטות לערב:

  • Absorption (שקיעה) – מצב של ריכוז או קשב ממוקדים.
  • Dissociation (דיסוציאציה, התנתקות) – מצב בו התפישה של הסביבה החיצונית מצטמצמת.
  • Suggestibility (סוגסטיביליות) – היכולת להגיב באופן לא רצוני לתקשורת מילולית או לא מילולית.

חוק ההיפנוזה בישראל מגדיר היפנוט: "פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו."

[מקור] היפנוזה היא מקבץ טכניקות שנועדו להגברת ריכוז, הפחתת הסחות דעת והגברת הענות לסוגסטיות לשינוי מחשבות, רגשות, התנהגות ומצב פיזיולוגי. היפנוזה אינה סוג של פסיכותרפיה. היא גם לא טיפול בפני עצמו, אלא תהליך שיכול לסייע בתרפיות וטיפולים מסוגים שונים.

בניגוד לתפישה שגויה נפוצה, לפיה היפנוזה היא מצב לא מודע שדומה לשינה, המחקר העדכני מראה כי המהופנט ער לחלוטין, מגיב ביתר שאת לסוגסטיות, וחווה מיקוד קשב שמלווה בשלווה. המודעות לגירויים סביבתיים פוחתת.

Irving Kirsch מתאר את ההיפנוזה כפלצבו ללא מירמה, כלומר, שיטה לשימוש בתגובת הפלצבו והעצמתה באופן גלוי.

סוגסטיות

סוגסטיות הן הוראות לחוות את העולם בצורה מסויימת.

מהפנטים משתמשים בסוגסטיות כדי להשפיע על מה שהאדם חושב או מרגיש. ידוע כי הרבה מהאפקטים המעניינים שמיוחסים להיפנוזה מקורם, למעשה, בסוגסטיות. סוגסטיות שונות מהוראות רגילות בכך שתגובה "מוצלחת" נחווית ע"י המטופל כאילו ההוראה מתבצעות באופן אוטומטי, לא רצוני וללא כל מאמץ. למשל, אם הסוגסטיה היא שהיד נעשית קשיחה כמו מוט ברזל, התחושה היא כי היא אכן נהייתה קשיחה, מעצמה. המהופנט לא חווה זאת כמשהו שהוא החליט לעשות, כלומר, הוא לא מאמץ את ידו באופן רצוני.

הדעה הרווחת היא כי מצב היפנוטי מסייע ומעצים את התגובתיות לסוגסטיות. יחד עם זאת, אנשים יכולים להגיב לסוגסטיות גם ללא תהליך היפנוזה מקדים.

סוגסטיות מלוות בד"כ בדימויים חזותיים, אבל האפקטים הבאים יכולים להיות מושגים גם בלעדיהם:

  • הרפייה (למשל – "אתה נעשה רגוע יותר ויותר ככל שהזמן חולף")
  • הרמת זרוע (למשל – "אתה עשוי להבחין שהזרוע שלך נעשית קלה ומתחילה לרחף למעלה באויר")
  • שיכוך כאב (למשל – "שים לב כיצד התחושות שלך ברגל מתפוגגות. הרגל שלך נעשית חסרת תחושה")
  • שיכחון – אמנזיה (למשל – "כשתתעורר לא תזכור דבר ממה שקרה במהלך הטיפול")
  • סוגסטיה שלאחר היפנוזה (למשל – "מאוחר יותר, כשאמחא כף, תגרד באפך")

אתם מוזמנים להתנסות בסוגסטיה ללא היפנוזה:

תהליך ההיפנוזה

תהליך היפנוזה אופייני מתחיל בשלב הכנה שנקרא השראה היפנוטית (hypnotic induction). קיימות טכניקות רבות להשראה היפנוטית, שאחת מהן, לדוגמה, היא מיקוד עיניים בנקודת התקבעות מוגדרת, והתרכזות בקולו של המהפנט. המהפנט ממשיך בסוגסטיות להירגעות נוספת, מיקוד קשב ועצימת עיניים.

אפשר להגדיר שהאדם נכנס לשלב טראנס היפנוטי אם הוא במצב של קשב ממוקד, לא מגיב לגירויים סביבתיים ושקוע בפעילות כלשהי, דימוי או תחושה.

לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית תוך שימוש בסוגסטיות מילוליות או לא-מילוליות.

בסוף התהליך ניתן לתת סוגסטיה פוסט-היפנוטית המאפשרת לאדם להשתמש במה שנלמד במהלך ההיפנוזה גם מחוץ להקשר הטיפולי, כמו למשל סוגסטיה לשים לב יותר לגירוי מסוים ביומיום, או לבצע דפוס פעולות מסוים במצבים ספציפיים (כמו פוביה או כאב) בהם הוא נתקל לאחר ההיפנוזה. לסיום מבוצעת דה-היפנוטיזציה לשם הוצאה של האדם מהטראנס ההיפנוטי והחזרתו למצב התודעה הרגיל ולעולם המציאות.

מהפנטים רבים מקשרים בין מצב היפנוטי לחוויות יומיומיות שכולנו חווים באופן ספונטני, כגון:

–  "הליכה לאיבוד" במחשבות, או חלימה בהקיץ.
–  שקיעה מוחלטת בספורט, קריאה, האזנה למוזיקה וכד'.
–  נהיגה למרחקים ארוכים בלי לזכור כלל את הדרך.

כמה זמן נדרש כדי להפנט מישהו?

קיימת שונות גדולה מאדם לאדם. לעיתים זה יכול לקחת דקות ספורות, ולעיתים ידרש זמן רב לכך. מרגע שאדם הצליח להיכנס למצב ההיפנוטי פעם אחת, הפעמים הבאות תהיינה קלות ומהירות הרבה יותר.

ניתן לזרז במידה ניכרת את הכניסה להיפנוזה לאחר ההצלחה הראשונה אם "שותלים" סוגסטיה פוסט-היפנוטית לכך. כך למשל, בזמן שהאדם מהופנט בפעם הראשונה, המהפנט יכול להורות לו לזכור את המצב בו הוא נמצא, ולחזור אליו במהירות בכל פעם שישמע אותו מוחא כף ואומר מילה מסוימת. טכניקה כזו יכולה לקצר את זמן הדרוש לכניסה להיפנוזה בפעמים הבאות לכדי שניות ספורות! תהליך ההשראה מוחלף למעשה ברפלקס (מותנה) לא מודע.

איך בודקים מה מידת היכולת של אדם להיות מהופנט?

בשנת 1959 פותחה "סקאלת סטנפורד לרגישות היפנוטית". הסקאלה כוללת 12 משימות סוגסטיה אשר ניתנות לאחר שלב ההשראה ההיפנוטית. סקאלה זו (או וואריאציות דומות לה) נמצאת בשימוש עד היום כדי לקבוע את המידה בה אדם מגיב להיפנוזה.

משימות הסוגסטיה מתוכננות כך שיכסו טווח רחב של תחומים. חלקן מוטוריות וחלקן קוגניטיביות (תפישתיות או תחושתיות), ובכל סוג יש תת חלוקה למשימות חיוביות ושליליות. סוגסטיה מוטורית חיובית תהיה למשל "ידך מתרוממת מעצמה", בעוד סוגסטיה מוטורית שלילית תהיה למשל "את לא יכולה לפקוח את עיניך". סוגסטיה קוגניטיבית חיובית תהיה למשל "אתה רואה לפניך את חברך הטוב", ואילו סוגסטיה קוגניטיבית שלילית תהיה למשל "איבדת את חוש הריח".

התגובות לכל אחת מהסוגסטיות הללו מקבלת ציון לפי מדדים התנהגותיים אובייקטיביים – לאיזה מרחק עלתה היד, האם המטופל הכחיש כי הוא רואה את החפץ לפניו, וכד'. במקרה של "אי הרחה" למשל, מעבירים בקבוקון אמוניה מתחת לאפו של המטופל. אם אין תגובה, האדם נחשב כמגיב טוב מאוד להיפנוזה. אם לעומת זאת הוא מעווה את פניו ונרתע, הוא לא מגיב טוב.

(פרטים נוספים על הבדיקות שמתבצעות במבחן זה אפשר למצוא כאן. דוגמאות לתסריטים מפורטים של התהליך אפשר למצוא כאן).

מה התפלגות הרגישויות להיפנוזה בקרב האוכלוסיה הכללית?
כ-80% מהאוכלוסיה מקבלים ציוני ביניים במבחנים אלה, 10% מהופנטים בקלות, 10% בקושי רב ומעטים – כלל לא.

hypnotizabilityמהאמור לעיל, די ברור שיש בעית מעגליות בהגדרת ההיפנוזה ומדידתה. במידה רבה היפנוזה מוגדרת למעשה ע"י הבדיקות שמודדות אותה: היפנוזה היא השם שניתן לאופני התנהגות מסוימים, ואלה שמתנהגים באופנים הללו מקבלים ציון גבוה במדד הרגישות שלהם להיפנוזה. הדבר דומה להגדרת IQ, שהיא בסופו של דבר "מה שמבחן ה-IQ  בצורתו הנוכחית בודק".

במה תלויה מידת התגובה להיפנוזה?

היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט, הרבה יותר מאשר של המהפנט. לא נמצא כמעט שום קשר לגילו, מינו, רמת ניסיונו של המהפנט או לטכניקה הספציפית בה השתמש.

בנוסף, הצלחת ההיפנוזה אינה תלויה במוטיבציה של המהופנט או ברצון עז מצידו להתהפנט. אנשים שמגיבים חזק להיפנוזה יהופנטו בקלות במגוון תנאים, ואילו אלה שאינם מגיבים לא יצליחו להתהפנט, לא משנה עד כמה ירצו. (גישה שלילית וציפיות שליליות יכולים לעומת זאת להפריע להיפנוזה. נדבר על כך גם כשנעסוק ב"היפנוזה בכפייה").

תגובתיות האדם להיפנוזה נשארת די קבועה לאורך חייו (ילדים קטנים כמעט שאינם מגיבים להיפנוזה, היכולת מגיעה לשיא בסיום גיל ההתבגרות ויורדת מעט בגילאים מבוגרים).

נמצא כי תאומים זהים מקבלים ציונים דומים לגבי רגישות להיפנוזה, בעוד שלא נמצא קשר כזה בין תאומים שאינם זהים, מה שמצביע על מרכיב גנטי לתופעה.

מהן תכונותיו של המתהפנט בקלות?

מאז פיתוח המדדים הסטנדרטיים לרגישות להיפנוזה, חיפשו החוקרים תכונות אישיות נוספות שעשויות לנבא מה תהיה רגישות של אדם מסוים להיפנוזה.

מחקרים הראו, אולי במפתיע, כי היכולת להתהפנט אינה קשורה למאפיינים אישיותיים כמו פתיות, היסטריה, אמון, אגרסיביות, כניעות, אינטליגנציה, קונפורמיות חברתית, נטייה להשתכנע בקלות או יכולת עמידה בהשפעות חברתיות אחרות.

התכונה שכן נמצאה קשורה היא absorption – היכולת לשקוע בפעילויות כמו קריאה, שמיעת מוזיקה או חלימה בהקיץ.

Deirdre Barrett הבחינה במחקריה בין שני סוגים של מהופנטים בקלות: הפנטזיונרים והדיסוציאטיבים. הפנטזיונרים הם אלה ששוקעים בקלות בפעילויות, חוסמים בקלות הסחות דעת סביבתיות, מבלים זמן רב בחלומות בהקיץ, מדווחים על חברים דמיוניים בילדותם וגדלו בבית בו ההורים עודדו משחקי דמיון. הדיסוציאטיבים לעומתם חוו לעיתים קרובות התעללות בילדותם או טראומות אחרות, למדו לברוח למצב של חוסר תחושה ולשכוח אירועים לא נעימים. כשהם מדווחים על חלימה בהקיץ הם מתארים בריחה לריק ולא דמיונות עשירים.

Barber, אחד מחוקרי ההיפנוזה המובילים בעשורים האחרונים, גיבש בשנים האחרונות דעה שונה ופרובוקטיבית למדי. לדעתו שני הסוגים לעיל הינם המיעוט בקרב המגיבים טוב להיפנוזה. קבוצה שלישית, ועיקרית לדעתו, הם אלה שפשוט "משחקים" כאילו הם מהופנטים, והם "המצאה" של מהפנטי הבמה וחוקרי היפנוזה מודרניים, שהיתה להם מוטיבציה חזקה שהיפנוזה "תעבוד" על מספר רב בהרבה של נבדקים יחסית למה ששתי קבוצות המגיבים האחרות מסוגלות לספק.

על יחסי מהפנט מהופנט

העובדה כי היכולת להתהפנט היא תכונה של האדם המהופנט הרבה יותר מאשר של המהפנט, מביאה לתובנה כי למעשה כל היפנוזה היא היפנוזה עצמית. המהפנט לא מהפנט את האדם, אלא רק משמש כמנחה או מדריך שתפקידו לעזור לאדם להגיע למצב של היפנוזה בעצמו.

למרות שנדרשים אימון וניסיון רבים להשתמש בהיפנוזה באופן נכון בפרקטיקה הטיפולית, מעט מאוד נדרש כדי להצליח "להפנט" בפועל. מעבר ליכולת של המהפנט ליצור קשר טוב עם המטופל, הגורם המרכזי שקובע את התגובה ההיפנוטית הוא היכולת של המטופל להכניס את עצמו למצב זה. בנוסף, נדרש אמון בין המהפנט למהופנט כדי שזה "יזרום" עם התהליך.

מה הקשר בין סוגסטיות לבין היפנוזה?

סוגסטיות היפנוטיות הן סוגסטיות שניתנות בהקשר של היפנוזה, כלומר לאחר השראה היפנוטית. אנשים רבים מגיבים טוב יותר לסוגסטיות כשהם מהופנטים, אך יחד עם זאת לא הכרחי לעבור את שלב ההשראה ההיפנוטית בכדי שסוגסטיות תהיינה אפקטיביות.

מהי אם כן היפנוזה? האם זו מצב שונה איכותית או רק כמותית מהענות לסוגסטיות? אם איכותית – במה בדיוק מתבטא ההבדל, ואם כמותית – עד כמה מועצמות הסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית?

שאלות אלה עוררו מחלוקות וויכוחים נוקבים בין חוקרים שונים לאורך ההיסטוריה. Barber הצליח לייצר "חירשות היפנוטית", "עיוורון היפנוטי", אילחוש היפנוטי וכד' ללא שהיפנט כלל. הוא פשוט ביקש מנבדקים חדורי מוטיבציה להתעלם מגירויים חושיים מסויימים. Orne הראה כי נבדקים שאינם מהופנטים יכולים לבצע את כל אותם מעללים "על אנושיים" שמבצעים המהופנטים ואף להתעלות עליהם.

אנשים יכולים לעבור ממצב רגיל למצב היפנוטי ללא שהם מרגישים שונה וללא סימנים שצופה חיצוני יכול להבחין בהם.

Weitzenhoffer מנסה להסביר איך יודעים שמישהו מהופנט. לדבריו אין דרך משביעת רצון או תשובה אחת לכך, היות ואנשים שונים חווים היפנוזה בדרכים שונות. אפילו המומחים לא תמיד יכולים לומר אם מה שהם רואים הוא אכן היפנוזה. מהפנטים מקצועיים הוטעו לא פעם ע"י נבדקים שזייפו היפנוזה (גם כאלה שמעולם לא הופנטו בעבר או לא קבלו כל הדרכה כיצד לזייף).

Kirsch הוא מהמובילים העכשוויים של הקו שסבור כי אין הבדל מהותי בין הענות לסוגסטיות לבין מה שמכונה היפנוזה. קירש מצא מתאם גבוה מאוד בין ציוני ההענות לסוגסטיות היפנוטיות ולא היפנוטיות, וטוען כי סקאלות הרגישות להיפנוזה מודדות למעשה את ההיענות לסוגסטיות, בלי קשר להיפנוזה.

במאמר מאוחר יותר (2001) בודקים קירש וברפמן (Braffman) עד כמה מתעצמת ההיענות לסוגסטיות בעקבות ההשראה ההיפנוטית. מסתבר כי השינוי קטן למדי ומתבטא בעליה של ציון אחד או שניים בסקאלת הרגישות להיפנוזה (כ-10%-20%). החוקרים מציעים להגדיר את רמת הרגישות להיפנוזה כהפרש שבין הענות הנבדק לסוגסטיות עם השראה היפנוטית, לבין היענותו לסוגסטיות ללא השראה היפנוטית.
לטענתם, ההבדלים הבין-אישיים ברמות הרגישות ההיפנוטית מוסברים במלואם ע"י הבדלים בהיענות לסוגסטיות לא היפנוטיות (בתוספת רכיבים של מוטיבציה, ציפייה, וכד'), כלומר, אין משמעות למצב ההיפנוטי כמצב נפרד.

כוחה של מילה

המחקר הבא לקח את הדברים אל הקצה. הוא בדק את ציוני הסוגסטיביליות של שתי קבוצות נבדקים, לפני ואחרי השראה היפנוטית. לקבוצה אחת נאמר כי הם עוברים תהליך "היפנוזה" ואילו לקבוצה השנייה נאמר כי הם עוברים תהליך "הרפייה". שתי הקבוצות עברו אותו תהליך השראה היפנוטית בדיוק (תוך החלפת כמה מילים בתסריט משורש "היפנוזה" לשורש "הרפייה").

השינוי במידת התגובה לסוגסטיות היה קטן כאשר התהליך כונה "הרפייה" אך מאוד משמעותי כאשר כונה "היפנוזה". ההבדל היה רק בכותרת שניתנה לתהליך!

תוצאות המחקר מתיישבות עם מה שידוע למטפלים ולחוקרים כבר זמן רב – שאין הכרח בתהליך השראה היפנוטית מאוד מסובך בכדי לייצר חוויות כמו הזיות, שיכחון ואילחוש כאב – בהצביען על כך שהמרכיב המשמעותי ביותר בהשראה הוא עצם ציון העובדה שמדובר בהיפנוזה.

*

בחלק הבא נבדוק לעומק את אחד המיתוסים המפורסמים ביותר לגבי ההיפנוזה: היכולת לשלוט באמצעותה במחשבותיו ומעשיו של אדם אחר. האם ניתן להפנט אנשים ללא ידיעתם? בניגוד לרצונם? האם ניתן לגרום למהופנטים לעשות מעשים שלא היו עושים במצב רגיל?

* תודה לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, ולעפרה מהודר, בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, על הערותיהם המקצועיות לרשומה זו.

לשאר חלקי התחקיר: