והיום – פוסט אורח מאת ערן אבירם.
ערן הוא חבר בפודקאסט "ספק סביר" מימיו הראשונים, מתרגם ועורך תוכן במקצועו. חובב משחקים ותיק, המתרגם של מבוכים ודרקונים לעברית, הקים ומקיים את הפודקאסט הישראלי למשחקי תפקידים "על כתפי גמדים", ומשתתף פעיל בקהילת המשחקים בארץ – אם כי כרגע הוא חי בלונדון.
*
אני מאמין שמחר ירד גשם.
בוודאי שזה עובד, אבל רק אם אתה מאמין בזה מספיק.
אני לא מאמין! הפועל שוב הפסידו!
מי שמאמין, לא מפחד.
בדיונים אינטרנטיים – ולמעשה, בדיונים בכלל – אין דבר חשוב יותר מתיאום הגדרות. ובכן, יותר חשוב להתנהג כמו אדם בוגר, אבל תיאום הגדרות נמצא מיד במקום השני.
אם נוודא תחילה שכששנינו אומרים "על-טבעי" אנחנו מתכוונים לאותו דבר, נוכל להמנע ממצב שבו אחרי שעתיים מסתבר שאני התכוונתי ל-"דברים שאינם חומריים", ואתה התכוונת ל-"תחושה מסתורית שאני לא יכול להסביר", או במילים אחרות, בזבזנו שעתיים בלהבין מה השני מתכוון, ורק עכשיו יכול להתחיל דיון אמיתי בנושא שנשאל.
לכן השלב הראשון בכל דיון ענייני צריך להיות תיאום הגדרות: אם אנחנו מדברים על נושאים שקשורים ל-X, בוא נסכים תחילה בינינו מהו, בעצם, X. וכדאי להיות קשובים ל-Y שיצוץ בהמשך, ולתאם הגדרות גם לגביו.
הרבה מילים סובלות מבעיית הגדרה קשה, אך נתפסות כמובנות מאליהן לכל הדוברים, ולכן קל לפספס אותן. דיונים רבים מתדרדרים להטחת טיעונים לעוסים חוזרים, פשוט בגלל שאף אחד מהצדדים לא שם לב לכך שאחת המילים בהן שניהם משתמשים, בעצם, לא אומרת אותו דבר לשניהם. לכן, השלב הראשון של תיאום הגדרות הוא זיהוי ההגדרות הבעיתיות. כספקנים, אנחנו כבר יודעים שה-"מובן מאליו" איננו מובן, ובטח שלא מאליו, אך חשוב שנדע ליישם את אותה חשיבה גם לגבי המילים בהן אנחנו משתמשים כדי לתקשר אחד עם השני. "נו, אבל אתה יודע למה אני מתכוון!" אז זהו, שאחרי שעה וחצי, הסתבר שבעצם אין לי מושג.
מי שמאמין לא מפחד
בעוד שהדבר נכון לגבי מילים רבות, חשוב לי להתמקד במיוחד במילה "אמונה". אנשים זורקים אותה לתוך הדיון as-is, בעוד שלמעשה היא טעונה ממש, רק שאף אחד לא מכיר בכך.
עיקר הבעיה היא, שכשאומרים בעברית "אמונה", עשויים להתכוון לשני מונחים שונים.
אנסה להמנע מהגדרות פילסופיות עמוקות, כי למי יש כוח. (וההגדרה בוויקיפדיה קצת מבלבלת בין הדברים)
האמנה (belief) היא המצב התודעתי בו אדם תופס דבר מה כנכון. זהו מושג שמקורו בלימודי פילוסופיה, עד כמה שאני יודע, ולכן אין זה פלא אם לא שמעתם אותו מעולם עד היום. ממש חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר, אבל אין מה לעשות.
במובן הזה, אני מאמין שאני עכשיו יושב על כיסא, אני מאמין שאישתי אוהבת אותי, ואני מאמין שכדור הארץ כדורי. כשאני מדמיין חד-קרן, אני מאמין שאני מדמיין אותו – אבל אינני מאמין בו. אין לי האמנה בקיום חד-קרן, אלא האמנה בקיומו של דימוי של חד-קרן. מבחינה מעשית, הרבה מאוד מהמחשבות שלי הן בעצם האמנות.
שימו לב שאפשר להחזיק בהאמנה לגבי משהו שאיננו אמיתי. אנשים משוגעים עשויים להחזיק בהאמנה שהם נפוליאון. זוהי האמנה שגויה, אבל אפשרית. האמנה היא רק המצב התודעתי שמשהו נכון, בלי קשר, בעצם, למצבו העובדתי במציאות.
"ידע", אגב, הוא תת-קטגוריה של האמנה, שלעיתים מוגדר כהאמנה נכונה ומוצדקת. כלומר, האמנה שגם תואמת את מצב העניינים בעולם, וגם יש לי הצדקה להחזיק בה. למשל, מי שמאמין שהוא נפוליאון, לא יודע שהוא נפוליאון – הוא רק מאמין בכך. אבל בגלל שזה לא נכון, זה לא ידע (תחת הגדרה זו לידע, כלומר).
אמונה (faith) היא סוג של האמנה – ספציפית, כזו שאינה מוצדקת. אולי אמיתית, אולי לא, אבל אין לי הצדקה להחזיק בה. "הצדקה" כאן היא מושג לוגי, טכני, שלא ניכנס אליו, אבל בקצרה, משמעו שניתן להסיק את המסקנה מההנחות שברשותי (שיש בסיס, לרוב עובדתי, שיכול לשמש אותי כהנחה, ובאמצעותו אני יכול להראות שהמסקנה אכן נובעת בהכרח).
הנה דוגמה: אני מאמין שיש לי דינוזאור במקרר. למה? ככה. אני לא יכול לתת הצדקה, לתת סיבות לכך שאני מחזיק באמונה הזו. אם הייתי יכול – למשל, מישהו מכר לי "ביצת דינוזאור" שנראית משכנעת, ושמתי אותה במקרר – זו כבר לא אמונה, מאחר וההאמנה הינה מוצדקת (אולי זו אפילו ידיעה, אם זוהי באמת ביצת דינוזאור, כי אז זו האמנה אמיתית ומוצדקת). בדומה, אם מישהו יוכל להוכיח את קיומו של עולם אליו עוברות נשמות לאחר המוות, או להציג את קיומו באופן עובדתי, אין יותר צורך להאמין במקום שכזה – בזכות ההוכחה, אפשר לדעת שהוא קיים. אם אני יודע משהו, אינני מאמין בו; אם אני מחזיק באמונה כלפי משהו, משמעות הדבר היא שאני מחזיק בהאמנה כלפיו ללא שום ביסוס, ולכן לא יכול לדעת אותו.
כספקן, אני משתדל להחזיק בכמה שיותר האמנות אמיתיות מוצדקות, או במילים אחרות, כמה שפחות אמונות. זה בגלל שאמונה היא פיסת מחשבה בעייתית – או שהיא נכונה, אבל מהסיבות הלא נכונות, ולכן היא לא יכולה לעזור לי למצוא האמנות נכונות אחרות; או שהיא פשוט לא נכונה. אני רואה האמנה חסרת הצדקה כסכנה לתהליך המחשבתי התקין, כי אם קיבלתי אחת זה סימן שהמסננת הביקורתית שלי לא עובדת כמו שצריך, ואני עלול לקבל עוד. אני משתדל ללכת למקום אליו מצביעות העובדות והעדויות – כלומר, אני בהכרח מחייב את עצמי רק לדברים שיוכלו להפוך לידע, ולעולם לא לאמונות (כי עובדות, כאמור, מספקות הצדקה, ולכן, בהכרח, לא מובילות לאמונה).
לצערנו, המוח שלנו דווקא מחווט היטב לספוג ולייצר אמונות, אך על זה כבר הורחב במקומות רבים אחרים בבלוג הזה.
מוקד אמון
אבל עוד לא סיימנו, כי כאשר פונים להשתמש במילה "מאמין" בדברים יומיומיים יותר, כמו למשל "אני מאמין שאורי לא משקר לי, ובאמת קוראים לו אורי", זה כבר עניין של אמון. בגדול, לצורך העניין כאן, "אמון" הוא המוכנות לקבל את הדברים שאומר אדם X בתור אמת. (תראו, אני מתאם הגדרות!)
אמון נובע מניסיון – אם חבר שלי אומר לי שהכלב שלו חולה, אני מאמין לו, כי כבר שנים ארוכות שחבר שלי אומר לי דברים שהתגלו כנכונים. בנוסף, הניסיון מראה לי שאנשים באופן כללי נוטים להגיד את האמת, ושלחברה יש נורמות מסוימות. למשל, איני מפקפק שלאורי קוראים אורי – האמון במערכת החברתית גדול כל כך, שאני צריך סיבה טובה בכלל להתחיל לפקפק בו. כל אלו הן האמנות, ואפילו ידע, מאחר והן מוצדקות, כאמור, בזכות הניסיון. הניסיון מספק לי עובדות המצדיקות את האמון שאני נותן באדם X.
בעוד שזו הצדקה מספקת עבור חיי היום-יום, מצבי קיצון דורשים הסתכלות מחודשת, ובהחלט ייתכן שיסתבר שהניסיון לא מספיק. בואו נסתכל על שני מצבים בולטים, כשאני מתבקש לתת אמון ללא סיבה טובה, וכשאני מתבקש לסמוך על אמון יותר מדי:
1. פתאום מגיע אלי אדם זר לגמרי, אומר לי שהוא אח שלי, ומבקש שאלווה לו 500 ש"ח. אם אני מסכים, אם אני מוכן לתת בו אמון, הרי שאני עושה זאת מתוך אמונה (faith) בלבד. זו דוגמא לאמון גרוע, כזה שהוא האמנה שאינה מוצדקת. אני חושב שכולנו נסכים שזהו אמון עיוור, טפשי, מזיק. שהרי ארצה לראות הוכחות (עובדות) לכך שהוא באמת אחי. אני רוצה הצדקה להאמנה הזו, שאני מתבקש לקבל כעת, "X הוא אח שלי". אני רוצה לדעת שזה נכון, לפני שאנקוט בפעולה על בסיס הפרטים האלו.
2. חבר שלי אודי מגיע בריצה ומספר לי שנחטף בידי חייזרים לעולם שכולו גלידה. יש לי המון אמון באודי, חבר טוב, אבל הטענה שלו שוברת את הדברים שאני יודע לגבי העולם, באופן קיצוני מאוד. ההפרש המוגזם הזה, בין הידוע לבין הנטען בידי אודי, הוא סיבה טובה להתחיל לפקפק בו (כמצוין מקודם, יש גבולות לאמון, והנה אחד ממש כאן). אני אבקש מאודי הוכחות, כדי להצדיק את דבריו, כדי שאהיה מוכן לקבל אותם כנכונים. אם, משום מה, אני מוכן לתת בו אמון מוחלט כל כך עד שאסכים לחלוטין לקבל כאמת את כל מה שאמר, פשוט בגלל שהוא חבר קרוב שלי – אז אני אדיוט, מסיבות שכבר צוינו.
מילה אחרונה לפני סיום
ספציפית, המילה "האמנה". רובכם בוודאי לא הכרתם אותה לפני הפוסט הזה, אך כעת, בתקווה, אתם חושבים שהיא שימושית ועשויים להשתמש בה בעתיד. היא עוזרת לכם לראות דברים בזווית חדשה, מפרידה בין מושגים שלפני כן חשבתם שהם בעצם אותו הדבר, ועושה זאת באופן שיועיל לכם בעתיד. אסור להמעיט בחשיבותה של המצאת מילה חדשה – כאשר אתם מזהים משהו נפרד, הגדירו אותו בנפרד, אפילו אם זה באמצע הדיון, עצרו הכל ותנו שם לפרט החדש שאתם רוצים להבדיל. לעיתים קרובות יסתבר שזו הנקודה העיקרית ושם נמצא סלע המחלוקת.
התחילו להשתמש במילה "האמנה" במקומות הנכונים, ולהבדיל בין האמנה מבוססת לכזו שאינה מבוססת, ותחסכו לעצמכם זמן ומאמץ. אמן.
חשיבה חדה 