לעיתים קרובות, כאשר טיפול כזה או אחר נמצא כלא יעיל יותר מפלצבו (טיפול דמה), קופצים תומכיו וטוענים כי
"לא יתכן שמדובר באפקט פלצבו, שכן הטיפול עוזר גם לתינוקות ולבעלי חיים, שאינם מבינים מה קיבלו".
כפי שראינו בסקירה הרחבה על הנושא, אחד המנגנונים לפעולת הפלצבו הוא מנגנון ההתניה הקלאסית. מובן כי אפקט זה עובד גם במקרה של חיות. זוכרים את פאבלוב והריר שהכלבים הותנו להפריש בכל פעם ששמעו את הפעמון מצלצל?
בהקשר שלנו, אם ביקורים קודמים של התינוק/חיית-המחמד אצל רופא/וטרינר הביאו לשיפור בהרגשה, יתכן בהחלט שנוצרה התניה בין הדברים, התניה שתפעל גם בביקור הבא, באופן לא מודע, ותביא לשיפור דומה בהרגשה גם אם לא ינתן טיפול ממשי.
תשובה נוספת לטענה זו היא כי בעלי חיית המחמד (או הורי התינוק) משנים את התנהגותם לאור ידיעתם כי ניתן טיפול, ושינוי זה הוא שגורם להטבה בהרגשת המטופל, או לפחות לשינוי בהתנהגותו (אחרי הכל, קשה לקבל דיווח מפורט על הרגשה מפי תינוק או כלב). דוגמה למחקרים שהדגימו אפקט פלצבו ברור אצל כלבים אפשר למצוא כאן.
*
אך קיים מנגנון נוסף שיש להביא בחשבון, והוא שההטבה היא בעיני המתבונן בלבד! (המטפלים במקרה הזה).
בניסוי נמדד מצב הרגל הפגועה באופן אובייקטיבי ע"י מכשיר שמדד כמה משקל העמיסו הכלבים על הרגל הפגועה. עליה במשקל פירושה הטבה במצב ואילו הפחתה במשקל פירושה החמרה במצב (הכלב מסיט את משקל הגוף אל הצד הבריא).
במקביל העריכו הן בעלי הכלבים והן הוטרינרים את מצב הכלב. בעלי הכלבים מילאו שאלון פשוט בו התבקשו לציין אם לדעתם מצב הכלב השתפר מאוד, השתפר במקצת, לא השתנה או החמיר. הוטרינרים העריכו את היציבה של הכלב, מידת הצליעה, נטיתו להרים את הרגל הנגדית לרגל הפגועה וסימני כאב בזמן הפעלת הרגל הפגועה.
מחצית מהכלבים קיבלו טיפול דמה, ללא ידיעה של אף אחד מהמעורבים בניסוי מי הם אותם כלבים. כלומר, כולם ידעו שבסיכוי של 50% כלבם יקבל את הטיפול האמיתי, ובסיכוי של 50% יקבל טיפול דמה.
המחקר הנוכחי התמקד רק בקרב 58 הכלבים מקבלי הפלצבו. השינויים האובייקטיביים שנמדדו במצבם היו זניחים, כלומר, מצב רובם לא השתנה לאורך תקופת הניסוי (6 שבועות).
כיצד התרשמו בעליהם של אותם כלבים והוטרינרים שבדקו אותם? התוצאות היו מאלפות:
בעלי הכלבים העריכו כי מצבם השתפר בכ-57% מהמקרים. ההערכות לגבי שיפור נעשו חיוביות יותר ויותר ככל שחלף הזמן (בלי קשר למצב הכלבים שהיה קבוע ברוב המקרים, כאמור). הוטרינרים העריכו כי מצב הכלבים השתפר בכ-40% עד 45% מהמקרים שבחנו (תלוי בשיטת ההערכה בה השתמשו).
כלומר, לכל הדעות (הסובייקטיביות) היה מדובר בטיפול יעיל מאוד, בעוד שלא חלה כל הטבה אובייקטיבית במצבם של הכלבים!
החוקרים מציינים כי בתנאי אמת יש להניח כי גודל האפקט יהיה גדול עוד יותר וזאת משום שבניסוי ידעו המשתתפים כי בסיכוי של 50% כלבם יקבל טיפול דמה, בהשוואה למצב אמת בו יהיו משוכנעים כי ניתן טיפול מסייע. בנוסף, המתנדבים לניסוי קיבלו סכום כסף עבור השתתפותם, בניגוד למצב רגיל בו הם היו משלמים כסף עבור הטיפול – אז נטייתם לראות את הטיפול כמסייע תהיה גדולה עוד יותר (כדי להמנע מתחושת "גם שילמתי וגם לא עזר").
[עדכון מרץ 2018]: מאמר שהתפרסם ב-2017 מציג ממצאים דומים בקרב חתולים שקיבלו טיפול פלצבו: ברוב במקרים התרשמו בעלי החתולים שמצבם השתפר, למרות שרק בכשליש מהמקרים האלה היה שיפור אובייקטיבי במצבם.
חישבו על המשמעות של הסתמכות על הערכות סובייקטיביות: הכלבים, החתולים (או התינוקות)ממשיכים לסבול אך מטפליהם משוכנעים כי מצבם משתפר והטיפול זוכה לתהילה.
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל). חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
כפי שראינו ברשומה הקודמת, אפקט הפלצבו ככל הנראה אינו מרפא מחלות ברמה הפיזית, אבל על דבר אחד קשה להתווכח – הוא יכול לגרום לחולים להרגיש הרבה יותר טוב, לפחות במצבים מסוימים. זה יכול להתבטא בשיפורים סימפטומטיים, בהפחתה בכאבים ועוד. אם ניתן להקל על סבלם של החולים, מדוע לא לתת להם טיפולי פלצבו?
השימוש בפלצבו ברפואה של פעם
עד לעידן המודרני רוב הטיפולים הרפואיים היו חסרי כל בסיס מדעי וכל התרשמות מיעילותם נבעה משילוב של אפקט הפלצבו והחלמה טבעית (או תנודות טבעיות במחלה).
טיפולים אקזוטיים, שכל קשר בינם לבין ריפוי הינו מקרי בלבד, ניתנו לחולים לאורך ההיסטוריה, וכללו למשל עין קרפד, כנף עטלף, ריאות שועל מיובשות, זרמי חשמל, ואבקת מומיות (שהאמינו כי מרפאת אפילפסיה, פצעים מוגלתיים, פריחות, שברים, שיתוק, מיגרנות, אולקוס ועוד). למי שאבקת המומיות נשמעת כמו מליצה או הגזמה פראית, נספר כי בשנת 1908 עדיין היה אפשר להזמין "מומיה מצרית אמיתית" מחברת Merck.
במאה ה-17 היה מתכון לתרופה שמרפאת "הכול". אנא פתחו הפנקס ורשמו לכם ליום סגריר, מי יודע, לפעמים תרופות הסבתא האלה באמת עובדות:
לוקחים גופה טריה של ג'ינגי' בן 24 (עדיף אחד שמת בתלייה, שבירה על גלגל או בשיפוד על המוקד), ולאחר יממה לאור השמש והירח חותכים ממנו רצועות ומפזרים קצת תבלינים לשיכוך הטעם… (הדוגמאות מתוך פרק 10 בספר "לא רציונלי ולא במקרה").
אך מעבר לטיפולים המגוחכים, התייחסותם של "מרפאים" שונים ומשונים לאורך ההיסטוריה לחולי, לאדם הסובל, ולאו דוקא למחלה ברמה הפיזיולוגית היא אולי הנקודה העיקרית שצריך לתת עליה את הדעת.
חישבו לרגע על רופא העיירה שהגיע בכרכרה עם המזוודה המפורסמת שלו ובה לא הרבה יתר מסטטוסקופ. הוא היה יושב כל הלילה לצד החולה הקודח כשהוא אוחז בידו, מניח מגבות רטובות על מצחו וממלמל מילות עידוד (זה לפחות מה שאני זוכר מ"בית קטן בערבה"). למרות ש"רופא" כזה לא ידע כמעט דבר על המחלה מהזוית המדעית, וההליכים בהם השתמש לא היו בעלי כל השפעה פיזיולוגית כשלעצמם על מהלך המחלה, יתכן מאוד שביקורו הקל על החולה.
The Doctor- Luke Fildes – 1891 – ויקיפדיה
פלצבו ברפואה של היום
עם התפתחות מדע הרפואה רכש האדם הבנה וידע בנושאים כגון חיסונים, היגיינה וחיטוי, חיידקים, וירוסים, גנטיקה ועוד. לאחרונה התפתחו טכנולוגיות רפואיות מתקדמות שמאפשרות אבחונים מהירים, הדמיות מסוגים שונים, טכניקות ניתוח מתקדמות, השתלות וטיפולים תרופתיים רבי השפעה.
בעולם המערבי המוכר לנו עלתה קרנה של "טכנולוגייתהרפואה", ואילו "אומנות הרפואה" – אותה מעטפת טיפולית מיטיבה – נדחקה לשוליים, יש שיאמרו, יותר מדי. ההתלהבות מזיהוי חומרים והליכים בעלי יעילות רבה כשלעצמם הפנתה את אור הזרקורים הרחק מיחסי מטפל-מטופל, והפכה כל תועלת נוספת שהם מעניקים לחולה ל"הטיה מחקרית" שיש לנקות.
טיפולים שאינם יעילים יותר מטיפולי-דמה אינם מאושרים לשימוש, או שמוצאים משימוש (כמו ניתוח לקשירת העורקים שהזכרנו בחלק הראשון).
אך לא תמיד יש לרופאים מענה לתלונות החולים.
בכל יום פוקדים את חדרו של הרופא עשרות אנשים שסובלים מכאבי ראש, מיחושי בטן, עייפות או כאלה שחטפו וירוס כלשהו, כשהם משוועים להקלה כלשהי. פעמים רבות אין לרופא מה להציע להם מלבד מנוחה במשך כמה ימים עד שהגוף יכניע את הוירוס, הפחתת מתחים וכד'. אך החולים מצפים לעזרה ממשית. לוחצים לקבל משהו. מדוע בעצם שהרופא לא יתן להם טיפול דמה, אם זה יכול להעניק להם הרגשה טובה יותר?
מסתבר שרופאים רבים אכן עושים זאת!
סקר שנעשה בארה"ב מצא כי למרות שרק אחוז קטן מהרופאים נותנים כדורי דמה או זריקות דמה, כמחצית מהם נותנים מרשמים שלדעתם אינם יכולים לסייע ישירות למצבו של החולה (כמו ויטמינים למשל), אלא משמשים רק כפלצבו. מחקרים רבים נוספים מאשרים כי שימוש בפלצבו הינו תופעה נפוצה ביותר. הנקודה הבעייתית היא שבמקרים לא מועטים רופאים רושמים טיפול אנטיביוטי לטיפול בנגיפים (וירוסים), טיפול שלא רק שאינו יעיל, אלא בעל השפעות מזיקות לכלל האוכלוסייה (בכך שהוא מעודד התחזקות החיידקים ע"י ברירה טבעית). כמחצית מהרופאים שהשיבו על סקר שנעשה בישראל הודו כי הם משתמשים בפלצבו על בסיס קבוע.
[סקירה מעמיקה של הנושא, כולל התיחסות לסקר שהתפרסם במרץ 2013 לגבי שימוש בסוגים שונים של פלצבו בקרב רופאי משפחה אפשר לקרוא כאן.]
פלצבו ברפואה אלטרנטיבית
פלצבו זה כל הסיפור
הצלחתם ותפוצתם הרחבה של טיפולים אקזוטיים, שכל קשר בינם לבין ריפוי הינו מקרי בלבד, אינן נחלת ההיסטוריה בלבד. מאות סוגים שונים ומשונים של טיפולי פלצבו ממשיכים לשגשג גם בימינו: קריסטלים, כשפים, לחשים, מגנטים, מים פשוטים (הומאופתיה), דיקור, לחיצות, נפנופי ידיים (הילינג, רייקי), צעצועים טכנולוגיים חסרי כל פעילות רלוונטית – כל אלה הוכחו כיעילים כמו פלצבו, במקרה הטוב.
פה ושם ניתן למצוא מחקרים שתוצאותיהם הראו יתרון כלשהו של טיפול כזה או אחר על פני פלצבו, אך ממעוף הציפור, ככל שהמחקר מבוקר טוב יותר, כולל נבדקים רבים יותר ועדכני יותר, כך הולכות התוצאות ומתקרבות לתוצאות טיפול הדמה שניתן לקבוצת ביקורת.
אין בכוונתי וביכולתי להוכיח את טענתי הגורפת ברשומה זו. ידרשו לכך רשומות רבות בעתיד. בעבר נגעתי בנושא הקריסטלים, הילות, תפילות ומחשבה חיובית, ובקרוב מאוד אסקור בקצרה את ההומאופתיה. בינתיים אטען, כי הרוב המכריע של טיפולים שמוגדרים "אלטרנטיביים" או "משלימים" הינם טיפולי פלצבו יצירתיים ותו לא. (הקורא הסקרן מוזמן להתחיל בספר "ריפוי או פיתוי" שמפנה למאות מחקרים בתחום, בנוסף, אפשר לבדוק מה כתוב במסמך הזה לגבי השיטה האלטרנטיבית החביבה עליכם – מומלץ לשמור ליום סגריר).
אך האם משמעות הדבר כי לטיפולים אלה אין שום השפעה על החולה? התשובה כמובן שלילית. כפי שראינו, קיימים הבדלים ניכרים לעיתים בין מצב חולים שלא קיבלו טיפול כלל לבין כאלה שקיבלו טיפול דמה.
הנה כמה טעימות מתחום הדיקור הסיני, שיחדדו את העניין.
דיקור אמיתי לעומת דיקור דמה – מצא את ההבדלים
סדרת מחקרים שהתבצעה בגרמניה השוותה בין שלוש קבוצות נבדקים: קבוצה אחת קיבלה טיפול בדיקור קלאסי, קבוצה שניה קיבלה דיקור דמה (דיקור שטחי בנקודות שאינן נקודות דיקור), וקבוצה שלישית או שלא קיבלה טיפול כלל או שקיבלה טיפול סטנדרטי (תלוי במחקר). חשוב לציין כי למשתתפים לא נאמר כי "יתכן שיקבלו דיקור דמה", אלא כי "יקבלו או דיקור קלאסי או דיקור מסוג אחר, שהראה אפקטיביות בניסויים קליניים בעבר" (מה שנכון), וזאת כדי לא לפגוע באלמנט הציפייה לשיפור (כפי שראינו שקורה אם נבדקים יודעים כי הם עלולים לקבל פלצבו). המצבים שנחקרו היו מיגרנות, כאבי גב תחתון כרוניים, שגרון ברכיים, ועוד. לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הדיקור (אמיתי ומדומה) אבל כן היה הבדל משמעותי בינן לבין אלה שלא קיבלו טיפול או שקיבלה טיפול סטנדרטי.
כך למשל, במחקר שכלל למעלה מ-1100 סובלים מכאבי גב תחתון, קיבלו הנבדקים סדרה של 10 טיפולי דיקור של 30 דקות כל אחד במשך 5 שבועות. כ-48% ממקבלי הדיקור האמיתי דיווחו על שיפור, כך גם 44% ממקבלי הדיקור המדומה, לעומת 27% בלבד שבצעו פיזיותרפיה וקיבלו משככי כאבים בהתאם לצורך.
הממצאים הללו, שמצביעים על כך שלדיקור הסיני אין שום אפקט ספציפי לגבי המצבים לגביהם ניתן הטיפול, קיבלו חיזוק במחקרים רבים נוספים, למשל בסקירה הזו של 13 מחקרים נוספים שכללו למעלה מ-3000 נבדקים. הדיקור האמיתי הראה יתרון קטן ולא משמעותי על פני דיקור הדמה, והחוקרים טוענים כי הוא יכול לנבוע בקלות מהטיות כאלה ואחרות.
במחקר הזה וגם במחקר הזה, דיקור דמה השיג תוצאות טובות אפילו יותר מדיקור אמיתי…
בדיקה יסודיות יותר של כמה מהמחקרים שצוינו לעיל הראתה כי היה מתאם משמעותי בין רמת הציפיות של הנבדקים כי הטיפול יעזור להם, לבין התועלת שלו בפועל בהקלה על מצבם (ללא קשר כאמור אם היה מדובר בדיקור אמיתי או דמה).
מצד אחד, אפשר לראות בתוצאות אלה מכה ניצחת לתומכים בשיטת הדיקור הסיני, שכן לא נראה שהתורה הסינית בת אלפי השנה שונה ביעילות שלה מטיפול דמה.
מצד שני, טיפולי הפלצבו הללו היטיבו עם החולה יותר מאשר הטיפולים הסטנדרטיים שהיו לרפואה להציע במקרים אלה.
בכל מקרה, חוקרי הפלצבו זכו במתנה נפלאה – פלצבו רב עוצמה להשתמש בו במחקריהם! (לפחות עד שקרנו של הדיקור הסיני תרד, ועימה עוצמתה של תגובת הפלצבו).
שינוי טקטיקה שיווקית
ככל שהתרבו המחקרים הרציניים שבדקו תחומים שונים של הרפואה האלטרנטיבית עלתה התמונה הברורה – מדובר בטיפולי פלצבו חסרי אפקטיביות רפואית ספציפית (המצב לגבי הומאופתיה למשל, זהה). במשך שנים רבות נאבקו המאמינים ברפואה האלטרנטיבית בעובדות, וציטטו מחקרים אנקדוטיים שהראו כי יש יתרון לשיטתם על פני פלצבו.
בשנים האחרונות נראה כי הגישה משתנה, ומתבצע ספין על אפקט הפלצבו. "או קיי", הם אומרים, "השיטות שלנו לא טובות יותר מפלצבו, אבל אפקט הפלצבו הוא מדהים! הפלצבו מרפא הכל! מדובר במהפיכה ברפואה! טיפולי פלצבו עובדים לא פחות טוב מתרופות! הם עובדים גם כשיודעים שנוטלים פלצבו! התודעה מרפאת את הגוף! בכח המחשבה ניתן לגבור על כל מחלה!" וכיוצא באלה.
אך טענות אלה אינן מבוססות על ראיות. המחקרים שהתבצעו עד היום (ובחנו כמה מהם מקרוב) מצביעים על כך כי האמונה של המטופל כי הוא מקבל טיפול יעיל עוזרתלתחושתו כי מצבו טוב יותר, ובמקרה הטוב מפחיתה את הסימפטומים החיצוניים של המחלה, אך אינה משפיעה על הגורמים למחלה ועל מהלך התפתחותה.
מצב הדברים אירוני במקצת. תומכי שיטות טיפול אלטרנטיביות מתפארים בכך שבניגוד לרפואה המודרנית, שמטפלת בסימפטומים בלבד, הם, לטענתם, מטפלים בשורש המחלה. למעשה מצב הדברים הפוך. אם להאשים את אחד הצדדים בטיפול שטחי וסימפטומטי בלבד, הרי שהאצבע מופנית כלפי כל אותם טיפולי הפלצבו.
הסכנות
מעבר לחוסר התועלת הרפואית שבטיפולים, השיפור הסימפטומטי שמעניק אפקט הפלצבו עלול להזיק לאדם, אם לא יקבל טיפול אמיתי במקביל. בסופו של דבר, אפשר לראות את הכאב כדרכו של הגוף לאותת לנו כי קיימת בעיה כלשהי שדורשת תשומת לב. ברגע שמקלים על הכאב מבלי לטפל בשורש הבעיה, המצב יחמיר ללא ידיעתנו.
נחזור לניסוי בחולי האסתמה שסקרנו קודם. טיפול הפלצבו אמנם נתן לחולים את התחושה כי מצבם השתפר, בעוד המדידות האובייקטיביות של תפקודי הריאה הראו כי לא כך הדבר. טיפול בשלב אבחון ראשוני של אסתמה עשוי לעצור את החמרת המצב. יתרה מזו, אם המצב כבר חמור, התקף אסתמטי עלול להוביל למוות – כ-250,000 אנשים בכל שנה מתים מכך ברחבי העולם. חולה שנוטל טיפול פלצבו (=אלטרנטיבי, בהקשר זה) ומרגיש כי מצבו הוטב, במקום לקבל טיפול רפואי שמשפר את המצב באופן אובייקטיבי, עלול לסיים את חייו בטרם עת.
על אוכל טעים לעומת מזין, ועל השילוב המנצח
אנלוגיה פשוטה יכולה להבהיר את הצורה בה אני רואה את הדברים.
בקצה האחד (הימני) נמצאים ההליכים הרפואיים היעילים שניתנים ללא כל אמפתיה. קרים, מנוכרים, לחוצים בזמן, וללא התעניינות כלשהי בחולה. החולה מרגיש כמו מכשיר תקול במעבדת תיקונים (אני מגזים ומקצין בכוונה כדי לחדד את ההבחנות). הדבר משול לישיבה במרתף קר וחשוך ושתיית משקה ירקרק סמיך בעל טעם דוחה שמכיל את כל המרכיבים התזונתיים שהאדם זקוק להם לבריאותו.
בקצה השני (השמאלי) אנו מוצאים (שוב, במקרה הטוב) מעטפת טיפולים תומכת שמבוססת על הליכים רפואיים חסרי כל יעילות כשלעצמם. הדבר משול למנת אוכל מלאכותי שאמנם הוספו לו מרכיבי טעם, ריח, צבע ומרקם, אך למעשה הינו חסר כל ערך תזונתי (בצילום – אחת ממנות הפלסטיק בחלון הראווה של מסעדה יפנית אופיינית).
באמצע נמצא השילוב המנצח. היעד האולטימטיבי של הרפואה (כפי שאני רואה אותו לפחות): הליך רפואי יעיל ובטוח, אשר ניתן במעטפת טיפולית תומכת, מחזקת ואכפתית. הדבר משול לארוחת גורמה טעימה וגם מזינה. האלמנטים הטובים הטוב משני העולמות משולבים להם יחדיו.
יקפצו עכשיו אנשים ויאמרו – "אבל לזה בדיוק הכוונה כשמדברים על רפואה משלימה! שילוב בין טיפולים קונבנציונליים לבין אלטרנטיביים!"
ואני שואל, מדוע לשלב בין משקה בריאות דוחה לבין אוכל-דמה טעים? למה לא להכין מנת גורמה מזינה? האם לא נכון יותר לשאוף למסגרת טיפולית אחת בה אותו המטפל יעניק גם יחס תומך, אמפתי ומעודד וגם טיפול בטוח ויעיל רפואית?
כמנת קינוח (ברוטב הומור מקברי) הנה עוד כמה טיפולים אלטרנטיביים יצירתיים בפעולה (לא לפספס את 3 הדקות האחרונות):
אולי האנלוגיה של אוכל טעים ומוגש יפה אינה האסוציאציה הראשונה שנותרת לאחר צפיה בסרטון…
הדילמה האתית
נחזור לשאלה בה פתחנו רשומה זו ונדחק אותה לקצה. ברור שזה לא יהיה רעיון נבון להסתפק בטיפול פלצבו סימפטומטי אם קיים טיפול בעל יעילות פיזיולוגית אובייקטיבית. אבל מה לגבי מקרים בהם אין טיפול יעיל בנמצא? אם ניתן להקל על סבלם של החולים באמצעות טיפול פלצבו, מדוע לא לתת להם אותו?
מצד אחד, לכאורה אין סיבה מיוחדת להמנע מטיפול כזה – לפחות יקל על הסבל. אבל מצד שני, טיפול פלצבו מחייב הונאת החולה מעצם הגדרתו ועומד בסתירה לעיקרון שקיפות המידע שנמסר למטופל לגבי מצבו. באופן ברור עומדים כאן בסתירה שני עקרונות בסיסיים: החובה לסייע לחולה, לעומת חובת השקיפות.
* האם על רופא להונות את החולה בתקווה שהוא יהיה בין אותם אנשים שטיפול הדמה ישפר את מצבם?
* האם על הרופא לשקר שקרים יותר גדולים ולהבטיח הבטחות גדולות יותר כדי להעצים את האפקט?
* האם כדאי שחברות תרופות ייצרו תרופות דמה וימכרו אותן תמורת כסף? האם יש לגבות עבורן מחיר גבוה יותר כדי להגביר את האפקט? (למרות שעלות התרופה תהיה אפסית?)
* האם שיווק התרופה צריך לכלול סופרלטיבים פיקטיביים כדי להגביר את יעילותה?
* האם על רופא להימנע מלתת דיאגנוזה שלילית מדי (ואמיתית) לחולה כדי לא להעצים את תופעות הלואי ע"י אפקט הנוסיבו (האפקט ההפוך לפלצבו, בו בעקבות ציפיות שליליות נחווים סימפטומים של החמרה במצב)?
* האם הצלחת טיפול פלצבו עלולה לערער את הפציינט כשתיוודע לו האמת, ולגרום לו לחשוב שזה מוכיח כי "הכל היה בראש שלו"?
* מה לגבי פגיעה באמון בין המטופל למטפל כאשר יוודע לו יום אחד כי קיבל פלצבו? והאמון במערכת הרפואית בכללותה?
* אם נרשה שימוש מסחרי בפלצבו האם לא ניצור מצב בו אף אחד כבר לא ידע מה תרופה אמיתית ומה לא? (שהרי אם יהיה כתוב בדף התרופה כי היא אינה מכילה כל חומר פעיל, היעילות שלה כפלצבו כנראה תיעלם).
האם תוכלו להציע עקרונות מנחים לגבי מתי, כמה ובאיזו דרך לתת טיפול פלצבו, אם בכלל?
* * *
תודות
שוב תודות לד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, אשר קראה את החומר והעירה הערות מועילות. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות). כמו כן תודות לאיציק שוחט – סטאז'ר, אשר עבר גם הוא על החומר והעיר הערותיו.
רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל). חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!
חשיבה חדה 