על ממשותה של הנשמה

על ממשותה של הנשמה

מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין מהו אותו דבר שאנשים קוראים לו "נשמה".

כשאני שואל אנשים מה זה בעצם נשמה, ומאיפה הם יודעים שקיים בכלל דבר כזה, הם בדרך כלל נועצים בי מבט משתאה שרומז כי משהו לא כשורה איתי. "נשמה, כאילו דה?!"
בפעמים שהתעקשתי להעמיק בחקירותי, התשובות שקיבלתי הפכו למבולבלות ומעורפלות יותר ויותר.

חיפוש קצר באינטרנט החזיר לי את בטחוני העצמי (בבורותי): באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית" הערך "נשמה" נפתח במילים: "לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה." לאחר מכן מתוארות באריכות פרשנויות רבות ושונות למושג זה. הערך soul מזכיר עשרות פרספקטיבות שונות לנושא. נרגעתי.

המשמעות שצלצלה לי מוכרת יותר מכל היתה: "נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית, (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות."

אהה! נראה שעלינו על המוטיבציה הראשית להמצאת מושג הנשמה – לא נמות באמת אף פעם!
כל השאר הדיונים בנושא נשמעים לי כפלפולים פילוסופיים שמטרתם להגיע למסקנה זו. איכשהו לא נראה לי כי הבעיה הפסיכו-פיזית (העוסקת בדואליות גוף-נפש) מעניינת או מטרידה במיוחד את האדם מן הישוב. המוות – זה כבר עניין אחר.

לצורך הדיון, נתרכז בהגדרה של "נשמה" כפי שהיא מופיעה לעיל: "נשמה היא ישות ממשית… לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים".

ואני שואל: מה המשמעות של ישות ממשית שאינה קיימת במישורים הפיזיים?
פירושו של דבר שלא ניתן לחוות אותה בשום צורה באחד מחושינו, וגם לא במכשירי מדידה כלשהם. לא ניתן לבדוק ולחקור אותה בכלים מדעיים.

באיזה מובן היא קיימת, אם כן? המובן היחיד שאני יכול לחשוב עליו בו היא קיימת הוא כמושג מופשט במוחו של האדם.

גם "חד קרן סגול" קיים כמושג מופשט במוחי כרגע. האם אני יכול לטעון שהוא ישות ממשית? אני יכול לטעון כמובן. השאלה אם אתם תקבלו את טענתי כנכונה. ואם "חד קרן סגול" נשמע לא מופשט מספיק למישהו, מה לגבי "נפתושים קוסמריים?"

רגע אחד, מה לגבי "כוח משיכה" למשל? גם הוא מושג מופשט. אף אחד לא קולט את כוח המשיכה עצמו בחושים באופן ישיר. מה זה בכלל כוח? האם כוח הוא ישות חומרית? לא. כלומר, אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בפיזיקה הוא בכלל לא ישות חומרית! (הוא גם לא אנרגיה). אז באיזה מובן כוח המשיכה ממשי יותר מ"חד קרן סגול"?
הוא ממשי במובן שיש התאמה בין המושג הזה לבין העולם בו אנו חיים (כפי שהוא נתפש במוחנו המוגבל). מעבר להתאמה, שימוש במושג הזה יכול לנבא בדיוק מדהים מסלולים של תפוחים נופלים, פגזים, חלליות, ירחים, פלנטות, כוכבים וגלקסיות. זה הופך אותו בנוסף גם למושג שימושי ומועיל. (אפשר להסתכל על נשמה כמושג שימושי ומועיל – להרגשה הטובה לפחות, אבל בזה היא לא שונה בהרבה ממושגים כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס – האם הם קיימים?).

גם מושגים שמתארים מצבים רגשיים כמו "כעס", "אהבה", "רחמים" וכו' אינם חומריים, ויחד עם זאת בעלי משמעות, מכיוון שהם בהחלט נמצאים במתאם עם העולם בו אנו חיים, ואף יכולים לנבא משהו על התפתחות הדברים (אם כי באופן הרבה פחות מדויק מחוקים פיזיקליים). אם אדם "כועס" למשל, ישנם מאפיינים פיזיולוגיים נלווים ברורים לכך, וכמו כן יש הסתברות גבוהה יותר שיתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. במובנים האלה מושג הכעס "ממשי" (וגם שימושי).

הערה: ישנם תחומים בהם התאמה למציאות אינה רלוונטית או לפחות אינה הכרחית – תחומים כמו שירה, מוזיקה, מדע בדיוני, או מערכת אמונה כלשהי. אפשר לטעון שמושגים שמועלים בתחומים אלו הם מעניינים, מעוררי השראה, מפתים, מהנים, אבל לא שהם "קיימים".

וברמה החווייתית: כל אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבה/אשליה/הזיה משלו. זה יכול להיות משהו שהוא חלם עליו בלילה, קיבל בתיקשור או קרא בדפים של ספר עתיק שמצא בבוידעם. יתכן והוא חווה זאת בעוצמה רבה. הוא ממש, אבל ממש מרגיש ויודע שזה נכון. האם התחושה החזקה שלו הופכת את המחשבה/אשליה/הזיה שלו לישות קיימת?
ברור שחוויה אישית בלבד, חזקה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש הוכחה לקיום של משהו. (להרחבות בנושא הזיות ראו כאן וכאן).

יתרה מזאת. אם אותו אדם מתחיל להפיץ את המחשבה/אשליה/הזיה שלו בקרב מכריו, ניחן בכאריזמה מספקת ובנוסף פונה בטענותיו לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם (פחד ממוות והרצון להרגיש משמעות ושליטה בחיים למשל), סביר כי אנשים נוספים ימהרו לחלוק במחשבה/אשליה/הזיה שלו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה. האם זה הופך את המושג לקיים? לנכון?
ברור שגם אמונת רבים באותו מושג לא הופכת אותו לקיים במציאות. (אני מניח שכל אחד ימצא במהרה דוגמה למושג שמיליונים מאמינים בו אך הוא אינו חושב שהוא קיים. רמז – אל של דת אחרת למשל).

כלומר, לפי הקריטריון שאני מציע, התאמה למציאות הפיזית היא המדד היחיד שיכול להבחין בין מושג שקיים במוחנו בלבד לבין תיאור של משהו שאכן קיים במציאות שמחוץ למוחנו. ככל שההתאמה תהיה מדויקת יותר ובעלת יכולת ניבוי גבוהה יותר, כך יגבר בטחוננו שהמושג שהמצאנו מתאר משהו שאכן קיים במציאות.

מה אתם אומרים? יש קריטריונים אחרים? נוספים? דוגמאות נגדיות?

נראה כי הנשמה תיאלץ להמשיך לשכון במחוזות האמונה האישית בלבד. לראייה, אלפי שנים של אמונה בקיומן של נשמות, התפלספות קדחתנית ומחקר פארא-פסיכולוגי ממושך לא קירבו אותנו כהוא זה להכרעה בנושא.

הנטייה המיסטית של זמננו, המראה עצמה בעיקר בהתפשטות של מה שנקרא תיאוסופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן.
– איינשטיין, במכתב במפברואר 1921

אך היו שחשבו אחרת ויצאו לחפש ראיות פיזיות לקיומה של הנשמה. על כך ברשומה הבאה.

* הערה: ברור וידוע לי שהנושא זכה לדיונים פילוסופיים מעמיקים לאורך מאות רבות של שנים, וכתבים בנושא ממלאים ספריות שלמות. ניסיתי להציג כאן את הדברים בצורתם הפשוטה והישירה ביותר ולהזמין לדיון ברוח דומה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!