אשליית המונים

איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות
מאת

איברי-מין נעלמים, התגלות מריה הקדושה ואשליות המונים נוספות

ברשומות הקודמות בנושא "חווית המצופה", ראינו כיצד החוויה הפרטית של כל אחד מאתנו נבנית ממיזוג של רשמי החושים עם מה שאנו מצפים לחוות (בהתבסס על האמונות המוקדמות שלנו וההקשר). דיברנו גם על מעגל הקסמים בו הציפייה משפיעה על החוויה, וזו בתורה מאששת את הציפיה ומחזקת אותה, מה שמשפיע ביתר שאת על חוויות נוספות. במקרים מסוימים ההשלכות של מערבולת כזו יכולות להיות מרחיקות לכת.

הפעם נפגוש גירסאות המוניות של חווית המצופה, מקרים בהם השפעה חברתית משמשת זרז נוסף לחוויית המצופה ומעצימה אותה לכדי אשליית המונים ואף היסטריית המונים.

דוב הפנדה האבוד

פנדה אדומה, ויקיפדיה

ב-1978 ברח מגן החיות של רוטרדם (הולנד) דוב פנדה מסוג נדיר. גן החיות פרסם ידיעה לעיתונות שכללה תיאור מפורט של הדוב, בתקווה כי מישהו יזהה אותו ויתקשר לדווח על מקום המצאו. בתוך כמה ימים התקבלו למעלה ממאה דיווחים של אנשים שהעידו כי ראו את הדוב.

היתה רק בעיה אחת. זמן קצר לאחר שהידיעה שוחררה לתקשורת הדוב נמצא מת סמוך לגן החיות.

כל אותם מדווחים אולי ראו משהו, אך בודאות זה לא היה הדוב הזה, ובודאי לא דובים אחרים מסוגו, שחיים רק בהודו. מן הסתם הם לא ראו אפילו דוב אחד משוטט באזור.

כעת נחליף "דוב פנדה" ב- "ביגפוט", "המפלצת מלוך-נס" או "חלליות חוצנים". כל מה שנדרש הוא גרעין של אמונה שמופצת בציבור והדיווחים לא מאחרים להגיע.

התגלות מריה הקדושה

בבוקרו של ה-25 במאי 1953 התאספו כ-150,000 גברים, נשים, זקנים וטף בפורטו-ריקו, בציפייה להתגלות מריה הקדושה, על סמך נבואה שהפיצו שבעה ילדים מקומיים. רעש תקשורתי גדול קדם לארוע וראש העיר ארגן בהתלהבות תהלוכות של עולי-רגל וטקסי תפילה המוניים.

צוות של סוציולוגים ששמע על הארוע הגיע למקום, התערבב בקהל וראיין אנשים. רוב הנוכחים האמינו באותנטיות של טענות הילדים. רבים מהם חוו חוויות מיוחדות: אנשים ראו טבעות צבעוניות מקיפות את השמש, אחרים הבחינו בצללית של מריה בעננים או בעצים, והיו שדיווחו על תחושה גופנית משופרת. בחמש אחה"צ, כשרוב הקהל התפזר, הנשארים לא ראו או חשו בשום דבר מיוחד.

אינני יכול להוכיח כמובן כי מריה לא התגלתה להמונים באותו היום, אולם אם נצא מהנחה סבירה שלא זה היה המצב, הרי שהארוע מדגים יפה מגיפת אשליות המונית.

דליפת הגז המדומה

במקרים רבים החווים מפתחים תסמינים גופניים בתגובה לחווייתם. ארוע אופייני התרחש בקיץ 1985 בבי"ס תיכון בסינגפור. על רקע שמועות בדבר דליפת גז באתר בניה סמוך, הבחינו יום אחד כמה תלמידים בריח מוזר. עד מהרה נתקפו 65 מהם (ומורה אחד) בצמרמורות, כאבי ראש, בחילה וקוצר נשימה.

בדיקות סביבתיות ובריאותיות שנערכו במקום לא העלו דבר. נמצא כי אלה שהאמינו שמדובר בדליפת גז סבלו מתופעות הלואי ואילו אלה שלא האמינו נותרו ללא פגע.

טרור כימי-ביולוגי

בשנים האחרונות התרחשו מקרים רבים בהם אנשים היו משוכנעים כי הם נתונים תחת מתקפה ביולוגית או כימית, ופיתחו תסמינים גופניים כתוצאה מכך. הנה דוגמאות בהן היה ברור כי לא מדובר בדבר האמיתי.

מעטפת האנתרקס שהרגה 5 עובדי דואר, ויקיפדיה

מתקפת האנתרקס החלה בארה"ב כשבוע לאחר ארועי 11 בספטמבר 2001. במשך תקופה של כמה שבועות קיבלו כמה משרדי תקשורת ושני סנאטורים אמריקאים מכתבים שהכילו נבגי אנתרקס. 5 אנשים מתו ו-17 נוספים נפגעו מהחיידק. רמת החרדה היתה גבוהה ותופעות של חווית המצופה לא איחרו להגיע.

בתחילת אוקטובר 2001 היו בארה"ב כ-2300 דיווחי שוא בדבר אנתרקס. רבים דיווחו על תסמינים פיזיים. באחד המקרים דיווחו מורה ותלמיד על כוויות כימיות קלות ביד לאחר שפתחו מכתב והבחינו באבקה כלשהי שהתפזרה ממנו. בדיקת המכתב לא מצאה כל סימן לחומר כלשהו. במקרים אחרים נמצא כי המעטפות הכילו טלק או אבקת סוכר. הסתבר כי אנשים ניצלו את גל החרדה ו"מתחו" את האזרחים המבוהלים.

*

ב-2001 נראה אדם מרסס חומר כלשהו בתחנת רכבת תחתית במרילנד. 35 אנשים התלוננו על כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון וקיבלו טיפול רפואי. מאוחר יותר הסתבר שהאדם ריסס נוזל לניקוי חלונות.

כאבי ראש, סחרחורות וצריבות בגרון אינם דבר נעים, אבל בהחלט מדובר בתופעות זניחות לעומת מה שהתרחש במקרים שיתוארו מיד…

המרטש האכזר מטייוואן

ג'ק המרטש – קריקטורה מ-1888, ויקיפדיה

ב-1956, במשך שבועיים נפלו 21 מתושבי טייפה שבטייוואן קורבן למתקפות אכזריות של מרטש מרושע, שהיה תוקף בעיקר נשים וילדים עם תערו המבהיק.

או שלא בדיוק?

הכל החל בשמועות, אותן הגבירה העיתונות המקומית אשר התיחסה לקיומו של המרטש כאל עובדה ודאית. בדיקות יותר יסודיות של מקרי הנפגעים העלתה כי הם ייחסו פציעות קיימות ולא משמעותיות לפעילותו של המרטש הדמיוני.

כך למשל סיפר אדם אחד למשטרה בפרוטרוט כיצד חתך אותו אדם שנשא תיק שחור מסתורי. כאשר בחן הרופא את הפציעה שלו וקבע כי נגרמה מחפץ קהה ולא סכין, הודה הקורבן כי הוא אינו זוכר מה בדיוק קרה, אבל מניח כי נפל קורבן למרצח "בגלל כל הדיבורים שיש סביב הנושא".

במקרה אחר לא הקורבן אלא הרופא שלו הוא שהיה אחראי ליצירת התקרית. הקשיש הגיע עם חתך בשורש כף ידו. לאחר שהזכיר כבדרך אגב שזר נגע בו בערך באותו הזמן בו הבחין בדימום הראשון, יעץ לו הרופא לדווח על המקרה למשטרה. בדיקה מעמיקה יותר הובילה למסקנה כי החתך היה פציעה ישנה שנפתחה מחדש לאחר גירוד שלא במתכוון.

בסופו של דבר הכריזה המשטרה כי מקורם של כל המקרים הינו פסיכולוגי. מתוך 21 המקרים שנבדקו – 5 היו דיווחים מוטעים תמימים, 7 היו חתכים עצמיים מכוונים, 8 היו חתכים שלא מסכין, ומקרה אחד היה פנטזיה מוחלטת.

אברי המין הנעלמים

במהלך אוקטובר-נובמבר 1967 שטפו עשרות גברים סינגפורים מבוהלים בכל יום את בתי החולים כשהם משוכנעים שאיבר מינם מצטמק ודינו להעלם לבסוף, דבר שיביא למותם. רבים אילתרו מחזיקים למיניהם, קפיצים, חוטים, גומיות ואפילו סיכות ביטחון, במאמץ למנוע הצטמקות נוספת (שיטות שגרמו לעיתים לפגיעות חמורות). במקרים אחדים חברים וקרובים היו מחזיקים את איבר מינם עד אשר קיבלו סיוע מרופא או "מרפא" מקומי. המגיפה המוזרה התרחשה בעקבות שמועות שאכילת חזיר שחוסן נגד שפעת החזירים בטרם נשחט, עלולה לגרום לתופעה.

הנה שני מקרים להמחשה. נער בן 16 שמע את השמועות כשהיה בבית הספר. הוא נזכר כי באותו הבוקר אכל בין השאר חזיר. כשהשתין, הבחין שהפין שלו התכווץ. מבוהל, הוא תפס את האיבר לבל יעלם בתוך בטנו ורץ לביתו כשהוא זועק לעזרה. הרופא המקומי נאלץ להרגיע את הנער ואת הוריו.
במקרה אחר החליפה אמא צעירה חיתולים לתינוקה שסבל משלשולים. האם שמעה את השמועות. התינוק צרח ואיבר מינו נראה לה מצומק מתמיד. לא נדרש יותר מכך בכדי לגרום לאם "להבין מה קורה" ולרוץ למרפאה עם תינוקה לקבלת עזרה דחופה, כשהיא אוחזת את איברו בידה, מבועתת כולה.

חשוב להבין כי אמונות בנושא זה רווחות בסינגפור ובכל המזרח הרחוק, כך שדי בניצוץ קטן בכדי ללקח את האש.
כמה שבועות לאחר הדיווחים הראשונים הפאניקה שככה בבת אחת, לאחר שמשרד הבריאות הסינגפורי יצא בהכרזות ציבוריות כי אין כל שחר לחששות.

היסטריות של אברי מין מצטמקים ונעלמים פקדו במהלך עשרות השנים האחרונות אלפים רבים של אנשים בהודו, סין, תאילנד ומדינות נוספות באזור. מקרים נוספים ונתונים מספריים ניתן למצוא כאן.

נמשיך באותו נושא, אך בסגנון ניגרי. מאלף לראות כיצד כל תרבות מייצרת את הגירסה שלה להיסטריית המונים.

גנבי אברי המין

בשנת 1990 רעשה ניגריה בעקבות השתוללות מגיפה של גניבות אברי מין, בד"כ מגברים. כיצד התבצעו גניבות שכאלה? פסיכיאטר מקומי מסביר: זה מתחיל בהתחככות מקרית עם מישהו במקום ציבורי, שלאחריה מרגיש ה"קורבן" תחושות מוזרות באיבר מינו, מה שמוביל אותו לבדיקה מיידית כי הוא עדיין שם. בשלב זה הקורבן מתעמת עם הזר, וכשהמון מתגודד סביבם "הקורבן" מאשים את "הגנב" בגניבת איבר מינו, תוך שהוא מתפשט כדי לשכנע כי הציוד אכן חסר.
לאחר שהמציאות טפחה על פניהם, רבים היו טוענים כי הציוד הוחזר להם רק בעקבות עירנותם והמהומה שעוררו. אחרים טענו כי האיבר אומנם הוחזר אך הוא הצטמק, ולפיכך כנראה אינו שלהם, או שמדובר רק ב"רוח" של איבר מינם. ה"גנב" היה מוכה לעיתים קרובות עד אשר האיבר היה חוזר לגודלו המקורי. בכמה מקרים עלתה הפרשה ל"גנב" בחייו.

הפסיכיאטר מתאר סצנה עירונית אופיינית: "אנשים נראו מסתובבים ברחובות לאגוס כשהם אוחזים באברי המין שלהם בגלוי, או באופן מוצנע יותר, כשידיהם בכיסים. גם נשים נראו כשהן מגינות על שדיהן באופן גלוי או בעקיפין, ע"י שילוב ידיים על החזה.
נהוג היה לחשוב שחוסר תשומת לב וחולשת אופי מקלים על חטיפת אברי המין. דריכות ותוקפנות מקדימה נחשבו לטיפול מונע טוב."

אמונה זו לא רק שהינה מתקבלת על הדעת על רקע התרבות הניגרית, אלא שהיא אף הועצמה ע"י נציגי הציבור. ניגרים רבים בעלי השפעה הביעו זעם כאשר המשטרה שיחררה חשודים בגניבת איברים.

*

המקרים הללו דומים זה לזה במובן שכל אחד מהם הוזנק ע"י שמועות סבירות (בהקשרן), שהתפשטו במהירות והעניקו חיזוק לאמונה קיימת כלשהי שהיתה שם עוד לפני הטריגר הנקודתי. הנסיון של האנשים לבדוק את השמועות גרם להם להתמקד באופן יוצא דופן בתופעות או בעצמים המדוברים, אם זה דוב פנדה, אברי מין, ריחות מוזרים או התגלות אלוהית.

הרגשות החיוביים או השליליים הקיצוניים שליוו את הארועים העצימו מאוד את החוויות וגרמו לאנשים לתפוש מצבים כלליים ורב-משמעיים כספציפיים ומוחלטים, בהתאם לאמונה המקורית.

סיקורים אובססיביים בתקשורת והתערבות גלויה של גורמים כמו משטרה וצבא, עלולים להחריף מאוד את היקף התופעה ועוצמתה, ולגרום לארוע שהיה גווע תוך שעות או ימים אחדים להימשך שבועות רבים.

האם נמצאו מאפיינים אישיותיים מיוחדים לאנשים שנוטים להיסחף באשליית המונים שכזו? מחקרים שונים בוצעו אך הגיעו לתוצאות סותרות. במבט-על נראה כי אין כל קו משותף ברור, וכי כל אחד מאתנו עשוי למצוא את עצמו שותף לאשלייה מסוג זה אם יתקיימו התנאים המתאימים.

מקורות והרחבות:

סקירות רוחב:

הפנדה האדומה:

אברי המין הנעלמים:

על ניסים ואשליות המונים נוספות – בסרטון הבא מאת ScienceReasonIsrael

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

קרני-N החמקמקות
מאת

קרני-N החמקמקות

התגלית

בראשית 1903, שמונה שנים לאחר גילוי קרני ה-X (ע"י הגרמני וילהלם רנטגן) פשטה הידיעה בקרב מדעני צרפת בדבר גילוי סוג חדש של קרינה. Rene Blondlot, אחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה גילה קרינה זו וקרא לה קרינת-N, כהוקרה לעיר בה התגלתה – Nancy.

בלונדלוט הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה-N לתדרים שונים ע"י מנסרה מצופה אלומיניום (בדומה לפיצול קרן אור לבנה לצבעי הקשת ע"י מנסרת זכוכית), וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון אותה קרינה.

עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה, וחומרים שונים שמעבירים או חוסמים אותה (נייר סיגריות יבש למשל מעביר קרני-N, אך רטוב לא).

חוקרים רבים (בצרפת בעיקר) החלו להתנסות עם הקרינה החדשה, וגילו שלל תופעות מדהימות. כך למשל  Augustin Charpentier, פרופסור מכובד לביופיזיקה בבית הספר לרפואה, גילה כי ארנבות וצפרדעים פולטים קרינת-N, שרירים פולטים אותה אבל גידים לא. הוא גילה כי חשיפה לקרני-N הגבירה את רגישות העין, חוש הריח והשמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת-N רגילה, וכינה קרניים אלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל.

כמות התגליות שהצטברה סביב קרני ה-N במשך שלוש שנים בלבד היתה כה רבה, עד כי נדרשו 60 עמודים רק כדי למנות את התופעות השונות שהתגלו. בסה"כ התפרסמו בנושא כ-300 מאמרים ע"י 120 מדענים.

כדי להמחיש את גודל ההתלהבות סביב התגלית נציין כי שני פיזיקאים וספיריטואליסט אחד טענו כי הם המגלים המקוריים של קרני ה-N, טענות שנבדקו ע"י האקדמיה למדעים הצרפתית.

אך לא כולם הצליחו לשחזר את הממצאים. מדענים ידועי שם אחרים ניסו למדוד את השפעות קרני ה-N אך ללא הצלחה.

מה קורה כשאדם בעל חשיבה חדה מגיע לזירה

Robert Wood היה פיזיקאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר בזכות חקר הקרינה האולטרא-סגולה (UV). תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים, וכללו בין השאר פענוח פשעים בשיטות מדעיות וחקירת מעלליהם של מדיומים ספיריטואליסטים. כששמע על הקרניים החדשות שהתגלו בצרפת, קפץ לביקור ובדק במה המדובר.
הנה קטעים ממה שמספר Wood במכתב שהתפרסם ב-Nature לקראת סוף 1904 (תרגום חופשי שלי):

"כשלונם של מספר גדול של פיזיקאים נסיוניים מנוסים למצוא עדות כלשהי לקיומן של קרני-N, והזרם הבלתי פוסק של פרסומים בדבר תופעות יותר ויותר מדהימות של קרניים אלה, המריצו אותי לבקר באחת המעבדות בהן הודגמו ממצאים אלה. יצאתי לדרכי אפוף ספקות, אני מוכרח להודות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה.

לאחר שביליתי [בזבזתי?] 3 שעות או יותר בצפיה בנסיונות שונים, לא רק שנבצר ממני לדווח על תצפית אחת שיכולה להעיד על קיומה של קרינה זו, אלא שהשתכנעתי כי אותם חוקרים שקיבלו ממצאים חיוביים השלו את עצמם במובן זה או אחר.

הניסוי הראשון שזכיתי לחזות בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. נטען כי קל מאוד להבחין בהבדלי הבהירות אך אני לא הייתי מסוגל להבחין אפילו בשינוי קל. הוסבר לי שעיני כנראה לא רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו לזהות מתי אני חוסם עם ידי את קרני ה-N, ע"י צפיה בבהירות הכתם של המסך (מבלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים). בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הכתם הוכרז כבהיר וכהה לסירוגין בעוד ידי חסמה באופן רציף את מסלול הקרניים. גם כשהסרתי אותה המשיכו הדיווחים להגיע בלי קשר לתנועת היד החוסמת".

בשלב זה עבר Wood לתעלול אחר: בחסות החשיכה ששררה בחדר בו נערכה הדגמה, סילק Wood את המנסרה שהיתה הרכיב הקריטי ביותר במערך הניסוי. החוקרים המשיכו לדווח על אותה תבנית של קרני-N, למרות שכזו לא היתה יכולה להראות במצב בו המנסרה אינה במקומה! (אם היה ממש בקרני ה-N, כמובן).

 בניסוי אחר, כמה כתמים של צבע זרחני אמורים היו לשנות את חדותם כתוצאה מהזזה של לוח מתכת קדימה ואחורה בקרבתם. Wood המשיך בתעלוליו: "לא יכולתי להבחין בשום הבדל, למרות שנאמר לי כי התופעה לא מוטלת בספק והשינויים מאוד ברורים לעין. בעודי מחזיק את לוח המתכת מאחורי גבי הזזתי את זרועי קדימה ואחורה ביחס למסך. החוקרים המשיכו לתאר את אותם השינויים."

דוגמה לאחד ממערכי הניסוי

לאחר כמה חשיפות מביכות נוספות הוא מסכם:

"אני מוכרח להודות שעזבתי את המעבדה בתחושה חזקה של דכאון. לא רק שלא ראיתי ולו ניסוי משכנע אחד, אלא שהייתי משוכנע כמעט לגמרי כי כל שינויי הבהירות שדווחו (והיו העדות היחידה לקיומן של קרני ה-N) הם פרי הדמיון בלבד. נראה מוזר שאחרי עבודה של שנה בנושא לא תוכנן אפילו ניסוי אחד שיכול לשכנע צופה ביקורתי בכך שהקרניים בכלל קיימות."

Wood מציע דוגמה לניסוי ש"היה יכול להכריע את הנושא מעל לכל ספק", והמבוסס על עיקרון הסמיות-הכפולה (Double Blind): נניח רוצים לבדוק את הטענה כי לוח מסוג א' מעביר קרני N בעוד שלוח מוסג ב' חוסם אותן. כל שנדרש הוא שחוקר אחד יכניס למסלול הקרן את לוח א' או לוח ב' באקראי (נניח לפי תוצאת הטלת מטבע), וחוקר אחר שאינו יודע איזה לוח הוכנס יציין אם הוא מזהה את ההשפעה של הקרניים על מערך הניסוי. באופן כזה החוקר השני לא יודע אם הוא "אמור" לראות השפעת קרינה או לא. תרגיל זה מנקה את הרצון שלו לראות משהו מסוים מלהשפיע על תוצאות הניסוי. לאחר שחוזרים על כך פעמים רבות, בודקים מה מידת ההתאמה בין סוג הלוח שמוקם בכל פעם ע"י החוקר האחד לבין דיווחי החוקר השני. אם ההתאמה מושלמת או גבוהה – כנראה שקיימת תופעה אמיתית. אם אין התאמה – התופעה ככל הנראה אינה קיימת במציאות.

לפרסום הדיווח של Wood  היתה השפעה מוחצת. רק מחקר אחד שתמך בקיומן של קרני-N התפרסם לאחר החשיפה המביכה הזו. בלונדלוט עצמו, שפרש לגמלאות ב-1909, היה משוכנע בקיומן של הקרניים שלו לפחות עד 1926.

כיצד מצליחים 120 מדענים למדוד דבר שאינו קיים?

קיומה של קרינת N הוסק על סמך עדויות ראיה בלבד (שינויי בהירות קלים בין כתמי אור). מכיוון שהמוח של החוקרים הוא שפירש את מה שהם ראו (ולא מכשיר מדידה "אובייקטיבי"), הציפיות והרצונות שלהם השפיעו על מה שראו בפועל.

המדענים הונו את עצמם, באופן לא מודע, לראות את מה שציפו לראות, או כמו שניסח זאת Gardner – הם סבלו מ – "self-induced visual hallucination".

המעניין במקרה הזה הוא התפשטות "ראיית המצופה" בקרב קהילה שלמה של אנשים, כלומר, אפילו חזרה על הניסויים במעבדות אחרות ובציוד אחר לא הספיקה כדי לנפץ את האשליה! זו דוגמה לאשליית המונים. (עוד על חווית המצופה תוכלו לקרוא כאן, על דוגמאות מתחומי העל-טבעי תוכלו לקרוא כאן, ועל אשליות המונים – כאן).

הדבר הפשוט שכל אותם מדענים נכשלו לעשות היה להטיל ספק בעצם חושיהם. לנסות להכשיל את עצמם, להעמיד את עצמם ואחד את חברו במבחן פשוט שינקה את ההטיות של ראיית הצפוי והרצוי.

דוגמה לחולשתו של המדע או לחוזקו?

אלה שאינם מבינים את מהותו של המפעל המדעי, סבורים בטעות כי המדע צריך להיות חסין מטעויות ולהניב רק אמיתות מוחלטות. הם רואים בפרשיית קרני ה-N מקרה שמחליש את המדע: "הנה, גם מדענים גדולים טועים ובגדול!"

אבל הפרשייה הזו מדגימה בדיוק את ההיפך – היא מדגימה את חוסנו של המפעל המדעי להתגבר על חולשותיהם של המדענים הספציפיים (בין אם מדובר בהונאה עצמית, בשרלטנות מכוונת, באטימות או עקשנות, בקנאה, בנקמה אישית, ביצר פרסום או בכל תכונה אנושית אחרת).

פרשיית קרני ה-N נלמדת כלקח היסטורי לגבי הסכנות שאורבות בניסויים שאינם מתוכננים כראוי. ניסוי שמתוכנן כראוי מנקה את השפעת החוקרים על התוצאות, למשל ע"י שימוש בפרוטוקול של סמיות כפולה. זו בדיוק היתה מהות ה"תעלולים" ש-Wood ביצע בביקורו, ואשר ניפצו תוך שעות ספורות שנה של מחקר אינטנסיבי.

וכאן נעוץ אחד ההבדלים העיקריים בין מדע לפסאודו-מדע. במדע אשליית המונים כזו מתנפצת תוך זמן קצר, ומושלכת למגירת "כשלים ולקחים". במחוזות הפסאודו-מדע זה לא קורה: כל אשליה עצמית של חוקר ממשיכה לשגשג במשך עשרות ואף מאות שנים. רבבות מאמינים ממשיכים לדבוק בה גם לנוכח ניסויים פשוטים שמפריכים אותה מכל וכל, ובמסגרת לימודים והכשרות של אותו תחום פסאודו-מדעי מעבירים את אשליית ההמונים הזו לדורות הבאים.

מקורות:

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק