והפעם, חלק מהפרק "זיהוי סדר באקראיות", מתוך הספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה".

הסטודנטים שזייפו נתונים

חידה: כתרגיל בית בקורס סטטיסטיקה התבקשו הסטודנטים להטיל מטבע 200 פעמים ולרשום את תוצאות ההטלה: עץ או פלי. חלק מהם החליטו לחסוך את העבודה המתישה, ופשוט המציאו תוצאות (תוך שהם מקפידים על מספר דומה של תוצאות מכל סוג כמובן). למחרת, כשהגישו את התוצאות, העיף המרצה מבט זריז בעבודות וציין את שמות הסטודנטים שזייפו את הנתונים. הוא צדק כמעט בכל המקרים. כיצד עשה זאת?

הנה שתי רשימות לדוגמה, שבהן נקודה ועיגול מציינים את שני צדי המטבע. אחת מהן מתארת תוצאות הטלת מטבע אמיתית, והשנייה — תוצאות מומצאות. מי הרשימה האמיתית לדעתכם? העליונה או התחתונה? מדוע?

לפני שנגלה את התשובה, הנה עוד שאלה. לפניכם שתי תבניות של נקודות. באחת מהן פוזרו הנקודות באקראי, באחרת התבנית אינה אקראית. מי היא מי?

תבניות הנקודות הופקו באמצעות האתר http://bl.ocks.org/roryokane/4358325

נחזור להטלות המטבע ולסטודנטים הזייפנים. מה היה הטריק של המרצה? כיצד הבדיל בחטף בין הסדרות האמיתיות למזויפות?

המרצה בדק מה היה אורכו של הרצף הארוך ביותר של עץ או פלי שהופיע בתוצאות. הזייפנים נטו לא להמציא רצפים ארוכים יותר מ–4 או 5, מתוך הנחה שרצפים כאלה נדירים מכדי שיקרו בפועל. האמת המפתיעה היא, שב–200 הטלות מטבע, אירוע של 6 תוצאות זהות ברצף הוא כמעט ודאי! (96.5%), כלומר כל אלה שלא כללו רצף באורך 6 או יותר, כמעט בוודאות זייפו את התוצאות. הסיכוי לקבל 7 תוצאות זהות ברצף הוא 80%, 8 ברצף — 54%, ו–9 ברצף — 32%. במילים אחרות, אם קבוצת אנשים יטילו מטבע 200 פעמים כל אחד, יותר ממחצית מהם יתקלו ברצף של 8 תוצאות זהות.

אקראיות אין פירושה אחידות

אנו נוטים לשגות מאוד בהערכותינו בכל הקשור להסתברות ולהתנהגות של תהליכים אקראיים. אנו מצפים שתהליכים אקראיים ייראו מעורבבים בצורה אחידה הרבה יותר מאשר הם באמת, ושהמקבצים והרצפים יהיו נדירים הרבה יותר מאשר הם באמת. הנטייה לראות במקבצים תוצאה של תהליך לא אקראי נקראת אשליית המקבץ (Clustering Illusion).

בהתאם לכך, ברור כי תבנית הנקודות שמשמאל היא האקראית, ואילו בתבנית שמימין התערבו באופן מלאכותי כדי להבטיח פיזור אחיד יותר של הנקודות. דווקא מקבצים וחללים הם הדבר שיש לצפות לו. חישבו על תבנית הכוכבים בשמים — עוד דוגמה לפיזור אקראי של נקודות אור. דווקא בפיזור אקראי זה אנו מזהים בקלות קבוצות של כוכבים ומדמים אותן לצורות המוכרות לנו.

אשליית המקבץ גורמת לנו לייחס משמעויות מרחיקות לכת למקבצים ורצפים אקראיים, כאשר אנו נתקלים בהם: "אסונות באים בזוגות", "צרות באות בצרורות" — למעשה צפוי שכך יקרה. לא חייבת להיות לכך משמעות מיוחדת. יד הגורל לא חייבת להתנכל לנו באופן אישי. מקבצים הם הצפוי, לא החריג, בתבניות אקראיות.

השכונה המקוללת

הסתכלו שוב בתמונת הנקודות האקראיות, והקרינו אותה בדמיונכם על מפת גוש דן למשל. נניח כי כל נקודה מייצגת את מקום מגוריו של ילד שאובחן באוטיזם חמור. אחד המקבצים שבתמונה ייפול על שכונה מסוימת ויצביע על כך שריכוז מקרי האוטיזם בה גבוה פי כמה מהממוצע. כל זה פרי האקראיות בלבד. חישבו כמה קל ליפול כעת במלכודת המשמעויות המדומות, ולייחס סיבות מרחיקות לכת לפיזור מקרי זה. יהיו שיטילו את האשמה על מפעל פלסטיק סמוך. אחרים יאשימו את האנטנה הסלולרית הגדולה שהוצבה במרכז השכונה שנים ספורות לפני כן, וכו'. כמובן שיש לבדוק חריגות כאלה, ומובן שאולי בסופו של דבר אחת ההשערות תתגלה כנכונה, אולם עצם קיומו של ריכוז מקרים אינו מחייב סיבה. ייתכן שמדובר בתבנית אקראית בלבד. כשבודקים דיווחים על מקבצים חשודים של מקרי סרטן למשל, רק אחוזים בודדים מהם מתגלים כחריגים ביחס לצפוי. גם אחרי חקירות אפידמיולוגיות מעמיקות, הרוב המכריע של המקרים נותר ללא הסבר ודאי, והאפשרות שמדובר במקבץ אקראי לא נשללת.

יד חמה

תופעה מפורסמת יחסית היא תופעת "היד החמה" בכדורסל: שחקנים נוטים להפגין רצפים של קליעות ורצפים של החטאות. לאחר רצף של קליעות אומרים שלשחקן יש "יד חמה". רוב האנשים בטוחים כי לשחקן יש סיכויים טובים יותר לקלוע אחרי 2–3 הצלחות ברצף, מאשר לאחר 2-3 החטאות ברצף. שחקנים מעבירים את הכדור למי שיש לו "יד חמה" באותו הרגע.

אך האם אמונה זו מבוססת? האם באמת סיכויי הקליעה תלויים בתוצאות קליעות שקדמו לה? הרצפים הארוכים יחסית גורמים לנו להאמין שכן. קל לנו לחשוב על סיבות פסיכולוגיות כאלה ואחרות מדוע הדבר נכון, למשל שרצף קליעות מעלה את הביטחון העצמי ומשפר את הביצועים, ואילו רצף החטאות פוגע בביטחון העצמי ופוגע בתפקוד. אבל האם אכן רצפים אלה חורגים מהצפוי באקראי? מסתבר שלא.

עמוס טברסקי, תומס גילוביץ' ורוברט וָלוֹן בדקו כמות גדולה של תוצאות קליעות של שחקנים במשך עונה שלמה והסתבר כי אין שום חריגה מהצפוי באקראי. כשבדקו זריקות חופשיות, התגלה שכאשר הזריקה הראשונה הייתה קליעה, השנייה הייתה גם קליעה בהסתברות 75%. לעומת זאת כאשר הראשונה הייתה החטאה, השנייה הייתה קליעה בהסתברות של… 75% גם כן. כאשר הוצגו העובדות בפני שחקנים ומאמנים שמאמינים בקיום "יד חמה", הם דחו את התוצאות בטיעונים שונים ומגוונים. גם חוקרים אחדים פקפקו במחקרים והעלו ביקורות שונות על הטיות אפשריות במחקר. קוהלר וקונלי פרסמו מחקר נוסף שהביא בחשבון את הביקורות, בו ניתחו החוקרים תוצאות מארבע תחרויות קליעה של ה–NBA. גם הפעם לא נמצאה תמיכה לאמונה ב"יד חמה", כלומר, סיכוי כל קליעה אינו תלוי בתוצאות שקדמו לה. מדובר במיתוס אחרי הכול; הדגמה קלאסית של מציאת משמעות במקבץ אקראי.

חוכמה לאחר מעשה

נקודה חשובה נוספת בקשר למקבצים היא הנטייה שלנו "להקיף" מקבץ אירועים בדיעבד, ולהתרשם כי הסיכוי שאירוע כזה יתרחש הוא אפסי.

נחזור לרגע להטלת המטבעות. אם אני מטיל מטבע 8 פעמים, מה הסיכוי שבכולן הוא ייפול על אותו הצד? הסיכוי קטן מ–1% (1/128 ליתר דיוק). אבל מה הסיכוי שמתוך 200 הטלות נקבל רצף של 8 תוצאות זהות? כפי שכבר הזכרנו, למעלה מ–50%. כלומר הסיכוי לרצף של 8 תוצאות זהות במקום מסוים בסדרה הוא קטן מאוד, אבל רצף כזה במקום כלשהו בסדרה ארוכה של ניסיונות הוא אירוע סביר ביותר. אם לא מגדירים מראש מתי בדיוק מצפים לרצף שכזה, הסיכוי להיתקל בו גדול מאוד.

*

מוזמנים להביא בתגובות דוגמאות היסטוריות מתועדות למקבצי גורל/מזל מפתיעים. 

*

עוד על  זיהוי סדר באקראיות ועל שלל נושאים נוספים, תוכלו לקרוא בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה".  לעיון בתוכן העניינים והמבוא לחצו כאן.

מה קוראים אחרים חשבו על הספר?

בסימן יום כיפור, אני רוצה להעלות בפניכם נושא לדיון.

אם צריך לבחור בין תמונת עולם "נכונה" לבין תמונת עולם ש"גורמת להרגשה טובה", אני בוחר בראשונה. את המשמעות לחיי אחפש במסגרת הדברים שעושים רושם כנכונים וקיימים (בידיעה מדעית אין אף פעם וודאות מוחלטת). גם אם אני לא מאמין שיש אנרגיות חיים מסתוריות, נשמה, תכלית קוסמית, ישויות עליונות, כוחות על טבעיים, חיים לאחר המוות – הדבר לא מפריע לי להנות מפלאי העולם הנתפס בחושיי ובשכלי. זה די והותר מבחינתי.

נראה כי רבים אחרים בוחרים את "ההרגשה הטובה" כקו מנחה, ומאמצים בחום את מה שאני מגדיר כיצירי דמיון, אשליות תפיסה ומחשבה, פרשנויות שגויות נחשקות ואמונות טפלות.

הקריקטורה המקורית מאת – Clay Bennett, editorial cartoonist for the Chattanooga Times Free Press

האם תעדיפו להאמין במשהו נכון, או במשהו שגורם להרגשה טובה? (מתוך הבנה שלא תמיד הם אפשריים יחד)

* במחשבה נוספת, יתכן מאוד כי גם אני בוחר בתמונת עולם שגורמת לי להרגשה טובה. רק שמסיבה כזאת או אחרת, אני מרגיש יותר טוב עם עצמי כשאני יודע שבחרתי לאמץ את מה שהכי קרוב לאמת. כלומר, האמונה שתודעתי תחדל להתקיים ברגע שאמות ושכל מה שהייתי יהפך למאכל תולעים, גורמת לי הרגשה טובה יותר מאשר האמונה שאמשיך לשוטט לנצח במימדים אחרים, רק מפני שאני מאמין שהיא נכונה.

העובדה שאדם מאמין מאושר יותר מאדם ספקן אינה משמעותית יותר מהעובדה שאדם שיכור מאושר מאדם פיכח   – ג'ורג ברנרד שו

הפעם אני באמת מנסה להקשות על עצמי ועליכם – החושבים החדים באשר אתם, וממשיך לתהות.

אמונה במשהו שגוי יכולה לשפר את מצבנו הנפשי / הרגשתינו הפיזית

אמונה בכך שקמע מסוים מביא לנו מזל עשויה להיתפס כמתגשמת כתוצאה מתשומת לב וזיכרון סלקטיביים לארועים חיוביים שפקדו אותנו מאז אימצנו את הקמע. זה יכול להעניק תחושה טובה, של שליטה וביטחון. מעבר לכך, אמונה כזו יכולה לגרום לנו לפעול ביתר נחישות וביטחון עצמי ובכך להגשים פוטנציאלים שהיו נשארים רדומים אלמלא כן (נבואה שמגשימה את עצמה).

אמונה בכך שאנו מקבלים טיפול רפואי אפקטיבי יכולה להביא לשיפור בהרגשתנו הפיזית (אפקט הפלצבו).

זה מרחיק אותנו מהאמת, ומקרב אותנו להרגשה הטובה. האם זה טוב או רע?

חינוך הדור הבא

לגבי עצמנו אנחנו אולי גיבורים גדולים. בואו נחשוב רגע על ילדינו. לכולנו חשוב שילדינו יהיו מאושרים ובריאים. לכולנו חשוב להקנות לילדינו ידע נכון ובדוק, וללמד אותם לחשוב באופן עצמאי.

אך מה קורה אם הדברים בסתירה? אם ילדינו לא יאמינו בכוחם של טיפולי אשלייה או קמעות למשל, מעט התועלת שהם מביאים תתפוגג. האם נמנע מילדינו ולו תועלת מועטה שהם עשויים להפיק מעולם האשליות בכך שננפץ אותו עבורם על מזבח האמת?
(אני מדבר כמובן על מקרים שבהם אין תחליף אפקטיבי לטיפול מבוסס האשליה).

מצד שני, האם התועלת שבאשליות מצדיקה את מחיר הויתור על ערך האמת?
ואם הדברים אינם שחור-לבן, היכן עובר הגבול? מה התנאים להעדפת אשליה?

מה דעתכם?

"אף אחד, אני מדגיש – אף אחד, לא יכול להסביר מה זה" – טוען המגיש בתוקף.

"העצמים הללו אינם מטוסים, מסוקים או ציפורים. אני לא יכול לזהות את זה" – מודה טייס אזרחי לשעבר ויועץ למניעת תאונות אוויריות.

"הם טסים מהר מכדי להראות בעין. וזה לא חרק. בפירוש לא חרק (אנשים כל הזמן אומרים שזה חרק)" – מוסיפה הכתבת וטוענת כי גם מומחה התעופה אמר זאת.

שום פעילות אוירית לא נרשמה באזור בזמן בו התבצעו הצילומים, לא ויזואלית ולא על גבי מסכי המכ"ם – מדווחים גורמים רישמיים.

במה המדובר? האם תוכלו לפצח את התעלומה?

"אבל אל תאמרו שאלה חרקים או ציפורים. מומחה התעופה יודע על מה הוא מדבר" – חוזרות ומדגישות המגישות בסוף הסרטון, כשהן מזמינות צופים להעלות השערות.

ובכן, אני דוקא כן חושב שמדובר בחרקים. גם Phil Plait, אסטרונום, ספקן, וכותב, משוכנע בכך. גם חוקרי התעלומות הללו הגיעו לאותה מסקנה, והם מדגימים זאת בצילומים וסרטונים. מה אתם חושבים?

התעלומה היתה יכולה להפתר בקלות, אילו רק היינו יודעים באיזה מרחק מהמצלמה מעופפים אותם עצמים. אם הם רחוקים, אכן נדרשת מהירות גבוהה כדי להסביר את תנועתם המהירה על פני המסך. אך אם הם קרובים מאוד, הם יכולים לחלוף בעצלתיים לפני המצלמה ועדיין יחצו את המסך במהירות (העבירו אצבע לפני העיניים, במרחק קצה האף, ותיווכחו בכך). הם גם צפויים להראות מטושטשים (וכך הם אכן נראים בצילומים).

כדי לוודא באופן חד משמעי מה מרחקם של העצמים הללו, כל שיש לעשות הוא להציב בשטח שתי מצלמות, זו לצד זו, ולכוון את שתיהן לאותו הכיוון. אם מדובר בעצם מרוחק, הוא יקלט בשתיהן באותו מקום בדיוק ביחס לרקע. לעומת זאת, אם מדובר בחרק שמתעופף בסמוך מאוד למצלמה, הוא יקלט רק באחת מהן אך לא בשניה (או שיראה במקומות שונים ביחס לרקע, בכל אחת מהמצלמות).

פלייט יצר קשר עם הכתבת והציע לה לחזור על הצילומים באמצעות צמד מצלמות. היא השיבה שלדעתה לא יאשרו לה יום צילומים נוסף, אבל הציעה שהוא או מישהו אחר יעשו זאת ויעדכנו אותה.

לא חלפו שבועיים, והנה שודרה כתבת המשך. מומחית נוספת מרואיינת שם – מומחית לחרקים (Entomologist). ומה היא אומרת? "לאחר שצפיתי בצילומים השונים, אני לא מאמינה שמדובר בחרקים." (2:50)

האם השערת החרקים התעופפה לה סופית?

פלייט הסתקרן לברר קצת יותר לעומק מה גרם למומחית לחשוב שלא מדובר בחרקים. בשיחת טלפון שערך איתה סיפרה לו שהראו לה מספר סרטונים ואמרו לה שהעצמים המעופפים הללו רחוקים מאוד מהמצלמה. לפיכך הסיקה כי מדובר בעצמים גדולים.

כלומר, הניחוש שהעצמים מרוחקים מהמצלמה, נמסר לה כעובדה, והיא המשיכה את הסקת המסקנות משם והלאה. הגודל, מהירות התנועה המשוערת והצורה המשונה שנובעים מהנחה מובלעת זו הובילו אותה למסקנה כי לא מדובר בחרקים.

הכתבת מזכירה בסוף הכתבה השניה את הרעיון לצילום בעזרת שתי מצלמות (3:55). כמה חבל שמפיקי האייטם לא טרחו לבדוק זאת בעצמם.

*

ומסרט מסתורין נעבור לסרט אימה: "פשיטת המקלונים החוצניים". ראו הוזהרתם, לא לבעלי לב חלש!

הצטיידו בפופקורן וצפו בפאתוס וברצינות התהומית בה "מומחי מקלונים" למיניהם מביעים את דעותיהם.

הם מופיעים כבודדים וגם בלהקות. הצילומים שלהם מגיעים מכל העולם. הם חולפים ליד פתחי מערות, בשדות, במבנים נטושים. גודלם מגיע ל-10 מטרים, ומהירותם – 3 ק"מ בשניה! (6:30 בסרטון) המומחים המומים.

כאן כבר לא מדובר בכתמים מטושטשים, אלא בצורה סלילית ברורה. במה המדובר?!

אולי יצור חוצני? אולי מפלצת?

הנה רמז לתשובה:

והסבר מלא:

מדובר בחרקים מנפנפים בכנפיהם שחולפים בקרבת המצלמה. הם מספיקים לנפנף בכנפיהם מספר פעמים במשך כל frame ומכאן הצורה הסלילית הטיפוסית.

*

אז בפעם הבאה שאתם נחשפים לתעלומה כלשהי במדיה, זכרו את המקרים הללו. נדמה כאילו יוצרי המדיה עושים כל מאמץ כדי לא לפתור את התעלומות. מביאים "מומחים" מפוקפקים, מספקים מידע חלקי ושגוי למומחים אחרים, מתעלמים מעצות פשוטות לחקירה שיכולה לשים קץ לתעלומה, או בקיצור, מחפשים רייטינג ולא אמת.

לקריאה נוספת:

• על חרקים ומלאכים
• אבן החייזרים הראשונה שלי
• נחשף פרצופה של האבן הכסופה
• מעגלי תבואה – מתיחה, אומנות סביבתית או מסרים תבוניים?
• סיפור החייזר הממוחזר
• ראיתי עב"מ!
• צילמתי עב"מ!
• זייפתי עב"מ!

____________________________________________________

הזינו את המייל שלכם בראש הדף לקבלת עדכונים על הפרסומים הבאים בבלוג (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בסקירה על אפקט הפלצבו ראינו כי לעיתים מספיק שאדם מאמין כי הוא מקבל טיפול שאמור להיטיב עימו בכדי להביא לשיפור ממשי בהרגשתו. לעיתים אפילו מופיעות אצלו תופעות לוואי אופייניות לטיפול שלא קיבל.

תופעה מרתקת זו של חווית המצופה אינה יחודית לתחום הבריאותי, אלא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים.
ברשומה זו אציג לקט דוגמאות פיקנטיות שמדגימות כיצד ציפיות משפיעות על תפישת המציאות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך כלל.

המודל הבסיסי הוא כי איכות החוויה שלנו נקבעת ע"י שילוב של מידע חושי (bottom up) עם ידע מוקדם / אמונות / רצונות / ציפיות (top down).

מדע על הבר

החוקר דן אריאלי חבר לשני פרופ' נוספים ויחד הם ערכו מחקר באחד משני הפאבים של אוניברסיטת MIT. מטרת הניסויים היתה לבדוק האם לציפיות של לקוחות מהבירה המוגשת להם יש השפעה על הטעם של אותה הבירה.

לסטודנטים הוצעה כוס בירה בחינם מאחת משתי חביות, לבחירתם, לאחר שטעמו את שני סוגי הבירה. חבית אחת הכילה בירה מקומית מפורסמת ואילו החבית השניה הכילה "בירת MIT" – אותה הבירה בדיוק בתוספת כמות קטנה של חומץ בלסמי. הכמות היתה קטנה, אך בהחלט מספיקה בכדי שרוב הטועמים יבחינו בהבדלי טעם.

ואיזו בירה העדיפו הטועמים? זה כבר תלוי איך הוצגו הדברים.

בקרב אלה שטעמו את הבירה ללא כל הסברים נוספים, היתה העדפה לבירה המשודרגת, זו שהוסיפו לה חומץ בלסמי – כ-60% מהטועמים בחרו בה כבירה המועדפת עליהם.
אך מה קרה כאשר סיפרו לטועמים על הרכבה של הבירה המשודרגת לפני שטעמו אותה? התמונה היתה שונה לגמרי – רק 30% הצהירו כי הם מעדיפים את הבירה בתוספת החומץ! כלומר, עצם הידיעה על החומץ והציפיה לטעם לוואי שינו את בחירת הסטודנטים.

אך האם הידע על החומץ השפיע רק על הבחירה, או על חווית הטעם עצמה?
כדי לבדוק זאת חזרו החוקרים על הניסוי וסיפרו לטועמים על תכולת הבירה לאחר הטעימה, אך לפני שביצעו את בחירתם. האם אלה שלמדו על החומץ לאחר הטעימה סלדו מהבירה כמו אלה שלמדו על החומץ לפני שטעמו אותה?
הסתבר כי הידיעה בדיעבד על החומץ לא שינתה בהרבה את ההעדפות הסטודנטים. עובדה זו מרמזת על כך שהחוויה עצמה היא שהשתנתה בעקבות המידע על החומץ ולא רק הבחירה.

פפסי מול קולה

בשנות השמונים התגאתה חברת פפסי בעובדה שאנשים מעדיפים את המשקה שלהם על פני קולה, במבחני טעימה:

כתשובה, הכריזה קוקה-קולה כי אנשים מעדיפים את המשקה שלה במבחני טעימה:

המעניין הוא שאף אחת מהחברות לא שיקרה. כיצד יתכן?

מבחני פפסי היו מבחני טעימה "עיוורים" בהם לא ידעו הנבדקים מה המשקה אותו הם טועמים, ואילו מבחני הטעימה של קוקה קולה היו גלויים. כלומר, עצם הידיעה כי הם טועמים קוקה קולה ולא פפסי שינתה את בחירתם של רבים לטובת קוקה קולה. אך שוב נשאלת השאלה, האם חווית הטעם עצמה היתה שונה כשהשם "קוקה קולה" התנוסס על הפחית?

מחקר עדכני שהתפרסם ב-2004 חזר על הניסוי בצורה מבוקרת וקיבל תוצאות דומות: כאשר הטעימה היתה עיוורת, מחצית מהטועמים העדיפו קולה ומחציתם השניה – פפסי. כאשר ידעו הנבדקים מה הם טועמים, כ-75% מהם העדיפו את טעם הקולה.

אבל הניסוי הלך צעד אחד משמעותי קדימה, ובדק גם את הפעילות המוחית בזמן הטעימות בעזרת fMRI (הנבדקים מצצו את המשקה דרך צינור פלסטיק גמיש וארוך, כשהם שכובים בתוך המכשיר האימתני). אזור מסוים במוח נמצא פעיל בהתאם לרמת ההנאה של הנבדקים מהמשקה שלגמו. בשלב המבחן העיוור, בקרב "מעדיפי הקולה" האזור היה פעיל יותר כששתו קולה, ואילו בקרב "מעדיפי פפסי" האזור היה פעיל יותר כאשר טעמו פפסי. אך במקרים בהם ידעו הנבדקים כי הם שותים קולה (ורק במקרים אלה) נמדדה פעילות באיזורים נוספים במוח אשר מקושרים לאסוציאציות, זיכרון והשפעות רגשיות על ההתנהגות. נראה כי האסוציאציות שנלוו לחווית הטעימה ולא הטעם עצמו הן שגרמו לרבע מהנבדקים "לעבור למחנה הקולה". הבנת תפקודי המוח עדיין בחיתוליה, אבל האם "צולם" כאן מודל bottom-up – top-down בפעולה?

נקנח את מסע הטעימות שלנו בבקבוק יין טוב.

האם מחיר היין משפיע על טעמו?

בניסוי זה נאמר לנבדקים כי הם עומדים לטעום 5 סוגיי יין, במטרה לבדוק את המהירות בה טעמים שונים נקלטים במוח. כמובן שמטרת הניסוי היתה שונה לגמרי. למעשה הנבדקים טעמו רק 3 סוגי יין שונים: זול, בינוני ויקר. היין הזול ($5) הוגש פעם בבקבוק עם תוית מחיר של $5 ופעם של $45. היין היקר ($90) הוגש פעם בבקבוק עם תוית של $90 ופעם עם תוית של $10. היין הבינוני הוגש במחירו האמיתי – $35.

כצפוי, הטועמים דיווחו שהיין הזול הרבה יותר טעים כשהגיע עם תוית מחיר גבוה, ואילו היין היקר נחווה כפחות טעים כשהגיע עם תוית מחיר נמוך. למעשה המחיר היה הפרמטר העיקרי שקבע את איכות חווית השתיה. יתרה מזו, כאשר נערך מבדק עיוור בו לא הוצמדו שום תויות מחיר לבקבוקים, היין הזול קיבל ציונים גבוהים יותר מאשר היקר (יש לציין כי הטועמים לא היו מומחי יין).

מימין: מידת העדפת היינות בתנאים השונים (כל צבע מציין יין אחר מהשלושה).
משמאל: מידת העדפת היינות כאשר הוגשו ללא תויות מחיר.

בדומה לניסוי הפפסי-קולה, בדיקת הפעילות המוחית (fMRI) של הטועמים בזמן הטעימות הראתה כי הנאתם אכן היתה בהתאם לדיווחיהם, כלומר הם לא ביטאו העדפה מזויפת אלא באמת נהנו יותר מאותו יין, כאשר מחירו היה יקר יותר. גם כאן, "אזורי הטעם" במוח לא הראו הבדל משמעותי בתנאים השונים, מה שמוביל שוב למסקנה כי חווית הטעם היא שילוב בין מידע חושי לבין ציפיות.

על איכות משלמים? או שאולי את היקר חווים כאיכותי? חומר למחשבה.

ואולי צבע היין משפיע על טעמו? כאן תוכלו לראות מה קרה כשנתנו לטועמים מקצועיים לחוות דעתם על יין לבן שנצבע לאדום.

ראיית המצופה

חווית המצופה אינה מוגבלת לחושי הטעם והריח כמובן. פרשת קרני ה-N הינה אחת הדוגמאות ההיסטוריות המאלפות לראיית המצופה, במיוחד לאור העובדה כי למעלה ממאה מדענים נפלו קורבן לכוחה של הסוגסטיה וראו תופעות שהיו קיימות בדמיונם בלבד.

בניסוי שערכה קבוצת חוקרים מ"המרכז לחקר הרציונליות" באוניברסיטה העברית התקבלו תוצאות מפתיעות לא פחות.
60 נבדקים התבקשו לקרוא כמה עשרות מילים שנכתבו על לוחיות שקופות. בכל פעם הוצבה לוחית אחת כזו לפני נורת ליבון מסנוורת. הנבדקים צוידו במשקפי שמש מתוצרת "Ray-Ban" ותוגמלו כספית על קריאה מדוייקת ומהירה של המילים. מחצית מהנבדקים קיבלו את המשקפיים עם מדבקה של המותג האמיתי (Ray-Ban), והמחצית השניה קיבלה את אותם המשקפיים עם תוית מותג לא מוכר.

חברי "קבוצת Ray-Ban " סיימו את המשימה בכמחצית מהזמן, ומספר טעויות הקריאה שלהם היה קטן פי שניים!

שמיעת המצופה

פולמוס עקוב מדם מתנהל כבר שנים רבות בקרב קהילת האודיופילים (חובבי ציוד השמע האיכותי) לגבי איכות הסאונד של מרכיב כזה או אחר. כך למשל, בעוד שרבים נשבעים שכבלי הרמקולים האיכותיים שרכשו תמורת מאות דולרים למטר משפרים את איכות הצליל בצורה משמעותית, הרי שבמבחנים עיוורים הם מאבדים כל יכולת להבחין מתי נעשה שימוש בכבל היוקרתי ומתי בחוט נחושת פשוט (עשוי מקולב בגדים). המעוניינים לצלול לתחום מוזמנים לבקר כאן למשל.

*

מהחושים הבסיסיים נרקיע כעת למחוזות הרוח והאינטלקט. האם תופעת חווית המצופה מתרחשת גם שם?

איכותה של שירה

בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).

אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

לפני מבחנים, שתו רק מותגים

אותו צוות חוקרים שביצע את ניסוי משקפי השמש ניסה לבדוק גם השפעת מותג על יכולת הריכוז. הנבדקים קיבלו 35 ציורי "פרחים" בדומה לזה המוצג כאן, והיו צריכים לזהות את העיגולים הבודדים בכל פרח שאינם מחוברים בקו למרכז, ולחברם בקו. למשימה כולה הוקצבו 3 דקות.

לפני ביצוע המשימה שתו כל הנבדקים תה קמומיל שהוכרז כמרגיע ועוזר בריכוז. והנה מגיעה המניפולציה: מחציתם חשבו שקיבלו תה "ויסוצקי" ומחציתם – תה "המותג". לוגמי "ויסוצקי" הצליחו לחבר כ-15% יותר עיגולים (36 לעומת 31), ומספר החיבורים המיותרים שלהם היה קטן פי כמה.

*

נסיים בהדגמה נהדרת בה אנשים מתלהבים מהדגם החדש של האייפון, למרות שהם בוחנים את הדגם הישן (חלקם מחזיקים בידם השניה את הדגם הישן שברשותם, בעודם מתפעלים מהדגם "החדש"):

*

אני מקווה שהצלחתי להדגים עד כמה מטושטש הגבול בין מה שהמוח שלנו תופש לבין מה שהוא מייצר כשאנחנו חווים משהו. מעבר לכך שהמידע החושי על העולם החיצון עובר סינונים, עיוותים ועיבודים רבים, הרי שמוחנו יוצק ובוחש לתוך "תבשיל החוויה" גם דעות, אמונות וציפיות מוקדמות, בטרם החוויה המוגמרת מוגשת "לנו" להתרשמות.

כשמדובר בהנאה מיין, שירה או האזנה למוזיקה, אין בכך כל רע. אך כשאנו מנסים ללמוד על המציאות החיצונית הבלתי תלויה בדעותינו, הסתמכות על חוויות אישיות יכולה להוות מכשול רציני בדרך לאמת.

אתם מוזמנים לשתף בסיפורי "חווית המצופה" האישיים שלכם.

לקריאה נוספת:

• לחוות את המצופה – גירסת העל-טבעי
• http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3529180,00.html
• http://tsurehrlich.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_21.html

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

זה קרה לפני כ-20 שנה.

נתקלתי במודעה ב"עכבר העיר" שהזמינה את כל המתעניינים להשתתף ב"ערב מדהים של כוחות על-טבעיים". הובטח לנו כי נחזה בניסים של ממש: קריאת מחשבות, כיפוף מתכות ושלל הפתעות נוספות. הדבר האמיתי, לנגד עינינו ממש!

הלכתי. מה יכולתי לעשות? הסקרנות הרגה אותי. כבר אז הייתי הספקן הסקרן. בעיקר הסקרן.

המפגש התקיים בדירה שכורה שיועדה להרצאות ומפגשים כגון זה, אי שם במרכז ת"א. מצוין, חשבתי לעצמי כשנכנסתי. המקום אינטימי ואוכל להשגיח כהלכה על המתרחש. סקרתי את המגיעים, מנסה לתהות על קנקנם. היו שם בעיקר נשים, אם כי זכור לי עדיין בחור צעיר אחד, צנום וגמלוני שנעץ מבטים מוזרים בחלל החדר. התיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שם בכמה שורות וחיכינו לבעל הכוחות. האוירה היתה שקטה ודרוכה. לא חלף זמן רב והוא נכנס למקום. מראהו היה כשל אדם רגיל לכל דבר. אך בל ניתן לחזות השגרתית להטעותנו, מה שהתחולל שם מיד לאחר מכן הכה את כולנו בתדהמה הולכת וגדלה.

האיש, רוני שמו, ביצע מעלל אחר מעלל בהצלחה מסחררת.
הוא ידע איזה חפץ אישי החביא אחד האנשים בקהל בתוך קופסת גפרורים ריקה, מבלי לפתוח אותה. בנפנופי ידיים וריכוז מחשבה בלבד הצליח לגרום לכדור קטן מנייר אלומיניום להתלהט בתוך ידיו של מתנדב מהקהל עד שזה שמט אותו בזעקת כאב. לאחר מכן יצא מן החדר, ובעוד המארחת קושרת את עיניו היטב במטפחת שחורה פיזרנו אנחנו חפצים שונים על הרצפה. לאחר שכל המכשולים נחו במקומם חזר רוני לחדר ווהתהלך בו בצעדים בטוחים תוך שהוא עוקף את החפצים שפיזרנו ואף נוקב בשמם, כל זאת בעיניים קשורות!

היו עוד מעללים שונים ומשונים, אך מה שהדהים אותי יותר מכל, היה משהו שקרה ממש מתחת לאפי. טוב, אולי קצת באלכסון. כשהגיע שלב כיפוף חפצי המתכת המיוחל, ביקש רוני שכל אחד מאיתנו יוצא חפץ מתכתי (מטבע או מפתח למשל), יחזיק אותו בידיו, כולנו נתרכז יחד ונאחד את אנרגיות המחשבה שלנו, ו… נראה מה יקרה. "לפעמים חפצים מצליחים להתעקם גם בידיים של אנשים מהקהל", הבטיח בקול דרמטי.

שלפתי את מפתח הבית שלי, וכבר הייתי דרוך לגמרי. אם המפתח יתעקם בתוך ידי שלי, תהיה זו הוכחה ניצחת מבחינתי לקיומם של כוחות "על-טבעיים", כך לפחות הבטחתי לעצמי אז.

המקום הוחשך במקצת כדי להקל עלינו להתרכז. רוני התהלך במעבר שבין שתי קבוצות האנשים הישובים כשהוא מדריך אחדים מהם כיצד להחזיק את החפץ שלהם. לאחר מכן חזר לקדמת החדר. בקולו העמוק והמרגיע הינחה אותנו כיצד לנשום, כיצד לחשוב. עצמנו את עינינו והתרכזנו כל אחד בחפצו הוא.

ניסיתי. באמת שהשתדלתי. הנחתי את הספקנות בצד, לכמה דקות. לא רציתי שהספקנות שלי תחבל בפלא שעשוי להתרחש במו ידי ("מחשבות שליליות בקהל" כידוע, יש בכוחן לבטל את האפקט, ביחוד אם הוא אמור להתרחש בקהל). "זרמתי" עד הסוף.

שלב הריכוז האנרגטי הסתיים, האורות הודלקו וכל אחד הזדרז לבחון את השלל שבידיו – האם עקום הוא או ישר? אני לא חושב שהיה רגע בחיי בו רציתי לראות מפתח עקום יותר מאשר ברגע ההוא.

אבל המפתח לא התעקם. אוף!
בדקתי מהצד – אף לא הטיה קלה שבקלות.

בעודי צולל בתהומות של אכזבה ותסכול, מהולים בניצני ספקנות מחודשת, שמעתי קול קלוש בוקע מגרונה של הבחורה הצנומה והשברירית שישבה לימיני – "וואי, המפתח שלי התעקם". חטפתי את המפתח מידיה בהתרגשות מבולבלת – אכן, עקום! משהו כמו 20-30 מעלות כיפוף! מה קורה כאן? זה אמיתי? ולמה לעזאזל לי זה לא קרה? מה, הכוחות שלי לא טובים מספיק?! איך זה יכול להיות? האם היא משתפת פעולה? לא נראה כך… האם יכלה לכופף את המפתח בכוח ידיה? אין סיכוי. האם חזיתי בהוכחה ניצחת לכוחות על-טבעיים? נראה כך!!!

לא היה לי הסבר הגיוני לשום דבר ממה שהתחולל באותו הערב. ביחוד לא למפתח שהתכופף בידיה של השברירית.

שיחזרתי את ההתרחשויות בראשי חזור ושחזר, בעודי משרך דרכי חזרה לביתי באוטובוס.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתקשר לחברי הטוב.

– "חבל שלא באת, אתה לא מאמין מה הלך שם!"
– "מה הלך שם?" – השיב לי באדישות מסוימת, ונשמע היה שהוא שקוע באכילה.
– "אתה לא תאמין. אין לי הסבר אחר. האיש הזה בעל כוחות!"
– "ספר לי, הכל, כל הפרטים. לפי הסדר."

שיחת הטלפון ארכה כשעתיים. חברי לא הרפה, התעקש לברר כל פרט ופרט. הנחת היסוד שלו היתה כי יש הסבר פשוט והגיוני לכל דבר שקרה שם. "האם הוא אמר מה יש בקופסת הגפרורים לפני שלקח אותה מהאדם או אחרי? האם ראית את הקופסה כל שניה ושניה? האם יתכן שבזמן שהוא מיקם אותה בכף ידו הוא פתח אותה לשניה והציץ פנימה, בעודה מוסתרת מעיני הקהל?" הממ… יתכן.

"האם האור היה דלוק בחדר בזמן שהתהלך בו עם עיניים קשורות? מדוע זה היה הכרחי שיהיה אור? האם יתכן שראה משהו דרך המטפחת? דרך חריץ קטן?" הממ… יתכן.

וכך הועלו ספקות סבירים לגבי כל אחד מהמעללים. ככל שהתקדמה השיחה הלך והתחזק בי הרושם כי הייתי עד למופע קסמים, ולא מהמתוחכמים שבהם.

אבל רגע, מה עם המפתח שהתעקם בידיה של זו שישבה לידי? איך אפשר להסביר את זה!? בכוחות משותפים ניסינו לשחזר כל מה שקרה שם באותן הדקות. פתאום נפל האסימון. נזכרתי שתוך כדי ההנחיות שהנחה אותנו רוני, לאחר שהאורות בחדר היו כבר מעומעמים לחלוטין, הוא שוטט במעבר שבין הכיסאות והדריך אנשים אחדים כיצד להחזיק את החפצים. הבחורה שישבה לידי היתה כנראה בעלת-מזל יותר מאשר בעלת-כוחות, שכן ישבה בכסא הסמוך למעבר. בעוד אני שקוע במפתח שלי חלף רוני גם לידה וכנראה העניק לה הדרכה אישית קצרה, שכללה לקיחה של המפתח מידיה, כיפופו הזריז והנחתו, מכופף, חזרה בתוך כפות ידיה, שם נח לו מכופף עד אשר הסתיים הטקס והודלקו האורות.

בחלקה האחרון של השיחה כבר תכננו כיצד נוכל לאשש את כל השערותינו ולהכשיל (כך האמנו) את רוני באופן גורף בהופעתו הבאה. כך למשל אפשר לכבות את האור בחדר במפתיע כשהוא נכנס קשור עיניים, להדביק בסיילוטייפ את קופסת הגפרורים לאחר שמכניסים לתוכה חפץ, לזנק על כל חפץ שהוא נוגע בו לפני טקס ה"כיפוף" ולבדוק אם הוא כבר מכופף, וכו'. זה היה יכול להיות משעשע.

בתום השיחה נותרתי מהורהר. קצת התביישתי. איך נפלתי בפח? כיצד חברי שלא היה נוכח שם כלל הצליח בשאלותיו להביא אותנו לפיצוח הקסם?

ואז הבנתי.

דוקא משום שלא היה נוכח שם, הוא נשאר אובייקטיבי, נייטרלי וצלול דעת!

החוויה האישית לא סנוורה אותו, לא עיוורה אותו ולא תעתעה בו. רגשות הפליאה וההתפעמות לא הקהו את חשיבתו. הוא יצא מתוך הנחה שיש הסברים הגיוניים למה שקרה שם, וחתר בעקשנות, סבלנות ודקדקנות לחשיפתם.

צריך לראות בשביל להאמין;
לעיתים צריך לא לראות בשביל להבין.

*

מדריך למכופף המתחיל

כאן מדגים הקוסם רנדי כיצד לכופף מפתח בכוח… הזרוע, ממש מול עינכם, מבלי שתשימו לב. אני מניח שזה בדיוק מה שהתרחש באותו מפגש מכושף.

מייקל שרמר (ספקן מדופלם) מדגים כיפוף סכו"ם בכמה סגנונות, אפילו בלי להיות קוסם:

דרך מעניינת יותר לעשות זאת – באדיבות הטלוויזיה החינוכית:

כאן תועד אורי גלר ללא ידיעתו ונתפס בתנועה חשודה ביותר:

*

ונחזור למיודענו רוני.

חיפוש זריז העלה כי גם לדעת הקוסם רנדי מדובר בטריקים. כאן הוא מספר כיצד "ישראלי אחד" הצליח לעבוד על כמה מדענים ש"בחנו אותו", ומסביר כיצד ניתן לבצע כמה מהטריקים הללו בדרכים שאינן דורשות כוחות על-טבעיים. (רפרטואר הטריקים דומה להפליא למה שהודגם בפנינו באותו הערב – גילוי תכולתה של קופסת גפרורים, נייר אלומיניום מתלהט וכו').
כאן רנדי מתאר מפגש שלו עם רוני מרכוס.

בסרטון הזה רנדי מדגים כיצד קופסת גפרורים מתרוממת בכוח המחשבה, עוד מעלל שהצליח להכות את המדענים בתדהמה. מה שמעלה עוד נקודה חשובה: ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב כי מדענים אינם בעלי הכשרה מתאימה לחשיפת קוסמים המתחזים לבעלי כוחות. לשם כך צריך בעל מקצוע בתחום, כלומר קוסם.
באופן פרדוקסלי נראה כי דוקא מדענים נוטים ליפול בפח יותר מאנשים אחרים במקרים כאלה. יתכן שהסקרנות הגדולה שלהם לגלות תופעות טבע חדשות מאפילה על החשיבה הביקורתית, ואולי זו התעלמותם מהאספקטים האנושיים שבסיטואציה והעיוורון לעובדה כי פרסום, יוקרה או כסף הינם כוחות מניעים חזקים לא פחות מכל כוח פיזיקלי שהם מכירים, וכי יש לשקלל גם אותם ב"משוואת הכוחות".

מצוידים בידע שרכשנו, נחזור ונבחן כיצד רוני מכופף  מזלג. משהו לא ברור?

כאן הוא מדגים טלקינזיס.  אני משאיר לקוראים הסקרנים לחקור כיצד זה מתרחש (כדי לא להרוס את הקסם לקוסמים הישרים).

אז… שלא יכופפו אתכם!

עדכון: אחד המגיבים שיתף בחוויותיו ממופע דומה של רוני. הוא היה מנוסה ואמיץ יותר: הנה מה שקרה שם.

עוד רשומות בנושאים קשורים:

• אחד המקצועות החמים בתולדות האנושות: קריאה קרה
• הסיפור המדהים של ריי – האיש שלקח כסף מפושטי יד
• רואת הנסתר העיוורת
• מגיפת רואי הנסתר
• והיום נלמד לנבא את העתיד
• חלומות נבואיים – ההיה, או חלמתי חלום?
• נומרולוגיה I – כוחם המופלא של המספרים
• נומרולוגיה II – הראיות?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בהמשך ישיר לרשומה על ניסויי חישת העתיד, אני רוצה להביא בפניכם סיפור אישי מרתק ששלח לי אחד מקוראי הבלוג (שהעדיף להישאר בעילום שם). תודה על השיתוף!

*

לפני שלוש שנים השתתפתי בסדנא בה דיברו רבות על צורת החיווט במוח וכיצד הוא מתפתח. אחת ההרצאות המעניינות ששמענו הייתה על הדרך בה מתחדשים תאי עצב במוח. נאמר שם, שאם בעבר חשבו שאנחנו נולדים עם מערך מסוים של תאי מוח שרק מתים עם השנים, הרי שלאחרונה גילו שהמוח מייצר מיליארדים של תאי עצב חדשים מדי יום (Neuro Genesis), אך לרוב הם מתים בהמוניהם. הדרך היחידה לגרום להם להמשיך לחיות, להתחבר לאחרים וליצור רשתות עצביות היא ע"י איתגור של המוח. במילים אחרות – תאי העצב יצמחו וייצרו רשתות עצביות לקליטה ועיבוד של מידע רק אם נלמד משהו שמאתגר את היכולות הקוגנטיביות או נעשה משהו חדש הדורש מאמץ מוטורי למשל (כמו ללמוד לרכב על אופניים).

הסדנא, שהייתה רוחנית באופייה, התבססה על העקרון הזה כדי להסביר איך ניתן לפתח יכולות תפישה על-חושית (ESP) החבויות במוח, שהרי הכל עניין של חיווט ואימון.

השיטה בה הדבר התבצע הייתה פשוטה יחסית: לוקחים חבילת קלפי משחק רגילים (פוקר), מערבבים אותם, עורמים אותם כשפניהם כלפי מטה ואז מנסים "לקרוא" אותם, אחד אחד, כל פעם את הקלף הנמצא בראש החבילה.

שניים מהמשתתפים הוותיקים בסדנאות שתרגלו את היכולת הזו במשך תקופה ארוכה, הצליחו להדגים באופן עקבי זיהוי מדויק של 48-52 קלפים מתוך 52 קלפים שיש בחבילה!
הם גם לימדו את המשתתפים האחרים את הטכניקה. לפי ההסבר שלהם, מביטים בקלף (ומנסים לשמור על מוח שקט עד כמה שאפשר ללא הסחות דעת פנימיות וחיצוניות) עד ש"מופיע" על גב הקלף צל שמתעצב לסמל ולמספר של הקלף ההפוך.

פה ושם צצו ועלו סימני שאלה. שני ה"קוראים" המיומנים ביותר הצליחו "לקרוא" רק את החבילה שלהם. אם היו צריכים להחליף חבילה או לנסות אחת חדשה, אחוזי הקריאה שלהם צנחו פלאים, ועלו רק לאחר פרק זמן כלשהו (שבוע או יותר) של אימון עם חבילת הקלפים החדשה.

תרבות עניפה התפתחה סביב הנושא. מפגשים שלמים הוקדשו לתרגול היכולת לקרוא בצורה מדויקת את הקלף לפני הפיכתו. היתה תחושה של מרוץ אל התהילה – מי יצליח לזהות יותר קלפים לפני כולם. העניין זכה לפרסום נרחב כל-כך עד שאחת מאלופות ה"קריאה" אפילו זומנה לבדיקה מעמיקה של יכולותיה במעבדת מחקר מכובדת.

שנה לאחר מכן, בסדנא נוספת, הופתעתי לגלות שעשרות ממשתתפי הסדנא מגיעים לשיעורי הצלחה מדהימים של 40 קלפים ויותר, עד כדי "קריאת" חבילת קלפים שלמה ברצף ללא אף טעות!

אם בני ה"דור הקודם" של קוראי הקלפים נדרשו לכ-20-30 שניות בממוצע לזיהוי כל קלף, ולפעמים היו מניחים מספר קלפים בצד כי לא הצליחו לזהות אותם כלל, הרי שבני ה"דור החדש" הצליחו לקרוא כל קלף ב-3 שניות בממוצע. ממש עברו על החבילה כרוח סערה…

אחד המשתתפים שהדגים מול כולם את שליטתו המופלאה במלאכה סיפר שלימד את עצמו לעשות זאת בשישה ימים! משתתפת אחרת, שזיהתה נכון 30 קלפים במפגש שנעשה ביום הראשון לסדנא, הצטרפה תוך יומיים לנבחרת האלופים עם טעות אחת בלבד לחבילת קלפים שלמה! מישהי סיפרה שהצליחה לפתח את היכולת הזאת בזמן שהיתה מאושפזת לשבועיים בעקבות שבץ ולא יכלה ללכת. לטענתה זה העמיד אותה על הרגליים במהירות רבה וללא עקבות כלשהם לשבץ!

מצד אחד זו הייתה תגלית משמחת עבורי, ומצד שני – מזעזעת.
משמחת – שהרי אם הם יכולים, זה נמצא בתחום היכולת האנושית, וכל מה שצריך לעשות זה רק להתאמן בשקידה.
מזעזעת –  משום שהתאמנתי באדיקות (פחות או יותר) אבל נותרתי הרחק מאחור עם זיהוי של משהו כמו 3 קלפים מתוך 52… והיה גם עניין הכבוד הרב שקיבלו אותם אנשים, (שזכו לקללות עסיסיות בתוך ראשי) והחגיגה שנמשכה סביבם בהערצה מוחלטת.

אקטע לרגע את שטף הסיפור כדי לשתף אתכם במחשבות שהתרוצצו במוחי למקרא הדברים.

האם מדובר בכוחות על טבעיים?

כנראה שלא.

למרות שהמחקר הפראפסיכולוגי נמשך כבר למעלה ממאה שנה, עדיין אין שום ראיות לביצוע דבר מסדר גודל כזה בתנאים מבוקרים (ראו למשל כאן). גם התוצאות המרשימות ביותר בהם מנפנפים חוקרי העל-טבעי מדברות על סטיות זעירות מהצפוי באקראי, סטיות שלא ניתן להבחין בהן כלל אלא אם מבצעים סטטיסטיקות על מספר רב של נסיונות.
לא סביר שלראשונה בהיסטוריה התקבצו המוני אנשים בעלי יכולות על טבעיות במקום אחד (או ליתר דיוק – אנשים רגילים אשר פתחו מיומנות זו תוך ימים ספורים).
(עוד על ענייני סבירות תוכלו לקרוא כאן: "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

האם מדובר במקריות? מה צפוי באקראי?

נניח לרגע כי קוראי הקלפים לא יודעים או לא זוכרים אילו קלפים כבר נפתחו כשהם מנסים לנחש את הקלף הבא בתור. נגדיר קריאה של חבילה שלמה כניסיון אחד. כמה קלפים צפוי שאדם ינחש נכון, באקראי?

חישוב מראה כי בשליש מהנסיונות לערך לא יהיה אף לא זיהוי נכון אחד. הצלחה בניחוש 2 קלפים או יותר תתרחש באחד מכל 4 נסיונות. אחת ל-13 נסיונות יצליח מישהו לנחש 3 קלפים או יותר מהחבילה.
הסיכוי לנחש 5 קלפים נכונים או יותר צונח כבר לשליש האחוז. כלומר, אחת ל-300 חבילות בממוצע. הסיכוי לנחש נכון 15 קלפים או יותר הוא בערך 1:20,000,000,000,000. אם כל אדם שחי על פני כדור הארץ יקרא 10 חבילות ביום, ארוע כזה יתרחש פעם אחת בשנה, אי שם על פני האדמה, לבר מזל אחד.

אך הסיכויים לניחוש מוצלח בפועל היו גבוהים יותר. מהסיפור משתמע כי הקלפים נחשפו מיד לאחר כל נסיון ניחוש. ברור כי זכירת הקלפים שנפתחו כבר (בין אם נקראו בהצלחה ובין אם לאו) משפרת את הסיכויים לניחוש הקלפים הנותרים, שכן מספר האפשרויות הולך ומצטמצם ככל שמתקדמים במורד החבילה. למעשה, אם ה"קורא" זוכר את כל הקלפים שנפתחו באופן מושלם, הקלף האחרון ידוע בודאות. את הקלף הלפני האחרון ניתן לנחש בסיכוי של 50% (שהרי אז נותרים רק שני קלפים שעדיין לא נפתחו ובעל הזכרון המושלם יודע מי הם השניים).

בגרף מוצגת ההסתברות לניחוש N קלפים או יותר בחבילה, בשני המצבים שתוארו – חוסר זכרון מוחלט, וזכרון מושלם של הקלפים שנפתחו. אפשר להניח כי ההסתברות הרלוונטית לתנאים המדוברים נמצאת איפשהו בין שני המצבים הקיצוניים המתוארים בגרף.

* הערה למתמטיקאים מבין הקוראים: את ההסתברויות למצב ללא זיכרון חישבתי ע"י שימוש בנוסחת התפלגות בינומית מצטברת.
מציאת ההסתברויות למצב עם זכרון היתה מאתגרת יותר, ונאלצתי לכתוב תוכנית קטנה שהגרילה הלכה למעשה חבילות קלפים, ניחשה אותם תוך שימוש בזכרון מושלם של הקלפים שנפתחו עד לכל רגע, וספרה את כמות הניחושים הנכונים. הנתונים מקורבים, ומתבססים על 100,000 נסיונות. אם מישהו חושב שיש טעות במספרים, אנא ידעו אותי.

כך או אחרת, הסיכוי לנחש 20 קלפים או יותר שואף לאפס.  לא יתכן שאנשים זיהו 40-50 קלפים בסדנה שוב ושוב, במקרה.

מסקנה: לא מדובר במקריות.

אז במה כן מדובר?

מכיוון שלא מדובר בסטיות קלות מאקראיות (מה שיכול להיות מוסבר ע"י הטיות ניסיוניות דקות כאלה ואחרות) אלא בממצאים אדירי מימדים, יש לכוון את אור הזרקורים אל אחד משני ההסברים הבאים:

הונאה עצמית / הונאה מכוונת (או כמובן שילוב של שניהם).

נחזור לסיפור כעת:

אותה בחורה שנבדקה במעבדת המחקר והדגימה להם קריאה ללא דופי, קיבלה מהחוקרים את ההסבר הבא: זה לא שהיא מרמה אבל משום שהיא מתאמנת עם אותה חבילת קלפים במשך זמן ממושך, המוח שלה לומד לשנן בצורה תת-סיפית (Subliminal) את הסימנים הזעירים הנמצאים בגב הקלפים וכך היא מסוגלת לזהות אותם.

היא לא בהכרח מודעת לעובדה שהיא מזהה סימנים על גב הקלף, אבל היא קולטת ומעבדת אותם תת הכרתית. הם הציעו לה לשנות את הצורה בה היא מתאמנת, ולכסות את הקלפים שהיא קוראת כך שלא תיחשף לסימנים הייחודיים הנמצאים על גב כל קלף. הם גם ביקשו ממנה לחזור אם תצליח להגיע לרמת מובהקות דומה בשיטה החדשה.

ובחזרה לסדנא. משהו קצת הריח לי…

לקח לי יומיים לגלות שאותם אנשים שהפכו לכוכבים וזכו לחמש-עשרה דקות התהילה שלהם באור הזרקורים, למעשה למדו בצורה מודעת את הסימנים בגב כל קלף, וחלקם, רחמנא לצלן, אפילו ייצרו סימנים ייחודיים כאלה לכל קלף בעצמם, שיהיה יותר קל.

כשהבנתי את זה, לימדתי את עצמי תוך שעה לקרוא חצי מחבילת הקלפים שלי – נדרשו רק זכרון ושינון תבנית הפגמים הזעירים בגב הקלף. עכשיו הבנתי למה כולם היו צריכים פנסים חזקים כדי לבצע קריאה נכונה…

כמובן שכעסתי מאוד, הרי מדובר כאן על רמייה מודעת, לפחות לגבי חלק מהאנשים.
חלק מהמשתתפים (ואני ביניהם) התחילו לשאול שאלות קשות, ומכאן לשם, כל הנושא נפתח והביקורת זרמה.

מכאן ואילך, ההוראות החדשות היו להתאמן לפי הנחיות מעבדת המחקר – כשהקלף אותו מנסים "לקרוא" נסתר מן העין.

עד היום, אף אחד מהמשתתפים בסדנאות לא הצליח להגיע לאותה רמה של מובהקות.
אבל זה כמובן לא אומר שום דבר לגבי העתיד 🙂

דברים אינם כפי שהם נראים

אני חושב שהסיפור מדגים יפה, בין השאר, עד כמה לעיתים דברים אינם כפי שהם נראים, וביותר מרמה אחת.

ברמה הפיזיולוגית, יכולות "על טבעיות" לכאורה התבררו כמשחק זכרון המבוסס על קליטה מודעת/לא-מודעת של רמזים טבעיים לחלוטין.
פרשה היסטורית מרתקת באותו נושא היא הסיפור על הסוס שידע חשבון. מי שלא מכיר– מומלץ בחום! קלאסיקה של חשיבה חדה.

ברמה הפסיכולוגית-חברתית, לאחר שאנו מקלפים את קליפת הרוחניות וההתפתחות האישית, מתגלים לעינינו המניעים העמוקים יותר: רצון להרגיש מיוחדים ("יש לי כוחות על-טבעיים!"), השפעה וסחיפה חברתית ("למה לכולם זה מצליח ולי לא? אני חייב לעזור לזה לקרות…"), תחרותיות ("אוף, גם האחרים כאן מיוחדים, אני חייב להיות אפילו יותר מיוחד!"), מניעים שמובילים אנשים להונאה עצמית ואף הונאה מכוונת כלפי אחרים בכדי להשיג את מטרתם האמיתית – יוקרה והערכה חברתית במקרה הזה, כמו גם, מן הסתם, שיפור הדימוי העצמי.

*

חושבים שיש לכם תפישה על-חושית?

קחו חבילת קלפים חדשה, בקשו מחבר שיערבב אותה היטב ויתחיל לדפדף את הקלפים בתוך ארגז קרטון כך ששניכם לא תראו את הקלפים (ואתם גם לא תגעו בהם). רישמו את ניחושיכם על דף עד שתסיימו לדפדף את כל החבילה (בזהירות – לא לערבב את סדר הקלפים שמניחים בצד).

כשתצליחו לנחש 10 קלפים או יותר מתוך חבילת קלפים סטנדרטית (מבלי לרמות) שילחו לי מייל נרגש, ואני מבטיח ליצור איתכם קשר ולבדוק את הנושא בצורה יותר מבוקרת.

אם תצליחו בכך פעמים נוספות בתנאים מבוקרים, אפרסם את התוצאות בבלוג (אנונימית או לא, לבחירתכם), ואודיע קבל עם ועדה שדבר מאוד מוזר קרה, שאין לי כל הסבר סטנדרטי עבורו, ויתכן שאנו אכן עדים, לראשונה בהיסטוריה, לתפישה על חושית משמעותית, ניתנת לחזרה, בתנאים מבוקרים.
כשאהיה גדול אולי אציע גם פרס כספי.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!