פלצבו 3 – חקר התופעה

פלצבו 3 – חקר התופעה

כפי שראינו בחלק הראשון, במסגרת הניסויים הקליניים אפקט הפלצבו הוא גורם מפריע, מטרד, רעש מדידה, תופעה שמפריעה להעריך את יעילות הטיפול החדש העומד על הפרק. מבצעי הניסוי הקליני מנסים למזער את האפקט ולנקות את השפעתו.
לאחר המהלומה שספג אפקט הפלצבו בחלק השני, אנחנו ממשיכים, כמובטח, לבדוק מה היו ממצאי המחקרים שהתמקדו באפקט הפלצבו עצמו.

כדי לבודד אותו וללמוד על מאפייניו ועל המנגנונים שעומדים מאחוריו פיתחו החוקרים מבנים חדשים ושונים של ניסויים. הנה שתי צורות ניסוי לדוגמה:

טיפול גלוי מול סמוי (או ניסוי פלצבו ללא פלצבו)

במשך שנים, עוצמת אפקט הפלצבו הוערכה ע"י השוואה בין קבוצת נבדקים שקיבלו טיפול "אמיתי" לבין קבוצת נבדקים שרק האמינו כי הם מקבלים טיפול אמיתי (אך קיבלו טיפול דמה).

אז עלה הרעיון לבצע את השוואה בצורה אחרת, ללא צורך במתן טיפול דמה כלל: במסגרת מחקר כזה, שתי קבוצות מקבלות טיפול "אמיתי" כלשהו. חברי קבוצה אחת מקבלת את הטיפול בצורה הרגילה תוך מודעות לקבלתו, ואילו חברי הקבוצה השניה מקבלים את אותו טיפול ללא ידיעתם. חשוב לציין כי מקבלי הטיפול הסמוי יודעים כי יקבלו אותו בשלב כזה או אחר, הם רק לא יודעים מתי זה יקרה.
לדוגמה, קבוצה אחת מקבלת זריקה של חומר מידי האחות תוך הסבר על מהותו, ואילו קבוצה שניה מקבלת את החומר דרך אינפוזיה אליה הם מחוברים באופן שוטף בצורה מבוקרת מחשב, בעיתוי לא ידוע. צורת מחקר זו נקראת "גלוי-סמוי" (open-hidden study design).

מטרת המחקרים מסוג זה היא לכמת את המרכיב הפסיכולוגי-חברתי של הטיפול, שבא ליד ביטוי בטיפול הגלוי אך נעדר מהטיפול הסמוי. ומה מגלים בניסויים כאלה? האם טיפול אמיתי אך סמוי יפעל פחות מטיפול אמיתי גלוי?

נמצא כי טיפול סמוי במשככי כאבים נפוצים אפקטיבי הרבה פחות מאשר מתן גלוי שלהם. ממצאים אלה עלו גם בקרב נבדקים בריאים בהם מושרה כאב בצורה מלאכותית, וגם בקרב נבדקים שסבלו מכאבים שלאחר ניתוח ונדרשו למנות משככי כאבים קטנות בהרבה אם אלה ניתנו להן בצורה גלויה.
ממצאים דומים עלו בטיפול בחרדות ולאחר טיפול בעירור עמוק של המוח בקרב חולי פרקינסון.

הנה דוגמה מתחום משככי הכאבים. אותו חומר כימי, שניתן באותה כמות, יעיל פי שתיים ואף יותר אם המטופל רואה שנותנים לו את החומר, לעומת מצב בו הוא מקבל אותו ללא "טקס ההענקה"!

במילים אחרות, קשה מאוד להפריד את אפקט הפלצבו מהאפקט ה"אמיתי" של הטיפול, גם כאשר ניתן טיפול "אמיתי" לחלוטין! עצם הידיעה כי הטיפול ניתן, משפיעה על החוויה של החולה.

ניסוי פלצבו מאוזן

מבנה אחר של ניסוי נקרא Balanced Placebo Design, לפיו מחלקים את הנבדקים לארבע קבוצות:

  1. נותנים טיפול פלצבו + אומרים שנותנים טיפול אמיתי (שקר)
  2. נותנים טיפול פלצבו + אומרים שנותנים טיפול פלצבו (אמת)
  3. נותנים טיפול אמיתי + אומרים שנותנים טיפול אמיתי (אמת)
  4. נותנים טיפול אמיתי + אומרים שנותנים טיפול פלצבו (שקר)

באופן כזה קל לבודד את ההשפעה של מה שהאנשים חושבים שהם מקבלים, לעומת ההשפעה של מה שהם מקבלים באמת.

הנה סרטון שמסכם ממצאים מוזרים רבים לגבי אפקט הפלצבו, כפי שעולה ממחקרים:

מנגנוני הפעולה של הפלצבו

מדוע זה קורה? וכיצד?

ניסויים רבים התבצעו בנסיון לעמוד על טיבו של אפקט הפלצבו ולחשוף את המנגנונים שעומדים מאחוריו.
בהדרגה התבהרה התמונה – מדובר במשפחה של תופעות שונות ונפרדות, שפועלות במינונים ובשילובים שונים, בתנאים שונים.

חווית המצופה – המרכיב המודע

חווית המצופה (Expectancy, Expectations) משחקת תפקיד מכריע בכל הקשור לפלצבו. זוכרים את האנשים שהתעלפו כששתו כוס מים רגילים שנתן להם מֶסְמֶר, רק מתוך הציפייה שזה מה שיקרה?
קראתם כבר את הסיפור המדהים על קרני ה-N?

משלל ניסויים שבוצעו עולה כי ציפיות מודעות משפיעות בעיקר על חווית כאב ועל יכולות מטוריות. כך למשל בניסויי כאב, נבדקים שקיבלו פלצבו עטור שבחים הגיבו אחרת לגמרי מאשר נבדקים שנאמר להם כי הפלצבו אינו יעיל בשיכוך כאבים. הבדלים בעקבות נטיעת ציפיות שונות בקרב הנבדקים נצפו גם לגבי יכולות מוטוריות אצל חולי פרקינסון, ורגשות.

העצמת האפקט

כפי שראינו בסרטון, מחקרים בתחום הכאב הראו כי כל פרט במיצוב התרופה יכול להשפיע על יעילותה כפי שמדווחים עליה המשתמשים.

מחיר התרופה למשל, מעורר ציפיות לגבי איכותה (=יעילותה), בדיוק כפי שקורה לגבי מוצרי צריכה אחרים כמו מערכת קולנוע ביתי, בגד או בקבוק יין. דן אריאלי מתאר בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" ניסויים שערך בתחום זה. בניסויים בדקו את רמת הרגישות של נבדקים לכאבים כתוצאה משוקים חשמליים בעוצמות שונות, לפני ואחרי שקיבלו גלולת פלצבו "מהוללת" לשיכוך כאבים. מחיר הגלולה היה 2.5 דולר. כמעט כל הנבדקים דירגו את רמות הכאב שלהם כפחותות לאחר נטילת הגלולה.
אך כשהורידו את מחיר הגלולה ל-10 סנט, רק כמחצית מהנבדקים דיווחו על שיפור ברמות הכאב!

ניסויים דומים הראו כי חוץ מהמחיר, גם צבע הגלולות, גודל הגלולות, וכמות דברי השבח והציטוטים המדעיים (הבדויים) שהוצמדו לתרופות השפיעו על גודל אפקט הפלצבו (מקורות 57-63).

באופן יותר כללי, נראה שככל שהטיפול דרמטי יותר והציפייה ממנו גדולה יותר, אפקט הפלצבו גדל בהתאם.

דוגמה מאלפת למרכיב הצפייה ניתן למצוא בניסוי זה בכאב:
שלוש קבוצות של מטופלים שהתאוששו מסוג מסוים של ניתוח, קיבלו משכך כאבים חזק במינון לפי בחירתם. במקביל, הוחדרה אינפוזיה עם תמיסת מלחים רגילה לוורידיהם.
לקבוצה אחת נאמר כי האינפוזיה היא משכך כאבים חזק, לקבוצה השניה נאמר כי מדובר או במשכך כאבים חזק או בפלצבו ולקבוצה השלישית לא נאמר דבר. את מידת השפעת אינפוזית הפלצבו על הכאב שחוו הסיקו ממדידת צריכת משכך הכאבים האמיתי: במשך שלושת ימי הניסוי, הקבוצה שנאמר לה כי האינפוזיה מכילה ספק פלצבו ספק משכך כאבים צרכה 20% פחות, ואילו הקבוצה שהובטח לה שמדובר במשכך כאבים חזק צרכה 34% פחות מהחומר האמיתי, בהשוואה לאלה שלא נאמר להם דבר!

הסיפור הבא יחדד את הנקודה. אנחנו חוזרים לרגע לניסויים הקליניים.
במהלך בדיקת תרופה חדשה למיגרנות, השוו את השפעתה לתרופה קיימת בשוק שיעילותה הוכחה, ובנוסף – לפלצבו. התכנון המקורי היה לחלק את הנבדקים לשלוש קבוצות זהות בגודלן – תרופה מוכחת, תרופה חדשה ופלצבו, אך ועדת האתיקה פסקה כי יש להקטין את כמות הנבדקים שיקבלו פלצבו כדי לחשוף כמה שפחות נבדקים לאי יעילותו של טיפול הפלצבו. תוצאות הניסוי היו מפתיעות: לא נמצא יתרון משמעותי של אף אחת משתי התרופות על טיפול הפלצבו, גם לא זו שיעילותה הוכחה בעבר!

להיכן התפוגגה השפעת התרופה המאושרת? ההשערה היתה כי עצם הידיעה של הנבדקים כי הסיכוי שיקבלו פלצבו נמוך ביותר (1:16), הגדילה משמעותית את הציפיות שלהם מהטיפול, לעומת נבדקים שהשתתפו במחקרים בהם הסיכוי לקבל טיפול אמיתי הוכרז כ-50% בלבד. ואכן, השערה זו קיבלה חיזוק בסקירת-על של כל המחקרים שנעשו לגבי תרופות ממשפחה זו.

לא פשוט! כל ניואנס בצורת הניסוי משפיע על התוצאות.

היפוך האפקט

לא רק העוצמה של הפלצבו ניתנת למניפולציה של ציפייה, ניתן אפילו להפוך את הכיוון בו הוא משפיע!

פלצבו שתואר כמשחרר שרירים גרם לשחרור שרירים, אבל אם תואר כבעל השפעה הפוכה – אכן גרם למתח שרירים. פלצבו שתואר ממריץ החיש את קצב פעימות הלב והעלה את לחץ הדם, אבל כשניתן בתור חומר מרגיע גרם לאפקט ההפוך.

כוחה של מילה מרגיעה או – הרופא עצמו כפלצבו

בניסוי פשוט ומרתק, 200 אנשים שהתלוננו על סימפטומים כאלה ואחרים אך לא אובחנה אצלם שום בעיה רפואית מגודרת, חולקו לארבע קבוצות. הנה מה שנאמר וניתן (או לא ניתן) לחברי כל קבוצה. אותו רופא טיפל בכולם:

קבוצה א: "אתה תרגיש טוב יותר בתוך כמה ימים. אין שום צורך בטיפול".

קבוצה ב: "אתה תרגיש טוב יותר בתוך כמה ימים, והטיפול שאתן לך ישפר את הרגשתך" + ניתן טיפול פלצבו.

קבוצה ג: "אני לא יודע מה לא בסדר איתך, ולכן אני לא נותן לך שום טיפול. תחזור אלי אם לא יחול שיפור בתוך כמה ימים"

קבוצה ד: "אני לא יודע מה לא בסדר איתך, ולכן אני לא יודע אם הטיפול שאתן לך יועיל. תחזור אלי אם לא יחול שיפור בתוך כמה ימים" + ניתן טיפול פלצבו.

כעבור שבועיים דיווחו 64% ממקבלי הדיאגנוזה החיובית על שיפור במצבם (קבוצות א+ב), לעומת 39% בלבד ממקבלי הדיאגנוזה הלא-ודאית (קבוצות ג+ד). לא היה הבדל בין אלה שקיבלו את טיפול הפלצבו לבין אלה שלא. כלומר, ההשפעה היתה לדברים שנאמרו, ולא לטיפול עצמו.

הנה ניסוי מאלף נוסף שעשה שימוש בדיקור-דמה כפלצבו רב עוצמה, וניסה להפריד בין השפעת טקס הענקת הפלצבו עצמו לבין השפעת יחסי מטפל-מטופל שסבבו אותו.

262 נבדקים שסבלו מתסמונת המעי הרגיז קיבלו דיקור דמה באמצעות מחטים מיוחדות שפותחו לאחרונה במיוחד למטרה זו: מחטים אלה לא חודרות פנימה לעור כלל, אלא מעניקות דקירה קלה ונדחפות החוצה, לתוך ידית הפלסטיק בה הן נמצאות. (העיקרון דומה לסכינים המיוחדות בהן משתמשים בתעשיית הקולנוע, בהן הלהב לא חודר לגוף השחקן כמובן, אלא נדחף בצורה קפיצית לתוך הידית).

הנבדקים קיבלו טיפולים פעמיים בשבוע, במשך שלושה שבועות. מחצית מהם זכו ליחס ענייני-עסקי מצד המטפל (חילופי דברים של כ-5 דקות בביקור הראשון), בעוד שהנבדקים בקבוצה השניה שזכו לשיחת הכרות ארוכה בת 45 דקות עם המטפל, במהלכה הוא הפגין התעניינות במצבם, אמפתיה, ואף נטע בהם ציפות חיוביות לגבי הטיפול.

בתום תקופת המחקר העריכו הנבדקים את מידת השיפור בתסמינים ובאיכות חייהם. התוצאות היו מדהימות: בקרב קבוצת ממתינים שלא קיבלו שום טיפול 28% דיווחו על שיפור במצבם, בקרב מקבלי "טקס דיקור הדמה" לבדו 44% דיווחו על שיפור במצבם, ובקרב אלה שזכו בנוסף לשיחת הכרות מעודדת ואמפתית, השיעור עלה ל–62%!

במילים אחרות, אם נפחית את 28% שאפשר ליחס למרכיבים שאינם קשורים לטיפול עצמו (כמו שיפור זמני טבעי), נקבל כי שיחה אחת בתחילת סדרת הטיפולים הכפילה את שיעור הצלחת הטיפול! וזכרו כי בשני המקרים ניתן טיפול דמה!

מעניין לציין כי נמצאו הבדלים משמעותיים בין מטפלים שונים. הדבר לא מפתיע אם מבינים כי מחצית מהאפקט שהושג מקורו בשיחה אחת. חומר למחשבה.

וכיצד בדיוק מתרחשת חווית המצופה?

בנדיטי (Beneditti) מדבר על שני מנגנונים: המנגנון הראשון הוא ההפחתה בחרדה. עצם אמירה כמו "אני עומד לתת לך משכך כאבים חזק" היא אמירה מפחיתת חרדה. המנגנון השני הוא מנגנון התגמול. ברמה הנוירולוגית מדובר באזור מאוד מסוים במוח שמפריש דופמין כאשר האדם מצפה לתגמול כלשהו בצורת אוכל, מים, סקס, כסף וכד'. כאשר האדם מקבל טיפול כלשהו (אמיתי או פלצבו), הטיפול עצמו הוא התגמול – הציפייה שבתוך זמן קצר תגיע הקלה.

התניה קלאסית – המרכיב הלא מודע

מנגנון שונה ממנגנון הציפייה הוא מנגנון ההתניה הקלאסית.

פאבלוב (ויקיפדיה)

בהתניה קלאסית, קישור חוזר ונשנה בין גירוי נייטרלי לבין מרכיב תרופתי פעיל יכול להתבטא בכך שמאוחר יותר, הגירוי הנייטרלי לבדו יגרום לתגובה של המרכיב התרופתי אליו שודך במהלך ה"לימוד", מבלי שזה ינתן בפועל.

כבר בסוף המאה ה-19 הבחין פאבלוב (Pavlov) כי כלבים מזילים ריר לא רק למראה האוכל, אלא גם למראה האדם שמאכיל אותם באופן קבוע. את הזלת הריר למראה האוכל כינה תגובה טבעית או תגובה לא-מותנית, ואת הזלת הריר למראה המאכיל כינה תגובה מותנית. התגובה המותנית נובעת מקישור נלמד שמתבצע בין המאכיל לבין האוכל. בניסוי מפורסם התנה פבלוב את הכלבים להזיל ריר למשמע צלצול פעמון (התניה שנוצרה לאחר מספיק פעמים בהם צלצל בפעמון במקביל להאכלתם). פבלוב קיבל על תגליתו פרס נובל בשנת 1904.
הנה סרטון קצר שכולל צילומים מקוריים של ניסוייו של פבלוב:

בניסויים בפלצבו נמצא כי מנגנון ההתניה עובד בעיקר כשמדובר בתפקודים פיזיולוגיים לא מודעים כגון הפרשת הורמונים ותפקוד המערכת החיסונית.

Beneditti מנסה להמחיש באופן קצת ציורי את ההבדל בין מנגנון ההתניה הלא מודע למנגנון הציפייה המודע עליו דיברנו קודם: אם הרופא אומר למטופל "עכשיו אני נותן לך תרופה שתגביר את רמות הורמון הגדילה שלך" ונותן לו פלצבו, לא חל שום שינוי ברמות הורמון הגדילה בדמו. לציפייה אין השפעה במקרה הזה.
בתרחיש אחר, הרופא נותן למטופל תרופה שמגבירה את יצור הורמון הגדילה במשך כמה ימים ברציפות ואכן נמדדות רמות גבוהות יותר של הורמון בדמו. גם זה לא ממש מפתיע. אבל ביום הבא, הרופא נותן למטופל פלצבו. בשלב זה הפלצבו כן עובד, מכיוון שהתבצעה התניה של הטיפול עם התגובה. פעולת הפלצבו מתרחשת בלי קשר לציפיות של המטופל. אם בשלב זה הרופא יאמר למטופל "אני נותן לך עכשיו תרופה שמורידה את רמות ההורמון" – רמות ההורמון תעלינה בכל זאת.

מצב עניינים דומה מתרחש לגבי המערכת החיסונית – הפלצבו יכול לעבוד דרך מנגנון התניה ולא דרך מנגנונים של ציפייה.

כלומר, במקרים מסוימים תתרחש תגובת פלצבו גם ללא יחוס משמעויות סמליות לטיפול, וזאת ברמה הביולוגית הבסיסית ביותר, כתוצאה מהתניה קלאסית. (עוד בנושא אפשר לקרוא כאן, כאן, וכאן).

שילוב מנגנונים ואפקט כדור השלג

במקרים רבים קשה להפריד בין המרכיב המודע של חווית המצופה לבין המרכיב הלא מודע של התניה קלאסית. נראה כי שני הגורמים קיימים בזכות עצמם ומעצימים זה את זה (ראו למשל כאן וכאן) וכמו כן השפעת כל מנגנון שונה בהתאם למצבים הרפואיים בהם מדובר.

כדי שהתניה תתרחש, חייב להיות קישור חיובי בין מתן פלצבו לבין תחושת שיפור במצב. בניסויי מעבדה יוצרים את הקשר הזה ע"י מתן טיפול אפקטיבי מספר פעמים במקביל לגירוי פלצבו, ורק לאחר מכן, כשהתבצעה ההתניה ניתן להסיר את הגורם הפעיל. אך מה יכול ליצור התניה כזו במצבים טבעיים, בסדרת טיפולים בה ניתן פלצבו כבר מהטיפול הראשון?

יתכן שמנגנון "חווית המצופה" הוא שמתחיל את התהליך, ולאחר הצלחה ראשונית מסוימת מתחיל לפעול מנגנון ההתניה. מנגנון זה מחזק את האפקט, מה שכמובן מעלה את הציפיות לפעמים הבאות. שני המנגנונים מביאים לחיזוק האפקט ובכך מעצימים זה את זה.

אך למעשה לא נדרש אפילו שהציפיות הראשוניות יגרמו לשיפור. מספיק ששיפור התרחש מסיבה מקרית כלשהי. אם האדם מייחס את השיפור למתן הטיפול, הדבר יחזק את הציפיות המודעות שלו לגבי הצלחה עתידית, וכך יבסס תהליך של התניה. משם ימשיך התהליך להתחזק כפי שתואר לעיל.

הסתכלות תהליכית-דינמית כזו מדגימה את החשיבות של תנאי ההתחלה. הדבר מסביר מדוע יידוע החולה על הטיפול שהוא עומד לקבל, והסופרלטיבים הנלווים יכולים לחולל הבדל עצום – הם אלה שיגרמו לטיפול הראשון להצליח, ולו במידת מה, ומשם יתחיל כדור השלג להתגלגל. רגישות זו לתנאי ההתחלה יכולה להסביר גם את השוני הרב בעוצמת תגובת הפלצבו במקרים שונים ולגבי אנשים שונים.

התניה נוספת יכולה להיות הקישור הנרכש הכללי בין ביקור אצל רופא לבין הטבה בהרגשה בעקבות הטיפול שהוא נותן. לאחר מספיק ארועים מוצלחים כאלה, יתכן שנחוש הקלה בסימפטומים (כמו כאב) רק בזכות הביקור, בדומה לריר שמזיל הכלב בשומעו את צליל הפעמון.

אפקט הפלצבו כתהליך למידה

לעיתים מספיק שאנשים יראו תגובות חיוביות אצל אחרים בכדי להזניק את מעגל הקסמים הזה.

בניסוי מרתק קיבלו הנבדקים גירויים כואבים והתבקשו להעריך את עוצמת הכאב בסולם של 0 עד 10. החוקרים ניסו ליצור קישור נלמד בין עוצמת הכאב לבין מצב דלוק או כבוי של נורה ירוקה (הפלצבו בניסוי זה).

הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות. לנבדקים בקבוצה הראשונה פשוט אמרו כי הם יכולים לצפות להפחתה בכאב במקרה בו הנורה הירוקה נדלקת. הנבדקים בקבוצה השניה עברו שלב של התניה במהלכו בכל פעם שהנורה נדלקה הופחתה עוצמת הגירוי. חברי הקבוצה השלישית רק צפו באדם אחר (משתף פעולה עם החוקרים) שהתנהג כאילו הדלקות הנורה הירוקה מפחיתה את כאביו.
לאחר מכן הגיע שלב הניסוי בו העריכו הנבדקים את עוצמת הכאב ש"הוענק" להם בפעמים בהם הנורה הירוקה דלקה לעומת הפעמים בהם היתה כבויה. כמובן שעוצמת הגירוי היתה קבועה, בלי קשר למצב הנורה.

התוצאות: אפקטיביות הנורה הירוקה היתה מועטה עבור הנבדקים שקיבלו הבטחה מילולית, אך משמעותית עבור אלה שעברו את שלב ההתניה. המעניין היה כי חברי הקבוצה השלישית שרק צפו באחרים שנראו כמגיבים טוב לנורה הירוקה, חשו הפחתה בכאב במידה כמעט זהה לאלה שעברו התניה על בשרם!

חוקרים מדברים על שילוב של שלושת האלמנטים הללו בתהליך למידה כללי יותר, שכנראה עומד ביסוד אפקט הפלצבו:

  1. למידה מתוך מידע, בהסתמך על כישורי השפה, ללא אלמנט חוויתי.
  2. למידה אסוציאטיבית (התניה) – יצירת קישורים אסוציאטיביים בין גורמים מתוך חוויה אישית.
  3. למידה חברתית, מתוך תצפית על אחרים.

לפחות בהקשר הספציפי הזה, נראה שאנשים כן לומדים מנסיונם של אחרים.

נקודה מעניינת אליה עוד נשוב בהמשך, נוגעת במה שקורה כאשר גילו לנבדקים כי הם קיבלו פלצבו.
בניסוי בו הופחת כאב בהתניה לפלצבו, התבטל האפקט לחלוטין ברגע שגילו לנבדקים כי "עבדו עליהם", כלומר, כי בתהליך ההתניה החלישו את גירוי הכאב כדי לגרום להם להאמין שטיפול הפלצבו שקיבלו במקביל עובד. תוצאה זו מחזקת את מודל "חווית המצופה" ומראה כי בכוחו של מנגנון זה לבטל את מנגנון ההתניה, לפחות במקרים מסוימים (וזאת בניגוד לניסוי ההורמונלי בו הציפיות אין בכוחן לגבור על ההתניה).

מנגנונים נוירו-ביולוגיים – המקום בו סובייקטיבי ואובייקטיבי נפגשים

עד כה דברנו בעיקר על המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס תגובת הפלצבו. אך בסופו של דבר, לפחות לפי גישות הרווחות היום במדעי המוח, לכל תהליך סובייקטיבי-פסיכולוגי יש ביטוי גם ברמה של תפקוד המוח, אם ברמה הכימית, החשמלית או המבנית. הקושי הוא לאתר ולבודד את הגורמים הפיזיים שקשורים לכל חוויה פסיכולוגית, אבל הם שם.

כשמסתכלים על הדברים מזוית זו, מחקר הפלצבו הוא למעשה מחקר הדרך בה אמונות וציפיות משפיעות על תהליכים במוח שקשורים לתפישה ותחושה, ובסופו של דבר בריאות נפשית ופיזית.

המחקר הנוירולוגי של אפקט הפלצבו נוסד ב-1978 בעבודתו של לוין (Levin) ועמיתיו.

כדי להבין במה המדובר, נפתח בהסבר קצר על אופיואידים (opioids). מדובר בקבוצה של תרכובות הנקשרות לקולטני האופיואיד (opioid receptors) שתפקידם להעביר את תחושות הכאב ואותות חישה אחרים למוח. היקשרות אופיואידים לקולטנים אלו יוצרת אפקט משכך כאב.

חומרים ממשפחת האופיואידים ניתן למצוא בטבע (בפרג האופיום למשל. מורפין הידוע כמשכך כאבים הוא המרכיב העיקרי של האופיום), ניתן לזקק אותם ממקורות טבעיים (למשל הרואין שמסונתז ממורפין) או לייצר אותם באופן מלאכותי (מתאדון, טרמדול, פתידין ואחרים). אך האופיואידים שיעניינו אותנו בהקשר של הפלצבו הם האופיואידים האנדוגניים – הם מופרשים על ידי הגוף ומופיעים באופן טבעי במוח. תפקידם לפקח על התנהגויות רגשיות הנוגעות לכאב, חרדה ופחד. הידועים שבין חומרים אלו נמנים על משפחת האנדורפינים.

המחקר של לוין הראה, כי ניתן לבטל אפקט משכך כאב של טיפול פלצבו ע"י מתן חומר נוגד אופיואיד שנקרא נלוקסון (Naloxone). הדבר העיד על כך כי שיכוך הכאב שהישרה מתן הפלצבו התבצע באמצעות הפרשת אופיואידים טבעיים בגוף.

מחקרים רבים שבאו בעקבותיו חיזקו את הממצאים והרחיבו אותם. נמצא כי מנגנוני פלצבו שונים פועלים בדרכים כימיות שונות. יש שפועלים באמצעות הפרשת אופיואידים, ויש שבאמצעות הפרשת חומרים ממשפחות אחרות, בתלות בתנאים הספציפיים בהם עוררה תגובת הפלצבו.

בשנים האחרונות התחילו לחקור את תגובת הפלצבו גם אצל חולי פרקינסון, והתגלה כי חולים משיגים שיפור ביכולת המוטורית דקות אחדות לאחר שקיבלו פלצבו שהוכרז כתרופה חזקה למצבם. נמצא כי פעולת הפלצבו מתבטאת בהפרשת דופמין.

בנוסף, מדדו פעילות חשמלית בקרב נוירונים בודדים ע"י אלקטרודה שהוחדרה למוחם של חולי פרקינסון, והשוו את רמת הפעילות החשמלית לפני ואחרי מתן הפלצבו. לא כל החולים הגיבו לפלצבו. אלה שלא הגיבו דיווחו על חוויה סובייקטיבית של חוסר שיפור במצבם ולא נמדד כל שינוי בפעילות העצבית שלהם. לעומתם, אצל אלה שדיווחו על כך שהם מרגישים הרבה יותר טוב בעקבות טיפול הדמה נמדדה ירידה משמעותית ברמת הפעילות העצבית של הנוירונים באזורים הספציפיים שנוטרו!
כלומר, נמצאה התאמה מובהקת בין התחושות הסובייקטיביות עליהן דיווחו החולים, לבין הפעילות העצבית באזורים מסוימים במוחם, בתגובה לטיפול פלצבו.

גם בהדמיות שונות הצליחו החוקרים "לראות" את תגובת הפלצבו מתרחשת במוחם של המטופלים.

הסרטון הבא מציג את השפעת הפלצבו על פעילות המוח הקשורה בתפישת כאב:

המחקר בתחום עדיין בחיתוליו והמחקרים בתחום מאוד טכניים ומפורטים, ולכן לא אתעמק עוד בזוית הנוירולוגית, בשלב זה. פרטים נוספים למתעניינים אפשר לקרוא למשל כאן, כאן (עמ' 688),וכאן (עמ' 576-582).

אז יש בו או אינבו?!

בשלב זה, הקורא בוודאי מבולבל מעט. האם הפלצבו הוא מיתוס או תופעה רבת עוצמה?

מצד אחד פגשנו חוקרים שהראו שכאשר מנקים את כל ההטיות וגורמי ההחלמה הטבעית לא נותר כמעט שום הבדל בין מקבלי טיפול דמה לבין אלה שלא קיבלו טיפול כלל, כלומר אפקט הפלצבו הוא מיתוס בלבד.
מצד שני, סקרנו באריכות סדרת מחקרים שהראתה כי התניה קלאסית, ציפייה ומנגנוני למידה שונים בכוחם ליצור אפקטים מרשימים לטיפולי פלצבו.

מה קורה כאן?

ברשומה הבאה אנסה לעשות סדר בבלגן וליישב את הסתירות, עד כמה שניתן.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

פלצבו 2 – מיתוס?

פלצבו 2 – מיתוס?

ברשומה הקודמת התחלנו בהבנה כי השוואת מקבלי טיפול לכאלה שאינם מקבלים טיפול היא בעייתית, שכן השיפור במצבם של מקבלי הטיפול עלול להיזקף במידה רבה לאפקט הפלצבו של הטיפול ולא לטיפול עצמו.

אך בתוך ההתלהבות הגדולה (או החשש הגדול) מאפקט הפלצבו, נראה כי נשכחה הטיה משמעותית אחרת: כיצד נדע אם השיפור במצב כל אחת מהקבוצות אינו נובע מהחלמה טבעית או שיפור זמני טבעי במחלה? ההשוואה לקבוצה שאינה מקבלת טיפול כלשהו מוסיפה מידע חשוב ביותר!

חישבו על המצב הבא: נניח שאנו בודקים תרופה חדשה נגד נזלת. קבוצת הניסוי מקבלת את התרופה והנזלת שלהם עוברת תוך שבוע. קבוצת הביקורת מקבלת תרופת-דמה, והנזלת שלה עוברת תוך… שבוע. האם אנו עדים לאפקט פלצבו מדהים? או שאולי גם קבוצת אנשים שלא היו מקבלים שום טיפול היתה מחלימה תוך שבוע? לפחות במקרה של נזלת, זה המצב.

במילים אחרות, כדי לקבל תמונה מלאה עלינו לבצע ניסוי שמכיל שלוש קבוצות: כאלה שמקבלים טיפול אמיתי, כאלה שמקבלים טיפול דמה וכאלה שאינם מקבלים טיפול כלל. לפי ההפרשים בין שיעורי ההחלמה בקבוצות השונות ניתן לדעת מה גודל אפקט הפלצבו ומה היתרון היחסי של הטיפול הנבדק מעבר לפלצבו.

התרשים הבא ממחיש את מצב הדברים (שיעורי ההחלמה הם רק דוגמה כמובן. המספרים שונים בכל מקרה):

מכה ניצחת לאפקט הפלצבו

כאשר נפל האסימון, שמרוב התלהבות מאפקט הפלצבו "נשכחה" בצד ההשוואה לאנשים שלא קיבלו טיפול כלל, חזרו החוקרים לבדוק את מסקנות העבר לגבי עוצמתו של האפקט.

Kienle ו-Kiene בחנו מחדש את המאמר המכונן של ביצ'ר משנת 1955, אותו מאמר שייסד למעשה את המחקר המודרני של הפלצבו. הם בדקו את הנתונים עליהם הסתמך כשהגיע למסקנתו בדבר כוחו האדיר של הפלצבו, והגיעו למסקנה כי אין שום עדות לשום אפקט פלצבו באף אחד מהמחקרים עליהם ביסס את מאמרו! השיפורים בבריאותם של מקבלי הפלצבו היתה אמיתית, אך נבעה משלל גורמים אחרים עליהם נפרט עוד מעט.

כדי לברר את המצב יותר לעומק ליקטו החוקרים הדניים Asbjørn Hróbjartsson ו- Peter C Gøtzsche כ-200 מחקרים מבוקרים ב- 60 תחומי טיפול שונים, בהם נכללה בניסוי גם קבוצת ביקורת שלא קיבלה טיפול.
באופן כללי לא נמצא יתרון משמעותי לטיפולי הפלצבו בהשוואה לאלה שלא קיבלו טיפול כלל!
בראיון לעיתונות אומר Hróbjartsson: "לדעתנו, הרמות הגבוהות של אפקט פלצבו שדווחו פעמים כה רבות במאמרים רבים, הם תוצאה של תהליכי מחקר פגומים".

טענות לכשל מחקרי מאותו הסוג הושמעו גם כנגד הממצאים הסנסציוניות בדבר אפקט הפלצבו האדיר בתחום התרופות נוגדות הדכאון. הטענה היא כי מסקנות אלה התבססו בעיקר על השוואות בין מקבלי תרופה למקבלי פלצבו, אך לא בין מקבלי פלצבו לכאלה שאינם מקבלים טיפול כלל, כלומר, למעשה מה שהמחקרים שקירש התייחס אליהם מראים הוא שגם הפלצבו וגם התרופה הינם בעלי השפעה מועטה, וכי מצבי הדכאון בעיקר חולפים מעצמם (מסקנה מדכאת לא פחות לגבי התרופות נוגדות הדכאון).
מעבר לפרשנות השגויה לגבי כוחו של הפלצבו, עבודותיו של קירש סובלות מליקויים מתודולוגיים רבים נוספים, ורחוקות מלהיות אובייקטיביות. נראה כי התרופות נוגדות הדכאון בכל זאת עוזרות. אולי הן אינן יעילות כפי שחברות התרופות היו רוצות שנאמין, אבל הן בהחלט יותר יעילות מכפי שקירש היה רוצה שנאמין. המעוניינים בפרטים נוספים מוזמנים לקרוא כאן, כאן וכאן למשל.

ומה לגבי ניתוחי הברכיים וניתוח קשירת עורק החזה? מה המסקנה הנכונה במקרים הללו? האם הפלצבו חזק באופן מדהים? או שהניתוח פשוט חסר תועלת באופן מדהים ומדובר בהחלמה טבעית בשני המקרים?
רק פרוצדורות כירורגיות מעטות עומדות למבחן מדעי (בארה"ב לפחות). מי יודע כמה הליכים ניתוחיים נוספים חסרי תועלת מונהגים כיום…

לא טיפול ולא פלצבו

זה המקום להזכיר שלל סיבות אפשריות לקבלת דיווח על שיפור במצב הרפואי, סיבות שאינן נובעות מטיפול כלשהו, וגם לא מאפקט הפלצבו, לפחות לא בהגדרתו המקובלת.

שיפור טבעי במצב

אבחון מקורי שגוי – אחוז מסוים מבין אלה שמאובחנים כלוקים בבעיה רפואית כלשהי, מאובחנים כך בשוגג, כלומר מדובר באנשים בריאים. אם אנשים כאלה מקבלים טיפול כלשהו, ובבדיקה נוספת עולה כי הם בריאים (כמה מפתיע), קל לטעות ולייחס את "הבראתם" לטיפול.

החלמה טבעית – לגוף שלנו יש מערכות מתוחכמות ביותר לתיקון וריפוי עצמי. הוא עושה זאת ללא הרף, בד"כ ללא ידיעתנו, וברוב המקרים יצליח להתמודד עם הבעיה גם ללא עזרה חיצונית. קל לטעות וליחס השפעה מיטיבה לטיפול (אמיתי או מדומה), במקרים בהם האדם מבריא באופן טבעי.

תנודות טבעיות במחלה / What Comes Down Must Go Up – הסימפטומים של מחלות כרוניות רבות מחמירים ומשתפרים בגלים. כאבי גב יכולים להעלם לכמה חודשים ואז לשוב ולהופיע. כאבי פרקים, מיגרנות – כל אלה אינם קבועים בד"כ. באופן טבעי, אנשים פונים לטיפול כשהסבל מרבי, כלומר, בתקופת שפל של המחלה. זה גם יהיה המועד בו הם ינטו לפנות ולהשתתף בניסויים של תרופות חדשות. ומנקודת שפל המצב יכול רק להשתפר. שוב, קל לטעות ולייחס את השיפור במצב לטיפול (אמיתי או דמה) שניתן במקביל, למרות שאין הדבר כך.

השפעת ידיעתו של הנבדק כי הוא חלק מניסוי

משפחת הטיות מעניינת נוספת נובעת מעצם העובדה שהאדם יודע כי הוא משתתף במחקר. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בכמה צורות.

שינוי הרגלי חיים – הנבדקים עשויים להקפיד יותר על תזונה, להגביר פעילות גופנית, להקפיד על נטילת תרופות אחרות באופן צייתני יותר וכד'. גורמים אלה עשויים לשפר את בריאותם ללא קשר לטיפול הספציפי אותו הם מקבלים במהלך הניסוי.

הידיעה כי הם נצפים – היא לבדה עשויה לחולל שינויים. התופעה התגלתה לראשונה במפעל הות'ורן (Hawthorne) של חברת  Western Electric בארצות הברית בניסוי שנערך בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. החוקרים בדקו אילו שינויים רצוי לבצע בסביבת העבודה על מנת להגדיל את תפוקת העובדים. בניסוי אחד גילו כי הגברת עוצמת האור מעלה את התפוקה. בניסוי אחר גילו כי הפחתת עוצמת האור גורמת לעליה בתפוקה. החוקרים המבולבלים המשיכו לבדוק פרמטרים רבים, ולבסוף הגיעו למסקנה כי אין למעשה חשיבות לשינוי שיבצעו. עצם העובדה שהעובדים במפעל ידעו שהם משתתפים בניסוי וניתנים תחת מעקב כלשהו היא שהביאה לעליה בתפוקה.

רצון לרצות את המטפל/חוקר – לעיתים נבדקים מנסים לרצות את החוקר, בגלל הערכה, יראת כבוד, רצון כללי לסייע, למצוא חן, וכד'. כששואלים נבדק כזה אם חל שיפור במצבו הוא עשוי לענות בחיוב, למרות שלמעשה לא חל שיפור של ממש. בד"כ השאלות אינן שאלות כן/לא, ואז קל עוד יותר "לדחוף" את ההערכה ציון אחד למעלה, רק כדי לרצות. והתוצאה – גם הטיפול האמיתי וגם טיפול הדמה צוברים פער גדול יותר בהשוואה לאלה שלא קיבלו טיפול (או בהשוואה לחולים שיקבלו טיפול בנסיבות חיים רגילות, ולא כחלק ממחקר).

בניגוד להטיות הראשונות שהזכרנו, אותן ניתן לקזז אם משווים לקבוצת אנשים שלא קיבלה טיפול כלל, את ההטיה הזו לא ניתן לקזז כך. היא קיימת מעצם קיומו של המחקר.

המוטיבציה להרגיש טוב יותר – תשומת לב סלקטיבית ופרשנות – אנשים שמודעים לכך שהם מקבלים טיפול (אמיתי או מדומה) עשויים לייחס תשומת לב רבה יותר ולזכור רגעים של שיפור, ולשים לב פחות ולשכוח רגעים פחות מוצלחים. גם מטפלים חדורי מוטיבציה יכולים לתרום רבות לאשליה שהטיפול אכן מצליח. "אתה נראה הרבה יותר טוב מאשר בביקור הקודם", "לדעתי יש שיפור, אני לא זוכר שהכאבים הופיעו כל כך הרבה בשבוע האחרון", וכד'. האם זה חלק לגיטימי ממה שהיינו קוראים לו אפקט פלצבו? לדעתי זהו מקרה גבולי. לא מדובר בשיפור אובייקטיבי במצב, ואף לא בשיפור סובייקטיבי, אלא בזיכרון סלקטיבי ופרשנות מוטית לגבי הצלחת הטיפול.

הטיות מתודולוגיות

לעיתים נוטים לשכוח זאת, אך מחקרים לא מעטים אינם מתוכננים כהלכה, אינם מבוצעים כהלכה תוצאותיהן אינן מנותחות כהלכה, והמסקנות לא תמיד נובעות מהתוצאות. לא כל המחקרים שווים באמינותם.

אך הסיפור לא תם

האם גורמים והטיות אלה מסבירים את כל אפקט הפלצבו כפי שתועד במשך שנים רבות? האם כל הרעש הגדול סביב אפקט הפלצבו היה חסר ביסוס? כפי שראינו, יש הסבורים שכך הדבר.

ויש שלא. לא מעט חוקרים הקדישו את מרצם ללמוד על אפקט הפלצבו מתוך ניסויים שזו היתה מטרתם, ולא כמסקנות לואי מתוך ניסויים קליניים שמטרתם לבחון יעילות של תרופות וטיפולים חדשים.

והם דוקא גילו דברים מעניינים. על כך בחלק הבא.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

פלצבו 1 – האפקט המתעתע

פלצבו 1 – האפקט המתעתע

הקדמה

בסדרת הרשומות הזו אעסוק באחת מהתופעות המרתקות, המורכבות והשנויות ביותר במחלוקת בהן יצא לי להיתקל עד כה – אפקט הפלצבו, או Placebo באנגלית. בעברית המונח נקרא "אינבו" מסיבות שיובהרו מיד.

התופעה חובקת תחומים רבים ומגוונים: רפואה על תחומיה השונים, פסיכולוגיה, פילוסופיה (סוגיית גוף-נפש) ואף מוסר, ומכאן גם נובעת המורכבות העצומה של הנושא. במהלך העשור האחרון פורח המחקר בתחום, מה שמבטיח כי ניתקל במחקרים עדכניים רבים במהלך מסענו.

בויקיפדיה בעברית מוגדר: אפקט פלצבו מתרחש כאשר חולה מקבל טיפול דמה (שהוא חושב שאמור לעזור לו), או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה, אך מצבו משתפר. התופעה מתרחשת גם בטיפולים אמיתיים – מצבו של החולה משתפר בחלקו ללא קשר לתרופה שקיבל.

בויקיפדיה באנגלית מוגדר: הפלצבו הוא חומר דמה או הליך טיפולי חסר השפעה רפואית למחלה או מצב רפואי אחר, שמטרתו להונות את המטופל. לפעמים מטופלים שמקבלים טיפול פלצבו יהנו משיפור נתפש או אמיתי במצבם הרפואי, תופעה שנקראת אפקט הפלצבו.

כבר מעיון קצר בהגדרות הללו עולות שאלות רבות, כגון:

*  מה המשמעות של "חסר השפעה רפואית" מצד אחד, ו"שיפור אמיתי במצבם הרפואי" כשהם נאמרים באותו המשפט?
*  איך יתכן שמצבו של החולה משתפר בעקבות טיפול שאינו כולל את המרכיב הפעיל?
*  האם יש גורמים חבויים נוספים שעשויים לגרום לשיפור במצבו של החולה שאינם קשורים לאותו "טיפול דמה" שניתן? האם הם חלק מאפקט הפלצבו?
*  מה מתחבא מאחורי "שמטרתו להונות את המטופל"? האם זה המצב תמיד? ואולי מטרתו לעזור למטופל? שכן באותו משפט נאמר "לפעמים מטופלים… יהנו משיפור נתפש או אמיתי במצבם הרפואי".

הנה כבר עלינו על כמה מנקודות המפתח בהן נעסוק בהרחבה בהמשך.

אנסה לפרוש בצורה מסודרת וברורה ככל יכולתי (וככל האפשר) את הידוע כיום בנושא. הקושי העיקרי בו נתקלתי בהכנת התחקיר הזה היה ריבוי הדעות בתחום מצד חוקרים שונים, עד כדי סתירות מוחלטות במסקנות אליהן הם מגיעים. חלק גדול מהסתירות נפתרו עם השנים ע"י הגדרת מושגים ברורה יותר, הבחנות טובות יותר בין מקרים והפרדת העובדות מהפרשנות שלהן. בכל זאת, חילוקי דעות משמעותיים עדיין מצויים בתחום.

הסדרה מונה חמישה חלקים, והיא תיקח אותנו למסע הפכפך, מלא טלטלות ודורש ריכוז.
הפרק האחרון בסדרה יתמקד בצדדים היותר טעונים של הנושא, לכן הייתי מציע להתאפק עם הויכוחים הסוערים לגבי אתיקה, הקשר בין פלצבו לרפואה אלטרנטיבית וכו', ולנהל אותם בעקבות החלק האחרון, לאחר שנצבור ידע מעודכן בתחום.

תודותי לד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, אשר קראה את החומר והעירה הערות מועילות. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות). כמו כן תודות לאיציק שוחט – סטאז'ר, אשר עבר גם הוא על החומר והעיר הערותיו.

נצא לדרך!

קצת היסטוריה

מֶסְמֶר(ויקיפדיה)

פרנץ מֶסְמֶר שפעל בצרפת בסוף המאה ה-18, טען שביכולתו לרפא שלל מחלות באמצעות מים ממוגנטים, שפועלים, לטענתו על "המגנטיות החייתית של המטופלים". האפקטים של הטיפול היו דרמטיים ביותר. אנשים אף הגיעו לעילפון כתגובה לאותם מים מיוחדים.

אך היו גם ספקנים. ב-1785 כינס לואי ה-16 ועדה מלכותית לבדיקת הנושא. הועדה, שכללה את בנג'מין פרנקלין, ערכה ניסויים בהם הוצבה כוס אחת של מים "ממוגנטים" בין ארבע כוסות זהות שמולאו במים רגילים. מתנדבים בחרו כוס באקראי ושתו ממנה. עדיין היו מקרי התעלפות, אך לאו דוקא משתיית המים הממוגנטים…

בסיום הניסוי תמונת המצב התבהרה: לא נמצא כל קשר בין הכוס ממנה שתו המתנדבים לבין הסימפטומים שהם פיתחו או לא פיתחו. המסקנה – התגובות נבעו מהציפייה בלבד שיקרה משהו, בלי קשר לסוג המים שהיו בכוס. מסקנה נוספת היתה כי מסמר היה רמאי. זה היה ככל הנראה אחד מהניסויים הקליניים המתועדים הראשונים בהיסטוריה, בהם יושם הרעיון של סמיות, כלומר, מצב בו המטופלים לא יודעים אם הם מקבלים את הטיפול המיוחל או טיפול מזויף. (באופן אירוני, אך צפוי עבור מי שכבר עקב אחר דרכי התפשטותן של אשליות, תנועת "המגנטיות החייתית" לא רק שלא דעכה אלא אף התחזקה בזכות הפרסום לה זכתה בעקבות כל ההתעסקות בנושא).

המושכנים של פרקינס (ויקיפדיה)

כעבור שנים אחדות, ב-1796, התרחש דבר דומה באמריקה. הפטנט הרפואי האמריקאי הראשון הוענק לאלישע פרקינס, שהמציא זוג מוטות מתכת המסוגלים למשוך כאבים החוצה מאנשים. Tractors הוא קרא להם ("מושכנים").
מספיק היה להעביר את המוטות ברפרוף מעל לשטח הכואב במשך כמה דקות כדי שהם ישאבו את "הנוזל החשמלי המזיק שמונח בשורשו של הסבל". (בכל תקופה משתמשים הנוכלים במושגים מחזית המדע בכדי להעניק למעשי השרלטנות שלהם אצטלה מדעית. בתקופה ההיא זה היה חשמל. בימינו משתמשים ב"תורת הקוואנטים" או "תורת הכאוס" למטרה זו).

פרקינס התגאה באלפי מטופלים מרוצים, זכה לתמיכת בתי ספר לרפואה ולהתעניינות מצד דמויות מפורסמות כמו ג'ורג' וושינגטון למשל, שרכש זוג מוטות. עד מהרה הצטרף גם בנו של פרקינס לעסק המשפחתי ושניהם עשו ממון רב ממתן טיפולים וממכירת מוטות במחירים מרקיעי שחקים, מחירים אותם הצדיקו בטענה כי המוטות עשויים מסגסוגות מתכת נדירות שהעניקו להם את כוחות המרפא המיוחדים.

אך גם כאן הגיע לבסוף הספקן שהחליט לבדוק את הנושא.
הפעם היה זה רופא אנגלי בשם הייגארת' (Haygarth), אשר הכין זוג מוטות מזויפים (עשויים עץ מצופה בצבע מתכתי) שלא ניתן להבחין בינם לבין האמיתיים. ארבעה מתוך חמישה נבדקים דיווחו על שיפורים בבריאותם בין אם נעשה שימוש במוטות האמיתיים ובין אם במזוייפים.
הייגארת' הסביר את הממצאים המפתיעים בכך שהשפעותיהם החזקות של המוטות על מחלות נוצרות באמצעות הדמיון בלבד. כלומר, האמונה לבדה של מטופל בכך שהוא מקבל טיפול יעיל יכולה לגרום להטבה במצבו, או לפחות לגרום לו להאמין שמצבו הוטב.

כך למשל, כשטיפל הייגארת' באישה עם מרפק נעול בעזרת המוטות המזויפים, טענה האישה כי הניידות שלה השתפרה. למעשה המרפק שלה נשאר נעול, אך היא פיצתה על המגבלה בהגדלת הסיבוב של הכתף ומפרק כף היד. נחזור לנקודה מעניינת זו בהמשך.

אפקט הפלצבו הוא השם שהוענק להרגשה הטובה יותר לה זוכה האדם כתוצאה מטיפול שוא חסר כל יעילות רפואית. מקורה של המילה פלצבו הוא בלטינית, ומשמעותו "I Shall Please".

הייגארת' הבין עוד כמה דברים חשובים. הוא הבין כי אפקט הפלצבו מעצים למעשה גם טיפולים אפקטיביים, ושאל את עצמו כיצד אפשר להגדיל את האפקט עוד יותר. היות והאפקט נבע לדעתו מהאמון שהחולה רוכש בטיפול ובמטפל, הוא הסיק כי ככל שהמוניטין של הרופא, עלות הטיפול ומידת החדשנות שבו יהיו גבוהים יותר, כך יגדל אפקט הפלצבו. חלפו עוד 200 שנה עד שהשערות אלה זכו להוכחות מחקריות.

אנו מדלגים כ-150 שנה קדימה, אל חוקר מפורסם נוסף של אפקט הפלצבו: האמריקאי הנרי ביצ'ר (Henry Beecher). התעניינותו בנושא החלה בזמן מלחמת העולם השנייה, על רקע מצוקה קשה באמצעים לטיפול נאות בפצועי המלחמה. כשאזלה אספקת המורפיום החליט ביצ'ר לבצע ניסוי נועז. הוא הזריק לפצוע תמיסת מלח אך אמר לפצוע כי מדובר במשכך כאבים חזק. להפתעתו הפצוע נרגע מייד ולא הראה סימני כאב. הפלא חזר ונשנה עם פצועים רבים אחרים!

לאחר המלחמה הניח ביצ'ר את היסודות למחקר מסודר בתחום.

יעילותו של טיפול חדש

ננצל את ההזדמנות כדי לעצור לרגע ולחשוב – כיצד יודעים אם טיפול רפואי יעיל? (זה יכול להיות טיפול תרופתי, פיזי, ניתוח וכד').

נניח שליוסי כואב הראש. יוסי בולע תרופה ניסיונית נגד כאבי ראש ואכן למחרת הכאב נעלם. האם התרופה יעילה? נעמי לעומת זאת בלעה את התרופה, וכאב הראש שלה רק החמיר, אך חלף כעבור יומיים. האם התרופה לא יעילה?

קשה ללמוד משהו משני מקרים. יתכן שגורמים אחרים שאינם קשורים כלל לטיפול הם שהיו אחראים על השינוי במצב. כדי לקזז את השפעתם של גורמים בלתי ידועים כאלה ואחרים, יש לבדוק את הטיפול על מספר רב ככל האפשר של אנשים.
נניח כי 100 אנשים קיבלו את התרופה הניסיונית, ומצבם של 50 מהם השתפר באופן ניכר תוך יומיים. האם הטיפול מוצלח?

אין שום אפשרות לקבוע זאת כמובן, אם לא משווים את התוצאות לקבוצה של אנשים אחרים שסבלו מאותה בעיה אך לא קיבלו את הטיפול. אם מספרם של המחלימים גדול בצורה מובהקת בקרב קבוצת מקבלי הטיפול, אפשר לומר כי הוא יעיל.

אבל לאור המקרים שתארנו קודם, ברור שיש בעיה גדולה בהערכת היעילות של הטיפול, שהרי יתכן כי מצבם של החולים השתפר לא כתוצאה מהטיפול הספציפי, אלא רק מתוך הציפייה שמצבם ישתפר! כיצד נדע להבחין בין השניים?

אותם חלוצים היסטוריים שפגשנו קודם מצאו למעשה את הפתרון לסוגיה: צריך לדאוג שהחולים לא ידעו אם הם מקבלים טיפול או לא. לקבוצת הניסוי מעניקים את הטיפול האמיתי ולקבוצת הביקורת מעניקים טיפול-דמה, באופן שלא ידוע לנבדקים מי מהם מקבל מה. באופן כזה, הציפייה של כולם תהיה זהה, והגורם הזה ינוקה מההשוואה. אם יתגלה  יתרון מובהק לאלה שקיבלו את הטיפול האמיתי, הרי שיש לו ערך מוסף מעבר לאפקט הפלצבו. אם התוצאות בשתי הקבוצות תהיינה זהות (טובות ככל שתהיינה), הרי שלטיפול אין תועלת רפואית ממשית כשלעצמו.

אם הטיפול האמיתי הוא מתן גלולה מסוימת, טיפול הדמה יהיה גלולה שנראית זהה לחלוטין אף אינה מכילה חומר פעיל. אם הטיפול הוא זריקה של חומר מסוים, טיפול הדמה יהיה זריקה נטולת חומר פעיל, וכד'.

מבחינת המטופל אסור שיהיה הבדל כלשהו בין הטיפול האמיתי לטיפול הדמה, כדי שלא יהיה הבדל בציפיות. הטיפול צריך להתקיים באותו המקום, ע"י אותם המטפלים, המטופלים צריכים לקבל אותם הסברים, אותו יחס, וצריך לעקוב אחרי התוצאות באותה תדירות ובאותו האופן בדיוק. שיטת ניסוי כזו נקראת שיטת הסמיות (Blind).

אך הסתבר שלא רק המטופל משפיע על אפקט הפלצבו, גם המטפל קשור לאפקט.  אם המטפל יודע איזה מהמטופלים מקבל טיפול אמיתי ואיזה לא, הוא עלול להעביר מידע זה למטופל באופן לא מודע. משהו בנימת הקול עלול להיות שונה, באורך ההסברים, ביחס.

דוגמה מאלפת להשפעה עקיפה של החוקר אפשר למצוא במחקר הבא, שבדק מטופלים שסבלו מכאבים שלאחר ניתוח. המטופלים חולקו לשתי קבוצות. למטופלים בשתי הקבוצות נאמר אותו הדבר – הם יקבלו או פלצבו או משכך כאבים אמיתי.
למטפלים לעומת זאת, נאמר כי נבדקים בקבוצה האחת מקבלים פלצבו בלבד, בעוד חלק מהנבדקים מהקבוצה השניה יקבלו משכך כאבים אמיתי.
בפועל, השפעת הפלצבו היתה קטנה בהרבה בקבוצה לגביה האמינו המטפלים כי אין סיכוי שהמטופלים בה יקבלו משכך כאבים אמיתי. כל זאת ללא חילופי דברים בעניין בין המטפלים למטופלים!

לפיכך הפרוטוקול המקובל הוא סמיות-כפולה (Double-Blind) בו לא המטפל ולא המטופל יודעים מי מקבל טיפול אמיתי ומי – טיפול מזויף.

זהו הסטנדרט הגבוה ביותר כיום לניסויים קליניים בטיפולים חדשים: קבוצה גדולה (אלפי נבדקים), מחולקת בצורה אקראית לשתי קבוצות – קבוצת ניסוי (מקבלת את הטיפול האמיתי) וקבוצת ביקורת (מקבלת טיפול דמה). החלוקה מתבצעת בסמיות כפולה (אף אחד לא יודע מי נמצא באיזו קבוצה).
בנוסף, רצוי שגם מי שמנתח את תוצאות הניסוי לא ידע מי קיבל טיפול אמיתי ומי – דמה. מצב כזה נקרא משולש-סמיות (Triple blind). פרוטוקול כזה מנקה את כל ההטיות שהזכרנו.

[דוגמה לתוצאות מביכות אליהן מגיעים חוקרים (אמיתיים או מדומים) כשהם לא משתמשים בפרוטוקולים של סמיות כפולה ומשולשת פגשנו כאן למשל – "על מה לכל הבליפ הם מקשקשים?! – היפני וגבישי הקרח שלו"].

כוחו המדהים של הפלצבו

בשנת 1955 פרסם ביצ'ר את המאמר המייסד והמצוטט ביותר בתחום – "The Powerful Placebo", בו סקר 15 ניסויים קליניים ומצא כי מצבם של כשליש מתוך למעלה מ-1000 נבדקים הוטב בעקבות טיפול הפלצבו לבדו.

במשך עשרות שנים של ניסויים קליניים בתרופות חדשות, חזרה התופעה שוב ושוב: עשרות אחוזים מקרב קבוצת מקבלי תרופת הדמה דיווחו על שיפור במצבם. חלק מהם אף פיתחו תופעות לואי המיוחסות לתרופה!

יתרה מזאת, מתועדים מקרים בהם אנשים פתחו קשיי גמילה עם הפסקת טיפול דמה. כך למשל, בניסוי בו ניתן טיפול הורמונלי לנשים ובדק את השפעת הפסקתו, נמצא כי 40% מהנשים מקבוצת הביקורת שקיבלו פלצבו סבלו מתופעות לואי!

טוב כמו פלצבו? נפסל!

וכאן מגיע כלל מנחה נוקשה בתהליך פיתוח תרופה חדשה: אם לא נמצא יתרון מובהק ומשמעותי לקבוצה הניסוי על פני קבוצת הביקורת (מקבלי הפלצבו), הטיפול מוכרז ככישלון ותהליך הפיתוח שלו מופסק. שנים של ניסויים קליניים ועשרות מיליוני דולרים יורדים לטמיון. דוגמאות לא חסרות:

  • מניות של חברה שפיתחה תרופה נגד אלרגיה (Peptide Therapeutics) צנחו ב33% לאחר שהתברר כי התרופה אינה יותר יעילה מפלצבו: בזמן הניסויים על נבדקים שהיו אלרגיים למזון מסוים 75% הגיעו למצב בו הם מתגברים על תופעות הלואי של אכילת מזון שמעולם לא הצליחו לאכול. ההפתעה הגיעה כשהתברר שגם 75% מהנבדקים בקבוצת הביקורת נהנו מאותו השיפור!
  • חברת התרופות Merck הכריזה על הפסקת פיתוח תרופה אנטי דכאונית (MK-869) שצפו לה הצלחה מקבילה לפרוזאק, היות והפלצבו עבד לא פחות טוב.

עובדות מדכאות על נוגדי דכאון?

סקירת-על משנת 1998 של ניסויים בתרופות נוגדות דכאון מצאה כי ניתן ליחס 75% מהיעילות שלהן לאפקט הפלצבו וגורמים כלליים אחרים ולא לטיפול עצמו. סקירה נוספת שכללה גם ניסויים שלא פורסמו (מן הסתם אלה שתוצאותיהן היו פחות טובות, אך הכללתם נותנת תמונה יותר אמיתית לגבי המצב כמובן), מצאה כי אין הבדל משמעותי בין התרופות לפלצבו, למעט מקרים קיצוניים של דכאון קשה. בנוסף, לא נמצא הבדל משמעותי בין שיעורי ההתאבדות או נסיונות ההתאבדות בין נוטלי תרופות נוגדות דכאון לבין נוטלי פלצבו.

הנה ציטוט מתוך מאמר בוושינגטון פוסט מ-2002: "במרבית הניסויים שנוהלו ע"י חברות התרופות בעשורים האחרונים, ביצועי גלולות סוכר [כינוי נרדף לפלצבו] לא נפלו, ואף עלו על ביצועי נוגדי הדכאון. חברות נאלצו לבצע נסיונות רבים רק כדי לקבל שני ניסויים שמראים תוצאות חיוביות של התרופות – המינימום שדורש ה-FDA לצורך אישור תרופה. היצרנית של פרוזאק נדרשה ל-5 נסויים כדי לקבל 2 תוצאות חיוביות, ויצרנית פאקסיל וזולופט נדרשה אפילו ליותר".

לפני שנצפה בכתבה בנושא, אציין כי המידע הזה שנוי במחלוקת. נדבר על כך בחלק הבא.

פלצבו לא רק בתרופות. גם בניתוחים!

במהלך השנים הצטברו עוד ועוד עדויות להשפעת אמונת החולה על הרגשתו, גם כאשר לא ניתן לו כל טיפול של ממש. הנה כמה דוגמאות מפורסמות:

ניתוח קשירת עורק החזה הפנימי – באמצע המאה ה-20, היה נהוג לטפל במקרים של תעוקת לב (שמתבטאת בכאבים בחזה) ע"י ניתוח בו היו קושרים את אחד העורקים. ההנחה היתה כי הקשירה תעלה את לחץ הדם בעורקים הכליליים, ותשפר את זרימת הדם ואת אספקת החמצן לשריר הלב. לפי עדויות המנותחים, הניתוח סיפק הקלה למספר חודשים.
בשנת 1955 חשד קרדיולוג בשם קוב (Cobb) ביעילות הטיפול, היות ונתיחות לאחר המוות של חולים לא הראו שום סימן לשיפור בזרימה. קוב ביצע ניסוי מבוקר פלצבו: בחצי מהחולים ביצע את הניתוח הרגיל, ובחצי השני ביצע רק חתך, לא קשר את העורק, ותפר חזרה. התוצאות היו זהות! רוב החולים משתי הקבוצות דיווחו על הקלה משמעותית שנמשכה כ-3 חודשים, ואז חזר המצב לקדמותו. לא היתה שום משמעות לקשירת העורק!

ניתוחי ברכיים להוצאת סחוס פגום – באמצע שנות ה-90 חשד מנתח אורתופדי ביעילות ניתוחי ברכיים מסוג מסוים שהיו נהוגים בעיקר בקרב ספורטאים. מאות אלפי ניתוחים כאלה היו מבוצעים מדי שנה, בעלות של אלפי דולרים לניתוח. היה ידוע כי מצבם של כמחצית מהמנותחים משתפר, אך לא היה ברור מה מנגנון השיפור. במחקר שהתבצע כדי לבדוק את הנושא חולקו 180 חולים בדלקת מפרקים ניוונית לשלוש קבוצות שקיבלו את הטיפולים הבאים:

  • קבוצה א' – טיפול מלא: 3 חתכים, הסרת סחוס ושטיפה במי מלח.
  • קבוצה ב' – טיפול חלקי: 3 חתכים ושטיפה במי מלח.
  • קבוצה ג' – פלצבו: 3 חתכים בלבד, ללא כל פעילות נוספת.

חברי קבוצות א' ו-ב' היו מרוצים מאוד מהטיפול, חשו שיפור משמעותי ביכולת ההליכה ואמרו כי ימליצו על הניתוח לחבריהם. באופן מפתיע, השיפור במצבם של ברי קבוצה ג' היה זהה!

סרטון על הניסוי תוכלו לראות כאן.

נראה כי מציאות הפלצבו עולה על כל דמיון!

אך בל ניחפז. ברשומה הבאה מה שלמדנו על אפקט הפלצבו עומד לעבור טלטלה משמעותית…

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מלאך נתפס במצלמות האבטחה!

מלאך נתפס במצלמות האבטחה!

ישות מסתורית תועדה כשהיא מתעופפת ברחבי תחנת הדלק:

מה לעזאזל זה יכול להיות? שד? רוח רפאים? מלאך? OMG… איזה מסתורין!

אולי קפטן אי-שליה יציל אותנו הפעם…

למי שדילג על הסרטון (למה לעשות דבר כזה?) – מדובר בחרקים שמסתובבים על עדשת המצלמה, או על כיסוי המגן השקוף שלעיתים קרובות מגן על המצלמה מנזקי מזג האויר.

* דרך אגב, לגבי הצבע הכחלכל המוזר של היצור, נשים לב כי גם הכתבת נראתה די כחולה מבעד למצלמת האבטחה עד שהגיחה מבעד לדלת בבגד אדום בוהק. כנראה שקשה לסמוך על אמינות הצבעים במצלמה זו.

נס גלוי – מלאך נתפס במצלמות האבטחה!

הנה סיפור הנס כפי שהוא מתואר כאן, מלווה בטיעונים לוגיים איתנים כסלע (שגיאות העברית במקור, ההדגשות שלי):

"התאריך היה 30.12.2008 למניינם שעה 11:20 בבוקר. אני ראיתי זאת בחי ("בלייב") כשזה קרה מעל גבי מצלמות האבטחה ותוך פחות ממספר שניות, יצאתי החוצה לפקידה שלי, שהייתה בחדר ולא ראתה כלום בעין בלתי מזוינת. וגם אני לא ראיתי כלום בחדר בטח לא פרפר ולא ציפור, בוידאו רואים אותו בבירור עף מול אור השמש שנכנסת דרך הדלת. את האירוע צילמו שני מצלמות אבטחה ובשנייה לא היה כלום ורק מצלמה אחת הראתה המלאך, דבר הבא ללמד שזה לא היה משהו מהעולם הזה. מה גם שבבירור רואים שזה לא משהו שניתן לזהות מהעולם הזה. המצלמות נבדקו ונמצאו תקינות לחלוטין.

למען קידוש שם שמיים החלטתי לזכות הרבים ולחשוף את הנס המצולם הנ"ל של המלאכים שקרה לי ולא אחר.

כן, הבנתם נכון. המלאך הוא הכתם המטושטש בצד ימין למעלה.
חד משמעית מלאך. מה לא?

בתמונה רואים אותו בצורה של משולש עם גוף כהה וכנפיים בהירות וראש מזדקר והכנפיים מוטות לאחור. זכרו שזה 11:20 בבוקר לכן לא יכול להיות שזה שד שכן אלו פעילים רק בלילה ומכאן במיוחד לאור החלום שחלמתי ברור שזה מלאך ולא אחר.

מכאן צאו ולמדו, יש מלאכים! יש עולם הבא! ויש נשמות! סיפורי ממחיש קודם כל את ההבנה שתורתנו הקדושה כולה אמת.

לחצו כאן לראות את הסרטון המדהים בו מופיע המלאך במצלמהלראות ולא להאמין!"

מה לא יעשה אדם כדי לאשש את אמונותיו. גם צללית של חרק מסכן תהווה הוכחה נחרצת לחיים שלאחר המוות ולקיום האל.

גם אני רוצה לצלם מלאכים!

חשבתי לסיים כאן את הרשומה, אבל ידעתי שאז יקפצו ספקני הספקנים ויאמרו – "רגע, מניין לך שככה באמת נראים חרקים שמתעופפים ליד המצלמה? זה לא הגיוני, כי..."

אז לא היתה ברירה. הייתי חייב לצוד חרק, ולכלוא אותו מול עדשת המצלמה (שקף שהדבקתי סמוך לעדשה לא אפשר לו לברוח). במשך חצי שעה לפחות מצאתי את עצמי מכה במצלמה חזור והכה, תוך שאני רוטן – "נו, עוף כבר! זוז, יאללה, אני מרגיש מפגר. בוא נגמור עם זה, תן לי מטס מרשים מול העדשה ואשחרר אותך!" (מסיבה זו אין פסקול לסרט).

בסופו של דבר, הנה הסרטון עם הוכחות לקיום מלאכים. אה כן, וכמובן גם לעולם הבא, לנשמות, ולקיומו של האל.

"המלאכים" (חרקים) שלי:

"המלאך" המקורי:

מצאו את ההבדלים…

לקריאה נוספת:

*  האם כבר פגשתם אנשים מרחפים, אנשים מגנטיים, ואנשים שמסוגלים להעיף את היריב בכח המחשבה?

*  "איך אתה יכול להיות בטוח שבמקרה ההוא זה לא באמת מלאך?" –  ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

עוד על מקומות רדופי שדים ורוחות

צילומי "רוחות" נוספים

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים

אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים

בשיחות ביני לבין אנשים שמאמינים כי ניתן לנבא את העתיד, לאבחן ולרפא מחלות בצורות שסותרות את כל הידע המדעי, לזמן ארועים מהיקום וכד', הדיון מתנקז עד מהרה לכמה "טיעוני מחץ" קבועים.

אחד מהם הינו "אני לא צריך הוכחות מדעיות, אני יודע שזה עובד", בו נתקלנו כבר בעבר, ועליו לא ארחיב את הדיבור הפעם.

אם אני ממשיך ללחוץ, מסביר על כל ההטיות הקוגניטיביות ועד כמה התרשמות אישית וניסיון אישי יכולים להטעות, לא נותרת ברירה לטוען והוא משתמש בטיעון המחץ הבא, כדי להגן על אמונתו:
"אי אפשר לבדוק את זה בכלים מדעיים".

כשאני ממשיך להקשות ולשאול מדוע לדעתו אי אפשר לבדוק זאת בכלים מדעיים, מועלים אחד או יותר מהנימוקים הבאים:

1)      "אין עדיין מכשירים שמסוגלים למדוד את הדבר הזה (אנרגיה/כוחות/ישויות)".

2)      "כל אדם שונה וזה עובד עליו אחרת".

3)      "יש המון גורמים שמשפיעים ופועלים יחד. המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו".

4)      "לדבר הזה (אנרגיה/כוחות/ישויות) יש רצון משלו, ואם האדם ספקן, או שזה ניסוי שמטרתו לגלות את הדבר הזה, או שיש אנרגיות שליליות בקהל, או שהאדם (או האנושות כולה) לא בשלים להחשף לזה – זה יכול להחליט שלא להראות את נוכחותו, והניסוי יכשל".

הקטע הבא מבוסס על שיחה אמיתית שהתנהלה בפורום מיסטיקה כלשהו, והוא יעזור ללבן את הנושא.

היא: אתה מנסה לרתום את הרוחניות והמיסטיקה לכלים שלך, וזה לא ילך, כי אלו שני דברים שונים ולעיתים אף מקבילים.
יש דברים שאתה פשוט צריך לדעת מבפנים, להרגיש, לחוות ולסמוך על עצמך ולא על גורמים חיצוניים כלשהם, שיאמתו לך את מה שאתה מרגיש.
האם כשמתאהבים הולכים לבדוק זאת מדעית או פשוט מרגישים? האם כשאוכל טעים שואלים את עצמנו איזה כלי מדעי יגיד לנו אם האוכל טעים? או פשוט מרגישים ויודעים?
אל תנסה לסגור את הרוחניות בקופסת ההגיון, כי זה לא ילך וזה לא נכון לעשות זאת.

אני: כל עוד את מדברת על חוויות סובייקטיביות פנימיות – אני מסכים. אי אפשר למדוד אהבה, אי אפשר למדוד משמעות אישית, אי אפשר למדוד הרגשה טובה, חיוניות, שלווה, עוצמה פנימית. וזה גם לא רלוונטי. (דרך אגב, ההתקדמות בחקר המוח כבר נותנת כלים ראשוניים למדוד חוויות סובייקטיביות באופן אובייקטיבי).

אבל כשאת מדברת על תחומים כמו אבחון רפואי, ריפוי, חיזוי עתיד, זימון מאורעות, השפעת מחשבה על חפצים, טלפתיה – את מדברת על דברים חיצוניים, אובייקטיביים, מדידים. אם אדם הזיז חפץ באמצעות המחשבה זו תופעה אובייקטיבית בעולם החיצוני, לא פרשנות או משמעות אישית.
אם אדם מסוגל להבחין מי מתוך קבוצת אנשים שלפניו חולה במחלה מסוימת ומי לא, על סמך הסתכלות "בהילה" שלו / תיקשור / רייקי או בכל דרך על-טבעית אחרת, זו תופעה אובייקטיבית בעולם החיצוני. אפשר למדוד אותה. אנשים שונים יסכימו עם תוצאת המדידה: "הוא אבחן את 8 האנשים הללו כחולים בסרטן הכבד, ו-7 מתוכם אכן חולים בסרטן הכבד".

כל טענה בדבר משהו חיצוני לנו אפשר למדוד, גם אם בצורה סטטיסטית. (כמו שעושים ברפואה, פסיכולוגיה, אפידמיולוגיה, סוציולוגיה וכו'). איפה את רואה בעיות במדידה כזו? אני לא מבין. נסי לתת דוגמה למשהו חיצוני שלא ניתן למדוד.

באילו כלים תמדוד? בכלים שאתה מכיר? ואם כלי המדידה המסוגלים למדוד זאת עדיין לא הומצאו? ואם הם לא מדויקים או מודדים דברים אחרים לגמרי ממה שהם אמורים למדוד, למשל, מודדים אנרגיית חום במקום אנרגיית ריפוי שעדיין לא יודעים למדוד, ועוד אלמנטים הגורמים לנסיון למדוד להיות מגוחך.

אני לא מדבר על מדידת האנרגיה עצמה. את זה אי אפשר למדוד כי אף אחד לא יודע מה זה. יתרה מזו, לא סביר שאי פעם יהיה אפשר למדוד זאת, מכיוון שהטענה היא שמדובר בישות שאינה פיזיקלית/חומרית, וכל כלי המדידה שהמדע יכול לפתח מסוגלים למדוד רק דברים פיזיקליים/חומריים.

אבל זה לא משנה בכלל מה מהות אותה "אנרגיה". אני מדבר על מדידת ההשפעה של האנרגיה על האנשים. ההשפעה היא משהו פיזיקלי – למשל ריפוי כלשהו. לכן הטיעון שלך לא רלוונטי, כי את ההשפעה לא צריכה להיות בעיה למדוד. אם גם את ההשפעה לא ניתן למדוד, אז על מה מבוססת הטענה כי מישהו חזה משהו? ריפא מישהו?

אי אפשר למדוד אנרגיה והשפעת ריפוי, כי זה משתנה מאדם לאדם, ממחלה למחלה וממטפל למטפל, לכל אחד אנרגיות אחרות. מטפל יכול לשלוח 100% מהאנרגיה שלו למטופל אך זה, בגלל ספק, חוסר יכולת לקבל, חוסר רצון לקבל או אפילו שיעור שהוא צריך לעבור וחייב לעבור זאת דרך התנסות בקושי או במחלה, יקבל רק 50% ואפילו פחות מהטיפול.

עם האתגר שהעלית מתמודדים מקצועות מחקריים רבים כמו רפואה ופסיכולוגיה. הרי גם הם עוסקים באנשים אינדיבידואלים, שונים זה מזה, ומבקשים להגיע למסקנות כלליות יותר (האם תרופה יעילה, מה קורה לאנשים כשהם מתמודדים עם אובדן, וכד'). הודות לשימוש במתודולוגיות מחקר וכלים סטטיסטיים ניתן להגיע למסקנות כלליות יותר, לזהות את המגמות הכלליות מעל רב גוניות הפרטים, לראות את היער בלי לשקוע בעלים של כל עץ. כך, "ממעוף הציפור", אפשר להבחין כי היער דליל באזור אחד וצפוף באחר, כי העצים נמוכים יותר כאן אבל גבוהים יותר שם, וכד', דברים שאי אפשר לראות אם בוחנים בדקדקנות כל עץ בנפרד.

ע"י מחקר סטטיסטי ניתן לגלות כי אלה שאוכלים המון, שוקלים יותר מאלה שמרעיבים עצמם, בממוצע. למרות שכל אחד שונה, הגנים שונים, ההשפעות הסביבתיות שונות, רמת הפעילות הפיזית שונה, עדיין – אלה שמפטמים את עצמם באופן קבוע ישקלו יותר מאלה שמרעיבים את עצמם באופן קבוע, בממוצע. זה כוחה של הסטטיסטיקה. אין סתירה לכך שכל פרט שונה.

אם מבצעים מחקר כמו שצריך, אני לא רואה כל בעיה לדעת אם שיטת ריפוי מסוימת "עובדת ביעילות מדהימה" במציאות או שמדובר באשליה בלבד. בממוצע, קבוצת אנשים שקיבלו טיפול לפי שיטה כלשהי, גם אם נתפר באופן אישי ושונה עבור כל אחד, צריכה להיות בריאה יותר מקבוצת אנשים שנותרה ללא טיפול.

נעבור כעת לטיעון השני ששילבת כאן: "לאנרגיה יש רצון משלה, ואם האדם ספקן, או לא יכול לקבל, או לא רוצה לקבל (במודע או שלא במודע), או לא בשל עדיין לקבל, או שמגיע לו לא לקבל, אזי האנרגיה לא תגלה את נוכחותה והאדם לא יבריא / הניסוי יכשל". 
בניסוח אחר: "הדבר" אינו ניתן להפרכה, כלומר, לא ניתן לחשוב על ניסוי שיראה כי הדבר לא קיים (אם באמת אינו קיים).

לפי ההגדרות המקובלות, טענה שאינה ניתנת להפרכה אכן אינה יכולה להוות מושא לחקירה מדעית, משום שאין שום דרך לקבוע אם היא נכונה או לא, ולפיכך כל דיון בדבר נכונותה הופך ללא רלוונטי. במילים אחרות, אף אחד לא יכול לדעת אם טענה כזו נכונה או לא. הוא רק יכול להאמין שהיא נכונה. טענה כזו זכתה לכינוי "אפילו לא שגויה".

הגורמים למחלה הם כל כך רבים, שאין שום סיכוי לשקלל את כולם בכלים המדעיים הקיימים. הגורמים קיימים ומשפיעים אבל המדע לא מצליח להתמודד עם המורכבות הזו. עובדה, על כל מחקר שמוצא שמשהו גורם לבעיה בריאותית, יש מחקר אחר שמוצא בדיוק ההיפך.

אני מסכים שלעיתים קרובות קשה מאוד לבודד את הגורמים, לזהות את החוקיות הסמויה (אם היא קיימת כמובן), כי החיים באמת מאוד מורכבים. אבל במקרה כזה, איך יתכן כי מישהו גילה את אותה חוקיות פנימית שלא בכלים מדעיים, אם היא כל כך חמקמקה? (בכלים מדעיים אני מתכוון לתצפיות מסודרות, בידוד משתנים, עריכת ניסויים, וכו').

הרי כל אותם אנשי ניו-אייג' טוענים שגילו חוקיות כלשהי. גילו סדר בכאוס. גילו מתאם בין מחשבות לבין השפעתן על ארועים, גילו מתאם בין נפנוף ידיים לבין בריאות האדם שמנפנפים עבורו, גילו מתאם בין מערך הכוכבים ברגע הלידה לבין אורחות חיי האדם, וכיוצא באלה, כיד הדמיון הטובה.

אם מישהו טוען שגילה חוקיות בכאוס, הרי שניתן לחקור זאת מדעית. זו בדיוק מהותו של המדע – לגלות חוקיות בעולם!

לא הכל מגלים בתצפיות מסודרות וניסויים מבוקרים. יש אינטואיציה למשל. אינטואיציה של מטפל, שמבוססת על נסיון אישי של שנים.
איך אלוף שחמט יודע מה הצעד הנכון? האם הוא מחשב מיליארדי חישובים בזה אחר זה, שוקל ומשווה את בין כולם ורק אז בוחר את הטוב ביותר באיזשהו תהליך מודע? לא. ועדיין הוא יכול להתמודד בהצלחה מול המחשבים החזקים ביותר בעולם! כוחה של האינטואיציה מדהים!

את מבלבלת בין הדרך שבה מגיעים לרעיון, לבין הדרך בה בודקים אם הוא נכון.
אינטואיציה זה כלי מבורך. אינטואיציה יכולה להניב באמת רעיונות מבריקים, אבל אינטואיציה יכולה גם לטעות, ולעיתים יותר קרובות משנדמה לנו. המוח שלנו מבצע המון "קיצורי דרך" שמוכיחים עצמם כיעילים במקרים מסוימים, אך מביאים למסקנות שגויות במקרים אחרים.
הדרך בה מישהו הגיע ל"ידע הפוטנציאלי" שלו אינה מפחיתה את הצורך בבדיקה של אותו ידע בצורה מסודרת (כלומר מדעית). רק ע"י בדיקה מבוקרת ומושכלת ניתן לברור את הרעיונות הנכונים מתוך השגויים, להפריד בין חוקיות אמיתית לבין חוקיות מדומה.

מלבד זאת, נומרולוגים, אסטרולוגים, מאבחנים ומרפאים למיניהם מתהדרים בשיטות מפורטות ביותר. המטפל אינו בוהה בלקוח ומתאר את הגיגי ליבו, אלא מבסס את דבריו על מערכות סמלים מורכבות ביותר: זויות בין כוכבי לכת, קמטים על כף היד, נקודות דיקור מדויקות, וכד'. כיצד אפשר לדעת שתורות מורכבות אלה אכן מתאימות למציאות (כלומר נכונות) בלי לבדוק זאת בצורה מחקרית מסודרת (כלומר מדעית)?

***

נחזור ונסכם בתמציתיות את ארבעת הטיעונים שעלו בנושא, ואת תשובותי להם:

1)      "אין עדיין מכשירים שמסוגלים למדוד את הדבר הזה" –
אין צורך למדוד את "זה". מספיק למדוד את ההשפעה שלו על עולם המציאות הנתפשת בחושינו. ואם אין השפעה כזו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל?

2)      "כל אדם שונה וזה עובד עליו אחרת" –
בשביל זה פיתחו כלים סטטיסטיים. אם אין חוקיות כללית כלשהי, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? מה המשמעות של "שיטה" כזו שאין בה שום חוקים וכללים? ואם גילו חוקיות, ניתן לפחות לאשש אותה במחקר סטטיסטי.

3)      "יש המון גורמים שמשפיעים ופועלים יחד. המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו" –
אם המדע לא מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו, אין דרך לוודא אם טענתו של מישהו שטוען שהוא כן מסוגל להתמודד עם המורכבות הזו (באופן אינטואיטיבי למשל) – נכונה או לא.

4)      "לדבר הזה (אנרגיה / כוחות / ישויות) יש רצון משלו, ואם האדם ספקן, או שזה ניסוי שמטרתו לגלות את הדבר הזה, או שיש אנרגיות שליליות בקהל, או שהאדם (או האנושות כולה) לא בשלים להחשף לזה – זה יכול להחליט שלא להראות את נוכחותו, והניסוי יכשל" –
טענה שאינה ניתנת להפרכה בעיקרון – אין שום דרך לקבוע אם היא נכונה או לא, ולפיכך כל דיון בדבר נכונותה הופך ללא רלוונטי.

אני גם לא חושב שיש צורך לתת משקל כל כך גדול למונחים "מדע", "בדיקה מדעית". בסופו של דבר –

The whole of science is nothing more than a refinement of everyday thinking – Albert Einstein

לפיכך, לומר על משהו שאמור להיות לו ביטוי במציאות החיצונית – "אי אפשר לבדוק את זה מדעית" שקול לאמירה "אי אפשר לבדוק את זה" אשר שקולה לאמירה – "אי אפשר לדעת אם זה נכון".
(על "מה זה לדעת" דברנו בעבר כאן).

מה דעתכם?
האם תוכלו לתת דומגה לתופעה שיש לה ביטוי בעולם החיצוני, אבל אי אפשר, בעיקרון, לחקור אותה בכלים מדעיים?
ולגבי תופעה כזו:
1)      מה בדיוק הבעיה שמונעת את היכולת לבדוק אותה מדעית?
2)      כיצד מישהו יכול לדעת משהו על התופעה הזו בדרך אחרת?

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים

הרשומה על האנשים שחיים ללא אוכל ושתיה עוררה דיונים סוערים. לא כולם השתכנעו שמדובר בשרלטנות.
איך אתה יכול להיות בטוח ב-100% שאותו הודי תמהוני אינו הדבר האמיתי? וגם אם יוכח שהוא שרלטן, מניין לך שאין אנשים אחרים שכן מצליחים לחיות ללא אוכל ושתיה? האנושות כבר הופתעה בעבר לגלות דברים שלא האמינו שאפשריים, קצת צניעות!

נחזור כמה צעדים לאחור, וננסה לחדד את המושגים הבסיסיים ביותר.

מה זו "ידיעה"?

*  מה זה ל"דעת" משהו?

*  איפה עובר הגבול בין אמונה שטענה מסוימת נכונה לבין ידיעה?

*  האם להיות צודק פירושו לדעת?

שאלות תמימות למראה, אך כאלה שמעסיקות את הפילוסופים כבר אלפי שנים (ראו – אפיסטמולוגיה).

שני התנאים הבסיסיים לכך שאני יודע משהו הם כי אני מאמין שמשהו נכון + המשהו הזה באמת נכון.
אם משהו נכון אך אני אינני מאמין בכך, אי אפשר לומר שאני יודע זאת. לחילופין, אי אפשר לדעת משהו שאינו נכון (אי אפשר לדעת ש 2+2 =5).

אך האם אמונה שמשהו נכון והיותו נכון הם תנאים מספיקים לידיעה? כלומר, האם להיות צודק לגבי טענה פירושו לדעת? נבחן שתי דוגמאות פשוטות כדי לקבל תחושה במה המדובר:

1) אני מביט מבעד לחלון ורואה שיורד גשם. אני יודע שכעת יורד גשם.

עד כאן הכל נשמע תקין.

2) שואלים אותי מה מצב הגשמים כרגע בלונדון. אני מנחש/מאמין שיורד שם גשם.

ברור שאי אפשר לקרוא לזה ידע, מכיוון שלא ידוע לי אם אכן יורד שם גשם או לא.
נניח שמקורות מוסמכים מדווחים לי כי אכן יורד שם גשם, כלומר, צדקתי. האם ידעתי שיורד גשם בלונדון כשניחשתי זאת? לא לזה אנחנו מתכוונים כשאנו מדברים על ידיעה. עצם העובדה שאמונתי הסתברה כנכונה לא הופכת אותה לידיעה בדיעבד. רק עכשיו, אחרי שהדבר נבדק ונמצא נכון, אפשר לומר שאני יודע שיורד גשם בלונדון, לא לפני כן.

התנאי הנוסף שיש לדרוש כדי להפוך אמונה במשהו נכון לידע, הוא הצדקה, או סיבות טובות להאמין שמשהו נכון. ניחוש אינו סיבה טובה.

ידיעה היא האמנה אמיתית מוצדקת

האתגר נעוץ בעובדה שרוב הטענות שאנו מנסים לבדוק בניסיון להרחיב את מעגלי הידע שלנו, אינן כה פשוטות לאימות או הפרכה כמו "יורד עכשיו גשם בחוץ".
האם קיים חלקיק תת-אטומי נוסף במשפחת החלקיקים שהתגלו עד כה? האם ההתחממות הגלובלית היא תוצאת פעילות אנושית או לא? האם טיפול X  יעיל כנגד סרטן הלבלב?
לגבי כל אחת מהשאלות הללו, לפני שיצאנו לחקור אותה ביסודיות, אנחנו יכולים רק להאמין/לשער/לחוש באינטואיציה שהתשובה היא כן, או לא. אבל כדי לדעת את התשובות לשאלות אלו צריך לאסוף ראיות מכיוונים שונים, להצליב אותן, להשתמש בהסקים לוגיים, בכלים סטטיסטיים ובשאר מתודולוגיות מחקריות רלוונטיות לנושא. ככל שהראיות מרובות, מוצקות ומגבות יותר זו את זו, יש לנו סיבות טובות יותר לטעון שאנו יודעים את התשובה.

האם ידע הוא ודאי לחלוטין?

האם כדי לומר שאנחנו יודעים משהו, צריך להוכיח את נכונות הטענה בודאות מוחלטת? להסיר כל צל של ספק?

נבחן את הדוגמה הבאה: אתה קונה כרטיס לוטו. יש סיכוי של אחד לעשרה מיליון שתזכה בפרס. כלומר סיכוי של 99.99999% שלא תזכה. זה די קרוב ל-100%. אך האם ניתן לומר כי אתה יודע שלא תזכה בפרס? רוב האנשים לא יגדירו זאת כידע, למרות שהדבר ודאי יותר מהרבה פיסות ידע אחרות בהן אנחנו מחזיקים.

מצד שני, כאמור, אם נדרוש ודאות של 100% לגבי כל פריט ידע, נגלה מהר מאוד שלא נותר כמעט דבר שאפשר לדעת בודאות. אפשר להטיל ספק אפילו בכך שאתה קורא כרגע את המילים הללו מעל גבי הצג. כיצד תדע שלא מדובר בחלום? או שאולי אתה נמצא בתוך המטריקס? או שחוצנים מרושעים מזרימים לך זרמים במוח שמדמים קליטת מידע מעולם חיצון כשלמעשה המוח שלך נתון באקוואריום במעבדה שלהם? כפי שאיבחן דקארט, יש רק דבר אחד בטוח, וזה שאתה, החושב – קיים ("אני חושב משמע אני קיים").

גישה קיצונית כזו, שדורשת ודאות מוחלטת בכדי שנוכל להגדיר משהו כידע, נקראת ספקנות פילוסופית. תפישת עולם כזו מותירה אותנו ללא יכולת לדעת דבר – מצב לא פרודוקטיבי במיוחד.

ניפרד אם כך מהספקנים הפילוסופיים, אשר ימשיכו לטעון בעיניים נוצצות כי לא ניתן לדעת דבר (לא לפני שנשאל אותם האם הם בטוחים ב-100% שלא ניתן לדעת שום דבר ב-100%), ונתקדם הלאה.

מעבר לספק סביר

כמה עדויות נדרשות אם כן, כדי להביא משהו לרמת ידע? מהו הרף? קשה לתת כאן הגדרה סגורה, אבל התמיכה בטענה צריכה להיות מעבר לספק סביר כדי שנוכל לומר שאנו יודעים משהו (חישבו על קריטריונים להרשעה בבית משפט, הם חומקים מהגדרות מדויקות במידה דומה).
מהכיוון השני, אם יש סיבות טובות להאמין שטענה מסוימת אינה נכונה, אין הצדקה להאמין כי היא נכונה. אם שתי טענות סותרות זו את זו, לפחות אחת מהן שגויה. או בניסוח אחר:
יש סיבה טובה לפקפק בטענה, אם היא סותרת טענה אחרת שיש סיבות טובות להאמין בה.

במקום בו יש ספק סביר לגבי טענה, לא יכול להיות ידע.

טענות יוצאות דופן דורשות ראיות יוצאות דופן

לעיתים אנו נתקלים בטענה שאינה מתיישבת עם כל הידע שצברנו עד כה באותו התחום. האם נאמץ את הטענה הזו ונשליך את כל הידע אותו היא סותרת? ככל שהטענה סותרת יותר ידע קודם אותו רכשנו מסיבות טובות ומוצדקות, כך יש יותר מקום להטיל ספק בנכונות הטענה החדשה.

דוגמה – הומאופתיה טוענת כי מים שלא נותר בהם כל מרכיב פעיל, מסוגלים להועיל לבריאות האדם, בהתאם לחומר הפעיל שהיה בהם פעם, אך כבר לא נמצא בהם עכשיו. טענה זו אינה מתיישבת עם עקרונות בסיסיים בכימיה, ביולוגיה ופיזיקה. יסודות הכימיה, הביולוגיה והפיזיקה מבוססים היטב, במידה שקשה לתאר במילים. לפיכך יש סיבה טובה לפקפק בטענות ההומאופתיה, עוד לפני שננסה לבדוק את תוקפה במחקרים קליניים.

טענה שאינה מתיישבת עם כל הידע שצברנו עד כה אינה בהכרח שגויה – מהפיכות ידע מתרחשות מדי פעם בפעם. אך מצב כזה מחייב בדיקה נוקשה וזהירה במיוחד של הטענה, בטרם נשליך את כל הידע הקיים ונאמצה בחום.

* לא תמיד ההשלכות מרחיקות הלכת של טענה יוצאת דופן שכזו מובנות מיד – זו אולי הסיבה לכך שלא כולם מזהים מיד את האבסורדיות שבטענות מסוימות. חוסר מחשבה לוגית ו/או בורות פשוטה לגבי הידע המדעי שנצבר עד כה, מביאים אנשים להקל ראש בהשלכות של אימוץ רעיונות כמו מחשבה יוצרת מציאות, רייקי או הומאופתיה למאגר הידע האנושי. הם כנראה לא מבינים באיזו רמה הדברים סותרים את הידע המבוסס הקיים ואינם יכולים לדור איתו בכפיפה אחת.

מעבר לכך, ככל שטענה יוצאת דופן יותר (כלומר, ככל שההסתברות שהיא נכונה קטנה יותר, בהינתן כל הידע שרכשנו עד כה) – כך גדל נטל ההוכחה על הטוען לספק עדויות חזקות ואיכותיות.

אם אותו אדם יתנדב להדגים את טענתו החריגה תחת תנאים מבוקרים ויצליח לעשות זאת שוב ושוב, לא תהיה ברירה אלא לשקול ברצינות לבצע מהפך במערכת האמונות שלנו.

Extraordinary claims require extraordinary evidence
– קרל סגן

נחזור לרגע למקרה של ההודי שטוען כי הוא חי כבר 70 שנה ללא מזון ומים. זו דוגמה קיצונית לטענה בלתי סבירה בעליל, אשר סותרת את כל הידע הקיים לגבי תפקוד גוף האדם. נטל ההוכחה במקרה כזה הוא על טוען הטענה, והוא צריך לספק ראיות חד משמעיות, בדרגת אמינות גבוהה בהרבה מהרגיל, כדי שמישהו יתחיל להתייחס לדבריו ברצינות.

יתכן אמנם, בסבירות אפסית, שמדובר במוטציה ביולוגית נדירה המשלבת צמח-על עם גוף אדם, או שמדובר בחייזר שהתחפש לאדם, או באנדרואיד שנשלח במנהרת הזמן לערוך מחקר אנתרופולוגי על אורחות החיים בכפר הודי, יתכן.
אבל המצב אינו סימטרי. אנחנו לא מדברים על שתי טענות שוות משקל – "הודי יכול לחיות 70 שנה ללא מזון ושתיה" לעומת "הודי לא יכול לחיות 70 שנה ללא מזון ושתיה". יש לקחת בחשבון את הסבירות האפריורית של כל טענה, כשמחליטים איך להתייחס אליה.

בנוסף, רק בגלל שאנחנו לא יכולים להפריך טענה מסוימת לא אומר שאנחנו צריכים להאמין בה. לא כל הטענות נולדות שוות.
עצם העובדה שקיומה של מפלצת הספגטי המעופפת לא הופרך, לא אומר שיש הצדקה להאמין בקיומה.

רוב הטענות נופלות איפשהו על הרצף בין סבירות למדי לבין בלתי סבירות בעליל. ההמלצה היא לשמור על פרופורציה בין רמת האמונה שלנו בטענה לבין רמת העדויות שתומכות בה. אם לא נשמור על התאמה כזו, נגדיל בהרבה את הסיכוי שלנו לטעות.

על ראש פתוח מספיק, ויותר מדי

הגבולות בין ראש-פתוח לבין אמונת-פתי, ובין ספקנות לבין צרות-אופקים, לא תמיד ברורים.
למעשה, לעיתים גם הגבול בין ראש פתוח לצרות אופקים לא ברור. משונה? מיד תתבהר התמונה.

להיות "ראש-פתוח" פירושו להקשיב לדעות אחרות, ויותר מכך- להיות מוכן לקבל את האפשרות כי מישהו אחר חשב על משהו שאנחנו פספסנו, או שאנחנו פשוט טועים.

אדם בעל ראש פתוח מוכן לבדוק טענות, אך לא מתחייב לקבל טענות.

מידת ה"ראש הפתוח" של אדם נמדדת בגמישות המחשבתית שהוא מפגין, לא בכמות האמונות שהוא מאמץ ללא בדיקה.

לרובנו אין קושי להיות בעלי ראש פתוח לגבי עניינים שאינם חשובים לנו באופן אישי – האפשרות שאנחנו טועים אינה כה מאיימת. אם יסתבר שטעינו, נוכל לשנות את דעתנו מבלי להרגיש מושפלים או נבוכים. אבל ככל שמדובר במשהו שיותר קרוב לליבנו או לאמונותינו, קשה יותר להיות בעל ראש פתוח לגביו.

עלינו להפעיל ספקנות בריאה בבואנו לבחון טענות חדשות, במיוחד אם הן יוצאות דופן.
יתרה מזאת, אם טענות דומות נבדקו והופרכו כבר בעבר, או שיש להם הסברים קונבנציונליים פשוטים יותר, רף הראיות שנדרשות כדי להצדיק חקירה נוספת עולה עוד יותר.

ניקח כדוגמה את תופעת מעגלי התבואה. מרגע שכמה קבוצות אנשים הפגינו את יכולתם ליצור צורות מורכבות כאלה בשדות במשך מספר שעות כשהם נעזרים בקרשים וחבלים בלבד, אין צורך לבדוק ולחקור כל מעגל תבואה חדש שמופיע, אלא אם כן משהו בתכונותיו יהיה שונה באופן משמעותי מכל מה שנראה עד כה.

חובבי הטענות המשונות מאשימים את המטילים בהן ספק בצרות אופקים. מה שהם לא מודעים לו, זה שספקנים רבים לא היו כאלה בתחילת דרכם. להיפך. הנושאים שנמצאים בשולי המדע מרתקים ומושכים אותם. רבים מהם חקרו את הנושאים במשך שנים, מתוך סקרנות אמיתית, וגיבשו את עמדתם הנוכחית רק לאחר שנים של חיפושי שוא אחר תופעות "על טבעיות". כעת הם נתפשים כ"צרי אופקים", אך מי שבאמת צר אופקים במקרה כזה הוא דוקא המאמין, אשר לא מוכן לקבל הסבר אלטרנטיבי מצד הספקן המנוסה והמלומד יותר בתחום.

היה ראש-פתוח, אבל לא עד כדי כך שמוחך ישפך החוצה

עד מתי, איי אי איי, אחפש לי מקום חניה?

יסמין מאמינה שחיפוש חניה שמלווה בשירת מנטרה אישית מסתיים תמיד בהצלחה – מציאת חנייה.
רוב המנוסים בחשיבה חדה לא יטרחו לבדוק טענה כזו, בהיותה או אבסורדית או טריוויאלית בעליל: אבסורדית אם הטענה היא ששירת מנטרה מפנה מקומות חנייה, וטריוויאלית אם הכוונה שהיא תמיד מוצאת לבסוף מקום להחנות את מכוניתה.

אך זכותו של כל אחד שאינו מנוסה עדיין, להיות בעל ראש פתוח ולבצע בדיקה: יסמין מוזמנת לבצע ניסוי מבוקר לבדיקת טענתה. היא יכולה למשל לשיר רק בימים מסוימים ולתעד את מידת ההצלחה שלה במציאת חניה, ולאחר מכן לבדוק אם יש אכן יתרון לשירת המנטרה. היא יכולה לבקש מאנשים נוספים לעשות אותו הניסוי כדי לצבור יותר נתונים ולהעלות את מהימנות התוצאות. תהליך כזה יעזור לה להגדיר את טענתה באופן מדויק יותר, לבדוק אותה ולבסוף להבין בעצמה מדוע הטענה היא טריוויאלית או אבסורדית.

הנקודה כאן היא שיסמין צריכה להיות בעלת ראש פתוח מספיק כדי לבדוק את האמונה שלה. האחרים, אינם בעלי ראש סגור. הם בעלי נסיון רב יותר בבדיקת טענות כגון אלה ומכירים טוב יותר את פלאי המוח האנושי.

פתי הספקן הפילוסופי

תופעה שאני נתקל בה שוב ושוב היא התופעה שאקרא לה "פתי הספקן הפילוסופי". מדובר על מצבים בהם מישהו מצטט בפני טענה בלתי סבירה בעליל אשר סותרת כל ידע קיים ומחייבת ראיות תומכות חזקות במיוחד כדי להצדיק התייחסות. אני מביע את התיחסותי הספקנית ואז אותו אדם הופך פתאום לספקן עוד יותר גדול ממני:
אולי מדובר בידע שלא ידוע עדיין לאנושות (לא למדענים לפחות)?
איך אני יכול להיות בטוח שכל מה שידוע עד היום נכון?

וכיוצא באלה (ראו את הקו המוביל בתשובות שענה לי הדוקטור שהאניש את היקום).

אולי.

אולי אנחנו חיים במטריקס. חזרנו לספקנות הפילוסופית. מוזר שאותה רוח ספקנות חריפה לא הספיקה בשביל לנפנף לכל הרוחות את הטענה ההזויה המקורית עליה מנסה אותו אדם להגן.

Buttercup: We'll never survive.
Westley: Nonsense. You're only saying that because no one ever has.

* דיאלוג מתוך "הנסיכה הקסומה" (תודה ליובל כפיר על ההפניה הציטוט).

כשאנשים מנסים להאחז בכוח באמונות שסותרות את כל הידוע לנו על המציאות לא נותרת להם ברירה אלא להצטרף למחנה הספקנים הפילוסופים ולהטיל ספק בכל. (מפלט אחר הוא לאמץ תיאורית קונספירציה לפיה ארגונים כאלה ואחרים מסלפים את המציאות בכוונה כדי שלא תתאים למה שאותו אדם רוצה להאמין שנכון – אבל על כך בפעם אחרת).

מדוע הם עושים זאת? מה מושך אנשים מסוימים דוקא לטענות המופרכות ביותר? חסרות הבסיס ביותר? אלה שסותרות באופן בוטה יותר מכל את עולם המציאות?

נראה כי אמונה בדברים מסוימים גורמת להם הרגשה טובה, בעוד שעולם המציאות מותיר אותם בהרגשה לא טובה. אני מנחש כי אותם אנשים מונחים בעיקר ע"י הרגש ולא ע"י מחשבה לוגית. הם מתחילים בבחירת האמונות שגורמות להם להרגשה טובה, ומשתמשים בשכל ובלוגיקה רק כדי להצדיק, בדיעבד, את האמונות בהן בחרו.

האמת היא הדבר היחיד שאיש אינו מוכן להאמין בו – ג'ורג' ברנרד שו

נוסיף אם כן את הציר הנוסף, הכוח המניע האמיתי שמושך אנשים לעבר הטענות ההזויות דוקא:

* * *

נסכם בהגיגים מנוסחים היטב על ראש פתוח וסגור:

מסכימים? לא מסכימים? יש לכם דוגמאות נגדיות? קושיות להקשות? אתם מוזמנים להגיב.

לקריאה נוספת: הגיוני, אך לא נכון, לא הגיוני, אך נכון, ערכה לזיהוי אשליות

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

משחק הפאזל הגדול

משחק הפאזל הגדול

איך מסבירים מהו מדע? כיצד מתנהל "המפעל המדעי"? שאלות לא פשוטות, כפי שתעיד אפילו הצצה חטופה בערך "השיטה המדעית" בויקיפדיה. לא אנסה להתמודד עם נושא מורכב זה כאן (נושא שמוקדשים לו קורסים ואף תארים שלמים באקדמיה).

במקום זאת אציג את אנלוגית הרכבת הפאזל השיתופית שהציע Michael Polanyi, כימאי, שפנה בהמשך דרכו לעסוק בפילוסופיה של המדע. התוודעתי לאנלוגיה זו כשקראתי את הספר המעניין הזה, ואני מוצא אותה פשוטה, עשירה ומאירת עיניים.

הפאזל – מפת המציאות

אפשר לדמות את המחקר המדעי להרכבה משותפת של פאזל ענק ע"י חוקרים רבים. כל אחד מנסה להוסיף חלקים לפאזל תוך ביקורת עצמית וציבורית, שמאשרת כי החלק אכן נראה מתאים למקום המוצע לו. ככל שהמלאכה מתקדמת, קל יותר לחוקרים האחרים להבין היכן החלקים שלהם יכולים להתאים. כך, בעבודת צוות, ניתן להתקדם באופן מהיר ובטוח יותר לעבר השלמת הפאזל.

הפאזל, לכשיושלם, יהיה מעין מפה מלאה של המציאות. כיצד יראה הפאזל השלם? אף אחד אינו יודע כרגע, אך אזורים רבים כבר ממופים באופן מרשים.

מלאכת ההרכבה

כל אחד מהמשתתפים פועל באופן עצמאי לחלוטין, ואין מנהיג יחיד או הנהלה מרכזית שמחלקת את העבודה בין כולם באופן מסודר. הכוונה שכזו עלולה לא רק שלא לעזור אלא אף לעכב את התקדמות העבודה, מכיוון שהיא מצמצמת את המקום ליצירתיות ולהפתעות. בנוסף, מניעים אידאולוגיים כאלה ואחרים עלולים להטות את הפעילות לכיוונים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות.

ישנו מגוון רחב של גישות לגבי ההרכבה: חלק מתמחים בחלקים צדדיים, חלק יבנו גושים קטנים מסביב לאזורים בעלי משמעות ברורה (למשל דמות אדם), חלק בעיקר יאספו את החלקים שנראים כשייכים לאזור מסוים בפאזל ואחרים יתמקדו בקבוצה זו של חלקים וינסו להתאימם זה לזה. חלק מחפש התאמות לפי צבעים וחלק לפי הצורות של החלקים. כל אחד לפי העדפתו האישית וכישוריו הטבעיים.
באזורים מסוימים שיטה אחת מתגלה כיעילה יותר בעוד שבאזורים אחרים שיטה אחרת יעילה יותר. בתקופות שונות הדברים עשויים אף להתהפך.

לעיתים יהיה קשה למצוא חלקים מתאימים ואנשים יקדישו זמן לתאוריות לגבי מה שעשוי להתגלות באותו אזור. באזורי עבודה אחרים יהיו כל כך הרבה הזדמנויות להוספת חלקים שכולם יעסקו בהרכבה בקדחתנות, ורק מאוחר יותר יתפנו לקחת צעד אחורה להסתכל על התמונה הנוצרת.

קבוצות שונות תתווכחנה ביניהן מהי מהות ההרכבה – האם ניסוי וטעיה היא הדרך הנכונה? או שמא בניית תאוריות לגבי החלקים שלא נמצאו עדיין?

קבוצות שונות תפתחנה "מילונים" שונים לתאור צורות או צבעים, בהתאם לצורת החיפוש המאפיינת כל אחת מהן.

יש זמנים בהם הנושא המתגלה באזור מסוים ברור (בית, עץ, דמות) וכל מה שנותר הוא להשלים את החלקים סביב, חלקים שאינם משנים מהותית את מה שניתן לומר על אזור זה של הפאזל.

יש זמנים אחרים, בהם מתגלות תגליות מהפכניות: פתאום מבינים כי יש צורך לפרק ולהרכיב מחדש אזורים שנראו מתאימים היטב עד עכשיו. יתכן והתגלו חלקים חדשים יותר מתאימים, או שחלקים שנראו שייכים לשמיים מסתברים כהשתקפות במים, למשל. כך אזורים שלמים מתאחדים, או מחליפים מקום ומשמעות.

ככל שהפאזל הולך ומושלם ואזורים רבים יותר מקושרים ביניהם, הסיכוי לצורך בארגון משמעותי מחדש הולך וקטן. אך עד שלא מונחת החתיכה האחרונה לא ניתן להיות בטוחים באופן מוחלט כי שינויים ומהפכים לא ידרשו בעתיד.

מרכיבי הפאזל

מרכיבי הפאזל הם אנושיים כמו כולנו, לטוב ולרע.

כולם בחרו מרצונם לשחק במשחק הזה, ובאופן צפוי לא כולם טובים באותה המידה. חלקם עלולים אפילו להזיק בהשתתפותם.

משתתפים עלולים להחמיץ הזדמנויות או לנסות להתאים מחדש באופן אובססיבי חלקים שאחרים כבר מצאו והתאימו. לעיתים משחק המזל למישהו, גם אם אינו מוכשר, והוא מוצא חלק קריטי של הפאזל שחמק מעיני כל השאר. אחרים עשויים לתרום את תרומתם העיקרית בהצבעה על טעות מסוימת שאחרים עשו.

ויש את אלה שמנסים לאלץ חלקים למקומות לא ממש מתאימים מבלי כוונת זדון, אולי כתוצאה מעודף אמביציה ותקוות שוא שזה יתאים.

יש כמה אחרים שפשוט מרמים, דוחפים חלקים לא מתאימים, משייפים קצת את החלק כדי שיתאים, אולי אפילו מייצרים חלק שלם מזויף, כל זאת כדי לקדם את הקריירה האישית שלהם.

 הנה סיכום הדברים (לחצו להגדלה):

ואלה שמגיעים מסיפור אחר

יש כאלה שבכלל לא מכירים בחוקי המשחק. הם לא מנסים לגלות את תמונת המציאות. יש להם כבר תמונת עולם בה הם בחרו להאמין מלכתחילה, ושום דבר לא ישנה את דעתם. "אל תבלבל אותי עם העובדות, אני את שלי כבר החלטתי".

הנה מה שקורה כאשר מרכיב פאזל פוגש ב-נאמן קופסה.
זו עבודה נפלאה שמסתובבת ברשת בשבועות האחרונים ונקראת "ראיות לעומת אמונה – סיפורם של שני ארנבים".  המקור נמצא כאן. לנוחיות הקוראים תרגמתי את הכתוביות לעברית, בהסכמתו (ולשמחתו) של היוצר המקורי.

[אני מתנצל אם התמונות פגעו במישהו. וויכוחים סוערים התפתחו באחד האתרים לגבי הסטראוטיפים הסקסיסטיים המקוממים והדוחים שמוצגים כאן – חצאית ומשפטים ורודים לארנבת לעומת מכנסיים ומשפטים כחולים לארנב, ועוד שאר תופעות חברתיות מזעזעות שלא שמתי לב אליהן. עם הגולשים והגולשות הסליחה, אני רק תרגמתי את הטקסט, ואני מציע שנפסח על הדיונים בנושאים הללו כאן 🙂 ]