על מחיר האמת ותועלת האשליה

על מחיר האמת ותועלת האשליה

בסימן יום כיפור, אני רוצה להעלות בפניכם נושא לדיון.

אם צריך לבחור בין תמונת עולם "נכונה" לבין תמונת עולם ש"גורמת להרגשה טובה", אני בוחר בראשונה. את המשמעות לחיי אחפש במסגרת הדברים שעושים רושם כנכונים וקיימים (בידיעה מדעית אין אף פעם וודאות מוחלטת). גם אם אני לא מאמין שיש אנרגיות חיים מסתוריות, נשמה, תכלית קוסמית, ישויות עליונות, כוחות על טבעיים, חיים לאחר המוות – הדבר לא מפריע לי להנות מפלאי העולם הנתפס בחושיי ובשכלי. זה די והותר מבחינתי.

נראה כי רבים אחרים בוחרים את "ההרגשה הטובה" כקו מנחה, ומאמצים בחום את מה שאני מגדיר כיצירי דמיון, אשליות תפיסה ומחשבה, פרשנויות שגויות נחשקות ואמונות טפלות.

הקריקטורה המקורית מאת – Clay Bennett, editorial cartoonist for the Chattanooga Times Free Press

האם תעדיפו להאמין במשהו נכון, או במשהו שגורם להרגשה טובה? (מתוך הבנה שלא תמיד הם אפשריים יחד)

* במחשבה נוספת, יתכן מאוד כי גם אני בוחר בתמונת עולם שגורמת לי להרגשה טובה. רק שמסיבה כזאת או אחרת, אני מרגיש יותר טוב עם עצמי כשאני יודע שבחרתי לאמץ את מה שהכי קרוב לאמת. כלומר, האמונה שתודעתי תחדל להתקיים ברגע שאמות ושכל מה שהייתי יהפך למאכל תולעים, גורמת לי הרגשה טובה יותר מאשר האמונה שאמשיך לשוטט לנצח במימדים אחרים, רק מפני שאני מאמין שהיא נכונה.

העובדה שאדם מאמין מאושר יותר מאדם ספקן אינה משמעותית יותר מהעובדה שאדם שיכור מאושר מאדם פיכח   – ג'ורג ברנרד שו

הפעם אני באמת מנסה להקשות על עצמי ועליכם – החושבים החדים באשר אתם, וממשיך לתהות.

אמונה במשהו שגוי יכולה לשפר את מצבנו הנפשי / הרגשתינו הפיזית

אמונה בכך שקמע מסוים מביא לנו מזל עשויה להיתפס כמתגשמת כתוצאה מתשומת לב וזיכרון סלקטיביים לארועים חיוביים שפקדו אותנו מאז אימצנו את הקמע. זה יכול להעניק תחושה טובה, של שליטה וביטחון. מעבר לכך, אמונה כזו יכולה לגרום לנו לפעול ביתר נחישות וביטחון עצמי ובכך להגשים פוטנציאלים שהיו נשארים רדומים אלמלא כן (נבואה שמגשימה את עצמה).

אמונה בכך שאנו מקבלים טיפול רפואי אפקטיבי יכולה להביא לשיפור בהרגשתנו הפיזית (אפקט הפלצבו).

זה מרחיק אותנו מהאמת, ומקרב אותנו להרגשה הטובה. האם זה טוב או רע?

חינוך הדור הבא

לגבי עצמנו אנחנו אולי גיבורים גדולים. בואו נחשוב רגע על ילדינו. לכולנו חשוב שילדינו יהיו מאושרים ובריאים. לכולנו חשוב להקנות לילדינו ידע נכון ובדוק, וללמד אותם לחשוב באופן עצמאי.

אך מה קורה אם הדברים בסתירה? אם ילדינו לא יאמינו בכוחם של טיפולי אשלייה או קמעות למשל, מעט התועלת שהם מביאים תתפוגג. האם נמנע מילדינו ולו תועלת מועטה שהם עשויים להפיק מעולם האשליות בכך שננפץ אותו עבורם על מזבח האמת?
(אני מדבר כמובן על מקרים שבהם אין תחליף אפקטיבי לטיפול מבוסס האשליה).

מצד שני, האם התועלת שבאשליות מצדיקה את מחיר הויתור על ערך האמת?
ואם הדברים אינם שחור-לבן, היכן עובר הגבול? מה התנאים להעדפת אשליה?

מה דעתכם?

האמנה, אמונה ואמון

האמנה, אמונה ואמון

והיום – פוסט אורח מאת ערן אבירם.

ערן הוא חבר בפודקאסט "ספק סביר" מימיו הראשונים, מתרגם ועורך תוכן במקצועו. חובב משחקים ותיק, המתרגם של מבוכים ודרקונים לעברית, הקים ומקיים את הפודקאסט הישראלי למשחקי תפקידים "על כתפי גמדים", ומשתתף פעיל בקהילת המשחקים בארץ – אם כי כרגע הוא חי בלונדון.

*

אני מאמין שמחר ירד גשם.

בוודאי שזה עובד, אבל רק אם אתה מאמין בזה מספיק.

אני לא מאמין! הפועל שוב הפסידו!

מי שמאמין, לא מפחד.

בדיונים אינטרנטיים – ולמעשה, בדיונים בכלל – אין דבר חשוב יותר מתיאום הגדרות. ובכן, יותר חשוב להתנהג כמו אדם בוגר, אבל תיאום הגדרות נמצא מיד במקום השני.

אם נוודא תחילה שכששנינו אומרים "על-טבעי" אנחנו מתכוונים לאותו דבר, נוכל להמנע ממצב שבו אחרי שעתיים מסתבר שאני התכוונתי ל-"דברים שאינם חומריים", ואתה התכוונת ל-"תחושה מסתורית שאני לא יכול להסביר", או במילים אחרות, בזבזנו שעתיים בלהבין מה השני מתכוון, ורק עכשיו יכול להתחיל דיון אמיתי בנושא שנשאל.

לכן השלב הראשון בכל דיון ענייני צריך להיות תיאום הגדרות: אם אנחנו מדברים על נושאים שקשורים ל-X, בוא נסכים תחילה בינינו מהו, בעצם, X. וכדאי להיות קשובים ל-Y שיצוץ בהמשך, ולתאם הגדרות גם לגביו.

הרבה מילים סובלות מבעיית הגדרה קשה, אך נתפסות כמובנות מאליהן לכל הדוברים, ולכן קל לפספס אותן. דיונים רבים מתדרדרים להטחת טיעונים לעוסים חוזרים, פשוט בגלל שאף אחד מהצדדים לא שם לב לכך שאחת המילים בהן שניהם משתמשים, בעצם, לא אומרת אותו דבר לשניהם. לכן, השלב הראשון של תיאום הגדרות הוא זיהוי ההגדרות הבעיתיות. כספקנים, אנחנו כבר יודעים שה-"מובן מאליו" איננו מובן, ובטח שלא מאליו, אך חשוב שנדע ליישם את אותה חשיבה גם לגבי המילים בהן אנחנו משתמשים כדי לתקשר אחד עם השני. "נו, אבל אתה יודע למה אני מתכוון!" אז זהו, שאחרי שעה וחצי, הסתבר שבעצם אין לי מושג.

מי שמאמין לא מפחד

בעוד שהדבר נכון לגבי מילים רבות, חשוב לי להתמקד במיוחד במילה "אמונה". אנשים זורקים אותה לתוך הדיון as-is, בעוד שלמעשה היא טעונה ממש, רק שאף אחד לא מכיר בכך.

עיקר הבעיה היא, שכשאומרים בעברית "אמונה", עשויים להתכוון לשני מונחים שונים.

אנסה להמנע מהגדרות פילסופיות עמוקות, כי למי יש כוח. (וההגדרה בוויקיפדיה קצת מבלבלת בין הדברים)

האמנה (belief) היא המצב התודעתי בו אדם תופס דבר מה כנכון. זהו מושג שמקורו בלימודי פילוסופיה, עד כמה שאני יודע, ולכן אין זה פלא אם לא שמעתם אותו מעולם עד היום. ממש חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר, אבל אין מה לעשות.

במובן הזה, אני מאמין שאני עכשיו יושב על כיסא, אני מאמין שאישתי אוהבת אותי, ואני מאמין שכדור הארץ כדורי. כשאני מדמיין חד-קרן, אני מאמין שאני מדמיין אותו – אבל אינני מאמין בו. אין לי האמנה בקיום חד-קרן, אלא האמנה בקיומו של דימוי של חד-קרן. מבחינה מעשית, הרבה מאוד מהמחשבות שלי הן בעצם האמנות.

שימו לב שאפשר להחזיק בהאמנה לגבי משהו שאיננו אמיתי. אנשים משוגעים עשויים להחזיק בהאמנה שהם נפוליאון. זוהי האמנה שגויה, אבל אפשרית. האמנה היא רק המצב התודעתי שמשהו נכון, בלי קשר, בעצם, למצבו העובדתי במציאות.

"ידע", אגב, הוא תת-קטגוריה של האמנה, שלעיתים מוגדר כהאמנה נכונה ומוצדקת. כלומר, האמנה שגם תואמת את מצב העניינים בעולם, וגם יש לי הצדקה להחזיק בה. למשל, מי שמאמין שהוא נפוליאון, לא יודע שהוא נפוליאון – הוא רק מאמין בכך. אבל בגלל שזה לא נכון, זה לא ידע (תחת הגדרה זו לידע, כלומר).

אמונה (faith) היא סוג של האמנה – ספציפית, כזו שאינה מוצדקת. אולי אמיתית, אולי לא, אבל אין לי הצדקה להחזיק בה. "הצדקה" כאן היא מושג לוגי, טכני, שלא ניכנס אליו, אבל בקצרה, משמעו שניתן להסיק את המסקנה מההנחות שברשותי (שיש בסיס, לרוב עובדתי, שיכול לשמש אותי כהנחה, ובאמצעותו אני יכול להראות שהמסקנה אכן נובעת בהכרח).

הנה דוגמה: אני מאמין שיש לי דינוזאור במקרר. למה? ככה. אני לא יכול לתת הצדקה, לתת סיבות לכך שאני מחזיק באמונה הזו. אם הייתי יכול – למשל, מישהו מכר לי "ביצת דינוזאור" שנראית משכנעת, ושמתי אותה במקרר – זו כבר לא אמונה, מאחר וההאמנה הינה מוצדקת (אולי זו אפילו ידיעה, אם זוהי באמת ביצת דינוזאור, כי אז זו האמנה אמיתית ומוצדקת). בדומה, אם מישהו יוכל להוכיח את קיומו של עולם אליו עוברות נשמות לאחר המוות, או להציג את קיומו באופן עובדתי, אין יותר צורך להאמין במקום שכזה – בזכות ההוכחה, אפשר לדעת שהוא קיים. אם אני יודע משהו, אינני מאמין בו; אם אני מחזיק באמונה כלפי משהו, משמעות הדבר היא שאני מחזיק בהאמנה כלפיו ללא שום ביסוס, ולכן לא יכול לדעת אותו.

כספקן, אני משתדל להחזיק בכמה שיותר האמנות אמיתיות מוצדקות, או במילים אחרות, כמה שפחות אמונות. זה בגלל שאמונה היא פיסת מחשבה בעייתית – או שהיא נכונה, אבל מהסיבות הלא נכונות, ולכן היא לא יכולה לעזור לי למצוא האמנות נכונות אחרות; או שהיא פשוט לא נכונה. אני רואה האמנה חסרת הצדקה כסכנה לתהליך המחשבתי התקין, כי אם קיבלתי אחת זה סימן שהמסננת הביקורתית שלי לא עובדת כמו שצריך, ואני עלול לקבל עוד. אני משתדל ללכת למקום אליו מצביעות העובדות והעדויות – כלומר, אני בהכרח מחייב את עצמי רק לדברים שיוכלו להפוך לידע, ולעולם לא לאמונות (כי עובדות, כאמור, מספקות הצדקה, ולכן, בהכרח, לא מובילות לאמונה).

לצערנו, המוח שלנו דווקא מחווט היטב לספוג ולייצר אמונות, אך על זה כבר הורחב במקומות רבים אחרים בבלוג הזה.

מוקד אמון

אבל עוד לא סיימנו, כי כאשר פונים להשתמש במילה "מאמין" בדברים יומיומיים יותר, כמו למשל "אני מאמין שאורי לא משקר לי, ובאמת קוראים לו אורי", זה כבר עניין של אמון. בגדול, לצורך העניין כאן, "אמון" הוא המוכנות לקבל את הדברים שאומר אדם X בתור אמת. (תראו, אני מתאם הגדרות!)

אמון נובע מניסיון – אם חבר שלי אומר לי שהכלב שלו חולה, אני מאמין לו, כי כבר שנים ארוכות שחבר שלי אומר לי דברים שהתגלו כנכונים. בנוסף, הניסיון מראה לי שאנשים באופן כללי נוטים להגיד את האמת, ושלחברה יש נורמות מסוימות. למשל, איני מפקפק שלאורי קוראים אורי – האמון במערכת החברתית גדול כל כך, שאני צריך סיבה טובה בכלל להתחיל לפקפק בו. כל אלו הן האמנות, ואפילו ידע, מאחר והן מוצדקות, כאמור, בזכות הניסיון. הניסיון מספק לי עובדות המצדיקות את האמון שאני נותן באדם X.

בעוד שזו הצדקה מספקת עבור חיי היום-יום, מצבי קיצון דורשים הסתכלות מחודשת, ובהחלט ייתכן שיסתבר שהניסיון לא מספיק. בואו נסתכל על שני מצבים בולטים, כשאני מתבקש לתת אמון ללא סיבה טובה, וכשאני מתבקש לסמוך על אמון יותר מדי:

1. פתאום מגיע אלי אדם זר לגמרי, אומר לי שהוא אח שלי, ומבקש שאלווה לו 500 ש"ח. אם אני מסכים, אם אני מוכן לתת בו אמון, הרי שאני עושה זאת מתוך אמונה (faith) בלבד. זו דוגמא לאמון גרוע, כזה שהוא האמנה שאינה מוצדקת. אני חושב שכולנו נסכים שזהו אמון עיוור, טפשי, מזיק. שהרי ארצה לראות הוכחות (עובדות) לכך שהוא באמת אחי. אני רוצה הצדקה להאמנה הזו, שאני מתבקש לקבל כעת, "X הוא אח שלי". אני רוצה לדעת שזה נכון, לפני שאנקוט בפעולה על בסיס הפרטים האלו.

2. חבר שלי אודי מגיע בריצה ומספר לי שנחטף בידי חייזרים לעולם שכולו גלידה. יש לי המון אמון באודי, חבר טוב, אבל הטענה שלו שוברת את הדברים שאני יודע לגבי העולם, באופן קיצוני מאוד. ההפרש המוגזם הזה, בין הידוע לבין הנטען בידי אודי, הוא סיבה טובה להתחיל לפקפק בו (כמצוין מקודם, יש גבולות לאמון, והנה אחד ממש כאן). אני אבקש מאודי הוכחות, כדי להצדיק את דבריו, כדי שאהיה מוכן לקבל אותם כנכונים. אם, משום מה, אני מוכן לתת בו אמון מוחלט כל כך עד שאסכים לחלוטין לקבל כאמת את כל מה שאמר, פשוט בגלל שהוא חבר קרוב שלי – אז אני אדיוט, מסיבות שכבר צוינו.

מילה אחרונה לפני סיום

ספציפית, המילה "האמנה". רובכם בוודאי לא הכרתם אותה לפני הפוסט הזה, אך כעת, בתקווה, אתם חושבים שהיא שימושית ועשויים להשתמש בה בעתיד. היא עוזרת לכם לראות דברים בזווית חדשה, מפרידה בין מושגים שלפני כן חשבתם שהם בעצם אותו הדבר, ועושה זאת באופן שיועיל לכם בעתיד. אסור להמעיט בחשיבותה של המצאת מילה חדשה – כאשר אתם מזהים משהו נפרד, הגדירו אותו בנפרד, אפילו אם זה באמצע הדיון, עצרו הכל ותנו שם לפרט החדש שאתם רוצים להבדיל. לעיתים קרובות יסתבר שזו הנקודה העיקרית ושם נמצא סלע המחלוקת.

התחילו להשתמש במילה "האמנה" במקומות הנכונים, ולהבדיל בין האמנה מבוססת לכזו שאינה מבוססת, ותחסכו לעצמכם זמן ומאמץ. אמן.

 

 

כך מתחילים להאמין

היום התפרסמה כתבה במדור הבריאות של Ynet. הכתבה מדגימה את ההטיות שאני מדבר עליהן כאן בבלוג בצורה כל כך קלאסית, שהחלטתי להקדיש לכך רשומה בפני עצמה. להלן מצוטטים קטעים נרחבים מהכתבה.
ההדגשות שלי, והערותי [בסוגריים מרובעים].

בהמשך אני מביא את דבריה של ד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, לגבי הכתבה.

חשוב להדגיש – מטרת הפוסט היא לא לקבוע אם מור חולה בטרשת נפוצה או לא, וגם לא לדבר על הומאופתיה (עשיתי זאת כאן וכאן). המטרה היא להדגים עד כמה קל לקפוץ למסקנות פזיזות, ללא כל ראיות מספקות, וכיצד אמונה, מרגע שהיא אוחזת בנו, משפיעה על הדרך בה אנו מפרשים את הארועים.

מור בטוחה: 'נרפאתי מטרשת בזכות הומיאופתיה'

מור קריאף, בת 30 מראש העין ואמא לילד, רגילה להתמודד עם הרבה סקפטיות סביבה: בכיתה י"א היא החלה לסבול מבעיות בשיווי המשקל, "זרמים" ברגליים וסחרחורות, ונאלצה לשכנע במשך שנים את החברים, הצוות הרפואי ואפילו המשפחה שהיא אינה מעמידה פנים ושלא מדובר בבעיה פסיכולוגית.

כל הבדיקות שנערכו לקריאף בבית החולים חזרו תקינות, והיא שוחררה לביתה להמשך בירור בבית החולים שניידר בפתח תקווה. בינתיים מצבה המוטורי לא השתפר. "לא הצלחתי ללכת אפילו כמה צעדים", היא נזכרת, "והיו צריכים להחזיק אותי משני הצדדים לתמיכה".

לדברי קריאף, בשבוע האשפוז בשניידר היא נשלחה לפסיכולוגית שאמרה לה שהיא עושה את עצמה ושהכל נובע מלחץ נפשי. גם בבדיקות נוירולוגיות לא ראו דבר.

[בדיקות קונבנציונאליות לא מעלות דבר. חשד לתופעות פסיכוסומטיות]

"אחרי שבוע התופעה פשוט נעלמה, והלכתי הביתה", היא מספרת.

[שיפור ספונטאני במצב, ללא כל טיפול, למשך שנתיים]

לאחר שנתיים של שקט חוותה שוב קריאף התקף דומה. "הרגשתי זרמים ברגליים וסחרחורות, וידעתי שאם אקום – אפול. גם בצבא שלחו אותי פעמיים לקב"ן כי חשבו שאני מעמידה פנים. עם זאת, שלחו אותי גם ל-MRI, שם גילו במוח נגעים שהעלו חשד לטרשת נפוצה.

[חשד בלבד]

"הרופאים עדיין לא היו בטוחים באבחנה ואמרו שהיא נעשית בעיקר על דרך השלילה, והחליטו להחזיר אותי לצבא. אחרי חודש הגיע עוד התקף דומה, והפעם שלחו אותי ישר למרפאה לטרשת נפוצה. בכל חודשיים-שלושה חוויתי התקף, והיו להם זיקה ללחצים נפשיים, למשל לאחר פרידה מחבר או תאונת דרכים שעברתי. אפילו אמא שלי אמרה לי שהיא יודעת שאני לא עושה את עצמי, אבל שככה זה נראה מבחוץ.

[חיזוקים להשערת תופעות פסיכוסומטיות]

"ההתקפים התגברו וסבלתי גם מטשטוש בראייה ונימול בידיים. בכל פעם הגיע עוד סימפטום. האבחון לקח כמה חודשים טובים, ובזמן הזה כולם היו בטוחים שאני מעמידה פנים. כשהחליטו שזאת האבחנה המדויקת – שחררו אותי מצה"ל".

לאחר ההתקף השלישי נקבע כאמור כי קריאף לוקה במחלה, והיא החלה לקבל טיפול תרופתי וסטרואידים בכל חמישה שבועות.

[נראה שהרופאים לא לוקחים צ'אנס ומתחילים טיפול בהנחת עבודה של טרשת נפוצה]

"גם כשהתחלתי כבר בטיפולים אמרתי לכולם סביבי שהם טועים באבחנה", מספרת קריאף, "כי לא רציתי להאמין שאני חולה. אחרי ההלם הראשוני הגיעה ההכחשה, ובפנים משהו אמר לי שהכל בסדר איתי ושאני בריאה. אז כל מי שחשב מי שאני מסכנה ישר תיקנתי אותו ואמרתי שהכל בסדר.

[מור לא מאמינה שהיא חולה, למרות שהרופאים חושדים שכן. ההרגשה הפנימית שלה אומרת לה שהיא בריאה]

לאחר שנה של טיפולים התברר כי התרופות לטרשת אינן מביאות להטבה במצב, וקריאף עברה לזריקות יומיות.

[אולי התרופות אינן מביאות להטבה כי מור לא באמת לוקה בטרשת נפוצה?]

בשלב הזה הגיעה הצעה מפתיעה ממקור אחר לחלוטין, והיא החליטה לנסות.

"אחד הלקוחות של אבא שלי הוא רופא ילדים שמטפל בהומיאופתיה", היא אומרת, "והוא המליץ לו שאנסה את זה לפני שאני ממשיכה בטיפול הקונוונציונלי. הלכנו לפגישה אצל הומיאופת שנחשב אחד הטובים בעולם – זה עלה הון, אבל ההורים שלי רק רצו שאהיה בריאה".

לדברי קריאף השיפור במצבה היה מיידי, מה שגרם לה לבחור להפסיק לחלוטין את הטיפול הרפואי הקונוונציונלי ולהתמקד בהומיאופתיה בלבד. "עדיין היו נפילות במהלך הטיפול הזה", היא מסייגת, "בעיקר כי לא נמנעתי לחלוטין מאלכוהול ומקפה כמו שההומיאופת הנחה אותי לעשות, אבל ההתקף הבא הגיע רק לאחר שנתיים".

לאחר שנתיים נוספות חוותה שוב התקף, ואז התברר לטענתה שמשהו אינו תקין ברמדי שהכינו לה בבית המרקחת ההומיאופתי.

[שוב פער של שנתיים, בדיוק כמו בהתחלה, הרבה לפני שקיבלה טיפול הומאופתי. אבל עכשיו ההפוגה מיוחסת להצלחת הטיפול, ואילו חזרת הסימפטומים מיוחסים למעקב לא טוב אחרי הוראות המטפל או לרמדי לא תקין]

אבא שלי חשב שבגלל שיש עדיין התקפים ההומיאפותיה לא עובדת, [הגיון בריא?] אבל כשהגעתי לבית החולים עשו לי שוב MRI וניקור מותני, והתברר שלמרות שאחרי ההתקפים היו צריכים להיות הרבה יותר נגעים במוח – יש דווקא פחות.

[אולי בכל זאת היה מדובר באבחון שגוי?]

"גם בנוזל חוט השדרה היה צריך להית חלבון מסוים שמעיד על טרשת, והוא לא נמצא בבדיקה".
גם בבית החולים הופתעו מתוצאות הבדיקה של קריאף, ולדבריה אמרו לה כי ייתכן שהאבחנה הראשונה שלהם הייתה שגויה.

[אבחון שגוי, כבר אמרנו?]

"לאורך כל התקופה ההיא חשבתי שאף אחד עוד לא אבחן נכון את המחלה שיש לי. היום התפכחתי ואני יודעת שזאת הייתה טרשת נפוצה – ושהחלמתי ממנה. היום במחשבים בקופת החולים אני מוגדרת כמטופלת עם חשד בלבד לטרשת". "מבחינתי הבראתי מטרשת נפוצה, ובלי שום ספק כל זה מההומיאופתיה. זה תהליך של שנים ולא משהו שקורה מהרגע להרגע.

[גם עכשיו מור לא מקבלת את דעת הרופאים. בניגוד לתגובתה הראשונית, בשלב זה היא מתעקשת שהיא כן היתה חולה במחלה, ונרפאה ממנה בזכות ההומאופתיה]

"אני יודעת שיהיו עוד עליות וירידות, אבל ככל שהזמן עובר ההומיאופתיה הופכת אותי לבריאה יותר, וגם אלרגיות ובעיות במערכת העיכול שמהן סבלתי עברו".

 [מור מכשירה את השטח לעתיד, לנפילה הבאה]

אז מה היה לנו כאן? תסמינים שנמצאים בעליות וירידות כל הזמן, בלי שום קשר לטיפול הקונבנציונאלי, וגם בלי קשר לטיפול ההומאופתי.
מה השתנה? רק הפרשנות: לפני הטיפול ההומאופתי מור היתה חולה בטרשת נפוצה, אחריו, ובזכותו, היא הבריאה.

ההמשך המתבקש לא איחר להגיע:

קריאף, שחוותה על בשרה לדבריה את סגולות ההומיאופתיה, החליטה ללמוד בעצמה את הנושא כדי להושיט יד לאנשים אחרים הסובלים ממצבים רפואיים שונים.

קריאף החלה לקבל מטופלים לפני יותר משנה. "זאת התחושה הכי מדהימה בעולם. אני רואה את ההומיאופתיה עובדת כל יום על עצמי ועל אנשים אחרים, ואי אפשר להתווכח עם זה. כשעושים את זה בצורה נכונה – זה פשוט עובד.

"הילד שלי מעולם לא ראה תרופה של רופא, רק הומיאופתיה. אני הולכת לרופא כדי לקבל אבחון, למשל אם מדובר בדלקת אוזניים, ואחרי שאני מטפלת בו אני חוזרת לרופא כדי שיגיד אם זה עבר. אני צריכה את הרפואה הקונווציונלית כדי שתאבחן את המצב".

[למה? יש המון שיטות אבחון אלטרנטיביות נהדרות!]

"אני מכירה הרבה שהתאכזבו מטיפול הומיאפותי, אבל זה קורה כי אולי הם לא בחרו במטפל הנכון או ברמדי הנכון.
כשעושים את זה נכון – זה עובד."

  *  *  *

אני חושב שהסיפור הזה מדגים יפה את ההיפך. לגבי המאמינים, כשזה עובד – סימן שעשינו את זה נכון. כשזה לא עובד, משהו כנראה לא היה בסדר: אולי המטפל, אולי הכנת התכשיר, אולי צייתנות לקוייה מצד המטופל, אולי התחלה מאוחרת מדי בטיפול, או הפסקה מוקדמת מדי, אולי אפילו האמונה של המטופל בטיפול לא היתה מלאה.
בדבר אחד אין ספק – הטיפול עובד!

סביר להניח, שבתוך שנים אחדות הפרטים הקטנים ידהו וישכחו, והסיפור שיסופר יהפך פשוט יותר:
"חליתי בטרשת נפוצה, טיפולים קונבנציונליים לא עזרו, הומאופתיה הצילה אותי – הבראתי לחלוטין". עוד אנקדוטה מדהימה לאתרי ההומאופתים.

כך או אחרת, מאחל למור בריאות מלאה!

על טרשת נפוצה – ד"ר קרן לנדסמן

טרשת נפוצה היא מחלה שפוגעת במערכת העצבים המרכזית. אם משווים את העצבים לחוטי חשמל, טרשת נפוצה פוגעת בבידוד שלהם, וכך גורמת לפגיעה בהולכה העצבית (בדיוק כמו חוטי חשמל ללא בידוד). טרשת מאופיינת בעליות ומורדות, עם התקפים שבאים והולכים בתדירות לא ידועה. התקף יכול להיות בעיית ראיה, אבדן שיווי משקל, הפרעות במתן שתן, או כל דבר אחר. לאחר ההתקפים לרוב המחלה "נעלמת", והאדם נראה כחוזר לבריאות שלמה, עד ההתקף הבא. הטיפול בטרשת נפוצה מיועד להפחית את תדירות ההתקפים וחומרתם. משך הזמן בין ההתקפים יכול לנוע משבועות ועד שנים.

על מנת לאבחן טרשת נפוצה יש צורך בסוללת בדיקות ארוכה מאד, בין השאר בדיקה של נוזל חוט השדרה ובדיקות הדמיה של המוח (MRI). האבחנה של טרשת נפוצה נקבעת רק אחרי שלילת אבחנות אחרות, מכיוון שיש מחלות רבות שיכולות לגרום לאותם סימנים. אי אפשר להכריז שאדם הוא חולה בטרשת נפוצה לפני השלמת כל מסלול הבדיקות, אם כי לעיתים מתחילים טיפול במטרה למנוע את ההתקפים גם לפני השלמת מסלול הבדיקות המלא.

בחולי טרשת נפוצה ה-MRI יכול להראות את האיזורים הפגועים במוח. בשלבים הראשונים של המחלה לא תמיד ניתן לראות את הנגעים ב-MRI, ולעיתים גם בשלבים מאוחרים לא תמיד מזהים אותם. הסיפור המתואר בכתבה של נגעים לא ברורים שנראו ב-MRI ולאחר מכן נעלמו לא מתאים כל כך לטרשת נפוצה. זוהי מחלה שבה הנגעים לרוב לא נעלמים. אפשרות אחת היא שה-MRI פוענח על ידי אנשים שונים, ללא אפשרות להשוות בין הבדיקות ולכן לא ניתן היה להסיק מה קרה לנגעים שתוארו בהדמיה הראשונה. אפשרות אחרת היא שלא מדובר בטרשת נפוצה בכלל.

לעומת זאת, חשוב לדעת שהאופי של המחלה דומה למה שמתואר בכתבה, כלומר, מחלה שמופיעה, גורמת לנזק חמור, ואז כביכול נעלמת. ללא מעקב נוירולוגי מסודר אי אפשר לדעת האם באמת ההתקפים שתוארו נובעים מטרשת נפוצה או ממחלה אחרת שגורמת להתקפים כאלה. רק לדוגמה, התקפי סחרחורת כמו שמתוארים כאן יכולים גם לנבוע מבעיה באוזן הפנימית (האחראית על שיווי המשקל), בעיה שחולפת מעצמה וחוזרת מעצמה, ללא השלכות רפואיות חמורות.

אין ברשותי מספיק מידע על מנת לדעת מה האבחנה האמיתית של הכותבת. אי אפשר לדעת האם מדובר בטרשת נפוצה, האם האבחנה אושרה, והאם פענוח ה-MRI השני נעשה בהשוואה ל-MRI הראשון (על מנת לזהות את השוני בין התצלומים יש להשוות ביניהם).

האם אפשר להגיד שהטיפולים האלטרנטיביים ריפאו את הכותבת?

בפשטות – לא.

בפירוט – מכיון שאין מעקב נוירולוגי מסודר, מכיון שבשום שלב לא ניתנה אבחנה סופית של טרשת נפוצה, מכיוון שלא ברור האם נעשתה השוואה בין ה-MRI הראשון לשני, ובעיקר, מכיוון שאופי המחלה של טרשת נפוצה הוא התקפי, אי אפשר להסיק כי הכותבת אכן נרפאה, או כי סבלה אי פעם מהמחלה.

לקריאה נוספת:

    על טרשת נפוצה –

    רשומות קשורות –

 אתם מוזמנים לבקר בבלוג של קרן – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות).

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

כפתור תמיכה

האם אתם מאמינים במוות?

האם אתם מאמינים במוות?

בעבר עסקנו בשאלה האם יש חיים לאחר המוות – האם משהו שורד במובן כלשהו לאחר מות הגוף הפיזי. פגשנו אנשים שמאמינים כי ניתן לחיות ללא אוכל ושתיה (לפחות כמה מאלה שבדקו זאת ברצינות אינם איתנו עוד).

הפעם נרחיק לכת עוד יותר.

לאן עוד נותר להתקדם אתם תוהים? מסתבר כי הקרקס האנושי אינו חדל מלהפתיע.

צאו מהקיבעון המחשבתי! שחררו עצמכם מהמסגרות המגבילות! נדרשת כאן קפיצה מחשבתית יצירתית. חשיבה "מחוץ לקופסא". מסתבר שיש הנחה בסיסית אחת שכולנו מקבלים כעובדת חיים, והיום ננסה לאתגר גם אותה.
ההנחה היא כי המוות הינו בלתי נמנע.

אמנם נכון, עד היום אנשים לא הצליחו להשאר בחיים יותר ממאה ומשהו שנה, יודעים למה? כי הם האמינו שהם ימותו יום אחד. הם לקחו את זה כמובן מאליו. עליכם לדעת: "המוות הוא רק מנהג, ואתם יכולים לחיות כמה שרק תרצו!"

כה אמר מוני ויטל (חי בילדותו בישראל), בעל דוקטורט בהיפנוזה קלינית, לדבריו, ומחבר הספר: Life Unlimited, An Exploration of Physical Immortality as Clinical and Therapeutic Model. ויטל, בטוב ליבו האינסופי, מוכן לחלוק איתנו את המסר הזה. "זהו סוד אשר נשמר כדי להחזיק בנו כעבדים".

לפניכם לקט נבחר מהגיגיו.

כיצד הגיע לרעיון:
מנסיוני בהיפנוזה למדתי שאני יכול לשנות אמונה לגבי התנהגות, וע"י כך אני יכול לשלוט בתוצאה של ההתנהגות הזו. אם אני יכול לעשות זאת בקלות עבור דברים קטנים, אני יכול לעשות זאת גם לגבי השקפות גדולות יותר.
הגיון מוזר. באותו הגיון, אם אני יכול להרים אבן קטנה בקלות, אני יכול להרים הר, או את כל כדור הארץ. לא?

בכל אופן, הנה עיקרי משנתו:
אנשים מחליטים מתי הם ימותו. זהו תהליך איטי וכואב. אנשים מאמינים שהם חייבים להזדקן ולמות. זה שולט בך.
האמונה במוות היא העמוקה ביותר שאימצנו אי פעם. מרגע שאימצנו אותה, היא מוטבעת בגופנו. כל תא, כל פעולה שאנחנו עושים, מקושרת לאמונה הזו. למעשה הגוף יודע את היום בו ימות. האמונה הזו חודרת לתת מודע שלנו, אשר משפיע באופן ישיר על המערכת החיסונית.
אין דבר כזה "להזדקן". הזדקנות היא רק מילה יפה ל-"אדם זה בתהליך מוות". התרבות מוצאת מילים יפות כדי לא להעליב את האדם שנמצא בתהליך הגסיסה חסר העתיד.

אני חייב לציין שמעיון בתמונותיו של בן האלמוות אני מצליח להבחין ברמזים קלים של הזדקנות. סליחה, של גסיסה מתקדמת.

תינוק נולד חופשי. ילד קטן לא יודע שום דבר על מוות. אין להם מושג. הם חיים, יש להם המון רוח חיים.
ויטל היקר, יש לי שאלה. מה לגבי כל התינוקות והילדים הרכים שמתים ממחלות נוראיות? האם הם יחידי סגולה שאימצו את אמונת המוות כבר בגיל שנה, חודש, יום? מה לגבי עוברים?

ומה לגבי יצורים חיים אחרים? האם כולם מתים משום שאימצו את האמונה במוות? או שרק האדם נועד להיות בן אלמוות?

לויטל יש תגליות רפואיות חסרות תקדים:
גיליתי שיש לנו בעצם שתי מערכות חיסוניות. זה יוכח בעוד שנים. המערכת החיסונית השניה מאוד גמישה, והיא מסוגלת להשפיע באופן מיידי על ההתנהגות הפיזית והרגשית שלנו. תוך כמה דקות מרגע שאנו מקבלים רעיון, אנחנו יכולים להפוך ולשנות את כל האנרגיה שלנו.

וזה גם המפתח למהפך בכיוון הבריאות וחיי הנצח. איך עושים זאת? די פשוט:
בכל בוקר, לפני שאתה קם מהמיטה, ובכל לילה לפני שאתה הולך לישון, גע בכל חלק בגופך ואמור לגופך "אני אוהב אותך". עשה זאת ויהיה לך היום הנפלא ביותר בחייך. אתה לא זקוק לרשות מאף אחד כדי לעשות זאת.
אהוב כל תחושה שעולה בך. אל תגנה או תבקר את עצמך. חזור על כך במשך 42 יום, זה מה שלוקח כדי להתחיל לחולל שינוי.

אך כמובן שלחופש הבחירה בחיים הבריאים יש צד שני: "אתה חולה בגלל שבחרת להיות חולה". (דיברנו על כך ביתר הרחבה ב"מחשבה יוצרת מציאות").

הקהילה הרפואית מאמינה בתרבות המוות. בבתי ספר לרפואה הם מתאמנים על גוויות, גופות מתות, לא על אנשים חיים.
נכון. הגיון צרוף: רופאים מתלמדים מתאמנים על גוויות – מסקנה: הקהילה הרפואית מאמינה בתרבות המוות.

וגם שיגעון גדלות קל לא נפקד מהסיפור:
אני מאמין באלוהים, לחלוטין. אני מחובר לאלוהים. אני מדבר איתו כל יום. אני אומר לבורא שלי כל מה שאני מתכנן לעשות. אני בוחר מה אני רוצה לעשות ורק אז אני מקבל את אישור הבורא על כך. אני לא מבקש מהבורא לעשות זאת עבורי. בשורה התחתונה – אם אין אני לי, מי לי.

טוב, ברור שהבחור משוכנע כי הוא יחיה לנצח. בכל זאת, כשרואים אותו אומר זאת, זה אפילו יותר מגוחך (קטע של דקה מתוך פרק בסדרה "בולשיט" של פן וטלר על המוות):

מובן כי קצת קשה להפריך את טענותיו של ויטל בעודו בחיים. המצב היה פשוט יותר אם היה טוען, למשל, כי אנו יכולים לעוף אם רק נאמין בכך חזק מספיק. היינו מזמינים אותו לצנוח ללא מצנח, או פשוט לצעוד מחוץ לחלון. ההפרכה היתה מידית.

לויטל יש הוכחות היסטוריות לתפישת עולמו:
אנשים לפני אברהם אבינו חייו מאות שנים. יודעים למה? כי הם לא האמינו במוות. זה לא היה issue. לא דובר על זה. הם רק חיו את הרגע ונהנו מחייהם. המוות שנגרם לא היה מהזדקנות אלא מתאונות.
מדהים מה אפשר להסיק מרשימה יבשה של שמות אנשים ומניין שנות חייהם.

ואם כבר באברהם אבינו עסקינן:
אברהם היה נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית. הוא יצר דת מאורגנת כפי שאנו מכירים אותה. למעשה, מעשיו הם הגורם הראשי למוות האנושי.

והגיגיו הפילוסופיים:
הפילוסופיה שלי היא היחידה שלא כוללת מוות בתוכה. לפיכך זו אינה דת, כי אתה לא יכול שתהיה לך דת שלא מבוססת על מוות. האמונה שלי מבוססת על חיים בלבד. אני לא מקבל את המוות כאפשרות, לא בחיי ולא בחיי אחרים, אלא אם האדם הזה מקבל אותו, רוצה אותו. מרגע שאדם וויתר על האפשרות של נצחיות הגוף לטובת נצחיות הרוח, הוא כבר החליט שהוא הולך למות.

"אפילו אם אין לך את האופציה, בצע בחירה. אם אתה הולך למות, לפחות שזה יהיה מבחירה."

מערכת תפילה קוונטית תעשה את העבודה עבורכם

הכל טוב ויפה, אבל אנשים הם זן עצלן במיוחד. למי יש זמן וכח ללטף את עצמו ולמלמל דברי עידוד בכל בוקר? עדיף כבר למות. אבל רגע… אם מישהו יעשה את העבודה בשבילנו, אולי נהיה מוכנים לשלם לו קצת. רצוי שזה יהיה מדעי כמובן.

והנה זה פלא, ויטל מצא דרך לעזור לכם לתקן את אנרגית החיים שלכם בצורה טכנולוגית מדעית. מדובר בתוכנה שנקראת "מערכת התפילה הקוונטית". התוכנה מבוססת על תורת הקוונטים, והיא מתפללת עבורך במיליון תדרי תפילה שונים. התפילות אינן דתיות, הן רק תפילות. המערכת מתעלת ומגבירה את התפילות עבורך. דמיין שכל אדם בסין יתפלל עבורך – זה עד כדי כך עוצמתי!

כדי שהתפילות תהיינה תפורות במיוחד בשבילך התוכנה בונה חתימה אנרגטית יחודית, שמבוססת על תאריך הלידה, מקום הלידה (כולל כתובת מדויקת), מספר טלפון וכתובת אימייל. לאף אחד אחר ביקום אין את האנרגיה המסוימת הזו. (האם לא נדרש גם מספר כרטיס האשראי והקוד הסודי שלו?)

תמורת תשלום סמלי של 2$ ליום, התוכנה תשלח לכם תדרים מאזנים, 24/7, לכל מקום בו תשהו ברחבי תבל. בוודאי תשמחו לשמוע שלתוכנה יש 97% אחוזי דיוק. לא יותר, לא פחות. התוכנה כל כך רגישה שהיא מסוגלת לקלוט תדרים שמקורם לפני זמן רב, וגם כאלה שדבקו בך מחברים, בני משפחה ואפילו חיית המחמד שלך.

ומי מכם, שבמקרה עשה מנוי לתוכנית התפילה הקוונטית ולא חש בשיפור מידי, צריך להבין:
רבים המצטרפים לתוכנית מרגישים את פעולתה מיד, בעוד אחרים לא חווים שום תסמינים ברורים. ההשפעה אינה מורגשת תמיד באופן מידי, אלא מתרחשת באופן תת-מודע… בכל מקרה, התת-מודע יקלוט את האפקטים המרפאים.
אהה. אם משהו מורגש – זה עובד. אם לא מורגש – זה עובד בתת מודע. אם משהו מורגש בעוד חודש – זו הוכחה שזה עבד כל הזמן ברקע. בקיצור, מתישהו, אתם תשכנעו את עצמכם שזה עובד (ולו רק כדי לא לצאת פראיירים).

רוצים סדנאות!

בכתבה זו, אנו זוכים להצצה נדירה אל אחת מהסדנאות של ויטל (800$ למשתתף, 35 משתתפים => 28,000$ ליומיים עבודה, לא רע). אבל ראו הוזהרתם – "השיחה הזו לא מתאימה לכל אחד. רק לאלה שרוצים לשלוט בעתיד שלהם".

נשארתם? נמשיך.

ויטל מדגים את התוכנה המופלאה. התוכנה פולטת את האבחון לאחת המשתתפות בסדנה: האישה מאוד שיפוטית, וניכרים בה תדרים של פטריה. האם יש לה פטריה באזורים אינטימיים אולי? לא? אולי היא אוכלת פטריות? כן? אהה. רע מאוד.

ויטל מפעיל את התוכנה והיא מנפיקה רשימת מספרים ותרשים של מערכת הרביה הנשית עבור משתתפת אחרת בסדנה. יש בעיות, בעיות תדרים. אך אל דאגה, ויטל ישלח כעת את התדרים הנכונים. הוא לוחץ על כפתור. קו לבן סורק את התרשים הלוך ושוב במשך שתי דקות. זהו – הבעיה תוקנה.

משתתף אחר בסדנה מתעניין לדעת האם תדרי התוכנה מסוגלים לחסום את התדרים שהממשלה משתמשת בהם, והאם ויטל יודע מהם התדרים הללו. ויטל מעדכן כי הממשלה מחזיקה כבר בטכנולוגיה הזו. הכל זה עניין של שליטה.

מסתבר ששמה של תוכנת הפלאים הקוונטית הגיע עד לארצנו הקטנטונת – בהרצאה הבאה יספר לנו ויטל (בכבודו ובעצמו?) על "רפואת העתיד- רפואת תדרים. נקבל מידע אודות תוכנת המחשב הידועה בעולם לאבחון בדיוק של 97% וריפוי מחלות על ידי תדרים וצלילים המגיעים ישירות למחשב האישי".

נשמע די רפואי, לא? מעניין שבתחתית העמוד הרלוונטי באתר הבית נזהרו קצת יותר ורשמו:
"שימו לב, השיטה אינה טיפול רפואי. התוכנית אינה מעניקה למשתתפיה שום סוג של תרפיה, יעוץ, טיפול רפואי או אבחון. אם אתה חושב שיש לך בעיה רפואית, אנא גש לרופא שלך. אין לתוכנית התפילה הקוונטית כל ערך מזוהה מעבר לזה שהמשתתף מייחס לה והיא אינה מהווה תחליף לשום תרפיה או טיפול רפואי". בכל זאת, יש גבול שמעבר אליו שטויות הן כבר בלתי חוקיות.

הנוסחה לחמוק ממגבלות חוקיות פשוטה, ורבים משתמשים בה:

1)      ממציאים מימד דמיוני כלשהו, לא פיזי, שאינו ניתן להגדרה ו/או למדידה (אנרגית חיים, תודעה קוסמית וכד').

2)      מסבירים כי שורש צרות האדם מצוי במימד הזה (חוסר איזון, חסימות, וכד').

3)      ממציאים מכשירי-דמה שמתיימרים למדוד ולאבחן את מצב האדם במימד הדמיוני (מכשירים שכל מה שהם מסוגלים למדוד, בהגדרה, הוא משהו מהמימד היחיד שניתן למדידה – המימד הפיזי).

4)      מציעים טיפולים שמתיימרים לשנות משהו במימד הדמיוני.

5)      ולבסוף מגיע שלב הכסת"ח – הצהרה כי שיטתם אינה מטפלת ברמה הפיזית, הרפואית, וכי לשם כל יש לפנות לרפואה הקונבנציונלית.

חדר האלמוות

"כאן לא מתים!" (תמונת אילוסטרציה)

בינינו, גם תוכנה זה קצת פאסה. יתכן וכמה אנשים הרימו גבה לגבי יכולת של תוכנת מחשב לשדר תדרים באופן אישי לכל אדם בעולם ולהאריך בכך את חייו. ויטל מפשיל שרוולים ועובר לעולם החומרה.

הוא עוסק כעת בפרויקט דמיוני ממש. אנסה לתרגם. אני מצדיע ליכולת גיבוב המילים המרשימה. אני לא בטוח שאפילו תחת איומי אקדח הייתי מצליח להנפיק בליל כל כך דחוס ומזוקק של שטויות חסרות משמעות:

"חדר האלמוות" הוא למעשה מתקן הולוגרמי משחזר, אשר אוסף ומאחד תודעה יקומית מידית עם הווייתנו, והוא חזק דיו לשנות את המטריקס המקורי של הDNA שלנו ושל חומרים אחרים סביבנו. השינוי שמתחולל בחדר הזה כה עמוק, שהוא הצעד הראשון להבנת ורכישת המיומנות של טלפורטינג ומסע בזמן. זה הצומת בו רוחניות מצטלבת להיות (?) חומר ואנרגיה. הטכנולוגיה מבוססת על מתמטיקה פרקטלית, תורת הכאוס, מיקרו-מעבדים מתקדמים, גלים סקלאריים ופיזיקה א-סיבתית.

וכאן פונה איש הנצח בקריאה נרגשת לתרומות כספיות שיאפשרו לו להמשיך את המחקר החשוב בתחום. הוא ממהר להוריד את תחושת "חזון אחרית הימים" אל הקרקע (אחרי הכל, יתכן ולא כל המשקיעים הפוטנציאליים בוחרים לחיות לנצח) ומסביר כי:

הסכום שנדרש ליצירת החדר אינו כה גבוה, וניתן לסיים את הפרויקט במהירות רבה, שכן הטכנולוגיה כבר קיימת ונותר רק לפתח אותה עוד קצת ולחבר הכל יחד.

לרגע דגדג לי בקצות האצבעות לשלוח מייל עם צרור שאלות סקרניות לגבי הטכנולוגיה ה"כמעט עובדת" שלו. אבל במחשבה שניה, מזוית ראיה של אחד שלא תופס את הזמן שנותר לו לחיות כאינסופי, וויתרתי. מעבר לבזבוז הזמן, אני חש שהעיסוק בנושא אף גורם לי להזדקנות מואצת.

מיליונים אשר מיחלים לחיי נצח, לא יודעים מה לעשות עם עצמם באחה"צ גשום של יום ראשון – סוזן ארץ (1943).

*

*** עדכון 1: אוי, אל תשאלו מה קרה. השמועות מספרות שמוני מת.

*** עדכון 2סדנא בנושא "כיצד להשתחרר מתרבות המוות" (או משהו בדומה) תיערך ב-2016. היא תוקדש לזכרו של מוני ויטלי. כנראה שאין גבול לאבסורד האנושי.

* תודה לרונן, ששלח לי קישור לדבר ההזוי הזה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

על ממשותה של הנשמה

על ממשותה של הנשמה

מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין מהו אותו דבר שאנשים קוראים לו "נשמה".

כשאני שואל אנשים מה זה בעצם נשמה, ומאיפה הם יודעים שקיים בכלל דבר כזה, הם בדרך כלל נועצים בי מבט משתאה שרומז כי משהו לא כשורה איתי. "נשמה, כאילו דה?!"
בפעמים שהתעקשתי להעמיק בחקירותי, התשובות שקיבלתי הפכו למבולבלות ומעורפלות יותר ויותר.

חיפוש קצר באינטרנט החזיר לי את בטחוני העצמי (בבורותי): באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית" הערך "נשמה" נפתח במילים: "לא ברור מהי הנשמה, וספק אם יש מי שיכול להגדירה." לאחר מכן מתוארות באריכות פרשנויות רבות ושונות למושג זה. הערך soul מזכיר עשרות פרספקטיבות שונות לנושא. נרגעתי.

המשמעות שצלצלה לי מוכרת יותר מכל היתה: "נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה את המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית, (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). בתפיסה זו, קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי העולם הבא ושכר ועונש, וגלגול נשמות."

אהה! נראה שעלינו על המוטיבציה הראשית להמצאת מושג הנשמה – לא נמות באמת אף פעם!
כל השאר הדיונים בנושא נשמעים לי כפלפולים פילוסופיים שמטרתם להגיע למסקנה זו. איכשהו לא נראה לי כי הבעיה הפסיכו-פיזית (העוסקת בדואליות גוף-נפש) מעניינת או מטרידה במיוחד את האדם מן הישוב. המוות – זה כבר עניין אחר.

לצורך הדיון, נתרכז בהגדרה של "נשמה" כפי שהיא מופיעה לעיל: "נשמה היא ישות ממשית… לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים".

ואני שואל: מה המשמעות של ישות ממשית שאינה קיימת במישורים הפיזיים?
פירושו של דבר שלא ניתן לחוות אותה בשום צורה באחד מחושינו, וגם לא במכשירי מדידה כלשהם. לא ניתן לבדוק ולחקור אותה בכלים מדעיים.

באיזה מובן היא קיימת, אם כן? המובן היחיד שאני יכול לחשוב עליו בו היא קיימת הוא כמושג מופשט במוחו של האדם.

גם "חד קרן סגול" קיים כמושג מופשט במוחי כרגע. האם אני יכול לטעון שהוא ישות ממשית? אני יכול לטעון כמובן. השאלה אם אתם תקבלו את טענתי כנכונה. ואם "חד קרן סגול" נשמע לא מופשט מספיק למישהו, מה לגבי "נפתושים קוסמריים?"

רגע אחד, מה לגבי "כוח משיכה" למשל? גם הוא מושג מופשט. אף אחד לא קולט את כוח המשיכה עצמו בחושים באופן ישיר. מה זה בכלל כוח? האם כוח הוא ישות חומרית? לא. כלומר, אחד מהמושגים הבסיסיים ביותר בפיזיקה הוא בכלל לא ישות חומרית! (הוא גם לא אנרגיה). אז באיזה מובן כוח המשיכה ממשי יותר מ"חד קרן סגול"?
הוא ממשי במובן שיש התאמה בין המושג הזה לבין העולם בו אנו חיים (כפי שהוא נתפש במוחנו המוגבל). מעבר להתאמה, שימוש במושג הזה יכול לנבא בדיוק מדהים מסלולים של תפוחים נופלים, פגזים, חלליות, ירחים, פלנטות, כוכבים וגלקסיות. זה הופך אותו בנוסף גם למושג שימושי ומועיל. (אפשר להסתכל על נשמה כמושג שימושי ומועיל – להרגשה הטובה לפחות, אבל בזה היא לא שונה בהרבה ממושגים כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס – האם הם קיימים?).

גם מושגים שמתארים מצבים רגשיים כמו "כעס", "אהבה", "רחמים" וכו' אינם חומריים, ויחד עם זאת בעלי משמעות, מכיוון שהם בהחלט נמצאים במתאם עם העולם בו אנו חיים, ואף יכולים לנבא משהו על התפתחות הדברים (אם כי באופן הרבה פחות מדויק מחוקים פיזיקליים). אם אדם "כועס" למשל, ישנם מאפיינים פיזיולוגיים נלווים ברורים לכך, וכמו כן יש הסתברות גבוהה יותר שיתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. במובנים האלה מושג הכעס "ממשי" (וגם שימושי).

הערה: ישנם תחומים בהם התאמה למציאות אינה רלוונטית או לפחות אינה הכרחית – תחומים כמו שירה, מוזיקה, מדע בדיוני, או מערכת אמונה כלשהי. אפשר לטעון שמושגים שמועלים בתחומים אלו הם מעניינים, מעוררי השראה, מפתים, מהנים, אבל לא שהם "קיימים".

וברמה החווייתית: כל אדם יכול לקום בבוקר עם מחשבה/אשליה/הזיה משלו. זה יכול להיות משהו שהוא חלם עליו בלילה, קיבל בתיקשור או קרא בדפים של ספר עתיק שמצא בבוידעם. יתכן והוא חווה זאת בעוצמה רבה. הוא ממש, אבל ממש מרגיש ויודע שזה נכון. האם התחושה החזקה שלו הופכת את המחשבה/אשליה/הזיה שלו לישות קיימת?
ברור שחוויה אישית בלבד, חזקה ככל שתהיה אינה יכולה לשמש הוכחה לקיום של משהו. (להרחבות בנושא הזיות ראו כאן וכאן).

יתרה מזאת. אם אותו אדם מתחיל להפיץ את המחשבה/אשליה/הזיה שלו בקרב מכריו, ניחן בכאריזמה מספקת ובנוסף פונה בטענותיו לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של האדם (פחד ממוות והרצון להרגיש משמעות ושליטה בחיים למשל), סביר כי אנשים נוספים ימהרו לחלוק במחשבה/אשליה/הזיה שלו. ההיסטוריה מלאה בסיפורים כאלה. האם זה הופך את המושג לקיים? לנכון?
ברור שגם אמונת רבים באותו מושג לא הופכת אותו לקיים במציאות. (אני מניח שכל אחד ימצא במהרה דוגמה למושג שמיליונים מאמינים בו אך הוא אינו חושב שהוא קיים. רמז – אל של דת אחרת למשל).

כלומר, לפי הקריטריון שאני מציע, התאמה למציאות הפיזית היא המדד היחיד שיכול להבחין בין מושג שקיים במוחנו בלבד לבין תיאור של משהו שאכן קיים במציאות שמחוץ למוחנו. ככל שההתאמה תהיה מדויקת יותר ובעלת יכולת ניבוי גבוהה יותר, כך יגבר בטחוננו שהמושג שהמצאנו מתאר משהו שאכן קיים במציאות.

מה אתם אומרים? יש קריטריונים אחרים? נוספים? דוגמאות נגדיות?

נראה כי הנשמה תיאלץ להמשיך לשכון במחוזות האמונה האישית בלבד. לראייה, אלפי שנים של אמונה בקיומן של נשמות, התפלספות קדחתנית ומחקר פארא-פסיכולוגי ממושך לא קירבו אותנו כהוא זה להכרעה בנושא.

הנטייה המיסטית של זמננו, המראה עצמה בעיקר בהתפשטות של מה שנקרא תיאוסופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן.
– איינשטיין, במכתב במפברואר 1921

אך היו שחשבו אחרת ויצאו לחפש ראיות פיזיות לקיומה של הנשמה. על כך ברשומה הבאה.

* הערה: ברור וידוע לי שהנושא זכה לדיונים פילוסופיים מעמיקים לאורך מאות רבות של שנים, וכתבים בנושא ממלאים ספריות שלמות. ניסיתי להציג כאן את הדברים בצורתם הפשוטה והישירה ביותר ולהזמין לדיון ברוח דומה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

פלצבו 5 – טיפולי פלצבו והדיון האתי

פלצבו 5 – טיפולי פלצבו והדיון האתי

כפי שראינו ברשומה הקודמת, אפקט הפלצבו ככל הנראה אינו מרפא מחלות ברמה הפיזית, אבל על דבר אחד קשה להתווכח – הוא יכול לגרום לחולים להרגיש הרבה יותר טוב, לפחות במצבים מסוימים. זה יכול להתבטא בשיפורים סימפטומטיים, בהפחתה בכאבים ועוד. אם ניתן להקל על סבלם של החולים, מדוע לא לתת להם טיפולי פלצבו?

השימוש בפלצבו ברפואה של פעם

עד לעידן המודרני רוב הטיפולים הרפואיים היו חסרי כל בסיס מדעי וכל התרשמות מיעילותם נבעה משילוב של אפקט הפלצבו והחלמה טבעית (או תנודות טבעיות במחלה).

טיפולים אקזוטיים, שכל קשר בינם לבין ריפוי הינו מקרי בלבד, ניתנו לחולים לאורך ההיסטוריה, וכללו למשל עין קרפד, כנף עטלף, ריאות שועל מיובשות, זרמי חשמל, ואבקת מומיות (שהאמינו כי מרפאת אפילפסיה, פצעים מוגלתיים, פריחות, שברים, שיתוק, מיגרנות, אולקוס ועוד). למי שאבקת המומיות נשמעת כמו מליצה או הגזמה פראית, נספר כי בשנת 1908 עדיין היה אפשר להזמין "מומיה מצרית אמיתית" מחברת Merck.

במאה ה-17 היה מתכון לתרופה שמרפאת "הכול". אנא פתחו הפנקס ורשמו לכם ליום סגריר, מי יודע, לפעמים תרופות הסבתא האלה באמת עובדות:

לוקחים גופה טריה של ג'ינגי' בן 24 (עדיף אחד שמת בתלייה, שבירה על גלגל או בשיפוד על המוקד), ולאחר יממה לאור השמש והירח חותכים ממנו רצועות ומפזרים קצת תבלינים לשיכוך הטעם…
(הדוגמאות מתוך פרק 10 בספר "לא רציונלי ולא במקרה").

אך מעבר לטיפולים המגוחכים, התייחסותם של "מרפאים" שונים ומשונים לאורך ההיסטוריה לחולי, לאדם הסובל, ולאו דוקא למחלה ברמה הפיזיולוגית היא אולי הנקודה העיקרית שצריך לתת עליה את הדעת.

חישבו לרגע על רופא העיירה שהגיע בכרכרה עם המזוודה המפורסמת שלו ובה לא הרבה יתר מסטטוסקופ. הוא היה יושב כל הלילה לצד החולה הקודח כשהוא אוחז בידו, מניח מגבות רטובות על מצחו וממלמל מילות עידוד (זה לפחות מה שאני זוכר מ"בית קטן בערבה"). למרות ש"רופא" כזה לא ידע כמעט דבר על המחלה מהזוית המדעית, וההליכים בהם השתמש לא היו בעלי כל השפעה פיזיולוגית כשלעצמם על מהלך המחלה, יתכן מאוד שביקורו הקל על החולה.

The Doctor- Luke Fildes – 1891 – ויקיפדיה

פלצבו ברפואה של היום

עם התפתחות מדע הרפואה רכש האדם הבנה וידע בנושאים כגון חיסונים, היגיינה וחיטוי, חיידקים, וירוסים, גנטיקה ועוד. לאחרונה התפתחו טכנולוגיות רפואיות מתקדמות שמאפשרות אבחונים מהירים, הדמיות מסוגים שונים, טכניקות ניתוח מתקדמות, השתלות וטיפולים תרופתיים רבי השפעה.

בעולם המערבי המוכר לנו עלתה קרנה של "טכנולוגיית הרפואה", ואילו "אומנות הרפואה" – אותה מעטפת טיפולית מיטיבה – נדחקה לשוליים, יש שיאמרו, יותר מדי. ההתלהבות מזיהוי חומרים והליכים בעלי יעילות רבה כשלעצמם הפנתה את אור הזרקורים הרחק מיחסי מטפל-מטופל, והפכה כל תועלת נוספת שהם מעניקים לחולה ל"הטיה מחקרית" שיש לנקות.

טיפולים שאינם יעילים יותר מטיפולי-דמה אינם מאושרים לשימוש, או שמוצאים משימוש (כמו ניתוח לקשירת העורקים שהזכרנו בחלק הראשון).

אך לא תמיד יש לרופאים מענה לתלונות החולים.
בכל יום פוקדים את חדרו של הרופא עשרות אנשים שסובלים מכאבי ראש, מיחושי בטן, עייפות או כאלה שחטפו וירוס כלשהו, כשהם משוועים להקלה כלשהי. פעמים רבות אין לרופא מה להציע להם מלבד מנוחה במשך כמה ימים עד שהגוף יכניע את הוירוס, הפחתת מתחים וכד'. אך החולים מצפים לעזרה ממשית. לוחצים לקבל משהו. מדוע בעצם שהרופא לא יתן להם טיפול דמה, אם זה יכול להעניק להם הרגשה טובה יותר?

מסתבר שרופאים רבים אכן עושים זאת!

סקר שנעשה בארה"ב מצא כי למרות שרק אחוז קטן מהרופאים נותנים כדורי דמה או זריקות דמה, כמחצית מהם נותנים מרשמים שלדעתם אינם יכולים לסייע ישירות למצבו של החולה (כמו ויטמינים למשל), אלא משמשים רק כפלצבו. מחקרים רבים נוספים מאשרים כי שימוש בפלצבו הינו תופעה נפוצה ביותר. הנקודה הבעייתית היא שבמקרים לא מועטים רופאים רושמים טיפול אנטיביוטי לטיפול בנגיפים (וירוסים), טיפול שלא רק שאינו יעיל, אלא בעל השפעות מזיקות לכלל האוכלוסייה (בכך שהוא מעודד התחזקות החיידקים ע"י ברירה טבעית). כמחצית מהרופאים שהשיבו על סקר שנעשה בישראל הודו כי הם משתמשים בפלצבו על בסיס קבוע.
[סקירה מעמיקה של הנושא, כולל התיחסות לסקר שהתפרסם במרץ 2013 לגבי שימוש בסוגים שונים של פלצבו בקרב רופאי משפחה אפשר לקרוא כאן.]

פלצבו ברפואה אלטרנטיבית

פלצבו זה כל הסיפור

הצלחתם ותפוצתם הרחבה של טיפולים אקזוטיים, שכל קשר בינם לבין ריפוי הינו מקרי בלבד, אינן נחלת ההיסטוריה בלבד. מאות סוגים שונים ומשונים של טיפולי פלצבו ממשיכים לשגשג גם בימינו: קריסטלים, כשפים, לחשים, מגנטים, מים פשוטים (הומאופתיה), דיקור, לחיצות, נפנופי ידיים (הילינג, רייקי), צעצועים טכנולוגיים חסרי כל פעילות רלוונטית  – כל אלה הוכחו כיעילים כמו פלצבו, במקרה הטוב.

פה ושם ניתן למצוא מחקרים שתוצאותיהם הראו יתרון כלשהו של טיפול כזה או אחר על פני פלצבו, אך ממעוף הציפור, ככל שהמחקר מבוקר טוב יותר, כולל נבדקים רבים יותר ועדכני יותר, כך הולכות התוצאות ומתקרבות לתוצאות טיפול הדמה שניתן לקבוצת ביקורת.

אין בכוונתי וביכולתי להוכיח את טענתי הגורפת ברשומה זו. ידרשו לכך רשומות רבות בעתיד. בעבר נגעתי בנושא הקריסטלים, הילות, תפילות ומחשבה חיובית, ובקרוב מאוד אסקור בקצרה את ההומאופתיה. בינתיים אטען, כי הרוב המכריע של טיפולים שמוגדרים "אלטרנטיביים" או "משלימים" הינם טיפולי פלצבו יצירתיים ותו לא. (הקורא הסקרן מוזמן להתחיל בספר "ריפוי או פיתוי" שמפנה למאות מחקרים בתחום, בנוסף, אפשר לבדוק מה כתוב במסמך הזה לגבי השיטה האלטרנטיבית החביבה עליכם – מומלץ לשמור ליום סגריר).

אך האם משמעות הדבר כי לטיפולים אלה אין שום השפעה על החולה? התשובה כמובן שלילית. כפי שראינו, קיימים הבדלים ניכרים לעיתים בין מצב חולים שלא קיבלו טיפול כלל לבין כאלה שקיבלו טיפול דמה.

הנה כמה טעימות מתחום הדיקור הסיני, שיחדדו את העניין.

דיקור אמיתי לעומת דיקור דמה – מצא את ההבדלים

סדרת מחקרים שהתבצעה בגרמניה השוותה בין שלוש קבוצות נבדקים: קבוצה אחת קיבלה טיפול בדיקור קלאסי, קבוצה שניה קיבלה דיקור דמה (דיקור שטחי בנקודות שאינן נקודות דיקור), וקבוצה שלישית או שלא קיבלה טיפול כלל או שקיבלה טיפול סטנדרטי (תלוי במחקר). חשוב לציין כי למשתתפים לא נאמר כי "יתכן שיקבלו דיקור דמה", אלא כי "יקבלו או דיקור קלאסי או דיקור מסוג אחר, שהראה אפקטיביות בניסויים קליניים בעבר" (מה שנכון), וזאת כדי לא לפגוע באלמנט הציפייה לשיפור (כפי שראינו שקורה אם נבדקים יודעים כי הם עלולים לקבל פלצבו). המצבים שנחקרו היו מיגרנות, כאבי גב תחתון כרוניים, שגרון ברכיים, ועוד.
לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הדיקור (אמיתי ומדומה) אבל כן היה הבדל משמעותי בינן לבין אלה שלא קיבלו טיפול או שקיבלה טיפול סטנדרטי.

כך למשל, במחקר שכלל למעלה מ-1100 סובלים מכאבי גב תחתון, קיבלו הנבדקים סדרה של 10 טיפולי דיקור של 30 דקות כל אחד במשך 5 שבועות. כ-48% ממקבלי הדיקור האמיתי דיווחו על שיפור, כך גם 44% ממקבלי הדיקור המדומה, לעומת 27% בלבד שבצעו פיזיותרפיה וקיבלו משככי כאבים בהתאם לצורך.

הממצאים הללו, שמצביעים על כך שלדיקור הסיני אין שום אפקט ספציפי לגבי המצבים לגביהם ניתן הטיפול, קיבלו חיזוק במחקרים רבים נוספים, למשל בסקירה הזו של 13 מחקרים נוספים שכללו למעלה מ-3000 נבדקים. הדיקור האמיתי הראה יתרון קטן ולא משמעותי על פני דיקור הדמה, והחוקרים טוענים כי הוא יכול לנבוע בקלות מהטיות כאלה ואחרות.

במחקר הזה וגם במחקר הזה, דיקור דמה השיג תוצאות טובות אפילו יותר מדיקור אמיתי

בדיקה יסודיות יותר של כמה מהמחקרים שצוינו לעיל הראתה כי היה מתאם משמעותי בין רמת הציפיות של הנבדקים כי הטיפול יעזור להם, לבין התועלת שלו בפועל בהקלה על מצבם (ללא קשר כאמור אם היה מדובר בדיקור אמיתי או דמה).

מצד אחד, אפשר לראות בתוצאות אלה מכה ניצחת לתומכים בשיטת הדיקור הסיני, שכן לא נראה שהתורה הסינית בת אלפי השנה שונה ביעילות שלה מטיפול דמה.

מצד שני, טיפולי הפלצבו הללו היטיבו עם החולה יותר מאשר הטיפולים הסטנדרטיים שהיו לרפואה להציע במקרים אלה.
בכל מקרה, חוקרי הפלצבו זכו במתנה נפלאה – פלצבו רב עוצמה להשתמש בו במחקריהם! (לפחות עד שקרנו של הדיקור הסיני תרד, ועימה עוצמתה של תגובת הפלצבו).

שינוי טקטיקה שיווקית

ככל שהתרבו המחקרים הרציניים שבדקו תחומים שונים של הרפואה האלטרנטיבית עלתה התמונה הברורה – מדובר בטיפולי פלצבו חסרי אפקטיביות רפואית ספציפית (המצב לגבי הומאופתיה למשל, זהה). במשך שנים רבות נאבקו המאמינים ברפואה האלטרנטיבית בעובדות, וציטטו מחקרים אנקדוטיים שהראו כי יש יתרון לשיטתם על פני פלצבו.

בשנים האחרונות נראה כי הגישה משתנה, ומתבצע ספין על אפקט הפלצבו. "או קיי", הם אומרים, "השיטות שלנו לא טובות יותר מפלצבו, אבל אפקט הפלצבו הוא מדהים! הפלצבו מרפא הכל! מדובר במהפיכה ברפואה! טיפולי פלצבו עובדים לא פחות טוב מתרופות! הם עובדים גם כשיודעים שנוטלים פלצבו! התודעה מרפאת את הגוף! בכח המחשבה ניתן לגבור על כל מחלה!" וכיוצא באלה.

אך טענות אלה אינן מבוססות על ראיות. המחקרים שהתבצעו עד היום (ובחנו כמה מהם מקרוב) מצביעים על כך כי האמונה של המטופל כי הוא מקבל טיפול יעיל עוזרת לתחושתו כי מצבו טוב יותר, ובמקרה הטוב מפחיתה את הסימפטומים החיצוניים של המחלה, אך אינה משפיעה על הגורמים למחלה ועל מהלך התפתחותה.

מצב הדברים אירוני במקצת. תומכי שיטות טיפול אלטרנטיביות מתפארים בכך שבניגוד לרפואה המודרנית, שמטפלת בסימפטומים בלבד, הם, לטענתם, מטפלים בשורש המחלה. למעשה מצב הדברים הפוך. אם להאשים את אחד הצדדים בטיפול שטחי וסימפטומטי בלבד, הרי שהאצבע מופנית כלפי כל אותם טיפולי הפלצבו.

הסכנות

מעבר לחוסר התועלת הרפואית שבטיפולים, השיפור הסימפטומטי שמעניק אפקט הפלצבו עלול להזיק לאדם, אם לא יקבל טיפול אמיתי במקביל. בסופו של דבר, אפשר לראות את הכאב כדרכו של הגוף לאותת לנו כי קיימת בעיה כלשהי שדורשת תשומת לב. ברגע שמקלים על הכאב מבלי לטפל בשורש הבעיה, המצב יחמיר ללא ידיעתנו.

נחזור לניסוי בחולי האסתמה שסקרנו קודם. טיפול הפלצבו אמנם נתן לחולים את התחושה כי מצבם השתפר, בעוד המדידות האובייקטיביות של תפקודי הריאה הראו כי לא כך הדבר. טיפול בשלב אבחון ראשוני של אסתמה עשוי לעצור את החמרת המצב. יתרה מזו, אם המצב כבר חמור, התקף אסתמטי עלול להוביל למוות – כ-250,000 אנשים בכל שנה מתים מכך ברחבי העולם. חולה שנוטל טיפול פלצבו (=אלטרנטיבי, בהקשר זה) ומרגיש כי מצבו הוטב, במקום לקבל טיפול רפואי שמשפר את המצב באופן אובייקטיבי, עלול לסיים את חייו בטרם עת.

על אוכל טעים לעומת מזין, ועל השילוב המנצח

אנלוגיה פשוטה יכולה להבהיר את הצורה בה אני רואה את הדברים.

בקצה האחד (הימני) נמצאים ההליכים הרפואיים היעילים שניתנים ללא כל אמפתיה. קרים, מנוכרים, לחוצים בזמן, וללא התעניינות כלשהי בחולה. החולה מרגיש כמו מכשיר תקול במעבדת תיקונים (אני מגזים ומקצין בכוונה כדי לחדד את ההבחנות). הדבר משול לישיבה במרתף קר וחשוך ושתיית משקה ירקרק סמיך בעל טעם דוחה שמכיל את כל המרכיבים התזונתיים שהאדם זקוק להם לבריאותו.

בקצה השני (השמאלי) אנו מוצאים (שוב, במקרה הטוב) מעטפת טיפולים תומכת שמבוססת על הליכים רפואיים חסרי כל יעילות כשלעצמם. הדבר משול למנת אוכל מלאכותי שאמנם הוספו לו מרכיבי טעם, ריח, צבע ומרקם, אך למעשה הינו חסר כל ערך תזונתי (בצילום – אחת ממנות הפלסטיק בחלון הראווה של מסעדה יפנית אופיינית).

באמצע נמצא השילוב המנצח. היעד האולטימטיבי של הרפואה (כפי שאני רואה אותו לפחות): הליך רפואי יעיל ובטוח, אשר ניתן במעטפת טיפולית תומכת, מחזקת ואכפתית. הדבר משול לארוחת גורמה טעימה וגם מזינה. האלמנטים הטובים הטוב משני העולמות משולבים להם יחדיו.

 

יקפצו עכשיו אנשים ויאמרו – "אבל לזה בדיוק הכוונה כשמדברים על רפואה משלימה! שילוב בין טיפולים קונבנציונליים לבין אלטרנטיביים!"

ואני שואל, מדוע לשלב בין משקה בריאות דוחה לבין אוכל-דמה טעים? למה לא להכין מנת גורמה מזינה?
האם לא נכון יותר לשאוף למסגרת טיפולית אחת בה אותו המטפל יעניק גם יחס תומך, אמפתי ומעודד וגם טיפול בטוח ויעיל רפואית?

כמנת קינוח (ברוטב הומור מקברי) הנה עוד כמה טיפולים אלטרנטיביים יצירתיים בפעולה (לא לפספס את 3 הדקות האחרונות):

אולי האנלוגיה של אוכל טעים ומוגש יפה אינה האסוציאציה הראשונה שנותרת לאחר צפיה בסרטון…

הדילמה האתית

נחזור לשאלה בה פתחנו רשומה זו ונדחק אותה לקצה. ברור שזה לא יהיה רעיון נבון להסתפק בטיפול פלצבו סימפטומטי אם קיים טיפול בעל יעילות פיזיולוגית אובייקטיבית. אבל מה לגבי מקרים בהם אין טיפול יעיל בנמצא? אם ניתן להקל על סבלם של החולים באמצעות טיפול פלצבו, מדוע לא לתת להם אותו?

מצד אחד, לכאורה אין סיבה מיוחדת להמנע מטיפול כזה – לפחות יקל על הסבל. אבל מצד שני, טיפול פלצבו מחייב הונאת החולה מעצם הגדרתו ועומד בסתירה לעיקרון שקיפות המידע שנמסר למטופל לגבי מצבו. באופן ברור עומדים כאן בסתירה שני עקרונות בסיסיים: החובה לסייע לחולה, לעומת חובת השקיפות.

*   האם על רופא להונות את החולה בתקווה שהוא יהיה בין אותם אנשים שטיפול הדמה ישפר את מצבם?

*   האם על הרופא לשקר שקרים יותר גדולים ולהבטיח הבטחות גדולות יותר כדי להעצים את האפקט?

*   האם כדאי שחברות תרופות ייצרו תרופות דמה וימכרו אותן תמורת כסף? האם יש לגבות עבורן מחיר גבוה יותר כדי להגביר את האפקט? (למרות שעלות התרופה תהיה אפסית?)

*   האם שיווק התרופה צריך לכלול סופרלטיבים פיקטיביים כדי להגביר את יעילותה?

*   האם על רופא להימנע מלתת דיאגנוזה שלילית מדי (ואמיתית) לחולה כדי לא להעצים את תופעות הלואי ע"י אפקט הנוסיבו (האפקט ההפוך לפלצבו, בו בעקבות ציפיות שליליות נחווים סימפטומים של החמרה במצב)?

*   האם הצלחת טיפול פלצבו עלולה לערער את הפציינט כשתיוודע לו האמת, ולגרום לו לחשוב שזה מוכיח כי "הכל היה בראש שלו"?

*   מה לגבי פגיעה באמון בין המטופל למטפל כאשר יוודע לו יום אחד כי קיבל פלצבו? והאמון במערכת הרפואית בכללותה?

*   אם נרשה שימוש מסחרי בפלצבו האם לא ניצור מצב בו אף אחד כבר לא ידע מה תרופה אמיתית ומה לא? (שהרי אם יהיה כתוב בדף התרופה כי היא אינה מכילה כל חומר פעיל, היעילות שלה כפלצבו כנראה תיעלם).

האם תוכלו להציע עקרונות מנחים לגבי מתי, כמה ובאיזו דרך לתת טיפול פלצבו, אם בכלל?

* * *

תודות

שוב תודות לד"ר קרן לנדסמן, מתמחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, אשר קראה את החומר והעירה הערות מועילות. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה – סוף העולם – מבט מהיציע (על מציאות ומחלות אחרות). כמו כן תודות לאיציק שוחט – סטאז'ר, אשר עבר גם הוא על החומר והעיר הערותיו.

מקורות והרחבות

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

פלצבו 4 – אז יש בו או אינבו?!

פלצבו 4 – אז יש בו או אינבו?!

את הרשומה הקודמת סיימנו בתחושת בלבול רצינית. לי לפחות, נדרשו ימים רבים בשביל להבין מה קורה כאן: האם הפלצבו הוא מיתוס או תופעה רבת עוצמה?

מצד אחד פגשנו חוקרים שהראו שכאשר מנקים את כל ההטיות וגורמי ההחלמה הטבעית, לא נותר כמעט שום הבדל בין מקבלי טיפול דמה לבין אלה שלא קיבלו טיפול כלל, כלומר אפקט הפלצבו הוא מיתוס בלבד. מצד שני, סקרנו שורת מחקרים ארוכה שהראתה כי התניה קלאסית, ציפייה ומנגנוני למידה שונים, בכוחם ליצור אפקטים מרשימים לטיפולי פלצבו. מה קורה כאן?

ברשומה זו אנסה לפזר מעט את הערפל.

השוואת תפוחים ותפוזים. ותמרים. ושזיפים.

פירות יבשים (ויקיפדיה)

נחזור למחקרים של החוקרים הדניים, אלה שטענו כי הפלצבו הוא למעשה מיתוס, ונבחן אותם ביתר דקדקנות. בחינה זו תספק לנו כמה רמזים טובים לבלבול הגדול.

במידה רבה ערבבו החוקרים הדניים בסקירת-העל שלהם תפוחים, תפוזים, תמרים ושזיפים (ואולי גם כמה צימוקים). כשבוחנים תתי קבוצות של המחקרים שנכללו בסקירה מגלים כי אפקט פלצבו כן הראה עדיפות על פני חוסר טיפול, במצבים הבאים (החוקרים מציינים זאת בעצמם):

*  טיפולים שכללו התערבות פיזית (למשל דיקור דמה), לעומת מתן גלולה. => אנחנו יודעים כבר שגודל האפקט מושפע מרמת הציפייה, ומרמת הרושם של הטיפול, ולכן ממצא זה אינו מפתיע.

*  מחקרים שמטרתם העיקרית היתה לבדוק את אפקט הפלצבו, לעומת ניסויים קליניים. => סביר מאוד שהפרוטוקול היה מתאים יותר לחשיפת האפקט במלוא עוצמתו.

* מחקרים בהם לא נאמר לנבדקים כי יתכן שהם יקבלו טיפול דמה, כלומר, הם היו משוכנעים שטיפול הדמה שהם מקבלים הוא אמיתי. זה אינו מצב הדברים האופייני לניסויים קליניים בהם הנבדק מיודע מראש כי בסיכוי של 50% (בד"כ) הוא לא יקבל את הטיפול האמיתי. => גם עובדה זו לא מפתיעה, שכן רמת הציפיות נמוכה הרבה יותר אם המטופל יודע שיתכן ולא יקבל טיפול אמיתי.

*  טיפולים בהם החולים מעריכים באופן סובייקטיבי את מצבם (למשל כאב או דכאון) לעומת מדידות אובייקטיביות (למשל לחץ דם או רמת סוכר). => נקודה קריטית אליה נחזור מיד.

בהקשר זה כדאי להאיר נקודה נוספת. עובדה ידועה היא כי חלק מהנבדקים מגיבים טוב לפלצבו וחלק אינם מגיבים. לא ידוע עדיין מה מאפיין את אלה שמגיבים לעומת אלה שלא. מצד שני, ברוב המקרים התוצאות המדווחות במחקרים הן ממוצע התגובות של כלל הנבדקים (מגיבים ושאינם מגיבים). ערבוב זה מחביא במידה רבה את עוצמת אפקט הפלצבו בקרב תת קבוצת המגיבים. (מובן שיש כאן בעיה של ביצה ותרנגולת, שכן אם לא נדע להגדיר מראש מי הם אלה שיגיבו, אפשר תמיד לבחור רק את אלה שהגיבו טוב, אולי גם מסיבות מקריות לחלוטין או שאינן קשורות לפלצבו. זו רק נקודה למחשבה. יתכן שבעתיד נדע לחזות מי הם האנשים שיגיבו טוב לפלצבו, ואז ברור שלהפרדה כזו לתת קבוצות יש הצדקה).

נראה שהדנים הלכו קצת רחוק מדי במסקנותיהם הנחרצות.

שיפור אובייקטיבי או סובייקטיבי בלבד?

אולי לא שמנו לב, אבל הרוב המכריע של הממצאים בדבר כוחו של הפלצבו עולה מהערכות החולים עצמם. תחושה של שיפור והקלה בסימפטומים, הרגשה טובה יותר, כאבים חלשים יותר – כל אלה הינם גורמים שקשה עד בלתי אפשרי למדוד בצורה אובייקטיבית.

לפני שנמשיך, נחדד קודם את ההבחנה בין מחלה (disease) לבין חולי (illness).

מחלה

חולי

תפקוד ביולוגי-פיזיולוגי לקוי

חוויה של בריאות לקויה

משפיעה באופן שלילי על האורגניזם

משפיע באופן שלילי על האדם

מוסברת ע"י תיאור התהליכים הפיזיולוגיים שמתרחשים בגוף

מוסבר ברמת התופעות, כחוויה

יכולה להתקיים ללא חולי, אם אינה מתבטאת בצורה סימפטומטית

יכול להתקיים ללא כל מחלה מאובחנת

כמובן שברוב המקרים יש קשר חזק בין מחלה לחולי: המחלה (הליקוי בתהליכים הפיזיולוגים) באה לידי ביטוי בסימפטומים, שנחווים כחולי.

חשוב להדגיש עוד, כי אין בהבחנה זו להקל ראש בחשיבות ו"ממשות" מצב החולי. חולי הוא הדרך בה הגוף מבטא את עצמו בפני האדם הסובל. ביטוי זה יכול להיות הן סובייקטיבי (כאב, חרדה) והן אובייקטיבי (קושי בתנועה, בנשימה). נוסף על כך, היות ולחוויות סובייקטיביות יש בסופו של דבר ביטוי בתפקוד המוח, חוויות אלה יכולות אף להימדד באופן אובייקטיבי ע"י הדמיה של פעילות המוח, או מדידת רמות הכימיקלים בדם. עובדה זו מקשה למתוח גבול ברור בין אובייקטיבי לסובייקטיבי.

העדויות המחקריות בקשר לאפקט הפלצבו מצביעות על כך שהוא עוזר בעיקר בהקלה על החולי, ולא בריפוי המחלה. התחום הנחקר והמובן ביותר היום בקשר לפלצבו הוא תחום הכאב, שהוא בעיקרו ביטוי של חולי. העדויות העיקריות לכוחו של הפלצבו מגיעות מניסויים מעבדתיים (על אנשים בריאים בד"כ) שהדגימו הקלה סימפטומטית קצרת טווח.

קיימות עדויות מועטות לגבי יכולתו של הפלצבו לרפא מחלות ע"י שינוי אובייקטיבי מדיד בפיזיולוגיה של המחלה בגוף. עובדה זו מקבלת חיזוק במחקר הדני.

לגבי מחקרים שהראו לכאורה שינויים אובייקטיביים – רובם לא השוו בין מקבלי פלצבו לכאלה שלא קיבלו טיפול כלל, ולפיכך מסקנותיהם שנויות במחלוקת (שכן יתכן שמקור השיפור הוא בהחלמה טבעית).

גם במקרים בהם ניכר שיפור בתפקוד האובייקטיבי של החולה, לא תמיד מוצאים לכך תמיכה ברמה הגופנית ממש. כיצד הדבר יתכן? נזכר בסיפור על האישה שבדק הייגארת', שתפקוד ידה השתפר לא בזכות שיחרור המרפק הנעול, אלא בזכות העובדה שהיא פיצתה על מגבלות התנועה שלה ע"י גמישות יתר בחלקים אחרים של הזרוע. באופן דומה נמצא כי סובלים מהפרעות שינה דיווחו על שיפור סובייקטיבי במצבם לאחר שקבלו טיפול פלצבו, אך בפועל לא היה כל שיפור אובייקטיבי במצבם.

קיימות עדויות לשיפורים במדדים אובייקטיבים בניסויים בחיות, תוך שימוש במנגנון ההתניה הקלאסית, אך הם לא הודגמו עדיין בניסויים על בני אדם (למידע נוסף בקשר לחוסר הראיות לשיפור אובייקטיבי ראו עמ' 6-7 במאמר זה).

הניסוי הבא ממחיש בצורה מאוד ברורה את הנקודה. במסגרת מחקר שהתפרסם בקיץ 2011 בחולי אסתמה, קיבל כל נבדק שלוש סדרות של ארבעה טיפולים שונים בכל אחת (בסדר אקראי):

1)      טיפול במשאף עם חומר פעיל

2)      טיפול במשאף עם חומר בלתי פעיל

3)      טיפול בדיקור דמה (בעזרת מחטים מיוחדות שלא נכנסות לגוף)

4)      אי מתן טיפול.

מכיוון שבשלב זה אנחנו כבר מומחי פלצבו, נדקדק ונעיר כי שני הסוגים הראשונים של הטיפול ניתנו בסמיות כפולה (גם המטפל לא ידע אם קיבלו משאף עם חומר פעיל או דמה), דיקור הדמה היה רק בסמיות מצד המטופל (המטפל ידע כי מדובר בדיקור דמה), וקבוצת אי הטיפול לא היתה בסמיות כמובן, שכן כולם ידעו מי לא קיבל טיפול באותו היום. נוסיף ונציין כי קבוצת "אי מתן טיפול" שונה מקבוצה שלא היתה משתתפת בניסוי כלל, מכיוון שכל ההטיות שהזכרנו הנובעות מעצם העובדה כי הנבדקים משתתפים בניסוי, מקבלים יחס ותשומת לב, עוברים בדיקות תפקודי ריאה, רוצים אולי לרצות את המטפל וכו', הטיות אלה פועלות על קבוצה זו. יחד עם זאת, קבוצה כזו כן תנקה גורמים של תנודות טבעיות במחלה למשל.

התוצאות היו מאלפות:

כשהתבקשו הנבדקים להעריך את השיפור במצבם בעקבות הטיפולים, לא היה הבדל גדול בין שלושת הטיפולים – כולם הניבו שיפור משמעותי במצב החולים, לעומת אי מתן טיפול (שם ניכר בכל זאת שיפור, אך הרבה פחות מרשים). במילים אחרות, לחומר הפעיל לא היה יתרון מובהק על פני טיפולי הפלצבו, ככל שהדבר נוגע להערכות החולים.

אבל מה קורה כשבודקים את מצב החולים בצורה אובייקטיבית (ע"י בדיקת תפקודי ריאה)? מסתבר שהתמונה שונה לחלוטין:

כל היתרון של טיפולי הפלצבו על אי מתן טיפול נעלם (למרות שעדיין נראה שיפור אובייקטיבי מסוים בשלושת המקרים – כנראה תנודות טבעיות במחלה), ואילו החומר הפעיל עשה את העבודה בצורה ברורה.

תוצאות אלה מדגימות את הטענה כי הפלצבו מתבטא בשיפור סובייקטיבי בהרגשה אך לא בשיפור אובייקטיבי במצב הפיזי.

מעניין לא פחות להשוות מה קרה בכל אחד משלושת המפגשים הטיפוליים שקיבל כל נבדק, כלומר, איזה אחוז מהנבדקים הגיב באופן אובייקטיבי למשאף הפלצבו בכל שלוש הפעמים שקיבל אותו? רק בפעמיים? רק בפעם אחת? אף פעם? וכך לגבי כל שאר המצבים. גם כאן הממצאים מאירי עיניים ("מגיב" מוגדר מי שמדד תפקודי הריאה שלו השתפר ביותר מ-12%):

בעוד ש-62% מהנבדקים הגיבו למשאף עם החומר הפעיל בכל 3 הפעמים שקיבלו אותו, רק 3% הגיבו בכל שלוש הפעמים לכל אחד מהמצבים האחרים. הרוב המכריע הגיב להם פעם אחת מתוך שלוש, אם בכלל.

לאור העדויות שיש בידינו היום, אפשר להגדיר את תגובת הפלצבו כאוסף מנגנונים פסיכולוגיים-נוירולוגיים שמקלים על חווית החולי של האדם (גם אם ברמה הסימפטומטית בלבד).
הציפייה להחלמה, הרצון להחלים, האמון במטפל ובטיפול, היחס האמפתי, המעודד ומפיח התקווה והבטחון מצד המטפל – כל אלה מקטינים את המתח, החרדה ותחושת אי הוודאות של המטופל ומקלים על התמודדותו עם המחלה.

במובן זה אפקט הפלצבו הינו מרכיב נלווה ומעצים הן למרכיב ההחלמה הטבעית והן להליך הטיפולי הפיזיולוגי (חומר כימי או פעולה ניתוחית למשל), למרות שכשלעצמו כנראה שאינו משפיע על מהלך המחלה ברמה הפיזיולוגית-אובייקטיבית.

עד שלא תמצאנה עדויות ברורות לפעילות קלינית ממשית של טיפול פלצבו, נראה לי שהגדרה זו משקפת את מצב הידע כיום ותוכל לשמש אותנו כאשר נעבור לדון בטיפולים מבוססי פלצבו.

סיכום ביניים

המודל הבא יעזור לנו לעשות סדר בבלגן (בניתי אותו על סמך חלקי מודלים שמצאתי במקורות השונים שהוזכרו + הבנתי את הדברים).

לחצו על התרשים לפתיחה בחלון נפרד:


בראש המודל מופיע המצב הרפואי הנידון. ראינו שאין דין כאב כדין רמת-הורמון, סרטן-הלבלב או עצם-שבורה, וכי אי אפשר להסיק מסקנות ישירות מתגובת פלצבו במצב אחד לגבי תגובת פלצבו במצב רפואי אחר.

המרכיב הבא הוא מרכיב "השיפור הטבעי", מרכיב שלא ניתן לנטרל בשום ניסוי. מדובר בהתמודדות אוטומטית ואף בלתי מודעת של הגוף עם המצב הפיזיולוגי הלקוי.

מתחת נפגוש הטיות שנובעות מעצם העובדה שהנבדק יודע כי הוא נמצא תחת מעקב רפואי. אני לא חושב שנרצה להגדירן כחלק מתגובת הפלצבו.

המרכיב הבא אשר מכונה "המעטפת הטיפולית" כולל בתוכו אלמנטים רבים עליהם הרחבנו את הדיבור קודם לכן: מנגנוני הציפייה, ההתניה, המוטיבציה, האמון בטיפול ובמטפל, אמונו של המטפל בטיפול, יחסי המטופל-מטופל, הסביבה הטיפולית – המקום, האוירה, המכשור שמסביב, הרושם, כל אלה יכולים להיות בעלי השפעה משמעותית על הדרך בה המטופל תופש את הטיפול ואת מצבו. מרבית המנגנונים במעטפת הטיפולית דורשים מודעות מצד המטופל בכדי להשפיע.

המרכיב ברמה הבאה הוא מרכיב "הריפוי הטכנולוגי". ברמה זו ניתן חומר כימי פעיל, או מתבצע הליך פיזיולוגי/כירורגי בעל יעילות מוכחת. יעילות זו מובטחת גם אם החולה אינו בהכרה. ברמה הזו ניתן לתת תרופת דמה או הליך-דמה אחר. זו הרמה אליה מתייחסים כשמדברים על פלצבו כעל "חומר אינרטי, חסר כל פעילות רפואית".

נסקור בזריזות את המהלכים והתהפוכות בהם פגשנו עד כה, לאור המודל המוצע.

בתחילת הדברים נתקלנו במקרים בהם ספקנים חשדו כי טיפול מסוים הינו שרלטנות. כדי לחשוף את הדבר הם השוו בין מסלול 5 (מתן הליך "אמיתי" לכאורה) לבין מסלול 4 (מתן הליך דמה), והראו כי אין הבדל ביניהם. המסקנות שעלו הן כי ההליך "האמיתי" שהודגם הינו מעשה שרלטנות, וכי אלמנטים רבי עוצמה אחרים (ששייכים ל"מעטפת הטיפולית") אחראים על התוצאות.

הלקח הופק, ובמשך עשרות שנים התמקדו הניסויים הקליניים של תרופות וטיפולים חדשים בהשוואה בין מסלולים 4 ו-5 בכדי לזקק את האפקטיביות האמיתית של ההליך הנבדק. במקרים רבים הפיקו שני המסלולים תוצאות מרשימות, והמסקנה היתה כי אפקט הפלצבו עצום מימדים.

אבל אז הבינו כי למעשה שכחו להשוות את התוצאות למסלול 1, כלומר למצב בו לא ניתן טיפול כלל.

במילים אחרות, האם אפקט הפלצבו שבמסלול 4 נובע מכוחה של המעטפת הטיפולית או מריפוי טבעי? לשם כך צריך להשוות בין מסלול 4 (שכולל את המעטפת הטיפולית) לבין מסלול 1 (שאינו כולל אותה). כשאספו החוקרים תוצאות של ניסויים קליניים בהם היה מידע על שלושת המסלולים (1, 4 ו-5), גילו כי התוצאות במסלול 4 היו דומות מאוד לתוצאות במסלול 1, כלומר אפקט הפלצבו הינו זעום, והממצאים מוסברים ע"י שיפור טבעי במצב.

אבל ניסויים אחרים (בעיקר בכאב, וכאלה שנועדו לבדוק את אפקט הפלצבו עצמו ולא יעילות של תרופה חדשה) הראו תמונה אחרת לגמרי. ממחקרים אלה עלה כי קיים הבדל משמעותי בין הפלצבו לבין אי טיפול. כיצד מיישבים את הסתירה הזו?
בחינה מדוקדקת יותר מראה כי קיים טווח גדול מאוד במידה בה המעטפת הטיפולית תורמת לאפקט הפלצבו. בניסויים הקליניים שבודקים תרופות חדשות השפעת ה"מעטפת הטיפולית" קטנה מאוד. היחס לנבדקים מצומצם וקורקטי בד"כ, הם מודעים לכך כי יתכן ויקבלו פלצבו ולפיכך הציפיות שלהם נמוכות יחסית, וכד'. למעשה החוקרים השוו בעיקר את מסלול 3 (בו למעטפת הטיפולית תרומה זעומה לאפקט) עם מסלול 1, בו אין מעטפת טיפולית כלל. לא פלא אם כך שהאפקט היה מוגבל ביותר.

ממחקרים שהתמקדו באפקט הפלצבו עצמו למדנו הרבה על הגורמים והמנגנונים השונים שפועלים במסגרת "המעטפת הטיפולית".

כדי להעריך את תרומת המעטפת הטיפולית לבדה לאפקט, בנפרד מההליך המדומה, ביצעו החוקרים השוואה בין טיפול אמיתי גלוי לסמוי (השוואת מסלול 5 ל-6), וההבדלים שנמצאו (בעיקר בחקר משככי כאבים) היו מרשימים, כלומר, גם בטיפולים "אמיתיים" למיניהם מרכיב המעטפת הטיפולית משמעותי.

לסיכום, הדגשנו כי רוב המידע האיכותי שהצטבר עד כה לגבי אפקט הפלצבו נובע ממחקרים בתחומים מאוד מסוימים, באנשים בריאים ולטווחי זמן קצרים (בעיקר כאב – אותו קל לעורר באופן ניסויי). רוב העדויות מצביעות על הקלה בסימפטומים כפי שהם מתוארים באופן סובייקטיבי ע"י המטופל, ולא על ריפוי פיזי של ממש שניתן למדוד באופן אובייקטיבי.

אחת המחלוקות העיקריות והמהותיות ביותר בתחום כרגע היא האם, ואם כן עד כמה ובאיזה מצבים, יש לטיפול-דמה השפעה קלינית אובייקטיבית.

מצוידים בהבנות אלה, הגיע הזמן לעסוק בסוגיה הטעונה ביותר: אם טיפולי דמה מקלים על סבלו של המטופל ועל התמודדותו עם מצבו הרפואי הלקוי (לעיתים באופן מרשים), למה לא לתת טיפולי-דמה?

נעסוק בכך ברשומה הבאה.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק