ספקנות רחוב – החצי המלא של הכוס

ספקנות רחוב – החצי המלא של הכוס

הגיע הזמן לצאת לרחוב.
ללא נבירה באינטרנט, ללא קריאת מאמרים, ללא ביצוע מחקרים מרובי משתתפים, ללא מכשירי מדידה מתוחכמים. רק אנחנו והמוח שלנו. שהרי בבסיס הדברים, חשיבה חדה היא בסה"כ הטלת ספק בהתרשמות הראשונית שלנו ובחינה מבוקרת יותר של הדברים.

אדגים בסיפור אישי, ואזמין אתכם לחלוק סיפורים משלכם.

* * *

לפני שנים רבות הזדמנתי לאחד מסניפי רשת מסעדות שוייצרית (רשת שנעלמה מנופי ארצנו כבר לפני עשור, כך מסתבר).

חשקה נפשי במיץ תפוזים סחוט, וכל שהיה עלי לעשות הוא לקחת לי כוס מארגזי הכוסות הריקות, למלא אותה במיץ מהמתקן ולגשת לקופה לשלם. עמדה בפני הבחירה בין כוס "גדולה" שמחירה ₪15 לבין כוס "קטנה" שמחירה ₪10 בלבד.

התבוננתי בכוסות. משהו נראה לי חשוד.
הכוס ה"גדולה" התנוססה אמנם לגובה רב יותר, אך עיני החדה הבחינה שהיא גם… מעט צרה יותר!

מעניין, חשבתי לעצמי.

מצויד בכוס "גדולה" אחת ובכוס "קטנה" אחת, צעדתי בנחישות לעבר השירותים, לצורך התייחדות מדעית. תחילה מילאתי את הנמוכה במים עד שפתה. בתנועה מפתיעה במקצת (כדי למנוע גלישת מים על דופן הכוס) התחלתי למזוג את תכולתה אל תוך הכוס הגבוהה. זו התמלאה, והתמלאה, הפלא ופלא – עד אפס מקום!
שפשפתי את עיני בתמהון (לא לפני שהנחתי לרגע את הכוסות בצד), וליתר בטחון חזרתי על התהליך בכיוון ההפוך. מלאתי את הכוס הגבוהה עד שהמים גלשו מעל שפתה, רוקנתי את הנמוכה עד לטיפה האחרונה וקראתי לעברה בקול מתריס: "נראה אותך עכשיו, שמנמוכה שכמוך!" באותו הרגע ממש נפתחה במפתיע דלת אחד מתאי השירותים ואדם מעונב כבן 50 הגיח כשהוא רוכס את מכנסיו ונועץ בי מבט מוזר. הבחנתי במשהו חשוד בשפם שלו, שנראה כאילו הודבק ברשלנות… אבל זה כבר מסיפור אחר. נחזור לענייננו.
המשכתי בניסוי. ניחשתם נכונה. אף לא טיפה אחת גלשה אל מחוץ לכוס "הקטנה".

מכיוון שאת גיל 7 כבר עברתי, יכולתי להסיק רק מסקנה אחת – שתי הכוסות זהות בנפחן!

שאלות רבות ניקרו במוחי:

*  האם המחיר שנגבה עבור הכוס ה"קטנה" היה מחיר מבצע, או שמא מחירה של "הגדולה" – מופקע?
*  האם אדם ששתה מהכוס "הקטנה" יהיה צמא מהר יותר מזה ששתה מהכוס ה"גדולה"?
*  מה אנשים בוחרים יותר – כוס "גדולה" או "קטנה", ומה השיקולים שלהם?
*  האם אנשים קונים כך יותר כוסות מיץ מאשר אם היה מוצע רק סוג אחד של כוסות?
*  מה צריך להיות המחיר של סוג בודד, כך שההכנסות ממנו ישתוו להכנסות מצמד כוסות כזה?
*  כמה אנשים נוספים שמו לב ששתי הכוסות זהות בנפחן?

דן אריאלי – הרי לך מחקר!

כך או אחרת, בסופו של דבר קניתי קרואסון, one size.

* * *

וכעת שאלה אליכם, הקוראים.

לפניכם 3 כוסות מרטיני זהות. הימנית מלאה עד שפתה.
מבלי לערוך מדידות וחישובים, אנא העריכו את כמות המשקה שנמצא כרגע בכוסות ב' ו-ג', באחוזים, ביחס לכוס מלאה.

 

לחצו כאן למלא את הערכתכם

שתפו בני משפחה וחברים!
כאן תוכלו למצוא את התשובה, בליווי סטטיסטיקה של הערכות הגולשים.

מוזמנים לשתף בתגובות בסיפור ספקנות-רחוב משלכם.

____________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו בתחתית הטור השמאלי (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הרשומה או שתפו בפייסבוק!

Inside out

Inside out

המוח שלנו הוא כלי חישובי מדהים. מרבית העבודה שהוא מבצע מתרחשת ללא כל מודעות מצידנו. "אנחנו" מקבלים מידע שעבר כמה דרגות של עיבוד, וממשיכים את הפרשנויות שלנו משם.

המוח מניח הנחות סבירות כשהוא מפענח את הקלט החושי, בנסיונו להסיק מסקנות על המציאות בצורה יעילה (נכונה וזריזה) עד כמה שאפשר.
אחת ההנחות הללו היא כי חפצים הינם בולטים ולא שקועים, כלומר קמורים ולא קעורים – הנחה סבירה במיוחד כשמדובר במשהו מוכר כמו פני-אדם למשל.
אפשר להפיל את המוח בפח אם מנצלים הנחה זו, כפי שנראה הפעם.

שימו לב מה קורה כשמסיכה זו מפנה את פניה השקועים כלפינו. המוח מתעקש לראות אותם כבולטים (התרכזו באף למשל), ולפיכך אין ברירה אלא "לראות" את המסכה הופכת את כיוון הסיבוב לפתע. רק כאשר הקלט החושי מפריך באופן בוטה את ההנחה הזו, חוזר המוח לראות את המסכה כשקועה.

 

גרסה שלי (מאולתרת די בחופזה) בה המסיכה מוצבת קבועה ואני משוטט סביבה עם המצלמה. שימו לב כיצד הדמות מפנה פניה לעבר הצופה, לא משנה לאן יזוז!

החומרים הדרושים: מסכת פלסטיק (2₪ בחנות חומרי יצירה), פנס LED קטן שמאיר אותה מלמטה, בזוית (דבר שמעצים את האפקט, מכיוון שהמוח מניח שאור מגיע מלמעלה. ככה זה בד"כ).

כשצובעים את המסיכה כמו שצריך, האפקט ממש מתעתע:

ראו את הדרקון הזה:

והרי לכם עבודת יצירה נחמדה לילדים! דגם להרכבה עצמית נמצא כאן.

והנה קוביה מרחפת באויר בצורה משונה. חוטים? מגנטים?

שימו לב שלא משנה שהטריק כבר ידוע לכם, המוח פשוט מסרב לראות את הקובייה כשקועה. אין "לנו" כמעט שליטה על תעתועי מוח מסוימים. מודעות לא תמיד עוזרת. אנחנו "רואים" דברים לא נכונים. (לכן חשיבה חדה היא לעיתים קרובות כה קשה – היא נוגדת את החוויות האישיות הבסיסיות ביותר!)

הנה תמונה שמתנהגת בצורה מאוד מוזרה (עד שמפנים אותה קצת יותר מדי הצידה):

מעניין שכאן המוח מוטעה לחשוב שמדובר בתבנית שקועה דווקא, בעוד שהיא למעשה בולטת. (כיצד הושגה ההטעיה הזו?)

דבר מוזר קורה לעפרון כשמשחילים אותו בצמד האומים הזה:

ונסיים בגרסת הקורנפלייקס:

למוח אין ברירה – מכיוון שהוא מניח שהקופסאות בנויות בצורה קמורה, הוא חייב לפרש את מוט המתכת כעקום.
אני ממש ראיתי אותו מתעקל לנגד עיני כדי להשתחל בחורים!

"ראיתי במו עיני!" אינו טיעון כה חזק, מסתבר.

רשומות קודמות בקטגורית תעתועי תפישה

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שמתפרסמת רשומה חדשה? הרשמו למטה משמאל (תמיד אפשר לבטל).

תעלומת האיש הנעלם

תעלומת האיש הנעלם

והפעם חידה.

בלי הרבה הקדמות, האם תוכלו להסביר מה קורה כאן?!
סיפרו כמה אנשים בתמונה וחכו כמה שניות. מי נעלם? להיכן? מי מופיע? מהיכן?

לנוחיותכם, הנה שני המצבים "מוקפאים":

אתם מוזמנים לשתף במחשבות שהתרוצצו בראשכם בנסיון לנתח מה קורה כאן.

ולמי שפיצח את התעלומה מחכה אתגר גדול לא פחות – להסביר זאת באופן קצר וברור ככל האפשר!

שיגע לכם את המוח? שתפו חברים, שגם הם יסבלו קצת!

התייאשתם? הנה הפתרון.

לרשומות קלילות נוספות לחצו כאן.

עניין של פרספקטיבה

עצמים נראים לנו גדולים יותר כשהם קרובים אלינו, וקטנים יותר כשהם רחוקים.
המוח לומד כלל זה, ומשתמש בו לביצוע הערכות גודל ומרחק.

איזה רכב נראה גדול יותר?

אם בודקים, מגלים שכולם זהים בגודלם על פני המסך, ולפיכך מטילים תמונה זהה בגודלה על פני רשתית העין. אך היות והרכב שמצד שמאל נתפש כרחוק יותר (עקב המיקום שלו ביחד לסביבה), המוח מבצע "תיקון" ותופש אותו כגדול יותר, כי עצם רחוק שתופש אותו שטח על הרשתית כמו עצם קרוב – חייב להיות גדול יותר.
(כמובן שבסיטואציה אמיתית, הרכב השמאלי באמת היה חייב להיות גדול יותר).

נעבור למשהו קצת פחות ריאליסטי, ועדיין, רמזי המרחק שמספק הציור עליו מונחות הסיגריות מספיקים כדי לגרום למוח לראות את הסיגריה משמאל כקטנה יותר:

אפקט דומה בו אנחנו "רואים" תמונה שונה מזו המוטלת פיזית על הרשתית פגשנו גם כאן – "אשליית המגדל הנוטה".

נחזור לעולם המציאות. מה קורה בחדר הזה?!

 הנה ההסבר:

ועכשיו נשתעשע קצת:

מה שכמובן מזכיר מיד את הסצנה מ"סודי ביותר" (היו שם עוד כמה שמבוססות על אותו עיקרון):

עוד מראה שם על הקיר?

עוד מראה שם על הקיר?

לאן נעלמה הבננה?!

הזדמנות אחרונה לפצח את החידה מהפעם האחרונה (סרטון שני), לפני שהפתרון נחשף…

והנה סוף סוף הפתרון:

והיו מי שלקחו את זה רחוק עוד יותר – אל החיים האמיתיים!
(לא מדובר במראה, אלא בחלון זכוכית ובזוג תאומות שנמצאות משני עבריו ומבצעות תנועות מתואמות. האנשים התמימים שנכנסים לשירותים לא מבינים להיכן נעלמה בבואתם) 🙂

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מראה, מראה שעל הקיר

מראה, מראה שעל הקיר

למה בעצם מראה הופכת ימין-שמאל, אבל לא למעלה-למטה?

לפעמים השאלות התמימות והפשוטות ביותר הן דוקא אלה שהכי קשה לענות עליהן. לפעמים דוקא שאלות כאלה הן המובילות לתגליות חדשות במדע, ואולי אף למהפכות של ממש.

זו אולי לא דוגמה לכך, אבל תענוג לשמוע את ריצארד פיינמן מדבר בעניין:

ועכשיו למשהו אחר.
הסרטון הבא צולם ברצף, ללא עריכות מחשב.

התוכלו להסביר מה קורה כאן?! (מבלי להציץ בסרטון ההסבר כמובן…)

בקרוב אפרסם את התשובה בתוספת בונוסים נחמדים.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

רשומה על לא-כלום

רשומה על לא-כלום

הריק

שלושים חישורים מתאחדים
בטבורו של גלגל
מלבד החישורים
הריק
הוא רובו של הגלגל

כד החרס
עיקר שימושו הוא בחללו

על כן
האין יש לו תפקיד
הריק בעל צורה

בית
הוא רבועים של אויר
דלת בין שני חדרים
רק מחברת את האויר
חלון מחבר חלל מרובע
עם הריק הגדול
שבחוץ

לעיתים היש הוא רק תירוץ ואריזה,
והאין הוא האוצר האמיתי.

מתוך ספר הטאו (נכתב לפני כ-2500 שנה), בתרגום ניסים אמון.

הנה כמה אסוציאציות ויזואליות שעולות במוחי למקרא הדברים.

שימו לב כיצד אנו רואים את שאינו קיים.

המשולש הלבן "שנמצא מלפנים" כמובן אינו קיים בשום אופן על המסך.
אם תסתירו את החלקים השחורים לא ישאר ממנו דבר. הוא קיים רק במוחנו.

אני מניח שכולם ראו. שימו לב שרק הצל קיים כאן בתמונה.

למעשה גם האותיות בשאלות אינן קיימות. רק הצל שלהן מופיע. כך למשל נראה סוף המילה "משולשים" כשבוחנים אותו מקרוב:

וראו מה קורה אם אני הופך ומסובב את התמונה:
כאן כבר מאוד קשה לזהות את האותיות (אפילו שכבר יודעים מה לחפש). הן אינן בכיוון בו אנו רגילים לראות אותן, ויותר מכך, "האור" מגיע מלמטה, זוית מאוד לא אופיינית שהמוח לא "אוהב" להניח כשהוא מפרש את מה שאנו רואים. שני האלמנטים הללו מספיקים כדי שאפקט האותיות יעלם.  (יש עוד אפקטים מעניינים שקשורים לכיוון התאורה, אבל זה כבר לרשומה אחרת).

הנה עוד אשלייה קלאסית, אך בביצוע חדש – בתנועה!  "Talking Heads"

ואיך אפשר, בהקשר זה, לא להזכיר את היצירה המפורסמת ביותר של ג'ון קייג', שנכתבה ב-1952. היצירה מורכבת מ-3 חלקים. הנה כאן בעיבוד מרגש לתזמורת:

* * *

הנה קטע מתוך הספר "המפלצת החמודה" של עודד בורלא, בו מתלונן העכבר איגנץ בפני המפלצת החמודה:

"הם לא ידעו לחנך אותי, ההורים שלי. כשהייתי קטן שאלתי את אבא שלי ואת אמא שלי שלוש שאלות, אבל עם לא ידעו לענות לי. אף פעם.
"מה שאלת?"
"שאלתי: איפה היו החורים של הגבינה לפני שהיתה גבינה?
איפה הגבינה שהיתה בחור לפני שהיה חור?
לאן נעלמים החורים כשאוכלים את הגבינה?"
"אלו באמת שאלות קשות מאוד". אמרה המפלצת החמודה. "מאוד!"

* * *

האם יש לכם עוד דוגמאות מעניינות למקרים בהם אנחנו רואים את הלא קיים, ואולי אפילו מקרים בהם "האין הוא האוצר האמיתי" ?

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!