האמנה, אמונה ואמון

האמנה, אמונה ואמון

והיום – פוסט אורח מאת ערן אבירם.

ערן הוא חבר בפודקאסט "ספק סביר" מימיו הראשונים, מתרגם ועורך תוכן במקצועו. חובב משחקים ותיק, המתרגם של מבוכים ודרקונים לעברית, הקים ומקיים את הפודקאסט הישראלי למשחקי תפקידים "על כתפי גמדים", ומשתתף פעיל בקהילת המשחקים בארץ – אם כי כרגע הוא חי בלונדון.

*

אני מאמין שמחר ירד גשם.

בוודאי שזה עובד, אבל רק אם אתה מאמין בזה מספיק.

אני לא מאמין! הפועל שוב הפסידו!

מי שמאמין, לא מפחד.

בדיונים אינטרנטיים – ולמעשה, בדיונים בכלל – אין דבר חשוב יותר מתיאום הגדרות. ובכן, יותר חשוב להתנהג כמו אדם בוגר, אבל תיאום הגדרות נמצא מיד במקום השני.

אם נוודא תחילה שכששנינו אומרים "על-טבעי" אנחנו מתכוונים לאותו דבר, נוכל להמנע ממצב שבו אחרי שעתיים מסתבר שאני התכוונתי ל-"דברים שאינם חומריים", ואתה התכוונת ל-"תחושה מסתורית שאני לא יכול להסביר", או במילים אחרות, בזבזנו שעתיים בלהבין מה השני מתכוון, ורק עכשיו יכול להתחיל דיון אמיתי בנושא שנשאל.

לכן השלב הראשון בכל דיון ענייני צריך להיות תיאום הגדרות: אם אנחנו מדברים על נושאים שקשורים ל-X, בוא נסכים תחילה בינינו מהו, בעצם, X. וכדאי להיות קשובים ל-Y שיצוץ בהמשך, ולתאם הגדרות גם לגביו.

הרבה מילים סובלות מבעיית הגדרה קשה, אך נתפסות כמובנות מאליהן לכל הדוברים, ולכן קל לפספס אותן. דיונים רבים מתדרדרים להטחת טיעונים לעוסים חוזרים, פשוט בגלל שאף אחד מהצדדים לא שם לב לכך שאחת המילים בהן שניהם משתמשים, בעצם, לא אומרת אותו דבר לשניהם. לכן, השלב הראשון של תיאום הגדרות הוא זיהוי ההגדרות הבעיתיות. כספקנים, אנחנו כבר יודעים שה-"מובן מאליו" איננו מובן, ובטח שלא מאליו, אך חשוב שנדע ליישם את אותה חשיבה גם לגבי המילים בהן אנחנו משתמשים כדי לתקשר אחד עם השני. "נו, אבל אתה יודע למה אני מתכוון!" אז זהו, שאחרי שעה וחצי, הסתבר שבעצם אין לי מושג.

מי שמאמין לא מפחד

בעוד שהדבר נכון לגבי מילים רבות, חשוב לי להתמקד במיוחד במילה "אמונה". אנשים זורקים אותה לתוך הדיון as-is, בעוד שלמעשה היא טעונה ממש, רק שאף אחד לא מכיר בכך.

עיקר הבעיה היא, שכשאומרים בעברית "אמונה", עשויים להתכוון לשני מונחים שונים.

אנסה להמנע מהגדרות פילסופיות עמוקות, כי למי יש כוח. (וההגדרה בוויקיפדיה קצת מבלבלת בין הדברים)

האמנה (belief) היא המצב התודעתי בו אדם תופס דבר מה כנכון. זהו מושג שמקורו בלימודי פילוסופיה, עד כמה שאני יודע, ולכן אין זה פלא אם לא שמעתם אותו מעולם עד היום. ממש חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר, אבל אין מה לעשות.

במובן הזה, אני מאמין שאני עכשיו יושב על כיסא, אני מאמין שאישתי אוהבת אותי, ואני מאמין שכדור הארץ כדורי. כשאני מדמיין חד-קרן, אני מאמין שאני מדמיין אותו – אבל אינני מאמין בו. אין לי האמנה בקיום חד-קרן, אלא האמנה בקיומו של דימוי של חד-קרן. מבחינה מעשית, הרבה מאוד מהמחשבות שלי הן בעצם האמנות.

שימו לב שאפשר להחזיק בהאמנה לגבי משהו שאיננו אמיתי. אנשים משוגעים עשויים להחזיק בהאמנה שהם נפוליאון. זוהי האמנה שגויה, אבל אפשרית. האמנה היא רק המצב התודעתי שמשהו נכון, בלי קשר, בעצם, למצבו העובדתי במציאות.

"ידע", אגב, הוא תת-קטגוריה של האמנה, שלעיתים מוגדר כהאמנה נכונה ומוצדקת. כלומר, האמנה שגם תואמת את מצב העניינים בעולם, וגם יש לי הצדקה להחזיק בה. למשל, מי שמאמין שהוא נפוליאון, לא יודע שהוא נפוליאון – הוא רק מאמין בכך. אבל בגלל שזה לא נכון, זה לא ידע (תחת הגדרה זו לידע, כלומר).

אמונה (faith) היא סוג של האמנה – ספציפית, כזו שאינה מוצדקת. אולי אמיתית, אולי לא, אבל אין לי הצדקה להחזיק בה. "הצדקה" כאן היא מושג לוגי, טכני, שלא ניכנס אליו, אבל בקצרה, משמעו שניתן להסיק את המסקנה מההנחות שברשותי (שיש בסיס, לרוב עובדתי, שיכול לשמש אותי כהנחה, ובאמצעותו אני יכול להראות שהמסקנה אכן נובעת בהכרח).

הנה דוגמה: אני מאמין שיש לי דינוזאור במקרר. למה? ככה. אני לא יכול לתת הצדקה, לתת סיבות לכך שאני מחזיק באמונה הזו. אם הייתי יכול – למשל, מישהו מכר לי "ביצת דינוזאור" שנראית משכנעת, ושמתי אותה במקרר – זו כבר לא אמונה, מאחר וההאמנה הינה מוצדקת (אולי זו אפילו ידיעה, אם זוהי באמת ביצת דינוזאור, כי אז זו האמנה אמיתית ומוצדקת). בדומה, אם מישהו יוכל להוכיח את קיומו של עולם אליו עוברות נשמות לאחר המוות, או להציג את קיומו באופן עובדתי, אין יותר צורך להאמין במקום שכזה – בזכות ההוכחה, אפשר לדעת שהוא קיים. אם אני יודע משהו, אינני מאמין בו; אם אני מחזיק באמונה כלפי משהו, משמעות הדבר היא שאני מחזיק בהאמנה כלפיו ללא שום ביסוס, ולכן לא יכול לדעת אותו.

כספקן, אני משתדל להחזיק בכמה שיותר האמנות אמיתיות מוצדקות, או במילים אחרות, כמה שפחות אמונות. זה בגלל שאמונה היא פיסת מחשבה בעייתית – או שהיא נכונה, אבל מהסיבות הלא נכונות, ולכן היא לא יכולה לעזור לי למצוא האמנות נכונות אחרות; או שהיא פשוט לא נכונה. אני רואה האמנה חסרת הצדקה כסכנה לתהליך המחשבתי התקין, כי אם קיבלתי אחת זה סימן שהמסננת הביקורתית שלי לא עובדת כמו שצריך, ואני עלול לקבל עוד. אני משתדל ללכת למקום אליו מצביעות העובדות והעדויות – כלומר, אני בהכרח מחייב את עצמי רק לדברים שיוכלו להפוך לידע, ולעולם לא לאמונות (כי עובדות, כאמור, מספקות הצדקה, ולכן, בהכרח, לא מובילות לאמונה).

לצערנו, המוח שלנו דווקא מחווט היטב לספוג ולייצר אמונות, אך על זה כבר הורחב במקומות רבים אחרים בבלוג הזה.

מוקד אמון

אבל עוד לא סיימנו, כי כאשר פונים להשתמש במילה "מאמין" בדברים יומיומיים יותר, כמו למשל "אני מאמין שאורי לא משקר לי, ובאמת קוראים לו אורי", זה כבר עניין של אמון. בגדול, לצורך העניין כאן, "אמון" הוא המוכנות לקבל את הדברים שאומר אדם X בתור אמת. (תראו, אני מתאם הגדרות!)

אמון נובע מניסיון – אם חבר שלי אומר לי שהכלב שלו חולה, אני מאמין לו, כי כבר שנים ארוכות שחבר שלי אומר לי דברים שהתגלו כנכונים. בנוסף, הניסיון מראה לי שאנשים באופן כללי נוטים להגיד את האמת, ושלחברה יש נורמות מסוימות. למשל, איני מפקפק שלאורי קוראים אורי – האמון במערכת החברתית גדול כל כך, שאני צריך סיבה טובה בכלל להתחיל לפקפק בו. כל אלו הן האמנות, ואפילו ידע, מאחר והן מוצדקות, כאמור, בזכות הניסיון. הניסיון מספק לי עובדות המצדיקות את האמון שאני נותן באדם X.

בעוד שזו הצדקה מספקת עבור חיי היום-יום, מצבי קיצון דורשים הסתכלות מחודשת, ובהחלט ייתכן שיסתבר שהניסיון לא מספיק. בואו נסתכל על שני מצבים בולטים, כשאני מתבקש לתת אמון ללא סיבה טובה, וכשאני מתבקש לסמוך על אמון יותר מדי:

1. פתאום מגיע אלי אדם זר לגמרי, אומר לי שהוא אח שלי, ומבקש שאלווה לו 500 ש"ח. אם אני מסכים, אם אני מוכן לתת בו אמון, הרי שאני עושה זאת מתוך אמונה (faith) בלבד. זו דוגמא לאמון גרוע, כזה שהוא האמנה שאינה מוצדקת. אני חושב שכולנו נסכים שזהו אמון עיוור, טפשי, מזיק. שהרי ארצה לראות הוכחות (עובדות) לכך שהוא באמת אחי. אני רוצה הצדקה להאמנה הזו, שאני מתבקש לקבל כעת, "X הוא אח שלי". אני רוצה לדעת שזה נכון, לפני שאנקוט בפעולה על בסיס הפרטים האלו.

2. חבר שלי אודי מגיע בריצה ומספר לי שנחטף בידי חייזרים לעולם שכולו גלידה. יש לי המון אמון באודי, חבר טוב, אבל הטענה שלו שוברת את הדברים שאני יודע לגבי העולם, באופן קיצוני מאוד. ההפרש המוגזם הזה, בין הידוע לבין הנטען בידי אודי, הוא סיבה טובה להתחיל לפקפק בו (כמצוין מקודם, יש גבולות לאמון, והנה אחד ממש כאן). אני אבקש מאודי הוכחות, כדי להצדיק את דבריו, כדי שאהיה מוכן לקבל אותם כנכונים. אם, משום מה, אני מוכן לתת בו אמון מוחלט כל כך עד שאסכים לחלוטין לקבל כאמת את כל מה שאמר, פשוט בגלל שהוא חבר קרוב שלי – אז אני אדיוט, מסיבות שכבר צוינו.

מילה אחרונה לפני סיום

ספציפית, המילה "האמנה". רובכם בוודאי לא הכרתם אותה לפני הפוסט הזה, אך כעת, בתקווה, אתם חושבים שהיא שימושית ועשויים להשתמש בה בעתיד. היא עוזרת לכם לראות דברים בזווית חדשה, מפרידה בין מושגים שלפני כן חשבתם שהם בעצם אותו הדבר, ועושה זאת באופן שיועיל לכם בעתיד. אסור להמעיט בחשיבותה של המצאת מילה חדשה – כאשר אתם מזהים משהו נפרד, הגדירו אותו בנפרד, אפילו אם זה באמצע הדיון, עצרו הכל ותנו שם לפרט החדש שאתם רוצים להבדיל. לעיתים קרובות יסתבר שזו הנקודה העיקרית ושם נמצא סלע המחלוקת.

התחילו להשתמש במילה "האמנה" במקומות הנכונים, ולהבדיל בין האמנה מבוססת לכזו שאינה מבוססת, ותחסכו לעצמכם זמן ומאמץ. אמן.

 

 

קונספירציית ענק, ואף אחד לא פוצה פה

קונספירציית ענק, ואף אחד לא פוצה פה

פלג בר-ספירוהפעם – פוסט אורח מאת פלג בר-ספיר, בן 26, בוגר תואר ראשון בכימיה מאוניברסיטת ת"א (מקווה להתחיל בקרוב תואר שני). מתגורר בימים אלה בברלין. 

בהזדמנות זאת אחזור ואזכיר כי פוסטים אורחים יתקבלו בברכה מכל אחד ואחת מכם. כך נוכל כולנו להנות ממגוון רב יותר של נושאים ומתדירות גבוהה יותר של פרסומים (במיוחד בימים אלה בהם אני שקוע בהפקת הספר). אני כמובן אשמח לסייע לאורך תהליך הכתיבה והעריכה בהתאם לצורך וכמיטב יכולתי. ממש בימים אלה נכתבים ברקע לפחות שני פוסטים אורחים נוספים.

================================================================

מהי תיאוריית קונספירציה? איך אפשר להבדיל בינה לבין קונספירציה אמיתית?

לצורך הדיון נגדיר קונספירציה כקשירת קשר בין אנשים על מנת להשיג הישג פוליטי או כלכלי בדרכים לא כשרות ובסתר. תיאוריית קונספירציה היא תיאוריה שמתארת קשרים כאלה מבלי שהיא מספקת הוכחות קונקרטיות כמו למשל תוצאות ועדת חקירה, פרוטוקול בית משפט או הודאה של המעורבים בקשר. לחילופין, היא נסמכת באופן בלעדי על חלקי עדויות ופירורי מידע, רלוונטיים יותר או פחות, אשר לוקטו ע"י "חובבים". חשוב להדגיש כי לעיתים תיאוריות קונספירציה מתגלות כנכונות, אך הדבר נדיר ביותר, וגם כאשר דבר כזה קורה החשיפה היא בדרך כלל פרי חקירה של סוכנות רשמית או של התקשורת.

תיאוריות קונספירציה תופרות יחד ערב-רב של חלקי רעיונות וסיפורים מקשרים, ויוצרות מצג של תוכנית מוקפדת ומפורטת, אשר מניעיה ציניים ותוצאותיה הרסניות. דוגמאות לתיאוריות כאלה הן תיאוריית ה"ריסוס הכימי ממטוסים" לצורך דילול האוכלוסייה, תיאוריות ה"ביג פארמה" לפיה חברות התרופות משתפות פעולה עם רופאים, הממסד הרפואי ומשרדי הבריאות השונים כדי לסחוט מאיתנו עוד ועוד כסף, תיאוריה בדבר חייזרים זוחלים אשר שולטים באנושות כשהם מחופשים למנהיגי עולם (“רפטיליאנס”), תיאוריות בדבר אגודות סודיות ששולטות בעולם (אילומניטי, הבונים החופשיים), ועוד רבות אחרות שבוודאי נתקלתם בהן.

הדרך ה"קלאסית" להתמודד עם תיאוריות אלה היא לתקוף את הטיעונים שלהן מנקודת מבט מדעית, היסטורית או רציונלית אחרת. במקרה של תיאוריית ה"ריסוס הכימי" למשל, אפשר להסביר כיצד נוצרים שובלי התעבות של מטוסים; כתשובה לתיאוריית ה"ביג פארמה" אפשר להסביר על תהליך המחקר והפיתוח של תרופות חדשות ועל העזרה שלהן לאנושות מנקודת מבט פרמקולוגית/ביוכימית, וכו'.

טיעון ההיקף

בפוסט זה אני רוצה להתמקד בסוג אחר של טיעון אשר אינו דורש התעמקות בפרטי התוכן הספציפיים של תיאוריית קונספירציה כזו או אחרת. הטיעון כללי יותר ועוסק במספר האנשים שאמורים להיות מעורבים בקונספירציה כדי להבטיח שהיא תעבוד, ללא שפרטיה ידלפו לשאר הציבור. כלל האצבע שאני מציע הוא הכלל הבא: ככל שיותר אנשים צריכים להיות מעורבים בתכנון, בביצוע ובהסתרה של הקונספירציה – הסיכוי שהיא אכן התקיימה יורד באופן דרמטי.

כדוגמאות אביא שתי תיאוריות קונספירציה רחבות היקף במיוחד שמעולם לא התגלו באופן רשמי כנכונות, וכנגדן קונספירציה קטנת-היקף בהרבה שדווקא כן נחשפה וגרמה להרבה כאב ראש למעורבים בה.

דוגמה א' – 9/11

הדוגמא הראשונה היא, איך לא, הקונספירציה לפיה ממשלת ארה"ב עומדת מאחורי פיגועי ה-11/9. מדובר למעשה במשפחה של תיאוריות קונספירציה שלכולן בסיס משותף – מעורבות של הממשל האמריקאי ברמה כזאת או אחרת בפיגועים הנ"ל. רובן מתמקדות ב"הוכחות" למיניהן לכך שמגדלי התאומים היו עמוסים לעייפה בחומרי נפץ שפוצצו על פי פקודה מהממשל ופיצוצים אלה הם שגרמו להתמוטטות המגדלים. כאמור, לא אכנס לפרטים הטכניים בנוגע למה שקרה, לא לשאלה האם דלק מטוסים יכול לבעור בטמפ' כל כך גבוהה, האם צורת הקריסה של הבניינים הגיונית מבחינה פיזיקלית, או כל שאלה טכנית אחרת. כל שיש לעשות הוא להעריך את מספר האנשים שצריכים להיות מעורבים בקנוניה.

נתחיל בגורם הראשון שאמור להיות מעורב –  משרד נשיא ארה"ב. שהרי לפי כל תיאוריות הקונספירציה מהמשפחה הנ"ל, ג'ורג' בוש ומקורביו (סגן הנשיא, ראש לשכתו, מזכיר המדינה, דובר הבית הלבן וכו') היו חייבים לדעת על כל פרטי התוכנית. מדובר ב-5 אנשים לפחות, אם לא 20 או יותר.

נמשיך. האם יתכן שאנשים יצליחו להטמין מטעני נפץ במקומות מדויקים בשני בניינים בני 100 קומות, במרכז אחת הערים העמוסות בעולם, מבלי שיחשפו? המשימה נמשכה מן הסתם שבועות. כלומר, אנו נאלצים להניח שברמה כזאת או אחרת הנהלת המגדלים היתה מעורבת בתוכנית. בנוסף להנהלה, גם השומרים צריכים להיות מתודרכים שלא להפריע לאותם מטמיני פצצות בעבודתם, ובוודאי שלא להתריע על פעולותיהם. גם אם נניח שהשומרים הזוטרים לא ידעו על התוכנית, הרי שמנהליהם היו חייבים לדעת לפחות משהו כדי לעצור את הדיווחים למשטרה בכל פעם שהזוטרים הבחינו בפעילות חשודה. ניתן להעריך את מספר השותפים לקשר בכמה עשרות עד מאות אנשים נוספים, מרמת השומר הזוטר ועד לרמת אחראי האבטחה של המתחם.

ומה לגבי המשטרה המקומית או הפדרלית (ה-FBI) וגופי המודיעין השונים? כאן יש שתי אפשרויות: או שמערבים את הגופים הנ"ל במזימה, או שמונעים מהם מידע. האם יתכן שכל גופי המודיעין האמריקאים, על כל עשרות אלפי עובדיהם, יוכלו להיות בחשיכה בכל הקשור לתוכנית כה רחבת-היקף? לא סביר. מכל סוכנות מודיעין ושיטור סביר שלפחות כמה אנשים במעגלים הפנימיים או בדרגים הגבוהים ידעו על הקנוניה. בארה"ב פועלות 17 סוכנויות מודיעין, מתוכן לפחות 6 אשר רלוונטיות לנושא:

  • סוכנות המודיעין המרכזית (CIA)
  • סוכנות המודיעין של משרד ההגנה (DIA)
  • הסוכנות לביטחון לאומי (NSA)
  • המודיעין הצבאי האמריקאי (MI)
  • סוכנות המודיעין של חיל האוויר האמריקאי (AFISRA)
  • הסוכנות הפדרלית לחקירות (FBI)

כלומר, ההנהגה הבכירה של לפחות 6 סוכנויות מודיעין שונות צריכה לדעת על קיום המזימה. בהנחה שמרנית שמדובר בלפחות 10-20 אנשים מכל סוכנות הרי לנו 60-120 משתפי פעולה נוספים, ועוד לא דיברנו על סוכנויות המודיעין של מדינות ידידותיות לארה"ב ("המוסד" למשל?), מה שמעלה את ההערכה למאות אנשים מכל רחבי העולם שמעורבים בקשר שתיקה בנושא, חלקם לא אזרחי ארה"ב ולפיכך הם אינם כפופים לחוקי שמירת הסודיות שלה. יחד עם כל האנשים שנספרו בהערכות הקודמות, הגענו כבר לכאלף-אלפיים איש ואישה.

נמשיך עם הסוכנות הפדרלית לתעופה, ה-FAA, אשר אחראית לכל הקשור ברגולציה של ענף התעופה: בקרת תעבורה אווירית בשמי כל ארה"ב, מתן היתרים, הגבלות וכד'. סוכנות זו היתה אחראית לקרקוע כל המטוסים בארה"ב מיד לאחר הפיגועים ובמשך ימים אחדים לאחר מכן. כאשר מטוס נוסעים מתרסק, ועוד לתוך אחד הבניינים המפורסמים בתבל ולעיני כל העולם, אי אפשר להניח שבכירים ב-FAA לא יהיו מעורבים בעניין, אם אכן הממשל הפדרלי של ארה"ב עומד מאחורי האירוע. שאם לא כן, היה באפשרותם למנוע את התקרית בקלות, בין אם ע"י קרקוע המטוס או הסטת נתיב הטיסה שלו ובין אם ע"י קריאה היסטרית לחיל האוויר שהיה מתערב במהירות. הממשל לא יכול לקחת סיכון כזה להכשלת התוכנית. ואם כבר מזכירים את חיל האוויר, גם מפקדיו הבכירים חייבים להיות מעורבים, אחרת מישהו עוד עלול היה להפיל את המטוס לפני שהוא פוגע בבניין (כאן נכנסים לתמונה גם מספר טייסים ופקחי אוויר).

לבסוף, בכל מקרה של התרסקות מטוס נוסעים על אדמת ארה"ב, מופעלת סוכנות פדרלית נוספת שמעורבת בחקר ההתרסקות: ה-NTSB (הרשות הלאומית לבטיחות תעבורה). כל מי שראה פרק בסדרה "תעופה בחקירה" של נשיונל ג'אוגרפיק מכיר אותה. האם הגיוני להניח שבמצב כזה ניתן להוציא לפועל מזימה כה מורכבת המערבת התרסקות של מטוסי נוסעים מבלי שחוקרי הסוכנות הנ"ל יעלו על כך שמשהו לא מסתדר? מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת שגם אותם היה צורך לערב בקונספירציה. נוסיף אם כך למניין המעורבים עוד כ-200 אנשים משתי הסוכנויות הנ"ל (FAA ו-NTSB) ומחיל האוויר האמריקאי.

כעת אנחנו מגיעים לאנשים שהיו אמורים להיות מעורבים בקונספירציה לאחר האירוע: המשטרה המקומית, מכבי האש, חיילי המשמר הלאומי וכל מי שעזר בפינוי פצועים ושאריות מהבניינים. מדובר באלפי אנשים, שאמורים לא להבחין בשום דבר חריג או חשוד במשך שבועות של פעילות בשטח. יש לשער שהחל מדרג מסוים ומעלה גם הם היו מעורבים – נוסיף עוד כמה עשרות עד מאות אנשים לספירה.

כוחות ההצלה בשטח

כוחות ההצלה בשטח

כפי שראינו, מדובר באלפים רבים של אנשים שצריכים היו להיות מעורבים במידה כזו או אחרת בתכנון המזימה ובהוצאתה לפועל. האם סביר שאף לא אחד מהם ישבור את שתיקתו עד היום ויחשוף ראיות מפלילות? ואם נניח שהיו כאלה שהושתקו על ידי התקשורת, הרי שאנו מניחים בזאת שגם רשתות התקשורת מעורבות בהשתקת המזימה. מדובר באלפי אנשים נוספים!

כשמבינים איזה מספר עצום של משתפי פעולה הקונספירציה הזאת דורשת, העסק נעשה פשוט בלתי סביר.

דוגמה ב' – פרשת ווטרגייט

נבחן כעת בקצרה את פרשת ווטרגייט, כדי להדגים מה קורה כשמספר גדול מדי של אנשים מעורבים בקונספירציה אמיתית.

בשנת 1972 מלחמת ווייטנאם והמחאה כנגדה היו בעיצומן. ריצ'ארד ניקסון – הנשיא הרפובליקאי המכהן – נאלץ להתמודד עם לחץ פוליטי הן מצד מתנגדי המלחמה והן מצד המפלגה הדמוקרטית שנקטה בקו חריף יחסית נגד המלחמה. בחודש יוני של אותה שנה גילה שומר במטה המפלגה הדמוקרטית לבחירות (מתחם ווטרגייט) סרט הדבקה על אחת הדלתות בחניון שמובילה למרתף הבניין.

WatergateChapstickMicrophones

ציוד ההאזנה שהתגלה

מכיוון שהמדבקה מנעה מהדלת להיסגר כראוי, הוא הסיר אותה וחזר לסיור הלילי שלו. כמה שעות מאוחר יותר, כשחזר אל הדלת, גילה שהמדבקה הודבקה מחדש. הוא הזעיק את המשטרה, וזו עצרה חמישה חשודים בפריצה שהיו מצוידים בכסף מזומן. בנוסף התגלה ציוד האזנה שהותקן במקום והתברר כי החמישה הגיעו למתחם על מנת להחליפו, שכן לא פעל כראוי. במהלך משפטם, הסתבר שהם קיבלו כספים מעמותה שהוקמה למען בחירתו מחדש של ניקסון.

הבית הלבן הכחיש כמובן את מעורבותו, אך הפרשה המשיכה להסתעף. בשלב מסוים נכנס לתמונה הסנאט האמריקאי והקים ועדת חקירה. במקביל הצטרף גם התובע הכללי של ארה"ב לחקירת הפרשה. ביולי 1973 הוציא התובע הכללי יחד עם הסנאט צו שהורה על החרמת קלטות ממערכת ההקלטה בחדר הסגלגל בבית הלבן (משרד הנשיא). ניקסון סירב להעביר את הקלטות לידי בית המשפט תוך שהוא מנצל את חסינותו. בתחילת 1974, לאחר מספר התפטרויות במשרד התובע הכללי של ארה"ב, החלו בכירים בממשל ניקסון להודות במעורבותם בפרשה ובקשירת קשר להסתרתה. בין השאר, הודה עוזר התעמולה של ניקסון במתן עדות שקר ל-FBI בנוגע למעורבותו ולמעורבות הנשיא בפרשה. מזכיר אחר של ניקסון הואשם גם הוא במתן עדות שקר.

באוגוסט התפרסמו ההקלטות כמעט במלואן, והיה ניתן לשמוע בהן כיצד ניקסון וראש צוות הבית הלבן דנים באפשרות ללחוץ על ה-CIA למנוע את פרסום הקלטות ואת המשך החקירה בעילה כי יש בכך סכנה לביטחון המדינה. בשלב זה כבר התחיל הסנאט בתהליכי הדחה לנשיא, אך ניקסון הקדים אותם והתפטר.

בדומה לתיאוריות הקונספירציה לגבי 11/9, גם כאן מדובר על קשירת קשר בין אנשי ממשל בכירים: תחילה לגבי ריגול אחרי מפלגה מתחרה, ולאחר מכן לגבי השתקת הנושא. בניגוד לפיגועי ה-11/9, בשום שלב של הפרשיה, לא מת ולא נפגע (פיזית, בכל אופן) אף אדם, בוודאי לא אלפים של הרוגים באחד המקומות שמסמלים יותר מכל את האומה האמריקאית ולעיני כל העולם. כמו כן, כמות האנשים אשר ידעו על הפרשה בתחילתה מסתכמת בכמה עשרות לכל היותר: ניקסון ואנשי צוותו הבכירים, בכירים בעמותה לבחירתו מחדש לנשיאות וכמובן חמשת הנאשמים בביצוע הפריצה והתקנת מכשור ההאזנה. בשלב הסתרת הפרשה הצטרפו לקנוניה מספר אנשים נוספים שנחלצו לעזרתו של הנשיא מתוך רצון להשאירו אותו או את המפלגה הרפובליקנית בשלטון. כלומר, בפרשה היו מעורבים לכל יותר 100 אנשים במשך כשנתיים.

ובכל זאת – המעורבים לא הצליחו להסתיר את הקונספירציה.

האם סביר שפרשה שלא גבתה חיי אדם ועירבה מספר מועט יחסית של אנשים התפוצצה בתקשורת, הביאה לסקנדל פוליטי וגרמה, הלכה למעשה, להתפטרות היחידה בהיסטוריה האמריקאית של נשיא (וכמעט להדחתו) – בעוד מזימה שהחריבה את אחד הסמלים הלאומיים הבולטים של ארה"ב, תוך הרג של אלפי אנשים חפים מפשע אל מול עיני כל העולם, מזימה שדורשת קשר שתיקה של אלפי אנשים אם לא עשרות אלפים – לא נחשפה עד היום?

הצגת תיאוריית הקונספירציה באור כזה תורמת להמחשת אי-סבירות היתכנותה.

דוגמה ג' – זיוף נחיתת האדם על הירח

אדגים את השימוש ב"טיעון ההיקף" לגבי תיאוריית קונספירציה פופולרית נוספת, לפיה האדם לא נחת מעולם על הירח והצילומים המוכרים לנו – מזויפים והופקו באולפן קולנוע ענק.

זיוף הנחיתה - אילוסטרציה

זיוף הנחיתה – אילוסטרציה

סקירה מהירה של תתי-הפרוייקטים השונים מאפשרת הערכה של מספר המעורבים בפעילות: מלבד נאס"א, השתתפו בפרוייקט החברות נורת'-אמריקן רוקוול, גרומן, ומספר נוסף של קבלני משנה אזרחיים וסוכנויות ממשל נוספות שתכננו וייצרו את המנועים, הרקטות על שלושת שלביהן, נחתת הירח, חליפות החלל לאסטרונאוטים, מחשבי החלליות (חומרה ותוכנה), רכב הירח, קפסולת החזרה לכדור הארץ (כולל המצנחים שלה) ועוד אספקטים רבים ושונים של המשימה. ההערכה של נאס"א מדברת על 300,000-400,000 איש ואישה שהיו מעורבים בפרוייקט בשיאו, מתוכם עשרות אלפי מהנדסים ואנשי מקצוע אחרים. האם סביר שאף לא אחד מהמעורבים פצה פיו והדליף ראיות חד משמעיות לקיומה של הקונספירציה?

נזכור כי אלפי עדים חזו במו עיניהם בשבע רקטות אמיתיות, עצומות ממדים ורבות עוצמה, ממריאות מהקרקע ונעלמות מעיני העדשות הטלסקופיות החזקות ביותר.

אנו נדרשים להניח כאן אחת משתי הנחות:

א. מתכנני הרקטות ושאר המהנדסים בפרוייקט, ובפרט מתכנני רכב הירח עצמו, ידעו שמדובר בקונספירציה ושלא מתוכננת שום נחיתה על הירח. לכל הפחות, המנהלים הבכירים ידעו על הזיוף. כמות המעורבים ששמרו על שתיקה פשוט אינה סבירה.

ב. כל אותם אלפים רבים של מהנדסים וטכנאים לא ידעו שמדובר בשקר ושתוכניתם לא תצא לפועל. השערה זו מוזרה הרבה יותר, שכן אם הייתה תוכנית הנדסית טובה להנחתת האדם על הירח, מדוע בעצם לא להוציא אותה לפועל? מדוע לבזבז משאבים אדירים בכל מקרה על תכנון, בניה, בדיקות ושיגור רקטות, ובסופו של דבר לצלם את הנחיתה באולפן ולהסתכן בחשיפה מביכה? (חישבו איזה אינטרס אדיר היה לרוסים לחשוף שמדובר בזיוף, ובכל זאת הם לא הצליחו לעשות זאת.)

לסיכום – בחינה של תיאוריית קונספירציה מהזווית של כמות המעורבים שצריכים לשמור על שתיקה, חושפת את מידת אי הסבירות שלה, מבלי שיש צורך לרדת לפרטי ה"ראיות" שמביאים התומכים בקונספירציה.

תרגיל מחשבתי

נסיים בתרגיל מחשבתי עבורכם הקוראים. להלן כמה תיאוריות קונספירציה נפוצות. נסו להעריך כמה אנשים צריכים להיות מעורבים בכל אחת מהן על-מנת שזו תוכל לצאת לפועל, וכמה אנשים צריכים להיות מעורבים על מנת לשמור אותה בסוד.
אתם  מוזמנים לשתף בתגובות את הניתוחים וההערכות המספריות שלכם עבור אחד או יותר מהמקרים הבאים:

1) קונספירציית ה“כמטריילס" – ממשלות כל העולם מרססות את אזרחיהן בחומרים כימיים בעזרת מטוסים (השובלים שנראים יוצאים ממנועי מטוסים בשמיים אינם שובלי התעבות, אלא למעשה הרעלנים) – על מנת לשלוט בגודל האוכלוסיה ו/או למנוע התחממות גלובלית.
2) קשר ה-20 ביולי: ב-1944 קצינים בכירים בוורמאכט (הצבא הגרמני הנאצי) התארגנו בשביל לרצוח את היטלר ובכך להבטיח את סיום המלחמה בהקדם.
3) הממשל האמריקאי ידע מראש על התקיפה בפרל הארבור ולא מנע אותה בכוונה, על מנת לקבל אישור מהקונגרס והעם האמריקאי לפלישה לאירופה.
4) התחממות גלובלית היא סה"כ המצאה של מדענים, אשר רוצים עוד מימון למחקרים שלהם.
5) "קונספירציית הסיפיליס": בשנות ה-30 הממשל האמריקאי הדביק בכוונה אזרחים במחלה סיפיליס, כדי לבדוק את התפתחותה באוכלוסייה לא מוגנת.
6) רצח רבין תוכנן ע"י השב"כ ו/או שמעון פרס בשביל לקדם את תהליך השלום.
7) השערת הזמן הנעלם – חלק נכבד מההיסטוריה המוכרת לנו מומצא, ובעצם התרבות האנושית צעירה בהרבה משנדמה (בכמה מאות עד אלפי שנים)
8) בשנת 1947 נחתו/התרסקו חייזרים ברזוול, ניו מקסיקו, והממשל האמריקאי מסתיר זאת מאיתנו עד היום.

*

הנה ריאיון מרתק עם מאמין אדוק בקונספירציה התאומים, ששינה את דעתו לאחר שנחשף לראיות, ומספר על התהליך שעבר ועל התגובות שזכה להן מהמאמינים האחרים (יש גם חלק שני):

לקריאה נוספת:

  1. http://www.clavius.org/ – אתר שמפריך אחת לאחת את טענות חובבי תיאוריות הקונספירציה בדבר זיוף הנחיתה על הירח.
  2. עוד מסמך הפרכות תמציתי בנושא – Debunking moon landing conspiracies.
  3. http://www.debunking911.com – אתר שעוסק בהפרכת תיאוריות הקונספירציה בדבר פיגועי ה-11/9.
  4. על פרשת ווטרגייט בויקיפדיה העברית.
  5. ניתוח היקף ההשתקה הנדרשת לגבי קונספירצית הכמטריילס.
  6. פארודיה לגבי עלות זיוף הנחיתה על הירח –
  7. זוית נוספת לאי הסבירות של זיוף הנחיתה על הירח – לא היתה אז הטכנולוגיה הדרושה להפיק את סרטי הזיוף!
רגשות והלא-מודע

רגשות והלא-מודע

אייל פוזניאק

איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית, ברשומת אורח נוספת, כמובטח.

ברשומה הקודמת ראינו שלרגש יכולות להיות השפעות מהותיות על שיפוט והערכה. ברשומה זו ננסה לבדוק האם גם לרגש לא מודע יכולה להיות השפעה דומה.

איל לוקח אותנו למסע מחקרי מרתק אל נבכי המוח האנושי.

*

רגש לא מודע… יש חיה כזאת?

בקרב פסיכולוגים 'מוקדמים' היתה הסכמה כוללת שרגש חייב להיות מודע. הפילוסוף והפסיכולוג וויליאם ג'יימס טען עוד ב-1884 שרגש הוא תגובה מודעת לשינויים המתרחשים בגוף, ושהמודעות הזו הכרחית הן למצבים רגשיים בסיסיים כמו סבל, והן לרגשות מורכבים כגון אהבה או גאווה. אפילו פרויד, שחרט על דגלו את חקר הלא-מודע והשפעותיו המשמעותיות על ההתנהגות האנושית, קבע שרגש במהותו הוא דבר, ובכן… מורגש. כלומר, חודר למודעות. אדם אולי לא יודע למה הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש, אבל הוא בוודאות יודע מה הוא מרגיש. טענה זו נותרה בקונצנזוס במשך שנים רבות, וגם בסוף שנות התשעים החזיקו חוקרים מרכזיים בתחום בתפיסה לפיה החוויה הסובייקטיבית המודעת היא אלמנט הכרחי של רגש.

כדי להבין מאיזו סיבה ינסה מישהו לאתגר את ההנחה הזו, עלינו לחזור להגדרה של רגש (Emotion) ולהבין שרגש הוא דבר די מורכב: התעוררות אמוציה כוללת שינויים קוגניטיביים, פיסיולוגיים, מוטיבציוניים והבעתיים, ויש בה גם מימד של חוויה סובייקטיבית. אותה מודעות הכרחית בחוויה הרגשית אליה התייחסו ג'יימס ופרויד היא יכולת מנטלית מפותחת ומורכבת כשלעצמה. מורכבות זו מצביעה על כך שהמודעות התפתחה בשלב אבולוציוני מאוחר יחסית. עם זאת, יש סיבות טובות להניח שתגובות רגשיות התפתחו מוקדם בהרבה על הציר האבולוציוני. ההשערה המקובלת היא שהפונקציה המקורית של אמוציה היתה יצירת תגובה הולמת ומהירה לגירויים חיוביים או שליליים, פונקציה שהיתה קריטית ליכולת ההישרדות. מפרספקטיבה כזו ניתן לשער שתחושות מוּדעוֹת לא תמיד היו חלק מהמשוואה.

מחקרים בתחום הנוירו תומכים בהשערה הזו: המנגנונים הנוירולוגיים הנדרשים להפקת תגובות רגשיות בסיסיות, כגון פחד או תגובה חיובית ראשונית לגירוי, ממוקמים ברובם באזורים הלא קורטיקלים במוח, אזורים 'פרימיטיבים' יותר. הדגמה דרמטית של הנקודה הזו ניתן למצוא במחקר שבדק תינוקות שסבלו מאננצפלוס, מום חמור המוביל לכך שהתינוק נולד ללא חלקים נרחבים מהמוח, כולל הקורטקס (החלק ה'מתקדם' של המוח). גם תינוקות אלה הראו הבעות פנים המקושרות עם אַפקט חיובי בתגובה לטעם מתוק, והבעות שליליות בתגובה לטעם מר.

אז מה זה אומר? האם אותם פסיכולוגים וחוקרים שטענו כי רגש חייב להיות מודע פשוט טעו? לא ממש. הכל עניין של הגדרה. אמוציה במובן המקובל והמורכב של המילה ככל הנראה כן דורשת מודעות. עם זאת, ישנם תהליכים רגשיים בסיסיים ופרימיטיביים יותר שאינם דורשים מודעות. בהקשר זה נהוג לדבר על 'תגובות רגשיות', כשהמחקר עוסק בתגובה רגשית בסיסית לגירויים, חיובית או שלילית ושאינה מודעת.

איך בכלל חוקרים תהליך לא-מודע?

שוב אנחנו חוזרים לבלוג של גלעד, בו ברשומה על נפלאות האסטרולוגיה בנובמבר 2011 הגיב קורא בשם 'אורח פורח' ואמר:

 גם הפסיכולוגיה כמו האסטרולוגיה מתבססת על אקסיומות שאי אפשר להוכיח אותן ובוודאי שלא לשלול אותן (ראית פעם תת-מודע מסתובב ברחוב?)

ואני, נו, מתעצבן. קודם כל, כי 'תת מודע' הוא מושג ניו אייג'י ומקורו לא בפסיכולוגיה המחקרית או הטיפולית. שנית, בגלל שאפשר לקבוע תוספת לחוק גודווין (איכשהו לא נראה לי ש'חוק פוזניאק' הולך לתפוס) לפיה ככל שדיון על פסאודו מדע מתארך, כך ההסתברות שמישהו יגיד ש"גם פסיכולוגיה זה שטויות" מתקרבת ל-1. מחקרים שעוסקים בהשפעות הלא-מודע על ההתנהגות יש מכאן ועד הודעה חדשה. אתם יכולים להתרשם כאן, כאן וכאן בתור התחלה.

הַטְרָמָה

מנגנון נפוץ בו נעשה שימוש במחקרים בתחום הוא אפקט ההַטְרָמָה (Priming). אפקט זה מתייחס לתהליך בו חשיפה לא מודעת לגירוי משפיעה על תגובה לגירוי שמגיע לאחריו. אפקט הַטְרָמָה הוא להיט גדול בקרב פסיכולוגים חברתיים, בזכות ההשפעה המרשימה שיש לו על שיפוט והתנהגות.

איך זה עובד?

בניסוי אחד נתנו למשתתפים לבצע משימה פשוטה של סידור משפטים מעורבבים. למשל, "לים הולך היום אני". בעוד המשתתפים היו עסוקים במטלה של סידור קוהרנטי של המשפטים, הם נטו להתעלם ממימדים אחרים של תוכן המשפטים. באופן זה ניתן היה לעורר בהם אסוציאציות שונות מבלי שיהיו מודעים לכך. נמצא כי להטרמה האסוציאטיבית הזו היו השפעות משונות על ההתנהגות לאחר המטלה. למשל, נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'חוצפה' נטו יותר, לאחר המטלה, לקטוע שיחה מבוימת בין הנסיין ו'נבדק' אחר, ועשו זאת גם מהר יותר מנבדקים אחרים. נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'מנומסת' הראו את האפקט ההפוך. בניסוי אחר ההטרמה נעשתה בעזרת תפזורת כשהמילים שהנבדק מחפש הטרימו קטגוריות שונות. הטרמה של קטגוריית 'הישגיות' הביאה משתתפים לביצוע טוב יותר במטלת טריוויה. בניסוי דומה, הטרמה של המושג 'פרופסור' הביאה אנשים לתפקד יותר טוב במטלת טריוויה, לעומת הטרמה של 'דוגמנית-על'. נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'זקנה' יצאו בסוף המטלה מהחדר בקצב איטי יותר. כאן, תכנית טלוויזיה מדגימה את תהליך הניסוי:

כלומר, מטלות פשוטות כמו סידור משפטים השפיעו השפעה של ממש על ההתנהגות ואפילו על ביצוע והפגנת ידע.

ראינו הדגמות להשפעת הטרמה על התנהגות. האם ניתן להשפיע גם על האופן שבו אנו מעריכים אנשים ומצבים שונים?

קבוצת חוקרים יצאה לדרך, במטרה לבחון שאלה זו בדיוק. בסדרה של מחקרים הם הראו שהחזקת לוח כתיבה (Clipboard) כבד הביאה לכך שהאדם איתו משוחחים נתפס כחשוב יותר מאשר בהחזקת לוח קל משקל. הרכבת פאזל שחלקיו מחוספסים הביאה לכך ששיחה עוקבת נתפסה כנעימה פחות מאשר בהרכבת פאזל שחלקיו חלקים. מגע עם עצמים קשיחים גרם למשא ומתן להיתפס כנוקשה יותר. בניסוי אחר, הרכבת פאזל שחלקיו חדים גרמה לכך שהאדם בתמונה ייתפס כאגרסיבי יותר. כאן נמצא שהחזקת ספל חם לעומת קר, גרמה לכך שהאדם איתו משוחחים נתפס כבעל אישיות חמה או קרה. בהדגמה הבאה נראה שהחזקת משקה חם או קר השפיעה על האופן בו שופטים עד כמה אדם אחר מתאים לקבלה לעבודה (ליחצו על הקישור שמופיע, או על אייקון ה-YouTube שבפינה הימנית התחתונה כדי לפתוח את הסרטון):

ממצאים אלה מדהימים בעיני. יש בהם משהו מתסכל, מכיוון שהם מראים כיצד דברים שוליים ובלתי מורגשים יכולים להשפיע באופן מהותי על ההתנהגות שלנו, על שיפוט ועל יחס לאחר. המחשבה שכל אינטראקציה שלנו עם הסביבה מושפעת מכל כך הרבה פרטים קטנים, מקריים ובלתי מורגשים, ושהשיפוט שלנו מוטה בעקבות חשיפה לגורמים לא רלוונטיים– מפתיעה ומטרידה כאחד.

ואכן, אני לא היחיד שהוטרד מכך. גל המחקרים שבחן את התופעה זכה למידה לא מבוטלת של ביקורת. בין שאר המבקרים היה גם זוכה פרס הנובל, הפסיכולוג דניאל כהנמן, שבמכתב פתוח לחוקרים בתחום הצביע על הקושי הבולט לשחזר ממצאים מרשימים מהסוג שהובא קודם.

מצד אחד, מחקרים רבים הגיעו לתוצאות שונות בעזרת הטרמה, באופן המצביע לכאורה על תוקף מתכנס. מצד שני, יש קושי בשחזור וחשד להטיית הפרסום, כלומר, חשיפה של הקורא רק למחקרים שהצליחו למצוא אפקט. האם אפקט ההטרמה אכן קיים? נראה שכן. עד כמה הוא משמעותי? שאלה טובה. כנראה שפחות ממה שהיה נדמה בתחילה.

הַטְרָמָה תת סיפית

קיימת דרך נוספת לעורר הטרמה, שאינה כרוכה בתפזורות, משחקי מילים ופרוצדורות מורכבות הרגישות להטיות מחקריות שונות: חשיפה תת סיפית. יתרון מובנה נוסף של שיטה זו הוא הוודאות הגבוהה שהנבדק אינו מודע למניפולציה. הנבדק יושב לפני צג מחשב. על המסך מוצג גירוי למשך זמן קצר, סביב עשירית השנייה, ולאחריו מופיע גירוי מָסווה. הסרטון הבא מדגים כיצד נראה תהליך כזה, כשזמני החשיפה הואטו מספיק כדי לשים לב לגירוי ההטרמה. בדוגמה, לוגו של חברה מוצג לזמן קצר ומיד לאחריו מופיע פרצוף המסווה את הלוגו. בשימוש בזמני החשיפה הסטנדרטים, לא הייתם מודעים לכך שראיתם את הלוגו:

להבדיל מניסויי ההטרמה הקודמים בהם עסקנו, שיטה זו ושיטות קרובות לה עמדו בצורה טובה מאוד במבחני תקפות ומהימנות. בדיקות חוזרות של שיטה זו הראו שבמצב זה הנבדק אינו מודע לגירוי הראשון, שהוא הגירוי המטרים, אך מגיב אליו באופן המשפיע על תגובות עוקבות.

גרסה אחת של הפרוצדורה הזו היא הטרמה רגשית. בגרסה זו, הגירוי הראשון הוא גירוי מעורר רגש, ולמרות שהנבדק לא מודע לכך שראה את הגירוי, החשיפה אליו משפיעה על התגובה הרגשית לגירוי העוקב. הדבר נכון כאשר הגירוי המטרים הוא  תמונות של פרצופים עם הבעות פנים חיוביות ושליליות,  ונכון גם לגבי תמונות מורכבות יותר (למשל, גורי חתולים כגירוי חיובי). הגירוי התת סיפי הוא אֶפקטיבי גם כאשר מדובר במילה בעלת מטען רגשי, מה שמלמד שאנחנו מסוגלים לבצע עיבוד מילולי בסיסי לא-מודע, ומסוגלים להגיב למילה כזו באופן רגשי.

בניסוי פשוט שמדגים יפה את האפקט הזה, משתתפים הביטו בתמונות של אדם העוסק בפעילויות יומיומיות. כאשר המשתתפים הוטרמו בתמונות חיוביות תת סיפיות, הם נטו לגבש הערכה חיובית יותר כלפי האדם בתמונה, וכאשר הוטרמו בתמונות שליליות (למשל, דלי מלא בנחשים), הם נטו לגבש הערכה שלילית יותר כלפיו. זאת, מבלי שהיו מודעים כלל לקיומה של התמונה המטרימה. למה זה קורה? ככל הנראה בגלל האופי האסוציאטיבי שבו העיבוד, הזיכרון והשיפוט שלנו עובדים. כאשר גירויים מעוררים בנו שיפוט רגשי מסוים, גם אם העוררות הזו לא מודעת, אנחנו הופכים רגישים יותר למידע התואם את השיפוט הזה. הרגישות הזו בתורה יכולה להטות את השיפוט שלנו לגבי גירויים אחרים, שאינם קשורים למה שיצר את העוררות הראשונית. היות ואנחנו מודעים רק לחלק קטן מהגירויים אליהם אנחנו נחשפים בכל רגע נתון, ייתכן ולאפקט הזה יש השפעה משמעותית על ההתייחסות שלנו לגורמים שונים בסביבתנו.

כאן אנחנו כבר נוגעים בנושא לשמו התכנסנו: תגובות לגירויים לא מודעים ולא רלווטנים, יכולות להשפיע על השיפוט שלנו. במקרים אלה לא ניתן לקבוע בוודאות שהרגש עצמו אינו מודע, אך ניתן לקבוע בוודאות גבוהה שהתגובה הרגשית שְמטה את השיפוט מגיעה ממקור לא מודע ואינה רלוונטית לשיפוט.

חוקרים אחדים לקחו את האפקט הזה צעד קדימה, והראו שלעיתים במקרים כאלה, גם התגובה הרגשית שנוצרת אינה מודעת:

בדומה לניסוי הקודם, באחד הניסויים נבדקים התבקשו לדרג את העדפותיהם לגירויים נייטרלים (למשל, אותיות סיניות), שטרם הצגתם הופיע פרצוף שמח או כועס באופן תת סיפי. מעבר לכך, לנבדקים נאמר שייתכן ויושפעו מחשיפה תת סיפית לתמונות ושעליהם להימנע מלתת לכך להשפיע על שיפוטם. הנבדקים לא זכרו שחוו שינויי מצב רוח במהלך הניסוי. כלומר, התמונה התת סיפית יצרה לכאורה תגובה רגשית לא מודעת. למרות זאת, נמצא קשר בין מאפייני הפרצוף והדירוג הרגשי של הגירוי. בניסוי אחר, תגובה רגשית לא מודעת לפרצופים שמחים או כועסים השפיעה על הערכה של המשתתף לגבי תמריץ חיובי – עד כמה רצה המשתתף במשקה מתוק ועד כמה היה מוכן לשלם עליו. גם פה וידאו החוקרים שהמשתתפים לא היו מודעים לשינוי במצבם הרגשי במהלך הניסוי.

לסיכום, חשיפה לגירויים תת סיפיים יכולה ליצור תגובה רגשית מודעת או לא מודעת, ותגובות רגשיות אלה משפיעות ברמה מסוימת על שיפוט. לתחושתי הממצאים האלה, נחמדים ככל שיהיו, לא מרשימים כמו הממצאים מהמחקרים הקודמים על הטרמה. הפער הזה מצביע על נקודה מעניינת. את המחקר בתחום אפשר לחלק באופן גס לשתי גישות, כתלות בשאלה מה בוחנים כשחוקרים את הלא מודע.

הגישה הראשונה מתמקדת בתהליכים לא מודעים. לדוגמה, אדם יכול להיות מודע לכך שהוא מחזיק כוס משקה חם, אך לא להיות מודע לאופן שבו הדבר משפיע על ההערכה שיגבש לגבי אדם אחר. כפי שראינו, השפעות אלה יכולות להיות לעיתים מרשימות למדי, ובהתאם, מחקרים בתחום הובילו לתפיסה של הלא-מודע כגורם משמעותי ורב השפעה.

הגישה השנייה מסתכלת על גירויים לא מודעים והאופן שבו תפיסתם משפיעה על הערכה והתנהגות. הניסויים המערבים הטרמה תת סיפית שייכים לז'אנר הזה של מחקרים. היות ומסרים תת סיפיים הם בהכרח חלשים באופן יחסי, לאורך השנים מחקרים הראו כי התהליכים המנטליים אותם הם מעוררים הם חלשים ולא מתוחכמים. בהתאם, הלא מודע נתפס בתחום מחקרי זה כפועל בצורה לא מתוחכמת ולא מרשימה.

כך, כתלות בסוג המחקר, התגבשו שתי עמדות שונות מאוד זו מזו לגבי חשיבותו של הלא מודע. האם יכול להיות שהלא מודע הוא בעצם דבר די "מטומטם"?

not stupid

Continuous Flash Suppression

בנובמבר 2012 יצא מאמר פרי עטם של קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית, שעסק בעיבוד לא מודע. המאמר הזה זוכה בקלות בתואר "המאמר הכי טוב שקראתי מלא זמן" בגלל שהוא עונה על השילוש הקדוש: מתודולוגיה חדשנית ומגניבה, תוצאות משכנעות ומסקנה שחותרת תחת דיעה רווחת.

במחקר, הושיבו החוקרים את הנבדקים מול מסך מחשב כשעיניהם מקובעות דרך סטריאוסקופ, כך שכל עין רואה רק צד אחד של המסך, ולכן גם רק גירוי אחד המוקרן עליו. המחשב מקרין לעין אחת גירוי מטרה, ובמקביל מקרין לשנייה רצף מהבהב של גירויי הטעיה. הנבדק צריך לזהות בקול את גירוי המטרה. זה נראה ככה (גירוי המטרה משמאל, וגירויי הטעייה מימין):

flash suppression

הגירויים המהבהבים הם אלו הנתפסים ראשונים על ידי העיבוד המודע, עד אשר הגירוי המוסווה חודר לבסוף להכרה. בעוד שבטכניקות קודמות להעברת מסרים תת הכרתיים ויזואלים החשיפה לגירוי היתה מוגבלת לכעשירית השניה, הרי שבעזרת טכניקה זו חולפות שניות אחדות בטרם המסרים "חודרים" למודע. הדבר מאפשר מרחב פעולה מספק עבור הלא-מודע כדי להפגין את יכולותיו, וניתן לבדוק עד כמה הוא באמת "מטומטם".

בחלק אחד של הניסוי, הקרינו לנבדקים בשלב ראשון ובאופן תת סיפי תרגיל מתמטי מרובה שלבים (למשל,   =9-4-3). לאחר מכן הוקרן מספר לעין אחת וגירויים מהבהבים לעין השנייה. נמצא שכאשר המספר שהוקרן היה התשובה הנכונה לתרגיל, הזמן שלקח למספר הזה לחדור למודעות היה קצר יותר מבמצב בו הוקרן מספר אחר. זאת, ככל הנראה, מכיוון שהתרגיל נפתר באופן לא מודע, והתשובה הנכונה הייתה מעוּררת באופן שקידם את המודעות למספר. כלומר, החוקרים הצליחו להדגים שבהינתן התנאים הנכונים, אנשים יכולים לבצע פעולות חשבוניות מורכבות למדי באופן לא מודע.

בחלק אחר של הניסוי הקרינו לנבדקים ביטוי מילולי כמטרה וגירויים מהבהבים צבעוניים לעין השנייה, ונאמר לנבדקים בפירוש ללחוץ על כפתור ברגע שהגירוי המילולי חודר למודעות (היה עליהם להחליט אם הגירוי מופיע מעל או מתחת לנקודה על המסך). כך הראו שביטויים לא קוהרנטים (למשל, 'הספסל אכל זברה', או 'אני גיהצתי קפה') חודרים למודעות משמעותית לפני ביטויים קוהרנטיים, מה שמצביע על כך שגם גירויים מילוליים מורכבים יחסית מעובדים באופן לא מודע.

יותר לעניינינו, נמצא מתאם מובהק בין המהירות בה הביטוי חדר למודעות לבין המטען הרגשי של הביטוי המילולי: ככל שהביטוי היה שלילי יותר, כך הוא חדר מהר יותר למודעות. המשמעות היא שנוצרה תגובה רגשית לגירוי מילולי מורכב עוד בטרם חדר למודעות. כמו שראינו קודם, העובדה שאנו מסוגלים לעבד מילים בודדות בעלות מטען רגשי שלילי באופן לא מודע אינה חדשה. אבל כאן, כל אחת מהמילים בנפרד לא היתה בעלת מטען שלילי כלל. רק השילוב בין המילים יצר את המטען השלילי (למשל 'טיפול שורש', 'יתד בעין' או 'מחנה ריכוז').

המחקר הזה מוצלח מכיוון שהוא מראה שבתנאים הנכונים, הלא-מודע מסוגל לעיבוד מורכב ושיפוט רגשי עקב כך. עם זאת, מעבר להיותו מחקר ראשוני, הוא משקף תנאים 'לא טבעיים' ולא מדמה את האופן בו אנו מעבדים מידע בתנאים יומיומיים, תנאים בהם התהליכים הלא מודעים לרוב קצרים בהרבה.

אז מה כל זה אומר?

בפוסט הזה ראינו שאנשים מסוגלים לעבד גירויים באופן לא מודע ולהגיב אליהם רגשית. ראינו גם שיתכן שאנו מסוגלים לעבד בצורה הזו גירויים מורכבים למדיי. עסקנו בשתי השפעות אפשריות של רגש על שיפוט והערכה: הטייה עקב תגובה רגשית לא מודעת, והטייה עקב תגובה רגשית לגירויים לא מודעים. המכנה המשותף של שני סוגי תגובות אלה הוא שמדובר בתגובות רגשיות מהירות, בסיסיות, אוטומטיות ולא רלוונטיות למושא ההערכה.

ההשפעה של תגובות כאלה על השיפוט היא פשוטה למדי – תגובה רגשית חיובית מטה הערכה לחיוב, ותגובה רגשית שלילית מטה הערכה לשלילה. מצד אחד ייתכן וההשפעות האלה לא מאוד חזקות כשלעצמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן נפוצות מאוד.

מקורות והרחבות:

____________________________________________________

כדי לקבל עדכונים על הפרסומים הבאים בבלוג הזינו את המייל שלכם בראש הדף (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שתפו!

טלנובלה חייתית

טלנובלה חייתית

הרשומה הפעם היא רשומת אורח מאת אורן שעיה: ביום פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב, בלילה כותב בלוג על מדע בשם 'עד כדי קבוע'. אורן מתייחס לכתבה שהתפרסמה לפני כשבוע בנושא רגשות וחוש צדק בבעלי-חיים.

*  *  *

אני לא מחבב ג'וקים. לא היסטרי, אבל מעדיף לשמור מרחק. אם אני רואה אחד ברחוב זה בסדר, אני זז הצידה ונותן לו מרחב. אבל במקרה ההפוך שאחד מתארח בביתי זה יגמר רע. כאשר אני מבחין בפולש, רגשות שונים עולים בי ומקפיצים אותי מיד לפעולה. כשהתיקן מבחין בי עם הכפכף בידי גם הוא נדרך ומתחיל לברוח בפחד.

רגע, האומנם?

האם תיקן באמת יכול להרגיש פחד?

לפני כשבוע פורסמה כתבה במוסף כלכליסט בנושא רגשות וחוש צדק בבעלי-חיים (בכתבה דובר בעיקר על יונקים). כמה ציטוטים נבחרים:

 רגשות בחיות

תמונה 1: צילום מסך מאתר כלכליסט של כותרת המאמר.

"…זה אומר שאנחנו צריכים לנער את התפיסות הישנות שלנו, שלפיהן אנחנו החיה היחידה שמסתובבת עם רגשות של הגינות, הזדהות ואחווה. כל ההתנהגויות האלה נמצאות בטבע, והתגלו עד היום לא רק אצל קופים אלא גם בעכברים, פילים וציפורים, והן דומות שם לאיך שהן נראות אצלנו. בעבר פשוט לא חיפשנו אותן".

"…כשאתה חוזר הביתה ומוצא את כל הסדינים אכולים ואת הכלב שלך מבויש בפינה, אתה חוזה בהתנהגות שהיא לא ייחודית לחיית מחמד מבויתת אלא קיימת גם בלהקות זאבים… אני לא מוצא הסבר מתקבל על הדעת יותר מלומר שהזאב מבחין בין טוב ורע, יודע שהוא ביצע עבירה, ומשדר את זה לשאר חברי הלהקה. בקרב בני אדם הדפוס הזה מכונה אשמה."

לדעתי המאמר כתוב בצורה מגמתית ומניפולטיבית, לוקה בהסקה שגויה מהפרט אל הכלל ומכיל לא מעט 'מדע רע'. בד"כ איני נוטה לעסוק בביקורת עיתונות אבל הפעם אחרוג ממנהגי כדי לנסות ולהסביר מה לדעתי היא הבעיה.

טלנובלה זואולוגית

המאמר מתחיל בסיפור על היפופוטם שמנסה להציל, ללא הצלחה, אנטילופה מתנין. מסקנה: היפופוטמים הם אציליים ויש להם רגשות. האם העובדה שיש עוד אין-ספור סוסי-יאור שלא ניסו להציל אנטילופות אומרת שהם בעצם מנוולים חסרי רגשות?

מסופר על ברווז שמתאבל על מות חברו ומשנה דפוסי התנהגות ועל קוף שמתעצבן כאשר קוף אחר מקבל אוכל טעים ממנו, ועוד ועוד.

היפופוטם

תמונה 2: בהמות בתנוחה אצילית. המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Paul Maritz.

הדוגמאות בהחלט אפקטיביות ומרגשות, אך מה הם בעצם אומרות מבחינה מדעית? ידוע שחתולים ואריות זכרים נוהגים להרוג גורים שאינם שלהם. יש בזה הגיון אבולוציוני. האם זה אומר שחתולים ואריות הם מרושעים? מובן שלא, למילה 'רשע' אין משמעות עבור בעלי-החיים. אין הגיון בלנסות להבין התנהגות בעלי-חיים דרך משקפיים של מוסר אנושי.

תראו, אני לא חולק על התצפיות והניסויים המתוארים במאמר, אבל בשלב המסקנות ישנם מקרים ברורים של האנשה, פירוש התנהגות בעלי-חיים לפי סרגל התנהגות והבנה אנושי. אחד הדברים החשובים שצריך ללמוד מדען המבצע ניסויים הוא לדעת להבדיל בין מדידה לאנליזה ובין תצפית לפרשנות. אף אחד לא יודע מה 'מרגיש' ברווז. בשביל זה צריך להיות ברווז. כמו כן, יש לשים לב שניסויי הקופים וניסויים אחרים מהווים עדות להתנהגות חברתית שהתפתחה בעולם החי. אך אם התנהגות בעלת אופי חברתי היא סממן של רגשות או חוש צדק אז אני כבר לא יכול לחכות לדרמה יומית בכיכובם של חיידקים.

כלבים מבוישים?

אי אפשר ללא הכלבים המבוישים. בעלי כלבים רבים מעידים שכאשר ידידם השעיר עושה משהו אסור הוא חש בושה, ומתנהג כאשם. בניסויי שביצעה החוקרת האמריקאית אלכסנדרה הורוביץ נתבקשו בעלי כלבים להורות להם להימנע מביצוע פעולה כלשהי. לאחר מכן גילו החוקרים לבעלים האם הכלבים עמדו במשימה. אם נכשלו הכלבים נתבקשו הבעלים לנזוף בהם. מה שבעלי הכלבים לא ידעו הוא שלא תמיד אמרו להם החוקרים את האמת וכך קרה שגם כלבים צדיקים ננזפו וגם כלבים סוררים לא ננזפו.

תוצאות הניסוי הראו שהכלבים שננזפו אובחנו כמבוישים ללא קשר להיותם צדיקים או סוררים. כלומר הכלבים הגיבו לבעלים הנוזף ולא באמת חשו בושה. ניתן לקרא על כך בהרחבה במאמר מ-Scientific American, כולל הקישור למאמר המדעי.

כלב מבוייש-1

תמונה 3: "אני מבויש? הצחקתם אותי!". המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Abuk SABUK.

אבל בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה.

אני מרגיש משמע אני קיים

מהו בכלל רגש? האם מדובר בפעילות מוחית, בהפרשת חומרים כימיים או אולי בדברים נוספים? אם תשאלו אותי, בסופו של דבר הכול מוביל למוקש הגדול מכולם: התודעה. מה המשמעות של 'לפחד' ללא תודעה, ללא הנראטיב שאנחנו טווים כל הזמן במחשבותינו? האם יש משמעות לחוש צדק ללא יכולת לחשיבה מופשטת ולנטייה לספר סיפורים?

הבעיה היא שלמושג 'תודעה' אין הגדרה מדעית ולכן הוא לא כל כך מועיל למחקר מדעי. אנחנו פשוט לא יודעים מה זה. ואם כך, שום ניסויי לעולם לא יוכל ללמד אותנו האם לבעל-חיים כלשהו יש רגשות, חוש צדק או תודעה. אלה מושגים שאנחנו מגדירים באופן חווייתי ואין ביכולתנו לחוות איך זה להיות ברווז, וכמה זה דומה ללהיות אדם.

אז מה השורה התחתונה?

כאשר חוקרים התנהגות בעלי חיים יש להיזהר ממתן פרשנות של דפוסי התנהגות לפי סרגל אנושי. הבעיה חמורה כפליים מכיוון שכלל אין אנחנו יודעים להגדיר מהם רגש או תודעה. מכאן ששום ניסוי אינו יכול לשמש כהוכחה להימצאותם בבעלי חיים. עולם החוויות של החיות אינו נגיש לנו.

"אז האם אתה טוען שלבעלי חיים אין רגשות?" לא, אני טוען שהשאלה אינה מוגדרת היטב ולכן שום ניסויי מדעי לא יוכל לתת עליה תשובה.

ומשפט דיסקליימר חשוב: שום דבר שכתבתי, כמובן, אינו מצדיק פגיעה מיותרת בבעלי-חיים. זה ברור, נכון?!

וכדי לסיים עם חיוך, אם כבר האנשה אז כך עושים זאת נכון. פרגנו לעצמכם 5 דקות של רוגע וצפו בסרטון הבא. הקרדיט לגלעד על איתורו. מדובר בגירסה מחודשת לסדרה משנות השישים ששודרה גם בדיבוב עברי בשם "על שפת הנחל" (…גרים ביחד אוגר ועכברוש, צפרדע ירוקת הראש וצב):

*

אתם מוזמנים לבקר בבלוג של אורן בו תמצאו עוד עשרות רשומות מרתקות בנושאי מדע.

רשומות קשורות (בעקיפין):

בין  מתמטיקה לנומרולוגיה

בין מתמטיקה לנומרולוגיה

גדי-smlוהיום, פוסט אורח מאת גדי אלכסנדרוביץ',
בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שלישי במדעי המחשב מהטכניון
וכותב הבלוג המושקע והמומלץ "לא מדויק".

*

*

בואו נדבר על מתמטיקה.

בבואנו לדבר על מתמטיקה, בראש ובראשונה אנו מקבלים כי מתמטיקה הינה שפה. שפה שעשויה להסביר תופעות, שפה שבה ניתן להסביר תופעות, שפה בעזרתה ניתן להיכנס לנבכי הבריאה על מנת ללמוד קצת מהידע בעולם, ידע בו חולקים איתנו מתמטיקאים ידועי שם, ואת ההסברים שלהם לתופעות, מבנים מקודשים, מבנה החומרים, מבנה דנ"א, מבנה הגלקסיה ותיאוריות של שדה תודעה אחיד.

רגע, מה?

עד איזה שלב הצלחתי להוליך אתכם שולל וגרמתי לכם לחשוב שאנחנו עומדים לדבר על מתמטיקה? אני מנחש שב"נבכי הבריאה" הרמתם גבה ותהיתם לגבי הסגנון המליצי, ב"ידע בו חולקים איתנו מתמטיקאים ידועי שם" כבר התחלתם לדאוג, וכשהגעתי ל"מבנים מקודשים" היה ברור שאיבדתי את זה לגמרי. המהפך חל כנראה בשורה האחרונה, וכשהגעתי ל"שדה תודעה אחיד" הבנתם כי אני רק מתלוצץ.

אני נתקעתי כבר ב"בראש ובראשונה אנו מקבלים כי מתמטיקה הינה שפה". לפני שנצלול לתהומות, הייתי רוצה לומר כמה מילים על תפישה זו – של המתמטיקה כשפה – תפישה שלדעתי היא שגויה, אבל רווחת מאוד בקרב הציבור הרחב (ואני משער שגם בקרב לא מעט אנשים שבקיאים במתמטיקה).

ההתייחסות למתמטיקה כ"שפה" אינה משוללת בסיס לגמרי; המתמטיקה כוללת אינספור מושגים שונים ומשונים, שניתן להשתמש בהם כדי לתאר תופעות מציאותיות (לתאר, לא להסביר). המושג המוכר ביותר הוא זה של מספר שבו אנחנו משתמשים כל הזמן, בכל מקום; ודוגמה אחת למושג שימושי ביותר שמגיע ממתמטיקה מתקדמת יותר הוא נגזרת, שמאפשרת לנו לתאר בצורה מדויקת תנועה של אובייקטים (ה"מהירות הרגעית" של אובייקט נע היא נגזרת לפי הזמן של הפונקציה שמתארת את המקום שלו, כלומר למעשה – קצב שינוי המקום).

אני חושב שכל כך הרבה אנשים מתייחסים למתמטיקה כ"שפה" מכיוון שהאופן המודרני שבו אנו עוסקים במתמטיקה כולל שימוש נכבד בסימונים והגדרות שנראים חסרי פשר למי שאינם מכירים אותם, כמו שכתב סיני נראה חסר פשר למי שאינו מכיר אותו. זה לא תמיד היה כך; בעבר מתמטיקה תוארה בצורה מילולית מאוד, ולטעמי בשל כך הייתה מובנת הרבה פחות דווקא. הסימונים המתמטיים הם פשוט דרך לתאר את המתמטיקה בצורה ברורה יותר וקלה יותר לעיכול; זה עדיין לא הופך את המתמטיקה ל"שפה".

principa

מהפרינקיפה מתמטיקה של ראסל ו-ויטהד (שימו לב לשורה התחתונה)

לרוב, המושגים המתמטיים מגיעים מתוך הפשטה של מושגים קיימים מחיי היום יום שלנו וחקירה של התכונות שלהם, שנעשית פשוטה יותר לאחר ההפשטה הזו. למשל, המשותף ל"שני כדורים" ו"שני ילדים" הוא המספר 2, שמהווה הפשטה של שתי הסיטואציות הללו. המשוואה 2=1+1 היא דרך מופשטת לומר "כדור ועוד כדור נותן לנו שני כדורים" וגם "ילד ועוד ילד נותן לנו שני ילדים" בלי שיהיה צורך לדבר על הפרטים הלא רלוונטיים של האם יש לנו שני כדורים, או שני ילדים דווקא. כלומר, התכונה 2=1+1 היא משהו שמתקיים תמיד כשסופרים יחד שני עצמים זהים.

ולמה אני מספר לכם על קצה המזלג מהי כן מתמטיקה לדעתי?
שכן אני רוצה לדבר איתכם כאן על מה מתמטיקה היא ממש לא, על ידי בחינת מקרה קיצוני, וזאת בתקווה לסייע לכם להבחין בין מתמטיקה לדברים אחרים לגמרי, גם בסיטואציות פחות קיצוניות.

הפסקה ההזויה איתה פתחתי את המאמר אינה המצאה שלי; היא לקוחה ממאמר שמתיימר להיות רציני לגמרי.

אני רוצה לשכנע אתכם שהמאמר עוסק למעשה בנומרולוגיה, כלומר, בתחום הפסאודו-מדעי שעוסק בייחוס תכונות למספרים ונסיון להסקת מסקנות מכך על המציאות. על כך שהתחום הזה אינו קשור כלל למציאות אני מוכן לסלוח; מה שמפריע לי הוא שהתחום מתעקש להתחזות למתמטיקה.

המאמר מצהיר "אין כותבי שורות אלה מתיימרים להיות מתימטיקאים או להבין יותר מהממוצע. עם זאת, המתימטיקה בה אנו נוגעים הינה פשוטה יחסית ומצביעה על צורות גיאומטריות ומבנים טבעיים אותם ניתן להבין בעזרת מעט פתיחות והגיון". אז יאללה, בואו נגלה פתיחות והגיון ונראה לאן המאמר יוביל אותנו. החלק במאמר שאדבר עליו מציג רעיונות של אחד, מרקו רודין, שאין לי מושג מי הוא אבל אני כבר מודיע שאני לא מחבב אותו.

המאמר דווקא נפתח טוב, בהצגת תופעה מתמטית מעניינת. אמנם, הוא מקדים לה כמה אמירות הזויות כמו "אנו ננסה להתרכז בחשבון פשוט, חשבון פיתגורי" (אין לי מושג מה זה "חשבון פיתגורי") ו-"צריך לזכור שיש רק 9 מספרים אמיתיים, את הספרה 0 המציא האדם כשומר מקום. כל המספרים בעולם מורכבים רק מ-9 ספרות" שמגלה חוסר הבנה בסיסי ביותר לגבי העובדה ששיטת הספירה הנוכחית שלנו, שבה יש 10 ספרות, היא דבר שרירותי לחלוטין, ובמקומות שונים בעולם השתמשו בעבר גם בשיטות ספירה אחרות. הבבלים השתמשו ב-60 ספרות; בני המאיה השתמשו ב-20; היוונים והרומאים – וגם היהודים – השתמשו בשיטות ספירה שונות לגמרי באופיין מזו שלנו כיום; ועוד כהנה וכהנה, נושא לדיון מרתק בפני עצמו.

אבל מילא. כעת המאמר מציג תופעה: הוא מסתכל על חזקות של 2, כלומר על המספרים 1,2,4,8,16,32 וכן הלאה (1 הוא 2 בחזקת 0 ולכן הוא מופיע כאן). לכל חזקה, לוקחים את הכתיב העשרוני שלה ומחברים את הספרות עד לקבלת מספר. אם המספר שהתקבל הוא חד ספרתי, עוצרים כאן; אחרת מחברים שוב את הספרות וחוזר חלילה. כך למשל עבור 2 בחזקת 12 מקבלים את 4096. נחבר את הספרות ונקבל 19=4+0+9+6. נחבר שוב את הספרות ונקבל 10=1+9. נחבר שוב את הספרות ונקבל 1. לעומת זאת, עבור 2 בחזקת 13 נקבל את 8192, ואחרי חיבורי הספרות נקבל 2. המאמר מציג רשימה ארוכה להחריד (הרבה יותר מהנדרש) של חזקות כאלו והערכים שמתקבלים מסיכומי הספרות, ואנחנו שמים לב לכך שצצה תבנית מחזורית: …1,2,4,8,7,5,1,2,4,8,7,5,1,2,4,8,7,5 וכן הלאה.

קסם!

זה השלב שבו הנומרולוג והמתמטיקאי נפרדים זה מזה. המתמטיקאי בוהה בסדרת המספרים ומנסה להבין – מה הולך כאן? מה ההגיון? מהיכן המחזוריות מגיעה? למה 3,6,9 אינם מופיעים בסדרה? האם יש דרך פשוטה לתאר את הפעולה "נחבר שוב ושוב את הספרות עד שנקבל מספר חד ספרתי"? האם זו תופעה שמתרחשת רק בבסיס 10 או שגם אצל הבבלים הם היו רואים משהו דומה? מה קורה לחזקות של מספר שונה מ-2? ובכן, על כל השאלות הללו אני מתכוון לענות מיד;
אני רק רוצה להבהיר שהשאלות הללו, בעיני, הן מהות המתמטיקה. כדאי לציין במפורש שהמספרים כאן הם על תקן "הנה אובייקט מעניין עם תופעה מעניינת, בואו נחקור אותו מתמטית!"  – אנחנו 'עושים פה מתמטיקה' לא בגלל שאנחנו מדברים על מספרים דווקא, אלא בגלל אופי השאלות שאנחנו שואלים.

מה עושה הנומרולוג? ובכן, הוא לא מנסה להבין את התופעה; הוא מנסה לייחס משמעות שרירותית לתופעה:

"אפשר לראות סדרת מספרים שחוזרת על עצמה 1,2,4,8,7,5. אפשר גם לראות שהמספרים 3,6,9 אינם נמצאים.
המספרים 1,2,4,8,7,5  עפ"י רודין, מייצגים את המימד השלישי, כשהמספרים 3,6,9 הינם וקטור למימד הרביעי
"

מה קורה פה? מאיפה נכנס לתמונה "המימד השלישי" פתאום? למה "המימד השלישי" קשור דווקא לסדרת מספרים שצצה כשלוקחים חזקות של 2 (למה 2?) וסוכמים להם ספרות (למה לסכום ספרות?) בבסיס 10 (למה בסיס 10)? המאמר לא עונה על כך, רק זורק את ה"עובדה" הזו. ומה זה "וקטור למימד הרביעי"? אני מכיר מספר משמעויות של "וקטור" במתמטיקה, אבל "וקטור למימד הרביעי" נשמע לי כמו צירוף מילים חסר משמעות. ועל איזה מימד רביעי מדובר? זמן? ואיך 3,6,9 הם "וקטור" שקשור למימד הרביעי? אין למאמר תשובה לשאלות הללו. תחת זאת, הוא ממשיך לזרוק "עובדות" על הקהל הנדהם.

כך לא עובדת מתמטיקה.

טקסט מתמטי אמיתי תמיד מגדיר את המושגים שהוא מדבר עליהם; טקסט מתמטי אמיתי תמיד מוכיח את הטענות שהוא טוען, או מספק הפניה למקום שמוכיח (טוב, זה לא נכון; טקסט שמיועד לקהל מקצועי לרוב ישאיר חורים בהוכחות באותם מקומות שבהם הקורא המיומן מסוגל להשלים את ההוכחה בעצמו, אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן).

תנו לי להדגים לכם איך טקסט מתמטי אמור לטפל בתופעת ה-1,2,4,8,7,5 המסתורית. מה שנעשה הוא פשוט מאוד. ניקח את מה שעל פניו נראה כמו פעולה סבוכה למדי – לקחת מספר, לחבר את הספרות שלו, לראות אם קיבלנו משהו גדול מ-9 ואם כן, לחבר שוב את הספרות וכו' – ונראה שהוא בסך הכל תיאור מסובך של פעולה פשוטה יותר, וחשוב מכך – נפוצה יותר במתמטיקה; פעולה שנחקרה מכל כיוון אפשרי ויש לה שימושים מעשיים רבים – פעולת המודולו.

נתחיל עם דוגמה: 17 מודולו 6 הוא מה שמתקבל כשמחלקים את 17 ב-6 ולוקחים רק את השארית. המספר 6 נכנס פעמיים בשלמותו ב-17 (2 כפול 6 הם 12) והשארית שנותרת היא 5. על זה אומרים ש-17 מודולו 6 שווה 5. באופן דומה, 17 מודולו 8 הוא 1 ואילו 8 מודולו 6 הוא 2.

באופן כללי המתמטיקאים מסמנים זאת כך: כדי למצוא למה שווה המספר a מודולו המספר n כותבים את a בתור a=nq+r כאשר r הוא מספר שקטן מ-n וגדול או שווה לאפס, ואז r הוא תוצאת פעולת המודולו. צריך כמובן להוכיח שאפשר לכתוב את a בצורה כזו, אבל כדי לא להלאות אתכם לא אכנס להוכחות פורמליות כאן (אמרתי שטקסט מתמטי אמיתי תמיד מוכיח או מפנה למקום שמוכיח, אז לכל דבר מתמטי בפוסט הזה אני מפנה את הקוראים ל-Abstract Algebra של Dummit ו-Foote, שהוא מספרי המתמטיקה החביבים עלי – אגב, באופן הולם למדי, את הטענה הספציפית הזו הספר מציג בתחילתו, אבל מוכיח אותה רק בשלב הרבה יותר מתקדם, כחלק מתורה כללית הרבה יותר).

עכשיו להגדרה: אומרים ששני מספרים a,b הם שקולים מודולו n אם השארית של חלוקת כל אחד מהם ב-n זהה. טענה שקולה לחלוטין, שהיא קצת יותר שימושית בפועל, היא שההפרש שלהם מתחלק ב-n, כלומר, כפולה שלמה של n מפרידה בין שניהם. למשל, 19 שקול ל-7, מודולו 6 (שניהם משאירים שארית 1 כשמחלקים אותם ב-6; ההפרש של שניהם הוא 12, שמתחלק ב-6), ולמשל, 10 שקול ל-1, מודולו 9. ולמשל, 100 שקול ל-1 מודולו 9, כי 100 פחות 1 הוא 99 שמתחלק ב-9; וגם 1000 שקול ל-1 מודולו 9 כי ההפרש שלהם הוא 999, ובאופן כללי… הבנתם את הרעיון. כל חזקה של 10 שקולה ל-1 מודולו 9.

יש דרך מתמטית יפה יותר להסביר זאת: אם a שקול ל-b מודולו n, וגם c שקול ל-d מודולו n, אז a+c  שקול ל-b+d מודולו n. (במילים אחרות, אם כפולה שלמה של n מפרידה בין a ל-b, וכפולה שלמה של n מפרידה בין c ל-d, ברור שגם כפולה שלמה של n תפריד בין a+c  ל-b+d).
הדבר יהיה נכון גם לגבי פעולת כפל – במקרה זה גם ac יהיה שקול ל-bd מודולו n, כלומר, פעולות החיבור והכפל "עובדות" גם במשוואות של שקילות מודולו n, מה שמאפשר לנו לעשות חשבון כמעט כרגיל כשהכל נעשה מודולו n; לחשבון הזה קוראים המתמטיקאים חשבון מודולרי.

עכשיו לפאנץ' שקושר את מה שדיברתי עליו לתופעה שראינו קודם. מה זה אומר לקחת מספר ולהחליף אותו בסכום הספרות שלו? בואו נראה דוגמה. המספר 627 שווה בעצם לסכום הבא: 6*100 + 2*10 + 7*1. כלומר, אפשר להציג אותו בתור סכום של הספרות שלו, כשכל ספרה מוכפלת בחזקה כלשהי של 10. ראינו כבר קודם שכל חזקה של 10 שקולה ל-1 מודולו 9, ולכן במסגרת החשבון המודולרי אפשר להחליף את כל החזקות הללו ב-1 ולקבל מספר ששקול ל-627 מודולו 9: המספר 6+2+7, ששווה ל-15. האמנם 15 ו-627 שקולים מודולו 9? ובכן, 69 כפול 9 הוא 621, ולכן 627 כשמחלקים אותו ב-9 מחזיר שארית 6, וכך גם 15. מעניין.

עכשיו, אפשר לחזור על אותו התהליך גם עבור 15: הרי 15 שווה ל-5*1 + 1*10, ולכן מספר שקול לו מודולו 9 יהיה 5+1, כלומר 6. הפעם הגענו למספר חד ספרתי ולכן אפשר "לעצור", אבל האם בכלל היה צורך לעבור "דרך" 15? התשובה שלילית – היה מספיק לנו לחלק את 627 ב-9 ולראות מה השארית.

אם כן, זה האופן שבו המתמטיקאי רואה את התהליך שתיאר המאמר: לוקחים מספר כלשהו ומחליפים אותו במספר אחר שמחושב מתוכו באיזו צורה מסובכת ולא מעניינת. הצורה שבה החישוב מתבצע לא רלוונטית; כל מה שמעניין את המתמטיקאי הוא שמתקיימות שתי תכונות: ראשית, המספר החדש קטן מהמספר המקורי (נסו להסביר לעצמכם למה זה תמיד נכון, כל עוד יש לנו מספר שאינו חד ספרתי), ושנית – המספר החדש שקול מודולו 9 למספר המקורי. על התהליך הזה חוזרים שוב ושוב, ולכן מקבלים שרשרת של מספרים שכולם שקולים זה לזה מודולו 9 (מתחבאת כאן טענה מתמטית נוספת שלא הוכחתי: שאם a שקול ל-b מודולו 9 ואילו b שקול ל-c מודולו 9, אז a שקול ל-c מודולו 9; די קל להוכיח את הטענה הזו – נסו להבין איך!). השרשרת מסתיימת במספר שהוא בין 1 ל-9, כאשר 9 יתקבל עבור מספר שמראש התחלק ב-9 (ולכן שקול מודולו 9 ל-0, כי השארית בחלוקה ל-9 היא 0; אבל זו גם שקילות ל-9 באותה מידה).

לכן אפשר לשכוח מהפעולה של "לחבר את הספרות שוב ושוב". היא לא רלוונטית. היא מסך עשן. היא דרך מסובכת לומר "קחו את המספר מודולו 9 והחזירו את התוצאה, ואם קיבלתם 0 החזירו 9". בנוסף, ברור שהתופעה הזו אינה ייחודית לבסיס 10; למשל, בבסיס 8 יקרה אותו דבר בדיוק, אבל מודולו 7. כך למשל המספר "ארבעים וארבע" נכתב בבסיס 8 בתור 54, וסכום הספרות הוא המספר "תשע" שבבסיס 8 נכתב בתור 11, וסכום הספרות שלו הוא 2. נחשו מה? ארבעים וארבע מודולו 7 הוא 2! וזה, כמובן, לא מקרי: בבסיס b, עבור כל מספר b שגדול מ-1, נקבל שתוצאת ה"חבר שוב ושוב את הספרות" תהיה המספר המקורי מודולו b-1.

כל זה אמנם מסביר לנו את פעולת החישוב המוזרה, אבל עדיין לא מסביר לנו מהיכן צצה הסדרה הקדושה 1,2,4,8,7,5. התשובה הזריזה היא שזו ההתנהגות של החזקות של 2 כאשר מסתכלים עליהן מודולו 9. החזקות הראשונות, עד 8, נראות כמו החזקות הרגילות של 2; החזקה הבאה של של 2 היא 16, ומודולו 9 היא שווה ל-7; החזקה הבאה היא 32 אבל לא באמת צריך לזכור את זה – אפשר לכפול את 7 ב-2 באותה מידה ולקחת את התוצאה מודולו 9. נקבל 14 מודולו 9, כלומר 5. ועכשיו נכפול את 5 ב-2 ונקבל 10 מודולו 9, כלומר 1, והנה חזרנו להתחלה. זה מסביר למה קיבלנו סדרה מחזורית ולמה המחזור נראה בדיוק כפי שהוא נראה (ולא, נניח, ממוין לפי סדר עולה).

*

עכשיו, אחרי שהבנו את העיקרון הכללי יותר שעומד מאחורי הדברים, אפשר לענות על השאלה "מה היה קורה אם היינו לוקחים חזקות שאינן של 2?". למשל, אם היינו מתחילים עם 3, החזקה הבאה הייתה 9, והחזקה שאחריה הייתה 27 שהיא 0 מודולו 9, כלומר היא מייצגת גם את 9 אצלנו, ומכאן קל לראות שהיינו "נתקעים" על 9. ומה קורה עם 4? החזקה הבאה של 4 היא 16 ששקול ל-7 מודולו 9; ו-7 כפול 4 הוא 28 ששקול ל-1 מודולו 9, ואז היינו מקבלים שוב 4. כלומר, היינו מקבלים את הסדרה המחזורית 1,4,7,1,4,7 וכן הלאה.

מסתבר ש-2 הוא כן בעל תכונה "נחמדה" בהקשר הזה, מהסיבה הבאה:
מבלי להכנס לכל התיאוריה כרגע, מה שקורה כאן הוא שגילינו אובייקט שנקרא החבורה הכפלית מודולו 9 וכולל את כל המספרים הטבעיים שהם קטנים מ-9 וזרים לו. מספר הוא "זר" ל-9 אם אין לו מחלק משותף עם 9. המספרים שקטנים מ-9 ואינם זרים לו הם 3 ו-6 (בשני המקרים המחלק המשותף להם ול-9 הוא 3). זה משפט מתמטי ידוע (ולא מיידי להוכחה) שלכל n טבעי, קיים מספר שיוצר את החבורה הכפלית מודולו n, במובן זה שיש מספר שהחזקות שלו, מודולו n, נותנות (באופן מחזורי) את כל המספרים הקטנים מ-n שזרים לו. ניתן גם להוכיח (וזה פחות קשה) שאם ניקח מספר שזר ל-n ונסתכל על החזקות שלו מודולו n, לעולם לא נוכל להגיע למספר שאינו זר ל-n. זה מסביר באופן מלא את התופעה שראינו: 2 הוא פשוט היוצר של הסדרה 1,2,4,8,7,5 של כל המספרים שקטנים מ-9 וזרים לו; והמספרים 3,6,9 לא מופיעים בסדרה הזו כי אינם זרים ל-9. והמספר 9 כל כך רלוונטי כאן כי אנחנו בבסיס 10.

בבסיסים אחרים תהיה תופעה דומה, אם כי אולי עם מספרים אחרים. בבסיס 8 התופעה למעשה נחמדה יותר, כי אז אנחנו מדברים על החבורה הכפלית מודולו 7, ו-7 הוא מספר ראשוני ולכן כל מספר שקטן ממנו זר לו. אם נסתכל על החזקות של 2 מודולו 7 נראה שהן 1,2,4,1, כך ש-2 אינו יוצר , אבל חזקות של 3 מתנהגות נחמד יותר: 1,3,2,6,4,5.

במילים אחרות, אם היינו סופרים בבסיס 8 ולא בבסיס 10, כל התיאוריה הנומרולוגית היפה של "המימד השלישי" ו"וקטור למימד הרביעי" קורסת ואפילו לא היה אפשר למצוא שום אנלוג שדומה לה. כדי שמרקו רודין ישכנע אותי בכל המיסטיקה שלו, הוא צריך קודם לשכנע אותי שהבחירה שלו בבסיס 10 כבסיס ספירה היא לא שרירותית, כלומר, אינה נובעת מכך שזו הנורמה שהשתרשה אצלנו (כי יש לנו 10 אצבעות?).

סיכום מסע

ראינו כיצד אפשר להתחיל מאותה תגלית – חוקיות מספרית מסקרנת – ולהתפצל לשני כיוונים שונים לגמרי.

הניתוח המתמטי מחפש ומוצא את ההגיון והחוקיות שעומדים מאחורי התופעה, ובכך מצליח לא רק להסביר אותה אלא גם להרחיב ולהכליל את הבנתנו למקרים רבים נוספים (ולעיתים אף למצוא לדברים שימושים מפתיעים בחיי היום יום).
הגישה הפסאודו-מתמטית לעומת זאת, לא רק שאינה מצליחה להסביר את אותה חוקיות בסיסית, אלא מתעקשת להצמיד לה פרשנות מאגית שרירותית לגמרי, חסרת כל אחיזה במציאות, שקורסת ברגע שמשנים את אחת מהנחות היסוד השרירותיות עליהן היא נשענת. (וראו נומרולוגיה).

הבדל זה בין הגישות אינו מפתיע, שכן המטרות שונות בתכלית, וכך גם קהל היעד. אחרי הכל, נראה שמטרתם של כל אותם מתחזי-מתמטיקאים ומתחזי-מדענים למיניהם היא ייצור מסתורין ומיתוסים, לא הבנה וידע.

לקריאה נוספת:

כאן תוכלו לחזות בעילוי בכבודו ובעצמו. ארבע וחצי שעות. בהצלחה…

על רגשות וחשיבה חדה

על רגשות וחשיבה חדה

והיום – רשומת אורח.

אנצל את ההזדמנות לקרוא לאנשים נוספים שרוצים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם וקשורים לחשיבה חדה, לפנות אלי בהצעות. כך אוכל להגדיל הן את את מגוון הנושאים והן את תדירות הפרסומים, לרווחת כולנו. בימים אלה עובדים כמה אנשים נוספים על כתיבת רשומות לבלוג, ואני מקווה כי בקרוב אוכל לחלוק איתכם את פירות עמלם.

כמו כן אשמח לפרסם מאמרים מוצלחים מתורגמים לעברית. אתם מוזמנים לפנות אלי במייל עם הצעות לחומר ו/או הצעות לעזרה בתרגום.

*

אייל פוזניאקכותב הפוסט של היום הוא איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית.

_________________________________________________________

בתיאור קבוצת 'חשיבה חדה' בפייסבוק כותב גלעד:

עקרונות החשיבה החדה

  • מודעות לפרשנות האוטומטית, השגויה לעיתים, שאנו מעניקים לחוויותינו.
  • שמירה על איזון עדין בין פתיחות לבין ספקנות בריאה, לגבי דעות ורעיונות חדשים.
  • בדיקה, ניסוי והיצמדות לעובדות, תוך שימוש בהיסקים לוגיים.

קורא חדש יכול להסיק בקלות את הרעיון העומד מאחורי אמירות אלה – אנחנו מבקשים להסתכל על כל מידע חדש באופן אובייקטיבי, לבחון את תקפותו ולהגיע למסקנות תוך הישענות על ההיגיון. כמה קל לומר, וכמה קשה לבצע. הסיבה העיקרית לכך שאני שותף שקט למדי בקבוצה הזאת היא פשוטה – אני שונא להתעצבן. באמת. להתווכח, גם בפייסבוק, לא עושה לי טוב.

סטיבן נובלה הוא אולי הספקן החביב עליי מכולם. הוא מוכר בעיקר כמי שמוביל את הפודקאסט Skeptic's guide to the universe וככותב בבלוג Neurologica. בינואר 2013 הוא פרסם באותו בלוג מסמך בו ניסה להגדיר את גבולות התנועה הספקנית כפי שהוא רואה אותה, ואת מטרותיה. זה היה מסמך מעולה מכיוון שהועלו בו, בשפה פשוטה, הנחות היסוד המהוות את המכנה המשותף לתנועה הספקנית. בין הנחות היסוד האלה הוצגה גם האמירה הבאה:

Neuropsychological Humility – Being a functional skeptic requires knowledge of all the various ways in which we deceive ourselves, the limits and flaws in human perception and memory, the inherent biases and fallacies in cognition, and the methods that can help mitigate all these flaws and biases.

ובתרגום חופשי:

ענווה נוירופסיכולוגית –היכולת להיות ספקן טוב דורשת ידע לגבי הדרכים השונות בהן אנו מרמים את עצמנו, לגבי המגבלות והפגמים בתפיסה והזיכרון האנושיים, לגבי ההטיות והכשלים בקוגניציה ולגבי השיטות בהן אפשר להשתמש כדי לצמצם את ההשפעות של הטיות וכשלים אלה.

הפסקה הזו תפסה אותי משתי סיבות. הראשונה היא שרוח הדברים שמעלה נובלה היא שקוגניציה וחולשותיה הן תחום ידע העומד בפני עצמו ומצדיק מחקר. לפעמים טוב להזכיר גם את זה. הסיבה השנייה היא זו – תפיסה? זיכרון? קוגניציה?…מה עם העצבים שלי? איך זה שהאמוציות שתופסות תפקיד ברור כל כך בדיוני הפייסבוק של חשיבה חדה או בהתייחסות של נובלה לפסאודו רפואה לא זוכות להכרה הראויה בעקרונות היסוד?

השאלה שיצאתי איתה לדרך בכתיבת הפוסט הזה היא:

מה הן (אם בכלל) הדרכים בהן רגש משפיע על האופן שבו אנחנו מעבדים ושופטים מידע?

רגע, מה זה בעצם רגש?

רגש הוא מסוג הדברים האלה שלכל אחד ברור מה הוא אומר גם בלי להגדיר זאת במדויק. אולי דווקא בגלל שמדובר בחוויה כל כך בסיסית ומובנת מאליה, הניסיון להסביר במדויק מהו רגש הופך מהר מאוד למסורבל ומסובך. האם זו הבעת הפנים שעולה על פנינו כשמכעיסים אותנו? המתח והקפיצה בעירנות כשאנו מפחדים? ואולי זו רק החוויה הסובייקטיבית?
ויקיפדיה מציעה הגדרה לפיה רגש (Emotion) הוא "תגובה מובחנת ועקבית לאירועים חיצוניים או פנימיים בעלי משמעות לאורגניזם", או "חוויה חיובית או שלילית הכרוכה בדפוס ספציפי של פעולות פיסיולוגיות".

בדיוק מה שעמד לכם על קצה הלשון, לא?

כך או כך, ההסכמה היא שאמוציה כוללת שינויים במימדים קוגניטיביים, פיסיולוגיים, מוטיבציוניים, הבעתיים וכן במימד של חוויה סובייקטיבית.

את המושג רגש (Emotion) יש להבחין מהמושג Feeling, המתייחס לחוויה הוסבייקטיבית של האמוציה ו-Mood, מצב רוח, שהוא מצב רגשי מתמשך ואינטנסיבי פחות מאמוציה.

כדי לחדד את השאלה המנחה את הפוסט הזה, בחרתי לבחון את המושג אַפקט (Affect). זאת, מכיוון שהוא מושג מחקרי המכיל את המונחים Emotion, Feeling ו-Mood, וככזה הוא תואם את רוב המחקר בתחום הרגש.

מה קורה במעבדה?

רוב המחקר הבוחן השפעות של אַפקט בנוי כך שבשלב ראשון יוצרים את האַפקט הרצוי בנבדק, ולאחר מכן בוחנים את ההשפעה של מצבו הרגשי על מימדים שונים של התנהגות ותפקוד. איך יוצרים את האַפקט הרצוי?

דרך אחת היא לתת למשתתף לרשום זיכרון אוטוביגורפי שתואם את הרגש. למשל, לבקש ממנו להיזכר באירוע בו חש עצוב ולכתוב על כך בפירוט.

דרך נוספת היא להשתמש בקטעי מוזיקה בעלי השפעה רגשית. לקטעי מוזיקה ישנו חיסרון בכך שההשפעה שלהם חלשה יחסית, אך ישנו גם יתרון משמעותי בכך שביחס לגירויים רגשיים אחרים (כמו זיכרון אוטוביוגרפי) הם יחסית נטולי הקשר (קונטקסט יכול להוות משתנה מתערב בניסוי ולהשפיע על התוצאות). מתוך ניסויים בהם לקחתי חלק, הנה קטע ששימש כמשמח, והנה אחד מפחיד.

דרך שלישית היא להשתמש בסרטונים רגשיים, שהם לרוב בעלי השפעה חזקה יותר ממוזיקה. זה נשמע פשוט, אך לעיתים מציאת קטע ש'עושה את העבודה' היא משימה קשה למדי. למשל, סרטון שהיה מפחיד בשנות השמונים יכול להיתפס כמגוחך כיום. סרטון שהצחיק את האמריקאים לא בהכרח יעבוד על ישראלים. משיקולים פרקטיים, צריך גם להתחשב באורכו של הסרטון; נסו פעם לצפות בסצינה של שתי דקות מסרט אימה, כשהיא מוצאת מהקונטקסט הכללי של הסרט. סביר שתגלו שחלק ניכר מהאפקט הולך לאיבוד. בעיה חשובה נוספת היא שהסרט צריך לעורר את הרגש המיועד לו, ורק את הרגש המיועד לו. למשל, סצינה מסרט אימה שנועדה להפחיד אך מעוררת גם גועל אינה מתאימה. סרט עצוב שמעורר גם כעס או תסכול אינו מתאים גם כן.

בניסוי התיזה שלי ניסיתי ליצור סרט מפחיד המבוסס על תיעוד של נפילות טילים על ישראל. אחרי שעות רבות של חיפוש ביוטיוב ועריכה הסרט נפסל, מכיוון שגילינו שהוא מכעיס את הצופים לא פחות משהוא מפחיד.

הנה הסרטון (להפעיל רמקולים):

בסופו של דבר השתמשתי בסרטון הזה כדי להפחיד:

ובסרטון הזה כדי לשמח (מומלץ!):

בתחום המחקר שבוחן את ההשפעה שיש למצבים רגשיים שונים על עיבוד מידע ושיפוט, במשך זמן רב הקונצנזוס היה שאַפקט חיובי, למשל שמחה או שביעות רצון, גורם לעיבוד שטחי ופגיע יותר להטיות והיוריסטיקות, ואילו רגש שלילי, למשל כעס או עצב, מביא אנשים לעיבוד זהיר ושיטתי יותר של מידע.

יכולים להיות לממצא הזה כמה הסברים. למשל, עבור אנשים שחווים אַפקט חיובי, האַפקט מהווה חיווי שהמצב בו הם נמצאים הוא בטוח, בעוד אַפקט שלילי מרמז שהסיטואציה מסוכנת ודורשת משנה זהירות. הסבר אפשרי אחר הוא שרגש חיובי מקושר ברשתות אסוציאטיביות רחבות יותר מרגש שלילי וכך אַפקט חיובי יוצר עומס קוגניטיבי המקשה על עיבוד מעמיק. בכל מקרה, המשוואה היתה פשוטה: אַפקט חיובי = עיבוד שטחי, אַפקט שלילי = עיבוד מעמיק.

באמצע שנות התשעים משהו החל להשתנות. הסתבר שמצב העניינים קצת יותר מורכב. כמה חוקרים שעבדו בנפרד גילו הבדלים בהשפעת רגשות שליליים שונים על איכות העיבוד. הם מצאו שבעוד עצב מביא באמת לעיבוד מעמיק יחסית, כעס דווקא מביא משתתפים לעיבוד היוריסטי, כלומר, כזה המשתמש בקיצורי דרך כדי להגיע להחלטות מהירות, ללא העמקה ובאופן שפעמים רבות מביא לדיוק נמוך יחסית.

אז מה קורה פה?

רגשות שונים מובחנים זה מזה בכמה מימדים, כשהעיקריים הם עד כמה הרגש הוא 'נעים' ועד כמה הוא מקדם התקרבות/התרחקות מהסיטואציה (למשל, כעס הוא רגש 'שלילי' שדווקא מקדם התקרבות). מימד נוסף הוא מימד של הערכה קוגניטיבית, הכוללת הערכה של ודאות בפירוש של הסיטואציה. הרגשות כעס, בוז, גועל ושמחה למשל, מאופיינים ברמה גבוהה יחסית של ודאות בפירוש הסיטואציה. אם אני כועס על מישהו, אני די בטוח שהוא אשם במה שמרגיז אותי. אם אני חש גועל, כנראה שדי ברור לי מה גורם לי להרגיש ככה. מצד שני, רגשות כגון תקווה, פחד ודאגה מאופיינים בחוסר ודאות.

בסדרה של ניסויים גרמו לנבדקים לחוש אחד מהרגשות הבאים:

רגש חיובי

רגש שלילי

ודאות גבוהה

שמחה/שביעות רצון

גועל/כעס

ודאות נמוכה

תקווה/הפתעה

פחד/דאגה

לאחר מכן ניתנו לנבדקים משימות שונות שכללו הערכה של טיעונים. מה שעניין את החוקרים היה אופן העיבוד של הטיעונים ורמת הוודאות שיחושו הנבדקים לגבי מסקנותיהם.

נמצא שרגש המאופיין בוודאות גבוהה הביא גם לניתוח מוטה יותר של הנתונים, וגם לביטחון רב יותר במסקנות:

ביטחון בניבויים – במתן ניבויים לגבי אירועים בשנה העוקבת, נבדקים שחשו גועל או שמחה היו בטוחים יותר בנכונות הניבויים שלהם מאשר נבדקים שחשו פחד או תקווה (רגשות המאופיינים בוודאות נמוכה).

הטית סמכות – בקריאה של טיעונים בעד שינוי שיטת הציינון באוניברסיטאות, נבדקים שחשו כעס או שביעות רצון הראו מידה רבה יותר של שכנוע באופן כללי, ובקרב נבדקים אלה זהותו של הכותב היתה גורם משפיע על מידת השכנוע; אם נאמר להם שכותב הטיעונים הוא מומחה, נטו יותר להשתכנע. לעומת זאת, בקרב נבדקים שחשו דאגה או הפתעה (ודאות נמוכה) רמת המומחיות של הכותב לא השפיעה כלל על מידת השכנוע שחוו.

חשיבה סטריאוטיפית – כשנבדקים התבקשו לקבוע האם סטודנט שהואשם ברמאות אכן אשם או לא, דיווחו נבדקים שחשו גועל על ביטחון רב יותר ביכולתם לקבוע האם הוא אשם או לא, והם גם היו בטוחים יותר בגזר הדין שנתנו בסופו של דבר. בנוסף, השיפוט שלהם הושפע באופן מובהק מסטריאוטיפ. בקרב אמריקאים ישנו סטריאוטיפ לפיו סטודנטים אתלטים מחויבים פחות ללימודים. במקרה זה, היותו של הסטודנט אתלט מוכר ושחקן נבחרת הכדורסל הביא לכך שהנבדקים נטו יותר לראות בו אשם לאור העדויות. גם בניסוי זה, נבדקים שחשו פחד (ודאות נמוכה) לא הושפעו כלל מהסטריאוטיפ. מעבר לכך, בניסוי זה מרכיב הוודאות שברגשות תיווך את הקשר בין רגש והישענות על סטריאוטיפ כך שהוצאתו מהניתוח הפכה את הקשר הזה ללא מובהק.

חוסר התחשבות באיכות הטיעון – בניסוי האחרון בסדרת הניסויים הזו המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות ניסוי, כשבכולן תופעל הרגש עצב. עצב הוא רגש יוצא דופן בכך שבציר הוודאות-חוסר ודאות הוא נוטה לכיוון חוסר הוודאות אך להבדיל מהרגשות בהם עסקנו עד כה הוא קרוב יחסית למרכז. בניסוי הזה תנאי העצב השונים תופעלו יחד עם מידות ודאות שונות. לאחר מכן הנבדקים שמעו מסרים פרסומיים שנשענו על טיעונים איכותיים/לא איכותיים. בעוד שנבדקים בתנאי עצב+אי ודאות הבחינו בקלות בין מסר המבוסס על טיעון איכותי לעומת לא איכותי, הנבדקים בתנאי עצב עם ודאות גבוהה השתכנעו באותה המידה מטיעונים איכותיים ובלתי איכותיים.

לסיכום, נראה שרגש משפיע הן על איכות השיפוטים שלנו והן על רמת הביטחון שלנו בנכונותם, וזאת גם כאשר הרגש כלל לא נובע מהסיטואציה ואינו רלוונטי למתרחש.

*

אוקי, אז מתברר שעצבים (או עודף שביעות רצון עצמית) באמת לא מועילים לנו להיות ספקנים טובים יותר.
אבל מה לגבי רגש לא מודע?  על כך ברשומה הבאה בסדרה.
הזינו את המייל שלכם בראש הדף מימין כדי לקבל עדכונים במייל על רשומות חדשות.

 מקורות והרחבות:

סיפור החייזר הממוחזר

סיפור החייזר הממוחזר

לאחר תקופה ארוכה של בניית מתח וצפייה, יצא הסרט "סיריוס" לאור. מאתר הסרט:

כדור הארץ ידע ביקורים של תרבויות בין כוכביות מתקדמות, היכולות לנוע דרך מימדים אחרים במהירות גבוהה ממהירות האור. הן משתמשות במערכות הנעה אנרגטיות שיכולות לקדם אותנו לעידן חדש.  גם בני האדם פיתחו מערכות כאלה, אך בעלי השררה דחקו אותם על מנת להשאיר אותנו נתונים לחסדי דלק-מאובנים. הגיע הזמן שתדעו זאת…

חכו, אל תברחו. אין בכוונתי לעסוק בסרט הזה כאן, אלא רק בגולת הכותרת שקידמה את שיווקו – חשיפת זהותו של היצור המסתורי הבא:

חייזר-3

ברשומה זו, אנסה להתמקד בעובדות: פרי תחקירים עיתונאיים וחוות דעת מקצועיות של מומחים שבדקו את היצור. את הקריינות הדרמטית, המוזיקה המרטיטה ושלל הספקולציות הפרועות סביב הנושא נשאיר ליוצרי הסרטים ומקדמי המסתורין למיניהם.

יונת אשחר דוקטורנטית במחלקה לפסיכולוגיה ובעלת תואר שני בביולוגיה ממכון וויצמן, ונעם לויתן בעל דוקטורט בביולוגיה ממכון וייצמן היו שותפים מלאים בתחקיר ובכתיבה. תוכלו לקרוא כתבות שלהם בבלוג SciPhile , וכן במגזין "גליליאו".

מסעותיו של הגמד החוצני הנורא

סיפורינו מתחיל במדבר אטאקאמה שבצ'ילה, בעיר רפאים ששימשה לכריית ניטרייט טרם מלחמת העולם הראשונה.

La-noria

בוקר קריר אחד, שוטט לו תושב מקומי בחורבות העיר הנטושה כשהוא מחפש מטבעות, בקבוקים ושאר חפצים בעלי ערך היסטורי כלשהו. כשחפר סמוך לכנסיה נתקל בבד לבן עטוף בסרט סגול, ובתוכו, הס פן תעיר, שכב לו בשקט יצור זעיר! ללא רוח חיים כמובן.

4-La-Noria-ET-22הסיפור התפרסם בצהובון מקומי באוקטובר 2003 תחת הכותרת "גילויו של גמד חוצני נורא גורם למהומה באיקיקה!".

ההשערה הראשונה היתה שמדובר בעובר אנושי. עב"מולוג אחד לא השתכנע שמדובר בעובר אדם והוסיף – "דעתי האישית היא שזה דבר מאוד מוזר. אני לא יכול לקבוע שזה חוצן". עב"מולוג צ'יליאני אחר טען כי הבחין במה שנראה כמו שאריות של חבל טבור ובסימן בעצם הקודקוד השמאלית שיכול להסביר את הצורה המוזרה של הגולגולת. לדעתו אין למקרה שום קשר לחוצנים. ביולוג מקומי אמר שאין כל ספק שמדובר ביונק וכמעט בוודאות באדם. כולם הסכימו שקשה להתקדם ללא בדיקה מעמיקה יותר של היצור.

כך זה נראה בטלויזיה המקומית בזמנו (בעיקר לחובבי סרטונים דוברי ספרדית. מתראיינים שם המוצא המקורי, חברו שצילם את היצור לראשונה ועב"מולוג מקומי ידוע):

מוצא היצור מכר אותו לאיש עסקים מקומי תמורת כמה עשרות דולרים, וזה, לאחר שגבה כסף תמורת הזכות לצלמו, מכר אותו ליזם עשיר מברצלונה שעומד בראש IIEE – "המכון לחקר ולימוד חיים חוץ ארציים". ביולי 2004 הוצג היצור בפני האקדמיה המלכותית למדעים של ברצלונה.

דו"ח אחד, חתום ע"י שני רופאים, תיאר את היצור ושלל אפשרות שמדובר במתיחה פשוטה.

הדו"ח השני נכתב ע"י Francisco Etxeberria Gabilondo, פרופסור לרפואה משפטית שגורס כי מדובר בגוף חנוט עם כל המאפיינים הטיפוסיים של עובר אנושי. "כשלוקחים הכל בחשבון, הפרופורציות של המבנים האנטומיים (שלד וחלקים רכים יותר), דרגת ההתפתחות של כל אחת מהעצמות והמבנים המאקרוסקופיים שלה – אפשר לקבוע ללא צל של ספק שמדובר בעובר חנוט… הן בהתבסס על אורכו של הגוף וכן על אורך העצמות ניתן להעריך שמדובר בעובר בן כ-15 שבועות."

הפרופ' הסביר שבשל העדרם של חיידקי הפלורה במערכת העיכול של העובר (מקום בו ריקבון גוויות מתחיל בד"כ), עוברים יכולים להשמר טוב יחסית לאורך זמן. הוא מעריך את וותק הגופה בעשרות עד מאות שנים. בנוסף יש להזכיר כי מדבר אטאקאמה הוא אחד האזורים היבשים ביותר על פני כדה"א, מה שמספק תנאי שימור מושלמים. האזור מפורסם בזכות מומיות בנות 10,000 שנה שנמצאו בו (עתיקות יותר בהרבה מאלה של מצרים).

נראה כי הפרשה באה אל סיומה. הקץ למסתורין. שנים חלפו והעובר המשיך לנוח על משכבו בשלום.

אולי בכל זאת חוצן?

אז נכנס לתמונה Steven Greer, רופא שהפך לעב"מולוג במשרה מלאה. בשנת 2009 הגיע לברצלונה כדי לחזות ביצור. כעבור שלוש שנים נוספות, בשלהי 2012, יצאה לדרך סדרת בדיקות מדעיות נוספת.

בוצעו סריקות רנטגן ו-CT. דגימות רקמה הוצאו ממח עצם של שתי צלעות, כמו גם מתוך הגולגולת. כל הדגימות נלקחו ונשמרו בתנאים סטריליים והובאו למעבדות החוקרים בסטנפורד.

בדיקות

Ralph Lachman, מומחה בתחום עיוותי שלד, ניתח את הצילומים. דו"ח הבדיקה שלו מופיע כאן.

מדובר באדם, בעל 10 צלעות בלבד (במקום 12 באדם נורמאלי), וגולגולת במבנה חריג (ככל הנראה עברה מעיכה לאחר המוות).

הקביעה המפתיעה של הד"ר היא כי גילו (במותו) היה 6-8 שנים. הוא מסיק זאת ממצב סחוס הגדילה בברכיים. ממצא זה אינו מתיישב כמובן עם גודלו של הגוף (כ-14ס"מ בלבד). לחמן מציין כי ראה בחייו עיוותים רבים, אך מקרה זה אינו נופל לשום קטגוריה של גמדות או עיוות שהוא מכיר. הסבר אפשרי לסתירה הזו בין גודלו של העובר לבין מצב הסחוסים והעצמות יכול להיות תסמונת של הזדקנות מואצת. מסיבות שלחמן לא מפרט הוא חושב שהסבר זה אינו סביר במקרה זה.

בסוף הדו"ח מונה לחמן שורה של ליקויים גנטיים שמקושרים לעיוותים שמצא, ממליץ לבדקם ומציין כי אף אחד מהם לבדו אינו מסוגל להסביר את כל מגוון העיוותים שנמצאו.

חייזר-4

Garry Nolan, מומחה לגנטיקה מסטנפורד, היה אחראי על הניתוח הגנטי (הדו"ח שלו מופיע כאן). נכון להיום בוצעה רק בדיקה חלקית של ה-DNA.

תהליך בדיקת DNA מתחיל בלקיחת דגימה מהאורגניזם. מכיוון שה-DNA בכל התאים זהה (מלבד במקרים מיוחדים), ניתן בעיקרון לקחת דגימה מכל מקום בגוף. במקרה הזה, נלקחה דגימה משתי צלעות.

הצעד הבא הוא הפקת ה-DNA מהדגימה. נולאן הפיק 12.5 מיקרוגרם (מיליוניות הגרם) של DNA גנומי, כלומר DNA המצוי בגרעין של התא. כאשר לוקחים דגימה מאורגניזם שמת לפני זמן רב ה-DNA עשוי להיות פגום – המולקולה מתפרקת עם הזמן. במקרה זה, למרות שלא ברור כמה זמן עבר מאז מותו של היצור, ה-DNA, לפי עדותו של נולאן, היה באיכות טובה.

בשלב הבא יש לרצף את ה-DNA שהופק, כלומר למצוא מה רצף הנוקלאוטידים שבו (את ה-DNA מרכיבים ארבעה סוגי נוקלאוטידים שמסומנים באותיות A,T,C,ו-G). למשל, ACCCGATT הוא רצף של 8 נוקלאוטידים. הגנום האנושי "קצת" יותר ארוך, וכולל בסה"כ 3 מיליארד נוקלאוטידים, שמחולקים ל-23 מולקולות ארוכות הנקראות כרומוזומים.
המכונות בעזרתן מרצפים DNA עושות זאת ע"י בנייתו מחדש. כל מולקולת DNA מורכבת משני גדילים משלימים, והריצוף נעשה ע"י הפרדה של מקטע DNA ובנייה של גדיל אחד לפי הגדיל המשלים שלו. המכונה מוסיפה כל פעם נוקלאוטיד אחד לגדיל ההולך ונבנה, ויכולה לזהות איזה נוקלאוטיד הוסף. ע"י חזרה על הצעד הזה אלפי או מאות אלפי פעמים, מקטעי DNA באורך של אלפי ועשרות אלפי נוקלאוטידים מרוצפים. את הרצפים שהתקבלו שומרים כקובץ נתונים במחשב.

בתהליך הריצוף מתרחשות לעיתים שגיאות כשנוקלאוטיד אחד מזוהה בטעות כנוקלאוטיד אחר. כדי להקטין את השפעת שגיאות אלו ולוודא שבסופו של דבר זהה את הנוקלאוטיד הנכון מקובל לרצף את אותו DNA יותר מפעם אחת.

השוואת הרצפים שנמצאו לגנום האנושי שמופה כבר במלואו מתבצעת באמצעות המחשב, ודומה לחיפוש קטעי משפטים או פסקאות בתוך מסמך ענק. מכיוון שהדגימה מכילה תאים רבים וחזרות רבות, כלומר עותקים רבים של הגנום, המקטעים המרוצפים מכילים בסופו של דבר את הגנום כולו עם חפיפות ביניהן (במקרה של הבדיקות שביצע נולאן כוסה כל הגנום כ-18 פעמים).

sequencing

מקטעים מרוצפים מותאמים לגנום האנושי המלא הידוע. חפיפות רבות נוצרות (ויקיפדיה)

למעשה אין צורך לרצף את הגנום כולו על מנת להגיע למסקנה אם מקור הדגימה אנושי, שכן אנחנו יודעים אלו אזורים בגנום הינם ייחודיים לאדם. עד כמה שהגנום שלנו קרוב לאלו של בעלי חיים אחרים, ההבדלים גדולים מספיק כדי לזהות זאת בקלות (מספר הכרומוזומים, למשל, שונה אפילו בינינו לבין השימפנזים).

המיפוי הראשוני שערך נולאן מצא התאמה יפה לגנום האנושי (91% מהרצפים מופו בהצלחה). למרות ש-9 אחוז מהרצפים שנמצאו לא מופו בהצלחה לגנום האנושי, ככל הנראה בגלל טעויות בריצוף או שינויים שהתרחשו ב-DNA המקורי במשך השנים, אין הדבר אומר שרק-91% מהרצף הוא אנושי, אלא ש-9% מהמקטעים שרוצפו (הכוללים כאמור מספר עותקים רב של הגנום) אינם ראויים לשימוש. השאר מרכיבים את הגנום כולו (בחפיפה של כ-18 פעמים) כך שניתן בקלות לקבוע את מוצאו.

בנוסף לגנום הנמצא בגרעין, תאים של בעלי חיים וצמחים מכילים גם DNA נפרד, הנמצא באברונים תוך-תאיים הקרויים מיטוכונדריה. נולאן וצוותו רצפו גם את ה-DNA הזה, ומצאו אצלו מאפיינים הנפוצים אצל בני-אדם מהחוף המערבי של דרום-אמריקה (מה שתומך בכך שמקורה של הדגימה אכן מצ'ילה).

בניתוח ראשוני לא נמצאו מוטציות ידועות שיכולות להסביר את העיוותים השונים. יתכן שמדובר במוטציות לא ידועות, שההפרעה נובעת משילוב של מוטציות בכמה גנים במקביל או שמיפוי ה-DNA ברזולוציה טובה יותר יחשוף מוטציות ידועות.

נולאן מתכנן ניתוח מעמיק וטוב יותר בהמשך, ומבטיח פרסום מאמר מבוקר-עמיתים בכתב עת מכובד.

עדכון 2018 – הנה המאמר המובטח.

הסוגיה העיקרית שנותרה עדיין פתוחה היא הסתירה בין הערכת הגיל שנתן ד"ר לחמן (כמה שנים) לבין גודלו המזערי של הגוף. או שמדובר בצורה קיצונית של גמדות, או שהערכת הגיל שגויה. נמתין בסבלנות למאמר הרישמי שבוודאי יתייחס לנושא.

אז אולי לפחות חצי חוצן?

גריר לא מוותר בקלות, ומעלה את ההשערה כי מדובר ביצור כלאיים, תוצר של זיווג בין אדם לחוצן. הנה מה שיש ליונת לומר בעניין:

ישנם כמה מאפיינים בדרך שבה בנויים התאים שלנו, כיצד בנוי הגנום וכיצד הוא מתורגם לחלבונים, המספקים עדות חזקה מאוד לכך שכל החיים על פני כדה"א – כולל חיידקים, צמחים וכל בעלי החיים – התפתחו ממוצא אחד, כלומר כולנו קרובי משפחה. הגנום שלנו דומה מאוד לזה של עכבר, ומכיל דמיון לא מבוטל לזה של רקפת.
יצור שהתפתח על כוכב לכת עשוי להיות שונה לחלוטין. גם אם הוא בנוי מתאים הדומים לאלו שלנו, ואפילו אם החומר הגנטי שלו בנוי מ-DNA, אין שום סיבה שהמכניזם התוך תאי יהיה דומה לזה שלנו.
סטיבן גריר מעלה את האפשרות – הלא לחלוטין בלתי-סבירה – שמקור החיים בכדה"א הוא בחיידקים שהגיעו ממקור אחר, ולכן ייתכן שהחיים כאן ובכוכבי הלכת האחרים התפתחו ממוצא משותף. גם אם אנו מניחים שזה נכון, החיים על פני כוכבי הלכת האחרים התפתחו בנפרד משלנו במשך מיליארדי שנה, והחייזרים שיגיעו מהם עדיין יהיו קרובים אלינו הרבה פחות מאשר, למשל, דג זהב, או אפילו עץ אורן. הרעיון שצורת חיים כל כך שונה תוכל לא רק לקיים יחסי מין עם אדם, אלא להוליד צאצא, הוא לפיכך מגוחך. ולסיום, לא נותר לנו אלא לצטט את קרל סגאן, אשר כשנשאל על נושא זה ענה שיהיה לו קל בהרבה לתאר לעצמו היבריד מאדם ופטוניה.

Edunia

הכלאה גנטית של אדם ופטוניה. לא בדיחה!
יחד עם זאת, צאצאים עדיין לא נולדו…

עדכון 8-מאי-2013:

אוצר במוזיאון הורנימן בלונדון שאחראי לאוספי מאובנים ועצמות, מעלה את הסברה כי מדובר בעובר בן כ-15 שבועות שעבר הפלה בלתי חוקית, הושאר במדבר ונחנט באופן טבעי. [חוקי ההפלה בצ'ילה הם מהמגבילים בעולם, מה שמביא לשיעור גבוה מאוד של הפלות בלתי חוקיות, ולשיעור תמותה גבוה מאוד של היולדות כתוצאה מסיבוכים בזמן ההפלה].

העיוותים בגולגולת יכולים לנבוע מתהליך ההפלה עצמו. עיוותי שלד נוספים נובעים כנראה מהצטמקות והתקשחות הרקמות הרכות במהלך תהליך החניטה. גיל עובר כזה מסביר גם את המצאותן של 10 צלעות בלבד – הנוספות עדיין לא התפתחו.

בנוסף, העובדה כי במהלך תהליך החניטה צפיפות העצם גדלה היא זו שהטתה כנראה את הערכות הגיל (שהיו מבוססות על בדיקת השלד) לכדי 6-8 שנים. מקרה דומה של קושי בקביעת גיל של מומיית ילד מצרי מתואר כאן.

סטיבן נובלה מתיחס גם הוא למקרה, ומפנה למקורות לעיל.

*

מקורות, הרחבות והמלצות לקריאה נוספת:

____________________________________________________

הזינו את המייל שלכם בראש הדף לקבלת עדכונים על הפרסומים הבאים בבלוג (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!