בשערי המוות 1 – נעים להכיר…

בשערי המוות 1 – נעים להכיר…

הקדמה

מה זה מוות? מה מרגישים כשמתים? האם יש משהו אחרי המוות?

רק דבר אחד וודאי בחיים – בסוף מתים. עד היום לא היו יוצאים מן הכלל. אבל האם המוות הוא סופה של המודעות? סוף הקיום? או שמא זו רק נקודת מעבר לקיום אחר? לחיים שלאחר המוות?

שאלות אלו הטרידו את מנוחת האדם משחר ההיסטוריה. סיפורים על רוחות רפאים, תקשורת עם המתים, ביקורים בעולמות שמעבר, חוויות של עזיבת הגוף, ביקורי שדים וכד' – מהווים חלק מכל תרבות.

בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, יותר ויותר אנשים חוזרים ממצב של "מוות קליני" לחיים. חלקם מספרים על חוויות מדהימות שחוו בזמן שהרופאים ניסו להחיות אותם: אנשים מרגישים כי הם עוזבים את גופם, רואים דמויות של אנשים שמתו, חשים תחושות מיסטיות עמוקות של אושר וידע אינסופיים ושל אחדות עם היקום, שומעים צלילים וקולטים מסרים, וכל זאת באופן צלול ואמיתי יותר מכל חוויה מציאותית רגילה.

עבור רבים מהם חוויה זו מספקת הוכחה חד משמעית לקיום עולם שמעבר, ומשפיעה על המשך חייהם באופן עמוק ביותר.

מה פשר החוויות הללו? האם הן חלק מהחיים, טעימה מהמוות? חוויות מהמעבר בין חיים למוות?
האם הן פרי מוחנו בלבד או חוויות ממסע כלשהו של המודעות אל מחוץ למוח ולגוף? כלומר, האם התודעה יכולה להתקיים בנפרד מהמוח/גוף? האם התודעה יכולה לשרוד את מות המוח והגוף?

שלא במפתיע, התחום מוצף בסיפורים, אנקדוטות, ספקולציות, תאוריות, אג'נדות דתיות, מידע מחקרי, סקרים, דעות ושמועות. הגבול בין נתונים מחקריים לבין ספקולציות פרועות, בין מציאות לפנטזיה – גבול זה מטושטש אולי יותר מאשר בכל תחום אחר.

רק כדי להמחיש את פופולריות הנושא, כשמחפשים בגוגל את המונח NDE (קיצור של Near Death Experience) מקבלים 119,000,000 תוצאות. חיפוש המונח "After life" מחזיר 4,130,000,000 תוצאות!

למזלי, היו כבר לפני אנשים שסקרו את הנושא מזויות שונות. שילוב המידע מסקירות אלה, סידור ועריכה קדחתניים וכמובן תרגום של כל החומר לעברית, הניבו את סדרת הכתבות שאביא לפניכם.

אנסה להציג את ממצאי התחקיר בצורה עניינית אך מקיפה ככל האפשר. אתמקד בעיקר בראיות ולא בנסיונות להסביר אותן (לכך נגיע בסוף הסדרה), שכן הראיות, על כל המגוון שלהם ופרטיהן המדויקים, הן הבסיס עליו יש לפתח את ההסברים (ולא כפי שעושים רבים בתחום – מתחילים מהמסקנה המבוקשת ומצביעים רק על הראיות שתומכות בה).
ובכל זאת, שאלת המפתח תלווה אותנו לאורך כל הדרך ולא תרפה: האם חוויות אלה יכולות להעיד על קיום נפרד של התודעה מהגוף הפיזי? האם האמונה ב"הישארות הנפש" מקבלת חיזוק?

הנה מה שצפוי לנו ב-10 הרשומות שהכנתי בנושא: נתחיל בסקירה קצרה של המחקר בתחום ונכיר את המאפיינים הקלאסיים של התופעה. לאחר מכן נתוודע לשלל דיווחים ששוברים את התיאור הקלאסי, ונשווה תיאורים מתרבויות שונות.
נפגוש שלל מצבים בהם אנשים חווים חוויות זהות גם מבלי להיות קרובים למוות, ונדון בהטיות המחקריות הרבות שתחום זה מזמין.
נקדיש כמה פרקים לניתוח מקרים מפורסמים שמהווים, לדעת אחדים, עדות מוצקה לכך שלתודעה יש קיום נפרד מהגוף, ונסכם בהצגה תמציתית של הסברים מדעיים שונים שהוצעו לתופעה.

"אני לא מאמין בחיים שלאחר המוות, למרות שאני מביא איתי זוג תחתונים להחלפה" – וודי אלן

חקר התופעה

כדי להכיר מעט את התופעה, נתחיל בסקירה קצרה של הנסיונות לאפיין אותה. כפי שאפשר יהיה להתרשם, כל חוקר הגיע להגדרות ולאפיונים שונים במקצת. ניסיתי להדגיש מה היו נקודות החולשה בכל שלב במחקר, וכיצד מחקרים נוספים נתנו מענה טוב יותר לליקויים הללו.

דיווחים על "חוויות המתים" מתועדים משחר ההיסטוריה, אך הנושא זכה להכרה ציבורית רחבה בשנת 1975, כאשר פרסם Raymond Moody, רופא אמריקאי את ספרו Life After Life, בו הוא מציג אוסף גדול של סיפורי אנשים "שחזרו מן המתים". Moody הרכיב את האלמנטים החוזרים יחדיו, ויצר את ה"חויה האופיינית":

Bosch "Ascent of the Blessed", 1502, ויקיפדיה

"רעש טורדני מופיע (צלצולים או זמזומים רמים), ובאותה העת האדם מרגיש עצמו נע במהירות דרך מנהרה ארוכה וחשוכה. לאחר מכן, הוא מוצא עצמו פתאום מחוץ לגופו הפיזי, אבל עדיין בקרבת מקום, ורואה את גופו מבחוץ, כצופה מן הצד. הוא צופה במאמצי ההחייאה שלו.

לאחר זמן מה, הוא מתעשת ומתחיל להתרגל למצבו המשונה. הוא שם לב שעדיין יש לו גוף, אבל בעל טבע מאוד שונה ובעל יכולות אחרות לחלוטין מהגוף אותו עזב לא מזמן. אנשים אחרים מגיעים לפגוש אותו ולעזור לו. הוא מציץ בנשמות המתים של קרובים וחברים שכבר מתו, וישות רוחנית חמה, "ישות של אור" מתגלה לפניו. ישות זו מבקשת ממנו, בצורה לא מילולית, להעריך את חייו, ועוזרת לו בהציגה לו חזיונות של ארועים מרכזיים בחייו בצורה פנורמית, כמו בסרט. בשלב מסוים הוא מוצא עצמו מתקרב למחסום מסוג כלשהו, או גבול, אשר ככל הנראה מסמל את הגבול בין החיים הארציים לחיים שמעבר. למרות זאת, הוא מרגיש שהוא חייב לחזור לחיים הארציים, שזמן המוות שלו עדיין לא הגיע. בנקודה זו הוא מנסה להתנגד, שכן הוא כבר מוקסם מחוויות העולם שאחרי ואינו מעוניין לחזור. הוא המום מעוצמת החוויה של אושר, אהבה ושלווה. למרות שאיפתו להשאר, הוא מוצא עצמו איכשהו בחזרה בגופו.
מאוחר יותר הוא מנסה לספר את החוויה לאחרים, אבל מתקשה לעשות זאת. ראשית, הוא אינו מצליח למצוא מילים לתאר את החוויה הנשגבת הזו. בנוסף הוא מגלה שאחרים לועגים לו, אז הוא מפסיק לשתף בחוויה. עדיין, החוויה משפיעה על חייו באופן עמוק, במיוחד על דעותיו לגבי המוות ועל יחסו לחיים."

Moody היה זה שטבע את המונח  Near Death Experience, או בקיצור – NDE. הוא חילק את החוויה למרכיבים בסיסיים:

  1. תחושה של שלווה ורגיעה.
  2. התחושה שהמוות עומד להגיע או הגיע.
  3. שמיעת רעש או מוזיקה.
  4. חוויה של כניסה למנהרה או חשיכה.
  5. החוויה של יציאה מהגוף.
  6. מפגש עם דמויות, זרים, ישויות או מכרים שמתו.
  7. מפגש עם ישות אור, או כניסה למשהו בהיר ומואר.
  8. סקירת מאורעות מרכזיים בחיים.
  9. חוויה של מפגש עם גבול, שחצייתו משמעותה מוות וודאי.
  10. החלטה מודעת לחזור לגוף.

חשוב לציין (Moody הדגיש זאת בעצמו) שאין אדם בודד שחווה את כל התרחיש הזה כולו, אלא מדובר כאן בתמונת איחוד של אלמנטים נפוצים: כל אחד מהאלמנטים חזר במספר סיפורים ששמע. בנוסף, הסדר בו הופיעו האלמנטים היה שונה מתאור לתאור.

להרחבה (8 דקות, לא חובה):

המחקרים של Moody סובלים מכמה נקודות חולשה משמעותיות. העדויות נאספו מאנשים באופן שאינו מייצג, כלומר, אין שום דרך לדעת מה שיעור הופעתם ואופיים של המקרים בקרב האוכלוסייה הכללית. מעבר לכך, בספריו הוא מציג את המקרים שבחר להציג, ולא את כל מקרים בהם נתקל. למעשה לא ניתן ללמוד יותר מדי מעבודה כזו, מעבר לקיום תופעה כלשהי, היות ומדובר באוסף אנקדוטות שנבחרו לפרסום.

Kenneth Ring היה מהראשונים שביצעו ניתוחים סטטיסטיים של תיאורי ה-NDE. הוא אסף וניתח 102 תיאורים, וזיהה 5 מרכיבים שרובם חזרו בכל החוויות. הם היוו חלק ממה שכינה "חווית-ליבה". ככל שיותר אלמנטים מהרשימה הזו נחוו, החוויה סווגה כעמוקה יותר. הממצא המעניין היה ששלבים מתקדמים יותר בחוויה נחוו ע"י פחות אנשים, מה שמרמז שאולי קיים סדר פנימי קבוע של הארועים.

ואלה השלבים:

שלווה – את השלב הראשון חוו 60% מהאנשים במדגם שלו, חלק מהם לא התקדמו מעבר לכך. אישה אחת שכמעט מתה מבקיעת התוספתן סיפרה: "הרגשתי שלווה מוחלטת… לא פחדתי יותר". אחרת ניסתה להתאבד בקפיצה לים והתרסקה על הסלעים. למרות הקור העז ספרה "הרגשתי חמימה, שלווה, שמחה, בטוחה – כל תואר נפלא שתבחרו… זו היתה שלמות, כל מה שמישהו יכול לרצות…"

היפרדות מהגוף – השלב הבא הוא השלב של "הפרדות מהגוף" (חווית יציאה מהגוף – Out of Body Experience, או OBE בקיצור). 37% הגיעו לשלב הזה. אדם אחד שכמעט מת מחום גבוה מספר: "הרגשתי את התחושה הזו כאילו אני עוזב את גופי וצופה בו מהצד השני של החדר. אני זוכר כיצד הסתכלתי על עצמי – זה היה מפחיד כמובן… ראיתי את עצמי שוכב שם עם שמיכה היפותרמית מכסה אותי. העיניים שלי היו עצומות, הפנים שלי נראו קרות מאוד". אישה אחרת תיארה: "הייתי בפינה השמאלית של החדר, למעלה, משקיפה למטה במה שהתרחש".
אבל לא כל ההיפרדויות היו כה ברורות. הרוב רק חוו עצמם כצופים במתרחש ממרחק, אך לא ראו את גופם שלהם מבחוץ.

חשיכה / מנהרה – לאחר שלב ה-OBE מגיע שלב ה"כניסה לחשיכה", אותו חוו כ-25% מהנשאלים. זה שלב מקביל לשלב ה"מנהרה" בתיאוריו של Moody. אבל במחקר של Ring רק 9 דיווחו על משהו שדומה למנהרה: "אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני מתה. הרגשתי שאני מרחפת דרך מנהרה… כשאני אומרת מנהרה, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא, אתה יודע, צינורות הביוב האלה, הצינורות הגדולים האלה שהם שמים באדמה? זה היה עגול, אבל זה היה עצום. לא ממש יכולתי לראות את הקצה של זה. היתה לי תחושה שזה עגול. היה לזה צבע לבנבן… שכבתי על גבי. ריחפתי. עשן, או קוים לבנים או משהו הגיעו לעברי ואני התקדמתי לכיוון ההפוך”.
רבים יותר דיווחו על חושך, ריקנות עצומה ללא כל צורה ומימד, וכד'. אחד מהם סיפר: "זה היה חשוך. זה היה כמו… בשמיים החשוכים. חלל. חשוך. לא היו שום עצמים בסביבה. לא כוכבים או חפצים".

לראות את האור – 16% חוו את השלב הזה. האור היה משהו בקצה המנהרה/חשיכה, לפעמים מבצבץ במרחק, אבל בד"כ מוזהב ובהיר מבלי להכאיב בעיניים. לפעמים האור קושר לנוכחות כלשהי או לקול שקורא לאדם לחזור לאחור. אישה אחת ראתה את ישו במרכזו של אור זהוב-צהוב. הוא דיבר אליה ואז נעלם.

כניסה לאור – רק 10% מהחווים דיווחו כי נכנסו לאור והציצו או אף ביקרו בעולם אחר. זה תואר כעולם שניחן ביופי עצום, צבעים מרהיבים, ציוץ ציפורים, מוזיקה מופלאה. בשלב זה הופיעו מכרים מתים ובירכו אותם, ומעולם זה הם לא רצו לחזור. הנה תיאור של אדם שכמעט מת בעקבות עקירת שן: "טיילתי לגן עדן. ראיתי אגמים מופלאים, מלאכים – הם ריחפו מסביב כמו שחפים. הכל היה לבן. הפרחים היפים ביותר – אף אחד על פני האדמה לא ראה פרחים יפים כמו אלה שאני ראיתי שם… האגמים היו כחולים, תכולים. והמלאכים היו לבנים טהורים". אלמנט נוסף שמופיע לעיתים בשלב זה הוא מפגש עם סוג של גבול, כמו גדר או נהר, שנחווה כמסמל את נקודת האל-חזור, שאם חוצים אותה לא ניתן לחזור עוד לחיים.

אחד הדברים הבולטים הוא העובדה שכל התיאורים ש-Ring אסף היו של תחושות חיוביות ונעימות. אף אחד לא תיאר "מסע לגיהינום" למשל, למרות שסיבות המוות היו שונות ומגוונות. גם במחקריהם של אחרים מאותה העת, חוויות שליליות לא הופיעו כלל, או היו נדירות ביותר.

Gustave Dore (1832–1883) "Paradiso", Wikipedia

הבעיתיות שבחלוקה של Ring למרכיבים בסיסיים אלה היתה, שלא בוצע ניתוח סטטיסטי שבדק האם הם באמת קשורים ל-NDE. המרכיבים הללו נבחרו רק על בסיס העובדה שהיו הנפוצים ביותר בדיווחים, אבל זה לא בהכרח מעיד שהם קשורים ל-NDE. זהו הצירוף יחד של שניים או יותר מרכיבים שהופך את החוויה ל- NDE. ככל שיותר מרכיבים מופיעים יחד, כך סביר יותר שמדובר ב-NDE.

למה הדבר דומה? התסמינים של שפעת הם חום, כאבי שרירים ומפרקים, כאב גרון, כאב ראש, נזלת ושיעול. אם אדם מדווח על כאב ראש בלבד, על כאבי שרירים בלבד או על שיעול לבדו, הדבר אינו מעיד על כך שחלה בשפעת. ישנו מגוון רחב של מחלות שיכולות לגרום לכל אחד מהתסמינים הללו בנפרד. אך אם מזוהים כמה מהתסמינים הללו יחד, הסיכוי שמדובר בשפעת גדול הרבה יותר.

הראשון שביצע ניתוחים סטטיסטיים למציאת הקשר בין המרכיבים השונים (cluster-analysis) היה Bruce Greyson, ב-1983.

במחקר שכלל 74 חווים, בדק Greyson את הקשרים בין 33 אלמנטים שונים של החוויה. רק 16 אלמנטים נמצאו כקשורים זה לזה באיזושהי מידה. אלמנטים אלה חולקו ל-4 קבוצות, והתוצאה היתה "סקלת ה-NDE " שמשמשת כדי לתת ציון לכל דיווח NDE. ככל שהציון גבוה יותר, סביר יותר שהחוויה שתוארה היתה אכן NDE.

אחד הממצאים המפתיעים שעלו היה שמרכיבי ה"מנהרה" או ה"חשיכה" לא נכללו ברשימת ה"תסמינים" הקשורים לחוויה, למרות שהופיעו בכשליש מהתיאורים, שכן לא נמצא מתאם ביניהם לבין שום אלמנט אחר. יתכן אם כן, שתחושות אלה הן תוצרים של הגורמים שיוצרים את ה-NDE, אך אינם חלק מהתופעה עצמה.

במחקר המשך משנת 1985 שכלל 89 דיווחים נוספים של NDE, מצא Greyson כי החוויות מגיעות בשלושה "טעמים" שונים, וכי כל אדם חווה אחת משלוש הגרסאות הללו:

NDE ריגשי: תחושה של שלווה, אושר ושימחה, תחושת אחדות עם היקום, ראיית אור או המצאות בתוכו.

NDE מיסטי: כניסה לעולם מיסטי או לא ארצי, מפגש עם ישויות מיסטיות, ראיית קרובים מתים, חברים או דמויות דתיות, הגעה למחסום או נקודת אל-חזור.

NDE קוגניטיבי: הזמן מרגיש כמאיץ, המחשבות מהירות, חווית סקירת חיים ותחושה של הבנת היקום העצמי ואחרים.

Greyson מצא עוד, כיNDE  בעקבות מוות צפוי כלל כמעט אך ורק את המרכיבים הרגשיים והמיסטיים, ואילו כאשר המוות הגיע בהפתעה החלוקה בין שלושת הסוגים היתה שווה פחות או יותר, כלומר, הציפייה למוות משפיעה על סוג החוויה.

אחד מהחסרונות הבולטים של כל המחקרים שצוינו עד כה הוא שהדיווחים של החווים לא נאספו מכלל האוכלוסייה של האנשים שחוו את החוויה, או מכלל האנשים שמתו מוות קליני והוחזרו לחיים, אלא פשוט נאספו מאלה שבחרו לספר על חוויותיהם. עובדה זו יכולה ליצור הטיות משמעותיות בממצאים. רק כדוגמה, יתכן שאנשים שחוו חוויות לא נעימות או כאלה שחורגות מהתבנית ה"מקובלת" בחרו לא לדווח עליהן. יתרה מזאת, רוב הדיווחים תועדו שנים עד עשרות שנים לאחר הארוע! ברור כי עיוותי זיכרון עלולים לשחק תפקיד מכריע במצב כזה. מעבר לכך, קשה למצוא מתאמים בין מאפייני החוויות לבין המצב הפיזי של החווה, היות והרישומים הרפואיים שניתן לאתר לאחר שנים בד"כ אינם מלאים.

על בעיות אלה בא לענות המחקר של Pim Van Lommel שהתפרסם ב-2001 בכתב העת היוקרתי Lancet. זה כנראה המחקר המקיף והיסודי ביותר שנעשה עד כה.

מוות קליני הוגדר כתקופה של חוסר הכרה שנגרמה ע"י אספקת דם לקויה למוח, כתוצאה מזרימת דם פגומה, הפסקת נשימה או שניהם. אם במצב כזה, החייאה לא מבוצעת בתוך 5-10 דקות, נזק בלתי הפיך נגרם למוח והמטופל ימות.

המחקר כלל תישאול של 344 מטופלים שהוחיו לאחר התקף לב, ב-10 בתי חולים בהולנד. המאפיינים של אלה שדיווחו על NDE הושוו לאלה שלא דיווחו. כמו כן נערך מעקב אחר המטופלים, אשר מלאו שאלונים שנתיים ושמונה שנים לאחר הארוע.

18% מהמטופלים דיווחו על NDE. שני שליש מתוכם חוו חווית-ליבה. לא נמצא קשר בין שיעור החווים לבין משך הזמן בו היו במצב של "מוות קליני", משך הזמן בו היו מחוסרי הכרה, התרופות שנטלו או מידת הפחד שלהם מפני המוות בטרם הארוע.

שיעור חווי ה-NDE היה נמוך בהרבה מזה שדווח עליו בעבר, כנראה מהסיבה שמחקר זה סקר את כל אלה שמתו והוחזרו לחיים, בעוד שבעבר אחוז גבוה יותר של חווים בחר לענות על סקרים מאשר אלה שלא חוו.

מעניין כי לא נמצאו מאפיינים רפואיים, תרופתיים ופסיכולוגיים שהשפיעו על שיעור החוויה. הגיל דוקא נמצא במתאם עם שכיחות התופעה. אנשים צעירים יותר מ-60 חוו NDE  יותר. נשים (שהיו מבוגרות יותר מהגברים) חוו חוויות עמוקות יותר של NDE. החוקר משווה את שכיחות התופעה למה שעלה במחקרים קודמים של חוקרים אחרים, ומצביע על קשר די ברור בין הגיל לבין שכיחות התופעה: ככל שממוצע הגילאים של הנחקרים היה נמוך יותר, היתה חווית ה-NDE שכיחה יותר. יתכן גם, כמובן, שאנשים צעירים לא חווים יותר, אלא זוכרים יותר את החוויה.

החדשות הרעות: הסיכוי של אלה שחוו NDE (במיוחד עמוק) להשאר בחיים זמן קצר לאחר הארוע (בעודם בבית החולים או לאחר שיחרורם) היה נמוך באופן משמעותי מאלה שלא חוו (43% מחווי NDE עמוק לעומת 9% מאלה שלא חוו, מתו תוך תקופה קצרה לאחר הארוע).

שאלוני המעקב לאורך זמן איששו את הדיווחים הקודמים על ההשפעות המשמעותיות שיש לחוויה על חיי השורדים. ממצאי המחקר הזה הראו כי מגמות השינוי נוטות להתחזק ככל שחולפות השנים. בהשוואה לקבוצת ביקורת של אנשים שלא חוו NDE, אנשים שחוו זאת נטו יותר לחפש וגם למצוא משמעות בחיים, העניין שלהם בנושאים ספיריטואליסטים גבר משמעותית (לעומת אלה שלא חוו – שהעניין שלהם דעך בצורה משמעותית), הם נטו לפחד פחות מהמוות (למרות שגם אצל אלה שלא חוו NDE היתה ירידה משמעותית בפחד מהמוות), נטו להאמין יותר בחיים שלאחר המוות (למרות שעליה קלה נרשמה גם אצל אלה שלא חוו), ונטו להעריך יותר דברים "רגילים" בחייהם. חשוב אולי לציין, כי מתוך 74 המטופלים שתושאלו לאחר שנתיים, 57% שמעו על NDE  לפני הארוע, ו72% היו דתיים.

Lommel הוא דוגמה טובה לחוקרים אשר מעבר לנתונים המחקריים שהם מביאים, נסחפים למחוזות ספקולטיביים, קופצים למסקנות מרחיקות לכת, מתבססים על הנחות לא נכונות, משתמשים בטיעונים לא תקפים, מתיימרים להיות מומחים בפילוסופיה, נוירולוגיה, פסיכולוגיה, תורת הקוונטים וכד', בעוד הכשרתם היתה קרדיולוגיה בלבד (למשל). הם מגישים לתקשורת את כל הבלילה הזו בנימה שקולה ורצינית, ובבטחון עצמי מוחלט.

בחלק הבא נפגוש שלל תופעות אשר מוצנעות או אף מושמטות לגמרי במקרים רבים, אם מסיבות של חוסר מודעות לקיומן ואם מכיוון שאינן עולות בקנה אחד עם דעותיו של החוקר.

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל

בשערי המוות 2 – מרוב יוצאים מהכלל לא רואים את הכלל

בחלק הקודם סקרנו את הזרם המרכזי של מחקר ה-NDE. בהדרגה התבהרה התמונה לגבי היקף החוויות ומאפייניהם. אך צריך להזהר: בזמן מלאכת "הרכבת הפאזל", קל לטעות ולהסיק על תמונה סופית שגויה, אם לא מתחשבים בכל חלקי הפאזל שמונחים לפנינו. גם חלק תכול בודד שמכיל צללית של דג, אשר משתלב היטב בתוך גוש גדול של חלקים תכולים אחרים, מספיק כדי להפוך את הפרשנות הסבירה של אזור זה בפאזל מ"שמיים" ל"מים".

בסעיפים הבאים נפגוש דיווחים שכדאי להכיר לפני שנחפזים לפרשנות כזו או אחרת של התופעה. הדיווחים הללו נוטים להיות מוצנעים, מתורצים היטב או אף מושמטים כליל מפרסומים של תומכי "השרדות התודעה", היות והם פוגעים בשלמות והנקיון של ה"סיפור" שהם מציעים.

התערבבות גירויים חיצוניים ב-NDE

מי לא חלם פעם חלום, לתוכו השתרבבו צלילים חיצוניים (שעון מעורר/צעקה/יללה) ונתפרו מיד לתוך עלילתו בוירטואוזיות מדהימה? היכולת היצירתית של המוח להמציא סיפור סביב צלילים כאלה הדהימה אותי לא פעם. בתוך שבריר שניה נרקם סיפור שמשלב את הצליל הזר באופן "הגיוני" (כך זה נחווה לפחות בזמן החלום).

ולא רק בחלום. גם בזמן ערות, מוחנו כנראה עסוק הרבה יותר ממה שנדמה לנו במלאכת "פרשנות המציאות" ואפילו "בניית המציאות" – הצורך לתחזק באופן שוטף סיפור שיסביר לנו מי אנחנו, ומה אנחנו עושים כאן לכל הרוחות. מקרה מרתק בהקשר זה מתואר בפרק "שאלה של זהות" בספר "האיש שחשב שאישתו היא כובע".

נחזור לתאורי ה-NDE. גם שם קורים דברים כאלה:

"יצאתי מגופי, והלכתי לעבר אור בהיר מאוד שנראה בקצה מנהרה. באותו הזמן יכולתי לראות שלוש דמויות עומדות בקצה מיטתי וקיוויתי שהם ילכו כדי שאוכל להגיע אל האור, שהיה נהדר וחמים. בדיוק כשקרבתי לאור הרגשתי דקירה בירך" (Fenwick and Fenwick 91).

הנה סיפורו של מלח שהתחשמל. לאחר ששמע עצמו צורח וראה עצמו עטוף בניצוצות, הכל נעלם והוא שקע בדממה. "הרגשתי שאני מרחף בחשיכה קטיפתית יפהפיה. הרגשתי שלווה מוחלטת. התקדמתי דרך משהו שנראה כמו מנהרה נטויה במקצת למטה, ופתאום מצאתי עצמי עומד בשדה תירס צהוב… ואז זה התחיל. הרגשתי לחץ על כתפיי והרגשה מוזרה כאילו אני מתחיל לעלות. זה לא היה הגיוני בכלל – הרגשתי שאני נדחף למטה ובכל זאת עליתי למעלה… מהירות עלייתי הוגברה והרגשתי כעס מהול בחרטה. לא רציתי לחזור.
פתאום מצאתי עצמי שוכב כשפני למטה על הסיפון. חבר שלי לחץ על כתפי בזמן שביצע בי את ההחייאה"
(Fenwick and Fenwick 154).

אם NDE הוא מסע של התודעה למימדים אחרים, משוחררים מהגוף הפיזי, איזו סיבה יש לאדם להרגיש פתאום תחושות או כאבים פיזיים, בעודו כבר בשלב שאחרי הניתוק מהגוף? ומדוע החזרה מיידית, ללא כל מסע חזרה?

הופעת אנשים חיים

חלק מחווי ה-NDE מדווחים על דמויות אנשים חיים שהופיעו בחזיונותיהם.

אישה שנחנקה לאחר ניתוח חוותה NDE בו פגשה את הצוות הרפואי שניסה להחיות אותה, בתוך האור שבקצה המנהרה: "נאבקתי לאורך מנהרה חשוכה בה מישהו ניסה למשוך אותי חזרה. הדמויות בתוך האור הבהיר בקצה המנהרה התבררו כאחות המחלקה והצוות שניסוי להחיות אותי" (Blackmore, "Dying" 227).

Peter and Elizabeth Fenwick מצאו שמתוך מדגם של 350 אנשים שתיארו חוויות סף-מוות, 14% (כ-50 אנשים) פגשו באנשים חיים בתוך החוויה. 38% מתוך המדגם פגשו בכלל אנשים כלשהם (חיים או מתים), כך שאחוז המפגשים עם אנשים חיים הינו משמעותי (עמ' 79).

Morse וחוקרים נוספים מצאו כי מפגשים עם אנשים חיים נפוצים יותר בקרב ילדים שחוו NDE. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שילדים מכירים הרבה פחות אנשים שמתו, בהשוואה למבוגרים.

אם NDE הוא מסע אמיתי של התודעה למימדים אחרים בהם נמצאים המתים, כיצד נסביר מפגשים כה שכיחים יחסית עם אנשים חיים?

חזיונות דמיוניים

חלק מהחוויים התברכו בדמיון פורה. הנה כמה חוויות מעולם הפנטזיה:

"הדבר הבא שאני זוכר, ראיתי ענן, וגבר שהיה כנראה ישו, כי נראה כמו התמונות של ישו. הוא היה במעין מרכבה, הגוף היה של סוס, אך החלק העליון היה אדם, עם כנפיים. כמו פגסוס אבל עם ראש אדם במקום ראש סוס... והוא הזמין אותי… אני זוכר שסירבתי – יש לי יותר מדי דברים לעשות ואין מצב שאלך עכשיו. ואז העננים כיסו אותו, וכשכיסו הכל שמעתי אותו אומר "אוקיי!" (Lindley, Bryan, and Conley, JNDS. Vol. 1, No. 2  116).

אדם שעבר התקף לב בבית החולים מספר על חווית יציאה מהגוף (OBE) בה הוא עף כחבר זוטר בלהקת ברבורים שראה קודם לכן. במהלך מעופו, הנוף שנפרס מתחתיו נראה כנסוג לאחור בזמן במהירות. הוא ראה קתדרלה במהלך בנייה, ואנשים לבושים בבגדים מתקופת ימי הביניים מפליגים על אגמים גדולים (Fenwick and Fenwick 128).

אישה שאושפזה בבית חולים דיווחה על חוויה בה לאחר שחלפה מבעד לתקרת החדר, במקום לראות מלמעלה את בית החולים האוסטרלי בו שהתה, מצאה עצמה בשדה קרב רוסי בו ראתה ערימות של גופות מתים וטנקים רוסיים. אז מצאה עצמה בבית חולים שמנוהל ע"י נזירות, כשצרחות של אישה כורעת ללדת הושתקו ע"י נזירות שהצמידו כרית לראשה (Fox 283).

"הייתי במנהרה, והרגשתי שאני נע לכיוון אור בהיר אשר היה חבוי מאחורי עיקול במערה… הרגשתי שאני פשוט מרחף. לא הייתי צריך להשתמש בידיים או ברגליים בכלל. כשחלפתי מעבר לעיקול, ראיתי פה ענק של משהו כמו דרקולה פעור לפני. אני אומר 'דרקולה' כי היו לו שני ניבים מפלצתיים נוטפי-דם… קיבלתי את ההתרשמות המידית שאם אמשיך לעבר הפה הזה, הוא ייסגר והשיניים יקרעו אותי לגזרים ויהרגו אותי"
(Fenwick and Fenwick 190-191).

ילד בן 4 שכמעט טבע לאחר שהמכונית בה נסע החליקה על קרח וצללה לתחתיתו של נהר, מספר:
"נדחפתי ע"י רוח וממש ריחפתי. ראיתי שתי מנהרות לפני. אחת מהן הובילה לגן העדן של החיות והאחרת – לגן העדן של האנשים. קודם כל נכנסתי לגן העדן של החיות. היו שם המון פרחים והיתה דבורה. הדבורה דיברה אלי ושנינו הרחנו פרחים. היא היתה מאוד נחמדה, והביאה לי לחם ודבש, כי הייתי ממש רעב".
אח"כ מדווח הילד שעבר לגן העדן של האנשים, שנראה כמו 'טירה עתיקה רגילה' ופגש שם את סבתו המנוחה, שמע מוזיקה חזקה ובסוף פשוט 'התעורר' בבית החולים מוקף באחיות (Morse and Perry, "Parting"  4-5).

ילד בן 10 חווה NDE במהלכה פגש בקוסם מתוך משחק וידאו, שאהב נינטנדו, ואשר אמר לו: "היאבק, ואתה תחייה" (Abanes 116).

האם כל העולמות והיצורים הדמיוניים הללו קיימים ב"מציאות האחרת"? האם האנשים באמת ביקרו שם ופגשו יצורים אלה? או שמא מדובר ב…דמיון? ואם כך, כיצד נהיה בטוחים שתאורי ה-NDE ה"רגילים" אינם פרי הדמיון?

החיים לא חלפו לנגד עיני

מוטיב שזכה לפרסום רב הוא "חווית החיים החולפים". עד כמה הוא נפוץ? כמה הוא אחיד באופיו?

Stevenson ו- Cook בחנו ב-1995 את זכרונות החיים שצפו ועלו במהלך NDE של 122 אנשים שהיו חולים מאוד או שכמעט מתו. הדיווחים היו שונים מאוד זה מזה בצורתם, בכמות הזכרונות (החל מזיכרון בודד וכלה במהלך חיים שלם). במקרים מסוימים אנשים חווי את הזכרונות מסודרים מילדות להווה, ואחרים חוו זאת בסדר הפוך. היו מקרים של חוסר סדר מוגדר וכמה שראו את חייהם "בבת אחת". לא נמצאו מאפיינים מבדילים מובהקים בין אלה שחוו זכרונות לבין אלה שלא חוו זאת.

מחקרים אחרים מראים כי האלמנט הזה נדיר למדי. ה-Fenwicks מצאו כי הוא הופיע רק אצל 15% מהחווים. במחקר היותר מייצג מבחינה סטטיסטית שערך Lommel השיעור היה 13% – מספר דומה מאוד. (רק לשם השוואה, הופעתם של אנשים חיים בחוויה הוא מוטיב נפוץ באותה מידה).

כמעט בכל המקרים שתועדו ע"י ה-Fenwicks, החווים דווחו על שברי זכרונות, ורק מחציתם דיווחו על זכרונות שהוגדרו כמשמעותיים באיזשהו מובן (Fenwick and Fenwick 116).

"חווית חיים" סדורה ומשמעותית הינה ארוע נדיר.

הריק הנורא

"הריקנות חסרת המשמעות" היא אחד הסוגים המוזרים ביותר של NDE.
הנה דיווחה של אישה בת 28 שאיבדה את הכרתה כשקיבלה גז-צחוק בזמן הלידה:
"קבוצת עיגולים הופיעה מולי, בעיקר משמאלי. מצד ימין היה רק חלל אפל. העיגולים היו שחורים ולבנים, והשמיעו תקתוקים כשהפכו מלבנים לשחורים ומשחורים ללבנים. הם היו מלגלגים ומייסרים, לא מרושעים בדיוק, יותר מלגלגים בצורה מכנית. המסר בתקתוקים שלהם היה:
החיים שלך מעולם לא התקיימו. העולם מעולם לא התקיים. המשפחה שלך מעולם לא התקיימה. הורשית לדמיין את זה. הורשית להמציא את זה. זה מעולם לא היה שם. אין שום דבר כאן. לא היה אף פעם משהו שם. זו בדיחה. זה הכל היה בדיחה.
הם צחקו צחוק זדוני. אני זוכרת שטענתי טיעונים מבריקים, בנסיון להוכיח שהעולם, ואני, היינו קיימים… הם רק המשיכו ללגלג. "זהו הנצח" הם המשיכו ללעוג. זה כל מה שהיה, וכל מה שיהיה, רק יאוש…
הזמן הרגיש כנצח. אינסופי, יותר מאשר הכל בבת אחת… כן, זה היה יותר מאמיתי: מציאות מוחלטת.
" (Greyson and Bush 102).

חווית הריק הנורא בפירוש אינה מקרה בודד. עוד נחזור לדוגמה זו בדיון עתידי.

אז מי צודק? חווי גן-העדן הנפלא, או חווי הריקנות האיומה?

לא תמיד נעים

התמונה הראשונית שעלתה היתה כי כל חוויות ה-NDE נפלאות. מחקרים עוקבים הראו שבהחלט יש יוצאים מן הכלל. לעיתים אנשים מתארים את אותם תאורים, אך מיחסים להם תחושות שליליות. לעיתים אנשים מפליגים דוקא למחוזות הגיהינום ופוגשים שדים או את השטן בכבודו ובעצמו (Greyson and Bush, 1992). נראה שמקרים אלו נדירים יחסית, אך מצד שני, יתכן מאוד שאנשים נוטים פחות לספר עליהם מאשר על חוויות מופלאות ומענגות.

(ויקיפדיה)

השפעות ארוכות טווח על החיים

למרות ההשפעות החיוביות בד"כ של NDE על חיי האנשים (הפחתה בפחד מן המוות, מציאת משמעות רבה יותר בחיים, וכד'), לעיתים תמונת המצב קצת יותר מורכבת, כפי שאולי ניתן לשער. מידת ההצלחה בשילוב החוויה בחייהם תלויה רבות באופן בו התקבלו הדיווחים לראשונה ע"י בני המשפחה, החברים או צוות האחיות. לעיתים הם נתקלים בזלזול או דחיית החוויה על הסף.

תחושות שחזרו ועלו בדיווחים היו התסכול שבחוסר היכולת להעביר את עוצמת החוויה לאחרים, פחד מלעג, קושי לחזור לחיי היום-יום האפרוריים לאחר חווית אושר כה עילאי וקושי בקשרים בין אישיים לאחר חווית תחושת אהבה אלוהית.

חברי משפחה וחברים מתקשים לעיתים להתמודד עם השינוי שחל באדם ושיעורי הגירושים בעקבות NDE גבוהים מאוד. אצל אנשים מסוימים הפחד מפני המוות דוקא מתגבר בעקבות החוויה, וחלקם חווים תסמינים פוסט-טראומטיים (Greyson and Bush, 1992).

לא הכל וורוד בממלכת ה-NDE…

נקודת האל-חזור

כזכור, לעיתים מספרים החווים כי נתקלו בגבול, או מחיצה כלשהי, שהרגישו כמפרידים בין החיים למוות: גדר, שער, דלת, נהר, קו, ערפל, אפילו האור בקצה המנהרה עצמו. חווים אלה מצהירים בד"כ כי נאמר להם, או שהם ידעו בדרך כלשהי, שאם יחצו גבול הזה לא יוכלו לשוב עוד לחיים.

חוויה זו היא אחד האלמנטים הנדירים ביותר בתיאורי ה-NDE. במחקר של Lommel, רק 8% מאלה שחוו משהו (5 אנשים) דיווחו שהגיעו לגבול כזה. רוב החווים פשוט מוצאים את עצמם "חזרה בגופם" ללא שמץ של מושג כיצד זה קרה (בדומה להתעוררות מחלום).

ובכל זאת, מתועדים גם מקרים בהם אנשים חצו את הגבול המפחיד הזה, ובסופו של דבר מצאו את עצמם חזרה בין החיים.

במקרה אחד, קיבלה אישה הוראה מסבתה המנוחה שלא תחצה קו מסוים. האישה כן חצתה את הקו, ואז אמרה לה סבתה – " אמרתי לך לא לחצות את הקו". היא נעמדה ממש לפניה ואמרה – "ועכשיו עליך לחזור חזרה!" (Serdahely, "Variations" 191).

אדם אחר מספר כי לאחר שחווה סקירת-חיים פנורמית "ניתנה לי הבחירה. יכולתי לחזור לחיים נורמליים, או להפוך לחלק מהאור הזה. בחרתי להשאר. חויתי מעבר חזרה דרך המנהרה, והוטלתי חזרה לתוך גופי" (Harris and Bascom 129).

מי מחליט אם לחזור או לא?

Moody: "המקרים שאספתי מציגים תמונת מצב מאוד מגוונת לגבי אופן החזרה לחיים הפיזיים ולגבי הסיבה לחזרה. בד"כ החווים אומרים שהם פשוט לא יודעים איך ולמה הם חזרו לגופם, או שהם יכולים רק לנחש" (Moody 79).

מדוע אנשים חוזרים?

נראה שחווים רבים מגיעים לתשובה כלשהי לגבי הסיבה לחזרתם רק לאחר החוויה, בעוד שהחוויה עצמה לא סיפקה תשובות. היו גם כאלה שתהו במפורש מדוע "נשלחו חזרה" היות ולא מצאו סיבה להמשיך לחיות.

נקודת ה"אל-חזור" אינה גבול ממשי. גם לאחר חצייתה אנשים "חוזרים לחיים".

חווייתו של הספקן

הנה סיפורו המוזר ביותר של הפילוסוף (והאתאיסט) הבריטי Alfred Ayer, אשר בגיל 77 נחנק מחתיכת סלמון שהחליקה לקנה הנשימה שלו, ובמשך 4 דקות עמד ליבו מלכת.
לאחר ששב להכרה, סיפר Ayer על ה-NDE  שחווה. הסיפור, מעבר להיותו מקורי ביותר, משלב מוטיבים של חציית נקודת האל-חזור, אלמנטים לא נעימים, חזיונות דמיוניים, סיום פתאומי ולא מוסבר של החוויה ושילוב חוויות קודמות (דבר שיתבהר בסוף הסיפור).

Ayer מספר כי ניסה לחצות את הסטיקס (נהר שמפריד בין הארץ לשאול במיתולוגיה היוונית), נכשל בפעם הראשונה אך הצליח בשניה. "התעמתי מול אור אדום, בהיר ומכאיב ביותר, גם כשהפנתי את ראשי ממנו. הייתי מודע לכך שאור זה היה אחראי לשלטון היקום. בין שריו היו שני יצורים שהיו אחראים על המרחב. נראה שהם נכשלו במשימתם שכן המרחב היה קצת לא מחובר, כמו חלקי פאזל שלא מתאימים היטב. זה היה התפקיד שלי לסדר את העניינים. היה לי גם המניע למצוא דרך להפסיק את הכאב שגרם האור. הנחתי שהוא מסמן לי שהמרחב משובש ושהוא יכבה את עצמו כאשר יושב הסדר על כנו."

אך Ayer נתקל במכשול. השרים לא נראו בשום מקום. וגם אם יפגוש אותם, כיצד יתקשר איתם? בעודו מהרהר בסוגיה נזכר בתורת היחסות הכללית של איינשטיין. הוא הבין שהוא צריך לטפל במרחב-זמן כבמכלול אחד. "בהתאם לזאת, חשבתי שאני יכול לתקן את המרחב ע"י פעולה על הזמן. התחלתי ללכת למעלה ולמטה, כשאני מנפנף בשעון שלי, בתקווה למשוך את תשומת ליבם לא לשעון עצמו אלא לזמן שהוא מודד. זה לא עורר שום תגובה. נעשיתי יותר ויותר נואש, עד שהחוויה הסתיימה לפתע."

ממש לפני שנחנק קרא Ayer בספר "קיצור תולדות הזמן" של סטיבן הוקינג…

חציית הסטיקס, Gustave Dore, 1861 (ויקיפדיה)

לסיכום חלק זה, נראה לי שסקירה זו הדגימה את הנקודה בצורה ברורה: אין סיפור אחיד וסטנדרטי של חווית NDE. לכל אלמנט, גם אם הוא נפוץ יחסית, יש יוצאים מן הכלל רבים.

יש לשים לב בנוסף, כי התיאורים שניתנו כאן נאספו, רובם ככולם, מאנשים בני תרבות המערב.
מה מגלים כשבוחנים תאורים מתרבויות אחרות? על כך בחלק הבא!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית

בשערי המוות 3 – השוואה בין תרבותית

בחלק הקודם נוכחנו כי מגוון סיפורי סף-המוות של בני תרבות המערב גדול בהרבה ממה שמפורסם בדרך כלל. היום נטעם מחוויותיהם של בני תרבויות אחרות.

המאמינים במסע "אמיתי" של התודעה אל מחוץ לגוף מעלים שוב ושוב את הטיעון בדבר הדמיון המפתיע של התיאורים על פני כל התרבויות, דמיון שתומך לדעתם באמונתם. ואכן, סביר לצפות, שאם כולנו עוברים ל"עולם אחר" בעת המוות, נעשה זאת כולנו באותו האופן, ללא הבדלי דת גזע ומין.

אך באותה מידה, גם אם אין קיום לתודעה לאחר המוות ומדובר בחוויותיו של "מוח גוסס", עדיין סביר שחוויות כולם תהיינה דומות, בדיוק כפי שהירדמות או עילפון נחווים באופן דומה ע"י סינים, אפריקאים או מערב אירופאים. אחרי הכל כולנו בני אדם, והפיזיולוגיה של כולנו דומה להפליא.

יוצא אם כן, שדמיון בתיאורי NDE בין תרבויות שונות אינו יכול להבחין בין שתי הסברות העיקריות לגבי מהות התופעה.

אך האם הטענה כי התיאורים דומים נכונה בכלל?

ישו, Lodovico Carracci, 1594 (ויקיפדיה)

במחוזות בהם הנצרות שולטת, אנשים פוגשים דמויות דתיות נוצריות שנראות בדיוק כפי שהיה אפשר לצפות שיראו עפ"י המסורת.
הנה תיאור של אישה שפגשה את ישו: "ישו התקרב אלי בהליכה כשידיו מושטות לעברי. הוא היה לבוש בגלימה לבנה ארוכה, שערו הערמוני הגיע לכתפיו, והיה לו זקן קצר… ניסיתי לדבר איתו אבל הצלחתי רק לחרחר בגלל שפי היה יבש ולשוני היתה נפוחה" (Fenwick and Fenwick 62).

השפעות תרבותיות ניכרות גם על ילדים. הנה דיווח של ילדה שפגשה את ישו, כפי שמתאר אותו Morse:
"הוא היה בתוך אור בהיר מאוד שהיא לא יכלה לתאר באופן אחר מאשר לומר שהוא גרם לה להרגיש טוב. הוא ישב שם, עם כרס עגולה וכובע אדום, ונראה כמו סנטה-קלאוס" (Morse and Perry, "Transformed" 125).

Morse מציין שבמקרים אחרים ילדים דיווחו שפגשו קוסמים, רופאים, מלאכים שומרים, מורים חיים, חברים חיים, חיות מחמד וחיות אחרות  (Morse 70).

לעומת זאת, הדמויות הדתיות הנפוצות בדיווחים מהודו הן דמויות הינדואיות מוכרות: "ארבעה שליחים שחורים באו ואחזו בי… ערימה של ספרים היתה לפני הפקידים… Yama (אל המוות ההודי) ישב על כסא גבוה לבוש בגדים צהובים. זקנו לבן. הוא שאל אותי "מה אתה רוצה?" אמרתי לו שאני רוצה להשאר שם. הוא ביקש ממני להושיט את ידי. לא זוכר אם נתן לי משהו או לא. ואז נדחפתי למטה וחזרתי לחיים" (Pasricha and Stevenson 167).

Yama (ויקיפדיה)

אצל ההודים, מוטיבים נפוצים היו הבאים: האדם מובל אל האלים באמצעות "שליח". הוא מובא בפני אל, המחזיק בספרים או מגילות בהן מתועדים כל מעשיו ומחשבותיו במהלך חייו. מחשבות ומעשים אלה קובעים את מצבה העתידי של נשמתו. מוטיב חוזר מפתיע נוסף היה זה של "טעות פקידותית" של אחד מעוזרי האל, בעטייה הגיע האדם למעמד זה במקרה, במקום אדם אחר שהיה אמור להגיע.

הסבר כזה לא תועד מעולם בקרב נוצרים (ואכן אין מיתוס מקביל בנצרות). ההסבר שמעניקים נוצרים לחזרתם הוא שעדיין לא הגיע זמנם, או שיש להם עדיין עבודה לבצע על פני האדמה (עבודה למטרות דתיות, גידול ילדים, דאגה למשפחה וכד'). נוצרי לעולם לא יאמר שנשלח חזרה בעקבות טעות פקידותית של אלוהים…

מאפיינים מוכרים אחרים נעדרו לחלוטין מדיווחי ההודים: צפייה בגוף הפיזי שלהם מבחוץ, שליחה חזרה ע"י דמות אוהבת או בלתי מוכרת (אבל לא כתוצאה מטעות) וסקירת חיים (Pasricha and Stevenson 167).

מאמר חדש יותר של אותם חוקרים מנתח 16 מקרים נוספים של NDE  בדרום הודו (מקרים שאותרו מתוך 17,000 מסוקרים ולמעלה מ-2,000 ראיונות אישיים). התוצאות הקודמות מקבלות חיזוק, בשינויים מינוריים. מעניין כי יחסם של רוב חווי ה-NDE למוות לא השתנה בעקבות הארוע, בניגוד למצב במערב.

דיווחים מתאילנד גם הם שונים באופן בולט מהדיווחים המערביים. הם פוגשים הרבה יותר דמויות דתיות מאשר חברים וקרובים שמתו. ב-90% מהמקרים הם פגשו את Yamatoots – שליחיו של אל המוות  Yama
(Murphy, "Thailand" 164). במחצית מהמקרים התאילנדים מדווחים שנאמר להם כי הגיעו בטעות ולכן הם מוחזרים לחיים (עמ' 175). בעוד שמכרים שמתו כן מופיעים (40% מהמקרים) תפקידם הוא בד"כ לא לברך את המגיעים אלא ללמד אותם את חוקי המקום (עמ' 175).

ביפן מוטיבים נפוצים בתיאורים הם של נהרות כהים ופרחים יפים, שני סמלים שמופיעים הרבה באומנות היפנית.

ונסיים בתרבות נידחת, שחוויות "העולם הבא" שלה מפתיעות במיוחד: בדרום האוקיאנוס השקט, באזור פפואה-גינאה החדשה, מצויה תרבות ה-Kalia. לפי האמונות שלהם, הלבנים הם אנשי-רוח (spirit people), או אבות קדמונים שחזרו מהמתים. הם מקשרים את הטכנולוגיות המערביות המתקדמות למיתוס לפיו הקדמונים הם שהעניקו את הטכנולוגיות הללו לבני האדם. העולם שמעבר, לפי אמונתם הוא עתיר טכנולוגיות מתקדמות, וכולל מפעלים, כלי רכב, כבישים מהירים, מטוסים, בתים צפופים ומוצרי צריכה.
ואכן, האנתרופולוגית Dorothy Counts מסכמת את חוויות ה-NDE שלהם כ- "דומות לטיסה מעל שמי לוס-אנג'לס". (מסתבר שהגיהינום של האחד הוא גן העדן של האחר). בנוסף מונה Counts אלמנטים מערביים רבים שנעדרו לחלוטין מתיאורי בני הקאליה (Counts 130).

גן העדן של בני הקאליה (ויקימדיה)

מתוך האלמנטים החוזרים שזוהו בחוויות ה-NDE בתרבות המערבית (שלווה, יציאה מהגוף, מנהרה או חושך, אור בהיר, מפגש אם דמויות נוספות, סקירת חיים, נופים או חזיונות, גבול או נקודת אל-חזור), רק "מפגש עם אחרים" נותר אוניברסלי באמת. ראיית נופים וחזיונות גם הוא כמעט אוניברסלי, אם כי שונה מאוד בפרטים. אולי מפתיע במיוחד הוא העדר כמעט מוחלט של תחושת השלווה, מנהרה, אור וסקירת החיים בכמעט כל התרבויות הלא מערביות.

לאור השונות הגדולה שנחשפה בתיאוריהם של בני התרבויות השונות, מה שמתחיל להפתיע פתאום זו דוקא האחידות הרבה יחסית שנמצאה בתיאורי בני תרבות המערב. חוקרים רבים ניסו למצוא מה יכולים להיות הגורמים לאחידות זו, אך לא הגיעו למסקנות נחרצות. אחת הסברות המתבקשות היתה כי פרסום ספרו של Moody הוא שיצר "סיפור אופייני" בתודעת הציבור, גרם לאנשים לחוות את המצופה, ולחוקרים לשאול שאלות מכוונות ולפרסם רק את הדיווחים ה"מתאימים". אך מחקרים הפריכו השערה זו – לא נמצא הבדל מובהק בין מאפייני התיאורים לפני ואחרי פרסום הספר, פרט לעליה בשיעור הדיווחים על מנהרה (Athappily, Greyson, and Stevenson 219). דיון מעמיק בסוגיה ניתן לקרוא כאן.

האחוז הקטן מלכתחילה של אנשים שחווים NDE והקושי הרב לאתר אותם, מתבטאים במספרים קטנים מאוד של נסקרים בכל מחקר – בודדים, עד כמה עשרות במקרה הטוב. אין ספק כי נדרשים מחקרים נוספים בהיקפים גדולים יותר כדי להגיע לתמונה אמינה ומובהקת יותר מבחינה סטטיסטית.
אך התמונה האיכותית ברורה: תכני ה-NDE הינם תלויי תרבות במידה רבה.

אפשר כמובן להניח כי בני כל תרבות מגיעים בדרך משלהם ל"עולם הבא" משלהם, אשר מאוכלס בדמויות דתיות משלהם. לדעתי הממצאים תומכים באופן ברור בכך שחוויות אלה הן סיפורים שהמוח רוקם.

בחלק הבא נסקור דרכים מגוונות בהן אנשים חווים NDE גם בלי להיות קרובים למוות!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 4 – גם בלי למות!

בשערי המוות 4 – גם בלי למות!

לאחר שסקרנו את מאפייני NDE הנפוצים בקרב בני תרבות המערב (נוצרים בעיקר), ולמדנו כי הדיווחים שונים ומגוונים הרבה יותר מכפי שמתואר בד"כ, נוכחנו כי חוויות סף המוות הן תלויות-תרבות במידה רבה עד כי לא נותר כמעט שום מרכיב אוניברסלי בחוויה.
סיימנו את החלק הקודם בשאלה המסקרנת – האם צריך (כמעט) למות כדי לחוות אלמנטים המיוחסים ל-NDE?

אז זהו, שלא.

בחלק הזה נסקור שלל מצבים מיוחדים בהם אנשים שלא התקרבו למוות חוו מאפייני NDE "טיפוסיים".

כמובן שהתרחשות מצבים אלה מסירה את "הילת המוות" הייחודית המיוחסת ל-NDE. הסבר שינתן לחוויות אלה, (אשר מן הסתם לא יכלול מסע של הנשמה לעולמות אחרים), ישפוך אור על הגורמים לאותן תופעות גם בעת תהליך המוות.

OBE שלא כחלק מ-NDE

חוויה של יציאה מהגוף (OBE) ואף התבוננות בו מבחוץ, הינה תופעה חוזרת בתיאורי NDE (מופיעה בכרבע מהמקרים), אך בלא ספק אינה יחודית לסף המוות. סקרים והערכות מצביעים על כך שכאחד מכל 10 אנשים חווה חוויה זו במהלך חייו. ניתן לתאר OBE כמצב בו אדם חש התנתקות מגופו ורואה את העולם מנקודת מבט השונה מהמקום בו גופו הפיזי נמצא, בד"כ מלמעלה. החוויה נמשכת שניות עד דקות אחדות, ומתרחשת ברוב המקרים במעבר בין שינה לעירות (או להיפך) וכאשר האדם במצב שכיבה.

Schiavonetti, Soul leaving body, 1808

OBE הוא תחום מחקר רחב ביותר בפני עצמו. כאן אזכיר רק מקרים קיצוניים ונדירים יחסית, בהם אנשים זכו לחוויה זו לא במצב של שכיבה במיטה, לא בעקבות שימוש בסמים, לא בעקבות תרגולים מנטליים כאלה ואחרים, אלא באופן ספונטאני, באמצע פעילות שוטפת!

הנה מקרה שארע לרופא בן 28 בעת מסע רגלי: זה התחיל בתחושה כי אדם אחר נמצא מאחוריו. התחושה התחזקה והלכה, וגרמה לו להסתובב שוב ושוב כדי לבדוק מי עוקב אחריו. בשלב הבא הוא החל לפתח שיחה עם ה"מלווה" שלו. עד מהרה, בעודו הולך, חש כאילו רגליו מתחילות ללכת מעצמן ופלג גופו העליון נמתח. הוא הרגיש מנותק מעצמו, כאילו צפה בעצמו ממרחק, תוך שהוא מודע לאופי ההזייתי של החוויה. כעבור כ-10 דקות הסתיימה החוויה באופן ספונטני (Firth & Bolay).

והנה תיאורו של שוטר שביצע סיור משטרתי בפעם הראשונה, במהלכו רדף אחר חשוד חמוש: "לפתע יצאתי מגופי ועליתי לאויר לגובה של כ-7 מ' מעל המתרחש. נשארתי שם, רגוע לחלוטין, בעודי צופה בתהליך המלא, כולל צפיה בעצמי עושה בדיוק מה שאומנתי לעשות". לאחר שעצר את החשוד והסכנה חלפה, חזר הקצין למצב תודעתו הרגיל (Alvarado 183).

פחד מוות!

"אני לא מפחד למות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה! " – וודי אלן

לפחות 5 מחקרים נפרדים תיעדו מקרים בהם הפחד מהמוות לבדו עורר NDE. החוקרים באחד המאמרים סיכמו זאת כך: "זרז חשוב של NDE היא האמונה של האדם שהוא הולך למות, בין אם זה נכון ובין אם לאו". הם מכנים חוויות כאלה שנגרמו מפחד בלבד "Fear Death Experience" או בקיצור – FDE.

במחקר הזה למשל, השוו את מאפייני NDE עם מאפייני FDE, כלומר, את חוויות אלה שהיו מתים ללא התערבות רפואית לעומת אלה שבתחקור בדיעבד התברר שלא נשקפה להם סכנת חיים (למרות שהם האמינו כי הם עומדים למות). הם מצאו כי אלה שאכן עמדו למות חוו יותר חוויות של "אור", אך שתי הקבוצות לא נבדלו בדיווחים על מנהרות, רגשות חיוביים, אמונה כי עזבו את גופם או היזכרות במאורעות מהעבר.

הנה סיפור מאלף שממחיש את הנקודה – תיאור NDE קלאסי אך ללא כל קשר למוות:

רימון יד (ויקיפדיה)

סמל בחיל הים הדריך כיתת טירונים. הוא עמד לפני הכיתה כשהוא מחזיק רימון יד והסביר על אופן פעולתו. לאחר שהעיר על המשקל הנכבד יחסית של הרימון, חשב שיהיה זה רעיון טוב להעביר אותו בין הטירונים כדי שירגישו זאת במו ידיהם. בעוד הרימון עובר מיד ליד, אחד הטירונים שמט אותו מתוך לחץ. לחרדתו, ראה הסמל כיצד הנצרה משתחררת כשהרימון נוחת על הקרקע! הוא ידע שיש לו שניות בודדות לפעול, אבל הוא עמד קפוא, משותק מפחד.

הדבר הבא שהוא היה מודע לו זה שהוא טס למעלה דרך הקצה העליון של ראשו לעבר התקרה ומוצא עצמו נכנס למנהרה כשצלילי רוח שורקת סביבו. כשהתקרב לקצה המרוחק של המנהרה, פגש באור שזרח בזוהר מיוחד בו לא נתקל מימיו. דמות מתוך האור זימנה אותו לבוא והוא הרגיש תחושה עמוקה של אהבה מוקרנת מאותה דמות. חייו חלפו לנגד עיניו במה שנראה כהרף עין. באמצע החוויה המיסטית הזו הוא פתאום הבין שהרימון לא התפוצץ. הוא הרגיש כיצד הוא נשאב מיד חזרה לתוך גופו.

הרימון היה רימון דמי. (Gabbard and Twemlow 42).

OBE/NDE מושרה באופן מלאכותי

ניתן לגרום לאנשים לחוות אלמנטים של NDE גם באופן יזום ומבוקר, בתנאי ניסוי. נסקור להלן שיטות אחדות.

תנאים פיזיים קיצוניים

NDE מעורר כשהאדם נמצא במצבי תאוצה קיצוניים, כמו נפילה מגבהים, תאונות רכב ושינויי גובה פתאומיים בזמן טיסה (Bünning and Blanke 337). במצבים של שינויי גובה פתאומיים טייסים דיווחו על "תחושות התנתקות, בידוד והתרחקות מהסביבה המידית". אחדים תארו "הימצאות פתאומית מחוץ למטוס או מחוץ לעצמם, צופים בעצמם מטיסים את המטוס". חוויות OBE התרחשו בעיקר בזמן שהטייסים לא היו עסוקים במשימות הטיסה, או כשטסו מעל אזורים מונוטוניים, ללא תואי שטח בולטים (בקיצור, "כשריחפו" קצת).

James E. Whinnery חקר חוויות שחוו טייסי קרב שהואצו במתקני צנטריפוגה ענקיים המדמים מצבים קיצוניים בזמן תמרוני-קרב. תאוצות אלו מונעות אספקת דם תקינה למוח, וגורמות לאיבוד הכרה למשך כמה שניות. בהתבסס על כ-1000 מקרים כאלה ציין Whinnery כי החוויות כללו לעיתים קרובות ראיית מנהרה, אורות בהירים, תחושת ריחוף, OBE, אי רצון להפסיק את החוויה, שיתוק, חזיונות של מקומות יפים, תחושות נעימות, תחושת אופוריה וריחוק וחברתם של חברים ובני משפחה. הטייסים הרגישו כי החוויה נחקקה חזק בזכרונם והרגישו צורך חזק להבין אותה (Whinnery, 1997, p. 245). סקירת חיים, חזיונות מיסטיים והשפעות ארוכות טווח על החיים לא דווחו, אבל זה יכול לנבוע פשוט מההקשר המאוד שונה – אחרי הכל, הטייסים לא ציפו למות במהלך התרגולים הללו.

קטע מפודקסט בנושא:

גריה ישירה של אזורים במוח

האונה הרקתית (Temporal lobe) משתתפת כמעט בודאות בצורה פעילה ב-NDE, היות והן נזק לאונה זו, והן גריה ישירה שלה מעוררות חוויות זהות לחלוטין, וכוללות חווית יציאה מהגוף, הזיות והבזקי זיכרון.

כבר ב-1941 נמצא כי גירוי חשמלי של האונה הרקתית גורם לחווית יציאה מהגוף (Tong 104-105). אישה שסבלה מהתקפי אפילפסיה נטולי הזיות הכריזה בזמן גירוי אזור זה במוחה – "יש לי תחושה מוזרה כאילו אני חצי כאן, חצי לא כאן". גירוי נקודה קרובה גרמה לה לחוש "מרחפת".

Devinsky ו-Vuilleumier דיווחו על חוויות ריאליסטיות, מתמשכות, יציבות ואקסטטיות.

Olaf Blanke  מתאר מצב בו גירוי חשמלי ראשוני של אזור מסוים גרם לנבדקת לחוש שהיא "שוקעת לתוך המיטה" או "נופלת מגובה רב". כשהגבירו את עוצמת הזרם, תיארה האישה – "אני רואה את עצמי שוכבת במיטה, מלמעלה, אבל אני רואה רק את רגלי ואת החלק התחתון של גופי". החוקרים הגיעו לשליטה מלאה בחוויה: כאשר הזרימו את הזרם – המטפלת היתה "ממריאה" למעלה. כאשר כיבו אותו – היתה חוזרת חזרה לגופה, וחוזר חלילה!

כימיקלים

סמי הזיה כמו LSD, Psilocybin ו-Mescaline גורמים לשלל תופעות שתיאוריהן נשמעים דומים לאלמנטים של NDE, אך יודעי דבר טוענים שהדמיון הוא מילולי בלבד, ושאין חזיונות ה-LSD דומים לחזיונות ה-NDE.

סם ממשפחה אחרת, שמשמש כחומר הרדמה (בעיקר לילדים) נקרא Ketamine. חומר זה מסוגל לייצר את כל חוויות ה-NDE בהן כבר נפגשנו, ובכללן מסע לתוך מנהרה אפלה שאור בסופה, התחושה של החווה כי הוא מת, תקשורת טלפתית עם אלוהים, הזיות, חווית יציאה מהגוף ומצבים מיסטיים.

Grinspoon ו-Bakalar (עמ' 34) דיווחו על חוויות של "הפיכה לתודעה או נשמה מנותקת מהגוף, מוות ומעבר לעולם אחר, ארועי ילדות נחווים מחדש. איבוד הקשר עם המציאות הרגילה והתחושה כי המציאות האחרת אמיתית יותר, עד כדי כך שמשתמשים לא בטוחים שלא באמת עזבו את גופם".

מולקולת Ketamine (ויקיפדיה)

פסיכולוג שהתנסה ב-LSD מתאר את השימוש ב-Ketamine כ"התנסות במוות רצוני". הנה עוד תאור: "הייתי משוכנע שאני מת. ריחפתי מעל גופי. כל ארועי חיי חלפו לנגד עיני, וראיתי תחומים רבים בהם יכולתי לפעול טוב יותר".
הפסיכיאטר Stanislav Grof: "אם חווית את ה-Ketamine בצורה מלאה, לעולם לא תוכל להאמין שיש דבר כזה מוות, או שמוות יכול להשפיע על מי שאתה".
30% מהנבדקים שקיבלו Ketamine היו בטוחים שהם חווים את המציאות, ולא חולמים או הוזים. (Rumpf et al., 1969; Siegel, 1978)
עובדה מעניינת נוספת היא שה-Ketamine מאפשר למטופל לדעת מה מתרחש בסביבתו ע"י חדירה של מידע חושי, למרות שכלפי חוץ החווה נראה מחוסר הכרה לחלוטין (Siegel, 1981).

מצב נוסף שגורם לעיתים לחוויות NDE/OBE הוא מצב של הרדמה כללית. המרדים G.M. Woerlee מספר על מקרה בו היה מעורב אישית: אישה הוכנסה בהכרה מלאה לחדר הניתוחים לצורף ניתוח אף. היא הורדמה בהרדמה כללית, במהלכה נוטרו לחץ הדם ורמות החמצן וה-CO2 בדמה. כל המדדים היו תקינים לחלוטין. האישה לא יכלה לזוז, לדבר או לנשום היות וקיבלה בין השאר תרופה שמשתקת את כל השרירים בגוף, ומשום כך היתה מחוברת למכונת הנשמה. אף אחד לא הבחין במשהו מיוחד בזמן הניתוח. בשום שלב במהלך הניתוח לא נשקפה סכנה כלשהי לחייה. בסיום הניתוח, לאחר ששבה להכרתה סיפרה האישה כי התעוררה באמצע הניתוח, ראתה את גופה על שולחן הניתוחים כאילו עמדה מבחוץ לו, אך לא הרגישה כל בהלה או תדהמה. היא ראתה אנשים מצוות הניתוח עומדים סביבה ואת המנתח מנתח את אפה, אבל לא הרגישה כל כאב. היא ציינה כי לא הצליחה להבחין בפנים של אף אחד מהאנשים הללו.
אישה זו היתה פשוט בהכרה ומודעת למתרחש, למרות שנראתה מחוסרת הכרה כלפי חוץ.

נשוב לדון בנושא ההרדמה הכללית בהמשך, בהקשר לדיווח אחר של NDE, מפורסם הרבה יותר.

עילפון

בתחילת שנות ה-90 זימן Lempert ארבעים ושניים מתנדבים צעירים ובריאים להתעלף במעבדתו בתנאים מבוקרים. מיד לאחר החוויה תישאל אותם, והופתע לשמוע כי ל-60% מהם היו הזיות ויזואליות, החל מערפל וכלה בתבניות צבעוניות ואורות בוהקים. לכמה היו חזיונות של מקומות ואנשים מוכרים. לעיתים נחוו גם הזיות שמיעתיות – כשליש מהנבדקים שמעו נהמות, צרחות או קולות אנושיים. ארבעה חוו OBE. התחושות הכלליות היו ניטרליות או חיוביות לגבי הרוב המכריע של הנבדקים. אנשים דיווחו על תחושות של חוסר משקל, התנתקות ושלווה.
כמה השוו זאת לשימוש בסמים. אחד אמר "אם הייתי צריך למות באותו הרגע, הייתי מסכים ברצון".
כשהשווה Lempert את מאפייני החוויות שנחוו בזמן העילפון עם מאפייני ה-NDE שמתאר Moody, הוא לא מצא הבדלים משמעותיים.

בלבולי מוח

בשנים האחרונות התבצעו ניסויים פשוטים ומרתקים, בהם באמצעות "בילבול המוח" גרמו לאנשים לחוות סוג של חווית יציאה מהגוף. הנה אחד מהם:

על מחקר חדש יותר של אותו חוקר אפשר לקרוא כאן.

הנה ניסוי פשוט שכל אחד יכול לבצע בעצמו. לא מדובר ב-OBE של ממש כמובן, אלא בהעתקה מסוימת של תחושת היד האמיתית ליד מדומה. רוב האנשים עליהם ניסיתי זאת הרגישו תחושות מוזרות כלשהן. פעולות שהתגלו כאפקטיביות במיוחד היו – נגיעות באזורים הרגישים שבין האצבעות (במקום בו הן נפרדות מכף היד), ולחיצות קצרות אך נחושות על הציפורניים. אתם מוזמנים לנסות ולשתף בחוויות! (אפשר לנפח מעט כפפת גומי פשוטה ולתקוע אותה בקצה שרוול של מעיל).

פיסות הפאזל הולכות ומצטברות על השולחן, והן צבעוניות ומגוונות הרבה יותר ממה שנראה בתחילת הדרך. ברור כי דברים לא שגרתיים מתחוללים במוח בזמן החוויות הללו, ואני בספק אם מישהו ינסה להסבירן ע"י פריחת הנשמה ושיטוטיה בעולמות אחרים.
התופעות המיוחדות שתוארו כאן מהוות גרעינים להסברים שונים של חווית סף המוות. נחזור לכך בפרק המסכם את הסדרה.

בחלק הבא נעשה אתנחתה משטף הממצאים, ונפרוש על קצה המזלג את ההטיות הרבות שעלולות להשתרבב למחקרים בכלל, ולמחקרים בתחום "חם" זה בפרט.

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות

בשערי המוות 5 – פרשנות של פרשנות של פרשנות

בחלק זה נעשה אתנחתה קצרה משטף הממצאים, ונפרוש על קצה המזלג את ההטיות הרבות שעלולות להשתרבב למחקרים בכלל, ולמחקרים בתחום "חם" זה בפרט.

ניתוח זה יכשיר את הקרקע לקריאה ביקורתית יותר של החלקים הבאים, שיעסקו ב"הוכחות חותכות" לקיום התודעה בנפרד מקיום הגוף/מוח.

שלא כמו בניסוי פיזיקלי למשל, בו גודל פיזיקלי כלשהו (למשל אורך) נמדד ע"י מכשיר מדידה (למשל סרגל) ומבוטא במספר (למשל 63 מ"מ) בדיוק מדידה מסוים (למשל 1 מ"מ), המחקר בתחום ה-NDE הוא כנראה מהמורכבים והלא מדויקים ביותר האפשריים.

העליתי על תרשים את השלבים הרבים שחולפים בין החוויה המקורית ועד שהממצאים מפורסמים בכתב עת מדעי. העיוותים הנוספים הרבים שעובר המידע משלב "מאמר מדעי" ועד שהוא מגיע אל "האזרח הסקרן" הם כבר נושא לדיון נפרד.

זו כמובן תמונה פשטנית ולא מלאה, אבל היא תספיק כדי להעביר את הנקודה. הדברים הבאים מתייחסים לתרשים, מרחיבים ומסבירים אותו (לחצו על התמונה להגדלה).

עולמו של החווה: מחוויה לתיאורה

נתחיל בחוויה הסובייקטיבית הראשונית. האדם רואה דברים, שומע דברים, מרגיש דברים, בין אם מקורה של החוויה במציאות החיצונית (קלט חושי) ובין אם פנימי (זכרונות, דמיון, הזיות, או תוצאה של גירוי פיזי/חשמלי/כימי של אזור כזה או אחר במוח).

בשלב הבא המוח מנסה לתת פשר ומשמעות לדברים שנחוו. האם ראינו אדם? האם ראינו את עצמנו? האם זו סבתא? האם זה בור? מנהרה? צינור? תעלה? האם זו ישות אור? ישו? Yama? פרשנויות אלה תלויות מאוד בהקשר, בתרבות, בנסיון החיים, באמונות וכד'. המוח מחפש את הפירוש הסביר ביותר למה שהתעורר בו. כל זה קורה (או לא קורה) בזמן חווית ה-NDE עצמה.

לאחר מכן, כשהאדם חוזר למצב הכרה רגיל, הוא נזכר (או שלא נזכר) בפרטים שונים של החוויה. עיוותי זיכרון משחקים תפקיד כבר בשלב זה. מה יזכור? מה ידחיק? מה ידגיש? מה יחליש?
כמה זמן נמשכה החוויה? דקות? שניות? (ידוע כי במצבי תודעה מיוחדים הזמן יכול "להימתח" באופן ניכר).
האם המחשבות היו אכן צלולות כל כך בזמן החוויה, או רק הרגישו צלולות?
אנלוגיה מעולם החלומות: לעיתים כשאני מבקר מקום מסוים בחלום הוא "מרגיש לי" מוכר וידוע. כשאני מתעורר אני מבין שמקום זה לא קיים במציאות. האם כבר חלמתי על המקום פעמים רבות בעבר ולכן הוא "מוכר בעולם החלומות", או שזו היתה הפעם הראשונה שמוחי המציא את המקום אך הוסיף לו את תבלין "תחושת המוכרות"?

בנוסף, יתכן בהחלט שמתבצעת פרשנות מחודשת לדברים. דבר דומה מתחולל כשאנו מתעוררים ונזכרים בשברי חלום. יתכן מאוד שחלק מהקוהרנטיות של הסיפור מושגת ע"י תפירת מקטעים אלה ע"י המוח בזמן ההיזכרות ולא בזמן החלימה. למשל, במקטע חלום אחד אני עומד מול נמר שחושף את שיניו, במקטע אחר אני רץ בשדה. יתכן שבזמן ההיזכרות בחלום אסיק שברחתי מהנמר ולכן רצתי בשדה (הטיית "אחרי ולכן בגלל"). מיד לאחר מכן אשכח שביצעתי את הקישור הזה, ואזכור רק את הסיפור המאוחד: "חלמתי הלילה שאני בורח מפני נמר".

כשחווה נזכר, הוא יכול לדמיין את כל החוויות החושיות: לראות "בעיני רוחו" את מה שראה, להריח, לשמוע, להרגיש. אך כשהוא מדווח על כך למישהו אחר הוא חייב לתרגם הכל למילים. כמובן שמידע רב יכול להתעוות בשלב זה. באיזה ביטויים ודימויים יבחר? (נחזור לנקודה זו כשנדבר על דיווחים שמסרו עיוורים שחוו NDE).

עד כה דברנו על דרך החתחתים שעוברת החוויה מקורית, עד שהחווה מתאר אותה לראשונה במילים.

סיבוך נוסף הוא כמובן השפעתו של המראיין על הדברים הנאמרים. שאלות מכוונות, שימוש במילים מסוימות בשאלה, הקשרים מסוימים, כל אלה יכולים להשפיע על התשובות, אף מבלי שמישהו מהצדדים יהיה מודע לכך. (נדון בנושא זה ביתר הרחבה כשנעסוק בעתיד בעיוותי זכרון ובהיפנוזה).

עד כמה אובייקטיביים הנתונים האובייקטיביים?

כשאנו מנסים להשוות את החוויה האישית עליה מדווח החווה עם ארועים חיצוניים אובייקטיביים (במטרה לאמת את הדיווחים), אנו נתקלים בבעיות רבות.

רישומי פעילות המוח לא מתבצעים בשלבים קריטיים, וגם כאשר מתבצעים, אינם מהימנים לחלוטין (בנקודה זו נעסוק בהרחבה בהמשך).

עדויות לגבי ארועים שהתרחשו בסביבת החווה גם הן בד"כ לא מתועדות באופן מדויק, ונסמכות על זכרונם של העדים בלבד. לעיתים נמסרות עדויות הסובבים לאחר ששמעו את עדותו של החווה, והדבר עלול להשפיע על האופן בו הם זוכרים את הפרטים. המוטיבציה האישית שלהם לאשש את דבריו של החווה גם היא מרכיב שיש לקחת בחשבון.

עולמו של החוקר

הגדרת מושגים

הגדרות שונות של NDE עשויות להביא למסקנות שונות לגבי מהותה, שכיחותה ומאפייניה של החוויה. האם NDE כולל גם FDE (חוויה דומה שמתחוללת כשהאדם רק מאמין שהוא הולך למות) או שמדובר בתופעה נפרדת? האם חוויה של "מנהרת אור" בלבד נחשבת NDE? כפי שכבר ראינו, חוקרים שונים משתמשים בהגדרות שונות (למרות שנראה כי סטנדרטים מסוימים נכנסו כבר לשימוש).

ומה ההגדרה של מוות בכלל? הפסקת פעולת הלב? הפסקת פעולת המוח? איזה חלקים של המוח? מתי מגדירים את תחילת תהליך המוות ומתי את סיומו? האם מדובר באנשים שמתו והוחזרו לחיים, או באנשים שרק כמעט מתו? ברור שלהגדרות שונות של מושג המוות יש השלכות מרחיקות לכת על הפרשנות והמסקנות.

"בקשתי היחידה לגבי אופן קבורתי היא שלא אקבר חי" – פיליפ סטנהוף

הטיות מדגם

כפי שראינו כבר, בתחילת המחקר המסודר של ה-NDE היה קשה לאמוד את שיעור התופעה בקרב האוכלוסייה.
מחקר שמזמין אנשים שחוו "מוות קליני" ליצור קשר ולספר על חוויותיהם, סובל כמובן מהטיות חמורות. ראשית, אין כל דרך לדעת מה אחוז אלה שחוו חוויות לעומת אלה שלא חוו – אולי רק מי שחווה יפנה לחוקרים?

אבל צפויות גם הטיות לגבי אופי החוויה:

  • יתכן שאלה שחוו חוויות מינוריות (רק "תחושות משונות בלתי מוגדרות" למשל) לא יפנו אל החוקר בעוד אלה שחוו חוויות דרמטיות יפנו.
  • יתכן שאלה שחוו חוויות חיוביות יפנו יותר, ואילו אלה שחוו חוויות טראומטיות יעדיפו להמשיך בנסיונות להדחיקן.
  • יתכן שאלה שחווייתם תאמה את תפישת עולמם (למשל – "יש חיים לאחר המוות") יפנו לחוקר, אולי אפילו מתוך תחושת שליחות, ואילו אלה שהחוויה אינה תואמת את תפישת עולמם ימנעו מכך.
  • רבים עלולים לחשוש מכך שאחרים יתייחסו אליהם כאל "משוגעים", ולכן יוותרו על שיתוף החוויה, במיוחד במקרים בהם היה מוטיב ברור של הזיות (כגון מפגש עם אנשים שעדיין חיים ב"עולמות אחרים").

כדי לפתור במידת מה את הבעיה הזו, יש לתשאל את כל האנשים ששרדו "מוות קליני" לגבי חוויותיהם. אך גם מטרה זו אינה קלה להשגה.

ברמה הפרקטית, החוקרים מתמקדים בד"כ בסוג מסוים של מוות, למשל מוות כתוצאה מהתקף לב, ומנהלים את המחקר בבתי חולים מסוימים. מיקוד זה פותח פתח להטיות רבות נוספות: יתכן שסוגי מוות שונים מניבים חוויות שונות באופיין. בנוסף, מאושפזים בבתי חולים מסוימים הם בעלי מאפיינים דמוגרפיים מסוימים, עובדה שמשפיעה גם היא על סוג החוויות המתוארות.

השפעת דעות החוקרים על פרשנות הממצאים

עד כה סקרנו שלל גורמים שעלולים להטות את הממצאים. עדיין לא דברנו על הפרשנות של הממצאים. האמונה איתה מגיע כל חוקר לזירה משפיעה רבות על הדרך בה הוא יפרש את הממצאים.

היות ואנשים רבים היו מעדיפים לדעת שיש חיים לאחר המוות ולא רק להאמין בכך, לא מפתיע שהמחקר בתחום מושך אליו אנשים שמלכתחילה מאמינים ש-NDE מספק עדויות לכך. חוקרים כאלה (ונראה שזה הרוב בתחום) עלולים להטות ו"לעקם" את הממצאים כך שיתמכו בהנחת היסוד שלהם.

דוגמה טובה לכך היא נסיון שימור "מיתוס הסיפור הזהה". הטענה כי "כל החוויות המתוארות דומות להפליא זו לזו" חוזרת שוב ושוב למרות העדר ראיות התומכות בה באופן ממשי. ראשית, רק כ-15% מאלה ש"מתו" מדווחים על חוויות כלשהן. מתוך אלה שכן חוו, לא קיים כמעט אף אחד שחווה את כל המאפיינים המיוחסים ל-NDE. בנוסף, ההבדלים הבין תרבותיים משמעותיים ביותר.

כיצד מעקמים החוקרים את הממצאים כדי שיתמכו במיתוס החוויה הסטנדרטית?

דרך אחת היא ע"י הכללות יתר. החוקרים מתחילים מההנחה שהחוויה זהה לכולם, מנסים לאלץ את קווי הדמיון הללו בכוח ע"י משחקי הגדרה, ואז מסבירים את קווי הדמיון בעזרת הנחת היסוד. זהו טיעון מעגלי, אשר נותר חמקמק מעיני אלה שלא נכנסים לפרטים.

Fox למשל, לאחר שאיתר כמה תיאורי NDE שכללו ביקורים בחלל החיצון, טען שרבים השתמשו בתאור "חלל" כדי לתאר מקום חשוך (עמ 265). לאחר מכן הוא מסיק כי רבים מהחווים מתארים מפגש עם סוג כלשהו של מוטיב החושך במונחים שמרמזים לכאורה על ביקור בחלל החיצון (277). כלומר, Fox יודע טוב יותר מהחווים למה התכוונו באמת – הם חוו חושך, אך תרגמו זאת ל"חלל החיצון"… מדוע לא להניח שהם באמת חוו מסע בחלל החיצון? כנראה בגלל שזה לא התאים למודל שהוא ניסה לקדם.

Ring איחד כבר ב-1980 את מוטיב המנהרה עם מוטיב החושך, לכדי קטגוריה מוכללת אחת. אך אם נבחן את תיאורי ה"מנהרה", נגלה כי התיאורים מגוונים, ולעיתים קונקרטיים ביותר, כגון מנהרה שעשויה מלבנים. הנה למשל: "המנהרה היתה עשויה מחלקי מתכת מלוטשים, מחוברים זה לזה במעין מסמרות. הרגשתי שזה אמור להיות יותר "רוחני" (ethereal) איכשהו… הרגליים שלי הרגישו כמו עופרת, אבל בהליכתי חזרה לחיים, האור הטיל את הצל שלי על רצפת המנהרה…" (Fenwick and Fenwick 55).

יש שמטיילים במורד מנהרות, יש שמרחפים בחלל החיצון, יש העולים במערבולת למעלה או טסים במעליות, כל חוויה שונה ונפרדת, מה הבסיס לאיחוד כל החוויות הללו יחד? רק כדי לומר שמוטיב החושך/מנהרה חוזר אצל כולם?

(מקורות: ויקיפדיה / NASA)

הנה טריק נוסף לשימור מיתוס החוויה הזהה: זה לא מתאים לפרשנות שלי? אז זה לא NDE אמיתי.
זוכרים את חווית "הריק הנורא"? Ring מסיק כי סוג זה של חוויות "אינו NDE אמיתי, אלא תגובות שעולות כתוצאה מהרדמה לא תקינה" (Ring, "Frightening" 20-21). מדוע סוג זה של חוויות אינו אמיתי? החוויות מרגישות אמיתיות, משותפות לאנשים רבים ויש להן השפעה ארוכת טווח על החיים של החווים (למרות ששלילית במקרה זה). מה עושה אותן פחות אמיתיות מהחוויות החיוביות?

פרסום סלקטיבי ועיוותים נוספים

דעותיהם ואמונותיהם של החוקרים יכולות בהחלט להשפיע על מה שיבחרו לפרסם, לעומת מה שיבחרו לא לפרסם. Greyson מדבר על כך, ונותן כדוגמה חוויות NDE בעלות אופי הזייתי שעלולות להיות מוצפנות במגרה לעולמי עד, לעומת תיאורים "טיפוסיים" יותר שיזכו לפרסום רחב ע"י החוקרים. (Greyson, "Near-Death" 344).

בעיית הפרסום הסלקטיבי מחריפה במיוחד כשאנו עוזבים את מחוזות הפרסומים המדעיים ועוברים לתקשורת ההמונים. המדיה, חובבת הסנסציות והרייטינג לא תבחל בשום אמצעי כדי לספק "סיפור טוב". כתבים ילקטו רק את המחקרים הרצויים, יסננו מתוכם הסתייגויות ודקויות, ישימו דגש על האנקדוטות האישיות ולא על הסטטיסטיקות הרחבות ויכללו רק את המקרים המרשימים ביותר (גם אם בודדים) ולא את שלל המקרים המרשימים פחות, או אלה שאינם עולים בקנה אחד עם ה"סיפור" אותו הם רוצים למכור לציבור. במקרה הטוב יאמר רק חלק מהאמת. במקרה הפחות טוב יתובלו הדברים בשמועות וספקולציות חסרות בסיס, ואף בשקרים עסיסיים.

מצוידים במודעות זו להטיות הרבות שאורבות בכל פינה, אנו יכולים להמשיך בדרכנו.

שאלת השאלות עדיין מנקרת: האם חוויות אלה הן פרי יצירתו הפנימית של המוח או רשמיה של תודעה שנפרדה מהגוף? הדרך היחידה שיכולה לאשש את הגישה השניה היא אימות של החוויות הסובייקטיביות בעזרת מידע אובייקטיבי שהחווה לא היה יכול לרכוש באופן טבעי.

בחלקים הבאים ננתח כמה מהמקרים שמובאים לעיתים קרובות כהוכחות המוחצות ביותר לקיומה הנפרד של התודעה.

המשיכו לעקוב!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?

בשערי המוות 6 – הוכחות לקיום תודעה בנפרד מהגוף?

חוויה אישית, תהיה עמוקה, עשירה ורבת השפעה ככל שתהיה, אינה מבטיחה כי הארוע שחווינו התרחש במציאות (החיצונית למוחנו).
חלום ביעותים מרגיש אמיתי לגמרי עד לרגע בו אנו מתעוררים ממנו ויכול להשפיע עלינו למשך ימים רבים לאחר מכן. זה עדיין לא הופך את הארועים שהתרחשו בו לאמיתיים.
"טריפים" של סמי הזיה גם הם אינם מתרחשים במציאות החיצונית. גם הם תוצרים של פעילות פנימית של המוח.

לאורך עשרות השנים האחרונות, הצטברו דיווחים רבים שמתיימרים לספק הוכחה חד משמעית לכך שהתודעה מסוגלת להתקיים מחוץ ובנפרד מהגוף/המוח. אך אמינותן של רוב האנקדוטות מסוג זה מפוקפקת. לעיתים מדובר בדיווחים מיד שניה, או כאלה שמתייחסים לארוע שהתרחש לפני עשרות שנים ולפיכך העדים אינם זמינים לתשאול או שאינם זוכרים את הפרטים.

יחד עם זאת, ברור ששום דיון מעמיק בנושא NDE לא יהיה שלם ללא התיחסות רצינית למקרים מסוג זה.

בחרתי לדון בכמה מהמקרים המפורסמים ביותר ואשר צוטטו שוב ושוב כאמינים ביותר, כדי לאתגר את הדיון.
הנה הראשון שבהם לפניכם.

מריה ונעל הטניס הבלויה

באפריל 1977, אושפזה עובדת זרה בשם מריה בבית חולים בסיאטל לאחר התקף לב. שלושה ימים לאחר מכן, בעודה מאושפזת, עברה מריה התקף לב נוסף, והוחייתה במהירות.

כאשר הגיעה קלארק, העובדת הסוציאלית שהוצמדה למריה, לבדוק את מצבה מאוחר יותר באותו היום, סיפרה לה מריה כי חוותה OBE במהלכו צפתה מלמעלה בצוות הרפואי מחייה אותה והבחינה בהדפסים יוצאים מהמכשירים אליהם היתה מחוברת.

אז סיפרה כי תשומת ליבה הוסחה למשהו שהיה מצוי מעל רחבת הכניסה של חדר המיון, וכיוונה את עצמה מחוץ לבית החולים. היא תיארה בדייקנות את אזור הכניסה, וציינה למשל שהדלתות נפתחות פנימה ושכביש חד-סיטרי ומעוקל מוביל אליהן. זה נראה מוזר לקלארק, שכן הכניסה היתה מכוסה בגגון שלא אפשר לראות זאת מהמקום בו אושפזה מריה.

מריה שמה לב למשהו שהיה מונח על אדן החלון של הקומה השלישית בקצה השני של בית החולים, וכיוונה את עצמה למקום זה. ממקום "תצפיתה" זה היא זיהתה שמדובר בנעל טניס. היא תיארה את הנעל ככחולה כהה, בלויה באזור הזרת, ושרוך אחד דחוף מתחת לעקב. מריה ביקשה מקלארק לבדוק את הדבר.

היות וקלארק לא הצליחה לראות דבר כשעמדה מחוץ לבניין בית החולים, היא עברה חדר אחר חדר, בקומה שמעל זו בה התאשפזה מריה, כשהיא דוחקת את ראשה כנגד החלונות כדי לראות את האדנים שלהם. לבסוף, זיהתה נעל מחוץ לאחד החדרים. קלארק סיפרה שלא יכלה להבחין בפרטי הנעל עד שלא הכניסה אותה פנימה, אז נוכחה כי הנעל אכן ענתה על הסימנים המזהים שציינה מריה! (Clark, Kimberly 242-255).

Ring ו- Lawrence מציינים את המקרה הזה כאחת ההוכחות המשכנעות ביותר שתועדו אי פעם לתפישה על-טבעית בזמן NDE: "העובדות של המקרה הן ללא עוררין. הזיהוי הבלתי מוסבר של הנעל בידי מריה הוא מוזר באופן מתעתע ויש בכוחו לעצור את טיעון הספקן באמצע המשפט, ולו רק מפאת אי הסבירות, שאין מחלוקת עליה".

דוקא לאור התהילה שאפפה את הסיפור הזה, בחרו בו Hayden Ebbern ו-Sean Mulligan בחקירתם הבלשית. הבה ונראה מה העלו בחכתם.

ב-1994 הם הגיעו לזירת הארוע. לצערם לא הצליחו לאתר את מריה או מישהו שהכיר אותה אישית, והניחו כי היא כבר מתה.
ראשית יש לזכור כי הארוע התרחש לאחר שמריה היתה מאושפזת במחלקה במשך שלושה ימים, שלב בו הכירה כבר מן הסתם את הציוד הרפואי שהיה סביבה. דמות הדפים שיוצאים ממכשירי הניטור היתה יכולה בקלות להתהוות כתוצאה מחדירה של אלמנטים מוכרים לתוך חווית ה-NDE (באמצעות חוש השמיעה למשל).

לגבי פרטי הכניסה לחדר המיון, שילוב של הגיון פשוט (לגבי כיוון פתיחת הדלתות למשל) עם העובדה שהיא הוכנסה לבית החולים דרך כניסה זו ממש שלושה ימים קודם, יכולים לספק את המידע הדרוש. בנוסף, החדר בו אושפזה היה ממוקם ממש מעל לכניסה לבית החולים, דבר שאפשר לה להתרשם מצלילי האמבולנסים הנכנסים והיוצאים, כמו גם מהחזרי האור של כלי רכב שהוטלו בלילה על תקרת החדר, כל זאת גם מבלי לרדת ממיטתה. כל אלה יכלו ללמד על כיוון התנועה ועל העיקול בכביש הכניסה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנעל.

החוקרים הניחו נעל ריצה משלהם במקום בו תיארה קלארק שמצאה את הנעל, ויצאו החוצה לבדוק מה ניתן לראות מגובה הקרקע. הם נדהמו מהקלות בה יכלו להבחין בנעל! טענתה של קלארק כי לא היה ניתן להבחין בנעל מבחוץ מוזרה במיוחד לאור העובדה כי שיפוצים שנערכו בבית החולים מתחת לחלון המדובר דרשו מהחוקרים להתרחק עוד יותר ממה שנדרש היה בארוע המקורי. הוכחה לכך שהנעל נראתה היטב במקום בו הונחה אפשר למצוא בכך שלאחר שבוע, כאשר חזרו החוקרים לבית החולים, הם גילו שמישהו סילק את הנעל ממקומה. סביר מאוד שהיו מי שהבחינו בנעל גם בזמנו, ויתכן מאוד שמריה שמעה שיחה של אנשים שהזכירו את הנעל, שכחה זאת, ומאוחר יותר, בזמן ה-NDE פרט זה השתלב בחוויה.

אך מסתבר שלא היה צורך שמישהו יבחין בנעל מהקרקע. החוקרים לא נדרשו להתאמץ כדי להניח את הנעל על אדן החלון מתוך אחד החדרים, והנעל נראתה בבירור מנקודות שונות בחדר. לא היה כלל צורך להצמיד את הראש לחלונות כדי להבחין בה. למעשה נדרשו רק כמה צעדים אל תוך החדר כדי לראות את הנעל בבירור. חולים יכולים היו להבחין בה אפילו מתוך מיטותיהם, מבלי צורך בהתמתחות מיוחדת… מי שכן הצמיד את ראשו כדי לבחון את הנעל יותר מקרוב היה יכול להבחין בקלות את האזור הבלוי ואת השרוך התחוב מתחת לסוליה.

אי ההתאמה הזועקת בין תיאור הקושי העצום לראות את הנעל, לעומת המצב כפי שנבדק בשטח, מעלה חשדות לגבי אמינות הפרטים האחרים בדיווחה של קלארק.

עובדה חשובה נוספת שיש לשים אליה לב היא שחלפו שבע שנים בין התרחשות המקרה לבין הפרסום של קלארק. במהלך תקופה זו, יתכן מאוד שחלקים מהסיפור נשכחו או "יופו". מחקרים מראים כי זכרונות נוטים להיות מסודרים ונקיים יותר, באופן שתואם את אמונות המחזיק בהם, ככל שחולף הזמן. בנוסף, אין שום דרך לדעת האם מריה נשאלה שאלות מכוונות, או האם פרטים שלא התאימו הושמטו מהסיפור.

כשביקשו החוקרים מקלארק לראות את הנעל, ענתה בהיסח הדעת כי "היא נמצאת איפשהו, אולי במוסך, אבל זו תהיה טרחה גדולה מדי לחפש אותה". קצת מוזר שזה היחס לו זוכה המוצג המהולל שמהווה את ההוכחה המכרעת לקיום הנשמה והעולם הבא, מצד אישה שהתפרסמה בזכותו, מפרסמת ספרים בתחום ומנחה קבוצת תמיכה לחווי NDE!

ממצאי חקירה זו כמובן שאינם שוללים בודאות את האפשרות שנשמתה של מריה אכן יצאה לסיבוב סביב כותלי בית החולים וחזרה למקומה, אך ללא ספק נראה שעדיף למאמינים באפשרות זו לנשל את המקרה ממעמד של "אחת ההוכחות החזקות בתחום".

החוקרים מסיימים בציטוט מדברים שאמר דמוסתנס לפני למעלה מ-2000 שנה: "אין דבר יותר קל יותר מהונאה עצמית, שכן במה שהאדם חושק, זה גם מה שהוא מאמין להיות נכון".

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת

בשערי המוות 7 – זכרונות של מוח מת

ברשומה הקודמת סקרנו עדות מפורסמת אחת ש"מוכיחה" לכאורה את אפשרות קיומה של התודעה בנפרד מהגוף. היום נפגוש מקרה מעניין אף יותר.

סיפורה של Pam

מקרה זה הוכתר ע"י כמה כ"עדות המשכנעת ביותר לחוויה מאומתת בזמן NDE"  או- "הדוגמה הטובה ביותר המתועדת כיום של NDE שתכניע את הספקנים" (Ring, "Religious Wars" 218).

הקרדיולוג Michael Sabom מספר בספרו Light and Death על אישה בת 35 שקרא לה Pam Reynolds (שם בדוי). היא עברה ניתוח חדשני בזמנו להסרת מפרצת במוח (התרחבות מקומית דמוית בלון של כלי דם). התהליך כלל עצירת פעולת הלב והנשימה ע"י קירור הגוף לטמפרטורה של 16oC וריקון הדם מהמוח לצורך קירורו. במצב מקורר פסקה כל פעילות חשמלית במוח, והמפרצת הוסרה. שעתיים לאחר שהתעוררה מההרדמה הכללית הועברה Pam לחדר התאוששות, כשהיא עדיין מחוברת למכונת ההנשמה. בשלב מאוחר יותר, כשהוצא צינור ההנשמה מקנה הנשימה שלה והיא היתה מסוגלת לדבר, היא דיווחה על NDE קלאסי.

הנה סיפורה:

"…הדבר הבא שאני זוכרת היה צליל. הקשבתי לצליל, הרגשתי כיצד הוא מושך אותי מקצה ראשי. ככל שהתרחקתי מגופי הצליל נעשה צלול יותר… אני זוכרת שראיתי כל מיני דברים בחדר הניתוח כשהבטתי למטה. אני חושבת שאלה היו הרגעים הכי מודעים שהייתי בהם בכל ימי חיי. ישבתי (באופן מטפורי) על כתפו של הרופא. זו לא היתה ראיה רגילה. זה היה בהיר, ממוקד וצלול יותר מראיה רגילה. היו כל כך הרבה דברים בחדר הניתוח שלא זיהיתי, וכל כך הרבה אנשים.

חשבתי שהדרך בה הם גילחו את ראשי היתה מאוד משונה. ציפיתי שיסירו את כל השיער, אבל הם לא עשו זאת. החפץ דמוי המסור שאת צלילו שנאתי נראה כמו מברשת שיניים חשמלית והיתה בו מגרעת, מעין חריץ בראשו במקום בו המסור נראה כמתחבר אל הידית, אבל הוא לא התחבר… היו למסור להבים ניתנים להחלפה, שהיו מונחים במעין קופסה שנראתה כמו ערכת המברגים שהיתה לאבי… לא ראיתי אותם משתמשים במסור על הראש שלי, אבל אני חושבת ששמעתי אותו בשימוש על משהו. הוא זמזמם בתדר גבוה יחסית ואז פתאום הצליל השתנה ל-"ברררררר!"

מישהו אמר משהו לגבי הורידים שלי והעורקים – שהם קטנים מאוד. אני חושבת שזה היה קול של אישה – ד"ר Murray, אבל אני לא בטוחה. אני זוכרת את מכונת הלב-ריאה, והרבה כלים ומכשירים שלא זיהיתי.

אז היתה התחושה כאילו אני נמשכת, אבל לא בניגוד לרצוני. יש לי כמה דימויים לנסות להסביר את זה. זה היה כמו הקוסם מארץ עוץ – כמו להישאב למעלה ע"י טורנדו, רק ללא סחרחורת. ההרגשה מאוד ממוקדת, כאילו יש יעד ברור. התחושה היתה כמו עלייה ממש מהירה במעלית. והיתה התחושה הזו, לא ממש תחושה גופנית או פיזית. זה היה כמו מנהרה אבל זו לא היתה מנהרה.

בשלב מאוד מוקדם באותה מערבולת-מנהרה נהייתי מודעת שסבתי קוראת לי. אבל לא שמעתי את קריאתה באוזני. זה היה יותר ברור מכך. סמכתי על התחושה הזו יותר מאשר אני סומכת על אוזני. ההרגשה היתה שהיא רוצה שאגיע אליה, אז המשכתי ללא פחד לאורך הפיר. זה היה פיר חשוך שחלפתי דרכו, ובקצהו היתה נקודה זערורית של אור שהלכה וגדלה, וגדלה וגדלה.
האור נעשה בהיר באופן בלתי יאומן, כמו לעמוד במרכז של נורה. זה היה כל כך בהיר שכיסיתי את פני בידיי, מצפה לראותן, אבל לא ראיתי אותן. מצד שני ידעתי שהן שם, לא ע"י מגע, שוב, זה קשה מאוד להסביר אבל ידעתי שהן שם.

התחלתי להבחין בדמויות בתוך האור, הן היו מכוסות באור, הן היו אור, ואור התפשט מהן לכל עבר. הן התחילו ליצור צורות שיכולתי לזהות ולהבין. אחת מהן היתה סבתי. אני לא יודעת אם זו היתה מציאות או השלכה, אבל אני אזהה את סבתי, את קולה בכל מקום בכל עת.

כל מי שראיתי, התאים בדיוק להבנתי כיצד האדם הזה נראה במיטבו במהלך חייו. זיהיתי הרבה אנשים. הדוד שלי היה שם, דודתי, סבי… הם דאגו לי. הם השגיחו שלא אתקדם יותר… זה שודר אלי – זו הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לתאר את זה, כי הם לא ממש דיברו.

הבנתי שאם אתקדם עד הסוף אל תוך האור משהו יקרה לי מבחינה פיזית. הם לא יוכלו להחזיר אותי לגופי, כאילו הלכתי יותר מדי והם לא יוכלו לחבר מחדש. אז הם לא הרשו לי ללכת לשום מקום או לעשות שום דבר. רציתי להתקדם אל תוך האור, אבל גם רציתי לחזור. יש לי ילדים לגדל. זה היה כמו לצפות בסרט בהילוך מהיר קדימה בוידאו. אתה מקבל את הרעיון הכללי, אבל התמונות הבודדות רצות מהר מכפי שתוכל להבחין בפרטים.

אז קרובי האכילו אותי. זה לא התבצע דרך הפה, אבל הם הזינו אותי במשהו. הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את זה היא "משהו מנצנץ". אני זוכרת בפירוש את התחושה של להיות מוזנת ומחוזקת. אני יודעת שזה נשמע מוזר, בגלל שזה לא היה דבר פיזי, אבל בתוך החוויה, הרגשתי חזקה פיזית, מוכנה לכל אשר יבוא.

סבתי לא לקחה אותי חזרה במנהרה, ואפילו לא שלחה אותי או ביקשה ממני ללכת. היא פשוט הסתכלה עלי. ציפיתי ללכת איתה אבל נמסר לי שהיא לא תעשה זאת. דודי אמר שהוא יעשה זאת. הוא לקח אותי חזרה לקצה המנהרה. הכל היה בסדר. לא רציתי לעזוב. אבל אז הגעתי לקצה וראיתי את הגוף שלי. לא רציתי לחזור אליו… הוא נראה נורא, כמו תאונת רכבת. הוא נראה כמו מה שהוא היה – מת. אני חושבת שהוא היה מכוסה. זה הפחיד אותי ולא רציתי להסתכל בזה.

נמסר לי שזה כמו לקפוץ לבריכה. לא בעיה – פשוט תקפצי לבריכה. לא רציתי אבל אני מניחה שאיחרתי כבר כי הדוד דחף אותי לבריכה. חשתי דחייה, ובמקביל – משיכה מהגוף. הגוף משך והמנהרה דחפה… זה היה כמו לצלול בבריכה עם מי קרח… זה כאב!

כשחזרתי, נגנו את "Hotel California" ובדיוק שרו את השורה –
"You can check out anytime you like, but you can never leave"
אמרתי את זה לד"ר Brown – שזה היה חסר רגישות, והוא אמר לי שאני צריכה לישון עוד… כשחזרתי להכרה הייתי עדיין מחוברת למכונת ההנשמה."

המקרה נחשב חזק משתי סיבות. ראשית – התיאור המפורט יחסית של כלי הניתוח (המסור החשמלי) ושנית – היכולת שלה לתאר את הארועים הללו כשמוחה היה למעשה מת.

Sabom יצר את "אי ההבנה" הזו באומרו (עמ' 49) כי "המוח של Pam נמצא במצב מת לפי שלושה מבחנים קליניים – ה-EEG שלה היה מושתק, גזע המוח שלה לא הגיב ודם לא זרם במוחה. במפתיע, בעודה במצב זה, היא חוותה את ה-NDE העמוק ביותר מבין כל משתתפי המחקר".
Lommel מזכיר את המקרה במחקר שלו משנת 2001 כ- "תצפיות מאומתות במשך פרק זמן של EEG  שטוח". והוא לא היחיד שחזר על הדברים.

על איזו אי הבנה מדובר? מיד נגלה.
עכשיו הגיע תורנו-אנו להפשיל שרוולים ולגשת למלאכת הניתוח. קודם כל, יש כמה נושאים בהם אנחנו צרכים להבין קצת יותר.

על הרדמה כללית

המרדים G.M. Woerlee מסביר על הרדמה כללית: הרדמה כללית היא תוצאה של מתן קוקטייל של שלושה סוגי תרופות:

  1. חומר מרדים – מונע הכרה ומוחק זכרונות.
  2. חומר מרפה שרירים – משתק את כל השרירים בגוף (למעט כמה יוצאים מן הכלל כמו הלב, שלפוחית השתן והמעיים – שממשיכים לפעול כרגיל). דבר זה הכרחי כי השרירים נוטים להתכווץ להתעוות ולזוז בתגובה לכאב עקב פעולות הניתוח, מה שכמובן מפריע למהלך תקין של הניתוח. אחת ההשלכות הישירות הוא חוסר יכולת האדם לנשום, וזו הסיבה בגללה יש צורך לחבר את המורדם למכונת הנשמה. גם פעולת המוח אינה מפסיקה בעקבות מתן חומר מסוג זה לבדו.
  3. חומר משכך כאבים – חומרים דמויי מורפין, גורמים לתחושה רגועה ואדישה, אך לא גורמים לאובדן הכרה.

למרות השפעות ההרדמה המלאה, אנשים עדיין מסוגלים להרגיש מגע, להרגיש תנועות, לראות אור, לשמוע ולהריח (Banoub 2003, Thornton 1998). המרדימים עוקבים אחר תפקודי גוף רבים במהלך הניתוח ודואגים לאזן את המינון של שלושת הרכיבים הללו.

אך לעיתים, והדבר תלוי מאוד במאפיינים אישיים של כל מורדם, אחד מהמרכיבים או יותר אינם ניתנים במינון מספיק. אם מינון החומר המרדים לבדו נמוך מדי, המטופל יהיה משותק לחלוטין (ללא יכולת דיבור או תזוזה כלשהי), לא ירגיש כאב, אך ער לחלוטין למתרחש סביבו. כל השילובים של מצב לא מאוזן אפשריים, והשילוב המזעזע ביותר, הוא כמובן המצב בו אדם נשאר בהכרה מלאה, סובל מכאבי תופת אך לא מסוגל להודיע על כך בשום צורה, מכיוון שהמרכיב משתק השרירים דוקא עובד בעוצמה מלאה…

כ-1 או 2 מתוך 1000 אנשים שמורדמים בהרדמה מלאה מדווחים על מידה מסוימת של הכרה. מדובר על עשרות-אלפי מקרים בשנה ברחבי העולם. כמחצית מהם מדווחים על זכרונות שמיעתיים, וכרבע מדווחים על חווית כאב כלשהו. רמות גבוהות יותר של הכרה דווחו בניתוחים קיסריים וניתוחי לב (Bünning and Blanke 343).

עד כדי כך מצב זה מתועד ומוכר, שהתעורר דיון בנושא של הזהירות בה צריכים המנתחים לנקוט, כשהם מדברים בזמן ניתוח, שמא המטופל שומע את שיחותיהם והדבר ישפיע עליו לרעה, מבחינת המוטיבציה שלו להתמודד עם המצב (למשל המנעות מהכרזה כגון "אנחנו מאבדים אותו, הסיכוי להצילו קלוש").

* הערה אישית – בעודי מסתפר, שיתפתי את הספר שלי במחקר שאני עורך בנושא. כשהזכרתי את נושא ההרדמות, סיפר לי על ניתוח קשה שעבר בהרדמה מלאה, ואשר במהלכו שמע את כל השיחות שניהלו הרופאים, ואף חש דקירות לא נעימות בכל פעם שהמנתח חתך בבשרו. הדברים ששמע אומתו עם הרופאים לאחר שהתאושש מה"הרדמה".

על רישום גלי מוח (EEG)

מעולם לא תועד NDE באופן ודאי בזמן EEG שטוח

Woerlee מציין כי למיטב ידיעתו ונסיונו האישי, מעולם לא חובר אדם למכשיר המנטר גלי מוח בזמן התקף לב ונסיונות החייאה. לפיכך כל טענה בדבר פעילות מוחית ברמה כזו או אחרת הינה השערה בלבד. מה שידוע בודאות הוא, שתוך 1-3 דקות לאחר שהלב מפסיק לעבוד, לא נרשמת פעילות EEG. אבל, ברגע שמתחילים עיסוי לב (כחלק מתהליך ההחיאה) דם זורם למוח, ופעילות מוחית ברמה מסוימת מתאפשרת עד כדי חזרה להכרה חלקית או אף מלאה (להערכתו כרבע מאלה שמקבלים עיסוי לב חוזרים להכרה מסוימת). מכיוון שלא מתבצע רישום EEG במצבים כאלה, כאמור, לעולם לא נדע מי מהאנשים היו בהכרה מסוימת (בד"כ חוש השמיעה מתפקד ראשון), וסביר ביותר שאלה בדיוק האנשים שידווחו על NDE מאוחר יותר.

Braithwaite מחזק את דבריו וטוען כי מעולם לא תועד מקרה של NDE בו-זמנית לרישום שטוח של EEG. גם אצל מטופל מסוים, יתכן שברגע אחד ה-EEG היה שטוח וברגע אחר יחווה NDE. קשה מאוד לסנכרן בין הארועים, מכיוון שהאחד הוא חוויה פנימית, והשני, מדידה "חיצונית".

נחזור לטענה זו בקרוב, ונראה כי המקרה של Pam לא היה יוצא מן הכלל בעניין זה.

גם אם לא נמדד EEG, זה לא אומר שהמוח לא פעל

טענות מועלות לא פעם מצד חוקרי חווית סף המוות, (Lommel; Fenwick & Fenwick 1995; Parnia & Fenwick 2001; Parnia 2001; Sabom 1998) כי רישום שטוח של EEG מעיד על חוסר פעילות מוחית מוחלטת. טענה זו פשוט אינה נכונה.
מובן שהדבר מעיד על מוח במצב תפקודי רחוק מאופטימאלי, אך להסיק מכך כי לא מתרחשת בו פעילות כלשהי זו מסקנה חסרת בסיס, שכן EEG מודד פעילות בקליפת המוח בלבד.
מתועדים מצבים בהם התקפים רציניים נמדדו ע"י אלקטרודות שהוחדרו לתוך המוח, התקפים שנותרו ללא כל רישום במדידות EEG על פני הגולגולת (Tao, Ray, Hawes-Ebersole, and Ebersole 2005).

בהקשר דומה, מתועד מקרה מ-2006 בו התגלה כי אישה במצב "צמח" שנראה כי חלקים נרחבים ממוחה לא מתפקדים כלל, מסוגלת למעשה למחשבה מודעת. בהדמיות fMRI התגלה כי אזורים מסוימים במוחה הראו פעילות כשדיברו אליה. כשביקשו ממנה לדמיין סיטואציות כמו משחק טניס, נדהמו החוקרים לגלות שלא היה הבדל משמעותי בפעילות המוחית שנרשמה, בהשוואה לאנשים נורמליים שביצעו את אותה המשימה! (חישבו עד כמה המצב של אישה מסכנה זו מתסכל!)

"או שהוא מת, או שהשעון שלי נתקע" –  Groucho Marx

ובכלל, אם המוח לא תפקד כלל, כיצד זכרו את החוויות?

נניח שהמוח אכן היה מת לחלוטין בזמן ה-NDE. כיצד בדיוק יכלו החווים לזכור את החוויה, יהיה מקורה אשר יהיה? הרי גם מנגוני הזיכרון היו מושבתים באותו הזמן!

ובחזרה ל-Pam

הגיע הזמן לחזור למקרה שלנו. מצוידים בידע שרכשנו, יקל עלינו לפענח את התעלומה.

האם באמת ה-NDE של Pam התרחש בזמן שלא נמדדה פעילות מוחית?

Keith Augustine ניתח את המקרה של Pam על סמך הפרטים ש-Sabom עצמו מספק בספרו, ובנה את לוח הזמנים הבא:

מקור: מאמרו של Augustine, ברשות המחבר

התחום הירוק מייצג טמפרטורה רגילה, צהוב – קירור או חימום הדם, ואדום – התייצבות על הקירור המקסימלי בו המוח היה ללא פעילות שהיא.

ברור שה-NDE לא התרחש בזמן שקריאות ה-EEG היו שטוחות. למעלה משעתיים חלפו מתחילת ה-NDE  ועד שהתחילו לקרר את דמה!
חסל סדר "NDE בזמן שהמוח מת"… איזו רשלנות מצד רופאים לציין שוב ושוב, ועוד במאמרים מדעיים, כי החוויה נחוותה בזמן מוות מוחי!

לפני שנמשיך במלאכה, נציין עוד כי הניתוח בוצע באוגוסט 1991, אך הראיון שערך Sabom עם Pam התקיים בנובמבר 1994, כלומר חלפו
למעלה מ-3 שנים בין החוויה לבין תיעוד הזכרונות
!

בדיווח של Pam הופיעו כמה אלמנטים ניתנים לוידוא:

הצורה בה גולח ראשה

מן הסתם היא הבחינה בצורת הגילוח המוזרה מיד עם התעוררותה מהניתוח, ע"י התבוננות במראה, תחושת מישוש או הערות מפי מבקרים. כמובן שאם היו מספרים אותה לפני הניתוח היא היתה יודעת על כך לפני ה-NDE. יתכן מאוד שהיא אפילו תודרכה בעניין לפני הניתוח, שלב בו מסבירים למטופל את כל ההשלכות של הניתוח. אולי שכחה שפרט זה נמסר לה.

הפרטים לגבי המסור

צליל המסור מזכיר מאוד את צליל המקדחים בהם משתמש רופא השיניים (Pam אפילו מזכירה את ההשוואה בסרטון). שמיעת המילה "מסור", הצליל המיוחד והתחושות שהיתה מסוגלת כנראה לחוש בגולגולתה יצרו את הדימוי של הסצנה כולה. גם ערכת הלהבים מתבקשת למדי, באנלוגיה לערכת המקדחים בהם משתמש רופא השיניים.

אך לא כל הפרטים התאימו. כמו שציין Sabom עצמו, התיאור לפיו היתה במסור "מגרעת, מעין חריץ בראשו במקום בו המסור נראה כמתחבר אל הידית" אינו מדויק. איזושהי בליטה מצויה דוקא בקצהו השני של המסור. "כמובן, ההסבר הראשון הוא שהיא לא ראתה את המסור כלל, אלא תיארה אותו מתוך ניחוש לגבי איך הוא יראה וישמע" מוסיף Sabom (עמ' 187).
בדיוק! רק שלגבי הצלילים, לא היה צורך לנחש. היא ככל הנראה שמעה אותם במו אוזניה, כתוצאה מהרדמה לקויה.

נשים לב שכל הפרטים המדויקים היו תוצאה של עדויות שמיעה בלבד. העדות לגבי צורתו של המסור לא היתה מדויקת. המשך התיאור התבסס אך ורק על עדויות שמיעתיות.

אבל כיצד יכלה Pam  לשמוע משהו, אם במהלך כל התהליך הושמעו לה תקתוקים רמים לבדיקת תגובות המוח, ואוזניה נאטמו באמצעות אטמי אוזניים?! האם זה לא משמיט את הקרקע מתחת להסברים שניתנו לעיל?
לא ולא. ידוע שאטמי אוזניים רק מפחיתים את עוצמת הצלילים, ובהחלט מאפשרים שמיעה של כל המתרחש. מי שלא התנסה בכך מוזמן לקנות זוג אטמים ב-2₪ ולהתנסות בכך בעצמו (בפאבים, בדיסקוטקים ולצערנו גם בחתונות, תופתעו לגלות כי שימוש באטמים אפילו עוזר לשמוע את מה שחבריכם מנסים לומר לכם, מנסיון). יתרה מזו, צלילים נשמעים לא רק באמצעות רעידות האויר, אלא גם באמצעות רעידות הגוף עצמו, והעצמות. מי שרוצה להתנסות בכך מוזמן להקיש בקולן ולהניח אותו על גולגולתו. קל וחומר, צלילי ניסור גולגולת ישמעו היטב גם אם אטמי האוזניים היו מתפקדים באופן מושלם.

לסיכום, Pam חוותה את החוויה בזמן שלא נשקפה סכנה לחייה, ובזמן שמוחה תפקד באופן מלא. כנראה שרעש המסור העיר אותה מההרדמה הלא מלאה בה היתה נתונה, והפחד הזניק את חווית ה-OBE. בעזרת החושים שכן היו זמינים (שמיעה, תחושות) ואנלוגיות לדברים מוכרים, היא יצרה דימוי של המתרחש. יתכן שמידע נוסף שהיה ברשותה לפני או אחרי הארוע התערבב עם החוויה אותה תיארה בפני Sabom שלוש שנים לאחר הארוע.

– – –

שאלה מסקרנת אחרת שעלתה היא, האם גם עיוורים חווים NDE? ואם כן, האם הם רואים אור וחזיונות אחרים במהלך החוויה?

על כך בחלק הבא!

קישורים לכל פרקי התחקיר:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!