עדכה דברנו על השינויים והעיוותים שמניפולציות פשוטות מסוגלות לעולל לזיכרונותינו. אך האם ניתן להתקדם צעד נוסף ולשתול במוחנו זיכרונות של חוויות שלמות שמעולם לא התרחשו?
מתברר שכן, ואף לא נדרשות לכך טכנולוגיות עתידניות מפלצתיות.
טסתי בכדור פורח
עשרים משתתפים צעירים גויסו לניסוי, לאחר שווידאו עם הוריהם כי לא טסו מעולם בכדור פורח. בפני כל משתתף הוצגו ארבע תמונות מילדותו (גילאים 4-8). אחת מהן הייתה מפוברקת ובה הם נראו כשהם טסים בכדור פורח.
דוגמה לתמונה ערוכה
המשתתפים התבקשו לספר כל מה שהם זוכרים מהאירוע שבכל אחת מהתמונות, כולל הפרטים הקטנים והשוליים ביותר. במקרים שבהם לא הצליחו להיזכר בדבר (בד"כ לגבי התמונה המזויפת), הרגיעה אותם החוקרת המראיינת וציינה כי "רבים מתקשים לזכור אירועי ילדות מסוימים ברגע הראשון, היות שחלף זמן רב מאז". לאחר מכן ביקשה מהם להתרכז בתמונה במשך מספר דקות נוספות. אם עדיין לא נזכרו בדבר, הסבירה להם כי אחת ממטרות הניסוי היא לבדוק את יעילותן של טכניקות שונות לשליפת זיכרונות. בשלב זה ביצעו תרגול של דמיון מודרך שבו התבקשו המשתתפים לעצום את עיניהם ולדמיין את הסיטואציה (מה הם רואים, מי נמצא לידם, מה מזג האוויר, וכד').
המשתתפים קיבלו עותקים של התמונות והתבקשו לנסות ולשחזר את החוויות הללו כל ערב לפני השינה. כעבור כמה ימים נערך ריאיון שני שבו המשתתפים תיארו שוב כל מה שהם זוכרים לגבי כל תמונה, וכמה ימים לאחר מכן התבצע הריאיון השלישי והאחרון.
כבר בתשאול הראשון דיווחו כשליש מהמשתתפים בניסוי כי הם זוכרים את האירוע הפיקטיבי, באופן חלקי או ברור. בתשאול האחרון עלה מספר הזוכרים לכמחצית. את רוב הפרטים הנוספים שסיפקו המשתתפים לגבי האירוע המפוברק לא ניתן להסיק מן התמונה. הם הגיעו מתהליך הדמיון המודרך. נראה כי התמונה היוותה את ה"הוכחה" כי האירוע התרחש, וסביב גרעין זה נבנה הזיכרון המדומה.
הנה תיאור שמסרה אחת המשתתפות בתשאול השלישי: "נדמה לי שזה היה באירוע של בית הספר המקומי, תמורת משהו כמו $10 יכולת לעלות למעלה בכדור פורח, לגובה 20 מטר. אני די בטוחה שאימא שלי צילמה אותי מהקרקע." משתתפת זו לא זכרה דבר לגבי האירוע המפוברק בתשאול הראשון, וכמעט סירבה לשתף פעולה בדמיון מודרך לגביו!
אולי לא יפתיע כי אלה שדיווחו על זיכרון (מדומה) צלול היו בטוחים הרבה יותר כי התרחש במציאות מאשר אלה שזכרו אותו באופן מעורפל יותר. כלומר, נראה שרמת הביטחון מסתמכת על תחושת הצלילות והחיות של הזיכרון בלי קשר אם האירוע התרחש במציאות או לא. עוד נשוב ל"אשליית הביטחון שבזיכרון" ברשומה הבאה בסדרה.
לופטוס הביאה אחוז לא מבוטל מהמשתתפים בניסוי לתאר כיצד לחצו ידיים לדמות של באגס-באני במהלך ביקורם כילדים בדיסנילנד (באגס באני אינו דמות של דיסני, ולפיכך לא יתכן שפגשו בו).
כמה שנים קודם לכן גרמה לופטוס לרבע ממשתתפי ניסוי אחר "להיזכר" כיצד הלכו לאיבוד בקניון ענק מסוים כשהיו בערך בגיל חמש, זאת כמובן לאחר שווידאה עם הורי המשתתפים כי לא חוו חוויה כזו מעולם.
חוקרים אחרים ניסו להעלות את רף ה"מוזרות" של האירועים, אך עדיין הצליחו לגרום לכ-20%-25% מהנבדקים לזכור כי בילדותם היו מאושפזים בבית חולים בעקבות חום גבוה, התרוצצו עם ילדים אחרים בטקס חתונה ושפכו בטעות קערת פונץ' על הורי הכלה, נאלצו להימלט מחנות לאחר שמתזי הכיבוי החלו לפעול בטעות, שיחררו בטעות את מעצור היד במכונית חונה – דבר שגרם לה להתחיל להידרדר עד שנתקלה במשהו, ועוד כהנה וכהנה אירועים שלא ישכחו במהרה, אם רק היו מתרחשים במציאות…
כאן תוכלו לראות את לופטוס בקטע מהרצאה (4 דקות) שבו היא מספרת על מחקריה, ועל ההשלכות המטרידות שלהם לגבי טיפולים פסיכולוגיים של שיחזור זיכרונות התעללות בילדות:
ריאיון עם מומחה ישראלי בתחום זיכרונות שווא, ודיון בהשלכות על עדויות משפטיות אפשר לקרוא כאן.
הפאשלה של הילרי קלינטון
בבחירות מול ברק אובמה ב-2008, הדגישה הילרי קלינטון את ניסיונה העשיר בעניינים בינלאומיים. באחד מנאומיה תיארה אירוע הרואי שהתרחש ב-1996, עת ביקרה בבוסניה: "אני זוכרת שנחתנו תחת אש צלפים. היה אמור להיות טקס קבלת פנים בשדה התעופה, אבל במקום זה רצנו כפופים לעבר כלי הרכב שלקחו אותנו לבסיס". תחקיר עיתונאי העלה מה באמת התחולל שם:
כמובן שרבים האשימו את הגב' קלינטון בשקרים בוטים וחצופים, תפישת מציאות לקויה, הזיות, או סניליות מתקדמת. המתמודדים המתחרים חגגו על החשיפה. אפילו ביל קלינטון ניסה להגן על כבודה של רעייתו בתירוצים שהיא מסרה את הצהרתה בשעת לילה מאוחרת (לא נכון), ושהיא בת 60.
הסבר אפשרי נוסף לפרשה מסעירה זו הוא שמדובר במקרה של ערבוב זיכרון אמיתי בזיכרון "מפוברק", שנשתל במקרה זה ע"י הילרי בעצמה, היות שתאם את התדמית שניסתה לשווק.
לי זה לא יקרה!
כשקראתי על המקרים הללו התקשיתי להאמין שאני הייתי נופל בפח. לזכור משהו שלא קרה? זה כבר נשמע מוגזם. עד שיום אחד קלטתי שזה קרה גם לי.
זה היה כשסיפרתי לבתי על "חתול בשק" – תוכנית הרדיו שליוותה את ילדותי (הנה אות הפתיחה). נזכרתי שבשלב מסוים ערכו יוצרי התוכנית מסיבה, אליה הוזמנו המאזינים. גם אני נכחתי שם עם חברי הטוב. לא זכרתי את הפרטים, אבל כמה תמונות עלו במטושטש: אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים… כמה מהמגישים מדברים… ההתרגשות…
בעודי מספר, עצרתי פתאום. עוד זיכרון צץ ועלה – תחושת החמצה, קינאה… נזכרתי שבעצם לא הייתי שם! (לא יכולתי להגיע מסיבה כלשהי). רק חברי הטוב היה נוכח, וסיפר לי על מה שהתרחש שם לאחר מכן. מן הסתם, בזמן שתיאר את חוויותיו, דמיינתי אני את האירועים בעיני רוחי, וזה מה שנחקק לי בזיכרון. עם חלוף השנים, שכחתי (כמעט) שמה שטמון בזיכרוני אינו חוויה אישית אלא רק דמיון שמבוסס על תיאוריו של החבר. זכרתי חוויה של מישהו אחר, כאילו הייתה שלי!
האם גם לכם קרה דבר כזה? מומזנים לשתף את סיפורכם בתגובות.
לסיכום, במקרים מסוימים אנשים זוכרים חוויות שעברו באופן צלול וברור, למרות שלא חוו אותן כלל באופן אישי.
מזווית ראיה נוירולוגית הממצאים הללו לא מפתיעים במיוחד. כאשר אנחנו מדמיינים חוויה, פעולת המוח כמעט זהה למצב שבו אנו חווים את אותה החוויה. למוח קשה מאוד להבחין בין זיכרון של חוויה שהתרחשה, לבין זיכרון של חוויה שרק דומיינה בצורה חיה. כל הזיכרונות מרגישים לנו אותו הדבר, בלי קשר עד כמה הם מדויקים או אמיתיים.
קשה לנו לקבל זאת, אבל גם זיכרון צלול וחזק יכול להיות המצאה מוחלטת – זיכרון שווא. אנו מבלבלים בין תחושת החיות והפרטנות של הזיכרון לבין הדיוק שלו.
ומה לגבי אירועים דרמטיים במיוחד (רצח רבין, אסון התאומים) אותם אנו זוכרים בצורה חיה ומפורטת כאילו התרחשו אתמול? האם זיכרונות אלה מדויקים כמו שאנו מרגישים? על כך בחלק הבא.
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (בתחתית הטור משמאל).
עד כה פגשנו מקרים שבהם עיוותי הזיכרון נבעו מהשפעה של ידע, תפישות עולם או עמדות שקדמו לחוויה, או כתוצאה ממניפולציות שנערכו בזמן החוויה. כדי להבחין בין עיוותי זיכרון לבין עיוותים בחוויה עצמה (וראו גם "לחוות את המצופה"), ערכה Elizabeth Loftus, חוקרת מובילה בתחום, סדרת ניסויים שבהם בדקה כיצד מידע שמסופק לאחר התרחשות האירוע משפיע על זיכרונותיהם של עדי ראיה מהאירוע. בכך מובטח כי למניפולציה לא יכולה להיות השפעה על הדרך שבה האנשים חוו את הסיטואציה, וכל עיוות שיימצא, מקורו בעיוות זיכרון.
באחד הניסויים צפו המשתתפים בתמונות שמתארות תאונת דרכים, במהלכה מכונית חולפת על פני תמרור "עצור" ופוגעת בהולך רגל. בשאלון שמילאו המשתתפים לאחר מכן נשאלו מה היה צבע המכונית שחלפה על פני תמרור "זכות קדימה".
לאחר מכן הוקרנו בפני המשתתפים שתי תמונות, באחת מהן נראה תמרור "עצור" ובשניה – תמרור "זכות קדימה". כאשר נשאלו איזו מהתמונות הופיעה במהלך הניסוי, רוב המשתתפים זכרו כי ראו תמרור "זכות קדימה".
בניסויים דומים "עודכנו" זיכרונותיהם של המשתתפים כך שזכרו פטישים כמברגים, מיקי-מאוס כמיני-מאוס, אדם מגולח כאדם בעל שפם וכד' (נחזור לשפמים בהמשך).
כלומר, די בשאלה מכוונת לאחר שהאירוע הסתיים בכדי לשנות את הפרטים שנזכור מהאירוע!
בניסוי הראשון חולקו 45 סטודנטים ל-5 קבוצות. כל קבוצה ראתה 7 סרטונים של התנגשויות מכוניות. בתום כל סרטון התבקשו המשתתפים לתאר את האירוע, וכן לענות על כמה שאלות ספציפיות, אשר אחת מהן הייתה:
"באיזו מהירות להערכתך נעו המכוניות בזמן ש___ אחת בשנייה?"
עבור כל אחת מ-5 הקבוצות השתמשו במילה אחרת: smashed, collided, bumped, hit, contacted.
הערכת המהירות הממוצעת של כל קבוצה הייתה כמתואר להלן, כלומר, הבדל במילה אחת בניסוח השאלה שנשאלה לאחר התרחשות האירוע, גרם לשינוי משמעותי בהערכת המהירות!
במהלך הניסוי השני צפו 3 קבוצות של 50 סטודנטים בסרטון קצרצר של התנגשות בין מכוניות. קבוצה אחת נשאלה, בין השאר, "כמה מהר נעו המכוניות כאשר פגעו (hit) זו בזו?" וקבוצה שניה – "כמה מהר נעו המכוניות כאשר התרסקו (smashed) זו בזו?" הקבוצה השלישית לא נשאלה כלל לגבי המהירות.
שבוע לאחר מכן, התבקשו המשתתפים לענות על כמה שאלות נוספות לגבי הסרטון. השאלה המכריעה הייתה: "האם נראו שברי זכוכית?"
מספר האנשים שזכרו כי ראו זכוכיות שבורות היה יותר מכפול בקרב בקבוצת ה- "smashed" מאשר בקבוצת ה- "hit", כלומר, שינוי במילה אחתבשאלה שנשאלה לגבי אירוע שכבר קרה, יצר הבדל משמעותי בזיכרון של האנשים לגבי האירוע. בסרטון, אגב, לא נראו שברי זכוכית כלל.
לא אשכח את הפנים שלו בחיים!
ראינו כי ע"י מניפולציות אפשר לעוות זיכרונות לגבי תמרורים, הערכות מהירויות וכד'. אך מה לגבי משהו שהמוח האנושי מתמחה בו באופן יוצא מן הכלל – זיהוי פנים? האם אפשר לגרום לאנשים לטעות בזיהוי אדם רק ע"י מניפולציות מילוליות לאחר שכבר ראה אותו? אליזבט לופטוס בדקה גם זאת בסדרת ניסויים נוספת.
בניסוי הראשון צפו 200 סטודנטים בסרטון קצר שבו נראה אדם מחנה את מכוניתו, נכנס למכולת, קונה כמה מצרכים, חוזר למכוניתו ואז מתפתח ויכוח בינו לבין צעיר שנראה כי ניסה לפרוץ את מכוניתו. הצעיר צועק כמה משפטים ובורח. פניו נראים על המסך למשך כ-10 שניות.
לאחר ביצוע משימת הסחה קיבלו הסטודנטים תיאור כתוב מפורט של מה שהתרחש בסרטון. נאמר להם כי התיאור נכתב ע"י פרופסור, ולצורך הסוואת מטרת הניסוי הם התבקשו לתת ציון עד כמה התיאור בהיר וכד'.
רבע מהמשתתפים קיבלו תיאור מהימן של ההתרחשויות (קבוצת בקרה), אך בתיאורים שקיבלו האחרים נשתל פרט אחד שגוי בתיאורה"חשוד": 50 קיבלו תיאור שבו במקום שיער חלק נכתב שיער גלי, ל-50 אחרים נכתב כי לחשוד היה שפם דק (לא היה לו שפם), ולאחרים – כי שיניו היו עקומות (הן היו ישרות ובקושי נראו).
לאחר פעולת הסחה נוספת של 45 דקות התבקשו הנבדקים לכתוב את התיאורים שלהם למה שהתרחש. הודגש בפניהם להיות מדויקים ככל האפשר ולרשום אך ורק דברים שהם זוכרים שראו במו עיניהם. אם הפרופסור הזכיר בתיאורו משהו שהם לא זוכרים שראו, הם התבקשו במפורש לא לכלול זאת בתיאור שלהם.
שליש מהנבדקים כללו בתיאוריהם את הפריט השגוי, בעודם חוזרים על המילים המדויקות שבהן תואר בטקסט המבלבל. (רק 5% טעו בפרטים אלה בקבוצת הבקרה).
*
בניסוי עוקב התוצאות היו מרשימות אף יותר. המבנה היה דומה. בשלב ראשון צפו הנבדקים בתמונה שבה נראו כמה דמויות. בשלב שני מחצית מהם קיבלו תיאור מדוייק של הדמויות ואילו בתיאור שקיבלה המחצית השניה הדמות המרכזית תוארה כבעלת שפם.
לאחר מכן הוצגו 12 תמונות פנים מתוכן התבקשו לזהות את האדם שנראה במרכז התמונה המקורית (החשוד). מחצית מהדמויות "במסדר הזיהוי" הזה היו בעלות שפם. אף לא אחת מהן הייתה של החשוד המקורי. 69%ממקבלי התיאור השגוי בחרו דמות בעלת שפם, לעומת 13% בלבד ממקבלי התיאור המדויק.
החוקרים הלכו צעד נוסף קדימה. אותם נבדקים שהוטעו לבחור דמות עם שפם זומנו לשלב נוסף בניסוי, שלב שבו הציגו בפניהם שוב את 12 תמונות החשודים אותן ראו בפעם הקודמת בתוספת שש נוספות, אחת מהן היא תמונתו של החשוד המקורי. האם כעת יזהו אותו ויחליפו את בחירתם השגויה בנכונה? 90% מהם דבקו בבחירתם השגויה, אחד לא היה בטוח עוד ורק אחד מבין 20 המשתתפים בשלב הזה של הניסוי בחר את תמונת החשוד המקורי. כלומר, המניפולציה המילולית גרמה לבחירה שגויה, ובחירה זו נחקקה בזיכרון.
*
האם העובדה שנאמר לנבדקים כי התיאורים המילוליים נכתבו ע"י פרופסור שבחן את הסרטון היטב, היוותה מניפולציה חזקה מדי? אולי הסטודנטים הניחו כי התאור חייב להיות מדויק היות שפרופ' בדק את הסרטון לעומק? בניסוי הבא המניפולציה הייתה מרומזת בהרבה:
במהלך אחת ההרצאות נכנסו לפתע שני אנשים לכיתה. אחד מהם המתין ליד הדלת בעוד השני ניגש לאחד השולחנות ולקח ממנו ספר. הגבוה מבין השניים התווכח קצת עם המרצה ואז שניהם עזבו את החדר.
בהמשך השיעור קיבלו הסטודנטים שאלון ובו 15 שאלות כן/לא/לא-בטוח לגבי מה שארע קודם לכן. אחת השאלות הייתה שונה בין השאלונים. בשליש מהם הייתה "האם השפם שהיה לבחור הגבוה היה בצבע חום בהיר או כהה?" בשליש הייתה "האם הבחור הגבוה שהיה לו שפם אמר משהו לפרופסור?" ובשליש נשאלו הנבדקים משהו על הגבות של הבחור הגבוה. כמובן שלבחור לא היה שפם כלל.
למחרת הועבר שאלון נוסף לסטודנטים. אחת השאלות שבו הייתה האם לבחור הגבוה היה שפם. רק 4% מקבוצת הבקרה זכרו שפם, לעומת 26% ממקבלי השאלה הישירה על השפם, ו-39% ממקבלי השאלה העקיפה!
חישבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לגילויים אלה על שבריריותו של הזיכרון האנושי לגבי חקירות עדים, זיהוי אנשים במסדרי זיהוי וכד'. שם טעויות כאלה עלולות להסתיים בהרשעתו של חף מפשע, ואף בהוצאתו להורג. וכבר היו דברים מעולם. לפי נתונים שמוסר Innocence Project – ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לאתר ולשחרר אנשים חפים מפשע שמְרצים עונשי מאסר בעקבות הרשעה שגויה – כמחצית מההרשעות השגויות התבססו באופן מרכזי על עדות ראייה כנגד הנאשם.
סלבדור דאלי – האיש והשפם (ויקיפדיה)
הטיות עמדה
מסתבר שאין צורך במניפולציה מתוחכמת שמפעיל עלינו אדם אחר בכדי לעוות את זיכרונותינו. לעתים קרובות אנחנו עושים זאת בעצמנו.
כאשר אנחנו מספרים על אירועים שחווינו, אנחנו נוטים לסגנן את הסיפור בהתאם לקהל שלנו (חבר, בן זוג, נהג מונית, בוס, וכד'), ובהתאם למטרת הסיפור (שעשוע, מידע, רושם, אמפתיה, וכד'). אנחנו משמיטים פרטים, מגזימים, ועורכים את פרטי האירוע בהתאם. מסתבר שהפרספקטיבה שאנו מאמצים בדיווח שלנו לאחר האירוע מסוגלת לשנות את הזיכרון שלנו לגבי ההתרחשויות.
Barbara Tversky ו-Elizabeth Marsh בדקו זאת בסדרת ניסויים. אתאר את הראשון שבהם באריכות יחסית כדי להדגים עד כמה ניסויים אלה מורכבים ועדינים:
בשלב ראשון קוראים הנבדקים טקסט שבו מסופר כיצד הם, לכאורה, חווים חוויות שונות עם שני שותפים לחדר במעונות הסטודנטים. בסיפור מתוארות שש סיטואציות שונות (כמו הליכה למסיבה או לספריה), ובכל אחת מהן מפגינים השותפים לחדר התנהגויות חברותיות, בלתי חברותיות או נייטרליות, סה"כ 9 התנהגויות מכל סוג עבור כל שותף.
בשלב השני של הניסוי, שמתרחש כמה דקות לאחר קריאת הסיפור, מחולקים הנבדקים לתתי קבוצות. חברי קבוצה אחת מתבקשים לכתוב מכתב המלצה על אחד משני השותפים בסיפור, חברי קבוצה השניה מתבקשים לכתוב מכתב השמצה שבו הם מבקשים לסלק את השותף הזה מחדרם, ואילו חברי הקבוצה השלישית (הנייטרלית) מתבקשים לספר כל מה שהם זוכרים לגבי אותה הדמות.
שלוש קבוצות נוספות מתבקשות להתייחס באותם אופנים לשותף השני.
בשלב השלישי והאחרון, לאחר השהייה נוספת (ומשימות הסחה) כולם מתבקשים לספר כל מה שזכור להם מהסיפור המקורי.
האם סוג המכתב שהתבקשו הנבדקים לכתוב ישפיע על הפרטים שהם יבחרו לכלול בו? סביר. האם בכתיבת המכתב ירחיבו ויגזימו פרטים מהטקסט המקורי? זה יהיה מעניין. אך מעניין עוד יותר יהיה לראות כיצד תשפיע כתיבת מכתב המלצה/השמצה על מה שיזכרו בסופו של הניסוי מהטקסט המקורי.
והתוצאות: נבדקים שכתבו מכתבים מוטים (המלצה או השמצה) זכרו בסופו של דבר יותר פריטים שתאמו את העמדה שבה התבקשו לנקוט (פרטים מחמיאים / בלתי מחמיאים) לגבי האדם עליו כתבו. לא נמצאו הטיות זיכרון לגבי האדם השני, עליו הנבדקים לא כתבו.
הסבר פשוט לתוצאה הוא כי במהלך כתיבת המכתבים שחזרו הנבדקים פרטים מסוימים, ולכן זכרו אותם טוב יותר מאשר פריטים עליהם לא כתבו. האם הסבר זה מספק? עיון יותר מדוקדק בתוצאות מראה שלא:
1) הרחבות (המצאת מידע שלא הוזכר בסיפור המקורי): בעת כתיבת המכתבים נבדקים הרחיבו יותר בפריטים שתאמו את העמדה המבוקשת. כלומר, כבר בשלב זה הייתה השפעה מעוותת של העמדה על הזיכרון.
2) טעויות שיוך (יחוס מקרה שתואר עבור דמות אחת, לדמות השניה): בעת ההיזכרות האחרונה, נבדקים נטו ל"ספח" אירועים תומכי-עמדה מהשותף השני, עליו לא כתבו. כלומר, אם למשל כתבו מכתב המלצה על שותף א', הם שייכו לו בטעות התנהגויות חיוביות שתוארו לגבי שותף ב'. טעויות שיוך כאלה לא תועדו בשלב כתיבת המכתבים.
3) מכתבי ההמלצה/השמצה לא כללו יותר פריטים תומכי-עמדה מאשר מכתבים ניטרליים. הם כללו פחות פריטים שאינם מתאימים. למרות זאת, בשיחזור הסופי זכרו המשתתפים יותר פריטים תומכי-עמדה במצבי ההמלצה/השמצה מאשר בתיאור הניטרלי. כלומר, למרות שבכתיבת תיאור נייטרלי נזכרו הנבדקים באותו מספר של פריטים, עצם כתיבתם לא עזרה להיזכר בהם בהמשך, בהשוואה למכתבי העמדה.
לפיכך, למרות ששיחזור סלקטיבישל פרטים בהחלט מטה את הזיכרון, אין ביכולתו של מנגנון זה להסביר את הממצאים באופן מלא. נראה שהפרספקטיבה שבה תיארו הנבדקים את האירועים (באמצעות מכתב המלצה/השמצה) אירגנה מחדש את המידע שבסיפור בדרכים שהיטו ועיוותו את זיכרונם.
כדי לחזק את המסקנות עוד יותר חזרו החוקרות על הניסוי (הפעם עם מכתבי השמצה בלבד) בהבדל אחד משמעותי: בשלב המכתבים התבקשו הנבדקים לכתוב תיאור כללי בלבד של האדם ולהעריך את תכונות אופיו הכלליות, בלי לנמק את דבריהם ע"י שימוש בפרטים ספציפיים מהתיאור המקורי. זאת עשו כדי לנטרל ככל האפשר את ההשפעה האפשרית של השיחזור הסלקטיבי של הפריטים בעת כתיבת המכתב.
המכתבים בניסוי זה אכן הכילו מעט מאוד פרטים ספציפיים מהתיאור המקורי, אך הטיות הזיכרון נשארו משמעותיות. תוצאה זו מחזקת את ההשערה כי הפרספקטיבה שבה מתארים את האירועים ולא עצם החזרה על פריטים מסוימים, היא הגורם העיקרי להטיות.
*
אז בפעם הבאה, לפני שאתם מפליגים בסיפורי השמצה על מישהו, בין אם זה חבר, קולגה לעבודה או אקס, או לחלופין, לפני שאתם צוללים אצל הפסיכולוג בנבירה אינסופית בכל הדרכים היצירתיות שבהם הוריכם פגעו בכם בילדותכם – עצרו לרגע: סיכוי טוב שבכך אתם משנים את זיכרונותיכם!
*
ברשומה זו ראינו כיצד מניפולציות שונות שניתנות לאחר החוויה משנות את הזיכרונות שלנו ממנה. ברשומה הבאה בסדרה נתקדם צעד נוסף קדימה. האם אפשר לא רק לשנות זיכרונות מחוויות, אלא לשתול זיכרונות של חוויות שכלל לא התרחשו במציאות?
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).
ברשומה הראשונה בסדרה ראינו כמה דוגמאות לאופן שבו עמדות, אמונות ותבניות-מחשבה שאנו מחזיקים בהן בטרם החוויה מתערבבות ומעוותות את הזיכרונות שנוצרים בעקבותיה. הפעם נראה כיצד מניפולציות זעירות וחמקמקות שמתבצעות תוך כדי האירוע יכולות לשנות את מה שנזכור ממנו. ברמה הטכנית ההבדלים אולי קטנים, אבל ההשלכות שלהם על המשמעות שאנו מייחסים לדברים יכולות להיות מרחיקת לכת.
רואת-נסתר: "אני רואה קשר עם אירופה, אולי בריטניה, או אולי אזור חם יותר קרוב לים התיכון. יש לך מושג למה הרושם הזה עלה כאן?"
לקוח: "זה יכול לכלול את סקוטלנד?"
"הקשר שאני קולטת אכן ניחן בניחוח קלטי, אבל לא הייתי בטוחה, אני קולטת את אדינבורו מסיבה כלשהי…"
"יש קשר מצד אבא שלי, המשפחה שלו הגיעה מסקוטלנד, אבל זה לא אדינבורו".
"טוב, אולי זה רק מקום שבו הוא או משפחתו נהגו לבקר פעם או פעמיים… אבל אני בפירוש מקבלת קישור לאזור זה של העולם, וקשר דם או נישואים, אז זה נשמע מתאים נכון?"
"כן, בפירוש!"
מה סביר שהלקוח יזכור בתום המפגש? לדעתי לא מעט יזכרו משהו כמו – "היא עלתה על המוצא הסקוטי של אבי!" בעוד שלמעשה מי שסיפק את כל המידע היה הלקוח עצמו.
זו הדגמה קלאסית למצב שבו אנחנו מאבדים מעקב לגבי מקור המידע. האם מגדת העתידות העלתה את המידע? האם אנחנו סיפקנו אותו? בעזרת כמה ניסוחים חלקלקים סביר שנזכור כי המידע הגיע ממנה. דוגמאות נוספות בליווי הקלטות מביקור אמיתי אצל מגדת עתידות תוכלו למצוא כאן.
כמובן שאין צורך להגיע למיסטיקנית כדי להיתקל בתופעה של בילבול מקור הזיכרון. מי מאתנו לא שואל את עצמו לפעמים "איפה קראתי את זה?" או "מי המליץ לי על הסרט הזה?"
תראו, זה ממשיך להתכופף!
כל מי שחזה בהופעות של אורי גלר ודומיו, מכיר את הרגע שבו "בעל הכוחות" מניח את הכפית או המפתח המכופפים על השולחן וקורא בהתרגשות – "תראו, זה ממשיך להתכופף!"
רבים מהצופים אכן רואים זאת במו עיניהם, ומבחינתם זו הוכחה מוחצת לכך שמשהו על-טבעי אכן מתרחש, שכן החפץ כבר אינו בידיו של "בעל הכוחות". ספקנים וקוסמים יודעים כי די באמירה שדבר זה מתרחש, כדי להביא אנשים לזכור כי כך אכן קרה.
כדי לבדוק זאת בצורה מבוקרת, אסף ריצ'ארד וויזמן (פסיכולוג וקוסם) מאה סטודנטים והקרין בפניהם סרטון שבו "בעל כוחות" (קוסם מתחזה) מבצע כיפוף מפתח "בכוח המחשבה", ואז מניח אותו על השולחן. המצלמה מבצעת זום על המפתח והתמונה נשארת קפואה למשך דקה שלמה. ברקע שומעים את בעל הכוחות מכריז כי המפתח ממשיך להתכופף.
מחצית מהמשתתפים בניסוי ראו גירסה זו של הסרטון, ומחצית שנייה ראו גירסה זהה לחלוטין, למעט הבדל אחד – ההצהרה כי המפתח ממשיך להתכופף הושמטה מפס הקול. לאחר הצפייה בסרטון מילאו המשתתפים שאלון קצר. התוצאות היו מרתקות.
באופן לא מפתיע, אף אחד מחברי הקבוצה השניה – בה נמחקה ההכרזה על כך כי המפתח ממשיך להתכופף – לא זכר שראה זאת. לעומת זאת, כשליש מתוך הקבוצה ששמעה את ההכרזה זכרו כי המפתח המשיך להתכופף! הם גם הפגינו רמת ביטחון גבוהה יותר בתשובתם.
ניתוח מעמיק יותר של תשובות קבוצת הסוגסטיה (אלה שנאמר להם כי המפתח ממשיך להתכופף) הראה כי מרבית אלה שדיווחו כי המפתח המשיך להתכופף לא ציינו שבעל הכוחות אמר זאת, ואילו מרבית אלה שלא הבחינו במפתח ממשיך להתכופף ציינו שאמר זאת.
בניגוד לציפיות החוקרים, לא נמצא כל מתאם בין אלה שראו או לא ראו את המפתח מתכופף לבין אמונות מוקדמות בתופעות על-טבעיות, כפי שעלה משאלון אותו מילאו בתחילת הניסוי.
נעבור לסקאלה גדולה יותר של תזוזה. מה לגבי שולחן שמתרומם באויר?
השולחן שהתרומם בסיאנס
ריצ'ארד וויזמן ואנדי ניימן (שחקן וקוסם שיוצר חומרים לדרן בראון), נפגשו בכנס קוסמים, וגילו ששניהם חולקים עניין משותף בטכניקות שבהן השתמשו השרלטנים במאה ה-19 במהלך מופעי הסיאנס. האם שימוש באותם טריקים עתיקים יוליך שולל גם את בני הדור הזה? זאת יצאו השניים לבדוק.
לאחר חיפושים קדחתניים איתרו מקום מושלם לערוך בו את הניסוי – בית כלא חשוך ונטוש מהתקופה הויקטוריאנית שנמצא מתחת לאדמה, במרכז לונדון.
שני מופעי סיאנס נערכו בכל ערב, בכל אחד מהם השתתפו כ-25 מתנדבים. כדי להכניס את הנוכחים לאוירה, התחיל אנדי כל סיאנס בסיפורים מסמרי שיער על זמרת שנרצחה בקרבת מקום ועל רוחה שממשיכה לפקוד את חדרי הכלא. על השולחן פוזרו חפצים שהיו שייכים לה (לכאורה), כולם החזיקו ידיים, הנר כובה, וההצגה התחילה.
בחסות החשיכה, הזיזו ה"מדיום" וכן שותף נסתר כמה חפצים שהיו מסומנים בצבע זרחני. כך זה נראה:
כחמישית מהמשתתפים דיווחו על תופעות חריגות כגון תחושת קור, תחושה של אנרגיה חזקה בחדר, ריחות חריגים וכד' – דיווחים האופייניים לסיאנסים "אמיתיים".
בשלב כלשהו ביקש אנדי מהרוח להדגים את נוכחותה בכך שתגרום לשולחן להתרומם. השולחן לא זז, אך אנדי קרא בהתרגשות: "מצויין, זה מצליח!" "הרימי אותו גבוה יותר", "השולחן זז!", וכד'. כעבור שבועיים מילאו המשתתפים שאלון על חוויותיהם מהאירוע. גם במקרה הזה, כשליש מהם זכרו שהשולחן התרומם במהלך הסיאנס.
*
האם הנוכחים חוו את תזוזת החפץ בעת שהסוגסטיה ניתנה וזכרו חוויה זו מאוחר יותר, או שמא לא חוו את תזוזת החפץ ורק מאוחר יותר, כאשר שחזרו את האירועים מזיכרונם, התבצע הערבוב בין מה שראו עיניהם לבין מה ששמעו אוזניהם? כיצד מפרידים בין שתי האפשרויות הללו? על כך ברשומה הבאה בסדרה.
* כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (משמאל למטה).
* תוכן הרשומה נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", בהבדלי עריכה קלים. חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שהמידע יהיה זמין לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.
והפעם פוסט מאת סטיבן נובלה, שתורגם (באישורו) ע"י אור טמיר, ענת מלמד, יואב מורן וראומה עשת, בעבודת צוות, מעל גבי מסמך גוגל. אני רק תפרתי הכל יחד בסוף. חלוקת העומס בין כולנו הפכה את המשימה לכמעט בלתי מורגשת עבור כל אחד מאיתנו לחוד. תודה!
*
לא מזמן העברתי סמינר בפני מורים למדעים, ועלתה השאלה האם הירח המלא משפיע על מצבם הנפשי של בני האדם. לא הופתעתי לגלות שכ-80% מהמשתתפים האמינו שחדרי מיון ותחנות משטרה עמוסים יותר בזמן ירח מלא. בנוסף לא הפתיע אותי לגלות (אבל רק מכיוון שכבר נתקלתי בתופעה זו) שהם סירבו בתוקף לקבל את טענתי שהראיות המדעיות מראות כי קשר כזה אינו קיים.
ההשערה שמצב הירח משפיע על התנהגות האדם מעלה מספר שאלות:
מהי הסבירות של הטענה הזאת? האם אכן נמצא שינוי בהתנהגות? ואם לא, מדוע כל כך הרבה אנשים מאמינים שקשר זה קיים?
סבירות
לירח שתי השפעות ניכרות על הסביבה – כבידה ואור. על השפעות אסטרולוגיות אין טעם להרחיב במאמר זה, ובכל מקרה נדיר שאני שומע את זה כצידוק בקרב הקהל הרחב.
הכבידה מהווה את ההסבר הפחות סביר מבין שתי ההשפעות הפיזיקליות של הירח. ההסבר לרוב הולך כך: הירח גורם לגאות ושפל, ואלו השפעות כבידה משמעותיות על מים. גופנו מורכב ברובו ממים ומוחנו צף למעשה במים, לפיכך תופעות של גאות ושפל הנגרמות ע”י הירח יכולות להשפיע גם על פעילות המוח.
הסבר זה נכשל במספר רמות. ראשית, לירח השפעה על הגאות והשפל ללא תלות במופע הירח (בין אם מדובר בירח מלא, מולד ירח או כל שלב בינתיים אחר). הגורם היחיד שרלוונטי הוא השילוב בין כח הכבידה של הירח לבין זה של השמש (כן, גם לשמש השפעה על גאות ושפל). בעת ירח מלא כוחות אלו פועלים בקו ישר והשפעתם מצטברת ומגיעה לשיא (תופעה הנקראת spring tide). יחד עם זאת, תופעה זו מתרחשת גם בעת מולד הירח, לכן אם אפקט הירח המלא היה נגרם עקב כוחות גאות ושפל, היינו מצפים לראות אפקט זהה גם בעת מולד הירח.
הבעיה הגדולה יותר עם הסבר זה היא שעוצמת הגאות והשפל באוקיאנוס תלויה בהפרשי המרחק בין צידו הקרוב והרחוק של כדור הארץ מהירח. ההפרש בין השפעת כבידת הירח על הצד הקרוב של הראש לבין השפעתה על צידו הרחוק – זניח. זה פשוט לא מקור סביר להשפעה על התנהגות אנושית.
המנגנון היותר סביר שהוצע לאפקט הוא האור המגיע מהירח. מתקבל על הדעת שאנשים מעדיפים להיות פעילים ולהסתובב בחוץ יותר כאשר הירח מלא, כיוון שיש יותר אור. אם הסבר זה היה נכון, היינו מצפים שאפקט הירח יעלם בלילות בהם עננים רבים מסתירים את אור הירח, או בערים גדולות, בהן אור מלאכותי גובר בקלות על אור הירח.
האם יש אפקט ירח?
זו שאלה שקל מאוד לנתח באמצעות מחקרי תצפית סטנדרטיים – האם קיים מתאם בין סוג אירועים כלשהו לבין מחזור הירח? נערכו מאות מחקרים כאלה בעשורים האחרונים, שבדקו ביקורים בחדר מיון, לידות, תאונות, פשע, פניות למוקדי חירום – פחות או יותר כל סממן של התנהגות אנושית שניתן להעלות על הדעת. סקירות שיטתיות של מחקרים אלה מראות באופן עקבי שפשוט אין שום ראיה התומכת באפקט כלשהו.
רבים מהמחקרים הללו סוקרים שנים או עשרות שנים של מידע, ואלפי או עשרות אלפי תצפיות. מחקר גרמני חדש, לדוגמה, לא מצא שום אפקט ירח עבור לידות בין 1920 ל-1989. סקירה של 12 מחקרים אשר בחנו את הקשר בין מחזור הירח לבין שיחות מצוקה שהתקבלו בתחנות משטרה, מוקדי טיפול בהרעלות ומרכזים להתמודדות עם אסונות, מצאה כי אין בסיס לאמונה שמצב הירח קשור לתדירות שיחות המצוקה. בנוסף, אין ראיות לטענה ששיחות בעלות אופי רגשי או "ללא שליטה" מתרחשות לעיתים תכופות יותר בזמן ירח מלא.
מחקר שמצוטט לעיתים קרובות – סקירה מ-1985 של רוטון, קלי וקולבר – מצא כי אין אפקט ירח עבור התאבדות, רצח, פשע, הליכה מתוך שינה, אלכוהוליזם, וסוגי ארועים רבים אחרים. מחקרים מאוחרים יותר שבדקו אישפוזים במוסדות פסיכיאטרים גם הם לא מצאו כל אפקט.
בשורה התחתונה – השאלה כבר נשאלה ונענתה: אין שום אפקט ירח. כמות עצומה של נתונים מראה שאין קשר בין מופע הירח להתנהגות בני אדם.
אמונה באפקט הירח
מדוע, אם כן, האמונה באפקט עדיין כה נפוצה? סקרים מראים ש כ-40-45% עדיין מחזיקים באמונה זו, גם בקרב המשכילים יותר. למעשה, שיעור האמונה גבוה יותר בקרב העובדים בתחום בריאות הנפש. התשובה הקצרה למצב: הטיית האישוש.
הטיית האישוש היא הטייה בחשיבה האנושית אשר גורמת לנו להבחין, לקבל ולזכור מידע אשר מאשש את האמונות בהן אנחנו כבר מחזיקים, תוך שאנו מתעלמים, שוכחים או מתרצים מידע המנוגד לאמונותינו. זוהי הטייה רבת עוצמה אשר יכולה להוביל לאשלייה המשכנעת שאפקט הינו אמיתי, בעוד למעשה אינו כזה.
אמונה באפקט הירח, אם כן, ניזונה מעצמה. כאשר אנחנו צופים בהתנהגות אשר נראית לנו כחריגה, או שאנחנו פשוט מבחינים ב"זנב" הימני של עקומת הפעמון של מגוון ארועים קיצוניים, אם אנחנו מחזיקים באמונה באפקט הירח ניטה להבחין במתאם.
לילה אחד לדוגמה, כאשר עבדתי בחדר המיון, העומס היה גדול יחסית; אחת האחיות העירה "וואו, הלילה ממש מטורף פה, זה ירח מלא?" התשובה היתה שלילית, מופע הירח היה אחר לחלוטין באותו הלילה. כאשר ציינתי זאת בפניה היא פשוט משכה בכתפיה ושכחה את העניין מייד. ניתן לדמיין שבלילות עמוסים אחרים בחדר המיון אשר במקרה נופלים על ליל ירח מלא או בסמוך לו, הדבר יהדהד במוחה ויאשש את אמונתה באפקט הירח.
הטיית האישוש יכולה לגרום לדבר שאינו קיים במציאות שמעבר לאמונותינו להיראות כאילו הוא נתמך בעדויות חזקות (אנקדוטאליות).
כאשר בישרתי למורים שהראיות מראות כי לא קיים אפקט ירח, הם פשוט לא האמינו לכך. החוויה האישית שלהם היתה עבורם הרבה יותר משכנעת מעובדות מופשטות.
כמובן, מהותה של החשיבה החדה הביקורתית-המדעית היא להניח בצד אנקדוטות אישיות, חוויות ואמונות, ולאמץ נתונים וניתוחים קפדניים.
מסקנה
הנתונים ברורים. אין שום השפעה של הירח על התנהגות אנושית מדידה או על מצב רפואי.
סוגיה זו נחקרה באופן מספק עד כדי הגדרת מסקנה זו כחזקה ביותר. אנחנו לעולם לא יכולים להוכיח מתוך כמות מידע סופית שההשפעה היא אפס, אבל אנחנו יכולים לומר שאין כל ראיות להשפעה, ושאם קיימת השפעה כזו הרי היא זעירה – כה זעירה עד שאינה ניתנת לזיהוי ע”י מאות מחקרים ועשרות אלפי תצפיות.
התופעה האמיתית כאן היא זו של אמונה אנושית שמתמידה בהיעדר תופעה אמיתית. אפקט הירח האמיתי הוא הטיית האישוש וההבנה כי המוח האנושי הינו מכונת אמונות.
*
עד כאן הפוסט המתורגם. ועכשיו…
טוויסט בעלילה?
בסוף יולי 2013 התפרסם מחקר שמצא קשר בין מצב הירח לבין איכות השינה של הנבדקים!
33 מתנדבים נבדקו במעבדת שינה מבלי שיכלו לראות את מצב הירח וללא ידיעת השעה. יתרה מזאת – בשום שלב במהלך המחקר לא ידעו הנבדקים ואף לא החוקרים כי הנתונים ינותחו בהמשך בהקשר למופע הירח. הנתונים נאספו במסגרת ניסוי שמטרתו היתה אחרת. רק שנים לאחר מכן עלה במוחם של החוקרים הרעיון לנתח את הנתונים בהקשר למופע הירח (זה קרה כשישבו בבר המקומי בליל ירח מלא).
הם מצאו כי בימים סביב ירח מלא היתה ירידה של 30% בגלי הדלתא אשר מקושרים לשינה עמוקה, זמן ההרדמות התארך ב-5 דקות, זמן השינה הכללי התקצר בכ-20 דקות, וכן נמדדו שינויים ברמות הפרשת המלטונין. שינויים אלה נמצאו במתאם לדיווחים סובייקטיבים על איכות שינה ירודה.
"זו העדות האמינה הראשונה לכך שמופע הירח יכול להשפיע על תבניות שינה בבני אדם" – אומרים החוקרים, ומעלים את ההשערה שאולי מדובר בזכר אבולוציוני לשעון ביולוגי חודשי, כמו זה שקיים במינים אחדים של בעלי חיים.
איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית, ברשומת אורח נוספת, כמובטח.
ברשומה הקודמת ראינו שלרגש יכולות להיות השפעות מהותיות על שיפוט והערכה. ברשומה זו ננסה לבדוק האם גם לרגש לא מודע יכולה להיות השפעה דומה.
איל לוקח אותנו למסע מחקרי מרתק אל נבכי המוח האנושי.
*
רגש לא מודע… יש חיה כזאת?
בקרב פסיכולוגים 'מוקדמים' היתה הסכמה כוללת שרגש חייב להיות מודע. הפילוסוף והפסיכולוג וויליאם ג'יימס טען עוד ב-1884 שרגש הוא תגובה מודעת לשינויים המתרחשים בגוף, ושהמודעות הזו הכרחית הן למצבים רגשיים בסיסיים כמו סבל, והן לרגשות מורכבים כגון אהבה או גאווה. אפילו פרויד, שחרט על דגלו את חקר הלא-מודע והשפעותיו המשמעותיות על ההתנהגות האנושית, קבע שרגש במהותו הוא דבר, ובכן… מורגש. כלומר, חודר למודעות. אדם אולי לא יודע למה הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש, אבל הוא בוודאות יודע מה הוא מרגיש. טענה זו נותרה בקונצנזוס במשך שנים רבות, וגם בסוף שנות התשעים החזיקו חוקרים מרכזיים בתחום בתפיסה לפיה החוויה הסובייקטיבית המודעת היא אלמנט הכרחי של רגש.
כדי להבין מאיזו סיבה ינסה מישהו לאתגר את ההנחה הזו, עלינו לחזור להגדרה של רגש (Emotion) ולהבין שרגש הוא דבר די מורכב: התעוררות אמוציה כוללת שינויים קוגניטיביים, פיסיולוגיים, מוטיבציוניים והבעתיים, ויש בה גם מימד של חוויה סובייקטיבית. אותה מודעות הכרחית בחוויה הרגשית אליה התייחסו ג'יימס ופרויד היא יכולת מנטלית מפותחת ומורכבת כשלעצמה. מורכבות זו מצביעה על כך שהמודעות התפתחה בשלב אבולוציוני מאוחר יחסית. עם זאת, יש סיבות טובות להניח שתגובות רגשיות התפתחו מוקדם בהרבה על הציר האבולוציוני. ההשערה המקובלת היא שהפונקציה המקורית של אמוציה היתה יצירת תגובה הולמת ומהירה לגירויים חיוביים או שליליים, פונקציה שהיתה קריטית ליכולת ההישרדות. מפרספקטיבה כזו ניתן לשער שתחושות מוּדעוֹת לא תמיד היו חלק מהמשוואה.
מחקרים בתחום הנוירו תומכים בהשערה הזו: המנגנונים הנוירולוגיים הנדרשים להפקת תגובות רגשיות בסיסיות, כגון פחד או תגובה חיובית ראשונית לגירוי, ממוקמים ברובם באזורים הלא קורטיקלים במוח, אזורים 'פרימיטיבים' יותר. הדגמה דרמטית של הנקודה הזו ניתן למצוא במחקר שבדק תינוקות שסבלו מאננצפלוס, מום חמור המוביל לכך שהתינוק נולד ללא חלקים נרחבים מהמוח, כולל הקורטקס (החלק ה'מתקדם' של המוח). גם תינוקות אלה הראו הבעות פנים המקושרות עם אַפקט חיובי בתגובה לטעם מתוק, והבעות שליליות בתגובה לטעם מר.
אז מה זה אומר? האם אותם פסיכולוגים וחוקרים שטענו כי רגש חייב להיות מודע פשוט טעו? לא ממש. הכל עניין של הגדרה. אמוציה במובן המקובל והמורכב של המילה ככל הנראה כן דורשת מודעות. עם זאת, ישנם תהליכים רגשיים בסיסיים ופרימיטיביים יותר שאינם דורשים מודעות. בהקשר זה נהוג לדבר על 'תגובות רגשיות', כשהמחקר עוסק בתגובה רגשית בסיסית לגירויים, חיובית או שלילית ושאינה מודעת.
איך בכלל חוקרים תהליך לא-מודע?
שוב אנחנו חוזרים לבלוג של גלעד, בו ברשומה על נפלאות האסטרולוגיה בנובמבר 2011 הגיב קורא בשם 'אורח פורח' ואמר:
גם הפסיכולוגיה כמו האסטרולוגיה מתבססת על אקסיומות שאי אפשר להוכיח אותן ובוודאי שלא לשלול אותן (ראית פעם תת-מודע מסתובב ברחוב?)
ואני, נו, מתעצבן. קודם כל, כי 'תת מודע' הוא מושג ניו אייג'י ומקורו לא בפסיכולוגיה המחקרית או הטיפולית. שנית, בגלל שאפשר לקבוע תוספת לחוק גודווין (איכשהו לא נראה לי ש'חוק פוזניאק' הולך לתפוס) לפיה ככל שדיון על פסאודו מדע מתארך, כך ההסתברות שמישהו יגיד ש"גם פסיכולוגיה זה שטויות" מתקרבת ל-1. מחקרים שעוסקים בהשפעות הלא-מודע על ההתנהגות יש מכאן ועד הודעה חדשה. אתם יכולים להתרשם כאן, כאן וכאן בתור התחלה.
הַטְרָמָה
מנגנון נפוץ בו נעשה שימוש במחקרים בתחום הוא אפקט ההַטְרָמָה (Priming). אפקט זה מתייחס לתהליך בו חשיפה לא מודעת לגירוי משפיעה על תגובה לגירוי שמגיע לאחריו. אפקט הַטְרָמָה הוא להיט גדול בקרב פסיכולוגים חברתיים, בזכות ההשפעה המרשימה שיש לו על שיפוט והתנהגות.
איך זה עובד?
בניסוי אחד נתנו למשתתפים לבצע משימה פשוטה של סידור משפטים מעורבבים. למשל, "לים הולך היום אני". בעוד המשתתפים היו עסוקים במטלה של סידור קוהרנטי של המשפטים, הם נטו להתעלם ממימדים אחרים של תוכן המשפטים. באופן זה ניתן היה לעורר בהם אסוציאציות שונות מבלי שיהיו מודעים לכך. נמצא כי להטרמה האסוציאטיבית הזו היו השפעות משונות על ההתנהגות לאחר המטלה. למשל, נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'חוצפה' נטו יותר, לאחר המטלה, לקטוע שיחה מבוימת בין הנסיין ו'נבדק' אחר, ועשו זאת גם מהר יותר מנבדקים אחרים. נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'מנומסת' הראו את האפקט ההפוך. בניסוי אחר ההטרמה נעשתה בעזרת תפזורת כשהמילים שהנבדק מחפש הטרימו קטגוריות שונות. הטרמה של קטגוריית 'הישגיות' הביאה משתתפים לביצוע טוב יותר במטלת טריוויה. בניסוי דומה, הטרמה של המושג 'פרופסור' הביאה אנשים לתפקד יותר טוב במטלת טריוויה, לעומת הטרמה של 'דוגמנית-על'. נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'זקנה' יצאו בסוף המטלה מהחדר בקצב איטי יותר. כאן, תכנית טלוויזיה מדגימה את תהליך הניסוי:
כלומר, מטלות פשוטות כמו סידור משפטים השפיעו השפעה של ממש על ההתנהגות ואפילו על ביצוע והפגנת ידע.
ראינו הדגמות להשפעת הטרמה על התנהגות. האם ניתן להשפיע גם על האופן שבו אנו מעריכים אנשים ומצבים שונים?
קבוצת חוקרים יצאה לדרך, במטרה לבחון שאלה זו בדיוק. בסדרה של מחקרים הם הראו שהחזקת לוח כתיבה (Clipboard) כבד הביאה לכך שהאדם איתו משוחחים נתפס כחשוב יותר מאשר בהחזקת לוח קל משקל. הרכבת פאזל שחלקיו מחוספסים הביאה לכך ששיחה עוקבת נתפסה כנעימה פחות מאשר בהרכבת פאזל שחלקיו חלקים. מגע עם עצמים קשיחים גרם למשא ומתן להיתפס כנוקשה יותר. בניסוי אחר, הרכבת פאזל שחלקיו חדים גרמה לכך שהאדם בתמונה ייתפס כאגרסיבי יותר. כאן נמצא שהחזקת ספל חםלעומת קר, גרמה לכך שהאדם איתו משוחחים נתפס כבעל אישיות חמה או קרה. בהדגמה הבאה נראה שהחזקת משקה חם או קר השפיעה על האופן בו שופטים עד כמה אדם אחר מתאים לקבלה לעבודה (ליחצו על הקישור שמופיע, או על אייקון ה-YouTube שבפינה הימנית התחתונה כדי לפתוח את הסרטון):
ממצאים אלה מדהימים בעיני. יש בהם משהו מתסכל, מכיוון שהם מראים כיצד דברים שוליים ובלתי מורגשים יכולים להשפיע באופן מהותי על ההתנהגות שלנו, על שיפוט ועל יחס לאחר. המחשבה שכל אינטראקציה שלנו עם הסביבה מושפעת מכל כך הרבה פרטים קטנים, מקריים ובלתי מורגשים, ושהשיפוט שלנו מוטה בעקבות חשיפה לגורמים לא רלוונטיים– מפתיעה ומטרידה כאחד.
ואכן, אני לא היחיד שהוטרד מכך. גל המחקרים שבחן את התופעה זכה למידה לא מבוטלת של ביקורת. בין שאר המבקרים היה גם זוכה פרס הנובל, הפסיכולוג דניאל כהנמן, שבמכתב פתוח לחוקרים בתחום הצביע על הקושי הבולט לשחזר ממצאים מרשימים מהסוג שהובא קודם.
מצד אחד, מחקרים רבים הגיעו לתוצאות שונות בעזרת הטרמה, באופן המצביע לכאורה על תוקף מתכנס. מצד שני, יש קושי בשחזור וחשד להטיית הפרסום, כלומר, חשיפה של הקורא רק למחקרים שהצליחו למצוא אפקט. האם אפקט ההטרמה אכן קיים? נראה שכן. עד כמה הוא משמעותי? שאלה טובה. כנראה שפחות ממה שהיה נדמה בתחילה.
הַטְרָמָה תת סיפית
קיימת דרך נוספת לעורר הטרמה, שאינה כרוכה בתפזורות, משחקי מילים ופרוצדורות מורכבות הרגישות להטיות מחקריות שונות: חשיפה תת סיפית. יתרון מובנה נוסף של שיטה זו הוא הוודאות הגבוהה שהנבדק אינו מודע למניפולציה. הנבדק יושב לפני צג מחשב. על המסך מוצג גירוי למשך זמן קצר, סביב עשירית השנייה, ולאחריו מופיע גירוי מָסווה. הסרטון הבא מדגים כיצד נראה תהליך כזה, כשזמני החשיפה הואטו מספיק כדי לשים לב לגירוי ההטרמה. בדוגמה, לוגו של חברה מוצג לזמן קצר ומיד לאחריו מופיע פרצוף המסווה את הלוגו. בשימוש בזמני החשיפה הסטנדרטים, לא הייתם מודעים לכך שראיתם את הלוגו:
להבדיל מניסויי ההטרמה הקודמים בהם עסקנו, שיטה זו ושיטות קרובות לה עמדו בצורה טובה מאוד במבחני תקפות ומהימנות. בדיקות חוזרות של שיטה זו הראו שבמצב זה הנבדק אינו מודע לגירוי הראשון, שהוא הגירוי המטרים, אך מגיב אליו באופן המשפיע על תגובות עוקבות.
גרסה אחת של הפרוצדורה הזו היא הטרמה רגשית. בגרסה זו, הגירוי הראשון הוא גירוי מעורר רגש, ולמרות שהנבדק לא מודע לכך שראה את הגירוי, החשיפה אליו משפיעה על התגובה הרגשית לגירוי העוקב. הדבר נכון כאשר הגירוי המטרים הוא תמונות של פרצופים עם הבעות פנים חיוביות ושליליות, ונכון גם לגבי תמונות מורכבות יותר (למשל, גורי חתולים כגירוי חיובי). הגירוי התת סיפי הוא אֶפקטיבי גם כאשר מדובר במילה בעלת מטען רגשי, מה שמלמד שאנחנו מסוגלים לבצע עיבוד מילולי בסיסי לא-מודע, ומסוגלים להגיב למילה כזו באופן רגשי.
בניסוי פשוט שמדגים יפה את האפקט הזה, משתתפים הביטו בתמונות של אדם העוסק בפעילויות יומיומיות. כאשר המשתתפים הוטרמו בתמונות חיוביות תת סיפיות, הם נטו לגבש הערכה חיובית יותר כלפי האדם בתמונה, וכאשר הוטרמו בתמונות שליליות (למשל, דלי מלא בנחשים), הם נטו לגבש הערכה שלילית יותר כלפיו. זאת, מבלי שהיו מודעים כלל לקיומה של התמונה המטרימה. למה זה קורה? ככל הנראה בגלל האופי האסוציאטיבי שבו העיבוד, הזיכרון והשיפוט שלנו עובדים. כאשר גירויים מעוררים בנו שיפוט רגשי מסוים, גם אם העוררות הזו לא מודעת, אנחנו הופכים רגישים יותר למידע התואם את השיפוט הזה. הרגישות הזו בתורה יכולה להטות את השיפוט שלנו לגבי גירויים אחרים, שאינם קשורים למה שיצר את העוררות הראשונית. היות ואנחנו מודעים רק לחלק קטן מהגירויים אליהם אנחנו נחשפים בכל רגע נתון, ייתכן ולאפקט הזה יש השפעה משמעותית על ההתייחסות שלנו לגורמים שונים בסביבתנו.
כאן אנחנו כבר נוגעים בנושא לשמו התכנסנו: תגובות לגירויים לא מודעים ולא רלווטנים, יכולות להשפיע על השיפוט שלנו. במקרים אלה לא ניתן לקבוע בוודאות שהרגש עצמו אינו מודע, אך ניתן לקבוע בוודאות גבוהה שהתגובה הרגשית שְמטה את השיפוט מגיעה ממקור לא מודע ואינה רלוונטית לשיפוט.
חוקרים אחדים לקחו את האפקט הזה צעד קדימה, והראו שלעיתים במקרים כאלה, גם התגובה הרגשית שנוצרת אינה מודעת:
בדומה לניסוי הקודם, באחד הניסויים נבדקים התבקשו לדרג את העדפותיהם לגירויים נייטרלים (למשל, אותיות סיניות), שטרם הצגתם הופיע פרצוף שמח או כועס באופן תת סיפי. מעבר לכך, לנבדקים נאמר שייתכן ויושפעו מחשיפה תת סיפית לתמונות ושעליהם להימנע מלתת לכך להשפיע על שיפוטם. הנבדקים לא זכרו שחוו שינויי מצב רוח במהלך הניסוי. כלומר, התמונה התת סיפית יצרה לכאורה תגובה רגשית לא מודעת. למרות זאת, נמצא קשר בין מאפייני הפרצוף והדירוג הרגשי של הגירוי. בניסוי אחר, תגובה רגשית לא מודעת לפרצופים שמחים או כועסים השפיעה על הערכה של המשתתף לגבי תמריץ חיובי – עד כמה רצה המשתתף במשקה מתוק ועד כמה היה מוכן לשלם עליו. גם פה וידאו החוקרים שהמשתתפים לא היו מודעים לשינוי במצבם הרגשי במהלך הניסוי.
לסיכום, חשיפה לגירויים תת סיפיים יכולה ליצור תגובה רגשית מודעת או לא מודעת, ותגובות רגשיות אלה משפיעות ברמה מסוימת על שיפוט. לתחושתי הממצאים האלה, נחמדים ככל שיהיו, לא מרשימים כמו הממצאים מהמחקרים הקודמים על הטרמה. הפער הזה מצביע על נקודה מעניינת. את המחקר בתחום אפשר לחלק באופן גס לשתי גישות, כתלות בשאלה מה בוחנים כשחוקרים את הלא מודע.
הגישה הראשונה מתמקדת בתהליכיםלא מודעים. לדוגמה, אדם יכול להיות מודע לכך שהוא מחזיק כוס משקה חם, אך לא להיות מודע לאופן שבו הדבר משפיע על ההערכה שיגבש לגבי אדם אחר. כפי שראינו, השפעות אלה יכולות להיות לעיתים מרשימות למדי, ובהתאם, מחקרים בתחום הובילו לתפיסה של הלא-מודע כגורם משמעותי ורב השפעה.
הגישה השנייה מסתכלת על גירוייםלא מודעים והאופן שבו תפיסתם משפיעה על הערכה והתנהגות. הניסויים המערבים הטרמה תת סיפית שייכים לז'אנר הזה של מחקרים. היות ומסרים תת סיפיים הם בהכרח חלשים באופן יחסי, לאורך השנים מחקרים הראו כי התהליכים המנטליים אותם הם מעוררים הם חלשים ולא מתוחכמים. בהתאם, הלא מודע נתפס בתחום מחקרי זה כפועל בצורה לא מתוחכמת ולא מרשימה.
כך, כתלות בסוג המחקר, התגבשו שתי עמדות שונות מאוד זו מזו לגבי חשיבותו של הלא מודע. האם יכול להיות שהלא מודע הוא בעצם דבר די "מטומטם"?
Continuous Flash Suppression
בנובמבר 2012 יצא מאמר פרי עטם של קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית, שעסק בעיבוד לא מודע. המאמר הזה זוכה בקלות בתואר "המאמר הכי טוב שקראתי מלא זמן" בגלל שהוא עונה על השילוש הקדוש: מתודולוגיה חדשנית ומגניבה, תוצאות משכנעות ומסקנה שחותרת תחת דיעה רווחת.
במחקר, הושיבו החוקרים את הנבדקים מול מסך מחשב כשעיניהם מקובעות דרך סטריאוסקופ, כך שכל עין רואה רק צד אחד של המסך, ולכן גם רק גירוי אחד המוקרן עליו. המחשב מקרין לעין אחת גירוי מטרה, ובמקביל מקרין לשנייה רצף מהבהב של גירויי הטעיה. הנבדק צריך לזהות בקול את גירוי המטרה. זה נראה ככה (גירוי המטרה משמאל, וגירויי הטעייה מימין):
הגירויים המהבהבים הם אלו הנתפסים ראשונים על ידי העיבוד המודע, עד אשר הגירוי המוסווה חודר לבסוף להכרה. בעוד שבטכניקות קודמות להעברת מסרים תת הכרתיים ויזואלים החשיפה לגירוי היתה מוגבלת לכעשירית השניה, הרי שבעזרת טכניקה זו חולפות שניות אחדות בטרם המסרים "חודרים" למודע. הדבר מאפשר מרחב פעולה מספק עבור הלא-מודע כדי להפגין את יכולותיו, וניתן לבדוק עד כמה הוא באמת "מטומטם".
בחלק אחד של הניסוי, הקרינו לנבדקים בשלב ראשון ובאופן תת סיפי תרגיל מתמטי מרובה שלבים (למשל, =9-4-3). לאחר מכן הוקרן מספר לעין אחת וגירויים מהבהבים לעין השנייה. נמצא שכאשר המספר שהוקרן היה התשובה הנכונה לתרגיל, הזמן שלקח למספר הזה לחדור למודעות היה קצר יותר מבמצב בו הוקרן מספר אחר. זאת, ככל הנראה, מכיוון שהתרגיל נפתר באופן לא מודע, והתשובה הנכונה הייתה מעוּררת באופן שקידם את המודעות למספר. כלומר, החוקרים הצליחו להדגים שבהינתן התנאים הנכונים, אנשים יכולים לבצע פעולות חשבוניות מורכבות למדי באופן לא מודע.
בחלק אחר של הניסוי הקרינו לנבדקים ביטוי מילולי כמטרה וגירויים מהבהבים צבעוניים לעין השנייה, ונאמר לנבדקים בפירוש ללחוץ על כפתור ברגע שהגירוי המילולי חודר למודעות (היה עליהם להחליט אם הגירוי מופיע מעל או מתחת לנקודה על המסך). כך הראו שביטויים לא קוהרנטים (למשל, 'הספסל אכל זברה', או 'אני גיהצתי קפה') חודרים למודעות משמעותית לפני ביטויים קוהרנטיים, מה שמצביע על כך שגם גירויים מילוליים מורכבים יחסית מעובדים באופן לא מודע.
יותר לעניינינו, נמצא מתאם מובהק בין המהירות בה הביטוי חדר למודעות לבין המטען הרגשי של הביטוי המילולי: ככל שהביטוי היה שלילי יותר, כך הוא חדר מהר יותר למודעות. המשמעות היא שנוצרה תגובה רגשית לגירוי מילולי מורכב עוד בטרם חדר למודעות. כמו שראינו קודם, העובדה שאנו מסוגלים לעבד מילים בודדות בעלות מטען רגשי שלילי באופן לא מודע אינה חדשה. אבל כאן, כל אחת מהמילים בנפרד לא היתה בעלת מטען שלילי כלל. רק השילוב בין המילים יצר את המטען השלילי (למשל 'טיפול שורש', 'יתד בעין' או 'מחנה ריכוז').
המחקר הזה מוצלח מכיוון שהוא מראה שבתנאים הנכונים, הלא-מודע מסוגל לעיבוד מורכב ושיפוט רגשי עקב כך. עם זאת, מעבר להיותו מחקר ראשוני, הוא משקף תנאים 'לא טבעיים' ולא מדמה את האופן בו אנו מעבדים מידע בתנאים יומיומיים, תנאים בהם התהליכים הלא מודעים לרוב קצרים בהרבה.
אז מה כל זה אומר?
בפוסט הזה ראינו שאנשים מסוגלים לעבד גירויים באופן לא מודע ולהגיב אליהם רגשית. ראינו גם שיתכן שאנו מסוגלים לעבד בצורה הזו גירויים מורכבים למדיי. עסקנו בשתי השפעות אפשריות של רגש על שיפוט והערכה: הטייה עקב תגובה רגשית לא מודעת, והטייה עקב תגובה רגשית לגירויים לא מודעים. המכנה המשותף של שני סוגי תגובות אלה הוא שמדובר בתגובות רגשיות מהירות, בסיסיות, אוטומטיות ולא רלוונטיות למושא ההערכה.
ההשפעה של תגובות כאלה על השיפוט היא פשוטה למדי – תגובה רגשית חיובית מטה הערכה לחיוב, ותגובה רגשית שלילית מטה הערכה לשלילה. מצד אחד ייתכן וההשפעות האלה לא מאוד חזקות כשלעצמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן נפוצות מאוד.
אנצל את ההזדמנות לקרוא לאנשים נוספים שרוצים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם וקשורים לחשיבה חדה, לפנות אלי בהצעות. כך אוכל להגדיל הן את את מגוון הנושאים והן את תדירות הפרסומים, לרווחת כולנו. בימים אלה עובדים כמה אנשים נוספים על כתיבת רשומות לבלוג, ואני מקווה כי בקרוב אוכל לחלוק איתכם את פירות עמלם.
כמו כן אשמח לפרסם מאמרים מוצלחים מתורגמים לעברית. אתם מוזמנים לפנות אלי במייל עם הצעות לחומר ו/או הצעות לעזרה בתרגום.
*
כותב הפוסט של היום הוא איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית.
שמירה על איזון עדין בין פתיחות לבין ספקנות בריאה, לגבי דעות ורעיונות חדשים.
בדיקה, ניסוי והיצמדות לעובדות, תוך שימוש בהיסקים לוגיים.
קורא חדש יכול להסיק בקלות את הרעיון העומד מאחורי אמירות אלה – אנחנו מבקשים להסתכל על כל מידע חדש באופן אובייקטיבי, לבחון את תקפותו ולהגיע למסקנות תוך הישענות על ההיגיון. כמה קל לומר, וכמה קשה לבצע. הסיבה העיקרית לכך שאני שותף שקט למדי בקבוצה הזאת היא פשוטה – אני שונא להתעצבן. באמת. להתווכח, גם בפייסבוק, לא עושה לי טוב.
סטיבן נובלה הוא אולי הספקן החביב עליי מכולם. הוא מוכר בעיקר כמי שמוביל את הפודקאסט Skeptic's guide to the universe וככותב בבלוג Neurologica. בינואר 2013 הוא פרסם באותו בלוג מסמך בו ניסה להגדיר את גבולות התנועה הספקנית כפי שהוא רואה אותה, ואת מטרותיה. זה היה מסמך מעולה מכיוון שהועלו בו, בשפה פשוטה, הנחות היסוד המהוות את המכנה המשותף לתנועה הספקנית. בין הנחות היסוד האלה הוצגה גם האמירה הבאה:
Neuropsychological Humility – Being a functional skeptic requires knowledge of all the various ways in which we deceive ourselves, the limits and flaws in human perception and memory, the inherent biases and fallacies in cognition, and the methods that can help mitigate all these flaws and biases.
ובתרגום חופשי:
ענווה נוירופסיכולוגית –היכולת להיות ספקן טוב דורשת ידע לגבי הדרכים השונות בהן אנו מרמים את עצמנו, לגבי המגבלות והפגמים בתפיסה והזיכרון האנושיים, לגבי ההטיות והכשלים בקוגניציה ולגבי השיטות בהן אפשר להשתמש כדי לצמצם את ההשפעות של הטיות וכשלים אלה.
הפסקה הזו תפסה אותי משתי סיבות. הראשונה היא שרוח הדברים שמעלה נובלה היא שקוגניציה וחולשותיה הן תחום ידע העומד בפני עצמו ומצדיק מחקר. לפעמים טוב להזכיר גם את זה. הסיבה השנייה היא זו – תפיסה? זיכרון? קוגניציה?…מה עם העצבים שלי? איך זה שהאמוציות שתופסות תפקיד ברור כל כך בדיוני הפייסבוק של חשיבה חדה או בהתייחסות של נובלה לפסאודו רפואה לא זוכות להכרה הראויה בעקרונות היסוד?
השאלה שיצאתי איתה לדרך בכתיבת הפוסט הזה היא:
מה הן (אם בכלל) הדרכים בהן רגש משפיע על האופן שבו אנחנו מעבדים ושופטים מידע?
רגע, מה זה בעצם רגש?
רגש הוא מסוג הדברים האלה שלכל אחד ברור מה הוא אומר גם בלי להגדיר זאת במדויק. אולי דווקא בגלל שמדובר בחוויה כל כך בסיסית ומובנת מאליה, הניסיון להסביר במדויק מהו רגש הופך מהר מאוד למסורבל ומסובך. האם זו הבעת הפנים שעולה על פנינו כשמכעיסים אותנו? המתח והקפיצה בעירנות כשאנו מפחדים? ואולי זו רק החוויה הסובייקטיבית?
ויקיפדיה מציעה הגדרה לפיה רגש (Emotion) הוא "תגובה מובחנת ועקבית לאירועים חיצוניים או פנימיים בעלי משמעות לאורגניזם", או "חוויה חיובית או שלילית הכרוכה בדפוס ספציפי של פעולות פיסיולוגיות".
בדיוק מה שעמד לכם על קצה הלשון, לא?
כך או כך, ההסכמה היא שאמוציה כוללת שינויים במימדים קוגניטיביים, פיסיולוגיים, מוטיבציוניים, הבעתיים וכן במימד של חוויה סובייקטיבית.
את המושג רגש (Emotion) יש להבחין מהמושג Feeling, המתייחס לחוויה הוסבייקטיבית של האמוציה ו-Mood, מצב רוח, שהוא מצב רגשי מתמשך ואינטנסיבי פחות מאמוציה.
כדי לחדד את השאלה המנחה את הפוסט הזה, בחרתי לבחון את המושג אַפקט (Affect). זאת, מכיוון שהוא מושג מחקרי המכיל את המונחים Emotion, Feeling ו-Mood, וככזה הוא תואם את רוב המחקר בתחום הרגש.
מה קורה במעבדה?
רוב המחקר הבוחן השפעות של אַפקט בנוי כך שבשלב ראשון יוצרים את האַפקט הרצוי בנבדק, ולאחר מכן בוחנים את ההשפעה של מצבו הרגשי על מימדים שונים של התנהגות ותפקוד. איך יוצרים את האַפקט הרצוי?
דרך אחת היא לתת למשתתף לרשום זיכרון אוטוביגורפי שתואם את הרגש. למשל, לבקש ממנו להיזכר באירוע בו חש עצוב ולכתוב על כך בפירוט.
דרך נוספת היא להשתמש בקטעי מוזיקה בעלי השפעה רגשית. לקטעי מוזיקה ישנו חיסרון בכך שההשפעה שלהם חלשה יחסית, אך ישנו גם יתרון משמעותי בכך שביחס לגירויים רגשיים אחרים (כמו זיכרון אוטוביוגרפי) הם יחסית נטולי הקשר (קונטקסט יכול להוות משתנה מתערב בניסוי ולהשפיע על התוצאות). מתוך ניסויים בהם לקחתי חלק, הנה קטע ששימש כמשמח, והנה אחד מפחיד.
דרך שלישית היא להשתמש בסרטונים רגשיים, שהם לרוב בעלי השפעה חזקה יותר ממוזיקה. זה נשמע פשוט, אך לעיתים מציאת קטע ש'עושה את העבודה' היא משימה קשה למדי. למשל, סרטון שהיה מפחיד בשנות השמונים יכול להיתפס כמגוחך כיום. סרטון שהצחיק את האמריקאים לא בהכרח יעבוד על ישראלים. משיקולים פרקטיים, צריך גם להתחשב באורכו של הסרטון; נסו פעם לצפות בסצינה של שתי דקות מסרט אימה, כשהיא מוצאת מהקונטקסט הכללי של הסרט. סביר שתגלו שחלק ניכר מהאפקט הולך לאיבוד. בעיה חשובה נוספת היא שהסרט צריך לעורר את הרגש המיועד לו, ורק את הרגש המיועד לו. למשל, סצינה מסרט אימה שנועדה להפחיד אך מעוררת גם גועל אינה מתאימה. סרט עצוב שמעורר גם כעס או תסכול אינו מתאים גם כן.
בניסוי התיזה שלי ניסיתי ליצור סרט מפחיד המבוסס על תיעוד של נפילות טילים על ישראל. אחרי שעות רבות של חיפוש ביוטיוב ועריכה הסרט נפסל, מכיוון שגילינו שהוא מכעיס את הצופים לא פחות משהוא מפחיד.
הנה הסרטון (להפעיל רמקולים):
בסופו של דבר השתמשתי בסרטון הזה כדי להפחיד:
ובסרטון הזה כדי לשמח (מומלץ!):
בתחום המחקר שבוחן את ההשפעה שיש למצבים רגשיים שונים על עיבוד מידע ושיפוט, במשך זמן רב הקונצנזוס היה שאַפקט חיובי, למשל שמחה או שביעות רצון, גורם לעיבוד שטחי ופגיע יותר להטיות והיוריסטיקות, ואילו רגש שלילי, למשל כעס או עצב, מביא אנשים לעיבוד זהיר ושיטתי יותר של מידע.
יכולים להיות לממצא הזה כמה הסברים. למשל, עבור אנשים שחווים אַפקט חיובי, האַפקט מהווה חיווי שהמצב בו הם נמצאים הוא בטוח, בעוד אַפקט שלילי מרמז שהסיטואציה מסוכנת ודורשת משנה זהירות. הסבר אפשרי אחר הוא שרגש חיובי מקושר ברשתות אסוציאטיביות רחבות יותר מרגש שלילי וכך אַפקט חיובי יוצר עומס קוגניטיבי המקשה על עיבוד מעמיק. בכל מקרה, המשוואה היתה פשוטה: אַפקט חיובי = עיבוד שטחי, אַפקט שלילי = עיבוד מעמיק.
באמצע שנות התשעים משהו החל להשתנות. הסתבר שמצב העניינים קצת יותר מורכב. כמה חוקרים שעבדו בנפרד גילו הבדלים בהשפעת רגשות שליליים שונים על איכות העיבוד. הם מצאו שבעוד עצב מביא באמת לעיבוד מעמיק יחסית, כעס דווקא מביא משתתפים לעיבוד היוריסטי, כלומר, כזה המשתמש בקיצורי דרך כדי להגיע להחלטות מהירות, ללא העמקה ובאופן שפעמים רבות מביא לדיוק נמוך יחסית.
אז מה קורה פה?
רגשות שונים מובחנים זה מזה בכמה מימדים, כשהעיקריים הם עד כמה הרגש הוא 'נעים' ועד כמה הוא מקדם התקרבות/התרחקות מהסיטואציה (למשל, כעס הוא רגש 'שלילי' שדווקא מקדם התקרבות). מימד נוסף הוא מימד של הערכה קוגניטיבית, הכוללת הערכה של ודאות בפירוש של הסיטואציה. הרגשות כעס, בוז, גועל ושמחה למשל, מאופיינים ברמה גבוהה יחסית של ודאות בפירוש הסיטואציה. אם אני כועס על מישהו, אני די בטוח שהוא אשם במה שמרגיז אותי. אם אני חש גועל, כנראה שדי ברור לי מה גורם לי להרגיש ככה. מצד שני, רגשות כגון תקווה, פחד ודאגה מאופיינים בחוסר ודאות.
בסדרה של ניסויים גרמו לנבדקים לחוש אחד מהרגשות הבאים:
רגש חיובי
רגש שלילי
ודאות גבוהה
שמחה/שביעות רצון
גועל/כעס
ודאות נמוכה
תקווה/הפתעה
פחד/דאגה
לאחר מכן ניתנו לנבדקים משימות שונות שכללו הערכה של טיעונים. מה שעניין את החוקרים היה אופן העיבוד של הטיעונים ורמת הוודאות שיחושו הנבדקים לגבי מסקנותיהם.
נמצא שרגש המאופיין בוודאות גבוהה הביא גם לניתוח מוטה יותר של הנתונים, וגם לביטחון רב יותר במסקנות:
ביטחון בניבויים – במתן ניבויים לגבי אירועים בשנה העוקבת, נבדקים שחשו גועל או שמחה היו בטוחים יותר בנכונות הניבויים שלהם מאשר נבדקים שחשו פחד או תקווה (רגשות המאופיינים בוודאות נמוכה).
הטית סמכות – בקריאה של טיעונים בעד שינוי שיטת הציינון באוניברסיטאות, נבדקים שחשו כעס או שביעות רצון הראו מידה רבה יותר של שכנוע באופן כללי, ובקרב נבדקים אלה זהותו של הכותב היתה גורם משפיע על מידת השכנוע; אם נאמר להם שכותב הטיעונים הוא מומחה, נטו יותר להשתכנע. לעומת זאת, בקרב נבדקים שחשו דאגה או הפתעה (ודאות נמוכה) רמת המומחיות של הכותב לא השפיעה כלל על מידת השכנוע שחוו.
חשיבה סטריאוטיפית – כשנבדקים התבקשו לקבוע האם סטודנט שהואשם ברמאות אכן אשם או לא, דיווחו נבדקים שחשו גועל על ביטחון רב יותר ביכולתם לקבוע האם הוא אשם או לא, והם גם היו בטוחים יותר בגזר הדין שנתנו בסופו של דבר. בנוסף, השיפוט שלהם הושפע באופן מובהק מסטריאוטיפ. בקרב אמריקאים ישנו סטריאוטיפ לפיו סטודנטים אתלטים מחויבים פחות ללימודים. במקרה זה, היותו של הסטודנט אתלט מוכר ושחקן נבחרת הכדורסל הביא לכך שהנבדקים נטו יותר לראות בו אשם לאור העדויות. גם בניסוי זה, נבדקים שחשו פחד (ודאות נמוכה) לא הושפעו כלל מהסטריאוטיפ. מעבר לכך, בניסוי זה מרכיב הוודאות שברגשות תיווך את הקשר בין רגש והישענות על סטריאוטיפ כך שהוצאתו מהניתוח הפכה את הקשר הזה ללא מובהק.
חוסר התחשבות באיכות הטיעון– בניסוי האחרון בסדרת הניסויים הזו המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות ניסוי, כשבכולן תופעל הרגש עצב. עצב הוא רגש יוצא דופן בכך שבציר הוודאות-חוסר ודאות הוא נוטה לכיוון חוסר הוודאות אך להבדיל מהרגשות בהם עסקנו עד כה הוא קרוב יחסית למרכז. בניסוי הזה תנאי העצב השונים תופעלו יחד עם מידות ודאות שונות. לאחר מכן הנבדקים שמעו מסרים פרסומיים שנשענו על טיעונים איכותיים/לא איכותיים. בעוד שנבדקים בתנאי עצב+אי ודאות הבחינו בקלות בין מסר המבוסס על טיעון איכותי לעומת לא איכותי, הנבדקים בתנאי עצב עם ודאות גבוהה השתכנעו באותה המידה מטיעונים איכותיים ובלתי איכותיים.
לסיכום, נראה שרגש משפיע הן על איכות השיפוטים שלנו והן על רמת הביטחון שלנו בנכונותם, וזאת גם כאשר הרגש כלל לא נובע מהסיטואציה ואינו רלוונטי למתרחש.
*
אוקי, אז מתברר שעצבים (או עודף שביעות רצון עצמית) באמת לא מועילים לנו להיות ספקנים טובים יותר.
אבל מה לגבי רגש לא מודע? על כך ברשומה הבאה בסדרה. הזינו את המייל שלכם בראש הדף מימין כדי לקבל עדכונים במייל על רשומות חדשות.
האם זיכרונות מחוויות שחווינו משקפים את מה שאירע במדויק? האם הזיכרון האנושי עובד כמו הקלטת וידאו שאפשר להריץ אותה מחדש שוב ושוב ולשחזר מתוכה את הפרטים? האם ניתן לשנות זיכרונות אחרי שנוצרו? לפני שנוצרו? האם אפשר להיזכר באירועים שכלל לא התרחשו? האם צלילות הזיכרון ותחושת הביטחון שלנו לגבי דיוקו משקפים את דיוקו בפועל?
כפי שנראה, שלל גורמים חמקמקים מעצבים ומשנים את הזיכרונות שלנו בלי שאנו מודעים לכך בכלל. כמובן שלא אוכל לסקור את הנושא אדיר-המימדים הזה באופן יסודי, אלא רק להביא שלל דוגמאות פיקנטיות שיעבירו את המסר הכללי.
* לפני שנתחיל, אני ממליץ לכם להשתתף בניסוי קצרצר. שימו לב: חשוב לבצע אותו לפני שממשיכים לקרוא. נדרשת רק דקה של ריכוז, דף וכלי כתיבה.
נתחיל את מסענו באיזור הדמדומים שבין החוויה לבין הזיכרון שנוצר ממנה.
זכירת המצופה
בניסוי שבו הוזמנתם להשתתף (הזדמנות אחרונה לפני הספוילר) התבקשתם לזכור כמה שיותר מילים מתוך רשימה בת 15 מילים שהוצגה בפניכם. לפני הוצאת הספר לאור השתתפו בניסוי כ-450 גולשים. רובם הצליחו לזכור 6-10 מילים מתוך אלה שהופיעו ברשימה. אבל מטרת הניסוי לא הייתה לבדוק את כמות המילים שאנשים זכרו מהרשימה, אלא דווקא את המילים שהם זכרו אך לא הופיעו ברשימה. במובן הזה הניסוי לא אכזב. המילים הבאות חזרו יותר מפעם אחת כל אחת: גלידה, חיוך, יין, תפוח, נעים, סירופ, מלוח. 7 משתתפים זכרו את המילה מלפפון, 9 זכרו את המילה חמוד, 11 זכרו לימון, 16 זכרו מר, ו-25 זכרו את המילה טעים. אבל הכוכבת הגדולה הייתה ללא ספק המילה 'מתוק', שהרשימה "הונדסה" כדי לעורר: לא פחות מ-200 איש (כ-44%) זכרו כי ראו אותה זה עתה ברשימה!
כאשר אנו קולטים משהו בחושינו, המוח מחלץ מיד את המשמעות של הדברים ואינו טורח לעבד ולאחסן בזיכרון כל פרט ופרט לחוד. המוח מקשר את פרטי המידע החדש לדברים שאנו כבר יודעים על העולם. קישורים אלה עוזרים לסנן עיקר מטפל, וגם לשלוף מאוחר יותר את פרטי המידע שכן קודדו. בעת ההיזכרות, קשה לנו להבחין בין פרטי מידע שמקורם בחוויה לבין פרטי ידע קודם שמקושרים אליהם חזק.
זה בדיוק מה שקרה בעת שינון רשימת המילים. באופן אסוציאטיבי, רבות מהן נקשרו למושג "מתוק". בעת ההיזכרות, המוח בנה מחדש את רשימת המילים. הבנייה כללה כמה מהמילים המקוריות, וכן את המילה שנקשרה אליהן חזק – "מתוק" – מילה שהמוח מניח שהשתתפה גם היא ברשימה.
אשליית זיכרון זו, שבה אנשים זוכרים מילים שלא הוצגו בפניהם, דווחה לראשונה ב-1959 ע"י Deese. ב-1995 חזר האפקט לכותרות בעקבות מחקרים שביצעו Roediger ו-McDermott בתחום זיכרונות-שווא (False memory). האפקט מכונה DRM, על שם שלושת החוקרים הללו, ועקב פשטותו הניסויית זכה לשימוש רב במחקרים. אשליית DRM מדגימה בצורה מאלפת כיצד כל פעולות הזיכרון, כולל הבסיסיות ביותר, מערבות תהליכים של בנייה מחדש (Reconstruction).
האפקט קל להדגמה, בדומה לאשלייה אופטית טובה, וכן נוח לשימוש במחקרים על זיכרונות שווא. אך האם הוא מודל מייצג למה שקורה "בחיים האמיתיים"?
מספר מחקרים בדקו מתאם בין כמות הטעויות בניסוי DRM לבין זיכרונות אוטוביוגרפיים שגויים או מעוותים.
במחקר משנת 2002 נמצא כי אנשים שטוענים שנחטפו ע"י חוצנים נטו ליותר זיכרונות שווא במבחן DRM בהשוואה לקבוצת ביקורת. לא היה הבדל בכמות המילים הנכונות שחברי שתי הקבוצות זכרו. אלה היו גם התוצאות במחקר משנת 2009, שבו השתתפו אנשים שטוענים כי הם זוכרים חוויות מחיים קודמים. אם מניחים כי חוויות אלה לא התרחשו במציאות, הרי שהממצאים הללו מרמזים כי מנגנונים משותפים מקשרים בין שגיאות במבחן DRM לבין נטיה לזיכרונות שווא בחיי היום-יום.
מחקרים לגבי שחזור זיכרונות של התעללות מינית בילדות (כאן, כאן וכאן) הניבו תוצאות דומות: אנשים שזיכרונות כאלה "שוחזרו" אצלם טעו יותר במבחן DRM בהשוואה לאנשים שלא דיווחו על התעללות וכן בהשוואה לאנשים שזכרו באופן רציף ומודע כי עברו התעללות בילדותם.
בין אם מדובר בזיכרונות מודחקים, מעוותים או ממוצאים, הרי שמדובר בסוגים שונים של טעויות בזיכרונות האוטוביוגרפיים, ונראה שיש מתאם בינן לבין תוצאות מבחן DRM. בהמשך עוד נשוב לדבר על הבעייתיות שבתהליכי "שיחזור" זיכרונות.
*
הדגמה יפה נוספת ל"זכירת המצופה" ניתנה בניסוי הבא: המתנדבים התבקשו להמתין דקה בחדר של סטודנט לתואר שני, לפני שהכניסו אותם ל"חדר הניסוי". הניסוי, כך התברר, היה לא יותר מאשר בקשה לרשום את כל החפצים שהם זוכרים שראו בחדר ההמתנה לפני רגע. החדר הזה היה חדר טיפוסי בכל המובנים, וכלל שולחן כתיבה, כסאות, מדפים, וכד’. בין שאר הפריטים שהעלו הנבדקים מזיכרונם, 30% זכרו כי ראו ספרים ו-10% זכרו כוננית מסמכים, למרות שחפצים אלה לא היו כלל בחדר – הם הוצאו ממנו במכוון לצורך הניסוי.
כלומר, המוח בנה מחדש (Reconstructed) את תוכן החדר על סמך מה שהיה בו וכן על סמך מה שהיה צפוי שיימצא בו. תהליך ההיזכרות אינו שליפת העתק מדוייק של המציאות, אלא יצירה מחודשת שלה.
הטיית המניע
במחקר משנת 1979 שנקרא "אפקט 'אופרת הסבון' בהיזכרות בסיפור", בדקו החוקרים כיצד אמונה לגבי מניעיו של אדם משפיעה על הזיכרונות שנוצרים בעקבות חשיפה לפעולותיו.
המשתתפים בניסוי קראו טקסט ובו חמש פסקאות שמתארות בצורה יבשושית חוויות שחוותה בחורה בשם ננסי: הכנת כוס קפה, ביקור אצל רופא, האזנה להרצאה באוניברסיטה, עריכת קניות במכולת והשתתפות במסיבת קוקטייל.
כמחצית מהמשתתפים בניסוי קיבלו בנוסף את המידע הבא בטרם קראו את הטקסט הנייטרלי:
"ננסי התעוררה שוב עם תחושת בחילה ותהתה אם היא אכן בהיריון. איך תספר לפרופסור איתו התראתה? והכסף, זו בעיה נוספת".
למחרת כונסו שוב הנבדקים והתבקשו לשחזר מזיכרונם באופן מדוייק ככל האפשר את התיאורים שקראו. בתחילה העלו זיכרונות באופן חופשי. לאחר מכן, התבקשו לדרג חמישים אמירות שונות על סקלה שבין "בודאות לא הופיע בטקסט" לבין "בוודאות הופיע בטקסט". עשר מהאמירות שהוצגו לשיפוטם היו נכונות ועשר שגויות. השאר היו עובדות שניתן להסיק בעקיפין מהטקסט אך אינן מוזכרות בו במפורש (למשל, אמירות לגבי הסיבה לביקורה אצל הרופא, יחסיה עם הפרופסור, וכד') – חלקן מתאים לסיפור ההיריון, וחלקן נוגד אותו.
אלה שקיבלו את סיפור ההיריון לפני קריאת הטקסט, זכרו יותר סיטואציות מתוך החמש, הרבה יותר פריטים ואת הסדר שבו הופיעו, בהשוואה לקבוצת הבקרה.
אך ההבדל המשמעותי והמעניין היה בפריטים שמשתתפים אלה המציאו בשלב ההיזכרות החופשית ואשר לא הופיעו בטקסט המקורי – פי 4 יותר פרטים מומצאים מאשר בקבוצת הבקרה. רוב התוספות היו רלוונטיות לסיפור המניע. כך למשל, הוחלף התיאור המקורי של "בדיקות שגרתיות" ב"בדיקות היריון", אמירתו המעורפלת של הד"ר – "נראה שהציפיות שלי אושרו" הוחלפה ב"החששות שלך אושרו". כמו כן יוחסו לננסי מחשבות ותחושות רבות שלא הופיעו בטקסט המקורי, למשל: "ננסי לא נהנתה כלל במסיבה", "הרגישה נורא" או "היתה מדוכאת". בנוסף, הסיפור היה מגובש ורציף יותר, והיה משופע בביטויים כגון "לאחר מכן" או "מאוחר יותר באותו הערב" – ביטויים שנעדרו כמעט לחלוטין בתיאורי קבוצת הבקרה.
סיפור המניע שימש כמעין דבק שליכד יחד את כל פירורי המידע. הסיפור שנוצר היה עקבי יותר, אך גם כלל עיוותים רבים יותר של הפרטים. המציאות "כופפה" כדי להתאים לסיפור, ופרשנויות אפשריות שמחזקות את האמונה הבסיסית הפכו בין לילה לזיכרונות של ממש מהאירוע.
חשבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש להטיה הזו בחיי היום יום. כיצד מניעים שאנחנו מייחסים לאנשים סביבנו – בצדק או שלא בצדק, בין אם מדובר בבוס, חבר, בן זוג או ילדים – צובעים את הדרך שבה אנו רואים וזוכרים את מעשיהם.
*
בפעם הבאה נלמד כיצד לגרום לאנשים לזכור כי חוו חוויות על-טבעיות (יותר קל משאתם חושבים).
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).
*
אם מה שקראתם נראה לכם מוכר ואתם לא בטוחים מאיפה, הרי שאתם מועדים ליפול בכשל זיכרון נוסף שנקרא "בילבול מקור הזיכרון". רוב החומר (למעט הסעיף על "הטיית המניע") נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה". חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שיהיו זמינים לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.
רובנו זוכרים בצורה מאוד חייה ופרטנית איפה היינו, עם מי, מה עשינו, ואיך בדיוק שמענו על אירועים דרמטיים כמו אסון התאומים, או רצח רבין. עצרו רגע, בחרו לכם את אחד משני האירועים הללו ורשמו על דף כל פרט שאתם מצליחים להיזכר בו (קדימה, לא להתעצל!).
עכשיו נסו להיזכר באירוע אחר כלשהו שקרה באותה תקופה. אני מניח שרובכם לא מצליחים להיזכר בשום דבר קונקרטי, ואם כן, הזיכרון בוודאי עמום ומטושטש בהרבה.
מתקבל הרושם שאנו זוכרים אירועים דרמטיים, מרגשים ומפתיעים באופן מדוייק יותר מאשר אירועים שוליים ובלתי טעונים רגשית, ונשמע גם הגיוני שכך יהיה.
ב-1977 טבעו הפסיכולוגים Brown ו-Kulik את המונח "זיכרונות מבזק" (Flashbulb Memories) כדי לתאר זיכרונות מהסוג הזה. השם משקף את הרעיון כי זיכרונות של אירועים כאלה נחקקים באופן תמידי במוחנו, כנראה באמצעות מנגנון מיוחד, בדומה מאוד לתמונה שמתעדת המצלמה ברגע שהפלש מבזיק. במחקר שערכו, מצאו שכמעט כל הנשאלים (40 לבנים ו-40 שחורים) דיווחו על זיכרונות מפורטים מאוד לגבי רצח קנדי, כמו גם לגבי אירועים דרמטיים אחרים שהתרחשו באותן השנים.
אך האם הזיכרונות הללו אכן מדוייקים? קשה לבדוק זאת, אלא אם מוצאים דרך להשוות את הזיכרון לאירועים כפי שהתרחשו בפועל, או לפחות לחוויותיהם של אנשים אחרים שהיו איתנו בעת ההתרחשות.
נחזור לזיכרונות שהעליתם לגבי אותו אירוע דרמטי. כעת בקשו מקרובי משפחה או חברים שהיו נוכחים איתכם באותו אירוע לרשום את זיכרונותיהם שלהם, והשוו את הגרסאות. האם התגלו סתירות? אנא שתפו בממצאים!
*
אסון הצ'לנג'ר – ויקיפדיה
בניסוי מבוקר שנעשה בעניין זה, התבקשה כיתה שלמה של סטודנטים לכתוב דוח מפורט יום לאחר התפוצצות מעבורת החלל צ'לנג'ר בזמן המראתה (1986), דוח בו הם מפרטים איפה היו באותו זמן, מתי בדיוק נודע להם על האירוע וכיצד, מי היה איתם, וכו'. כעבור שנתיים וחצי ביקשו מאותם סטודנטים לחזור ולהשיב על אותן שאלות בדיוק. ההבדלים היו רבים ומשמעותיים: אנשים דיווחו כי שמעו על האסון בשעה אחרת, ממישהו אחר, או בהיותם בחברת אנשים אחרים. למרות עיוותי הזיכרון הרבים, הנבדקים היו בטוחים כי הם זוכרים את הפרטים במדויק.
הנה דוגמה לשני תיאורים של אותו אדם: תיאור מקורי: "ישבתי בשיעור-דת וכמה סטודנטים נכנסו והתחילו לדבר על זה. לא ידעתי את הפרטים, מלבד זה שהיה פיצוץ וכולם ראו את זה, כל כך עצוב…" תיאור כעבור 32 חודשים: "כאשר שמעתי לראשונה על הפיצוץ ישבתי בחדר שלי במעונות יחד עם שותפי לחדר וצפינו יחד בטלויזיה. זה הופיע במבזק חדשות ושנינו היינו בהלם. הייתי ממש מדוכא, עליתי למעלה לדבר עם חבר שלי, ואח"כ התקשרתי להורי".
כאשר קיבלו לידיהם את תיאוריהם המקוריים, רבים מהם נדהמו מהסתירות שבין הדוחות, וחלקם אף התעקשו כי הזיכרון השני הוא המדויק!
*
בניסוי דומה שנערך מיד לאחר אסון התאומים, התבקשו סטודנטים לתאר בפרוטרוט את חוויותיהם מהאירוע, ובנוסף, לתאר חוויה נוספת כלשהי משלושת הימים שקדמו לאסון. תיאור נוסף זה מהווה בקרה לאירוע הדרמטי, בקרה שלא התבצעה במחקרים הקודמים. לאחר תקופה של 1, 6 או 32 שבועות (כל תת קבוצה נדגמה כעבור פרק זמן אחר) התבקשו הסטודנטים להיזכר שוב בפרטים של שני האירועים, וכן לציין מה רמת הביטחון שלהם בדיוק הזיכרונות.
נמצא כי כל הזיכרונות, משני האירועים, הלכו ונעשו פחות מדויקים, ככל שחלף זמן רב יותר מרגע התרחשותם. אך בעוד שלגבי האירוע ה"רגיל" אנשים ציינו כי הם פחות ופחות בטוחים לגבי הדיוק בפרטים, הרי שלגבי אסון התאומים הם היו משוכנעים כי הם זוכרים את כל הפרטים במדויק, בלי קשר לתקופה שחלפה עד שנשאלו, זאת למרות שכמות אי הדיוקים בדיווחיהם הלכה וגדלה כאמור ככל שחלף הזמן, בדיוק באותה מידה כמו בתיאור האירוע הרגיל.
נראה שאשליית דיוק הזיכרון פועלת בצורה החזקה ביותר במקרים שבהם הזיכרונות טעונים מבחינה ריגשית, ולכן נחווים כמלאי חיים יותר.
זיכרונותיו המבולבלים של הנשיא
מקרה נוסף שבו ניתן היה לאמת את הזיכרון עם העובדות, נוגע לזיכרונותיו של הנשיא בוש לגבי אירועי ה-11 בספטמבר. בעודו מדבר בפני כיתת ילדים בבי"ס, נכנסו להודיע לו כי מטוס נוסף התרסק לתוך הבניין השני (תיעוד וידאו). באותו רגע הבין בוש כי מדובר בהתקפה מכוונת ולא בתאונה. על פגיעת המטוס הראשון שמע בוש לפני שנכנס לכיתה.
לפחות בשני אירועים נפרדים, סיפר בוש כי צפה בטלויזיה וראה את התרסקות המטוס הראשון לפני שנכנס לכיתה. כך למשל, ב-4 בדצמבר 2001 בתשובה לשאלתו של ילד, ענה: "ישבתי מחוץ לכיתה, מחכה להיכנס, ראיתי את המטוס הראשון פוגע במגדל וחשבתי לעצמי, איזה טייס גרוע… זו בודאי תאונה נוראית". למעשה לא יתכן כי ראה את ההתרסקות הראשונה, מכיוון שצילומים כאלה לא שודרו באותו יום!
כמובן שתומכי תאוריות קונספירציה חגגו על סיפורו של בוש: אם הוא זוכר שהוא ראה – הוא ראה. ואם הוא ראה – זה שודר. ואם זה שודר – מישהו צילם את זה. ואם מישהו צילם את זה – הוא ידע לכוון את המצלמה מראש, ולפיכך היה שותף לקנוניה, וכו'.
לסיכום: היזהרו מזיכרונות "חיים" וטעונים רגשית. הם ככל הנראה בלתי-מדויקים בדיוק כמו זיכרונות סתמיים, אבל בניגוד לזיכרונות סתמיים, אתם תסרבו להכיר בעובדה זו.
*
זהו, בזאת הסתיימה סדרת הפוסטים על הזיכרון. מקווה שתזכרו ממנה משהו! 🙂
מייד נצלול אל הנושא המרכזי של רשומה זו – זיכרון, אך לפני שאשכח, כמה מילים על שיכחון.
שיכחון פוסט היפנוטי
שיכחון פוסט-היפנוטי מתבטא באי-יכולת לזכור את רוב מה שהתרחש בזמן ההיפנוזה, או את כולו, עד אשר ניתן סימן מוסכם-מראש להיזכרות. בדרך כלל, התופעה מתרחשת רק אם הנבדקים התבקשו במפורש לשכוח את המתרחש, וגם אז היא מוגבלת ל10%-15% מהאוכלוסייה (הרגישים ביותר להיפנוזה) אשר זוכרים רק מקטעים ממה שהתרחש. הם יכולים לזכור למשל שכתבו את שמם ואת התאריך, אבל לא לזכור שהם עשו זאת לאחר סוגסטיה של נסיגה לגיל הילדות. אחוז קטן עוד יותר שוכח את כל שהתרחש.
העובדה כי השיכחון הוא זמני, מעידה על כך שההיפנוזה התערבה בתהליך השליפה מהזיכרון ולא בתהליך האיחסון. בעוד ששיכחון שנובע מפגיעות ראש למשל מלווה בתהליך היזכרות ארוך, הדרגתי ומייגע, "הסרת" השיכחון הפוסט-היפנוטי היא מיידית.
ניסויים אחרים הראו כי מצב הדברים מעניין ומורכב אף יותר. בזמן היפנוזה לימדו את הנבדקים פרט טריוויה אזוטרי לחלוטין (שאין סיכוי שהנבדקים ידעו בהגיעם לניסוי). לאחר שיצאו מהיפנוזה המהופנטים-עמוק לא זכרו דבר מהמתרחש, אך שליש מהם ידעלענות על שאלת הטריוויה. כלומר, המידע הנלמד היה זמין עבורם למרות שלא היה להם זיכרון ישיר של חווית הלמידה.
מיתוס הזיכרון המושלם
האם היפנוזה יכולה לעורר זיכרון מושלם לגבי אירועים מהעבר? האם אפשר לשלוף פרטים כמו מספרו של רכב שהיה מעורב בתאונה? האם אפשר לחשוף זכרונות ילדות מודחקים?
יש עדויות מעטות התומכות במיתוס הזה. למרות שאנשים יכולים להפיק מידע רב נוסף באמצעות היפנוזה, הוא אינו בהכרח נכון. בעוד מקרים מרשימים דווחו לאורך השנים, מדובר באנקדוטות שאינן נתמכות במחקרים מבוקרים.
כמויות מרשימות של עדויות ממחקרים מבוקרים מראות כיהיפנוזה אינה משפרת את דיוק הזיכרון מעבר למה שניתן להשיג בתנאים מעודדים שאינם היפנוטיים.
במחקר משנת 1932 הפגינו המהופנטים זכרון מוגבר של שירה שנלמדה שנים לפני כן. אך כאשר הקטע המדובר הושווה לשירה המקורית, התברר שהמטופלים המציאו קטעים בסגנון השיר המקורי. בסך הכול הם הפיקו יותר מילים, נכונות ובלתי נכונות, ע"י השלמת הפערים בזיכרון במשפטים מתקבלים על הדעת.
במחקר הזה למשל (1987) ביקשו מנבדקים לשנן קבוצת תמונות. לאחר מבחן זיכרון במצב רגיל הם הופנטו, קיבלו סוגסטיה לשיפור הזיכרון ונבחנו בשנית בעודם מהופנטים. כשיצאו מהמצב ההיפנוטי נבחנו בשלישית. מידת ההיזכרות שלהם השתפרה מפעם לפעם, אבל לא נמצא קשר בין מידת השיפור האישית של כל אחד מהנבדקים לבין מידת התגובה שלו להיפנוזה, כולל אלה שהלכה למעשה לא התהפנטו כלל.
תוצאות ניסויים מראות כי להיפנוזה יש שלוש השפעות עיקריות על הזיכרון:
1) היפנוזה מגבירה את כמות הפריטים שעולים, אך רוב המידע החדש אינונכון.
2) היפנוזה מגבירה את הביטחון לגבי זכרונות חדשים, בין אם הם נכונים ובין אם לאו.
3) תופעות אלה באות לידי ביטוי ברור במיוחד בקרב הרגישים להיפנוזה.
פרופ' אליזבט לופטוס, בדברי סיכום מתוך מאמר בשם "יצירת זכרונות שקריים" (1995): "כמעט שני עשורים של מחקר על עיוותי זיכרון לא משאירים מקום לספק בכך שניתן לשנות זיכרון ע"י סוגסטיה. ניתן לגרום לאנשים לזכור את העבר שלהם בצורות שונות, ואף לגרום להם לזכור אירועים שלמים שמעולם לא התרחשו. כשעיוותים אלה מתרחשים, אנשים לפעמים בטוחים בזכרונותיהם המעוותים או השקריים, ולעיתים קרובות שוקעים בתיאורים מפורטים של זכרונותיהם המדומים."
לופטוס לא מדברת כאן על מצב היפנוטי דווקא. מחקרים מראים שתחת היפנוזה האפקטים הללו מוגברים אף יותר. נבדקים מהופנטים בודים זכרונות כחלק מהבילבול בין מציאות לדמיון שמאפיין את המצב ההיפנוטי. Dywan משער כי המצב הסוגסטיבי יוצר או מגביר את האשליה של ההיזכרות. בנוסף, מהופנטים עלולים להיות פגיעים יותר לתופעת "בילבול מקור הזיכרון". ברגע שזיכרון "הושתל" במהלך היפנוזה אצל נבדק, קשה להיפטר ממנו.
במחקר זה למשל, סיפרו החוקרים למהופנטים כי הם התעוררו בלילה מסוים למשמע רעש חזק. לאחר סיום ההיפנוזה זכרו כל הנבדקים את האירוע כאילו התרחש באמת, וכמעט מחצית מהם המשיכו להאמין בכך גם אחרי שסיפרו להם כי זיכרון זה "הושתל" במוחם!
השלכות לגבי טיפולים פסיכולוגיים
נתייחס לשני סוגים של טיפולים דומים במהותם – נסיגת גיל, ושיחזור זכרונות מודחקים.
במסגרת טיפולים היפנוטיים ל"נסיגת גיל" (Age regression), המטופל מקבל סוגסטיות לחזרה לתקופה קדומה יותר בחייו (למשל כדי לחשוף זכרונות מודחקים של התעללות מינית). המטופל עשוי לחוות עצמו כילד ואף להתנהג בצורה ילדותית – קולו ואף כתב ידו עשויים להשתנות.
אבל עלינו להבחין בין חוויה דמיונית שנוצרת בעקבות הסוגסטיה ההיפנוטית לבין הדבר האמיתי. המהופנטים הללו אולי מאמינים שחזרו להיות ילדים ואולי מתנהגים באופן ילדותי, אבל האם הם חוזרים לאחור גם ברמה הפסיכולוגית? האם גם התפקודים המנטליים שלהם משתנים?
חישבו איזה כלי מחקרי רב עוצמה זה יכול להיות בתחום חקר ההתפתחות. במקום לעקוב אחר אדם במשך שנים רבות ולתעד את התפתחותו המנטלית, האנליטית והתפישתית, כל שעל החוקר לעשות הוא להריץ על נבדק בוגר סדרת מבחנים התפתחותיים שוב ושוב, כשבכל פעם הנבדק "מוחזר" כמה שנים לאחור באמצעות היפנוזה!
חוקרים ניסו לבצע בדיוק את זה ב-1959, וקיבלו תוצאות שנראו חיוביות, אך חזרות זהירות הרבה יותר (1970) כשלו לשחזר את התוצאות, או שהראו שהן היו תוצאי לוואי של הצורה בה התבצע הניסוי. ברוח דומה, מחקרים שנתנו למהופנטים לבצע בדיקות התפתחותיות סטנדרטיות (שנותנים לילדים בגילאים שונים) לא העלו דבר.
תהליך נסיגת הגיל הוא מרשים למראה, ומעורר חוויות חזקות בקרב המהופנט, אבל מדובר בשיחזור פרי הדמיון של הילדות, ולא בחזרה אמיתית בשום צורה לגיל קודם.
Nash סקר ב-1986 עשרות מחקרים שנערכו לאורך תקופה של עשרות שנים, וניסה לבדוק באיזה מובן באמת "חוזרים" המהופנטים לילדותם כשהם עוברים טיפול "נסיגת גיל". מסקנתו היא כי אין עדות לכך שהיפנוזה מסוגלת לגרום לאנשים לחוות בצורה מדויקת אירועי ילדות או לחזור לרמת התפתחות ותפקוד פסיכולוגיים/פיזיולוגיים/נוירולוגיים קדומים יותר. תגובותיהם אינן מאפיינות תגובות אמיתיות של ילדים, וכאשר הן כן דומות, אנשים שאינם מהופנטים יכולים לבצע זאת לא פחות טוב.
המחקרים הבודדים שתמכו בטענה זו היו לקויים מבחינת מתודולוגית או שנבעו מגורמי מוטיבציה שאינם קשורים בהיפנוזה.
כך למשל, אם המהופנטים מתבקשים לחזור לגיל ילדות ולכתוב משפטים מורכבים שמוכתבים להם, הם כותבים משפטים מורכבים בכתב ילדותי, אך ללא שגיאות כתיב. דוגמה אחרת היא של מהגר שלא ידע אנגלית כשהגיע לאמריקה. כשאדם זה התבקש לחזור לילדותו הוא הצליח לענות, בשפת האם שלו, לשאלות באנגלית (למרות שבגיל ההוא לא ידע אנגלית). דוגמה מאלפת אחרונה בנושא היא של נבדקים ש"הוחזרו" לגיל 3, והתבקשו לדמיין סיטואציה מפחידה. המהופנטים הגיבו בצורה "מתאימה לגיל" – הם חיפשו בובות מסוימות וחפצי מעבר אחרים. נבדקים שלא הגיבו טוב להיפנוזה לא התנהגו כך. אבל התוצאות הפכו למעניינות עוד יותר, כאשר ראיינו את אימותיהם של חלק מהנבדקים, והסתבר כי בובות וחפצים מהסוג שתיארו כלל לא היו ברשותם כשהיו ילדים.
המצב בנוגע לטיפולי "שיחזור זכרונות מודחקים" דומה כמובן.
הסכנה ברורה: בעידודו של המטפל ובהשפעתו המועצמת בעת ההיפנוזה, עלול המטופל לייצר פנטזיות שמזוהות כאירועים אמיתיים, ונזכרות ככאלה לאחר יציאה מההיפנוזה. חישבו לרגע על ההשלכות ההרסניות של יצירת זיכרון של התעללות מינית יש מאין, שבוצע כביכול מצד קרוב משפחה של המטופל.
ואכן, גופים שונים מזהירים מפני הטיפולים הללו. כך למשל פרסמה ב-1985 המועצה לעניינים מדעיים של איגוד הרפואה האמריקאי הצהרה שמזהירה כי "זכרונות שהושגו במהלך היפנוזה יכולים לערב זכרונות בדויים או מדומים, ולא רק שאינם מדויקים יותר, אלא שלמעשה נראה כי הם עוד פחות אמינים מזכרונות לא היפנוטיים".
הקולג' המלכותי הבריטי של הפסיכיאטרים נתן את המלצותיו ב-1997 לגבי "שיחזור זכרונות לגבי התעללות מינית בילדות":
"אנו מיעצים לפסיכיאטרים להימנע משימוש ב"טכניקות שיחזור זיכרון" כלשהן לגבי התעללות מינית אשר המטופל אינו זוכר. … אין עדות ששימוש בטכניקות משנות תודעה כגון סמים או היפנוזה יכול לגלות או להוסיף מידע עובדתי מדויק לגבי אירועי עבר כלשהם כולל התעללות מינית בילדות. יעילותן של טכניקות כגון רגרסיית-גיל ורגרסיה היפנוטית אינה מוכחת."
למרות דלות העדויות בזכות השימוש בהיפנוזה לצורך שיפור הזיכרון, השימוש בהיפנוזה פרח בקרב אנשי משטרה, עורכי דין ואף שופטים, בניסיון לרענן ו"לחזק" זכרונות של עדים, קורבנות וחשודים במהלך חקירות פליליות.
תומכים אחדים בהיפנוזה לשימושי חקירות ביקרו את המחקרים השונים על כך שהם מתבצעים באווירה סטרילית במעבדה ואינם מערבים רגשות ומשמעויות שאופייניים למצבי אמת. Reiser, פסיכולוג משטרתי שערך חקירות רבות תחת היפנוזה, טוען כי רוב החוקרים מוצאים את ההיפנוזה כמועילה מאוד. אבל התרשמויות אישיות כאלה לא יכולות להחליף ראיות ניסיוניות מדעיות.
Sloane, החליט להיענות לאתגר ולבדוק את הנושא בצורה מבוקרת, בתנאי אמת. עבודת הדוקטורט שלו מ-1981 (שהתבצעה תחת פיקוחו של רייזר) כללה חקירות אמיתיותשל עדים וקורבנות, שהתנהלו באותה העת ע"י משטרת לוס אנג'לס. בהסכמת המשתתפים, חלקם עבר חקירות היפנוזה מתוּקננות שכללו דמיון מודרך; אחרים עברו אותו ריאיון ללא דמיון מודרך, וקבוצה שלישית – ללא היפנוזה. לא התגלתה כל עדיפות להיפנוזה או לדמיון המודרך בכל הקשור לכמות או לדיוק המידע שעלה.
Timmביים ב-1981 התנקשות ירי (!) במהלך שיעור מבוא בקרימינולוגיה (לא לפני שווידא כי הנשק האישי של המשתתפים הופקד בצד לפני כניסתם לכיתה). לאחר ה"תקרית" חשף טים את התרמית, והזמין את הצופים הנסערים להשתתף בניסוי. קבוצה אחת עברה ריאיון תחת היפנוזה במהלכה "הוחזרו" המהופנטים לרגע הפשע. קבוצה שנייה עברה אותו הריאיון אך ללא ההשראה ההיפנוטית (רק סוגסטיות להזכרות). קבוצה שלישית התראיינה בצורה הרגילה. התוצאות היו ברורות: למרות שצורת הריאיון המיוחדת שקיבלו שתי הקבוצות הראשונות הניבה יותר תשובות נכונות בהשוואה לאלה שעברו ריאיון רגיל, ההשראה ההיפנוטית לא הוסיפה דבר מעבר לסוגסטיות.
במחקר אחר, צפו מתנדבים בסרטי אימונים משטרתיים שהציגו פשעים אלימים (מריבות משפחתיות ומקרי שוד במקומות שונים). 48 שעות לאחר מכן רואיינו ע"י חוקרים משטרתיים, חלקם בהליך היפנוטי וחלקם בטכניקת "ריאיון קוגניטיבי" שלא כללה היפנוזה. בדומה לתוצאות הניסוי הקודם, נצפה יתרון של שתי השיטות הללו בהשוואה לריאיונות הרגילים מבחינת כמות הפרטים הנכונים שהצליחו הנבדקים לזכור, אך להיפנוזה לא היתה כל עדיפות על פני ה"ריאיון הקוגניטיבי".
קיימים גם מקרים בהם היפנוזה עזרה להעלות מנבכי הזיכרון פרטים שהתגלו כנכונים. במקרה חטיפה מפורסם, שהתרחש ב-1976, נחטפו 26 תלמידים, עם נהג האוטובוס שלהם, וננעלו ע"י החוטפים ברכב קבור מתחת לאדמה. בזכות תושייתו של הנהג, ועזרת התלמידים, הצליחו כולם להשתחרר ולהימלט. במהלך היפנוזה הצליח נהג האוטובוס להיזכר ב-5 מתוך 6 הספרות שהיו על לוחית הזיהוי של אחד הרכבים שנקשר בסופו של דבר לפשע (יש לציין כי עדות אחרת היא שהביאה לפענוח מוצלח של המקרה).
כמובן שעל הכשלונות שומעים פחות. כמו למשל על מקרה בו מהופנט נזכר בביטחון מוחלט במספר רכב שביצע שוד, מה שהסתבר להיות מספר הרכב של נשיא אוניברסיטת הארוורד. העד פשוט עבד באוניברסיטה וראה את הרכב פעמים רבות במהלך עבודתו (ולא, נשיא האוניברסיטה לא היה חשוד בביצוע השוד).
הסיפור האחרון מדגיש אספקט בעייתי נוסף לעדויות שווא כשהן ניתנות בבית משפט. הפרטנות הגדולה, התיאורים החיים והביטחון הרב שמאפיין עדויות תחת היפנוזה מאפיל על ההבנה כי הן עלולות להיות בדיות מוחלטות, ומשפיע מאוד על חבר המושבעים והשופטים.
בארץ, "חוק ההיפנוזה" מתייחס לנושא בסעיף 9: "היפנוט למטרת רענון הזיכרון בחקירה". הנה סעיפים רלוונטיים מתוכו:
היפנוט אדם למטרת רענון הזיכרון במהלך חקירה משטרתית או בטחונית (להלן – היפנוט בחקירה) לא ייעשה אלא על פי החלטה של ועדה מיוחדת לעניין זה.
חשוד בביצוע עבירה לא יהופנט בחקירה; אולם ניתן להפנטו למטרת רענון זכרונו אם ביקש זאת בכתב במטרה להוכיח את חפותו, והבקשה וההיפנוט בחקירה נעשו בנוכחות עורך דינו.
דברים שאמר אדם במהלך היפנוט בחקירה לא ישמשו ראיה נגדו בכל הליך שהוא.
*
שני שימושים מפורסמים נוספים להיפנוזה בהקשר של שיחזור זכרונות הם: נסיגה לגלגולים קודמים, ושיחזור מקרים של חטיפות חוצנים. מן האמור לעיל ברור עד כמה מפוקפקות העדויות שמתקבלות בדרך זו, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון את הסבירות האפסית שאירועים מסוג זה אכן התרחשו במציאות. אולי עוד אחזור לנושאים אלה בעתיד.
היפנוזה – מילות סיכום
בזאת תמה סדרת הרשומות על ההיפנוזה.
סקירת הנושא מזויות שונות וחקירת התחומים העיקריים בהם נעשה שימוש בהיפנוזה, מציגות תמונה מאוד מגוונת. בתחומים מסוימים, כמו שיכוך כאב, נראה שלהיפנוזה יש השפעה ניכרת ומוכחת. בתחומים אחרים, כמו שיחזור זכרונות, שליטה באנשים ללא שיתוף פעולה מצידם או שיפור כישורים פיזיים, נראה שהיכולות שיוחסו להיפנוזה הינן מיתוס בלבד. בתחומים אחרים (כמו גמילה מהתמכרויות למשל) עולה שיש תרומה מסוימת להיפנוזה, אולם קשה מאוד להפרידה ולבודדה משלל תופעות אחרות, ולו משום שההגדרות של כל אותן תופעות אינן חדות דיין.
הגבולות בין מושגים כמו "היפנוזה", "פלצבו" ו"סוגסטיה" מטושטשים יותר ממה שנדמה, וויכוחים בנושא ממשיכים להתנהל בין מומחים בתחום.
חקר ההיפנוזה מדגים, לדעתי, עד כמה הדברים נעשים מורכבים כשהמוח האנושי מנסה להבין את עצמו, בעזרת מושגים שהוא עצמו המציא.
ברצוני להודות שוב לד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה, שעבר על כל הרשומות בסדרה (למעט זו העוסקת במופעי-היפנוזה) והעיר את הערותיו המקצועיות. כמו כן אני רוצה להודות לעפרה מהודר על הערותיה המקצועיות לכל הרשומות בסדרה זו. עפרה היא בוגרת פסיכולוגיה ומוסמכת במדעי הרפואה, עוסקת בתחום המידע הבריאותי, ועורכת האתר "על בריאות והתנהגות, בקלות".
בחלקים הקודמים עסקנו בניסיונות להפיק תועלת מהיפנוזה לצורך שליטה באנשים, שיכוך כאבים, שיפור יכולות וגמילה מהתמכרויות. הפעם נעזוב את מרתפי ה-CIA, המעבדות, מכוני המחקר והמרפאות, ונצא להתבדר קצת במופעי היפנוזה. נציץ אל מאחורי הקלעים של מופעי הבמה, ונחשוף כמה טריקים של מהפנטי הבמה. האם בכלל מדובר בהיפנוזה? אולי זו בעצם היפנוזה במיטבה?
*
מופעי היפנוזה נערכים עוד מימי מֵסמר, שנים רבות לפני שברייד טבע בכלל את המנוח "היפנוזה". (כזכור, צפייה במופע כזה היא שהתניעה בברייד את הסקרנות לחקור את הנושא מזווית מדעית). כך מתאר ברייד מופע היפנוזה טיפוסי, בחיבור שפרסם ב-1851:
"אנשים במצב ער לחלוטין, מוכּרים וידועים בחברה, שמתנדבים מרצונם – עולים על הבמה. יכולת הדיבור, הראיה והשמיעה תינטל מהם, התנועות שלהן יישלטו לחלוטין, כך שהם אינם יכולים לקום או לשבת למעט אם יקבלו הוראות מהמפעיל. הזיכרון שלהם יילקח מהם לגמרי, עד שישכחו את שמם ואת שמות הקרובים להם ביותר, הם יהפכו מגמגמים או יחושו כאב בכל מקום שהמפעיל יורה להם, מקל הליכה יהפוך להיראות כנחש בעיניהם, טעמם של מים ישתנה לדבש, קפה, חלב, ברנדי, לימון וכו'."
לא הרבה השתנה במופעים הללו לאורך השנים, למעט ההסברים, שהתחלפו לפי התקופות. אחדים דיברו על אנרגיות מגנטיות וחייתיות (בנוסח תורתו של מסמר), אחרים – על טלפתיה ועל השפעות מרחוק על מוחם של אנשים ("הקרנת מחשבות"), וכד'. רק בעשרות השנים האחרונות התחילו למתג הופעות אלה כהדגמות של טראנס היפנוטי או סוגסטיה.
הנה דוגמה די מייצגת למופע שכזה:
נראה די מדהים. מה קורה כאן? מה גורם לאנשים להתנהג בצורה כזו? האם זה אמיתי?
מדריך למפעיל מופע ההיפנוזה המתחיל
באתר הזה מצאתי הסברים וטיפים מאירי עיניים לגבי מופעי היפנוזה. הנה לקט מתוכו בתרגום חופשי:
בנה ציפיות
הצלחת המופע תלויה בציפיות הקהל. הקהל צריך להגיע למופע כשהוא מעוניין לראות דברים משונים ומצחיקים קורים, וכשחלקו לפחות רוצה להתהפנט. אם זה המצב, חצי מעבודת המופיע כבר נעשתה. קהל עם ציפיות גבוהות גם מפעיל לחץ סמוי על המשתתפים "לספק את הסחורה". פרסום מקדים הוא חיוני. המסר כי אנשים מהקהל מתנדבים לעלות לבמה וכי הם מתנהגים בצורות מפתיעות, צריך לעבור שוב ושוב. פרסם כי אתה תדגים את היכולות המדהימות של המוח האנושי.
בזמן המופע המשך להדגיש את נפלאות ההיפנוזה. ספר למשל על הניתוחים שמתבצעים ללא הרדמה. ציין גם כי רק אנשים נורמאליים, רציונאליים ואינטליגנטיים יכולים להיות מהופנטים. זה עוזר להתגבר על החששות הטבעיים של האנשים מכך שהם עומדים לבצע דברים מוזרים, ובמקביל, דוחף אותם לשתף פעולה עם הסוגסטיות (הם הרי נורמאליים, רציונאליים ואינטליגנטיים אחרי הכל, לא?)
בחר את המתנדבים שלך בקפידה
באופן אידיאלי, המתנדבים שלך צריכים לבחור את עצמם, כי מי שמוכנים לעלות על הבמה מרצונם הם, מטבע הדברים, אנשים מוחצנים יותר, שמרגישים בנוח מול קהל. זו הסיבה מדוע מהפנטי במה תמיד מבקשים ממתנדבים לעלות ולא בוחרים בעצמם אנשים. אבל עליך לצמצם עוד יותר את המשתתפים במופע. הדרך הקלאסית לעשות זאת היא לבקש מהיושבים בקהל לשלב את ידיהם, ולומר להם כי הם לא יכולים להתיר את ידיהם. חצי מהאנשים לא יטרחו לנסות זאת בכלל, וחצי מהנותרים יפרידו את ידיהם באופן מיידי. זה משאיר אותך עם הרבע שהוא יותר משתף פעולה וסוגסטיבילי. בחר את המתנדבים שלך מתוך קבוצה זו של אנשים! הסוד הגדול של מופעי ההיפנוזה הוא שהמתנדבים למעשה מהופנטים כבר כשהם עולים על הבמה.
מילת אזהרה. כשהמתנדבים כבר על הבמה, וודא היטב שאף אחד מהם לא שתוי או מזייף את התגובות באופן בוטה. התנהגותם עלולה להיות בלתי צפויה בדרכים שאתה לא מעוניין בהן.
פעל בביטחון עצמי
ביטחון עצמי הוא הרכיב הסודי שגורם להיפנוזה לעבוד. למעשה, המתנדבים מהופנטים בגלל שאתה אומר שהם מהופנטים, מתוך ביטחון מוחלט שזה המצב.
זרום
הפרדוקס הגדול של הביטחון העצמי הוא שהוא מאפשר לך להיות בשליטה מבלי הצורך לשלוט לחלוטין בהתנהגות המתנדבים. חלק מהכייף של היפנוזת הבמה הוא שהמתנדבים מתנהגים בצורות מפתיעות שלא ניתן לחזות מראש. לכן קבל כל מה שקורה ו"זרום" עם זה. לא משנה מה המתנדב עושה, קבל זאת ואמור לקהל ולמתנדבים שזה סימן שהוא מהופנט. זה מחזק את הרושם של בטחון ושליטה במתרחש.
ארבעת העקרונות האלה הם היסודות של כל מופע מצליח. אלה המיומנויות שאתה צריך להתמקד בהן, ולא ההשראות ההיפנוטיות שניתן ללמוד בקלות. היפנוזה היא לא בידור כשלעצמה. אלה הם מיומנות הבמה, הדמיון וכישורי ההופעה שלך שיבדילו אותך ממתחריך.
השראה היפנוטית במופע
למרות שרוב עבודת ההכנה כבר נעשתה בשלבים הקודמים, הן הקהל והן המתנדבים מצפים ל "רגע היפנוזה" ברור בו מתחילה החגיגה. בעולם ההיפנוזה הטיפולית והרפואית, השראה היפנוטית מתבצעת בדרך כלל בצורה של הרפיה הדרגתית. מנקודת מבט תיאטרלית, זה חסר טעם לחלוטין. הרפיה מדורגת היא אולי מועילה ואפקטיבית למהופנט, אך אין בה שום דבר מבדר!
מהפנטי במה הבינו כבר מזמן שהם זקוקים לטקס קצר, חד ודרמטי. ההליך המזורז המפורסם ביותר, אולי, פותח ע"י Dave Elman. היו הרבה וואריאציות ופיתוחים בנושא, אבל בעיקרון אלמן מבקש מהמשתתף לעצום את עיניו ולהעמיד פנים כאילו העפעפיים שלו כל כך כבדים עד כי הוא לא מסוגל לפקח את עיניו. כאשר המשתתף מקבל את התחושה של "לא להיות מסוגל לפקוח את עיניו" הוא מתבקש לפקוח אותן. אחד משני דברים יכולים לקרות. או שהוא מגלה כי הוא לא מסוגל לפקוח אותן, או שהוא עושה זאת בקלות. במקרה השני המהפנט יאמר משהו כמו "יופי. בדקת שאתה מסוגל לפקוח את העיניים, עכשיו עצום אותן שוב ובדוק מתי אתה מגיע לתחושה שאתה לא מסוגל לפקוח אותן". בנקודה זו המהפנט יכול לתת סוגסטיות נוספות, כשהעיניים כבר עצומות.
טכניקה פשוטה-למראה זו הינה מאוד אלגנטית ומעודנת. בכך שהמהפנט מבקש מהמשתתף להעמיד פנים שהוא לא יכול לפקוח את עיניו הוא למעשה עוקף את כל מנגנוני ההתנגדות. אחרי הכול, אין כל רע בלהעמיד פנים. הדמיון של המשתתף יוצר את התחושה שהוא לא יכול לפקוח את העיניים. בעשותו כן הוא למעשה קיבל את הסוגסטיה של המהפנט לגבי זה שהוא לא יכול לפקוח את עיניו. ברגע שקיבל את זה, הוא מוטרם (primed) לקבל כל סוגסטיה אחרת מהמהפנט.
(הטרמה היא הנטייה של מילים או רעיונות אשר השתמשו בהם בתדירות גבוהה או לאחרונה לצוץ בתודעה בקלות ולהשפיע על האופן בו אנו מפרשים מידע חדש).
וואריאציה לתהליך יכולה לכלול למשל בקשה מהמשתתף להושיט את ידו קדימה ולדמיין כיצד היא נעשית כבדה יותר ויותר. האפקט הפיזיולוגי הבסיסי של התעייפות השרירים ושקיעה טבעית של היד מעצים את השפעת הסוגסטיה ומקטין את התנגדות המהופנט לתהליך.
מעניין לציין כי ההשראה המהירה של אלמן מצאה דרכה גם להיפנוזה הרפואית-טיפולית. היעילות והמהירות בהן השראות אלה עובדות מועילות לא רק למופעים, אלא גם בהקשר הטיפולי.
הנה הדגמה להשראה היפנוטית מהירה בשיטת אלמן:
הסוג הקלאסי השני של השראה היפנוטית במופעים משתמש גם הוא באלמנט פיזיולוגי. כאשר יונקים (כולל בני אדם) נבהלים, הם קופאים באופן אינסטינקטיבי. בוודאי חוויתם זאת למשמע קול פיצוץ פתאומי בקניון [הסבה שלי לדוגמה שלקוחה מ"התרבות המקומית"]. אתם לא מתחילים מיד לנוע כדי לחקור את פשר האירוע או כדי לברוח. כל גופכם קופא, בעוד מוחכם סורק במהירות את הסביבה כדי להבין מה קרה ומה צריך לעשות בעניין. אפקט הקיפאון (Freeze) הזה הוא חלון ההזדמנויות של המהפנט. כאשר הגוף קופא והמוח מחפש מידע נוסף בקדחתנות, הוא יעצור כשימצא את המידע הפשוט, הישיר והברור ביותר שיהיה זמין באותה שניה, במקרה הזה זו תהיה הוראת המהפנט. זו הסיבה שבהיפנוזה מרבים להשתמש במילה "sleep" – היא קצרה, פשוטה וחד משמעית.
כיצד תבהילו את המשתתפים? מהפנטים רבים משתמשים בעיקרון "שבירת התבנית". אנחנו מבלים חלק גדול מחיינו בתגובה אוטומטית לתבניות קבועות ומוכּרות רבות. דוגמה טובה היא לחיצת יד. כשמישהו מושיט לעברנו יד בצורה מסוימת, אנחנו לא תוהים מה עלינו לעשות. אנחנו פשוט לוחצים את היד. אבל אם משהו שובר את התבנית הזו בצורה לא צפויה – אז מופיע אלמנט של הפתעה. למשל, אם מישהו מושיט את יד ימינו ללחיצה, ובעוד אתם מושיטים את יד ימין שלכם הוא תופש לפתע את ידכם ביד שמאל שלו ומושך אתכם לעברו – נוצרת תגובה של הלם. על בימה של מופע היפנוזה, הדבר הבא שאותו אדם יאמר לכם יהיה כנראה "sleep" או משהו דומה.
דרך אחרת ליצור את אפקט ההלם היא לטלטל בעדינות את האדם, ואז למשוך או לדחוף אותו בפתאומיות (דרן בראון משתמש הרבה בטכניקה הזו). הנה הדגמה להשראת בזק:
הצצה מעניינת מאחורי הקלעים:
המהופנט כשחקן
ג'ון קונלי (Jon Connelly), מטפל בהיפנוזה, כותב: "יש הבדל קטן מאוד בין מתהפנט טוב לבין שחקן. ההבדל העיקרי הוא ההקשר, וההבנה של כל אחד מהם מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה. שניהם מטילים את עצמם באופן רצוני לתוך תפקיד שנוצר בשבילם, היות ושניהם אמני במה. מהפנט הבמה הוא כמו מנהל הליהוק של סרט קולנוע. הוא בוחר אנשים שיכולים לשחק את התפקיד שנכתב בתסריט באופן החי והאמיתי ביותר. אלה אותן התכונות שיהפכו מישהו להיות מועמד טוב להיפנוזה. גם המהפנט וגם במאי הסרטים יוצרים את הסצנה ומעודדים את האדם או השחקן לדמיין את התפקיד שלהם עד למידה שהוא הופך למציאות עבורם. לעיתים קרובות הם מתוארים כ"שקועים" בתפקיד. שחקנים יודעים כי העבודה שלהם היא לשטות בקהל כך שיחווה גם הוא את התפקיד כאמיתי. במידת מה גם השחקן וגם המתהפנט יודעים מה קורה. אף אחד מהם אינו 'נשלט'."
בהיפנוזת במה, הקהל מבלבל בין מה שנראה כמו שליטה במוחו של המהופנט לבין מה שהוא למעשה שיתוף פעולה בין המופיעים למנהל המופע.
מופע ההיפנוזה מתוכנן להביא קבוצת מתנדבים למצב בו הם מוכנים לשתף פעולה עם התהליך ולבדר את שאר הקהל. המהפנט Paul McKenna קורא לזה "קריוקי תלת מימדי".
האם מדובר בכלל בהיפנוזה?
מופעי הבמה פותחים מחדש את הוויכוח על מהותה של ההיפנוזה. הנה שלוש תשובות שונות לשאלה, האם מדובר בהיפנוזה.
לא. זו לא היפנוזה אמיתית.
במופעים מהסוג הזה לעיתים קרובות לא מתבצע כלל תהליך של השראה היפנוטית, ולכן, בהגדרה, לא מדובר בהיפנוזה.
כן, וזו מהותה של ההיפנוזה.
כזכור, הגישה הסוציולוגית-קוגניטיבית רואה בהיפנוזה "משחק תפקידים חברתי", כלומר מצב בו אנשים מגלמים (ולא רק "מזייפים") תפקיד. לפי גישה זו, "טראנס היפנוטי" אינו קיים למעשה. פסיכולוגים כמו Robert Baker ו- Graham Wagstaff טוענים שמה שקוראים לו היפנוזה הינו למעשה צורה של התנהגות חברתית נלמדת, יצור כלאיים מורכב של היענות חברתית, רגיעה וסוגסטיביליות, שיכול לבוא לידי ביטוי בשלל צורות התנהגות אזוטריות.
אין דבר כזה בכלל היפנוזה. זה הכול סוגסטיות.
הקוסם האמריקאי Kreskin העביר מופעי "היפנוזת במה" רבים ללא כל שימוש בהשראה היפנוטית. לאחר 20 שנה של פעילות בתחום, עבר למחנה הספקני והכריז: "הקרב על הסמנטיקה יכול להתנהל במשך שנים, אבל אני מאמין באמונה שלמה כי מה שמכונה היפנוזה הוא תגובה נורמלית לחלוטין לסוגסטיה פשוטה". קרסקין אף הרחיק לכת והציע פרס כספי בסך 25,000$ למי שיוכל להוכיח את קיומו של "טרנס היפנוטי". באמצע שנות השמונים העלה את סכום הפרס:
"אני מציע $100,000 לפסיכולוג, פסיכיאטר או מהפנט שמסוגלים להוכיח, בתנאים מדעיים מבוקרים, את קיומו של מצב ספציפי או טראנס שנקרא היפנוזה. שנית, הפונה צריך להדגים באופן ברור שמה שניתן לבצע באותו מצב אינו יכול להתבצע ללא אותו מצב. עבדכם הנאמן אינו מכיר שום תופעה מיוחדת מסוג זה."
שלושה נסיונות לזכות בפרס נכשלו.
יחד עם זאת, הדגיש קרסקין כי לדעתו ממעיטים בערכה של הסוגסטיה. את כוחותיה הוא מדגים בהופעותיו. הנה הוא בפעולה בתחילת שנות ה-70, במופע סוגסטיה (לדבריו):
מעבר לכוחן של הסוגסטיות, גורמים פסיכולוגיים נוספים באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם במופעי כאלה: לחץ חברתי, ציות חברתי, הרצון של המשתתפים (המתנדבים) להיות במרכז תשומת הלב ואולי אף ניצול ההזדמנות לדכא פחדים ועכבות, הלחץ לרצות הן את המפעיל והן את הקהל שצמא ל"ביצועים" – כל אלה דוחפים את המשתתפים "לשתף פעולה" עם המתרחש.
הטריקים המלוכלכים
בל נשכח כי מופעי ההיפנוזה הם בראש ובראשונה מופעי בידור. ובעולם הבידור, חוקי המשחק הם אחרים מאשר בעולם המדעי או הטיפולי. כאן נכנסים לתמונה הטריקים, המניפולציות והשקרים.
הנה שלל טכניקות מירמה שיכולות להעצים את האפקט:
הוראות ישירות למשתתפים, שהקהל לא שומע – המהפנט מרחיק את המיקרופון, ומבקש מהמשתתפים לשחק את המשחק ולזייף את האפקטים. Ormond McGill's, שהיה מהפנט במה וגם מטפל בהיפנוזה, נותן דוגמה לדברים שאומרים במקרה כזה, שלא למיקרופון: "אנחנו הולכים לצחוק קצת על הקהל ולעבוד עליהם… אז כשאני אומר לך לעשות כל מיני דברים מצחיקים, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך בסוד, אוקיי? מגניב (+ קריצה חברית)"
הצלחות מדומות – המפעיל אומר למשתתף משהו כמו "אתה לא מסוגל לקום מהכסא, אתה ממש דבוק אליו" אבל לא מורה לו לנסות לקום. הדבר יוצר את הרושם כאילו המשתתף לא מצליח לבצע משימה פשוטה, למרות שהוא בכלל לא ניסה.
שימוש בטריקים שרק מתחזים להיות היפנוזה – מסוג הטריקים שאמני חושים משתמשים בהם.
משתפי פעולה בקהל – לא נדרשים רבים. אחד או שניים, בתזמון אסטרטגי, עושים את העבודה. הם יכולים להיות הראשונים שמדגימים עליהם אפקט כלשהו, ושאר המשתתפים יגיבו באופן דומה בעקבותיהם (קונפורמיות). משתף פעולה יכול גם לספק את שיא המופע, בהדגמה של דברים שבדרך כלל (או אף פעם) לא מצליחים על משתתפים אמיתיים.
*
מצויידים בידע שרכשנו, נסיים בהדגמות קצת יותר בוטות של "היפנוזת במה".
הנה Peter Powers, מהפנט בריטי בפעולה. אני לא בטוח מי כאן יוצא יותר פתטי, ה"מהופנט" או ה"מהפנט", אבל זה כבר עניין של טעם:
ונקנח במשהו ממש… פרובוקטיבי?
אני לא בטוח שלצפות בהמשך יהיה רעיון כל כך טוב. ראו הוזהרתם. לא לילדים. שיטוט קצר ביוטיוב יחשוף בפניכם דברים קיצוניים עוד יותר, שמביך אותי אפילו לקשר אליהם כאן.
ההתנגדות למופעי הבמה
מסיבות כאלה ואחרות, קמו לא מעט התנגדויות למופעי ההיפנוזה. הנה כמה מטיעוני הצדדים:
התנגדות: המופעים מניפולטיביים, מנצלים את תמימות המשתתפים ומשפילים אותם בפומבי. תשובת התומכים: מדובר באנשים בוגרים שהגיעו למופע מרצונם, מבינים במה המדובר והתנדבו לעלות לבמה.
התנגדות: מדובר בשרלטנות ולא בהיפנוזה של ממש. תשובת התומכים: זה מופע בידור, לא יותר.
התנגדות: זה מסוכן. מדובר בחוסר אחריות ובסיכון ממשי למשתתפים, אשר שרויים במצב של mind-control. כבר היו מקרים… תשובת התומכים: זה לא מסוכן.
בעניין הסכנות נרחיב מעט. לאחר גל של פרסום רע ותביעות משפטיות לגבי נזקים לכאורה שנגרמו לאנשים עקב השתתפותם במופעי היפנוזה, הנושא נבדק ב-1995 ע"י משרד הפנים הבריטי. הדו"ח שלהם סיכם את הנושא במילים הבאות:
"אין עדות לסיכון ממשי למשתתפים במופעים, וכל סיכון שכּן קיים קטן בהרבה מהסיכונים שכרוכים בפעילויות רבות אחרות".
תמיד יהיו כאלה שיתנגדו למופעים כאלה, אבל זה נכון באותה מידה לתחומים רבים אחרים של תעשיית הבידור. בסופו של דבר, מופעי היפנוזה הם בדיוק זה – בידור טהור. מעבר לכך, זה כבר עניין של טעם אישי.
"היפנוזה בידורית" אסורה בתכלית על פי חוק השימוש בהיפנוזה. הוועדה להיפנוזה פועלת לאיתור מקרים של שימוש בהיפנוזה באמצעי התקשורת (בעיקר בטלוויזיה ובאינטרנט) למטרות בידוריות על ידי, קוסמים, מדיומים, מתקשרים, בדרנים ואחרים. במקרים אלה דואגת הוועדה להיפנוזה להביא מידע זה לידי גורמי אכיפת החוק במדינה; תלונות הוועדה להיפנוזה מטופלות על ידי המשטרה והפרקליטות. בשנים האחרונות הצליחה הוועדה המייעצת למנוע מופעי ההיפנוזה של מספר 'מהפנטים' שהגיעו מחו"ל במיוחד למטרה זו.
השמועות אומרות כי המקרה של אבשלום דרורי משנות השמונים היה הקטליזטור לחקיקת החוק הזה. חיפוש מהיר שערכתי העלה מספר גירסאות סותרות למה שאירע שם.
ד"ר שאול נבון, פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה ומזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה סירב לעבור על חלק זה בתחקיר שלי, היות ופעילות זו אינה חוקית בארץ. הנה תגובתו בנושא:
הופעות על במה נעשות לצורך מסחרי בלבד, לצורך בצע כסף. בה בשעה שהיפנוזה נועדה לטיפול בלבד בקשר שבין מטפל למטופל בחדר הטיפול ללא קהל.
רוב המטפלים על במה משריינים מראש מי שיופיע במופע שלהם. זה הונאת הקהל שבא לראות מופע היפנוזה.
הופעות על במה מסוכנות בכך שהן יכולות להסתיים במצב פסיכוטי שבו הנבדק ממש יאבד את שפיותו בכל הקשור להיזכרות בחומר טראומטי מעברו.
יצר מציצנות בטיפול הוא עניין הרסני. מי שרוצה להתנסות בהיפנוזה יגיע למטפל מורשה ויחווה טיפול בחדר הטיפול, לא לפני קהל. זה לא טיפול.
*
בחלק הבא, והאחרון בסדרה, נבדוק האם היפנוזה יכולה לחשוף זכרונות נשכחים או מודחקים ,כפי שרבים טוענים.
חשיבה חדה 