צ'ופרה ומלחמתו בתנועה הספקנית

צ'ופרה ומלחמתו בתנועה הספקנית

ברשומה הקודמת סקר הפסיכולוג איל פוזניאק מחקר מדעי שרומז לכך שצ'ופרה מוכר בולשיט. הפעם הוא מרחיב את הדיון, מחווה את דעתו ומעורר למחשבה. אתם, כמובן, מוזמנים להגיב.

*

מיהו דיפאק צ'ופרה

chopraצ'ופרה, אמריקאי ממוצא הודי ורופא בהכשרתו המקורית, החל לעסוק במדיטציה בשנות השמונים והיה לפעיל בקידום רפואה אלטרנטיבית/הוליסטית. לאורך השנים קידם פרקטיקות כגון יוגה ומדיטציה בטענה שהן בעלות יכולות ריפוי משמעותיות והציע בין השאר שיטה משלו לטיפול באיידס. צ'ופרה נוהג לשלב בין עקרונות מדעיים מתחומי הרפואה ומכניקת הקוונטים לבין רעיונות תאולוגיים. אנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים ברפואה ובפיזיקה מגדירים אותו לא פעם כקשקשן ואף כשרלטן. למרות זאת, צ'ופרה צבר פופולריות רבה מאוד לאורך השנים והוגדר כ-'גורו ניו אייג" על ידי הניו-יורק טיימס. הוא אחת הדמויות המובילות בתחום הרפואה ההוליסטית וסך הכנסותיו מוערך בעשרות מיליוני דולרים.

צ'ופרה מציג טענות מרחיקות לכת בנושא התודעה/מודעות (Consciousness). לדבריו, התודעה מתקיימת כישות נפרדת מהגוף הפיסי ולמעשה היא זו שמייצרת את המציאות. היקום, לדעתו, הוא תבוני ומודע, או מהווה מודעות בפני עצמו. רעיונות אלה אינם חדשים. חלקם עלו כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת כפירושים מיסטיים אפשריים לתובנות שעלו מתורת הקוונטים. עם הזמן רעיונות אלו לובנו כרעיונות נישה פילוסופיים, ונותרו מחוץ לכל תאוריה או פרקטיקה מדעית. בשנות השבעים של המאה הקודמת הם סופחו אל תרבות הניו אייג' שהתפתחה במדינות המערב. [מדובר בתבנית חוזרת בעולם הניו-אייג' והרפואה האלטרנטיבית: העלאה באוב של שיטות ורעיונות שנזנחו עשרות עד מאות שנים מוקדם יותר, והגשתם כאילו מדובר בתגלית חדשה, או לחלופין בידע עתיק שנחשף למרות קונספירציית השתקה עיקשת. גלעד]

כמה מילים על תרבות הניו אייג'

המונח ניו אייג' מתייחס לאוסף של תנועות וקבוצות חברתיות שהתפתחו בעולם המערבי החל משנות השבעים. הן קמו בתחילה בעיקר באנגליה, אך בשנות השמונים והתשעים הייתה צמיחה מהירה שלהן גם בארה"ב. קבוצות אלו דגלו בטווח רחב של אמונות מתחומי הדת, הרוחניות והמיסטיקה – החל באמונות מתחום תורת הנסתר, חייזרים, תקשור עם מלאכים וכלה בפירושים מיסטיים של ידע מדעי. לפיכך, אקלקטיות היא אחד המאפיינים המרכזיים של התנועה.

הספרות הסוציולוגית העוסקת בתנועת הניו אייג' מייחסת לזרמים השונים בתוך התנועה כמה מאפיינים משותפים. אחד מהם הוא האמונה שהאנושות נמצאת בתקופת שפל רוחנית, והיא תזכה לשגשוג רוחני מחודש עם הגיע העידן החדש. ישנו גם דגש על התפתחות עצמית כחלק מתהליך המעבר הזה. מאפיין משותף נוסף הוא האמונה בישויות נשגבות ולא אנושיות עמן בני אדם יכולים לתקשר. מאפיין חוזר נוסף בקבוצות השונות הנכללות בתנועה הוא האמונה בישות או ברעיון הוליסטי ונשגב המקיף את הקיום כולו, כולל בני האדם. ישנו גם דגש חזק על ריפוי, בעיקר בעזרת רפואה אלטרנטיבית. לבסוף, תנועת הניו אייג' תומכת ברעיון של "מדע ניו אייג'י", המבקש לאחד את עקרונות המדע הקיים והרוחניות.

היות שאקלקטיות היא מהמאפיינים הבולטים ביותר של הקבוצות השונות בתוך תרבות הניו אייג', רבים מהכותבים בנושא ניסו להגדיר מה מאחד את הקבוצות על אמונותיהן השונות. בעוד חלק מהכותבים פשוט שללו את המונח 'ניו אייג" כמאפיין קבוצה מאוחדת או תנועה חברתית, אחרים התייחסו אליו כתרבות "נגד", ששאבה מה-Counterculture של שנות השישים (תנועה חברתית אנטי ממסדית שמתוכה צמחו בין השאר תרבות ההיפים וההתנגדות המאורגנת של החברה האפרו-אמריקאית בארה"ב נגד הממסד). כלומר, אחד הגורמים המאחדים את הקבוצות השונות הוא ההתייצבות נגד עקרונות ואמונות חברתיות ממסדיות, ובהן ערכים נוצרים מצד אחד, והרציונאליות מצד שני.

אחת הסקירות המרכזיות של ההיסטוריה של תרבות הניו אייג' טוענת שזו שאבה אמונות ותפיסות מזרמים תרבותיים באירופה שעסקו בתורת הנסתר. זרמים אלה התפתחו במאה ה-18 כתגובת נגד להתפתחות הרציונאליות המדעית. במובן זה, המתח בין ספקנים למאמיני ניו אייג' הוא עוד חוליה בשרשרת הארוכה של מאבק חברתי בין תומכי השיטה המדעית ומתנגדיה, מאבק שנמשך כבר מאות שנים.

הרעיון של "מדע ניו אייג'י" מהווה מוקד משמעותי במיוחד של חיכוך במאבק הזה. חברי תרבות הניו אייג' מבקשים להחליף את השיטה המדעית בשיטה שתבטא את תפיסת העולם שלהם, תאפשר בחינה של 'הנשגב' ותספק בסיס ראייתי לאמונות הרוחניות/דתיות שלהם. הגרסה הניו אייג'ית למדע שוללת את עקרונות השיטה המדעית, לעתים עד כדי שלילת עיקרון הרציונאליות והאובייקטיביות. הפעילים בתחום מכוונים פעמים רבות ביקורת חריפה כלפי הממסד האקדמי, בשאיפה להחליף את עקרונות השיטה המדעית בתהליך של שינוי פרדיגמה.

צ'ופרה ומלחמתו בתנועה הספקנית

אפשר לטעון שצ'ופרה הוא מייצג ברור של תרבות הניו אייג', כיוון שרעיונותיו ועמדתו כלפי המדע משקפים היטב את מאפייני התנועה: הוא מציג רעיונות שמתיימרים לקדם צמיחה, התפתחות וריפוי עצמי (ספריו עוסקים בין השאר בטענה שהתודעה שולטת בתהליך ההזדקנות); הוא מעניק פירושים מיסטיים מוכרים לרעיונות מתחום מכניקת הקוונטים; טענותיו מבטאות גם את העיקרון ההוליסטי, למשל כאשר הוא טוען שהיקום עצמו מודע ובני אדם הם חלק מהמכלול המודע החווה את עצמו. צ'ופרה גם תומך נלהב במדע הניו אייג'י ובשאיפה להחליף את עקרונות השיטה המדעית, ובכך מציב את עצמו במרכז זירת ההתגוששות בין תומכי הניו אייג' לבין אנשי מדע וספקנים.

ההתגוששות הפומבית של צ'ופרה עם הספקנים נמשכת כבר שנים לא מעטות. צ'ופרה בעצמו מייחס את תחילת החיכוך הזה לוויכוח פומבי שהיה לו מול ריצ'ארד דוקניס מעל בימת TED. בהמשך, מוקדי חיכוך מרכזיים היו סביב שלילת תכנים המקורבים לתפיסת עולמו של צ'ופרה בהרצאות TEDx וטענות של צ'ופרה לגבי הקו המתנגד של עורכי ויקיפדיה נגד תכנים שלו ושל החולקים את השקפת עולמו. לאורך השנים התנצח עם דוקינס, מייקל שרמר, פיל פלייט ודמויות מרכזיות נוספות מהתנועה הספקנית.

צ'ופרה מהווה מטרה מתבקשת למתקפות מצד ספקנים: דבריו זוכים לתהודה רבה מאוד והוא התפרסם והתעשר בזכות קידום רעיונות הניו אייג'. אחד הדברים שהופכים את המאמר On the reception and detection of pseudo-profound bullshit (שנסקר ברשומה הקודמת) למעניין, הוא שניכר שכותביו מכירים היטב את השיח הספקני, ומצטטים את קרל סייגן ואת שרמר מצד אחד, ואת צ'ופרה מצד שני. החוקרים כמובן לא היו חייבים להשתמש בשמו של צ'ופרה ובציוצי הטוויטר שלו כדי לבסס את טענותיהם, והייחוס של המושג בולשיט לדבריו הוא אקט נוסף בהתנצחות הזו.

הוויכוח סביב TEDx

TED החל את דרכו בשנת 1984 כגוף המארגן כנסים בנושא טכנולוגיה ועיצוב. הגוף צבר תאוצה ופופולריות ובשנת 2006 הנגיש את ההרצאות שלו ברשת. המונח TEDx מתייחס לכנסי הרצאות המאורגנים על ידי אנשים שאינם קשורים ישירות ל-TED, ומקבלים חסות מהגוף תוך התחייבות לעקרונות וסטנדרטים מסוימים. בשנת 2013 הורדו מאתר TEDx הרצאות של שניים ממכריו של צ'ופרה, מאחר שלא עמדו בקריטריונים מדעיים מספקים. בעקבות זאת, מנהלי TEDx פרסמו מכתב המדגיש את ההנחיות לגבי ראיות ובסיס מדעי מספק. באופן עקרוני, האמירה הייתה שזה תפקיד המארגן, ולא המאזין, להבחין בין מדע לגיטימי לפסאודו-מדע, ושתחת הכותרת של TED ו-TEDx יוגשו תכנים מדעיים-לגיטימיים בלבד.

מהלך זה הוביל את צ'ופרה לפרסם מכתב המאשים את TED בצנזורה חלקית, ובהמשך לפרסם סדרת מאמרים בשם The rise and fall of militant skeptics, שמהווה כתב אישום נגד התנועה הספקנית. כתבים אלה גררו ביקורת מצד ספקנים, בין השאר בבלוג Neurologica של הנוירולוג והספקן סטיבן נובלה.

עלייתם ונפילתם של הספקנים הלוחמניים

בסדרת המאמרים ‘The rise and fall of militant skeptics’ צ'ופרה טוען כי יש לשנות את עקרונות השיטה המדעית ולפתח מודל מדעי חדש. מעבר לכך, הוא מתאר את הספקנות כתנועה חברתית המונעת את השינוי הזה ותוקף את פועלה.

מדוע צריך לשנות את השיטה המדעית? צ'ופרה מציג ארבע סיבות:

  • 'בעיית הצופה' הנגזרת מתורת הקוונטים שוללת, לטענתו, את עיקרון האובייקטיביות של השיטה המדעית. השיטה המדעית החדשה צריכה "לקחת זאת בחשבון" (הוא לא מפרט כיצד*).
  • לדעתו, עיקרון אי הוודאות הוא משמעותי לשאלת הקשר בין מוח ותודעה (אך הוא לא מתיימר להגיד כיצד או מה ההשלכות האפשריות על הנושא).
  • השיטה המדעית צריכה להשתנות כי אנחנו עדיין לא מבינים כיצד נוצרו ממדי הזמן והחלל ואת מצב היקום טרום המפץ הגדול (לפחות במאמרים אלה הוא לא מסביר לקורא באיזה אופן הדברים קשורים).
  • השיטה המדעית צריכה להשתנות כדי להתמודד עם בעיית התודעה – ראשית מכיוון שמעולם לא הוכח שהמוח הוא שמייצר את התודעה, ולפיכך יכול להיות שזה שגוי. שנית, היות שלא הוכח אחרת, יכול להיות שהיקום הוא מודע.

*ביקורות אלו מובאות בהתייחסותו של נובלה למאמרים.

ארבע הנקודות הללו משרתות שתי מטרות: אם מקבלים אותן, הן פותחות פתח לתפיסות התיאולוגיות של צ'ופרה ומקנות להן אצטלה מדעית. בנוסף, הן מציגות את השיטה המדעית העכשווית כמוגבלת עד כדי צורך בשינוי פרדיגמה. לטענתו, בלי לקבל את הדרישה לשנות את עקרונות המטריאליזם, הרדוקציוניזם והאובייקטיביות, המדע נמצא בדרך ללא מוצא.

צ'ופרה לא עוסק בשאלה כיצד תיראה השיטה המדעית החדשה, או כיצד היא תתמודד עם הבעיות השונות שעקרונות השיטה המדעית הנוכחית נועדו לפתור. הוא גם לא מציג בשום שלב ראיות לכך שתפיסותיו לגבי תודעה וקיום מודע של היקום – נכונות. הוא מסתפק רק בניסיון לבסס את האפשרות שהן נכונות וטוען שמספיק בכך כדי לדרוש את שינוי השיטה.

יתר דבריו של צ'ופרה מכוונים לשיח חברתי שבו הוא מציג את התנועה הספקנית כפי שהוא רואה אותה – תנועה שנוקטת בעמדת כוח לוחמנית ומונעת את התקדמות האנושות לקראת צורת חשיבה חדשה שתחליף את השיטה המדעית.

צ'ופרה טוען שבניגוד לעמדה המוצהרת שלה – קידום החשיבה המדעית – התנועה הספקנית היא למעשה תנועה חברתית-אידיאולוגית מיליטנטית, ביריונית ותוקפנית בהנהגתו של ריצ'ארד דוקינס, ועיקר פועלה הוא קידום האתאיזם, התכחשות לקיומו של האל והתנגדות לדת. בפתח דבריו הוא מקביל בין התנועה לבין הנאצים, כיוון שגם הם הכפיפו את החשיבה הביקורתית לתפיסת עולמם.

צ'ופרה טוען כי המדע, כפי שהוא מיוצג על ידי הספקנים המיליטנטיים, הוכפף לאידיאולוגיה האתאיסטית וכי הספקנים איבדו את יכולתם לאובייקטיביות, ובכך למעשה לא מייצגים עוד את נקודת המבט המדעית. חבריה הם אנשים נוקשים ומבוגרים העומדים בפני קריאת הדור הצעיר לשינוי פרדיגמה כדי לשמר הממסד הישן ואת האג'נדה האתאיסטית. "הם מקדישים עצמם לדיכוי הסקרנות ושמירה על הגבולות הנוקשים של מדע "אמיתי"" (גרשיים במקור). היות שהספקנים אינם מקבלים את הצורך בשינוי פרדיגמה, לדעתו סוף התנועה לקרוס ולפנות את הדרך לצמיחת שיטת החשיבה החדשה. ניתן להבין מדבריו שאם המדע יעשה את הצעד הבא, יהיו לו הכלים להוכיח את הטענות התאולוגיות של צ'ופרה, וזה בדיוק מה שהקהילה הספקנית מתנגדת לו ומנסה לצנזר.

צ'ופרה לא שולל במפורש את קיומה של מציאות קבועה שאינה תלויה בחוויה הסובייקטיבית, אך הוא טוען שבני אדם כלל אינם מסוגלים להתייחס לעובדות באופן אובייקטיבי. העמדה הזו פותחת פתח לראות תאוריות מדעיות כנרטיב אחד בין נרטיבים שונים ושווים בערכם לתיאור המציאות. לדבריו, הספקנים טועים כשהם חושבים שהמודל שלהם של המציאות הוא הטוב ביותר, כיוון שלכל מודל יש יתרונות וחסרונות.

מדבריו של צ'ופרה משתמע כי הוא רואה את הוויכוח ארוך השנים בין ספקנים לתומכי ניו אייג' כמאבק כוחות חברתי-פוליטי בעיקרו, ולא כוויכוח סביב תיאור המציאות האובייקטיבית. לדידו, הספקנים אינם דבקים בעמדתם לגבי מאפייני השיטה המדעית מכיוון שזו הדרך הנכונה ביותר לבחינת המציאות; הם עושים זאת מכיוון שהדבר משרת את האידיאולוגיה החברתית של התנועה ומאפשר להם לשמור על מקומם במוקדי הכוח.

צ'ופרה כמעט שאינו מנסה לבסס את תפיסת העולם הספציפית שלו. את רוב רובו של הטקסט הוא מקדיש לנרטיב הניו אייג'י, לפיו הדור הצעיר מתקדם לקראת הפלת המשטר הישן וסדר העולם הקודם, ואנו עומדים בפתחו של עידן חדש המקדם אותנו לקראת הארה. הספקנים, לפי הגרסה שלו לנרטיב הזה, הם המכשול המשמעותי והגורם המעכב את ההארה הזו.

וכאן אנחנו מגיעים לטענה המרכזית שלי: מה שמאחד את תומכיהם של צ'ופרה ותומכיהם של דמויות מובילות אחרות בעולם הניו אייג' הוא הנרטיב המתנגד לתפיסות העולם השולטות כיום, יותר מאשר הרעיונות הספציפיים של כותב כזה או אחר. אני מציע שהמשיכה לתרבות הנגד (Counter culture) היא גורם משמעותי בתמיכה בטענות ניו אייג', באופן שאינו תלוי בטענות של הוגה ספציפי.

לתחושתי, כותבים בצד הספקני לא מבינים זאת, או לא מייחסים לכך חשיבות מספקת. כך נוצר שיח חירשים, כאשר מה שמנחה את השיח הספקני הוא הניסיון להגיע לתיאור המדויק ביותר של המציאות, בעוד שמה שמנחה את השיח המתנגד לספקנות הוא מאבק הכוחות החברתי. סטיבן נובלה, בטור תגובה למאמרים של צ'ופרה, הקדיש את רובו המוחלט של הטקסט לפירוט המקומות השונים בהם צ'ופרה טועה – בהתייחסות לתנועה הספקנית ובהתייחסות לתחומי המדע שצ'ופרה נשען עליהם לכאורה. העניין המרכזי בעיני נובלה הוא שצ'ופרה טועה; הוא מזהה שצ'ופרה מנסה לקדם שינוי בתנאי המשחק המדעי, אך מקדיש לכך פחות מ-3% מהטקסט. בעוד שנובלה צודק עובדתית, ההתמקדות שלו בטעויותיו העובדתיות של צ'ופרה מחמיצה בעיניי את העיקר. הוא טוען שצ'ופרה מנסה להימנע "באופן נואש" מהתמודדות ישירה עם מדע ועם הספקנים. לדעתי צ'ופרה לא מתחמק, הוא פשוט מנהל את המאבק בזירה אחרת, זו החברתית, ובזירה הזאת יש סיכוי לא רע שהוא מנצח.

סיכום

בחלק הראשון של הרשומה סקרתי מחקר מדעי שרומז לכך שצ'ופרה מוכר בולשיט. לדעתי צ'ופרה משחק משחק כפול. בתיאור הגרסה הספציפית שלו למציאות הוא בהחלט מסוגל לתת טיעונים שגויים, חלקיים ועמומים עד כדי חוסר משמעות. אני טוען שהוא יכול לעשות זאת מכיוון שהגרסה הספציפית שלו למציאות היא החלק הפחות עקרוני במהלך שהוא מנסה לקדם, שהוא מאבק חברתי המשקף את הנרטיב הניו אייג'י. בחזית זו הטענות שלו ברורות בהחלט.

בוויכוח בין צ'ופרה לבין מבקריו נוצר שיח חירשים: הצד הספקני עסוק בשאלות כמו – מהו תיאור המציאות הטוב ביותר ומדוע צ'ופרה טועה, ואילו צ'ופרה עסוק בקידום הנרטיב הניו אייג'י וחוויית המהפכה החברתית המתקרבת. הפעילות הזו מקדמת עמדות חברתיות השוללות רציונאליות ומדע. כאשר צ'ופרה מציג את גרסתו למציאות, תוכן דבריו הוא כנראה גורם חלקי בלבד בהשפעתו על המאזין. ייתכן מאוד שהמשיכה לנרטיב הניו אייג'י וההתנגדות לעקרונות ואמונות חברתיות ממסדיות היא הכוח המניע העיקרי.

לאור זאת, לדעתי העיסוק בטעויות הספציפיות של צ'ופרה ודומיו היא לא אסטרטגיה אפקטיבית ביצירת דו שיח עם התומכים בניו אייג'. ייתכן שניתן לקדם את החשיבה הביקורתית-ספקנית-מדעית בצורה טובה יותר על ידי התמקדות בשינוי עמדות כלפי מדע, בהבנת תרומת המדע לחברה ובהבהרת היתרונות והחשיבוּת של צורת החשיבה הספקנית ברמת הפרט והחברה.

* * *

לקריאה נוספת: החלק השלישי בספרי "חשיבה חדה" עוסק בפערים וביחסים המורכבים בין תומכי הגישה המדעית-ספקנית לבין תומכי הניו-אייג'.

מודעות פרסומת
ד"ר צ'ופרה ומחוללי הבולשיט

ד"ר צ'ופרה ומחוללי הבולשיט

אייל פוזניאקאיל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית, חוזר להתארח בבלוג בצמד רשומות. והפעם על המוקד: ד"ר דיפאק צ'ופרה, בולשיט ותנועת הניו-אייג'.

 

*

בנובמבר 2015, פורסם בז'ורנל מדעי מאמר תחת הכותרת "On the reception and detection of pseudo-profound bullshit". זה היה המאמר הראשון שהתמקד במאפיינים אישיותיים של אנשים הנוטים לקבל 'בולשיט'. הוא עורר לא מעט עניין בקרב חברי הקהילה הספקנית, בין אם בזכות הנושא או הכותרת הפרובוקטיבית ובין אם עקב ההתייחסות הישירה לד"ר צ'ופרה – אדם שבנה קריירה משגשגת מכתיבת טקסטים שרבים היו מגדירים כפסאודו-מדע.

"כשאת אומרת בולשיט – למה את מתכוונת?"

מילון אוקספורד האנגלי מגדיר בולשיט כ-Rubbish, או Nonsense (קשקוש/שטויות). פרק המבוא של המאמר מציג את הכתיבה הפילוסופית סביב המושג בולשיט, המייחסת לו משמעות שונה וממוקדת יותר מהמשמעות המילונית שלו. 'שטויות' או 'קשקוש' הן הגדרות שאפשר לייחס גם לאוסף מילים חסר משמעות לחלוטין, לטקסט חסר מבנה תחבירי או כזה שאינו מתיימר לבטא שום רעיון. בולשיט, על פי המבוא של המאמר, הוא אמירה המתיימרת להעביר תוכן בעל משמעות אך אינה עושה זאת. מעניין לציין ש-'ויקימילון' בעברית מוסיף להגדרה את המונח "בלבול שכל", באופן שלדעתי קולע יותר למהות המושג.

ההגדרה הזו שונה מההגדרה של שקר. שקר צריך להיות מבוסס על ידיעת האמת; דובר שקר חושב שהוא יודע מהי האמת ומציג טענה הסותרת אותה. בולשיט, לפי ההגדרה המוצעת, אינו מצריך דעה מגובשת לגבי האמת ואינו מתייחס לאמירה הסותרת את האמת, אלא מהווה טענה חסרת תוכן אמיתי. כלומר, המונח בולשיט מכיל בתוכו מיצג שווא של משמעות.

במחקר הנוכחי, החוקרים התמקדו בסוג ספציפי של מיצג שווא שכזה: משפטים חסרי תוכן אמיתי, המתיימרים לייצג תובנה פילוסופית מעמיקה לגבי העולם (Pseudo-profound bullshit). בפועל, מדובר באמירות מעורפלות העושות שימוש במונחים מעולם התוכן הניו אייג'י.

איך מודדים בולשיט?

אחת המטרות המרכזיות של המחקר הייתה לבנות מדד אמין לבחינת הנטייה של אנשים לקבל בולשיט. לשם כך השתמשו בשלושה מקורות לבולשיט. הראשון היה אוסף אמירות אמיתיות שפרסם דיפאק צ'ופרה בחשבון הטוויטר שלו. החוקרים בחרו במכוון את האמירות המעורפלות ביותר, כמו למשל "Attention and intention are the mechanics of manifestation". הם מדגישים שהאמירות שבחרו לא מייצגות בהכרח את כלל כתביו של צ'ופרה. השני היה "מחולל הבולשיט של ד"ר צ'ופרה"– אתר אינטרנט שמושך מונחים ניו אייג'יים מחשבון הטוויטר של צ'ופרה ומייצר באופן אקראי משפטים נכונים תחבירית שיכולים להישמע כאילו הושקעה מחשבה בחיבורם. השלישי הוא אתר דומה הנשען על תוכן מילולי ניו אייג'י שאינו קשור בצ'ופרה באופן אישי. [פגשנו את האתרים האלה בבלוג בעבר, ברשומה "אתגר הטיפול ההזוי" – גלעד]

החוקרים בחנו שני מדדים של הערכת בולשיט:

  1. קבלת בולשיט (רצפטיביות לבולשיט) – עד כמה בולשיט נתפס כבעל משמעות ועומק. נבדקים קראו משפטים מעורפלים אלה ונשאלו עד כמה הם תופסים אותם כבעלי עומק ומשמעות. המדד היה הציון הממוצע של הדירוגים.
  2. רגישות לבולשיט – היכולת לזהות בולשיט, כלומר להבחין בין בולשיט לבין משפט בעל משמעות ועומק אמיתיים. כדי למדוד זאת, ביקשו מהנבדקים לדרג גם משפטי מוטיבציה אמיתיים שלא כללו מילים מעולם התוכן הניו אייג'י. ציון הרגישות חושב על פי ההפרש בין ציון הערכת המשמעות של המשפטים המעורפלים לבין ציון הערכת המשמעות של המשפטים בעלי העומק והתוכן הברור. הפרש קטן בין שני הציונים מעיד כי הנבדק מתייחס למשפט הבולשיט כאילו היה בעל עומק ומשמעות. הפרש גדול מעיד על יכולת הבחנה טובה בין המשפטים נטולי המשמעות לאלה בעלי המשמעות.

מי אמר למי ובאיזה הקשר?

לפני שממשיכים, אתם מוזמנים לנסות את כוחכם. ארבעה מבין המשפטים הבאים נהגו על ידי צ'ופרה. היתר הומצאו על ידי מחולל הבולשיט. האם אתם מסוגלים לזהות את האמירות האותנטיות? עד כמה הן עמוקות בעיניכם? תשובות בסוף הרשומה.

1 – Your consciousness gives rise to a jumble of neural networks.

2 – Every material particle is a relationship of probability waves in a field of infinite possibilities. You are that.

3 – The unexplainable undertakes intrinsic experiences.

4 – We are in the midst of a self-aware blossoming of being that will align us with the nexus itself.

5 – Mind and matter are subtle and dense vibrations of consciousness (spirit).

6 – Nature is a self-regulating ecosystem of awareness.

7 – We are not an emergent property of a mechanical universe but the seasonal activity of a living cosmos.

8 – Today, science tells us that the essence of nature is joy.

מהלך המחקר

המחקר כלל ארבעה ניסויים, שהתבססו על מטלות קוגניטיביות ושאלוני דיווח עצמי. בניסוי הראשון דירגו סטודנטים את המשפטים המומצאים (הכלי למדידת קבלת בולשיט), וכן מילאו שאלונים ומטלות למדידת אינטליגנציה, נטייה לחשיבה אינטואיטיבית, טעויות אונטולוגיות ואמונות בתחום הדת. שלושת הניסויים הבאים היו על מתנדבים מכלל האוכלוסייה. בניסוי השני נוספו למשפטים המומצאים גם אמירות אותנטיות ומעורפלות של צ'ופרה מחשבון הטוויטר שלו. הפעם הנבדקים נשאלו ישירות אם הם מכירים את צ'ופרה והאם הם עוקבים אחר פרסומיו. בנוסף לשאלות בתחום הדת נוספו שאלות הנוגעות לאמונה בתחום העל טבעי, כגון אמונה ביכולת לתקשר עם המתים. בניסוי השלישי הוכנס הכלי למדידת רגישות לבולשיט ונבדקה הנטייה לחשיבה אינטואיטיבית. הניסוי הרביעי הרחיב את הניסוי השלישי בכך שסדר העברת השאלות בשאלון הרגישות לבולשיט שונה ונוספו שאלונים למדידת אמונות שאינן מבוססות ראיות, כולל אמונה בקונספירציות וטיפולים אלטרנטיביים.

הממצאים

החוקרים מסכמים את ממצאיהם:

  1. יש צידוק להתייחס למושגים 'רצפטיביות' ו-'רגישות' לבולשיט כמושגים מחקריים, במובן שאפשר למדוד אותם בצורה אמינה ובמובן שאנשים בעלי רצפטיביות גבוהה ורגישות נמוכה לבולשיט הם בעלי מאפיינים קוגניטיביים המבחינים אותם מאנשים אחרים. בניית המדדים לרצפטיביות (קבלה) ורגישות (יכולת לזהות) לבולשיט הייתה אחת ממטרות המחקר החשובות יותר, מכיוון שהוכחה כי כלים אלו הם יעילים תאפשר מחקרי המשך. החוקרים טוענים שהכלים נמצאו כבעלי מהימנות טובה. הכוונה במהימנות טובה היא שעבור כל אחד מהכלים קיים מתאם גבוה בין המענה על פריטי השאלון השונים (אלפא של קורנבך) – מה שתומך בהשערה שהם מודדים קונספט משותף, ושטווח התשובות על השאלון היה רחב מספיק כדי שאפשר יהיה להיעזר בו לניתוחים סטטיסטיים באופן אמין.
  2. נבדקים דירגו משפטים אמיתיים של צ'ופרה כבעלי עומק ומשמעות גבוהים יותר מאשר המשפטים האקראיים, אך רק בהפרש קטן: המתאם בין המשפטים המומצאים לבין המשפטים של צ'ופרה היה גבוה, דפוס הקשרים עם המשתנים האישיותיים השונים היה זהה עבור משפטים אלה ועבור המשפטים המומצאים וההפרש בציונים היה קטן – מה שמצביע על כך שהמשפטים של צ'ופרה ששולבו במחקר קרובים באיכותם לבולשיט מוחלט.
  3. ככל שהנבדק נטה יותר לחשיבה אנליטית, כך הוא נטה לקבל פחות בולשיט והיה טוב יותר בזיהוי בולשיט. הקשר בין חשיבה אנליטית/אינטואיטיבית לבין הקניית עומק למשפטים היה קיים עבור אמירות בולשיט בלבד, ולא עבור אמירות בעלות משמעות ברורה. השוואה זו (לאמירות בעלות משמעות ברורה) חשובה, כדי לפסול את האפשרות לפיה אנשים בעלי חשיבה אנליטית מוצאים פחות משמעות בכל סוגי המשפטים, יהיו אשר יהיו.
  4. נמצאו שני מנגנונים התורמים לקבלה גבוהה ורגישות נמוכה לבולשיט. הראשון הוא הקושי להבחין בצורך בחשיבה לוגית ומעמיקה כאשר נתקלים במסר עמום ומעורפל. השני, שהיה נכון רק לחלק מהנבדקים, הוא נטייה כללית לקבל מסרים כנכונים או כבעלי משמעות.
  5. התמונה הכללית היא שאנשים בעלי רצפטיביות וחוסר רגישות לבולשיט נוטים יותר לחשיבה אינטואיטיבית, לכשלים וטעויות הנובעים מחשיבה זו, מראים תוצאות נמוכות יותר במבחני אינטליגנציה ונוטים יותר לקבל אמונות נטולות בסיס ראייתי בתחומי הדת, העל טבעי, הקונספירציות והטיפולים האלטרנטיביים.

קצת פרטים על הדרך שבה מדדו את הפרמטרים השונים:

חשיבה אינטואיטיבית נמדדה בשני אופנים. הראשון הוא שאלוני דיווח עצמי (אמירות בסגנון "אני נוטה להסתמך על האינטואיציה שלי" / "חשוב לי להבין דברים לעומק"), והשני הוא בעזרת מטלות מתמטיות ומילוליות בהן חשיבה אינטואיטיבית תביא לטעויות נפוצות. כדי להימנע מטעויות אלה המשיב צריך לעבור לחשיבה מבוקרת ולוגית, ונמצא שככל שהנבדקים היו טובים יותר בתהליך הזה, כך הם גם נטו פחות לתפוס את אמירות הבולשיט כבעלות תוכן משמעותי. (דוגמה לשאלה: מחבט וכדור עולים יחדיו $1.10. המחבט עולה דולר יותר מהכדור. כמה עולה הכדור?)

סוג נוסף של כשל הקשור בחשיבה אינטואיטיבית מתואר כ-"טעות אונטולוגית". מדובר בטעות הנובעת מתפיסת קשר בין שני ממדים של מונח שבמציאות אין קשר ביניהם. בלבול בין תכונה פיזית ותכונה/תהליך מנטאלי ייחשב כטעות אונטולוגית. האנשה היא דוגמה קלאסית לטעות שכזו, למשל, הנטייה לתפוס הר גדול כבעל כוח רצון חזק. טעות אונטולוגית יכולה לעבוד גם בכיוון ההפוך – כשאנו מייחסים השפעות פיזיות לתהליכים מנטאליים, כמו האמונה שמחשבה 'רעה' יכולה כשלעצמה לפגוע באחר. (להסבר במילותיה של כותבת השאלון). כדי לבחון עד כמה נבדקים נוטים לסוג זה של טעויות הם התבקשו להבחין בין הממד הריאלי לממד המטאפורי של פתגמים (למשל, הנבדקים קראו את המשפט 'אדם הוא אסיר של החרדות שלו' והיו צריכים להעריך עד כמה הוא אסיר במובן האמיתי והיבש של המילה). גם כאן, הנטייה לטעות הייתה במתאם לקבלה גבוהה של בולשיט.

אמונות שאינן מבוססות ראיות נמדדו בעזרת שאלוני דיווח עצמי. בתחום הדת נכללו אמונות בדבר קיומם של גן עדן, גיהינום, ניסים, מלאכים וכו'. בתחום העל טבעי נכללו אמונות בדבר קיום תופעות כגון קריאת מחשבות, כישוף ותקשורת עם המתים. בתחום החשיבה הקונספירטיבית נכללו אמונות כגון האמונה שקבוצה קטנה וסודית של אנשים אחראית על כל ההחלטות החשובות ברמה הבינלאומית. כמו כן נבדקה האמונה בטיפולים אלטרנטיביים שונים. אמונה רבה יותר בכל אחד מהתחומים הללו נמצאה קשורה בקבלה גבוהה יותר של בולשיט.

אינטליגנציה נבדקה על ידי מטלה מילולית מקוצרת, מטלה חשבונית מקוצרת, ומטלה המבוססת על השלמת מטריצות. הקשר בין אינטליגנציה ואמונות שאינן מבוססות ראיות נבדק עבור תחומי הדת והעל טבעי בלבד, ואמונה חזקה יותר בשניהם נמצאה קשורה בציונים נמוכים יותר במטלות אינטליגנציה (דבר העולה בקנה אחד עם מחקרים קודמים).

ביקורת על המחקר

מעניין ככל שיהיה, המחקר הזה לוקה בפגמים משמעותיים:

  • החוקרים לא השתמשו במדד לבולשיט באופן אחיד, ודפוס הממצאים לא שוחזר בניסוי האחרון. לאורך ארבעת הניסויים במחקר החוקרים ניסו 'לכוונן' את הכלים, על ידי הוספת והשמטת פריטים מהשאלונים. כלומר, לא נעשה שימוש עקבי בכלים על פני הניסויים, כך שלמרות שארבעת הניסויים מצביעים על דפוס תוצאות דומה, בפועל אין כאן שחזור אמיתי של שימוש בכלי לשם תיקופו. מדד הרגישות לבולשיט הראה תוצאות טובות בניסוי אחד, אך בניסוי העוקב, בו השתמשו בגרסה מקוצרת של השאלון, דפוס התוצאות לא שוחזר. כרגע אי אפשר לדעת אם הסיבה לכך היא השינוי בכלי, או האפשרות שלתוצאות אין אחיזה במציאות בפועל.
  • החוקרים הניחו שמשפט המורכב באופן אקראי על ידי מחשב הוא נטול משמעות, אך נכון היה לוודא שנבדקים שונים לא מסכימים ביניהם על משמעות ספציפית למשפט, שאולי נוצרה במקרה.
  • הקשר שבין אינטליגנציה לבין אמונות חברתיות הוא נושא רגיש למחקר, וצריך לגשת אליו במשנה זהירות. מצד אחד, כאמור, הקשר הזה אינו חדש ויש לו בסיס מחקרי קודם. מצד שני, יש מקום לביקורת לגבי הכלים שבהם בחרו החוקרים לבדיקת אינטליגנציה. מטלת המטריצות היא מטלה המבוססת על חשיבה אנליטית, ומציאת קשר בינה לבין זיהוי בולשיט אינה מפתיעה ואינה מוסיפה בהכרח ידע לגבי אינטליגנציה כללית. המטלה המילולית שבה עשו שימוש אינה נפוצה ככלי לבחינת אינטליגנציה כללית ונועדה לבחינת אוצר מילים. יכולת אנליטית, מילולית וחשבונית הן רק חלק מהמושג אינטליגנציה, שהוא מושג רחב. האם ייתכן, למשל, שאנשים שזיהו יותר משמעות במשפטים העמומים היו בעלי יצירתיות גבוהה יותר ויכולת טובה יותר לחשיבה סמלית ומופשטת?

לפיכך, למחקר הזה יש להתייחס לכל היותר כאל מחקר ראשוני שצריך עדיין לעדן ולנסות לשחזר את תוצאותיו במחקרים נוספים. יהיה מעניין לראות מה קורה כאשר מאלצים את הנבדק לעבור מהערכה סובייקטיבית שטחית של משמעות המשפט לתהליך אנליטי מאומץ יותר, כמו למשל ניסיון לנסח את תוכנו במילים אחרות. כמו כן, יהיה מעניין לראות אם קוראיו הקבועים של צ'ופרה יצליחו יותר להגיע להסכמה ביניהם לגבי התוכן והמשמעות של משפטיו בהשוואה לנבדקים שלא עוקבים אחר פרסומיו.

*

עד כאן סקירת המחקר. בחלק השני של הרשומה ארחיב את הדיון ואבחן את מערכת היחסים בין צ'ופרה ותנועת הניו אייג' שהוא מייצג (לדעתי) לבין הקהילה הספקנית-מדעית.

מי אמר למי – תשובות

משפטים מספר 2,5,6,7 הם ציוצי טוויטר אותנטיים של צ'ופרה. מחולל הבולשיט המציא את 1,3,4,8

 

ביקורת עמיתים – עבר, הווה ועתיד

ביקורת עמיתים – עבר, הווה ועתיד

היום מתארח בבלוג ד"ר גל חיימוביץ', פוסט-דוקטורנט במכון וייצמן, חוקר בתחום הביולוגיה המולקולרית, נשוי ואב לשניים. כותב את הבלוג Green Fluorescent Blog. הנה רשומה פרי עטו בנושא "ביקורת עמיתים".

* * *

ביקורת עמיתים (peer review) היא אחד מעמודי התווך של העולם המדעי. אבל לא רק המדענים עצמם סומכים ידיהם על ביקורת העמיתים, אלא גם הספקנים (ביניהם קהילת "חשיבה חדה" כמובן) מזכירים השכם וערב שעל הספקן להסתמך על מחקר שעבר ביקורת עמיתים ולהתעלם מכל מחקר שלא עבר ביקורת עמיתים. אכן, ביקורת עמיתים היא דרכו של העולם המדעי לבחון את איכות המחקר ולהציע פתרונות לשיפור, אם צריך.
השיטה, בגדול עובדת. אולם, למרות היתרונות של השיטה הנוכחית, יש לה גם חסרונות רבים.

איך זה התחיל?

עם התעוררות המדע המודרני וייסודן של "אגודות מלכותיות" (royal societies) אי-אז במאה ה-17, ביקורת העמיתים התבצעה במפגשים פרטיים (כלומר החוקר פונה לעזרה מעמיתיו), במפגשים מדעיים, או לאחר פרסום המחקר (post-publication peer-review). כלומר, מי שהחליט אם מחקר מדעי הוא בר פרסום הוא עורך כתב העת (או הספר) בחסות החברה. ביקורת עמיתים טרום-פרסום (pre-publication) הוכנסה לשימוש לראשונה בשנת 1731, ע"י האגודה המלכותית של אדינבורו, אשר פרסמה קובץ מאמרים רפואיים. בשנת 1752, האגודה המלכותית של לונדון, אשר הוציאה לאור את כתב העת Philosophical Transactions, והשתמשה בביקורת עמיתים באופן לא רשמי מאז נוסדה בשנת 1665, יישמה לראשונה את השיטה באופן רשמי: מאמרים שהגיעו לעורך נשלחו לקבוצה מצומצמת של חברי האגודה, בעלי ידע בנושא המאמר, לצורך הערכה.

במאה ה-19 העיתונים המדעיים כמהו למאמרים והעורכים היו פונים לחוקרים בבקשה לפרסם את מחקריהם. ביקורת עמיתים הייתה נתונה לשיקול דעתו של העורך. המצאת נייר ההעתקה (carbon copy) בסוף המאה ה-19 הקלה על הפקת עותקים והפצתם לקבוצה מצומצמת של חברי אגודה. אולם, רק לעיתים נדירות המאמר נשלח לחוקר חיצוני. המצב הזה נמשך עד למחצית המאה העשרים.

ביקורת עמיתים טרום-פרסום ע"י מומחים חיצוניים לא נכנסה לשימוש בעולם המדעי באופן מסודר. למשל, The British Medical Journal שלח כל מאמר לביקורת עמיתים חיצונית כבר משנת 1893. לעומתו, כתב העת הרפואי JAMA הכניס ביקורת עמיתים לשימוש רק בשנת 1962, ו- The Lancet הכניס את ביקורת העמיתים לשימוש רק בשנת 1976. מאמרים כמו מאמרו של איינשטיין מ-1905 על תורת היחסות או מאמרם של ווטסון וקריק משנת 1953 על מבנה ה-DNA כלל לא עברו ביקורת עמיתים טרם פרסומם. לעומת זאת, מאמר של איינשטיין מ-1936 נדחה לאחר ביקורת עמיתים.

תגובתו של איינשטיין

זו הייתה תגובתו של איינשטיין. מקור

הפיתוח הטכנולוגי שעזר להכניס את ביקורת העמיתים לשימוש קבוע הוא מכונת הצילום, שנכנסה לשימוש מסחרי בשנת 1959. כיום, ביקורת עמיתים טרום-פרסום משמשת בכל כתבי העת המדעיים והיא נחשבת ל"חותמת כשרות" על המאמר המדעי.

איך זה עובד?

אחד העקרונות החשובים שמנחים את המחקר המדעי הוא שאת המחקר ותוצאותיו יש להציג לקהל הרחב בכלל, ולקהילה המדעית בפרט. קיימים שני ערוצים עיקריים שבהם החוקר מציג את עבודתו בפני הקהילה המדעית: כנסים מדעיים ופרסום מאמרים בעיתונים מדעיים. בשני המקרים, החוקר חושף את השערת המחקר, שיטות המחקר ותוצאותיו. ובשני המקרים, חוקרים אחרים יכולים להעיר הערות, חיוביות או שליליות. זו תמצית ביקורת העמיתים.

העבודה המוצגת בכנסים היא, במקרים רבים, חלקית. זאת מכיוון שהזמן שמוקצב להרצאה הוא קצר (בין 5 ל-45 דקות, תלוי בסוג הכינוס) ואינו מאפשר להציג את כל פרטי המחקר, אלא רק את התוצאות העיקריות. כנסים הם גם הזדמנות מצוינת לסטודנטים להציג את עבודתם, בצורה של פוסטר. גם במקרה זה, הפוסטר מציג תמצית של המחקר, שנמצא במקרים רבים עדיין בהתהוות.

פוסטר שגל הציג בכנס לפני אי אלו שנים. מקור: גל חיימוביץ'

פוסטר שגל הציג בכנס לפני אי אלו שנים. מקור: גל חיימוביץ'

חשוב לציין שכל ביקורת (חיובית או שלילית) בכנסים מדעיים אינה מחייבת את החוקר לשום שינוי, ובאופן רשמי אין לה השפעה על קבלת המחקר לפרסום בכתב עת מדעי. מצד שני, כל עוד מחקר לא פורסם בכתב עת מדעי, הוא נלקח בערבון מוגבל. באופן כללי, רק מחקרים שעברו ביקורת עמיתים ופורסמו בכתבי עת מדעיים נשקלים בעת צירוף חוקרים לסגל אוניברסיטאי, ובעת הענקת קביעות או מענקי מחקר. נחזור לכך בהמשך.

מחקר "גמור" מוצג לקהילה המדעית כמאמר בעיתון מדעי. אלו השלבים שצריך לעבור עד לפרסום המאמר:

  1. כתיבת מאמר: כל חוקר מחליט בעצמו מתי נאספו מספיק תוצאות, ואילו תוצאות להציג. יחד עם התוצאות, המאמר כולל רקע והשערות, שיטות העבודה, מראי מקום ("ציטוטים") של מחקרים אחרים, דיון וסיכום.
  2. הגשת המאמר: החוקר מגיש את המאמר לעיתון מדעי לבחירתו – לפי תחום המחקר וחשיבותו (לדעת החוקר). אסור להגיש לכמה עיתונים מדעיים במקביל. בעת הגשת המאמר, החוקר צריך לפרט את שמות כל השותפים למחקר (סטודנטים, חוקרים ממעבדות אחרות) ואת השתייכותם המוסדית (אוניברסיטה, מכון מחקר, חברה מסחרית וכולי). החוקר צריך להצהיר על ניגודי אינטרסים, מקורות מימון וכדומה. נוסף לכך הוא יכול להמליץ על מספר עמיתים אליהם המאמר יישלח לביקורת (או לבקש שהמאמר לא יישלח לחוקר מסוים – למשל בשל חשש לניגוד אינטרסים מול אותו חוקר).
  3. העורך המדעי של כתב העת הוא הראשון שרואה את המאמר. הוא מחליט האם המאמר מתאים לכתב העת, האם הוא יעניין את הקוראים והאם הוא ברמה מדעית גבוהה מספיק לפרסום.
  4. אם המאמר לא נדחה בשלב הקודם, הוא נשלח לביקורת עמיתים. לרוב, המאמר נשלח לשניים-שלושה חוקרים שאמורים להיות מומחים בתחום (העורך אינו חייב לבחור מתוך רשימת ההמלצות שמגיש המאמר צירף). בנקודה זו חשוב להדגיש מספר דברים:
    • חוקר שקיבל פניה מהעורך בבקשה לשפוט את המאמר לא חייב להסכים. במקרה זה, העורך יחפש חוקר אחר.
    • השופטים אינם מקבלים (לרוב) תמורה כספית או טובות הנאה אחרות על הביקורת.
    • אנונימיות השופטים נשמרת, כלומר כותב המאמר אינו יודע מיהם השופטים (אלא אם כן השופט עצמו מוותר על האנונימיות וחותם את שמו).
  5. לשופטים ניתנת לרוב תקופה של 2-4 שבועות להחזיר תשובה לעורך.

השופטים אמורים לבחון את המאמר מהיבטים רבים, שלחלקם נתייחס בהמשך:

  • טיב המחקר: האם השתמשו בשיטות מחקר מתאימות, האם בוצעו מספיק ניסויי ביקורת? האם הניסויים מתאימים לשאלת המחקר?
  • משמעות המחקר: האם התוצאות פורשו נכון? האם יש דרך אחרת לפרש אותן? האם התוצאות המוצגות משכנעות מספיק?
  • היקף המחקר: האם יש צורך בניסויים נוספים (ביקורות, הבהרה של תוצאות דו-משמעיות, מכלול התוצאות לא מספיק להחזיק את התיאוריה המוצגת).
  • טיב המאמר: האם התוצאות מוצגות בגרפיקה מתאימה? האם הכתוב אכן תואם למה שמוצג בצורה גרפית? האם המאמר כתוב באופן ברור ומובן לקורא (מבחינה מדעית ותחבירית)?
  • המאמר בתוך תחום המחקר: האם המחקר חדשני מספיק? האם החוקר התייחס למחקרים קודמים שאותם המחקר שלו מאשר/שולל? האם הציטוטים המובאים במאמר אכן מתאימים מבחינת הקשרם למחקר או לטקסט? האם החוקר התייחס להשלכות של התיאוריה שלו על תחום המחקר?
  • השורה התחתונה: האם המאמר מתאים וטוב מספיק בשביל כתב העת אליו הוא הוגש?

בנקודה זו ארצה להתייחס בקצרה לנושא אמינות המחקר, כלומר, האם יש חשד לזיוף תוצאות, שכן אנו נחזור לנושא זה בהמשך. השופטים בביקורת עמיתים לא אמורים לזהות זיופים כחלק מתהליך השיפוט. בפועל, זיופים רבים מתגלים רק לאחר שמעבדות אחרות לא מצליחות לשחזר את תוצאות הניסויים המתוארים במאמרים אלה.

  1. לפי תשובת השופטים, העורך מחליט על הצעד הבא:
    • אם תגובת השופטים הייתה שלילית (כולם או רובם), אזי סביר שהעורך ידחה את המאמר.
    • אם לשופטים אין מילה רעה לומר, כמובן שהמאמר יתקבל. מקרים אלו נדירים עד מאוד.
    • לרוב, תשובתם של השופטים היא חיובית, בתנאי שהחוקר יבצע שינויים, שנוגעים לאחד או יותר מהסעיפים שהוזכרו למעלה. שינויים אלה יכולים לכלול דרישה לניסויים נוספים, שינויים בטקסט ו/או בדרך הצגת התוצאות.

במקרה השלישי, העורך יכול להחליט על הקצבת זמן לחוקר לצורך ביצוע השינויים (בין חודש לחצי שנה – תלוי בהיקף העבודה), או על דחיית המאמר, אם היקף השינויים הנדרשים גדול מדי לטעמו.

במידה והתמזל מזלו של החוקר ומאמרו התקבל "על תנאי", עליו לשלוח מחדש את המאמר עם כל השינויים, התוספות והתיקונים, בליווי מכתב לשופטים המפרט אחד לאחד מה היו הדרישות, מה נעשה ומה התוצאה. חשוב לציין שבניגוד לשלב השיפוט הראשון, בשלב זה השופטים רואים גם את הביקורת של עמיתיהם.

זהו שלב ההכרעה – האם כל (או לפחות רוב) דרישותיהם של השופטים קוימו? האם השינויים שיפרו את המאמר בכל אחד מהפרמטרים שצוינו למעלה?

בשלב זה, מדובר על תשובת כן/לא בלבד. במידה ואין תמימות דעים בין השופטים, העורך מכריע – לפי העניין של כתב העת במאמר. במקרים נדירים, המאמר נשלח לשופט נוסף שלא ראה את המאמר המקורי, או שהעורך מאפשר סבב שני של תיקונים מדעיים (כלומר ביצוע ניסויים נוספים) לפני ההכרעה.

המאמר התקבל? מזל טוב! עתה יש צורך להתאים את המאמר לדרישות הטכניות של כתב העת (אורך, עיצוב הטקסט, התאמת התמונות והגרפים לרזולוציה וצבע מומלצים ועוד). נוסף על כך, החוקר משלם לכתב העת על מנת לפרסם את המאמר. מדובר על תשלום שיכול לנוע בין כמה מאות לכמה אלפי דולרים, תלוי בכתב העת ובפרטים אחרים (למשל, תשלום תוספת על תמונות בצבע). ניגע גם בנקודה זו בהמשך.

תהליך ביקורת העמיתים עד לפרסום המאמר אורך, בממוצע, כתשעה חודשים, אבל משך הזמן יכול להתארך גם לשנה וחצי או אפילו יותר (וכאן, לצערי, אני מדבר מניסיוני האישי). כמובן שכל דחיה של המאמר מצריכה התחלת התהליך מחדש בכתב עת אחר (שוב, מניסיון אישי). אין זה נדיר שמאמר מתפרסם אחרי שהסטודנט שהוביל את המחקר כבר עזב את המעבדה לתפקיד הבא (וגם את זה חוויתי).

יתרונות השיטה

יתרונות השיטה ברורים. כל מחקר מדעי עובר סינון לפחות פעמיים: פעם אחת על-ידי העורך המדעי של כתב העת – לרוב מדובר על בעל תואר דוקטור באחד התחומים הרלוונטיים לכתב העת, או בחוקר פעיל באוניברסיטה שמתפקד גם כעורך – ופעם נוספת על ידי 2-3 מומחים חיצוניים. הסינון ע"י השופטים בשלב השני חוסך לעורכים עבודה על מאמרים לא ראויים, ועל כן, התהליך חיוני לכתב עת מודפס שמספר דפיו מוגבל. למשל, לכתב העת Nature, אשר נחשב לאחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, מתקבלים פחות מ-8% מהמאמרים המוגשים לפרסום (נכון ל-2013). לעומת זאת, כתב העת האינטרנטי (והפחות נחשב) PLoS Genetics מפרסם כ-30-40% מהמאמרים המוגשים (נכון לשנת 2008). כתב העת PLoS ONE, שמפרסם מאמרים רק על סמך מחקר עם תוצאות ומסקנות מבוססות, ללא קשר לחדשנות, מפרסם כ-69% מהמאמרים המוגשים (נכון ל-2013).

יתרון נוסף של תהליך ביקורת העמיתים הוא שהערות השופטים מביאות לשיפור של המחקר כפי שהוא מוצג במאמר, בחלק או כל הפרמטרים שנזכרו למעלה. על כך אני יכול להעיד מניסיוני האישי, ומחקר מ-1994 תומך בכך.

השופטים, כאמור, אינם מקבלים כל תמורה עבור עבודת השיפוט ולכן אין להם כביכול אינטרס כלכלי – לטובה או לשלילה. למעשה, בעיני רבים, עבודת השיפוט יכולה להתפרש כשליחות למען טובת הכלל או טובת המדע. ההטבות שבכל זאת ממריצות חוקרים לתרום מזמנם לטובת ביקורת עמיתים הן הכרה במעמדם כמומחים בתחום (בעיקר ע"י עורכים של כתבי העת) והיכולת להתוות את המחקר בתחום מומחיותם לכיוון הנראה להם. כמו כן, בחלק מהמוסדות האקדמיים, פעילות זו היא חלק מהגדרת התפקיד, ולכן חלק מהמשכורת מותנה בהקדשת זמן לביקורת עמיתים.

אולם תהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא מתבצע היום אינו חף מבעיות, חלקן חמורות ביותר.

חסרונות, בעיות ושערוריות

שיטת ביקורת העמיתים הנוכחית אינה חפה מבעיות. מחלקן פשוט התעלמו במשך זמן רב, בעוד שחלק אחר התעורר רק לאחרונה, כך שקולות לשינוי השיטה הקיימת החלו להישמע רק בעשור האחרון, לערך. עם גידול השימוש באינטרנט וברשתות חברתיות בכלל (כולל בלוגים מדעיים) גדל הנפח של ביקורת עמיתים לאחר הפרסום, דבר שגרם להטלת ספק ביעילות השיטה הנוכחית. אבל הביקורת על השיטה עוסקת לא רק ביעילותה ככלי לשיפור המחקר המדעי, אלא גם בהשפעתה על הקריירה של המדענים.

הבעיות החלו לצוף עם העלייה המתמדת במספר כתבי העת המדעיים (המספר האחרון שמצאתי הוא 30,000, עם גידול של כ-3.5% בשנה), ובייחוד כתבי העת האינטרנטיים שהינם Open Access) OA) – פתוחים לכל.

PR evolution

גרף המראה עלייה במספר כתבי העת בתחום אקולוגיה/אבולוציה וה"לחץ האבולוציוני" המוביל לשגשוג כתבי העת. מקור: Ferreira et al. (2015) Biological Reviews. DOI: 10.1111/brv.12185

מדוע זו בעיה? ככל שיש יותר כתבי עת, ויותר מאמרים בכל כתב עת, כך עולה הצורך בשופטים. היות שביקורת עמיתים נעשית בהתנדבות, על חשבון זמנו של החוקר, הוא עלול למצוא את עצמו משקיע שעות שבועיות רבות מזמנו בביקורת עמיתים. מצב כזה מוביל לסירובים רבים יותר לשפוט מאמר, והעורך נאלץ לבזבז מזמנו על מציאת שופטים אחרים. אני מכיר מקרים בהם תהליך מציאת השופטים ארך מספר שבועות, כמו גם מקרה שבו מאמר "נפל בין הכיסאות" והתעכב מספר חודשים מכיוון שירד מסדר היום של העורך. משכבר נמצא חוקר שמוכן לשפוט מאמר, עורך כתב העת יעדיף לספוג עיכובים בהגשת עבודת השיפוט שלו לפני שיתייאש ויפנה לחפש שופט חלופי – דבר שגורם לדחיות נוספות בתהליך ביקורת העמיתים. כמו כן, ככל שיש יותר כתבי עת, שגם מתמחים בנישות קטנות יותר, כך העורכים שלהם ייטו לפסול מחקרים שאינם בדיוק בתחום התמחותם, אפילו אם המחקר עצמו הוא טוב, בין אם בשל חוסר היכרות של העורך עם נושא המאמר, ובין אם כתוצאה מ"חוסר התאמה" של הנושא לכתב העת.

חוקרים רבים אשר מסכימים לשפוט מאמר, עושים עבודה שטחית, או לחילופין לא עושים זאת בעצמם, אלא מעבירים את העבודה לאחד מהסטודנטים שלהם (מדובר בייחוד בפרופסורים ותיקים). מצד אחד, אפשר לראות בכך יתרון, שכן הדבר מקנה לסטודנטים אפשרות לתרגול חשיבה ביקורתית. מצד שני (ושוב, מניסיוני האישי) לא תמיד הסטודנטים מקבלים הנחייה נאותה כיצד לשפוט מאמר. בנוסף, סטודנט שרוצה "למצוא חן" בעיני המנחה, ינסה למצוא כמה שיותר בעיות במאמר, ירד לפרטים מאוד קטנים ויציע ניסויים מורכבים לשיפור המאמר, תוך איבוד פרופורציות וראיה רחבה יותר של הדברים. לא כל המנחים אכן בודקים שהביקורת שמתחו הסטודנטים תקפה או בת-ביצוע. ולבסוף, תתכן בכך הפרה של הנחיות כתב העת, שכן כתב היד המוגש לשיפוט אמור להיות חסוי (הנה דיון לדוגמה בנושא).

cari

תהליך השיפוט, לפי PHD comics

יתר על כן, לא קיים סטנדרט קבוע לביקורת עמיתים. כל שופט מחליט בעצמו על מה לשים דגש, עד כמה לפרט ועד כמה להתחשב ביכולות הטכניות/כלכליות של המעבדה ובזמן שיידרש לתיקונים. אחת הטענות כנגד נוהל הצעת ניסויים נוספים על ידי השופטים היא שבמקרים רבים החוקרים "מאלצים את התוצאות", במודע או שלא במודע, כך שיתאימו לבקשות השופטים. כמו כן, אין סטנדרט קבוע לקביעה האם השינויים שהחוקר ביצע מספקים את דרישות השופטים. בנוסף, הערות השופטים אינן מתואמות ביניהן, ויתכנו מקרים של חוסר עקביות בין שופטים שונים, עד כדי דרישות הפוכות.

PHD worksheet

הצעה הומוריסטית ל"לוח ניקוד" בביקורת עמיתים. מקור: PHD comics

העובדה שביקורת העמיתים היא אנונימית (כלומר החוקר אינו יודע את זהות השופטים) מקנה לשופטים חופש לכתוב בצורה גסה, מעליבה ופוגענית, לעיתים ללא כל צנזורה מהעורך (הנה דוגמה שרצה באינטרנט לאחרונה). מחקר בנושא מצא שכאשר שופטים חותמים את שמם על הביקורת הם כותבים בצורה מנומסת יותר, הביקורת מושקעת יותר ואף כתובה כביקורת בונה יותר מאשר ביקורות אנונימיות. עם זאת, חלק מהשופטים (בייחוד חוקרים בתחילת דרכם) עלולים לחשוש מלחתום את שמם על ביקורת שלילית, מחשש שכותבי המאמר ינקמו בהם בעתיד.

התהליך סובל מחוסר שקיפות – הקורא מקבל למעשה אך ורק את המוצר הסופי. הוא אינו מודע לשינויים שנערכו במאמר בין גרסתו הראשונית לבין זו שפורסמה. האם חלקים מסוימים נחתכו? מה תרומתם של השופטים לגרסה הסופית?

בתהליך קבלת המאמר לפרסום עולה השאלה האם, אם להשתמש בהשאלה, המחקר הוא "סקסי". ככל שהמחקר יותר חדשני ופורץ דרך או שנוי במחלוקת, כך הוא יעניין יותר את עורכי כתב העת. הדבר נכון בייחוד לכתבי עת שגובים דמי מנוי, שכן זו דרכם למשוך מנויים (כמו גם פרסומות של חברות המספקות שירות או ציוד מדעי). הדרך העיקרית שבה נמדדת מצוינות של כתב עת היא מדד שנקרא IF) Impact Factor). מדד זה מבוסס על חישוב של עד כמה המאמרים בכתב עת מסוים מצוטטים ע"י מאמרים אחרים. זהו מדד אובייקטיבי (אך לא בלתי ניתן להטיה) ועל כן הוא הפך בעשורים האחרונים לאחד המדדים העיקריים שקובעים מיהו כתב העת המוביל בכל תחום. אך זהו אינו המדד היחיד. Google Scholar מאפשר לחוקרים מעקב קבוע אחר כמות הציטוטים להם זכה כל מאמר, כמו גם חישובי מדדים שונים כגון i10 (כמה מאמרים זכו לפחות ל-10 ציטוטים) או h-index (המספר h מציין כמות המאמרים h שזכו ל-h ציטוטים). בשנים האחרונות החלו להסתכל גם על מדדים אחרים כגון altmetrics שמחשב ציון לכל מאמר לפי מספר אזכורים באתרי חדשות, בלוגים מדעיים ורשתות חברתיות.

מן הצד השני של ה"סקסי" מצויים השופטים השמרנים, שיידחו מאמר חדשני ופורץ דרך כי הוא סוטה יותר מדי מן התיאוריות המקובלות, וסיפורים כאלה לא חסרים במדע (למשל סיפורו של זוכה פרס נובל דן שכטמן).

הלחצים הרבים שפועלים לפרסום מאמרים ו"חגיגת" מדדי ההצלחה השונים הובילו למצב בעייתי באקדמיה של היום שמכונה publish or perish (פרסם או העלם).

מדוע זו בעיה? כמות המאמרים המפורסמים, כמו גם האימפקט פקטור של כתב העת שבו התפרסמו, הפכו לכלים העיקריים להערכת הצלחתו של חוקר, והם משמשים פעמים רבות כמנגנון סינון ראשוני עוד לפני שבכלל דנים במהות ואיכות המחקר. למצב זה יש השלכות ישירות על הקריירה של החוקרים:

  • התקדמות בדרגות אקדמיות שונות (קבלה ללימודי דוקטורט וקבלת תואר דוקטור, קבלה להתמחות פוסט-דוקטורט, קבלה כמרצה/חוקר באוניברסיטה, קבלת קביעות ולבסוף קבלת תואר פרופסור).
  • קבלת מלגות סטודנטים.
  • קבלת מענקי מחקר.
  • הערכת הביצוע של מחלקות ופקולטות, ואף העברת תקציבים ממשלתיים לאוניברסיטה (כך, לפחות, זה בארץ).

וזה מחזיר אותנו לתהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא כיום: משך הזמן הארוך שחולף מהגשת המאמר ועד לפרסומו גורם לתסכול רב, הן לסטודנטים והן לראש המעבדה שהמימון והקריירות שלהם תלויים בפרסום המאמרים. התלות של החוקרים בפרסום המאמרים, ובמדדי ההצלחה של אותם מאמרים, היא בוודאי אחת הסיבות העיקריות לכך שחוקרים ימהרו לנסות לפרסם מחקרים גם אם הם לוקים בחסר, עד כדי זיופים של ממש. מהצד השני, עורכים ושופטים עלולים "לעגל פינות" ולקבל מהר לפרסום מחקרים בעיקר בזכות היותם סקסיים (הנה דוגמה למאמר בכתב עת מאוד מכובד שפורסם תוך 3 ימים, ודיון בנושא).

שתי דוגמאות בולטות מהעת האחרונה הן מאמר בכתב העת Science שתיאר חיידקים שמשתמשים בארסן במקום בזרחן במבנה ה-DNA שלהם (פריצת דרך באסטרוביולוגיה! או שלא…) ושני מאמרים בכתב העת (Nature (1, 2שתיארו כביכול שיטה פשוטה להשראת יצירה של תאי גזע (מהפיכה בשימוש בתאי גזע!). מקרה זה האחרון הסתיים בהתאבדות של אחד החוקרים, בפתיחת חקירה לגבי 20,000 מאמרים שמקורם במכון המחקר, ובאיום לסגור את מכון המחקר. אמנם, בשני המקרים רק ניסיונות כושלים לחזור על תוצאות הניסויים (1, 2) סתמו את הגולל על אותם מאמרים, אבל מקרים אלה הדגימו כיצד ביקורת עמיתים לאחר הפרסום זיהתה חשדות לשגיאות ואף זיופים, ולפיכך עוררה דיונים מחודשים באיכות התהליך הקיים.

סרטון יוטיוב על מקרה תאי הגזע:

הבלוג retraction watch מרכז מידע על מאמרים ש"נמשכו" חזרה (כלומר כאלה שפורסמו ולאחר מכן פרסומם בוטל). מדובר אמנם רק בעשרות מקרים בחודש (שמדווחים בבלוג) מתוך אלפים שמתפרסמים, אך מהמקרים האלו ניתן ללמוד על כשלים בתהליך. בין הבעיות העיקריות שמביאות למשיכת מאמרים ניתן למנות: טעויות שלא ניתן לתקן (למשל כי החוקרים לא הצליחו למצוא את תוצאות הניסויים המקוריות), זיופי תוצאות, פלגיאריזם, שימוש בשמות חוקרים או שמות מוסדות מחקר מזויפים, הוספת שמות חוקרים למאמר אף על פי שלא הייתה להם נגיעה למחקר או השמטת שמות של שותפים למחקר, שקר בהצהרות על ניגוד אינטרסים. הבעיות הפחות חמורות כוללות: עבודה שלא לפי פרוטוקול נכון מבחינה אתית במחקר עם בני אדם או בעלי חיים ופגיעה בחלק מן הדרישות של מענקי מחקר כאלה ואחרים. רובן המוחלט של הבעיות הללו אמורות להתגלות ע"י העורך עוד לפני שליחת המאמר לשופטים. הבלוג אינו מרכז מידע על תיקוני מאמרים (Correction או Errata) שמתפרסמים מעת לעת, רובם בשל טעויות טכניות (למשל שיבוש בהכנת התמונה לפרסום).

בעיית הזיופים אינה רק עניין של פגיעה בהתקדמות המדע והטעיית ציבור המדענים. מדובר גם בכסף – הרי אותם מדענים זכו במלגות או מענקי מחקר, לעיתים מענקים נדיבים עד מאוד. בארה"ב הוקם גוף בשם The Office of Research Integrity – ORI – שבוחן מקרי זיוף ובסמכותו למנוע מימון ממשלתי מאותם מדענים או גופים שנמצאו אשמים בזיוף. אמנם, מחקר שנערך לאחרונה מצא שהעלות הישירה של מענקי NIH שניתנו לזייפנים היא פחות מ-1% מכלל תקציב ה-NIH. אף על פי כן, קשה להעריך את הנזק הכלכלי העקיף שנגרם כתוצאה ממאמרים שזויפו.

ג'ון בוהנון, עיתונאי של מגזין Science, החליט בשנת 2013 לבצע תחקיר עיתונאי ע"י ניסוי "עוקץ" שנועד לבחון את תהליך הסינון של כ-300 כתבי עת מסוג OA) Open Access). הוא המציא מאמר מדעי בדוי לחלוטין שדיווח על חומר המופק מחזזית ואשר התגלה כבעל תכונות אנטי-סרטניות. המאמר הכיל כמה וכמה בעיות וטעויות שחוקר מנוסה צריך לזהות מיד ושאמורות להביא לדחייה מידית של המאמר. המאמר הבדוי (תחת שם חוקר בדוי ומוסד אקדמי בדוי) נשלח לאותם 300 כתבי עת שהם OA. התוצאות היו מדאיגות במיוחד. 157 כתבי עת קיבלו את המאמר לפרסום, לעומת 98 בלבד שדחו אותו (שאר 45 השתהו בתגובתם או לא ענו כלל). רק 60% מכתבי העת שלחו את המאמר לביקורת עמיתים (זה טוב עבור כתבי העת שדחו את המאמר – אומר טובות על העורך). במקרים בהם נערכה ביקורת עמיתים, רוב הביקורת הייתה שטחית והתייחסה לסגנון וניסוח (המאמר היה כתוב רע בכוונה). רק ב-36 מקרים (מתוך כלל 255 שזכו לתשובה) השופטים מצאו בעיות מדעיות, אך ב-16 מקרים מתוכם העורך קיבל את המאמר בכל זאת. במקרים רבים, העורך ו/או חשבון הבנק של כתב העת היו במדינות עולם שלישי (שליש מהם בהודו), למרות ששם כתב העת התהדר בכותרת “The American journal of…”.
חשוב עם זאת לציין שבוהנון לא סינן את הרשימה כדי להוציא מראש את אותם "כתבי עת טורפים" (predatory journals) שידוע שלא עורכים ביקורת עמיתים. כמו כן, התחקיר עצמו מוטה רק כלפי כתבי עת ללא דמי מנוי (אולי בשל האינטרס הכלכלי של Science שכן גובה דמי מנוי). לכן, רצוי להתייחס לתוצאות התחקיר הזה בספקנות. יחד עם זאת, חשיבותו היא בהצפת הנושא של ביקורת העמיתים בפרסום המחקר, וקיומם של כתבי עת טורפים שלא כולם (ואני ביניהם) היו מודעים להם.

לסיום חלק זה נזכיר בעיה קשורה והיא אי-פרסום של תוצאות שליליות. ניסויים שנכשלו (כלומר לא נמצאה השפעה של הגורם הנחקר לעומת הביקורת) מושלכים פעמים רבות לפח, מכיוון שלדעת העורכים ו/או השופטים אין מספיק ערך חדשני בפרסומם. ברוב המקרים החוקרים עצמם לא טורחים אפילו לשלוח עבודות כאלה לפרסום. זהו מצב בעייתי ביותר, מכיוון שהוא עלול להביא למסקנות שגויות בתכלית בתחום הנחקר – חישבו למשל על תרופה בלתי יעילה שרק שני מחקרים שהצביעו על יעילותה התפרסמו, ואילו עשרים מחקרים שלא מצאו יעילות כלשהי נגנזו בתחילת דרכם. יש לציין שדווקא בתחום הביו-רפואה קיים כתב עת מיוחד לזה, אם כי סביר להניח שרוב החוקרים טרם שמעו עליו. בעייתי עוד יותר לנסות לפרסם תוצאות שליליות של ניסיון חזרה על ניסויים של קבוצת מחקר אחרת. לא ארחיב על זה מכיוון שזה כבר נושא לרשומה אחרת, אבל למתעניינים הנה רשומה בנושא.

רוחות של שינוי

כפי שהזכרתי למעלה, אחת הטענות הקשות כלפי תהליך פרסום המאמרים כיום הוא שברגע שמאמר התפרסם, הוא מוצג כמוצר מוגמר שאין לערוך בו שינויים. ביקורת עמיתים שלאחר הפרסום יכולה אמנם לגרור דיון, שלעיתים יסתיים בפרסום תיקון למאמר, אבל רק במקרה של זיופים או טעויות קריטיות מוכחות כתב העת ימשוך את המאמר חזרה (וגם זה לא תמיד, כמו במקרה של חיידקי הארסן). לפני עידן האינטרנט, ביקורת עמיתים פומבית לאחר הפרסום הייתה כמעט אך ורק דרך מכתבים לעורך. המקום המוגבל בכתב העת למכתבים מסוג זה, כמו גם סינון אפשרי של העורך אילו מכתבים לפרסם, הגבילו מאוד את היכולת להשמיע ביקורת על מאמרים שכבר פורסמו. כיום, ניתן למצוא אלפי בלוגים מדעיים שסוקרים, ממליצים ומעבירים ביקורת על מאמרים מדעיים (הנה דוגמא לאתר שמרכז בלוגים כאלה). פורומים ורשתות חברתיות מהווים כר פורה לדיונים (תיאור של דיון כזה ניתן למצוא ברשומה הזו).

יוזמה של הממסד המדעי שקמה בשנת 2002 ונקראה F1000 (קיצור של "פקולטה של 1000"), מהווה פלטפורמה יוקרתית להמלצה על מאמרים טובים. המודל הוא של חוקרים מומחים בתחומם, אשר ממליצים על מאמרים טובים לדעתם, מעין ביקורת עמיתים חיובית, אם תרצו (ושוב נביא את חיידקי הארסן כדוגמה הפוכה). המלצה של F1000 מהווה כיום תוספת נאה לקורות החיים של חוקרים.

ביולי 2012 הוקם בלוג אנונימי בעל השם הבעייתי Science Fraud שהתיימר לחשוף מקרים של "אי-סדרים" במאמרים מתחום מדעי החיים. חצי שנה לאחר הקמתו נחשף שמו של כותב הבלוג, חוקר באוניברסיטת רוצ'סטר. האתר הורד בעקבות איומים בתביעות דיבה שהבלוגר קיבל מצד חוקרים שאת מאמריהם ביקר. במשך ששת חודשי פעילותו דווח בבלוג על 274 מקרים של אי-תקינות. מתוכם, 47 הובילו להודעות תיקון ו-16 מאמרים נמשכו מפרסום. הנה כמה מסקנות אישיות למען ממשיכי דרכו.

ממשיכי דרכו של אותו בלוג הם Retraction Watch שכבר הוזכר למעלה, כמו גם האתר Pubpeer. האתר מהווה פלטפורמה לביקורת עמיתים לאחר פרסום. הדיונים הרבים מעלים תמונה עגומה של בעיות החל מהרמה המדעית הירודה של מאמרים ועד לזיופים של ממש. אתר זה למעשה חשף לראשונה את הבעיות שהובילו לסקנדל של מאמרי תאי הגזע ב-Nature. ייחודו של האתר בכך שהוא מאפשר ביקורת עמיתים אנונימית או גלויה ויש בקרה של עורכי האתר על אופי התגובות. חשוב ביותר, העורכים שולחים דואל לכותבי המאמרים עליהם מתנהל דיון, כדי שיוכלו לענות למבקרים. למרבה הצער, תגובות כאלו מתקבלות רק לעיתים נדירות; ברוב המקרים, הדיון הוא חד-צדדי בלבד.

האתר Pubchase, שמציע למשתמשיו לבנות ספריית מאמרים, מוסיף את ההערות מ-Pubpeer למאמרים בספרייה האישית. כך, המשתמשים יכולים לראות מיד אם המאמר שהם קוראים ספג ביקורת. עורכי Pubpeer אף כתבו תוסף לדפדפני אינטרנט שמוסיף קישור לביקורות מ-Pubpeer, כאשר מבקרים באתרים הרשמיים של כתבי העת.

pubpeer1

צילום מסך לדוגמה

הדיון הציבורי הנרחב בנוגע לתהליך ביקורת העמיתים כפי שהוא כיום, ותרבות ה publish or perish בכללה, הביאו למספר שינויים אצל כתבי העת ואתרים רשמיים אחרים. ברוב כתבי העת קיימת היום אפשרות לכתוב תגובות און-ליין למאמרים. אולם, כמו מכתבים למערכת, גם תגובות אלו עוברות לעיתים סינון ע"י העורך ( בכתב העת Cell, למשל, תגובות עשויות לחכות שבועיים לאישור עד לפרסומן). לאור זאת, דיונים מסוג זה אינם נפוצים במיוחד. גם האתר PubMed (ספרייה און-ליין של ה-NIH לכלל הפרסומים במדעי ביו-רפואה) הקים ממש לאחרונה מערכת תגובות (Pubmed Commons). מעניין לציין שבניגוד לPubpeer שבו המשתמשים שמים דגש על איתור בעיות וזיופים, הדיונים בPubmed הם בעלי אופי חיובי יותר ומטרתם בעיקר לעורר דיון מדעי מפרה.

ההצלחה של pubpeer ודומיו הביאה לקריאות לחזור לביקורת עמיתים לאחר הפרסום, שנדמה שהיא יעילה ומתאימה במיוחד לעידן האינטרנט (אם כי לא בלי חשש). המודל המוצע הוא מודל שפועל מזה זמן רב בתחום המדעים המדויקים, והוא המודל של arXiv. arXiv, שקיים כבר משנת 1991, הינו שרת של אוניברסיטת קורנל, שמאפשר לחוקרים לפרסם מאמרים און ליין. זהו שירות OA, כלומר כולם יכולים לקרוא את המאמרים, ללא דמי מנוי. הייחוד שלו היא באפשרות של החוקרים לעדכן את המאמר ולערוך תיקונים ושינויים לאחר פרסומו. אך חשוב מכך, השרת שומר גם את הגרסאות הקודמות, כך שניתן לעקוב ולראות אילו שינויים נערכו במאמר. לאור הצלחתו של arXiv (שבדיוק עבר את רף מיליון המאמרים בתחילת שנת 2015), מעבדות קולד-ספרינג הרבור הקימו בשנת 2013 שרת משלהם, bioRxiv, שמיועד לביולוגים בלבד. כרגע השרת מכיל רק כמה מאות מאמרים והעניין, בינתיים, לא תופס תאוצה. בשני מקרים אלה, אין ביקורת עמיתים רשמית, ואף אין חובה לחוקרים לערוך שינויים במאמר. אחת הסיבות שחוקרים חוששים מפרסום על שרתים כאלה היא האפשרות של דחיה מכתב עת בשל "פרסום קודם", אך זה לא בהכרח נכון, שכן כתבי עת רבים מאפשרים פרסום קודם של טיוטות המאמר על שרתים ייעודיים כמו arXiv.

מעניין לציין שהוקם גם כתב עת שמבוסס על אותו רעיון, אלא שבצורה יותר רשמית. כתב העת, F1000research, מציע לכותבים תהליך ביקורת עמיתים מומחים, לאחר הפרסום. על החוקר להציע מספר מומחים שישפטו את המאמר. המאמר מועלה לאתר לאחר בדיקה קצרה (ימים אחדים) שמוודאת כי הוא עומד בסטנדרטים של פרסום. הביקורת מתבצעת רק לאחר הפרסום, ולאחריה – על החוקר להגיש מאמר מתוקן. גם כאן, כל הגרסאות נשמרות באתר, כמו גם הערות השופטים ותגובותיו של כותב המאמר.

כתב עת חדש שהוקם, PeerJ, מציע גם הוא שרת בדומה ל-bioXriv, בנוסף לפרסום מאמרים לאחר ביקורת עמיתים רגילה. בנוסף, PeerJ מנסה לצמצם את העלויות לחוקרים, בכך שהוא לא גובה תשלום על פרסום מאמר, אלא החוקר משלם תשלום נמוך וחד פעמי (100-300$) שמאפשר לו לפרסם בחינם בכתב העת עד סוף חייו. כתב העת נותן אפשרות לחוקרים לפרסם, לצד המאמר, גם את תהליך ביקורת העמיתים שעבר.

כתב העת החדש eLife הוקם, כפי שכתב העורך הראשי, זוכה פרס נובל רנדי שקמן, במטרה להוות אלטרנטיבה ל"שלושת הגדולים" (Nature, Science & Cell), שנמצאים בראש פירמידת ה-IF, כאשר הדגש המוצהר ב-eLife הוא לא על ה-IF אלא אך ורק על טיב המדע וטובת המדען. בין ה"הטבות" לכותבים ניתן למנות: קיצור משמעותי בתהליך הסינון וביקורת העמיתים (3 ימים לקבלת החלטת עורך ראשונית, חציון של 3 חודשים מרגע ההגשה ועד לקבלת המאמר), העובדה שכל העורכים הינם חוקרים פעילים שיכולים להעריך בעצמם את טיב המחקר, וקיום התייעצות בין השופטים השונים לבין עצמם ועם העורך לפני שליחת ההערות חזרה לחוקרים – זאת כדי למנוע מצב של חוסר עקביות או אפילו דרישות סותרות של השופטים. בנוסף, זהו כתב עת OA ויתרה מכך – כתב העת לא גובה תשלום מכותבי המאמר (לכתב העת ישנה תמיכה כלכלית רחבה של מכון המחקר הרפואי ע"ש הווארד יוז, מכון מקס פלאנק וה-Wellcome trust). לשם הפתיחות, eLife מפרסם גם את תגובות העורך והשופטים, ואת תשובת הכותבים. במקום קידום לפי IF, eLife מפרסם תקצירים לא-טכניים של המאמרים דרך טוויטר, בלוגים ועוד. הטבה נוספת שכתב העת מציע, במיוחד לחוקרים צעירים, היא קבלת מכתבי תמיכה מאת העורך שטיפל במאמר, לטובת קבלת מלגה, משרה, קביעות וכדומה. אין ספק ש- eLife מנסה לפתור בעיות רבות שהועלו בנוגע לכל תהליך הפרסום המדעי.

כתב העת הוותיק EMBO Journal החל לאחרונה לפרסם את התכתובת המלאה בין העורך, השופטים וכותבי המאמר, עבור כל המאמרים שהתקבלו. גם המו"ל Elsevier החל בתהליך דומה של פרסום הערות השופטים, אך כרגע רק עבור חמישה כתבי עת (מתוך 3103 כתבי עת שהמו"ל מפרסם).

כפתרון לבעיה אחרת של ביקורת עמיתים, כתב העת Nature וכתבי עת אחרים בקבוצה החלו להציע ביקורת עמיתים בסמיות כפולה – כלומר שהשופטים אינם יודעים מיהם כותבי המאמר.

גם הדרך שבה מנסחים את הביקורת על המאמר זוכה לאחרונה לתשומת לב, ואתרים ובלוגרים רבים מפרסמים הצעות כיצד לכתוב ביקורת עמיתים או לשפר את התהליך (למשל: 1, 2, 3, 4). מתקיימים אף קורסים בנושא (קובץ PDF עם אוסף קישורים; אציין גם שבמכון וייצמן מתקיים קורס שבחלקו עוסק בנושא).

סוגיית התשלום לשופטים מהווה גם היא כר פורה לדיונים ברשתות החברתיות כמו גם בכתבי העת עצמם (למשל כאן וכאן). עד כה, אף כתב עת לא הרים את הכפפה והציע תשלום כספי לשופטים, אך כן ניתן לראות ניצנים של מתן הטבות, ובעיקר הכרה בפעילות השיפוט. כך למשל, כתב העת Nature החל לאחרונה להציע מנוי חינם לשנה לכל מי שישפוט 3 מאמרים לפחות באותה שנה [אולם מכיוון שרוב החוקרים במוסדות אקדמיים משתמשים במנוי המוסדי, זו הצעה ריקה מתוכן]. בנוסף, ניתן להוריד מאתר כתב העת מכתב רשמי (שמיועד, למשל, למעסיקים) ובו הצהרה על פעילות השיפוט של אותו חוקר. המו"ל Elsevier מציע גם הוא מנוי חינם (לחודש), כמו גם "אות הצטיינות" אינטרנטי ואף תעודת "שופט מצטיין" רשמית לטובים ביותר. הכרה בפעילות השיפוט ניתן למצוא גם בכתבי עת אחרים, למשל RNA. אתר Publons מציע למשתמשיו להכין מסמך רשמי של כל פעילות השיפוט לצרכי בקשות מענקי מחקר, משרות וכדומה. לעומת כל אלה, יש גם הצעות מבזות.

EU39_reviewers_SampleCertificate-1024x752

תמונה: תעודת שופט מצטיין

רובריק היא חברה שמציעה שירותי ביקורת עמיתים בתשלום, ומתגמלת גם את השופטים עצמם על עבודתם (כולם בעלי תואר דוקטור לפחות, וחוקרים פעילים במכון מחקר או מוסד אקדמי), ב-100$ עבור כל מאמר. בנוסף, רובריק מפעילה סטנדרט אחיד לכלל הביקורות, עם דרישות להתייחסות לכלל הנושאים שהוזכרו למעלה בחלק על תהליך ביקורת העמיתים. כיום, רובריק היא הגוף היחיד שמשלם לשופטים שכר.

סיכום

ביקורת עמיתים טרום-פרסום הינה שיטה שהחלו להשתמש בה לפני מאות שנים, אך רק באמצע המאה הקודמת נכנסה לשימוש קבוע ורשמי. שיטה זו נחשבת לחותמת כשרות למאמרים מדעיים ובגדול, השיטה עובדת (הרי המדע בכל זאת מצליח להתקדם).

עם זאת, השיטה אינה חפה מבעיות.

אף כי נראה כאילו האקדמיה הינה גוף שמרני ונוקשה שאינו מוכן לשינוי, הדיון הנרחב שמתנהל בחוגים האקדמיים (בעיקר, אך לא רק, בקרב החוקרים הצעירים) וברשת האינטרנט בכלל לגבי הכשלים של שיטת ביקורת העמיתים הנוכחית, גרם לתזוזה במערכת:

  • מהירות ושקיפות – נעשים ניסיונות לזירוז התהליך מחד ולהגדלת השקיפות מאידך.
  • אמינות – גברה המודעות למה שמכונה "כתבי עת טורפים" שמוכנים לפרסם כל דבר תמורת כסף.
  • גישה חופשית – מתוך הכרה בחשיבות של פרסום מאמרים ללא גביית דמי מנוי, החלו גם כתבי עת שגובים דמי מנוי לאפשר פרסום פתוח לחלק מהמאמרים (לעיתים, בגביית תשלום נוסף מהחוקר). נוסף על כך, הרשויות הממשלתיות האמריקאיות (כדוגמה NIH) מתנות את מתן מענקי המחקר במתן גישה חינם למאמר לכל היותר שנה לאחר פרסומו.
  • ביקורת אפקטיבית יותר – גברה ההכרה בצורך ללמד איך להעביר ביקורת עמיתים אפקטיבית. אתרי ביקורת עמיתים עצמאיים דחפו גם את מערכות המו"לים ומערכות ממשלתיות לכיוון זה.
  • תגמול לשופטים – גברה ההבנה שיש צורך במתן תמורה לעבודת השיפוט, גם תמורה כספית או שוות ערך לכסף אך גם תמורה של הכרה והוקרה.

ומה צופן לנו העתיד?

לדרך החקירה המדעית אין אפשרות אחרת אלא להשתפר. אין ספק שביקורת עמיתים לאחר פרסום תתפוס עוד ועוד תאוצה (כי היא בעיקרה מקוונת, ועל כן מידית מחד, ועם אפשרות לאנונימיות מאידך), מה שיוביל לתיקון או משיכה של מאמרים רבים שכוללים טעויות, זיופים, או סתם מדע רע, ובכך ישפר את כלל הפרסום המדעי. הדבר העיקרי שיאט התקדמות זו יהיה החשש מתביעות דיבה, או חשש מנקמנות מצד החוקרים המבוקרים.

הפרסום המדעי הולך יותר ויותר לכיוון של OA, וכתבי העת הוותיקים יאלצו להתאים את עצמם לכך. ישנם אף קולות שקוראים להוציא את פרסום המאמרים מכתבי העת הפרטיים ולהעבירו למו"ל שבידיים אקדמיות, ובכך לנסות ולצמצם את ההשפעה הכלכלית על תחום זה. בנוסף, ניתן לקוות שכתבי עת נוספים ילכו אחרי F1000research, EMBO ו- eLife ויגבירו את השקיפות של תהליך הסינון והתיקונים של המאמרים.

בשנת 2012 קמה תנועה של חוקרים ועורכים (DORA – San Francisco Declaration of Research Assessment) ששמה לה למטרה לשנות את הדרך שבה מוסדות אקדמיים וקרנות למענקי מחקר שופטים מצוינות אקדמית. דגש מיוחד בביקורת מופנה כלפי השימוש הבעייתי במדד האימפקט פקטור בכל הקשור להחלטות לגבי קריירה ומענקים. כיום חתומים על ההצהרה של התנועה מעל 12,000 חוקרים ומעל 500 מוסדות, ארגונים וכתבי עת. בינתיים, השינוי עדיין רחוק מיישום, אך מעודד לדעת שמוסדות וכתבי עת רבים לפחות מכירים בבעיה.

השינוי מתרחש לנגד עינינו, ובכל שנה תהליך ביקורת העמיתים משתפר מעט. נדמה אולי כי התהליך איטי, אך אני מאמין כי בתוך עשור או שניים כבר נשכח איך עשו את זה פעם…

* * *

רשומה זו של גל עברה גם היא ביקורת עמיתים. תודה לד"ר נעם לויתן על הזמן שהשקיע בכך.
הערות, תוספות ותיקונים יתקבלו בברכה בתהליך ביקורת העמיתים שאחרי פרסום, שיתקיים כאן בתגובות.

 

לקריאה נוספת:

התייחסות נוספת לתהליך ביקורת עמיתים, בהקשר הכללי יותר של תהליך "זיקוק הידע", תוכלו לקרוא ברשומה "המדענים השמרנים האלה לא מפסיקים לשנות את דעתם".

צרות באות בצרורות

צרות באות בצרורות

והפעם, חלק מהפרק "זיהוי סדר באקראיות", מתוך הספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה".

הסטודנטים שזייפו נתונים

חידה: כתרגיל בית בקורס סטטיסטיקה התבקשו הסטודנטים להטיל מטבע 200 פעמים ולרשום את תוצאות ההטלה: עץ או פלי. חלק מהם החליטו לחסוך את העבודה המתישה, ופשוט המציאו תוצאות (תוך שהם מקפידים על מספר דומה של תוצאות מכל סוג כמובן). למחרת, כשהגישו את התוצאות, העיף המרצה מבט זריז בעבודות וציין את שמות הסטודנטים שזייפו את הנתונים. הוא צדק כמעט בכל המקרים. כיצד עשה זאת?

הנה שתי רשימות לדוגמה, שבהן נקודה ועיגול מציינים את שני צדי המטבע. אחת מהן מתארת תוצאות הטלת מטבע אמיתית, והשנייה — תוצאות מומצאות. מי הרשימה האמיתית לדעתכם? העליונה או התחתונה? מדוע?

הטלות מטבע

לפני שנגלה את התשובה, הנה עוד שאלה. לפניכם שתי תבניות של נקודות. באחת מהן פוזרו הנקודות באקראי, באחרת התבנית אינה אקראית. מי היא מי?

random-dots

תבניות הנקודות הופקו באמצעות האתר http://bl.ocks.org/roryokane/4358325

נחזור להטלות המטבע ולסטודנטים הזייפנים. מה היה הטריק של המרצה? כיצד הבדיל בחטף בין הסדרות האמיתיות למזויפות?

המרצה בדק מה היה אורכו של הרצף הארוך ביותר של עץ או פלי שהופיע בתוצאות. הזייפנים נטו לא להמציא רצפים ארוכים יותר מ–4 או 5, מתוך הנחה שרצפים כאלה נדירים מכדי שיקרו בפועל. האמת המפתיעה היא, שב–200 הטלות מטבע, אירוע של 6 תוצאות זהות ברצף הוא כמעט ודאי! (96.5%), כלומר כל אלה שלא כללו רצף באורך 6 או יותר, כמעט בוודאות זייפו את התוצאות. הסיכוי לקבל 7 תוצאות זהות ברצף הוא 80%, 8 ברצף — 54%, ו–9 ברצף — 32%. במילים אחרות, אם קבוצת אנשים יטילו מטבע 200 פעמים כל אחד, יותר ממחצית מהם יתקלו ברצף של 8 תוצאות זהות.

אקראיות אין פירושה אחידות

אנו נוטים לשגות מאוד בהערכותינו בכל הקשור להסתברות ולהתנהגות של תהליכים אקראיים. אנו מצפים שתהליכים אקראיים ייראו מעורבבים בצורה אחידה הרבה יותר מאשר הם באמת, ושהמקבצים והרצפים יהיו נדירים הרבה יותר מאשר הם באמת. הנטייה לראות במקבצים תוצאה של תהליך לא אקראי נקראת אשליית המקבץ (Clustering Illusion).

בהתאם לכך, ברור כי תבנית הנקודות שמשמאל היא האקראית, ואילו בתבנית שמימין התערבו באופן מלאכותי כדי להבטיח פיזור אחיד יותר של הנקודות. דווקא מקבצים וחללים הם הדבר שיש לצפות לו. חישבו על תבנית הכוכבים בשמים — עוד דוגמה לפיזור אקראי של נקודות אור. דווקא בפיזור אקראי זה אנו מזהים בקלות קבוצות של כוכבים ומדמים אותן לצורות המוכרות לנו.

אשליית המקבץ גורמת לנו לייחס משמעויות מרחיקות לכת למקבצים ורצפים אקראיים, כאשר אנו נתקלים בהם: "אסונות באים בזוגות", "צרות באות בצרורות" — למעשה צפוי שכך יקרה. לא חייבת להיות לכך משמעות מיוחדת. יד הגורל לא חייבת להתנכל לנו באופן אישי. מקבצים הם הצפוי, לא החריג, בתבניות אקראיות.

השכונה המקוללת

הסתכלו שוב בתמונת הנקודות האקראיות, והקרינו אותה בדמיונכם על מפת גוש דן למשל. נניח כי כל נקודה מייצגת את מקום מגוריו של ילד שאובחן באוטיזם חמור. אחד המקבצים שבתמונה ייפול על שכונה מסוימת ויצביע על כך שריכוז מקרי האוטיזם בה גבוה פי כמה מהממוצע. כל זה פרי האקראיות בלבד. חישבו כמה קל ליפול כעת במלכודת המשמעויות המדומות, ולייחס סיבות מרחיקות לכת לפיזור מקרי זה. יהיו שיטילו את האשמה על מפעל פלסטיק סמוך. אחרים יאשימו את האנטנה הסלולרית הגדולה שהוצבה במרכז השכונה שנים ספורות לפני כן, וכו'. כמובן שיש לבדוק חריגות כאלה, ומובן שאולי בסופו של דבר אחת ההשערות תתגלה כנכונה, אולם עצם קיומו של ריכוז מקרים אינו מחייב סיבה. ייתכן שמדובר בתבנית אקראית בלבד. כשבודקים דיווחים על מקבצים חשודים של מקרי סרטן למשל, רק אחוזים בודדים מהם מתגלים כחריגים ביחס לצפוי. גם אחרי חקירות אפידמיולוגיות מעמיקות, הרוב המכריע של המקרים נותר ללא הסבר ודאי, והאפשרות שמדובר במקבץ אקראי לא נשללת.

יד חמה

תופעה מפורסמת יחסית היא תופעת "היד החמה" בכדורסל: שחקנים נוטים להפגין רצפים של קליעות ורצפים של החטאות. לאחר רצף של קליעות אומרים שלשחקן יש "יד חמה". רוב האנשים בטוחים כי לשחקן יש סיכויים טובים יותר לקלוע אחרי 2–3 הצלחות ברצף, מאשר לאחר 2-3 החטאות ברצף. שחקנים מעבירים את הכדור למי שיש לו "יד חמה" באותו הרגע.

אך האם אמונה זו מבוססת? האם באמת סיכויי הקליעה תלויים בתוצאות קליעות שקדמו לה? הרצפים הארוכים יחסית גורמים לנו להאמין שכן. קל לנו לחשוב על סיבות פסיכולוגיות כאלה ואחרות מדוע הדבר נכון, למשל שרצף קליעות מעלה את הביטחון העצמי ומשפר את הביצועים, ואילו רצף החטאות פוגע בביטחון העצמי ופוגע בתפקוד. אבל האם אכן רצפים אלה חורגים מהצפוי באקראי? מסתבר שלא.

עמוס טברסקי, תומס גילוביץ' ורוברט וָלוֹן בדקו כמות גדולה של תוצאות קליעות של שחקנים במשך עונה שלמה והסתבר כי אין שום חריגה מהצפוי באקראי. כשבדקו זריקות חופשיות, התגלה שכאשר הזריקה הראשונה הייתה קליעה, השנייה הייתה גם קליעה בהסתברות 75%. לעומת זאת כאשר הראשונה הייתה החטאה, השנייה הייתה קליעה בהסתברות של… 75% גם כן. כאשר הוצגו העובדות בפני שחקנים ומאמנים שמאמינים בקיום "יד חמה", הם דחו את התוצאות בטיעונים שונים ומגוונים. גם חוקרים אחדים פקפקו במחקרים והעלו ביקורות שונות על הטיות אפשריות במחקר. קוהלר וקונלי פרסמו מחקר נוסף שהביא בחשבון את הביקורות, בו ניתחו החוקרים תוצאות מארבע תחרויות קליעה של ה–NBA. גם הפעם לא נמצאה תמיכה לאמונה ב"יד חמה", כלומר, סיכוי כל קליעה אינו תלוי בתוצאות שקדמו לה. מדובר במיתוס אחרי הכול; הדגמה קלאסית של מציאת משמעות במקבץ אקראי.

חוכמה לאחר מעשה

נקודה חשובה נוספת בקשר למקבצים היא הנטייה שלנו "להקיף" מקבץ אירועים בדיעבד, ולהתרשם כי הסיכוי שאירוע כזה יתרחש הוא אפסי.

נחזור לרגע להטלת המטבעות. אם אני מטיל מטבע 8 פעמים, מה הסיכוי שבכולן הוא ייפול על אותו הצד? הסיכוי קטן מ–1% (1/128 ליתר דיוק). אבל מה הסיכוי שמתוך 200 הטלות נקבל רצף של 8 תוצאות זהות? כפי שכבר הזכרנו, למעלה מ–50%. כלומר הסיכוי לרצף של 8 תוצאות זהות במקום מסוים בסדרה הוא קטן מאוד, אבל רצף כזה במקום כלשהו בסדרה ארוכה של ניסיונות הוא אירוע סביר ביותר. אם לא מגדירים מראש מתי בדיוק מצפים לרצף שכזה, הסיכוי להיתקל בו גדול מאוד.

*

מוזמנים להביא בתגובות דוגמאות היסטוריות מתועדות למקבצי גורל/מזל מפתיעים. 

*

עוד על  זיהוי סדר באקראיות ועל שלל נושאים נוספים, תוכלו לקרוא בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה".  לעיון בתוכן העניינים והמבוא לחצו כאן.

מה קוראים אחרים חשבו על הספר?

 

הניסוי שהוכיח טלפתיה!

הניסוי שהוכיח טלפתיה!

והפעם משהו קליל ואקטואלי, שמדגים יפה לדעתי איך ידיעות מדעיות מתנפחות ומשתנות עד שהן מגיעות אלינו.

*

אתמול רעשה התקשרות המקומית (בעקבות סערה עולמית) לגבי ניסוי מסוים. ניתן לכותרות לדבר בעד עצמן ונערוך ניסוי משלנו. מה אפשר להבין מקריאת הכותרות בלבד?

נענע

דה מרקר

YNET

(באופן מפתיע אולי, דווקא Ynet סיפקו את המידע המדויק יותר כבר בכותרת).

קריאת גוף הכתבות מספקת רמזים נוספים לגבי מה שנעשה באותו ניסוי, אבל הדברים עדיין מעורפלים ביותר.

ב-Ynet מספרים כי "לפי ה"דיילי מייל", ברגע שהאדם במומבאי התבקש לחשוב על ברכות השלום "צ'או" ו"הולה", דיווח חברו בפריז על הבזקי אור במוח. הוא אמנם לא קלט את המילה עצמה, אך הדיווח שלו תאם את הרגע המדויק שבו עמיתו חשב על המילים."

והשאלה שנשאלת היא כמובן – מדוע לסמוך על מה שהדיילי מייל כותב, אם ההודעה הרשמית לעיתונות ואפילו המאמר המקורי המלא נמצאים במרחק הקלקה?

אז מה באמת עשו שם?

בהפשטה, ה"שולח" חבש קסדה שמודדת פעילות חשמלית של המוח. אחרי אימון מסוים הצליח השולח לגרום לעיגול שמופיע על המסך לנוע למעלה או למטה בהתאם לכך שדמיין כי הוא מניע את ידיו או את רגליו. באופן כזה נשלח רצף של ביטים לאדם ה"קולט" (0 או 1, אם חשב על 'יד' או על 'רגל'), באמצעות האינטרנט. כמובן שהמרחק אינו משחק כאן שום תפקיד – אינטרנט זה אינטרנט. הניסוי היה מעניין באותה המידה אם האדם הקולט היה יושב ממש מאחוריו.

את הביטים "שדרו" למוחו של מקבל המסר בעזרת פולסים מגנטיים שכוונו לאזור הראייתי בחלקו האחורי של המוח. אם התקבל ביט '0' שודר פולס מסוג אחד אשר גרם לנבדק לראות נצנוצים מסוימים בשדה הראייה (למרות שעיניו היו מכוסות), ואם התקבל ביט '1' שודר פולס מהסוג השני שלא גרם לנצנוצים. החוקרים הקפידו שהנבדק לא יקבל שום רמזים חושיים לגבי המידע המשודר, כמו למשל תחושה פיזית או רמזים צליליים לגבי שינוי זוית הסלילים המגנטיים בין שני מצבי השידור.

באופן כזה הועברו כמה סדרות של כמה עשרות ביטים כל אחת, והתהליך כולו הצליח באמינות גבוהה יחסית. זה הכל.

כמובן שהמילה טלפתיה לא מוזכרת בכלל לא במאמר המקורי, ולא בהודעה המקורית לעיתונות.

כאן אפשר לראות את הכותרת המקורית של המאמר, בליווי צילומים מתוכו שממחישים מה נעשה בניסוי:

מחקר מקורי

בוידאו הבא תוכלו לראות מה לפרופ' אילון ועדיה יש לומר בנושא. ושוב, שאפו ל-Ynet על ההתייחסות המקצועית הזריזה לידיעה. חבל רק שהדבר לא נעשה לפני הפרסום הראשוני.

*

כצפוי, היו אנשים שמאוד התלהבו מהגילוי המדהים:

-1ניו-אייג'

כשהערתי לכותבת על כך שנחפזה קצת להסיק מסקנות מהפרסום, הודתה כי לא קראה כלל את הכתבה. "הספיקה לי הכותרת כדי להנגיש את המידע למרחב שבו אנשים כן יביעו בו עניין. אני מבחינתי לא צריכה שום הוכחה גשמית לידע שאני יודעת…"

ניו-אייג'

אנחה.

נסיים בקריקטורה מוצלחת בנושא:

 

ונעבור לדבר המפרסם:

לכבוד החגים המתקרבים אפשר לרכוש כעת את ספרי "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה" במחיר מוזל. הספר יכול לשמש מתנה מצוינת לחג לקרובים וחברים – כי חשיבה חדה זה לא רק ספר, זה גם מסר!

הנה ריאיון איתי על הספר, ששודר בתוכנית "עושים סדר" עם בן כספית:

כאן תוכלו לראות מה חשבו קוראים שסיימו כבר לקרוא את הספר.

 

האמנה, אמונה ואמון

האמנה, אמונה ואמון

והיום – פוסט אורח מאת ערן אבירם.

ערן הוא חבר בפודקאסט "ספק סביר" מימיו הראשונים, מתרגם ועורך תוכן במקצועו. חובב משחקים ותיק, המתרגם של מבוכים ודרקונים לעברית, הקים ומקיים את הפודקאסט הישראלי למשחקי תפקידים "על כתפי גמדים", ומשתתף פעיל בקהילת המשחקים בארץ – אם כי כרגע הוא חי בלונדון.

*

אני מאמין שמחר ירד גשם.

בוודאי שזה עובד, אבל רק אם אתה מאמין בזה מספיק.

אני לא מאמין! הפועל שוב הפסידו!

מי שמאמין, לא מפחד.

בדיונים אינטרנטיים – ולמעשה, בדיונים בכלל – אין דבר חשוב יותר מתיאום הגדרות. ובכן, יותר חשוב להתנהג כמו אדם בוגר, אבל תיאום הגדרות נמצא מיד במקום השני.

אם נוודא תחילה שכששנינו אומרים "על-טבעי" אנחנו מתכוונים לאותו דבר, נוכל להמנע ממצב שבו אחרי שעתיים מסתבר שאני התכוונתי ל-"דברים שאינם חומריים", ואתה התכוונת ל-"תחושה מסתורית שאני לא יכול להסביר", או במילים אחרות, בזבזנו שעתיים בלהבין מה השני מתכוון, ורק עכשיו יכול להתחיל דיון אמיתי בנושא שנשאל.

לכן השלב הראשון בכל דיון ענייני צריך להיות תיאום הגדרות: אם אנחנו מדברים על נושאים שקשורים ל-X, בוא נסכים תחילה בינינו מהו, בעצם, X. וכדאי להיות קשובים ל-Y שיצוץ בהמשך, ולתאם הגדרות גם לגביו.

הרבה מילים סובלות מבעיית הגדרה קשה, אך נתפסות כמובנות מאליהן לכל הדוברים, ולכן קל לפספס אותן. דיונים רבים מתדרדרים להטחת טיעונים לעוסים חוזרים, פשוט בגלל שאף אחד מהצדדים לא שם לב לכך שאחת המילים בהן שניהם משתמשים, בעצם, לא אומרת אותו דבר לשניהם. לכן, השלב הראשון של תיאום הגדרות הוא זיהוי ההגדרות הבעיתיות. כספקנים, אנחנו כבר יודעים שה-"מובן מאליו" איננו מובן, ובטח שלא מאליו, אך חשוב שנדע ליישם את אותה חשיבה גם לגבי המילים בהן אנחנו משתמשים כדי לתקשר אחד עם השני. "נו, אבל אתה יודע למה אני מתכוון!" אז זהו, שאחרי שעה וחצי, הסתבר שבעצם אין לי מושג.

מי שמאמין לא מפחד

בעוד שהדבר נכון לגבי מילים רבות, חשוב לי להתמקד במיוחד במילה "אמונה". אנשים זורקים אותה לתוך הדיון as-is, בעוד שלמעשה היא טעונה ממש, רק שאף אחד לא מכיר בכך.

עיקר הבעיה היא, שכשאומרים בעברית "אמונה", עשויים להתכוון לשני מונחים שונים.

אנסה להמנע מהגדרות פילסופיות עמוקות, כי למי יש כוח. (וההגדרה בוויקיפדיה קצת מבלבלת בין הדברים)

האמנה (belief) היא המצב התודעתי בו אדם תופס דבר מה כנכון. זהו מושג שמקורו בלימודי פילוסופיה, עד כמה שאני יודע, ולכן אין זה פלא אם לא שמעתם אותו מעולם עד היום. ממש חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר, אבל אין מה לעשות.

במובן הזה, אני מאמין שאני עכשיו יושב על כיסא, אני מאמין שאישתי אוהבת אותי, ואני מאמין שכדור הארץ כדורי. כשאני מדמיין חד-קרן, אני מאמין שאני מדמיין אותו – אבל אינני מאמין בו. אין לי האמנה בקיום חד-קרן, אלא האמנה בקיומו של דימוי של חד-קרן. מבחינה מעשית, הרבה מאוד מהמחשבות שלי הן בעצם האמנות.

שימו לב שאפשר להחזיק בהאמנה לגבי משהו שאיננו אמיתי. אנשים משוגעים עשויים להחזיק בהאמנה שהם נפוליאון. זוהי האמנה שגויה, אבל אפשרית. האמנה היא רק המצב התודעתי שמשהו נכון, בלי קשר, בעצם, למצבו העובדתי במציאות.

"ידע", אגב, הוא תת-קטגוריה של האמנה, שלעיתים מוגדר כהאמנה נכונה ומוצדקת. כלומר, האמנה שגם תואמת את מצב העניינים בעולם, וגם יש לי הצדקה להחזיק בה. למשל, מי שמאמין שהוא נפוליאון, לא יודע שהוא נפוליאון – הוא רק מאמין בכך. אבל בגלל שזה לא נכון, זה לא ידע (תחת הגדרה זו לידע, כלומר).

אמונה (faith) היא סוג של האמנה – ספציפית, כזו שאינה מוצדקת. אולי אמיתית, אולי לא, אבל אין לי הצדקה להחזיק בה. "הצדקה" כאן היא מושג לוגי, טכני, שלא ניכנס אליו, אבל בקצרה, משמעו שניתן להסיק את המסקנה מההנחות שברשותי (שיש בסיס, לרוב עובדתי, שיכול לשמש אותי כהנחה, ובאמצעותו אני יכול להראות שהמסקנה אכן נובעת בהכרח).

הנה דוגמה: אני מאמין שיש לי דינוזאור במקרר. למה? ככה. אני לא יכול לתת הצדקה, לתת סיבות לכך שאני מחזיק באמונה הזו. אם הייתי יכול – למשל, מישהו מכר לי "ביצת דינוזאור" שנראית משכנעת, ושמתי אותה במקרר – זו כבר לא אמונה, מאחר וההאמנה הינה מוצדקת (אולי זו אפילו ידיעה, אם זוהי באמת ביצת דינוזאור, כי אז זו האמנה אמיתית ומוצדקת). בדומה, אם מישהו יוכל להוכיח את קיומו של עולם אליו עוברות נשמות לאחר המוות, או להציג את קיומו באופן עובדתי, אין יותר צורך להאמין במקום שכזה – בזכות ההוכחה, אפשר לדעת שהוא קיים. אם אני יודע משהו, אינני מאמין בו; אם אני מחזיק באמונה כלפי משהו, משמעות הדבר היא שאני מחזיק בהאמנה כלפיו ללא שום ביסוס, ולכן לא יכול לדעת אותו.

כספקן, אני משתדל להחזיק בכמה שיותר האמנות אמיתיות מוצדקות, או במילים אחרות, כמה שפחות אמונות. זה בגלל שאמונה היא פיסת מחשבה בעייתית – או שהיא נכונה, אבל מהסיבות הלא נכונות, ולכן היא לא יכולה לעזור לי למצוא האמנות נכונות אחרות; או שהיא פשוט לא נכונה. אני רואה האמנה חסרת הצדקה כסכנה לתהליך המחשבתי התקין, כי אם קיבלתי אחת זה סימן שהמסננת הביקורתית שלי לא עובדת כמו שצריך, ואני עלול לקבל עוד. אני משתדל ללכת למקום אליו מצביעות העובדות והעדויות – כלומר, אני בהכרח מחייב את עצמי רק לדברים שיוכלו להפוך לידע, ולעולם לא לאמונות (כי עובדות, כאמור, מספקות הצדקה, ולכן, בהכרח, לא מובילות לאמונה).

לצערנו, המוח שלנו דווקא מחווט היטב לספוג ולייצר אמונות, אך על זה כבר הורחב במקומות רבים אחרים בבלוג הזה.

מוקד אמון

אבל עוד לא סיימנו, כי כאשר פונים להשתמש במילה "מאמין" בדברים יומיומיים יותר, כמו למשל "אני מאמין שאורי לא משקר לי, ובאמת קוראים לו אורי", זה כבר עניין של אמון. בגדול, לצורך העניין כאן, "אמון" הוא המוכנות לקבל את הדברים שאומר אדם X בתור אמת. (תראו, אני מתאם הגדרות!)

אמון נובע מניסיון – אם חבר שלי אומר לי שהכלב שלו חולה, אני מאמין לו, כי כבר שנים ארוכות שחבר שלי אומר לי דברים שהתגלו כנכונים. בנוסף, הניסיון מראה לי שאנשים באופן כללי נוטים להגיד את האמת, ושלחברה יש נורמות מסוימות. למשל, איני מפקפק שלאורי קוראים אורי – האמון במערכת החברתית גדול כל כך, שאני צריך סיבה טובה בכלל להתחיל לפקפק בו. כל אלו הן האמנות, ואפילו ידע, מאחר והן מוצדקות, כאמור, בזכות הניסיון. הניסיון מספק לי עובדות המצדיקות את האמון שאני נותן באדם X.

בעוד שזו הצדקה מספקת עבור חיי היום-יום, מצבי קיצון דורשים הסתכלות מחודשת, ובהחלט ייתכן שיסתבר שהניסיון לא מספיק. בואו נסתכל על שני מצבים בולטים, כשאני מתבקש לתת אמון ללא סיבה טובה, וכשאני מתבקש לסמוך על אמון יותר מדי:

1. פתאום מגיע אלי אדם זר לגמרי, אומר לי שהוא אח שלי, ומבקש שאלווה לו 500 ש"ח. אם אני מסכים, אם אני מוכן לתת בו אמון, הרי שאני עושה זאת מתוך אמונה (faith) בלבד. זו דוגמא לאמון גרוע, כזה שהוא האמנה שאינה מוצדקת. אני חושב שכולנו נסכים שזהו אמון עיוור, טפשי, מזיק. שהרי ארצה לראות הוכחות (עובדות) לכך שהוא באמת אחי. אני רוצה הצדקה להאמנה הזו, שאני מתבקש לקבל כעת, "X הוא אח שלי". אני רוצה לדעת שזה נכון, לפני שאנקוט בפעולה על בסיס הפרטים האלו.

2. חבר שלי אודי מגיע בריצה ומספר לי שנחטף בידי חייזרים לעולם שכולו גלידה. יש לי המון אמון באודי, חבר טוב, אבל הטענה שלו שוברת את הדברים שאני יודע לגבי העולם, באופן קיצוני מאוד. ההפרש המוגזם הזה, בין הידוע לבין הנטען בידי אודי, הוא סיבה טובה להתחיל לפקפק בו (כמצוין מקודם, יש גבולות לאמון, והנה אחד ממש כאן). אני אבקש מאודי הוכחות, כדי להצדיק את דבריו, כדי שאהיה מוכן לקבל אותם כנכונים. אם, משום מה, אני מוכן לתת בו אמון מוחלט כל כך עד שאסכים לחלוטין לקבל כאמת את כל מה שאמר, פשוט בגלל שהוא חבר קרוב שלי – אז אני אדיוט, מסיבות שכבר צוינו.

מילה אחרונה לפני סיום

ספציפית, המילה "האמנה". רובכם בוודאי לא הכרתם אותה לפני הפוסט הזה, אך כעת, בתקווה, אתם חושבים שהיא שימושית ועשויים להשתמש בה בעתיד. היא עוזרת לכם לראות דברים בזווית חדשה, מפרידה בין מושגים שלפני כן חשבתם שהם בעצם אותו הדבר, ועושה זאת באופן שיועיל לכם בעתיד. אסור להמעיט בחשיבותה של המצאת מילה חדשה – כאשר אתם מזהים משהו נפרד, הגדירו אותו בנפרד, אפילו אם זה באמצע הדיון, עצרו הכל ותנו שם לפרט החדש שאתם רוצים להבדיל. לעיתים קרובות יסתבר שזו הנקודה העיקרית ושם נמצא סלע המחלוקת.

התחילו להשתמש במילה "האמנה" במקומות הנכונים, ולהבדיל בין האמנה מבוססת לכזו שאינה מבוססת, ותחסכו לעצמכם זמן ומאמץ. אמן.

 

 

השערות מוצלחות יותר ופחות

השערות מוצלחות יותר ופחות

עסקנו בעבר לא מעט בטענות לקיומן של תופעות כאלה ואחרות, וניסינו לברר האם התופעות אכן קיימות במציאות או רק בראשו של המתבונן. גילינו שהאפשרות השניה מסתברת כנכונה לעיתים קרובות יותר מהמצופה.

הגיעה השעה להתקדם שלב. נניח שמוסכם כי התופעה אמיתית. כתמים מוזרים הופיעו בצילומים. צורות ענקיות הופיעו בשדות תבואה. אנשים שכמעט מתו ו"הוחזרו לחיים" תיארו חוויות מדהימות. כעת נשאלת השאלה – מהו ההסבר לתופעה.

לכל תופעה יכולים להיות הסברים רבים, שיתאימו לעובדות. להסביר משהו זה להציע השערה (היפותזה) שעוזרת להבין את התופעה.

ניקח כדוגמה את כתמי האור שמופיעים לעיתים בצילומים, ומכונים Orbs (לחצו על התמונה, תגלו שמדובר באובססייה של ממש):

real-orbs

השערה אחת יכולה להיות שמדובר בחרקים שהתעופפו סמוך לעדשת המצלמה בדיוק ברגע שהפלש הבזיק. השערה אחרת היא שמדובר בחלקיקי אבק או טיפות מים זעירות שהוארו באופן דומה ברגע הצילום. השערה נוספת היא שמדובר ברוחות רפאים שמתגלמות כנקודות אור בפני המצלמה, או אולי מדובר בישויות אור מעולמות אחרים, או בגשושים של ספינות חוצנים, וכו'.

השערות רבות ושונות יכולות לנסות ולהסביר את אותה התופעה. נניח שכל ההשערות מתאימות באותה המידה לעובדות שבידינו כרגע. איזו מהן עדיפה מבחינת המידה בה היא עשויה לתרום להרחבת הידע שלנו?

נבחן את הנושא ממספר היבטים, ונראה מהם המדדים המקובלים על פיהם מעדיפים השערה אחת על פני חברתה.

 הסתייגויות:

  1. אלה אינם חוקים, אלא רק קוים מנחים כלליים.
  2. קוים מנחים אלה לא משמשים כדי להבחין בין השערות נכונות לשגויות; רק העדויות הניסוייות תכרענה בעניין כזה.

ניתנת לבדיקה (ולהפרכה)

אם נמשיך את דוגמת כתמי האור, חייבת להיות דרך כלשהי בה נוכל לאשש או להפריך את ההשערה כי מדובר בישויות אינטליגנטיות לא מוכרות. מה שאפשר (וצריך) לבדוק, תלוי בטענות נוספות לגבי אותן ישויות. אם הן אמורות להופיע כשמזמנים אותן, אפשר להשוות את תדירות הופעתן עם זימון או בלעדיו. אם אמור להיות להם אור משל עצמן, ניתן לצלם בחושך מוחלט ולראות אם הן עדיין מופיעות בצילומים. אם הן אמורות להופיע בקבוצות במצבים מסוימים ובאופן בודד במצבים אחרים, ניתן ליצור מצבים כאלה באופן יזום ולראות אם אכן קיימת ההתאמה למצופה.

אם לעומת זאת התיאוריה אומרת שישויות אלה מאוד ביישניות וחמקניות, ומופיעות רק כשמתחשק להן, או שהן תבלבלנה תוצאות ניסוי מבוקר בכוונה תחילה כך שלא יתאפשר אף פעם לאשש את קיומן בצורה מובהקת – אזי לא ניתן לבדוק השערה זו בצורה מדעית.

השערה שלא ניתן לבדוק אותה אינה מעניינת את המדע, מכיוון שהיא לא יכולה להוסיף ידע.

פוריה – בעלת כושר ניבוי

תכונה אטרקטיבית נוספת להשערה היא פוריות. השערה שמסבירה אך ורק את הממצאים שבידינו אינה מעניינת, היא תפורה אד-הוק. כוחה האמיתי של השערה מתגלה אם היא מצליחה לחזות דברים שעדיין לא היו ידועים עד כה, ואולי אף מנוגדים לידע הקיים.

כך למשל, תיאוריית היחסות של איינשטיין חזתה כי אור יתעקם במעברו בקרבת מסה, היות והמרחב עצמו מתעקם בסביבת מסה. חיזוי זה היה מנוגד למה שחשבו המדענים עד אז – שהאור (שהינו חסר מסה) אינו מושפע מהחומר בסביבתו הוא נע, ולפיכך צפוי לנוע בחלל בקוים ישרים. חיזוי זה עמד למבחן ב- 1919 (ופעמים רבות לאחר מכן, במדידות מדויקות בהרבה): בזמן ליקוי חמה מלא – מצב בו הירח מסתיר את השמש ומחשיך את השמיים במידה שמאפשרת צפיה בכוכבים באמצע היום – כוכבים שנמצאו בסמיכות נראית לשמש נראו מוסטים מעט ביחס למקומם הרגיל בשמיים.

news_einstein2

מקור: נאס"א

סידור היסודות הכימיים בטבלה המחזורית הותיר כמה "חורים", שאכן התמלאו ביסודות חדשים ולא מוכרים שהתגלו שנים לאחר מכן, ותכונותיהם התאימו במדויק למה שהיה צפוי.

מיפוי היסודות לפי תאריך גילוי. (ויקיפידה)

מיפוי היסודות לפי תאריך גילוי. (ויקיפידה)

חוקי סדר וסימטריה שנוסחו לגבי חלקיקים תת-אטומיים הותירו גם הם "מקומות פנויים" לחלקיקים נוספים, וגם הם התגלו בהמשך הדרך ו"השלימו את הפאזל". (ממש לאחרונה הצטרף חלקיק היגס לפאזל).

כאשר ההשערה משיגה את הממצאים, היא מרשימה הרבה יותר מאשר כאשר היא רק רודפת אחרי הממצאים ומסבירה אותם אד-הוק.

אם שתי השערות זהות בכל פרמטר אחר, הפוריה יותר, כלומר זו שחוזה בהצלחה יותר עובדות חדשות – היא המועדפת.

מקיפה

מגוון התופעות המוסברות והחזויות ע"י השערה מסוימת הוא מדד חשוב נוסף לגבי איכותה: ככל שהיא מסבירה וחוזה יותר, כך היא מאחדת ומארגנת את הידע שלנו טוב יותר, והסיכוי שהיא שגויה קטן יותר.

פעמים רבות לאורך ההיסטוריה של התפתחות המדע, השערות ותיאוריות חדשות לא סתרו את הקודמות (אחרי הכל, הקודמות התאימו יפה לתיאור התופעות שהיו ידועות עד אז), אלא הרחיבו את ההיקף שלהן לתחומים נוספים.

כך למשל תורת היחסות של אינשטין אינה סותרת את תורת ניוטון שהיתה מקובלת עד אז. לגבי תנאים יומיומיים כמו מהירויות שאינן קרובות למהירות האור, החיזויים שלה זהים לאלה שמניבה תורתו של ניוטון. הכוח שלה נובע מכך שע"י שימוש באותן נוסחאות, החיזויים שלה נכונים גם עבור מהירויות גבוהות בהרבה, תנאים בהם התיאוריה של ניוטון כושלת כישלון חרוץ לתאר את המציאות כפי שהיא נגלית לנו בניסויים.
גשרים, ורכבות לא התפרקו לפתע כשאיינשטיין פרסם את תורת היחסות. עד היום המהנדסים מסתפקים בחוקי ניוטון כשהם מתכננים גשר חדש. אך בתחומים אחרים שהפכו יומיומיים עבורנו, יש בהחלט צורך לקחת בחשבון את תורת היחסות. כך למשל, אם לא מביאים בחשבון את עיוותי הזמן שתורת היחסות מנבאת בתכנון מערכת ה-GPS, הדבר גורם להצטברות שגיאות הולכות וגדלות, עד כדי כך שלא ניתן להשתמש במערכת. זוהי הדגמה לכוחה של תיאוריה!
מעבר להרחבת התיאוריה של ניוטון (שהיתה בעלת היקף מדהים כשלעצמה) תורת היחסות מסבירה תופעות רבות נוספות שבלעדיה היו נותרות כתעלומות בלתי קשורות זו לזו (סטיות במסלול כוכב חמה ועדשות כבידתיות למשל).

אם שתי השערות זהות בכל פרמטר אחר, זו שמצליחה להסביר ולחזות מגוון גדול יותר של תופעות – היא המועדפת.

פשוטה

ככל שהשערה נזקקת לפחות מושגים חדשים ולפחות הנחות, אפשר לומר שהיא פשוטה יותר. ככל שהשערה פשוטה יותר, יש פחות דרכים בהן היא עלולה להיות שגויה, וסיכוי קטן יותר שהיא מתארת את המציאות בצורה אד-הוקית, כלומר, תפורה במדויק בהתאם לראיות המצויות בידינו כרגע.

אם נחזור לרגע לכתמי האור שלנו, השערת חלקיקי האבק/מים/חרקים פשוטה מאוד, מכיוון שאינה נדרשת להמציא מושגים חדשים. השערת הישויות התבוניות מעולמות/מימדים אחרים אינה פשוטה כלל, מכיוון שגם לפני שנפתח אותה לכדי הסבר מלא, כבר אנו נדרשים להמציא מושגים חדשים כגון "ישויות אור", וכדי להסביר באיזה מובן הן קיימות נצטרך להמציא מימדים חדשים, וכדי להסביר כיצד משהו מהמימד שלהם מצליח לעבור למימד הפיזי ניאלץ להציע תהליכים על-פיזיקליים ופיזיקליים מורכבים, וכו'. כל מושג כזה פורש רשת שלמה של שאלות נוספות. ללא ספק הסבר מורכב בהרבה יחסית ל-"אבק".

נשים לב כי השערות כאלה מגדילות את כמות הלא-ידוע ולא מקטינות אותו.

בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את התער של אוקהם, עיקרון מנחה שממליץ לא להרבות בהמצאת מושגים וישויות מעבר לנדרש כדי להסביר את התופעה המדוברת.

אם שתי השערות זהות בכל פרמטר אחר, הפשוטה יותר, כלומר זו שמניחה הכי מעט הנחות – היא המועדפת.

בקישור ניתן לקרוא גם על ההסתייגויות מעיקרון זה. אם נזכור שלא מדובר בחוק וגם לא בכלי שאמור להכריע בעניין תקפות של טענה, אלא רק באחד מבין כמה כללים מנחים להעדפת השערה בטרם נבדקה יותר לעומק, אני מאמין כי מרבית ההתנגדות תוסר.

הנה צילומים של Orbs שמקורם טבעי וידוע (לחצו על התמונה למעבר לאתר שמכיל מידע רב בנושא):

orbs

עד שלא יודגם אחרת, ההסבר הפשוט מסביר באותה מידה את הממצאים, ולכן יש להעדיף אותו, מהשיקולים שצוינו.

מסופר שלאחר שהמתמטיקאי והאסטרונום הצרפתי Laplace הציג את התיאוריה המדעית שלו בפני נפוליאון, שאל אותו נפוליאון – "איפה אלוהים משתלב בתיאוריה שלך?" תשובתו של לאפלאס היתה: "לא נזקקתי להשערה הזו".

עקבית

קונסיסטנטיות (עקביות) היא אחת מתכונות היסוד של ידע – עלינו להימנע ככל האפשר מסתירות פנימיות בידע שלנו. השערה חדשה שסותרת את הידע הקיים מחייבת אותנו לנטוש חלקים ממנו, למרות שידע זה מבוסס היטב. הסיכוי של השערה חדשה להיות נכונה קטן יותר, ככל שהיא סותרת ידע מבוסס רב יותר.

כמובן שהשערת גרגרי האבק מתיישבת היטב עם מה שידוע לנו על העולם, ואילו השערת הישויות התבוניות שמגיעות ממימדים אחרים לא פיזיקליים – סותרת חלקים נרחבים ממאגר הידע שבוסס עד כה.

האם העדפת השערות "שמרניות" עלולה לפגוע בקידמה? למנוע פריצת גבולות חדשים במדע?

יש לזכור כי אנו משווים בין השערות שמתאימות לעובדות שבידינו כרגע. אם נחשוב על מהפכות בעולם המדע, הן הגיעו כאשר התגלו אנומליות, כלומר אי התאמות בין החיזוי של המודלים שהיו קיימים באותה העת לבין תופעות שהתגלו. (כך למשל האפקט הפוטואלקטרי וקרינת גוף שחור למשל, היו מהאנומליות שהביאו לפיתוח תורת הקוונטים). ברור שעקביות (ואף פשטות) מאבדות את כוחן אם המודל אינו עומד במבחן המציאות.

אם שתי השערות זהות בכל פרמטר אחר, זו שמתיישבת טוב יותר עם הידע הקיים – היא המועדפת.

*

לסיכום, מעבר לדרישת הקדם שהשערה תתאים לראיות שבידינו, נעדיף השערה ניתנת לבדיקה, בעלת כושר ניבוי גדול יותר, מקיפה יותר, פשוטה יותר ועקבית יותר עם הידע המבוסס שצברנו עד כה.

אם נחזור לדוגמת עיגולי האור שמופיעים בצילומים ונשווה את השערת "החלקיקים/חרקים שחולפים בסמוך לעדשת המצלמה" עם השערת "ישויות האור המסתוריות", ניווכח כי הראשונה עדיפה על השניה כמעט בכל הקריטריונים.

החיים יותר מורכבים

כדי לישם כל קריטריון כשלעצמו, הנחנו כי ההשערות זהות לגבי כל שאר הקריטריונים. מובן שמצב כזה לא מתקיים במציאות.

עדיין לא פותחה איזו נוסחה לשקלול הקריטריונים יחד. במצבים מסוימים חוזק בקריטריון אחד מחפה על חולשה יחסית באחרים. למעשה אין גם נוסחה לגבי כל קריטריון בנפרד.

תהליך בחירה כזה דומה יותר להחלטות משפטיות מאשר לאלגוריתם מתמטי סגור. יחד עם זאת, התהליך אינו כה סובייקטיבי כמו שהוא אולי נשמע. למעט מקרים גבוליים, בד"כ מגיעים המדענים לקונצנזוס די בקלות לגבי ההשערה המועדפת.

כמובן שגוף הידע האנושי אינו סטאטי, אלא נמצא בשינוי מתמיד. השערות ותיאוריות מתעדכנות, מורחבות, מעודנות או אף מושלכות כליל לאור ראיות חדשות שמתגלות.

בסופו של דבר, מבחן המציאות הוא הקובע, והוא יאלץ אותנו להיפרד מהשערה החביבה עלינו (גם אם היא פשוטה, מקיפה, בעלת כושר ניבוי ועקבית עם הידע הקיים), אם היא אינה עולה בקנה אחד עם המציאות.

לא משנה כמה יפה התאוריה שלך, לא משנה כמה אתה חכם. אם אין הסכמה עם הניסוי – זה לא נכון  (ריצ'רד פ' פיינמן)

מקורות והרחבות:

____________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!