איש הפלא חסין החרבות

איש הפלא חסין החרבות

לפני שנים רבות (1912 ליתר דיוק), בהולנד הרחוקה (רוטרדם ליתר דיוק), נולד ארנולד (Arnold Gerrit Henskes ליתר דיוק).

בשנות העשרים לחייו הקים חברה לעיצוב. כבר אז פקדו אותו חלומות מוזרים וחוויות על-טבעיות למיניהן (לדבריו). כשמלאו לו 33, הכריז ארנולד כי גופו חסין כל פגיעה: "אינני אמן, אלא נביא. אם אתה מאמין באלוהים, הרצון שלך יכול לשלוט על גופך. אנשים לא יאמינו לי אם אסתפק בדיבורים, אבל אחרי שייחזו בגופי הבלתי פגיע, הם יאמינו."

ואכן, בניגוד לטיפוסים רבים שפגשנו בעבר שרק פיזרו סיפורי מעשיות לחלל האויר, ארנולד היה נכון להדגים את טענותיו בפומבי. הוא עזב את עבודתו, עבר לאמסטרדם והחל להסתובב בפאבים כשהוא מדגים את יכולותיו המופלאות. הדגמותיו היו כה מרשימות, עד כי רבים היו מתעלפים במהלכן. הדברים הגיעו לידי כך שהמלצרים היו דורשים מהלקוחות לשלם על הארוחות לפני שארנולד היה מתחיל בהופעתו.

במקביל לביצוע מעלליו הבלתי אפשריים, העביר את המסרים שלו לקהל. הוא הטיף לזנוח את החיים המטריאליסטים ולהכיר בכוח עליון – המקור – אלוהים – שפועל דרכו ונותן לו את החסינות הגופנית הזו, כאות לכך שיש בנמצא משהו גדול יותר. כמו כן הטיף לשלום עולמי. את שמו שינה ל-"Mirin Dajo" שפירושו בשפת האספרנטו "פלא". (כמו אחרים בני זמנו, האמין כי אספרנטו, בהסירה מחסומי תקשורת בין האומות השונות, יכולה להיות המנגנון לאיחוד האנושות).

אני חושב שהגיע הזמן לראות במה המדובר.

ילדים – לא בשבילכם! בעלי לב חלש, נשים בהיריון ומניקות – נתראה בשבוע הבא.

לא לנסות בבית!

dajo_5

כאן מחדירים שלושה צינורות דקים מבעד לגופו, ומזרימים דרכם מים. מזרקה אנושית!

dajo_4

ארנולד האמין בשליטה מוחלטת של התודעה בחומר. הוא סבר כי ביכולתו לשלוט מנטלית בכל המתרחש בגופו. לדבריו החרב אינה עוברת דרך גופו, אלא זה גופו אשר עובר דרך החרב. האזורים הרלוונטיים בגופו נעשים "קלים" יותר, "פחות חומריים" ולכן הגוף אינו נפגע, כי אין שום דבר מוצק לפגוע בו.

דה גרוט (De Groot), מי שהפך להיות עוזרו האישי וחברו הטוב של ארנולד, מספר סיפורי ניסים ונפלאות על האיש ועל החוויות העל-טבעיות להן זכה במחיצתו. דה גרוט טען כי ארנולד טלפתי, ניחן בכוחות ריפוי וכי הוא מוקף במלאכים-שומרים. לדבריו, באחד הניסויים ארנולד הפך לבלתי נראה לחלוטין ונשאר כך עד ש"התממש" חזרה על חוף הים, עירום כביום היוולדו, מול עיניהם המשתאות של כמה עוברים ושבים. ברשותכם, לא אתייחס לסיפורים אלה, ללא ראיות קצת יותר מוצקות.

אך מההדגמות כמובן שלא ניתן להתעלם. ארנולד שיתף פעולה עם הרופאים באופן מלא. רבים בדקו אותו ונדהמו (לסרטון לחצו כאן). כאן תוכלו לראות אותו נכנס לחדר צילומי הרנטגן כשהמוט כבר תקוע בגופו. נראה כי מוטות אכן מפלחים את גופו ללא שניכרים סימני כאב על פניו, ללא זיהומים משמעותיים וללא דימום מאסיבי.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

כדי לבדוק עד כמה התופעה יוצאת דופן, ביצעו חוקרים סדרת ניסויי-ניקוב בבעלי חיים. לא רק שהם שרדו ללא בעיות, הם גם לא הראו שום תגובות מיוחדות לאחר מכן. מסקנתם היתה כי המעללים הללו אינם מדהימים כפי שהם נראים.

ארנולד החליט ללכת צעד אחד נוסף קדימה. הוא בלע פגיון, משוכנע כי יוכל "למוסס" אותו בתוך גופו.

הוא טעה.

נדרש ניתוח כדי להוציא את החפץ. למרות שהניתוח הצליח, ארנולד מת כעבור כשבועיים כתוצאה מדלקת שהתפתחה סביב מקום הפגיעה, והוא בן 36 בלבד. נתיחה שלאחר המוות חשפה צלקות פנימיות רבות בכבד, כליות, סרעפת, טחול וצלקת אחת בקצה ליבו. בקיבה ובמעיים, לעומת זאת, לא נראו סימני פגיעה כלשהם.

dajo_2

הפגיון הקטלני, יום לפני שהוצא בניתוח
(ויומיים לפני קום מדינת ישראל)

הפגנת כוחות על-טבעיים, יכולת טבעית, או שרלטנות?

Peter Mulacz, פאראפסיכולוג אוסטרי, סוקר את המקרה של ארנולד וכן מקרים נוספים מאותו הסוג. במאמרו הוא מתייחס בביקורת לעבודותיו של חוקר ירדני בשם Jamal N. Hussein שסבור כי מדובר באנרגיות ריפוי "על-טבעיות".

דעתו של פטר היא כי לא נדרש כאן שום הסבר על טבעי, היות והתופעה אינה כה מדהימה כפי שנראה ממבט ראשון. הוא מביא את חוות דעתם של רופאים שוויצרים מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת שאומרים את הדברים הבאים:

לגבי התמודדות עם הכאב, סף הכאב שונה מאוד בין אדם לאדם, ומעבר לכך, ידוע כי סוגסטיות יכולות להוריד את תחושת הכאב באופן דרמטי (וראו היפנוזה ושיכוך כאב). רוב האיברים הפנימיים אינם רגישים לניקוב. הכאב ברובו נובע כאשר חודרים את העור, הצדר והצפק.

לגבי היעדר זיהומים, צריך לקחת בחשבון את המשטח המלוטש של החרבות אשר לא מאפשר כמות גדולה מדי של חיידקים ולכלוך להצטבר עליו. מעבר לכך, כתוצאה מכך שקוטר החרב הולך וגדל כשהיא חודרת לגוף, רוב הלכלוך "מנוגב" מהחרב ומצטבר בנקודת הכניסה שבשכבות העור העליונות, במהלך החדירה האיטית. אפילו במקרה של חדירות של המעיים (בדרך כלל נקבים כאלה מובילים לדלקת צפק חמורה), ההנחה היא שחדירה איטית לא תגרום לנקבים או קרעים של הרקמות, אלא רק להתרחבות קטנה למדי שתסגר שוב בעת יציאת החרב, בזכות האלסטיות של הרקמה.

הצורה המתרחבת של החרב החלקה, והחדרתה האיטית יכולים להסביר גם את העדר הדימום. בחדירתה החרב לא תגרום לקריעת כלי דם אלא רק הסטה שלהם הצידה, או הרחבה ומתיחה של רקמות אלסטיות. רק פגיעה בכלי דם ראשי באופן ישיר תגרום לדימום פנימי רציני.

מזוית ראיה רפואית, מדגישים אותם רופאים, ההתייחסות לניקובים אלה כאל "פציעות קטלניות" היא השגויה, ולפיכך המסקנה כי מדובר בתופעה ללא הסבר טבעי פשוט אינה נכונה. תפישה שגויה זו, הן אצל האדם שאינו מומחה והן בקרב רופאים נובעת מחוסר ניסיון עם מקרים דומים.

המקרה הזה מושווה, באופן לא מודע, לפציעות שנובעות מדקירת סכינים או פצעי ירי, שהן בעלות השלכות חמורות בד"כ ויכולות, כידוע, להביא אף למוות. דקירה (בעת תקיפה או תאונה) מתרחשת בד"כ מהר, הכנסת העצם הדוקר ושליפתו מתבצעות בזויות שונות, הקורבן עשוי להתנגד – כל אלה גורמים לקרעים רציניים של הרקמות, דימום, ונטייה גבוהה לזיהומים.

Peter Mulacz נכח בטקסים של הסוּפים (זרם מיסטי באסלאם), וחזה ביותר ממאה דרווישים עוברים טקס דקירה שכזה, בחלקם צפה ממש מקרוב. הוא מתאר במאמר את שראה, ואין לו ספק כי חזה בדקירות אמיתיות.

טקס סופי

בתוכנית פופולרית מודרנית התייחסו קוסם ורופאה למקרה. נראה ששניהם השתכנעו כי מדובר בדבר האמיתי:

האמת, גם אני השתכנעתי.

ואז פניתי לד"ר רות גור, מומחית בנוירוכירורגיה (מנתחת מוח) וביקשתי את חוות דעתה על הדברים.

לרות אין שום ספק – מדובר באחיזת עיניים. סקירה זריזה שערכה לא העלתה אף לא התייחסות אחת למקרים מסוג זה בספרות המקצועית, בעשרות השנים האחרונות. רות הדגישה כי המאמר העיקרי שהבאתי נכתב ע"י פראפסיכולוג. הנה התייחסותה לנקודות שונות:

לגבי הרופאים שבדקו את ארנולד – יש גם רופאים שסרחו, רופא הוא לא אלוהים.

לגבי הקוסם שמופיע בתוכנית הטלויזיה ומצהיר כי זה לא יכול להיות טריק – מדובר בסרטון למטרות שכנוע במקרה הטוב או למטרות מסחריות. יתכן שקיבל תשלום כדי לומר זאת.
הדרך היחידה לקבל חוות דעת אמיתית אם אכן מדובר בטריק או לא, דורשת בדיקת הכלי הדוקר מבחינה מטלורגית, הוכחה שאין שום מסילות מותקנות על פני הגוף, שהכלי הדוקר איננו גמיש, ביצוע הדקירה ע"י חוקר שאינו קשור לנדקר, והוכחה ב- CT כי אכן החפץ הדוקר אינו מתעוות סביב הגוף אלא חודר דרכו.

לגבי צילומי הרנטגן – צילומי רנטגן הינם דו מימדיים. אפשר להניח אדם על שולחן הרנטגן ואת החרב מתחת לשולחן או מתחת למזרן, אבל בדרכה של הקרן. מי שמביט בזה מהצד לא יראה את החרב אבל בצילום היא תצא בבירור. בדיקות מודרניות כמו CT, שהינו תלת מימדי, היו חושפות את התרמית מיד אם החרב לא עוברת בתוך הקרביים ממש. אולי זו הסיבה שמאז שנות ה-80 (בהם יצא ה-CT  לשימוש נרחב) לא שמענו יותר על תופעה כזו.

לגבי דימום – תמיד יהיו תגובות של הגוף לחדירה. אפילו בדקירת מחט תמיד יורד דם. הסיכוי לחתוך כ-1 ס"מ ללא דימום כלל קרוב לאפס, ובוודאות כשאדם חוזר על כך שוב ושוב – אין לכך סיכוי כלל.

לגבי זיהומים – הגוף הזר היחידי שאינו גורם לזיהום עם חדירתו הוא קליע של כלי נשק חם וזאת מפני שבפיצוץ אבק השריפה נוצר חום של למעלה מ-100 מעלות וכל החיידקים שעל פניו נשרפים. החום שלו בעת הפגיעה בגוף גם הוא למעלה מ-100 מעלות דבר ששורף את כל החיידקים על העור בנקודת החדירה. גוף קר שחודר, גם אם לא יהיו חיידקים על פניו (למשל אזמל סטרילי), עדיין יגרום לזיהום מעצם הפגיעה בעור ויצירת "חור" דרכו יכנסו חיידקים שעל העור פנימה.
חדירת מעיים צפויה לגרום לזיהום קשה עוד יותר – שכן יש קרוב לקילו חיידקים בתוך המעיים שבהתפזרם הם מאד אגרסיביים.
כמו כן דקירה באזור בית החזה שתעבור דרך הריאות תגרום מיידית לנקב בריאה ובקרומיה שיבוא לידי ביטוי בקשיי נשימה ניכרים. אם החור איננו גדול רב הסיכוי שהנקב ינקז אוויר מהריאה לכוון המתחם בין הקרומים ואל החוצה ואז יוותר לחץ חיובי בין הקרומים שימוטט את הריאה לגמרי ויתחיל ללחוץ על כלי הדם הגדולים, דבר שיפריע לפעילות הלב.

בהתייחס לנתיחה שלאחר המוות: בכל המכונים המכבדים את עצמם נהוג לתעד בדיקות כאלה, שיש להן חשיבות לדורות הבאים, ע"י צילום או השארת האיברים המתאימים משומרים בפורמלין. לא נתקלתי בראיות על תיעוד של הנתיחה.

עם כל הכבוד, כל אדם יכול להמציא סיפור נחמד, ולתמוך אותו כביכול בעדויות. עדיף לקרוא לילד בשמו – "סיפור", ולא להתייחס אליו יותר מידי ברצינות. כאשר מתייחסים ברצינות רבה מידי לבדיות כאלה הדבר עולה בחיי אדם, כפי שהוכיח ארנולד עצמו.

בשנים האחרונות – מאז שנות ה-50 לא ראינו תופעות כאלה יותר, ואני מאמינה כי הדבר נובע מכך שלא ניתן להשתמש היום באותם אמצעים בהם השתמשו פעם כדי לחולל את התרגילים הללו מבלי להתפס. יש להניח לסיפור כפי שהוא ולתת לו לגווע. אין מכשפים, אין מכשפות, אין רוחות, וארנולד לא יכול היה לנקב את גופו עם חרבות ולצאת מזה ללא פגע.

מקורות והרחבות:

אם אהבתם את הרשומה הזו, אולי תתעניינו גם ב:

לקבלת עדכונים על רשומות חדשות הזינו את המייל שלכם בתחתית הטור משמאל.

ללכת על גחלים

ללכת על גחלים

כולנו שמענו על אנשים שצועדים על גחלים לוחשות וצולחים את המשימה ללא כל נזק.
האם נדרשת מדיטציה מיוחדת? מצב טראנס עמוק? האם כוח המחשבה/אמונה/רצון משנים את הפיזיולוגיה של הגוף והופכים אותו חסין בפני כל? נצחון הרוח על החומר?

אז זהו, שלא. מדובר בגימיק.

תרבויות רבות מסביב לעולם השתמשו בגימיק הזה כבר לפני אלפי שנים בטקסים שנועדו להוכיח אומץ או אמונה דתית. אחרים השתמשו בגימיק כדי להוכיח יכולות "על-טבעיות". בעשרות השנים האחרונות נעשה בו שימוש בסדנאות העצמה אישית.

כל אחד יכול

קצת על הפיזיקה שמאחורי האפקט, ניתן ללמוד כאן:

הסוד טמון בהולכת החום הגרועה של עץ/פחם. זו בדיוק הסיבה שידיות של סירים/מגהצים/מלחמים היו עשויות מעץ (לפני עידן הפלסטיק) – העץ לא מוליך טוב את החום אל היד ובכך מגן עליה מכוויות.

גם אויר הוא מוליך חום גרוע, מה שמאפשר לנו להכניס את היד לרגע לתוך תנור לוהט כדי לסובב את תבנית העוגה, למרות שהאויר שבו נמצא בטמפרטורה של 200-3000C. תבנית האפיה או מגש המתכת עליו היא עומדת נמצאים באותה טמפרטורה, אך אם ניגע בהם ניכווה קשות, משום שמתכת מוליכה חום טוב יותר (פי כמה אלפים) מאויר.

בנוסף, העובדה כי כף הרגל נוגעת בגחלים לזמן קצר בלבד מבטיחה כי מעט מאוד חום יעבור אליה. זרימת הדם בכף הרגל מפזרת ומסלקת את החום במהירות מהאזור שנגע בגחלים, והשהות הארוכה יחסית באויר עד לצעד הבא מאפשרת לרגל להתקרר עוד. יחד עם זאת, פיזור חום זה מוגבל ולכן כעבור כמה צעדים טמפרטורת הרגל תגיע לטווח המסוכן, עם מדיטציה או בלעדיה.

הנה סרטון בנושא. מייקל שרמר הספקן הידוע מתנסה בהליכה על גחלים ללא כל הטקסים שלפני, ומבשר מיד בסיום ההליכה (בקול רועד מאדרנלין) כי מדובר בעניין של מה בכך:

David Willey, מורה לפיזיקה, מדגים את המעלל הזה במשך שנים.
כאן הוא ו-15 אנשים נוספים שוברים שיא עם הליכת גחלים לאורך 50 מטר!

FWtend

לא תמיד זה עובר בשלום

כדאי להצטייד בידע מסוים לפני שניגשים למלאכה. הנה אחד שלא קיבל את הטיפים בטרם עת:

טיפים להליכה נכונה על גחלים

  • לא מומלץ לעצור בדרך ולחלום. המגע של כף הרגל עם הגחלים צריך להיות קצר ככל האפשר.
  • יש להקפיד שלא יהיו חתיכות מחומרים אחרים בגחלים בעלי קיבול חום גבוה יותר או מוליכי חום טובים יותר (למשל מתכות) – זה עלול להיות קטלני.
  • באופן קצת אירוני דילוגים וריצה גורמים לכף הרגל לחדור עמוק יותר אל תוך הגחלים ועלולים לגרום לחתיכות גחלים להתקע בין האצבעות. לא מומלץ…
  • בניגוד להשערה לפיה רגליים רטובות/מזיעות מקילות על ההליכה, הנסיון מלמד כי במקרה זה ההיפך הוא הנכון – הרטיבות גורמת לשברי גחלים להידבק לכף הרגל ולהמשיך את העברת החום גם כשהרגל באויר.

במשך עשרות השנים האחרונות הליכה על גחלים משמשת כתרגיל להעלאת ביטחון עצמי בסדנאות קבוצתיות להעצמה אישית. לרוב התרגיל עובר בהצלחה, אך מדי פעם מתרחשת תקלה כזו או אחרת (אם בהכנת הגחלים, אם בצעידה לא נכונה, אם בעור דק ורגיש במיוחד ואם פשוט בחוסר מזל שגורם לגחל להתקע בין אצבעות כף הרגל).

המלצה למארגני ארועים מסוג זה: אל תערכו אותם ליותר מכמה עשרות משתתפים בו זמנית, אם אתם רוצים להמנע מדיווח חדשותי על מפגע המוני (21 נזקקו לטיפול רפואי לאחר הליכת גחלים המונית שכללה אלפי משתתפים). הנה עדויות מהארוע:

"שמעתי יללות של כאב, זעקות יסורים… זה היה נורא."
"קים סיפרה כי שתי חברותיה נראו בסדר מיד בסיום ההליכה, אבל כעבור 10 דקות התחילו להופיע שלפוחיות. היא אמרה שלאנשים נוספים היו בעיות דומות, וכמה מהם השרו את רגליהם במזרקת הפארק".

גם 12 מתוך 100 עובדי ברגר-קינג שצעדו על גחלים סיימו את המסלול הקצר במצב Medium-Well.

עדכון 2016: עשרות נכוו במהלך סדנת העצמה של טוני רובינס

יכולות על טבעיות? ניצחון הרוח על החומר?

ראינו כי כל אחד יכול לצלוח כמה מטרים של גחלים לוחשות. אך מה לגבי אנשים הטוענים ליכולות וכישורים על טבעיים? לטענתם מרחק לא יגביל אותם. האמנם?

בשנת 2000 חבר ריצ'ארד וויזמן עם צוות ה-BBC כדי לבדוק את הטענות. כמה אמיצים שהאמינו בכוחותיהם המיוחדים התייצבו לאתגר: צליחת מסלול גחלים באורך 18 מטר.  כעבור 12 מטר, פרש השיאן שבחבורה, כשהוא סובל מכוויות קלות (וויזמן טוען כאן ובספרו Quirkology שהוא פרש כבר כעבור כ-6 מטרים).
לכל אחד היה הסבר שונה לכישלון: אחד התלונן על כך שהתאורה הבוהקת הפריעה לו להכנס לטראנס עמוק. אחרת טענה כי המלאך השומר שלה נטש אותה באופן בלתי צפוי כמה דקות לפני תחילת המשימה.

בשביל מה זה טוב בעצם?

אמונה לא נדרשת כדי להצליח במשימה, אלא כדי להסכים לבצע אותה. שום שינוי פיזיולוגי לא מתרחש בגוף בעקבות האמונה. המשימה היתה אפשרית תמיד, היא רק נתפשה כבלתי אפשרית.

מה שכן מאוד סביר בעיני (ולא צוין בכתבות שקראתי), הוא שעצם הנחישות להצליח במשימה ללא פגע – יש בכוחה לשכך כאבים. יתכן שאנשים עם אותה דרגת כאב/נזק מחום הגחלים יגיבו באופן שונה לחלוטין ואף יחושו כאב ברמות שונות, בהתאם לציפיות והאמונות שלהם (עסקתי בנושא בהרחבה ברשומות על הפלצבו).

הצלחה במשימה עשויה להפיח בטחון עצמי לגבי משימות אחרות בחיים שנתפשות כבלתי אפשריות (אך למעשה אפשריות).

באופן אישי, מעבר להתנסות ממוקדת בהתגברות על פחד, אני יכול לראות כאן מסר קצת פחות ראוי: התעלמות מטופשת מאינסטינקטים בריאים שצועקים – "אל תעשה זאת!". אולי כהכנה לספורט אקסטרים זה תרגיל טוב, אבל בתור הכשרה להתמודדות עם אתגרים ומעצורים אמיתיים בחיים, אני פחות בטוח.

יתרה מזאת, אם לוקחים זאת רחוק מדי, אנשים עלולים להסיק שכל דבר אפשרי בזכות הרצון (גם דברים שאינם אפשריים, לא רק כאלה שנתפשים בלתי אפשריים). אנשים כאלה עלולים לצעוד נחושים ובטוחים אל תוך להבות משתוללות.

מה דעתכם? האם זה גימיק מוצלח וראוי לצורך העצמה אישית?

 לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק

האם אתם מאמינים במוות?

האם אתם מאמינים במוות?

בעבר עסקנו בשאלה האם יש חיים לאחר המוות – האם משהו שורד במובן כלשהו לאחר מות הגוף הפיזי. פגשנו אנשים שמאמינים כי ניתן לחיות ללא אוכל ושתיה (לפחות כמה מאלה שבדקו זאת ברצינות אינם איתנו עוד).

הפעם נרחיק לכת עוד יותר.

לאן עוד נותר להתקדם אתם תוהים? מסתבר כי הקרקס האנושי אינו חדל מלהפתיע.

צאו מהקיבעון המחשבתי! שחררו עצמכם מהמסגרות המגבילות! נדרשת כאן קפיצה מחשבתית יצירתית. חשיבה "מחוץ לקופסא". מסתבר שיש הנחה בסיסית אחת שכולנו מקבלים כעובדת חיים, והיום ננסה לאתגר גם אותה.
ההנחה היא כי המוות הינו בלתי נמנע.

אמנם נכון, עד היום אנשים לא הצליחו להשאר בחיים יותר ממאה ומשהו שנה, יודעים למה? כי הם האמינו שהם ימותו יום אחד. הם לקחו את זה כמובן מאליו. עליכם לדעת: "המוות הוא רק מנהג, ואתם יכולים לחיות כמה שרק תרצו!"

כה אמר מוני ויטל (חי בילדותו בישראל), בעל דוקטורט בהיפנוזה קלינית, לדבריו, ומחבר הספר: Life Unlimited, An Exploration of Physical Immortality as Clinical and Therapeutic Model. ויטל, בטוב ליבו האינסופי, מוכן לחלוק איתנו את המסר הזה. "זהו סוד אשר נשמר כדי להחזיק בנו כעבדים".

לפניכם לקט נבחר מהגיגיו.

כיצד הגיע לרעיון:
מנסיוני בהיפנוזה למדתי שאני יכול לשנות אמונה לגבי התנהגות, וע"י כך אני יכול לשלוט בתוצאה של ההתנהגות הזו. אם אני יכול לעשות זאת בקלות עבור דברים קטנים, אני יכול לעשות זאת גם לגבי השקפות גדולות יותר.
הגיון מוזר. באותו הגיון, אם אני יכול להרים אבן קטנה בקלות, אני יכול להרים הר, או את כל כדור הארץ. לא?

בכל אופן, הנה עיקרי משנתו:
אנשים מחליטים מתי הם ימותו. זהו תהליך איטי וכואב. אנשים מאמינים שהם חייבים להזדקן ולמות. זה שולט בך.
האמונה במוות היא העמוקה ביותר שאימצנו אי פעם. מרגע שאימצנו אותה, היא מוטבעת בגופנו. כל תא, כל פעולה שאנחנו עושים, מקושרת לאמונה הזו. למעשה הגוף יודע את היום בו ימות. האמונה הזו חודרת לתת מודע שלנו, אשר משפיע באופן ישיר על המערכת החיסונית.
אין דבר כזה "להזדקן". הזדקנות היא רק מילה יפה ל-"אדם זה בתהליך מוות". התרבות מוצאת מילים יפות כדי לא להעליב את האדם שנמצא בתהליך הגסיסה חסר העתיד.

אני חייב לציין שמעיון בתמונותיו של בן האלמוות אני מצליח להבחין ברמזים קלים של הזדקנות. סליחה, של גסיסה מתקדמת.

תינוק נולד חופשי. ילד קטן לא יודע שום דבר על מוות. אין להם מושג. הם חיים, יש להם המון רוח חיים.
ויטל היקר, יש לי שאלה. מה לגבי כל התינוקות והילדים הרכים שמתים ממחלות נוראיות? האם הם יחידי סגולה שאימצו את אמונת המוות כבר בגיל שנה, חודש, יום? מה לגבי עוברים?

ומה לגבי יצורים חיים אחרים? האם כולם מתים משום שאימצו את האמונה במוות? או שרק האדם נועד להיות בן אלמוות?

לויטל יש תגליות רפואיות חסרות תקדים:
גיליתי שיש לנו בעצם שתי מערכות חיסוניות. זה יוכח בעוד שנים. המערכת החיסונית השניה מאוד גמישה, והיא מסוגלת להשפיע באופן מיידי על ההתנהגות הפיזית והרגשית שלנו. תוך כמה דקות מרגע שאנו מקבלים רעיון, אנחנו יכולים להפוך ולשנות את כל האנרגיה שלנו.

וזה גם המפתח למהפך בכיוון הבריאות וחיי הנצח. איך עושים זאת? די פשוט:
בכל בוקר, לפני שאתה קם מהמיטה, ובכל לילה לפני שאתה הולך לישון, גע בכל חלק בגופך ואמור לגופך "אני אוהב אותך". עשה זאת ויהיה לך היום הנפלא ביותר בחייך. אתה לא זקוק לרשות מאף אחד כדי לעשות זאת.
אהוב כל תחושה שעולה בך. אל תגנה או תבקר את עצמך. חזור על כך במשך 42 יום, זה מה שלוקח כדי להתחיל לחולל שינוי.

אך כמובן שלחופש הבחירה בחיים הבריאים יש צד שני: "אתה חולה בגלל שבחרת להיות חולה". (דיברנו על כך ביתר הרחבה ב"מחשבה יוצרת מציאות").

הקהילה הרפואית מאמינה בתרבות המוות. בבתי ספר לרפואה הם מתאמנים על גוויות, גופות מתות, לא על אנשים חיים.
נכון. הגיון צרוף: רופאים מתלמדים מתאמנים על גוויות – מסקנה: הקהילה הרפואית מאמינה בתרבות המוות.

וגם שיגעון גדלות קל לא נפקד מהסיפור:
אני מאמין באלוהים, לחלוטין. אני מחובר לאלוהים. אני מדבר איתו כל יום. אני אומר לבורא שלי כל מה שאני מתכנן לעשות. אני בוחר מה אני רוצה לעשות ורק אז אני מקבל את אישור הבורא על כך. אני לא מבקש מהבורא לעשות זאת עבורי. בשורה התחתונה – אם אין אני לי, מי לי.

טוב, ברור שהבחור משוכנע כי הוא יחיה לנצח. בכל זאת, כשרואים אותו אומר זאת, זה אפילו יותר מגוחך (קטע של דקה מתוך פרק בסדרה "בולשיט" של פן וטלר על המוות):

מובן כי קצת קשה להפריך את טענותיו של ויטל בעודו בחיים. המצב היה פשוט יותר אם היה טוען, למשל, כי אנו יכולים לעוף אם רק נאמין בכך חזק מספיק. היינו מזמינים אותו לצנוח ללא מצנח, או פשוט לצעוד מחוץ לחלון. ההפרכה היתה מידית.

לויטל יש הוכחות היסטוריות לתפישת עולמו:
אנשים לפני אברהם אבינו חייו מאות שנים. יודעים למה? כי הם לא האמינו במוות. זה לא היה issue. לא דובר על זה. הם רק חיו את הרגע ונהנו מחייהם. המוות שנגרם לא היה מהזדקנות אלא מתאונות.
מדהים מה אפשר להסיק מרשימה יבשה של שמות אנשים ומניין שנות חייהם.

ואם כבר באברהם אבינו עסקינן:
אברהם היה נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית. הוא יצר דת מאורגנת כפי שאנו מכירים אותה. למעשה, מעשיו הם הגורם הראשי למוות האנושי.

והגיגיו הפילוסופיים:
הפילוסופיה שלי היא היחידה שלא כוללת מוות בתוכה. לפיכך זו אינה דת, כי אתה לא יכול שתהיה לך דת שלא מבוססת על מוות. האמונה שלי מבוססת על חיים בלבד. אני לא מקבל את המוות כאפשרות, לא בחיי ולא בחיי אחרים, אלא אם האדם הזה מקבל אותו, רוצה אותו. מרגע שאדם וויתר על האפשרות של נצחיות הגוף לטובת נצחיות הרוח, הוא כבר החליט שהוא הולך למות.

"אפילו אם אין לך את האופציה, בצע בחירה. אם אתה הולך למות, לפחות שזה יהיה מבחירה."

מערכת תפילה קוונטית תעשה את העבודה עבורכם

הכל טוב ויפה, אבל אנשים הם זן עצלן במיוחד. למי יש זמן וכח ללטף את עצמו ולמלמל דברי עידוד בכל בוקר? עדיף כבר למות. אבל רגע… אם מישהו יעשה את העבודה בשבילנו, אולי נהיה מוכנים לשלם לו קצת. רצוי שזה יהיה מדעי כמובן.

והנה זה פלא, ויטל מצא דרך לעזור לכם לתקן את אנרגית החיים שלכם בצורה טכנולוגית מדעית. מדובר בתוכנה שנקראת "מערכת התפילה הקוונטית". התוכנה מבוססת על תורת הקוונטים, והיא מתפללת עבורך במיליון תדרי תפילה שונים. התפילות אינן דתיות, הן רק תפילות. המערכת מתעלת ומגבירה את התפילות עבורך. דמיין שכל אדם בסין יתפלל עבורך – זה עד כדי כך עוצמתי!

כדי שהתפילות תהיינה תפורות במיוחד בשבילך התוכנה בונה חתימה אנרגטית יחודית, שמבוססת על תאריך הלידה, מקום הלידה (כולל כתובת מדויקת), מספר טלפון וכתובת אימייל. לאף אחד אחר ביקום אין את האנרגיה המסוימת הזו. (האם לא נדרש גם מספר כרטיס האשראי והקוד הסודי שלו?)

תמורת תשלום סמלי של 2$ ליום, התוכנה תשלח לכם תדרים מאזנים, 24/7, לכל מקום בו תשהו ברחבי תבל. בוודאי תשמחו לשמוע שלתוכנה יש 97% אחוזי דיוק. לא יותר, לא פחות. התוכנה כל כך רגישה שהיא מסוגלת לקלוט תדרים שמקורם לפני זמן רב, וגם כאלה שדבקו בך מחברים, בני משפחה ואפילו חיית המחמד שלך.

ומי מכם, שבמקרה עשה מנוי לתוכנית התפילה הקוונטית ולא חש בשיפור מידי, צריך להבין:
רבים המצטרפים לתוכנית מרגישים את פעולתה מיד, בעוד אחרים לא חווים שום תסמינים ברורים. ההשפעה אינה מורגשת תמיד באופן מידי, אלא מתרחשת באופן תת-מודע… בכל מקרה, התת-מודע יקלוט את האפקטים המרפאים.
אהה. אם משהו מורגש – זה עובד. אם לא מורגש – זה עובד בתת מודע. אם משהו מורגש בעוד חודש – זו הוכחה שזה עבד כל הזמן ברקע. בקיצור, מתישהו, אתם תשכנעו את עצמכם שזה עובד (ולו רק כדי לא לצאת פראיירים).

רוצים סדנאות!

בכתבה זו, אנו זוכים להצצה נדירה אל אחת מהסדנאות של ויטל (800$ למשתתף, 35 משתתפים => 28,000$ ליומיים עבודה, לא רע). אבל ראו הוזהרתם – "השיחה הזו לא מתאימה לכל אחד. רק לאלה שרוצים לשלוט בעתיד שלהם".

נשארתם? נמשיך.

ויטל מדגים את התוכנה המופלאה. התוכנה פולטת את האבחון לאחת המשתתפות בסדנה: האישה מאוד שיפוטית, וניכרים בה תדרים של פטריה. האם יש לה פטריה באזורים אינטימיים אולי? לא? אולי היא אוכלת פטריות? כן? אהה. רע מאוד.

ויטל מפעיל את התוכנה והיא מנפיקה רשימת מספרים ותרשים של מערכת הרביה הנשית עבור משתתפת אחרת בסדנה. יש בעיות, בעיות תדרים. אך אל דאגה, ויטל ישלח כעת את התדרים הנכונים. הוא לוחץ על כפתור. קו לבן סורק את התרשים הלוך ושוב במשך שתי דקות. זהו – הבעיה תוקנה.

משתתף אחר בסדנה מתעניין לדעת האם תדרי התוכנה מסוגלים לחסום את התדרים שהממשלה משתמשת בהם, והאם ויטל יודע מהם התדרים הללו. ויטל מעדכן כי הממשלה מחזיקה כבר בטכנולוגיה הזו. הכל זה עניין של שליטה.

מסתבר ששמה של תוכנת הפלאים הקוונטית הגיע עד לארצנו הקטנטונת – בהרצאה הבאה יספר לנו ויטל (בכבודו ובעצמו?) על "רפואת העתיד- רפואת תדרים. נקבל מידע אודות תוכנת המחשב הידועה בעולם לאבחון בדיוק של 97% וריפוי מחלות על ידי תדרים וצלילים המגיעים ישירות למחשב האישי".

נשמע די רפואי, לא? מעניין שבתחתית העמוד הרלוונטי באתר הבית נזהרו קצת יותר ורשמו:
"שימו לב, השיטה אינה טיפול רפואי. התוכנית אינה מעניקה למשתתפיה שום סוג של תרפיה, יעוץ, טיפול רפואי או אבחון. אם אתה חושב שיש לך בעיה רפואית, אנא גש לרופא שלך. אין לתוכנית התפילה הקוונטית כל ערך מזוהה מעבר לזה שהמשתתף מייחס לה והיא אינה מהווה תחליף לשום תרפיה או טיפול רפואי". בכל זאת, יש גבול שמעבר אליו שטויות הן כבר בלתי חוקיות.

הנוסחה לחמוק ממגבלות חוקיות פשוטה, ורבים משתמשים בה:

1)      ממציאים מימד דמיוני כלשהו, לא פיזי, שאינו ניתן להגדרה ו/או למדידה (אנרגית חיים, תודעה קוסמית וכד').

2)      מסבירים כי שורש צרות האדם מצוי במימד הזה (חוסר איזון, חסימות, וכד').

3)      ממציאים מכשירי-דמה שמתיימרים למדוד ולאבחן את מצב האדם במימד הדמיוני (מכשירים שכל מה שהם מסוגלים למדוד, בהגדרה, הוא משהו מהמימד היחיד שניתן למדידה – המימד הפיזי).

4)      מציעים טיפולים שמתיימרים לשנות משהו במימד הדמיוני.

5)      ולבסוף מגיע שלב הכסת"ח – הצהרה כי שיטתם אינה מטפלת ברמה הפיזית, הרפואית, וכי לשם כל יש לפנות לרפואה הקונבנציונלית.

חדר האלמוות

"כאן לא מתים!" (תמונת אילוסטרציה)

בינינו, גם תוכנה זה קצת פאסה. יתכן וכמה אנשים הרימו גבה לגבי יכולת של תוכנת מחשב לשדר תדרים באופן אישי לכל אדם בעולם ולהאריך בכך את חייו. ויטל מפשיל שרוולים ועובר לעולם החומרה.

הוא עוסק כעת בפרויקט דמיוני ממש. אנסה לתרגם. אני מצדיע ליכולת גיבוב המילים המרשימה. אני לא בטוח שאפילו תחת איומי אקדח הייתי מצליח להנפיק בליל כל כך דחוס ומזוקק של שטויות חסרות משמעות:

"חדר האלמוות" הוא למעשה מתקן הולוגרמי משחזר, אשר אוסף ומאחד תודעה יקומית מידית עם הווייתנו, והוא חזק דיו לשנות את המטריקס המקורי של הDNA שלנו ושל חומרים אחרים סביבנו. השינוי שמתחולל בחדר הזה כה עמוק, שהוא הצעד הראשון להבנת ורכישת המיומנות של טלפורטינג ומסע בזמן. זה הצומת בו רוחניות מצטלבת להיות (?) חומר ואנרגיה. הטכנולוגיה מבוססת על מתמטיקה פרקטלית, תורת הכאוס, מיקרו-מעבדים מתקדמים, גלים סקלאריים ופיזיקה א-סיבתית.

וכאן פונה איש הנצח בקריאה נרגשת לתרומות כספיות שיאפשרו לו להמשיך את המחקר החשוב בתחום. הוא ממהר להוריד את תחושת "חזון אחרית הימים" אל הקרקע (אחרי הכל, יתכן ולא כל המשקיעים הפוטנציאליים בוחרים לחיות לנצח) ומסביר כי:

הסכום שנדרש ליצירת החדר אינו כה גבוה, וניתן לסיים את הפרויקט במהירות רבה, שכן הטכנולוגיה כבר קיימת ונותר רק לפתח אותה עוד קצת ולחבר הכל יחד.

לרגע דגדג לי בקצות האצבעות לשלוח מייל עם צרור שאלות סקרניות לגבי הטכנולוגיה ה"כמעט עובדת" שלו. אבל במחשבה שניה, מזוית ראיה של אחד שלא תופס את הזמן שנותר לו לחיות כאינסופי, וויתרתי. מעבר לבזבוז הזמן, אני חש שהעיסוק בנושא אף גורם לי להזדקנות מואצת.

מיליונים אשר מיחלים לחיי נצח, לא יודעים מה לעשות עם עצמם באחה"צ גשום של יום ראשון – סוזן ארץ (1943).

*

*** עדכון 1: אוי, אל תשאלו מה קרה. השמועות מספרות שמוני מת.

*** עדכון 2סדנא בנושא "כיצד להשתחרר מתרבות המוות" (או משהו בדומה) תיערך ב-2016. היא תוקדש לזכרו של מוני ויטלי. כנראה שאין גבול לאבסורד האנושי.

* תודה לרונן, ששלח לי קישור לדבר ההזוי הזה.

לקריאה נוספת:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל הודעות למייל על פרסום רשומות עתידיות? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

צריך לראות בשביל להאמין

צריך לראות בשביל להאמין

זה קרה לפני כ-20 שנה.

נתקלתי במודעה ב"עכבר העיר" שהזמינה את כל המתעניינים להשתתף ב"ערב מדהים של כוחות על-טבעיים". הובטח לנו כי נחזה בניסים של ממש: קריאת מחשבות, כיפוף מתכות ושלל הפתעות נוספות. הדבר האמיתי, לנגד עינינו ממש!

הלכתי. מה יכולתי לעשות? הסקרנות הרגה אותי. כבר אז הייתי הספקן הסקרן. בעיקר הסקרן.

המפגש התקיים בדירה שכורה שיועדה להרצאות ומפגשים כגון זה, אי שם במרכז ת"א. מצוין, חשבתי לעצמי כשנכנסתי. המקום אינטימי ואוכל להשגיח כהלכה על המתרחש. סקרתי את המגיעים, מנסה לתהות על קנקנם. היו שם בעיקר נשים, אם כי זכור לי עדיין בחור צעיר אחד, צנום וגמלוני שנעץ מבטים מוזרים בחלל החדר. התיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנים שסודרו שם בכמה שורות וחיכינו לבעל הכוחות. האוירה היתה שקטה ודרוכה. לא חלף זמן רב והוא נכנס למקום. מראהו היה כשל אדם רגיל לכל דבר. אך בל ניתן לחזות השגרתית להטעותנו, מה שהתחולל שם מיד לאחר מכן הכה את כולנו בתדהמה הולכת וגדלה.

האיש, רוני שמו, ביצע מעלל אחר מעלל בהצלחה מסחררת.
הוא ידע איזה חפץ אישי החביא אחד האנשים בקהל בתוך קופסת גפרורים ריקה, מבלי לפתוח אותה. בנפנופי ידיים וריכוז מחשבה בלבד הצליח לגרום לכדור קטן מנייר אלומיניום להתלהט בתוך ידיו של מתנדב מהקהל עד שזה שמט אותו בזעקת כאב. לאחר מכן יצא מן החדר, ובעוד המארחת קושרת את עיניו היטב במטפחת שחורה פיזרנו אנחנו חפצים שונים על הרצפה. לאחר שכל המכשולים נחו במקומם חזר רוני לחדר ווהתהלך בו בצעדים בטוחים תוך שהוא עוקף את החפצים שפיזרנו ואף נוקב בשמם, כל זאת בעיניים קשורות!

היו עוד מעללים שונים ומשונים, אך מה שהדהים אותי יותר מכל, היה משהו שקרה ממש מתחת לאפי. טוב, אולי קצת באלכסון. כשהגיע שלב כיפוף חפצי המתכת המיוחל, ביקש רוני שכל אחד מאיתנו יוצא חפץ מתכתי (מטבע או מפתח למשל), יחזיק אותו בידיו, כולנו נתרכז יחד ונאחד את אנרגיות המחשבה שלנו, ו… נראה מה יקרה. "לפעמים חפצים מצליחים להתעקם גם בידיים של אנשים מהקהל", הבטיח בקול דרמטי.

שלפתי את מפתח הבית שלי, וכבר הייתי דרוך לגמרי. אם המפתח יתעקם בתוך ידי שלי, תהיה זו הוכחה ניצחת מבחינתי לקיומם של כוחות "על-טבעיים", כך לפחות הבטחתי לעצמי אז.

המקום הוחשך במקצת כדי להקל עלינו להתרכז. רוני התהלך במעבר שבין שתי קבוצות האנשים הישובים כשהוא מדריך אחדים מהם כיצד להחזיק את החפץ שלהם. לאחר מכן חזר לקדמת החדר. בקולו העמוק והמרגיע הינחה אותנו כיצד לנשום, כיצד לחשוב. עצמנו את עינינו והתרכזנו כל אחד בחפצו הוא.

ניסיתי. באמת שהשתדלתי. הנחתי את הספקנות בצד, לכמה דקות. לא רציתי שהספקנות שלי תחבל בפלא שעשוי להתרחש במו ידי ("מחשבות שליליות בקהל" כידוע, יש בכוחן לבטל את האפקט, ביחוד אם הוא אמור להתרחש בקהל). "זרמתי" עד הסוף.

שלב הריכוז האנרגטי הסתיים, האורות הודלקו וכל אחד הזדרז לבחון את השלל שבידיו – האם עקום הוא או ישר? אני לא חושב שהיה רגע בחיי בו רציתי לראות מפתח עקום יותר מאשר ברגע ההוא.

אבל המפתח לא התעקם. אוף!
בדקתי מהצד – אף לא הטיה קלה שבקלות.

בעודי צולל בתהומות של אכזבה ותסכול, מהולים בניצני ספקנות מחודשת, שמעתי קול קלוש בוקע מגרונה של הבחורה הצנומה והשברירית שישבה לימיני – "וואי, המפתח שלי התעקם". חטפתי את המפתח מידיה בהתרגשות מבולבלת – אכן, עקום! משהו כמו 20-30 מעלות כיפוף! מה קורה כאן? זה אמיתי? ולמה לעזאזל לי זה לא קרה? מה, הכוחות שלי לא טובים מספיק?! איך זה יכול להיות? האם היא משתפת פעולה? לא נראה כך… האם יכלה לכופף את המפתח בכוח ידיה? אין סיכוי. האם חזיתי בהוכחה ניצחת לכוחות על-טבעיים? נראה כך!!!

לא היה לי הסבר הגיוני לשום דבר ממה שהתחולל באותו הערב. ביחוד לא למפתח שהתכופף בידיה של השברירית.

שיחזרתי את ההתרחשויות בראשי חזור ושחזר, בעודי משרך דרכי חזרה לביתי באוטובוס.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתקשר לחברי הטוב.

– "חבל שלא באת, אתה לא מאמין מה הלך שם!"
– "מה הלך שם?" – השיב לי באדישות מסוימת, ונשמע היה שהוא שקוע באכילה.
– "אתה לא תאמין. אין לי הסבר אחר. האיש הזה בעל כוחות!"
– "ספר לי, הכל, כל הפרטים. לפי הסדר."

שיחת הטלפון ארכה כשעתיים. חברי לא הרפה, התעקש לברר כל פרט ופרט. הנחת היסוד שלו היתה כי יש הסבר פשוט והגיוני לכל דבר שקרה שם. "האם הוא אמר מה יש בקופסת הגפרורים לפני שלקח אותה מהאדם או אחרי? האם ראית את הקופסה כל שניה ושניה? האם יתכן שבזמן שהוא מיקם אותה בכף ידו הוא פתח אותה לשניה והציץ פנימה, בעודה מוסתרת מעיני הקהל?" הממ… יתכן.

"האם האור היה דלוק בחדר בזמן שהתהלך בו עם עיניים קשורות? מדוע זה היה הכרחי שיהיה אור? האם יתכן שראה משהו דרך המטפחת? דרך חריץ קטן?" הממ… יתכן.

וכך הועלו ספקות סבירים לגבי כל אחד מהמעללים. ככל שהתקדמה השיחה הלך והתחזק בי הרושם כי הייתי עד למופע קסמים, ולא מהמתוחכמים שבהם.

אבל רגע, מה עם המפתח שהתעקם בידיה של זו שישבה לידי? איך אפשר להסביר את זה!? בכוחות משותפים ניסינו לשחזר כל מה שקרה שם באותן הדקות. פתאום נפל האסימון. נזכרתי שתוך כדי ההנחיות שהנחה אותנו רוני, לאחר שהאורות בחדר היו כבר מעומעמים לחלוטין, הוא שוטט במעבר שבין הכיסאות והדריך אנשים אחדים כיצד להחזיק את החפצים. הבחורה שישבה לידי היתה כנראה בעלת-מזל יותר מאשר בעלת-כוחות, שכן ישבה בכסא הסמוך למעבר. בעוד אני שקוע במפתח שלי חלף רוני גם לידה וכנראה העניק לה הדרכה אישית קצרה, שכללה לקיחה של המפתח מידיה, כיפופו הזריז והנחתו, מכופף, חזרה בתוך כפות ידיה, שם נח לו מכופף עד אשר הסתיים הטקס והודלקו האורות.

בחלקה האחרון של השיחה כבר תכננו כיצד נוכל לאשש את כל השערותינו ולהכשיל (כך האמנו) את רוני באופן גורף בהופעתו הבאה. כך למשל אפשר לכבות את האור בחדר במפתיע כשהוא נכנס קשור עיניים, להדביק בסיילוטייפ את קופסת הגפרורים לאחר שמכניסים לתוכה חפץ, לזנק על כל חפץ שהוא נוגע בו לפני טקס ה"כיפוף" ולבדוק אם הוא כבר מכופף, וכו'. זה היה יכול להיות משעשע.

בתום השיחה נותרתי מהורהר. קצת התביישתי. איך נפלתי בפח? כיצד חברי שלא היה נוכח שם כלל הצליח בשאלותיו להביא אותנו לפיצוח הקסם?

ואז הבנתי.

דוקא משום שלא היה נוכח שם, הוא נשאר אובייקטיבי, נייטרלי וצלול דעת!

החוויה האישית לא סנוורה אותו, לא עיוורה אותו ולא תעתעה בו. רגשות הפליאה וההתפעמות לא הקהו את חשיבתו. הוא יצא מתוך הנחה שיש הסברים הגיוניים למה שקרה שם, וחתר בעקשנות, סבלנות ודקדקנות לחשיפתם.

צריך לראות בשביל להאמין;
לעיתים צריך לא לראות בשביל להבין.

*

מדריך למכופף המתחיל

כאן מדגים הקוסם רנדי כיצד לכופף מפתח בכוח… הזרוע, ממש מול עינכם, מבלי שתשימו לב. אני מניח שזה בדיוק מה שהתרחש באותו מפגש מכושף.

מייקל שרמר (ספקן מדופלם) מדגים כיפוף סכו"ם בכמה סגנונות, אפילו בלי להיות קוסם:

דרך מעניינת יותר לעשות זאת – באדיבות הטלוויזיה החינוכית:

כאן תועד אורי גלר ללא ידיעתו ונתפס בתנועה חשודה ביותר:

*

ונחזור למיודענו רוני.

חיפוש זריז העלה כי גם לדעת הקוסם רנדי מדובר בטריקים. כאן הוא מספר כיצד "ישראלי אחד" הצליח לעבוד על כמה מדענים ש"בחנו אותו", ומסביר כיצד ניתן לבצע כמה מהטריקים הללו בדרכים שאינן דורשות כוחות על-טבעיים. (רפרטואר הטריקים דומה להפליא למה שהודגם בפנינו באותו הערב – גילוי תכולתה של קופסת גפרורים, נייר אלומיניום מתלהט וכו').

בסרטון הזה רנדי מדגים כיצד קופסת גפרורים מתרוממת בכוח המחשבה, עוד מעלל שהצליח להכות את המדענים בתדהמה. מה שמעלה עוד נקודה חשובה: ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב כי מדענים אינם בעלי הכשרה מתאימה לחשיפת קוסמים המתחזים לבעלי כוחות. לשם כך צריך בעל מקצוע בתחום, כלומר קוסם.
באופן פרדוקסלי נראה כי דוקא מדענים נוטים ליפול בפח יותר מאנשים אחרים במקרים כאלה. יתכן שהסקרנות הגדולה שלהם לגלות תופעות טבע חדשות מאפילה על החשיבה הביקורתית, ואולי זו התעלמותם מהאספקטים האנושיים שבסיטואציה והעיוורון לעובדה כי פרסום, יוקרה או כסף הינם כוחות מניעים חזקים לא פחות מכל כוח פיזיקלי שהם מכירים, וכי יש לשקלל גם אותם ב"משוואת הכוחות".

מצוידים בידע שרכשנו, נחזור ונבחן כיצד רוני מכופף  מזלג. משהו לא ברור?

כאן הוא מדגים טלקינזיס.  אני משאיר לקוראים הסקרנים לחקור כיצד זה מתרחש (כדי לא להרוס את הקסם לקוסמים הישרים).

אז… שלא יכופפו אתכם!

עדכון: אחד המגיבים שיתף בחוויותיו ממופע דומה של רוני. הוא היה מנוסה ואמיץ יותר: הנה מה שקרה שם.

עוד רשומות בנושאים קשורים:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

מגיפת רואי הנסתר

מגיפת רואי הנסתר

בהמשך ישיר לרשומה על ניסויי חישת העתיד, אני רוצה להביא בפניכם סיפור אישי מרתק ששלח לי אחד מקוראי הבלוג (שהעדיף להישאר בעילום שם). תודה על השיתוף!

*

לפני שלוש שנים השתתפתי בסדנא בה דיברו רבות על צורת החיווט במוח וכיצד הוא מתפתח. אחת ההרצאות המעניינות ששמענו הייתה על הדרך בה מתחדשים תאי עצב במוח. נאמר שם, שאם בעבר חשבו שאנחנו נולדים עם מערך מסוים של תאי מוח שרק מתים עם השנים, הרי שלאחרונה גילו שהמוח מייצר מיליארדים של תאי עצב חדשים מדי יום (Neuro Genesis), אך לרוב הם מתים בהמוניהם. הדרך היחידה לגרום להם להמשיך לחיות, להתחבר לאחרים וליצור רשתות עצביות היא ע"י איתגור של המוח. במילים אחרות – תאי העצב יצמחו וייצרו רשתות עצביות לקליטה ועיבוד של מידע רק אם נלמד משהו שמאתגר את היכולות הקוגנטיביות או נעשה משהו חדש הדורש מאמץ מוטורי למשל (כמו ללמוד לרכב על אופניים).

הסדנא, שהייתה רוחנית באופייה, התבססה על העקרון הזה כדי להסביר איך ניתן לפתח יכולות תפישה על-חושית (ESP) החבויות במוח, שהרי הכל עניין של חיווט ואימון.

השיטה בה הדבר התבצע הייתה פשוטה יחסית: לוקחים חבילת קלפי משחק רגילים (פוקר), מערבבים אותם, עורמים אותם כשפניהם כלפי מטה ואז מנסים "לקרוא" אותם, אחד אחד, כל פעם את הקלף הנמצא בראש החבילה.

שניים מהמשתתפים הוותיקים בסדנאות שתרגלו את היכולת הזו במשך תקופה ארוכה, הצליחו להדגים באופן עקבי זיהוי מדויק של 48-52 קלפים מתוך 52 קלפים שיש בחבילה!
הם גם לימדו את המשתתפים האחרים את הטכניקה. לפי ההסבר שלהם, מביטים בקלף (ומנסים לשמור על מוח שקט עד כמה שאפשר ללא הסחות דעת פנימיות וחיצוניות) עד ש"מופיע" על גב הקלף צל שמתעצב לסמל ולמספר של הקלף ההפוך.

פה ושם צצו ועלו סימני שאלה. שני ה"קוראים" המיומנים ביותר הצליחו "לקרוא" רק את החבילה שלהם. אם היו צריכים להחליף חבילה או לנסות אחת חדשה, אחוזי הקריאה שלהם צנחו פלאים, ועלו רק לאחר פרק זמן כלשהו (שבוע או יותר) של אימון עם חבילת הקלפים החדשה.

תרבות עניפה התפתחה סביב הנושא. מפגשים שלמים הוקדשו לתרגול היכולת לקרוא בצורה מדויקת את הקלף לפני הפיכתו. היתה תחושה של מרוץ אל התהילה – מי יצליח לזהות יותר קלפים לפני כולם. העניין זכה לפרסום נרחב כל-כך עד שאחת מאלופות ה"קריאה" אפילו זומנה לבדיקה מעמיקה של יכולותיה במעבדת מחקר מכובדת.

שנה לאחר מכן, בסדנא נוספת, הופתעתי לגלות שעשרות ממשתתפי הסדנא מגיעים לשיעורי הצלחה מדהימים של 40 קלפים ויותר, עד כדי "קריאת" חבילת קלפים שלמה ברצף ללא אף טעות!

אם בני ה"דור הקודם" של קוראי הקלפים נדרשו לכ-20-30 שניות בממוצע לזיהוי כל קלף, ולפעמים היו מניחים מספר קלפים בצד כי לא הצליחו לזהות אותם כלל, הרי שבני ה"דור החדש" הצליחו לקרוא כל קלף ב-3 שניות בממוצע. ממש עברו על החבילה כרוח סערה…

אחד המשתתפים שהדגים מול כולם את שליטתו המופלאה במלאכה סיפר שלימד את עצמו לעשות זאת בשישה ימים! משתתפת אחרת, שזיהתה נכון 30 קלפים במפגש שנעשה ביום הראשון לסדנא, הצטרפה תוך יומיים לנבחרת האלופים עם טעות אחת בלבד לחבילת קלפים שלמה! מישהי סיפרה שהצליחה לפתח את היכולת הזאת בזמן שהיתה מאושפזת לשבועיים בעקבות שבץ ולא יכלה ללכת. לטענתה זה העמיד אותה על הרגליים במהירות רבה וללא עקבות כלשהם לשבץ!

מצד אחד זו הייתה תגלית משמחת עבורי, ומצד שני – מזעזעת.
משמחת – שהרי אם הם יכולים, זה נמצא בתחום היכולת האנושית, וכל מה שצריך לעשות זה רק להתאמן בשקידה.
מזעזעת –  משום שהתאמנתי באדיקות (פחות או יותר) אבל נותרתי הרחק מאחור עם זיהוי של משהו כמו 3 קלפים מתוך 52… והיה גם עניין הכבוד הרב שקיבלו אותם אנשים, (שזכו לקללות עסיסיות בתוך ראשי) והחגיגה שנמשכה סביבם בהערצה מוחלטת.

אקטע לרגע את שטף הסיפור כדי לשתף אתכם במחשבות שהתרוצצו במוחי למקרא הדברים.

האם מדובר בכוחות על טבעיים?

כנראה שלא.

למרות שהמחקר הפראפסיכולוגי נמשך כבר למעלה ממאה שנה, עדיין אין שום ראיות לביצוע דבר מסדר גודל כזה בתנאים מבוקרים (ראו למשל כאן). גם התוצאות המרשימות ביותר בהם מנפנפים חוקרי העל-טבעי מדברות על סטיות זעירות מהצפוי באקראי, סטיות שלא ניתן להבחין בהן כלל אלא אם מבצעים סטטיסטיקות על מספר רב של נסיונות.
לא סביר שלראשונה בהיסטוריה התקבצו המוני אנשים בעלי יכולות על טבעיות במקום אחד (או ליתר דיוק – אנשים רגילים אשר פתחו מיומנות זו תוך ימים ספורים).
(עוד על ענייני סבירות תוכלו לקרוא כאן: "ידיעה, טענות משונות ומוחות נשפכים").

האם מדובר במקריות? מה צפוי באקראי?

נניח לרגע כי קוראי הקלפים לא יודעים או לא זוכרים אילו קלפים כבר נפתחו כשהם מנסים לנחש את הקלף הבא בתור. נגדיר קריאה של חבילה שלמה כניסיון אחד. כמה קלפים צפוי שאדם ינחש נכון, באקראי?

חישוב מראה כי בשליש מהנסיונות לערך לא יהיה אף לא זיהוי נכון אחד. הצלחה בניחוש 2 קלפים או יותר תתרחש באחד מכל 4 נסיונות. אחת ל-13 נסיונות יצליח מישהו לנחש 3 קלפים או יותר מהחבילה.
הסיכוי לנחש 5 קלפים נכונים או יותר צונח כבר לשליש האחוז. כלומר, אחת ל-300 חבילות בממוצע. הסיכוי לנחש נכון 15 קלפים או יותר הוא בערך 1:20,000,000,000,000. אם כל אדם שחי על פני כדור הארץ יקרא 10 חבילות ביום, ארוע כזה יתרחש פעם אחת בשנה, אי שם על פני האדמה, לבר מזל אחד.

אך הסיכויים לניחוש מוצלח בפועל היו גבוהים יותר. מהסיפור משתמע כי הקלפים נחשפו מיד לאחר כל נסיון ניחוש. ברור כי זכירת הקלפים שנפתחו כבר (בין אם נקראו בהצלחה ובין אם לאו) משפרת את הסיכויים לניחוש הקלפים הנותרים, שכן מספר האפשרויות הולך ומצטמצם ככל שמתקדמים במורד החבילה. למעשה, אם ה"קורא" זוכר את כל הקלפים שנפתחו באופן מושלם, הקלף האחרון ידוע בודאות. את הקלף הלפני האחרון ניתן לנחש בסיכוי של 50% (שהרי אז נותרים רק שני קלפים שעדיין לא נפתחו ובעל הזכרון המושלם יודע מי הם השניים).

בגרף מוצגת ההסתברות לניחוש N קלפים או יותר בחבילה, בשני המצבים שתוארו – חוסר זכרון מוחלט, וזכרון מושלם של הקלפים שנפתחו. אפשר להניח כי ההסתברות הרלוונטית לתנאים המדוברים נמצאת איפשהו בין שני המצבים הקיצוניים המתוארים בגרף.

* הערה למתמטיקאים מבין הקוראים: את ההסתברויות למצב ללא זיכרון חישבתי ע"י שימוש בנוסחת התפלגות בינומית מצטברת.
מציאת ההסתברויות למצב עם זכרון היתה מאתגרת יותר, ונאלצתי לכתוב תוכנית קטנה שהגרילה הלכה למעשה חבילות קלפים, ניחשה אותם תוך שימוש בזכרון מושלם של הקלפים שנפתחו עד לכל רגע, וספרה את כמות הניחושים הנכונים. הנתונים מקורבים, ומתבססים על 100,000 נסיונות. אם מישהו חושב שיש טעות במספרים, אנא ידעו אותי.

כך או אחרת, הסיכוי לנחש 20 קלפים או יותר שואף לאפס.  לא יתכן שאנשים זיהו 40-50 קלפים בסדנה שוב ושוב, במקרה.

מסקנה: לא מדובר במקריות.

אז במה כן מדובר?

מכיוון שלא מדובר בסטיות קלות מאקראיות (מה שיכול להיות מוסבר ע"י הטיות ניסיוניות דקות כאלה ואחרות) אלא בממצאים אדירי מימדים, יש לכוון את אור הזרקורים אל אחד משני ההסברים הבאים:

הונאה עצמית / הונאה מכוונת (או כמובן שילוב של שניהם).

נחזור לסיפור כעת:

אותה בחורה שנבדקה במעבדת המחקר והדגימה להם קריאה ללא דופי, קיבלה מהחוקרים את ההסבר הבא: זה לא שהיא מרמה אבל משום שהיא מתאמנת עם אותה חבילת קלפים במשך זמן ממושך, המוח שלה לומד לשנן בצורה תת-סיפית (Subliminal) את הסימנים הזעירים הנמצאים בגב הקלפים וכך היא מסוגלת לזהות אותם.

היא לא בהכרח מודעת לעובדה שהיא מזהה סימנים על גב הקלף, אבל היא קולטת ומעבדת אותם תת הכרתית. הם הציעו לה לשנות את הצורה בה היא מתאמנת, ולכסות את הקלפים שהיא קוראת כך שלא תיחשף לסימנים הייחודיים הנמצאים על גב כל קלף. הם גם ביקשו ממנה לחזור אם תצליח להגיע לרמת מובהקות דומה בשיטה החדשה.

ובחזרה לסדנא. משהו קצת הריח לי…

לקח לי יומיים לגלות שאותם אנשים שהפכו לכוכבים וזכו לחמש-עשרה דקות התהילה שלהם באור הזרקורים, למעשה למדו בצורה מודעת את הסימנים בגב כל קלף, וחלקם, רחמנא לצלן, אפילו ייצרו סימנים ייחודיים כאלה לכל קלף בעצמם, שיהיה יותר קל.

כשהבנתי את זה, לימדתי את עצמי תוך שעה לקרוא חצי מחבילת הקלפים שלי – נדרשו רק זכרון ושינון תבנית הפגמים הזעירים בגב הקלף. עכשיו הבנתי למה כולם היו צריכים פנסים חזקים כדי לבצע קריאה נכונה…

כמובן שכעסתי מאוד, הרי מדובר כאן על רמייה מודעת, לפחות לגבי חלק מהאנשים.
חלק מהמשתתפים (ואני ביניהם) התחילו לשאול שאלות קשות, ומכאן לשם, כל הנושא נפתח והביקורת זרמה.

מכאן ואילך, ההוראות החדשות היו להתאמן לפי הנחיות מעבדת המחקר – כשהקלף אותו מנסים "לקרוא" נסתר מן העין.

עד היום, אף אחד מהמשתתפים בסדנאות לא הצליח להגיע לאותה רמה של מובהקות.
אבל זה כמובן לא אומר שום דבר לגבי העתיד 🙂

דברים אינם כפי שהם נראים

אני חושב שהסיפור מדגים יפה, בין השאר, עד כמה לעיתים דברים אינם כפי שהם נראים, וביותר מרמה אחת.

ברמה הפיזיולוגית, יכולות "על טבעיות" לכאורה התבררו כמשחק זכרון המבוסס על קליטה מודעת/לא-מודעת של רמזים טבעיים לחלוטין.
פרשה היסטורית מרתקת באותו נושא היא הסיפור על הסוס שידע חשבון. מי שלא מכיר– מומלץ בחום! קלאסיקה של חשיבה חדה.

ברמה הפסיכולוגית-חברתית, לאחר שאנו מקלפים את קליפת הרוחניות וההתפתחות האישית, מתגלים לעינינו המניעים העמוקים יותר: רצון להרגיש מיוחדים ("יש לי כוחות על-טבעיים!"), השפעה וסחיפה חברתית ("למה לכולם זה מצליח ולי לא? אני חייב לעזור לזה לקרות…"), תחרותיות ("אוף, גם האחרים כאן מיוחדים, אני חייב להיות אפילו יותר מיוחד!"), מניעים שמובילים אנשים להונאה עצמית ואף הונאה מכוונת כלפי אחרים בכדי להשיג את מטרתם האמיתית – יוקרה והערכה חברתית במקרה הזה, כמו גם, מן הסתם, שיפור הדימוי העצמי.

*

חושבים שיש לכם תפישה על-חושית?

קחו חבילת קלפים חדשה, בקשו מחבר שיערבב אותה היטב ויתחיל לדפדף את הקלפים בתוך ארגז קרטון כך ששניכם לא תראו את הקלפים (ואתם גם לא תגעו בהם). רישמו את ניחושיכם על דף עד שתסיימו לדפדף את כל החבילה (בזהירות – לא לערבב את סדר הקלפים שמניחים בצד).

כשתצליחו לנחש 10 קלפים או יותר מתוך חבילת קלפים סטנדרטית (מבלי לרמות) שילחו לי מייל נרגש, ואני מבטיח ליצור איתכם קשר ולבדוק את הנושא בצורה יותר מבוקרת.

אם תצליחו בכך פעמים נוספות בתנאים מבוקרים, אפרסם את התוצאות בבלוג (אנונימית או לא, לבחירתכם), ואודיע קבל עם ועדה שדבר מאוד מוזר קרה, שאין לי כל הסבר סטנדרטי עבורו, ויתכן שאנו אכן עדים, לראשונה בהיסטוריה, לתפישה על חושית משמעותית, ניתנת לחזרה, בתנאים מבוקרים.
כשאהיה גדול אולי אציע גם פרס כספי.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

ניסויי חישת העתיד – עוד הר שהוליד עכבר

ניסויי חישת העתיד – עוד הר שהוליד עכבר

מי מאיתנו לא חווה פעם תחושה חזקה לגבי העתיד, שהתאמתה.

אני זוכר שעמדתי מול מכונת המשקאות החדשה שהציבו בחצר בית הספר התיכון. בהפסקות היינו עולים לרגל אל המכונה ומזמינים לנו שוקו: אתה משלשל מטבע, לוחץ על הכפתור, ממתין שניה, כוס פלסטיק מגיחה מאי-שם, שפריץ של שוקו כהה מתחיל למלא אותה, שפריץ של חלב עוקב אחריו (או שמא הסדר היה הפוך?), אתם בודאי  מכירים את המחזה. יום רגיל אחד ניגשתי להזמין לי שוקו. שלשלתי את המטבע, לחצי על הכפתור… ופתאום הרגשתי. פשוט ידעתי. הפעם הכוס לא תצא! חלפה שניה… ואכן הכוס לא יצאה! שפריץ השוקו השפריץ, שפריץ החלב הגיע אחריו (או שמא הסדר היה הפוך) והכל חילחל לחריצים הללו שמתחת לכוס החסרה.
נפעמתי. החוויה היתה עזה מספיק כדי שאזכור אותה עד היום.

אני בטוח שכל אחד מאיתנו שמע או חווה חיזוי מטלטל אף יותר מאובדנה של כוס במכונת משקאות.

קשה שלא לייחס כוח נבואי לתחושה כזו שהתאמתה. אנחנו כנראה "מתוכנתים" לכך. קיים יתרון הישרדותי ברור עבור יצורים שמסוגלים לקשר בין ציפיות לגבי העתיד לבין ארועים שמתרחשים בפועל. זהו אולי גם בסיס החשיבה המדעית שטבוע במוח כל אחד מאיתנו: יש לנו תיאוריה מסוימת לגבי העולם (למשל: אש = מסוכן), לתיאוריה יש ניבוי כלשהו (הכנסת היד לאש תגרום לתחושה לא נעימה), אנחנו בודקים אותה לפעמים, במתכוון או שלא במתכוון (לא, זה באמת מאוד לא נעים!) ומאותו רגע כדאי מאוד שהתאוריה שלנו תקבל משקל יתר (אש = אכן מאוד מסוכן!)

באותו האופן, אם חולפת במוחנו תמונה של אסון שעומד לפקוד בן משפחה ואסון כזה מתרחש חס וחלילה, המוח שלנו יוצר קישור חזק מאוד בין שני הארועים. לא משנה בכמה מקרים רק חרדנו לגורלו של אותו אדם ושום דבר לא התרחש, המשקל שהמוח נותן למקרה בו היתה תחושה + קרה הדבר, גדול לאין שיעור מהמשקל שהוא נותן לגבי המקרה בו היתה תחושה + לא קרה דבר. אחרי הכל, אולי קיימת חוקיות מאחורי הדברים ובאמת חזינו את העתיד ("חושב לו" המוח)?
המחיר שאנו משלמים עבור אמונת שוא בחוקיות שאינה נכונה, קטן בהרבה מהרווח שאנו מפיקים מאמונה שתסתבר כנכונה, שהרי אם באמת יש ביכולתנו לחוש באסון בטרם התרחש, הדבר עשוי להציל חיים.

ברור אם כן מדוע אנו מייחסים משקל כה רב לתחושות שהסתברו לאחר מכן כנכונות.
אך כיצד נדע אם אכן ניחנו בכושר נבואי? בהפשטה, יש לתעד לשם כך את כל המקרים בחיינו בהם:

  1. הרגשנו שמשהו עומד לקרות והוא אכן קרה.
  2. הרגשנו שמשהו עומד לקרות אך הוא לא קרה.
  3. לא הרגשנו שמשהו עומד לקרות אך הוא קרה.
  4. לא הרגשנו שמשהו עומד לקרות ואכן הוא לא קרה.

מובן שניסוי-חיים כזה אינו ריאלי. חישבו על תיעוד "אירועים" מסוג 4 למשל. ברור שיש גם בעיות הגדרה קשות. עד כמה מדויקת צריכה להיות ההתאמה בין ההרגשה שלנו לבין מה שארע בפועל? מה טווח הזמן שנחשב נבואה מוצלחת? הרחבתי את הדיבור על כך ברשומה על חלומות נבואיים וברשומה על טכניקות לניבוי העתיד.

הדרך היחידה בה ניתן לבדוק אם באמת ניחנו ביכולת לחוש את העתיד או שמא אנחנו פשוט זוכרים רק את המקרים הבודדים בהם התאמה כזו התרחשה במקרה, היא לערוך ניסוי מבוקר.

ניסויים רבים שניסו להוכיח יכולת חיזוי עתיד בוצעו במשך 100 השנים האחרונות ע"י חוקרי פארא-פסיכולוגיה נלהבים. הניסויים (אלה שלא הסתברו כרמאות מכוונת), סבלו בד"כ מהטיות רבות וחמורות. החריגות מהצפוי באקראי שמתגלות בניסויים אלה קטנות בד"כ עד כדי כך שלא ניתן להבחין באפקט המדובר אף פעם בחיי היום-יום, אלא רק בצורה סטטיסטית על פני מאות או אלפי נסיונות. לדוגמה, ניסוי שיוכרז כמוצלח יהיה כזה בו אנשים יצליחו לנחש על איזה צד ייפול מטבע 50,500 פעמים מתוך 100,000 הטלות, במקום הממוצע הצפוי של 50,000 ניחושים נכונים. זו תוצאה מובהקת מבחינה סטטיסטית, אך גודל האפקט אפסי (סטיה של חצי אחוז בלבד מהצפוי באקראי – לא משהו שניתן להבחין בו מבלי לרשום ולספור את כל התוצאות).

אבל נניח לרגע שקיימת יכולת לחוש ארועים עתידיים.
אולי העובדה שלא גילו שום ממצא משמעותי שמאשש זאת עד היום נובעת מצורת ניסויים לא מתאימה?
אולי המקרים הללו כן מתרחשים, אך רק באופן נדיר מאוד, שלא מאפשר "לתפוס אותם על חם" בניסוי מבוקר?

אולי אפקט של חישת העתיד מתקיים רק במצבים בהם באמת אכפת לנו מה עומד לקרות? מצבים טעונים רגשית? מצבי סכנה לנו או לקרובים לנו?
אחרי הכל, אם התפתח מנגנון כלשהו שמאפשר למוחנו לקלוט מידע מן העתיד, סביר, משיקולי ברירה טבעית, שתהיה רגישות גבוהה יותר לארועים שמסכנים אותנו או את בני משפחתנו, ולא לארועים חסרי כל משמעות קיומית.

אם כך אכן פני הדברים, אך צפוי הוא, שניסוי בו המשימה היא לנחש את הצורה שתופיע על הקלף הבא, למשל, לא יחשוף את האפקט במלוא עוצמתו, אם בכלל.

מה יהיה הקלף הבא, ואת מי זה מעניין בכלל… (קלפי זנר – ויקיפדיה)

הממצאים המדהימים

Dean Radin, אחד מחוקרי הפארא-פסיכולוגיה הידועים, החליט ללכת בכיוון קצת שונה מקודמיו, ולנסות להתקרב, ולו במקצת, למצבי-אמת. האובייקטים בניסוי היו תמונות שהוצגו על מסך מחשב, חלקן היו שלוות ונייטרליות מבחינה רגשית (כגון תמונות נוף), וחלקן – מעוררות רגשית (בניין נשרף, תאונת דרכים, אלימות, פורנו וכד'). הבדל נוסף היה שהנבדקים לא התבקשו לחזות שום דבר באופן מודע. מה שנמדד היתה תגובתם הלא מודעת – קצב הדופק, מידת הזעה, תנועת עיניים ואף פעילות מוחית.

ממצאי הניסוי הראו, לדעת החוקר, כי בני אדם ניחנו ביכולת חישת העתיד, ולו במידת מה.

אבל השטן, כידוע, מתחבא בפרטים הקטנים.

המאמר המקורי

נפשיל שרוולים, אם כן, ונקרא את אחד המאמרים המקוריים שפרסם ראדין בנושא, מאמר שהתפרסם בכתב העת Journal of Scientific Exploration.

צורת הניסוי

בניסויים אלה הנבדק יושב מול מסך מחשב, וכאשר הוא מוכן הוא לוחץ על מקש. המחשב ממתין כמה שניות, מציג לו תמונה במשך כמה שניות וחוזר למסך שחור למשך כמה שניות נוספות.
במשך כל אותו הזמן נמדדת מוליכות העור (שמעידה על רמת עוררות רגשית, בדומה למדידות פוליגרף).
הנבדק צופה באופן כזה בכמה עשרות תמונות ברצף (20-40 ברצף, בניסויים אלה).

כצפוי, תמונות טעונות רגשית עוררו תגובה חזקה יחסית לאחר הקרנתן, ותמונות שאינן טעונות עוררו תגובה חלשה יחסית. בואו נבדוק כעת מה הדברים הלא צפויים שקרו בכל אחד מארבעת הניסויים שהוא ערך.

התוצאות

ניסוי ראשון

24 נבדקים צפו ב-860 תמונות. התמונות חולקו וקוטלגו מראש כ"רגועות" ו"מעוררות". הנה גרף שמראה את "רמת הריגוש" הממוצעת על פני כל הנבדקים, כתלות בזמן, עבור תמונות מעוררות (נקודות שחורות) ותמונות ניטרליות (נקודות לבנות). הקו האנכי מציין את השניה בה הוצגה התמונה לנבדק. כל מה שמימין לקו הוא התגובה לאחר הצפיה, ומה שמשמאל הוא התגובה לפני שהתמונה מוצגת. כצפוי, חל זינוק ברמת העוררות כמה שניות לאחר הופעת תמונות מעוררות.

הממצא המפתיע הוא שלפני הופעת התמונות, ניכר כבר הבדל בין רמת העוררות, בתלות בסוג התמונה שיגיע כמה שניות מאוחר יותר.

מדובר באפקט מובהק סטטיסטית, אך כפי שקל לראות – קטן מאוד בהשוואה לאפקט שלאחר הצפיה בתמונות.

ניסוי שני

ניסוי זה היה רחב היקף הרבה יותר: 56 נבדקים צפו ב-2059 תמונות.

נמצא אפקט זניח ולא מובהק סטטיסטית. בקיצור, לא התגלה כל אפקט ממשי.

ניסוי שלישי

בניסוי זה התמונות נלקחו ממאגר תמונות סטנדרטי (IAPS), כאשר הפעם במקום חלוקה שווה נבחרו 80 התמונות הרגועות ביותר מהמאגר ו-40 התמונות המעוררות ביותר. כדי להקצין את הפער בין החוויות, במקביל להקרנת תמונה מעוררת הושמעו גם צלילים של צרחות, פיצוצים, סירנות וכד'. תמונות רגועות לא לווו בצליל כלשהו. 47 נבדקים צפו ב- 1410 תמונות.

גם כאן נראה אפקט מצטבר זניח, אך מובהק סטטיסטית.

ניסוי 4

בניסוי הרביעי הוגרלו התמונות באקראי מתוך המאגר הסטנדרטי (IAPS) ולפיכך התפרשו באופן אחיד יותר על פני טווח העוררות הרגשית שחוללו. בניסוי השתתפו 6 נבדקים אשר צפו ב-240 תמונות סה"כ.

בניסוי זה לא התגלה אפקט כלשהו.

איכשהו, ע"י בחישת המספרים בקדירת הסטטיסטיקה, מצליח ראדין להפוך שני ניסויים מוצלחים ושניים שלא העלו דבר, למקבץ מנצח שהסיכוי שיקרה במקרה קטן באופן מדהים. מומחי הסטטיסטיקה שביניכם בודאי ידעו להסביר כיצד התרחש הקסם.

בספרו Entangled Minds מסכם ראדין את הנושא במילים: "המחקרים הללו מצביעים על כך שכאשר האדם הממוצע עומד לראות תמונה מעוררת רגשות, הוא יגיב אליה לפני שהיא מופיעה" (עמ' 188).

זו פרשנות אפשרית אחת לחריגה של התוצאות מהצפוי, אבל כמובן שיכולים להיות גורמים אחרים לסטיה הזו בתוצאות.

חשוב להבין: מה שאנו צופים שיתרחש בניסוי, מבוסס על ההנחות שלנו לגבי הגורמים המשפיעים. אם התוצאה אינה תואמת את הצפוי, פירוש הדבר שלא לקחנו משהו בחשבון. לא כל מה שהתנהג בניגוד לצפוי מוכיח קיום תופעות על טבעיות. הדבר רק מוכיח שמשהו במודל שלנו, לא תיאר טוב את המציאות.
מה לא לקחנו בחשבון? זה כבר יותר קשה לומר. לעיתים הגורמים הנוספים חמקמקים ביותר, ונדרשות שנים עד שמזהים אותם ומנקים אותם מניסויים עתידיים מאותו הסוג.

אתם מוזמנים לעצור לרגע את שטף הקריאה ולנסות לחשוב על הטיות אפשריות בניסוי כזה.
ננסח זאת אחרת. אם הייתי מכריז על הניסוי הזה כעל "קסם", ואתם הייתם מנסים לפצח אותו, מה הייתם בודקים?

* * *

* *

*

נזכיר בחופזה כמה סיבות אפשריות להטיות בניסוי כזה, שיש לוודא היטב שלא התרחשו:
*  אולי היו רמזים מקדימים כלשהם לתמונה שעומדת להופיע על המסך?
—  באג בתוכנה שמציג את התמונה שניה או שתיים לפני הזמן?
—  חוסר סנכרון בין השעונים במערכת הניסויית (שעון המחשב שמציג את התמונות לעומת השעון שמודד את תגובת הנבדקים)?
—  אולי התמונות המעוררות מאוחסנות במקום אחר בכונן הקשיח של המחשב מאשר התמונות הרגועות ורשרוש שונה נשמע כשהוא טוען אותם לזכרון לפני ההצגה?
*  אולי נתונים אחדים נופו מהרישומים מסיבות כאלה ואחרות באופן שמטה את התוצאות?
*  אולי החוקרים ידעו איזו תמונה עומדת להופיע ואותתו על כך לנבדקים באופן מודע או לא מודע?
*  אולי הסדר לא היה אקראי לחלוטין, ובאופן לא מודע הנבדקים קלטו (ולו במעט) את הסדר הסמוי? (נדרשים רק מספר קטן של "ניחושים מושכלים" כדי להשיג את האפקט הזעום שנמדד).

וכו' וכו'. מקורות ההטיה יכולים לצוץ מכל עבר.

מהמתואר במאמר אפשר להתרשם שכל הנקודות הנ"ל נלקחו בחשבון.

אבל היה עוד הסבר אפשרי.

הטיית הציפייה

הסיפור מתחיל בכשל שרובנו נופלים בו – כשל המהמר.

אתם משחקים ברולטה בקאזינו. הכדור יכול ליפול על מספר שחור או על אדום (ואפס אחד ירוק). לפני שאתם מהמרים, אתם צופים קצת במתרחש: הכדור נופל על שחור פעם אחת. הכדור נופל על שחור פעם שנייה. הכדור נופל על שחור פעם שלישית. מה קורה כאן? הכדור נופל על שחור פעם רביעית ברצף! אתם לא יכולים להתאפק. ברור לכם שהכדור ממש חייב ליפול על אדום בפעם הבאה, לא? הרי מחצית מהמקרים הוא נופל על שחור ומחצית מהם על אדום (נעזוב רגע את האפס בצד), הוא נפל כבר 4 פעמים ברצף על השחור, הגיע תור האדום, לא? הייתם מהמרים? ומה הייתם עושים עם הכדור היה נופל על השחור 26 פעמים ברצף?! מסתבר שארוע זה התרחש במציאות. מהמרים שמו את כל כספם על האדום… והפסידו. הכדור נפל על שחור פעם נוספת.
הם סירבו להכיר בעובדה כי לכדור הרולטה אין זכרון, גם למטבע לא, גם לא לקובייה או לכדורים במכונת הלוטו. לא משנה כמה פעמים הכדור נפל על שחור עד עכשיו, הסיכוי שלו ליפול שוב על שחור זהה גם בסיבוב הבא, והוא 50%, כתמיד. (כמעט, בגלל האפס).

נחזור לעניינו. הנבדקים מבינים מהר מאוד, שלעיתים (בערך במחצית מהמקרים) הם מתענגים על תמונת נוף מרגיעה, ולעיתים הם סופגים תמונה מזעזעת בפנים (בניסוי השלישי זה גם לווה בצרחות ופיצוצים באוזניים). עד מהרה מתפתחת ציפייה לבאות. אחרי תמונה רגועה, נבנית צפייה מסוימת, אחרי שתי רגועות ברצף הציפייה גדלה, אחרי שלוש תמונות רגועות ברצף הלב כבר דופק בחוזקה – רוב הסיכויים שהתמונה הבאה הולכת להיות מזעזעת! והנה, הפלא ופלא, מגיעה לבסוף תמונה מעוררת רגשות. ומה קרה? הנבדקים התרגשו כבר לפני. שימו לב שההיפך לא יקרה. אחרי תמונה מזעזעת אחת או שתיים, הציפייה לתמונה מזעזעת נוספת פוחתת, ואכן, מגיעה לה תמונה רגועה. כלומר, יש כאן חוסר סימטריה מובנה: לאחר תמונות רגועות ההתרגשות עולה דווקא (מתוך ציפייה שתגיע תמונה מעוררת), ולאחר תמונות מעוררות הולכת ופוחתת הציפייה לתמונה מעוררת נוספת.

נשמע הסבר משכנע, לא?
גם אני התבלבלתי מההסבר הזה במשך זמן מה. יש רק בעיה אחת. כשל המהמר הוא כשל. כלומר, תמונות רגועות לא באמת באות לעיתים קרובות יותר לאחר תמונות מעוררות, ותמונות מעוררות לא באמת מופיעות לעיתים קרובות יותר לאחר תמונות רגועות. נניח שנבנה מתח ציפייה מסוים לאחר רצף של תמונות רגועות. במחצית מהמקרים אכן תגיע תמונה מעוררת לאחר מכן, ואז הציפייה תתרום לאפקט ה"ניבוי" לכאורה, אך במחצית השניה של המקרים תגיע תמונה רגועה נוספת (אין זכרון, זוכרים?) ואז הציפייה תתרום מידה שווה של התרגשות דווקא כנגד אפקט ה"ניבוי".

ההטיה האמיתית מתבססת על קיומו של אפקט הציפייה, אבל נובעת בכלל מבעיה בחישוב.
Jan Dalkvist, Joakim Westerlunda,ו- Dick J. Bierman מנתחים את הנושא לעומקו. לא אכנס לפרטים, כי הם מבלבלים מאוד וידרשו דוגמאות והסברים ארוכים למדי. הסקרנים מוזמנים לקרוא בעצמם. רק אספר, שהם בנו סימולצית מחשב שמדמה את תנאי הניסוי, והוסיפו מודל של ציפייה ועוררות רגשית שמבוססים על כשל המהמר, כפי שתיארנו. להפתעתם, נצפה אפקט זהה בצורתו לאפקט ה"חיזוי" לכאורה שמתאר ראדין. האפקט נובע בגלל אי סימטריה מסוימת שנוצרת בעת חישוב הממוצעים. ע"י שינוי קטן בשיטת החישוב ניתן להעלים את האפקט כמעט לגמרי. כלומר, מדובר בהטיה שנובעת מצורת החישוב, ולא הטיה בתוצאות עצמן.

הנה תוצאות סימולציה של אדם נוסף שחקר את הנושא. דיון בעניין וכן קישורים לתמונות נוספות מהסימולציה שלו תוכלו למצוא כאן.

התייחסותו של ראדין

ראדין הכיר כבר את ההסבר הזה כשכתב את המאמר שלו. הוא ניסה להראות שהתוצאות שלו לא סבלו מההטיה הנ"ל, אך הדרך בה עשה זאת היתה מפותלת ומשובצת מהלכים מוזרים בעליל. אציין רק כמה מהם:

1) משום מה הוא בוחר להתייחס רק לשני ניסויים מתוך הארבעה כשהוא בא לבדוק האם אפקט הציפייה מסביר את הממצאים – הניסוי השני (שנכשל) והניסוי השלישי (שהציג תוצאות מובהקות).

2) מתוך 103 נבדקים שתרמו 3469 נתונים הוא בוחר רק 13 שתרמו 450 נתונים, עבורם תוצאות "החיזוי" היו המרשימות ביותר. מכיוון שהשפעת ההטיה המדוברת היא מצטברת ונתרמת מכל הניסיונות של כל הנבדקים, ומכיוון שאין קשר בינה לבין הצלחה בפועל "לחזות" את התמונות, מהלך זה צפוי להקטין את המידה בה ההטיה באה לידי ביטוי בבדיקה.

3) למרות שבניסויים אלה מחצית מהמטרות (בניסוי השני) ושליש מהמטרות (בניסוי השלישי) היו מהסוג המעורר, ראדין מחליט לשנות את קו הגבול וקובע כי רק 26% התמונות המעוררות ביותר יחשבו "מעוררות" לצורך הבדיקה שלו, וכל השאר (כולל תמונות מעוררות רבות) יחשב כתמונות רגועות.  ?!?

לאור הצעדים החשודים הללו, אין טעם אפילו להתעמק בבדיקה שעשה, שמסקנתה היתה כמובן כי הטיה זו אינה באה לידי ביטוי בתוצאות מחקריו. בנוסף, אני לא משוכנע שהוא התייחס בכלל לבעיה החישובית עליה הצביעו החוקרים אלא רק לכשל המהמר, שכאמור אינו מסביר כשלעצמו את האפקט.

נסיונות חזרה על הניסויים

החוקר Richard S. Broughton ניסה לחזור ב-2004 על הניסויים הללו. הפעם, מצויד כבר בידע על הטיית הציפייה, נעשו מאמצים מיוחדים לנטרל אותה בטכניקות עיבוד נתונים משוכללות. הניסוי כלל 64 משתתפים שתרמו סה"כ 5120 נסיונות, כמות גדולה יותר מכל ארבעת המחקרים של ראדין שתוארו לעיל גם יחד. דגשים מיוחדים הושמו על כל הטיה אפשרית, ונראה כי לקחי העבר הופקו בצורה טובה.
הניסוי נכשל כשלון חרוץ. לא התגלה כל אפקט. ליתר בטחון ניסו החוקרים להריץ את החישובים במתכונתם הקודמת על הנתונים החדשים, אך ללא הועיל. אין אפקט. בין אם ניטרול הטיית הציפייה הוא שהעלים את הממצאים ובין אם לאו, אין הדבר משנה – האפקט נעלם.

ב-2011 רגש העולם כאשר פורסמו תוצאות עבודה נוספת בנושא "חישת העתיד" ע"י Daryl Bem, פסיכולוג ידוע ומוערך מאוניברסיטת קורנל. במקביל לעניין הציבורי הרב שהתעורר בעקבות פרסום התוצאות הסנסציוניות בתקשורת, התחוללה סערה בעולם האקדמיה סביב עבודתו. חוקרים הצביעו על בעיות מתודולוגיות בניסויים והועלו חשדות מנומקים להטיית פרסום (פרסום סלקטיבי של ניסויים שהצליחו והצפנה "במגירה" של כאלה שנכשלו להדגים את האפקט המדובר). אחרים ניסו לשחזר את תוצאותיו, ללא הצלחה.
עוד על הפרשה ועל התהיות הרחבות יותר שהיא הציפה לגבי דרך התנהלות המחקר המדעי כדאי לקרוא כאן (בעברית). בם "זכה" לקבל את פרס Pigasus לשנת 2012, שמוענק כל שנה ע"י אגודת JREF לשרלטנים ופסאודו-מדענים בולטים בתחומם.

סיכום דבר

מה היה לנו כאן?
תוצאות הניסוי: חריגות קלות מאקראיות (אפקט שניתן להבחין בו רק לאחר עיבודים סטטיסטיים).
השערה אפשרית אחת:
התודעה רואה קדימה בזמן / ארועים עתידיים משפיעים על ההווה (או כל טענה אחרת שאינה מתיישבת עם כל הידוע לנו עד כה).
השערה אפשרית אחרת: הטיות שונות שלא נלקחו בחשבון ע"י החוקר הן הגורמות לסטייה.

ההשערה השניה סבירה הרבה יותר (הטיות יש בכל מחקר), ולכן יש להתייחס אליה בכובד ראש ולמצות את החיפושים אחר הטיות כאלה עד תום. חריגות קלות מאקראיות לא יכולות להוכיח דבר, קל וחומר אם כבר זוהו הטיות כה רבות, שיש בכוחן להסביר את הסטיות הנמדדות.

כמו פעמים אינספור בהיסטוריה של המחקר הפארא-פסיכולוגי, נראה כי עוד הר הוליד עכבר.

מה שמטריד יותר בעיני היא העובדה שרבים שמעו וימשיכו לשמוע על ההרים הנפלאים, מעטים יתקלו בעכברים הקטנים שהולידו אותם ובודדים יזכו לחזות בחורים השחורים אליהם נעלמים העכברים במרוצה, כשמתחילים לבחון אותם יותר מקרוב.

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!

May the Force be with you

May the Force be with you

היום העניינים נהיים קצת אלימים. אנא הרחיקו את הילדים.

יום אחד נתקלתי בסרטון הזה:

מדהים לא?

מסתבר שהוא לא הראשון שמבצע זאת:

האם מדובר ב"כוח"?

האמת, שלי זה הזכיר יותר משהו בסגנון הזה:

הרי גם שם הם כמעט לא נוגעים זה בזה…

הנה כתבה של Fox שבדקה מה קורה כשאנשים שאינם נמנים על תלמידיו של המאסטר, נחשפים לכוחותיו האימתניים:

והנה קטע קצר מתוכנית של הנשיונל ג'יאוגרפיק (Is It Real? episode 20), בה ניצב הספקן האיטלקי Luigi Garlaschelli בגבורה מול אחד המאמנים המובחרים בשיטת "ההדיפה ללא מגע". האם יעמוד בהדף האנרגיה?

אלוף הקראטה Dillman מסביר בכתבה כיצד התרחש המחדל. הנה תקציר דבריו: "הספקן היה לא-מאמין מוחלט. בנוסף, הוא החזיק את הלשון שלו בזוית הלא נכונה בפה, מה שגם מבטל את כוח הצ'י. אתה יכול לבטל את הכוח גם אם תרים למעלה כל פעם אגודל אחר, לסירוגין".

רוצים דם!

אבל אנחנו לא נסתפק באנשים שניצבים באדישות מול המאסטרים. אנחנו רוצים אנשים שמשיבים מלחמה!

תחילה נתרשם מכוחותיו של הגיבור שלנו כפי שהם באים לידי ביטוי בזמן השיעורים שהוא מעביר לתלמידיו (דלגו 20 שניות קדימה):

(רק לי נראה שכולם שם משתפי פעולה?)

והנה מתמודד אמיץ, (חולצה לבנה, משמאל):

ולמי שלא הספיק, הנה הקרב מזוית אחרת:

הליצן הזה נשאר בחיים, אך יש מקרים בהם אשליות יכולות להרוג

Shields Up

מישהו מהפיליפינים פיתח טכניקה משלו להגן על גופו במגן אנרגטי שמונע כל אפשרות לפגיעה.

במקרה הזה הוא משמש גם בתפקיד התוקף וגם בתפקיד המותקף. המתח הולך ונבנה, ומסתיים באנטי-קליימקס כואב…

ומה ההסבר לאנשים הנהדפים?

שני הסברים עולים על דעתי.

האחד, טריוויאלי: הצגה / זיוף / שיתוף פעולה.

השני, יותר מעניין. מייד נראה וידאו של אמן האשליות Derren Brown בו הוא מדגים את כוחה של הסוגסטיה (או כך לפחות הוא טוען).

חשוב להדגיש כי לא מדובר בכוחות על-טבעיים או אנרגיות מסתוריות משום סוג, עובדה שבראון מזכיר בכל הזדמנות. יתרה מכך, בראון עצמו חושף מעשי שרלטנות או הונאה עצמית ומסביר את המנגנונים שעומדים מאחוריהם. נתקלנו בו בעבר בסוף הכתבה השניה על האסטרולוגיה, בהקשר של אפקט פורר.

כדי ליצור את האפקט בראון משתמש בשלל מניפולציות פסיכולוגיות שמתבססות על קונפורמיות חברתית, צייתנות, חווית המצופה והשפעה היפנוטית. בראון מכשיר את הקרקע ב"הצגה" שמועלית במחצית הראשונה של הסרטון אשר תפקידה לשכנע את המתנדבים לעתיד בכוחותיו, או לפחות "לרכך אותם" לקראת הרגע בו יוזמנו לעמוד מולו. תפאורה ותאורה מתאימים, שידור סמכותיות ושליטה, בניית מתח והצגה דרמטית של הדברים, כמו גם הלחץ החברתי לשתף פעולה – כל אלה עוזרים להעצים את האפקט.
בנוסף, בל נשכח כי הסרט ערוך. צילומי הארוע ארכו מן הסתם שעות, ויתכן מאוד שהופעלו בו מניפולציות נוספות על המתנדבים שלא מראים לנו בסרטון המוגמר. כמה מהמתנדבים הגיבו באופן יותר מרשים, וכמה באופן פחות מרשים. כמובן שבעריכה יבחרו את המרשים מכולם.

או שאולי בסופו של דבר מדובר בטריק שאין שום קשר בינו לבין סוגסטיה? אולי כל האמור לעיל הוא רק סיפור שיווקי שבראון מוכר כדי למתג את הטריקים שלו באופן ייחודי?

וניפרד בבירכת

May the Force be with you!

אם אהבתם את הרשומה הזו, בודאי תהנו גם מהבאות:

____________________________________________________________________

רוצים לקבל עדכון במייל בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש? הרשמו למעלה מימין (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שילחו להם את הכתבה או שתפו בפייסבוק!