אני זוכר זאת בבירור – מי הזיז את הזיכרון שלי?

עד כה פגשנו מקרים שבהם עיוותי הזיכרון נבעו מהשפעה של ידע, תפישות עולם או עמדות שקדמו לחוויה, או כתוצאה ממניפולציות שנערכו בזמן החוויה. כדי להבחין בין עיוותי זיכרון לבין עיוותים בחוויה עצמה (וראו גם "לחוות את המצופה"), ערכה Elizabeth Loftus, חוקרת מובילה בתחום, סדרת ניסויים שבהם בדקה כיצד מידע שמסופק לאחר התרחשות האירוע משפיע על זיכרונותיהם של עדי ראיה מהאירוע. בכך מובטח כי למניפולציה לא יכולה להיות השפעה על הדרך שבה האנשים חוו את הסיטואציה, וכל עיוות שיימצא, מקורו בעיוות זיכרון.

באחד הניסויים צפו המשתתפים בתמונות שמתארות תאונת דרכים, במהלכה מכונית חולפת על פני תמרור "עצור" ופוגעת בהולך רגל. בשאלון שמילאו המשתתפים לאחר מכן נשאלו מה היה צבע המכונית שחלפה על פני תמרור "זכות קדימה".
לאחר מכן הוקרנו בפני המשתתפים שתי תמונות, באחת מהן נראה תמרור "עצור" ובשניה – תמרור "זכות קדימה". כאשר נשאלו איזו מהתמונות הופיעה במהלך הניסוי, רוב המשתתפים זכרו כי ראו תמרור "זכות קדימה".

בניסויים דומים "עודכנו" זיכרונותיהם של המשתתפים כך שזכרו פטישים כמברגים, מיקי-מאוס כמיני-מאוס, אדם מגולח כאדם בעל שפם וכד' (נחזור לשפמים בהמשך).

כלומר, די בשאלה מכוונת לאחר שהאירוע הסתיים בכדי לשנות את הפרטים שנזכור מהאירוע!

צמד ניסויים מפורסם נוסף שערכה לופטוס עם ג'ון פלמר עסק גם הוא בתאונות דרכים:

בניסוי הראשון חולקו 45 סטודנטים ל-5 קבוצות. כל קבוצה ראתה 7 סרטונים של התנגשויות מכוניות. בתום כל סרטון התבקשו המשתתפים לתאר את האירוע, וכן לענות על כמה שאלות ספציפיות, אשר אחת מהן הייתה:
"באיזו מהירות להערכתך נעו המכוניות בזמן ש___ אחת בשנייה?"
עבור כל אחת מ-5 הקבוצות השתמשו במילה אחרת: smashed, collided, bumped, hit, contacted.
הערכת המהירות הממוצעת של כל קבוצה הייתה כמתואר להלן, כלומר, הבדל במילה אחת בניסוח השאלה שנשאלה לאחר התרחשות האירוע, גרם לשינוי משמעותי בהערכת המהירות!

לופטוס-1

במהלך הניסוי השני צפו 3 קבוצות של 50 סטודנטים בסרטון קצרצר של התנגשות בין מכוניות. קבוצה אחת נשאלה, בין השאר, "כמה מהר נעו המכוניות כאשר פגעו (hit) זו בזו?" וקבוצה שניה – "כמה מהר נעו המכוניות כאשר התרסקו (smashed) זו בזו?" הקבוצה השלישית לא נשאלה כלל לגבי המהירות.

שבוע לאחר מכן, התבקשו המשתתפים לענות על כמה שאלות נוספות לגבי הסרטון. השאלה המכריעה הייתה: "האם נראו שברי זכוכית?"

מספר האנשים שזכרו כי ראו זכוכיות שבורות היה יותר מכפול בקרב בקבוצת ה- "smashed" מאשר בקבוצת ה- "hit", כלומר, שינוי במילה אחת בשאלה שנשאלה לגבי אירוע שכבר קרה, יצר הבדל משמעותי בזיכרון של האנשים לגבי האירוע. בסרטון, אגב, לא נראו שברי זכוכית כלל.

לופטוס-2

לא אשכח את הפנים שלו בחיים!

ראינו כי ע"י מניפולציות אפשר לעוות זיכרונות לגבי תמרורים, הערכות מהירויות וכד'. אך מה לגבי משהו שהמוח האנושי מתמחה בו באופן יוצא מן הכלל – זיהוי פנים? האם אפשר לגרום לאנשים לטעות בזיהוי אדם רק ע"י מניפולציות מילוליות לאחר שכבר ראה אותו? אליזבט לופטוס בדקה גם זאת בסדרת ניסויים נוספת.

בניסוי הראשון צפו 200 סטודנטים בסרטון קצר שבו נראה אדם מחנה את מכוניתו, נכנס למכולת, קונה כמה מצרכים, חוזר למכוניתו ואז מתפתח ויכוח בינו לבין צעיר שנראה כי ניסה לפרוץ את מכוניתו. הצעיר צועק כמה משפטים ובורח. פניו נראים על המסך למשך כ-10 שניות.

לאחר ביצוע משימת הסחה קיבלו הסטודנטים תיאור כתוב מפורט של מה שהתרחש בסרטון. נאמר להם כי התיאור נכתב ע"י פרופסור, ולצורך הסוואת מטרת הניסוי הם התבקשו לתת ציון עד כמה התיאור בהיר וכד'.

רבע מהמשתתפים קיבלו תיאור מהימן של ההתרחשויות (קבוצת בקרה), אך בתיאורים שקיבלו האחרים נשתל פרט אחד שגוי בתיאור ה"חשוד": 50 קיבלו תיאור שבו במקום שיער חלק נכתב שיער גלי, ל-50 אחרים נכתב כי לחשוד היה שפם דק (לא היה לו שפם), ולאחרים – כי שיניו היו עקומות (הן היו ישרות ובקושי נראו).

לאחר פעולת הסחה נוספת של 45 דקות התבקשו הנבדקים לכתוב את התיאורים שלהם למה שהתרחש. הודגש בפניהם להיות מדויקים ככל האפשר ולרשום אך ורק דברים שהם זוכרים שראו במו עיניהם. אם הפרופסור הזכיר בתיאורו משהו שהם לא זוכרים שראו, הם התבקשו במפורש לא לכלול זאת בתיאור שלהם.

שליש מהנבדקים כללו בתיאוריהם את הפריט השגוי, בעודם חוזרים על המילים המדויקות שבהן תואר בטקסט המבלבל. (רק 5% טעו בפרטים אלה בקבוצת הבקרה).

*

בניסוי עוקב התוצאות היו מרשימות אף יותר. המבנה היה דומה. בשלב ראשון צפו הנבדקים בתמונה שבה נראו כמה דמויות. בשלב שני מחצית מהם קיבלו תיאור מדוייק של הדמויות ואילו בתיאור שקיבלה המחצית השניה הדמות המרכזית תוארה כבעלת שפם.
לאחר מכן הוצגו 12 תמונות פנים מתוכן התבקשו לזהות את האדם שנראה במרכז התמונה המקורית (החשוד). מחצית מהדמויות "במסדר הזיהוי" הזה היו בעלות שפם. אף לא אחת מהן הייתה של החשוד המקורי. 69% ממקבלי התיאור השגוי בחרו דמות בעלת שפם, לעומת 13% בלבד ממקבלי התיאור המדויק.

החוקרים הלכו צעד נוסף קדימה. אותם נבדקים שהוטעו לבחור דמות עם שפם זומנו לשלב נוסף בניסוי, שלב שבו הציגו בפניהם שוב את 12 תמונות החשודים אותן ראו בפעם הקודמת בתוספת שש נוספות, אחת מהן היא תמונתו של החשוד המקורי. האם כעת יזהו אותו ויחליפו את בחירתם השגויה בנכונה? 90% מהם דבקו בבחירתם השגויה, אחד לא היה בטוח עוד ורק אחד מבין 20 המשתתפים בשלב הזה של הניסוי בחר את תמונת החשוד המקורי. כלומר, המניפולציה המילולית גרמה לבחירה שגויה, ובחירה זו נחקקה בזיכרון.

*

האם העובדה שנאמר לנבדקים כי התיאורים המילוליים נכתבו ע"י פרופסור שבחן את הסרטון היטב, היוותה מניפולציה חזקה מדי? אולי הסטודנטים הניחו כי התאור חייב להיות מדויק היות שפרופ' בדק את הסרטון לעומק? בניסוי הבא המניפולציה הייתה מרומזת בהרבה:

במהלך אחת ההרצאות נכנסו לפתע שני אנשים לכיתה. אחד מהם המתין ליד הדלת בעוד השני ניגש לאחד השולחנות ולקח ממנו ספר. הגבוה מבין השניים התווכח קצת עם המרצה ואז שניהם עזבו את החדר.

בהמשך השיעור קיבלו הסטודנטים שאלון ובו 15 שאלות כן/לא/לא-בטוח לגבי מה שארע קודם לכן. אחת השאלות הייתה שונה בין השאלונים. בשליש מהם הייתה "האם השפם שהיה לבחור הגבוה היה בצבע חום בהיר או כהה?" בשליש הייתה "האם הבחור הגבוה שהיה לו שפם אמר משהו לפרופסור?" ובשליש נשאלו הנבדקים משהו על הגבות של הבחור הגבוה. כמובן שלבחור לא היה שפם כלל.

למחרת הועבר שאלון נוסף לסטודנטים. אחת השאלות שבו הייתה האם לבחור הגבוה היה שפם. רק 4% מקבוצת הבקרה זכרו שפם, לעומת 26% ממקבלי השאלה הישירה על השפם, ו-39% ממקבלי השאלה העקיפה!

חישבו על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לגילויים אלה על שבריריותו של הזיכרון האנושי לגבי חקירות עדים, זיהוי אנשים במסדרי זיהוי וכד'. שם טעויות כאלה עלולות להסתיים בהרשעתו של חף מפשע, ואף בהוצאתו להורג. וכבר היו דברים מעולם. לפי נתונים שמוסר Innocence Project – ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לאתר ולשחרר אנשים חפים מפשע שמְרצים עונשי מאסר בעקבות הרשעה שגויה – כמחצית מההרשעות השגויות התבססו באופן מרכזי על עדות ראייה כנגד הנאשם.

Salvador_Dali

סלבדור דאלי – האיש והשפם (ויקיפדיה)

הטיות עמדה

מסתבר שאין צורך במניפולציה מתוחכמת שמפעיל עלינו אדם אחר בכדי לעוות את זיכרונותינו. לעתים קרובות אנחנו עושים זאת בעצמנו.

כאשר אנחנו מספרים על אירועים שחווינו, אנחנו נוטים לסגנן את הסיפור בהתאם לקהל שלנו (חבר, בן זוג, נהג מונית, בוס, וכד'), ובהתאם למטרת הסיפור (שעשוע, מידע, רושם, אמפתיה, וכד'). אנחנו משמיטים פרטים, מגזימים, ועורכים את פרטי האירוע בהתאם. מסתבר שהפרספקטיבה שאנו מאמצים בדיווח שלנו לאחר האירוע מסוגלת לשנות את הזיכרון שלנו לגבי ההתרחשויות.

Barbara Tversky  ו-Elizabeth Marsh בדקו זאת בסדרת ניסויים. אתאר את הראשון שבהם באריכות יחסית כדי להדגים עד כמה ניסויים אלה מורכבים ועדינים:

בשלב ראשון קוראים הנבדקים טקסט שבו מסופר כיצד הם, לכאורה, חווים חוויות שונות עם שני שותפים לחדר במעונות הסטודנטים. בסיפור מתוארות שש סיטואציות שונות (כמו הליכה למסיבה או לספריה), ובכל אחת מהן מפגינים השותפים לחדר התנהגויות חברותיות, בלתי חברותיות או נייטרליות, סה"כ 9 התנהגויות מכל סוג עבור כל שותף.

בשלב השני של הניסוי, שמתרחש כמה דקות לאחר קריאת הסיפור, מחולקים הנבדקים לתתי קבוצות. חברי קבוצה אחת מתבקשים לכתוב מכתב המלצה על אחד משני השותפים בסיפור, חברי קבוצה השניה מתבקשים לכתוב מכתב השמצה שבו הם מבקשים לסלק את השותף הזה מחדרם, ואילו חברי הקבוצה השלישית (הנייטרלית) מתבקשים לספר כל מה שהם זוכרים לגבי אותה הדמות.
שלוש קבוצות נוספות מתבקשות להתייחס באותם אופנים לשותף השני.

בשלב השלישי והאחרון, לאחר השהייה נוספת (ומשימות הסחה) כולם מתבקשים לספר כל מה שזכור להם מהסיפור המקורי.

האם סוג המכתב שהתבקשו הנבדקים לכתוב ישפיע על הפרטים שהם יבחרו לכלול בו? סביר. האם בכתיבת המכתב ירחיבו ויגזימו פרטים מהטקסט המקורי? זה יהיה מעניין. אך מעניין עוד יותר יהיה לראות כיצד תשפיע כתיבת מכתב המלצה/השמצה על מה שיזכרו בסופו של הניסוי מהטקסט המקורי.

והתוצאות: נבדקים שכתבו מכתבים מוטים (המלצה או השמצה) זכרו בסופו של דבר יותר פריטים שתאמו את העמדה שבה התבקשו לנקוט (פרטים מחמיאים / בלתי מחמיאים) לגבי האדם עליו כתבו. לא נמצאו הטיות זיכרון לגבי האדם השני, עליו הנבדקים לא כתבו.

הסבר פשוט לתוצאה הוא כי במהלך כתיבת המכתבים שחזרו הנבדקים פרטים מסוימים, ולכן זכרו אותם טוב יותר מאשר פריטים עליהם לא כתבו. האם הסבר זה מספק? עיון יותר מדוקדק בתוצאות מראה שלא:

1)      הרחבות (המצאת מידע שלא הוזכר בסיפור המקורי): בעת כתיבת המכתבים נבדקים הרחיבו יותר בפריטים שתאמו את העמדה המבוקשת. כלומר, כבר בשלב זה הייתה השפעה מעוותת של העמדה על הזיכרון.

2)      טעויות שיוך (יחוס מקרה שתואר עבור דמות אחת, לדמות השניה): בעת ההיזכרות האחרונה, נבדקים נטו ל"ספח" אירועים תומכי-עמדה מהשותף השני, עליו לא כתבו. כלומר, אם למשל כתבו מכתב המלצה על שותף א', הם שייכו לו בטעות התנהגויות חיוביות שתוארו לגבי שותף ב'. טעויות שיוך כאלה לא תועדו בשלב כתיבת המכתבים.

3)      מכתבי ההמלצה/השמצה לא כללו יותר פריטים תומכי-עמדה מאשר מכתבים ניטרליים. הם כללו פחות פריטים שאינם מתאימים. למרות זאת, בשיחזור הסופי זכרו המשתתפים יותר פריטים תומכי-עמדה במצבי ההמלצה/השמצה מאשר בתיאור הניטרלי. כלומר, למרות שבכתיבת תיאור נייטרלי נזכרו הנבדקים באותו מספר של פריטים, עצם כתיבתם לא עזרה להיזכר בהם בהמשך, בהשוואה למכתבי העמדה.

לפיכך, למרות ששיחזור סלקטיבי של פרטים בהחלט מטה את הזיכרון, אין ביכולתו של מנגנון זה להסביר את הממצאים באופן מלא. נראה שהפרספקטיבה שבה תיארו הנבדקים את האירועים (באמצעות מכתב המלצה/השמצה) אירגנה מחדש את המידע שבסיפור בדרכים שהיטו ועיוותו את זיכרונם.

כדי לחזק את המסקנות עוד יותר חזרו החוקרות על הניסוי (הפעם עם מכתבי השמצה בלבד) בהבדל אחד משמעותי: בשלב המכתבים התבקשו הנבדקים לכתוב תיאור כללי בלבד של האדם ולהעריך את תכונות אופיו הכלליות, בלי לנמק את דבריהם ע"י שימוש בפרטים ספציפיים מהתיאור המקורי. זאת עשו כדי לנטרל ככל האפשר את ההשפעה האפשרית של השיחזור הסלקטיבי של הפריטים בעת כתיבת המכתב.

המכתבים בניסוי זה אכן הכילו מעט מאוד פרטים ספציפיים מהתיאור המקורי, אך הטיות הזיכרון נשארו משמעותיות. תוצאה זו מחזקת את ההשערה כי הפרספקטיבה שבה מתארים את האירועים ולא עצם החזרה על פריטים מסוימים, היא הגורם העיקרי להטיות.

*

אז בפעם הבאה, לפני שאתם מפליגים בסיפורי השמצה על מישהו, בין אם זה חבר, קולגה לעבודה או אקס, או לחלופין, לפני שאתם צוללים אצל הפסיכולוג בנבירה אינסופית בכל הדרכים היצירתיות שבהם הוריכם פגעו בכם בילדותכם – עצרו לרגע: סיכוי טוב שבכך אתם משנים את זיכרונותיכם!

*

ברשומה זו ראינו כיצד מניפולציות שונות שניתנות לאחר החוויה משנות את הזיכרונות שלנו ממנה. ברשומה הבאה בסדרה נתקדם צעד נוסף קדימה. האם אפשר לא רק לשנות זיכרונות מחוויות, אלא לשתול זיכרונות של חוויות שכלל לא התרחשו במציאות?
כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (למטה משמאל).

לכל חלקי הסדרה:

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “אני זוכר זאת בבירור – מי הזיז את הזיכרון שלי?

  1. לגבי שתילת זיכרונות של חוויות שכלל לא התרחשו במציאות – זה מזכיר לי קטע מהסרט ואלס עם באשיר, שהוא מתאר שם ניסוי שגרמו לאנשים לזכור חוויה שלא קרתה להם (משהו עם ילד ובלון בלונה-פארק?)…

    אהבתי

  2. רק הערה קטנה בקשר לסיפא:

    "כדי לחזק את המסקנות עוד יותר חזרו החוקרות על הניסוי (הפעם עם מכתבי השמצה בלבד) בהבדל אחד משמעותי: בשלב המכתבים התבקשו הנבדקים לכתוב תיאור כללי בלבד של האדם ולהעריך את תכונות אופיו הכלליות, בלי לנמק את דבריהם ע"י שימוש בפרטים ספציפיים מהתיאור המקורי. זאת עשו כדי לנטרל ככל האפשר את ההשפעה האפשרית של השיחזור הסלקטיבי של הפריטים בעת כתיבת המכתב."

    למרות שהם התבקשו לא להשתמש בפרטים ספציפיים, כדי לכתוב מכתב השמצה אין כמעט ספק שהנבדקים כן שחזרו במוחם את הפרטים הספציפיים הרלוונטיים כך שיש לי ספק אם השיחזור אכן נוטרל.

    אהבתי

  3. הדבר הכי חשוב, לדעתי, שלא הודגש במאמר, הוא ההשלכות והמשמעות של הממצאים שהבאת.

    לא, אינני מתכוון לשקרנות הזכרון והטעיותיו לכשעצמן, אלא לחוסר המודעות שלנו (כן, כולל אותי) לגביהן. כלומר, למרות הממצאים העקביים והברורים לגבי הזכרון המתעתע – אנחנו בטוחים (לעיתים קרובות – בטוחים לחלוטין!) שאנחנו זוכרים עובדות בצורה מדוייקת להפליא ולא מהססים להתווכח עליהן בלהט עם מי שזוכר אחרת… ההרגשה הסובייקטיבית הזאת של הבטחון במה שהזכרון שלנו אומר לנו, המשותפת כנראה לכל בני-האדם, למרות הידיעה וההבנה שהזכרון האישי הוא לא משהו שאפשר בדרך-כלל להסתמך עליו, היא אחד הגורמים לעיוותים קשים בקבלת-החלטות, ביחסי-אנוש, בגיבוש דעות ועמדות, במתן עדות ועוד – מה שמשפיע בצורה משמעותית מאד על מהלך החיים של כולנו…

    לצערי, נושא זה – שנראה לי חשוב לא פחות מעצם שבריריות הזכרון – כמעט ולא נחקר ואיננו מבינים מספיק את הדינמיקה הפסיכולוגית המתרחשת כאן.

    אהבתי

    • עזי, קודם כל אתה צודק לחלוטין, וזה באמת נושא מטריד, אבל קשה להאשים את רוב האנשים בבטחון השגוי הזה.
      "…למרות הידיעה וההבנה שהזכרון האישי הוא לא משהו שאפשר בדרך-כלל להסתמך עליו" – הבעיה מתחילה בזה שהידיעה הנ"ל פשוט לא קיימת אצל רוב האנשים. ומאין להם לדעת?
      הטיות זכרון, וגם הטיות פסיכולוגיות מסוגים אחרים רבים, והרי יש עוד רבות, זה לצערנו לא משהו שלומדים עליו בבית הספר, ורק מי שמתעניין בנושאים כאלו וקורא מחקרים או ספרים בנושא בכלל מודע לעניין.
      איך אפשר לצפות מאדם לחשוד שהזכרון מתעתע בו, כשהוא לא יודע שהתופעה קיימת או עד כמה היא נפוצה/חזקה? (הרי אפילו כשמודעים, לפקפק בעצמנו זה לא טריוויאלי בכלל)

      אהבתי

      • גם זה נכון מאוד. לכן, לדעתי, חשיבה ביקורתית/ספקנית/חדה או איך שלא רוצים לקרוא לזה, היא בראש ובראשונה מודעות להטיות השונות. אין פתרונות קסם. אבל מודעות היא תנאי הכרחי. אני אישית חושב שככל שהמודעות מתפתחת, אנחנו "תופסים את עצמנו" יותר ויותר נופלים קורבן להטיות שונות ומשונות. ומשם יכול להתחיל שינוי.
        אם רק נעצור שניה לפני שאנחנו נחפזים למסקנות נחרצות ול"וודאויות" בחיינו, העולם ייראה טוב יותר. לדעתי לפחות.

        אהבתי

      • אני מסכים – אכן, לא לומדים את זה בבית-ספר (וגם לא מההורים). אבל יש לי שני דברים לומר:
        א. רוב האנשים (לפחות בהתרשמותי) לומדים מניסיונם שזיכרון הוא משהו מאד מתעתע ולעיתים קרובות שגוי ומוטה, אבל העובדה הזאת לא משנה את בטחונם ביכול הזכירה שלהם ודיוקו של הזיכרון שלהם… כל פעם מחדש הם יאמינו שהם זוכרים מצויין, למרות שפעמים רבות הם נוכחו שזיכרונם היה מוטעה…
        ב. אני לא "מאשים" אף אחד… זוהי תופעה פסיכולוגית טבעית ואינטואיטיבית ומעניינת עד מאד. בכלל, חשוב לזכור שמה שמכוון את ההתנהגות (והמחשבות והעמדות שמאחוריה) שלנו אלו לא העובדות אלא האמונות וההרגשות הקשורות אליהן. דוגמה קלאסית היא "הכלכלה ההתנהגותית" ש"התגלתה" רק לפני זמן לא רב, בניגוד לדעת הכלכלנים והסטטיסטיקאים שניסו להסביר התנהגויות כלכליות בהסתמך על עובדות. הטיות חשיבה והשפעותיהן על התנהגות (בכל תחום) הן דבר שהפסיכולוגיה מכירה וחוקרת כבר שנים רבות ורואה בהן חלק מהמנגנון הפסיכולוגי הדינאמי הטיפוסי והנורמאלי. אילו היינו יכולים להיות מודעים לכך כל הזמן (אין סיכוי, גם מניסיוני האישי) הכל היה נראה אחרת…

        אהבתי

  4. אני חושבת שלפחות חלק מהמניפולציות על הזיכרון (בעיקר אלה שהוזכרו בהתחלה) מתאפשרות דווקא מפני שאנשים לעתים *מפקפקים* בזיכרונם ולא בטוחים בו. לכן כשמציגים בפניהם מידע אחר, הם ממהרים לאמץ אותו וזונחים את מה שזכרו. אני יכולה להעיד שזה קרה לי בתכנית "משחקי מוח" שאני צופה בה מדי פעם בערוץ נשיונל גאוגרפיק: בחלק מניסויי הזיכרון שלהם השאלה הפתיע אותי כי זכרתי משהו שונה, אבל עצם השאלה והאופן שבו היא הוצגה ערערו את מה שזכרתי. אחרי הכול, אלה לא חוויות חיים שלי או משהו שבדקתי, בסה"כ דברים שהוצגו בפניי לפניות שניות/דקות ספורות ולפרק זמן קצר; הם ודאי יודעים טוב ממני מה הם הציגו לי ולא היו מטעים אותי בכוונה, לא…? 🙂
    מה שקרה, לפחות אצלי (עד שהתחלתי להבין שהם טומנים לי פח…), היה שבמקום "להתעקש" על מה שזכרתי עניתי על השאלה כפי שהם ניסחו אותה. למשל אם הם שאלו (שאלה סגורה) "מי היה ארוך יותר, א' או ב'?" ובראש שלי אני חושבת "נראה לי שהם היו די זהים" אבל צריך לבחור, בחרתי באחד מהם.

    אהבתי

  5. פינגבק: שכנוע באמצעות פנייה לרגש – איך זה עובד באופן כללי | דמגוגיות מכל עבר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s