אני זוכר זאת בבירור – חזיתי בנס!

ברשומה הראשונה בסדרה ראינו כמה דוגמאות לאופן שבו עמדות, אמונות ותבניות-מחשבה שאנו מחזיקים בהן בטרם החוויה מתערבבות ומעוותות את הזיכרונות שנוצרים בעקבותיה. הפעם נראה כיצד מניפולציות זעירות וחמקמקות שמתבצעות תוך כדי האירוע יכולות לשנות את מה שנזכור ממנו. ברמה הטכנית ההבדלים אולי קטנים, אבל ההשלכות שלהם על המשמעות שאנו מייחסים לדברים יכולות להיות מרחיקת לכת.

ביקור אצל המיסטיקנית

לפניכם קטע משיחה בין מיסטיקנית לבין לקוח (דוגמה מהספר The Full Facts Book of Cold Reading) :

רואת-נסתר: "אני רואה קשר עם אירופה, אולי בריטניה, או אולי אזור חם יותר קרוב לים התיכון. יש לך מושג למה הרושם הזה עלה כאן?"

לקוח: "זה יכול לכלול את סקוטלנד?"

"הקשר שאני קולטת אכן ניחן בניחוח קלטי, אבל לא הייתי בטוחה, אני קולטת את אדינבורו מסיבה כלשהי…"

"יש קשר מצד אבא שלי, המשפחה שלו הגיעה מסקוטלנד, אבל זה לא אדינבורו".

"טוב, אולי זה רק מקום שבו הוא או משפחתו נהגו לבקר פעם או פעמיים… אבל אני בפירוש מקבלת קישור לאזור זה של העולם, וקשר דם או נישואים, אז זה נשמע מתאים נכון?"

"כן, בפירוש!"

מה סביר שהלקוח יזכור בתום המפגש? לדעתי לא מעט יזכרו משהו כמו – "היא עלתה על המוצא הסקוטי של אבי!" בעוד שלמעשה מי שסיפק את כל המידע היה הלקוח עצמו.

זו הדגמה קלאסית למצב שבו אנחנו מאבדים מעקב לגבי מקור המידע. האם מגדת העתידות העלתה את המידע? האם אנחנו סיפקנו אותו? בעזרת כמה ניסוחים חלקלקים סביר שנזכור כי המידע הגיע ממנה. דוגמאות נוספות בליווי הקלטות מביקור אמיתי אצל מגדת עתידות תוכלו למצוא כאן.

כמובן שאין צורך להגיע למיסטיקנית כדי להיתקל בתופעה של בילבול מקור הזיכרון. מי מאתנו לא שואל את עצמו לפעמים "איפה קראתי את זה?" או "מי המליץ לי על הסרט הזה?"

תראו, זה ממשיך להתכופף!

כל מי שחזה בהופעות של אורי גלר ודומיו, מכיר את הרגע שבו "בעל הכוחות" מניח את הכפית או המפתח המכופפים על השולחן וקורא בהתרגשות – "תראו, זה ממשיך להתכופף!"

רבים מהצופים אכן רואים זאת במו עיניהם, ומבחינתם זו הוכחה מוחצת לכך שמשהו על-טבעי אכן מתרחש, שכן החפץ כבר אינו בידיו של "בעל הכוחות". ספקנים וקוסמים יודעים כי די באמירה שדבר זה מתרחש, כדי להביא אנשים לזכור כי כך אכן קרה.

כדי לבדוק זאת בצורה מבוקרת, אסף ריצ'ארד וויזמן (פסיכולוג וקוסם) מאה סטודנטים והקרין בפניהם סרטון שבו "בעל כוחות" (קוסם מתחזה) מבצע כיפוף מפתח "בכוח המחשבה", ואז מניח אותו על השולחן. המצלמה מבצעת זום על המפתח והתמונה נשארת קפואה למשך דקה שלמה. ברקע שומעים את בעל הכוחות מכריז כי המפתח ממשיך להתכופף.
מחצית מהמשתתפים בניסוי ראו גירסה זו של הסרטון, ומחצית שנייה ראו גירסה זהה לחלוטין, למעט הבדל אחד – ההצהרה כי המפתח ממשיך להתכופף הושמטה מפס הקול. לאחר הצפייה בסרטון מילאו המשתתפים שאלון קצר. התוצאות היו מרתקות.

באופן לא מפתיע, אף אחד מחברי הקבוצה השניה – בה נמחקה ההכרזה על כך כי המפתח ממשיך להתכופף – לא זכר שראה זאת. לעומת זאת, כשליש מתוך הקבוצה ששמעה את ההכרזה זכרו כי המפתח המשיך להתכופף! הם גם הפגינו רמת ביטחון גבוהה יותר בתשובתם.

ניתוח מעמיק יותר של תשובות קבוצת הסוגסטיה (אלה שנאמר להם כי המפתח ממשיך להתכופף) הראה כי מרבית אלה שדיווחו כי המפתח המשיך להתכופף לא ציינו שבעל הכוחות אמר זאת, ואילו מרבית אלה שלא הבחינו במפתח ממשיך להתכופף ציינו שאמר זאת.

בניגוד לציפיות החוקרים, לא נמצא כל מתאם בין אלה שראו או לא ראו את המפתח מתכופף לבין אמונות מוקדמות בתופעות על-טבעיות, כפי שעלה משאלון אותו מילאו בתחילת הניסוי.

נעבור לסקאלה גדולה יותר של תזוזה. מה לגבי שולחן שמתרומם באויר?

השולחן שהתרומם בסיאנס

ריצ'ארד וויזמן ואנדי ניימן (שחקן וקוסם שיוצר חומרים לדרן בראון), נפגשו בכנס קוסמים, וגילו ששניהם חולקים עניין משותף בטכניקות שבהן השתמשו השרלטנים במאה ה-19 במהלך מופעי הסיאנס. האם שימוש באותם טריקים עתיקים יוליך שולל גם את בני הדור הזה? זאת יצאו השניים לבדוק.

לאחר חיפושים קדחתניים איתרו מקום מושלם לערוך בו את הניסוי – בית כלא חשוך ונטוש מהתקופה הויקטוריאנית שנמצא מתחת לאדמה, במרכז לונדון.

שני מופעי סיאנס נערכו בכל ערב, בכל אחד מהם השתתפו כ-25 מתנדבים. כדי להכניס את הנוכחים לאוירה, התחיל אנדי כל סיאנס בסיפורים מסמרי שיער על זמרת שנרצחה בקרבת מקום ועל רוחה שממשיכה לפקוד את חדרי הכלא. על השולחן פוזרו חפצים שהיו שייכים לה (לכאורה), כולם החזיקו ידיים, הנר כובה, וההצגה התחילה.

בחסות החשיכה, הזיזו ה"מדיום" וכן שותף נסתר כמה חפצים שהיו מסומנים בצבע זרחני. כך זה נראה:

כחמישית מהמשתתפים דיווחו על תופעות חריגות כגון תחושת קור, תחושה של אנרגיה חזקה בחדר, ריחות חריגים וכד' – דיווחים האופייניים לסיאנסים "אמיתיים".

בשלב כלשהו ביקש אנדי מהרוח להדגים את נוכחותה בכך שתגרום לשולחן להתרומם. השולחן לא זז, אך אנדי קרא בהתרגשות: "מצויין, זה מצליח!" "הרימי אותו גבוה יותר", "השולחן זז!", וכד'. כעבור שבועיים מילאו המשתתפים שאלון על חוויותיהם מהאירוע. גם במקרה הזה, כשליש מהם זכרו שהשולחן התרומם במהלך הסיאנס.

*

האם הנוכחים חוו את תזוזת החפץ בעת שהסוגסטיה ניתנה וזכרו חוויה זו מאוחר יותר, או שמא לא חוו את תזוזת החפץ ורק מאוחר יותר, כאשר שחזרו את האירועים מזיכרונם, התבצע הערבוב בין מה שראו עיניהם לבין מה ששמעו אוזניהם? כיצד מפרידים בין שתי האפשרויות הללו? על כך ברשומה הבאה בסדרה.

* כדי לא לפספס את המשך הסדרה אתם מוזמנים להרשם לעדכונים במייל (משמאל למטה).

* תוכן הרשומה נכלל בפרק על "תעתועי זיכרון" בספר "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", בהבדלי עריכה קלים. חשבתי שהגיע הזמן לפרסם את הדברים גם בבלוג, כדי שהמידע יהיה זמין לכמה שיותר אנשים. הנושא חשוב ועקרוני מכדי להישאר רק בספר.

לכל חלקי הסדרה:

Advertisements

מחשבה אחת על “אני זוכר זאת בבירור – חזיתי בנס!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s