ברשומה הקודמת נסקרו השערות רווחות בתחום ההשמנה/הרזיה שאינן נסתרות ע"י מחקרים, אך מצד שני גם התמיכה בהן עדיין לוקה בחסר. ברשומה הנוכחית "נעלה דרגה" ונסקור כמה מיתוסים בתחום, כלומר אמונות שהופרכו ע"י מחקרים, או שכמות גדולה של מחקרים לא מצאה להם תמיכה כלשהי.

הדברים תומצתו מתוך סקירה שהתפרסמה לא מזמן (בינתיים רק בצורה אלקטרונית – published ahead of print).

* דיסקליימר: אינני מומחה בתחום התזונה, ולכן לא אוכל להיכנס לדיונים מעמיקים בנושא. אני רק מביא את תקציר ממצאי המחקרים, בעברית.

מעבר לעניין שבממצאים עצמם, הפוסט הזה מדגים שוב כמה נקודות עקרוניות:

• לא כל מה שנשמע "הגיוני" באופן אינטואיטיבי, הוא בהכרח נכון.
• קל מאוד לקפוץ למסקנות פזיזות ושגויות על סמך ראייה חלקית של התמונה, ו/או ללא בקרה נאותה.
• קשה מאוד להראות שגורם מסוים הוא סיבה של גורם אחר, ולא רק מקושר אליו בדרך עקיפה כלשהי.
• קשה מאוד לדעת משהו באופן וודאי, במיוחד בתחום התזונה…

מיתוס 1: חשוב להציב יעדים ריאליים לירידה במשקל, אחרת התסכול עלול לחבל בתהליך

לעתים קרובות יש פער גדול בין ציפיות המטופלים לבין היעדים שמומלץ וריאלי להשיג. באופן אינטואיטיבי ניתן להסיק שהצבת יעדים לא ריאליים תוביל לאכזבה, תסכול, אבדן מוטיבציה ובסופו של דבר – תוצאות ירודות.

בעוד שקומץ מחקרים תומכים בהשערה זו, רוב המחקרים בנושא מראים כי אין קשר בין היעדים שהוצבו לבין השלמת תוכנית ההרזיה ולמידת הירידה במשקל [43,46,47,49,50]. מחקרי פיילוט בחנו מה קורה כשמתערבים ומשנים את ציפיות המטופלים להיות ריאליות יותר [51,53]: בעוד שהושג שינוי משמעותי בציפיות המטופלים, לא הייתה להתערבות שום השפעה על הירידה במשקל, שמירתו לאורך זמן או תחושותיו של המטופל לגבי התהליך (סימני דיכאון, הערכה עצמית וכד').

תוצאות המחקרים מראות לפיכך כי אין קשר בין רמת הציפיות הראשונית לבין עמידה ביעד. למעשה, ייתכן שהורדת ציפיות פוגעת באופטימיות ובמוטיבציה של המטופל לעמוד באתגר.

מיתוס 2: חשוב להעריך את השלב שבו האדם מוכן רגשית להתחיל בתהליך ההרזיה

שאלונים שונים חוברו במטרה להעריך את הרגע שבו המטופל "מוכן" להתחיל בתהליך. ההנחה היא שמוכנות מתורגמת למוטיבציה, ושמוטיבציה היא קריטית להצלחת תהליך הירידה במשקל.

יש ראיות שתומכות בכך שמוכנות, מוטיבציה ונחישות משחקות תפקיד מסוים בניבוי הצלחת התהליך, וגם זה בדרך כלל לטווח קצר [61,63-70], אך לא נמצא קשר בין תוצאות השאלונים שבהם עושים שימוש לצורך הערכת מידת המוכנות (Dieting Readiness Test ו- the Weight Efficacy Life style) לבין מידת הירידה במשקל או מידת ההתמדה בתוכנית [58,71].

גם מחקר עדכני [72] שכלל 227 מטופלים שעברו ניתוח בריאטרי (מסוג טבעת מתכווננת) לא מצא כל קשר בין רמת המוכנות שלהם לבין אחוז הפחתה ב-BMI (מדד מסת גוף) כעבור שנתיים.

לבסוף, סקירת קוקריין [73] של 5 מחקרים מבוקרים שכללו כ-4000 אנשים, ואשר בהם חילקו את המשתתפים באקראי לקבוצה שבה התחשבו בשלב המוכנות שלהם ולקבוצה שבה לא התחשבו בכך, לא מצאה הבדל משמעותי בתוצאות שתי הקבוצות.

מיתוס 3: ירידה הדרגתית במשקל תשמור על התוצאות לטווח ארוך יותר מאשר ירידה מהירה

תוצאות של מחקרים תצפיתיים רבים מראות כי ההפך הוא הנכון – נמצא מתאם בין ירידה ראשונית מהירה יותר במשקל לבין הצלחה לשמור על משקל מופחת לטווח ארוך [14-17]. אך מחקרים אלה בוחנים רק מתאם, כלומר קשר בין הגורמים. יתכן למשל כי נחישות היא הגורם שמביא הן לירידה מהירה יותר בתחילת ההרזיה והן להצלחה גבוהה יותר בשמירה על המשקל לאורך זמן.

כדי לבחון סיבתיות יש לחלק את המשתתפים בצורה אקראית לשתי תוכניות הרזיה – איטית ומהירה, ולהשוות את מצבם כעבור תקופה. גם מחקרים כאלה התבצעו, והמגמה הייתה זהה – לירידה ראשונית מהירה יותר במשקל הייתה השפעה ארוכת טווח מיטיבה [19-20].

נכון להיום, הראיות אינן תומכות במיתוס שירידה הדרגתית משפרת את התוצאות בטווח הרחוק [21].

מיתוס 4: שיעורי חינוך גופני כפי שהם מועברים כעת משחקים תפקיד חשוב במניעת השמנה בקרב ילדים

העובדה שפעילות גופנית בצורה ובמינון הנכונים מועילה לבריאות הילדים אינה מה שעומד כאן על הפרק, אלא השאלה האם שיעורי חינוך גופני בבתי הספר במתכונתם הנוכחית תורמים באופן ממשי לצמצום בעיית ההשמנה. [יש לזכור כי הסקירה בודקת את מצב הדברים בארה"ב.]

אפשר לחלק את מחקרי ההתערבות המבוקרים שנערכו בתחום לשני סוגים: במחקרים מהסוג הראשון בדקו השפעה של תגבור כמות השיעורים על מידת ההשמנה ומדד ה-BMI, ובסוג השני נבדקה השפעה של שינוי האינטנסיביות של הפעילות הגופנית שנכללה בשיעורים.

שינוי מספר השיעורים הניב שיפור צנוע בעליית מדד ה-BMI לאורך זמן [102-104] אך הממצאים לא היו עקביים עבור מגדרים שונים וקבוצות גיל. מתוך 10 המחקרים שבמהלכם הגבירו את עוצמת הפעילות הגופנית, שניים הראו שינויים קלים לטובה במדד ה-BMI [105-106] אך השאר לא מצאו שיפור מובהק [81,107-113]. סקירות ומטא-אנליזות הגיעו למסקנה כי תגבור הפעילות באופן שנעשה אינו מביא לשיפור במדדי ההשמנה [114-116].

מיתוס 5: הנקה מפחיתה את הסיכוי של הילד לפתח השמנה

תינוקות שניזונים רק מחלב אם שוקלים פחות וגדלים לאט יותר בשנה הראשונה לחייהם, בהשוואה לאלה שניזונים מפורמולה [127-130]. אך הקשר הולך ופוחת אחרי גיל שנה [129,131-139]. השאלה שעל הפרק היא האם קיימת השפעה של הנקה על השמנה בהמשך החיים.

שלוש סקירות שיטתיות [142-144] שכללו 54 מחקרים הגיעו למסקנה כי הנקה אכן מקושרת לסיכון של השמנה.

יחד עם זאת, קיימות סיבות טובות לפקפק בקשר סיבתי, ואף בכלל בקיומו של קשר. ראשית, מטא-אנליזות אחרות של מחקרים שנעשו על בוגרים לא חשפו קשר מובהק בין מידת השמנתם לבין אם ינקו או לא [147,148]. שנית, התגלתה מידה רבה של פרסום סלקטיבי בתחום, כלומר, מחקרים שלא מצאו קשר בין הנקה להשמנה נטו יותר שלא להתפרסם.

מעבר לכך, גם אם היה נמצא קשר, אין הדבר מעיד בהכרח על סיבתיות. יתכן מאוד שקיימים גורמים מתווכחים שלא נוקו מהמחקרים. כדי לבדוק סיבתיות ולא רק מתאם, יש לבצע מחקרים שבהם מקצים תינוקות באופן אקראי לשתי קבוצות – באחת יזכו להנקה, ובשנייה לא. אין מחקרים כאלה בנמצא, מסיבות מעשיות ואתיות מובנות.

הדבר הקרוב ביותר לכך שנעשה הוא הקצאה אקראית של חלק מהאימהות להשתתף בתוכנית לעידוד הנקה, לעומת קבוצת בקרה שלא קיבלה עידוד כזה. בניסוי מסוג זה [151] השתתפו למעלה מ-17,000 תינוקות ונערך עליהם מעקב לאורך שנים. התוצאות: גם לאחר 6.5 שנים [152] וגם לאחר 11.5 שנים [138] לא התגלו כל הבדלים במדדי השמנה בין ילדי שתי הקבוצות.

לסיכום, העדויות האמפיריות שתומכות בהשפעת הנקה על השמנה הן חלשות במקרה הטוב. מחקרי ההתערבות מצביעים על חוסר קשר סיבתי בין שני הגורמים, לפחות בנסיבות רגילות.

מיתוס 6: שקילה יומיומית מפריעה לירידה במשקל

ידוע כי משקל הגוף מתנדנד באופן לא מבוטל במהלך היממה, כתלות בכמות הנוזלים והמוצקים שנמצאים בו ברגע מסוים. מכאן כנראה מגיעה ההנחה כי אדם שמנסה לרדת במשקל, עדיף לו שלא יבדוק את משקלו ברמה יומית, שמא ימדוד ברגע שיא ויאבד מוטיבציה.

מחקרים רבים שבדקו את השפעתו של מעקב יומיומי אחר המשקל כתוספת לתוכניות התנהגותיות להרזיה לא מצאו תועלת בכך [160-163] ובכמה מקרים הדבר נמצא אפילו כפוגע בקצב הירידה במשקל [164].

לעומת זאת, מחקרים אשר בדקו את השפעת המעקב היומיומי כשלעצמו, ללא כל טיפול התנהגותי אחר, מצאו אותו ככלי יעיל ביותר לעידוד ירידה במשקל [165-167]. אנשים שניהלו רישום יומיומי של משקלם היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לרדת במשקל או לשמור על משקלם לאורך זמן [168-174].

מיתוס 7: מגפת ההשמנה אינה קשורה לגנטיקה

למרות שהגורמים המדויקים להתפשטות 'מגפת ההשמנה' מאז תחילת שנות השבעים אינם ידועים, ההסברים הקיימים מתמקדים בגורמים חברתיים שמובילים לצריכה מוגברת של קלוריות או לירידה בפעילות הגופנית. השפעות גנטיות נדחו על הסף בעיקר בגלל השינוי המהיר בשיעורי ההשמנה – כמה עשרות שנים – פרק זמן שנחשב קצר מדי מכדי להיות מוסבר בצורה גנטית.

ההנחה שעומדת ביסוד האמונה כי מרכיב גנטי אינו הסבר אפשרי לעלייה בהשמנה, היא שבחירת בן זוג ומספר הילדים שנולדים אינם קשורים למדד ה-BMI. אך כמות הולכת וגדלה של ראיות מצביעה על כך שהנחות אלה אינן תקפות: נמצא כי בחירת בן הזוג אינה אקראית – אנשים נוטים לבחור בני זוג שדומים להם, גם במדד ה-BMI; בנוסף, נשים וזוגות בעלי ערך BMI גבוה מהממוצע נוטים ללדת יותר ילדים [183,185-193]. מודלים חישוביים הראו כי קיימת תרומה גנטית קטנה אך משמעותית לעליה במגפת ההשמנה בארה"ב [187].

תחום מחקר נוסף שזוכה לתנופה בימים אלו הוא חקר השפעת גורמים סביבתיים על ביטוי גנים (אפיגנטיקה) [194]. יתכן מאוד שיתגלו דרכים נוספות שבהן הגנטיקה תורמת למגפת ההשמנה.

* קרדיט לצילומים – בתי איילה.

רוצים לקבל מייל כשהרשומה הבאה מתפרסמת? הירשמו בתחתית הטור משמאל (תמיד אפשר לבטל).