איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית, ברשומת אורח נוספת, כמובטח.

ברשומה הקודמת ראינו שלרגש יכולות להיות השפעות מהותיות על שיפוט והערכה. ברשומה זו ננסה לבדוק האם גם לרגש לא מודע יכולה להיות השפעה דומה.

איל לוקח אותנו למסע מחקרי מרתק אל נבכי המוח האנושי.

*

רגש לא מודע… יש חיה כזאת?

בקרב פסיכולוגים 'מוקדמים' היתה הסכמה כוללת שרגש חייב להיות מודע. הפילוסוף והפסיכולוג וויליאם ג'יימס טען עוד ב-1884 שרגש הוא תגובה מודעת לשינויים המתרחשים בגוף, ושהמודעות הזו הכרחית הן למצבים רגשיים בסיסיים כמו סבל, והן לרגשות מורכבים כגון אהבה או גאווה. אפילו פרויד, שחרט על דגלו את חקר הלא-מודע והשפעותיו המשמעותיות על ההתנהגות האנושית, קבע שרגש במהותו הוא דבר, ובכן… מורגש. כלומר, חודר למודעות. אדם אולי לא יודע למה הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש, אבל הוא בוודאות יודע מה הוא מרגיש. טענה זו נותרה בקונצנזוס במשך שנים רבות, וגם בסוף שנות התשעים החזיקו חוקרים מרכזיים בתחום בתפיסה לפיה החוויה הסובייקטיבית המודעת היא אלמנט הכרחי של רגש.

כדי להבין מאיזו סיבה ינסה מישהו לאתגר את ההנחה הזו, עלינו לחזור להגדרה של רגש (Emotion) ולהבין שרגש הוא דבר די מורכב: התעוררות אמוציה כוללת שינויים קוגניטיביים, פיסיולוגיים, מוטיבציוניים והבעתיים, ויש בה גם מימד של חוויה סובייקטיבית. אותה מודעות הכרחית בחוויה הרגשית אליה התייחסו ג'יימס ופרויד היא יכולת מנטלית מפותחת ומורכבת כשלעצמה. מורכבות זו מצביעה על כך שהמודעות התפתחה בשלב אבולוציוני מאוחר יחסית. עם זאת, יש סיבות טובות להניח שתגובות רגשיות התפתחו מוקדם בהרבה על הציר האבולוציוני. ההשערה המקובלת היא שהפונקציה המקורית של אמוציה היתה יצירת תגובה הולמת ומהירה לגירויים חיוביים או שליליים, פונקציה שהיתה קריטית ליכולת ההישרדות. מפרספקטיבה כזו ניתן לשער שתחושות מוּדעוֹת לא תמיד היו חלק מהמשוואה.

מחקרים בתחום הנוירו תומכים בהשערה הזו: המנגנונים הנוירולוגיים הנדרשים להפקת תגובות רגשיות בסיסיות, כגון פחד או תגובה חיובית ראשונית לגירוי, ממוקמים ברובם באזורים הלא קורטיקלים במוח, אזורים 'פרימיטיבים' יותר. הדגמה דרמטית של הנקודה הזו ניתן למצוא במחקר שבדק תינוקות שסבלו מאננצפלוס, מום חמור המוביל לכך שהתינוק נולד ללא חלקים נרחבים מהמוח, כולל הקורטקס (החלק ה'מתקדם' של המוח). גם תינוקות אלה הראו הבעות פנים המקושרות עם אַפקט חיובי בתגובה לטעם מתוק, והבעות שליליות בתגובה לטעם מר.

אז מה זה אומר? האם אותם פסיכולוגים וחוקרים שטענו כי רגש חייב להיות מודע פשוט טעו? לא ממש. הכל עניין של הגדרה. אמוציה במובן המקובל והמורכב של המילה ככל הנראה כן דורשת מודעות. עם זאת, ישנם תהליכים רגשיים בסיסיים ופרימיטיביים יותר שאינם דורשים מודעות. בהקשר זה נהוג לדבר על 'תגובות רגשיות', כשהמחקר עוסק בתגובה רגשית בסיסית לגירויים, חיובית או שלילית ושאינה מודעת.

איך בכלל חוקרים תהליך לא-מודע?

שוב אנחנו חוזרים לבלוג של גלעד, בו ברשומה על נפלאות האסטרולוגיה בנובמבר 2011 הגיב קורא בשם 'אורח פורח' ואמר:

 גם הפסיכולוגיה כמו האסטרולוגיה מתבססת על אקסיומות שאי אפשר להוכיח אותן ובוודאי שלא לשלול אותן (ראית פעם תת-מודע מסתובב ברחוב?)

ואני, נו, מתעצבן. קודם כל, כי 'תת מודע' הוא מושג ניו אייג'י ומקורו לא בפסיכולוגיה המחקרית או הטיפולית. שנית, בגלל שאפשר לקבוע תוספת לחוק גודווין (איכשהו לא נראה לי ש'חוק פוזניאק' הולך לתפוס) לפיה ככל שדיון על פסאודו מדע מתארך, כך ההסתברות שמישהו יגיד ש"גם פסיכולוגיה זה שטויות" מתקרבת ל-1. מחקרים שעוסקים בהשפעות הלא-מודע על ההתנהגות יש מכאן ועד הודעה חדשה. אתם יכולים להתרשם כאן, כאן וכאן בתור התחלה.

הַטְרָמָה

מנגנון נפוץ בו נעשה שימוש במחקרים בתחום הוא אפקט ההַטְרָמָה (Priming). אפקט זה מתייחס לתהליך בו חשיפה לא מודעת לגירוי משפיעה על תגובה לגירוי שמגיע לאחריו. אפקט הַטְרָמָה הוא להיט גדול בקרב פסיכולוגים חברתיים, בזכות ההשפעה המרשימה שיש לו על שיפוט והתנהגות.

איך זה עובד?

בניסוי אחד נתנו למשתתפים לבצע משימה פשוטה של סידור משפטים מעורבבים. למשל, "לים הולך היום אני". בעוד המשתתפים היו עסוקים במטלה של סידור קוהרנטי של המשפטים, הם נטו להתעלם ממימדים אחרים של תוכן המשפטים. באופן זה ניתן היה לעורר בהם אסוציאציות שונות מבלי שיהיו מודעים לכך. נמצא כי להטרמה האסוציאטיבית הזו היו השפעות משונות על ההתנהגות לאחר המטלה. למשל, נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'חוצפה' נטו יותר, לאחר המטלה, לקטוע שיחה מבוימת בין הנסיין ו'נבדק' אחר, ועשו זאת גם מהר יותר מנבדקים אחרים. נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'מנומסת' הראו את האפקט ההפוך. בניסוי אחר ההטרמה נעשתה בעזרת תפזורת כשהמילים שהנבדק מחפש הטרימו קטגוריות שונות. הטרמה של קטגוריית 'הישגיות' הביאה משתתפים לביצוע טוב יותר במטלת טריוויה. בניסוי דומה, הטרמה של המושג 'פרופסור' הביאה אנשים לתפקד יותר טוב במטלת טריוויה, לעומת הטרמה של 'דוגמנית-על'. נבדקים שעברו הטרמה לקטגוריה 'זקנה' יצאו בסוף המטלה מהחדר בקצב איטי יותר. כאן, תכנית טלוויזיה מדגימה את תהליך הניסוי:

כלומר, מטלות פשוטות כמו סידור משפטים השפיעו השפעה של ממש על ההתנהגות ואפילו על ביצוע והפגנת ידע.

ראינו הדגמות להשפעת הטרמה על התנהגות. האם ניתן להשפיע גם על האופן שבו אנו מעריכים אנשים ומצבים שונים?

קבוצת חוקרים יצאה לדרך, במטרה לבחון שאלה זו בדיוק. בסדרה של מחקרים הם הראו שהחזקת לוח כתיבה (Clipboard) כבד הביאה לכך שהאדם איתו משוחחים נתפס כחשוב יותר מאשר בהחזקת לוח קל משקל. הרכבת פאזל שחלקיו מחוספסים הביאה לכך ששיחה עוקבת נתפסה כנעימה פחות מאשר בהרכבת פאזל שחלקיו חלקים. מגע עם עצמים קשיחים גרם למשא ומתן להיתפס כנוקשה יותר. בניסוי אחר, הרכבת פאזל שחלקיו חדים גרמה לכך שהאדם בתמונה ייתפס כאגרסיבי יותר. כאן נמצא שהחזקת ספל חם לעומת קר, גרמה לכך שהאדם איתו משוחחים נתפס כבעל אישיות חמה או קרה. בהדגמה הבאה נראה שהחזקת משקה חם או קר השפיעה על האופן בו שופטים עד כמה אדם אחר מתאים לקבלה לעבודה (ליחצו על הקישור שמופיע, או על אייקון ה-YouTube שבפינה הימנית התחתונה כדי לפתוח את הסרטון):

ממצאים אלה מדהימים בעיני. יש בהם משהו מתסכל, מכיוון שהם מראים כיצד דברים שוליים ובלתי מורגשים יכולים להשפיע באופן מהותי על ההתנהגות שלנו, על שיפוט ועל יחס לאחר. המחשבה שכל אינטראקציה שלנו עם הסביבה מושפעת מכל כך הרבה פרטים קטנים, מקריים ובלתי מורגשים, ושהשיפוט שלנו מוטה בעקבות חשיפה לגורמים לא רלוונטיים– מפתיעה ומטרידה כאחד.

ואכן, אני לא היחיד שהוטרד מכך. גל המחקרים שבחן את התופעה זכה למידה לא מבוטלת של ביקורת. בין שאר המבקרים היה גם זוכה פרס הנובל, הפסיכולוג דניאל כהנמן, שבמכתב פתוח לחוקרים בתחום הצביע על הקושי הבולט לשחזר ממצאים מרשימים מהסוג שהובא קודם.

מצד אחד, מחקרים רבים הגיעו לתוצאות שונות בעזרת הטרמה, באופן המצביע לכאורה על תוקף מתכנס. מצד שני, יש קושי בשחזור וחשד להטיית הפרסום, כלומר, חשיפה של הקורא רק למחקרים שהצליחו למצוא אפקט. האם אפקט ההטרמה אכן קיים? נראה שכן. עד כמה הוא משמעותי? שאלה טובה. כנראה שפחות ממה שהיה נדמה בתחילה.

הַטְרָמָה תת סיפית

קיימת דרך נוספת לעורר הטרמה, שאינה כרוכה בתפזורות, משחקי מילים ופרוצדורות מורכבות הרגישות להטיות מחקריות שונות: חשיפה תת סיפית. יתרון מובנה נוסף של שיטה זו הוא הוודאות הגבוהה שהנבדק אינו מודע למניפולציה. הנבדק יושב לפני צג מחשב. על המסך מוצג גירוי למשך זמן קצר, סביב עשירית השנייה, ולאחריו מופיע גירוי מָסווה. הסרטון הבא מדגים כיצד נראה תהליך כזה, כשזמני החשיפה הואטו מספיק כדי לשים לב לגירוי ההטרמה. בדוגמה, לוגו של חברה מוצג לזמן קצר ומיד לאחריו מופיע פרצוף המסווה את הלוגו. בשימוש בזמני החשיפה הסטנדרטים, לא הייתם מודעים לכך שראיתם את הלוגו:

להבדיל מניסויי ההטרמה הקודמים בהם עסקנו, שיטה זו ושיטות קרובות לה עמדו בצורה טובה מאוד במבחני תקפות ומהימנות. בדיקות חוזרות של שיטה זו הראו שבמצב זה הנבדק אינו מודע לגירוי הראשון, שהוא הגירוי המטרים, אך מגיב אליו באופן המשפיע על תגובות עוקבות.

גרסה אחת של הפרוצדורה הזו היא הטרמה רגשית. בגרסה זו, הגירוי הראשון הוא גירוי מעורר רגש, ולמרות שהנבדק לא מודע לכך שראה את הגירוי, החשיפה אליו משפיעה על התגובה הרגשית לגירוי העוקב. הדבר נכון כאשר הגירוי המטרים הוא  תמונות של פרצופים עם הבעות פנים חיוביות ושליליות,  ונכון גם לגבי תמונות מורכבות יותר (למשל, גורי חתולים כגירוי חיובי). הגירוי התת סיפי הוא אֶפקטיבי גם כאשר מדובר במילה בעלת מטען רגשי, מה שמלמד שאנחנו מסוגלים לבצע עיבוד מילולי בסיסי לא-מודע, ומסוגלים להגיב למילה כזו באופן רגשי.

בניסוי פשוט שמדגים יפה את האפקט הזה, משתתפים הביטו בתמונות של אדם העוסק בפעילויות יומיומיות. כאשר המשתתפים הוטרמו בתמונות חיוביות תת סיפיות, הם נטו לגבש הערכה חיובית יותר כלפי האדם בתמונה, וכאשר הוטרמו בתמונות שליליות (למשל, דלי מלא בנחשים), הם נטו לגבש הערכה שלילית יותר כלפיו. זאת, מבלי שהיו מודעים כלל לקיומה של התמונה המטרימה. למה זה קורה? ככל הנראה בגלל האופי האסוציאטיבי שבו העיבוד, הזיכרון והשיפוט שלנו עובדים. כאשר גירויים מעוררים בנו שיפוט רגשי מסוים, גם אם העוררות הזו לא מודעת, אנחנו הופכים רגישים יותר למידע התואם את השיפוט הזה. הרגישות הזו בתורה יכולה להטות את השיפוט שלנו לגבי גירויים אחרים, שאינם קשורים למה שיצר את העוררות הראשונית. היות ואנחנו מודעים רק לחלק קטן מהגירויים אליהם אנחנו נחשפים בכל רגע נתון, ייתכן ולאפקט הזה יש השפעה משמעותית על ההתייחסות שלנו לגורמים שונים בסביבתנו.

כאן אנחנו כבר נוגעים בנושא לשמו התכנסנו: תגובות לגירויים לא מודעים ולא רלווטנים, יכולות להשפיע על השיפוט שלנו. במקרים אלה לא ניתן לקבוע בוודאות שהרגש עצמו אינו מודע, אך ניתן לקבוע בוודאות גבוהה שהתגובה הרגשית שְמטה את השיפוט מגיעה ממקור לא מודע ואינה רלוונטית לשיפוט.

חוקרים אחדים לקחו את האפקט הזה צעד קדימה, והראו שלעיתים במקרים כאלה, גם התגובה הרגשית שנוצרת אינה מודעת:

בדומה לניסוי הקודם, באחד הניסויים נבדקים התבקשו לדרג את העדפותיהם לגירויים נייטרלים (למשל, אותיות סיניות), שטרם הצגתם הופיע פרצוף שמח או כועס באופן תת סיפי. מעבר לכך, לנבדקים נאמר שייתכן ויושפעו מחשיפה תת סיפית לתמונות ושעליהם להימנע מלתת לכך להשפיע על שיפוטם. הנבדקים לא זכרו שחוו שינויי מצב רוח במהלך הניסוי. כלומר, התמונה התת סיפית יצרה לכאורה תגובה רגשית לא מודעת. למרות זאת, נמצא קשר בין מאפייני הפרצוף והדירוג הרגשי של הגירוי. בניסוי אחר, תגובה רגשית לא מודעת לפרצופים שמחים או כועסים השפיעה על הערכה של המשתתף לגבי תמריץ חיובי – עד כמה רצה המשתתף במשקה מתוק ועד כמה היה מוכן לשלם עליו. גם פה וידאו החוקרים שהמשתתפים לא היו מודעים לשינוי במצבם הרגשי במהלך הניסוי.

לסיכום, חשיפה לגירויים תת סיפיים יכולה ליצור תגובה רגשית מודעת או לא מודעת, ותגובות רגשיות אלה משפיעות ברמה מסוימת על שיפוט. לתחושתי הממצאים האלה, נחמדים ככל שיהיו, לא מרשימים כמו הממצאים מהמחקרים הקודמים על הטרמה. הפער הזה מצביע על נקודה מעניינת. את המחקר בתחום אפשר לחלק באופן גס לשתי גישות, כתלות בשאלה מה בוחנים כשחוקרים את הלא מודע.

הגישה הראשונה מתמקדת בתהליכים לא מודעים. לדוגמה, אדם יכול להיות מודע לכך שהוא מחזיק כוס משקה חם, אך לא להיות מודע לאופן שבו הדבר משפיע על ההערכה שיגבש לגבי אדם אחר. כפי שראינו, השפעות אלה יכולות להיות לעיתים מרשימות למדי, ובהתאם, מחקרים בתחום הובילו לתפיסה של הלא-מודע כגורם משמעותי ורב השפעה.

הגישה השנייה מסתכלת על גירויים לא מודעים והאופן שבו תפיסתם משפיעה על הערכה והתנהגות. הניסויים המערבים הטרמה תת סיפית שייכים לז'אנר הזה של מחקרים. היות ומסרים תת סיפיים הם בהכרח חלשים באופן יחסי, לאורך השנים מחקרים הראו כי התהליכים המנטליים אותם הם מעוררים הם חלשים ולא מתוחכמים. בהתאם, הלא מודע נתפס בתחום מחקרי זה כפועל בצורה לא מתוחכמת ולא מרשימה.

כך, כתלות בסוג המחקר, התגבשו שתי עמדות שונות מאוד זו מזו לגבי חשיבותו של הלא מודע. האם יכול להיות שהלא מודע הוא בעצם דבר די "מטומטם"?

Continuous Flash Suppression

בנובמבר 2012 יצא מאמר פרי עטם של קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית, שעסק בעיבוד לא מודע. המאמר הזה זוכה בקלות בתואר "המאמר הכי טוב שקראתי מלא זמן" בגלל שהוא עונה על השילוש הקדוש: מתודולוגיה חדשנית ומגניבה, תוצאות משכנעות ומסקנה שחותרת תחת דיעה רווחת.

במחקר, הושיבו החוקרים את הנבדקים מול מסך מחשב כשעיניהם מקובעות דרך סטריאוסקופ, כך שכל עין רואה רק צד אחד של המסך, ולכן גם רק גירוי אחד המוקרן עליו. המחשב מקרין לעין אחת גירוי מטרה, ובמקביל מקרין לשנייה רצף מהבהב של גירויי הטעיה. הנבדק צריך לזהות בקול את גירוי המטרה. זה נראה ככה (גירוי המטרה משמאל, וגירויי הטעייה מימין):

הגירויים המהבהבים הם אלו הנתפסים ראשונים על ידי העיבוד המודע, עד אשר הגירוי המוסווה חודר לבסוף להכרה. בעוד שבטכניקות קודמות להעברת מסרים תת הכרתיים ויזואלים החשיפה לגירוי היתה מוגבלת לכעשירית השניה, הרי שבעזרת טכניקה זו חולפות שניות אחדות בטרם המסרים "חודרים" למודע. הדבר מאפשר מרחב פעולה מספק עבור הלא-מודע כדי להפגין את יכולותיו, וניתן לבדוק עד כמה הוא באמת "מטומטם".

בחלק אחד של הניסוי, הקרינו לנבדקים בשלב ראשון ובאופן תת סיפי תרגיל מתמטי מרובה שלבים (למשל,   =9-4-3). לאחר מכן הוקרן מספר לעין אחת וגירויים מהבהבים לעין השנייה. נמצא שכאשר המספר שהוקרן היה התשובה הנכונה לתרגיל, הזמן שלקח למספר הזה לחדור למודעות היה קצר יותר מבמצב בו הוקרן מספר אחר. זאת, ככל הנראה, מכיוון שהתרגיל נפתר באופן לא מודע, והתשובה הנכונה הייתה מעוּררת באופן שקידם את המודעות למספר. כלומר, החוקרים הצליחו להדגים שבהינתן התנאים הנכונים, אנשים יכולים לבצע פעולות חשבוניות מורכבות למדי באופן לא מודע.

בחלק אחר של הניסוי הקרינו לנבדקים ביטוי מילולי כמטרה וגירויים מהבהבים צבעוניים לעין השנייה, ונאמר לנבדקים בפירוש ללחוץ על כפתור ברגע שהגירוי המילולי חודר למודעות (היה עליהם להחליט אם הגירוי מופיע מעל או מתחת לנקודה על המסך). כך הראו שביטויים לא קוהרנטים (למשל, 'הספסל אכל זברה', או 'אני גיהצתי קפה') חודרים למודעות משמעותית לפני ביטויים קוהרנטיים, מה שמצביע על כך שגם גירויים מילוליים מורכבים יחסית מעובדים באופן לא מודע.

יותר לעניינינו, נמצא מתאם מובהק בין המהירות בה הביטוי חדר למודעות לבין המטען הרגשי של הביטוי המילולי: ככל שהביטוי היה שלילי יותר, כך הוא חדר מהר יותר למודעות. המשמעות היא שנוצרה תגובה רגשית לגירוי מילולי מורכב עוד בטרם חדר למודעות. כמו שראינו קודם, העובדה שאנו מסוגלים לעבד מילים בודדות בעלות מטען רגשי שלילי באופן לא מודע אינה חדשה. אבל כאן, כל אחת מהמילים בנפרד לא היתה בעלת מטען שלילי כלל. רק השילוב בין המילים יצר את המטען השלילי (למשל 'טיפול שורש', 'יתד בעין' או 'מחנה ריכוז').

המחקר הזה מוצלח מכיוון שהוא מראה שבתנאים הנכונים, הלא-מודע מסוגל לעיבוד מורכב ושיפוט רגשי עקב כך. עם זאת, מעבר להיותו מחקר ראשוני, הוא משקף תנאים 'לא טבעיים' ולא מדמה את האופן בו אנו מעבדים מידע בתנאים יומיומיים, תנאים בהם התהליכים הלא מודעים לרוב קצרים בהרבה.

אז מה כל זה אומר?

בפוסט הזה ראינו שאנשים מסוגלים לעבד גירויים באופן לא מודע ולהגיב אליהם רגשית. ראינו גם שיתכן שאנו מסוגלים לעבד בצורה הזו גירויים מורכבים למדיי. עסקנו בשתי השפעות אפשריות של רגש על שיפוט והערכה: הטייה עקב תגובה רגשית לא מודעת, והטייה עקב תגובה רגשית לגירויים לא מודעים. המכנה המשותף של שני סוגי תגובות אלה הוא שמדובר בתגובות רגשיות מהירות, בסיסיות, אוטומטיות ולא רלוונטיות למושא ההערכה.

ההשפעה של תגובות כאלה על השיפוט היא פשוטה למדי – תגובה רגשית חיובית מטה הערכה לחיוב, ותגובה רגשית שלילית מטה הערכה לשלילה. מצד אחד ייתכן וההשפעות האלה לא מאוד חזקות כשלעצמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן נפוצות מאוד.

מקורות והרחבות:

• Priming:
  • השפעת הטרמה על התנהגות
  • הטרמה, התנהגות ותפקוד קוגניטיבי
  • ועוד אחד על הטרמה ותפקוד קוגניטיבי
• Priming ושיפוט:
  • השפעת הטרמה על שיפוט והתנהגות
  • ועוד אחד על השפעת הטרמה על שיפוט והתנהגות
  • הביקורת של כהנמן על מחקרי הטרמה
• Priming תת סיפי:
  • סקירה
  • ניסוי לדוגמה
  • ניסוי שני, רגש לא מודע
  • ניסוי שלישי, רגש לא מודע
• הלא מודע – חכם או טיפש?
  • סקירה ראשונה
  • סקירה שנייה
• המחקר הישראלי:
  • המאמר
  • על הטכניקה

____________________________________________________

כדי לקבל עדכונים על הפרסומים הבאים בבלוג הזינו את המייל שלכם בראש הדף (תמיד אפשר לבטל).
חושבים שאחרים יכולים להתעניין? שתפו!