טלנובלה חייתית

הרשומה הפעם היא רשומת אורח מאת אורן שעיה: ביום פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב, בלילה כותב בלוג על מדע בשם 'עד כדי קבוע'. אורן מתייחס לכתבה שהתפרסמה לפני כשבוע בנושא רגשות וחוש צדק בבעלי-חיים.

*  *  *

אני לא מחבב ג'וקים. לא היסטרי, אבל מעדיף לשמור מרחק. אם אני רואה אחד ברחוב זה בסדר, אני זז הצידה ונותן לו מרחב. אבל במקרה ההפוך שאחד מתארח בביתי זה יגמר רע. כאשר אני מבחין בפולש, רגשות שונים עולים בי ומקפיצים אותי מיד לפעולה. כשהתיקן מבחין בי עם הכפכף בידי גם הוא נדרך ומתחיל לברוח בפחד.

רגע, האומנם?

האם תיקן באמת יכול להרגיש פחד?

לפני כשבוע פורסמה כתבה במוסף כלכליסט בנושא רגשות וחוש צדק בבעלי-חיים (בכתבה דובר בעיקר על יונקים). כמה ציטוטים נבחרים:

 רגשות בחיות

תמונה 1: צילום מסך מאתר כלכליסט של כותרת המאמר.

"…זה אומר שאנחנו צריכים לנער את התפיסות הישנות שלנו, שלפיהן אנחנו החיה היחידה שמסתובבת עם רגשות של הגינות, הזדהות ואחווה. כל ההתנהגויות האלה נמצאות בטבע, והתגלו עד היום לא רק אצל קופים אלא גם בעכברים, פילים וציפורים, והן דומות שם לאיך שהן נראות אצלנו. בעבר פשוט לא חיפשנו אותן".

"…כשאתה חוזר הביתה ומוצא את כל הסדינים אכולים ואת הכלב שלך מבויש בפינה, אתה חוזה בהתנהגות שהיא לא ייחודית לחיית מחמד מבויתת אלא קיימת גם בלהקות זאבים… אני לא מוצא הסבר מתקבל על הדעת יותר מלומר שהזאב מבחין בין טוב ורע, יודע שהוא ביצע עבירה, ומשדר את זה לשאר חברי הלהקה. בקרב בני אדם הדפוס הזה מכונה אשמה."

לדעתי המאמר כתוב בצורה מגמתית ומניפולטיבית, לוקה בהסקה שגויה מהפרט אל הכלל ומכיל לא מעט 'מדע רע'. בד"כ איני נוטה לעסוק בביקורת עיתונות אבל הפעם אחרוג ממנהגי כדי לנסות ולהסביר מה לדעתי היא הבעיה.

טלנובלה זואולוגית

המאמר מתחיל בסיפור על היפופוטם שמנסה להציל, ללא הצלחה, אנטילופה מתנין. מסקנה: היפופוטמים הם אציליים ויש להם רגשות. האם העובדה שיש עוד אין-ספור סוסי-יאור שלא ניסו להציל אנטילופות אומרת שהם בעצם מנוולים חסרי רגשות?

מסופר על ברווז שמתאבל על מות חברו ומשנה דפוסי התנהגות ועל קוף שמתעצבן כאשר קוף אחר מקבל אוכל טעים ממנו, ועוד ועוד.

היפופוטם

תמונה 2: בהמות בתנוחה אצילית. המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Paul Maritz.

הדוגמאות בהחלט אפקטיביות ומרגשות, אך מה הם בעצם אומרות מבחינה מדעית? ידוע שחתולים ואריות זכרים נוהגים להרוג גורים שאינם שלהם. יש בזה הגיון אבולוציוני. האם זה אומר שחתולים ואריות הם מרושעים? מובן שלא, למילה 'רשע' אין משמעות עבור בעלי-החיים. אין הגיון בלנסות להבין התנהגות בעלי-חיים דרך משקפיים של מוסר אנושי.

תראו, אני לא חולק על התצפיות והניסויים המתוארים במאמר, אבל בשלב המסקנות ישנם מקרים ברורים של האנשה, פירוש התנהגות בעלי-חיים לפי סרגל התנהגות והבנה אנושי. אחד הדברים החשובים שצריך ללמוד מדען המבצע ניסויים הוא לדעת להבדיל בין מדידה לאנליזה ובין תצפית לפרשנות. אף אחד לא יודע מה 'מרגיש' ברווז. בשביל זה צריך להיות ברווז. כמו כן, יש לשים לב שניסויי הקופים וניסויים אחרים מהווים עדות להתנהגות חברתית שהתפתחה בעולם החי. אך אם התנהגות בעלת אופי חברתי היא סממן של רגשות או חוש צדק אז אני כבר לא יכול לחכות לדרמה יומית בכיכובם של חיידקים.

כלבים מבוישים?

אי אפשר ללא הכלבים המבוישים. בעלי כלבים רבים מעידים שכאשר ידידם השעיר עושה משהו אסור הוא חש בושה, ומתנהג כאשם. בניסויי שביצעה החוקרת האמריקאית אלכסנדרה הורוביץ נתבקשו בעלי כלבים להורות להם להימנע מביצוע פעולה כלשהי. לאחר מכן גילו החוקרים לבעלים האם הכלבים עמדו במשימה. אם נכשלו הכלבים נתבקשו הבעלים לנזוף בהם. מה שבעלי הכלבים לא ידעו הוא שלא תמיד אמרו להם החוקרים את האמת וכך קרה שגם כלבים צדיקים ננזפו וגם כלבים סוררים לא ננזפו.

תוצאות הניסוי הראו שהכלבים שננזפו אובחנו כמבוישים ללא קשר להיותם צדיקים או סוררים. כלומר הכלבים הגיבו לבעלים הנוזף ולא באמת חשו בושה. ניתן לקרא על כך בהרחבה במאמר מ-Scientific American, כולל הקישור למאמר המדעי.

כלב מבוייש-1

תמונה 3: "אני מבויש? הצחקתם אותי!". המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Abuk SABUK.

אבל בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה.

אני מרגיש משמע אני קיים

מהו בכלל רגש? האם מדובר בפעילות מוחית, בהפרשת חומרים כימיים או אולי בדברים נוספים? אם תשאלו אותי, בסופו של דבר הכול מוביל למוקש הגדול מכולם: התודעה. מה המשמעות של 'לפחד' ללא תודעה, ללא הנראטיב שאנחנו טווים כל הזמן במחשבותינו? האם יש משמעות לחוש צדק ללא יכולת לחשיבה מופשטת ולנטייה לספר סיפורים?

הבעיה היא שלמושג 'תודעה' אין הגדרה מדעית ולכן הוא לא כל כך מועיל למחקר מדעי. אנחנו פשוט לא יודעים מה זה. ואם כך, שום ניסויי לעולם לא יוכל ללמד אותנו האם לבעל-חיים כלשהו יש רגשות, חוש צדק או תודעה. אלה מושגים שאנחנו מגדירים באופן חווייתי ואין ביכולתנו לחוות איך זה להיות ברווז, וכמה זה דומה ללהיות אדם.

אז מה השורה התחתונה?

כאשר חוקרים התנהגות בעלי חיים יש להיזהר ממתן פרשנות של דפוסי התנהגות לפי סרגל אנושי. הבעיה חמורה כפליים מכיוון שכלל אין אנחנו יודעים להגדיר מהם רגש או תודעה. מכאן ששום ניסוי אינו יכול לשמש כהוכחה להימצאותם בבעלי חיים. עולם החוויות של החיות אינו נגיש לנו.

"אז האם אתה טוען שלבעלי חיים אין רגשות?" לא, אני טוען שהשאלה אינה מוגדרת היטב ולכן שום ניסויי מדעי לא יוכל לתת עליה תשובה.

ומשפט דיסקליימר חשוב: שום דבר שכתבתי, כמובן, אינו מצדיק פגיעה מיותרת בבעלי-חיים. זה ברור, נכון?!

וכדי לסיים עם חיוך, אם כבר האנשה אז כך עושים זאת נכון. פרגנו לעצמכם 5 דקות של רוגע וצפו בסרטון הבא. הקרדיט לגלעד על איתורו. מדובר בגירסה מחודשת לסדרה משנות השישים ששודרה גם בדיבוב עברי בשם "על שפת הנחל" (…גרים ביחד אוגר ועכברוש, צפרדע ירוקת הראש וצב):

*

אתם מוזמנים לבקר בבלוג של אורן בו תמצאו עוד עשרות רשומות מרתקות בנושאי מדע.

רשומות קשורות (בעקיפין):

מודעות פרסומת

32 מחשבות על “טלנובלה חייתית

  1. "אני לא מוצא הסבר מתקבל על הדעת יותר מלומר שהזאב מבחין בין טוב ורע……."
    המשפט הזה מיד הדליק לי את נורת האזהרה כשקראתי את הכתבה בכלכליסט.

    זה יותר מצחיק

    אהבתי

  2. נראה לי שהכותב לוקה בכשל של האדרת התחום שעוסקים בו ביחס למדע(במובן החזק של המושג).
    יש דברים שניתנים לבדיקה שיטתית ומדעית במלוא המובן. יש דברים שלא.
    תודעה ורגשות שייכים במידה רבה לחלק שלא ועדיין זה לא אומר שאי אפשר לדעת עליהם דבר.
    כמו שאני יודע שלבני אדם אחרים יש רגשות, תודעה וכו' למרות שאני לא צופה ברגשות ישירות אלא רק בביטויים שלהם על בסיס של השערות מסתברות ועל בסיס אנלוגיה מעצמי ככה גם לגבי בע"ח ככל שהם עושים דברים רבים יותר שדומים להתנהגות מוסרית ומתפרשים באופן הגיוני במסגרת ההנחה שיש להם רגש מוסרי ככה יהיה סביר יותר להניח שיש להם רגש הדומה במידת מה לזה שלנו בתחום זה גם אם זה לא מדעי במובן החזק של הביטוי

    אהבתי

    • מה שאריק1 אמר.

      רק לחזק – לא נאמר בכתבה בשום מקום שלבעלי חיים יש תודעה או מוסר. מה שנאמר שוב ושוב זה שעל סמך התצפיות נראה שהם מציגים התנהגות דומה לבני אדם שלה אנחנו מייחסים תודעה מפותחת או שיש להם הבנה של קונספטים מופשטים של מוסר.

      (דרך אגב, נעם לויתן כתב בדיון בפייסבוק שידוע כבר זמן רב שלבע"ח יש חוש צדק, אולי הוא יכול לפרט. https://www.facebook.com/groups/sharp.thinking/permalink/558086150914201/?comment_id=558113080911508&offset=100&total_comments=165)

      לפי הציטוט הזה נראה לי שכותב הדעה כאן שוגה במגמתיות לא פחות מכותב הכתבה:
      "האם העובדה שיש עוד אין-ספור סוסי-יאור שלא ניסו להציל אנטילופות אומרת שהם בעצם מנוולים חסרי רגשות?"
      ואצל בני אדם זה עושה את זה לנכון?
      האם העובדה שיש עוד אין-ספור אנשים שלא ניסו להציל [מישהו או משהו] אומרת שהם בעצם מנוולים חסרי רגשות?
      אולי גם אצל היפופוטמים יש כאלה נאצלים וכאלה שלא… 😉

      אני מסכימה עם המסקנה הסופית של מאמר הדעה הזה – "אז האם אתה טוען שלבעלי חיים אין רגשות?" לא, אני טוען שהשאלה אינה מוגדרת היטב ולכן שום ניסויי מדעי לא יוכל לתת עליה תשובה."
      אני אומרת שבאותה מידה ניתן לטעון את זה לגבי בני אדם.
      מדובר בתצפיות, תצפיות של התנהגות בע"ח שמראות התנהגות דומה להתנהגות שאנחנו קוראים לה "מוסרית" אצל בני אדם, למה אפשר לומר את זה על התנהגות כזאת של אנשים אבל לא של חיות? זה בכל מקרה לא מוגדר באותה מידה, ולא דורש הבנה של הקונספט של מוסר – לא מאנשים שמדגימים התנהגות כזאת ולא מחיות.

      בסוף הכתבה נעשתה אפילו השלכה הפוכה – מבעלי החיים אל בני האדם – ושם נאמר שכנראה הדבר הזה שנחנו קוראים לו "מוסר" וקושרים לו כתרים של תודעה מפותחת הוא משהו הרבה יותר אינסטינקטיבי ממה שחשבנו ("אינסטינקט מוסרי").

      אהבתי

      • הי בשמת,

        – בחלק מהמאמר נכתב במפורש על רגשות, הגינות ,אחווה והבחנה בין טוב ורע. בחלקים אחרים זה יותר מטושטש. את מתרכזת בחלקים מסוימים ואני באחרים, אבל הטון של הכתבה ברור לטעמי. קיראי את הציטוטים שהוספתי.
        – לגבי ההיפופוטמים, פספסת את הקריצה בטקסט שלי שמטרתה ביקורת על חלק מאופי הטיעונים 😉
        – האם את מגדירה רגש או מוסר רק על פי התנהגות? לדוגמה, האם לא יצא לך לפקפק בכנות מעשה טוב של מישהו או לחשוב שלמרות שמישהו עשה משהו רע, בפנים הוא בעצם אדם טוב?
        – קצת מטריד אותי שאנשים שנוקטים בגישה סלחנית לגבי המאמר הזה, וזה בסדר גמור, תמיד מדברים על דוגמאות של מוסר ורגשות אציליים בבעלי חיים ומתעלמים לחלוטין מדוגמאות 'הרשע' שנתתי. תהיו הוגנים 🙂

        אהבתי

        • אין כאן "התעלמות מדוגמאות הרשע". אתה תוקף איש קש.
          אף אחד לא טען שחיות מכילות רק רגשות חיוביים והרמונים, וכל מבוקשן הוא "לעשות טוב".
          זה טיפשי.

          הדוגמאות שהובאו בכתבה מראות בצורה מובהקת על התנהגות רגשית. חלקה כזו הנתפסת "חיובית" במונחים אנושיים – אמפתיה, דאגה לזולת וכו'.

          אינני מבין כיצד ניתן לפרש את הדוגמאות האלה ללא ההנחה שיש לחיות רגשות ותודעה.

          אהבתי

          • הי אופיר,
            בוא נתחיל מזה שאם יש משהו שאני מאוד מאוד משתדל לא לעשות הוא 'לתקוף'.
            רק כדי לוודא, האם אתה מוכן לקבל את האמירה שיש רשע בעולם החי במונחים אנושיים? האם זה אומר לדעתך שיש בעלי חיים מרושעים? מה שניסיתי להסביר הוא שמונחים אנושיים הם לא כל כך טובים עבור מחקר בבעלי-חיים.
            ולגבי המשפט האחרון שלך, אפשר לפרש את הדוגמאות בעזרת אבולוציה. התנהגות חברתית קיימת גם בחיידקים.
            כמו כן, אם אתה טוען מראש שיש לחיות רגשות ותודעה אז כל הדיון נהיה קצת מיותר, לא?
            אתה טוען שמצאו רגשות ותודעה בבעלי-חיים? מצויין, עכשיו נא הגדר מהם בשפה מדעית.

            אהבתי

            • אורן – יתכן שפספסתי את הקריצה. מתנצלת… אולי פספסתי גם את ה"טון" של הכתבה, בהחלט יתכן. זו כתבה ולא מחקר, כך שהיא בהחלט יכולה להתפרש לכל מיני כיוונים.

              לגבי העניין עצמו – תצפיות של התנהגויות "מוסריות או רגשיות" אצל בעלי חיים – כאן אני חושבת שאתה מפספס.

              "האם את מגדירה רגש או מוסר רק על פי התנהגות? לדוגמה, האם לא יצא לך לפקפק בכנות מעשה טוב של מישהו או לחשוב שלמרות שמישהו עשה משהו רע, בפנים הוא בעצם אדם טוב?"

              כן. כי ככה רוב האנושות מגדירה רגש ומוסר – לפי תחושה והתנהגות. תצפיות.
              מעל לכל זה יש שכבה של פרשנות שקושרת כתרים לאנושות כמין היחיד עם רגשות מפותחים או תודעה מפותחת, מה שזה לא יהיה. אבל אם תשאל את האדם ברחוב מה זה מוסר – רוב הסיכויים שיענה לך בדוגמאות – ז"א התנהגויות. שחלקן דומות מאוד להתנהגויות שנצפו אצל בע"ח ודווחו בכתבה. וזה הדבר היחיד בקשר להגדרה של "מוסר" שרוב האנשים יהיו מסוגלים להסכים עליו – המעשה.

              זה לא משנה מה אני חושבת והאם אני מפקפקת בכוונות של אדם כלשהו, מה שמשנה זה מה שהוא עשה. וזה בדיוק מה שאנחנו מגדירים כמעשה "מוסרי" או "מרושע" (או כל דבר באמצע).
              לעסוק בפרשנות של כוונות, או מניעים אצל בני אדם או בעלי חיים – זה יופי של הרהורים ודעות אבל זה לא מדע.

              "האם אתה מוכן לקבל את האמירה שיש רשע בעולם החי במונחים אנושיים? האם זה אומר לדעתך שיש בעלי חיים מרושעים?"
              רשע זו שוב פרשנות של כוונות. יש את המעשה, הוא יכול ליפול להגדרה של "מוסרי" או "מרושע" בעיני המתבונן או המפרש, אבל אין לו דבר וחצי דבר עם האובייקט שביצע אותו, ממניעים אינסטינקטיביים, או מודעים ונעלים. זה לא משנה.

              בדיוק כמו שאתה מגדיר רגש ומוסר אצל אנשים – אתה צריך להשתמש באותה הגדרה לגבי בעלי חיים שמציגים התנהגויות דומות. אין כאן שום דבר מדעי, זו פרשנות, וככזאת, היא תהיה מוטה אם תתן לה שם אחד אצל בני אדם ואחר אצל בע"ח.

              אהבתי

            • אינני מקבל שניתן לפרש את הדוגמאות בעזרת "אבולוציה".

              1. אני לא חושב שזה נכון להכיל מושגים אנושיים מורכבים על עולם החי בצורה נאיבית. "רשע" זו מילה עם יותר מדי משמעויות. אני בפירוש מקבל את האמירה לפיה יש חיות שהן יותר אלטרואיסטיות ויש חיות שהן יותר אגואיסטיות. וההבדל הוא לא (רק) בין מינים שונים, אלא בין פרטים שונים באותו המין.

              2. אין קשר במקרה זה בין חיידקים לבין חיות מורכבות יותר. אצל חיידקים – אין תהליך של קבלת החלטות. יש תגובות ביולוגיות בסיסיות ביותר – ז"א – כימיות.
              מנגד, התנהגות של היפופוטמים או פילים, למשל, היא התנהגות מורכבת. היא מחייבת קבלת החלטות מורכבות לפי קלט מורכב שנקלט באמצעות מספר חושים. אתה יכול להסביר אבולוציונית כיצד מאפיין התנהגותי התפתח (וזה תקף גם לכל ההתנהגות האנושית), אבל ההתנהגות עצמה – אינה אבולוציונית.

              למשל – היפופטם בודד שמציל חיה אחרת – אתה מוזמן לתת הסבר אבולוציוני שמסביר מדוע היפופוטמים רוצים להציל דווקא לאנטילופות מתנינים.

              3. לא טענתי מראש שיש לחיות רגשות ותודעה. כתבתי שזה הסבר טוב בעיני, ולא ראיתי הסבר אחר סביר.

              4. קח את ההגדרה ל"רגש" ו"תודעה" בבני אדם. אנו רואים שבניסויים מסויימים, התוצאה התנהגותית זהה לזו של בני אדם בסיטואציות דומות. אתה יכול להניח קיומו של מנגנון נפרד ושונה לחלוטין עבור בני אדם ועבור חיות. בעיני זו הנחה לא סבירה.

              אהבתי

      • אה, ולגבי ההערה של נועם לויתן (קראתי את המאמר שהוא קישר אליו), ברור שיש התנהגות חברתית בעולם החי, גם אצל חיידקים. כמה רחוק את רוצה לקחת את זה? בתור מישהו שלפעמים נתפס מחזיק בדעות אולטרה-רדוקציוניסטיות, אני מוכן ללכת לשם. אני לא בטוח שאת תבואי איתי.

        אהבתי

  3. אולי אי אפשר לדבר כאן על "צדק" או "מוסר" או תודעה", אבל כשקראתי את הכתבה התרשמתי שלכל הפחות יש לחיות התנהגות מורכבת ועמוקה מספיק בשביל להעמיד בספק את הגישה המסורתית לגביהן.

    בטח שאי אפשר להוכיח שיש להן תודעה… אי אפשר להוכיח גם שלבני אדם יש תודעה 🙂

    אהבתי

  4. ענבל:
    מסכים, ותודה לך.
    טל:
    מסכים. לא באתי ללכלך על חיות ולא על הניסויים, רק לחלוק על המסקנות.
    ואחרון חביב,
    אריק1: תשובה בארבעה חלקים
    1) המשפט הראשון של התגובה נראה לי לא מנומס, אבל אולי אני טועה.
    2) אנחנו חלוקים בדעותינו פחות ממה שאתה חושב.
    3) לדעתי הטיעון שלך בעייתי. באותה צורה אני יכול להניח שצבוע הוא מרושע. אז לבדוק אותו בסביבתו הטבעית ולראותו אוכל זברה בעודה חיה, וכך הוכחתי לכאורה שהוא אכן רשע מרושע.
    4) תצטרך יום אחד להסביר לי מה זה 'משהו מדעי במובן החלש של הביטוי'. וגם אז סביר שאני לא אוהב את התשובה 🙂

    אהבתי

    • אם יורשה לי, אני סבור שהבעיה היא המגמתיות והנגזרות של כל טיעון, כל מילה למעשה. מה שאני מבין הוא שאורן יוצא נגד "בעל חיים טוב / רע" משום שטוב ורע הם מושגים אנושיים, ולכן כל אמירה בנושא היא מטאפורה במקרה הטוב ושרלטנות במקרה הרע. למשל, האדם יכול להתרשם וללמוד מעבודת הקבוצה של הנמלים או מההקרבה של הדבורה בשביל הגנה על הקן, אבל אי אפשר לומר שהדבורה היא שהידית או פטריוטית, נכון? משום שאלה מושגים אנושיים. אמירה כזו תהיה מטאפורית, כל עוד לא תיקשרנו עם הדבורה והוכח שהיא "מתאבדת" מטעמים פוליטיים. הנסיון להתאים בין תכונות אנושיות לבין התנהגות שנצפית אצל בבע"ח היא דמוגוגית. מכיוון שהמדע מדבר על מה שיש ולא על מה שאינו, הוא צריך להראות שהתנהגות מסוימת בבע"ח אכן נובעת מהמניע אותו הוא בוחר לסמן, ומכיוון שאנחנו עדיין לא יכולים לדבר על תודעה אצל בע"ח, הרי שהדיון בכתבה הוא נבוב, או דמגוגי, לפי הרצון והטעם.

      אהבתי

      • וודאי שאנחנו יכולים לדבר על תודעה אצל בע"ח.
        למשל, ההיפופוטם שהציל את האנטילופה – ידע שהוא מציל אותה, ידע שהיא פצועה וניסה לטפל בה.
        הטענה שהפעולות האלה הן אינסטינקטיביות בלבד לא סבירה.

        אהבתי

    • 1. אני משתדל להיות מנומס אבל אני חושב שלגיטימי להעיר על דברים שיכלו לגרום למה שהוא בעיני שגיאה. (אם כוונת המשפט לא ברורה- נראה לי שיש נטייה לאנשים להפריז בחשיבותו של התחום שהם עוסקים בו ולהמעיט בחשיבות של תחומים שאינם עוסקים בהם.)
      עם זאת, אני מודה שהייתי חריף מדי כשאמרתי ש"נראה לי" בעוד במחשבה שנייה זו השערה אפשרית בלבד ולא יותר- כלומר גם בהנחה שטעית אין לי דרך לדעת את מקור הטעות. אני מתנצל על כך.

      3. זה תלוי בהגדרה (הפילוסופית, לא המדעית) של המונח מרושע- בגדול אפשר לשפוט על פי התנהגות בלבד ואז נוכל לומר שהוא מרושע כלומר נוהג ללא התחשבות באמות מידה מוסריות(בעניין זה לפחות). אפשר גם להגדיר ש"מרושע" הוא רק מי שיש מקום לצפות ממנו להיות מוסרי אבל הוא לא נוהג כך. במקרה של צבוע שטורף זברה בעודה בחיים אני משער שגם אם יש מוסריות כלשהי לצבועים הרי שכנראה שינוי דרכי הטריפה לטובת צמצום סבל הנטרף היא מעל ליכולתו. בכל מקרה בשביל שנוכל לקבוע שבע"ח פלוני הוא "רשע" נצטרך לא רק לדעת שיש מוסריות בבעלי חיים אלא גם מהן גבולותיה, היקפה וכו'.
      בדוגמאות שבמאמר יכולות להראות(באם הן מראות על מוסריות) על עצם קיומה של מוסריות כלשהי לא לתת לנו הבנה של מוסריות בבע"ח אפילו ברמה החלקית שאנו מבינים זאת לגבי בני אדם.

      4. "משהו מדעי במובן החלש של הביטוי"- משהו שבנוי גם על תצפיות, מיועד לגילוי דברים על המציאות ונתון חלקית לביקורת הניסוי אבל מסתמך גם על ניחושים, השלמות, תחושות בטן.
      דוגמאות: פסיכולוגיה (כשלא מרדדים אותה לרמת פלט-קלט בלבד) ובמובן שונה קצת: כלכלה (בהחלתה על המציאות, לא המתמטיקה), מדעי המדינה, היסטוריה, סוציולוגיה, עתידנות.
      ההבדל בין 2 המובנים הוא שפסיכולוגיה עוסקת גם בדברים שעקרונית לא ניתנים להעמדה למבחן ניסיוני מלא ואילו השאר עוסקים בדברים שקשים לבחינה ברמה הפרקטית בגלל מורכבות הקשרים.

      אהבתי

  5. גם אני תופס את זיהוי הרגשות אצל בע"ח כהאנשה; המחקר על הכלבים מוכיח את זה. אבל, וכאן צריך להיזהר, המחקר הזה ודומיו אינם שוללים את האפשרות שבע"ח הם בעלי תודעה ורגשות, אלא רק מראים שהזיהוי שלהם הוא תוצאה של האנשה.

    אהבתי

    • גם מחקר על חייזרים לא שולל את האפשרות שהם קיימים. הוא רק אומר שאין הוכחה לכך. המדע לא צריך להתחשב במה שלא נשלל, אלא במה שכן נשלל. טענה שלא יכולה להישלל איננה מדע, כפי שהראה פופר.

      אהבתי

  6. אין שום מחקר ששולל את נוכחותם של חדי קרן ירוקים בתעלת האוזן שלי, מה שמוכיח שלבעלי חיים יש רגשות, והם חוגגים את ט"ו באב פעמיים בשנה, ולא פעם אחת.

    אהבתי

  7. אני חושבת שהפקפוק האנושי ברגשות בעלי-חיים נובע מהיכרות לא מספיק קרובה איתם.
    אני מתקשרת (לא במובן המיסטי…) טוב למדי עם בעלי-חיים, רק בזכות זה שאני מבינה אותם רגשית. הדבר עוזר לי ממש ברמה פרקטית, למשל: חייתי חודש עם להקת-קופים, ואני היחידה שלא ננשכתי כי הצלחתי להבין את רגשותיהם. תקראו לזה האנשה – עדיין, זה מה שמנע את זה שאנשך.
    אני יכולה להגיד, למשל, מתי כלב מקנא. שוב, תקראו לזה האנשה, אבל אני טובה יותר בלזהות את זה אצל כלב מאשר אצל פעוט אנושי. אז גם לגבי הפעוט זה האנשה?
    כדאי להשאיר בתודעה מקום גדול לאפשרות שאנחנו פשוט בורים, אטומים וקשי-תפישה כשזה נוגע לבעלי-חיים לא אנושיים…

    אהבתי

    • שתי שאלות:1. האם הכלב מאשר את התצפית שלך, כשאת מזהה שהוא מקנא, או שהאבחנה שלך נותרת בגבולות הדמיון שלך?
      2. האם העובדה שאנחנו בורים אטומים וקשי תפיסה כשזה נוגע לבעלי חיים לא אנושיים (שכמובן לא נוגע אלייך, מכיוון שאת מתקשרת איתם טוב למדי) משמעה שבנושאים אחרים איננו בורים אטומים וקשי תפיסה?
      כמו שלעתים אומרים פה בבלוג, תמיד מפתיע שה"משוכנעים" נעשים ספקנים גדולים דווקא לגבי הדברים הברורים ביותר כמו הוכחות, מחקר מדעי אמין, בדיקות מעמיקות ועוד זוטות.אני מעדיף לתת יותר קרדיט לאנשים שמשקיעים את החיים שלהם במחקרים מדעיים ושחשובה להם האמת והאמינות מאשר באנשים שממהרים לקרוא להם בורים אטומים וקשי תפיסה.

      אהבתי

      • שלום לאנונימי,
        1. הרבה פעמים קינאתי בסובבים אותי, והרבה פעמים הסובבים אותי קינאו בי. לא זכור לי שמי-מאיתנו אישר זאת מילולית.
        רובנו יודעים על קינאה לפי ראיות נסיבתיות, כגון מבט מסויים, נוקשות בתנוחת גוף, ועוד דברים שקל יותר להרגיש בחושים מאשר להביע במילים (ואני לא מזלזלת בחשיבות של לנסות להגדיר אותם במילים.)
        כשכלב מתנהג במה שאני מפרשת כקנאה כאשר כלב לידו מקבל אוכל או ליטוף והוא לא, ואז אני נותנת לו אוכל או ליטוף והוא מפסיק להתנהג כך, אני סומכת על החושים שלי ומניחה שזו בסבירות גבוהה קנאה, עד שמחקר מדעי אמין ובדיקות מעמיקות יוכיחו לי אחרת. זה נראה לי הדבר ההגיוני והסביר לעשות, הן לגבי כלב והן לגבי אדם… הרי לא קראתי מחקרים על קנאה, ובכל-זאת נראה שלא תתרעם אם אומר שזיהיתי קנאה אצל פעוט סיני למשל.
        2. האפשרות (אפשרות, לא עובדה) שאנחנו בורים, אטומים וקשי-תפישה כשזה נוגע לבעלי-חיים לא אנושיים נוגעת לכל המין האנושי, ולכן בוודאי שגם אלי. זה לא מס שפתיים. למשל, לא שהיתי הרבה בקרבת סוסים, ולכן אני לא ממש מבינה סוסים, ומניחה שסוסים ששהו בחברת בני-אדם מבינים אותי הרבה יותר ממה שאני מבינה אותם. שוב, הנחת-מחדל הגיונית מבחינתי, עד שיוכח אחרת.
        יתכן מאוד שאנחנו בורים, אטומים וקשי-תפישה בנושאים רבים, אבל לדעתי אנחנו יותר כאלה לגבי רגשות חיתיים מאשר לגבי רגשות אנושיים. עובדה היא שרבים כאן לא מוכנים אפילו להכיר בכך שיש להם רגשות, למרות שהם מספרים לנו זאת בצורה הרבה יותר ברורה ממה שתינוק מספר…

        אהבתי

        • ראשית כל, בוודאי ובוודאי שלא אתרעם אם תאמרי שזיהית קנאה אצל פעוט סיני, אבל בוודאי אחלוק עלייך. ההבדלים התרבותיים גדולים מכדי שיהא אפשר לגשר עליהם באופן שבו את מתארת אותו. למשל, מהיכרותי עם התרבות היפנית, אני מרשה לעצמי לומר שהרבה דברים שתזהי באופן מסוים, לפי הרגש או החוש שלך, יהיו בפועל דברים שונים בתכלית, מפני שהיפנים, למשל, מגיבים באופן מאוד שונה מאדם מערבי, או ישראלי לצורך העניין, ותסכימי איתי שהמרחק מבע"ח רחוק כמה מאות מליוני שנים מהסיני הקרוב ביותר. הטענה אינה שכלבים אינם "מקנאים" אלא שלא ניתן להגדיר קנאה אצל כלב מכיוון שהקנאה היא הגדרה אנושית (שחלה גם עם תינוקות סיניים אנושיים). למשל, למיטב ידיעתי בני אדם נוהגים להסתיר את העובדה שהם מקנאים משום שלרוב הם מתביישים בתחושתם. האם כלבים נוהגים באופן דומה? או שהם יותר "כנים" עם עצמם ואיתנו? את מבינה את הסכנה שאני מנסה להדגים בהאנשת בע"ח.
          יש הרבה דברים שנראים לנו בחושים, למשל שכדה"א עומד והשמש סובבת סביבו. אין שום חוש שיראה לך כי למעשה כדה"א מסתובב משום שאת כבר "מובנית" לכוחות אלה ולא חשה בהשפעתם. באותו אופן אנחנו "מובנים" להאניש בע"ח ולייחס להם תכונות אנושיות באותו אופן שבו אנו מזהים פרצופים על פני המאדים. אלה התכונות האבולוציוניות שלנו, אדם מיומן בזיהוי רגשות יפעל באופן מיטבי בקבוצה. מכאן המרחק לפרשנות יתר, לראות רגשות או פרצופים בכל דבר ובכל ניתוח, הוא קצר מאוד. הבקשה שלי היא רק לנקוט בזהירות הראויה. חוסר זהירות מוביל לטעויות. והמדע לא צריך להוכיח אחרת. תפקיד המדע הוא לשלול. חובת ההוכחה היא על אלה המצדדים בדעה מסוימת וחשוב להם שהוא תיתפס כתיאור המדיוק ביותר של הדברים. וביחס לרובוט שלא התפתח כמונו, גם מוחם של כלבים או סוסים לא התפתח כמו שלנו, וגם בכתבה מדברים על הניאו קורטקס ושאר חלקים. אפשר בהחלט שמוחנו שונה ממוח כלב בדיוק כמו שמוח כלב שונה מ"מוח" של רובוט.

          אהבתי

          • האמת שנראה לי שסה"כ אנחנו מסכימים על הרבה מאוד דברים. לא תמיד קל לנהל דיון שוטף בכתב. למשל, אנלוגיות שצד אחד מביא כדי להסביר משהו מתפרשות באופן שונה ע"י הצד השני.

            עולה שלשיטתך, בימים עברו היה צריך להניח שהן כדור הארץ והן השמש עומדים במקום, עד שיוכח אחרת (וב"יוכח אחרת" אני כוללת גם את האפשרות שזה ישלל). לשיטתי, היה אכן צריך להניח שהשמש סובבת סביב כדור הארץ (אבל לזכור שזו רק הנחה הגיונית).
            אני רוצה להזכיר שהרבה ניסויים מדעיים בבעלי-חיים מסתמכים על ההנחה המדעית שבעלי-חיים מרגישים רגשות שונים שדומים ואף מבוטאים באופן דומה לרגשות אנושיים (ניסויים בביהביוריזם, בפסיכיאטריה ועוד). יש לי חשד (ואל תבין שאני מדברת עליך באופן אישי) שההתנגדות של הרבה אנשים להכיר ברגשות בעלי-חיים נובעת מרצון פסיכולוגי תת-מודע לשמר גבול חד בינינו לבין שאר בעלי-החיים, כיוון שאם לא כן – נצטרך לשנות הרבה דברים בהתנהגות של המין האנושי כדי להמשיך ולהיות מוסריים בעיני עצמנו… כאמור, זו השערה, אבל צריך לזכור שאם ההשערה הזו נכונה, היא עשויה גם לגרום להטיות במחקר עצמו.

            אהבתי

    • הסבר חלופי:

      איילה: יכול להיות שאת, בניגוד לאחרים, "מבינה איך עובדת המכונה". למה את בטוחה שמה שאת מכנה "קנאה" אצל הכלב דומה מספיק לקנאה האנושית? אם רובוט יתחיל להפגין התנהגות דומה, האם תגידי שהוא מקנא ברובוט אחר?

      אהבתי

      • שלום צפריר,
        אני בטוחה שמה שאני מכנה "קנאה" אצל הכלב דומה לקנאה האנושית בערך ברמה שאני בטוחה שמה שאני מכנה "קנאה" אצל אדם כלשהו דומה לקנאה שאני עצמי חשה.
        לרובוט אין מוח ומערכת עצבים, והוא לא התפתח כמונו, דרך אבולוציה שנותנת יתרון לאפשרות להרגיש רגשות שונים.
        תזת האוטומט של רנה דקארט כבר לא נחשבת מדע עדכני מקובל במיוחד…
        🙂

        אהבתי

  8. שני אגורות של מאלף כלבים לשעבר(מאוד לשעבר)
    גילוי נאות: מהיותי ציני ורב שנים אני זוכר רק במעורפל את השעות הרבות של שהשקעתי בלימוד פסיכולוגיה של בעלי חיים, כך שהתגובה היא דעתי בלבד.

    בוודאי שבעלי חיים בעלי רגשות, אפשר לבחון זאת דיי בקלות. האם משרע הרגשות שלהם רחב כמו שלנו. אני בספק, בושה למשל, שייכת לקבוצה גדולה יותר "רגשות שליליים". אנו קוראים לה בושה לאחר שנים של היטמאות בתרבות, מנהגים וכו'. אך זה לא מונע מזאב למשל להרגיש רגש אשר יגרום לא להתנהג כמו בן אדם מבויש, אני לא אקרא לזאת בושה(כי זה רגש ואיטרפרצטיה אנושית ולא זאבית). מאוד קרוב לצבעים למשל, ההבחנה האנושית בצבעים שונים הייתה גם הדרגתית, והוכח כבר שאי קיום של שם צבע בשפה מסוימת גורם לדובריה לקשיים בהבדלת הצבע. (Categorical Preception)

    בנוסף נתקלתי לא אחת תוך כדי אילוף כלבים למטרות מורכבות, בקפיצת דרך מחשבתית בבעל חיים. מטרות מורכבות הן מטרות אשר לא מקשרות ישירות בן אינסטיקנט לפעולה רצויה, וככל שמרחק בן האינסטיקט לפעולה הרצויה רחוקה יותר, הפעולה יותר מורכבת ויותר קשה ללימוד. היו מקרים אשר פיתאום בעל החיים כאילו ירד לסוף דעתי והבין את הרעיון מאחורי התרגיל, כך שהלימוד לא היה הדרגתי לפי המצופה, אלא בקפיצות יותר כמו בני אנוש אשר האסימון נופל להם.

    עד כאן התמיכה שלי לכתבת העיתון שאני מוצא רדודה וירודה.

    לדעתי, הכתבה טועה ורב התגובות טועות באותו המקום. וזאת הסיבה לתגובתי. ישנה פה הפרדה בין בני אנוש ממלכת ה Animalia. במקום לראות את כל הפריטים בקבוצה זאת כ Continuum של אסטרטגיות להישרדיות, מאיזה שהיא סיבה ישנה האצלה של רגשות מסיומים כאילו הן מעל הטבע ויהיה מוזר למצוא זאת אצל בעלי חיים.
    מתנשא מה? לא?

    העולם האנושי לפי ניסיוני הרבה יותר פשוט להסבר(וגם הרבה פחות ורוד) כשרואים בני אדם בתור טורף על ובראש שרשרת המזון. זה בהחלט מסביר את ההתנשאות שלנו. זה גם תואם הרבה יותר לפעולות אנושיות שאפילו אחרי אלפי שנות אתיקה לא השתנו הרבה. הקוגניטו שלנו כמובן מסוגל לספר את הסיפור האנושי כאשר אנחנו במרכז ואנחנו מיוחדים. אך הסתכלות על תינוקות מראה בבירור שאנו מגדלים גור-טורף-על אשר מכיל את האסטרטגיה הגנטית שלנו ומתעצב ע"י הסביבה הקרובה תוך כדי חיפוש הטוב-האישי-האופטימאלי. אנו רוצים לקרוא לזאת טוב לב, נדיבות. בבקשה. בודאי שיש מקום בעולם האנושי למילים ולרגשות אילו הרי אנחנו רוצים לעודד בחברה שלנו רגשות ונטיות מסוימות ולמנוע אחרות. אך לטעון שהמקור הוא אנושי ולא טיבעי הוא פשוט לא נכון.

    ציינתי ציני נכון?

    אהבתי

  9. אני קצת מאחרת לדיון הזה אבל לא היה לי אינטרנט במשך כמה זמן…
    הערה קצרה בקשר לניסוי עם קופי הקפוצ'ין. בניסוי אחרי שקוף למד לתת חפץ מסוים עבור חתיכת מלפפון, הוא סירב לעשות זאת כשהוא ראה שקוף אחר מקבל עבור אותו חפץ פרס שנחשב טוב יותר (עינב. ואגב, אני לגמרי עם הקופים בקטע הזה – עינב אכן יותר שווה).
    הניסוי מאוד מעניין, אבל חוקרים שונים מפרשים את התוצאות בצורה שונה.
    קודם כל, שימו לב שלקוף שקיבל את הפרס השווה יותר לא היתה שום בעיה עם "חוסר שוויון". כלומר, לא היה מצב שבו קוף מוחה על כך שחברו קיבל פרס פחות טוב יותר. בכתבה המקורית דה-ואל טוען שבניסוי דומה בשימפנזים, היו כאלו שעשו בדיוק את זה. עד כמה שידוע לי הניסוי הזה לא התפרסם, אז אני לא ממש יכולה להגיב לזה.
    גם התגובה של הקוף שקיבל את הפרס ה"נחות" נתונה לפרשנות. במחקר שהתפרסם לא היה, למשל, קונטרול שבו הציעו לקוף מלפפון כשהוא רואה שליד החוקר יש ענבים (מבלי שהחוקר *נותן* את הענבים לקוף אחר). ניתן לטעון שהקוף בניסוי המקורי מסרב לקחת את העינב פשוט משום שהוא רואה שיש פרס יותר טוב, והוא רוצה אותו, בלי קשר לשאלת ה"שוויון" (אני יכולה להגיד מניסיון אישי שכנותנים לקופי קפוצ'ין פירות, הם לעיתים קרובות מסרבים לקחת פרי שהם פחות רוצים כי הם רואים פרי טעים יותר שעומד להגיע – אחרי שהם אוכלים את הפרי המועדף, הם מקבלים ברצון את הפרי הפחות טוב. זה לא נורא מפתיע – גם אנחנו עושים את זה…). זאת שאלה שניתן ליישב בקלות יחסית בניסוי, אבל בינתיים זה לא נעשה.

    באופן כללי, אני חושבת שהדגש שדה-ואל שם על כך שרגשות כמו אמפתיה ורצון לשתף פעולה הם תוצרים של האבלוציה, וניתן לחקור אותם בבעלי חיים, הוא מאוד מעניין, ואני בהחלט ממליצה על הספרים שלו. אבל אפשר לקחת את זה רחוק מדי, וצריך להיזהר מהנחות שאין ממש דרך לבדוק.

    אהבתי

    • מעניין!
      אני מגדלת ארנבון כחיית מחמד (לא בע"ח חכם במיוחד, אבל כוחו בחמידותו) והוא תמיד מתחיל מ"הדובדבן שבקצפת". למשל כשהוא מקבל ירקות, הוא לרוב לא מתחיל מלמעלה אלא נובר ומתחיל ממה שהוא הכי אוהב ומשאיר את השאר לסוף (לרוב הוא אוכל הכול, נדיר שהוא משאיר). לפעמים הוא ממש מסרב לאכול ירק שהוא אוהב ואוכל בד"כ בכיף כשיש בקערה צ'ופר שווה, למשל חתיכת פלפל או פרי (שהוא כנראה מריח או מזהה בדרך כזו או אחרת).

      אהבתי

  10. מאמר מבורך. זמן רב קראתי על הניסויים של ואל, המתקבלים ללא ביקורת. הכתבה העיתונאית אמנם נכתבה בידי כותב מוכשר, שאינו ידוע בסילוף (במילים אחרות, אינו שייך לתנועות קיצוניות), אך נראה בעליל שהינה מגמתית ופרשנית מתחילה ועד סוף.

    "תוצאות הניסוי הראו שהכלבים שננזפו אובחנו כמבוישים ללא קשר להיותם צדיקים או סוררים"
    ניקח טיעון זה לדוגמה. כפי שקל להיווכח, הוא אינו קשור לחוש צדק או ערכים, אלא לנסיון קודם.
    כלב שהטיל מימיו על הריצפה יודע שהבעלים שלו כועסים על כך, כי מגיל קטן קיבל על כך נזיפות. כלב שגדל בטבע לא יחשוב ששתן על הריצפה הוא דבר שלילי (בשונה מחתול למשל, שאינסטינקטיבית דורש מטבעו לעשות צרכיו באדמה ולהסתיר את צואתו).
    הניסוי אינו אובייקטיבי, היות וכלבים שננזפו בעבר על פעולות דומות מצפים לנזיפה, ולכן גם ירגישו "מבויישים" יותר כאשר הבעלים נוזפים בהם. מצד שני, כלבים שלא ננזפו בעבר על פעולה זו, לא ירגישו מבויישים כי הם לא מצפים לנזיפה ולא מבינים את תוכנה.
    חתולים לדוגמה אינם מבינים אינטלגנציה רגשית בבני אדם, לכן חתול שטיפס על השולחן, קרע שקיות וכו', אינו מצליח בכלל להבין מדוע הבעלים שלו כועס עליו (מנסיוני האישי עם מספר חתולים).
    הכלב הוא מטבעו בעל חוש אינטלגנציה רגשית, ומסוגל להבחין ברגשות הבעלים שלו, ולכן יודע לצפות לנזיפה בגלל נסיון קודם. כלב שלא הורגל לנזיפה כזו, לא יחוש כל אשמה – ובודאי שלא יחוש אשמה אם אף אחד לא יגלה את מעשיו.

    מכל הסרטונים שראיתי ביוטיוב של כלבים "מבויישים", הגעתי למסקנה שאף אחד מהם אינו מרגיש בושה, כפי שאף תינוק אינו מרגיש בושה. מה שהם מרגישים הוא פחד. כאשר הבעלים שלהם פונים אליהם בנזיפה, הם מתביישים ומתחמקים. עבורם – הנזיפה או אפילו הכעס של הבעלים שלהם הוא בגדר עונש עבורם. כלב לא יחוש אשמה או בעיות עם "מצפונו" אם פגע באדם זר, או בבעלי חיים אחרים.

    * * *

    1) הניסוי המפורסם של ואל עם שני הקופים, שבו קוף אחד מסרב לקבל מלפפון, לאחר שראה את חבירו מקבל ענב על אותה פעולה בדיוק.
    הפרשנות של ואל היא אישית. מבחינה אובייקטיבית לא נחזתה כאן דוגמה לחוש צדק מפותח בקופים, אלא סתם קנאה של קוף אחד בקוף שני. הקוף הנרגז בניסוי בסך הכל רואה בזמן-אמת את חבירו אוכל ענב ללא מאמץ, והוא גם רוצה ענב. קנאה בעולם החי נובעת מאנוכיות ולא מחוש צדק מפותח או ערכים. אם למחרת תיתן לשני הקופים מלפפונים על אותה הפעולה שאתמול קיבלו עליה ענבים – הם יאכלו את המלפפונים ללא שאלות, ולא ירעמו בכלל על כך שאתמול הם קיבלו ענבים על אותה פעולה בדיוק.
    כמו כן, עד היום איני מצליח להבין מדוע ואל לא הציג אפילו סרטון אחד של קופים המסרבים לאכול ענבים – רק בגלל שחבריהם לא קיבלו ענבים. הרי סרטון מעין זה ודאי היה משיג תגובות נלהבות הרבה יותר מקרב הציבור. אני עדיין מחכה לראות קופים שעושים מחאה על "צדק חברתי".

    2) הניסוי שבו שני קופים מופרדים בגדר, אך משתפים פעולה ביניהם מעבר לגדר. האחד נותן אבן לחבירו דרך החלון, ובאמצעותה פותח הקוף השני את צנצנת האגוזים שבתאו. לאחר מכן מוסר הקוף השני מספר אגוזים לחבירו דרך החלון במקום לאכול את כולם בעצמו.
    שוב לא מדובר כאן בחוש צדק מפותח או ערכים, אלא באינסטינקט חברתי הגיוני מאוד שקיים כמעט בכל להקה של יונקים בעולם החי (אפילו בקרב לביאות). גם בלהקות של זאבים רואים זאת. אינסטינקטים חשובים אלה אינם נלמדים ואינם נובעים מחשיבה או ממערכת של מוסר או צדק. הם בסך הכל נועדו לתרגום להישרדות המין בקבוצות. זאב שגילה טרף ימתין לחבריו. גם בממלכת הנמלים אנו רואים אינסטינקטים דומים ואין תולים זאת בחוש צדק או ערכים). הקופים גם הם חיות המגיעות מלהקה, ולכן הם שיתפו פעולה. שני הקופים מתחלקים באגוזים, מסיבה פשוטה: היום אני צריך אותך, מחר אתה תצטרך אותי. הסיבה היא תועלתית לגמרי. גם תנין שפותח את פיו ונותן לציפוריו לקנן בין שיניו ולנקותם, אינו חש כלפיהם רחמים או חוש צדק – הוא צריך אותם, והם רעבים. זוהי סימביוזה, והיא קיימת גם בתוך פרטי המין. עכשיו, הניסוי היה קצת יותר מעורר עניין אילו הקוף שמעבר לגדר היה מחלק לחבירו הרעב אגוזים – מבלי שחבירו סייע לו קודם לכן, או יהיה קשור ללהקה שלו.

    3) בעלי חיים שמתאבלים.
    אני זוכר זאת כיצד ראיתי זאת לראשונה בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על הפילים, שנוגעים וממששים את עצמותיהם של פילים מתים, בדרך שהזכירה איזו סוג הזדהות או התאבלות – מעין עלייה לקבר, שבו "נזכרים במתים"… וזו היתה הדוגמה הראשונה שאני זוכר להאנשה של בעלי חיים. זמן קצר אחר ככך, באותו סרט עצמו, ראיתי כיצד דוחקים פילים צעירים את המבוגרים שבהם באכזריות רבה, ואפילו רומסים ובכך הורגים את החלשים שבהם, בעת שהקריין מסביר לנו שכך קהילת הפילים שומרת על החזקים שבה, ונפטרת מן החלשים…
    ואז התפרסמו כל הסרטונים של ואל ביוטיוב, המראים קופים "מתאבלים" על קוף צעיר שמת, נוגעים בגופה שלו וחגים סביבו… רק מאוחר יותר הבנתי מה בדיוק אני רואה: בעלי חיים פשוט מגלים סקרנות. הם לא מבינים את הקונצפט של מוות, ומזהים את בני מינם. האם-הקופה איננה מבינה מדוע תינוקה אינו נע ואינו זז, היא מנסה להזיזו, להעירו משנתו, היא לוקחת אותו איתה, כי היא אינה מבינה את התופעה של המוות. רק לאחר שהיא מבינה כי הקוף הקטן לא ינוע עוד, היא מניחה לו על הדרךוממשיכה בדרכה. בסרטון אחר ביוטיוב רואים מספר קופים חגים סביב גופה של קוף, נוגעים בו, מנערים אותו, ובעיקר מתעניינים בתופעה המוזרה הזו של המוות. אחד מהקופים אפילו מכה את הגופה כדי "להעיר" את הקוף המת. רק לאחר שהם רואים שדבר אינו עוזר, הם מניחים לגופה וממשיכים הלאה. זוהי אינה התאבלות, זוהי בסך הכל סקרנות הנובעת מחוסר הבנה של מושג המוות. גם הפילים שממששים את עצמות הפילים המבוגרים שמתו (שאת חלקם הרגו בעצמם) בסך הכל מזהים את הריח של הפילים שאבדו מלהקתם, ומתפלאים לנוכח התופעה המוזרה שלו של פיל שאינו חי ואינו זז. אין הדבר קשור להתאבלות אלא בסך הכל: סקרנות וחוסר הבנה.
    בסרטון נוסף שהתפרסם מאוד ביוטיוב רואים חתול נוגע בגופת חתול אחר ומנסה להעירו (תופעה נדירה מאוד בעולם החי, היות וחתולים הם חיות בודדות מטבען בטבע). הסרטון מאוד נוגע ללב, באמת. עם זאת ניכר לכל אורך הסרטון שהחתול אינו מבין את תופעת המוות. הוא איננו באמת מתאבל. החתול מזהה את גופת חבירו (או בת זוגו), ומנסה להעירה, וכשאינו מצליח, יושב לידה, עדיין אינו מבין מה בעצם קרה לחבירו/בת-זוגו.
    אמנם לא ראיתי עדיין סרטונים של ברווזים מתאבלים, אך לפי התיאורים אני מניח שמדובר באותה תופעה בדיוק: הברווז התרגל לחברתו של ברווז שני, ובדומה לתוכים וציפורים רבים שיכולים מאוד להיקשר זה לזו, הוא רוצה שוב את חברת חבירו או בת-הזוג שלו. למרות שעבורנו הדבר יכול להראות כמו התאבלות (צער, בעל החיים חוזר לאותו מקום בו היו קודם), מה שאנו באמת רואים כאן הוא רגש אנוכי וטבעי לגמרי של בקשת תמיכה או זוגיות בעולם החי. מאותה סיבה בדיוק גורים וגוזלים יצווחו ויללו כשאמם הולכת לחפש עבורם אוכל.

    דרך אגב, ברור לי בתכלית הבירור שיש לבעלי החיים רגשות (כלב ללא ספק מרגיש רגש כלפי בעליו), ומכאן נובע המושג "צער בעלי חיים". אולם הרגשות של בעלי חיים הם מטבעם רגשות בלתי מפותחים, שלא יכולים לכלול בתוכם קונצפט גבוה כל כך כמו מערכת מוסר, צדק, ערכים ובחירה בין טוב לרע. ההתנהגויות שאנו רואים בעולם החי, הם לרוב, התוצאה של אינסטינקטים.

    בברכה, ד.בלס

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s