על רגשות וחשיבה חדה

והיום – רשומת אורח.

אנצל את ההזדמנות לקרוא לאנשים נוספים שרוצים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם וקשורים לחשיבה חדה, לפנות אלי בהצעות. כך אוכל להגדיל הן את את מגוון הנושאים והן את תדירות הפרסומים, לרווחת כולנו. בימים אלה עובדים כמה אנשים נוספים על כתיבת רשומות לבלוג, ואני מקווה כי בקרוב אוכל לחלוק איתכם את פירות עמלם.

כמו כן אשמח לפרסם מאמרים מוצלחים מתורגמים לעברית. אתם מוזמנים לפנות אלי במייל עם הצעות לחומר ו/או הצעות לעזרה בתרגום.

*

אייל פוזניאקכותב הפוסט של היום הוא איל פוזניאק, פסיכולוג בוגר תואר שני במגמה הקלינית באוניברסיטה העברית.

_________________________________________________________

בתיאור קבוצת 'חשיבה חדה' בפייסבוק כותב גלעד:

עקרונות החשיבה החדה

  • מודעות לפרשנות האוטומטית, השגויה לעיתים, שאנו מעניקים לחוויותינו.
  • שמירה על איזון עדין בין פתיחות לבין ספקנות בריאה, לגבי דעות ורעיונות חדשים.
  • בדיקה, ניסוי והיצמדות לעובדות, תוך שימוש בהיסקים לוגיים.

קורא חדש יכול להסיק בקלות את הרעיון העומד מאחורי אמירות אלה – אנחנו מבקשים להסתכל על כל מידע חדש באופן אובייקטיבי, לבחון את תקפותו ולהגיע למסקנות תוך הישענות על ההיגיון. כמה קל לומר, וכמה קשה לבצע. הסיבה העיקרית לכך שאני שותף שקט למדי בקבוצה הזאת היא פשוטה – אני שונא להתעצבן. באמת. להתווכח, גם בפייסבוק, לא עושה לי טוב.

סטיבן נובלה הוא אולי הספקן החביב עליי מכולם. הוא מוכר בעיקר כמי שמוביל את הפודקאסט Skeptic's guide to the universe וככותב בבלוג Neurologica. בינואר 2013 הוא פרסם באותו בלוג מסמך בו ניסה להגדיר את גבולות התנועה הספקנית כפי שהוא רואה אותה, ואת מטרותיה. זה היה מסמך מעולה מכיוון שהועלו בו, בשפה פשוטה, הנחות היסוד המהוות את המכנה המשותף לתנועה הספקנית. בין הנחות היסוד האלה הוצגה גם האמירה הבאה:

Neuropsychological Humility – Being a functional skeptic requires knowledge of all the various ways in which we deceive ourselves, the limits and flaws in human perception and memory, the inherent biases and fallacies in cognition, and the methods that can help mitigate all these flaws and biases.

ובתרגום חופשי:

ענווה נוירופסיכולוגית –היכולת להיות ספקן טוב דורשת ידע לגבי הדרכים השונות בהן אנו מרמים את עצמנו, לגבי המגבלות והפגמים בתפיסה והזיכרון האנושיים, לגבי ההטיות והכשלים בקוגניציה ולגבי השיטות בהן אפשר להשתמש כדי לצמצם את ההשפעות של הטיות וכשלים אלה.

הפסקה הזו תפסה אותי משתי סיבות. הראשונה היא שרוח הדברים שמעלה נובלה היא שקוגניציה וחולשותיה הן תחום ידע העומד בפני עצמו ומצדיק מחקר. לפעמים טוב להזכיר גם את זה. הסיבה השנייה היא זו – תפיסה? זיכרון? קוגניציה?…מה עם העצבים שלי? איך זה שהאמוציות שתופסות תפקיד ברור כל כך בדיוני הפייסבוק של חשיבה חדה או בהתייחסות של נובלה לפסאודו רפואה לא זוכות להכרה הראויה בעקרונות היסוד?

השאלה שיצאתי איתה לדרך בכתיבת הפוסט הזה היא:

מה הן (אם בכלל) הדרכים בהן רגש משפיע על האופן שבו אנחנו מעבדים ושופטים מידע?

רגע, מה זה בעצם רגש?

רגש הוא מסוג הדברים האלה שלכל אחד ברור מה הוא אומר גם בלי להגדיר זאת במדויק. אולי דווקא בגלל שמדובר בחוויה כל כך בסיסית ומובנת מאליה, הניסיון להסביר במדויק מהו רגש הופך מהר מאוד למסורבל ומסובך. האם זו הבעת הפנים שעולה על פנינו כשמכעיסים אותנו? המתח והקפיצה בעירנות כשאנו מפחדים? ואולי זו רק החוויה הסובייקטיבית?
ויקיפדיה מציעה הגדרה לפיה רגש (Emotion) הוא "תגובה מובחנת ועקבית לאירועים חיצוניים או פנימיים בעלי משמעות לאורגניזם", או "חוויה חיובית או שלילית הכרוכה בדפוס ספציפי של פעולות פיסיולוגיות".

בדיוק מה שעמד לכם על קצה הלשון, לא?

כך או כך, ההסכמה היא שאמוציה כוללת שינויים במימדים קוגניטיביים, פיסיולוגיים, מוטיבציוניים, הבעתיים וכן במימד של חוויה סובייקטיבית.

את המושג רגש (Emotion) יש להבחין מהמושג Feeling, המתייחס לחוויה הוסבייקטיבית של האמוציה ו-Mood, מצב רוח, שהוא מצב רגשי מתמשך ואינטנסיבי פחות מאמוציה.

כדי לחדד את השאלה המנחה את הפוסט הזה, בחרתי לבחון את המושג אַפקט (Affect). זאת, מכיוון שהוא מושג מחקרי המכיל את המונחים Emotion, Feeling ו-Mood, וככזה הוא תואם את רוב המחקר בתחום הרגש.

מה קורה במעבדה?

רוב המחקר הבוחן השפעות של אַפקט בנוי כך שבשלב ראשון יוצרים את האַפקט הרצוי בנבדק, ולאחר מכן בוחנים את ההשפעה של מצבו הרגשי על מימדים שונים של התנהגות ותפקוד. איך יוצרים את האַפקט הרצוי?

דרך אחת היא לתת למשתתף לרשום זיכרון אוטוביגורפי שתואם את הרגש. למשל, לבקש ממנו להיזכר באירוע בו חש עצוב ולכתוב על כך בפירוט.

דרך נוספת היא להשתמש בקטעי מוזיקה בעלי השפעה רגשית. לקטעי מוזיקה ישנו חיסרון בכך שההשפעה שלהם חלשה יחסית, אך ישנו גם יתרון משמעותי בכך שביחס לגירויים רגשיים אחרים (כמו זיכרון אוטוביוגרפי) הם יחסית נטולי הקשר (קונטקסט יכול להוות משתנה מתערב בניסוי ולהשפיע על התוצאות). מתוך ניסויים בהם לקחתי חלק, הנה קטע ששימש כמשמח, והנה אחד מפחיד.

דרך שלישית היא להשתמש בסרטונים רגשיים, שהם לרוב בעלי השפעה חזקה יותר ממוזיקה. זה נשמע פשוט, אך לעיתים מציאת קטע ש'עושה את העבודה' היא משימה קשה למדי. למשל, סרטון שהיה מפחיד בשנות השמונים יכול להיתפס כמגוחך כיום. סרטון שהצחיק את האמריקאים לא בהכרח יעבוד על ישראלים. משיקולים פרקטיים, צריך גם להתחשב באורכו של הסרטון; נסו פעם לצפות בסצינה של שתי דקות מסרט אימה, כשהיא מוצאת מהקונטקסט הכללי של הסרט. סביר שתגלו שחלק ניכר מהאפקט הולך לאיבוד. בעיה חשובה נוספת היא שהסרט צריך לעורר את הרגש המיועד לו, ורק את הרגש המיועד לו. למשל, סצינה מסרט אימה שנועדה להפחיד אך מעוררת גם גועל אינה מתאימה. סרט עצוב שמעורר גם כעס או תסכול אינו מתאים גם כן.

בניסוי התיזה שלי ניסיתי ליצור סרט מפחיד המבוסס על תיעוד של נפילות טילים על ישראל. אחרי שעות רבות של חיפוש ביוטיוב ועריכה הסרט נפסל, מכיוון שגילינו שהוא מכעיס את הצופים לא פחות משהוא מפחיד.

הנה הסרטון (להפעיל רמקולים):

בסופו של דבר השתמשתי בסרטון הזה כדי להפחיד:

ובסרטון הזה כדי לשמח (מומלץ!):

בתחום המחקר שבוחן את ההשפעה שיש למצבים רגשיים שונים על עיבוד מידע ושיפוט, במשך זמן רב הקונצנזוס היה שאַפקט חיובי, למשל שמחה או שביעות רצון, גורם לעיבוד שטחי ופגיע יותר להטיות והיוריסטיקות, ואילו רגש שלילי, למשל כעס או עצב, מביא אנשים לעיבוד זהיר ושיטתי יותר של מידע.

יכולים להיות לממצא הזה כמה הסברים. למשל, עבור אנשים שחווים אַפקט חיובי, האַפקט מהווה חיווי שהמצב בו הם נמצאים הוא בטוח, בעוד אַפקט שלילי מרמז שהסיטואציה מסוכנת ודורשת משנה זהירות. הסבר אפשרי אחר הוא שרגש חיובי מקושר ברשתות אסוציאטיביות רחבות יותר מרגש שלילי וכך אַפקט חיובי יוצר עומס קוגניטיבי המקשה על עיבוד מעמיק. בכל מקרה, המשוואה היתה פשוטה: אַפקט חיובי = עיבוד שטחי, אַפקט שלילי = עיבוד מעמיק.

באמצע שנות התשעים משהו החל להשתנות. הסתבר שמצב העניינים קצת יותר מורכב. כמה חוקרים שעבדו בנפרד גילו הבדלים בהשפעת רגשות שליליים שונים על איכות העיבוד. הם מצאו שבעוד עצב מביא באמת לעיבוד מעמיק יחסית, כעס דווקא מביא משתתפים לעיבוד היוריסטי, כלומר, כזה המשתמש בקיצורי דרך כדי להגיע להחלטות מהירות, ללא העמקה ובאופן שפעמים רבות מביא לדיוק נמוך יחסית.

אז מה קורה פה?

רגשות שונים מובחנים זה מזה בכמה מימדים, כשהעיקריים הם עד כמה הרגש הוא 'נעים' ועד כמה הוא מקדם התקרבות/התרחקות מהסיטואציה (למשל, כעס הוא רגש 'שלילי' שדווקא מקדם התקרבות). מימד נוסף הוא מימד של הערכה קוגניטיבית, הכוללת הערכה של ודאות בפירוש של הסיטואציה. הרגשות כעס, בוז, גועל ושמחה למשל, מאופיינים ברמה גבוהה יחסית של ודאות בפירוש הסיטואציה. אם אני כועס על מישהו, אני די בטוח שהוא אשם במה שמרגיז אותי. אם אני חש גועל, כנראה שדי ברור לי מה גורם לי להרגיש ככה. מצד שני, רגשות כגון תקווה, פחד ודאגה מאופיינים בחוסר ודאות.

בסדרה של ניסויים גרמו לנבדקים לחוש אחד מהרגשות הבאים:

רגש חיובי

רגש שלילי

ודאות גבוהה

שמחה/שביעות רצון

גועל/כעס

ודאות נמוכה

תקווה/הפתעה

פחד/דאגה

לאחר מכן ניתנו לנבדקים משימות שונות שכללו הערכה של טיעונים. מה שעניין את החוקרים היה אופן העיבוד של הטיעונים ורמת הוודאות שיחושו הנבדקים לגבי מסקנותיהם.

נמצא שרגש המאופיין בוודאות גבוהה הביא גם לניתוח מוטה יותר של הנתונים, וגם לביטחון רב יותר במסקנות:

ביטחון בניבויים – במתן ניבויים לגבי אירועים בשנה העוקבת, נבדקים שחשו גועל או שמחה היו בטוחים יותר בנכונות הניבויים שלהם מאשר נבדקים שחשו פחד או תקווה (רגשות המאופיינים בוודאות נמוכה).

הטית סמכות – בקריאה של טיעונים בעד שינוי שיטת הציינון באוניברסיטאות, נבדקים שחשו כעס או שביעות רצון הראו מידה רבה יותר של שכנוע באופן כללי, ובקרב נבדקים אלה זהותו של הכותב היתה גורם משפיע על מידת השכנוע; אם נאמר להם שכותב הטיעונים הוא מומחה, נטו יותר להשתכנע. לעומת זאת, בקרב נבדקים שחשו דאגה או הפתעה (ודאות נמוכה) רמת המומחיות של הכותב לא השפיעה כלל על מידת השכנוע שחוו.

חשיבה סטריאוטיפית – כשנבדקים התבקשו לקבוע האם סטודנט שהואשם ברמאות אכן אשם או לא, דיווחו נבדקים שחשו גועל על ביטחון רב יותר ביכולתם לקבוע האם הוא אשם או לא, והם גם היו בטוחים יותר בגזר הדין שנתנו בסופו של דבר. בנוסף, השיפוט שלהם הושפע באופן מובהק מסטריאוטיפ. בקרב אמריקאים ישנו סטריאוטיפ לפיו סטודנטים אתלטים מחויבים פחות ללימודים. במקרה זה, היותו של הסטודנט אתלט מוכר ושחקן נבחרת הכדורסל הביא לכך שהנבדקים נטו יותר לראות בו אשם לאור העדויות. גם בניסוי זה, נבדקים שחשו פחד (ודאות נמוכה) לא הושפעו כלל מהסטריאוטיפ. מעבר לכך, בניסוי זה מרכיב הוודאות שברגשות תיווך את הקשר בין רגש והישענות על סטריאוטיפ כך שהוצאתו מהניתוח הפכה את הקשר הזה ללא מובהק.

חוסר התחשבות באיכות הטיעון – בניסוי האחרון בסדרת הניסויים הזו המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות ניסוי, כשבכולן תופעל הרגש עצב. עצב הוא רגש יוצא דופן בכך שבציר הוודאות-חוסר ודאות הוא נוטה לכיוון חוסר הוודאות אך להבדיל מהרגשות בהם עסקנו עד כה הוא קרוב יחסית למרכז. בניסוי הזה תנאי העצב השונים תופעלו יחד עם מידות ודאות שונות. לאחר מכן הנבדקים שמעו מסרים פרסומיים שנשענו על טיעונים איכותיים/לא איכותיים. בעוד שנבדקים בתנאי עצב+אי ודאות הבחינו בקלות בין מסר המבוסס על טיעון איכותי לעומת לא איכותי, הנבדקים בתנאי עצב עם ודאות גבוהה השתכנעו באותה המידה מטיעונים איכותיים ובלתי איכותיים.

לסיכום, נראה שרגש משפיע הן על איכות השיפוטים שלנו והן על רמת הביטחון שלנו בנכונותם, וזאת גם כאשר הרגש כלל לא נובע מהסיטואציה ואינו רלוונטי למתרחש.

*

אוקי, אז מתברר שעצבים (או עודף שביעות רצון עצמית) באמת לא מועילים לנו להיות ספקנים טובים יותר.
אבל מה לגבי רגש לא מודע?  על כך ברשומה הבאה בסדרה.
הזינו את המייל שלכם בראש הדף מימין כדי לקבל עדכונים במייל על רשומות חדשות.

 מקורות והרחבות:

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “על רגשות וחשיבה חדה

  1. כולנו צוחקים כל הזמן. יש אנשים שעומדים על במה ומטרתם להצחיק. להצחיק ולצחוק זה הרגש האנושי הפופלארי ביותר אחרי האהבה. בצחוק יש משהו משחרר, אך מה לגבי אחיו, ההפוך, הבכי?

    נכון, גם סביב אפקט העצב מתרחשים להם דברים, אבל דווקא בו אין הכרה כפעילות חברתית. זה מביך לבכות לפרהסיה, ולא רק עבור גברים. הבכי לא צץ בספונטאניות בשיחות חולין, ויש בו משהו אמיתי, עמוק יותר. אחרי הכול, כתינוקות, אנחנו בוכים לפני שאנחנו צוחקים, אנחנו בוכים לפני שאנחנו מדברים או בעצם עושים כל דבר. זעקת הבכי היא הדבר הבסיסי והקמאי ביותר שאנחנו מפיקים בבואנו במגע עם העולם, אנו בוכים כשאנו נולדים כי אנו יודעים לאן אנחו נכנסים. ואין היא פוסקת, היא רק מופגת במגע פטמה, נבלעת מתשישות, מודחקת ונקברת. מכיוון שזה חושף אני פניה האמתיות של החברה, וכשלעיתים רחוקות בא הבכי לביקור, באירועי משבר קיצוניים, זה כמו אותו בכי ישן שהדחקנו חוזר, אותו חוסר צדק המתין לנו כל העת בגרון.

    אהבתי

  2. קצר, קולע, עינייני ובהחלט מוסיף לכול הבלוג.
    אם אפשר הצעה קטנה אליך גלעד – תכניס את הרשומה הזאת כראשונה בלשונית 'תפריט עיקריות'. זה בהחלט יכול לעזור לקוראים חדשים להבין הרבה ממה שנכתב ואולי גם לקבל קצת יותר כיוון על דרך קריאת הדברים.
    Two thumbs up!

    אהבתי

  3. מעולה! מאוד מעניין, כל הכבוד. מה שאני לוקח מהרשומה הזו זה שברגע שאנחנו מנסים למדוד בצורה אובייקטיבית מצבי תודעה, אנחנו מתחילים להיות מוגבלים על ידי השפה שלנו וההגדרות השטחיות יחסית שלה למצבים כ"כ מורכבים. כך למשל ייתכן ולו היינו מגדירים מצבי תודעה בעזרת מדדים אובייקטיביים יותר היה בידנו להגיע לתובנות מהירות וחדות פי כמה.

    לדוגמא, במקום להתייחס ל"שמחה", שהיא מילה שמפשטת ומאחדת מספר מצבים רגשיים בעלי מאפיינים דומים, היינו מעמיקים בסיווג שלנו ומחדדים את ההתייחסות למנעד המצבים הרגשיים שהמילה שמחה מקפלת בתוכם. למשל: שמחה_1: "מצב רגש שמאופיין ביחס נוירטרנסמיטורי בין דופמין נוירואדרנלין וסרטונין של 3:2:1 באונה הקדם מצחית לאורך זמן מוגדר", שמחה_2: "בלה בלה בלה " .

    אהבתי

  4. מאוד נהניתי לקרא, קולע ומבהיר, לי אישית את אופן השפוט וקבלת ההחלטות שלי לעיתים.
    מאוד מחכה לפוסט הבא!!!

    אהבתי

  5. כדאי לך לקרוא את "השגיאה של דקארט" של אנטוניו דמאסיו. מסתבר שלרגש יש תפקיד חשוב כחלק מהרציונאל בקבלת החלטות וגם הוא מרכז קבלת החלטות.

    אהבתי

  6. טוב נרגעתי מהתינוק…

    קודם כל, רשומה מעולה אייל. תודה.
    הקישור בין הטיות קוגניטיביות לרגש+אי-וודאות מאוד מעניין. לא בטוחה שאני מבינה את זה לגמרי עדיין, אבל זה בהחלט חומר למחשבה.

    אני יכולה לומר שאצלי, הפחדות לא עוזרות. אני יכולה לראות סרטי אימה בקילו (כולל הסרט שהבאת קטע ממנו) בלי שזה יזיז לי בכלל בשום צורה. לעומת זאת, הקליפ של התינוק עשה ממני שלולית 🙂 אני אומרת את זה כי אני נוטה יותר לצחוק (גם מדברים מפגרים לגמרי) מאשר לרגשות אחרים.

    אז מעניין אם אצל טיפוסים אופטימיים יותר – כאלה שנוטים פחות "לסבול" מאי-ודאות ולהיות עסוקים יותר ברגשות כמו שמחה, יש יותר פרשנות קוגניטיבית מוטה לאירועים מאשר לפסימיסטים… מה שאומר שאולי יש משהו במשפט " אני לא פסימיסט אני ראליסט"…

    אהבתי

    • הי בשמת, תודה רבה על הפידבק 🙂
      קצת נוגע למה שאמרת – ישנו דיון ארוך ומאוד מעניין בעיני סביב הסברה שאנשים שסובלים מדיכאון קליני הם בעלי תפיסה טובה יותר של המציאות מאנשים ללא דיכאון. הסיבה לכך היא שהם לכאורה פחות מושפעים מהטיות קוגניטיביות שאדם רגיל מושפע מהם, כמו הנטייה לתפוס את הביצוע של עצמי כיותר טוב מהממוצע. מצד שני, הם כן סובלים מהטיות קוגניטיביות אחרות, כמו נטייה לייחס אשמה לעצמם כשזה לא בהכרח המצב. בכל מקרה, אין הכרעה בנושא, אבל כל הדיון סביב זה מעניין. http://en.wikipedia.org/wiki/Depressive_realism

      אהבתי

  7. מאוד מעניין כיצד הרגשות משפיעים על אופן החשיבה שלנו. המסקנות רלוונטיות לכולנו, משום שכולנו נוטים להטייה אמוציונאלית בחשיבה לעתים, גם כאשר נדמה שהשכל הישר הוא שמדבר… לפי המסקנות ניתן לאמן את עצמנו לראות מהיכן זה בא, בהתאם למצב הרוח, הרגשות והמצב, בו אנו נמצאים ביחס לעצמנו ולאחרים.
    מחקרים נוספים בנושא יוכלו להיות מאוד שימושיים, אבל שימושיים מכך, יהיו התצפיות שאנו עושים לגבי עצמנו, ולגבי הגבולות שלנו, שהם הרקע לפעולה ולבחירה של איכות תגובותינו.

    אהבתי

  8. פינגבק: טלנובלה חייתית | חשיבה חדה - הבלוג

  9. פינגבק: יומולדת שנתיים לבלוג! | חשיבה חדה - הבלוג

  10. כדאי אולי להזכיר גם את הרעיון (החשוב) שרגשות עשויים לסייע לנו לתפקד באופן ראציונאלי (כפי שטוען איל וינטר) – ולחשוב גם באיזה מובן זה מתרחש במסגרת הפרקטיקה המדעית (למשל כדי "לעשות" מדע דרושים אמון במערכת ותחושת שייכות)

    אהבתי

  11. תודה על רשומה מרתקת ומעוררת מחשבה.
    למשל, על חוויית האבל, שהיא אולי הקיצונית ברמת חוסר הודאות וכוללת צבר רגשות שליליים במלוא עוצמתם כתגובה, כתהרסה וכמחאה לסיטואציה חיצונית במציאות, ומביאה לניפוץ אמונות, חלומות ואשליות, להטלת ספק ולחווייה ולתפיסה שונה של המציאות בתקופה זו. זה גם מסביר את המענה של הדת למאמיניה בצורך להיאחז באיזושהי ודאות, גם אם לא אמיתית, לפרש את המציאות ולתת לה משמעות, כך שיוכלו להמשיך לשרוד ולחיות (גם מי שאינו מאמין צריך לעבור תהליך של השלמה וקבלה ובניית נרטיב חדש משל עצמו כדי להמשיך הלאה).
    ואולי אפשר להרהר שבמצבי ודאות או ביטחון קיומי אנחנו נוטים לחשוב יותר בשטחיות, בתבניתיות, לראות דברים כפשוטם ו"בשחור לבן", ואילו במצבי כאוס או משבר אנחנו מפעילים תהליכי למידה ומשפרים כישורי אבחנה והעמקה בדקויות כדי להסתגל ולהתאים את עצמינו למצב חדש?
    ועוד אסוציאציה על חווייה רגשית ונשית, מתונה הרבה יותר ועם קשר רופף לסיטואציה: התסמונת הקדם-וסתית (PMS), שמעוררת עצבנות ובהחלט משפיעה על איכות השיפוט באותם ימים 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s